פרוטוקולים/ועדת חינוך/4124

הכנסת החמש-עשרה
מושב רביעי

3
ועדת החינוך והתרבות
03/12/2001

פרוטוקולים/ועדת חינוך/4124
ירושלים, א' בטבת, תשס"ב
16 בדצמבר, 2001




פרוטוקול מספר 361
מישיבת ועדת החינוך והתרבות
מיום ב', י"ח בכסלו התשס"ב, 3/12/2001, בשעה 11:00

חברי הוועדה: זבולון אורלב - היו"ר

נעמי שטרסר - סגנית מנהל אגף בכיר לכ"א בהוראה,
משרד החינוך
מאירה קפלן - ממונה על הרווחה של עובדי הוראה,
משרד החינוך
עו"ד אביגדור דנן - לשכה משפטית, משרד החינוך
אשכנזי סופי - משרד החינוך
כרמלה נאור - מינהל הגימלאות, ביטוח לאומי
מוטי סמט - סגן מזכ"ל ויו"ר סניף ירושלים,
הסתדרות המורים
יפה שוקרון
אלי בן לולו - סגן ראש עיריית בית שמש
גדעון בן-דרור - יועץ הוועדה
מרב ישראלי - יועצת משפטית לוועדה

יהודית גידלי

מילת - הקלטות ותמלול

זכויות עובדי הוראה נפגעי פעולות טרור – שוקרון יפה

הנני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת החינוך והתרבות בעניין זכויות עובדי הוראה נפגעי פעולות טרור. הדיון נסוב סביב מקרה הטרור שהיה בארם נהריים, ששם נהרגו 7 תלמידות מבית הספר המקיף "עמית" בבית שמש לפני 4.5 שנים. באותו פיגוע טרור נפשע שעשה חייל ירדני נפגעה המורה יפה שוקרון. אני נפגשתי עם הגברת לפני חודשים ארוכים, וצר לי שעד היום בעייתה לא באה על פתרונה, ולכן ביקשתי לזמן את הישיבה. אמנם לכאורה אנחנו דנים בבעיית פרט, אבל בעצם הדיון הנו בבעיית כלל. אנו דנים בזכויותיהם של עובדי הוראה נפגעי פעולות טרור. לשמחתנו אין הרבה כאלה; אבל לדאבוננו, בשנת הטרור האחרונה, נהרגו גם מספר עובדי הוראה: הגברת עמיתי ז"ל, הגברת בלישה ז"ל והגברת רינה דידובסקי ז"ל. לצערי אני רואה את הנושא הזה כנושא אקטואלי. אני מציע שניתן קודם לכול לגברת יפה שוקרון לתאר את הבעיה. קודם כול, האם תוכלי קצת להחזיר אותנו ליום הקשה הזה בנהריים?

לצערי, אין זה קשה, כי אנו עכשיו ממש בעיצומם של ימים כאלה. כל פעם שאני שומעת ירייה בשטח, אני כאילו סופגת מחדש ירייה. אני מרגישה את זה כל פעם מחדש - זה מחזיר אותי לאירוע יום-יום, מה גם שאני עדיין מרגישה את זה בגופי: יש קליעים ורסיסים. יש פה גם כאב נפשי וגם כאב פיזי.

לפני 4.5 שנים יצאנו לטיול שנתי עם תלמידים. הייתי אז מחנכת כיתה ח - 4. זה היה היום האחרון לטיול, היום השלישי - טיול מהנה מאוד. יצאנו לכיוון נהריים, ואמרו לנו שזה המקום האטרקטיבי ביותר, הטוב ביותר - "מחכה לכם שם הפתעה לממש את השלום ברגלינו.". באמת חיכינו להפתעה. לא ידענו מה מסתתר מאחור. ידענו שאם יש אישור מותר להיכנס. באמת בדקו אותנו בצורה דקדקנית ביותר: כל כלי הנשק הופקדו שם בכניסה; לקחו תעודות זהות של המורה, של המלווים. היינו שתי מורות, שני מורים ומדריך, שעלה שם בגשר והיה אמור לתת לנו הסבר במקום. עברנו את 'גשר נהריים', הסבירו לנו מדוע הוא נקרא כך, ובאמת החכמנו. אני אישית, זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי על המקום וראיתיו. במקום עצמו, כשירדנו מהאוטובוס, צפינו בנוף הקסום באמת.

"מימינכם תחנת רוטנברג; משמאלכם רמת הגולן. התבוננו היטב!". לא אשכח את זה לעולם. ואז צרור יריות פילח את הדממה, את הרוגע, את היופי ואת כל מה שמסביב. לא קלטנו מייד מה קורה. אני אישית לא חשבתי, ומייד הסתובבתי אחורה, כי כולנו היינו ופנינו אל הנוף וגבנו אל המחבל, שעמד במגדל השמירה ואמור היה בעצם להגן עלינו. האיש היה חייל ירדני - ממש חייל. עד מהרה הבנו שאין אלה צלפים ושאין זה מישהו שמתאמן במקום. אז כולנו נכנסנו לפאניקה. תלמידות נפלו, וכמורים, ניסינו למצוא מסתור לתלמידים. לא היה הרבה, גם לא הכרנו את השטח, אך הפלנו אותם למדרון שדקה לפני כן אמרתי לתלמידים להיזהר, לא לרדת - 'זה מסוכן. שלא תקבלו מכה ולא תיפלו.'. פתאום מצאתי את עצמי דוחפת בנות לתהום הזו, כי זה היה המפלט היחידי שהיה לידנו. הפלנו בנות, דחפנו אותן, ביקשנון להוריד ראש. בנות כבר נפגעו אז. אני זוכרת שתוך כדי שאנחנו מתגוננים ומחפשים מקום מסתור, המלווה השני צעק שתלמידה נהרגה ושהיא איננה עונה. הבנו שאנחנו בצרה מאוד קשה. ברגע הזה הוא כבר הספיק לירות מחסנית שלמה. הוא החליף מחסנית, ואני נפגעתי מהמחסנית השניה. בזמן שניסיתי לכסות ולגונן על תלמידה שצעקה "יורד לי דם, המורה" 'חטפתי צרור' בשכם השמאלי - 4 כדורים נכנסו לגופי. ברוך השם ניצלתי, אפשר לומר. אני חיה, אני נושמת, אני הולכת. אני עדיין חשה את הכאבים; אני בטיפולים, פסיכולוגים, נפשיים וגם בפיזיותרפיה פעמיים בשבוע. עברתי שני ניתוחים - הוציאו לי קליע אחד, ונשארו לי עוד שני קליעים ורסיסים בגופי.

לצערי ה'סיפור' הזה לא נגמר. יום-יום אנחנו שומעים ורואים דברים כאלה. מאוד קשה לי עם זה.

אני מבין שהתייצבת בפני ועדה רפואית. נכון?

אני מתייצבת בפני ועדה רפואית כל שנה לפני תחילת השנה. בשנה הראשונה לא חזרתי לעבודה, כמעט 8 חודשים הייתי בשיקום. אחרי זה התגעגעתי מאוד לעבודה, ורציתי מאוד לנסות לשוב, וחזרתי אפוא לעבודה לסירוגין - בהתחלה 4 שעות, אחר כך 6 שעות. אחרי זה עוד פעם עברתי טיפולים, ולכן הייתי 3 חודשים בחופשה. בזמן שהייתי בבית, קיבלתי משכורת מלאה מהמוסד לביטוח לאומי. כשחזרתי לעבודה חלקית התחילו הבעיות. הביטוח הלאומי אמר לי שכל זמן שאני יושבת בבית, משלמים לי משכורת מלאה. באמת היו לי כל האישורים וכל המסמכים לשבת בבית, אולם לא יכולתי. בבית היה לי הרבה יותר קשה מבחינה נפשית, וממש אהבתי את העבודה. הרגשתי גם כאילו אני מפקירה את התלמידות - הן שם, ואני בבית - ואני רוצה לחזור לאלה שנפצעו ולאלו שעדיין בבית הספר. חזרתי ל- 4 שעות הוראה, ובזמן הזה משרד החינוך הודיע לי שאין לו אפשרות להשלים לי את המשכורת, אלא אם כן אני עובדת על חשבון ימי מחלה שהיו צבורים לזכותי. היו לי בערך 400 ימי מחלה שצברתי במשך 20 שנות עבודה. הבנתי שאין ברירה אחרת אחרי שפניתי לכל הגורמים האחרים, ואז עבדתי שנתיים על חשבון ימי מחלה. בשנה השלישית יצאתי לשנת שבתון, ואז לא הייתה בעיה לאף אחד. בשנתיים האחרונות, לפי המלצת הוועדה הרפואית, אני עובדת שליש משרה, 8 שעות, ואני גם משתכרת בעבור 8 שעות בלבד.

בנוסף לזה, נפגעו זכויותיי כעובדת הוראה. אני הייתי מחנכת כל שנות עבודתי - וכמובן גמול חינוך כיתה איני מקבלת. כל ימי המחלה נוצלו כבר, ועכשיו יש לי בעיה: אין לזכותי כמעט ימי מחלה. דבר נוסף, זכויות שקיבלתי בעבר, כמו תמריצים - כעובדת בבית שמש היו לי שנתיים ותק - בוטלו כיוון שאינני עובדת חצי משרה, והחוק אומר שבפחות מחצי משרה אין מגיע לי.

אין זה החוק - זו הוראה פנימית של המשרד.

לי נאמר שבפחות מ- 12 שעות אין מגיע לי. דבר נוסף, הייתי מקבלת 'קרן שבתון', קרן השתלמות. כיוון שאינני עובדת משרה מלאה, גם זה בוטל - ועל כן אני משלמת את זה על חשבוני. השלמתי בשנים האחרונות תואר שני, אבל לצערי זה איננו בא לידי ביטוי, מכיוון שמתוך 8 שעות 5% זה באמת 'לעג לרש'. גמולים נוספים גם כן בוטלו, צומצמו, ואני מרגישה שאני נפגעת פעם שניה. זכויות מינימליות שהיו מגיעות לי איני יכולה לקבל. אני אם ל- 6 ילדים, ומשכורת של 8 שעות, אין בה די.

האם מהביטוח הלאומי את מקבלת איזושהי גמלת נכות?

מהביטוח הלאומי אני מקבלת גמלת נכות בסך 30%. זה בערך 1000 שקל.

זה שווה ערך לאיזה היקף ממשרת ההוראה שלך?

חושבתני שזה שווה ערך ל- 7-8 שעות.

שזה פחות או יותר שליש משרה. כלומר גמלת הנכות מכסה לך בערך שליש משרה. מבחינת ההכנסות שלך, יש לך פחות משליש משרה.

הרבה פחות.

כל הגמולים וכל השאר שהיא הפסידה זה פחות משליש משרה.

אני סבור כמוך; סבורני שאתה צודק. התמונה כאן, כמו שהחברים מבינים, שהוראות שחלות על עובדי הוראה רגילים שמסיבות שלהם החליטו לצמצם את משרתם, אין חלות עליהם כל מיני זכויות. פתאום פה זה תופס מורה שהיא מכורח המציאות של נפגעת טרור בשליחותה כמורה ותוך כדי תפקידה - פתאום מחילים עליה את אותם כללים. כמובן כל יתר הבעיה של היקף המשרה, הכנסה שחסרה לה, ניצול ימי המחלה - אני חושב שיש פה בעיה.

אשרינו שאיננו צריכים להתמודד עם מקרים רבים מאוד של מורים. לצערי יצא לי, כמנהל אגף כוח אדם בהוראה, בראשית שנות ה- 80', לטפל במשפחת המורה שנהרגה ב"אסון הבונים". למיטב זכרוני, זאת הייתה מורה ראשונה שנהרגה תוך כדי מילוי תפקידה. גם שם שאני זוכר את הקשיים העצומים שהיו לנו. אלא מהי? טיפלנו בזה, והואיל וזה היה מקרה בודד, יכולנו איכשהו לחדור את חומות הביורוקרטיה ולמצות את הזכויות של המשפחה ושל הילדים של אותה מורה שנהרגה. 'אסון הבונים' קרה לפני כ- 16 שנה, והקדשנו לזה אז הרבה מאוד זמן. אנחנו נמצאים בתקופה שמורים חשופים לפעולות טרור. אני חושב שהמורים צריכים לקבל צל"ש (ציון לשבח) היום, בעיקר ביישובי יש"ע (יהודה, שומרון וחבל עזה), שבאמת במסירות נפש אדירה מגיעים כל בוקר למוסדות החינוך, לא תמיד בהסעות ממוגנות. המורים האלה גם לא תמיד חוזרים הביתה בהסעות ממוגנות. אותם מורים ביש"ע שמלמדים בתוך הקו הירוק, זה עוד 'סיפור'. אנחנו בוודאי מרגישים אחריות לראות לשלומם וביטחונם של המורים, ואנחנו רוצים לוודא שהמדינה דואגת להם כראוי.

מר אלי בן לולו הנו חבר מועצת עיריית בית שמש, והוא הזעיק אותי לטפל במקרה. אני מודה לך שהפנית אותי למקרה הזה. אני נותן לך את רשות הדיבור.

הייתי גם ממלא מקום ראש העיר הרבה שנים, ובזמן האירוע טיפלתי בעניין, מהתחלתו ועד סופו. עד היום אני ממשיך ללוות את המשפחות, וכששמעתי את הבעיה מהגברת שוקרון, אמרתי שאין זה יכול להיות שכל המשרדים אינם מטפלים בה בצורה הולמת. אלמלא הגברת שוקרון לא הייתה חוזרת להוראה והייתה נשארת בבית, מדינת ישראל הייתה משלמת את הכול. אבל כיוון שהמורה רוצה לחזור לעבודה ורוצה לתרום מיכולתה ומכשרונה, 'מקצצים' לה בשכרה. זה משהו שאיננו נתפס!

אני רוצה לדבר בעניין ההערה שלך. אילו היא הייתה ממשיכה לשבת בבית, הייתה מקבלת גמלה מלאה, ובגלל זה שהיא יוצאת לעבודה היא מקבלת גמלה חלקית. אמות המידה של הביטוח הלאומי אינן כאלה. מה שקובע לעניין קבלת גמלה מחליפת שכר קשור לתעודות רפואיות. אם הרופא המטפל אומר שהיא אינה מסוגלת לחזור לעבודה, התעודות האלה נבדקות על ידי רופא בכיר אצלנו, בביטוח הלאומי, ועל סמך זה אנחנו ממשיכים לשלם. ברגע שהרופא שלנו בדעה שהיא מסוגלת לחזור לעבודה או לעבודה חלקית - הוא איננו מאשר את התעודות של הרופא המטפל. או אז אנחנו יוזמים העמדה בפני ועדה רפואית, שהיא תקבע את אחוז הנכות. בהתאם לאחוז הנכות היא מקבלת את התגמול ואת ההטבות שמעניק החוק.

זה ברור שלא הייתי יושבת בבית ללא המלצה של רופא.

זאת המגבלה שלנו - אין זה עניין של רוע לב או איזושהי שרירות לב.

אני בדעה שמוקד הבעיה איננו הביטוח הלאומי, אלא מערכת החינוך. משרד החינוך הוא המעסיק שלה, ולנו יש ציפייה שהמערכת הזאת תראה איך פותרים את הבעיה - או בדרך העקרונית, או על בסיס של פתרון בעיית פרט.

על השולחן יש לנו בעיה של ניצול ימי המחלה - שזה נראה 'על פניו' דבר בלתי הוגן. בעניין של ביטול התמריצים, קידום שנות ותק בגלל שהיא עובדת 1/3 משרה ולא ½ משרה - כל בר דעת מבין שיש פה אבסורד הבולט לעין. העניין של השתתפות הקרן בתמריצים, השתלמות, שנת שבתון - גם הוא בוטל. הביטולים של הגמולים, הכרה בתואר וכדומה, גם הם נובעים מאותה בעיה. השאלה היא אם מערכת החינוך יכולה למצוא את הדרך להוציא מהכללים של היקפי המשרות את אותם נפגעי פעולות איבה, שמכורח, בפעולות האיבה, נקלעו למצב שגם אם הם רוצים, אין הם יכולים לעבוד עוד.

לגבי מה שהגברת שוקרון הגיבה, יש קצת אי דיוקים. זה איננו משנה. אני מבינה שהבעיה היא מעתה ואילך.

לא! הבעיה היא בשנתיים האחרונות.

השנתיים האחרונות זה השכר, אולם הזכויות בעצם כבר נפגעו.

בואי נדבר כרגע על 'מעתה ואילך', ואחרי זה נדבר על העבר.

המצב הוא כרגע שבאמת אין לה ימי מחלה. משרד החינוך יכול לשלם משכורת באחת מ- 2 אפשרויות: או שמישהו עובד, ואז הוא מדווח על ידי מנהל בית הספר, או על חשבון ימי מחלה. כרגע המצב הוא שהיא ניצלה את כל ימי המחלה. לא רק שהיא ניצלה את כל ימי המחלה, כי אם גם נתנו לה 3 חודשים חצי משכורת לפי התחשיב. 3 חודשים נתנו לה מהקרן של ימי מחלה; ועוד, כדי להשלים לה מעבר ממה שיש לנו לפי ההוראות הפנימיות, גם נתנו לה על חשבון מצבת מעבר, מין דבר שהוא קצת לא מסודר. או אז נתנו לה עוד כמה חודשים כדי לגמור את השנה שעברה. זאת אומרת שכל השנה שעברה היא קיבלה 8 שעות בגין העבודה בדין - וכל יתר השעות על חשבון כל מיני קרנות. כרגע באמת ימי המחלה אזלו. אין לנו אפשרות אחרת לשלם לה, ולכן אני חוזרת אולי לביטוח הלאומי. אני מבינה שיש לה זכויות כפולות: יש לה גם זכות של נפגעת טרור וגם זכות של נפגעת תאונת עבודה.

זה איננו גם וגם.

זאת אומרת שהיא ניצלה את כל אפשרויות המקרה שלה.

אנחנו נותנים לה מכתב בחירה, מפרטים לה את הזכויות לפי נפגעי פעולות איבה ולפי נפגעי עבודה - וזכותה לבחור באיזה חוק היא רוצה.

אנוכי איני מוצאת כרגע אפשרות מאין לשלם לה.

קודם כל, הבה נבין אם אנחנו מסכימים על האבסורד. יש לי עובדת הוראה נפגעת פעולות איבה בתפקידה כמורה, שהוועדה הרפואית אומרת שהיא יכולה לעבוד 1/3 משרה. הזכויות שלה בביטוח לאומי הן כאלה שזה בערך מגיע ל- 25% ממשרה. מי אחראי על כל היתר?

איני יודעת.

אם נסכים שהמדינה קודם כול צריכה להבין שיש פה איזשהו אבסורד, נוכל לחפש את הפתרון.

אני מבינה אותך, אולם השאלה היא באמת קודם מהו מצבה. הוועדה הרפואית עומדת מדי שנה בשנה - זה לא לצמיתות. אם זה לצמיתות, כי אז יודעים שהיא צריכה לצמצם את משרתה. כל זמן שזה לא היה לצמיתות, הרי באמת הסתדרנו עם כך.

את יודעת שזה איננו לצמיתות.

אני יודעת שכרגע אין זה לצמיתות. השאלה איך היא חושבת לעתיד, או האם אין יכולים לדעת כלל?

אי אפשר לדעת.

בעניין הוועדה הרפואית, היא קובעת אחוז נכות מסוים.

אני דיברתי על ועדה רפואית מיום 29.8.01 של שירות המדינה, שקובעת את היכולות של מורים לעבוד. כל שנה הועדה קובעת מחדש את העניין. רופא שירות המדינה קבע שהיא יכולה לעבוד עד 1/3 משרה, והיא רוצה - והיא עובדת - 1/3 משרה. הזכויות שלכם מגיעות לסדר גודל של 25% משרה. נמצאת פה עובדת הוראה עם 58% משרה ושואלת את עצמה איפה עוד 42% משרה שלה. 'האם בגלל שליוויתי תלמידים ונפגעתי בפעולות טרור, אזיי אני צריכה להיפגע בהכנסותיי? אני הרי רוצה לעבוד.'.

רציתי להדגיש שמבחינת הוועדה שלנו, שהיא עצמאית בהחלט בהחלטתה, אם הגברת שוקרון מסוגלת לעבוד, היא יכולה לעבוד עבודה מלאה, ולא תיפגע שום זכות שלה.

אני 'אוהב' לשבת בוועדה ולשמוע את הממשלה מדברת ב- 4 קולות. יש ממשלה, וזרועותיה צריכות להיות מתואמות. כל משרד רואה את החלק שלו - ואין ראיה תואמת. יש סיבה רפואית, לפי רופא שירות המדינה, להמשך עבודתה בשנת הלימודים תשס"ב בהיקף של 1/3 משרה. זה מסמך ברור שיכול לומר שהיא איננה יכולה לעבוד משרה מלאה. רופא המדינה קובע את זה, לא רופא של ועדת החינוך. חתום פה ד"ר ר. מני, רופא שירות המדינה במחוז ירושלים. יש פה אבסורד!

אני חושב שהכתובת עודה מערכת החינוך, שצריכה למצוא את הפתרונות. אני אינני רוצה לתת את הרעיונות, אבל הם ידועים, לדעתי.

אני מבינה, ברם השאלה היא: מה אנו בכלל עושים? לפי התקנות הקיימות כרגע, אין לנו אפשרות. השאלה אם באמת צריך לשנות את התקנות "בגדול".

שנו! אתם שלטון.

היות שהמצב לא טוב, ו"לא עלינו" - עלולים להיפגע עוד אנשים.

מה מונע ממך לשנות את התקנות? אתם שלטון.

האוצר ימנע את זה, משום שזה עולה בהרבה כסף.

אני אינני יודע. אם חברי כנסת יציעו הצעת חוק, זה יעלה אולי ביותר כסף.

האם אתה סבור שבכל מקרה, כשיש אירוע כזה, צריך לתת משכורת מלאה עד שהיא תבריא או עד שתתבשר 'לצמיתות', וייקבע צמצום משרתה?

אומרני שמורה נפגעת פעולת איבה תוך כדי מילוי תפקידה אינה יכולה להיפגע בשכרה. זו תוצאה שאיננה מתקבלת על הדעת. אם מישהו חושב שזה מתקבל על הדעת, שיתווכח אתי. קודם כל, הבה נתווכח על הרציונאל, אם מישהו חושב שזה מתקבל על הדעת, בעיקר שזה מצב זמני. לשנת הלימודים תשס"ב אתם צריכים למצוא לה פתרון. אתם צריכים לעשות חשבון שהיא מרוויחה כך וכך מהביטוח הלאומי, כך וכך ממכם - והיתר אתם משלימים לה. יש 120,000 מורים במדינת ישראל; מה הבעיה עם מורה אחת??

אני לא בעד להעלות את זה לרמת העיקרון, אבל התוצאה היא תוצאה שקשה לי מאוד לעבור עליה לסדר היום.

אני רוצה לדייק בקשר לדברים שאמרה הגברת שוקרון, והיא אמרה את זה בעדינות. ההפסד הוא הרבה יותר גדול ממה ששמענו כאן, ואסביר גם מדוע. לאחר מכן אנו צריכים לחשוב היאך עושים את הכול כמקשה אחת, גם אחורנית וגם לעתיד. מה זה הפסד ימי המחלה? כשאדם מגיע לגיל 55 וצריך לקבל את ימי המחלה עם פרישתו, עם אפשרות של יציאה בגיל 55, היא הפסידה את ימי המחלה - ומדובר בעשרות ומאות שקלים. היא הפסידה את האפשרות ללמוד; היא הפסידה את קרן ההשתלמות שלה; היא הפסידה את הקידום האישי. מדובר ביותר הרבה מאוד דברים. המשמעות היא רבה; ההיקף הרבה יותר גדול. לכן אין יכולים לגדור את זה ב- 1/3 משרה או ב- 1000 שקל של הביטוח לאומי שהוא סכום לא משמעותי, הוא מעט - 'טיפה בים'. אני רוצה לתאר את התיאור הבא: אדם שעובד 1/3 משרה מאבד את קידום הוותק, את התמריצים, את שנת השבתון. מדובר במשמעות הרבה יותר רבה. אחד הדברים היפים שעשה משרד החינוך זה לתת פתרונות לאנשים בריאים, שאינם חולים - היו פתרונות, מצבת מעבר, על עשרות אנשים בשנה. לדעתי למפרע היו צריכים להחזיר קודם כול את האפשרות, כי מצבת מעבר היא תמיד על משרה אחת. יש מקרה חריג 1 או 2 או 10 מתוך 120,000 מורים. משרד החינוך יכול לאפשר - יחד עם החשבות - לסגור עניין, להשלים את הכול בצורה מסודרת מבלי לפגוע בימי המחלה. את ימי המחלה צריך להשאיר הצידה, ואם אפשר, להעביר את זה בתקנה פנימית בתוך נציבות שירות המדינה, כי המקרה הוא חריג. גם אנו צריכים לשלם אצלנו, עם המשרד, את קרן ההשתלמות. אין ניתן לשלול את הקרן גם ב- 1/3 משרה במקרה כזה. האם היא הזמינה את הפעולה, חס ושלום? 'נפל עליה' דבר כזה - אדרבא, אולי במצב כזה היא הייתה יכולה ללמוד יותר בביתה במסגרת הזאת? בוועדה המשותפת שלנו צריכים לפתור גם את בעיית קרן שנת השבתון, כי ההפסד הוא הפסד משמעותי - אין הוא רק שנת לימודים. זה סבב שלם של דברים שנגררים. אני מדבר על הוותק העתידי - כשהיא תצא לגמלאות, לפי מה ייחשבו השנים שלה - לפי 1/3 משרה ולא לפי משרה מלאה? מי יבדוק את זה, ומי ייתן תשובה? אסור לתת לזה לקרות. ראינו מה שקרה לאותה גננת שנפגעה בדרום, בנצר חזני.

על איזו גננת אתם מדברים?

גברת פחימה.

האם היא גננת בשירות המדינה? לא ידעתי. או אז, זו עוד מורה.

אנחנו מדברים כרגע על 10 מקרים. היה הסיפור עם הגברת רינה דידובסקי ז"ל, שאז דיברתי עם בעלה בקשר לאפשרויות, לזכויותיה לאחר פטירתה. בעלה בא ובדק, והתברר שהרבה דברים זקוקים לתיקון. לכן אני אומר שכדאי בוועדה המשותפת לשבת לחשוב - אנחנו יחד אתכם, איך פותרים את הבעיה, כי הבעיה היא הרבה יותר רצינית מהתיאור ששמענו כאן.

ברצוני בכל זאת לתקן חלק מהדברים. היא מקבלת את הדרגה, וגם מה שקיבלה על חשבון ימי מחלה. גם יתר הדברים שהיא קיבלה בזמן ימי המחלה - מחלה נחשבת לעבודה לכל דבר ועניין.

לא. היא מדברת על ההווה! היא אמרה שכל עוד היה ניצול של ימי המחלה, המשרה הייתה מלאה.

האם אתה טוען שחבל לה על ימי המחלה?

בוודאי! כמה הן שנות הוותק שלך?

25 שנה.

זה הרבה להפסיד ימי מחלה של 25 שנה.

זה לפנים משורת הדין הקיימת לחשוב על פתרון.

הדין הקיים נעשה על ידי בני אדם, ולא חשבו בו על כל האפשרויות. דין אלוהים איננו משתנה, אך דין בני אדם משתנה בהחלט.

אני חושבת שמי שצריך לטפל בזה זה גם המוסד לביטוח לאומי, במסגרת הביטוח הסוציאלי שלהם. אין נראה לי שזה נכון 'להפיל' את הכול על משרד החינוך. אני מבינה שיש בעיה, אבל זה הוא הדין הקיים. צריך אולי לעשות חשיבה משותפת עם כולם - גם עם משרד האוצר וגם עם ההסתדרות. יש לזה גם השלכות רבות.

כמה אחוזים משלמים בשנה לפורש?

זה פשוט מכסה את ההוצאות של משרד החינוך בגין תביעת תלמידים ולא תביעות של המורים. מי שמבטח את המורים זה המוסד לביטוח לאומי.

אבל לא נפגעי איבה.

"עמבל" זה הביטוח, באמצעות המשרד, שכל מורי ישראל מבוטחים בו אוטומטית. לא?

לא, לא. "עמבל" איננה מבטחת. "עמבל" היא בעצם חברה פרטית שמנהלת את הקרן הפנימית לביטוחי הממשלה. היא מכסה את החבות של משרד החינוך בפני תביעות משפטיות של צד ג', של תלמידים בלבד.

וגם של מורים.

למורים יש הסדרים מסוימים לגבי הגנה משפטית, לגבי מורים מלווים. יש ביטוח תאונות, תאונות אישיות - שזה משהו נפרד.

כשאני התכוונתי למשרד, המשרד הוא הכתובת להוביל את הפתרון. אני אינני אומר שהוא צריך לשאת אותו לבדו; הוא צריך לקחת גם את נציבות שירות המדינה. אני למשל אינני יודע מה דין עובדי המדינה במקרה כזה. בעיניי מורה שמוביל תלמידים הוא שונה מעובד דואר שמוביל דואר. המחויבות של מורה כלפי תלמידותיה היא שונה מהמחויבות של עובד דואר כלפי המעטפות. יש פה מחויבויות מוסריות שונות, מהבחינה הזו שהיא איננה יכולה לעזוב את התלמידים ולברוח - עובד דואר יכול לעזוב דואר ולברוח.

יש אחריות, בוודאי.

מורה צריכה להתייצב בראש תלמידותיה. 'אין לזה אח ורע.". אולי רק לצה"ל גם כן ישנה האחריות הזאת. אני גם סבור שנציבות שירות המדינה צריכה להיכנס פה לתמונה. הבעיה היום במדינה שאומרים: אין זה שייך, לא לזה ולא לזה. מהי התוצאה? מורה נפגעת פעולות איבה נפגעת בשנית. לכן אנחנו קיימים, כדי להעיר את אותם אנשים.

אני פגשתי את הגברת שוקרון לפני שנה כשנכנסתי לתפקיד הממונה על הרווחה. יחד אתה ניסיתי לבדוק את כל הדברים, עם הביטוח הלאומי בתאונות עבודה ובנפגעי פעולות איבה. לא מצאתי שום דרך שבאמת אפשר לעזור לה בה מעשית. זאת אומרת שמה שהמשרד עשה זה לקחת ימי מחלה - זה היה נוח, זמין. מיצינו את הפתרונות האפשריים.

אתם מיציתם את הפתרונות במסגרת הכללים הקיימים. צריך לחשוב בהתייעצות רחבה ולהגיד שהגענו למסקנה שהכללים אינם נותנים לנו פתרון כמו שאנחנו סבורים שצריך להיות הפתרון. לכן אין מייחסים את המקרה לכללים, כי אם את הכללים למקרה.

אתן לך דוגמה הפוכה: מורה שפורש, לפעמים המשרד או הנציבות נותנים חודשי הסתגלות למי שפורש. מדוע? גם במקרים כאלה היו צריכים לתת שנתיים הסתגלות לאדם שיחזור לעבודה, אלא בצורה הפוכה. אדם בריא ושלם יוצא לחופשה, מקבל 6 חודשים, למה לא? הסתגלות למה? מדוע אדם שנפגע בפעולות איבה, במקרים שכאלה צריך לעבור את כל מדורי הגהנום הללו ולא למצוא פתרונות של הסתגלות לחיים תקינים? צריך למצוא פתרון, כי המקרים הולכים ומתרבים. והיה ונפתור את הבעיה מעבר למפרע, ולא מהיום ואילך - נקווה שלא נזדקק, ברם צריך לחשוב על דרך אחרת.

אני מוכרחה להעיר: הרגשתי ממש כאילו אני צריכה 'לקבץ נדבות'. הגברת קפלן השתדלה, והיא כתבה, ונתנו לי עוד 3 חודשים ועוד 3 חודשים. אפילו מסמך לא קיבלתי. זאת הרגשה מאוד לא טובה: אינני רוצה ב'קיבוץ נדבות', אלא במעמד של מורה - ולהחזיר חובות. כל הגורמים הביעו נכונות לעזור, אך תמיד 'נתקעו'. אמרתי לגברת קפלן שחבל 'למשוך את הזמן עוד ועוד', ונעלה את הכול לשולחן הדיונים.

הסמכויות שלנו, שלי ושל הגברת שטרסר, מוגבלות. צריך מישהו שייקח את האחריות עליו.

צריך להפגיש את המשרד עם החשבות, עם נציג הנציבות, עם הביטוח הלאומי, עם משרד האוצר - ולפתור את הבעיה מהדוגמה האישית הזאת.

אם לאו - אני אעשה חוק; הנני אומר לכם.

נזמן ישיבה עם כל הנוגעים בדבר.

אם אני מעלה כזה חוק, כולם יצביעו בעדו; אולם אני לא בעד לחוקק חוק. אם אפשר להגיע להסדרים - הרבה יותר טוב. לפעמים אין למערכת הכוח לשנות את עצמה למציאות, ואז אין ברירה.

הנני בדעה שלאור הבקשה הזאת, אנו נזמן ישיבה משותפת של המשרד, ייעוץ משפטי, כוח אדם, החשבות, הביטוח הלאומי ונציבות שירות המדינה.

אני מבקש שהישיבה הזאת תהיה אצל מנכ"לית המשרד. אם היא תהיה ברמה של מנכ"לית משרד, יודעני שיהיו גם סמכויות לשנות הוראות. כמה זמן? חודש ימים זה סביר? בסדר, חודש ימים - ולא יאוחר מ- 45 יום.

זה כבר לוח הזמנים של המנכ"לית, לא שלנו.

אני מציע שנסכם כך: I. באמצעות המקרה של המורה יפה שוקרון, שנפגעה בפעולת איבה ב'אסון נהריים', שנהרגו בו 7 תלמידות "המקיף הדתי עמית" בבית שמש, מתברר כי יש פגיעה בזכויות מורה נפגע טרור.
II. מורים שנפגעים בעת מילוי תפקידם כמורים, הפגיעות באות לידי ביטוי בהשלמת שכר להיקף המשרה הקבועה בניצול ימי מחלה, בביטול תמריצים לקידום שנות ותק ובהשתתפות לקרן השתלמות וכן בביטול גמולים שונים.
III. הוועדה קובעת כי אין זה מתקבל על הדעת שעובד הוראה שנפגע בפעולת טרור/איבה תוך כדי מילוי תפקידו ייפגע בשכרו או בזכויותיו, ולכן דורשת הוועדה לקיים דיון אצל מנכ"לית משרד החינוך, שישתתפו בו נציגי המשרד, הביטוח הלאומי, נציבות שירות המדינה, אגף התקציבים במשרד האוצר, הממונה על השכר וארגוני המורים, כדי לגבש פתרון שיסדיר את הזכויות.
IV. הוועדה מבקשת להציג בפניה את הפתרון בתוך חודש ימים - ולא יאוחר מ- 45 יום.
V. התברר שבמסגרת הכללים הקיימים כיום, כנראה שאין פתרון, ולכן יש צורך לקיים דיון בשינוי הכללים, כדי לתת מענה הולם לבעיה.
VI. הוועדה דנה בסוגיית פגיעה בזכויותיה של הגברת יפה שוקרון כבעיה עקרונית הנכונה לגבי עובדי הוראה בכלל במקרים דומים, ונקווה שלא יצטרכו לקיים על כך דיון.

הנני מתכבד לנעול בזאת את ישיבת ועדת החינוך והתרבות מיום ה- 3/12/2001 בדבר זכויות עובדי הוראה נפגעי פעולות טרור.


הישיבה ננעלה בשעה 11:55