פרוטוקולים/ועדת חינוך/5979



3
ועדת החינוך והתרבות
28/10/2002

פרוטוקולים/ועדת חינוך/5979
ירושלים, ל' בחשון, תשס"ג
5 בנובמבר, 2002

הכנסת החמש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב חמישי



פרוטוקול מס' 534
מישיבת ועדת החינוך והתרבות
יום שני, כ"ב בחשוון התשס"ב (28 באוקטובר 2002), שעה 12:45

פתיחת תערוכת ציורים של תלמידי המגמה לאמנות – תיכון משותף – הקיבוץ
הדתי



נכחו: זבולון אורלב – היו"ר
יהודה גלעד
יגאל ביבי

נחום ברוכי
יונה ברמן
אסתר אלכסנדר
קנט גולדמן
זיוה וייס
רותי שילה
מיטל גודל
יערית שרון
מעין קנר
קחון שרון
רוני בן זאב
דוד שרון
מירה שרון
דבורה נחום
מאיר גודל
יהודית גורפיין
טוביה בן זאב

יהודית גידלי

דקלה אברבנאל


פתיחת תערוכת ציורים של תלמידי המגמה לאמנות – תיכון משותף – הקיבוץ הדתי

צהריים טובים לכולם, אנחנו שמחים לארח אתכם בוועדת החינוך והתרבות. יש לנו מסורת, ומנהלת הוועדה שלנו מקפידה עליה, לקיים תערוכות אמנות בחדר הוועדה ובחדרים הסמוכים כדי שהכנסת לא תהיה רק כנסת של דיבורים, ויכוחים ועימותים פוליטיים, אלא יהיה בה איזה שהוא ניחוח של תרבות ואמנות. לכן אנחנו מקיימים כאן תערוכות מתחלפות.

שמחנו על האפשרות לארח בחדר הוועדה שלנו, בחדר ועדת הכלכלה וחדר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות תערוכה של כיתה י"ב התשס"ב במגמת האמנות והעיצוב בבית הספר הדתי שק"ד – שיתופי-קיבוצי-דתי – בשדה אליהו. אני מכיר את בית הספר כבית הספר המשותף וזכיתי לבקר בו כמה פעמים.

התערוכה מוצבת בחדרים מראשית הכנס, כלומר כבר שבועיים וחצי, וזכינו כבר לקבל תגובות. בדרך כלל הטקס נערך מיד עם חנוכת התערוכה אך כאן התערוכה קדמה לטקס וצברנו תגובות. אני מוכרח לומר שאין אדישות: אנשים נכנסים לחדר ומגיבים. אי-אפשר להיות אדישים לתמונות.

בחדר ועדת הכלכלה נערכים דיונים של ועדה המשותפת לחוקי התקשורת. אנשים לא יודעים שאני מעורב בהצבת התמונות ושמעתי תגובות טובות מאוד. לא שמעתי תגובות שליליות. שמעתי תגובות אובייקטיביות לחלוטין; אז עוד לא ידעו שאלה יצירות של הקיבוץ הדתי, יצירות משלנו, כי עוד לא הניחו את דפי ההסבר בוועדות.

בחדר הזה מתקיימים דיונים בהשתתפות "שמורת הטבע של הכנסת", כך אני מגדיר זאת. לכאן באים אנשים שיש להם רגישות לחינוך, לתרבות ולאמנות. מתקיימים הרבה דיונים בנושאים הללו ובדרך הטבע נמצאים כאן אנשים שמבינים בתחום, שנמצאים בקדמת הבמה הלאומית בעניינים הללו. במבט ראשון הציורים נראים נאיביים, ציורים של מתחילים, אבל התגובות היו טובות מאוד. ולא נסתיר, אנחנו שמחים גם על העניין המשפחתי: יו"ר ועדה שהוא ציוני-דתי מארח את בית הספר המשותף בשדה אליהו. ויש גם חבר ועדה חדש שהוא חבר קיבוץ, או מתגורר בקיבוץ. אנחנו לא מאותה מפלגה, אבל אני מקווה שגם זה יסתדר יום אחד.

מעניין מי ילך אחרי מי.

נשמח לשמוע כעת מהבנות הסברים על התמונות. מי מהבנות נשארה באמנות?

הן כעת בי"ג.

הן לא הלכו ל"הסדר" אמנותי? אין תכנית "מעיין" ללומדי אמנות?

הבנות שנוכחות כאן היום הן חלק מבנות המגמה לאמנות. כולן נמצאות השנה במשימות התנדבותיות. הן ערב גיוסן לצבא – בשנה שבין י"ב לצה"ל – ומקדישות את השנה הזאת להתנדבות בכל הארץ, מירוחם ועד גבעת עדה (ועוד לא בדקתי עם כולן איפה הן נמצאות).

ח"כ אורלב לא שאל סתם על מסלול "מעיין"; בתו היא בוגרת המסלול הזה של מדרשת עין הנציב. ח"כ אורלב הוא ממש "משלנו", ובשנת הלימודים הזאת קיבלנו את עזרתו בכל מיני עניינים שנוגעים לטובת בית הספר שלנו, שבו הבנות למדו.

יש היום פולמוס גדול בציונות הדתית בשאלה איך מחנכים ולְמה מחנכים. הבוקר קראתי ב"הצופה" מאמר תגובה על מאמר אחר בנושא מלפני כמה ימים. הוויכוחים הללו בולטים מאוד ב"הצופה". נדמה לי שדווקא בנות המגמה הזאת מראות את המגמה ההומניסטית של בית הספר שלנו, זה חלק מיסודות השקפת עולמנו שהיהדות כוללת גם את ההיבט הזה.

הייתי המחנכת של חלק מהבנות. מנהלת בית הספר, שלא יכלה להגיע היום, ביקשה שאייצג אותה כאן. אני משדמות מחולה. אמנם אני לא קיבוצניקית אבל נדמה לי שאני יותר קיבוצניקית מהרבה קיבוצניקים בבית הספר. אני נהנית מאוד לעבוד בבית הספר הקיבוצי. כששמעתי על התערוכה אמרתי לגב' זיוה וייס, מנהלת המגמה, שבין שהיא מזמינה אותי ובין שהיא לא מזמינה אותי – אני באה. אלה רגעי הנחת של עבודת החינוך.

חוץ ממגמת האמנות שמציגה את עצמה כאן ייתכן שבעתיד יוצגו בכנסת דברים אחרים של מגמות אחרות בבית הספר. ביום חמישי שעבר הוצג בטלוויזיה סרט שעשתה מגמת תקשורת, צעירים שגם הם סיימו י"ב בשנה שעברה, על קמיעות וקברי צדיקים. יש בבית הספר גם מגמה טכנולוגית, מגמת מיכון חקלאי ועוד.

כעת מצטרף לדיון הקיבוצניק ח"כ יגאל ביבי.

אני מבקשת להוסיף עוד כמה מילים על הייחודיות של בית הספר: ראשית זהו קמפוס אחד – ובעיניי יפה מאוד שיש בו תלמידים מכיתה א' עד י"ב. תלמיד שיש לו סבלנות מתחיל בכיתה א' ומסיים בכיתה י"ב ועובר את כל המסלול.

דבר נוסף שמייחד את בית הספר שלנו הוא היותו בית ספר קהילתי. אולי הוא אינו עונה על ההגדרות של משרד החינוך לבית ספר כזה, אבל הכוונה היא שהוא בית ספר של הקיבוצים והם מעורבים מאוד בו. החלטות שמתקבלות בבית הספר צריכות לקבל אישור מכל הקיבוצים. בעיניי זה יפה מאוד.

ח"כ אורלב התקשה לפרק את ראשי התיבות של בית הספר שק"ד. אך הוא אכן בית ספר שיתופי מהבחינה הזאת שלומדים בו גם ילדי הקיבוצים, גם ילדי המושבים וגם תלמידים מעפולה – קבוצה של תלמידים מהעדה האתיופית; לצערנו השנה העירייה לא נתנה לנו לקבל אותם, אבל במחזור של הבנות שנוכחות כאן היו שמונה בנות משם. בית הספר הזה גם דתי באוריינטציה של הקיבוץ הדתי. בוגרות בית הספר נמצאות כאן. מעט בנות התגייסו מיד לצה"ל ורובן מתנדבות. כך גם הבנים. ההתנדבות היא במקומות לא קלים. הדבר הייחודי הוא שברור שכל הבנות מתגייסות לצה"ל או לשירות לאומי ונותנות מינימום של שנתיים שירות למדינה – ודבר זה אינו מובן מאליו בבתי ספר דתיים אחרים. המעורבות של הבנות בולטת. בכל מקום אומרים לנו: תשלחו אלינו את התלמידים שלכם, את התלמידים של שדה אליהו. בכל מקום שאני מגיעה זוכרים את התלמידים לטובה.

תמיד יש ויכוח בשאלה אם בית הספר שלנו הוא בבואה של הרחוב הקיבוצי או מגדלור שלו. אנחנו בהחלט מנסים להיות גם מגדלור ובהחלט יש נחת לראות את היצירות של הבנות.

למה הבנים מופלים לרעה? אני רואה כאן רק בנות. אנחנו פמיניסטים ודואגים לבנים.

בכיתה י"ב השנה יש גם בנים. אבל השאלה האמתית היא אם במגמה של מיכון חקלאי יש בנות. במחזור הלפני אחרון שחינכתי הייתה בת אחת שהתעניינה במגמה הזאת, אבל בסופו של דבר היא לא הלכה למגמה הזאת. מה לעשות, אין לנו בנות במיכון חקלאי אבל יש בן אחד במגמת אמנות.

אם מגמת המיכון החקלאי תהפוך למגמת טכנולוגיה חקלאית, אני בטוח שהרבה בנות יגיעו אליה.

באמנות תמיד יש נציגות של בנים, אף שבדרך כלל הנציגות הזאת קטנה.

בציבור החילוני זה לא המצב, ונדמה לי שזה חלק מהבעיה בציבור הדתי. אני מדבר על התיכון. יש רק ישיבה תיכונית אמנותית אחת – "כינור דוד".

יש גם ישיבה בצפת.

שוקלים עכשיו להקים ישיבה כזאת גם בגוש דן, אבל ביקשו שעוד לא נדבר על זה.

אני מרכזת את המגמה לאמנות ולעיצוב. אני מקיבוץ שלוחות. לפני שבע שנים פתחנו את המגמה; אז היו בה חמש בנות. במגמה הזאת גם ניגשים לבגרות. היום יש במגמה 70 תלמידים וארבעה מהם מבנים.

הלימודים לבגרות משלבים לימודים מעשיים ולימודים עיוניים: תולדות האמנות, ציור, פיסול, עיצוב, תולדות העיצוב, התמחות בתלת-ממד. יש עד 15 יחידות באמנות ועיצוב, זה המקסימום. כל אחד מהתלמידים בוחר את המסלול שלו.

הפרויקטים שאנו רואים הם פרויקטים אישיים, בנושאים אישיים מגוונים שאין קשר ביניהם.

מה הרמה של בית הספר ביחס לבתי ספר אחרים?

הרמה נחשבת גבוהה. זהו בית ספר דתי ובכל זאת אנחנו מצליחים להיות בין בתי הספר המובילים בארץ בתחום הזה.

שניים מצוות המורים נמצאים כאן היום: קני גולדמן – מורה לפיסול ועיצוב ודבורה נחום – מורה לעיצוב. קני משלוחות ודבורה ממחולה, היא בת שדה אליהו.

אני מבקשת להודות לגב' יהודית גידלי שנתנה לנו את החדר ואת הזמן. לכבוד הוא לנו להגיע לכאן ולהציג את היצירות. אני מודה גם לגב' יהודית גורפיין הדוברת ולנחום ברוכי. יהודית גורפיין יזמה את המפגש הזה. הבנות הן גאווה גדולה בשבילנו.

מחר נראה בעיתונים אם היא דוברת טובה.

יהיה אפשר לראות זאת ב"הצופה".

ניתן את רשות הדיבור לבנות. נתחיל בקחון.

ציירתי את היצירות הצבעוניות שתלויות בחדר ועדת החינוך והתרבות. אני רואה שחסרה כאן עבודה אחת שלי. ציירתי מוזיקה אפריקנית ומזרחית.

כל תמונה מייצגת סוג אחר של מוזיקה?

לא, זאת אותה מוזיקה, אך הצבעים משתנים.

יש רצף בין הצבעים הקרים לצבעים החמים.

מה את עושה השנה, קחון?

אני בקיבוץ בארות יצחק.

אני אביה של קחון.

אם כן "תניא דמסייע", נשמע הסבר ממך.

קודם כול אני מבקש לומר שאני מעריך מאוד את עבודת בית הספר בתחום האמנות. האמנות הפלסטית לדעתי היא עוד שלב לקראת בית המקדש, שיהיה עוד יותר יפה מהקודם. אני מאחל לבנות לא רק לראות בבניין בית המקדש אלא גם להשתתף, מהבחינה האמנותית.

אני חושב שקחון רצתה להביע את הרגשות שמרגישים כששומעים מוזיקה מסוג זה. היא ערבבה בכל ציור צבעים חמים וקרים ולאט לאט הצבעים החמים גוברים על הצבעים הקרים.

היה הסבר שצורף לתמונות. שלחנו אותו עם התמונות.

ההסבר מופיע בחוברת שתונח בחדרי הוועדות שבהם תלויות התמונות.

אני ציירתי את התמונה שתלויה ליד סדרת הציורים של קחון. אני ממעלה גלבוע. הציור הזה הוא חלק משלוש תמונות שציירתי. הציור שתלוי כאן הוא תמונה של חרדים, המתוארים בפרצופים גדולים וצבעוניים – לא כמו בעיתונים, ששם הם תמיד בשחור ובקטן. יש עוד ציור שרואים בו מקהלה של נגני ג'ז אפרו-אמריקנים, והוא בשחור-לבן. הציור השלישי הוא ציור קטן יותר, דיוקן אישי שלי, מעורב: צבעוני ושחור-לבן. הייתי בין הרבה חברות, הזדמן לי להכיר סוגים שונים של חברות ולאהוב אותן. ניסיתי לתאר זאת.

הציור שנמצא כאן מראה איך אני רואה את החברה החרדית.

יש שם דמות שחובשת כיפה סרוגה, לא?

האיש הזה מתחזק. הרעיון הוא שיש הרבה צבע בחברה החרדית, לא הכול שחור.

יערית למדה בבית ספר חרדי, ובשבילה האנשים החרדים הם לא שחור-לבן; אלה אנשים שהיא מכירה.

למדתי בבית ספר חרדי, אבל בארצות הברית, בחברה האפרו-אמריקנית, לא הייתי. הציור שמתאר את החרדים הוא כאילו העבר. הציור האחר הוא העתיד שאני רוצה להמשיך בו.

אני מקיבוץ שלוחות. ציירתי את סדרת הציורים הנוספת שתלויה בחדר ועדת החינוך והתרבות. בחרתי לעסוק בקרבה בין אנשים. אני לא יכולה להסביר בדיוק מדוע בחרתי לצייר יד ורגל דווקא, אבל זה מה שנראה לי אז. רציתי לעורר תחושות יותר מלתאר.

התמונות הללו מעוררות המון סקרנות. הרבה אנשים שואלים אותי עליהן. לא נשארים אדישים להן. התמונות שמתארות את המוזיקה מדברות מאוד לעין. אי-אפשר להיות אדיש לנוכח קוקטייל כזה של צבעים, צורות ודינמיקה זורמת. סדרת התמונות הזאת מעוררת מחשבה, מעודדת ניסיון לדבר עם התמונה.

ממציאים דברים שהאמנית לא חשבה עליהם?

כן. לפעמים גם האמנית לא מודעת לכול.

מי ציירה את התמונה הגדולה בוועדת הכלכלה, של האדם שקופץ למים?

אני ציירתי את התמונה. גם אני משלוחות. התמונה מדברת על אומץ בעיקרון. הרבה אנשים אמרו שהם חשבו שזאת התאבדות אבל זה לא הכיוון בכלל. יש דברים בחיים שאיננו מעזים לעשות, בגלל החברה או מסיבות אחרות, וצריך לפעמים לבחון את המצב וללכת עד הסוף עם הדברים. הקפיצה היא דבר שמפחיד הרבה אנשים. אדם עומד ולא יודע איך יהיו המים, איך הוא יסתדר אתם. זה לא מקום שמוכר היטב, זאת לא אדמה. אבל לפעמים יש עולם שלם כזה שכדאי להכיר.

יש לך כוונות להמשיך באמנות, בציור?

אני לא יודעת אם אמשיך דווקא בציור, אולי אעסוק בעיצוב. היום אני נמצאת במדרשה בגבעת וושינגטון. בסוף השנה אתגייס למסלול של מש"קית הוראה.

גם אני מקיבוץ שלוחות. העבודות שציירתי הן שלוש התמונות שתלויות בחדר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, תמונות הידיים.

אני מבקשת לספר שהחלוקה של התמונות הייתה לפי בחירתן של מנהלות הוועדות. הן ראו את התמונות ואני אמרתי שלי אין די מקום לכל היצירות. הן החליטו שהן רוצות לתלות אותן אצלן.

בחרתי להנציח רגעים שבחיי היום-יום האדם לא מפנה אליהם את המבט. הוא לא מתמקד בהם אלא ממשיך בחיים. אך כשהם מונצחים אפשר להתבונן בהם ולחשוב על המשמעות שלהם. יש אנשים שיגדירו את התמונות שמחות ויש שיגדירו אותן עצובות.

מה את רואה בהן?

אני לא רוצה לומר את דעתי האישית. כל אחד יכול לחשוב על כך.

איפה את רואה את עתידך, מיטל?

זה רחוק מדי. יכול להיות שאעסוק בתחום האמנות והעיצוב. היום אני מתנדבת בגבעת עדה, בבית הילדים של המפעל להכשרת ילדי ישראל.

פוליטיקה היא אמנות האפשר, ואמנות היא הבלתי אפשרי – לקחת את הדברים שעולים רק בדמיון. נחמד מאוד להימצא כאן בחדר, ולפעמים – אם יש דיון משעמם (בדרך כלל אין, כמובן) – יש במה להתבונן, משהו שמוציא את האדם ממגבלות האפשר אל המרחבים. זה משובב נפש.

כידוע, וכל הנוכחים כאן בוודאי מכירים זאת היטב, יש קשר רב בין אמנות ואמונה. בשניהם האדם פורץ את מסגרות הקיים, את ה"כאן" וה"עכשיו", למשהו שמעבר לכך, לאין-סוף כלשהו שכמעט שאין לו גבולות. הדבר הזה מעשיר את הנפש וגם מעמיק את החוויות האחרות של החיים. אם לחיים היום-יומיים נוספת אמנות, חוויית החיים מעמיקה. יישר כוח לבנות.

תבורכו, תצליחו. ואני מברך גם את בית הספר ואת המחנכות. אני חושב שהן עושות דבר חינוכי ראוי, ציוני-דתי. אם יש עוד רעיונות בנוגע לכנסת – נשמח לשמוע על כך.

אנחנו מזמינים את ועדת החינוך והתרבות של הכנסת אלינו, להתרשם מהעבודות של הבנות האחרות. הצגנו כאן עבודות של חמש בנות מתוך 22 תלמידות שהיו במגמה. אם הסתקרנתם, אתם מוזמנים לבית הספר.

תודה רבה.

הישיבה ננעלה בשעה 13:15.