פרוטוקולים/ועדת חינוך/2571



3
ועדת החינוך והתרבות
01.01.2001

פרוטוקולים/ועדת חינוך/2571
ירושלים, י"ט בטבת, תשס"א
14 בינואר, 2001

הכנסת החמש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שלישי



פרוטוקול מס' 230
מישיבת ועדת החינוך והתרבות
יום שני, ה' בטבת תשס"א (1 בינואר 2001), שעה 09:00

חברי הוועדה: זבולון אורלב – היו"ר
רחבעם זאבי
יהודית נאות
שמואל הלפרט

יעקב ליצמן
משולם נהרי
משה גפני
נסים זאב

יצחק כהן סמנכ"ל בכיר ומנהל המינהל הפדגוגי,
משרד החינוך
משה שגיא סגן מנהל מינהל כלכלה ותקציבים
לבנה אברמוביץ מנהלת האגף לחינוך מוכר שאינו רשמי
עו"ד דורית מורג יועצת משפטית, משרד החינוך
עו"ד מרים גראזי רוזנבו יועצת משפטית
יעל פרבר מתאמת השר לכנסת ולממשלה
גילה רם הסתדרות המורים
הרב אברהם יהודה פיינר בית מלכה
אלי ברייטברד ישיבת "חורב" ירושלים
עו"ד תומר מוסקוביץ בא כוחם של מוסדות מוכרים שונים
אברהם יוסף לייזרזון יו"ר החינוך העצמאי בישראל
יצחק שלו סמנכ"ל כספים ומינהל, ביה"ס הריאלי העברי
בחיפה
אסתר מישקובסקי מורה
דרורית בן נתן "נוות ישראל"
רחל קליין מכון "בית יעקב" למורות

מירב ישראלי

יהודית גידלי

דקלה אברבנאל

הצעת חוק חינוך ממלכתי (תיקון – מוסדות חינוך מוכרים לא רשמיים),
התש"ס-2000, ח"כ נסים זאב ואחרים

הצעת חוק חינוך ממלכתי (תיקון – מוסדות חינוך מוכרים לא רשמיים),
התש"ס-2000, ח"כ נסים זאב ואחרים

אני פותח את הישיבה. אנחנו דנים בהצעת חוק חינוך ממלכתי (תיקון – מוסדות חינוך מוכרים לא רשמיים), התש"ס-2000, של קבוצת חברי כנסת, בראשותו של ח"כ נסים זאב. בתור גילוי נאות, גם אני חתום על הצעת החוק הזו. אני מציע שנאפשר ליוזם, ח"כ נסים זאב, להציג את החוק.

אני מודה ליו"ר הוועדה על שזרז את הדיון. הוא נתקע כמה חודשים בוועדת הכנסת – כנראה שלא החליטו לאיזו ועדה לשייך את הנושא, האם לוועדת כלכלה, רווחה או אולי ביטחון? לבסוף הגיעו למסקנה הנכונה.

לפני כמה שבועות החליטו על העברת החוק לוועדה, ונכון ראה ח"כ זבולון אורלב ידידי, לקדם את הנושא. אני מקווה שהוא יגיע לקריאה ראשונה מהר ככל שניתן. אנחנו נמצאים הרי ערב פגרה.

כידוע יש שלושה סוגים של מוסדות חינוך: מוסדות חינוך רשמיים, מוסדות מוכרים שאינם רשמיים ומוסדות פטור. עד לפני כעשר שנים הכיר משרד החינוך במוסדות המוכרים שאינם רשמיים כמוסדות שרשאים להקצבה שוטפת בשיעור של 90%, ולא בכדי. הדרישות שיש למשרד מאותם מוסדות הן הרבה מעבר לדרישות ממוסדות הפטור. במהלך השנים היו שחיקות בהקצבות הללו. בכל פעם שהייתה שחיקה לא ראו לנכון לעדכן, ונוצר מצב שבו המוסדות המוכרים שאינם רשמיים מתוקצבים ב-50%-55% מהסכומים שמוקצבים למוסדות הרשמיים.

גם שר החינוך שריד, בתשובתו לבקשה, כותב במפורש במכתבו מיום 24.8.99: "אני סבור שתקציב מוסדות החינוך המוכר שאינו רשמי צריך להיות גבוה מתקציב מוסדות הפטור. וזאת מכיוון שמוסדות החינוך המוכר נמצאים תחת פיקוח המשרד ומלמדים על פי תכנית לימודים מאושרת ומפוקחת, בעוד שמוסדות הפטור אינם נמצאים תחת פיקוח המשרד. בפנייתנו למשרד האוצר" – השר בעצמו פנה למשרד האוצר – "לקראת תקציב שנת 2000 כללנו דרישה זאת בין דרישות התקציב של המשרד. כלילת בקשה איננה מחייבת כמובן את אישורה". הוא ממשיך: "אנו מקווים שהדרישה תיענה על ידי משרד האוצר, כך שנוכל להעלות את רמת התקציב של מוסדות החינוך המוכר שאינו רשמי לעומת מוסדות הפטור".

אין כוונה להתחרות במוסדות הפטור. הם מקבלים כמעט 70%. אין להם התחייבויות כלפי משרד החינוך, כפי שיש למוסדות המוכרים שאינם רשמיים.

היה איזה בג"צ בנושא זה?

היה בג"צ, אני מבין שהדיון מתנהל כעת.

הוא אמור להסתיים ביום 23 בינואר 2001.

נסביר בהמשך את עניין הבג"צ. אנחנו כל הזמן נתונים לחסדיו של השר: "השר רשאי לקבוע בתקנות סדרים להכרזה על מוסדות לא רשמיים כמוסדות חינוך מוכרים, להנהגת תכנית היסוד בהם, להנהלתם, לפיקוח עליהם, לתמיכת המדינה בתקציביהם אם השר יחליט על התמיכה, ובמידה שיחליט". הגיע הזמן שהדבר יהיה בחקיקה. שואלים אותי מדוע דרשתי 80%, הלוא במשך כל השנים ההקצבה הייתה בשיעור של 90%. אני נשאל גם למה לא ביקשתי השתתפות של 100%. אני חושב ש"תפסת מרובה – לא תפסת". הייתה הסכמה של כל מנהלי המוסדות – אגב, מדובר ב-26,000 ילדים, בעשרות רבות של מוסדות מכל המגזרים: ערבים, נוצרים, חילונים, דתיים, חרדים. בחוברת שהבאתי ואני מחלק לנוכחים יש רשימה של המוסדות המוכרים שאינם רשמיים.

יהי רצון כאילו התרתי לחלק את החומר בישיבת הוועדה.

אפרט בכמה נקודות במה מחייב משרד החינוך את המוסדות הללו. ראשית, פיקוח פדגוגי מלא מטעם המשרד; שנית, קיום תכנית לימודים מאושרת ע"י השר, כאשר 75% משעות הלימודים מוקדשים ללימוד מקצועות חובה הנהוגים בחינוך הרשמי. כלומר, משרד החינוך עומד באופן מלא על תכנית הלימודים; שלישית, השכלת המורים והעובדים היא זו הנהוגה במוסדות החינוך הרשמיים. בעצם, יש חובה להיות כמו החינוך הרשמי; רביעית, יש חובה לגבי משכורות המורים – וזו הנקודה הרלוונטית ביותר. משרד החינוך מחייב לשלם תשלום מלא למורים. אני קורא את סעיף ד: "משכורות המורים והעובדים הנן על פי השיעורים והכללים הקבועים במוסדות הרשמיים". חייבים לשלם את אותה המשכורת; חמישית, סמכות השר לפסול מנהלים, מורים ועובדים אחרים. יש גם צורך בדו"ח תקציבי על הוצאות והכנסות המוסד בכל שנה. יש גם דרישה לקיים תנאים שונים, ויש חובה במספר מינימום של ימי הוראה בשנה, והחופשות והחגים הם כפי שהמשרד קובע.

כלומר, כל הכללים וכל החובות מחייבים את המוסדות המוכרים שאינם רשמיים לעמוד באותם התנאים של המוסדות הרשמיים, אך בנושא התקציב המוסדות הללו הם הראשונים שמשלמים את המחיר. הם מתמודדים עם הבעיה התקציבית.

יש עוד הרבה דוברים שהיו רוצים לבטא את עמדתם מנקודות מבט שונות – כמו לגבי הבגרויות וההוראה. לכן לא אגלוש לנושאים אלה ואתן לאחרים לדבר.

יש שתי אפשרויות: האחת, לערוך יום עיון על המוסדות המוכרים שאינם רשמיים והשנייה היא לטפל בהצעת החוק. אני בעד האפשרות השנייה.

אך לפני שדנים אני רוצה לקבל נתונים אמיתיים ולדעת פעם אחת ולתמיד מה באמת קורה שם. אי אפשר לדון בהצעת חוק שמבוססת על שמועה. אין לעשות חקיקה בלי לדעת את האמת.

בסדר גמור. אני מציע שנאפשר לנציגי המשרד להציג לוועדה את התשתית העובדתית הקשורה בנושא, בכל הנוגע למספרי תלמידים, לתקציב וכו'. יש טענה שהמוסדות מתוקצבים כעת ב-50%, ורוצים להעלות את ההקצבה ל-80%, מה המשמעויות של הדבר? בכמה תלמידים ובאילו אוכלוסיות מדובר? על כל אלה נשמע מהם.

הייתי רוצה גם לשמוע התייחסות לגבי הבג"צ שהוזכר כאן. לפני יותר משנתיים הוגש בג"צ קודם שקשור המוסדות המוכרים שאינם רשמיים. נדמה לי שהוא הסתיים בפשרה. אני מבקש לכן לקבל עדכון לגבי הבג"צ הנוכחי.

אפרט בכמה מילים את הנושא, ואבקש אחר כך מחבריי במשרד החינוך להשלים את הנתונים החסרים. ראשית, כידוע היום אנחנו פועלים לפי החלטות השר – זה נאמר כאן במפורש. ההחלטה מותנית במידה רבה מאוד בקיום התנאים שפורטו והוזכרו כאן, כלומר האם קיים ומתאפשר פיקוח פדגוגי מלא, האם תכנית הלימודים כפי שרשומה כאן מתקיימת ב-75% וכו'. ח"כ זאב דרש הקצבה של 80%, אך תמונת המצב היום היא שבנושאים כמו השכלת המורים, משכורתם, אישור פתיחה למוסד, קביעה לגבי גודל המוסדות, ויסות באזורי רישום, קביעה של מדיניות ממלכתית כמו מדיניות אינטגרציה – אי אפשר לפקח על המוסדות המוכרים. זה איננו מתאפשר. המוסדות המוכרים נוהגים באופן שונה מהמוסדות הרשמיים.

על הקביעה שההקצבה היום היא 50%-55% יגיב מר משה שגיא בהמשך. דורית מורג תפרט את נושא הבג"צ.

לבנה אברמוביץ, מנהלת האגף לחינוך מוכר שאינו רשמי, נבקש ממך לקבל נתונים נוספים.

מדובר בסדר גודל של 35,000 תלמידים.

חשוב להבהיר לנוכחים שאינם מתמצאים, כי הצעת החוק איננה נוגעת לרשת המעיין ולרשת החינוך העצמאי. הם יוצאי דופן בחוק התקציב, ולגביהם נקבע שהתקצוב יהיה במידה שווה למוסדות הרשמיים. החוק איננו נוגע לשתי הרשתות הללו.

נכון. חוץ מהם מדובר בכ-35,000 תלמידים.

באיזה מוסדות מדובר?

הכוונה למוסדות מוכרים שאינם רשמיים. אלה מוסדות נוצרים, יהודיים – מכל מיני סוגים.

האם יש בידיכם נתונים על מספרי התלמידים לפי הפיקוח שאליו הם משתייכים? כמה נמצאים בפיקוח דתי? כמה בפיקוח חרדי? כמה בפיקוח ממלכתי? יש הערכה שכזאת?

אין לי כאן נתונים רלוונטיים.

יש הערכה שמדובר בערך ב-50% ערבים ו-50% יהודים.

בספר התקציב של משרד החינוך לשנת תשנ"ט מופיע שהיו 12,492 תלמידים יהודיים. נדמה לי שמדובר בעמ' 193.

אני מעיין בחוברת משנת תשנ"ט: "בתי הספר בחינוך המוכר" – המשמעות היא החינוך המוכר שאיננו רשמי. בחינוך המוכר העברי יש 13,500 תלמידים, בחינוך המוכר הערבי יש 15,000.

וכמה יש בחינוך החרדי?

חלק מהחינוך המוכר העברי הוא החינוך החרדי. אינני יודע את הנתונים המספריים.

בערך 4,000 תלמידים הם חרדים - כשליש. גם תלמידי החינוך הממלכתי הם בערך שליש ממספר התלמידים היהודיים מבית הספר הריאלי בחיפה ומבתי ספר חילוניים אחרים.

מבחינת התלמידים היהודים מדובר באמת בשלושה שלישים כמעט שווים: חרדיים, ממלכתיים-דתיים וחילוניים. המגזר הערבי הוא כ-55% מכלל התלמידים.

בעמודים 209-206 יש רשימה של המוסדות. ח"כ נאות יכולה להתרשם ממנה. משה שגיא, סגן ראש מינהל התקציבים במשרד החינוך, אני מבקש ממך לתת לנו נתונים תקציביים.

ראשית אני מבקש להבהיר שבכל המוסדות המוכרים מדובר בתלמידי כיתות א-ט ולא בתלמידי החטיבה העליונה. החטיבה העליונה היא שוויונית. התקצוב הוא לפי תלמיד, על פי נוסחה שלוקחת בחשבון את עלויות ההוראה והשירותים הנלווים לפי ממוצע של שעות לתלמיד בכיתה, ולפי תקן שעות, שמשתנה לפי הגיל. כוללים גם היקף משרה. כיתות א-ו הן בהיקף משרה של 30 שעות וכיתות ז-ט הן בהיקף של 25 שעות. הממוצע של עלות המשרה משתנה אם כן גם בשל היקף המשרה.

אלה הפרמטרים לצורך החישוב. התשלום בפועל תלוי בפרופיל המורים, בטווח הכיתות ורמת הדרגה והוותק של כל מוסד, לפי נתונים שמועברים למשרד. לפי הנתונים שלנו היום שיעור ההשתתפות של המשרד הוא כ-65%. זה מתייחס רק לשירותים נלווים ולשעות הוראה. אנחנו משלמים 65% מהעלות בחינוך הרשמי. כדי להגיע לשיעור של 80% נדרשת תוספת של כ-40 מיליון ש"ח.

כלומר, כדי לעלות מהקצבה של 65% להקצבה של 80% צריך 40 מיליון ש"ח.

נכון. התקציב היום הוא מעל ל-150 מיליון ש"ח.

מה שיעור ההקצבה למוסדות הפטור?

ההקצבה שלהם נמוכה באחוזים ספורים מההקצבה של המוסדות המוכרים שאינם רשמיים.

זאת הבעיה.

אני מדבר על השוואה בין מוסדות הפטור לממוצע ההקצבות למוסדות המוכרים שאינם רשמיים. נכון שיש כ-15 מוסדות מוכרים שפרופיל ההוראה שלהם נמוך ולכן שיעור ההשתתפות אצלם נמוך יותר. אבל הממוצע של המוסדות המוכרים גבוה ממוסדות הפטור.

בכמה אחוזים בעצם גבוהה ההשתתפות למוסדות המוכרים? מדובר בערך ב-5%-0%? לדעתי זאת הבעיה. מבחינה לאומית הרי יש לנו עניין שבמקום מוסדות פטור יהיו מוסדות מוכרים שאינם רשמיים כי הם נתונים יותר לפיקוח. אנחנו הרי מעוניינים שפיקוח המדינה יגבר. אך אם אין למוסדות אינטרס להיות תחת פיקוח הם הופכים למוסדות פטור. אחת ההבחנות בין מוסד מוכר למוסד פטור הוא שמוסד מוכר צריך המלצה של הרשות המקומית כדי להיפתח. בלי זה אי אפשר לתת למוסד רישיון. לעומת זאת, מוסד פטור עושה מה שהוא רוצה. זו הייתה הסיבה שלי להצטרף להצעת החוק הזאת. אם מוסד יוצא מהחינוך הרשמי, עדיף שיהיה מוכר שאינו רשמי ולא יגיע להיות מוסד פטור שאין עליו פיקוח, שכן זו בעיה גדולה מאוד.

אני מבקש להוסיף ולהבהיר, שלמרות הטענה שבעבר הייתה ההשתתפות של 90%, מעולם לא הייתה השתתפות שכזאת בפועל.

מה היה האחוז המקסימלי?

לא יותר מ-70%. בכל השנים שאני במשרד החינוך אני לא זוכר שההשתתפות הייתה בשיעור גבוה מזה. אמנם צוין פעם בדברי הסבר לספר של המשרד שיש השתתפות של 90% אך לא כך היה בפועל. ההקצבה מעולם לא עברה את ה-70%.

בראשית שנות השמונים, למיטב זכרוני, היה מדובר על שיעור השתתפות של 90%. זה היה בתקופת יוסף דור.

כך נכתב בדברי ההסבר, אך למעשה לא כך היה.

לא, לא, זה היה כך.

כלומר, זה רק נכתב בדברי ההסבר של המשרד?

נכון, אך זה לא מה שהיה בפועל.

אך משרד החינוך הכיר בעיקרון.

אני נאלץ לעזוב כעת לדקות ספורות וממנה את ח"כ משולם נהרי לממלא מקום היו"ר.

אינני חושבת שאתה יכול לעשות זאת. הוא איננו חבר הוועדה.

אני מקבל את ההערה. אני ממנה את ח"כ יהודית נאות לממלאת מקום היו"ר להמשך הדיון.

אינני רוצה לשמש מחליפה ליו"ר, אני רק מעירה לגבי ההצעה שח"כ משולם נהרי ישמש ממלא מקום יו"ר.

אם כן אני מודיע על הפסקה של חמש דקות.

(הפסקה).

אני מחדש את הישיבה. נעבור לשמוע פרטים על הבג"צ שהוגש בנושא.

הבג"צ תלוי ועומד. לדעתי הוא איננו קשור ישירות לדיון.

אם כן, אין לנו עניין מיוחד בו. יש מי שטוען שהוא קשור לדיון?

אני מעוניין לספר לוועדה על הבג"צ, והוועדה תחליט אם הוא קשור לנושא.

אינני סבור שאנחנו צריכים להכניס את הבג"צ לחדר הישיבות של הוועדה. אנחנו דנים בהצעת החוק לגופה. אני מבין שההצעה לא מתייחסת לשאלה האם התקציב נקבע לפי תלמידים או לפי כיתות.

התקציב נקבע לפי תלמידים, ובכל מקרה לא לפי כיתות.

סעיף 11, שאליו נוגעת הצעת החוק, איננו מתייחס לשאלה האם התמיכה היא בדרך של תמיכה בכיתה או בתלמיד. וגם התיקון של ח"כ זאב איננו מתייחס לנקודה זו. ח"כ נאות העירה על כך, והשבתי לה שלמיטב ידיעתי אם נאשר את החוק או לא נאשר אותו, אין הדבר קשור לשאלה כיצד המשרד מחשב את ההקצבה. זו שאלה אחרת. כאן השאלה נוגעת למדיניות: איך המחוקק רואה את מעמדם של המוסדות המוכרים שאינם רשמיים, גם ביחס לחינוך הרשמי וגם ביחס למוסדות הפטור. שאלת דרך החישוב נתונה להכרעת השר, זו סמכותו. המחוקק איננו מתערב בדרך החישוב. כל זה הוא מחוץ להצעת החוק.

אני מבקשת להעיר כמה הערות משפטיות לגבי המצב החוקי שקיים היום. יש שני חוקים מרכזיים הנוגעים לנושא: חוק חינוך ממלכתי וחוק לימוד חובה.

בשלב זה אני נאלץ שוב לעזוב את הדיון. כעת אני מבקש מח"כ נאות למלא את מקומי לכמה דקות. היא תוכל גם להכריז על הפסקה, אם תרצה בכך.

ח"כ הלפרט נמצא כאן, הוא חבר ועדה, ואני מציעה לבקש ממנו למלא את מקום היו"ר.

ח"כ הלפרט, אני מבקש ממך לנהל את הדיון בהיעדרי.

אני חייב לח"כ נאות את הכבוד, בתור סגן יו"ר הכנסת.

אתה תתייצב במועד, אבל אין לך מה לדאוג – הכנסת תפוזר לפני כן.

בזה אני בטוח. אני מבקש מגב' מורג להמשיך בדבריה.

אם כן, מדובר בשני חוקים הנוגעים לעניין: חוק חינוך ממלכתי וחוק לימוד חובה. חוק לימוד חובה מטיל חובת לימוד על הורים לילדים מגיל 5 – לאחרונה מגיל 3 – ועד גיל 15. למעשה החוק גם מטיל על המדינה, מכללא וגם במפורש, את החובה לקיים מוסדות חינוך רשמיים בשיתוף עם הרשות המקומית. המדינה מקיימת את המוסדות הללו. המורים שעובדים בהם הם עובדי מדינה, לרשות המקומית יש חובה להעמיד לרשות המוסד מבנה מתאים. וכאמור, לפי חוק לימוד חובה המדינה והרשות המקומית מקיימות את מוסדות החינוך הרשמיים במשותף.

אך לא במלואם. הרשויות המקומיות לא נותנות שירותים לבתי הספר המוכרים. זה ידוע.

אני עדיין מתארת את המצב בבתי הספר הרשמיים, ומיד אעבור לדבר על המוסדות המוכרים.

חלק גדול מהנחיות חוק לימוד חובה ממלכתי עוסקות בסוגייה כיצד ניתן לקיים חינוך רשמי במוסדות החינוך. למשל, לשר יש אפשרות להטיל בצו חובה על רשות מקומית לפתוח או לסגור בית ספר. יש כללים לקיום בתי הספר הרשמיים. המדינה צריכה להיות בעלת יכולת לקלוט במוסדותיה הרשמיים את כל תלמידי המדינה.

נוסף על כך, על פי חוק חינוך ממלכתי רשאי השר לקבוע בתקנות תנאים להכרזה על מוסדות חינוך מוכרים, להנהגת תכנית היסוד בהם, להנהלתם, לפיקוח עליהם ולתמיכת המדינה בתקציביהם. השר יחליט על תמיכה שכזו במידה שיחליט. כך אמור בסעיף 11, שאותו מבקשים לשנות. השר קבע שמוסד חינוך שאיננו רשמי – משמע, איננו בבעלות המדינה והרשות המקומית – יכול לבקש מהמדינה הכרה לצורך לימוד חובה. המשמעות היא שהורי התלמידים שלומדים בו לא עוברים על חוק לימוד חובה. היום קיים גם חוק חדש יותר, חוק הפיקוח על בתי ספר, המחייב כל מוסד לבקש רישוי, גם אם העובדים בו אינם עובדי מדינה באופן מוסדי. כלומר, לגבי מוסדות שאינם רשמיים יש שני מסלולים: חובת רישיון וחובת הכרה לגבי מוסדות שבמסגרת חוק חינוך חובה.

משרד החינוך גם קבע תקנות לחוק חינוך ממלכתי. הן מסדירות פרמטרים לגבי חובות השר לגבי הכרה במוסדות אלה. הן דנות בדרך שבה תיעשה בקשת ההכרזה, מה יהיו תנאי ההעברה – ואלה מדברים באופן כללי מאוד על מספר ימי לימודים, על השכלת המנהל והמורים ועל תכנית היסוד שצריכה לכלול 75% מתכנית הלימודים הרשמית. לגבי הנקודה האחרונה הוגש בג"צ.

למעשה בתי הספר המוכרים הם בתי ספר פרטיים. החלוקה לאזורי הרישום לא חלה עליהם. האינטגרציה לא מתקיימת בהם. היום, כשמנסים ליישר קו תקציבי, חשוב לזכור שמדובר בבתי ספר שאינם בבעלות המדינה. חלקם טובים ומוצלחים, חלקם פחות - יש מגוון רחב מאוד של מוסדות כאלה. הם מקבלים הכרה ורישיון אך ממילא החובות שמוטלות עליהם פחותות.

לטענת גב' מורג לא חלות על המוסדות המוכרים אותן חובות. במה מתבטאת הטענה הזאת? לפי התקנות נראה שמחייבים אותם בדיוק כמו המוסדות הרשמיים.

ראשית, לא חלים עליהם אזורי הרישום.

אלה חובות?

בוודאי. בתי הספר הרשמיים חייבים לקלוט את כל התלמידים שבאזור הרישום של בית הספר, בעוד שבית הספר המוכר שאיננו רשמי יכול למיין כראות עיניו.

חוץ מנקודה זו יש עוד הבדלים בחובות?

גם בתכנית היסוד יש הבדל. התקנות קובעות מספר ימי לימוד, השכלת המורים – שתהיה על פי הכללים הנהוגים במוסדות הרשמיים.

אם כן, אלה אינם הבדלים.

ההבדלים הם בתכנית הלימודים. כתוב שתכנית היסוד תהיה רק 75% מכלל שעות הלימוד במוסדות הרשמיים, והשר יכול לשנות זאת.

הוא יכול להוסיף שעות מעבר ל-75%?

לא, לדעתי הוא איננו יכול לעשות זאת.

אם כן, יש שני הבדלים: העדר הדרישה לפעול על פי אזורי רישום ותכנית לימודים של עד 75% מהשעות בבית הספר הרשמי. יש הבדלים נוספים?

נוסף על כך, המוסדות המוכרים אינם בבעלות המדינה, ומתנהלים על ידי גורם פרטי.

אך מה ההבדל בחובות? האם יש הבדלים נוספים?

המוסדות המוכרים הם מסלול אחר. קשה להעמיד אותם אל מול המוסדות הרשמיים. אלה מקבלים הכרה ורישיון, אך המוסדות הרשמיים הם מוסדות של המדינה.

אני מוכן לשמוע את הדברים, אך מבקש כרגע להצטמצם להבדל בחובות בין שני סוגי המוסדות. אני מבין אם כן שאין עוד הבדלים, מעבר לנושאי אזורי הרישום ותכנית הלימודים. איזה עוד חובות מוטלות על בתי הספר הרשמיים אך אינן מוטלות על בתי הספר המוכרים שאינם רשמיים?

בבתי הספר הרשמיים המורים הם עובדי מדינה. המדינה גם אחראית לשיבוצם, לפתיחת כיתות, להעמדת המבנים – ההתייחסות שונה לחלוטין. יש כאן שני מסלולים שונים לחלוטין.

אני מוכרח להעיר שבתי הספר העל-יסודיים הם כולם מוסדות מוכרים שאינם רשמיים, אך למרות זאת המדינה משתתפת ב-100% בשכר הלימוד שם. אין כאן טענה שאי אפשר להשתתף ב-100% בשכר הלימוד אם המוסד הוא מוכר שאיננו רשמי. עובדה גם, שהמדינה משתתפת ב-100% בשכר הלימוד במוסדות מוכרים שאינם רשמיים אם הם ברשת המעיין או ברשת החינוך העצמאי. אין כאן בעיות של עיקרון, אלא בעיות של עיפרון.

לגבי בתי הספר התיכוניים, מכיוון שלימוד החובה לא חל עליהם, אלא לימוד חינם, הוציאו צו בחטיבות הביניים בבתי הספר התיכוניים שמאפשר לימוד חינם גם בבתי הספר הללו. כלומר, נכון שבתי הספר התיכוניים המוכרים גם לגבי בגילאי לימוד חובה, נהנים מלימוד חינם.

זה מחמיר את הבעיה.

בבתי הספר היסודיים יש תחליף רשמי, אך לא כן בתיכון.

לכן שאלתי מה ההבדל בחובות, והוסבר לי שיש שני הבדלים.

אלה מסלולים שונים לחלוטין.

אך זו אינה תשובה לשאלה מה הם ההבדלים בחובות. אין פירושו של דבר הבדלים בחובות.

ההבדלים הם בתכנית הלימודים ובאזורי הרישום.

נקודות אלה כבר הובהרו כמה פעמים.

אני רוצה להרחיב מעט לגבי אזורי הרישום, ואזכיר את היבט הוויסות – מספר התלמידים בכיתה וכל מה שכרוך בכך.

אך זו איננה בעיה, משום שמשלמים למוסדות המוכרים לפי תלמיד. זו בעיה שלהם. מבחינתי אפשר לחשב למוסדות המוכרים את ההקצבה לפי תלמיד, לפי ממוצע של מספר התלמידים בכיתה בחינוך הרשמי. אם בחינוך הרשמי הממוצע הוא 33 תלמידים בכיתה, משלמים לפי הממוצע הזה. אי אפשר לטעון כאן טענת ויסות, כי המשמעות היא שמחזיקים את המקל משתי קצותיו. אם היו משלמים לפי מספר התלמידים בפועל, הרי שאז העובדה שאין ויסות במוסדות המוכרים עולה כסף למשרד החינוך. אך בצורת החישוב הנוכחית המוסד הוא שסופג את המחיר, כי הם מקבלים לפי תלמיד, על פי הממוצע של מספרי התלמידים בכיתה בחינוך הממלכתי.

בית הספר המוכר נפתח לפי רצונו, באזור שנוח לו. בית הספר הרשמי, כמו כל שירות של המדינה, צריך לדאוג שכלל תלמידי ישראל יוכלו ליהנות משירותיו.

הנקודה הזאת כבר הובהרה, היא נוגעת לאזורי רישום.

אני מנהל רשת מוסדות בית מלכה, וחבר מועצת עיריית ירושלים. לגבי מוסדות הפטור, יש היום דרישה של 75% מתכנית הלימודים. והמוסדות המוכרים שאינם רשמיים, מלמדים 100% מתכנית הלימודים של המדינה. המטרה היום היא להחיל על כלל מוסדות החינוך את הדרישה ללמד 75% מתכנית הלימודים. גב' לבנה אברמוביץ יכולה להעיד שהמוסדות המוכרים מלמדים תכנית לימודים מלאה.

זה לא נכון. הרב פיינר מתייחס למוסדות שמוכרים לו.

אין חולק שהחוק מחייב את המוסדות המוכרים ללמד עד 75% מן התכנית, והשר אפילו יכול להוריד את הרף.

לגבי ההבדלים בחובות, אני חושבת שאפשר להוסיף נקודה נוספת וייתכן שיש נקודות נוספות, שלא עלו בדעתי מראש: כל שיבוץ המורים בחינוך היסודי ובגני הילדים מתקיים על פי צרכי המערכת – על פי החלטת המשרד. יש חובה, גם למוסד וגם לרשות המקומית, לקבל את המורים שהמשרד מחליט לשבץ. חובה זו לא קיימת במוסדות המוכרים. במוסדות הרשמיים כל המורים בבעלות המדינה, ולא משנה באיזה מקום הם נמצאים.

אבל צריך להשוות במקרה זה את חובותיה של המדינה המעסיקה מול המוסד המוכר המעסיק. המדינה לא חייבת לקבל כל מורה.

נכון, אבל מרגע שיש אצלה מורה, היא יכולה לנייד אותו לכל מקום, לפי צרכי המערכת.

זה המצב גם במוסדות המוכרים.

בחינוך העל יסודי למשל, המורים מתקבלים על פי מודעות בעיתון. זה לא יכול לקרות בחינוך חובה.

ראשית, המורים במוסדות המוכרים עובדים על פי אותו הסכם עבודה. הם מקבלים את אותו שכר. גם כללי ההעברות והפיטורים זהים. אין הבדל. רשת "אורט" יכולה להעביר מורה בחט"ב מחטיבה אחת לאחרת בדיוק על פי כללי ההעברה של המשרד. אין הבדל בנושא זה.

זה נכון לגבי רשת גדולה. אך בי"ס מוכר שאינו רשמי לא יכול להעביר מורים, כי אין לו סניפים נוספים.

אם כן, המצב הוא הפוך: בית ספר רשמי "תקוע" עם המורה ואין לו אפשרות ניידות, בשעה שהמדינה יכולה לנייד אותו. יש הקלה על המדינה, וחובה על המוסד המוכר שאינו רשמי.

השאלה מהי נקודת המבט. מבחינת התלמידים – זה "הפוך על הפוך".

אני מבקשת להעיר הערה לגבי הצעת החוק עצמה: אני יודעת שאני שמה את נפשי בכפי. אני נציגת הסתדרות המורים – ההסתדרות שהקימה את החינוך בארץ ישראל. אני גם נציגה של החינוך הרשמי. אני מקווה שמפאת העובדה שאינני חברת כנסת ומבחינת גילי, אוכל לומר את דבריי, ואשתדל לא להיות חריפה.

ייתכן שזה יהיה רק באחרית הימים, אבל אנחנו מחכים ליום שבו כל ילדי ישראל – גם ליהודים וגם לערבים – יהיו כולם בחינוך הרשמי. זה יתרום לאחדות, לאינטגרציה ולסובלנות. אני יודעת שאולי כל הדברים הללו עם על הקרח. אך לדעתי כל הצעה מסוג זה תגדיל את מספר המוסדות החינוך שאינם רשמיים ותקטין את מספר מוסדות החינוך הרשמיים. זה לא לטובת המדינה ולא לטובת ילדי ישראל ואינני רוצה להתבטא בצורה חריפה עוד יותר. אני מציעה לקבל את הצעת המשרד, ולהשאיר את ההחלטה על שיעור ההקצבה לשיקול דעתו של השר. הפוליטיקאים ישיגו את שלהם בדרך זו או אחרת, ולכן צריך לפחות להשאיר את הנושא לשיקול דעתו של השר.

הואיל ודעתי כדעתך, גב' רם – וגם אני חושב שהמדינה צריכה לתת עדיפות בולטת לחינוך הרשמי, ושהאידיאל צריך להיות שכולם ילמדו במסגרת החינוך הרשמי, כשנוסף לו שתי הרשתות – המעיין והחינוך העצמאי, שהן מעין חינוך רשמי וכך גם הגדיר אותן החוק. אך במצב הנוכחי יש עידוד לא רק למוסדות מוכרים שאינם רשמיים אלא למוסדות פטור. מוסדות מוכרים שאינם רשמיים מקבלים היום כ-65% תמיכה, ומוסדות הפטור מקבלים כ-60% ויותר. אך ההבדל בין המוסד המוכר לבין מוסד הפטור בכל הנוגע לתכנית הלימודים, פיקוח, פרופיל המורים והתיאום עם הרשות המקומית, הוא הבדל גדול מאוד. מוסדות מוכרים מלמדים לפחות 75% מתכנית הלימודים ולפחות צריך אישור של הרשות המקומית. אמנם לא מדובר באינטגרציה או ביישור קו עם אזורי הרישום, אבל יש לפחות איזו שהיא התייחסות. יש לרשות המקומית מכשיר לעצור ולבלום. מוסד פטור לא צריך אישור מהרשות המקומית.

גם התשלום למורים שונה. במוסדות המוכרים כולם חברים בארגוני המורים. במוסדות הפטור אין חופשות, אין ימי לימודים – הכל מחוץ למערכת. לכן האינטרס שלנו הוא ליצור איזון נכון בין המוסדות המוכרים שאינם רשמיים לבין הרשמיים מצד אחד – ואני לא בעד לתת למוסדות המוכרים 100% הקצבה; אך צריך גם לשמור על הפער בין המוסדות המוכרים לבין מוסדות הפטור. הצעת החוק מציעה את האמצע. מוסדות הפטור מקבלים כ-60% והרשמיים מקבלים 100%. ההצעה היא שהמוסדות המוכרים יקבלו בערך את האמצע. אפשר גם לראות שתכנית הלימודים היא 75%, אז אולי אפשר לדבר בפשרה בהסכמה על 75% הקצבה – זו גם תכנית הלימודים. אך חייבים להגדיל את הפער בהקצבה בין המוסדות המוכרים לבין מוסדות הפטור, אחרת כולם ילכו לפטור, וזה עוד יותר נגד האינטרס של מי שרוצה לעודד את החינוך הרשמי.

אני מסכים עם דבריה של גב' רם שכולם צריכים להיות מוסד רשמי. השאלה היא תכנית הלימודים. מה הילד ילמד בבוקר? למי שייכת ארץ ישראל, ליהודים או לערבים?

אני מבקש מגב' רם שלא תשיב לשאלה הזאת.

לא אדבר על הבג"צ, למרות שלטענתי הוא קשור לעניין. אני מייצג 13 מוסדות מוכרים שאינם רשמיים, נוצריים. אני מתנצל בשם ראשי המוסדות הללו, שלא נמצאים כאן משום שהיום הוא ראש השנה לנוצרים. עווני בדחיש שמייצג גם כן את המוסדות הללו לא הגיע גם הוא מסיבה זו.

בכל הדיון הזה התעלמו משני דברים מהותיים: ראשית, מן הנתונים של מר שגיא מתבררת העובדה הפשוטה, כי תלמיד שלומד במוסד רשמי מקבל הקצבה של 100% ותלמיד שלומד בחינוך מוכר מקבל הקצבה של 65%, והשאר מגיע מהוריו של התלמיד. הילד הזה חוסך למדינה 35%. לא מדובר כאן בפעולות וולונטריות. המדינה תומכת למשל בתנועות נוער, כי החליטה שמדובר במטרה ראויה והיא משקיעה בכך סכומים מסוימים. אך כאן כל תלמיד חוסך כסף למדינה. אם לא היה מוסד מוכר, המדינה הייתה חייבת לממן לו מוסד רשמי, והיה צורך בפתיחת כיתות נוספות. ואני מזכיר שמדובר ב-30,000 תלמידים ויותר.

בחטיבה העליונה אין חינוך חובה. המדינה יכולה הייתה לממן רק מוסדות חינוך תיכון רשמיים אם היו כאלה, ומי שרוצה להקים תיכון מסוג אחר – אז לא יהיה מימון של 100%. אבל כאן המדינה משלמת 100% למוסד מוכר. אך דווקא בחוק חינוך חובה מבדילים בינינו לבין המוסדות הרשמיים בטענה שיש לנו פחות חובות. אך למעשה אנחנו חוסכים למדינה כסף.

אך כל החטיבות העליונות הן מוסד מוכר שאינו רשמי.

נכון. אבל עד לתיכון כל תלמיד שלנו צריך היה להיקלט בחינוך הרשמי, ואז הוא היה ממומן ב-100%. אם כן אנחנו חוסכים 35% מההקצבה לתלמיד למשרד החינוך. אם ההצעה תתקבל נחסוך 20%.

זו נקודת מבט שמעולם לא חשבתי עליה.

צריך להפוך את כולם למוסדות פטור ונחסוך כסף רב לתקציב המדינה. כך יהיו 1.5 מיליון תלמידים במוסדות הפטור

זהו חיסכון של 7 מיליארד ש"ח.

אך מוסד פטור גם לא מעוניין לקבל הנחיות ומגבלות מן המדינה. לכן המדינה יכולה לטעון שאיננה מתקצבת אותו. אך אנחנו מעוניינים לפעול על פי הקווים של משרד החינוך: לשלם את שכר המורים כפי שקבע המשרד, ללמד 75% מתכנית הלימודים שהמשרד קבע – וחוץ משני ההבדלים אנחנו מוכנים לעשות הכל, ועוד חוסכים כסף.

אני מסכים עם דברי היו"ר. אם מוסד מוכן לקבל עליו את המרות של המשרד, צריך לתמרץ אותו כדי שלא יהפוך להיות מוסד פטור, וגם כדי שלא יהפוך להיות מוסד רשמי.

בכך אני חולק עליך.

אנחנו גם לא מקבלים כספים על בינוי ועל נושאים אחרים כמו התקנת מיזוג וכו' כמו המוסדות הרשמיים. חוץ מהעלות השוטפת גם בבינוי אנחנו חוסכים כסף.

משה שגיא הסביר זאת, בהגינותו. הוא אמר שההשתתפות היא בתקציב השוטף.

יש בדיחה על קמצן שחוזר הביתה ואומר שחסך 4.70 ש"ח משום שרדף אחרי האוטובוס. צחקו עליו ואמרו לו שאם היה רודף אחרי מונית היה חוסך 20 ש"ח.

מה הנמשל?

בדיחה לא רעה, אך המשל איננו דומה לנמשל. חובה לנסוע באוטובוס. מי שלא נוסע באוטובוס חוטף מכות ואז אם לא נסעו - חסכו. הנסיעה היא לימוד חובה בבית הספר.

אם חושבים שהבעיה היא מוסדות הפטור -

לא, איננו טוענים זאת.

מר מוסקוביץ, אינך יכול להתפרץ כך. אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה.

איזה כבוד נפל בחלקי.

רוצים לתפוס את השור בקרניו, ולא לפתור בעיה אחת באמצעות יצירת בעיה אחרת – מיסוד החינוך הפרטי בחוק. אנחנו טוענים שיש בעיה בכך שמוסדות פטור מקבלים יותר מהחינוך המוכר, אך עדיין לא יהיה זה נכון למסד בחוק את שיעור ההקצבה שיקבל המוסד המוכר.

הייתי מקבל על עצמי לקבור את החוק הזה, למרות מחאתם של חבריי, אם שר החינוך היה מודיע שהוא מעביר החלטת ממשלה שמעתה התקציב לא יפחת מ-80%. אז אכן לא יהיה צורך בחוק. הבעיה של חברי הכנסת היא שהצעותינו לא מועילות, ולכן אין ברירה אלא לחוקק חוקים.

אך מה יפתור החוק?

הוא יבטיח שרמת התקצוב לא תפחת מ-80%. למרות שאני מסכים עם דבריו של מר מוסקוביץ, שמדובר במימון השוטף ולא בחלק של הרשות המקומית. הרי מימון מוסדות החינוך הוא משותף עם הרשות המקומית, וגם את זה לא הזכירו כאן. החלק של הרשות המקומית – 25% בהשתתפות משכורתם של שרתים ומזכירות, כספים לשיפוצים - לא משולם למוסדות המוכרים. גם המרכזייה הפדגוגית נתמכת על ידי הרשות. כל אלה גם עולים כסף.

אבל זה בדיוק הרעיון שמאחורי החינוך הרשמי.

אין ויכוח על העיקרון. אני תומך מאוד במוסדות הרשמיים, ומסכים לדברים כפי שאמרה וניסחה גב' רם. בעניין זה אני אולי במפלגה אחת אתה דווקא , ולא עם חבריי, אני מודה. אך אנחנו מבינים את המציאות ורוצים לשפר אותה. אני יודע שכמות מוסדות הפטור גדלה מאוד בשנים האחרונות, גם משום שפער התקצוב בין שני סוגי המוסדות נמוך מאוד. אני חושב שזה לרעת המדינה. תוספת של 15%-10% בתקצוב למוסדות המוכרים, כך שנגיע ל-80%-75%, לא תאיים על החינוך הרשמי – כי עדיין הפערים משמעותיים, ואני חי בקהילה ויודע זאת. אך מאידך, יהיה למוסדות המוכרים מה להפסיד אם יהפכו למוסדות פטור.

אני ממוסדות "חורב". כמו שאמר היו"ר, יש כל מיני סוגי מוסדות. המוסדות המוכרים מורכבים מ-55% של מוסדות חינוך ערביים-נוצריים, 25% חרדיים, 20% מוסדות דתיים ומוסדות חילוניים כמו בית הספר הריאלי בחיפה ואחרים. לכל הגופים האחרים יש "אבא": בחינוך הרגיל – זו המדינה; מוסדות בית יעקב – שייכים לחינוך העצמאי; רשת "המעיין" – שייכת ל"מעיין". הם מקבלים 100%. אפילו למוסדות הפטור יש "אבא". מר שגיא מסביר שהוא היה מעלה למוסדות המוכרים את ההקצבה, אם נלך לאוצר ונביא משם תקציב – כמו שעושים מוסדות הפטור. הוא אמר זאת לפני שנתיים-שלוש.

הדברים שאמר משה שגיא השתנו.

גם השר אמר כך, ח"כ זאב הקריא מכתב של השר.

בדקתי את ההעברות התקציביות של אגף התקציבים, ואכן גדלו התקציבים למוסדות הפטור שבעקבותיהם גדלו ההקצבות מטעם המשרד. כולנו יודעים שזאת האמת. הסעיף היחיד שיורד בהקצבות הוא המוסדות המוכרים. לפני ארבע שנים הגדיל משרד החינוך את תקציב ההשתתפות לפי תלמיד במוסדות המוכרים – זאת בעקבות הבג"צ הקודם.

לכמה אחוזים הגיע אז שיעור ההשתתפות?

ההשתתפות הייתה כ-75%.

היא הייתה כ-70%.

ואז המוסדות המוכרים קיבלו הרבה יותר ממוסדות הפטור. אך מאז הסכומים שהוקצבו לנו לא גדלו, ומוסדות הפטור קיבלו בהדרגה הקצבות גדולות יותר. לא ייתכן שניאלץ לפנות בכל פעם לבג"צ, כדי שמשרד החינוך ימסור שם תצהיר שבכוונתו להשוות את ההקצבה. בבג"צ הנוכחי הגישה המנכ"לית תצהיר, שבו כתבה שהיא מכירה בכך שלמוסדות המוכרים מגיע לקבל יותר, אך מכיוון שאין בידיה פתרון אחר, היא תוריד את ההקצבות של מוסדות הפטור בתשס"ב, וכך המוסדות המוכרים יקבלו יותר ממוסדות הפטור. זה אבסורד, אף אחד לא מוכן לקבל אותו.

לדעתי הממשלה הבאה לא תסכים לכך.

גם אני מניח כך. אני חוזר לדבריו של מר מוסקוביץ לגבי הבינוי. גם ביה"ס הריאלי בחיפה לא מקבל בינוי. ב"חורב" בירושלים אנחנו אלה שמימנו את הבנייה מתקציבים פרטיים שלנו, למעט כמה סעיפים קטנים. גם הבינוי עולה הרבה. אך נכון שיש לנו פריבילגיות מסוימות, אף אני אומר זאת, ולכן אנחנו מוכנים לעמוד בכך בעצמנו.

לגבי האינטגרציה – יש ויכוח משמעותי בנושא, וייתכן שגם בבתי הספר של "חורב" תהיה אינטגרציה. כל זה לא שייך לנושא. הנקודה העיקרית היא שלמוסדות המוכרים מגיע אולי קצת פחות מאשר למוסדות הרשמיים, אך לא בפערים משמעותיים כל כך כפי שהמצב היום.

ראשית אתייחס לדברים שנאמרו כאן בשמי. בכל הצעות התקציב שלנו למשרד האוצר כללנו את המוסדות המוכרים שאינם רשמיים כסעיף שמבוקשת בו תוספת תקציב. אך התוספת לא ניתנה. זו עמדה של המשרד. אני לא חיכיתי עד שאשלח את נציגי המוסדות המוכרים, אלא פנינו ביזמתנו למשרד האוצר כדי להעלות את שיעור ההשתתפות של משרד החינוך במוסדות המוכרים.

לגבי דבריו של היו"ר, לדעתי השינוי לא ישיג את המטרה של העדפת המוסדות המוכרים על פני מוסדות הפטור. הרי בשלב זה מוסדות הפטור לא מקבלים הקצבות גבוהות יותר בשל שיעור ההשתתפות של המשרד בתקציב המוסדות המוכרים. אם נעלה את ההקצבה למוסדות המוכרים ל-80%, מוסדות הפטור – שיש להם כוחות גדולים בהרבה מאלה של מוסדות המוכרים יעלו את שיעור ההשתתפות אצלם תוך זמן קצר. אז המטרה לא תושג.

אם כן, הטענה היא שהמוסדות המוכרים מוחזקים כבני ערובה. זה דבר חמור מאוד.

אני מגיב לעמדה של היו"ר, ולטענתו כי המטרה היא להגדיל את הפער בין מוסדות הפטור למוסדות המוכרים. זו לא העמדה של המשרד. עמדת המשרד היא שאין לפגוע במוסדות המוכרים שאינם רשמיים.

עמדת המשרד היא שהמוסדות המוכרים צריכים לקבל יותר ממוסדות הפטור?

כן, והמנכ"לית אומרת זאת בתצהירה.

לצערי עלינו לקצר כעת, הישיבה עומדת להסתיים.

יש כאן נציגות מורות ומנהלות ואני מעוניין שהן יאמרו את דבריהן.

אני מתנצל, אך חלו שיבושים היום ואי אפשר להאריך עוד את הישיבה הזו. אנחנו ניאלץ להמשיך בפעם הבאה. עצרתי את מר שגיא באמצע דבריו, משום שכעת עלינו לסכם.

אני פונה לחברינו במשרד ואומר שלדעתי הלכי הרוח בוועדה הם ללכת עם הצעת החוק קדימה. כל אחד מבין שהפערים בין המוסדות המוכרים לבין מוסדות הפטור אינם מתקבלים על הדעת. לדעתי הפערים הקטנים משרתים גם מטרות לא נכונות. עובדה שבעקבות הבג"צ הקודם עלה התקציב ל-70%, לפי דבריו של נציג המשרד. אם כן בכל זאת יש שחיקה מסוימת בהקצבות. אפשר לדבר על פשרה. אנחנו מעוניינים להגיע להבנות בינינו – אולי להקצבה בשיעור של 75%. מתוך הבנה שעוד בפגרה ברצוננו לאשר את החוק לקריאה ראשונה, אני מציע לאנשי המשרד לשקול את הדבר, לבוא בדברים עם הגופים ולראות האם ניתן לגבש הסכמה כלשהי על שיעור ההקצבה, כדי שלא נצטרך לקבל החלטה חד צדדית. אני ממליץ גם בפני הח"כ המציע וגם בפני המשרד לנסות לגבש הסכמה סביב הקצבה בשיעור 75%. גם תכנית הלימודים היא 75%. לחברי, ח"כ נסים זאב, אני אומר שהסכמה שווה הרבה כסף. אם נצליח להביא את המשרד להסכמה בעניין, יכולה לצמוח מכך תועלת גדולה. כמובן שנציין בהצעתנו שהמקור התקציבי לא יהיה מתוך מקורות המשרד אלא כתוספת מן האוצר, וגם המשרד יהיה בטוח שהוא יקבל תוספת תקציב בעבור השינוי ולא יצטרך לספוג את השינוי בעצמו.

אני מתנצל בפני המוזמנים שלא אמרו את דברם. תודה לכולם.


הישיבה ננעלה בשעה 10:30.