פרוטוקולים/ועדת חינוך/3583



3
ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות



הכנסת החמש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שלישי




פרוטוקול מס' 307, 157
מישיבה משותפת לוועדת החינוך ולוועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
שהתקיימה ביום רביעי, כ' בתמוז התשס"א - 11 ביולי 2001

חברי הוועדה: צבי הנדל - היו"ר
זבולון אורלב
חוגי עופר

משרד החינוך: רונית תירוש - מנכ"ל
ד"ר גד אביקסיס - סמנכ"ל בכיר למינהל ומשאבי אנוש
יהודה אהרון - מפקח ארצי על קליטת תלמידים עולים
ניסים אלקיים - סגן ראש מינהל החינוך הדתי
אריה ארד - מחמ"ד מחוז דרום
חיים הלפרין - יועץ השרה
יוכי חג'בי - מפקחת קליטת עליה
חיים להב - מנהל תחום קידום נוער
טובה מטלון - מדריכה במינהל הפדגוגי
מוטי ניר - עוזר למנהל אגף שח"ר
אורית ראובן - דוברת
עזרה שאלתיאל - מפקח מחוז מרכז
מסי שיברו - מפקחת ארצית - נוער עולה יוצאי אתיופיה

חנוך צמיר - סמנכ"ל
מיקי אוחיון - מנהל המחלקה לקליטת עולי אתיופיה
יולנדה שטראוס - מנהלת מחוז ת"א
יעל שלף-זאבי - מנהלת יחידת חינוך ונוער

שיפרה שידלוביסקי - מנהלת אגף אולפנים

אורי שוסטמן - אגף תקציבים
תשגר איילאו - מתורגמן במחלקת רווחה מועצת גדרה
רפי בן חיים - מנהל מחלקת חינוך מועצת גדרה
ניסים פסנטיני - סגן ראש מועצת גדרה
אלי רדיע - ראש מועצת גדרה
שלמה בלאי - חבר מועצה עיריית אשקלון
משה ינאי - סמנכ"ל לחינוך וחברה עיריית אשקלון
שולה מולא - אגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה
מנגסטו צ'אלצ'ו - אגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה
דני טקה - איחוד הארגונים של עולי אתיופיה
אברהם ירדאי - סגן יו"ר ארגון גג של יוצאי אתיופיה
דוד מהרט - ממונה על פרוייקטים, מרכז היגוי עולי
אתיופיה טורוק מולט - מנהלת מרכז היגוי עולי אתיופיה
אברהם נגוסה - מנכ"ל ארגון "מכנף דרום לציון"
חן ליפשיץ - חוקרת בכירה, הג'וינט, מכון ברוקדייל
רמי סולימני - ראש אגף חינוך ונוער מכון ברוקדייל
יחיאל ערן - ראש תחום אתיופיה, מכון ברוקדייל
שושנה בן דור - יו"ר ארגון צפון אמריקה למען יהודי
אתיופיה
פנטו טגה - רכזת חינוכית ברמלה, ארגון צפון אמריקה
למען יהודי אתיופיה
בת שבע מינווב - רכזת תכנית הדרכה לגיל הרך בבאר
שבע, עמותה לקידום המשפחה והילד האתיופי
שמוליק דוד - יועץ לובי, ארגון שתי"ל
אשר רביב - מנהל בתי הדין המיוחדים לגיור, הנהלת בתי
הדין לגיור
הרב מנחם ולדמן - יו"ר מכון "שבות עם"
ירדנה כהן - מנהלת מח' חינוך יסודי עיריית לוד
אביב סקירה - מרכז תכנית טיפול נקודתי, עיריית לוד
יאיר אפטר - חוקר בנושא עולי אתיופיה, על"ם
שמחה גתהון - רכזת תחום בני נוער יוצאי אתיופיה,
על"ם
יוסי מנגסטו - מנהל מרכז מידע לנוער יוצא אתיופיה,
עמותת "פידל"
נגיסט מנגשה - מנכ"לית עמותת "פידל"

וילמה מאור

מדיניות הפיזור של עולי אתיופיה וקליטתם במערכת החינוך
- ישיבה משותפת עם ועדת החינוך והתרבות.


מדיניות הפיזור של עולי אתיופיה וקליטתם במערכת החינוך

בוקר טוב לכולם. ברצוני לבקש לכל אורך הדיון לכבות פלאפונים, ביפרים, איתוריות וכיוצא באלה. אמנם שקשה מאוד לנהל את המדינה ללא הפלאפון הפתוח, אבל תנסו להסתדר.

ברצוני לברך את מנכ"לית משרד החינוך. זו לנו הזדמנות ראשונה לפגוש אותך, ואני מאחל בשם כולנו בהצלחה.

נושא הדיון היום התעורר בעקבות התבטאויות בעיריית אשקלון, לגבי העומס הגדול הנופל על בתי ספר הקולטים מספר גדול של עולים חדשים מאתיופיה. ברגע שאני שומע על כך שבאיזה שהוא מקום עושים קשיים לעולים חדשים אני מתעורר מייד. הבעיה היא בעיה סבוכה. בודאי שאינה חד גונית ולא ניתן להצביע על אשמים. זהו עניין מורכב. זכיתי לקרוא גם את הדו"ח של ידידי ורעי מר אבוקסיס בהקשר הזה. כמו כן עברתי קצת על החלטות ממשלה. בהחלטות ממשלה נקבע, בין השאר, כי לא יהיו בבית ספר אחד יותר משלושים אחוז עולים חדשים. ראיתי גם טבלאות הסותרות קביעות אלה בצורה מאוד גסה. אחר כך לקח לי קצת זמן להבין את הסתירות, מצאתי שישנם בתי ספר בהם לומדים שישים וחמישה אחוז עולים, חמישים ושניים או חמישים ושלושה אחוז, ולעומת זאת ישנם נתונים אחרים המראים כי באשקלון לומדים בסך הכל במסגרת בתי ספר ממלכתי דתי כעשרה, אחד עשר אחוז תלמידים עולים. התחלתי להבין את המקור לפערים הגדולים במספרים. אף אחד אינו משקר חלילה, אלא שיש אחד שאצלו עולה מאתיופיה נשאר עולה חדש גם אם הוא נולד בארץ, ואז הוא נמדד לפי זה, ואז המספרים מגיעים לשחקים, ויש אחר שעולה חדש אצלו מוגדר על פי ההגדרה בחוק. ויכול מאוד להיות שבעסקי חינוך האמת נמצאת באמצע. גם את זה אני מוכן לקבל.

לפני שאביע את דעותי, אני הייתי רוצה לעשות סבב ולהתחיל דווקא באשקלון, למרות שבדרך כלל אני נותן את רשות הדיבור קודם כל למנכ"ל, ולאחר מכן מנכ"לית משרד החינוך ואז נפתח בדיון, ובעקבות זאת נראה מה אנו יכולים להועיל ולעזור למערכת על מנת להתגבר על בעיות אלה. בסופו של דבר, אין לי ספק כי כל היושבים בחדר וכל העוסקים בנושא זה עניינו להצליח לטובת התלמידים באשר הם. ישנם חילוקי דיעות איך מצליחים לעשות זאת, ועל מנת שנצליח לגשר על חילוקי הדיעות הללו התכנסנו פה היום.

אני מעביר את רשות הדיבור לידידי ורעי, שהיה מפקדי באיזה שהוא שלב בצבא, מנהל אגף החינוך בעיריית אשקלון, בבקשה.

בוקר טוב לכולם. ראשית ברצוני לציין כי לא ידעתי שראש העיר אשקלון התלונן. לדעתי הבעיה הינה מורכבת יותר ממה שהוצג כאן. זה לא עניין של זכאות בלבד, אם יש לו זכות או אין לו זכות כעולה חדש. הקביעה שילדי אתיופיה ילמדו בחינוך הדתי ללא שום ספק גרמה למצב זה, שבו חלק גדול מבתי הספר הדתיים הינם רוויים אוכלוסיה מעולי אתיופיה. יש לזה כמובן צדדים לכאן ולכאן. איננו יכולים לטמון את ראשנו בחול. ישנם הורים הגרים היום באיזורים מסויימים, ואם רוצים לקחת את ילדיהם לאיזור אחר או לפזר אותם בין בתי ספר אחרים ישנה בעיה גם עם ההורים. ההורים רוצים שילדיהם ילמדו בבתי הספר בשכונה ולא יוסעו בהסעות ממקום למקום. מצב זה יוצר איזה שהוא תסכול מסויים. מדוע דווקא אותנו, ילדי אתיופיה, מסיעים מסיעים למקום אחר.

נושא נוסף הינו נושא ההסעות. גם אם נרצה לקחת ילדים לאיזור אחר, יש בעיה עם ההסעות. משרד החינוך משתתף במימון חמישים אחוזים מעלות ההסעות, הרשות המקומית משתתפת בחמישים אחוזים נוספים. הרשויות המקומיות טוענות, ובצדק מסויים, כי אין ביכולתן לממן הוצאה כספית כזו. ולכן מעדיפות הרשויות שהילד ילמד באיזור שלו. באשקלון, הואיל ורוב עולי אתיופיה גרים בשכונות מסויימות, או בשכונה מסויימת, נוצר המצב המתואר בו בתי הספר הדתיים רוויים עם אוכלוסיה מעולי אתיופיה. לדעתי אין טעם לעשות את האבחנה בין ילד שהוא זכאי עליה ויש לו זכות כעולה חדש לילד שאינו זכאי כעולה חדש, בגלל מורכבות הבעיה. מכל מקום, ברגע שיש אוכלוסיה מרובה של עולים בבית הספר הדתי, הדבר גורם לבעיות בתוך בית הספר.

דבר נוסף שברצוני להעלות הינו ויכוח שהיה לנו בנושא של ילדי קווארה, אשר ברור שהם לא יהודים. ישנו מסמך בנושא זה של משרד החינוך והתרבות, בחוזר מנכ"ל מ86-', בנושא רישום ילדים לא יהודים למוסדות ממלכתיים דתיים. אין לרשום ילדים שאינם יהודים למוסדות החינוך הממלכתי דתי. ואז התנהל ויכוח האם לשבץ את אותם ילדים לחינוך הממלכתי דתי. אני חוזר על דבריי, ישנו חוזר מנכ"ל משרד החינוך מ86-' שאומר במפורש כי ילדים לא יהודים לא יתקבלו לחינוך הממלכתי דתי. ככל הידוע לי, ככל שנמסר לי, והנושא נתון לויכוח, ילדי קווארה אינם יהודים, הם אינם נחשבים כיהודים. ולכן התנהל ויכוח בנושא זה בינינו, כרשות מקומית, לבין משרד החינוך והתרבות, האגף לחינוך דתי, היכן לקלוט את הילדים הללו. אנחנו טענו, וכך גם החינוך הדתי, כי הואיל והילדים אינם יהודים יש לקלוט אותם בחינוך הממלכתי. סביב הנושא התעוררו כמובן עסקנים ועמותות שונות, כל מיני אנשים האחראים לגיור ולטיפול ביהודי אתיופיה, והדבר גרם לאנדרלמוסיה, ובסופו של דבר באמת נוצר עיכוב של מספר שבועות עד שהילדים נקלטו במוסדות חינוך. בסופו של דבר נמצאה פשרה.

הצטרף אלינו חבר הכנסת זבולון אורלב, יו"ר ועדת החינוך, התרבות וספורט של הכנסת, מאחר ונושא הדיון הינו עניין חינוכי ממדרגה ראשונה, למרות שאנחנו עוסקים בקליטת עליה. תודה לך זבולון על הצטרפותך.

קיימת כאן דילמה מאוד קשה, שעלינו לתת עליה את הדעת, אנשי אגף החינוך הדתי ומשרד החינוך והתרבות, מאחר ואין דברים ברורים וחד משמעיים. ישנו חוזר מנכ"ל מחד, ישנן הנחיות אחרות מאידך, ומי שבסופו של דבר צריך לתת את הפתרון אלה הרשויות המקומיות. ואנו רוצים לתת את הפתרון, בודאי, אבל יש למצוא את הפתרון הטוב ביותר לגבי התלמידים העולים מאתיופיה. ישנם דברים נוספים הרשומים כאן, ואין צורך שאחזור עליהם.

אחת הבעיות הגדולות הינה ריבוי הגופים המטפלים בעניין. משרד הקליטה, משרד החינוך, כל מיני עמותות כאלה ואחרות. יש צורך בעניין זה באיגום משאבים, באיזה שהוא גוף שיאגם את המשאבים, כי לדעתי המשאבים קיימים, אבל לכל גוף ולכל גורם העוסק בנושא יש את הנישה שלו ואת האוריינטציה שלו, וכל אחד רוצה בתחומים שלו לעשות כמיטב יכולתו, ואין גוף אחד שמאגם את המשאבים. אנו, כרשות מקומית, מנסים כמובן לעבוד עם כולם ולנסות לאגם את המשאבים בתוך העיר עצמה. אך אני סבור כי לו היו מאגמים את כל המשאבים התוצאות היו טובות יותר.

תודה. ברצוני לשאול שאלה אחת על מכלול הדברים שהזכרת. אם אני מבין נכון את דבריך, אם היה ניתן פתרון טכני, כספי, לנושא ההסעות, יתכן שהיה אפשר יותר בקלות לפזר נכון יותר את התלמידים העולים באשקלון. האם זו דעתך?

יש צורך בפתרון טכני של נושא ההסעות, יחד עם מקומות שיהיו באותם בתי ספר אחרים.

תודה. גבירתי המנכ"לית, בבקשה.

בוקר טוב לכולם. אני מצטרפת לסיפא של הדברים שנאמרו כאן, על פיזור המשאבים בידי גורמים רבים. אני חושבת שבגלל חוסר תיאום בין הגורמים קיימת איזו שהיא אנומליה בין הרצון הכן של כולנו לסייע ובין התוצאות בשטח.

דוגמא לכך, בכדי קצת להרחיב או לסבר את האוזן, הינה חוסר תיאום מוחלט בינינו לבין משרד הקליטה בנושא מיקום הקמת מרכזים לקליטת עולים. לא שהם צריכים לשאול את דעתנו, אבל צריכה להיות התכווננות אל מול המקומות הללו, משום שההורים, ובצדק, מעדיפים שילדיהם ילמדו באיזור מגוריהם פחות או יותר, היכן שהם נקלטים, ומצב זה יוצר עומסים על יישובים, וכך אנחנו נמצאים במצב בו אחוז התלמידים המשובץ בכיתות עולה בהרבה מעל עשרים אחוז. אגב, ההמלצה של ועדת השרים בנושא היתה עשרים אחוז ולא שלושים אחוז. אבל גם בהנחה ששלושים אחוז הינו מספר סביר, עדיין אני חושבת שעשרים אחוז בכיתה נותנים עשרים אחוז תלמידים עולים בבית הספר, כך שאינני רואה איך עושים את ההבדל. מכל מקום, לא נריב על עשרה אחוזים, כאשר כרגע אנו נמצאים במצב של מעל חמישים אחוז תלמידים בכיתה. בביקור שערכתי בבאר יעקב מצאתי כי שם מגיעים גם לשישים אחוזים תלמידים עולים בכיתה. מצב זה בעצם אינו לטובת אף אחד מהצדדים. חשוב מאוד שבשילוב תקין יהיו פרופורציות סבירות, כך שהיחס יגיע למקסימום שלושים אחוזים תלמידים עולים.

דבר נוסף, כאשר מאפשרים התיישבות ומגורים ביישובים קטנים, למשל בערד, בתי הספר עצמם הינם בתי ספר קטנים, כך שכמה שננסה להכניס מינימום תלמידים עולים בכיתה הם עדיין יעברו את רוב האוכלוסיה ביישוב או בבית הספר, ומצב זה באמת אינו לטובתם, כי השילוב האינטגרטיבי, עם כח המשיכה למעלה, הוא זה שקובע. עלינו לעשות כל מאמץ על מנת לא לאפשר כיתות בהן התלמידים העולים נמצאים בינם לבין עצמם או בתוך עצמם.

דבר נוסף שאני רואה שיש בו איזה שהוא קושי מתייחס לדו"ח ועדת אביקסיס. קראתי את דו"ח הוועדה, שהינו דו"ח מאוד מאוד מפורט, אולי מפורט מידי. וכשאני אומרת מפורט מידי כוונתי שהוא מאפשר בהחלט ביקורת, מציין למה זה לא נעשה ולמה זה בדיוק לא נעשה. אני לא חושבת שאלה היו כוונות המשורר כשכתבו את הדו"ח. אחת ההמלצות שלגביה אני מביעה איזו שהיא הסתייגות הינה לגבי חלוקת המשאבים התקציביים, איך העוגה מתחלקת.
לטעמי, וזו דעתי והשקפת עולמי החינוכית המקצועית מזה שנים, ולאו דווקא בהקשר לעולים, אני סבורה כי את מיטב המשאבים צריך לתת בגיל הרך. אחרת אנחנו לעולם נמצא במצב של כיבוי שריפות ונסתובב סביב הזנב של עצמנו במטרה לתגבר ולצמצם פערים, ולעולם לא נגיע למטרה הנשגבת של צימצום הפערים. יש פה עבודה רבה שצריכה להיעשות בגיל הרך, גם אל מול הילד, שהוא עוד רך ונוח לקלוט ואפשר לעצב אותו כמו שהיינו רוצים, על פי התרבות המוסכמת במדינתנו אנו, וגם עבודה רבה מול ההורים, נדבך שחייבים לתת עליו את הדעת. אני מדגישה נושא זה מאחר וכאשר החלנו את כל הנושא של חינוך חינם לגילאי שלוש ארבע, החלנו אותו באופן מלא על ילדי העולים מאתיופיה, ולצערי אנחנו מוצאים בבדיקת הנושא שהרבה מהילדים אינם מגיעים לגנים. הדבר מצביע על כך שזו בעיה של ההורים. יש פה עניין של חינוך, במרכאות או שלא במרכאות, של ההורים, לתרבות של מעורבות ונתינת אמון במערכת. כמו כן יש גם טיפול בהורים. אבל כאשר אני מסתכלת על חלוקת העוגה התקציבית, נראה שאי אפשר לתת את כל מה שהיינו רוצים בגיל הרך, ואני רוצה להדגיש פה שהגיל הזה הוא הגיל הקובע. אולי לא נראה תוצרים ופירות בטווח הקצר, אבל אם נשקיע נכון בגיל הרך נימצא במצב שהאוכלוסיה הגדלה היא אוכלוסיה שבהחלט משתלבת בדין ובכבוד באוכלוסיית התושבים או האזרחים הותיקים של המדינה. אלה שתי הערות שלי לגבי הנחות היסוד של העבודה.

ברצוני לומר עוד, ואמרתי זאת כמעט במאמר מוסגר, כי הדו"ח שניתן על ידי ועדת אביקסיס הינו דו"ח מצויין, אך מפורט מידי. הוא בעצם מזמן ביקורת על כל שורה או חצי שורה או סעיף שלא בוצע או שלא בוצע כהלכתו. אני חושבת שבעניין זה אסור לעמוד עם סטופר וגם לא עם מיקרוסקופ, ולראות בדיוק כמה כל דבר נעשה או לא נעשה ובאיזה היקף, משום שכל הקליטה של העליה האתיופית הינה קליטה דינמית, כמעט כמו כל דבר אחר, דברים משתנים, צרכים משתנים, והצרכים גם אינם נכונים באופן זהה לכלל האוכלוסיה בכל המקומות בארץ. ישנם יישובים בהם אנו מוצאים צורך עם דגשים אחרים. לא אחרים במהות, הדו"ח הינו כה מפורט עד שכלל כמעט את כל ההיבטים הקיימים, אבל הדגשים והכמויות והמשקל שניתן לכל סעיף פה, יש מקום גם לשנות אותו עם הזמן. כמובן, אם נידרש לנמק נשמח לעשות את זה, אבל אין צורך בכך. הובטח מיליון אז למה הועברו רק שבע מאות חמישים אלף, או הובטחו חמישה עשר תקנים אז למה מומשו רק שנים עשר תקנים - יש לראות את ההסטות בתוך ובסך כל התכניות שתיושמנה, גם אם לא בדיוק על פי מה שמתבקש. מה גם שהתכנית הינה תכנית תלת שנתית, בהיקף של כמאתיים שלושים מיליון, ואנחנו נמצאים בשנה השנייה. היישום החל משנת 2000, עם כתיבת הדו"ח, ואני מקווה שעד גמר שלוש השנים שהוקצו לעניין אנחנו נימצא במצב יותר משופר.

בהתייחס להערות שהערתי לטובת איגום משאבים, אולי נחוץ שינוי החלוקה הפנימית של העוגה התקציבית.

יושבים פה מספר אנשים ממשרד החינוך, כל אחד יכול לתת את התשובות הרלוונטיות לכל נושא שיעלה, החל מילדי קווארה באשקלון, דרך גדרה, ובכלל בנושא פיזור התלמידים האתיופים במשרד. ונמצאת כאן כמובן טובה שקיבלה לידיה את תפקיד האחראית מרחלה שיפר, ואנו מאחלים לה בהצלחה.

דבר אחרון שברצוני לומר בשלב הזה של הדיון, הובטח לנו על ידי הממשלה הקודמת, או לפחות נתקבלה המלצה, ובודאי אין לזה גיבוי תקציבי כרגע, להקצות חמישה עשר מיליון שקלים נוספים ליישובים קולטי עלייה. ישנם יישובים קולטי עלייה שקורסים ממש תחת העומס. היתה לי לא מזמן פגישה עם ראש עיריית כרמיאל, מר עדי אלדר, שהביע הרבה מאוד קשיים אל מול רצון כן ואמיתי של העירייה שם לסייע. הם נתקלים בקשיים, בעיקר כאשר הם רוצים לפזר את התלמידים. ופה אני גם מתקשרת להמלצה שניתנה בנושא הסעות, שזה דבר שיכול להקל על הבעיה. חייבים לתקצב את זה, ולעזור גם לרשויות לבצע את זה.

דבר אולי אחרון באמת, שנזכרתי בו כעת, היתה אצלנו המלצה, איזו שהיא הצעת פתרון לגבי פיזור של האוכלוסיה, בכדי למתן את הריכוזים הגבוהים בתוך הכיתות. אני מבינה שהיה איזה שהוא מהלך יזום יצירתי לדבר עם הרב בקשי דורון בנושא, על מנת שיברך על פתרון מוצע. הפתרון המוצע הוא שילדים יוכלו להשתלב בחינוך הממלכתי, ולאו דווקא ממלכתי דתי, ובתנאי שהמורות אשר ילמדו שם בכיתות יהיו מורות של החינוך הממלכתי דתי. כמובן בכיתות מעורבות עם תלמידים ותיקים, כי השילוב הינו חשוב ביותר. איננו מפקפקים ביכולתם של המורים, הם יכולים ללמד גם ילדים בחינוך הממלכתי שהם חילונים לגמרי. אם חשוב ליהדות אתיופיה שהמורים שיחנכו יהיו מורים דתיים, אין מניעה שאנחנו נעשה את המהלך הזה. יש נכונות לכך מצד המשרד, והרב בקשי דורון נתן את ברכת הדרך. כל מה שניתן זה להחליט שזה מה שקורה. רציתי להעלות הצעת פתרון זו, שהינה שונה וחריגה, אבל אני סבורה שכל רעיון יצירתי הינו חשוב ונחוץ כאן, מאחר ומטרתנו בסופו של דבר הינה להשביח את המשאבים, לטייב אותם ולמצות את המקסימום שיש בידינו.

האם תוכלי להסביר לי את כוונתך במושג איגום משאבים?

ניקח לדוגמא את מכון ברוקדייל ואת העמותות השונות שהוזכרו. ישנה רשימה שלמה של גופים, ישנו אירגון מנוף דרום לציון, וכמובן אירגונים של מרכז היגוי של עולי אתיופיה, והג'וינט ברוקדייל. לחלקם גם יש תקציבים. איגום משאבים משמעותו גם איגום משאבים חשיבתיים. ישנם הרבה מאוד גורמים שמטפלים בנושא, ואני חוששת שבין לבין אנו עלולים להפיל בין הכסאות את הטיפול. מכל מקום בודאי שיש מקום לאיגום משאבים חשיבתיים בין משרד הקליטה ומשרד החינוך.

ברצוני לשמוע השלמה ממשרד החינוך, לפני שנעבור למשרד הקליטה. ניסים אלייקים, בבקשה.

ברצוני לציין כי החינוך הדתי למעשה היה הראשון שקלט את עולי אתיופיה בשנת 84'. כמעט מאה אחוז קליטה של יהדות אתיופיה. כיום אנו עומדים על כשבעים וחמישה אחוזים מילדי אתיופיה בחמ"ד. עשרים וחמישה אחוזים בערך נמצאים כבר בחינוך הממלכתי.

נקודה נוספת שברצוני לציין הינה שאין קליטת ילדי אתיופיה במערכות חינוך אחרות, דהיינו בחינוך המוכר שאינו רישמי, בין אם החינוך החרדי של אגודת ישראל או החינוך של ש"ס. אין קליטה של ילדי אתיופיה שם. גם לא בחב"ד, שהוא כפוף לחינוך הממלכתי דתי.

מנכ"לית משרד החינוך העלתה כאן נקודה מאוד חשובה, שמדובר עליה מאז תחילת העליה האתיופית. לו הפיזור או הקליטה של יהודי אתיופיה היה פיזור נכון ברחבי מדינת ישראל לא היתה מתעוררת בכלל בעיה. סך כל ילדי אתיופיה, לו היו פזורים ברחבי הארץ, היו מהווים במאה אחוז שלהם, בחמ"ד, כשישה עד שבעה אחוזים בלבד מכלל התלמידים, והם היו משתלבים בצורה תקינה ובריאה, לטובת הקולטים ולטובת הנקלטים.

חשוב לזכור כי הדברים הללו, כאשר מדובר בבני אדם, הינם מורכבים יותר מעניין טכני של פיזור. לאנשים יש צורך להיות קצת בחבורה, רוצים שכנים וקרובים באיזור מגוריהם.

דבר זה יכול להתקיים גם בירושלים, בתל אביב, בהרצליה, ברעננה, בפתח תקווה ובכל הערים האלה שהזכרתי אין ילדי אתיופיה. הבעיה שהעולים מרוכזים מאוד בדרום ובצפון, ומרוכזים בלוד ובנתניה, ובחדרה, ונוצרים כיסים גדולים מאוד של אוכלוסיית עולים במקומות אלה. כפי שצויין בתחילת הדברים, באשקלון למשל אחוז התלמידים הינו ארבעים אחוזים ומעלה בבתי הספר הממלכתיים דתיים. זה מצב בלתי סביר ובלתי מתקבל על הדעת.

יחד עם זאת ברצוני לציין, למרות כל האמור ולמרות כל הקשיים, את הנתונים של זכאי תעודות הבגרות.

אבקשך להתמקד כרגע בהצעות בנושא הנדון.

רק אומר שלמרות כל הקשיים כמות התלמידים מעולי אתיופיה זכאי בגרות הינה בעליה מתמדת, כאשר בתש"ס הם הגיעו לארבעים ושניים אחוזים. לפי נתוני המשרד, במשך ארבע שנים היתה עליה מעשרים ושבעה אחוזים לשלושים ושלושה אחוזים במספר הזכאים. הממוצע הכללי במדינת ישראל הוא כארבעים אחוזים. בסקטור היהודי, בחינוך הממלכתי דתי הוא חמישים ותשעה אחוזים.

לפני חודשיים התקיים דיון עם מנכ"ל משרד הקליטה ועם ידידי מר צמיר. העלינו את הבעיה והעלינו גם הצעות לפתרון, ואני רוצה למנותם.

לגבי פיזור הקליטה, זו הדרך הטובה. אלא אני מבין שישנם קשיים אחרים לגמרי, קשיים כספיים של המדינה, שלא יכולה להעניק משכנתאות גדולות מאוד בערים בהם מחירי הדירות גבוהים מאוד.

ההצעה שהעלתה מנכ"לית משרד החינוך היא על דעת מינהל החינוך הדתי, ואנחנו ביררנו את זה עם מנהיגים רוחניים של הציונות הדתית ועם הרבנים הראשיים, הרב מרדכי אליהו והרב בקשי דורון. עשינו בירור גם עם הרב לאו, אשר הביע הסתייגות מכיוון מסויים. אנחנו מציעים לפזר את האוכלוסיה של יהודי אתיופיה בשתי המערכות הגדולות, החינוך הממלכתי והחינוך הממלכתי דתי, כאשר לאלה שילמדו בחינוך הממלכתי, כמו שציינה מנכ"לית המשרד, החינוך הממלכתי דתי מוכן להרתם ולקחת מורים בעלי רקע יהודי יהדותי ומיומנים גם בדרכי עבודה עם ילדי אתיופיה, ויש לנו הרבה מורים כאלה, והכיתות תלמדנה בחינוך הממלכתי עם ליווי של החינוך הממלכתי דתי. לדעתי זה יכול להיות פתרון מצויין, גם לילדים עולי אתיופיה ובודאי גם לילדים הישראלים הותיקים.

הדבר האחרון שאנו מציעים הוא אפשרות מקבילה, ולאו דווקא אלטרנטיבית, להצעה הקודמת. וזאת על סמך ניסיון העבר ובאישורו של מנכ"ל משרד החינוך לשעבר, ד"ר שמשון שושני. במקומות בהם ישנו אחוז גבוה מאוד של ילדי אתיופיה ואין מספיק בתי ספר לקלוט אותם באחוזים סבירים, ניתן לפתוח חטיבות צעירות לילדי אתיופיה במרכזי הקליטה. הדבר נעשה בעבר, בחצרות יסף ובחיפה, בנווה כרמל, והיו הצלחות טובות מאוד מבחינה לימודית וחינוכית. אחרי כיתה ג' ילדים אלה פוזרו בבתי הספר במרחבים הקרובים, אם כי לצערי הרב לפעמים היה עליהם לנסוע עד שעה וחצי נסיעה בכדי למצוא פיזור נכון.

ברצוני להודות לחברי הוועדה. אתם היחידים שנעניתם לפנייתנו ושמעתם את קולנו. פנינו לשרים אך קיבלנו תגובה רק מכם, ועל כך אני באמת מודה לכם. לא אחזור על מה שנכתב כבר ועל מה שנאמר. ברצוני להתמקד במתרחש בגדרה.

בנוסף לקליטת העולים השוטפת שאנו מבצעים עד היום, קיבלנו טלפון מכמה מרכזי קליטה המודיעים לנו כי עד הראשון לתשיעי יגיעו לגדרה שלושים וחמש משפחות נוספות. משמעות הדבר מעל מאה, עד מאה חמישים ילדים נוספים. גדרה נמצאת בחודש זה בשלבי איכלוס של שכונות חדשות. בתי הספר מלאים, וכך גם מבני הציבור, ונאלצנו לאלתר כל מיני מבני ציבור לטובת גני ילדים ובתי ספר. והנה אנו מקבלים הודעות טלפוניות, שזו התקדמות בפני עצמה, על הגעתן של משפחות נוספות. אין לנו איפה לקלוט משפחות אלה, אין לנו איפה לשכן אותם, אנחנו בפירוש לא יכולים להתמודד עם הדבר. פשוט איני יודע מה לעשות. אין אצלנו בגדרה מרכז קליטה.

האם תוכלו להתמודד טוב יותר עם המצב במידה ובשנת הלימודים הבאה יודיע לך משרד החינוך באופן חריג על קבלת תקציב מיוחד בכדי לשלב תלמידים במערכת החינוך של יבנה, חפץ חיים או בתי ספר אחרים באיזור במרחקי נסיעה של עשרים דקות מגדרה?

יתרה מזאת, במשך השנים האלה אנחנו מסיעים תלמידים בתוך גדרה במטרה לפזר את ילדי העולים בכל הגנים. אנחנו מממנים על חשבוננו את ההסעות, ואין גן בגדרה שאין בו ילדי עולים. אבל יש פעולות שלגביהן אנחנו כבר מרימים ידיים ולא יודעים מה לעשות.

אף פעם אל תרימו ידיים. קליטת עלייה זוהי מצווה גדולה.

בסופו של דבר מי שצריך להתמודד עם המצב זה אנחנו. ברצוני לציין שמדובר בסך הכל בשני בתי ספר יסודיים בגדרה, ממלכתי דתי אחד וממלכתי אחד. כך שהבעיה היא עוד יותר מורכבת.

ברצוני לשאול את מנכ"לית משרד החינוך לגבי הערתך בנושא חוק חינוך חובה לגילאי 3, 4. אצלנו זה לא הגיע לכדי ביצוע.

אני אבדוק את הנושא.

אדוני הסמנכ"ל הבכיר, מר צמיר.

בוקר טוב לכולם. בתחילת דבריי אנסה לעשות קצת סדר במושגים. אני חושב שנזרקו פה כל מיני מושגים בחלל האויר ונראה כי אנו מערבבים מושגים, משתמשים במושגים שהם דומים בצליל שלהם אבל כל אחד חושב אחרת וכל אחד מבין אותם אחרת, ואני רוצה לעשות קצת סדר בדברים, כדי שיהיה לנו איזה מכנה משותף בדיון הזה, ואולי בדיונים נוספים שיהיו אחריו.

קודם כל, צריך להבין, האוכלוסיה האתיופית במדינת ישראל מונה היום סדר גודל של כשמונים אלף נפש. מתוכם כשבעים אלף נפש, מזה שנים, חיים ביישובי קבע, ולא מהווים שום קליטה חדשה על שום יישוב כזה או אחר. במילים אחרות, במהלך השנים אותם אנשים שבזמנו היו באתרי הקרוואנים או במרכזי הקליטה, התיישבו בפתרונות הדיור הקבועים שלהם, במקומות בהם הם בחרו בדרך כלל לשבת לבד. לכן זהו בעצם לב העניין. זו האוכלוסיה הגדולה, הדומיננטית, שבעצם נמצאת במערכת החינוך, מהגיל הרך ועד לגילאים הגבוהים יותר, ולגביה הדיון להערכתי צריך להיות הרבה יותר פדגוגי, הרבה יותר מקצועי מנקודת המבט החינוכית, ביחס לכלי החינוך, שיטות החינוך, ההישגים, השאיפות והציפיות, בדומה לנושאים שנדונו בדו"ח גבי אבוקסיס. זהו דיון העומד בפני עצמו, והוא חשוב, וצריך לקיימו. ואילו כל האמירות שנאמרו כאן, והמושגים שנזרקו לחלל האויר, בדבר תיאום, פיזור והפנייה, לא נוגעים בכלל לגבי שבעים אלף מבני העדה היום. אני רוצה שנבין את זה ולא נברח מזה. זוהי הערה מהותית וחייבים לקחת אותה בחשבון.

קיימת בעייתיות וקיים צורך בניידות ובתיאום, ואני לא בורח בזה, בפירוש יש צורך בכך. אלא שמושג הניידות ומושג התיאום עומדים בשלב הזה בהקשר של הקליטה החדשה של עולי אתיופיה. חלקנו יודע, ומי שלא יודע אז שיידע, שאנחנו נמצאים בעיצומו של גל מתגבר של עליה חדשה מאתיופיה, ואנחנו מעריכים שנסיים את שנת 2001 עם כחמשת אלפים עולים חדשים. לגבי 2002 המספרים עדיין לא ברורים, אבל מאוד יכול להיות שהמספרים דומים. השאלה של התיאום ושל הפנייתם היא אכן אמיתית, אך ורק מול האוכלוסיה הזאת.

אוכלוסיה זו מופנית לשני צירי קליטה עיקריים. ואני מדבר כרגע אך ורק במושגים של קליטה זמנית. לא קליטת קבע. קליטה זמנית, כשהשאיפה שלנו שהם יהיו באותם מקומות שנים עשר חודש ולא יותר. במסגרת המגבלות האלה, של שנים עשר חודש, של קליטה זמנית, נתיבי האיכלוס שלנו הם שניים. הנתיב הראשון זה הפנייה למרכזי הקליטה הקיימים, הרגילים, הפזורים ברחבי הארץ. הם לא נבנו אתמול ולא שלשום, הם נמצאים באחזקת הסוכנות היהודית. כולנו יודעים איפה הם וכולנו מבינים גם את משמעות של הפיזור הגיאוגרפי שלהם, אבל הם קיימים, בהם יש לנו מיטות, וחלק מהעלייה החדשה מופנית לשם. הם לא בהכרח יישארו בחודש השלוש עשרה ביישוב הזה. צריך לקחת את זה בחשבון. אני אתייחס למעבר הזה של בין החודש השנים עשר לחודש השלוש עשרה בהמשך.

הנתיב השני שלנו בקליטת העלייה החדשה, מעבר למרכזי הקליטה הקיימים והנמצאים, מאחר ומלאי המיטות שם אינו מספיק על פי התכנון שלנו להכיל בתוכו את כל העלייה שתגיע ב2001-, אנו מנסים, במערכת משותפת לסוכנות היהודית ולממשלת ישראל, אבל בעיקר למשרד הקליטה ולסוכנות היהודית, לאתר נכסים ומבנים ברחבי מדינת ישראל, שהם בבעלות פרטית, לשכור אותם לתקופת זמן, ובעצם להפוך אותם למרכזי קליטה חדשים, בניהול של הסוכנות היהודית. זאת בכדי שיתרת העולים שאין להם מקום במרכזי הקליטה הקיימים יופנו למקומות אלה. אלה שני נתיבי האיכלוס של הקליטה החדשה. כמובן גם במרכזי הקליטה החדשים, ברמה התכנונית, העולים אמורים לשהות שנים עשר חודש, כמרכזי קליטה לכל דבר, ולאחר מכן הם אמורים לעבור ליישובי הקבע.

נקודת המעבר היא משמעותית. בהנחה שאנחנו עושים מה שעושים, וגם זה שווה דיון בנפרד, בתקופת הזמן של שנים עשר החודש, תחת הכותרת מרכזי קליטה, נשאלת השאלה מה קורה לאחר מכן ואיך העולים מתפזרים ברחבי הארץ. ברצוני לתת מספר מושגי יסוד בנושא זה. אני חושב שנקודת המפתח הינה כיצד העולים מתפזרים. אף אחד לא מפזר אותם. אף אחד לא אומר להם לאן ללכת. אף אחד לא מכוון אותם. אנחנו מעמידים כלים, כלי המשכנתאות, לרשות כל האוכלוסיה האתיופית. אלה משכנתאות נדיבות, מאוד גבוהות, שאינם קיימות לגבי אף עלייה אחרת משום מקום אחר בעולם.

האם כשמעמידים את הכלים האלה לרשות העולים גם מיידעים אותם בנושא החינוך, למשל במקום זה וזה בבית ספר ילדיכם יהיו האחוז השישים ושלושה בבית הספר, ואם תלכו למקום אחר אז יהיה לכם חינוך אולי טוב יותר?

ברצוני להעלות שאלה נוספת, האם ישנה מחשבה לשבת עם משרד השיכון ולבחון גם אופציות להקמת מרכזי קליטה בירושלים, רעננה וכדומה?

אני חוזר לנקודת המעבר, שהיא בעצם היציאה משלב המצב הזמני ליישובי הקבע. המשכנתאות שניתנות אינן מאפשרות לעולים, וזה אכן מדוייק ונכון לצערי, להגיע לאותם מקומות שהוזכרו כאן, מה שאנחנו קוראים המקומות החזקים יותר, כמו רעננה שהוזכרה, או יישובים מסוג זה. המשכנתאות הניתנות כיום, כדי לסבר את האוזן, הינה בסדר גודל של בין שמונים לתשעים אלף דולר, ולמשפחות גדולות זה אפילו למעלה מזה, כשחלק מהותי של המשכנתא הזו הוא בכלל מענק. למרות זה, כדי שעולים יגיעו למקומות שאנחנו חושבים אותם לחזקים, אנחנו אכן תובעים להגדיל את המשכנתאות האלה. עד לרגע זה הדבר לא הסתייע. אבל כמובן שאנחנו תומכים במהלך מהסוג הזה כדי שאכן פיזור ומניפת היישובים תגדל ותתרחב, וכך ממילא, באופן טבעי, הלחץ על יישובים מסויימים ועל בתי ספר באותם יישובים, שהם כמובן לא החזקים ביותר, ילך ויקטן.

הפרמטר, או שילוב הפרמטרים הבאים, הוא זה שבסופו של דבר משפיע על החלטת המשפחה או ראש המשפחה לאן להגיע. זהו שילוב של יכולת הקנייה של המשכנתא, מחיר הדירות השוק החופשי ובסיס משפחתי שמאוד חשוב לבני העדה האתיופית. כלומר הצירוף של שלושת הפרמטרים האלה, סכום המשכנתא, השוק החופשי והחיבור שבין הסכום לבין הדירות, והבסיס המשפחתי מביא בסופו של דבר את ראש המשפחה להחליט איפה הוא רוצה לגור. מה שניסיתי להבהיר, ואם תהיה הזדמנות נוספת אני ארחיב בנושא, זה שההחלטה היא חופשית, היא בידי האנשים.

לשאלת חבר הכנסת אורלב התשובה היא כן, אנחנו מנסים להסביר. יש מעבר של מגשרים, שזה בדיוק תפקידם, במעבר הזה שבין מרכזי הקליטה ליישוב הקבע. המגשרים הם עולים בני העדה ותיקים, שמתמצאים בנושא ועברו גם הכשרות, והם מנסים באמת להסביר ולהעביר להם את תרומתם. לפעמים זה מצליח, לפעמים לא, ואנחנו במדינה דמוקרטית בה כל אדם יכול להגיע לגור במקום שבו הוא חפץ ובו הוא יכול לקנות את דירתו.

יש לי עוד הרבה הערות לגבי הנאמר. ברצוני להוסיף משפט אחד, שאינו נוגע בענייני השיכון והאיכלוס אלא בענייני החינוך והפדגוגיה.

לפני שתמשיך, בכדי להוריד את מפלס המתח בדיון, אספר בדיחה בנושא. בתפקידי כראש רשות, כשהייתי מקיים דיון על החינוך והייתי מזמין את אנשי החינוך ואת אנשי הכספים, תמיד אנשי הכספים דיברו על חינוך ואנשי החינוך רצו כסף.

ההצעות שנאמרו פה הם בהחלט על דעתנו. הם הועלו באותה פגישה שהוזכרה קודם לכן. נושא התבססות על בתי הספר הממלכתיים הרגילים תוך גיבוי ותוספות, בהחלט מקובל עלינו.

נושא ההסעות גם הוא מקובל עלינו, בתנאי שהמרחקים סבירים.

לגבי השלוחות במרכזי הקליטה, זו הצעה שבהחלט אפשר וראוי לדון בה, ואני חושב שבדרך כזו אפשר לפתור את העניין.

אני מנהלת מרכז ההיגוי של עולי אתיופיה במערכת החינוך. זהו גוף בתוך האגודה לקידום החינוך, הממומן על ידי משרד החינוך. בהתייחס למה שנאמר בנושא העמותות והאירגונים השונים שפועלים, ולאיגום משאבים, לנו אין משאב אחר מחוץ למשאב שנמצא בתוך משרד החינוך. תפקידנו הוא לייעץ ולתת מימון של תכניות שונות.

אנחנו כתבנו נייר עמדה, וכמו שנאמר קודם, הפיזור הוא לא בעיה חדשה. הפיזור הינו בעיה קיימת, אשר גוררת בעיה נוספת של בתי ספר שהופכים להיות רק בתי ספר של יוצאי אתיופיה, בלי קשר לעולים החדשים שמגיעים עכשיו. כעקרון לא צריך להתמקד בבעיה באשקלון או בגדרה כרגע אלא בבעיה הכללית, איך עובדים על פתרון של בעיית הריכוז של יוצאי אתיופיה בבתי ספר שהם מאוד חלשים.

במקומות בהם ההורים הסכימו ופיזרו את הילדים בבתי ספר, כמו באשדוד ובמקומות אחרים, בתחילת השנה נתקלנו בבעיה קשה של העדר מימון להסעות. אם אנחנו רוצים שתלמידים ילמדו בבתי ספר השונים ויהיו מעורבים, עלינו לסייע במימון כל ההוצאות הנלוות לעניין, אחרת כאילו לא עשינו כלום, מעבר לתיסכול ההורים, שהיו מוכנים לקום מוקדם, לקחת את הילדים לבית ספר, לבקר בבתי הספר המרוחקים. בעיה נוספת הינה הילדים הקטנים הנאלצים ללכת מרחק כל כך גדול ברגל, בגלל שבית הספר נמצא במרחק של חצי קילומטר פחות ממה שממומן על ידי המשרד.

הצעתנו היא, כאשר חושבים על נושא הפיזור, ראשית יש לפנות למשפחה, להורים, ולהביא את היתרונות והחסרונות של האפשרויות השונות לאוכלוסיה שצריכה להחליט בעצמה איפה היא רוצה שהילדים שלה ילמדו. ההמלצה לא צריכה להיות מאנשים אינטרסנטים אלא מאנשי מקצועיים, אנשי חינוך אשר צריכים לראות מה היתרונות והחסרונות של האפשרויות המוצעות. לאחר שההורים מחליטים צריך לתמוך בזה. כואב לי לשמוע את האמירה, זה מצווה לקלוט אתיופים. זוהי חובה של כולנו לקלוט.

המלצה נוספת לדעתנו היא שכאשר חושבים על פיזור תלמידים צריך לחשוב גם על ילידי הארץ כילדים עולים, שכשמחשבים את האחוז הם צריכים להחשב גם כן, כי הסביבה אותה סביבה וההורים הם אותם הורים. יכולים להיות ילדים שחלקם נולדו בארץ וחלקם בחוץ לארץ. זה לא משנה. לאחר שנעבוד עם ההורים יש לתמוך בהצעה של משרד החינוך או משרד הקליטה להתחייב ולהעמיד את ההסעות להורים, ולאחר מכן לתמוך בפעילויות חברתיות כדי להוסיף ולקדם את האינטגרציה.

תודה רבה. אברהם נגוסה, בבקשה.

ראשית ברצוני לברך על היוזמה של יו"ר ועדת עליה וקליטה ויו"ר ועדת החינוך לקיים את הדיון הזה באמת בזמן, ובזמן הנכון. הבעיות שבשטח נאמרו. ברצוני להדגיש את נושא העליה החדשה המגיעה בימים אלה. אנו רואים בעליה המגיעה עכשיו בעיות קשות בעניין בית הספר ובעניין הפנימיות. אני חושב שהבעיות נובעות מחוסר תאום בפתיחת אתרי קליטה ברחבי הארץ. נפתחים אתרים ביישובים בהם כבר ישנה אוכלוסיה גדולה, ולכן אומרים שאין מקום.

בעיה נוספת היא שאף על פי שנאמר כאן שיש זכות בחירה חופשית להורים, בשטח אנחנו רואים כפייה ושיטתיות. לדוגמא, מצב בו הציעו פה לשלוח, בניגוד לבחירה חופשית של ההורה, את הילד לבית ספר חילוני ולהביא לו מורים דתיים. זו דוגמא לכפייה שיטתית. דוגמא נוספת הינה הכפייה והשיטתיות במרכזי הקליטה. הסוכנות היהודית הוציאה מכתב, מאת סמנכ"ל לעניין עליה וקליטה, מר אלי אלקלעי, שלא לשלוח את הילדים לפנימיות. רבותי, ההורים מבקשים לשלוח את ילדיהם לפנימיות. זו הבחירה החופשית שלהם. ואז באה הסוכנות ואומרת לא לשלוח, ולא נותנת לעובדי עליה וקליטה, עליית הנוער ולמשרד החינוך, לכנס, לראיין או לרשום את הילדים לפנימיות. כאשר אנחנו, כאירגון וולנטרי, שדואג לזכותם של ההורים, עושים רשימה, אומרים לנו למה אתם עושים זאת. אז פה ישנה כוונה לא לשלוח את הילדים. כלומר זכות הבחירה לא ניתנת באופן גלוי. כך גם לגבי הצעתה של מנכ"לית משרד החינוך. זהו פתרון קוסמטי, ולא פתרון אמיתי. פתרון אמיתי יהיה, כאשר יש אחוז גבוה של תלמידים עולים מאתפיופיה בבית ספר מסויים, התחייבות המערכת לסדר הסעות. ההורים מבקשים פנימיות איכותיות, ישיבות ותיכוניות. העליה הזאת מבקשת את זה. ואנחנו כבר יודעים את ההצלחה של אלה שנכנסו לפנימיות איכותיות, ישיבות ותיכוניות, ואנחנו רואים לאן הם הגיעו עכשיו.

לכן הצעתי היא קודם כל, לפני שפותחים את אתרי הקליטה, לתאם עם משרד החינוך והרשויות המקומיות בעניין החינוך ולבדוק האם יש מקום לילדים באותם יישובים. לפני שפותחים אתרי קליטה צריך להיות תיאום בין הסוכנות היהודית, משרד הקליטה ומשרד החינוך, אלה שלושת הגופים העיקריים, והרשות המקומית. לדעתי התיאום הזה יכול לפתור את הבעיה.

הצעה נוספת בעניין פנימיות, יש לתת להורים לרשום את הילדים שלהם. כמו כן באותם יישובים בהם יש אחוז גבוה מידי של עולים בבתי הספר, משרד החינוך ורשות המקומית חייבים לסדר הסעות.

תודה רבה. אין ספק שקל להגיד וקשה יותר לבצע. כולנו רוצים בהצלחת הפרוייקט הזה של קליטת עלייה, אך לעתים מעודף ציונות אנו יכולים גם לחנוק לפעמים, לכן צריך להיזהר ולשים לב.

אנחנו דנים בעניינים האלה כבר כמה עשרות שנים. עד היום קלטנו שבעים אלף או שישים אלף עולים מאתיופיה. האנשים האלה גרים בדיור קבע. הם מרוכזים בריכוזים של שש מאות משפחות או חמש מאות משפחות בשכונה, ברחובות, באשדוד, בבאר שבע, בקרית גת, ברמלה, בכל מיני מקומות. זו עובדה קיימת. עכשיו נאמר שחמשת אלפים עולים חדשים נוספים מגיעים בשנת 2001. והתחזית היא שהמספרים האלה ימשיכו לגדול בשנים הקרובות. התוצאה שאנחנו רואים, התוצאה של הקליטה, כאשר מדובר בחינוך, היא חמורה ביותר.

אני חושב ששורש הבעיה, כאדם העוסק שלושים שנה בעליה ובקליטה, ובהיותי חלק מבני הקהילה, הוא שאנשים באים לוועדות, מדברים, והולכים, ואין פתרון. הפתרון הוא בשינוי שיטת הקליטה, בשינוי מדיניות הממשלה, דהיינו לא להפנות מאות עולים נוספים לרחובות, לגדרה, לאשדוד, לבאר שבע, לרמלה, וללוד. בשנה וחצי האחרונות נקלטו רק באשדוד קרוב לחמש מאות משפחות חדשות. אני אומר זאת ליד אנשי משרד הקליטה, ליד כל האנשים שיודעים את זה. ועוד ממשיכים להיקלט. יש עוד שלושים אלף עולים, או אולי עוד עשרים אלף עולים שיבואו, לא ידוע בדיוק.

האם בדרך כלל הפיזור הינו בהכוונה מלמעלה או שעל פי רצון העולים?

אני אגיד לך, אני מכיר את הבעיה הזאת. מדינת ישראל קולטת את העולים ומדרגת אותם בדירוג משכנתאות. מי שמקבל דירוג א', הוא מקבל מאה אלף דולר. מי שמקבל דירוג ג', הוא מקבל שישים אלף דולר. זו היתה המגבלה של העולים לאן לכוון אותם, אם יקנו דירה בקריית גת או בגדרה או ברעננה. מדובר על קליטת עלייה מאתיופיה, אנשים שבאו לחיות במדינת ישראל, להיות חלק מהעם. ומה שנעשה פה, מה שהולך להיעשות ונעשה בהווה, יהיה בכייה לדורות. יש לשנות את המדיניות. אם יש אלפי עולים או מאות משפחות, המדינה צריכה להחליט. המדיניות המדינה צריכה להיות שעולים אלה יגורו בכפר סבא או ברעננה. ואם המדיניות של הממשלה היא כזאת, הם יגורו שם.

אני תומך במה שאמר אברהם ירדאי. זה נכון שיש הכוונה מכוונת ותמיד שולחים לשכונות מצוקה. וזו באמת בעיה.

על סדר היום ישנם שני נושאים, גם מדיניות הפיזור וגם נושא הקליטה בחינוך, וברור לכולנו שיש קשר הדוק וישיר בין שני הדברים הללו. אני חושב שהדברים שביטא אברהם ירדאי משקפים מאוד את דעתי. הדברים האלה ידועים כבר מהיום השני לקליטתם של יהודי אתיופיה ב1991- במבצע שלמה. אני בהחלט חושב שהאוכלוסיה המבוססת במדינת ישראל, האוכלוסיה השבעה, דואגת להרחיק מעצמה את משימת הקליטה. את מדיניות פיזור האוכלוסין במדינת ישראל קובעים פוליטיקאים המושפעים מהלכי רוח בציבור, והם לא רוצים לראות את העולים האלה, לא בכפר שמריהו ולא ברעננה ולא בעוד כל מיני מרכזים. ויש מדיניות קליטה. מדיניות הקליטה היא לשלוח את העולים למקומות שאנחנו יודעים מראש שיהיו בהם בעיות מאוד קשות. עוטפים את זה באיצטלה כלכלית, כי הדירות בחדרה יותר זולות מאשר הדירות ברעננה. זו לא טענה כלכלית נכונה. בסופו של דבר החברה תשלם ריבית והצמדה שיעלו עשרת מונים על מדיניות הקליטה הזאת. רק ברגע הראשון הדירה בחדרה יותר זולה אבל בסופו של דבר הם ישלמו פעמיים, מחיר כפול של הדירה ברעננה. עובדה היא שהחברה השבעה שלנו לא מאפשרת לשנות את מדיניות הקליטה. מדיניות הפיזור ליישובים השונים הינה מדיניות מכוונת והיא אסון לקליטת העלייה ויוצרת את כל הבעיות. אני חושב שאחת ההחלטות של הוועדה המשותפת היום צריכה לצאת חוצץ נגד מדיניות זו. הקליטה צריכה להיות לפי יישובים שמסוגלים לקלוט. אם תבדקו את מדיניות פיזור הקליטה תראו אי שיוויון מדהים. ככל שהרשות היא בעלת יכולת כלכלית יותר טובה והפרופיל יותר גבוה, כך אחוז קליטת עליה שם של עולי אתיופיה יותר נמוך. תבדקו בעשירונים, והדברים בולטים מאוד. ככל שאחוז האבטלה יותר גדול, שם יש יותר סיכוי שישלחו עולים אתיופים. ככל שההכנסה לנפש יותר נמוכה, לשם ישלחו את האתיופים. ואני חושב שאחד התפקידים שלנו הינו לצאת חוצץ נגד המדיניות הזאת, כי פה יסוד העניין.

לגבי נושא קליטת העליה, אני, עם כל הכבוד, חולק על ניסים אלייקים, שהמשרד צריך לפגוע בחופש הבחירה של הורים באשר למגמת החינוך. אין מגמת חינוך של ילד דתי בבית ספר ממלכתי עם מורה דתי. אני לא מכיר כזאת מגמת חינוך, עם כל הכבוד. וזכותם של ההורים לבחור. אם הורה ישאל בעצתי, אומר לו ללכת לחינוך דתי. היום אינני עובד מדינה ומותר לי להשפיע. גם אני את ילדיי שולח לשם. אחר ישפיע עליו בכיוון אחר. אני לא מתעלם מהבעיות הקשות. קודם כל מגיע למערכת החינוך צל"ש על מה שעשתה, לכל מערכת החינוך. ומגיע צל"ש למערכת החינוך הממלכתי דתי. גם אני מחזיק את הנתונים של בחינות הבגרות. אני לא יודע אם חברים כאן יודעים, בבחינות הבגרות של השנה שעברה שלושים ושלושה אחוזים מיוצאי אתיופיה קיבלו תעודת בגרות, מתוך תשע מאות שבעים ושמונה תלמידים שניגשו לבחינות. במגמות בחינוך הממלכתי קיבלו חמישה עשר אחוזים ובממלכתי דתי ארבעים אחוזים. חלק מהעניין נוגע למה שאמר אברהם נגוסה. בחינוך הממלכתי דתי, תלמיד שנכנס לישיבה התיכונית האיכותית רבותיי נכנס למעגל הצלחה. ואילו היום הסוכנות היהודית בולמת עולים אתיופים להיכנס לישיבות פנימיתיות מצליחות. בולמת אותם ולא מאפשרת לאירגונים וולונטרים לעודד את התלמידים. לכו למוסדות פנימייתיים איכותיים, אני אומר לכם זאת כאיש חינוך, הדבר יחלץ אתכם מהמעגל. ההסתברות שתקבלו שם תעודת בגרות היא הרבה יותר גבוהה. וגם זה לפי דעתי צריך להיות בסיכומים שלנו.

הנושא של העומס הוא נושא בעייתי. מקובל עלי שבית ספר, דתי או ממלכתי, שיקבל יותר מעשרים וחמישה אחוז עולים אתיופים, מקטין את הסיכויים להצלחת התלמידים הלומדים בו. זאת משוואה מאוד פשוטה. אפשר לשים שם שישים אחוז ילדים, אך בית הספר הזה ייכשל. רק יכתבו ביומן לילד שהוא עלה מכיתה לכיתה. הילד הזה לא יצליח. הוא לא יתקבל לתיכון למגמה איכותית, ובתיכון הוא לא יעבור את בחינות הבגרות. אני יכול לומר לכם כבר היום, הילדים שלומדים בבתי ספר שיש בהם יותר מעשרים וחמישה אחוזים, קרוב לודאי שכל המאה אחוזים של האתיופים לא ירכשו תעודות בגרות. בואו נאמר את הדברים. לא תהיה להם בגרות.

לכן, לאור מדיניות פיזור העולים הלא נכונה של הממשלה, מערכת החינוך צריכה להציל מה שהיא יכולה, ולפזר את התלמידים. גדרה, ויושב פה גם חברי רפי בן חיים, מנהל המחלקה לחינוך, הינה דוגמא קלאסית. למה לא להסיע את התלמידים לשני בתי ספר ממלכתיים דתיים חזקים, שבעים, אחד בחפץ חיים, מרחק נסיעה של עשר דקות, השני בקבוצת יבנה, מרחק נסיעה של שבע דקות. אני עוד לא בטוח שבתי הספר יקלטו אותם. שוב, עד עשרים וחמישה אחוזים. רבותי, אלה בתי ספר ממלכתיים וניתן להכריח אותם לקלוט. אני חושב שהם יהיו נכונים לקלוט. החינוך הדתי בינתיים גילה חלוציות רבה מאוד ושילם מחיר כבד מאוד על העניין. אני חושב שמי ששולח תלמידים אתיופיים לבתי ספר דתיים מעל עשרים וחמישה אחוזים חוטא חטא כבד, ואני מבין לליבם של העולים מאתיופיה, שלא ילכו לבתי הספר האלה, שידרשו שחינוך דתי אחר, בבית ספר אחר. שיסיעו אותם. זאת זכותם המלאה. והמשרד עם הממשלה חייבים לדאוג לכך. אני לא רוצה להקל ראש ולזרוק הכל למנכ"לית המשרד, אני מכיר את הבעיות המורכבות העומדות בפניה. ישנו מחסור בתקציבים, גם בלי הסעת האתיופים, להסיע את כל מי שצריך. בירושלים למשל, תלמידים אתיופים הולכים בוקר בוקר ארבעה קילומטר ברגל, כי עיריית ירושלים לא מוכנה לממן חמישים אחוז מהכרטיסיה שמגיעה להם. שמעתם את זה? ארבעה קילומטר מגבעת המטוס הולכים בוקר בוקר תלמידים. במסירות נפש. כדי ללמוד בחינוך דתי. יש מספיק בתי ספר חזקים במדינת ישראל, וצריך לפזר את האוכלוסיה. בזמנו הסיעו תלמידים מחולדה לירושלים, והצילו את הילדים האלה. האלטרנטיבה היתה שילמדו בגטו שלהם, שמועד לכישלון, או לשלוח אותם לבית הספר המסכן בקריית עקרון, שגם כך עמוס בעיות, כדי להכשיל אותם, ורק שלא יסעו ויהיה להם לא נוח. אז הם נסעו בהסעות, והיה לא נוח, אבל הצילו את הילדים האלה. הם למדו פה בבתי ספר איכותיים בירושלים. בתי הספר הכי איכותיים בירושלים פתחו את שעריהם באותה תקופה. לכן אני מבין לליבם של בתי הספר באשקלון. ופה, בכסף קטן, יחסית למשכנתאות, כי פיזור אוכלוסין זה כסף גדול, לא מדובר פה במאות אלפים, ניתן לפתור את הבעיה. לדעתי זה צריך להיות סיכום שלנו, שאנחנו דורשים שבתי הספר לא יקלטו מעל עשרים וחמישה אחוז תלמידים עולים, ומעבר לכך, תלמיד שרוצה מגמת חינוך, זו זכותו המלאה, להסיע אותו לבית ספר איכותי, לבית ספר טוב. ככל שנשקיע בחינוך כך נחסוך יותר כספים. החברה הישראלית, אם לא תעשה את הדברים האלה, תשלם מחירים הרבה יותר גבוהים. תודה.

אני מנהל המחלקה לחינוך של גדרה, וברשותכם הייתי רוצה להשלים מספר נתונים. בעקבות הדברים העמוקים שאמר עכשיו זבולון ברצוני לומר, את חטאיי אני מזכיר היום. ייתכן מאוד שלא הייתי בסדר עם העדה האתיופית. אנחנו בגדרה נתנו להם את הנשמה. כל ההתכתבויות עם המשרדים יוכיחו שמעולם לא פנינו עם בעיות עולי אתיופיה, ועשינו פשוט הכל כדי להקל עליהם ולקלוט ולקלוט. אבל ברגע הזה אנחנו מגיעים למצב שבו לא שאני לא רוצה לקלוט אותם, אלא אם אני אקלוט אותם אני אגיע לאכזריות כלפיהם. כי ברגע שאני קולט אותם למוסדות הקיימים, שהם לא עשרים וחמישה אחוז כפי שאומר מר אורלב, הם מעבר לשלושים אחוז, והנתונים מוצגים בפניכם, זה אומר שגם לאוכלוסיה הותיקה שכבר הצלחתי לקלוט איכשהו בשנות התשעים, לא אצליח לתת את הפתרון הטוב ביותר, וגם לאוכלוסיה הישראלית הותיקה לא אוכל.

לכן יש לי פה שתיים שלוש הצעות של פתרון. אחת מהם, אמר את זה קודם מר ניסים אלייקים, הינה החינוך המוכר שאינו רשמי, אשר בכל זאת הוא נסמך על שולחן מדינת ישראל ועל שולחנו של משרד החינוך. אני בהחלט הייתי מציע למצוא דרך, דרך ההחלטות של הכנסת. זו בעיה של מדינת ישראל, למצוא את הדרך שבה יקלטו עולי אתיופיה בכל רשתות החינוך החרדיות למיניהם. בסך הכל הם נסמכות על שולחנה של המדינה.

הצעה נוספת שלי היא לחדד את הנקודה, אני רוצה באמת לקפוץ על הדברים הטובים של מר זבולון אורלב, בהתבסס על ההודעה שלנו שלא נוכל לקלוט את התלמידים, כדאי להסיע אותם, אם לחפץ חיים, אם לקבוצת יבנה, או לכל בית ספר חזק שמשרד החינוך מחליט ששם ראוי לקלוט את העולים החדשים.

אני מבקש ממך ליצור קשר עם בתי הספר שהזכרתם ולבוא איתם בדברים, תראה מה הבעיות הכרוכות בכך ותבוא למשרד החינוך עם הצעה לפתרון. זה לא שמשרד החינוך אינו יודע למצוא פתרונות בעצמו, אבל אתה, כמי שכואב את הנושא, יכול להיות המוביל במהלך כזה.

נאמר קודם שיש מגמה ונכונות לתאם עם הרשויות. אני קיבלתי במהלך חודש מאי הודעה לקונית בטלפון מתי לבוא לרשום שבעים וחמישה ילדים. כשאמרתי להם על מה אתם מדברים בכלל נאמר לי למה לא אמרת שאין לך מקום. כלומר אני אמור, אני או ראש העיר שלי, לצפות כל תרחיש ולפזר כל בוקר בכל מרכזי הקליטה הודעות, אנא אל תבואו לגדרה. לא יודענו, לא הודיעו לנו כלום. ואחר כך אם אני מחכה ואני מודיע, לצערי לא נוכל לתת שירות אמיתי, איכותי חיובי, ולכן לא אקלוט אותם לגדרה.

אני רוצה שתבינו, נוכחים פה אירגוני עולים מאתיופיה. נתתי לכל אירגון שרשום אצלי זמן לדובר אחד. נציגת הסוכנות עדיין לא דיברה. אני מבין את הלחץ, אך תאמינו לי, יהיו לכם עוד הרבה הזדמנויות לדבר כאן. דבר אחד ברור, על נושא של דו"ח אבוקסיס כבר לא נדבר היום.

אני חושבת שחנוך צמיר הציג היטב את הנושא, ואני לא אחזור על הדברים שהוא אמר. ברצוני למחות על מה שנאמר שהסוכנות לא מאפשרת לילדים ללכת לפנימיות. הסוכנות בהחלט נותנת להורים את אפשרות הבחירה. מרבית האוכלוסייה שמגיעה היום אמורה לעבור גיור, ואז נאמר באמת לילדים שאם לא יצאו לפנימיות, ואני חושבת שזאת אולי פגיעה, יהיה קושי למשפחות לעבור את הגיור. כמו כן, לא כל הפנימיות שמוצעות הינן ישיבות תיכוניות מפוארות כפי שהוצג כאן. חלק מהפנימיות אינם בדיוק מקומות המביאים לאחוזי זכאות גבוהים לתעודות בגרות.

שמעתי את דבריו החמים של ח"כ זבולון אורלב, שמעתי את חברי אברהם ירדאי, שניהם דיברו פחות או יותר על אותם דברים. הם דיברו על שינוי מדיניות ממשלת ישראל לקליטת עולים מאתיופיה. אני מסכים שצריך להיות שינוי. אבל אני חושב שהדיון היום הוא לא על השינוי שיבוא. יש לנו בעיה של תשעים אחוז מהאוכלוסיה הזאת שכרגע עובדה קיימת שהיא נמצאת בשישה עשר יישובים, היא נמצאת שם ולה צריך לתת פתרון. על הבאות אני לא בטוח, במציאות הכלכלית החברתית הפוליטית שקיימת במדינת ישראל, גם המדיניות תשתנה. אלא שעד שתשתנה יקחו עוד כמה דורות. לכן אני חושב שאסור להסית את הדיון האמיתי באמירות כאלה. נשנה, נגדיל את המשכנתאות, והכל טוב ויפה. עלינו לדון היום ולהוציא הנחיה לפיה באותם יישובים בהם נמצאים היום ילדים הזקוקים להסעות, צריכה להתקבל החלטה מה קורה בשנת הלימודים הקרובה. תשעים אחוז תושבי הקבע כנראה, גם אם רכשו במשכנתאות המוגדלות, מאיפה שהם קנו, לא נצליח להזיז אותם.

עוד משפט בנושא בדיקת כיוונים בבתי הספר של ש"ס, חב"ד, אגודת ישראל. השבוע קראתי שלא מוכנים לקבל ילד בבני ברק, ומסיעים אותו לגן שמואל. אז יש לבחון את הנושא. אני חושב שזה לא רציני. אני אשמח מאוד אם יבוא הדבר בצורה מרושתת, גם מהם.

במעין החינוך התורני יש הוראה של הרב עובדיה לקבל כל ילד אתיופי למוסדות של מעין החינוך התורני. ואני אומר לכם שכל ילד שלא יסכימו לקבל אותו, שיפנה אלי.

אני מנהלת עמותת פידל, העוסקת בהכשרת מגשרים חינוכיים ושילובים בעבודה בבתי ספר. היום העמותה שלנו עובדת בקרוב לשבעים בתי ספר. אני שומעת את הדיון וסבורה ששום בעיה לא תיפתר בדרך זו. שש עשרה שנה אני בארץ, אני משתתפת בדיונים האלה כבר מספר שנים, מקבלים החלטות, ושום החלטה לא יוצאת לפועל.

היום אנחנו מדברים על הסעות ילדים לבתי ספר אחרים, על פיזור ילדים. פיזור הילדים ממקום זה למקום אחר לא יפתור את הבעיה. הילדים יוצאי אתיופיה יסעו מרחובות לבתי ספר אחרים רחוקים יותר, וישבו עם ילדים אחרים לא יוצאי אתיופיה. זה לא פתרון. זה באמת פתרון קוסמטי בלבד. כל בית ספר שיקלוט ילדי אתיופיה, כל עוד אין לו משאבים נוספים, כל עוד לא יהיה חיזוק לאותם בתי ספר, העברת הילדים למקום אחר לא תסייע. הרמה הלימודית של אותם ילדים שעוברים מבית ספר לבית ספר היא לא ברמה לימודית של אותם ילדים ותיקים בבית ספר. להביא את אותם תלמידים לאותה רמה, לתת להם סיוע, דורש משאב נוסף. אם לא יהיה משאב נוסף, העברה, נסיעות מהבוקר עד הערב, להעביר ילד ממקום למקום, זה לא יעזור. אני פונה למנכ"לית משרד החינוך להביא לידיעתך גבירתי, לתת כסף רק להסעה של ילד אינו מספיק. צריך לחזק את אותם בתי ספר שיתנו את המקסימום האפשרי, בסיוע בשיעורי עזר, בסיוע בצרכים המיוחדים של אותם ילדים.

אני רוצה לתת דוגמא של בית ספר. בית ספר רמב"ם בנתניה, זה בית הספר הכי בעייתי. היו המון דיונים כאן בנושא זה. אפילו מנהלת בית הספר שעמדה לדין, התהליכים היו תהליכים משפטיים. בבית הספר הזה לומדים מאה תשעים ותשעה ילדים. מתוכם ארבעים ילדים ותיקים, גם הם רובם עולים מקווקז. זו קליטה, זו אינטגרציה? מאה וחמישים ילדים עולים מאתיופיה. בכיתה א' ילדים יושבים, נכנסנו לכיתה וראינו שני ילדים לא יוצאי אתיופיה. כולם יוצאי אתיופיה. היה דיון עם ההורים, הוקמה ועדה, ועדה במשרד החינוך.

סליחה, אני רוצה להבין, את אומרת שאת נגד הסעות, ואת מסבירה לנו שזה לא טוב,

אני אסביר את עצמי. אני אומרת שפיזור ילדים מבית ספר א' לבית ספר ב' אינו פתרון טוטאלי. הפתרון האמיתי הינו לאחר הפיזור לתת משאבים הדרושים לבתי הספר. אבל אינני פוסלת את הפיזור. ההצעה צריכה להיות, כמו באשדוד, משרד החינוך נתן הוראה להשתתפות. אלא שהרשות המקומית לא קיבלה את הכסף במחצית השנה והיא ביטלה את ההסעות.

משפט אחרון, אני פונה לגבי בית ספר רמב"ם בנתניה, תשעים ילדים עולים מאתיופיה שנמצאים בו, התקבלה החלטה על ידי ועד הורים להשאיר את בית הספר ולפזר את הילדים. בית הספר הזה קיבל מכתב של קיצוץ. אני באתי עם המכתב של ועד ההורים. אני מבקשת לקבל החלטה, אני פונה אליך גבירתי המנכ"לית, לקבל החלטה על בית הספר הזה, היום או מחר, מה צריך להיות גורלו כדי שיימצא פתרון לילדים.

שמי חן ליפשיץ, אני עובדת במכון ברוקדייל. הגעתי לכאן בהקשר אחר אבל אני רוצה בכל זאת לתת איזו שהיא מילה מהידע שאנחנו צברנו בנושא זה. בתי הספר עתירי העולים, ממחקרים עולה שהם קורסים מסף של אחוז מסויים. אחוז נמוך ביותר פחות מתארגן, אחוז הבינוני מתארגן, אחוז הגובה לא מתארגן. אני מצטרפת לדעה שאנשים פה הביעו, שבסך הכל המצב הוא סטאבילי. רוב המשפחות לא יקבלו עכשיו משכנתאות נוספות כדי לעבור. אני חושבת שחייבת להתקבל איזו שהיא החלטה לגבי בתי ספר שהם עתירי עולים, שכיום אין מספיק משאבים כדי לעזור לילדים בהם.

הייתי נותנת רשימה של המלצות. יש שלושה מעגלים. תלמיד, הורה וצוות החינוכי של בית הספר. ברמה של התלמידים, ואני לא צריכה לספר פה לקהל על המאפיינים של תלמידים ומשפחות יוצאי אתיופיה, ללא עזרה של מועדונית אחרי הצהריים הילדים האלה לא יוכלו להכין את שיעורי הבית, לא ללמוד למבחנים, ולא לעשות כלום. ללא ארוחת צהריים חמה הם לא יכולים להישאר במועדונית. ללא ציוד לימודי, שהיום הוא ניתן, באמצע שנת הלימודים, רק לילדים שעלו מ91-' ולא לכלל התלמידים, שום ילד לא יכול להצליח. וכן ללא שיעורי עזר ותיגבור לימודי. כמו כן יש צורך בעזרה להורים, באיזה שהם סדנאות.

את חוזרת כמעט על כל מסמך אבוקסיס, והוא ארוך.

יש צורך בתמיכה גם לצוות החינוכי. זה לא קורה היום, באופן גורף. חייבת להתקבל איזו שהיא החלטה שבתי ספר עם אחוז מסויים של עולים חייבים לקבל את העזרה הזאת.

אני רוצה להעיר הערת ביניים למנכ"לית משרד החינוך, שודאי נכנסה במרץ למשרד. קורה לעיתים, שהמשרד מעביר חלקים גדולים מאוד מהנאמר במסמך אבוקסיס, ובית הספר מקבל את זה, באהבה גדולה, בשעות שבועיות נוספות, והוא עושה עם זה דברים.

שמי רמי סולימני, אני ראש אגף חינוך ונוער בג'וינט. אני פועל הרבה מאוד בתחום קליטת עולי אתיופיה, בתחום החינוך בעיקר. אני רוצה לנצל את האתגר שזרקה מנכ"לית משרד החינוך לגבי גיל הרך. לפני שלוש שנים יצאה יוזמה של משרד החינוך והקואליציה החינוכית, להתמקד בגיל הרך. גייסנו מיליון דולר מקהילת קליבלנד והתכנית הזו גדלה. היום יש פוטנציאל לשמונה מיליון דולר נוספים. כך שהרעיון הוא שכל ילד אתיופי, מלידה עד גיל שש, יקבל תכנית, כאשר לוקחים בחשבון את הקהילה ואת ההורים שלו. התכנית הזאת מיושמת בשיתוף פעולה עם משרדי ממשלה ובעיקר משרד החינוך, שזו היתה יוזמתו. בזמנו ניתן מיליון דולר, והקהילה התגייסה לעניין הזה. היום יש הזדמנות להרחיב את הפעולה בעשרת היישובים עתירי העולים, בתנאי שיהיה מצ'ינג לכסף הזה, שכרגע נמצא בידי. אני חושב שזו הזדמנות בשבילנו להענות לאתגר שהועלה כאן. קיימים תקציבים היום לטיפול בגיל הרך יוצאי אתיופיה, ואני חושב שיש מקום לשיתוף פעולה כרגע כדי לממש את הרעיון.

שמי דני תקה, ואני מורה למתמטיקה. אם היו לי כמה דקות, הייתי יכול ממש להסביר את מה שקורה. יש בעיות של קליטת מורים עולים מאתיופיה במערכת החינוך. אני אישית כרגע עובר הכשרת מורים במט"ח, אנחנו עשרים וארבעה, ולעשרים מורים עדיין לא נמצאו מקומות עבודה.

שמי מזור, חבר מועצת העיר באר שבע, יועץ השר למשרד הדתות. שמענו דברים יפים, הכל מקובל, טוב ויפה, אבל דבר אחד פה מציק לי, שנאמר שברשת החינוך התורני לא קולטים את העדה האתיופית. אני רוצה לומר שזה לא נכון, ואני רוצה לבוא בהצעה כזאת. את העדה האתיופית דוחסים בחינוך הממלכתי דתי, וכמעט נשאר ממלכתי בלי דתי. תשעים וחמישה אחוז מהם לא ממשיכים את הדת,לא ממשיכים את הדרך הזאת. אנא, תסיקו מסקנה מכך. מעין החינוך התורני, ברשותו של הרב עובדיה, שהוא שהביא אותם באחריות מלאה ומוכן לקבל אותם, רק לבוא אליהם בהצעות. בחצי מחיר.

תודה רבה לדוברים, אני מאוד מתנצל בפני מי שלא הספיק לדבר. גבירתי המנכ"לית, בבקשה.

אם יורשה לי, בלהט היצרים, ברצוני לברך על הדיון. למרות כל מה שקראתי, החומרים שקראתי קודם לדיון, למדתי כאן רבות, והרושם שנוצר אצלי הוא שיש רצון עז מקרב עולי העדה האתיופית להישאר בחינוך הממלכתי דתי, או כל חינוך דתי שהוא. כמו כן שמעתי היטב את אמירתו של ח"כ זבולון אורלב, שאינו מקבל בברכה את הפתרון שהוצע על ידי בשם המשרד, שאנחנו, למען הפיזור, נסתייע גם במערכת הממלכתית על ידי מורים דתיים.

אי לכך, כפי שאני הבנתי את הדיון, אני מבינה שמהות הבעיה היא הפיזור הלא נכון של הילדים והעומסים שאינם מאפשרים לילדים האתיופים להתקדם. לכן, לא דנו כמעט בתכניות. אני מצרה על קיצוץ שנעשה בהיקף של מיליון וחצי שקלים, בכלל נעשה קיצוץ בתקציבי המשרד, וספציפית למשאבים של העדה האתיופית קוצצו מיליון וחצי שקלים. אנחנו עושים מאמצים להחזיר לפחות חלק מהסכום שקוצץ. בגין הקיצוץ הזה גם קוצצו תכניות כמו אתגר ותכניות יפות אחרות. ברצוני לומר שאני בהחלט מבקשת להעזר בתקציב מיוחד, נוסף, רק לנושא ההסעות, כדי שאנחנו, בתיאום עם מרכז הקליטה, נוכל לפזר את הילדים ביותר מקומות, על פי איזה שהוא היגיון של לא יותר מידי קילומטרים על הכביש, דבר שהוכח כמצב שכדאי להימנע ממנו. אנחנו רואים כמה הרוגים יש לנו מדי שבוע. אבל בלית ברירה, עד שתשונה שיטת המשכנתאות ועד שיפזרו את העולים באופן אחר, כרגע כפי שנאמר פה המצב הוא נתון, המצב הוא של ריכוזים וחייבים לטפל במצב הקיים. אני מקבלת את ההמלצה, של עשרים וחמישה אחוז ריכוז בכל כיתה ובכל בית ספר ומעבר לזה לעשות מאמץ אדיר לבזר ולהסיע את התלמידים למקומות דתיים אחרים. אני אקדם בברכה כל נכונות של מוסדות המוכר שאינו רישמי להירתם למשימה הזאת, וזה יקל על הפיזור גם מבחינת ההסעות.

חשוב ובצדק לשמוע את דעת ההורים. אנחנו לא בגישה פטרנליסטית של שנות החמישים.

אני חושבת שאחם זה נכון לקבוע להורים בעניין הזה. אם יש שני גוונים לחינוך הדתי, בין אם זה הרישמי או המוכר, כדאי גם לשמוע את דעתם של ההורים, ואם הדלתות פתוחות, אז לצד חוות הדעת של ההורים ורצונם, אני חושבת שבתקשורת נכונה צריך לעשות מעשה ולבזר אותם יותר, לפזר אותם יותר.

לגבי התכניות, מאחר ויש לנו מסקנות לגבי תכניות טובות יותר ופחות טובות, אלה התכניות שאותם נסייע לבתי הספר לממש. לגבי המשאבים אני מתחייבת שכל משאב שהולך איתו הילד לחינוך הממלכתי דתי ילך איתו גם לחינוך המוכר.

ברצוני לומר לכם, בהתייחס לדברי המנכ"לית, ביום בו בחינוך הדתי יהיו רק שני זרמים, אני אהיה מאושר.

ברצוני להודות למנכ"לית משרד החינוך ולהודות לכולכם על שהחכמנו. אין לי ספק שהבעיות המיידיות לפתיחת שנת הלימודים ייפתרו, בתנאי שהנושאים בעול ברשויות המקומיות יזנבו בנו, בעיקר במשרד החינוך, אבל גם אני מוכן לקחת חלק בעניין הזה. הפתרונות לטווחים יותר ארוכים שהועלו פה אינם פשוטים לביצוע. איני רוצה להיכנס לויכוח עם ח"כ אורלב בנושא פיזור אוכלוסין וצפיפות אוכלוסין. יש יתרונות וחסרונות בכל דבר. יש צורך בצוותי חשיבה בנושא.

אבל החשוב ביותר הוא ששנת הלימודים הקרובה תיפתח כראוי. הנושא עלה לסדר היום בזכות מספר רשויות מקומיות שהמצב לחץ עליהם, ויש לממש את כל ההחלטות והסידורים שדובר בהם כבר עד היום. אני מאוד מברך את מנכ"לית משרד החינוך על היענותה כמעט לכל הקריאות והאתגרים שהועלו כאן מסביב לשולחן. תודה רבה לכם, הישיבה נעולה.


סוף הישיבה