פרוטוקולים/ועדת חינוך/4115



3
ועדת החינוך והתרבות – 27.11.2001

פרוטוקולים/ועדת חינוך/4115
ירושלים, א' בטבת, תשס"ב
16 בדצמבר, 2001

הכנסת החמש עשרה נוסח לא מתוקן
מושב רביעי

פרוטוקול מס' 358
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
שהתקיימה ביום ג', י"ב בכסלו התשס"ב, 27.11.2001, בשעה 09:00


ס ד ר ה י ו ם

שיעורי הזכאות לתעודת בגרות וסיכויי ההשכלה הגבוהה בנגב

חברי הוועדה: היו"ר זבולון אורלב
טלב אלסאנע
חוסניה ג'בארה
עבד אלמאלכ דהאמשה

שרת החינוך, לימור לבנת
ד"ר עמי וולנסקי, יועץ בכיר לשרת החינוך וסמנכ"ל תכנון, משרד החינוך
שמחה שניאור, סמנכ"ל ומנהל מינהל הפיתוח, משרד החינוך
ציון שבת, סגן סמנכ"ל וראש המינהל הפדגוגי, משרד החינוך
עמירה חיים, מנהלת מחוז הדרום, משרד החינוך
אורית ראובני, דוברת משרד החינוך
דלית נוף, דוברת מחוז הדרום, משרד החינוך
אורי אוליאל, אגף התקציבים, משרד האוצר
פרופ' יוסף צלגוב, אוניברסיטת בן-גוריון, ועד ראשי האוניברסיטאות
אלי לוי, ראש המועצה המקומית להבים
מאיר סהר, מנכ"ל הרשות לפיתוח הנגב
מאיר יפרח, ראש המועצה האזורית עזתה
מרדכי אביסרור, ראש המועצה המקומית ירוחם, הרשות לפיתוח הנגב
שמואל ריפמן, הרשות לפיתוח הנגב
איברהים אבו מחרב, ראש המועצה המקומית, לקייה, הרשות לפיתוח הנגב
אנדרי אוזן, ממלא מקום ראש העיר באר-שבע וממונה על החינוך
ד"ר אתי לוצאטו, הרשות לפיתוח הנגב
שמואל הר נוי, הרשות לפיתוח הנגב
יעקב עייני, מדרשת שדה בוקר, הרשות לפיתוח הנגב
שי בן-אליהו, ערבה תיכונה, הרשות לפיתוח הנגב
יוסף רון, מנהל תוכניות מדע רום, הרשות לפיתוח הנגב
דוד ליפשיץ, ממלה מקום מנהל מינהל החינוך, באר-שבע
חביב עמר, מנהל מחלקת חינוך, מועצה אזורית לכיש
טלאט אלקרנאווי, ראש העיר רהט
דרור דבש, ראש המועצה מצפה רמון
ליאוניד גלפנד, מהנדס המועצה המקומית לקייה
זייד אבוגנים, גזבר המועצה המקומית לקייה
סאלח אבו סעד, המועצה המקומית לקייה
מוחמד אלבדור, מבקר המועצה המקומית לקייה
עמרם כהן, הסתדרות המורים
דוד אוחנה, סגן מנהלת מכללת קיי
יוסף אוחנה, מנכ"ל מעיינות להשכלה
אברהים אלקרינאוי, רכז הרשת לקידום הגיל הרך בנגב
יוסף אלעטאונה, מנהל מחלקת חינוך, חורה
גבר אבו כף
עאמר אלהוזיל
מעיגל אלהואשלה
סלמאן אל ענאמי
אלי עצמון, יועץ לעיריית רהט
אברהים אבו סהיבאן, מהנדס העיר רהט
ד"ר גדעון בן-דרור, יועץ ועדת החינוך והתרבות

יהודית גידלי

חבר המתרגמים בע"מ


שיעורי הזכאות לתעודת בגרות וסיכויי ההשכלה הגבוהה בנגב

אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת החינוך,
התרבות והספורט.
אנחנו מקדמים בברכה את כולם ואת שרת החינוך כאשר בסוף השבוע התבשרתי שהסכימה לשנות מתוכניותיה ולהעדיף את הדיון הזה כדי לבטא את החשיבות של הנושא כפי שהיא רואה ואני בהחלט מברך אותה על ההחלטה הזאת.

אנחנו מקיימים את הדיון במסגרת יום הנגב בכנסת. בשנה שעברה יצאנו לנגב אבל השנה הנגב בא אלינו. בשנה שעברה קיימנו ישיבת ועדה במכללת שער הנגב והביקור היה טוב מאוד.

מכל הנושאים בחרנו לעסוק במטבע שיש לה שני צדדים כאשר צד אחד של המטבע הוא שיעורי הזכאות לבגרות והצד השני של המטבע הוא הנגישות להשכלה הגבוהה. אלה שני צדדים של אותו מטבע מתוך הנחת יסוד שגם לה יש שני צדדים כאשר קידום של אזור תלוי מאוד באיכות מערכת החינוך המקומית. ככל שמערכת חינוך מקומית תהיה איכותית יותר, כך היא גם תהיה אטרקטיבית יותר, כלומר, יותר ויותר אנשים ירצו להיות שותפים ותושבים באותו אזור ולהיות חלק ממערכת חינוך מצליחה. מערכת חינוך מצליחה, בצד השני של המטבע, מבטיחה את חוסנו של אותו אזור, את התעסוקה בו, ואת הרווחה של כלל התושבים.

הואיל ולפחות בחדר הזה יש קואליציה מאוד ברורה שמאמינה שחינוך זה מפתח לכל הדברים הטובים, לכן בחרנו לטפל בסוגייה הזאת משני היבטיה ולאורך כל הדיון נעבור מצד אחד של המטבע לצד השני שלו.

הנתון הכללי כפי שהכינה לנו שירה, עוזרת המחקר שלנו, הוא שהממוצע של הניגשים לבחינות הבגרות במחוז הדרום הוא נמוך והוא כעשרה אחוזים מהממוצע הארצי, כאשר אם הממוצע הארצי עומד על 87 אחוזים, הממוצע במחוז הדרום הוא 82 אחוזים. גם אחוז הזכאים לבגרות מהלומדים בכיתות י"ב נמוך בחמישה אחוזים כאשר אם הממוצע הארצי הוא 52 אחוזים, הממוצע במחוז הדרום הוא 48 אחוזים. לפי הנתונים הכלליים שיש לנו יש מגמת התקדמות, כלומר, יש מגמה עקבית, רצופה, קבועה ומתמידה של צמצום הפער בין אזור הדרום לבין מרכז הארץ.

חשוב גם להדגיש שכל פעם כשאנחנו מדברים על זכאים, יש גם משמעות לאיכות תעודת הבגרות כי לא כל תעודות הבגרות שוות אלא יש שוות ויש שוות יותר. כלומר, יש כאלה שהן עומדות בכללים של הכניסה למוסדות להשכלה גבוהה ויש כאלה שלא. כלומר, הם עומדים בכללים של הזכאות לבגרות אבל לא עומדים בכללים של האוניברסיטאות.

ועדת החינוך והתרבות דנה גם בקשר של הנגישות להשכלה גבוהה בהצעות חוק פרטיות של חברי כנסת. הכנו לקריאה ראשונה הצעות חוק שהן יותר הצעות חוק הצהרתיות, כדי לא להסתבך עם הממשלה ועם המועצה להשכלה גבוהה שמכוונות, כאשר הכנסת קובעת שהמועצה להשכלה גבוהה והממשלה בהחלטותיה על פיזור המוסדות להשכלה גבוהה ייתנו עדיפות לפריפריה, לאזור הצפון והדרום. החוק הזה נמצא בהליכי חקיקה ולמיטב ידיעתי החוק הזה עומד בפני קריאה ראשונה. לא שיש לי תקוות גדולות שלאחר קבלת החוק תחת כל עץ רענן בדרום ובצפון יפרוץ מוסד להשכלה גבוהה, אבל גם זה עוד חלק אחד בפסיפס שמנסה לבנות עדיפות ותודעה של חשיבות הדרום והצפון, כשהיום אנחנו עוסקים בדרום.

אני מציע שבראשית הדברים ניתן לשרת החינוך את רשות הדיבור כדי שתציג את הנושא מנקודת מבטה. לאחר מכן, אם תרצה מנהלת מחוז הדרום עמירה חיים, תוכל להוסיף.

אני אתן הקדמה מאוד קצרה כי אני מעדיפה
שאנשי המשרד יציגו את הנושאים השונים ושיתקיים כאן דיון.

כמו שאמרת קודם, כמעט הזמנתי את עצמי לכאן אחרי שראיתי שיש ישיבה של הוועדה וכדי להיות כאן הבוקר ביטלתי כמה פגישות כדי לסמן ולאותת על חשיבות הנושא כפי שאנחנו רואים אותו במשרד וכפי שאני רואה אותו גם באופן אישי.

במהלך החודשים מאז אני שרת חינוך, אני חושבת שהייתי בדרום יותר מאשר בכל מחוז אחר ועוד היד נטויה. אמנם לדרור עוד לא הספקתי להגיע, אבל הספקתי להגיע ללא מעט מקומות אחרים.

פעילות התגבור שנעשתה במהלך השנים האחרונות במחוז הדרום היא פעילות מאוד חשובה והיא אכן הניבה תוצאות שאפשר לראות את זה מתוך הנתונים שאנחנו רואים לנגד עינינו של העלייה באחוזי הזכאות לבגרויות. עדיין יש כמה נקודות עליהן צריך לתת את הדעת. קודם כל, כמובן הפעילות הזו צריכה להימשך. ביום חמישי האחרון נתתי לקרן רש"י התחייבות של המשרד להמשיך בפעילות של מדע רום באזור הדרום גם בשנת 2002 ובעניין הזה אני מרגישה שאנחנו ממשיכים צעד מאוד חשוב שהתחיל במשרד עוד קודם לכן, אבל יש כמה נקודות שצריך לתת עליהן את הדעת.

לנושא הבינוי אני לא אתייחס כרגע כי אני מבינה שהישיבה הבאה של הוועדה תהיה בנושא הבינוי ואז נעלה את הנושא.

באשר לנושא הזכאות לבגרויות וההשכלה הגבוהה. עקרונית אני מאמינה שכמעט כל ילד וכל ילדה יכולים להגיע למצב של זכאות לבגרות ואני מאמינה שאסור לנו לוותר ולו על ילד אחד בדרך ובמאבק שלנו כדי להגביר את הנגישות להשכלה הגבוהה, אבל כדי להגביר את הנגישות להשכלה גבוהה צריך לפני כן קודם כל להגביר את הנגישות לתעודת הבגרות ולפני כן צריך להגביר את הנגישות לאותם תלמידים שלא מצליחים בכלל להגיע למצב שבו הם יסיימו תיכון. הנשירה היא עדיין גבוהה, אני לא רוצה להעריך אותה במספרים אבל היא מוערכת באחוזים לא קטנים. צריך לתת כאן הערת אזהרה ולומר שכל הנתונים שאנחנו מדברים עליהם הם נתונים שמתייחסים ללומדים בתיכון או בכיתות י"ב ולא מתייחסים לאלה שנשרו בדרך ובכלל לא הגיעו ללמוד בכיתה י"ב ולכן הנתונים אפילו קצת יותר ורודים מההתייחסות עצמה. ההתייחסות האמיתית צריכה להיות לשנתון ולא ללומדים בכיתה י"ב.

מעבר לכך, כמו שאמרתי, אנחנו צריכים למנוע את התופעה של הנשירה ולהמשיך לטפל ולאתר את אותם בני נוער שנושרים כדי לנסות ולתת להם מענה כדי שימשיכו בכל-זאת ויצליחו להשלים את חוק לימודיהם. אני לא רוצה כרגע להיכנס לעניין התקציב או לקיצוץ בתקציב החינוך שאני מקווה שלא יתבצע בצורתו, אבל מעבר לזה צריך להזכיר שחלק מהקיצוץ הזה הוא קיצוץ שנועד גם לחינוך הלא פורמלי, גם לקידום נוער, לנוער בסיכון, לפרוייקטים של אגף לרווחה חברתית וזה יקשה עלינו מאוד את המשך הטיפול באותם בני נוער נושרים, אבל אנחנו צריכים לעשות כאן מאמץ מיוחד. אלה שכן מגיעים וכן לומדים בכיתות י"ב אנחנו צריכים להגדיל את המאמץ כדי שייגשו באחוזים גדולים יותר לבגרויות וכמובן שיעברו את הבגרויות. כפי שאמרת, איכות התעודה אף היא מאוד מאוד חשובה.

ההתפתחויות הן משמעותיות, אבל כאן אני צריכה להעיר עוד הערת אזהרה אחת. מעבר לשאלה של הנשירה, צריך כאן לקחת לתשומת לב שהממוצע קצת מטעה. במגזר היהודי האחוזים גבוהים יותר וסבירים יותר, אבל במגזרים האחרים, בעיקר במגזר הבדואי, האחוזים נמוכים יותר ודורשים מאמץ מיוחד כדי להגדיל את האחוזים של הלומדים ושל המסיימים ושל הזכאים לבגרות. על-פי הנתונים שנמצאים כאן בחומר המאוד מוצלח הזה שהכינה שירה, עוזרת המחקר של הוועדה, ניתן לראות בעמוד 3 שאחוז הניגשים לבגרות מהלומדים בכיתות י"ב במגזר הבדואי הוא 77.48 אחוזים, אחוז שהוא לא מאוד רחוק מהאחוז בקרב היהודים שהוא 82.34 אחוזים, אבל צריך לשאול קודם כל כמה מגיעים לכיתות י"ב, זאת אומרת כמה זה מהשנתון ולא כמה זה מהלומדים בכיתות י"ב כי זה מטעה מאוד, וצריך לשאול גם מדוע בזכאות מבין אלה שניגשים במגזר היהודי יש 62 אחוזים זכאים ובמגזר הבדואי 34,5 אחוזים זכאים והנפילה כאן היא גדולה מאוד משום שהאחוז הוא נמוך מאוד בהשוואה למה שצריך להיות גם בהשוואה למגזר היהודי. גם באחוז הזכאים מהלומדים בכיתה י"ב יש נפילה אדירה כאשר הנתון הוא 27 אחוזים לעומת 51 אחוזים, שזוהי ירידה מאוד משמעותית.

אני רואה כאן חובה חד-משמעית לעצמנו והיא לתגבר, לסייע ולתת את המענה לכולם וזו בהחלט חובתנו. בו-זמנית, בעודנו מקדמים את המהלכים הללו כדי לאפשר זכאויות לבגרויות ליותר ויותר ילדים וגם ברמה יותר איכותית כפי שאמרנו, אנחנו צריכים לראות איך אנחנו מקדמים את הנגישות להשכלה גבוהה. למילה השכלה גבוהה באמת צריכה להצטרף אליה המילה נגישות והנגישות להשכלה גבוהה היא קודם כל לימודים בבית ספר תיכון וזכאות לבגרות ואחר-כך אפשר בכלל לגשת ולדבר על השכלה גבוהה, אם כי בנגב בשנים האחרונות – ובעניין הזה אני צריכה לתת את כל הקרדיט והמחמאות בעיקר לשר החינוך לשעבר אמנון רובינשטיין שהתחיל את המהלך של פתיחת מכללות – נפתחה שורה ארוכה של מכללות ומוסדות להשכלה גבוהה שמאפשרים השכלה גבוהה מעבר כמובן לאוניברסיטת הנגב, שזה המקום המרכזי כאוניברסיטה, אבל קיימים עוד ועוד מכללות ומוסדות שמאפשרים הקניית השכלה גבוהה ומאפשרים גם לשמור על היכולת של תושבי הנגב, אבל גם על פיתוח הנגב משום שמגיעים לנגב ללמוד סטודנטים שהם לאו דווקא במקורם מהנגב. אני חושבת שזה נותן דחיפה אדירה לנגב.

הנושא הזה אף הוא נושא שבו חלה התפתחות גדולה מאוד ועדיין כמובן יש מה לעשות וצריך לעשות עוד גם בתחומים הללו למרות שהיום יש שיפור עצום ואדיר.

בסך הכל אדוני היושב-ראש וכמובן כל חברי הוועדה והנוכחים כאן, אני חושבת שביום הזה צריך מצד אחד לומר מה הם הדברים הטובים והחשובים שאכן נעשו, שאנחנו יכולים להתברך בהם, אבל צריך גם להסתכל קדימה ולדעת שעוד יש עבודה רבה מאוד ויש עוד דרך לעשות אותה, ואנחנו צריכים כולנו יחד לראות איך מקדמים את הדברים.

הייתי מאוד מעונין לשמוע ממנהלת מחוז הדרום
פרטים מפורטים יותר מאלה שנאמרו על-ידי שרת החינוך בנושא הנשירה שזו בעיה קשה. אנחנו רוצים לדעת איך מתמודדים עם הבעיה הזאת.

מנהלת הדברים תציג את הדברים.

גם בנושא הזכאות, איך להעלות את הזכאות ומה
התוכניות על-מנת להתמודד עם בעיות שכבר הועלו.

ברשותך, אני אתייחס גם לדברים אחרים בנוסף
לנקודות שהעלית כי חשוב לי לפרוס את הדברים. אני רוצה לומר שאני כמובן מצטרפת עם כל הלב לאמונה של השרה כאשר אמונה זו מלווה כל תלמיד ותלמידה ביכולתם, אבל גם מלווה אותנו האמונה ביכולתה של מערכת החינוך ליצור את המוביליות החברתית והכלכלית שנדרשת בנגב. רק החינוך למעשה הוא זה שיכול ליצור את אותה מוביליות. 53 שנים אנחנו מדברים על צמצום פערים, אבל מהנתונים אנחנו יודעים שהפערים לא קטנו אלא גדלו ושלחזקים יש את היכולות גם לשאוב את המשאבים.

מחוז הדרום מתמודד עם קשיים אובייקטיביים כמו גודל, מרחקים, אוכלוסייה ואני תכף אומר כמה מלים על כך, אבל המטרה המרכזית שלנו היא צמצום פערים לא בסיסמה אלא להגיע לשיפור הישגים כאשר המיקוד הוא באמת העלאה של מספר התלמידים שזכאים לבגרות ולא פחות חשוב מזה זה הנושא של איכות התעודה שהיא אחד החסמים להשכלה גבוהה וכאן מיד אנחנו נקשור את הקשר עם ההשכלה הגבוהה. ליצור מצב שיותר בוגרים של הדרום יישארו באקדמיה.

ברשותכם, הכנתי כמה שקפים כדי שאוכל להתייחס לנושאים בקלות רבה יותר.

מדובר כאן על ששים אחוז משטחה של ישראל כך שתחום השיפוט של המחוז הוא באמת גדול אבל יחד עם זאת מספר התלמידים שבמחוז הוא מספר התלמידים של מחוז תל-אביב שבשטחו הוא מאוד מאוד קטן. קיימים כ400- מוסדות חינוך, 56 מוסדות במגזר הבדואי, 208 אלף תלמידים כאשר מתוכם 45 אלף במגזר הבדואי, וכאן יש לנו את הפרטים על עובדי ההוראה.

הייתי רוצה לומר מילה על מאפייני האוכלוסייה שהם אלה שמובילים אותנו להכנת התוכניות. בערים הגדולות וביישובי הלווין אכן קיימת אוכלוסייה מבוססת אבל היא לא רבה. בערי הפיתוח ובשכונות החלשות האוכלוסייה היא במצב סוציו-אקונומי נמוך. אנחנו יודעים שאחוזי האבטלה הגבוהים ביותר הם בנגב. ששה ישובים בטיפול נקודתי. המגזר הבדואי נמצא בישובי הקבע, שבעה ובישובים ארעיים, מה שנקרא הפזורה. אגב, עוד חמישה ישובים נמצאים עכשיו במשא ומתן לבנייה. לאוכלוסייה הבדואית יש מאפיינים, למרות שאנחנו נמצאים באיזושהי תוכנית שתכף אפרוס אותה, אבל עדיין אנחנו לא שבעי רצון עם כל ההתקדמות, לא מההישגים, לא מנושא הנשירה, יש לנו מחסור בכוח אדם מיומן.

אני מעריך את הכנות שלך.

אנחנו עשינו מאמץ גדול וגם נראה את
ההתקדמות. צריך לראות את חצי הכוס המלאה כדי שיהיה לנו את הכוח למלא את החצי הריק.

יש לנו את אוכלוסיית עולים חלשים מחבר העמים ומאתיופיה. אוכלוסיית העולים שנקלטה במחוז, חלקה הלא קטן היא אוכלוסייה חלשה. מספר העולים מאתיופיה שהוא הגדול ביותר יחסית לאוכלוסייה, נקלט בדרום. יש לנו 578 עולים חדשים מארצות הרווחה ו2,089- יוצאי אתיופיה, שכאמור, זה אחוז האתיופים הגבוה ביותר שנקלטו בדרום. משנת 1989 נקלטו במחוז 17 אלף עולים וזה מספר מאוד גדול יחסית ל208- אלף התלמידים במחוז.

הנתונים כאן הם נתונים מתוך שכבת הגיל ולא מתוך הלומדים, כך שהם נמוכים יותר מאשר הנתונים שמופיעים כאן. אנחנו צריכים לקחת אחריות על כולם, גם על הילדים שיושבים בבית וגם על הילדים שעוד לא אספנו אותם. אם תסתכלו על אחוז הלומדים בכיתה י"ב, אפשר לראות שיש עלייה במספר הלומדים בכיתה י"ב. ניתן לראות כאן את שיעור הלומדים ושיעור הזכאים מתוך קבוצת הגיל לפי מגזר, נתוני תש"ס, נתונים שלוקחים בחשבון את כל האוכלוסייה ולא רק את מי שלומד.

לגבי אחוזי הזכאות לבגרות. ממוצע ארצי במגזר היהודי של הזכאים לתעודת בגרות – 45.56 אחוזי זכאות לבגרות כאשר במחוז דרום במגזר יהודי – 41 אחוזים מהשנתון. כלומר, אנחנו נמצאים פחות מאשר הממוצע הארצי. במגזר הבדואי אפשר לראות שהאחוזים הם מאוד נמוכים והם מהווים 16.76 אחוזים, אבל גם אפשר לראות את העלייה המתמדת, בעיקר בשנה שעברה אז נעשה מאמץ מאוד גדול.

אני מתחייבת על העלאת ההישגים. כאן זה כרוך גם בהבאת הילדים וכוח ההתמדה של בתי-הספר להשאיר את הילדים בכיתה י"ב.

הטור השמאלי ביותר התחתון, המספר שכתוב
הוא 45.56. מה זה?

זכאים לתעודת בגרות במגזר היהודי בשנת תש"ס.
במגזר הערבי 28 אחוזים, במגזר הבדואי 16.76 אחוזים, ויש לנו את הדרוזים ומזרח ירושלים, נתון שלא מופיע כאן.

זה נתון ארצי?

כן. זה נתון ארצי. אני רוצה שתשימו לב לנתון
אחד, שמתייחס לעלייה. במגזר היהודי הייתה ירידה קלה, במגזר הערבי הארצי הייתה ירידה מתשנ"ט לתש"ס, במגזר הדרוזי הייתה ירידה והעלייה היחידה שהייתה היא במגזר הבדואי.

כשאני מסתכלת על ההישגים בבתי-הספר, יש בתי-ספר שמגיעים לחמישים-ששים אחוזים אבל רק מתוך הלומדים והנשירה היא הבעיה העיקרית שלנו.

אני מחברת את הנושא של העלאת הזכאים לנושא האיכות, כאשר האיכות היא הנקודה המרכזית. החולשה שלנו בנגב היא איכות תעודת הבגרות וזאת הנקודה המרכזית. אנחנו עשינו ניתוח של שנת תש"ס לגבי החינוך הממלכתי והממלכתי-דתי במגזר היהודי כי במגזר הבדואי הנתונים קצת אחרים, לגבי הניגשים בשלוש יחידות, ארבע יחידות וחמש יחידות באנגלית ובמתמטיקה.

אם אני מסתכלת על מתמטיקה, 63 אחוזים מתלמידי מחוז דרום ניגשים לשלוש יחידות במתמטיקה וזו שערורייה. קבוצה גדולה מאוד, מעל ששים אחוז, אנחנו אומרים לה שהיא לא משתלבת במקצועות היוקרתיים באוניברסיטאות.

באנגלית, שלושים אחוזים מהתלמידים ניגשים לשלוש יחידות באנגלית וזה אומר שלשלושים אחוז אין סף כניסה לאוניברסיטה.

הממוצע הארצי הוא שונה, הוא עשרים אחוז. עשרים אחוז מתלמידי כל הארץ ניגשים לשלוש יחידות.

אגב, כאן החלטתי החלטה מינהלית וקיבלתי את גיבוי השרה לעניין הזה. ביטלתי שלוש יחידות אנגלית במחוז דרום בשלבים והודעתי זאת גם למנהלים ולשמחתי כולם מוכנים להירתם לעניין הזה. אין סיבה שזכאים ערבים לתעודת בגרות מקבלים זכאות ללא יכולת להשתלב באוניברסיטאות.

זה קשור למחסור במורים.

בוודאי. זה עקב אכילס.

זה העניין.

אתה יודע כמה עולה להביא מורה למצפה רמון?

כמה שהוא עולה, צריך לשלם לו כדי שיבוא.

אם כן, אמרתי שאנחנו נכנסים לביטול שלוש
יחידות ועושים זאת בשלבים.

נדמה לי שבמסגרת חוזים אישיים יש למשרד
מכסה לתת פתרונות.

חסרים מורים בכלל וגם עם התנאים המיוחדים
קשה להביא אותם.

אם יבטלו את חוקי הנגב, גם אלה שנמצאים ילכו
הביתה.

בעקבות חוקי הנגב באו מורים לאנגלית?

באו מורים למצפה רמון בעקבות חוקי הנגב כי
המשכורת שלהם גדלה בסביבות אלף שקלים.

יכולת לתת למורים האלה סכום כפול אם לא
היית עושה את זה כללי על כולם.

תפתור את זה נקודתית.

תגיד מי העובדים הנחוצים ולהם תן משכורת
כפולה ומשולשת.

אמרתי שאני רוצה לבטל את החסם של הבחינה
באנגלית והייתי עושה זאת אתמול, אבל בגלל שיש מחסור כל כך קשה בכוח הוראה, אנחנו עושים את זה בשלבים. אני לא נכנסת לצד הפוליטי של חוקי הנגב למרות שאני תושבת הנגב, אבל זה אפשרי, דחף ודרבן כוחות חזקים להישאר בנגב ואת זה צריך לומר כי זו עובדה.

כאן אנחנו יכולים לראות את אחוז העובדים במתמטיקה ובאנגלית ותראו מה קורה עם שלוש יחידות מתמטיקה. 98 אחוז מהתלמידים שניגשים לשלוש יחידות במתמטיקה במחוז עוברים את הבחינה. זה אומר שהם היו מסוגלים ליותר. המנהלים עכשיו נתבעים להסביר – במגזר היהודי ובמגזר הבדואי – למה התלמיד לומד שלוש יחידות ולא ארבע יחידות. צריך להסביר את זה כי זה לא מובן מאליו שילדי הנגב יכולים ללמוד ברמה נמוכה יותר. אותו הדבר לגבי שלוש יחידות באנגלית.

אחת התוכניות שלנו היא לאפשר למי שניגש
לשלוש יחידות מתמטיקה למשל להשלים אחר-כך עוד שתי יחידות ולא לחזור על בחינה מהתחלה ולגשת לחמש יחידות. על התוכנית הזו אנחנו עובדים כרגע ואני מקווה שהיא תתחיל בשנת תשס"ג והיא תאפשר למי שלא מרגיש מספיק בטוח, להשלים אחרי כן לחמש יחידות. אני לא אומרת שזה הדבר המועדף והרצוי, כי הרצוי הוא לאפשר להם ולהכין אותם לכך שיוכלו מהתחלה לגשת לחמש יחידות, אלה שמסוגלים.

היום אין אפשרות לגשת ליחידה הרביעית?

לא. התלמיד צריך לעשות את כל הבחינה
מהתחלה. אתה לא יכול לעשות רק את הדלתא אלא לעשות את כל הבחינה מהתחלה.

אנחנו ניתחנו את מבנה בחינות הבגרות בארבע
יחידות כדי לראות אם ילד אינטליגנטי שעושה בחינה בשלוש יחידות לא יכול לגשת לבחינה בארבע יחידות. קודם כל, הוא יכול כי ההבדל הוא לא כל כך גדול אבל יש מהות אחרת כי המבחן בשלוש יחידות לא מבקש בכלל כתיבה חופשית כי מדובר יותר בהשלמות, כאשר במבחן בארבע יחידות מהתחלה הילד צריך לכתוב.

בשקף הזה אתם רואים נתון לגבי תלמידי י"ב הלומדים ברשות ומחוצה לה, כאשר מדובר למשל באשקלון וגם אלה שלומדים מחוץ לאשקלון ורשומים כתושבי אשקלון, והם נכנסו לסטטיסטיקה הזו.

גם בשדרות יש ירידה?

רציתי להראות שברוב הישובים במחוז אנחנו
יכולים לראות עלייה כאשר מדובר בשנת הלימודים תש"ס. אספנו את הנתונים של שנת תשס"א והנתונים הם יותר טובים. יחד עם זאת אני לא רוצה להציג אותם כי הם לא לוקחים בחשבון את כל המחזור. אלה נתוני בתי-הספר והם לא מדויקים. באופן כללי אפשר לומר שברוב הישובים בדרום הייתה עלייה.

ראיתי שראשי רשויות מקומיות בדרום מאוד
שיבחו את משרד החינוך ואת העומד בראשו. איך קרה שבעיירות הפיתוח כמו קריית מלאכי וכמו אופקים הייתה ירידה?

יש עלייה של חמישה אחוזים. אופקים זו העיר
היחידה בה הייתה ירידה ממשית. בשדרות היו תיקונים והם קיבלו התנצלות כי האחוז עליו אנחנו מדברים הוא מעט גבוה יותר, זה 41 אחוזים, כך שהירידה הייתה יותר קטנה. הייתה ירידה של שני אחוזים כי יש טעות בנתון. העיר קיבלה איזשהו תיקון אחרי שהיא הגישה ערעור.

קריית מלאכי למשל עלתה בחמישה אחוזים והשנה בחמישה אחוזים נוספים. באר-שבע עלתה השנה בקרוב לשמונה אחוזים. כפי שתראה, יש עלייה אבל אני כלל לא מרוצה מאיכות התעודה, כי ככל שהעלייה גדולה יותר, יותר תלמידים ניגשים לשלוש יחידות ביותר מקצועות.

מוטי אביסרור הוא יו"ר הרשות לפיתוח הנגב
ומבחינת ראשי הרשויות הוא מופקד על הישיבה הזאת.

אני מודה לשרה שבאה לישיבה, כמובן ליושב-ראש הוועדה שהסכים לקיים היום דיון בנושאים שקשורים לנגב ולראשי הרשויות שנמצאים אתנו.

אנחנו באנו היום לכנסת על מנת להציג את כל הנושאים שקשורים לבעיות הנגב ואני רוצה לומר שלמרות כל הבעיות הנגב חי ונושם ואתם עוד תתגעגעו פה במרכז הארץ להגיע אליו.

אני גם רוצה לנצל את ההזדמנות ולהודות לעובדי המשרד בירושלים על שהם מלווים אותנו כל השנים. גם אם פה ושם יש ויכוחים, אין לי ספק שנעשית עבודה טובה. אני רוצה להודות לעמירה חיים, שהספקתם לראות שבנוסף לכך שהיא שולטת בחומר, היא גם מבינה, גם מקדמת וגם משפרת. אני מודה לעמירה והצוות שלה.

אני חושב שיש פה נקודה אחת חשובה. חינוך זה לא טיפול של זבנג וגמרנו אלא זה תהליך ותהליך ארוך שאם אנחנו רוצים שבעוד 13-12 שנה אחוז הבגרות יהיה יותר גבוה, צריך להתחיל היום לטפל בילדי הגן על-מנת להגיע בסופו של דבר למה שאנחנו רוצים. עם כל הכבוד להרבה מאוד שרים, אין לי ספק שחייבים לנסות ולשמור על רצף שלטוני והמשכי בנושא החינוך כי זה לא דבר שאפשר כל יום שני וחמישי לשנות אותו.

לפני שאני אגש לשני נושאים עיקריים, עוד משפט אחד חשוב. אנחנו, ראשי הרשויות בנגב, תומכים תמיכה מלאה במאבק של השרה לימור לבנת בנושא תקציב החינוך לשנה הבאה. אני יודע שגם חבר הכנסת אורלב עושה את זה ואני חושב שאסור להרפות מזה. אנחנו מתכוונים לשבת כאן בחודש הקרוב, עד שתיפול החלטה על תקציב, ולא להרפות מהנושא הזה.

התקציב הוא כמו שמיכה. כשאתה מושך כלפי מעלה, הרגליים, שזה הנגב, נחשפות ומתקררות. כשאתה מושך כלפי מטה, הראש, שזה הגליל, גם הוא נחשף. במרכז תמיד נשאר חם. איך שלא תזיז את השמיכה, אתה מושך או למעלה או למטה, תמיד במרכז חם.

כששואלים אותי מה הם שני הנושאים המרכזיים שצריך היום לדון בהם, אבל לא רק לדון בהם היום אלא לקבוע תוכנית עבודה מסודרת לשנים הקרובות, ואני מדבר על הנגב, יש כאן שני נושאים. נושא אחד הוא העמקה ושיפור של איכות תעודות הבגרות בנגב, ואני מדבר על כל המגזרים, בדואים ויהודים, והנושא השני הוא צמצום פער הבינוי הקיים במוסדות חינוך בנגב. לפי דעתי מכל הנושאים – ותמיד אפשר למצוא בעיות רבות – צריך לקחת את שני הנושאים האלה ולהפוך אותם לא לדיבור אלא לתוכנית עבודה שנבנית יחד עם ראשי הרשויות. עמירה יכולה לעשות זאת בעצמה, היא יכולה להכין תוכנית, להעביר אותה למשרד, המשרד יגבש אותה וזו תוכנית העבודה לשנים הקרובות. אני מאלה שמקווים שלימור לבנת תישאר עוד כמה שנים שרת החינוך אם היא תרצה.

יש הרבה מאוד בעיות אבל אין לי ספק שאלה שתי הנקודות המרכזיות.

אדוני היושב-ראש, כבוד השרה. אני מברך על
הפגישה שאני חושב שהיא חשובה וחיונית מאוד. כבר עשר שנים אני צועק ואומר שמערכת חינוך טובה היא לב לבה של התשתית האנושית, אבל כנראה שצעקתי לא נופלת על אוזני אף אחד ולא מעניינת אף אחד.

שמענו את עמירה שהיא מנהלת מחוז צעירה וחדשה שיש לה מוטיבציה ורצון, ואני מאוד מברך אותה ואנחנו עובדים בשיתוף פעולה יפה וטוב, אבל בואו נהיה כנים וישרים עם עצמנו פעם אחת ונודה שבמדינת ישראל מערכת החינוך אצל הבדואים נכשלה וזה לא קרה בגלל שר זה או אחר, לא בגלל ועדה זו או אחרת, אלא בגלל מדינת ישראל שהזניחה את החינוך אצל הבדואים.

רבותיי, אם הפשיעה בקרב הבדואים בנגב הולכת ועולה, זה אומר דרשני. המצב קטסטרופלי. המדינה לא משקיעה בחינוך וזה אומר דרשני. למה ההזנחה הזאת? סופו של דבר זה יתנקם בכולנו וכולנו נשלם את המחיר. בואו נתעורר ונראה מה עשתה מדינת ישראל בחינוך למען הבדואים. התקדמנו, בסדר, אנחנו רואים מבנים חדשים, הכל יפה, אבל מה עם כל הפערים שקיימים במשך 53 שנים ועד מתי הם יהיו?

מדברים על תוצאות מבחני בגרות. הבן שלי סיים לפני שנתיים וקיבל תעודת בגרות אבל הוא לא הצליח להתקבל לאף אוניברסיטה במדינת ישראל ובגלל זה היום הוא נמצא כבר שנתיים באנגליה. אלה תוצאות בגרות? אלה הישגים? רמת הלימודים היא נמוכה.

גבירתי השרה, אני יודע שנשים חשובות לך., אבל את יודעת כמה נערות בדואיות לא מגיעות למערכת החינוך? מישהו עשה בדק בית למה זה קורה? הרי אצל היהודים יש חינוך ממלכתי, אצל היהודים מותר שלבנות יהיו בתי-ספר תיכוניים, ואנחנו הבדואים טוענים שמגיע לנו בית-ספר תיכון לבנות כדי לתת לבנות אפשרות ללמוד כי יש משפחות מסורתיות ודתיות שלא מוכנים שהבנות ילמדו בכיתה ט'. אני בזמנו הגשתי כמה בקשות להקים בית-ספר תיכון לבנות, אבל העניין הזה נתקע. יש לי מעל אלפיים בנות שלא מגיעות למערכת החינוך.

אני לא מכירה את זה. אם ישנה בעיה דתית
מסורתית, יכול להיות שצריך לתת לה מענה. המשרד לא מאשר בית ספר לבנות?

המשרד לא מאשר בית ספר לבנות.

אני מוכרח לומר שאני ותיק במערכת החינוך, אבל
אני לא בקיא בפרשה הזאת וזו פעם ראשונה שאני שומע על הנושא הזה.

פעם ראשונה אני שומעת על הבקשה הזאת.

יש לי מכתב שבזמנו אושר בית ספר לבנות אבל
אחר-כך זה בוטל.

מי ביטל?

הפקידים ביטלו. יש לי מכתב שקיבלתי מאמנון
רובינשטיין, בשנת 1994, שאישר לי בית ספר תיכון לבנות אבל זה בוטל על-ידי הפקידות. אני מוכן להעביר את המסמך לכבוד השרה.

אני צריכה לבדוק את הנושא שאני שומעת עליו
כאן פעם ראשונה.

הנושא הוא קריטי וחשוב.

זה שאני שומעת פעם ראשונה, מילא, אבל חבר
הכנסת אורלב שומע פעם ראשונה.

אנחנו יודעים על זה, אבל בחינוך הממלכתי אין
הפרדה והבדואים לומדים בחינוך ממלכתי ולכן כך זה נשאר.

נושא חינוך הבנות הוא קריטי. אנחנו מדברים על
מצב סוציו-אקונומי מסוים ואם אנחנו לא נשקיע בנשים כך שיהיו יותר משכילות ויותר משתלבות בחיים, בעצם אנחנו נמשיך להתרבות, הילודה תגדל והמצב יהיה קשה יותר.

כאשר מדברים על ההישגים אני רוצה לומר לכם שכל עוד לא נשקיע באקלים בית-ספרי, לעולם לא יהיו הישגים. הגיע הזמן שבנושא של המבנים – ילדי הבדואים בנגב לומדים במאות כיתות הם מבנים יבילים, קרוואנים, אסבסטונים – ייעשה דבר כי המצב כפי שהוא לא מהווה אקלים בית ספרי. הילד לא יכול ללמוד בבית-ספר שכולו בנוי מאסבסט. אני למדתי בבית-ספר בשנת 1963 והיום הנכד שלי לומד באותו בית-ספר. דבר כזה לא יכול להיות כי לאיזה הישגים יכולים להגיע הילדים האלה?

מדברים על חינוך חובה לגילאי שלוש-ארבע ומטילים על הרשויות להפעיל את החוק הזה. איך אני כרשות יכול להפעיל את החוק הזה כשאני לא מקבל מימון לבנייה? אין לי תקציב לשכור בתים ואין לי תקציב לבנות.

אם לא נשקיע בנושא של הבנייה ובאקלים בית-ספרי, לעולם לא נצמצם את הפערים.

אנחנו מקבלים הקצבה לבנייה בשלבים. אני מתחיל לבנות שש כיתות, אני מסיים אותן וכבר צריך לשלוח לי עוד קרוואנים ועוד קרוואנים. קחו בחשבון את הריבוי הטבעי באוכלוסייה הבדואית שהוא מהגדולים בעולם כך שאני ברהט צריך לפתוח כל שבוע גן חדש.

אני נותן את רשות הדיבור למוטי אביסרור שנבחר
מטעם הרשויות להוביל את ועדת ההיגוי שעוסקת בחינוך בנגב.

אדוני היושב-ראש, גבירתי שרת החינוך, חברי
הכנסת, חברי הוועדה, ראשי הרשויות, ועדת ההיגוי לחינוך בדרום והנציגים השותפים אתנו.

לפני שנה וחצי סוף סוף הצלחנו לקבל לידינו דוח שבעצם מוכיח את כל הטענות שאנחנו מעלים 53 שנים שהפערים הם לא רק קיימים אלא הם הולכים וגדלים. דוח מבקר המדינה גם אומר שלא זו בלבד שצריך לצמצם את הפערים אלא ראוי שגם יפעלו במסגרת אפליה מתקנת.

הוא התייחס לפערים בחינוך?

הוא התייחס גם לפערים בחינוך.

הפערים בחינוך הולכים וגדלים בין הדרום
למרחבים אחרים?

בהחלט כן.

אלה לא הנתונים שלנו.

בהמשך אני אסביר למה.
אין ספק שבשנים האחרונות הנגב עובר מהפכה בהישגי הבגרויות אבל ככל שהפערים הכלכליים גדולים יותר, קורים לנו שני דברים: ראשית, איכות התעודה לא מאפשרת המשך לימודים בהשכלה הגבוהה, ושנית, המצב הסוציו-אקונומי מונע מהרבה מאוד אנשים ללמוד באוניברסיטאות ובמכללות. זאת אומרת, יש פה פער הולך וגדל כתוצאה של אותם חסמים כלכליים.

בסוגריים. שירה גילתה לי במסמך שצעירים
תושבי הדרום מעדיפים קורסים להכשרה מקצועית על-פני לימודים אקדמיים. אם הם הולכים להכשרה מקצועית, בוגרי תיכון עם תעודה שיכולים להיכנס ללימודים באוניברסיטה, הם מקבלים דמי קיום, אבל אם הם הולכים ללימודים אקדמיים, הם מנועים מלקבל דמי אבטלה.

יש תוכנית שלמה שכרגע אנחנו מקדמים בנושא
הזה ובהמשך אני אגע בנקודות כשיש לנו משהו שהוא מיידי. לא צריך לחכות לחוק כי יש לנו ביד הצעה שאנחנו מבקשים שתהיו שותפים אתנו בה כשאני מדבר על תוכנית שכבר התחילה.

ועדת ההיגוי גיבשה את אותן נקודות שאנחנו חושבים שבאמצעותן אנחנו יכולים מצד אחד לצמצם את הפערים ומצד שני לחולל את המפנה כשבעצם היעד שהצבנו לעצמנו הוא שתוך שלוש שנים אנחנו רוצים להכפיל את מספר הלומדים בהשכלה הגבוהה, דבר שהוא אפשרי. לכן אין ספק שצריך לדלג על הנגב בכל מה שקשור בקיצוצים התקציביים. אם אנחנו רוצים לצמצם פערים, אסור שהתקציבים לנגב ייפגעו אלא ההפך הוא הנכון.

לכן בנינו מסמך ובו שתי נקודות. הנקודה הראשונה היא הנגישות להשכלה גבוהה. אגב, זו תוכנית שגובשה עם המועצה להשכלה גבוהה, עם משרד החינוך, ועם קרן רש"י . יושב כאן שמואל הר-נוי שריכז את כל התהליך והוא יספר לכם שהצלחנו לגייס 900 לומדים מקרב תלמידי הדרום למכינות קדם-אקדמאיות לשנה הזו והם התחילו את לימודיהם השנה, אבל הם לא יסיימו והם לא ימשיכו כי אתם תשמעו כל יום בטלוויזיה עוד סיפור.

אני תמיד מספר על המקרה של אם חד-הורית שיש לה שני ילדים, ילד אחד בכיתה א' ובת במעון בנעמ"ת, והיא החליטה שבמקום להיות מובטלת ולקבל קצבת הבטחת הכנסה, היא תלך ללמוד במכינה קדם-אקדמאית. כאשר היא הלכה ללמוד, הפסיקו לה את הקצבה וזרקו לה את הילדה מהמעון כי משרד העבודה והרווחה ביטל לה את הסמל ועכשיו היא כבר לא נתמכת וזה מאחר שהיא הלכה ללמוד.

אני אומר לכם שמדינת ישראל מעודדת אנשים ללמוד הכשרות מקצועיות למקצועות שהולכים ונעלמים.

למקצועות שאי-אפשר להשיג בהם עבודה.

יותר מזה, לתעשיות שהולכות ונסגרות, למפעלים
שהולכים ונסגרים.

אני התרעתי על זה. הבאתי את רשימת הקורסים
לישיבת ממשלה כדי להראות שזה דבר שהוא מעודד לאבטלה.

יש כאן תהליך שמעודדים אנשים להרחיב את
מעגל האבטלה, להרחיב את התמיכה ולהרחיב את תקציבי ההעברות. אנחנו באים ואומרים שאנחנו לא רוצים יותר מתקציב ההעברות הקיים אלא באמצעותו אנחנו רוצים לחולל את השינוי. לכן חשוב לקחת מתקציב העברות זה – וזה אפשרי – ויעבירו לחינוך וכאן אנחנו מתמקדים בשלושה נושאים. יש לנו תוכנית ואנחנו מדברים כרגע על 900 לומדים עבורם בנינו חבילה.

נכנס נציג משרד האוצר ואני מציעה שתחזור על
הדוגמה שהבאת של אותה אישה שרצתה ללכת ללמוד.

אני חוזר על חסם אחד מתוך עשרות של חסמים
שלא רק מונעים מאנשים שנמצאים במעגל האבטלה להיכנס למסלולים שנותנים להם סיכוי ללמוד בהשכלה הגבוהה ולאחר מכן להשתלב בחיים, ומתלותיים להפוך להיות יצרנים. הבאתי דוגמה ואמרתי שיש אצלי אישה חד-הורית בת 27 שהחליטה שהיא לוקחת את עצמה לידיים, היא לא רוצה יותר להיתמך על-ידי המדינה ולכן היא תלמד במכינה. יש לה בן בכיתה א' ויש לה בת שנמצאת במעון נעמ"ת. כל עוד היא הייתה בבית, היא קיבלה הבטחת הכנסה, אבל ברגע שהיא החליטה ללמוד במכינה, הפסיקו לה את הבטחת ההכנסה וזרקו לה את הילדה מהמעון כי אוטומטית ביטלו לה את הסמל של משרד העבודה והרווחה שסייע לה כדי שהילדה תיכנס למעון.

יש לנו 900 מקרים רשומים עם מספרי טלפון, תאריכי לידה, שמות ואיפה הם לומדים. בנינו תוכנית מפורטת ועל התוכנית הזו ישבנו עם פרופסור נחמיה לב-ציון שלקח על עצמו שאם יינתנו דמי קיום לאנשים האלה, הוא יסייע להם והוא יוותר על שכר-הלימוד.

המשמעות היא שאם אנחנו לוקחים אדם ממסלול שבו הוא כל הזמן נתמך, כל החיים הוא יקבל קצבת ביטוח לאומי, ואנחנו מעלים אותו על מסלול חדש בו הוא לוקח על עצמו אחריות, הוא מעשיר את עצמו, הוא הופך להיות אדם בזכות עצמו, לאחר מכן הוא יהיה יצרן והוא יהיה אדם איכותי שיחזיר למדינה. אני כבר לא מדבר על זה שהדור הבא יחנך את הילדים שלו לעבודה ולא להיות תלותיים במוסדות הרווחה.

התוכנית הזו גבירתי השרה קיימת. אנחנו מדברים על שלושים מיליון שקלים בשנה כאשר בתוך שלוש שנים אנחנו מדברים על הכפלת כמות הלומדים בהשכלה הגבוהה בדרום.

אני קורא לך אדוני היושב-ראש להוביל אתנו את המהלך כדי שממשלת ישראל תתמוך בתוכנית זו.

הסעיף השני הוא בעצם הסעיף הראשון בתהליך הנורמלי וזה כל מה שקשור בצמצום הפערים והעלאת איכות תעודות הבגרות. משנה לשנה אנחנו עולים ויותר ויותר תלמידים מוציאים תעודות בגרות, אבל היום תעודות הבגרות – מאחר זה הפך ליעד – היא רק אמצעי לפתוח את הדלת למכללה ולאוניברסיטה. ברגע שזה הפך להיות יעד, כל אחד מנסה להוביל למינימום שהוא 20 יחידות או 21 יחידות וזאת איכשהו כדי להוכיח שאפשר להוציא תעודת בגרות. זה חשוב וזה נכון, אבל היעד הוא להוביל את התלמידים להשכלה גבוהה ולכן אנחנו מבקשים סיוע תקציבי.

יש לנו בדרום שלוש תוכניות מרכזיות דרכן ניתן לצמצם את הפערים ועושים פלאים. לוקחים את הילד מהרחוב ומביאים אותו עד קבלת תעודת בגרות. אנחנו מבקשים את ההירתמות ואת הקריאה לסייע לנו כדי להוסיף תקציב כי אתה משקיע שם, אחר-כך אתה מקבל אזרח טוב, אתה מקבל חייל טוב.

אחוז הזכאים לא יפחת?

הוא יעלה.

זה יכול לקרות כי אתה מעלה את איכות תעודת
הבגרות.

יש שני יעדים. אתה מעלה את הרף, אתה מעמיק
את התעודה, אתה מרחיב יותר למדעים. חמש יחידות מתמטיקה, חמש יחידות בפיזיקה וחמש יחידות באנגלית עם לשון ביחד, וזה פותר את הבעיה של הפסיכומטרי. אתה דוחף כלפי מעלה ודוחף מלמטה. כשאתה דוחף מלמטה, זה אומר צמצום הפערים. אסור שיהיה ילד אחד במחוז הדרום שלא ייגש לבחינות הבגרות וזה המינימום וזה אפשרי. אנחנו עושים את זה בירוחם ואין ילד שלא ניגש לבגרות.

אני מבקש שאדוני היושב-ראש תירתם אתנו כך שתצא קריאה. דוח מבקר המדינה קבע שבסופו של דבר השכלה היא רמת חיים.

תתפלא שלא דוח מבקר המדינה קובע את זה אלא
החיים קבעו את זה.

נכון. דוח ועדת בן-שחר שהוגש בזמנו לאהוד ברק,
חד-משמעית, לאורך כל הדרך מוכיח שזה כך.
הסעיף השלישי עליו אנחנו מדברים הוא כל מה שקשור בצמצום הפערים בנושא הפיזי, הסביבה הלימודית. לא יעלה על הדעת שעדיין יש לנו מאות ואלפי תלמידים שלומדים במבנים עליהם דיבר טלאל וכאן אנחנו מדברים בעיקר על המגזר הבדואי. אם אנחנו לא נצמצם את הפערים שם, כולל הפזורה, הבעיות החברתיות ילכו ויתעצמו. בפזורה צריך לעשות סדר נוסף שזה עניין של זכויות וחובות. אם אנחנו לא נטפל בנושא הזה, הרי שהבעיה כפי שהוצגה תלך ותחריף. הפכנו להיות אזור בו קיימים הפערים הגדולים ביותר בעולם. מי שרוצה לראות את הפער הגדול ביותר בעולם, שיבוא לגדר בין עומר לבין הפזורה שנמצאת אחרי הגדר. אנחנו חייבים לקחת את הנושא הזה ולטפל בו ורצוי לטפל בו אתמול.

אני חושב שהדיון הראשון הזה של ועדת החינוך
במסגרת יום הנגב בכנסת מדגיש את חשיבות החינוך כדי להעלות ולהתמודד עם הבעיות כאשר לדעתי התמודדות עם אבטלה זו השקעה בחינוך והתמודדות עם עוני זו השקעה בחינוך. הכל מתחיל בחינוך כאשר נותנים לאנשים את הכלים כדי להתמודד בחיים. הנגב לא יכול להתרומם מבלי להשקיע באוכלוסייה הבדואית ובאוכלוסייה היהודית.

לפי הנתונים שאנחנו מקבלים היום לגבי שיעור הזכאות הנמוך, אחד הדברים שגורמים לירידה בשיעור הזכאות זה שיעור הזכאות במגזר הבדואי שמוריד את ממוצע זכאויות לתעודת בגרות הנגב בכלל. לכן לדעתי יש צורך להתמודד ולהשקיע בצורה מאוד משמעותית ולהתרכז בבעיות האמיתיות מהן סובלת האוכלוסייה הבדואית במיוחד.

אנחנו רואים שלוש סיבות שגורמות לירידה בשיעור הזכאים לתעודת בגרות. ראשית, מבחינת הנשירה. לדעתי שיעור במגזר הבדואי מגיע לששים אחוזים ולא כפי שנרשם כאן, ל34- אחוזים. כשיש נשירה של ששים אחוזים, מתוך הארבעים אחוז הנותרים ניגשים לבחינות הבגרות אולי שלושים אחוזים, מתוך השלושים אחוזים שניגשים רק עשרים אחוזים מקבלים תעודת בגרות, מתוך עשרים אחוזים אלה אולי רק עשרה אחוזים מקבלים בגרות מלאה, איתה יכולים להיכנס ללימודים באוניברסיטאות. יוצא שמתוך שכבת גיל אנחנו מדברים על אחוז אחד או שניים שיכולים לקבל תעודת בגרות אתה יכולים להיכנס ללימודים באוניברסיטאות.

במצב הקיים יש לנו מערכת שפועלת, יש מורים, יש בתי-ספר, אבל התפוקה, המוצא והתוצאה היא שואפת לאפס וזה חמור.

אני לא מאשים את מנהלת המחוז שהיא חדשה ואני מברך אותה. אני חושב שהיא נכנסה עם מרץ רב למשרד החינוך במחוז הדרום, וכך גם היה עם המנהל הקודם איציק תומר שניסה ותרם, אבל המצב לא השתנה כי יש צורך בשינוי התפיסה. אי-אפשר לטפל באמצעות טלאים על גבי טלאים או בכדורי אקמול אלא יש צורך בשינוי התפיסה הבסיסית והיסודית במערכת החינוך במגזר הבדואי.

לא יכול להיות שבתי-הספר בישובים הלא מוכרים יישארו כאילו הם בתי-ספר וזאת כדי לצאת ידי חובה אלא צריך להשקיע בהם כך שיהיו בתי-ספר כשאר בתי-הספר בכל הישובים במדינה, עם מערכת חשמל, עם טכנולוגיה, עם מחשבים וכולי.

אין סיבה שבישובים הלא מוכרים לא יהיו בתי-ספר תיכוניים. שבעים אלף תושבים שמתגוררים בישובים הלא מוכרים, אין להם אף בית-ספר תיכון אחד. 15 או 20 אלף תלמידים מדי יום מוסעים באמצעות אוטובוסים, זה גם עולה הון תועפות עבור הסעות אבל זה גם נטל כבד על התלמיד שמבלה את רוב זמנו בנסיעות, ואם חס וחלילה תהיה תאונה, התוצאות יהיו קשות. לכן צריך להקים בתי-ספר תיכונים בישובים הלא מוכרים.

צריך שתהיה תוכנית שתאמר איך מתמודדים בצורה אמיצה ואמיתית עם הנשירה. אי-אפשר להתמודד באמצעות ביקור קצין סדיר אלא יש צורך לראות מה גורם לנשירה ומה הסיבות, איך להתמודד עם זה, איך יכולים להגיע לתלמידים, לאתר אותם, להגיע להורים ולהסביר להם. אי-אפשר שקצין ביקור סדיר ישב במשרדים בבאר-שבע וכך לפתור את הבעיה. בנוסף לכך קיים הפיקוח המקצועי.

כל הדברים האלה מחייבים קביעת מדיניות מיוחדת.

להעלות את רמת הלימודים צריך למשוך מורים מוסמכים בעלי שיעור קומה גבוהה. היום מכניסים לתוך המערכת מורים לא מוסמכים. 25 מורים במגזר הבדואי הם לא מורים מוסמכים ומורה לא מוסמך מקרין על בית-הספר ועל רמת החינוך. מי שאין לו, הוא לא יכול לתת מעבר למה שיש לו. לכן התופעה הזו של מורים לא מוסמכים באחריות משרד החינוך. אתה לא יכול לפתוח מכולת אם אין לך רשיון מהרשות המקומית, אבל להיכנס לבית-ספר וללמד אתה לא צריך תעודת הוראה וזה דבר פסול. צריך להתקשר עם מורים מוסמכים, בעלי שיעור קומה, אפשר לחתום אתם חוזים אישיים וחוזים מיוחדים וכך לנסות להעלות את הרמה וליצור תחרות בין המורים, לעודד מוביליות, לעודד הישגים בתוך בתי-הספר ולא לעודד בצורה זו או אחרת שקט תעשייתי שמנציח את הנחשלות הקיימת.

קריסת מערכת החינוך לא התחילה היום והמצב הקיים גורם לתוצאות קשות.

הסכמתי לכל דבריך עד המילה קריסה.

אני מוחק אותה. במקום להשקיע בחינוך,
אחר-כך משקיעים בהתמודדות עם פשיעה, משקיעים בהשלכות השליליות היעדר חינוך. משקיעים בהתמודדות עם הפשיעה, בבתי-סוהר, בשוד, בסמים וכולי.

אינטרס המדינה הוא להקדים את המאוחר ולשם כך צריך להשקיע קודם כל בחינוך.

הזכירו כאן את שיתוף הפעולה שקיים עם
המועצה להשכלה גבוהה וכאן יש שלוש תוכניות מרכזיות.

תוכנית אחת היא לתת הזדמנות לצעירים בנגב ולא רק בנגב לצבור קרדיט אקדמי כאשר בתוכנית זו בשנה זו משתתפים 400 צעירים שלומדים במסגרת אוניברסיטת חיפה והם צוברים קרדיט אקדמי. אנחנו מעונינים בחוויה של מפגש בין המוסד שנקרא אוניברסיטה לבין צעירים שקודם לכן חששו מהפיל הלבן הזה או מהמושג השכלה גבוהה. התוכנית שבאה ליצור חוויה חיובית נמצאת בניסוי והשנה אנחנו נסכם אותה כדי להבטיח שאכן זו חוויה חיובית, ואם כן, להגביר אותה. התוכנית פועלת בנגב במימון משותף של משרד החינוך וקרן רש"י ובמעורבותם.

תוכנית שנייה היא מצטיינים לחוגים סלקטיביים. הזכירו כאן את העובדה שיש בתי-ספר שלעתים יש קושי להביא לשם מורה בחמש יחידות אנגלית או חמש יחידות מתמטיקה או חמש יחידות פיזיקה. יחד עם זאת היכולות האינטלקטואליות לא מתחלקות בין מרכז לבין פריפריה. יש פערים ביכולות הכלכליות אבל לא ביכולות האינטלקטואליות ולכן אנחנו כרגע נמצאים בעיצומה של תוכנית לריכוז מצטיינים מבתי-ספר, על-פי מקדמים סוציו-אקונומיים, במחוז הדרום, כאשר הכוונה שלנו להבטיח שאותם מצטיינים שהיו מצטיינים בחינוך היסודי והיו מצטיינים בחטיבת הביניים והיו מצטיינים בחטיבה העליונה יוכלו להגיע גם לחוגים הסלקטיביים, גם לרפואה, גם לפסיכולוגיה, גם למשפטים וגם למדעי המחשב וזה באמצעות מכסות מעבר למכסות הקיימות במימון ות"ת. זוהי תוכנית שכרגע אנחנו מרכזים בתהליך יחד עם מחוז הדרום ויחד עם ות"ת. אנחנו מגבשים את דפוסי העבודה כיצד לעשות את זה כאשר אנחנו פועלים לגבי ארבעה מחזורים לאחור. כלומר, יוכלו להיכנס לתוכנית זו לא רק הלומדים השנה אלא גם מחזורים קודמים.

התוכנית השלישית לעניין זה, המכינות הקדם-אקדמאיות שבאה גם בעקבות דוח מבקר המדינה וועדה משותפת שמר אביסרור הזכיר אותה.

אמרנו קודם שכנראה יש מאות ואולי אלפי בוגרי
תיכונים עם תעודות בגרות שיכולי להיכנס להשכלה הגבוהה אבל הם לא הולכים למכינות אלא מעדיפים הכשרות מקצועיות, כי בשעה שהם בוחרים הכשרה מקצועית, הם זכאים לדמי אבטלה ולכל מיני תמיכות. אם אותו תלמיד עוזב את ההכשרה המקצועית שם הוא לומד מקצוע שלא יעזור לו בחייו ועובר למכינה הקדם-אקדמאית, הוא יורד מכל הזכאויות. אני חושב שזה תפקיד האוצר לראות מערכתית וכאן צריכה להיות חשיבה אם אנחנו חושבים שבאמת נגישות להשכלה הגבוהה מחלצת אנשים ממצוקה ותורמת לבחינה הכלכלית. צריך לחשוב על אותם בונוסים או לפחות לא שלילת בונוסים של אלה שהחליטו לעזוב את מעגל הבטלנות ולהיכנס למעגל הלימודים והנגישות להשכלה גבוהה. האבסורד הגדול מתבטא בסיפור שסיפר מוטי אביסרור.

הכשרה מקצועית מול הזכאויות של מכינה קדם-אקדמית. אותו בחור שהוא מדבר עליו נמצא בדילמה כי אם הוא ילך לקורס, יש לו קיום כי אבא שלו מובטל ויש לו בעיות כלכלה בבית, אבל אם הוא ילך למכינה קדם-אקדמית, כל הזכאות הזו נופלת. אני מבין שהאוצר מופקד שלטונית על הראייה המערכתית. שרת החינוך לא יכולה להשפיע על שר העבודה והרווחה וכאן יש בעיה שצריך לחבר אותה לראות מה ניתן לעשות, כי יש פה טעות שאני חושב שגם מנקודת מבט האוצר היא טעות וזה דבר לא נכון שאולי מישהו לא חשב עליו.

במשרד החינוך יש פרוייקט שנקרא איכות
ומצוינות. אם אתה מדבר על ילדים מצוינים גם בחטיבה וגם בתיכון, בכמה זה מתבטא אצל הבדואים בדרום? אם הם היו מקבלים את המלגות האלו, הם כן היו יכולים ללכת לאוניברסיטאות ולוותר על ההכשרה המקצועית.

אנחנו רואים את הבדואים והיהודים כאחד.
בשבוע שעבר שרת החינוך הכריזה על שינוי בכל מבנה הפעולה של המכינות הקדם-אקדמאיות וזאת כדי לקדם את הנגישות להשכלה הגבוהה. זה כולל שינוי במספר מרכיבים החל מהרחבת מעגל המכינות כאשר המכינות מהוות מפעל חשוב.

אני רוצה להבין. אם בשנת הלימודים תשס"א
לומדים איקס תלמידים במכינות הקדם-אקדמאיות, מה יהיה המספר בשנת הלימודים תשס"ב?

דלתה של 5,000 בתוך חמש שנים.

אני מברך על תוספת של 5,000, אבל עם כל הכבוד
זה לא מספר גדול. אם אתה אומר לי 5,000 רק לדרום, זה משהו, אבל זה לא כך אם מדובר ב5,000- בכל הארץ.

מפעל המכינות מיועד ומרוכז בעיקר לאוכלוסיית
הפריפריה ולכן הדלתה, כאשר מדובר בדרום, קרוב לוודאי שהוא לא מתחלק פרופורציונאלית בין מרכז לפריפריה כי ברעיון המקורי שלו הוא מיועד לפריפריה וכאן גם יהיה המאמץ. כלומר, בעניין הזה יש הזדהות מוחלטת עם דברי היושב-ראש.

קיימת שורה של שינויים במבנה הפעולה של המכינות כאשר מדובר באפשרות העברת קרדיט. בעבר היה מצב שאם מישהו למד במכינה קדם-אקדמית במכללת ספיר, יכול היה להמשיך ללמוד לתואר רק במכללת ספיר. זה פחות או יותר היה המצב בארץ, אבל המצב החדש הוא שיש תוכנית לימודים גרעינית, כך שאם מישהו למד במכינה באוניברסיטה מסוימת, יוכל בהמשך הלימודים שלו לקחת את הקרדיט שלו, את סיום המכינה הקדם-אקדמית וללמוד בכל אחד מהמוסדות להשכלה גבוהה בארץ.

בצפון הנגב קיים מאמץ ובתהליך עבודה להקים מכללה אקדמית טכנולוגית ואני מקווה שגם הסוגייה הזו תיפתר.

יש הצעת חוק שעברה בקריאה טרומית ונמצאת
על שולחננו. אנחנו יודעים שהמשרד התנגד לכך אבל הכנסת הכריעה שזה יבוא לקריאה ראשונה.

המשרד התנגד לא כהתנגדות לעיקרון אלא אני
מתנגדת שמוסדות להשכלה גבוהה יבואו בחקיקה כי זה נמצא בהליכים מאוד מתקדמים במועצה להשכלה גבוהה ולא היה שום טעם בחקיקה. זו הסיבה שהתנגדנו.

חלק מהדברים שהתכוונתי לומר, שמחתי לשמוע
שהולכים ומתפתחים.
אני חושב שהבעיה היא נושא בחינות הבגרות וכדי לחדד את זה תחשבו לרגע על המשמעות של בחינת הבגרות בהנחה שיתבצע אותו השינוי שכרגע נדון במועצה להשכלה גבוהה. כלומר, יהיו שני ערוצים להשכלה הגבוהה, האחד, דרך הפסיכומטרי פלוס בגרות, והשני, הבגרות עם משקל כפול לשלושה מקצועות. שמענו כאן בכאב על רמת הבגרות בנגב ובכלל בפריפריה, המשמעות הלכה למעשה תהיה שמי שנמצא באמצע השמיכה והוא מכוסה היטב, יהיו לו שני ערוצים להשכלה הגבוהה, אבל מי שנמצא בפריפריה, לא תהיה לו ברירה והוא האיש שיצטרך לסמוך על הפסיכומטרי כי הבגרות שלו היא גרועה. זו המשמעות כי יש לו בגרות אבל הבגרות שלו היא ברמה נמוכה שלא מאפשרת לו כניסה לאוניברסיטה. לכן אין לו ברירה אלא לגשת לפסיכומטרי. לגופו של עניין, זו המשמעות.

אני אומר את הדברים לא כדי לתמוך בפסיכומטרי שזה נושא אחר לחלוטין אלא אני רוצה להדגיש את החשיבות של בחינת הבגרות ולא סתם בחינת בגרות אלא אותה בחינת בגרות עם מספיק יחידות בנושאים הקריטיים שמאפשרת ללמוד בהשכלה הגבוהה. זו הנקודה החשובה ביותר.

לגופו של עניין, שמענו כאן כמה דברים שהולכים בכיוון הזה. אמר שמואל ריפמן שצריך להתחיל מלמטה וזה נכון. הילדים האלה שלא נתחיל מהם בגן, לא יגיעו להשכלה הגבוהה.

אני מוכרח לקטוע אותך. אני יודע
שהאוניברסיטאות תמיד מחפשות את האור במה שלא קשור לאחריותן. אני כרגע רוצה לשאול אותך אל המאוד מרכזית. התלמידים שמגיעים עם תעודות בגרות יותר חלשות עם רקע סוציו-אקונומי יותר חלש, בדרך הטבע נדרשים לתמיכה יותר גדולה במהלך הלימודים האקדמי ואין שום ספק שקיים אחוז הנשירה של תלמיד שכבר התקבל, שהוא בא מרקע סוציו-אקונומי יותר בעייתי, כך שהוא חשוף יותר והוא צריך תקופה ארוכה יותר כדי לסיים את התואר. שיטת התקצוב במוסדות להשכלה גבוהה היא כזאת שהואיל שמשלמים לכם על-פי הבוגרים, בעצם לאוניברסיטאות לא כדאי להשקיע באותם תלמידים שלא יסיימו את התואר בשלוש שנים ולא כדאי להשקיע בתלמיד מעבר למינימום. השאלה האם יש מחשבות או האם מוכנים להתמודד או איך מתמודדים על-מנת להבטיח שאותם תלמידים שכבר הגיעו אליכם, תשמרו אותם כך שהם יגיעו לתואר הראשון.

אני אומר לך יותר מזה. בנוסף לתפקידי
באוניברסיטת בן-גוריון, אני הראש האקדמי של מכללת אחווה. אנחנו יצאנו החוצה, ניגשנו לרהט, חיפשנו את התלמידים, הבאנו אותם לקמפוס, אנשים שאמרו שהאוניברסיטה היא לא עבורם, זה רחוק מהם, זה לא מתאים להם, הפסיכומטרי נשמע משהו שהם לא יכולים לעבור, אבל היום הם בפנים. אני חושב שהנקודה החשובה כאן היא המכללות.

עם כל הכבוד, אני כנראה לא הסברתי טוב את
השאלה.

לא, אתה הסברת ואני הבנתי.

אבל אתה לא מתייחס אליה. אל תנהל את
המערכות מחוץ למערכת שלך. אתה מייצג את ראשי האוניברסיטאות שבשיטת הניהול שלהן ובשיטת התקצוב שלהן לעניות דעתי גורמות לפער חברתי בכך שכל מי שבא משכבה בעייתית נדחק החוצה וזה קורה כי זו שיטת התקצוב שלכם ושיטת הניהול הכספי שלכם. בשיטה הכלכלית שלכם צריכים לדחוק החוצה את התלמידים החלשים כי לא כדאי להשקיע בהם אלא יותר טוב להשקיע בתלמיד שיכול לסיים את התואר תוך שלוש שנים כי הוא מקבל את אותו הכסף. בהנחה שהתלמיד שבא מרהט הוא תלמיד ממצב סוציו-אקונומי חלש והתלמיד שבא מעומר שהוא במצב סוציו-אקונומי גבוה, שניהם מקבלים את אותו תקצוב באוניברסיטה, אבל שניהם צריכים טיפול שונה לחלוטין כדי להביא אותם לתואר הראשון והשאלה מה אתם עושים.

כבר שנה וחצי קיים ניסיון להתמודד עם זה ואני
נתקל בהתנגדויות מבפנים. זאת אומרת, זה לא פשוט וכדאי לשים דברים על השולחן. צריך לקחת אחריות על הפריפריה וצריכים להיות שותפים לתהליכים, פעם אחת להביא את האנשים לאוניברסיטה מבלי להוריד את הרף, ופעם שנייה כדי להיות שותפים בסיוע כדי שהם יגיעו לקו הגמר.

אני רוצה להבהיר ש-ור"ה לא אחראית על
התקציב אלא ות"ת אחראית על התקציב. זאת אומרת, ראשי האוניברסיטאות יכולים לעשות מה שהם רוצים, אבל ות"ת קובעת את התקציב.

המועצה להשכלה גבוהה הודיעה לנו שהיא שולחת
לדיון את משה אהרוני, רכז ועדת הדיסלקטים, אבל הוא לא הגיע. לדיון על הדרום, המועצה להשכלה גבוהה שלחה את רכז ועדת הדיסלקטים.

לא. הוא רפרנט אישי של פרופסור נחמיה לב-ציון
לכל הפעילות שנעשתה בדרום.

כך הם הגדירו את תפקידו. בכל מקרה, הוא לא
הגיע.

צריך להבין שהסיפור לא בידה של ור"ה. אני
חושב שאנחנו נברך על כך שיאמרו לנו שנקציב יותר לגורמים מסוימים. הגעתי למכללות וזו לא הייתה בריחה. אני לא בא רק לישיבות בכנסת אלא אני יושב מול סטודנטים וכשאני מלמד רגרסיה ליניארית מול מאתיים סטודנטים באוניברסיטת בן-גוריון, זה סיפור אחד. כשאני יושב במכללה, ישנם מולי 15 סטודנטים ואני רואה את העיניים של כל אחד וכשהם לא מבינים, אני חוזר על החומר. כל המכללות משקיעות כספים בתרגול כפול וזה הסיפור האמיתי ומשם תבוא לנו הישועה. האוניברסיטאות באמת רצות קדימה ובתקצוב הנוכחי של ה-ות"ת ולא של ור"ה לא ניתן לעשות הרבה מעבר למה שנעשה.

בדרום יש חשיבות למסה, מסה של אנשים
שיסיימו את המוסדות להשכלה גבוהה והמסה הזו תיצור הון אנושי כך שהתעשיות יגיעו לדרום ולא יצאו ממנו. התופעה היום היא שאם כבר יש אקדמאי או מהנדס, יש לו את כל הפיתויים לעזוב את הדרום. יותר מזה, אם לא תהיה מסה, אנחנו נחזור במעגלים על כל התהליכים שמחוז הדרום עובר בשיפור מערכת החינוך שם. אם תהיה מסה, יהיו אנשים שצריכת שירותי החינוך שלהם תהיה אחרת והם לא יעזבו את המקום. זה לא רק להגדיל את המספר.

בתמיכתו של פרופסור נחמיה לב-ציון אנחנו הלכנו לשטח. במהלך הקיץ הזה 75 סטודנטים ב15- ישובים הלכו וגייסו חבר'ה צעירים למכינות ולאקדמיה. נציג ור"ה יכול לומר מה שהוא רוצה, אבל נציגות של הדרום או הפריפריה במחלקות היוקרתיות היא קטנה. אם אתה רואה אותם, אתה רואה אותם לא במקומות בהכרח יביאו למוביליות חברתית.

למה זה קורה?

נושא האיכות עובר כחוט השני בין המערכות וזה
אומר בגרות, פסיכומטרי ואחר-כך אוניברסיטה. מי שחושב שמי שלמד שלוש יחידות במתמטיקה או לא למד פיזיקה ולא פיתח חשיבה לוגית יעשה בפסיכומטרי ציון גבוה, טועה. מי שחושב שצעיר במגזר הבדואי – והזכירו כאן שיש לנו כאלה ששים שאנחנו מכירים, אבל יש בטח עשרות או מאות – שיעשה פסיכומטרי למרות שבפיסיקה יש לו ציון 9 והוא יעבור את ה600- או את ה700- טועה, כי הפסיכומטרי הוא גם חסם תרבותי וצריך לשים את הדברים על השולחן. הילדים בדרום, ואני אומר לכם אחרי ארבע וחצי שנים של עבודה אינטנסיבית בשטח, לא פחות טובים והמנהלים בדרום עם ברק בעיניים שלא רואים במקומות אחרים, אבל יש פה כמה חסמים שצריך להתמודד אתם.

אנחנו הגענו ל900- צעירים שעבדו בתחנות דלק, במסעדות ובכל מיני מקומות – ומוטי יודע שרק אצלו ב300- אחוז העלינו את מספר האנשים והכל נעשה בצורה אקטיבית – וסטודנט בא וגייס את הילדים בבתים.

תתייחס לחסמים.

החסמים הם הרבה יותר ממה שהוזכרו כאן. הם
גם חסם אקדמי, פסיכומטרי ובגרות והם גם חסם כלכלי ורגשי. האוניברסיטה, ופחות המכללות, היא לא גדר ברזל אלא זו חומה גבוהה שאי-אפשר לעבור אותה. המחשבה היא שאנחנו לא יכולים להיות שם אלא היא מיועדת לאחרים. זה בלט כל כך ואנחנו הופתענו מהעוצמה של זה. עכשיו אנחנו עושים כל מיני פעילויות כדי להכניס אותם וכדי שיבינו שאלה אותם אנשים והם לא פחות טובים.

דבר נוסף הוא המודעות והמידע. אנחנו כהורים באים לילדים ומכוונים אותם. חלק גדול מהאוכלוסייה הזו לא יודע במה לבחור, עובדים עליהם בשלוש יחידות באנגלית, עובדים עליהם בכל מיני מסלולים חלופיים ומסלולים יוקרתיים ובחלק מהמקרים לא נותנים להם אתגר משמעותי.

למדתי בארבע וחצי תוך כדי עבודה עם אוכלוסיות חלשות שהפעילות צריכה להיות אקטיבית, לא פרסום מודעות בעיתונות אלא צריך בכל ילד לטפל בצורה פרטנית. הבאנו 600 תלמידים רק למכינות זה חמישים אחוזים מהגידול השנתי ו35- אחוזים מגידול התלמידים בדרום ועשינו זאת בפעילות שחלקה לא ממוסדת ולא מסודרת אלא פשוט מרגע אחד לרגע שני. במכינות צריך להשקיע יותר בילד מירוחם או נתיבות, אבל הוא מביא אתו את אותו כסף כמו ילד מלהבים או מרמת אביב כי אין תקצוב דיפרנציאלי במדינה. למה שלילד כזה שנכנס למכינה לא יצמידו סטודנט? עתידים הוכיחו שברגע שאתה מוריד חסם כלכלי, אתה מקבל תלמידים מהפריפריה במחלקות היוקרתיות ביותר. 150 תלמידים מהדרום לומדים היום בטכניון, באוניברסיטת בן-גוריון ובכל המקומות והתוצאה היא שחלקם מצטיינים בפקולטות להם.

אחוז המצטיינים בעתידים יותר גבוה מהאחוז
הרגיל באוניברסיטה.

אלה הם אותם ילדים. הטיפול הוא טיפול פרטני,
מורידים את החסמים שאתם רואים כאן וכך צריך לעשות לכל האוכלוסייה.

כתבתי לי משהו שהוא מאוד חריף אבל הוא מאוד בולט כי יש לי כאן רשימה של 65 פרטים, לא סטטיסטיקות, שמדברים על הדברים בהם הם נתקלים. למשל, אם חד-הורית כתבה לי אתמול מכתב ואמרה שהיא לומדת במכללת ספיר. במכתבה היא אומרת שאמרנו לה שהבעיה תיפתר ויהיו לה מקורות מחייה – ואכן אמרנו לה כי רצינו שהיא תגיע – וכי היא רוצה ללמוד על-מנת לצאת מהמעגל הזה, כי היא לא רוצה תמיכות אלא רוצה להיות מורה בישראל, אבל היא צריכה עכשיו ללכת לחקירה בביטוח הלאומי כי רוצים לשלול ממנה את כל הזכויות שמגיעות לה כאם חד-הורית וזה אומר סובסידיה של גן הילדים והבטחת הכנסה.

יש לך עוד דוגמה?

כן. לגבי משרד השיכון. הסטודנט לא מקבל
תמיכה בשכר-דירה אם הוא לומד במוסד להשכלה גבוהה.

יש סטודנטים שנוסעים כל יום לבאר-שבע, דבר
שכרוך בסכומי עתק, והם מבקשים ממני הנחה בארנונה. אני רוצה לתת להם הנחה בארנונה, אבל אני לא מסוגל כי הוא לא לומד אצלי. בבאר-שבע נותנים הנחה ועקב כך הסטודנטים לא רוצים לעבור, כי כמובטלים הם מקבלים הנחה בתשלום הארנונה.

כדי שתלמיד לא יעזוב את המכינה בירוחם וילך
לבאר-שבע, צריך לדאוג לו לדמי נסיעה. הבעיות הן בעיות קיומיות והבעיה היא בחוקים או בחוסר התיאום בין המערכות, כאשר לא נעשה דבר.

אני אוהב לטפל בנושאים כאלה ואשמח לקבל
ממך מסמך בסוגייה הזאת.

אתה תקבל מסמך מסודר. יש רשימה ואני אשמח
גם להפגיש אותך עם האנשים האלה.

למדתי היום הרבה וגם אני ארצה לראות את
המסמך הזה.
לא מיותר להזכיר שאכן המדיניות של המועצה להשכלה גבוהה ו-ות"ת היא מדיניות שגם אני רואה אותה כמדיניות בעייתית במובן של חלוקת המשאבים. לצערי המדיניות כפי שהיא נקבעה ומיושמת במהלך השנים, למרות שחלו שיפורים, בהחלט לא נותנת מענה מספיק טוב לתלמידים שבאים עם בעיות כלכליות מישובי הפריפריה. אני חושבת שגם בשכר מורים – שזה לא נושא הדיון כאן כרגע – וגם בנושאים אחרים צריכה להיות דיפרנציאליות משום שאחרת אין אפשרות לקדם ולסייע לחלשים יותר.

הרכב המועצה להשכלה גבוהה ישתנה בשבועות הקרובים, ואני מציגה ממשלה הרכב חדש של המועצה להשכלה גבוהה, ואני מאמינה שבהרכב החדש כפי שאני עכשיו שוקדת על השלמתו, יהיה מענה נכון יותר וטוב יותר בין היתר לסוגיות הללו.

כולל הדיפרנציאליות.

כולל הדיפרנציאליות שהוא נושא לדיוני כבדי
משקל. אני יכולה להצהיר כאן הצהרות פופוליסטיות אבל אני לא רואה בזה תועלת. אני חושבת שהעיקרון של התקצוב ושל הדיפרנציאליות צריך להיבחן מחדש. צריך להיבחן מחדש העידוד ותקצוב המוסדות השונים ביחס לתקצוב של האוניברסיטאות. האוניברסיטאות לא יאהבו את זה במיוחד, אבל ההרכב החדש של המועצה להשכלה גבוהה ייתן משקל שונה מאשר היה עד עכשיו למכללות למיניהן ולמגזרים השונים, ואני חושבת שזה יאפשר דיון מחודש באותם נושאים שעלו כאן.

עוד לא התחלתם את הדיון כאן בנושא הבינוי ומאחר שאני צריכה לעזוב את הישיבה, אני מרשה לעצמי בכל-זאת להעיר הערה.

על-פי החלטת הממשלה, ואם אכן היא תצא לפועל בצורה בה היא מתוכננת, משרד החינוך מתוקצב השנה, בשנת 2002, בבניית 1,400 כיתות כפי שהיה בשנת 2001. בנוסף לכך אמור להיחתם הסכם - שעדיין לא נחתם בגלל בעיות כאלה ואחרות ואני מקווה שהן ייפתרו למרות שכרגע אני לא יכולה לומר – עם מפעל הפיס. על-פי ההסכם הזה מפעל הפיס יבנה בשנת 2002 עוד 2,350 כיתות בנוסף ל1,400- הכיתות המתוקצבות בתקציב המשרד. זה חוץ תקציבי, אבל זו בנייה.

בנוסף לכך אמורות להיבנות עוד 1,000 כיתות על-ידי יזמים פרטיים אבל זה כנראה לא יקרה במהלך שנת 2002 כי התהליכים הם קצת יותר ארוכים ואולי זה יקרה לקראת סוף שנת 2002. אם ייבנו 1,400 כיתות, יש לנו תקציב ל1,400- כיתות ולעוד 2,350 כיתות שייבנו על-ידי מפעל הפיס, זה גידול עצום על-פני מה שנבנה בכל שנה. בשנת 2001, לשם השוואה, ניבנו כמעט אלפיים כיתות וכך גם בשנת 2000. אם כן, אנחנו נמצאים כמעט בהכפלת מספר הכיתות.

אם אכן ההסכם הזה יצא לפועל, קודם כל יינתן מענה לחלק גדול מהבעיות גם שעלו כאן לא רק ביחס לנגב אלא תינתן על-פי הנחיית ראש-הממשלה בהקצאת המשאבים עדיפות לנגב ולגליל.

מעבר לכך אני אומר כאן עוד דבר. אנחנו בודקים כרגע, וכך סיכמתי עם ראש-הממשלה, את האפשרות שאם אכן ייחתם הסכם עם מפעל הפיס, להמיר חלק מבניית הכיתות המתוקצבות מתוך 1,400 הכיתות בהשלמת המיזוג בנגב ומעט מאוד שצריך בבקעת הירדן וזאת על-מנת שנהיה במצב בו כל הכיתות בנגב ממוזגות.

גם בגני הילדים?

בגני הילדים המצב קצת יותר מורכב כי זה תלוי
בהיקף הכיתות. בגנים המצב יותר קשה בגלל התקציב שנדרש לעניין הזה. חיכיתי לחלק השני של הישיבה, אבל כיוון שאני צריכה ללכת, אני צריכה לחרוג מנושא הדיון מה גם שאני חושבת שזה אחד הנושאים שעלו כאן והם חשובים.

כדי שאנחנו נוכל להכניס כ4,000- מזגנים, שזה אומר כאלפיים כיתות כי צריכים שני מזגנים בכיתה, אנחנו צריכים להמיר כששים כיתות בתקציב. זה לא נורא אם מדובר בהכפלת בינוי הכיתות בשנת 2002 כי מוטב שנבנה קצת פחות כיתות בסך הכל בשנת 2002 אבל נשלים מהלך שיאפשר לימודים בתנאים סבירים כשהיום בחלק מהמקומות המצב בלתי נסבל.

אם אנחנו רוצים להוסיף למהלך הזה את גני הילדים, אנחנו עומדים בהמרה של מאות כיתות וכאן יש כבר שיקול שנצטרך לשקול.

אנחנו כרגע מכינים במשרד – לבקשתי מר שניאור מכין את זה עכשיו - זו תוכנית מודולרית ממנה נוכל אחר-כך לגזור ולקבל החלטות. בהנחה שההסכם עם מפעל הפיס אכן ייחתם – וכאמור, הוא עדיין לא נחתם – ואני מקווה שהוא ייחתם ואני מאמינה שבסופו של דבר הוא ייחתם, נצטרך לראות באופן מודולרי מה המשמעות של המרת כיתות, כמה זה מוריד כי זה הרי לא בא על-חשבון מפעל הפיס אלא על-חשבון 1,400 הכיתות המתוקצבות ואז נראה עד כמה אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להמיר כדי למזג את הכיתות. ברגע שיהיה המבנה המודולרי הזה, נתייעץ ונראה מה באמת כדאי לעשות כאן כדי לתת לזה מענה. זה ייתן מענה גם למגזר הבדואי, כפי שעלה כאן קודם בדברים של טלאל, אבל גם כמובן מענה לבעיות אחרות. אנחנו עובדים ממש כרגע על הכנת המודולים האלה כדי שמתוכם יהיה ניתן לגזור ולקבל החלטות ואני אכן מניחה שזה יהיה מוכן בימים הקרובים. אנחנו עובדים כבר עכשיו על הרשאות לבנייה לשנת 2002 כך שיוכלו להינתן כבר עכשיו ולצורך זה ביקשנו שחרור וראש-הממשלה כפה על האוצר לתת שאכן נתן אותו. כרגע מדובר בסך הכל על 800 כיתות. בשבוע שעבר התקיים דיון אצל ראש-הממשלה עם ראשי רשויות בנגב והסתבר שהאוצר, בניגוד לשנים קודמות, לא אפשר הקדמה. בגלל כל הסיפור עם מפעל הפיס או ממניעים זרים, האוצר לא אפשר את הקדמת ההרשאה לבנייה משנת 2002 לשנה זו, כדי שניתן יהיה להתחיל לעשות את העבודה הזאת, אבל ראש-הממשלה קרא למנכ"ל משרד האוצר וכפה עליו. אני לא הייתי שם, אבל שמעתי זאת ממנכ"לית משרד החינוך, אבל היו שם ראשי רשויות מהדרום ששמעו זאת ולכן לא סתם אמרתי את הדברים.

ובכן, פנינו לאוצר בבקשה לאשר לנו הקדמת הרשאה לבנייה של 800 כיתות.

בחמש השנים האחרונות, כל שנה הוקצו מאה
כיתות והשנה עד עכשיו הוקצו יותר ממאה כמקדמת הרשאה, אבל לא קיבלנו אישור לגבי אותן 800 כתות.

עבר רק שבוע ולכן האישור עוד לא הגיע. כנראה
שזה לוקח זמן עד שההוראה ממנכ"ל האוצר עוברת לדרגים המקצועיים וזה חבל. אני מקווה שבמהלך חודש-חודשיים תגיע ההוראה.

ב1- בינואר כבר לא צריכים את האישור.

נכון.

מבני חינוך שצריכים להיפתח ב1- בספטמבר, אם
לא תצא הרשאה בנובמבר, לא יהיו.

שניאור פנה במכתב לאוצר באותו יום בו התקיים
הדיון אצל ראש-הממשלה – ואם אני לא טועה הדיון התקיים ביום שני שעבר, לפני שמונה ימים – והוא פנה בעקבות הודעת המנכ"לית שלנו שמסרה לנו כי היא הייתה בישיבה עם כל המנכ"לים וראשי הרשויות. הנושא עדיין לא נפתר, כי לא התקבלה תשובה.

אם זה לא ייפתר עד יום ראשון, אנא הודיעי לי
ואני אנצל את זכותי לשאילתה בעל-פה לשר האוצר ואני מקווה שיאשרו לי את זה.

הנתונים להגדרת צורכי המזגנים במערכת בנגב,
הם ממצאים של סקר צרכים בעניין המזגנים שערכו מנהלי המחוזות במשרד כולם ובכללם במחוז הדרום כמובן, כך שזה לא דבר מופרך אלא דבר שמעוגן בסקר כפי שבוצע.

לעניין הדיפרנציאליות. אין לי ספק שאם תבואי
להשכלה הגבוהה ותבקשי שכל התקצוב פר סטודנט יהיה דיפרנציאלי, תהיה בעיה. אני מציע בשלב הראשון שעשרים אחוז מהתקצוב – כלומר, אם סך כל הסטודנטים הוא מאה אחוזים - שמקבלים מהתקצוב פר סטודנטים יהיה דיפרנציאלי. זה על-מנת שבאותו מרחב הם יוכלו לקבל תקציבים יותר גדולים ולתת מערכת תמיכה גם כאשר הסטודנט יעשה את התואר הראשון בארבע שנים או בחמש שנים וגם תוך כדי הלימודים הוא יוכל לקבל את התמיכה. כלומר, ללכת באיזושהי הדרגה.

אנחנו נדון בזה בהרכב החדש של המועצה
להשכלה גבוהה.

אני מכיר את המערכת הזאת והיא מערכת מאוד
מאוד שמרנית.
הדבר השני אני רוצה לומר לך שאותו כלל נכון לגבי מערכת שהיא בשליטתך הישירה וזו מערכת שכר הלימוד בחטיבה העליונה שהיא גם היום לא דיפרנציאלית. כלומר, אותה כיתה של שלושים תלמידים בצפון תל-אביב במגמה עיונית מקבלת את אותו תקצוב שמקבלים אותם שלושים תלמידים במקיף הכללי בירוחם. כלומר, גם פה במרכיבי התחשיב, איך מתקצבים את הכיתה בצפון תל-אביב מול הכיתה בירוחם, אין התחשבות במרכיב הסוציו-אקונומי או באותן בעיות של פריפריה. לא רק זה, אלא כאן אני רוצה לומר שהכיתה בצפון תל-אביב יותר כי רמת השירות ורמת המורה גבוהה יותר, והתחשיב הוא תוצאה של רמת השכלת המורה, הוותק וההשתלמויות שלו, ורמת השירות – כלומר, מעבדות, ספרייה וכדומה – גבוהה יותר בצפון תל-אביב.

אני אומר שגם כאן צריך לחשוב על איזשהו שינוי.

לגבי העניין הראשון שהעלית, אנחנו כאמור נדון
במועצה להשכלה גבוהה בהרכב החדש שלה. בעניין התחשיב וההקצאה, יש כמה שאלות שעולות כמו האם צריך לתקצב פר כיתה או פר תלמיד ולמה חלק מהמערכת מתוקצבת פר כיתה וחלק מתוקצבת פר תלמיד. אני לא בטוחה שכולם יאהבו את זה, אבל במשרד מתקיימים עכשיו דיונים בנושאים האלה של שיטות התקצוב.

אני אומר לך שמפחדים מזה כי תמיד יוצא
שהתלמיד בצפון תל-אביב, כשמשלמים פר תלמיד, מתוקצב כמו התלמיד בירוחם וזו הבעיה.

יכול להיות שצריך להוסיף לזה מדד טיפוח
בפרמטרים כאלה ואחרים, כי אני לא מאושרת מהקריטריונים של מדד הטיפוח כרגע וגם את זה אנחנו בוחנים ועוסקים.

אני אומר לך שבכל המערכת בה עבר האוצר
מתקצוב פר כיתה לתקצוב פר תלמיד, מערכת החינוך לא יכלה לשכנע את האוצר לתת תקצוב דיפרנציאלי.

אני לא חושבת שהצלחתי בזה, אבל אני אומרת
שאנחנו עוסקים בזה.

את צריכה לדעת למה נכנסים כאן.

אם צריך, אנחנו ניאבק, אבל כרגע אני לא יכולה
לתת מסקנות כי אנחנו לקראת דיון שנקיים בינואר בנושא הזה כשהדיון קודם כל יתקיים במשרד.

סיוע קטן שיכול לעזור לפריפריה ואת מכירה את
זה גם מתפקידך כשרת התקשורת וזה כל הטכנולוגיות החדשות. קשה לנו להביא מורים אבל יש אפשרות שאנחנו נתחיל לעסוק בשיטת לימוד מרחוק. בטכנולוגיות שהיום הולכות ומשתפרות צריך לתת לזה משקל יתר.

אני מודה לך. אני חושב שזו הערה מאוד מאוד
חשובה. אין ספק שזה חלק ממרכיבים של פאזל שיכול גם הוא לסייע.

תודה רבה לשרת החינוך.

אני תושבת הנגב, למדתי בנגב ואת כל דרכי עשיתי
שם. אני חייבת לומר שאני פסימית וסקפטית לגבי הדברים שאני שומעת כאן מכיוון שאני לא שומעת סדרי עדיפויות. אני חושבת שהתוצאה היא תוצאה קשה, היא מתנקזת כרגע לחינוך אבל היא תוצאה של הזנחה של פריפריה והחינוך באמת הוא דבר מרכזי. הצלחה או כשלון בחינוך נובע מצירוף של הרבה מאוד דברים חשובים בחיים אבל כאן התייחסו בעיקר למשאבים בעוד שזה לא רק משאבים. נוצרו פערים בפריפריות שבאים לידי ביטוי כבר היום גם בחומר האנושי וגם בפערים החינוכיים שנתפסים כאן. אני רוצה לומר שאם מדינה לא מגדירה לעצמה בסדר עדיפות לאומי חשוב את הפריפריה והחינוך, ואם היא לא מגדירה את זה בסדר עדיפות לאומי ומתקצבת את זה, כאן אנחנו לא טוחנים מים אלא אנחנו נשארים פחות או יותר באותו קצב והפערים רק הולכים וגדלים.

אני אדבר מהיבט אחר שהוא מקיש גם לחינוך אבל הוא לא בדיוק. נושא תעשיית ההיי-טק. תעשיית ההיי-טק שצורכת אנשים ברמה מקצועית טכנולוגית גבוהה, ובאוריינטציה שלנו אנחנו בחזית עם תעשיית ההיי-טק, פחות מאחוז אחד מתעשיית ההיי-טק מקומו בנגב. אני מדברת על הנגב, אני חושבת שבגליל התמונה היא לא בהרבה שונה.

התוצאה הזאת אומרת כמה דברים כאשר יש בעיה בהבאת אנשים טובים לנגב, יש בעיה בהשארת האנשים הטובים בנגב, ומכאן גם משאבים כלכליים פחות מוקצים לנגב, והכל מתנקז בסופו של דבר לילדים שעכשיו מתחילים את מערכת החינוך. כאן כבר נוצר פער גדול.

אני מדברת על סדרי עדיפות מבחינת מדינה מכיוון שהתהליך הוא תהליך ארוך. כדי לצמצם פערים, צריך להתחיל מגן הילדים ומדובר בתהליך של עשרים שנה. אני חושבת שהיום צורת העבודה וצורת הניהול של המדינה היא לא בראייה כל כך ארוכת טווח. הייתי רוצה לראות את זה וזה היה צריך לבוא לידי ביטוי בהגדרת סדר עדיפות לאומי שזה פריפריה, חינוך ומשאבים בהתאם לזה. כל דבר אחר נראה לי שמשאיר אותנו באותו מקום.

דיברנו על צמצום פערים ועל החסמים ואנחנו
נעביר לך חוברת שלמה עם כל החסמים, אבל אני רוצה לציין חסם שחשוב שהוא ייאמר כאן כי בידיה של המדינה לטפל בו ומיד וזה למשל נושא הנסיעות שהוא חסם מאוד מרכזי.

באנו ואמרנו שנתחיל בדיון עם מי שהוא באחריות המדינה. לפני שבע שנים באנו למשרד התחבורה – ושמעת את זה כשהתארחת אצלי בירוחם - ואמרנו שאנחנו רוצים שיפריטו את קווי האוטובוסים. אמרנו שאם מפריטים אותם אנחנו נוריד את ערך הקו לערך קו תחרותי. אחר-כך בואו ונדבר על גובה התקצוב שממילא המדינה מתקצבת. זאת אומרת, היום מדינת ישראל מתקצבת את "אגד" אבל בעצם "אגד" קובע קוד כך שמי שנוסע מירוחם לבאר-שבע, זה כמו מי שנוסע ממיתר לבאר-שבע כאשר העלות היא 14,5 שקלים. אני יודע שאם היו מפריטים את הקו, בפועל מחיר הנסיעה היה 8,5 שקלים.

מה בעצם קורה בשורה האחרונה, ולא משנה כרגע למה לא הפריטו את הקווים? בשורה האחרונה, וזה חשוב שייאמר וייכתב, מי שמסבסד את "אגד" היום אלה מובטלים מירוחם, מי שרוצה ללמוד במכינות ומי רוצה לעבוד בבאר-שבע. חשוב שנציג האוצר יקשיב לכך.

הוא ראש תחום חינוך.

בכל-זאת זה חשוב, כי כדי להגיע לאוניברסיטה
וכדי לעבוד מחוץ למקום המגורים, בן-אדם צריך לשלם כשהוא נוסע, ומי שמסבסד את "אגד" אלה תושבי ירוחם וזה אחרי הסבסוד שמסבסדת המדינה. הסבסוד הוא על-ידי מובטלים, על-ידי אנשים שרוצים לעבוד בבאר-שבע ועל-ידי מי שרוצה ללמוד במכינות או בהכשרות. אני אומר שאם יש מחדל כזה, אם המדינה לא רוצה להפריט, קודם כל בשורה האחרונה צריכים להוריד את מחיר הנסיעה לערך האמיתי ועכשיו בוא נדבר על גובה הסבסוד.

אני רוצה לסכם את נושא הבגרות. ההרגשה שלי
היא שמחוז הדרום עושה את כל המאמצים האפשריים והוא כנראה עושה אותם טוב, אבל אני לא מרגיש שיש איזשהו מנוף מאוד מאוד רציני לנגב בגלל שהוא נגב. כלומר, בנושא מסים חוקקו את חוק הנגב. המדינה בכמה נקודות נותנת עדיפות ועמירה דיווחה על כך שמדובר בשש רשויות מקומיות בדרום מתוך 11 רשויות במדינה נמצאות בטיפול אופק, וזה ודאי מעיד על עדיפות כלשהי. השאלה היא האם הנגב כנגב במשרד החינוך מקבל איזושהי עדיפות ועוד איזשהו בונוס. אנחנו ועדת חינוך גם של קטמון, גם של שכונת התקווה, גם של ראש העין וגם של לוד ושם המצוקה היא לא פוחתה, אבל עניין הנגישות שונה. בכל-זאת הנגישות של תושב לוד לתעסוקה, לחינוך, להשכלה גבוהה היא שונה מאשר הנגישות של תושב ירוחם. השאלה אם גם בחינוך נותנים לו את אותה עדיפות כדי לצמצם את אותם פערים עליהם דיברנו.

אפשר לומר שמשרד החינוך עושה מאמצים לתת
עדיפות, אם זה בסל טיפוח כזה ואחר ואם זה בתוכניות שבהחלט יש פתיחות לשפר ולתת לנו עדיפות בתוכניות. יחד עם זאת המצב בנגב באופן כללי לא מאפשר לנו להתרומם רק עם תקציבי משרד החינוך. כלומר, תקציב משרד החינוך כמו שהוא היום – ואני לא מדברת על הקיצוץ התקציבי שעומד להיות ובוודאי יגרום לקיצוצים גם אצלנו – לא מאפשר לנו להתרומם.

יש דוגמה נהדרת של תוכנית שהיא באופן אמיתי מצמצמת פערים, התוכנית של מדע-רום. השילוב בין קרן רש"י למשרד החינוך. משרד החינוך בהחלט התחייב וגם נותן במקביל לקרן רש"י, אבל לולא התרומה החיצונית, לולא התקציב הגדול שנכנס, זה לא היה קורה.

מדובר בסיוע למלגות לדמי דיור לסטודנטים
מהדרום.

יש לנו השנה עלייה של 17 אחוזים במספר
התלמידים שניגשים לחמש יחידות בפיזיקה לעומת שמונה אחוזים בארץ, אבל יחד עם זה אנחנו עדיין לא נמצאים באחוז הארצי של הניגשים לבחינת בגרות בפיזיקה. מה שיצר את העלייה הזו זה באמת הדחיפה של תוכנית מדע-רום עם תקציב מיוחד וזה אפשר לנו להביא אנשים מבחוץ, אפשר לנו לקחת ילדים לתוכנית בלתי פורמלית. כל מפעל מדע-רום ממוקד בילד ומלקיחת הילדים הבאנו גם את המורים לאמונה גדולה יותר בתלמידים ובמשיכה למעלה.

תקציב משרד החינוך, כמה שהוא ייתן עדיפות לדרום, לא מסוגל היום לתת את הדחיפה או את הפריצה הגדולה של הדרום. מדובר כאן על תקציבים גדולים מאוד בטח בנושא של הנגישות להשכלה גבוהה ובטח בנושא של הענקת איכות התעודה וכוחות ההוראה שהם מרכזיים כאן.

לגבי מקדמות של הרשאות לכיתות לימוד. עלה
מדברי השרה כאילו השנה יש קיפוח מיוחד ביחס לשנה שעברה ואני רוצה להבהיר שלפחות ביחס לשנים האחרונות, ניתנו יותר ממאה הרשאות אמנם במזרח ירושלים ולא בנגב וזה יותר ממה שניתן בשנים האחרונות.

דיברתם על מדד דיפרנציאלי בחטיבה העליונה. היום יש איזשהו מדד דיפרנציאלי כאשר בישובים באזור עדיפות לאומית יש תוספת שנקראת מוחזקות כשהתקציב הוא כ140- מיליוני שקלים.

למען ההיסטוריה אני חייב לתקן אותך ולומר
שהמוחזקות בעבר הקיפה את כל עיירות הפיתוח. זה שהצליחו לשמור את זה רק ביישובי עדיפות לאומית, זו שחיקה איומה.

היום אין הגדרה של ישוב כי כל הגדרה לצורך
הממשלה זו עדיפות לאומית. לפני כמה שנים הצלחנו להעביר החלטה, במקום להקצות לפי פרמטר של עדיפות לאומית, ללכת לפי פרמטרים סוציו-אקונומיים. משרד החינוך בסופו של דבר לא הסכים לבצע את ההחלטה כיוון שהייתה שם פגיעה גם בישובים מבוססים.

אין שום סיבה כי עומר לא צריך את זה. אני
מסכים אתך לעשות את הכל דיפרנציאלי על-פי מדדים מאוד מדויקים לא רק של בתי-הספר אלא גם של תלמידים. בית-ספר שיקבל תלמידים שהם זקוקים ליתר עזרה, יקבל יותר תקציב מאשר בית-ספר שמתחמק מהמשימות הלאומיות ואפילו שני בתי-הספר נמצאים באותו ישוב.

יש פחות ישובים בדרום שהם בעדיפות לאומית
כמו קריית גת ובאר-שבע.

אני חסיד הדיפרנציאציה המדויקת. אגב, מי
שסובל מזה בסופו של דבר זו האוכלוסייה החלשה. בעיני זה כמו חוקי המסים בדרום. אני לא חושב שזה חל על כל המקצועות. מבחינתי, אם היו עושים את זה יותר נקודתי, היה טוב יותר. החוק הזה לא נותן עדיפות לישובים מסוימים והדיפרנציאליות היא לא מספיק חדה.

אני רוצה לסכם את נושא הבגרות. אנחנו נרשום לעצמנו את המציאות כמו שהיא, שאחוז הניגשים והזכאים בדרום הוא פחות מהממוצע הארצי בעשרה אחוזים וגם הממוצע הזה צריך לייחד מבט מיוחד למצב הגרוע והחמור במגזר הבדואי שבעצם ההישגים שלו הם בערך כחמישים אחוזים מההישגים של המגזר היהודי, גם בקרב אלה שניגשים וגם בקרב אלה שזכאים.

אנחנו נרשום גם את הסוגייה של איכות תעודת הבגרות כי יש פה איזושהי הטעיה כי גם בנושא הזה במחוז הדרום יש בעיה קשה שהיא יותר קשה מאשר במחוזות אחרים בארץ.

אנחנו קובעים שהדגש לקידום החינוך בנגב צריך לעמוד על שני צדדים של אותה מטבע. מחד גיסה שיפור משמעותי באחוזי הזכאים לתעודות איכותיות, ומן הצד השני שיפור הנגישות להשכלה גבוהה והשגת התואר הראשון. אני לא מדבר רק על הנגישות להיכנס למוסד אלא גם לסיים את לימודי התואר האקדמי כשלצורך זה זקוק הנגב לעדיפות שתבוא לידי ביטוי בתקציבים שיכולים לבוא הן בדרך של דיפרנציאציה, הן בדרך של טיפול נקודתי והן בכל דרך אחרת. ברור שבכלים ובתקציבים העומדים היום – גם לדבריה של מנהלת מחוז הדרום – אין מנוף לשינוי יסודי או לשינוי מהותי כפי שאנחנו חושבים שצריך להיות.

תוכלו למצוא בנו תומכים כדי לקדם את הנושא הזה. זאת הזדמנות לברך את כל אנשי החינוך בנגב.

כשאני מדבר על דיפרנציאציה, אני מדבר כמובן גם על נושא איכות המורים שהוא חלק מהמפתח וגם בו צריך להימצא הפתרון באמצעות חוזים אישיים או באיזה שהם אמצעים אחרים וזאת כדי לתת מענה להבאת מורים כי בלי מורים איכותיים לא יהיו הישגים איכותיים. התלמידים האיכותיים כבר קיימים אלא שחסרים המורים האיכותיים.

בנוסף להחלטת ועדת החינוך והתרבות להתנגד מכל וכל לכל קיצוץ שהוא במערכת החינוך, אנחנו שמים דגש מיוחד שלא יהיה קיצוץ בתקציבי החינוך בדרום.

אני מודה לכם.








הישיבה ננעלה בשעה 11:30