פרוטוקולים/ועדת חינוך/3159




3
ועדת החינוך והתרבות
22.5.2001


פרוטוקולים/ועדת חינוך/3159
ירושלים, י"ג בסיון, תשס"א
4 ביוני, 2001

הכנסת החמש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שלישי


פרוטוקול מס' 275
מישיבת ועדת החינוך והתרבות
יום שלישי, כ"ט באייר התשס"א (|22 במאי 2001), שעה 09:30

חברי הוועדה: זבולון אורלב – היו"ר
יהודית נאות
נחמה רונן

יוסי לוי מנהל תחום נוער וקהילה, משרד החינוך
גבירה אביזוהר מנהלת המחלקה לביטוח, משרד החינוך
אמנון לוי מנהל אגף מנו"ף, משרד החינוך
עו"ד אילת כהן-מלקמן הלשכה המשפטית, משרד החינוך
עו"ד דורית מורג הלשכה המשפטית, משרד החינוך
יעל פרבר מתאמת השרה לכנסת ולממשלה, משרד החינוך
אורי שוסטרמן רפרנט אגף תקציבים, משרד האוצר
אבי רבינוביץ משנה למנכ"ל ומנהל יחסים בין-לאומיים, מרכז השלטון המקומי
עו"ד מיכאל ישיל מנהל סוכנות הביטוח, מרכז השלטון המקומי
עו"ד מירון זבצקי החברה למשק ולכלכלה, מרכז השלטון המקומי
דני ידין אחראי על ביטוח תלמידים, נציג "כלל ביטוח"
עו"ד שרה שרווד מנהלת אגף רכוש וחבויות, "ענבל", הקרן הפנימית
לביטוחי ממשלה
עו"ד אמיר אלמגור "ענבל", הקרן הפנימית לביטוחי ממשלה
עו"ד נפתלי כרמלי ראש צוות חבויות, "ענבל", הקרן הפנימית לביטוחי
ממשלה
איתן ויינריך יו"ר ארגון הורים ארצי
ירון מרכס
דינה מרכס
עו"ד ליאורה קלטניק
אדי שוורץ מנהל תיכון רוטברג, רמת השרון
גיל מליק סגנית מנהל תיכון רוטברג, רמת השרון
אורטל סרור דובר צה"ל, חיל האוויר

יהודית גידלי

דקלה אברבנאל

ביטוח תלמידים בחו"ל


ביטוח תלמידים בחו"ל

אני פותח את הישיבה. קראנו לנושא הישיבה "ביטוח תלמידים בחו"ל" אבל עילת הדיון היא מכתב שקיבלתי מירון מרכס שגר ברחוב הסיפן 43 ברמת השרון.

קיבלתי פנייה – כמו כל חברי הכנסת, אני מניח – ביום 6.5.2001. אז התוודעתי לראשונה לסיפור של ירון מרכס. אתן לו לספר את הסיפור בעצמו, בקצרה. הישיבה שלנו מוגבלת לשעה בלבד.

אני מודה שבדרך כלל אינני מקיים ישיבות על בעיות פרט, לדעתי ועדת החינוך צריכה לעסוק בבעיות הכלל, אבל במקרה הזה ראיתי מקרה-כלל. דרכו נלמד את הסוגייה הזאת.

אני מבקש מירון מרכס להציג את דבריו בתמצית.

תודה על הזימון והאפשרות לדבר. אסקור את התהליך ואת מה שעברתי. אני בן עשרים, קצין בחיל האוויר בצה"ל. אני יושב על כיסא גלגלים זה שלוש שנים וחצי.

בכיתה י' הוזמנתי להשתתף במשרד מיוחד של משרד החינוך ומשרד החוץ שנקרא "חוץ צעיר". לסמינר כלל תהליך מיון ארוך מאוד, קרוב ל400- בני נוער מכל הארץ היו מועמדים ורק 35 משתתפים התקבלו. הצעירים שהוכיחו יכולת מתבקשים לייצג את המדינה בסמינרים שונים ברחבי העולם. המחשבה לטווח הארוך הייתה שבני הנוער יחזרו למשרד החוץ כצוערים, אחרי תואר ראשון.

שמרתי על פעילות במסגרת הזאת. בפעם הראשונה שהציעו לי לצאת לחו"ל דחיתי את ההצעה. בפעם השנייה יצאתי לסמינר מיוחד באוסטריה שהוגדר כסמינר לקבוצות קונפליקט. הסמינר אורגן על ידי גורם באוסטריה בשיתוף משרד החינוך בארץ וגורמים במדינות אחרות ששלחו נציגים – הרשות הפלסטינית, ירדן, אוסטריה.

היינו עשרה בני נוער מישראל, שניים מאתנו מתחת לגיל 18 - אני הייתי מתחת לגיל 17. ליוו אותנו ארבעה מדריכים מטעם משרד החינוך, שהיו אמורים לדאוג לבטיחות שלנו ולשמש לנו כאפוטרופוסים במהלך הנסיעה. מכיוון שהנושא היה סמינר הדרכה לקבוצות קונפליקט, הדרך הטובה ביותר ללמוד מהי הדרכה היא להעביר סדנה וכל אחד התבקש לעשות כן. השתתפתי בסדנה של נערה אוסטרית שנקראה "רגישות". כיסו את עינינו, כל אחד קיבל חרב, והסתובבנו בכפר שבו נערך הסמינר. אגב, במקור הסמינר אמור היה להיערך בירדן, אך בשל הבעיות הביטחוניות באותה תקופה – ספטמבר 1997 – הוא הועבר לאוסטריה.

ביום חמישי, 25.9.97, בשעות אחר הצהריים, הסתובבנו בכפר. שתי נערות אוסטריות ואני היינו מכוסי עיניים, והמדריכה, שלא כיסתה את עיניה, הובילה אותנו. במהלך הסדנה היא ניסתה לבדוק את היכולת החושית שלנו – שמיעת רעשים וכו'. בשלב מסוים נשמע רעש חזק מאוד – דבר שכבר נתקלתי בו קודם במקום – הרגשתי פגיעה בצד ימין, והרגשתי שאני מתמודד עם הגב כדי להישאר זקוף. העפתי את כיסוי העיניים ומצד אחד שלי ראיתי את המדריכה האוסטרית ובחורה ישראלית אחת בפאניקה. העפתי מבט לצד השני וראיתי שאני יושב על מכונה חקלאית, ראיתי קבינה גדולה מאוד ודמות של אדם מתרוממת ובורחת. המכונה ממשיכה לפעול ואני ישבתי עליה. כשהשפלתי מבט לכיוון הרגליים שלי ראיתי שרגל שמאל קטועה מתחת לברך ורגל ימין קטועה דרך הברך.

משם נכנסתי לגלגל חדש בחיים. הייתי שבוע בטיפול נמרץ באוסטריה. כל המשפחה ניסתה להגיע. אבי נפטר כשהייתי בן 12, ואמי ושתי אחיותיי הבוגרות הגיעו. אחר כך הועברתי לישראל. עברתי שלושה חודשים בשיקום. הייתי תלמיד כיתה י"ב והפסדתי בעצם את השנה החשובה ביותר. בית הספר התיכון שבו למדתי עשה כל מאמץ להשאיר אותי בעניינים ולסייע לי, בעיקר נוכח הקשרים האישיים שלי עם ההנהלה - הוצע לי להביא נציגים של בית הספר, ואכן הם נוכחים כאן. אחרי שלושה חודשים יצאתי מהשיקום והסכמתי לבוא לבית ספר רק עם פרוטזות – והמשמעות היא שיכולתי להגיע ליום או ליומיים בשבוע, לכל היותר. אחר כך התגייסתי לצבא.

כבר בשיקום הבנתי שמשהו מאוד לא בסדר בנוגע ליחס של משרד החינוך, שמטעמו יצאתי – וזהו המשרד שסינן אותי ובחר אותי והחליט שאני מתאים, והכשיר אותי לצאת ולייצג את האינטרסים של מדינת ישראל. חשוב לי לציין שלא מדובר במשלחת נוער לפולין – אלא במשלחת
רשמית שנועדה לייצג את האינטרסים של המדינה. משנת 1991 מדינת ישראל נמצאת בתהליך של שלום, ואחד הדברים החשובים ביותר מבחינת המדינה היה להביא לחינוך לשלום. בהסכם השלום בין הרשות הפלסטינית לישראל יש סעיף שקובע "במסגרת ההסכם יתחייבו שני הצדדים לפעול לחיזוק ההבנה והסובלנות, למניעת הסתה ותעמולה עוינת ולנקיטת כל צעד חוקי העומד לרשותם כדי למנוע הסתה מצד קבוצה או פרטים".

אני מבקש ומציע להתרכז בנקודה העיקרית, כדי שנוכל למצות את הדיון בזמן שעומד לרשותנו.

מבחינתי זאת הנקודה העיקרית. אני מבקש להשלים את הציטוט מההסכם: "שני הצדדים יתחייבו לפעול, כל אחד במסגרת מערכת החינוך שלו, לקידום השלום בין ישראל לפלסטינים". אני יצאתי מטעם מדינת ישראל.

מה הבעיה?

משרד החינוך, בכל דרך שהיא, מסרב לקחת אחריות על המקרה. למרות שמטעם המשרד יצאתי ואותו ייצגתי.

מה המשמעות של הדברים? למה הכוונה במילים "לקחת אחריות"?

המשמעות היא לענות למכתבים או לבקשות, וזה החל בקדנציה הקודמת ובקדנציות קודמות.

הבעיה לא מובנת, עם מה אתה מתמודד?

הבעיה היא שלא עונים, שלא מנומסים?

זה לא עניין של יחס. הבעיה היא בלקיחת הכרה ואחריות על המקרה.

למה הכוונה?

כלומר להגיע להסדר שבו אקבל את הפיצויים הראויים לי כדי שאוכל להמשיך לחיות. אני צריך עכשיו פרוטזות חדשות, ועלותן היא 55,000 ש"ח. אין לי כסף לזה.

מי מימן עד היום את ההוצאות שנגרמו לך בגין הפציעה האיומה שלך?

יש פוליסה וולונטרית של משרד החינוך שלא מתייחסת להיקף הנזק בעתיד אלא רק לחומרת הנזק. איבדתי רגל – מגיע לי סכום קבוע שלא מתייחס לאובדן כושר השתכרות בעבודה או לצורך בעזרים. קיבלתי שם סכום מינימלי, שכבר מזמן לא מכסה את ההוצאות שלנו. אמי תומכת, וכך גם המשפחה הקרובה. היקף ההוצאות הוא מזמן מעל לחצי מיליון ש"ח. בעקבות החשיפה התקשורתית – ששלוש שנים דאגתי לשמור אותה, כי האמנתי שדברים יכולים להסתדר במדינה ולא צריך לחשוף את הפרטיות – יש בתקופה האחרונה נכונות גדולה יותר במשרד החינוך לנסות לסייע במימון ביניים. אך לא מדובר כאן במימון ביניים, אלא בטווח הארוך.

אתה רואה הבדלים גדולים בינך לבין נפגעים אחרים בשירות המדינה?

יש הבדלים של יום ולילה. אם הייתי חייל שנפצע במהלך שירותו, אפילו כנהג במהלך חופשת שבת, ואפילו אם האשמה הייתה עליי (שלא כמו במקרה שלי) – מצבי היה אחר. אתן דוגמה לעניין הפרוטזות. אני צריך פרוטזות לרחצה, אך לא מקבל אותן. נכה צה"ל מקבל אותן מיד. כנכה ביטוח לאומי אני יכול להחליף פרוטזות אחת לשלוש שנים, וגם אז ההשתתפות של ביטוח לאומי היא בערך 40% מהסכום – כלומר, 55,000 ש"ח. אך נכה צה"ל מקבל פרוטזות אחת לשנתיים וחצי.

אני סובל מפצעים ויש לי גרב סיליקון שצריך להחליף אחת לשלושה חודשים. אין לי כסף להחליפו, ואני משתמש בגרב בלוי, כי מחירו של גרב חדש הוא 1,300 ש"ח.

מה ההבדל בין תלמיד שנסע לטיול במצדה בארץ, לתלמיד בחו"ל? האם יש הבדלים מבחינת הכיסוי הביטוחי? אין להשוות זאת לחייל בצה"ל, כי מדובר במי שהיה תלמיד. השאלה היא מה המצב בתוך משרד החינוך, בארץ לעומת חו"ל.

אני משווה את עצמי לחייל בצה"ל כי ייצגתי את המדינה ואת האינטרסים שלה, בדיוק כמו חייל.

מה אחריות משרד החינוך כלפי תלמיד שנוסע עם כיתתו לטיול במצדה? זה בוודאי בחסות בית ספר, ומשרד החינוך.

אני חושבת שיש כאן נקודה מהותית הרבה יותר. ירון מרכס אומר שייצג את המדינה, אך זה פחות רלוונטי לצורך העניין. מדובר בתלמיד, שמשרד החינוך הוציא לחו"ל – ובעיני הנסיעה הזאת זהה לנסיעה עם משלחת לפולין. בשני המקרים משרד החינוך לוקח אחריות, וקורה משהו לתלמיד במהלך נסיעה לחו"ל כשמשרד החינוך אחראי עליו. עד איפה המשרד או המדינה ממשיכים עם האחריות שלהם?

לדעתי ירון מרכס החמיץ נקודה חשובה כאן. אני מנסה לעזור בעניין ולכן מכירה את זה. מרגע שהוא חזר הביתה – ולא משנה אם מכירים או לא מכירים בו – יש הוצאות: צריך להכשיר את הבית כדי שכיסא גלגלים יעבור שם, צריך להכשיר את היכולת לתפקד בבית, את היכולת של האנשים התומכים בו להפסיק את החיים שלהם ולטפל בו. במקום כלשהו המדינה נאלמת דום. להבדיל אלף הבדלות, במקרה של סשה אלתרמן עברו ארבע שנים של מאבק קשה מאוד, עם תקשורת שלחצה – ובסוף המדינה שילמה מה שצריך.

בסוף הגיעו שם להבנה.

השאלה היא מה האחריות של המדינה. התחלחלתי כשחשבתי על הנושא. יש לי ילדים בבית ספר. הם יוצאים לטיול, וכמו שאמרה ח"כ נאות לא משנה אם זה בארץ או בחו"ל – עד איפה תהיה למשרד החינוך אחריות ומה קורה לילד שנפגע?

אני מבקש לשמוע דוברים נוספים מטעמו של ירון מרכס, לעניין הביטוחי.

אני מנהל בית ספר תיכון רוטברג ברמת השרון. אני מחנך ומנהל בית הספר זה שלושים שנה. הזמן הקצר ימנע ממני לדבר בשבחו של ירון, ולכן הכנתי חומר רקע לחברי הוועדה. לפני שאתייחס לשאלתו של היו"ר, אני מבקש לפתוח במשפט קצר: מעולם בקריירה שלי כאיש חינוך לא הזדמן לי להכיר נער צעיר משכמו ומעלה כמו ירון, מבחינת התרומה לקהילה ולחברה, המעורבות שלו, וכל מה שעשה בתחום החברתי, מאז שנקלט בתיכון בכיתה י'.

לגופו של עניין, מעניין אותי לדעת מה האחריות שלי כמנהל בית הספר. ח"כ נאות צודקת בהחלט. בכל שנה יוצאים 180 תלמידים למשלחת לפולין. בכל שנה אני נענה בחיוב לפניות של משרד החינוך וממליץ על הטובים שבטובים מבין התלמידים שלי לייצג את המדינה בפורומים שונים ומגוונים. בכל שנה יוצאים נערים במשלחות.

אתה מציע שאחריות המדינה תהיה שונה?

אינני יודע. אני שולח אותם בתום לב, מתוך אמונה שבאמת, אם חס ושלום קורה משהו, משרד החינוך אחראי.

וכשאתה שולח את התלמידים לטיול באילת, אתה מרגיש פחות אחריות מאשר כאשר ילד יוצא לשליחות ממלכתית באוסטריה?

לא, אני מסכים בהחלט עם דבריה של ח"כ נאות. אני עומד בראש מוסד חינוכי, ההורים מסתכלים אלי ויש להם ציפיות ממני. מעלים ילדים על אוטובוס, והפרידה היא קלילה ונחמדה. אני לא יודע איזו אחריות לקחתי ולפני מה אני עומד.

אני אמו של ירון. ירון הוא הצעיר בשלושת ילדיי. חינכתי אותו לעשייה, והוא היה יו"ר מועצת תלמידים של בית הספר, ואמור היה להגיע לפרויקט תלפיות – ובאמת כל העתיד היה לפניו. הוא עדיין נהדר, והראש שלו עובד מצוין, אך כששלחתי אותו – לא חשבתי שנעמוד בפני המצב הזה. הציעו לו לנסוע בתחילת כיתה י"א, אך הוא סירב כי לא רצה להפסיד לימודים. גם כשהציעו לו לנסוע בתחילת י"ב הוא לא רצה, אך אני ובנותיי שכנענו אותו שייסע, כי זו ההזדמנות היחידה שלו לעשות זאת לפני הגיוס. הוא נסע ונפגע.
אחר כך התשובה שאנו מקבלים ממשרד החינוך היא "קחי לך עו"ד טוב ותתבעי אותנו". בתחילה ירון כתב למשרד החינוך, ואחר כך אני נכנסתי לנושא.

מי המנכ"ל שהשיב כך?

קיבלנו את התשובה הזאת משלומית עמיחי. דיברתי עמה בטלפון, יחד עם דורית מורג. הם אמרו "קחי לך עו"ד טוב ותתבעי".

עו"ד מורג נמצאת כאן היום. לא נפגשתן עד עתה?

לא, למרות כל פניותינו. אני מוכרחה לומר שח"כ שריד היה הראשון שבכלל הגיב. הוא היה אצלנו בבית, ושבוע לאחר מכן התפטר.

הוא התפוטר.

הוא התפטר. ח"כ נאות משינוי, אני מהמפד"ל, ואני מגן עליו.

אני לא שייכת לנושא הזה, וזה לא עניין הדיון. בתחילה ירון כתב את המכתבים, כי הוא נער עצמאי ומציג את עצמו הרבה יותר טוב ממני, לדעתי. אך אני מבקשת להקריא משפט אחד מהמכתב שקיבלנו בפנייה הראשונה למנכ"ל המשרד או לשר – אינני זוכרת, הוא היה חתום על ידי אחד מהיועצים: "שמענו על אישיותך המיוחדת ועל כוח הרצון בו ניחנת. אני משוכנע כי תכונות אלה, יחד עם התמיכה של משפחתך וסביבתך הקרובה, יהיו גורם מאיץ בשיקומך, לו אנו מייחלים".

זה לא שייך. ואם נפגע תלמיד שאין לו אישיות מיוחדת?

זו בדיוק טענתי.

יעל פרבר לא ניסחה את המכתב הזה.

ניסח את המכתב עורך-דין.

אני מתבייש במכתב הזה גם בשמה של מערכת החינוך.

שלחתי ילד לנסיעה, לא חשבתי פעמיים כי היה לי ברור שהוא יחזור הביתה בריא, והיה לי ברור שאם קורה משהו, חס וחלילה, יש מי שעומד מאחורי הפעילות. עכשיו אומרים לי שיש לי ילד נהדר, שאלטף אותו ושהוא יסתדר, ובזה מרימים ידיים.

לאחרונה התחלנו לקבל תגובות, אבל עברו שלוש וחצי שנים עד שקיבלנו איזו שהיא תגובה ממשרד החינוך. יש כאן התעלמות של מי שצריך לקחת אחריות. נתתי את ירון למשרד החינוך, ולא לפורום אחר.

ח"כ שריד היה שר החינוך ממאי 99', מדוע לטענתך חלפו שלוש וחצי שנים מאז שפנו אליכם?

אף אחד לא יצר אתנו קשר במשך שלוש וחצי שנים. הפנייה הראשונה הייתה לשר המר ז"ל. זה שר חינוך שלישי שאנחנו עומדים עמו בקשר.

שלחתי ילד בריא ומישהו צריך לקחת אחריות ולסיים את הנושא. במשלחת היו גם ארבעה מדריכים של משרד החינוך, וזאת בהחלט פעילות של המשרד.

אני מבקש לשמוע את נציגי משרד החינוך.

אני מבקשת לומר כמה מילים. אני סגנית מנהל בתיכון רוטברג, והייתי המחנכת של ירון מרכס.

הזמן קצר, ואני מציע לגב' מליק לוותר על רשות הדיבור. הדיון יסתיים בשעה מסוימת.

יש חוברות על השולחן, ואודה לחברי הוועדה אם יסתכלו בהן אחר כך. בית הספר המליץ על ירון לקבל את פרס החינוך. לא קיבלנו שום תשובה.

זה לא שייך. גם אחרים שמעבירים המלצות לא מקבלים תשובות.

אדבר אך ורק על המצב המשפטי, כמובן.

אני מקווה שמישהו אחר במשרד החינוך יתייחס לדברים האחרים. משרד החינוך הוא לא רק מחלקה משפטית.

אין אחריות מוחלטת במשרד החינוך בכל הנוגע לפגיעות תלמידים. להבדיל מחוק לנפגעי תאונות דרכים, או חוק לנפגעי פעולות איבה, האחריות כלפי תלמידים מכוסה בכמה רמות: ראשית, יש אחריות, אלא שהיא לפי פקודת הנזיקין. כשתלמיד ניזוק – ואין הבדל מבחינה זו אם נפגע בחו"ל או בארץ – קמה לו זכות תביעה לפי פקודת הנזיקין. בתביעה כזאת, שנקראת תביעת צד ג', מטפלת קרן הביטוח הממשלתית "ענבל". כמו שהיא מטפלת בתלמידים שנפגעים במערכת החינוך, כך היא מטפלת גם בנפגעי מערכת הבריאות ובמשרדים אחרים. נמצא כאן נציג של "ענבל".

למעשה הקרן מטפלת בכל תביעות התלמידים בארץ. כדי להקל על התלמיד, ויש לנו היום ויכוח בנושא, אנחנו כוללים בסדר עם "ענבל" גם את המוסדות המוכרים ואת מוסדות הפטור. אין ויכוח גם אם התלמיד הוא מבית ספר מוכר שאינו רשמי, או אם המנהל איננו עובד מדינה. יש התייחסות כוללת. כל תלמיד שנפגע מכוסה. משרד החינוך נושא בפרמיות.

יש תשלום חובה של ההורים.

לא, התשלום לא נוגע למסגרת הזאת. משרד החינוך נושא בהוצאות ביטוח התלמידים ב"ענבל". תביעות הנזיקין הללו הן נושא מורכב. יש צורך לאמוד נזקים, לבדוק הפסד השתכרות. בדרך כלל, כשמדובר בתביעות חמורות, הדיון מתנהל בבתי המשפט – שם התלמיד מפרט את נזקיו והמדינה מתגוננת.

ההתגוננות, כמו בכל מקרה, היא לפי פקודת הנזיקין, גם בנושא אחריות המדינה.

איפה עומד משרד החינוך? האם הוא הסניגור של ירון מרכס, או עומד מולו?

הם עומדים מולו.

איך משרד החינוך ממקם את עצמו בפרשות הללו? איפה הוא עומד?

יש תביעה של תלמיד, והיא לא חייבת להיות בבית המשפט, אלא זו יכולה להיות פנייה סתם.

הזמן קצר, אני מבקש להשיב תשובה ממוקדת.

אנחנו עומדים כנתבעים. התלמיד תובע, או פונה נגד מערכת החינוך בכלל – כנגד בית הספר, מנהל בית הספר, או המשלחת ששלחה אותו.

אבל הוא לא מבוטח במשרד החינוך, אלא ב"ענבל".

זה לא משנה. "ענבל" היא קרן ממשלתית.

משרד החינוך מגן על "ענבל"?

משרד החינוך מגן על עצמו מפני תביעה.

הפנייה היא נגד המדינה או נגד מוסדות החינוך.

משרד החינוך מתגונן, הוא לא אומר שהוא אחראי.

השאלה היא האם משרד החינוך עושה מאמץ לראות את הבעיה דרך המשקפיים של התלמיד ומחפשת כל סדק אפשרי כדי לסייע לו הבנה שלמערכת החינוך יש אחריות מסוימת כלפיו – ואת המילה "מסוימת" צריך לשים במרכאות. או שמדובר כאן בוויכוח אזרחי כספי רגיל.

האם זה מקרה רגיל, כמו של אדם שהחליק ושבר את הרגל בביקור בסניף הדואר, שתובע אחר כך את המדינה?

לפי התמשכות העניין – התשובה היא כן.

למשל, הטענה שלהם היא שהמדריכות במשלחת הן לא עובדות משרד החינוך.

גב' מרכס, אין צורך שתפרטי את טענות משרד החינוך, נציגת המשרד נמצאת כאן ויכולה לטעון זאת.

אני לא נכנסת לפרטי התביעה עצמה. הלשכה המשפטית במשרד החינוך גם לא מעורבת בתביעות עצמן, אלא הן מנוהלות על ידי "ענבל".

מתנהלת תביעה. כמובן שבתביעה כנגד המדינה, כמו בכל התביעות, נמצא היבט אנושי. יש ראייה כוללת גם בנושא הזה.

האם ביקר מישהו ממשרד החינוך בביתו של ירון מרכס, האם מלווים אותו?

אני מפרטת את המצב המשפטי. אינני מוסמכת לדון בנושאים אחרים.

מאחר שאין אחריות מוחלטת כלפי תלמידים – נעשה לפני כמה שנים די רבות הסדר נוסף, ביטוח תאונות אישיות. התלמידים מתבקשים לשלם בגינו 23 ש"ח והוא היום חובה, הוא נמצא בחוק. כל רשות מקומית חייבת לבטח את תלמידיה בביטוח תאונות אישיות.

זאת אגרת החובה היחידה.

זה באמת ביטוח תלוי נכות בלבד, והתלמיד יקבל בגינו פיצוי לפי אחוזי הנכות, בכל מקרה. הביטוח פועל כלפי כל תלמיד. הוא נוסף על התביעה האזרחית המורכבת והמסובכת שיש לכל תלמיד גם בכל הנוגע לפגיעות כלפי צד ג'. הוא בא לסייע.

זה חל על ירון מרכס?

כן.

אני מבקש להשיב.

הזמן קצר אני מבקש להגיע לסיכום היום, ולכן מבקש לאפשר לי לנהל את הישיבה.

ההסדר איננו שונה בחו"ל ובארץ.

האם יש התייחסות נוספת מטעם משרד החינוך? האם דבריה של עו"ד מורג – הם מה שיש למשרד החינוך לומר בפרשה הזאת?

נכון. עו"ד מורג מייצגת את הצד המשפטי, שנותן למעשה ביטוי לכיסויים שהמשרד דאג שיהיו קיימים לתלמידים. אני יכול לספר על מקרים שבהם המשרד דרש מחברת "ענבל" במפגיע להתייחס לצד האנושי של תביעות שהיו כנגד המשרד – כש"ענבל" לא חשבה שצריך לנהוג כן. אם כן, יש מקרים נוספים. אך המקרה הזה צריך להתחיל בתביעה, אחר כך יהיו דיונים ואפשר יהיה להגיע לפתרון. אני יודע שיש תביעה. זה צריך להיות הצעד הראשון בלעדיה לא יהיה דיון ופתרון. ההתדיינות היא מול "ענבל". אנחנו, משרד החינוך, לא מחליפים את "ענבל", אבל יש לנו מה להגיד במקרה של תביעה.

האם הוגשה תביעה?

התביעה הוגשה.

אני מסוכנות הביטוח של החברה למשק ולכלכלה, מרכז השלטון המקומי. נוכחים כאן גם מר ידין, נציג "כלל ביטוח", ומר רבינוביץ' ממרכז השלטון המקומי. אני מפנה את כולם לפוליסה לביטוח תאונות אישיות שהוזכרה כרגע. אני מפנה לסעיף "כיסוי לתלמיד נפגע": "המבטח יפצה בפיצוי תאונות אישיות כל תלמיד נפגע שנגרם לו הזק גופני שאירע במקום כלשהו בשטח מדינת ישראל, בשטחים המוחזקים ובכל מקום אחר בעולם בכל שעה משעות היממה, בין שיש לה קשר לפעילות המוסד החינוכי ובין אם לאו".

"כלל ביטוח" שילמה למקרה הנורא הזה את מלוא סכום הפיצוי האפשרי על פי הפוליסה – 120,000$.

הפיצוי היה 104,000$.

סליחה, הסכום הוא 104,000$ על פי אחוזי הנכות, כולל מענק חומרה שמופיע בפוליסה עצמה. כעורך דין אני מבקש לומר דבר נוסף: הפוליסה נועדה לתת את הפיצוי בכל אותם מקרים שלא נמצא להם פתרון אחר בחוק –חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, למשל, הוא חריג לפוליסה הזאת. התאונה הנוראית הייתה בשל קומביין. שאלת השאלות כאן הייתה האם קומביין הוא רכב מנועי אם לאו. נקבע שלא, בהליך של בוררות. לכן כל הכסף שולם.

איך אפשר לקבוע שקומביין הוא לא רכב מנועי?

הכיסוי הביטוחי שנועד למקרה הזה, מעבר לאחריות של משרד החינוך, שולם במלואו על פי הפוליסה. אני מצר על המקרה הנורא.

אני מייצגת את "ענבל". ראשית, "ענבל" מנהלת את הקרן לביטוחי הממשלה. התביעה היא לא כנגד "ענבל" אלא כנגד יחידה ממשלתית ואנחנו מייצגים אותה בקרן פנימית. אנחנו לא חברה נפרדת לצורך העניין, אלא ייצוג.

כאמור, ההסדר הקבוע של תאונות אישיות חל על כולם – גם על ילד שלא נפגע בבית ספר, בכלל. ההסדר הזה לא מחפש אחר אחראים ונותן תשלום בכל מצב שהוא – כדי לא לעסוק בשאלת האחריות.

עדיין קמה זכות לכל אחד לטעון כלפי המוסד שהייתה התרשלות כלפיו, ושמגיעים פיצויים. יש לנו הרבה מאוד תביעות של תלמידים כלפי משרד החינוך, מכל סוג ומין. אנחנו מנהלים אותן. בתביעות האלה לפעמים רק משרד החינוך מעורב, ולפעמים מעורבים גם גופים נוספים – כי יש גם עיריות, רשויות מקומיות, חברות טיולים, רשות שמורות הטבע ועוד. התביעות מנוהלות מול כל מי שנטען כנגדו שהתרשל.

ירון מרכס הגיש תביעה נגד עשרה נתבעים. אני לא יודעת אם למשרד החינוך במקרה הזה יש בכלל אחריות – ולא ניכנס לפרטים. נתבעו הרבה גופים. גם נהג הקומביין, בוודאי, אחראי. לצדי יושב עו"ד אלמגור שמנהל את התיק מטעמנו ובטח יפרט בהמשך את המצב.

חלק גדול מהתביעות נסגר בלי להגיע לבית משפט. למעלה ממחצית מאלפי התביעות כנגד משרד החינוך נסגרות בהסדרים עמנו. יש תביעות שממשיכות בבית משפט, וכשיש הרבה גופים – או שמצליחים להגיע לסיכום או שהתיק מתנהל בבית משפט. כאן יש גופים מחו"ל שנתבעו בארץ ושמערימים קשיים, בטענה שבכלל אסור היה לתבוע את משרד החינוך, כי הוא איננו אחראי, אלא יש לנהל את התיק בחו"ל.

זו איננה הטענה.

חלק מהעניין של דמוקרטיה הוא לשמוע בסבלנות גם את הדעה שחולקים עליה מאוד.

חשוב להבהיר, אין אחריות מוחלטת. אם הכנסת תחליט שרוצים לשלם אחריות מוחלטת על כל תלמיד, ולקבוע תקציב של מיליונים לנושא – בבקשה. אך כשיש הרבה גופים, צריך לבדוק מי אחראי ולפי זה להתחלק בינינו.

ההנחיה שלנו הייתה לפעול לשיתוף פעולה ככל האפשר, אנחנו מוכנים לגישור, להליך מהיר וכו'. אנחנו מעוניינים לקדם את התיק מהר ככל האפשר כדי להגיע לתוצאה סופית.

אני מציע לא לנהל את ההליך המשפטי כאן. אתמקד בשאלה העקרונית, היא גם עולה הרבה כסף. נמצאת כאן גם עו"ד ליאורה קלטניק שמייצגת את התובע. שנינו נפגשים בפורומים אחרים, כמובן. התיק נמצא בשלב הגשת תחשיבי נזק – זהו הליך מוקדם שבו מבררים, מצד אחד, את השווי - וסליחה על הביטוי - של נזק מסוג כזה. התובע טוען כמובן למקסימום והנתבעים טוענים למינימום. אנחנו ה"בנימין" שבחבורה, אם בכלל, משום שיש גופים אחראים יותר. למשל, אם מדובר בתאונת דרכים, ובאוסטריה יש אחריות מוחלטת, נהג הקומביין הוא האחראי היחיד.

אגב, תביעות רבות שמוגשות נגד משרד החינוך נדחות. יו"ר הוועדה, בתפקידו כמנכ"ל משרד החינוך לפני כשבע שנים, היה שותף להליך שבו אני ייצגתי את משרד החינוך, והתביעה שם נדחתה.

הייתי מנכ"ל לפני תשע שנים, ולא לפני שבע שנים.

הזמן עובר.

ח"כ אורלב שהיה אז מנכ"ל, העיד בבית משפט המחוזי בירושלים, והתביעה נדחתה.

הלכתי עמך לשם, ח"כ אורלב.

אני לא זוכר. באיזה עניין הייתה התביעה?

אינני זוכר את השם.

אבל כמה מקרים יש למשרד החינוך שדומים למקרה הזה?

יש אין-ספור מקרים.

יש הרבה מקרים.

יש מקרה של ילד בן ארבע או חמש שהלך לטיול בטבע עם הגננת, ונעקץ על ידי עקרב. האם צריך לשלם לילד?

איזה נזק נגרם לו בגין עקיצת העקרב? אפשר להשוות את זה למצב הזה?

זה 100% נכות.

איחרו בטיפול, יש שיתוק.

אבל זה לא רלוונטי, אינני חושבת שעלינו להיכנס לנושא התביעה. אנחנו מדברים על ההיבט הציבורי.

עו"ד אלמגור דיבר על העניין העקרוני.

אני שמח שהדיון מתקיים. לא אכנס לנושא האישי, משום שנדמה לי שאין זה המקום – יש תביעה בבית משפט לצורך זה.

האם לדעת ארגון ההורים הארצי לא טוב שוועדת חינוך עוסקת בנושא?

לא, אבל אני מנסה להגיע לעניין הכללי. אני חבר בוועדת החקירה שדנה בעניין הילד שנהרג מנפילת ענף עץ אקליפטוס. אתמול הייתי במקום, ואני נדהם מהמקרים שיכולים לקרות. איננו יודעים מה עוד צפוי בהמשך. אבל ממקרה למקרה אפשר להגיע לרעיונות חדשים ברמה הכללית, ולכן טוב שוועדת החינוך נכנסת לעניין.

ארגון ההורים הארצי הוא שיזם את הביטוח.

אני מבקש לקצר בהיסטוריה ולשמוע את עמדתכם בנושא.

לדעתי דרך הוועדה הזאת אפשר להשיג כמה דברים. ראשית, על מדף הביטוחים יש הרבה אפשרויות. אם היו משלמים 40 ש"ח לתלמיד, ייתכן שהיקפי הביטוח היו גדולים יותר.

אתם ביקשתם שהסכום יהיה רק 23 ש"ח.

כי גם הם חישבו את הסיכון ביחס להוצאה.

נכון. גם ארגון ההורים צריך להבין שככל שישלמו יותר התלמידים יהיו יותר מכוסים.

יש לי כמה הצעות. ראשית, בצבא יש תפקיד שנקרא קצין נפגעים. אני חושב שמשרד החינוך צריך לצאת מכאן עם מעין "קצין נפגעים" של משרד החינוך – בהיקף אזורי, מחוזי או ארצי, כפי שייקבע. הנציג יעמוד מול הנפגעים.

ירון מרכס סיפר שהוא זקוק לגרב. זה נראה לי כך לא רציני, הנציג הזה צריך שתהיה לו גם "קופה קטנה" כלשהי. אינני חושב שראוי שילד מסוים – שיש לו עורכי דין מסוימים – יקבל יותר מילד אחר. כולם צריכים לקבל הכל. אני רוצה שילד בנתיבות או בצפון יקבל את אותו דבר.

אנשים לא מתייחסים בכלל לבעיה הזאת. ירון מרכס יכול היה לעשות יותר ממה שהוא עושה היום, למרות שהוא נראה לי מלא אנרגיות.

אין ספק שבלי שתי רגליים אפשר לעשות פחות מאשר עם רגליים.

צריך לחשוב על זה. אם תצא מכאן קריאה ונוסיף עוד משהו לילדים – שאנחנו אחראים עליהם – בכך ייצא שכרנו.

לדעתי עלה כאן רעיון מבריק.

זאת בעצם עילת הדיון. חייל שנפגע בצה"ל – יש לו "אבא" שמלווה אותו, מטפל בו, תומך בו ומתעניין בו – יחד עם זה שהצבא הוא גם הנתבע וצריך אחר כך לשלם תגמולים וכו'. כך גם עם נפגעי תאונות דרכים ונפגעי תאונות איבה. יש ביטוח לאומי, יש כתובת.

אותם לא הייתי לוקחת כמודל לחיקוי.

אני מלווה במקרה שתי משפחות, ואני יודע שיש עובדים סוציאליים ויש טיפול. לדעתי המערכת במשרד החינוך לא נתנה את דעתה מספיק לנושא.

אגב, לגבי מורים יש יחידה במשרד החינוך שמטפלת במורים נפגעים. אם מורה נפגע, חס וחלילה, יש מערכת שתומכת, מתעניינת ועוזרת – בלי קשר לפיצויים.

זה נכון רק לגבי המורים של משרד החינוך.

יכול להיות. אינני זוכר, אבל אני מקבל שזה המצב – וזאת טעות. אך לגבי תלמידים, ייתכן שהרעיון שמר ויינריך מעורר צריך להיכנס להמלצות שלנו. לא ייתכן שתלמיד לשעבר יישב כאן ויאמר שהוא חש שהמערכת הפקירה אותו. יש לו ויכוח כספי עם מערכת החינוך – זו דרך העולם, אין מה לעשות נגד זה. גם למשפחות שכולות יש ויכוחים כספיים עם מערכת הביטחון. אבל מעבר לכך, אנחנו גם בני אדם: יש בעיות, צרכים ומצוקות.

אני מייצגת את ירון מרכס בתביעה שהגיש.

אך כידוע לך, איננו מקיימים כאן דיון בנושא התביעה.

לא רציתי להיכנס לשאלות המשפטיות, אותן אנהל כמובן בבית המשפט. רציתי רק לציין שני דברים: התיק לא נמצא בשלב מתקדם, אלא הוא עוד לא התחיל בבית משפט משום שיש הבעיה עם הגורמים האוסטרים. התיק עומד לפני דיון בבימ"ש עליון, ומתעכב כבר שנתיים וחצי בשל כך.

בגלל שמשרד החינוך שלח את ירון מרכס לאוסטריה והמקרה אירע שם, ירון מרכס נאלץ לשכור את שירותיו של עו"ד אוסטרי, כדי לשמור על זכויותיו. תקופת ההתיישנות שם היא שלוש שנים בלבד ולכן הוא הגיש תביעה באוסטריה, לשם הזהירות בלבד, ועד שתתברר כאן שאלת הסמכות – כדי שהתובע לא ייצא קרח מכאן ומכאן. המשמעות היא עלות של עשרות אלפי שקלים.

נוסף על כך, אני מחזקת את דברי נציג סוכנות הביטוח. אכן שולם מלוא הסכום בגין פוליסת תאונות אישיות. אבל הוטלו על ירון הוצאות נוספות. הפוליסה מוגבלת, זהו מוצר מסוים שמשרד החינוך קנה.

זו טעות. משרד החינוך, ועדת החינוך, מרכז שלטון מקומי וועדת החינוך נענו לפניית ארגון ההורים הארצי והשיתו אגרת חובה – היחידה הקיימת – על כלל ההורים, כדי לכסות את העניין.

כאמא לילדים אני מודעת לכך.

ותמיד יש בעיה של עלות מול סבירות. לעולם אי אפשר להגיע למקסימום.

המוצר שנקנה כאן לא מספיק.

נכון. אני רוצה להסב את תשומת לבם של ההורים ושל מי שקובעים את הדברים האלה, לכך שבארץ יש הצדקה מלאה להחריג את הנושא של תאונות דרכים. אך כפי שאנו רואים, באירועים חו"ל אין הצדקה לעשות זאת. כשקורה מקרה בחו"ל לא חל חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. אז נוצרת בעיה.

זאת הערה נכונה מאוד. הפוליסה צריכה לכלול התייחסות מיוחדת לתאונות בחו"ל, שבהם לא חל חוק פיצויי נפגעי תאונות דרכים.

אבל הפוליסה חלה בחו"ל.

בארץ הפוליסה נוספת על כל הזכויות שחלות מכוח חוקי תאונות דרכים. בחו"ל המצב אחר.

הפוליסה מחריגה תאונות דרכים. השאלה היא לגבי כפיפות בחו"ל.

אני מבינה את הבעיה. אחר כך יהיה ויכוח האם זו תאונת דרכים.

ברור שתאונה בחו"ל שונה במהותה מתאונה בארץ.

נמצא כאן נציג "כלל" ואני מבקשת לציין את האמפתיה שהחברה גילתה. נערך הליך בוררות קצר ומהיר מאוד, וירון מרכס קיבל את הכסף בסופו של דבר. אין טענות. הבעיה היא שהפוליסה עצמה היא בעייתית למי שנוסעים לחו"ל.

אני מזכיר לכולם שהכל עניין של פרמיה.

חשוב לי לציין שהיחס של משרד החינוך היה ממש לא אנושי.

למה הכוונה? היה אצלך מישהו?

היחיד שהיה אצלי הוא שר החינוך. מיד אחרי שנפצעתי הגיע אלי מנהל היחידה לחינוך ערכי – ולא יצא מזה שום דבר. כל המכתבים שכתבתי למשרד החינוך לא נענו וכך גם מכתב ששלח ח"כ שריד כחבר כנסת אל המנכ"ל שלומית עמיחי עם העתק אלי, שבו הציע לה להיפגש עמי. היא לא הגיבה עליו ולא ענתה לשיחות טלפון שלנו.

גם הקשר עם ח"כ שריד נוצר מקשרים אישיים שלנו, אחרי שפגשו אותו במסיבת קוקטיל. ח"כ שריד התפטר שבוע אחר כך.

אבל הוא עדיין חבר כנסת.

הוא סייע כחבר כנסת, בנושא של בית הלוחם ובניסיונות לעמוד מול משרד החינוך. אך משרד החינוך פשוט התעלם.

מה ציפית ממשרד החינוך?

ציפיתי שיבוא מישהו ויכיר באחריות, שיסייע לי במאבק מול צה"ל כשרציתי להתגייס ויהיה מהראשונים שיקדם זאת מול המערכת, שיסייע במימון שני סוגים של פרוטזות. ואולי יש לי חלום לחזור וללמוד לרוץ, ועושים את זה בארה"ב – בעלות של 50,000$ - ומשרד החינוך יוכל לדאוג לשלוח אותי לשם ולעזור לי בזה? ציפיתי שירגיעו אותי ויגידו לי שיהיו לי חיים לא פחות טובים מאלה שהיו צפויים לי. כי לחיות בלי שתי רגליים במדינה הזאת – זה לא פשוט. אפילו כדי להגיע לישיבה הבוקר נאלצתי לרדת פעמיים מכיסא הגלגלים כדי לרדת במדרגות באמצעות הידיים. אין כאן נגישות לכיסא גלגלים, המדינה לא נגישה.

יש כאן "ליפט".

אבל הוא לא עבד.

אשמח לקבל מכתב ממך על בעיות הנגישות שנגרמו לך כשהגעת לדיון בוועדה. אתה תעזור בכך לנכים אחרים. אני הולך לעשות מזה מהומה שלמה. אני לא מוכן לקבל שבבניין הכנסת של מדינת ישראל אין נגישות מלאה. זה שהמכשיר מקולקל – זה הכל תירוצים.

יצאתי לחו"ל מטעם המדינה. התביעה הוגשה כנגד מכלול שלם של גורמים, וזאת לשם הזהירות בלבד – כפי שציינה עורכת הדין שלי. אך האוסטרים טוענים שעליי לתבוע את משרד החינוך. כל צד זורק את האחריות על הצד השני, כצפוי. מי שמעניין אותי זה משרד החינוך.

חשוב לי לציין שאפילו אם עוזר פרלמנטרי של חבר כנסת יישלח לכנס בחו"ל כנציג של המדינה – כנס של המפלגה הסוציאליסטית או משהו דומה – וייפצע, מי שיפצה אותו תהיה המדינה ששלחה אותו. זה המקרה. לכן עשיתי הפרדה בין המקרה שלי לבין משלחות נוער לפולין. יצאתי כדי לייצג את האינטרסים של מי שיושב פה, וכדי שכשאחזור מאוסטריה אוכל להיות מדריך של נוער חילוני וחרדי – שאלמד איך לעשות זאת, או שאוכל להדריך נוער ישראלי פלסטיני וכו'. אני שירתי מטרות.

האם אתה רואה הבדל בין הנסיעה שלך לאוסטריה לבין ילד שנשלח לטיול באילת על ידי המדינה?

חוויתי את כל מה שחוויתי כשאני מייצג ישירות את האינטרסים של המדינה ולא יוצא כטיול שנתי או בצורה נהנתנית, או כמשלחת מטעם בית הספר לפולין – והייתי בכל המשלחות. אני מקבל את האסמכתא שנבחרתי והוכשרתי ועברתי סינון ואני המתאים ביותר וסמל המדינה עומד מאחוריי, כביכול, כשאני מייצג את האינטרסים שלה – ולכן אני רואה הבדל בין המקרים.

אני חולקת על ירון מרכס. אינני רואה הבדל בין המצבים. לדעתי עלינו לדאוג לכיסוי הביטוחי של תלמידים בין אם הם נסעו למצדה, לאילת, לפולין או לאוסטריה. הרגשת התסכול של ירון מרכס, התחושה שהוא נשלח – מובנות לי. אך תפקידנו לדאוג לכיסוי ביטוחי. כל שנה אנחנו יושבים כאן ערב פתיחת שנת הלימודים, בערך בתקופה הזאת, ודנים בעניינים כאלה.

בעוד שבועיים יש דיון כזה.

זה טקס קבוע, ותמיד עולה השאלה כמה אפשר להשית על ההורים כדי שיהיה כיסוי ביטוחי. זה נכון בכל פרמיה – גם כשהעירייה מבטחת את הגשר שהמומחים של הטכניון מאיימים
שהוא עומד לקרוס. השאלה היא כמה העירייה תשקיע כדי לוודא שהגשר לא ייפול ויימנע אסון. זה נכון גם במקרה של ההורים והתלמידים, ומתאים גם למקרה הפרטי: בכמה כל אחד מאתנו מבטח את ביתו הפרטי. זה שקלול של ההוצאה השוטפת מול הסיכון שלוקחים.

יש כאן שני צדדים. הראשון הוא הנושא המשפטי. אני אינני בקיאה בו, ואינני מציעה להיכנס לעומקו. אין לנו ידע, ואיננו בקיאים בפרטים. זה גם לא תפקידנו. הצד השני הוא ההיבט המוסרי, תחושתו של ירון מרכס שהוא חש נטוש. לא חשבתי על הרעיון, אבל אני חושבת שמר ויינריך צודק במאה אחוז. מישהו צריך להיות בצד של ירון מרכס.

הכוונה למישהו מהממסד.

מישהו במשרד החינוך צריך ללוות את ירון מרכס, כמו קצינת ת"ש. זה רעיון מבורך, וזאת המלצה שאנחנו יכולים לקחת. עו"ד מורג מייצגת את הצד המשפטי, אך מעבר לכך צריך לעמוד מישהו מהמשרד בצד של הנפגע. אני מקבלת את הרעיון של מר ויינריך במלואו.

אני מצטרף להמלצה הזאת, ומיד ננסח אותה. אני סבור גם שיש צורך לבדוק את הנושא של הפוליסה.

נדון בכך בעוד שבועיים.

ברור לי שהסיטואציה של פגיעה בתלמיד בחו"ל שונה מהסיטואציה של פגיעה בתלמיד בארץ.

אני יועץ של סוכנות הביטוח של השלטון המקומי. נכון בהחלט שהצרכים בחו"ל שונים לחלוטין מבחינה ביטוחית. ייתכן שצריך לחשוב כאן בצורה אחרת. הפוליסה שמותאמת לתלמיד בארץ לא מתאימה לחו"ל. יש שם סיכונים אחרים, פעילויות אחרות.

כשאדם נוסע לחו"ל, הוא קונה פוליסה לחו"ל. אולי ארגון ההורים ישקול זאת לקראת הישיבה?

צריך להוסיף חצי אגורה או אגורה לביטוח הזה, כדי לעשות פוליסה מיוחדת לתלמידים השוהים בחו"ל.

לא צריך להוסיף לביטוח הזה - צריך לעשות פוליסה מיוחדת לתלמידים בחו"ל.

צריך לעשות ביטוח לפי ימים, כמו שעושה אדם פרטי.

התלמידים שנוסעים לא יבטחו את עצמם. כל התלמידים יבטחו אותם. אני מתנגד שתלמיד יבטח את עצמו. אם הוא נוסע, הרי זה בשליחותם של 1,800,000 תלמידי ישראל. התלמיד לא נוסע בשליחות עצמית. לכן הביטוח, כמו בארץ, צריך להיות בערבות הדדית. בכל זה נדון ב4- ביוני.

אני מייעץ לנציג ארגון ההורים לבדוק את הנושא.

אני בעד ביטוח תלמידים בחו"ל לפי ימים.

למעשה יש כאן שלושה נושאים. ראשית, ולכך אני מבין שיש הסכמה רחבה, משרד החינוך צריך להסדיר בעל תפקיד שיהיה ממונה לטיפול בתלמידים נפגעים בצד האנושי, החברתי, הסוציאלי, יצירת הקשר – כדוגמת קציני נפגעים בצה"ל, או השירות הסוציאלי בביטוח הלאומי. זאת כדי שתלמיד נפגע יידע שמערכת החינוך מרגישה אחריות כלפיו כתלמיד. הוא תלמיד של המערכת כשהוא בריא והוא תלמיד שלה כשהוא נפגע.

אנחנו מבקשים ממערכת החינוך לבדוק את הנושא בתוך שלושה חודשים, ולהציג בפנינו פתרון, להבהיר האם המשרד מקבל את ההמלצה, וכיצד בדעתו לבנות את התפקיד או היחידה.

יש קו פתוח לתלמיד, אולי צריך לפעול במסגרת הזאת.

אני לא מתערב, אני צריך לבקר פתרונות ולא ליצור אותם.

אני יכולה לספר על תלמידים שערכו מחקר על הקו החם.

יש לי בקשה, לא כספית: אני מבקשת להמשיך את הקו הזה, ושימונה מישהו שיעמוד בקשר מול האוסטרים.

מיד, אמשיך בפירוט הנושא השני: אני חושב ששוכנענו שיש בעיה עם כיסויי הביטוח בסיטואציה של תלמיד שנפגע בחו"ל. הוועדה ממליצה לבחון פתרונות כיסוי ביטוחי מיוחד לתלמידים נפגעים בחו"ל.

תלמידים הנוסעים לחו"ל.

לזאת הכוונה. וזאת הואיל והתנאים של תלמיד הנפגע בחו"ל שונים לחלוטין מהתנאים של תלמיד הנפגע בארץ.

שלישית, אנחנו יכולים לגבש בינינו הבנה. עדיין לא איחרנו את הרכבת. אנחנו מציעים שגם במקרה של ירון מרכס ימנה משרד החינוך, באופן דחוף, נציג שאיננו מהמחלקה המשפטית. הוא ילווה את ירון מרכס, שלא ירגיש בודד במערכה. אין לכך קשר לתביעות הכספיות, הן יכולות להתנהל. זאת דרך הטבע.

לשבחו של ירון מרכס ולשבחה של משפחתו ייאמר שלא שמעתי שיש ניסיון לנצל את הדיון הזה כדי להשפיע על המערכת המשפטית. אבל זעקתו נשמעת: הוא מרגיש שהשאירו אותו לבדו.

מעבר לטיפול הכללי, הוועדה פונה למנכ"לית משרד החינוך בבקשה למנות לאלתר איש קשר לירון מרכס, כדי לסייע לו בדרכו, בבעיותיו ובצרכיו.

ולבסוף, הוועדה רשמה לפניה שמתנהלות תביעות כספיות, ואין היא רואה לעצמה אפשרות להיכנס לתביעות הכספיות.

שכחנו את הרשות המקומית בכל הסיפור.

בית הספר שייך להם.

היא נוגעת לעניינם של המורים.

תודה לכולם. אני מאחל הצלחה רבה לירון מרכס.

הישיבה ננעלה בשעה 09:30.