פרוטוקולים/ועדת חינוך/4796

הכנסת החמש-עשרה
מושב רביעי

3
ועדת החינוך והתרבות
11/03/2002

פרוטוקולים/ועדת חינוך/4796
ירושלים, ה' בניסן, תשס"ב
18 במרץ, 2002





פרוטוקול מספר 430
מישיבת ועדת החינוך והתרבות
מיום ב', כ"ז באדר התשס"ב, 11/3/02, בשעה 13:15

ישיבה לציון זכרו ופועלו של יהושע רוזין ז"ל

חברי הוועדה: זבולון אורלב - היו"ר

אבשלום (אבו) וילן

אברהם זוכרמן - מפמ"ר חינוך גופני, משרד החינוך
יהודה שקמה - מנכ"ל איגוד הכדורסל
אלדר רוזין
יפה רוזין
עדי רוזין
שרון רוזין
גלעד רוזין
כרמלה ורונסקי
יעקב ורונסקי
אורי אפק - נציג הועד האולימפי, יועץ לוועדה

יהודית גידלי

מילת - הקלטות ותמלול














ישיבה לציון זכרו של יהושע רוזין ז"ל

החלטתי שנכון לקיים ישיבת אבל של ועדת חינוך והתרבות, שהיא גם ועדת הספורט של הכנסת, לציין את זכרו ואת פועלו של ראש משפחתכם, יהושע רוזין ז"ל, שהוא חתן פרס ישראל. עשיתי כן דווקא מפני שהרגשתי שאחרי מותו, משום מה, גופים לא הזדמן או לא יצא וחשבתי שראוי מאוד שאדם שתרם כל כך הרבה לספורט הישראלי, המדינה תדע להוקיר את זכרו לקיים ישיבה פורמלית. אני מתכבד בזה שהמשפחה הגיעה אלינו, הרעיה יפה, הבן אלדר, הנכדים עדי, שרון וגלעד ואחותה של יפה הגברת כרמלה ורונסקי ובעלה מר יעקב ורונסקי יחד עם נציגים גם של משרד החינוך, גם של אגוד הכדורסל וגם של הועד האולימפי.

יהושע רוזין נפטר בגיל 83, נולד ב- 1918, שהיא השנה האחרונה למלחמת העולם הראשונה. הוא נולד באלכסנדריה שבמצרים ובגיל 6 חודשים עלה לארץ. הוריו, שהיו ילידי מזרח אירופה, עלו לארץ בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, והטורקים גירשו אותם למצרים, כך נולד הסבא במצרים כשהמשפחה ממזרח אירופה. הם חזרו לתל אביב אחרי שהבריטים כבשו את ארץ ישראל מידי הטורקים. יהושע רוזין למד בבית הספר למסחר "גאולה" בתל אביב, לאחר מכן במכללה למורים לחינוך גופני, שלימים הייתה "וינגייט".

אני לא איש ספורט מובהק אבל כאיש משרד החינוך והתרבות שנים רבות הכרתי את יהושע רוזין, שבצדק קראו לו "מר כדורסל". אני חושב שגם הוועדה שלנו יכולה להכתיר אותו כ- "מר כדורסל", שהיה ספורטאי לא רק בהתנהגותו אבל גם באישיותו. הייתה לו אישיות ששידרה תרבות ספורטיבית. הוא היה מאמן, מייסד מובהק של ענף הכדורסל בישראל, והתפתחותו של יהושע רוזין היא בעצם התפתחות הכדורסל בישראל. אני לא יודע כמה יודעים אבל עוזר המחקר שלנו גילה שיהושע דווקא הצטיין בענף הכדור יד. לאחר מכן, כשהתפתח ענף הכדור יד, הוא עבר לכדורסל ובנה "יש מאין". יחד עם חבריו לפלוגת "מכב"י" הקים את קבוצת כדורסל, סייע בהקמת קבוצות נוספות, פנה לבתי הספר והציע להם לפתח את משחק הכדורסל וזה השתלב במגמה של הוועד הלאומי, טרום הקמת המדינה, לפתח את כל נושא הכדורסל בספורט בארץ ישראל.

כמו לכל מאמן טוב גם ליהושע רוזין היה מורה שקראו לו סם שטיינברג. את הידיעות שלו בכדורסל העמיק במסגרת השתלמות מקצועית אצל נט הולמן, מאמן כדורסל ידוע ונודע מאוד בארצות הברית. עוד לפני הקמת המדינה, שנה לפני הקמת המדינה, מונה יהושע רוזין לראשונה להיות מאמן נבחרת ישראל בכדורסל. את התפקיד הוא מילא בהצלחה בשנות השישים. אני חושב שמר רוזין היה מאמן הכדורסל הותיק ביותר, 50 שנה, היה ידוע כ- "מר כדורסל" וחלק ממכב"י תל אביב. הוא הוביל את מכב"י לזכייה ב- 13 אליפויות, ב- 11 גביעי מדינה והצעיד אותה גם להישגים חשובים כמו הגמר האירופי ההיסטורי לקבוצות מחזיקות גביע, בשנת 1967. בשנת 1968 עבר לאמן את קבוצת הפועל תל אביב, היריבה העירונית, איתה זכה בגביע מדינה בשנת 1984. בסוף שנות ה- 80' עד לסיום הקריירה המפוארת שלו היה אחראי על הנוער בהפועל תל אביב. הוא הדריך עוד קבוצות נוספות; הוא היה מאמן מאוד מבוקש. הוא אימן גם את הפועל גבעת ברנר, הפועל גבעת יגור, הפועל חולון, מכב"י רמת גן, הפועל ירושלים, הפועל חיפה, מכב"י ראשון וגם את אליצור תל אביב.

יהושע רוזין לא היה רק מאמן, הוא היה גם מחנך. הוא היה מחנך גדול שהשקיע בטיפוח כשרונות כדורסל של צעירים. הוא הקדיש הרבה מאוד, לא רק לקצפת של השגת ההישג המיידי אלא השקיע הרבה מאוד בלימוד יסודות הכדורסל, המשחק הקבוצתי. תחת הדרכתו צמחו גדולי שחקני הכדורסל של מדינת ישראל, ביניהם אברהם שניאור, רלף ליין, מיקי ברקוביץ. במסגרת עבודתו בבית ספר למאמנים בוינגייט הכשיר מאות רבות של מאמני כדורסל. אפשר בהחלט לומר שבאימון הכדורסל היום במדינת ישראל חותמו של יהושע רוזין בהחלט טבוע עמוק מאוד. הוא הפך למאמן של המאמנים, ביניהם הידועים כמו צביקה שרף, פיני גרשום, מוליק קצורין ואחרים.

היו לו גם תפקידים מעבר לאימון. הוא שימש מרכז ענף הכדורסל במרכז מכב"י, כמובן היה חבר איגוד הכדורסל של התאחדות לספורט. הוא היה יושב ראש הועדה המקצועית ויושב ראש ארגון המאמנים. עיריית תל אביב בחרה בו לפני שבע שנים ליקיר העיר תל אביב-יפו והעניקה לו את העיטור הזה על חמישים שנות פעילות במכב"י תל אביב, על כך שתל אביב הפכה להיות בזכותו מעצמה בינלאומית בכדורסל עד עצם היום הזה. הוענק לו עיטור כבוד כאיש פועלו של מרכז הפועל ב- 1997. הוא קיבל גם את גביע הועד האולימפי לכבוד 50 שנה למדינה בשנת 1998. גולת הכותרת היא באמת היותו חתן פרס ישראל בתחום הספורט ותרבות הגוף לפני שלוש שנים ביום העצמאות תשנ"ט.

הכנסת מבכה את מותו, ואני רוצה לנחם את המשפחה ולומר: יכולה להיות לכם באמת נחמה פעוטה בכך שאתם רואים את ההישגים של מדינת ישראל בתחום הכדורסל. לדעת שכל הישג שיש היום לספורט הכדורסל, לתרבות הספורטיבית בתחום הכדורסל, ליהושע רוזין יש חלק חשוב מאוד בהישג זה. הוא בנה יסודות שיעמדו לאורך שנים רבות, וכל פעם שתדעו שאחד מקבוצות ישראל, או הנבחרת הלאומית מגיעה להישג, תמיד יכולה להיות לכם הנחמה שאף על פי שהוא הסתלק מאתנו עדיין חותמו נשאר ויש לו חלק בהישג הזה. אני מאמין שגם הדורות הבאים של ספורטאים בספורט הכדורסל ימשיך ברוחו, ימשיך באישיותו, והתרומה שהוא תרם היא תרומה מאוד חשובה.

נכנס כעת חבר הכנסת אבשלום וילן, חבר כנסת שהוא כרגע יושב ראש ועדת חקירה לאלימות בספורט. למרות שהוא לא חבר ועדת החינוך והתרבות הוא נחשב לאיש הספורט שתורם כאן תרומה חשובה מאוד בכנסת. אני שמח שגם הוא נכנס אלינו כדי לחלוק כבוד ליהושע רוזין.

אני יכול להגיד לכם מה היה יהושע רוזין בשבילי. אני גדלתי על הספורט הישראלי בכל המובנים ואם היה מישהו שסימן באמת את הכדורסל זה היה הוא. אני נולדתי בתחום הכדור עף אבל בוינגייט ראיתי אותו בעבודה, ובעיקר עם מכב"י. אני חושב שאם יש משהו שקשה לנו היום להנחיל לדורות הנוכחים, והיה יפה מאוד בעבר, הספורט למען הספורט. אני לא ראיתי אף פעם ששמו של יהושע רוזין נקשר בכל מה שקשור בביזנס סביב לכדורסל, שמו תמיד נקשר לאהבת המשחק, לעוד דור של נערים צעירים שהוא אימן, ועוד נבחרת שהוא לקח, ועוד הישגים ספורטיביים שהוא דחף. אני חושב שלפחות הדור שלי, ואולי גם אלה שמתחתנו, כך גדל, והוא בעצם היה אחד ממניחי התשתיות בארץ לנושא הזה של ראיית הספורט כספורט, היופי של הספורט, הערכים של הספורט, וההגינות. אני זוכר אותו כמאמן, צועק, דוחף, נמרץ, אגרסיבי, אבל תמיד שומר על גבולות המשחק, ולא דברים שמחוץ לעניין. אני חושב שאת זה הוא הצליח להנחיל להרבה מאוד הישראלים. זה אולי הדבר היפה של אהבת הספורט למען הספורט, היופי של הכדורסל למען הכדורסל, היופי שבעיסוק בנושא, הכללים של ה- "פייר פליי" שנלחמים בהם בכל הכוח, אבל יש כללים ברורים של מותר ואסור.

אנחנו היום במאבק מאוד לא פשוט כי יש הרבה מאוד גורמים היום, ותתפלאו. אנחנו רואים בוועדה ילדים צעירים שעוסקים בכדורגל, בכדורסל ולמשפחתם זה בעצם הכל. הדרך להתקדמות בחיים זה דרך ההצלחה של הילד, ואז אין כללים אין כלום ואנחנו בעולם לגמרי אחר. אני מקווה מאוד שהמורשת הזאת של יהושע רוזין של אהבת הכדורסל ככדורסל, והחינוך לכדורסל ולספורט יהיו באמת הדרך שלאורה נלך כולנו.

אני רוצה להודות ואני מעריך מאוד את מה שעשה יושב ראש הוועדה. אני יודע שמהיום שיהושע הלך לעולמו חבר הכנסת אורלב עמד על זה שתהיה פה ישיבת הוקרה והצדעה ליהושע.

אני רוצה להעלות זווית אחרת שאתה רק נגעת בה. בדיוק לפני 50 שנה, במכללה יהושע רוזין היה מורה לכדורסל, אני הייתי מוצמד אליו בהוראה לבית ספר "גאולה".

איפה הייתה אז המכללה?

מחנה יונה, שהוא 'הילטון' היום. במחנה יונה היו צריפים, ויהושע גם היה תלמיד מחזור ג', והייתי מוצמד אליו ב- "גאולה". ראיתי איש חינוך, מורה למופת. מכירים יותר את יהושע המאמן אבל הוא היה גם איש חינוך, מסור, מקצועי ושוויוני: הוא יכול היה ללכת עם אחרון השחקנים ולעבוד אתו שעה וחצי כשהיה נדמה לו שהוא דורש תיקון, ואלו היו אחר כך גם גדולי השחקנים.

אני רוצה לציין שתמיד חושבים שכל חייו זה כדורסל, יצא לו הרבה לעבוד בבית ספר למאמנים. יהושע, מעבר למקצועיות, היה גם אבא, אלדובי ואלדר לפחות אתי, הרבה דיברנו. יצאנו הרבה לדבר, היה אכפת לו מאוד, היה חשוב לו מאוד וכזה היה יהושע. אני שמח מאוד שנפל בגורלי גם לסגור מעגל בזה שהייתי בוועדה מצומצמת, ויינגרטן, הגברת יעל ארד ואנוכי, אנחנו השלושה שהמלצנו על יהושע כחתן פרס ישראל. ללא ספק אין ראוי ממנו לתואר הזה, והוא לראייה ב- 50 השנים למדינה הוא האדם היחידי שזכה כמאמן לתואר של חתן פרס ישראל.

מר זוכמן הינו המפקח המרכז של החינוך הגופני במשרד החינוך. הוא היה שחקן נבחרת ישראל בכדורסל וכדורעף.

כשראיתי את תוכנית הוועדה הרגשתי צורך אישי להגיע לישיבה. כשראיתי שהישיבה הזאת תוקדש לזכרו של יהושע לא יכולתי שלא לבוא. הייתי תלמידו של יהושע, חניכו בבית ספר למאמנים, הוא אימן אותי באליצור תל אביב, הייתי שחקן שלו, הוא אימן אותי בנבחרת ישראל וזכיתי גם להתאמן אצלו גם בנבחרת אסבורי כשהיינו יחד במוסקווה. זו פשוט חוויה. כל הנוער שהיום גדל בארץ שלא חווה את זה על בשרו לא למד אולי את הדבר העיקרי שאפיין את יהושע: יושר, הגינות ואולי הנקודה המרכזית, דבקות במשימה ומטרה בגבולות המותר. אם אימון התחיל עכשיו הוא נגמר כשהמאמן אמר שהוא נגמר, וזה יכול היה להימשך 4 או 5 שעות, כי המטרה הוצבה והיה צריך היום באימון לסיים את המטרה.

אני חושב שכל מי שעבר אצל יהושע באיזושהי תחנה בחיים הפנים את התכונה הנהדרת הזאת. יהושע עסק בכדורסל, כדורסל היה עניינו ועולמו, בקבוצה שהיו בה טובים ופחות טובים הוא תמיד נתן תשומת לב לכל אחד מהם. זה היה בעצם החינוך, וזה חינוך שהיינו רוצים להעביר.

בשנים האחרונות יהושע היה עובר ברחוב החשמונאים בתל אביב והיה עולה לרשות הספורט, נכנס לחדרי, כל מספר חודשים היה אומר לי: 'אברהם אתה עוד פה?' הייתי עונה לו: "אני עוד פה", "מי אלה?" מי שלא בא מהתחום של הספורט, של הכדורסל, מאיזשהו ענף ספורט לשמו לא מצא עם יהושע באותם ימים את הנושא המשותף. יהושע בא, היה יושב את השעה שלו, מדבר על כדורסל, רואה קדימה את הכדורסל, גם לפני שנתיים.

במסגרת משרד החינוך כמפקח על חינוך גופני אנחנו גם כן מתכננים לעלות את זכרו כמובן, ואני מקווה שזכרו יישמר אתנו.

אני מייצג פה את הגוף שאולי חייב את התודה הכי גדולה ליהושע. כל מה שנאמר על יהושע קצרה היריעה מלומר את הדברים באופן היותר אישי. לי הייתה הזכות להיות חניך שלו בקורס לכדורסל, קורס המאמנים הראשון של וינגייט. זה היה הקורס השנתי הראשון שהכשיר מאמנים כמאמנים ולא כמדריכים, עם תעודת אסמכה וכולי. היה לי הכבוד שבוע-שבוע לפגוש אותו יום שלם, עם כל המשמעות שכולם אמרו כאן. התכונה אולי החזקה ביותר שהייתה ליהושע זה הצורך לחנך ולא משנה בן כמה אתה. ברגע שעלית למגרש אתה שווה בין כולם, והיכולת שלי לחנך אותך זאת המטרה כשאני עומד מצד אחד של הקו ואתה של השני. את שנת 1966 אני לא אשכח כל עוד אני עוסק בפעילות ספורטיבית.

אנחנו פגשנו את המשפחה ויש לנו גם החלטות מאוד מגובשות בינינו כרגע. אנחנו הקמנו ועדת הנצחה אשר מתפקידה יהיה ליצור מפעל הנצחה שנתי אשר ידבר על אותם דברים שיהושע היה: חינוך, חינוך לספורט, כדורסל, לאן יהושע הוביל את הכדורסל וכמובן ההגינות וכל מה שנאמר כאן. אנחנו נשתדל דרך יהושע לקדם ספורטאים, כדורסלנים צעירים, מהפריפריות בעיקר על ידי מתן מלגה כזאת או אחרת.

מחר אנחנו עורכים אזכרה ליהושע באיגוד הכדורסל. אני מקווה שהמשפחה תכבד אותנו ותהיה אתנו, יהיו שם מאמנים ושחקנים. אני חושב שלאיש מגיע יותר ממה שאנחנו כרגע מדמיינים. אנחנו נלווה עם המשפחה את כל מעשנו צעד בצעד. יהיה זכרו ברוך.

אני לקחתי את הצד של השיפוט. אני אף פעם לא סלחתי לאבא שלמרות כל המעמד הרם שלו הוא לא סייע לי להתקדם בתחום הזה.

זה משתלב לי מאוד באישיותו. אני לא הכרתי אותו הרבה באופן אישי, אבל תרבות ההגינות של הספורט זה היה חלק ממנו. יש תחרות, ומי שמנצח - מנצח, זה חלק מההגינות. הוא שידר באישיותו את אותה הגינות יחד עם פדנטיות מקצועית.

הוא היה מזל אריה, וזה מתאים באמת לאישיות כי אריה שואג. המשפחה יודעת שבתוכו הוא היה טיפוס אחר לגמרי. באמת אנחנו לא המשכנו הלאה, אם כי לפחות מהצד של אחי, הנכד שלו דווקא שיחק כדורסל. הבן הקטן של דובי, היום בן 20, שיחק תקופה מסוימת בהפועל תל אביב.

כל מה שאמרתם פה היה נכון, אתם תיארתם יפה מאוד את סבא.

אחרי משחקים מישהו היה מתקשר אליו? את היית מדי צעירה, אתם לא חוויתם את החוויות הגדולות. את כבר זכית לקבל סבא במשרה מלאה.

זה לא נכון כי גם לאחר מכן הוא בילה יותר על המגרש מאשר בבית, גם לאחר שהוא כבר סיים.

מה היה הכי חשוב לסבא ביחס אליכם? מה היו הדרישות שלו, מה גרם לו נחת רוח? תעודה טובה? מה היה משמח אותו.

לא יצא לנו לראות אותו כל כך הרבה.

אני רוצה בראש ובראשונה להודות לך על הישיבה המיוחדת הזאת לזכרו של אבא. אני רוצה בהזדמנות זו להודות למר אורי אפק ולד"ר גלעד וייגרטן ולגברת יעל ארד וכל מי שתרם שאבא יזכה לחתן פרס ישראל. אני זוכר את היום הזה שבו בישרו לנו את זה, זה היה ללא ספק אחד הימים המאושרים, בחיי לפחות. אני לא יודע עד כמה אבא התרגש, איך שלא תהפכו אותו זה לא היה תמיד המוטו של חייו, עוד פרס ועוד פרס. ללא ספק זה היה השיא. אני מנצל את הבמה הזו להודות לכם על שבחרתם בו. אני רוצה גם להודות לאיגוד למר שקמה ומר קסטיין שהם הרימו את הכפפה, ולפחות על סמך מה שהם כתבו לנו הם ינסו לעשות משהו על מנת להנציח את זכרו של אבא. ההנצחה תהיה בצורה שבאמת תוכל להתגלגל לא כשמשהו חד פעמי שיעלם אלא משהו שיסמל גם הלאה ויוכל לעבור לדורות הבאים. בסך הכל הולך ופוחת הדור ואני בטוח שהנוער של היום לא מכיר את אבא כמו התקופה המבוגרת יותר.

אני זכיתי להכיר את אבא למעלה מ- 40 שנה. כולם מכירים את אבא בזכות ההישגים הגדולים שלו במכב"י תל אביב, בהיותו מאמן מכב"י רוב השנים, וכמובן מאמן הנבחרת. רוב רגעי הזוהר שלו נכללו בקטגוריה הזאת. התמזל מזלי ואני ישבתי אתו בשנים האחרונות, וגם חפרנו אחורה מעברו והצלחנו לכתוב ספר על כל הכדורסל בארץ מנקודת מבטו. זה איזה פרוייקט שאני מקווה שאיגוד הכדורסל יסייע לי להפיץ אותו. במסגרת השיחות שהיו לי עם אבא אני חושב שיותר מאשר היה חשוב לו להיות מאמן הוא היה בראש ובראשונה מורה וראה לעצמו יעד ודרך להנחיל את הכדורסל, את האהבה לספורט לילדים. גם בתקופות השיא שלו, גם לפני וגם אחרי, הוא תמיד עבד בעוד כמה מסלולים, כלומר זה לא נגמר אך ורק באימון מכב"י תל אביב. אני לא אשכח את מכון וינגייט, כיצד הוא הקדיש את כל השנים לאימון מאמנים. גם ברמות הנמוכות יותר, גם הקורסים שנעשו לעוזרי מדריכים ולראשי קבוצות, הוא נתן אפשרות לכל ילד וילד שרוצה לעסוק בספורט לקבל את ההזדמנות. אני זוכר את הנסיעות שהייתי עורך אתו ברחבי הארץ, בחיפה ובגבעת וושינגטון. כל ילד שרצה לעסוק בכדורסל הוא היה דואג שהדבר יתאפשר, ובעזרת צוות מאמנים מסביב עשה את הדבר הזה.

היום הספורט הוא בעיקר מקצועי, בתקופת עבר הוא היה הרבה יותר מוקצה פוליטית. אבא ראה לעשות את ההבדלה הזאת ולעבור את כל גווני הקשת. גם אם הוא היה מכב"י הוא ידע לעבור לצד השני להפועל. הוא ידע גם לעבור למגזר הדתי ולאמן באליצור. הוא ידע אפילו בתקופות מסוימות ללכת לבית"ר, לעמוד במגרש הישן בביתר ולאמן את הנוער שם. כלומר החוויה של אימון נוער חצתה קווים. היה חשוב לו בראש ובראשונה להנחיל את המורשת הזאת ולהביא את הענף לאן שהוא היום, שהיום הוא עסק מקצועני לכל דבר.

אני שמח שגם הפיקוח על החינוך הגופני שוקד על דרכים להנציח. אני שמח גם שאיגוד הכדורסל לוקח על עצמו משימה להנציח. אני מעמיד את עצמי ואת ועדת החינוך לרשות ההנצחה, אם יהיה צורך גם לתת חסות ולגם לתת איזשהו גוון ממלכתי, או לנסות לקשור איזה שהם חיבורים שונים כדי למלא את רצון המשפחה.

ועדת ההנצחה משותפת למשרד המדע, התרבות והספורט, למכון וינגייט ולנו.

הכנסת, המסמלת את הריבונות, תיתן גם את תרומתה. אנחנו עומדים לרשות העניין ואני אומר את הדבר הזה גם כאיש תרבות, גם כאיש חינוך וגם כאיש ספורט. באמת היה פה שילוב מאוד מיוחד. אחרי שהחלטתי לקיים את ישיבת ההנצחה פנו אלי ואמרו שאני קובע תקדים בעייתי מאוד, עכשיו כל חתני פרס ישראל אצטרך לקיים ישיבה. זה חתן פרס ישראל הראשון שאני מקיים. יש פה איזשהו שילוב מאוד מיוחד שאני מרגיש שצריך גם את המעמד של הכנסת כדי שיקבל את הביטוי הנכון. אני שמחתי להכיר אתכם, לצערי בנסיבות של פטירת ראש המשפחה, שלא תדעו עוד צער ועוד דאבה ונתראה רק בשמחות. לנכדים המקסימים אני מאחל הצלחה בלימודים.


הישיבה ננעלה בשעה 14:05