פרוטוקולים/ועדת חינוך/2832



3
ועדת החינוך והתרבות
19.02.2001

פרוטוקולים/ועדת חינוך/2832
ירושלים, י"ח באדר, תשס"א
13 במרץ, 2001

הכנסת החמש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שלישי




פרוטוקול מס' 238
מישיבת ועדת החינוך והתרבות
יום שני, כ"ו בשבט התשס"א (19 בפברואר 2001), שעה 10:00

חברי הוועדה: זבולון אורלב - היו"ר
קולט אביטל
יולי אדלשטיין
זאב בוים
זהבה גלאון
יעל דיין
רחבעם זאבי
ענת מאור
יהודית נאות

צבי שפירא - מנכ"ל הטלוויזיה החינוכית, משרד החינוך
חוה ברנע - ראש היחידה לחיי משפחה וחינוך מיני, שירות פסיכולוגי ייעוצי, משרד החינוך
מיכל זקסנברג - יועצת בכירה בשירות הפסיכולוגי ייעוצי
נחמן שי - יו"ר רשות השידור
אורי פורת - מנכ"ל רשות השידור
עוזי פלד - מנכ"ל טלעד
איילת כפרי - הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו
ד"ר יצחק קדמן - מנכ"ל המועצה לשלום הילד
ד"ר שרונה קומם - הסתדרות הפסיכולוגים
יהודית רקנאטי - עובדת סוציאלית, ההסתדרות הכללית
גולדמן ישראל - חוות הנוער הציונית
רחל אבייאב - חוות הנוער הציונית
אורי אלוני

יהודית גידלי

סיגל גורדון

גבולות המותר והאסור בשידורי טלוויזיה – שידור האונס וההתאבדות.







גבולות המותר והאסור בשידורי טלוויזיה – שידור האונס וההתאבדות

בוקר טוב, אני פותח את ישיבת ועדת החינוך והתרבות בנושא: גבולות המותר והאסור בשידורי טלוויזיה וזה בעקבות רצף של שידורים שהייתה עליהם תרעומת רבה, שידור אחד הוא שידור האונס במהדורת החדשות ב"מבט" בערוץ השני, והשידור השני, שידור ההתאבדות בתוכנית "עובדה" של הרשות השנייה. אני מציע שנראה את אחד השידורים וזה השידור שדיברו עליו פחות, שידור ההתאבדות.


(מוקרן קטע מתוך שידור ההתאבדות ששודר בתוכנית "עובדה")

לגבי הקלטת השנייה – למי שלא ראה – יש שם מראות של אדם שמכה אישה, האישה היא עירומה והצופה רואה את ההתעללות הקשה באישה.

אני חושב שצריך לדבר על גבולות המותר והאסור בשידורי טלוויזיה, מפני שברור לכולנו שיש השפעה גדולה מאוד ממה שהטלוויזיה משדרת על תופעות שאנחנו מנסים להיאבק כנגדן, גם בכל מה שקשור בשמירת כבודה של האישה, מניעת אלימות כנגד נשים ובכלל מניעת אלימות בחברה.

לגבי נושא ההתאבדות, נמצאת כאן נציגת השירותים הפסיכולוגיים הייעוצים של משרד החינוך, ובוודאי היא תדבר על ההשפעות שיש לקלטות כאלה על בני נוער, על הרצון שלהם להתאבד או אי הרצון שלהם להתאבד. אני חושב שצריך לדבר על הנושא הזה. אני לא חושב שיש מישהו שחושב ששלטון יכול לעשות צנזורה וכדומה, אבל יחד עם זאת, אני חושב שהנושא צריך לבוא על סדר היום על מנת שערוצי השידורים יקבלו על עצמם מגבלות, יידעו את ההשלכות ויחליטו על האחריות שיש להם כלפי החברה.

בשבוע שעבר הגישו חברי כנסת רבים הצעה דחופה לסדר היום שהוכרה בנושא הזה, לצערנו הדיון לא הסתיים, אבל בהבנה עם חברי הכנסת סיכמנו לקיים את הדיון ובלבד שנודיע לוועדה למעמד האישה ולוועדה לקליטת עלייה וכך עשינו. אני מקדם בברכה את חברת הכנסת יעל דיין, שהיא יושבת ראש הוועדה למעמד האישה.

בוועדה למעמד האישה בראשותי קבענו למחר ישיבה בנושא וביטלתי אותה מאחר ולא ראיתי טעם בכפילות. אני מברכת את ועדת החינוך שהקדימה אותנו, אבל כמובן שזה נושא משותף.

אנחנו עוסקים בהיבטים השונים של פרסום חומרים שנוגעים לאלימות כלפי נשים, בין אם זה אונס או סוגים אחרים של אלימות. יש על זה דיון מאוד מעמיק ומאוד נרחב, אנחנו עובדים עם כל הגורמים, גם בארץ וגם בעולם, גם בנושא פורנוגרפיה וגם בנושא של צילומים ישירים של אירועים כאלה – גם עיתונות וגם טלוויזיה – ויש טענה די מבוססת, שזה נותן גירוי לעשיית דברים ולא להימנעות מדברים שכאלה - כי מי שמופרע, זה מעורר אותו. אנחנו נוטים לומר, זה יבהיל אותם, זה יזהיר את הנשים, זה יבהיל את האנסים, הם יראו כמה זה איום ונורא, אבל הטענה הרווחת והמבוססת, שההפך הוא הנכון.



בשעתו התנגדתי – וגם היום – לחוקק חוק נגד סוג כזה של פרסום, גם אם מדובר בעובדות וצילומי אמת, אבל צריך להיות קו, שהרשויות עצמן, בין אם זה רשות השידור או העיתונות, יקבלו על עצמן לעשות את ההבחנה, איפה הדבר הוא גירוי שבהרבה מקרים מעודד אלימות יותר מאשר מרתיע, אותם אנשים שמתגרים מזה, ככל שזה נורא יותר, הגירוי קיים עוד יותר, זה נותן גירוי שלילי.

אני מאוד מבקשת שלא להיגרר כאן לחקיקה ולא לסנקציות אלא שגם רשות השידור וגם הערוצים השונים יבחנו עצמם טוב, יסיקו את המסקנות וינהגו בהתאם. זו הייתה נפילה מאוד קשה, אבל המעלה היחידה שיש במקרים כאלה, שזה מעלה את הנושא על סדר היום הציבורי. אני בטוחה לגמרי שתהיה הפקת לקחים.

אני רוצה להעלות כמה שאלות, ראשית, מהו קו האדום בשידורים מעין אלה? שנית, אני תוהה, בפני מי עולה סוגייה רגישה מעין זאת ברשות השידור? האם המקרה הזה הובא בפני מישהו? לא שאני מחפשת אשמים, אני שואלת את השאלה על מנת להפיק את הלקחים בעתיד. בנוסף אני שואלת, של מי הייתה התבונה הזאת, להעיר או להזהיר: "מה שהולכים לשדר כעת, מדובר בדברים שהם קשים לצפייה". מי שחשב שאפשר להסתפק באזהרה כזאת ולראות בעצם השידור מעין ערך מוסף, מעין אפקט הרתעתי, אני תוהה בכלל, מה הערך המוסף או מה הערך החדשותי של שידור קלטת כזאת.

אני מסכימה עם הדברים של חברת הכנסת יעל דיין, לא רק שהדברים האלה אין בהם אפקט הרתעתי, להפך, זה יכול להעלות את מפלס האלימות. הייתי אומרת, שבאופן עקיף רשות השידור נתנה גיבוי למעשה האונס. האישה נאנסה פעמיים, פעם אחת על ידי התוקף ופעם שנייה על ידי שידור מעשה האונס.

אנחנו כל הזמן עושים עבודה הסברתית, חקיקתית כדי להיאבק בקשר השתיקה, כדי לקיים דיון ציבורי, כדי לעודד נשים להתלונן, כדי להביא נשים לשבור את מעגל הנחיתות שהן נמצאות בו, אנחנו יודעים איזה דרך חתחתים אישה צריכה לעבור כשהיא כבר מחליטה להתלונן, במקרה הזה האישה בחרה במעשה אמיץ, היא בחרה לדבר על זה, רק שהיא לא ציפתה שהיא תמצא את עצמה נאנסת פעמיים. לא מספיק שהיא בחרה בצד האמיץ הזה – אנחנו יודעים שנשים צריכות לפנות למשטרה, ורק מיעוט מכלל האנסים מורשעים – היא כבר עושה את הצעד האמיץ הזה ופתאום היא רואה עצמה מופיעה בטלוויזיה.

צריך להילחם בקשר השתיקה, מה עשתה רשות השידור? התפיסה של הרשות נתנה לגיטימציה לאיזה שהיא הבנייה חברתית ותרבותית, שמקבלת בתוכה נורמות, שגופה של האישה מותר – אני לא חושבת שמישהו חשב שהוא מותר במעשה האונס – הוא מותר במעשה ההקרנה.

אנחנו צריכים להביא למצב, שרשות השידור או כל רשות טלוויזיונית תקיים את הדיון הציבורי, תסביר למה חשוב לשבור את קשר השתיקה, תסביר את זה שנשים נחותות מבחינה חברתית, כלכלית ופוליטית ביחס לגברים, תיצור את הדיון הציבורי, אבל לא על ידי שידור זוועתי שכזה. מה הם חשבו, שזה יזעזע את הצופים? מי שצילם את המעשה הזה רצה לספק את היצרים הסדיסטיים, הוא רצה לספק צרכים ומאוויים. את אלה שאנחנו רוצים להרתיע, זה לא ירתיע אותם, זה רק יספק את הצרכים שלהם.

אני חושבת ששגתה רשות השידור בעניין הזה ואני חושבת שצריך להתקבל איזשהו נוהל. אני מסכימה עם חברת הכנסת דיין, הדברים האלה לא יכולים לבוא בחקיקה, לא כל דבר צריך לבוא בחקיקה, אבל יש איזה תבונה ושכל ישר בעיקר במקרים רגישים מעין אלה, שנושא כזה עולה לדיון, זה צריך לבוא לדרגים קצת יותר בכירים כדי לקבל החלטה מה לשדר ומה לא.

שלושת המקרים שאני רוצה להתייחס אליהם הם: ההתאבדות, קלטת האונס והשידור מאמש ששודר, מכירת העולה החדשה לזנות. מכירת העולה החדשה לזנות זה בדיוק שידור שראוי היה לשדר, הוא השיג את המטרה הציבורית הראויה לעומת קלטת האונס. היות ואותו כתב הביא את שתי הכתבות, אני חושבת שזה בדיוק ההבדל בין שיקול הדעת הנכון והלא נכון, אתמול כאשר צפיתי בשידור של מכירת העולה החדשה לזנות אמרתי לעצמי, הנה שירות לציבור.

הכעס שלי נובע מכך – ולכן נמניתי עם אלה שהגישו הצעה לסדר בנושא – מההודעה של רשות השידור, ההחלטה ששידור האונס היה מוצדק. אני משוכנעת שהיו לכם טלפונים – כי לי היו ואני לא רשות השידור – של אנשים מאוד נזעמים שהרגישו נפגעים משידור קלטת האונס, לא רק נשים אלא גם גברים. זו קלטת קשה לצפייה וזו קלטת שלא היה צריך לשדר אותה.

ביררתי ונאמר לי, שהנאנסת עצמה נתנה את רשותה. בדקתי את העניין והיא נתנה רשות לאיתי רפפורט לשדר. כפי שאנחנו נלחמים פה על זכות הציבור לדעת, אני חושבת שאנחנו גם מצווים להילחם על זכות הציבור להיות מוגן, זה ההבדל הגדול וזו מטרת הישיבה היום.

אני חושבת שהחומר לא ראוי ויש בו אינוס של הצופים. לא הייתי צריכה להיות הנאנסת בשביל להיפגע מהשידור הזה. הסיבה שהרגשתי נאנסת היא כאין וכאפס לעומת הדברים שאני חוששת מהם מאוד, שגם קלטת ההתאבדות – בערוץ השני – זה חומר לא ראוי משום שהוא לא משמש את הציבור אלא הוא עשוי להגביר את הבעיה שכביכול לשמה פרסמתם זאת.

אם מותר לכרוך עוד נושא, צילומי התקריב מזירות הפיגוע. זה גם נושא שעלה לאחרונה לדיון ציבורי. רצוי שתקשיבו כי אם הייתם מודים מייד טעינו והייתם מבקשים את סליחת הצופים, לא היינו נדרשים לדיון הזה. מותר להודות בטעות ובשגיאה. אני אומרת את הדברים בשם אדם ששבוי בשידורים שלכם, אני צופה בחדשות וזכותי לא לראות את קלטת האונס. לכן, אם לא נגיע להבנה, לא תהיה ברירה לעשות מעשה חקיקה.

אנחנו עדים להצפה גדולה של סרטים מיובאים שיש בהם הרבה אלימות, וגם הם ראויים, לא אגיד לצנזורה אבל לבקרה. אני סבור שהקריטריונים לשידורים נחלקים לשניים, כאלה שלנו אין מה להתערב בהם, הם שיקולים מקצועיים של בעלי מקצוע, אם זה רייטינג, ישנם שיקולים שלהם ולנו אין מה להתערב בזה ונעשה שגיאה אם נתערב בהכתבה של קריטריונים ברשויות השידור השונות מה לשדר ומה לא. אבל מותר לנו לומר להם, ששלושה קריטריונים הם צריכים לזכור והם:

1. כבוד האדם כלומר גם כבוד האישה.
2. צנעת הפרט.
3. ערך חינוכי שלילי, כלומר, אם הסרט או הידיעה אין בהם עידוד או גירוי לחיקוי. אני מתכוון לכל דבר שמעודד מישהו, אפילו רק בודד, לחזור על אותה הצגה שהוא ראה בטלוויזיה, וזה בקריטריונים השליליים.

לסיכום, קריטריונים מקצועיים או עסקיים מסחריים הם לא עסקינו כחברי כנסת, הם עושים את השיקול האומנותי והמסחרי, אנחנו יכולים לומר להם רק, שאנחנו מבקשים שתהיה להם ביקורת עצמית משלהם על פי שלושה קריטריונים מבחינת הציבור שאנחנו מייצגים, הראשון הוא, כבוד האדם עם דגש על כבוד האישה. השני, צנעת הפרט. והשלישי, ערך חינוכי שלילי.



אני רוצה לומר, שלסרטים שלנו יש השפעה שלילית יותר מאשר סרטים מיובאים. גם אם יש סרטים מיובאים שיש בהם את הדברים הללו, שגם אותם אני לא אוהב, זה שונה מאשר אם זה משהו שהוא משלנו.

איפה העונש לאונס? לכן צדקה חברת הכנסת נאות כשהיא אמרה, שהשידור אמש על המסחר במכירת אישה הוא חיובי כי המנוולים נענשו, הם נתפסו ונענשו. כל צופה מבין שנעשה מעשה נורא, האישה לא נחשפה, פניה הוסתרו ולעומת זאת הראו את הפושעים. הפושעים נענשו. מבחינה ציבורית יש פה עונש לאונס, עונש לחוטא.

חשוב באיזה תוכנית מביאים את הדברים. אם מביאים אייטם כזה בתוכנית סקסית בטלוויזיה, אז בהרבה בתים יודעים שבתוכנית כזאת לא צופים, בעיקר בגלל ילדים ובעיקר קהל דתי. לעומת זאת, אם אייטם כזה מובא בתוכנית חדשות שפתוחה לכל המשפחה, פה אנחנו חוטאים לגבי המשפחה. אני רוצה להעיר את זה גם לגבי פרסומות שבאות בתוך החדשות. ראיתי שבתוך הפרסומות יש פרסומות של ערטול או חצי ערטול, תזכרו שיש קהל לא מבוטל – לא חרדים אבל דתיים – שזה מפריע להם, קודם כל לגבי הילדים שלהם. יכול להיות שהשיקולים הם כלכליים מסחריים שאתה לא יכול לצנזר אבל צריך לחשוב מתי לשלב זאת. הייתי בבית דתי שבו היו שידורי חדשות ומייד הופיעה הפרסומת עם ערטול של אישה, זה הפריע למשפחה ואנחנו צריכים לחשוב גם על המגזר הזה כמו שאנחנו חושבים על המיעוטים כמו שאנחנו חושבים על עצמנו ועל כל מיני קבוצות ומגזרים, אנחנו צריכים לחשוב גם על הקהל הדתי שזה מפריע לו ואם מביאים דברים כאלה, צריך לדעת באיזה תוכניות להביא אותם ולא בתוכניות חובה, ברור למה אני מתכוון כאשר אני אומר תוכניות חובה כמו מהדורת חדשות למשל. אם בתוך מהדורת חדשות מובאת פרסומת כזאת, גם על זה צריך לתת את הדעת.

בכדי לא לחזור על מה שנאמר עד עכשיו, אני רוצה לערוך הבחנה בין שתי הקלטות. לא רק בגלל אופיו של הערוץ הראשון לעומת הערוץ השני, אלא משום שהקלטת השנייה של ההתאבדות היא אסורה לפי החוק. כלומר, יש חוק שאוסר פרסומם של קטינים שמתאבדים.

זה לא נכון.

יש לנו את החוק.

הצילום שודר כשהיא כבר לא הייתה קטינה. אני יודע שמר קדמן אמר את זה, אבל זה לא נכון.

אני עורכת את ההבחנה הזאת גם בגלל אופיים של הערוצים וגם בגלל מה שאני חושבת נכון או לא נכון על פי חוק, לפחות לגבי אותה קלטת כן ניתן היה לנקוט באיזה שהיא פעולה. אבל כדי לא להוסיף על מה שנאמר כאן, אני מסכימה עם כל מילה בנושא הזה שאמר חבר הכנסת זאבי.


אני רוצה לשאול כמה שאלות את אנשי הערוץ הראשון שנמצאים כאן. אני מבינה שאנשי ציבור עומדים בפני ביקורת. השאלה היא, בפני איזה ביקורת עומדים אנשי תקשורת? איזה פעולה ננקטת כאשר מישהו עושה דבר שלפי כל קריטריון שאנחנו יכולים לחשוב עליו הוא לא תקין. אני מבינה שאדם שרואה קלטת כזאת, המחשבה הראשונה שלו היא סקופ, אף פעם לא הראו כזה דבר, אם זה סקופ אז כדאי להראות זאת בחדשות. מהם הפילטרים שעוברים אותם אנשים שמחליטים להראות חומר כזה? מצד אחד, באיזה אינסטנציות זה עובר כדי שתתקבל כזאת החלטה, ומצד שני, מה אתם מתכוונים לעשות בעתיד על מנת שאנחנו לא נעמוד שוב בפני אותן החלטות שגויות?

למרות שהדבר לא נאמר, ובכל זאת, אנחנו יושבים בוועדת החינוך, כלומר שלטלוויזיה יש לא רק שיקולי רייטינג אלא גם ערך חינוכי, מה ההתייחסות שלכם לערך החינוכי כלפי הציבור? לא רק אנחנו כאנשי ציבור עומדים בפני ביקורת אלא שישנה ביקורת וישנם הפקת לקחים גם לגבי סוג השידורים שאתם משדרים.

כשפתחת את הדיון נתת כותרת לדיון הזה: גבולות המותר והאסור בשידורי טלוויזיה, ובהמשך לדברים שנאמרו כאן, אני רוצה למקד את הנושא כי אחרת אני הולך לאיבוד כנגד מה אנחנו מתרעמים? אם מדובר כאן בשידור מעשה אלימות, חבר הכנסת זאבי הציע קריטריונים, אני חושב שאם נתרכז בזה, אני בטוח שנשמע דברים מעניינים מאנשי תקשורת ומאנשי רשות השידור והרשות השנייה שיושבים כאן.

אני חייב להודות, שלא ראיתי את הקלטת המדוברת, אני אומר זאת בשמחה בלתי מוסרת, אבל יחד עם זאת, יש לא מעט שידורי אלימות שיש להם ערך חדשותי. ראיתי אי אלו מעשי אלימות שלא דרך עדשת הטלוויזיה, ולפני עשר שנים ראיתי בטלוויזיה מה שהתרחש בין הונגרים לרומנים, אני חייב לומר שבכל פעם שאני נזכר בזה זה גורם לי לבחילות. לשידור הזה היה בהחלט ערך חדשותי וזה היה מושג של מלחמה בשידור חי. אם הולכים בכיוון הזה, בואו נקיים דיון, איך משדרים אלימות, אם משדרים אלימות, למה וכמה? אם אנחנו מדברים בנושא גירויים, ודאי שאני שייך לאלה שמדברים על איסור גירויים שמדובר בהם כרגע, אבל אם מדברים על גירוי מסוג אחר, בואו ננסה להגדיר את הגבולות ולהגביל עצמנו לתחום מסוים. אם נתפזר בכל התחומים, לא נשיג את מטרתנו. אני שייך לאלה החושבים שבחקיקה לא נעשה דבר.

לסיכום, אדוני היושב ראש, אני מציע לחשוב לאיזה כיוון אנחנו רוצים לפתח את הדיון.

הייתי רוצה לשמוע מנציגי רשות השידור והערוצים השונים על השיקולים להכניס לשידור שילוב של פורנוגרפיה ואלימות כפי שבאים לידי ביטוי בקלטת. לי היה רושם, שיותר מאשר שיש בזה עניין חדשותי גדול, הייתה כאן קריצת עין לרייטינג. וכאשר ניסיתי לבדוק מאיפה בא הרושם הזה, אם אני לא טועה, היה פרומו לתוכנית הזאת. זה לא ששידרו קודם קטע, אבל הייתה הודעה מקדימה של אזהרה, שישודר חומר קשה, חומר שצריך להרחיק ממנו ילדים. כשאני חושב על זה אני שואל, ממה נפשך. אם זה חומר קשה, אולי מישהו היה צריך לוותר על השידור הזה? ואם לא, בשביל מה להגדיר ולהזהיר את הציבור? אני חושש, שהיה פה עניין של קריצת עין לרייטינג וזה מדאיג אותי.

הוועדה הזאת שמעה פעמים רבות על מחקרים שמלמדים על הקשר הישיר בין מה שמשדרים בטלוויזיה לבין התנהגות של בני נוער צעירים ומבוגרים, מחקרים מכל העולם, בכל השפות, בכל התרבויות, והדבר הזה הוא דבר אוניברסלי. מאחר ואנחנו מדברים כרגע בשתי קלטות, שהאחת מדברת על אונס והתעללות קשה, והשנייה מדברת על התאבדות, שבוודאי לדעת כולנו אלה שני דברים שהם פסולים מעיקרם וחובתנו להילחם בהם ככל יכולתה של חברתה. צריך להבין ששידורים כאלה יש להם השפעה שלילית לשלושת התופעות האלה, של אונס, של התעללות ושל התאבדות. שיידעו זאת המשדרים ואם הם לא יודעים זאת נאמר להם בצורה ברורה.

ברור לי, שיש חופש דיבור ושזכות הציבור לדעת, אני רק חושב שאנחנו צמחוניים ואנחנו עם תסביכים לומר לרשויות היכן עובר הגבול. חברת הכנסת דיין אומרת, אני לא רוצה את זה בחקיקה, גם אני לא רוצה את זה בחקיקה, אבל אני שואל את עצמי, עד מתי נשב עם ידיים בכיסים ולא נעשה שום דבר? האם בזה אנחנו ממלאים את חובתנו, האם בכך שנקיים דיון והאם בכך שננסח החלטה שתאמר איך אנחנו רואים את הדברים או בזה שנאמר שאנחנו מבקשים מהם שוב ושוב לקיים דיונים ולקבוע בעצמם, אני שואל את עצמי שאלה טובה, לומר לך שאני חושב להטיל את האחריות רק על המשדרים? אני לא בטוח בזה ואני לא יודע אם אנחנו לא פותרים את עצמנו יותר מדי בקלות לא לומר את דברנו גם בחקיקה. אגב, הדברים כתובים מה מותר ומה אסור גם בחקיקה, גם בחוק רשות השידור וכל הבעיה היא בעיית היישום שיש לנו עליהם מחלוקות.

אין ספק, שזכות הציבור להיות מוגן בפני שידורים שמעודדים תופעות שאף אחד מאתנו לא רוצה אותם, ולכן לדעתי צריך לדבר עליהם בפחות צמחונות.

שמעתי את דבריו של חבר הכנסת בוים, שאמר בנושא הרייטינג, גם אני ביני לבין עצמי שואל את עצמי, האם מישהו כאן חטא בשיקול של רייטינג? אגב, אני לא חושב שזה שיקול זר, אני חושב ששיקול רייטינג הוא שיקול לגיטימי מאוד. אני חושב שזכותה של רשות השידור וזכותה המלאה של "טלעד" לשקול שיקולים של רייטינג, אלא אסור ששיקולי רייטינג יהיו על חשבון החברה, שהחברה צריכה לשלם מחיר חברתי.

אני מרגיש שהדיון כאן יותר מדי נינוח ואני חושב שהבעיה העומדת לפתחנו היא בעיה יותר קשה, בעיקר שהיא לא חד פעמית. אני יכול להעיד על כך שכאשר קיימנו כאן דיון על פרסומות, כשעמדנו פה נדהמנו לראות כיצד פרסומות הן מעודדות אלימות, זילות כלפי נשים וכדומה. כלומר, אנחנו מקיימים כאן דיונים ושוב חוזרים ושוב מדברים וכאילו ששום דבר לא קרה. אני לא מרגיש שהרשויות המשדרות מתחבטות באופן רציני, שוקלות, מקבלות על עצמן מגבלות קשות יותר ואם יש דבר שהוא בספק הן הולכות לחומרה, אני לא מרגיש את הדבר הזה.

אני מוכרחה לומר, שהייתה היענות לכל פנייה שלנו, הורידו מהמסך כל דבר שהיה בו שידור פוגע לאחר פעם אחת של תגובה קשה שלי.

אנחנו לא צריכים להיות כלב השמירה.

זה התפקיד שלנו.

ראשית, אני משבח את אלה שפנו ועוד יותר את אלה שנענו, אני חושב שזה דבר ראוי, אבל אני שואל את עצמי כל פעם, האם אנחנו הטלנו מספיק חובה חוקית על הגופים המשדרים, שתחול עליהם אחריות יותר מחייבת, ברורה יותר, שיידעו יותר את גבולות המותר והאסור בשידור. אגב, אני עושה הבחנה בין חופש הדיבור לבין חופש השידור. חופש דיבור הוא דבר אחד וחופש השידור הוא דבר שני. כמו שבחופש הדיבור כולנו מסכימים שההסתה אסורה כי הסתה רוצחת, כאן גם בחופש השידור צריך לקבל על עצמנו מגבלות, שאולי הן לא פופולריות ואולי לא נעים לדבר עליהן, אבל אני חושב שברגע מסוים לא תהיה לנו ברירה וצריך לדבר עליהן.

בלי קשר לדברים שאמרתי קודם אבל בהמשך לדברים של יושב ראש הוועדה, חבר הכנסת אורלב, אני רוצה להעיר או להזהיר. ההיזקקות לחקיקה עושה קצת חיים קלים ואני לא עושה שום הבחנה בין חופש הדיבור לבין חופש השידור, זה חלק מגבולות חופש הביטוי, אני חושבת שבגבולות חופש הביטוי צריך להשאיר שוליים רחבים, והמאבק שלנו כחברי כנסת צריך להיות בהתדיינות עם הגורמים המופקדים, לצורך העניין – רשות השידור. בחקיקה תמיד צריך למצוא איזונים בין זכות הציבור לדעת לבין תבונה, רגישות, הבנה של אותם גורמים שמופקדים במערכות התקשורת השונות. המאבק שלנו לגבי זכותה של האישה על גופה, לגבי מניעת התאבדויות, לגבי כל אותם דברים רגישים, צריך להיות בויכוח הציבורי, בדיון הציבורי ולא למהר להיזקק לחקיקה.

אני רוצה להתייחס לקלטת של אילנה דיין בנושא ההתאבדות. ראשית, מאחר ופרץ פה ויכוח לגבי החוק, אני רוצה לתת מילת הבהרה. אם אותה נערה – גיבורת הסרט – הייתה קטינה שהתאבדה והסרט הוקרן, זו עבירה על החוק, עבירה פלילית וזה צריך להיות מטופל במישור אחר. אם כאשר היא התאבדה היא כבר לא הייתה קטינה, פורמלית, לא הייתה עבירה על החוק.

אני רוצה לומר משהו לא על הצד החוקתי. בחקר השפעת התקשורת – יש הרבה מאוד מחקרים בנושא שהתוצאות מבלבלות ומעורבות – יש תחום אחד שבו יש הוכחה מוחלטת של כל המחקרים שהתקשורת אכן משפיעה על ילדים ובני נוער וזה בנושא התאבדויות.

מדי שנה יש בארץ יותר מ-800 ילדים ובני נוער שמבצעים ניסיונות התאבדות. ייתכן והמספר הוא גבוה בהרבה אבל זה הנתון שאנחנו יודעים עליהם. בחלק מהמקרים הנתונים לא מדווחים גם כאשר יש ניסיון קשה מאוד מכיוון שבתי החולים מנסים להסתיר את זה, חלקם מתוך כוונה לעזור למנסה להתאבד כדי שלא תהיה להם סטיגמה. על כל פנים, מדובר בקבוצה לא קטנה.

אחוז לא קטן הוא הסקסואליים.

על כל פנים, מדובר בקבוצה לא קטנה, מדובר בדבר שהוא אופייני לגבי קבוצות מסוימות של נערים ונערות. המחקרים מראים, שכל שידור שיש בו הענשה מאחורי השידור, הדבר הזה מגביר מאוד ניסיונות אובדניים בקרב בני נוער. אם יש ניסיון של האדרה בניסיון ההתאבדות – היה משהו בסרט הזה של ניסיון להאדיר את הפתרון של התאבדות כפתרון מתאים. נכון שאף אחד בחדר הזה לא ינסה להתאבד, אבל בקרב בני נוער, במיוחד בקרב כאלה שיש אצלם חשש כזה, הדבר מהווה סכנה בלתי רגילה.
לאחר שידור הכתבה קיבלנו פניות מהורים, שהילדים שלהם, חלקם, מאושפזים ב"שלוותה" ובמקומות אחרים, והם אמרו, שהם מקיימים מלחמה נוראית גם בעזרת אנשי מקצוע מול הילדים שלהם כדי להבהיר להם שהתאבדות איננה דרך נכונה ובא השידור הזה והורס עבודה רבה. אגב, בסוף השידור של התוכנית הזאת ניתנו 45 שניות לאיש מקצוע, לתת איזון. זה לא איזון וזה לא נכון. אני חושב שהייתה פה שגיאה רצינית מאוד בשיקול הדעת.

ב-1988 היה הסכם בין ועדת האורחים דאז לבין דובר צה"ל, וועדת האורחים הסכימה לצמצם למינימום כל דיווח בנושא התאבדויות. אני חושב שאם אין ועדת אורחים אז איזשהו גוף אחר צריך לחזור חזרה על ההסכם הזה.

אנחנו מנסים להתמודד עם העניין באמצעות תוכניות שונות של התמודדות עם צפייה מבוקרת בנושא של תכנים שעולים בטלוויזיה. בוודאי שבשנים האחרונות הם מאוד חזקים וקשה מאוד להתעלם ממה שילדים רואים. אגב, דיברו פה פחות על השפעה שיש לתכנים השונים לגבי ילדים והם אחרים לגמרי מאשר אנשים מבוגרים. ילדים שחשופים לתכנים אלימים, בוודאי שזה משפיע על השקפות העולם שלהם ועל תפיסות עולם הרבה יותר מאשר מבוגרים. מה שקורה, אנחנו רואים שסף הגירוי יורד, זאת אומרת, כאילו מתרגלים לראות תכנים אלימים, פחות מתרשמים גם לגבי אנשים מבוגרים, למרות שהשידור על האונס זעזע את כולם ומה זה עושה לילדים שרואים את זה בחדשות, תוכנית שהיא לכל המשפחה - - -

מה זה עושה?

נשמע אחר כך מילה מהשטח כי אנחנו מנסים לבדוק מה זה אומר לגבי ילדים שחשופים לתכנים כאלה, וכמובן כאשר מדובר בטלוויזיה שמביאה את המציאות לתוך הבית.

אני רוצה להתייחס לקלטת השנייה כי יש כאן איזשהו שוני בין הקלטת בחדשות בנושא האונס לבין הנושא של הנערה שמדברת על התאבדות. בין יתר התפקידים החשובים שיש לטלוויזיה שזה לא רק מתן בידור אלא מתן מידע, היא גם מחנכת והיא גם מעלה מודעות. מאוד יכול להיות, שיש נושאים שמאוד חשובה לגביהם המודעות. בנושא של התאבדות, מאוד חשוב לנו להגיע להורים, להגיע לחברים, לעורר מודעות של בני נוער והסובבים אותם כדי שלא יהיו מקרי התאבדות. השאלה שנשאלת, מה קורה כשמעלים נערה כזאת שגורמת להזדהות גדולה מאוד ואפשר להתחבר אליה ולהבין אותה ולהזדהות עם מה שהיא אומרת. אנחנו יודעים שזה יכול לעורר אחרים מן הכוח אל הפועל. 45 השניות שהוקצבו עבור איש מקצוע אינן מספיקות, אם כבר מדברים על נושא של התאבדות שהוא נושא כל כך רגיש, יש לתת לאיש מקצוע הרבה יותר זמן לדבר כי אולי אפשר היה לעשות עבודה שתעזור לקהילה.

אגב, שפ"י כתב מכתב, בעקבות המשדר הזה, דרך הדוברת, וביקש להתייחס בתוכנית הבאה של עובדה ולהעביר כמה מסרים מאוד חשובים, אולי אפילו לתקן את הנזק.

נעניתם בחיוב?

לא, זה לא שודר ולא נעשה דבר.

הדיון שבו אנחנו דנים הוא קצה קרחון של התופעה. שאלת מה עושה הנוער? הנוער מזדהה בכל מיני דרכים לא רק באמצעות הטלוויזיה, גם באינטרנט, ואם יש לנו קצה קרחון שאפשר לבקר אותו ולמנוע ביקורת כלשהי, מאוד חשוב לעשות זאת. הנערים מחפשים דברים קיצוניים והתפקיד שלנו הוא לדבר על התופעות כדי שאנשים יידעו איך לעזור לילדים ולעצור אותם. זה בעצם מה שהיה, ילדה שלא עצרו אותה בזמן. יש לעשות זאת בדרך שמעוררת הזדהות אלא בדרך מונעת.

הסוגיה של קלטת האונס הועלתה בוועד המנהל ובמליאת רשות השידור באופן מיידי 48 שעות לאחר שהיא שודרה. אני רואה בזה דבר חשוב בתגובה שגוף ציבורי נדרש לתת על מחלוקת מהסוג המסוים הזה.

על דעת כל החברים, אנחנו רואים בשירות הציבורי משום שירות ציבורי ואנחנו סבורים שעלינו מוטלת אחריות שהיא שונה מאשר השידור המסחרי, מיוחדת, נובעת גם מחוק רשות השידור וגם מהמסגרת שבה אנחנו פועלים.

חברת הכנסת נאות, עניין שידור התמונות הקשות בחדשות איננו דבר יוצא דופן, הוא חלק מהמציאות הקשה שבה מתנהלים חיינו, לכן, אי אפשר לקבוע שתמונות קשות לא ישודרו. לפני שמביאים תמונות קשות לשידור, חבר הכנסת בוים, ראוי ונכון להתריע בפני הצופים, זה מקובל בכל העולם, כולל בארץ, לפעמים באמצעות סימן ויזואלי מסוים ששמים על המסך, וגם ראוי לתגבר באמצעות אמירה שלנו.

בחוק לסימון שידורים פתרנו את שידורי החדשות מפעולה כזאת.

נכון, בתוכניות האות עולה אבל בחדשות המגיש מתריע מראש על כך כדי שמי שלא יירצה לצפות יזוז או יזיז מישהו מהמסך. כמובן שהתגובה לפעמים יכולה להיות הפוכה וברגע שאנשים שומעים זאת, אוזניהם מזדקפות והם רצים מייד לטלוויזיה. אני מעדיף את ההתרעה.

רשות השידור חושבת שזה היה מוצדק?

מייד אגיע לעניין עצמו.

לכן אני אומר, שתמונות קשות לצערנו מחויבות המציאות, כולל מפיגועים. אגב, לעניין הפיגועים, נעשתה בעבר עבודה רצינית מאוד גם ברשות השידור וגם ברשות השידור השנייה, ישנם קודים מקצועיים ברורים ואני חושב שלמדנו כולנו לחיות עם תמונות כאלה ואני לא חושב שיש בזה פגיעה קשה. יחד עם זאת, אי אפשר להתעלם מהתמונות האלה ולהימנע באופן מוחלט משידורן.

לעניין האונס, הוועד המנהל החליט החלטה, אני רוצה לקרוא לכם את ההחלטה כי היא אומרת הכל והיא על דעת הוועד המנהל כולו. היא אומרת כך:


1. רשות השידור חייבת להתגייס למאמץ הציבורי כדי לעקור את תופעת האלימות בכלל ואת תופעת האלימות נגד נשים בפרט.
2. בשידור עצמו נפלו פגמים הן בהליך האישור והן בעריכת הכתבה.
3. ראוי היה לבחון מראש ההשלכות וההשפעות של שידור זה ולשדר הכתבה בהתאמה וברגישות הן למסגרת השידור והן לקהלי הידע ולקרבן האלימות.

זו העמדה שפורסמה ברבים מייד לאחר השידור?

זו העמדה שפורסמה 72 שעות אחרי השידור. הוועד המנהל הוא לא המנהל, הוועד המנהל הוא גוף ציבורי, אנחנו יודעים איפה הקווים עוברים, הוא בא אחרי הדרג המקצועי, הוא בוחן את הפעילות של הדרג המקצועי, הוא קובע את המדיניות, המדיניות היא לא רק לגבי מה שהיה, היא יותר לגבי מה שיהיה.

זה פורסם בחדשות למחרת או לאחר מכן?

זה פורסם לציבור באמצעות הודעה לעיתונות.

למה לא בחדשות על מנת שאותם צופים ישמעו את דעתו של הוועד המנהל.

בסדר, אני רושם את זה כנקודה שחורה שלנו. יכול להיות שהייתי צריכים לשדר זאת באותו ערב או למחרת.

אני בטוח שכל חברי הוועדה יסמכו את ידיהם על ההחלטה של הוועד המנהל.

אדוני היושב ראש, חברי הכנסת, אני רוצה לומר לכם, שכל הדברים הטובים והחכמים שהשמעתם כאן, לא רק שהם מקובלים עלי, אני אפילו הייתי מוסיף כהנה וכהנה דברי ביקורת משלי.

אני חושב ששידור האונס היה שידור מיותר, יותר מאשר הוא עשה למען אנשים הוא השיג את ההפך, היה מעין תשדיר שירות למניאקים. אילו הכתבה הזאת הייתה מגיעה אלי לאישור, הייתי פוסל אותה והיא לא הייתה משודרת, הבעיה היא שהיא לא הגיעה אלי לאישור והייתה כאן עבירת משמעת שידור.





יש לנו ברשות השידור מה שידוע כתדריך נקדי. תדריך נקדי עונה כמעט על כל בעיה שעשויה או עלולה להתעורר בחדרי עריכה, איך להתמודד עם בעיות בנושאים קונטרוברסליים. בתדריך נקדי יש משרות עשה ומשרות לא תעשה באופן ברור, ואילו האחראים לשידור הזה היו עוברים על מה שכתוב בתדריך נקדי, השידור הזה לא היה מגיע לאוויר העולם.

קיימתי בדיקה מייד למחרת היום בפורום שמתקיים אצלנו, פורום החדשות, הטענה של המערכת הייתה, שהם ראו בכך אייטם חשוב שנועד לסייע ולהגביר את התודעה נגד אלימות כנגד נשים ועל מנת להרתיע פושעים מפני מעשים מגונים. זאת כמובן הייתה דעה שמבוססת על שיקול דעת מקרי לחלוטין וזה עוד מקרה קלאסי שעליו אפשר לומר שהדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות. הייתה כאן כוונה טובה אבל הביצוע ליעד רע מאוד משום שהביצוע השיג את ההפך ממה שהמתכוונים ביקשו להשיג. הראיה, שאנחנו יושבים פה בוועדת החינוך של הכנסת ודנים בנושא הזה. אם הכוונה הייתה על פניו כוונה טובה, לא הייתה מתעוררת הסערה הזאת.

כשאנחנו שומעים את נציגות הנשים ונציגות הנשים בכנסת, אנחנו יודעים את המחאה שעלתה מייד לאחר השידור הזה וזה מספיק כדי להוכיח שזה היה שידור גרוע ומיותר לחלוטין מפני שהנשים יודעות טוב יותר מה כואב להן ומה עלול להשיג את ההפך ממה שהתכוונה המערכת לעשות. אין כאן שום ויכוח. אמרתי את הדברים האלה כבר מייד לאחר השידור.

בתדריך נקדי מדובר בפירוש שבכל מקרה של אייטם בעייתי שעלול לעורר השלכות על רשות השידור, השלכות ציבוריות, חינוכיות, חברתיות, ביטחוניות או אחרות, קיימת חובת ההתייעצות כלפי מעלה ולא כל עורך מחליט על דעת עצמו מה ישודר. יש ברשות השידור הרבה עורכים ופורום החדשות - - -

אין נוהל שמחייב כל תוכנית לקבל אישור של דרג נוסף?

לא, רק בנושאים קונטרוברסליים, נושאים בעייתיים.

אנחנו מרעננים את כל הכללים של משמעת השידור בכל שבוע מחדש על מנת להימנע ממקרה כמו המקרה הזה.

אני רוצה לומר לכם, חברת החדשות של הערוץ הראשון, מערכת מבט ומערכת היומן, הן יחידות עיתונאיות לתפארת, אלה שתי מערכות שהוכיחו את עצמן כמערכות שמפיקות תשדירי חדשות ברמה המקצועית הגבוהה ביותר, אז קורה לפעמים שיש כשל כלשהו, כאן היה כשל וצריך להתייחס לדברים האלה בפרופורציות המתאימות, בגלל הכשל הזה אי אפשר לכלול את כל האיכויות של החדשות ברשות השידור. היה כאן כשל, היה כאן שידור מיותר, היה כאן שידור שלא טופל כפי שהיה צריך לטפל בו, אני נזפתי באחראי על השידור הזה ואני מבטיח לכם שכדבר הזה לא יהיה, חובת ההתייעצות עכשיו מופעל ביתר שאת. אני מודה לכם על הדיון הזה.

אני מברך את הוועדה על הדיון הזה, אני מוכרח להודות כמי שעוסק בתקשורת עשרות שנים למדתי כאן כמה דברים. לגופו של עניין, אני חושב שכמו שבירכתם אותנו בשבוע שעבר, יכול להיות שתברכו אותנו גם על שידור ההתאבדות. אני רוצה לפתוח ולומר, שהסרט של הנערה היה לנו ביד ולא שידרנו אותו נטו. אחרי התייעצות בינינו ועם מומחים, לא חשבנו שיש מקום או צורך או עניין לציבור לשדר אותו נטו ושכל הדברים שנאמרו פה יהיו נכונים. לקחנו ועטפנו את הסרט בכפליים מאורכו המקורי בשלושה דברים: האחד, נתנו דגש גדול לריאיון של בני המשפחה שנשארו מאחור עם כאב ההתאבדות, האבא דיבר, האימא וגם האחות הבוגרת. נתנו דגש לכל החברים של המתאבדת, שנותרו המומים אחרי ההתאבדות שלה, כולם חיילים או אחרי צבא. נתנו דגש – לא 45 שניות – של יותר משתי דקות לדברים של פסיכיאטר, שהוא יושב ראש המועצה למניעת התאבדויות בישראל. למעלה משתי דקות בטלוויזיה זה המון זמן, אין אייטם כזה בחדשות לנושא הזה ונתנו אותו בלעדי.

אני רוצה לומר ואני מקבל את מה שאמרה חברת הכנסת יעל דיין, שזה לא נושא לחקיקה. מעט מאוד מדינות – ובדקתי את זה לקראת השידור - שיש בהן חקיקה כנגד התאבדויות, מצאנו אחת, אורוגוואי. באורוגוואי יש חקיקה נגד התאבדויות, אבל שיעור ההתאבדות באורוגוואי הוא יותר גדול מאשר בעולם הסובב אותנו.

האם זה נכון לעטוף את הנושא של התאבדות בני נוער בקשר של שתיקה? להערכתנו זה רק יעצים את המיסטיקה שמסביב.

ממסד רבותיי, כל ממסד – אני לא מדבר כרגע על ממסד פוליטי אלא דווקא לממסדים המקצועיים – רוצה לעטוף את עצמו בקשר של שתיקה. תרשו לי לתת כמה דוגמאות בקיצור. נער הייתי וגם זקנתי ובשנת 1973, לפני מלחמת יום הכיפורים, גם בעיתון מעריב וגם בידיעות, היו ידיעות שהוגשו לצנזורה על ריכוזי צבא וסורי לאורך הגבולות. ביום ראשון לפני המלחמה, עיתוני מעריב וידיעות הגישו זאת לצנזור ולא קיבלו אישור לפרסם. אני מעריך שאם הממשלה הייתה יודעת, ייתכן שהיו מכריזים על גיוס וייתכן שבעולם הזה היו פחות 2,750 גופות.

הממשלה לא ידעה על כך?

אני מוכן לתת עדויות מישיבת הממשלה בשבת בבוקר, יום הכיפורים, היו ששלושה שרים שאמרו: לא ידענו. יש עדויות מישיבת הממשלה ואני אשלח לך אותן, זה לא דברים פשוטים אבל זו רק דוגמה קטנה.

דוגמה שנייה, בסוף שנות השבעים התחילה בעיה של סמים בקרב בני הנוער. משרד החינוך אסר על המורים לדבר על סמים משום שזה יעצים את התופעה, עד שבאה קבוצה של פרופסורים מהאוניברסיטה העברית ופסיכולוגים שאמרו, להפך, בואו נעלה את הנושא לדיון בבתי הספר כדי למנוע את התופעה.

והתופעה נמנעה או שהתעצמה, מה קרה לתופעה?

אני אעבור לדוגמה האחרונה, ערב פתיחת שנת הלימודים השנה שידרנו ב"טלעד" סרט בשם בז, על שני הנערים שרצחו את נהג המונית דרק רוט, קיבלנו הרבה תגובות, בעיקר ממשרד החינוך, שאסור היה לעשות זאת. חודשיים-שלושה לאחר מכן קיבלנו התנצלות גדולה ואמרו, תודה שהעלתם זאת לסדר היום הציבורי.

בנושא הזה של התאבדות, רבותיי, מי שלא יודע, אנחנו נתנו גם את תגובת דוברת משרד החינוך והתרבות. עשינו את כל מה שאפשר לעשות.

אני רוצה לתת לכם כמה דוגמה על שתבינו למה זה גרם ואני בכוונה מביא את הדברים הציבוריים ולא את הדברים הפרטיים. אני קיבלתי מכתב מ"עוצמה" – פורום ארצי של משפחות נפגעי נפש, חתום על ידי פרופסור אלי שמיר, שהוא יושב ראש העמותה, שמדבר על התוכנית הזאת ואומר, כאשר אתם דנים בגישות מגוונות, ראוי לדעתנו שתדונו גם בסוגייה זו שלדעתנו כהורים למשפחות של נפגעי נפש היא חשובה ביותר. והוא מוסיף, החתום מטה עצמו הוא אב לבן פגוע נפש שעבר ניסיון אובדני. הוא משבח ומהלל את מה שעשינו, מדוע? מפני שאנחנו לא מטאטאים נושאים חברתיים מתחת לשטיח אלא אנחנו מעלים אותם בצורה אחראית ובדוקה לדיון בציבור. הדיון הזה רבותיי הוא יותר חשוב מחשוב.

אני רוצה לדלג עד איזשהו קטע עיתונות שמצאתי ביום שישי האחרון, הקטע אומר: כוננות התאבדויות במשרד החינוך בעקבות התוכנית "עובדה". מה כתוב שם? שבמשרד החינוך התעוררו והורו בשבועות האחרונים להגביר את הערנות לגילוי מוצקה אובדנית אצל בני נוער ואיומי התאבדות כתוצאה מהתוכנית שלנו. העלינו את זה לסדר היום הציבורי. הם הוציאו חוזר שאומר: אם אתם חשים שילדיכם במצוקה, דאגו לקבל עזרה מתאימה. אם אנחנו נסרב לקבל עזרה, פנו אתם לייעוץ כדי לשמוע על דרכים להביאו לטיפול.

זה חוזר מנכ"ל מספטמבר 1995.

אבל חזרו עליו עכשיו.

שיהיה מבחן אחד לכל הדיון הזה, זה מבחן מאוד מסוכן אבל זה יהיה מבחן אמיתי, שיבדקו בסוף שנת 2001, האם היו יותר התאבדויות של נערים ונערות או פחות מאשר בשנת 2000?

כל מה שאני מנסה לומר, שהתוכנית שלנו הביא את זה למודעות במקום לטאטא את זה מתחת לשטיח, זה מה שאנחנו עושים בתוכנית "עובדה", אנחנו לא מחפשים רייטינג, בטלוויזיה מסחרית כן מחפשים רייטינג, אפשר לקבל את זה בשעשועונים, צריך להביא בחשבון שתוכנית כמו "עובדה" בטלוויזיה מסחרית יש לה כמה מסרים אחרים.

בהמשך לשאלה שלי, אם אין דרג נוסף שמאשר, אני לוקח דוגמה מהעיתונות, כתב לא מכניס ידיעה או סיפור לעיתון אלא יש עורך של המדור או של העיתון שמאשר לו, אני מניח שכך צריך להיות גם ברשות השידור.

זה לא היה בסמכותו של אותו עורך, העורך צריך להיות בעל שיקל דעת מספיק כדי לדעת שהוא צריך להתייעץ כלפי מעלה, הסמכות לא הייתה שלו ועל כך הוא ננזף.

יש כאן אי הבנה, חבר הכנסת זאבי אומר, שכתב לא מכניס כתבה לחדשות מבלי שעורך החדשות ראה זאת. אתה אומר, שהעורך לא מתייעץ עם הממונים עליו על כל כתבה, לעומת זאת, הכתב חייב את אישור העורך אחרת הכתבה לא נכנסת לשידור.

הכשל כאן היה של העורך.

ביקשתי מחברת הכנסת יעל דיין, שתנסה לנסח הצעת סיכום.

1. ועדת החינוך והתרבות והוועדה לקידום מעמד האישה סבורות, שלשידורי טלוויזיה על אונס זה, נשים, אלימות בכלל וכנגד נשים בפרט, להתאבדות יש השפעה על התנהגות בני נוער ומבוגרים, והוספתי, בצורת גירוי שלילי או ומסוכן.
2. הוועדות קובעות כי שידור האונס וההתאבדות נכנסות לגדר שידורים אלה, כלומר, שלילי או מסוכן.
3. הוועדות מברכות את הוועד המנהל של רשות השידור ומנכ"ל רשות השידור על הסקת המסקנות הנחרצת והמהירה כנגד שידור האונס. אני מציעה עוד להוסיף, שמן הראוי ששיקולים אלה ייעשו לפני הבאת השידור. מאחר ויש נוהל, שהנוהל הזה יופעל לפני השידור.
4. הוועדה קוראת לגופים המשדרים להיות רגישים יותר בשיקול דעת בכל הקשור לשידורים שכאלה.

את סעיף 3 של הצעת הסיכום הייתי פותח: הוועדות רושמות לפניהן את ההודעות של יושב ראש רשות השידור ומנכ"ל רשות השידור, מקבלות אותן ומברכות עליהן.

בסדר, נתקן את זה כך.

לסעיף הרביעי הייתי מוסיפה, הוועדות קוראת להיות אחריות ושימת לב רבה יותר.

רבותיי, תודה רבה, הישיבה נעולה.



הישיבה ננעלה בשעה 11:35.