פרוטוקולים/ועדת חינוך/933

1
ועדת החינוך והתרבות
28/06/2000

פרוטוקולים/ועדת חינוך/933
ירושלים, ה' באב, תש"ס
6 באוגוסט, 2000

הכנסת החמש עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שני


פרוטוקול מספר 122
מישיבת ועדת החינוך והתרבות
שהתקיימה ביום ד', כ"ה בסיון, התש"ס, 28/06/2000 בשעה 08:40

חברי הוועדה: זבולון אורלב - היו"ר
מוחמד כנעאן
מיכאל נודלמן

משרד המדע, התרבות והספורט:
מתן וילנאי - שר
נחמן שי - מנכ"ל
עו"ד מיכה ינון - ראש מינהל תרבות ואומנויות
טל אלכסנדרוביץ-שגב

ינון עמית - רפרנט אגף תקציבים

זוסיא רודן - מנכ"ל

נעמי בלוך-פורטיס - מנכ"ל

דן רודולף - מנכ"ל

נועם סמל

יקי הרטל - סמנכ"ל

ד"ר דוד אלכסנדר - מנהל

אילן כהן - מנכ"ל

ח"כ ראובן ריבלין
עדנה סולודר - מוזיאון לוחמי הגטאות
אלה אושניאנסקי - מעלות
הרצל בן אשר
מנחם עיני - מנהל מ.ר.א.ה.
רזי אמיתי - מנהל תיאטרון באר שבע
בני בן מובחר - מבואות החרמון
רחל פולקן קליג - מ"מ ראש עיריית נהריה
אהרון מעטוק - ראש מועצה אזורית מרום הגליל
ליביה חכמון
שמואל עצמון
לאה ארליך
אבי ענתי
רוני ברקת

תקציב משרד המדע, התרבות והספורט - הקיצוץ בתקציב התרבות

יהודית גידלי

רקורד שירותי הקלטה

אנחנו מקדמים בברכה את ראשי מוסדות
התרבות. על פי בקשת השר, מר מתן וילנאי, אנחנו גם הזמנו כמה חברים מקו העימות. נמצאים איתנו, לפי הסדר, חברת הכנסת לשעבר, גברת עדנה סולודר. אמנם היא מקיבוץ גשר, שהוא לא קו העימות, אבל היא יושבת ראש של בית לוחמי הגיטאות, שזה קו העימות. נמצא איתנו מר אהרון מעטוק, ראש המועצה האזורית מרום הגליל. נמצאים איתנו נציג ממבואות חרמון, מר בני בן מובחר, מר מנחם עיני מקרית שמונה ומר הרצל בן אשר מקרית שמונה. כאמור, נמצאים איתנו ראשי המוסדות.

הואיל ואני מזמן את הדיון הזה גם על פי פניה שקיבלתי מראשי המוסדות, כי אז לפני שאני אתן את רשות הדיבור, אני רוצה לומר כמה מילים. ראשית כל, אני חושב שלא תהיה מחלוקת שראוי מאד שהממשלה והמדינה יסייעו ויעדיפו בכל התחומים את קו העימות. זה דבר שנכון מאד וראוי לעשותו, בתחום התרבות כמו ביתר התחומים, ואנחנו יודעים גם שהתקיימה ישיבת ממשלה, שהוחלט במסגרתה להעמיד תקציב של מיליארד ו600- מיליון שקלים - תכנית רב שנתית, אינני יודע אם זה שנתיים, או שלוש, לכל תחומי הפעילות. מהמידע שיש בידי, אין שם אגורה אחת לתרבות, ומהמיליארד ושש מאות אלף שקלים נעלמו התרבות והספורט - אם כי אנחנו לא דנים על ספורט - לחלוטין. לא, אני טועה. מר ינון עמית טוען שאני טועה. כי אז, אם ככה, מה קורה עם תרבות באותה תכנית?

ספורט.

אה, ספורט. אבל תרבות אני צודק. כל
המיליארד ושש מאות אלף שקלים- סליחה שאני אומר, אולי הציבור אינו יודע - איננו כולו תקציב חדש. חלקו בא מהמשרדים הקיימים. לא רק שחלקו בא מהמשרדים הקיימים, חלקו גם תכניות מאד מאד ממוחזרות, שלפעמים הולכות אחורנית אפילו עד שלוש שנים.

מר זבולון אורלב, סליחה. צריך לתקן את זה,
המיליארד שש מאות וחמישים אלף שקלים, זה חצי מיליארד חדש מהאוצר ו1.1- מיליארד מתקציבי המשרדים.

כן, אני רק אומר שכשאומרים מתקציבי
המשרדים, זה גם לא מדוייק, כי חלקם כבר דברים שמתוקצבים לא בשנה האחרונה, אלא משנים קודמות. הנה יושב כאן איש קריית שמונה - אזיי למשל, שדה התעופה, אותם 80 מיליון שקלים מפורסמים, במקרה, הואיל והיו שני שרי תחבורה מהמפד"ל, יש לי ידע אישי-

לא. השאלה שצריך לשאול: מחצי מיליארד
השקלים, כמה מזה נתנו לתרבות?

על כל פנים, בחצי מיליארד החדש אין אגורה
אחת לנושא התרבות, ועל זה צריכים לשאול שאלה. השאלה הנוספת היא כמובן גם הנושא של שינוי סדרי עדיפויות פנימיים - אני עקבי בדעותיי, כי אני אמרתי את הדברים האלה גם בנושא החינוך, למרות שבמשרד החינוך, מ22- מיליארד שקלים - התגבור שהצפון מקבל בשנת הלימודים הקרובה, זה רק 27 מיליון שקלים, שמתוכם חצי, 50% זה מתוך המשרד ו50%- נותן האוצר - שנבין את הפרופורציות. על כל פנים, גם שם אני שייך לאלה שחושבים שהעדיפות לצפון אינה צריכה לבוא על חשבון אותו תחום במרכז הארץ, אם אותו תחום בין כה וכה סובל. כלומר, כולנו יודעים שתקציביי הם מאד מאד בעייתיים. והמושג מאד מאד בעייתיים איננו משקף את האמת כולה, והשולחן הזה והחדר הזה יודעים דיונים קשים ומרים על כל סוגיית תקציבי התרבות. אזיי בין כה וכה אנחנו יודעים שהתקציבים האלה הם בעייתיים, ויש כמעט הסכמה רחבה שצריך תמיד כל הזמן להוסיף להם. כי אז עכשיו, לבוא ולקחת מאותם תקציבים, כדי לייעד אותם למטרה, שוב אני אומר, שהיא בהסכמה לאומית, אני רואה בזה בעיה גדולה מאד. מול זה, אפשר להציג חלופה אחרת, שכולם עושים קואליציית תרבות רחבה, מקיר לקיר, ומתגייסים כדי להשיג את אותם מיליונים, שראוי מאד לתת אותם לצפון; ולפי דעתי, אם היה מאבק מקיר אל קיר, היה גם סיכוי. אזיי אני כאן מדבר גם על העניין העקרוני, שלוקחים מכיס אחד ומעבירים לכיס האחר, שיודעים כי הצרכים של אנשי קריית שמונה, אני לא רואה שזה נכון מוסרית-ציבורית לקחת אותם ממוסדות תרבות שמשרתים מטרות שהן בעיניי גם כן חשובות מאד.

אני רוצה לומר עוד הערה אחת. יושב כאן גם איש אגף התקציבים. בדיון על תקציב הקולנוע, שכמובן גם השר מתן וילנאי תמך בו – דרך אגב, רק שהשר מתן וילנאי ידע שקיבלתי נזיפה מיושב ראש הקואליציה, אזיי אני התחלקתי באחריות גם איתך.

כי אז, שינזפו גם בי.

אזיי אמרתי, אזיי דע שאמרתי שאני מעביר
לך 50% מהנזיפה. מישהו יום אחד צלצל אליי ואמר לי: ראה, אתה אל תרוץ, וגם השר יעזור לך; הוא לא יבקש, הוא יבקש דחייה. אמרתי: שימעו, אם השר יבקש דחייה, כי אז נראה, אולי תיענה לו. אבל אמרתי להם שאני שמחתי להיות איתך בקואליציה. אני מודה. על כל פנים, בדיון על הקולנוע, לאחר יציאתך, אמר נציג האוצר שזאת טעות מנקודת מבט תקציב המדינה שיש הכתבה מראש בתקציב לתחום מסוים; וגם כמות הכסף, שזה קצת מבטל את שיקול הדעת של הממשלה בקשר לסדרי עדיפויות. ואז עניתי לו שהוא צודק בעיקרון. בתיאוריה בוודאי הוא צודק, אבל במעשה הפוליטי היום יומי הוא איננו צודק. מדוע? כי בפועל הממשלה פוגעת, האוצר מביא אותנו לידי כך שתקציבי התרבות הם תקציבים באמת עלובים; ואז, אם אתה רוצה להגן על משהו, אין לך ברירה. לדעתי, דרך אגב, זה מה שיהיה. תחום אחרי תחום יקבל הגנה כדי להבטיח את התקציב שלו. ולא - אם סומכים על סדרי העדיפויות ושיקול הדעת - יש עם זה בעיה. אנחנו נתקלים בעוד דוגמה אחת - וזה אני אומר לך, מר ינון עמית, שיש הסכמה רחבה שתקציבי התרבות הם מאד מאד בעייתיים, ואמרתי בלשון המעטה. אזיי עכשיו הולכים, באמצע שנה, כשכבר אי אפשר לעשות אילו שהם שינויים, אי אפשר - הרי המוסדות התחייבו, אנחנו נמצאים ביוני - כולנו ניהלנו פעם משהו - אזיי איך אתה יכול באמצע יוני עכשיו לעשות קיצוץ למפרע (רטרואקטיבי)? אלא אם כן אתה אומר, קיצוץ על חצי שנה זה לא 2%, זה 4%, אבל גם זה לא נכון - יש לך התחייבויות שהן "רצות". אין אתה מבטל חוזים באמצע שנה. גם צריך לתת התרעות מוקדמות. אזיי קודם כל הקיצוץ אינו נכון. אחרי זה גם העיתוי שלו אינו נכון; ובסופו של דבר, אם יהיה לחץ עכשיו על מוסדות תרבות, תשמעו, תסדירו לנו - שנדע מה התקציב שלנו בחוק, שתהיה לנו הגנה, שלא ישחקו איתנו, שלא יבואו באמצע שנה. לכן אני אומר, שתבין מאין צומחים כל מיני חוקים שאחרי זה אתם באים ואומרים שהחוקים האלה אינם נכונים. זו דוגמה מאד מאד טובה. אני ישבתי עם מספר ראשי מוסדות, והם פשוט פרשו בפני את התקציבים ואמרו: עכשיו הבה תגיד מאין, או איך עושים את הדבר הזה? זה כמעט קיצוץ בלתי אפשרי. לכן אני נעניתי לפניה של ראשי המוסדות, לראות מה ניתן לעשות, האם ניתן לבטל את הקיצוץ הזה, האם ניתן לגייס את הכסף הזה, שהוא מאד חיוני, ועליו אין לנו שום ויכוח, ממקור אחר, כדי לאפשר למוסדות התרבות, שבצרור הנקוב שבין כה וכה יש להם, הם יוכלו להתקיים? אני מציע ששניים-שלושה מראשי המוסדות יציגו את העניין.

קודם כל, למעשה רוב הדברים שעומדים על
סדר יומם של מוסדות התרבות מאז שנודע לנו על הקיצוץ המתוכנן נאמרו על ידי יושב ראש הוועדה, ואני לא אחזור עליהם, אם כי אני מניח שהם יעלו בצורות אלו ואחרות במהלך הבוקר הזה. אני מבקש רק להדגיש ברשותכם שתיים-שלוש נקודות שאסור שהן ייעלמו מן הדיון. לדעתי, הן גם עומדות בראש סדר היום של הדיון הזה, שראש וראשית לכל דבר אחר, אנחנו מבקשים להודות על העובדה שהוא מתקיים, אדוני יושב ראש הוועדה.

אין אנו מדברים על מרכז ועל פריפריה, ואנחנו בוודאי איננו מצויים בעימות, לא עם משרד המדע, התרבות והספורט - יסולח לי אם אני אשכח חלק מהכובעים האלה - ואנחנו בוודאי איננו בעימות עם השר מתן וילנאי בעניין הזה, על אחת כמה וכמה שאיש מאיתנו - לא אישית ולא המוסדות עצמם - אינו נמצא בעימות עם יישובי קו העימות, או עם יישובי הגדר. מוסדות התרבות של מדינת ישראל הם מוסדות לאומיים, בין אם הם יושבים בתל אביב, או בירושלים, או בבאר שבע. כשהם ניידים, הם מופיעים בכל רחבי הארץ. כשהם מוזיאונים שנטועים במקום אחד ואינם יכולים להתנייד, אזיי הם עושים פעולות - או שבמסגרתם מגיעות תערוכות לישובים שאינם במרכז, או שהם פותחים את שעריהם, כפי שכל המוזיאונים עשו, כפי שבית התפוצות, שאני מייצג אותו בימים אחרים, בהיותי מנהלו, עושה כל אימת שישנה או דרישה או בקשה או בוודאי הצדקה לכך. צריך להבין שאנחנו איננו מצויים בעימות, אנחנו איננו מתווכחים עם המעבר ההכרחי של תוספת תקציב לישובים בצפון, לכל פעולותיהם, בתחום התרבות, בתחום הספורט ובתחום פעילות שעות הפנאי.

הצעקה שלנו קמה - וזאת הנקודה השניה שצריך לומר אותה - משום שהמוסדות שאנחנו מנהלים אינם שלנו, הם של מדינת ישראל ושל עם ישראל, ואיש מאיתנו לא ירש אותם - אנחנו הופקדנו על ניהולם - המוסדות הללו ספגו בשנים האחרונות קיצוץ על קיצוץ על קיצוץ. המדובר אינו בשני אחוזים נקודתיים, שהם אולי כשלעצמם פריט זניח בתקציב. המדובר הוא במספר שנים שבמהלכן תקציב התרבות של מדינת ישראל - ויושב ראש הוועדה אמר את הדברים - הולך ופוחת בהדרגה משנה לשנה, ואנחנו חיים ברוב השנים האחרונות עם צרור נקוב, כשמכך, עם מה שיש, אנחנו בכל זאת צריכים לפעול, לא רק לעשות ולחתום ולעודד יצירה, אלא גם להגיע עם היצירה הזאת לפינות אחרות ברחבי הארץ - וזאת נקודה חשובה מאד.

אני רוצה להדגיש גם, למרות שהיושב ראש אמר את הדברים, שהדבר קורה באמצע שנה, ואנחנו מחוייבים גם לפעולות, גם לחוזים, אבל לא פחות מכך - וצריך גם את זה לזכור, ואמרנו את זה בפגישות שקיימנו עם השר מתן וילנאי בעת האחרונה, אנחנו נדרשים לפעול כל הזמן - ובצדק, מצד המנגנון הממשלתי, הממלכתי והמנגנון של המשרד, בתקציבים מאוזנים, לא רק על גבי הנייר, אלא בעצם העשייה. כשאנחנו באמצע שנה נדרשים לקיצוץ, אנחנו איננו יכולים למצמץ בעיניים ולהניח שזה יעבור, להגיע לסוף השנה ולהציג בעצם פעולה שלא הביאה את הקיצוץ בחשבון, ואחר כך מתחילה סדרה שלמה של פעולות, שבחלקן הן גם פעולות ענישה, של עיכובי תקציבים, משום שאנחנו לא עמדנו במסגרות מסוימות.

המחאה שלנו, הצעקה שלנו, לא קמה אם כן בגין אי חשיבות ההפרשה הזאת, או ההקצבה הזאת - חס וחלילה - היא נבעה משום שאנחנו, שנים רבות מאד, רבות מדי, איננו רק מהדקים חגורות, אלא מוותרים על דברים וחיים בתוך מסגרות שהן הולכות וקשות יותר. אני מסכים בהחלט עם היושב ראש - אני חושב שמן הישיבה היום וממפגשים אחרים שהתקיימו עם משרד התרבות ועם שר התרבות, צריכה לעלות קריאה ופעולה בכיוון של הגדלה משמעותית של תקציבי התרבות ושל בדיקת היעדים השונים של התקציב הזה בשנים הבאות, בצורה מסודרת, לכל חלקי המדינה, כשאנחנו חלק מתוך העשייה הזאת; כי אנחנו כל חלקי המדינה. אנחנו לא תל אביב - אנחנו מדינת ישראל, גם אם בניין מסוים נטוע בלב תל אביב, או בלב ירושלים.

אנחנו אמרנו את הדברים בפני השר מתן
וילנאי, אבל אני מבין שיש פה אנשים מקו העימות - ואני אחזור אולי על מספר דברים שהשר שמע אותם וכן מנכ"ל המשרד וראש מינהל התרבות. לנו נודע על העניין לפני חודש, ואנחנו מוחים על הדרך, שבאמצע הלילה קיבלנו את ההודעה הזאת, כביכול באמצע הלילה - ואנחנו מוחים גם על זה שלא נתנו לנו את האפשרות לשתף פעולה עם תושבי קו העימות, או קו הגדר, משום שאנחנו יכולים לתת הרבה יותר מה2%-. אני אומר אפילו פי 10 - ודיברנו גם אתמול, בפגישה בלתי פורמלית עם השר מתן וילנאי, וגם אמרנו את זה בפגישות אחרות, ואנחנו חוזרים ואומרים; אנחנו פרטנרים טובים מאד ורוצים מאד לשתף פעולה, כמו שאנחנו עושים במשך כל השנה, אבל הרבה יותר, לנוכח המצב המיוחד שנוצר. כמו שתמיד השחקנים והאומנים, המוסיקאים, הרקדנים וכל אנשי האמנות היו הראשונים לרוץ לקו החזית בכל מקום, אם זה במלחמות ישראל, או אם זה בתקופות מתח וחרדה - תמיד זה היה, ותמיד פונים לאומנים שהם יתרמו את ההופעה שלהם - ויושב לימיני מר מנחם עיני, שהוא שחקן, והוא יכול להעיד על העניין הזה, שתמיד פונים לאומנים, אבל לסאונד-מן משלמים, ולבמה משלמים, ולאולם משלמים, אבל האומנים מופיעים חינם.

עכשיו, אנחנו כמייצגי מוסדות התרבות, בעצם מוחים, כמו שאתה הזכרת אדוני היושב ראש, על הקיצוץ באמצע השנה, אבל אנחנו מוחים קודם כל על הדרך, ודבר שני - על המהות. עכשיו לגבי המהות. כמו שנאמר פה קודם, אנחנו לא נגד מינהל התרבות, או נגד השר. להפך. אנחנו אומרים, הבה נשתף פעולה ביחד, הבה נעשה בקו העימות חגיגה תרבותית אדירה. הבה נעשה ביחד. עכשיו, הצענו כל מיני הצעות. לצערנו הרב, ההצעות כרגע לא גובשו לידי מעשה, מכל מיני סיבות - השטח אינו ערוך, או אמנות לעם אינה מסוגלת להרים את זה - אינני יודע מה הבעיה בשטח כרגע.

איזה סוג של הצעות הצעתם?

למשל אנחנו, אני יכול לדבר בשם הקאמרי -
יש הצעה אחת, שקורה כמעט כל יום, שאנחנו מביאים תושבים מקו העימות ב10- שקלים לקאמרי, ואמנות לעם מסבסדת את האוטובוסים; וכמעט כל יום מגיע אוטובוס מפה או משם, מגיע להצגות כאלה או אחרות. הצענו לעשות פסטיבל של תיאטרון-

אני בכוונה שואל - תושב קו העימות ישלם 10
שקלים, במקום - כמה עולה כרטיס?

במקום 120 שקלים, במקום 100, וזה
כולל אוטובוס חינם, קפה, עוגה, תכניה ושיחה עם יוצר מההצגה. אנחנו הצענו למשל - אני יכול לדבר רק על התאטרון שלי, אינני יכול לדבר בשם מוסדות תרבות אחרים; אני יכול לספר שלמשל אנחנו עושים בשבוע הבא פסטיבל של התאטרון הקאמרי בתאטרון הצפון בקרית חיים, 8 מחזות ישראליים, ופנינו עכשיו, אנחנו פונים החל מהבוקר ישירות לישובים, משום שיש לנו בעיה בביצוע של הדבר הזה.

הצענו מפגשים, הצענו חוליות; מונחת היום באמנות לעם הצעה ל25- חוליות של הקאמרי. הונחה הצעה לביצוע, חוליות של שחקנים, שמוכנות ללכת. אני יודע שגם בתאטראות אחרים, ואני בטוח שיש פה להקות מחול ותזמורות, שיש להן גם הצעות אחרות. אבל אין זה הנושא, לדעתי, של השיחה כאן. התרבות נוצרת כאן, בארץ הזאת, כמו שנאמר. היא אינה תל אביבית; היא אינה ירושלמית; היא אינה באר שבעית - היא ישראלית. אנחנו הרי התאטרון היחידי בעולם שהבכורה היא במוצאי שבת בתל אביב, ובעוד יומיים היא בדימונה. זאת אומרת, אין בכלל פער במובן הזה.

יש בעיה מסוימת שם, אולי, של יצירה תרבותית, אם רוצים להקים שם תאטרון, או מוזיאון, או להקת מחול - זאת בעיה נפרדת. היא אינה קשורה אלינו בנושא הזה, אבל אפשר גם לשתף אותנו בזה. להקת המחול בת שבע, לדוגמה - אולי זה ירגיז פה מישהו - יכולה להקים שלוחה בקריית שמונה. אולי - אני אומר אולי. אני אומר: את התכנים האלה - אנחנו רוצים שידברו איתנו, שאנחנו נהיה שותפים בדבר הזה, ולא שייקחו מאיתנו את הכסף, ויתנו את הכסף לצרכן. אנחנו יכולים לתת גם לצרכן - אולי אנחנו יכולים לתת יותר טוב.

עכשיו, אתה אמרת פה משהו לגבי תקציב התרבות. הרי שר התרבות, מר מתן וילנאי, עשה את המעשה הזה לא נגד מישהו, אלא בעד מישהו. ופה יש בעיה, כי אנחנו באמת איננו רוצים להתעמת עם תושבי קו העימות - להפך, הם אזרחי ישראל בדיוק כמונו, ואנחנו צריכים לשרת אותם. אני מבין ששר התרבות, מר מתן וילנאי, עשה את מה שעשה מתוך שיקוליו הוא, אבל לנו יש בעיה, כי נוצר, כתוצאה מהקיצוץ הזה, כביכול עימות בין מוסדות התרבות לתושבי קו העימות - וזה לא טוב, זה לא רצוי, וזה לא נכון לעניין עצמו. זה דבר אחד.

דבר שני, הנושא שהעלית בקשר לתקציב התרבות. תקציב התרבות לא רק קוצץ ב2%-, הוא קוצץ ב30%- בארבע השנים האחרונות - שחיקות, שחיקות, שחיקות, 25-30%. הוא קוצץ. כל הזמן הוא מקוצץ כלפי מוסדות התרבות. אין מה לעשות, מוסדות התרבות בישראל, אם זה המוזיאונים, אם זה התאטראות, להקות המחול או התזמורות וגופים אחרים, הם הליבה התרבותית של ישראל, הם היצירה התרבותית של ישראל; ויוצרים במוסדות האלה, או עובדים בהם, כל האנשים בארץ, לא משנה איפה הם גרים. אם א.ב. יהושע גר בחיפה, ומחזה שלו מועלה בתאטרון באר שבע, אזיי מה זה משנה איפה הוא גר? זה בכלל איננו משנה בעניין הזה, איפה שהוא גר. אני יודע שיש עכשיו איזו מגמה ללכת לכיוון הפריפריה - זה נושא שייבחן. אולי זה יבוא לדיון כאן, בוועדה - אבל זה אינו הנושא כרגע.

שני דברים צריך לעשות. אל"ף, לנצל את הפורום המכובד הזה, היום, לקרוא לשר האוצר, היום, לא לחכות, שיכפיל את תקציב התרבות. הבטיחו הבטחות, ולא רק שלא הגדילו את תקציב התרבות, אלא קיצצו אותו. להתחיל לנהל קמפיין מוועדת החינוך והתרבות, כי התרבות היא גם חינוך במקרה הזה, כלפי שר האוצר. לדעתי, היעד הוא שר האוצר, ואנחנו פה פרטנרים גדולים מאד, גם המוסדות, גם האומנים, גם העובדים וגם הוועדים המנהלים, זאת אומרת מועצות הנאמנים. הרי עובדה שבכל מוסד שנמצא כאן יש מועצת נאמנות, או מועצת מנהלים של ראשי המשק, ראשי הכלכלה, ראשי התעשייה, האקדמיה, החינוך וכוליה, אנשים מתנדבים שמשרתים בהתנדבות בכל המוסדות האלה. בכל מקום, זה בפילהרמונית, או ביד ושם, או במקום אחר, יש אנשים בוועד המנהל שאפשר לגייס אותם, כי חשוב להם הדבר הזה.

לכן, אני פה מנצל את הפורום הזה לעשות את הדבר הזה. הצענו אתמול לשר מתן וילנאי מספר הצעות, שהשר אמר שהוא ישקול אותן. אני פשוט חוזר על הצעה - אחת ההצעות, לדוגמה, שיהיה קשר ישיר - זאת הצעה של מר רזי אמיתי, מנכ"ל תאטרון באר שבע, שיהיה קשר ישיר בין, נניח, תאטרון באר שבע לשלומי. לדוגמה, נניח שלתאטרון באר שבע הורידו 200,000 שקלים, ששלומי תקבל 200,000 שקלים - הוא ייתן פי שניים. ונניח שיהיה בין הקאמרי למרגליות - סתם אני נותן דוגמה, ויהיה בין הבימה לבין קריית שמונה. שיהיה קשר ישיר, ושאנחנו נוכל לעבוד ישירות עם הישוב. אנחנו ניתן ספרים, אנחנו ניתן הרצאות, אנחנו ניתן סדנאות, אנחנו ניתן מה שיבקשו מאיתנו, אולי לא ירצו דברים מסוימים. זה לא יהיה אימוץ אפילו - זה יהיה שיתוף פעולה. אולי נקים גרעין מסוים. בהחלט אין ספק שאולי דווקא הקיצוץ הזה עורר איזה זעזוע מסוים-

כאשר הפעילות שלכם תהיה שם.

ברור.

לא הסיפור שהם יבואו אליכם.

מר ראובן ריבלין, אף אחד לא התכוון -
כשנתתי את הדוגמה, זה היה מיד אחרי הנסיגה מלבנון. קודם כל פותחים את השערים. אני לא מדבר על אלה -

אני חושב שגם לתושב בקו העימות מגיע,
כמו כל אזרח של צפון תל אביב, לראות את האיכויות של ההצגה באולם הבית של הקאמרי.

אין על זה ויכוח.

אני רק רוצה לספר מה שסיפרתי כבר בכנס
בבאר שבע, שאנחנו הצענו לבוא לקריית שמונה, למנהלת היכל התרבות, מיד אחרי הנסיגה, חינם - והיא אמרה, אל תעשו לי את זה, משום שאם אתם תבואו, קורס מפעל המנויים שלי. אל תעשו לי את זה בשום אופן. זאת אומרת, אל תבואו. היא ביקשה שלא לבוא. קודם כל, יש מתקנים מצוינים בצפון. מה שאמרתי לבוא לתל אביב, זה לגבי מוזיאונים, שהם פשוט אינם יכולים לבוא לשם. להקות המחול, תאטרונים-

שהם הודיעו, סליחה, על פתיחת שעריהם
חינם, ועשו את זה כבר לפני שבועות רבים.

אינני רוצה שייצא מהפגישה הזאת עימות עם
תושבי קו העימות, אלא להפך; אבל אני חושב שאם בעקבות הפגישה הזאת השר מתן וילנאי ימצא פתרון, כמו שאתה אמרת בתחילת דבריך, אדוני היושב ראש - למצוא איזה שהוא גורם פיננסי. קודם כל, מדוע בתוך מיליארד וחצי השקלים אין תרבות וספורט? זאת אומרת, שמישהו שם למעלה אומר שתרבות וספורט במדינת ישראל אינם חשובים. מישהו. אינני יודע מי, איני יודע מי זה.

הממשלה. היא קיבלה את ההחלטה.

מספר משפטים על נושא המוזיאונים ומר
אהרון מעטוק, כנראה הוא לא מזהה אותי, אנחנו חברים שנים רבות, נדבר אחרי זה, זה לא העניין שאני נמצא בתל אביב. אדוני היושב ראש והשר מתן וילנאי, העשייה המוזיאלית שלנו בתל אביב ובשלוחות, שתביאו בחשבון - ואני מדבר כרגע רק על המוזיאון שלי, אולי גם מר דוד אלכסנדר יאמר כך, מתבססת, רובה ככולה, על תושבי הפריפריה. שימו לב למה שאני אומר: יש לנו בשנה 150,000 תלמידים בני נוער מבקרים, שרוכשים, מה שנקרא, חבילת חינוך מראש, מיולי, לאורך כל השנה. אני נותן לכם עובדה קיימת. רובם אינם מצפון תל אביב, לא מתל אביב, לא מיפו, לצערי - לא מדרום תל אביב, לא משכונות הדרום. בין 120-150,000 תלמידים ובני נוער, מכל הפריפריה, מכל הארץ, מכל המגזרים, מכל העדות, מכל הדתות ומכל הישובים, כולל מקרית שמונה. בשבוע שעבר היו אצלי ילדי קריית שמונה, והקיר שלי מלא ברכות ושעונים והקדשות "מפה ועד הודעה חדשה", ואני שמח על כך.

לכן, אני בא למחות על כך, ואני חש נפגע - ואינני מדבר עכשיו על הכסף. אני חש נפגע בכך, כי העשייה שלנו מתבססת, רובה ככולה, על הנערים ועל התלמידים מהפריפריה, וודאי מישובי הצפון. ילדי בית ג'אן הדרוזים הם אצלי אורחי קבע.

מר אילן כהן, מה המשמעות-

רגע, רגע. אני מתאים את עצמי לעניין, משום שלמשל יש לי פלנטריום. יש לנו למשל מתקן ייחודי שנקרא פלנטריום. אינני יכול להביא אותו לצפון, אבל אני יכול להתאים אותו באופנים שונים לאוכלוסיות שונות. אזיי אני מתאים אותו, למשל, בתכנית ערבית, לבני המיעוטים. הם באים. אזיי אני חוזר - רוב העשייה שלנו המוזיאלית מתבססת על ישובי הפריפריה.

מה המשמעות של קיצוץ של 2% ביוני?

אני לא נסמך על משרד המדע והספורט,
לצערי, כי התקציב השוטף השנתי שמתקבל מהמשרד הזה אליי הוא צנוע, הוא אפילו מגוחך, ואינני רוצה לדבר עליו. אני נסמך על מקורות אחרים, ואני נסמך בעיקר על עצמנו. בסדר? אין לי טענה למשרד, זאת אומרת, העובדות ידועות - אינני מדבר על הכסף. 660,000 שקלים, זה מה שאני מקבל.

הדבר השני - אנחנו הצענו לישובי הצפון, ופתחנו את המוזיאון חינם. אז קרה מה שקרה, הם לא רצו להגיע, כי הם חשו איזו שהיא הרגשת מבוכה, אני אומר לכם - חשו הרגשת מבוכה. הצענו לקחת מחיר סמלי, הם - פעם כן, פעם לא. אני חוזר ואומר: אנחנו בנויים עליכם, אנחנו רוצים אתכם. אין אני יכול להביא את כל מתקני היצירה שלי אליכם. אילו היינו מקבלים תקציבים נוספים לעשייה מוזיאלית שלוחתית כזאת, עם זרועות אחרות - בהחלט כן, בהחלט כן. אבל לא רק אצלכם. אני רוצה לפתח את אל יבנה ביבנה, אני רוצה להגיע לתילים הקדומים, הארכיאולוגיים באזור ישובי צפון הנגב ורצועת עזה - אינני יכול לעשות - אין לי כוח לעניין הזה, ואין לי משאבים.

מר אילן כהן, תודה. פרופסור מיכאל נודלמן,
תושב קריית שמונה.

מה שאני שומע פה זה בסדר. אני מבין הכל,
אבל אני לא מבין רק פטרנליזם. אני חושב שאנחנו מדברים על זה שבישובי קו העימות צריך גם לפתח תרבות. אנשים רוצים אולי תאטרון, בעצם. מה לעשות שם? אני רוצה שפה יהיה דיון, לא על זה שתאטרון יכול להגיע לקריית שמונה או לשלומי, ויביאו את קריית שמונה למוזיאון. אני רוצה שפה ידברו על תרבות, פיתוח תרבות במקומות כאלה, פיתוח ספורט במקומות כאלה.

מר מיכאל נודלמן, אני מסכים איתך
במאה ואחד אחוזים. אני גם כמעט בטוח שכל מי שדיבר - יש כאן איזה אי הבנה - גם תומך במה שאתה אומר. כל השאלה רק מאין צריך לקחת את התקציב לעניין הזה. זאת השאלה הבסיסית.

באמצע השנה?

כן.

אני תומך בשר. מה שהוא עושה זה בסדר.

כן? שבאמצע השנה הוא מקצץ לאחרים?

נכון. אחר כך אני אדבר על זה.

אני בדילמה. גם אני תושב קו העימות, בקיבוץ
עמיר, ואני גם מנהל להקת המחול הקיבוצית, שהיא אחת הלהקות המובילות היום בארץ וגם בעולם. אני טוען דבר מאד פשוט: הגיע הזמן - אני מקבל את הדברים של מר מיכאל נודלמן - ומדוע אני מקבל את זה? כי אנחנו עובדים בפריפריה, בקו העימות, כבר שלושים שנה, ואני טוען על הקיפוח של 17% בתקציב שלי לעומת האחרים; ואנחנו עושים תרבות שם, ויוצרים שם, ועושים סדנאות לילדים משלומי וממעלות, ובאים אלינו ולומדים ועובדים - ומי יודע, אינני יכול לפרסם, כי אין לי כסף לפירסום, כי התקציב שאני מקבל מראש הוא כזה נמוך שאינני מסוגל לפרסם את מעלותיה של להקת המחול הקיבוצית. ואז אני כל הזמן נמצא במצב הזה, שאני, בלי להניד עפעף - העלות שלי על זה שאני עובד בפריפריה, זה 750,000 שקלים לשנה, בלי שיש לי מזה כהוא זה תוספת.

לכן אני חושב שנכון הצעד הזה שמשרד התרבות והמדע עושה. אני חושב שצריך לטפח את התרבות ואת היצירה התרבותית בפריפריה, ולא רק להביא את התרבות של המרכז לצפון. הארץ זה לא תל אביב, הארץ היא אותם האנשים שקמים בבוקר, עם התקציב שלהם השנתי, והם אינם יכולים ללכת לעבוד, והמפעלים האלו שנסגרים, כיוון שהיה שם מה שקרה. ועל זה - פה המשיכו החיים. החגיגה נמשכת כרגיל. כי אז מה קרה? כי אז באמצע השנה הורידו מהבימה, מ22- מיליון שקלים או משהו שהם מקבלים, 2%. לא קרה להם שום דבר. הם יפרסמו פחות, הקאמרי יפרסם פחות, בת שבע יפרסמו פחות. רק מהתקציב הזה של הפירסום אפשר להוריד יותר. אני כבר אינני מדבר על המשכורות. רבותיי, גם המשכורות, כפי שהתפרסם בעיתון, הן אינן דבר מחמיא למוסדות התרבות, וצריך להיות כנים ולדבר לעניין. אזיי 2% האלה נמצאים בתוך כל המוסדות האלה, וצריך להפסיק את ההתבכיינות הזאת. יש פה איזו מידה מסוימת של צביעות - ואני מתנצל בפני החברים שלי, כי אני יודע מה המצוקה של כולנו. אני יודע שהתקציב של התרבות באופן כללי סובל, ועל זה אני מוכן להילחם יחד עם כולם.

אתה עושה דבר לא הוגן.

מר נועם סמל, אתה תסלח לי, אני הקשבתי
לך.

אתה מנצל את הפורום הזה בצורה לא הוגנת,
כי אתה מייצג-

אתה אינך יכול להפריע לי.

מר נועם סמל, אני אאפשר לך להגיב.

אינני מקנא באף אחד. אני מקנא בכולם. אני
מתנצל אם אני פוגע באנשי המרכז, עם התחושה הזאת שאנחנו עושים את התרבות. התרבות צריכה להיעשות בכל הארץ. אזיי אני בא ואומר, חברים, אני קם בבוקר וקורא מכתב שאני חתום עליו, שלא שאלו אותי, שלא שאלו אותי, וכתבו בשמי, ואז אני כתבתי. מה התגובה שלי הייתה? כתבתי מכתב למערכת עיתון "הארץ", שציפי שוחט כותבת שם, וכתבתי, אני מתנצל - אבל לא שאלו אותי. אני בעד הוספת תקציבים. על זה אני מוכן ללכת איתך. אני מוכן ללכת לכל מאבק שיגיד: לתרבות יותר כסף.

היו הצהרות של שר התרבות והמדע ושל המינהל, שתהיה העדפה לפריפריה. אני שמח שהדבר הזה מתחיל להתקיים בצורה דרמטית, בצורה לא נעימה אולי; אבל אני בעד זה שזה יהיה.

רבותיי, אני הגעתי לישיבה מתוך מחשבה
מסוימת. אני מוכרח לומר, למרות שאני איש אופוזיציה, הייתי אומר אפילו מרכז האופוזיציה - בדרך כלל אופוזיציה איננה אחראית על תקציב המדינה, והיא יכולה לבוא ולומר: הדפיסו כסף כמה שאתם רוצים. אנחנו השבוע העברנו חוקים באופוזיציה, ב29- מיליארדי שקלים, בלי בעיות בכלל. אין שום בעיה, וזה נכנס לצנרת של החקיקה - אין ממשלה, אין קואליציה, כי אז אפשר.

תקציב המדינה הוא תקציב מתוכנן, ושם בא שר האוצר ואומר: יש לי כך וכך כסף, אני נותן אותו למשרדים, והמשרדים מחלקים אותו בהתאם לסדרי העדיפויות שלהם. לפעמים יש לנו מחשבה שהממשלה, כממשלה, איננה רואה נכון איזה שהוא דבר שצריך להאיר עליו, אבל הישיבה הזאת פה איננה לעניין איך מתייחסות ממשלות ישראל לדורותיהן לנושא התרבות. לפי דעתי, צריך להגדיל את זה פי 30, לא פי 10. עשינו משהו בנושאים נקודתיים, כמו הקולנוע, נושאים שהלכו להתמוטט. מה שיכולנו עשינו, עזרנו קצת - זה לא דבר פשוט. אבל בסך הכל, תמיד אומרים: האוצר צריך. מה זה האוצר? האוצר - יש לו 220 מיליארדי שקלים, שר האוצר הוא האיש הכי עשיר בעולם, בין אוקטובר, כשהוא מניח את ספר התקציב על השולחן, עד אשר זה מאושר. ברגע שזה מאושר, זה עובר לכל המשרדים. מר מתן וילנאי, שר התרבות, הספורט והמדע, הוא מחליט איפה הוא מחלק, יחד עם מר נחמן שי, את כל הכספים שיש לו, ואי אפשר אחר כך לבוא ולומר: עכשיו צריכים לבוא למשרד האוצר, לבקש ממנו תקציב נוסף, כי זו חכמה קטנה מאד.

עכשיו ככה, אנחנו באמצע השנה נתקלנו בבעיה לאומית קשה ביותר, והחלטנו על עניין לאומי ממדרגה ראשונה. אם העניין הלאומי הזה, כדי ליצור איזו שהיא תשובה, לתת איזה שהוא מענה לעניין לאומי, שכולנו חשבנו שהוא בראש מעינינו באותה עת, וזה עניין קו העימות, פוגע באיזה שהוא עניין לאומי אחר בצורה שהיא מכת מוות עליו, צריך לבוא ולומר באמת אם השיקול הוא נכון. והשאלה הניצבת בפניי כרגע: האם בטבלה הזאת שקיבלתי, יש פה איזו שהיא מכת מוות. עם כל הכבוד, אין לי כל ספק שבכשרונותיהם, יש בעיה לקאמרי, כי אני חושב שהקאמרי היה יכול לקבל 29 מיליון שקלים. אני חושב שיש בעיה לתאטרון הבימה, כי אני חושב שהיה יכול לקבל 43 מיליון שקלים אם היה לתת לו. אני באמת חושב שמאות האלפים פה - זה ממש מגוחך אפילו, אדוני היושב ראש, לבוא ולומר שיש איזה שהוא חשש.

אבל בטבלה הזאת, אם תסתכלו עליה, יש קו אדום, ולפי דעתי - מהסימפוניטה הישראלית באר שבע, שזה מתחת ל- 5 מיליון, כל שקל יכול לחסל שם איזה שהוא מצב; ואני מציע, שאתם תנסו לראות איך אתם, מלמטה, ששה מוסדות לא לקצץ להם, כי שם 100,000 שקל יכולים להוות מכת מוות לגבי 4 מיליון, בעוד שבאמת - אני גרופי, אני לא רוצה לומר של מי יותר, של הקאמרי, או של הבימה, יש לי חברים, של תאטרון האידיש, שלא לדבר - אבל יחד עם כל הדברים האלה, יש דברים שאנחנו צריכים לראות, וזו הישיבה היום לפנינו. אם תבוא ותאמר לי: אני אתן לאלה שיבואו מקריית שמונה. הוא, כדי ללכת אליך לקאמרי, הוא צריך לקחת שבוע חופש. וכשהוא לוקח שבוע חופש, הוא איננו צריך שתעשה לו טובות. הוא יסתדר. תאמין לי. זה באמת פטרונליזם.

מר ראובן ריבלין, איך אתה מסביר שב500-
מיליוני השקלים שהממשלה הקציבה לקו העימות, אין אפילו 10,000 שקלים לתרבות?

שמע, שוב, באה הממשלה והקציבה 500
מיליוני שקלים - היא התייעצה בוודאי עם אנשי קו העימות. יתכן מאד שבתוך 500 מיליוני השקלים אפשר לשנות יעדים. אין אני בא ומסתכל. כרגע אנחנו באים ומדברים פה על מעשהו של המשרד הייעודי, ואני מוכרח לומר שהוא עשה צדק. באו אליו ואמרו לו, כמשרד: מר מתן וילנאי, יכולה להיות לי בעיה איתו, כשהוא הלך למקום שהוא לא היה צריך ללכת אליו - מבחינה פוליטית זאת אומרת - אבל תשמע, באו אליו, הטילו עליו משימה, והוא עשה אותה בצורה הכי צודקת בעולם. זה הכל. זה מה שאני אומר. הכי צודקת בעולם. אני רק מציע לו ולמנכ"לו, שהוא מבין מה ההבדל בין 100,000 ו100,000- - אתה יודע, אחוז ממני - שום דבר, אחוז מרוטשילד - המון. אתה מבין? אזיי אני אומר: יש פה מקומות שבהם יכולה להיות סכנה קיומית. היה הרי לאחד חמור, גם עבד וגם אכל. אמר, למה יעבוד ויאכל? נתחיל להרגיל אותו שיעבוד בלי לאכול. יום ראשון הלך מצוין, יום שני פחות טוב, יום שלישי בקושי. ביום רביעי מת. אמר, חבל, בדיוק כשהתרגל - מת. פה יש דבר שבו אסור לנו לרדת מהקו האדום, ולפי דעתי, עד להקת מחול בת שבע - גם היא נמצאת - אבל עד להקת מחול בת שבע, זה בסדר. מפה - צריך לראות איך להוריד מהם את המאכלת.

מדברים פה כל הזמן על קו עימות. אנחנו
בבאר שבע גם כן יוצרים בפריפריה. גם אנחנו קו עימות, שמתעמתים עם הרבה מאד בעיות ועם סוגיות של יצירת תרבות מקומית. יחד עם זאת, אני רואה חשיבות בעזרה, או בהתגייסות לטובת כל מי שנזקק וכמו חברי, אני איני נגד הפעולה הזאת. אני חושב שהדיון פה מתערבב, מפני שאנחנו מדברים על העיתוי של הקיצוץ - אנחנו איננו מדברים נגד הקיצוץ, ואנחנו מדברים גם איך הוא יכול להיעשות. אני רוצה להחזיר את הפוקוס להצעה שאמר מר נועם סמל, שאנחנו מוכנים להתגייס, אבל שיעשו את זה בשיתוף פעולה איתנו, ואנחנו ניתן יותר. כך אני רואה את זה.

יש לי תחושה לא נעימה בדיון הזה, שמעמידים אותנו כנגד איזו שהיא משימה לאומית, שכאילו אנחנו נגדה. אני מרגיש שזה פוגע בעשייה שלנו. כמו שאמר מר דוד אלכסנדר, אנחנו מוסדות תרבות ארציים ולאומיים. עכשיו צריך לזכור, יש כאן התנפלות על מוסדות גדולים, עם תקציבים גדולים יותר - אנחנו קבוצה של מנהלים שמייצגים גם מוסדות קטנים - שכמו שאמר מר ראובן ריבלין, כל פגיעה בשקל, יכולה למוטט אותם, גם אם זה נראה על הנייר כאילו זה סכום קטן. גם פגיעה בסכום קטן יכולה לפגוע. הם נמצאים על הקו האדום, שכל קיצוץ יכול לסגור אותם - וזה אינו במרכאות.

אין מדובר במכת מוות. מדובר בכרסום.
הכרסום הוא בבסיס העשייה הייחודית של כולנו. זאת אינה מכת מוות, כמו שאמר השר מתן וילנאי. שני אחוזים לא יהרגו אותנו. הם יעשו עוד גירעון. הם יגרמו לעוד הפסקה של הפקה, לעוד איזה-

יעלו עוד קצת מחירים, ואז שוב אוכלוסייה
חלשה יוצאת מהמעגל.

אומרים שככה, שלהביא ב10- שקלים לתל
אביב זה אינו פתרון. אני מבינה. לנסוע להופיע - מה שאנחנו עושים כל השנה, אין אנו צריכים הוראות בשביל זה. אנחנו כל השנה נמצאים בכל מקום - לנסוע ולהופיע שם זאת גם אדנות. רוצים לעשות משהו מקומי, ואז לדעתי אנחנו נוגעים בנקודה הבעייתית ביותר, והיא התחושה שלי שאנחנו מדברים על שני נושאים שונים - אחד זאת העשייה הישראלית, המקורית, האיכותית, המקצועית, החפה מכל שיקולים אחרים, כאשר פה הכסף והדיון נסובים לעשייה קהילתית. אלה שני נושאים שונים. אם קם מר רמי באר בגעתון והרים להקת מחול מקצועית - קמה הנהגה אומנותית, שסביבה התגבשה להקה. יש עוד להקת מחול בישראל, והיא חלק מהתמונה - וזה נכון. הדברים האלה אינם נוצרים בכוח, כי רוצים, או שאתם אומרים שמדיניותכם היא ליצור עוד 10 תאטראות בעוד 10 פריפריות ועוד 10 להקות מחול, מקצועיות, איכותיות, שתפקידן לשמור על היצירה המקורית הישראלית. כי אז אנחנו בבעיה כפולה ומכופלת - כולנו ביחד - כי הרי אין לנו באמת מקום לכל כך הרבה תאטראות ולהקות מחול. אזיי הבה לא נערבב עשייה קהילתית עם עשייה אומנותית, איכותית, מקצועית, שיש לה מטלות מאד מאד ברורות, שלה אנחנו מחויבים. זה הדבר שאותי מדאיג.

עוד דבר אחד שאותי מדאיג, זאת התחושה מהיום והלאה שנשבר איזה שהוא סטטוס קוו, ולכל מטרה לאומית - והיא חשובה, והרי יצוצו ביוני 2001, ביוני 2002 עוד מטרות לאומיות חשובות - תמיד יהיה אפשר באמצע השנה, למטרה לאומית חשובה, לקצץ בדבר הזה, שגם הוא מטרה לאומית חשובה. יש פה שבירה של סטטוס קוו.

בוקר טוב חברים, אדוני היושב ראש, כבוד
השר. אני חושב שמי שמיצה את הדיון, לטעמנו ומבחינתנו, ואמר את האמת, אבל את כל האמת, בצורה ברורה וחד משמעית והטיח בחבריו את האמת, הוא מר דן רודולף, שהוא גם תרבותניק וגם איש ישובי קו העימות. מבחינתנו בעצם יצא המרצע מהשק. זה מזכיר לי שכשבאים לנחם אבלים, אזיי באותו שבוע כולם מנחמים. אחרי שבוע - נשכח מלב. זה מה שקורה בישובי קו העימות.

חודש, ריבונו של עולם, מאז שיצאנו מלבנון, וכבר אנשי התרבות, שהיו צריכים לשאת את הדגל של הסיוע לישובים - אני לא שמעתי מכל מה שהם הציעו פה - שיבקרו, יבואו ויעשו פעילות, מלבד הבימה, שנתנו את ההצגות ב10- שקלים-

הערה: הקאמרי.

הקאמרי, סליחה. ב10- שקלים להביא תושבים
מאביבים. להוציא אותו ב4- אחר הצהרים, להחזיר אותו בשעה 3 לפנות בוקר, בשביל לתת לו כאילו גמילות חסדים. ריבונו של עולם. באותו שבוע, כשהגיעה אלינו ההצגה "המפקח", אינני יודע איזה תאטרון זה-

הערה: הקאמרי.

גם הקאמרי. כל הכבוד הקאמרי. אני הייתי
בהצגה. ראיתי את ההצגה. נהדרת. אבל שילמתי עליה ארבעים ומשהו אלף שקלים, שאין הכסף-

אינני מאמין. אנחנו לא קיבלנו את הסכום
הזה. המחיר של ההצגה הוא עשרים ומשהו אלף שקלים. למה הוא שילם ארבעים וכמה? מישהו שיקר לו. אם הוא אומר ארבעים וכמה - ההצגה נמכרה לאמנות לעם בעשרים.. נורא מוזר לי.

לנו זה עולה סכומים עצומים. זה שכירת אולם
לתאטרון, זה הסעות - כל הדברים האלה עולים הון עתק, שאינו מצוי ברשויות המקומיות החלשות, ריבונו של עולם. אנחנו רוצים תרבות. אינני חושב שלתושבי זרעית או שתולה מגיע תאטרון, והצגת תרבות כזו או אחרת, או פעילות תרבותית כלשהי פחות מאשר לתושב תל אביב. הגיע הזמן להפסיק את ההבחנה הזאת בין דם לדם. לא יקרה שום אסון, אדוני היושב ראש, אם תל אביבי משינקין או מכל רחוב שהוא, במקום כוס קפה ב18- שקלים ישלם 5 שקלים נוספים לכרטיס לתאטרון. מה יקרה? מי ששוחר תאטרון ורוצה תאטרון ישלם גם 10 ו15- שקלים, אם מדברים ברצינות ובלי מירכאות. אבל אם מדברים על עשרות אלפי שקלים של שכר של מנהל כזה, או אמן כזה, או מנקה כזה בתאטרון, בוודאי שלא תצליח לעשות פעילות והפקות חדשות ונורמליות, כפי שצריכה מדינת ישראל לעשות.

אני רוצה במרום הגליל חוגי דרמה וחוגי תאטרון. אינני הולך לעשות להקת מחול שתתחרה במישהו מכם, אבל אני רוצה לתת את הסיכוי, את ה"צ'אנס" שילד יטעם מה זה תרבות, מה זה תאטרון, מה זה חבורת זמר, וזה אין לי. אזיי בא שר שאזר אומץ ואמר לממשלה, רבותיי, כל המיליארד שקלים הם מתוך התקציבים של המשרדים הקיימים, וכל שר עשה קיצוץ כזה או אחר, גני ילדים - אנחנו מקבלים יום לימודים ארוך בגני ילדים - לא שמעתי שרשויות אחרות הקימו צעקה נגד שר החינוך על שלא קיבלו יום לימודים ארוך בגני ילדים.

לא קיצצו להם.

לא עשו להם. היו אמורים, בתכנון, בתשס"א.

אין עושים לכם, כי ישובי קו העימות היום, מבחינת המדינה, בסדר עדיפות לאומי ראשון. אז קם שר שאזר אומץ - ולא כמו הרבה מאד שרים אחרים, גם מממשלות קודמות וגם מאלה שיבואו, שלא רק מדבר. אם זה מה שיפיל אתכם, אין לכם זכות קיום באמת. תודה רבה.

אני בטוח שהיושב ראש ישמור על איזה שהוא
איזון, על אפשרות להתבטא ולהציג את העמדות בצורה הוגנת, כי בינתיים שמענו התבטאויות בצורה מאד גורפת.

נשתדל. אני אגיד לך למה הצד שלכם צריך
לקצר. אין מחלוקת בדבר - אין שום חילוקי דעות בזה שצריך תגבור תקציבי לקו העימות.

או קיי, בגלל האמירה הזאת אנחנו מאד
מודאגים, כי כשאנחנו רואים את ההתחפרות, מבחינתנו לפחות, המאד מוזרה, לא לצורך תרבותי, אלא לצורך תקציבי, אנחנו מאד מודאגים - וצריך להגיד את האמת בלי לחשוש. במשך השנים, מדינת ישראל, מן הפטמה הציבורית, נתנה זכות קיום למרכז הארץ, או לתרבות, או להוויה הישראלית, שאיננה שייכת לנו. נקודה. אנחנו אומרים את זה כקביעה ולא כנושא לדיון. אנחנו איננו רואים את התרבות כאיזה אינפוזיה חיצונית שבאים לתת לנו. אין אנו רוצים טובות - אמר את זה מר מיכאל נודלמן. זה מבחינתנו קצף על פני המים. ההכללה שעושים כאן בין מוסדות כמו מוזיאון ישראל, בית התפוצות, התאטראות ולהקות המחול, איננה משרתת את העניין. אין אני מצפה שתגרור אלינו את בית התפוצות, או את מוזיאון ישראל. ברמה האינטלקטואלית, התפתחנו לאבחנה הזו. אנחנו כועסים על הגישה החוסר קולגיאלית במובן הלאומי, שאתם מנפנפים בו - ואני מזכיר לכם – מדובר, רבותיי, בכסף ציבורי שאינכם הבעלים שלו. התחילו להתרגל לעובדה הזאת. יש שר - הוא קובע את המדיניות, ואתם מקבלים או אינכם מקבלים. אין אתם יכולים לכופף את המדיניות של השר, או של המדינה, בגלל שאין זה נוח לכם. אינני מכיר אדם אחד שמנדב את כיסו כדי שייקחו ממנו כסף.

תענה לי על שאלה. אם למשל יבוא שר ויאמר,
אני חושב שאין מגיע לקו העימות שום דבר.
מה תאמר? אפשר לבקר אותו?

אם יהיה שר כזה ויאמר דבר כזה, נחשוב מה
לומר לו.

שיקול דעת של השר, זה לא-

לא, לא. אני מדבר על המקרה הזה. רבותיי,
אנחנו איננו כועסים בגלל שהולכים למנוע מאיתנו לקבל. אנחנו כועסים על המנטליות שיש לה אחיזה ושורשים עמוקים, שכאילו יש פה איזה כוס של הבדלה, שמישהו מקבל עד שזה נשפך לו, ואחר אומר: חבר'ה, תנו לי מזלף. שתיים, שלוש טיפות - שני אחוזים להזכיר לכם - וקמה צעקה, שומו שמים. מה קרה? מה קרה? הרי אלה שהובילו את התנועות, או את התנועה של הוצאת צה"ל מלבנון, אלו היו בעיקר אנשי תרבות, אנשי בוהמה - ואין לי טענות כלפיהם, עלא כיפאק. מישהו קבע את העיתוי שנצא באמצע שנה מלבנון? זה קרה ברמה לאומית, בתאריך מסוים שלא הייתה שליטה עליו, ופה באה הצעה די מקבילה מבחינת ההגיון שלה, וקורה. במקום לבוא ולהגיד, חבר'ה, אתם יודעים מה? לא שני אחוזים, אנחנו מוכנים לתת לכם 3 אחוזים. לא קומבינות, רבותיי. מר נועם סמל, אל תביא לנו הצגות, אנחנו רוצים להיות נפש שלמה ובריאה, כשחלק אינטגרלי ממנה הוא התרבות, והתרבות היא תוצאה של הוויה שלנו, לא שלכם. אלה דברים שאנחנו איננו קונים. זה מוצר שאין קונים. זה מוצר שאנחנו מייצרים.

הערה: מהן האמירות האלה? מה זה שלנו ושלכם?

רבותיי, פה יש חופש דיבור לכל אחד, וכולם
יקשיבו בסבלנות גם לדעות שהם מתנגדים
להן.

רבותיי, אני מתייחס - ואני מבין שגם חבריי, לעובדות הנתונים, לא לאילו מאוויים שהיינו רוצים לתכנן את העולם לפי מה שנוח לנו. העובדות הן כאלה, שהייתה איזו שהיא בעיה, או לא בעיה, הייתה החלטה מצד שני, שבאה באיזה שהוא מקום לאזן את הנפש השוכנת בצפון הרחוק, ועל הרקע הזה מתקיים כל הדיון. אתם יודעים מה? אני אפתיע אתכם. אני איתכם במאבק להגדיל את התקציב. אני נותן לכם אישור מראש להשתמש בשמי על מכתב שתוציאו - זה לא הנושא שלשמו התכנסנו כאן. אנחנו לא נהיה טריגרים במאבק הלגיטימי שלכם לשנות תקציבים.

זה לא מאבק שלנו.

שלכם, במקרה הזה. אל תתקנו אותי. עכשיו,
מה שעשה השר מתן וילנאי כאן, הוא בסך הכל הלך על פי חוק הכלים השלובים והשתדל. לטעמי, הוא היה מאד עדין, כי לו הוא היה, כמו שכאן העירו, פוליטיקאי משופשף, מה שנקרא מהזן הקודם, הוא היה אומר לכם, רבותיי, 15% והיינו גומרים על 7%. אבל אדם הגון, אדם ישר, ישב ועשה את הדברים, אמר 2%, רבותיי, חצי בחצי. 2% - 98% שיישאר לכם. על זה קמו.

אני מצפה שבסוף הדיון הזה אנחנו נופתע ונקבל את ברכת הדרך למהלך הזה מצידם ומצידנו, נשתתף במאבק שלהם בגדול, להגדיל את התקציבים.

כבוד היושב ראש, כבוד השר, אני אשתדל
שלא לחזור על דברי קודמיי. אני חשבתי לבוא ולהגיד כאן: על מה מדברים בסך הכל? אבל אני רואה שהחברים מדברים על מאבק, על קיצוץ שכבר נעשה להם, קיצוץ מזדחל וזוחל, וכל פעם מקצצים ומקצצים להם בתקציב. אני אומר שאני, כמו מר הרצל בן אשר, עשיתי הרבה הפגנות על גבול הצפון, הרבה הפגנות עם מרגליות וכפר יובל, ואני מוכן לעזור לחברים להתגייס נגד הקיצוץ. האמנות שאתם עושים היא דבר יפה - זה אינו קשור אלינו. אנחנו יושבים שם, בקו העימות - בא השר מתן וילנאי ואמר: אדוני בני בן מובחר, מה אתה צריך במרגליות ובכפר יובל בשביל לפתח? בכפר יובל אנשים רצו ספריה. חברים, על מה אתם מדברים בסך הכל - אני איתכם במאבק שלכם - אתם רוצים לרתום אותי? אני איש מלחמות. אין לי בעיה - אני אעזור לכם. אבל עד שהגיע השר - ומר מתן וילנאי, תסלח לי - היה לי תקציב שהמצ'ינג היה 50%-50%. לא כמו במשרד התחבורה, החברים של מר זבולון אורלב, 70-30. רק בשנה האחרונה יכולתי לקבל מהשר מתן וילנאי. לשאלתו, הוא אומר לי: בני, אמרתי לך, התקציב ב98- 200,000 שקלים. מדוע לא ניצלת? אמרתי: לא היה לי מאין להביא את 200,000 השקלים הנוספים, שעשו לי את זה כתנאי. אז הוא אומר לי: אני אעזור לך ב"קטע" הזה. אני רק רוצה לתת דוגמה. מרגליות נמצאת דייה בכותרות - כפר יובל - אנשים שקטים, קוצ'ינים, שלוש שנים אין יכולים לקדם את הנושא של כפר תיירות. 170 צימרים, ואתם בוודאי יודעים שמי שבא לצפון שואל מיד: יש לכם בריכת שחיה בישוב? הם אומרים: לא. אתם יודעים למה אי אפשר היה לתקן את בריכת השחיה? התיקון עלה בסך הכל 200,000 שקלים. שלוש שנים עומדת הבריכה בישוב. אי אפשר לתקן אותה. באתי לשר מתן וילנאי ואמרתי לו: יש לי 80,000 שקלים, 40 אלף שקלים מהמועצה, 40 אלף מכפר יובל עצמו - אני צריך 120,000 שקלים. רצתי, ועדה, הכנתי חומר ותיק, ומר איתמר לבנטין מרשות הספורט - אישורים - קיבלתי. השנה פתחתי את הבריכה. בואו תראו מה קורה בכפר יובל - הילדים, במקום להסתובב אחר הצהרים, נמצאים בבריכה עם פעילויות, וגם מבחינה כלכלית זה דחף את הישוב. השר מתן וילנאי דחף את הנושא של התיירות בכפר יובל.

עכשיו אני חוזר ועולה למרגליות. אין מגרש ספורט. הייתה שם בקשה למחשב. אזיי מה בא ואמר לי השר מתן וילנאי? זה מה שאתה רוצה? זה המחשב? אנחנו נעשה הכל לדאוג לך לפינת מחשב לילדים. המחשב הזה גם יכול לעזור ולשמש את הילדים לגלוש באינטרנט - כאלה שלא ניגשו לבחינות בגרות השנה - ואתם יודעים את זה. יש מצוקה אמיתית אצלנו. היא אינה קשורה אליכם. עד היום, הרבה מאד מתקנים, הרבה מאד מגרשים, כל השרים שהיו, עם כל הכבוד לכולם, הבטיחו הבטחות - לא יצא מזה שום דבר. הגיע שר, ואני מקווה מאד שהוא ימשיך בתפקיד שלו ובמקום שלו. אם הוא יהיה עם מר ראובן ריבלין, או הוא יהיה עם מר אהוד ברק, מבחינתי אין זה משנה. אני מסתכל על האדם, איני מסתכל על השיוך המפלגתי שלו. זה באמת איננו מעניין אותי. יש לי ילדים שכשהם חוזרים מבית הספר, אם הם הולכים אליו, אין להם מה לעשות בישובים.

איזה תחום איננו סובל? בכל התחומים יש קיצוצים, וגם אצלנו. אני מקווה שנצא מהשולחן הזה בלחיצת יד עם החברים. הרי אנחנו לא אויבים זה לזה, ותברכו אותנו, ותברכו את השר מתן וילנאי על הקיצוץ הזה. זה הכל. תודה רבה.

אני גם כן חצויה בדיון הזה. מצד אחד, אני
מברכת את השר מתן וילנאי, שהחזיר אותנו לנורמה של "אחרי", שהיא כבר איננה מוכרת במדינה הזאת - ונתן קודם כל את חלקו. מצד שני - ואני יושבת ראש בשני גופים, שהם גופים פריפריאליים, אני יושבת ראש של התזמורת הקאמרית הקיבוצית, שיש לה סדרת מנויים, למשל בנהריה ובעוד מקומות - ורק בגלל שהיא מנגנת בפריפריה, העלות של זה חצי מיליון שקלים במשך שנה; ואני יושבת ראש של מוזיאון בית לוחמי הגטאות, שהוא נמצא בפריפריה, וגם הוא סובל מעצם הימצאותו בפריפריה.

אני מכירה את הישובים בקו העימות, את ישובי הגדר, הרבה מאד שנים. אני מכירה את הנחיתות הגדולה במתקני תרבות, ודווקא משום שאני חושבת שבמצב שלהם, דווקא התשתית התרבותית, שעליה אפשר יהיה לבנות אחר כך, מופעים וכן הלאה, היא דבר מאד בסיסי. אני חושבת שצריך היה להכניס את הסכום הזה בתוך הסכום שנתבע מהאוצר. לא יכול להיות שתרבות היא תקציב נפרד - קודם כל, מפני שהסכום שנמצא פה הוא סכום שאין בו די בכלל. אם רוצים באמת לעשות את התשתיות, כמו שהשר מתן וילנאי ציין במכתבו אל מנהלי הלהקות; ויחד עם זה, אני מכירה במשך שנים את כבשת הרש, את התקציב שעומד לרשות מינהל התרבות - זוהי פשוט כבשת הרש.

עכשיו, אני אומרת, העיתוי הוא כזה, מפני שכרגע המצוקה הגיעה לשיאה, וכרגע נדרש הסיוע. אבל לגבי הגופים האומנותיים, שהעונה שלהם בעצם מתחילה לפי הלוח העברי ומסתיימת עכשיו, וכבר מוכנה העונה הבאה, כל נגיסה היא נגיסה קשה. אני לא אומרת שהיא מכת מוות, אבל היא נגיסה קשה. לכן אינני רוצה להאריך - כבר דיברו כאן הרבה - אני אומרת, מצד אחד מוכרחה מהחדר הזה, לדעתי, לצאת תביעה אל האוצר להכניס את הנושא התרבותי - הוא חשוב בדיוק כמו הנושאים הבטחוניים וכמו הנושאים הכלכליים וכמו שאר הנושאים, אם לא יותר, במציאות שקיימת שם - ומצד שני, מוכרחה לצאת מהמקום הזה תביעה להגדלת תקציב התרבות, מפני שאני אומרת לכם, כקליינטית של המינהל לתרבות משך הרבה שנים, אי אפשר לחיות עם זה - וזה באמת כל השנים בנגיסה. לכן, כביכול, זה קיצוץ קטן - 2%, אבל העיתוי שלו ובמציאות שבמשך שנים - כתישה שקשה לשאת אותה.

אני קודם כל רוצה לומר, כבוד היושב ראש,
אדוני השר, אני אולי התושב שישב בחדר הזה הכי הרבה, מאז תקופת "זווית", מאז תקופת "הבימה", ועכשיו בתקופת ה"אידיש שפיל" - ואני מוכרח לומר שעדיין לא שמעתי פה אף פעם דיון כה אוהד מצד הממסד, כפי שאני שומע היום. תמיד היה לנו ויכוח עם הממסד. אין לנו ויכוח, לא עם הממסד - כך אני חש - ואין לנו ויכוח איתכם. רק שאלה אחת - האם אתם חושבים ש2%- האלה יפתרו את הבעיות שאתם צופים כבר 15 שנה? רבותיי, זה לא יפתור, זה רק ייתן התחלה. אני הייתי לוקח את זה כאיש מבוגר, כבר זקן אולי, ומבקש שנתאחד סביב הנקודה הזאת, נשכח מה שהיה בעבר ונגיד כך: הייתה סיטואציה שלא רצינו אותה, בא שר והעלה משהו על השולחן, אם זה 2%, אם זה 3%. אם זה יהיה 2% מ"הבימה", ושום דבר מתאטרון פלוני אלמוני - זה שיקולו, והוא שמע את זה, ופה שמענו מפיו בדיחה נהדרת - ואני אוהב הומור – כי אז הרשה לי לספר אותה, לגבי מוסדות מסוימים, זה כמו שהייתה הבדיחה בצנחנים, כשצנחן צונח מ1,200- רגל, לא נפתח לו המצנח ב 800- רגל. הוא יורד עוד 400 רגל - לא נפתח. הוא מתחיל לפתוח את המצנח הרזרבי. הוא מגיע כבר 10 רגל לפני הקרקע, וזה איננו נפתח. אזיי אומרים: נו, 10 רגל בשביל צנחן, מה זה יכול להיות? - ככה זה גם עם המוסדות שלנו.

אני מציע שנתייחס גם לבקשה הזאת ולגישה הזאת של מר ראובן ריבלין. לא לעשות, מה שנקרא, לאורך ולרוחב, אלא לבדוק פרט לפרט, ובמקום שניתן - צריך ללכת בחסד; במקום שאין ניתן - צריך ללכת בחסד כפול. אבל הדבר החשוב ביותר: הבה נתאחד כולנו סביב אותו דבר שאנחנו רוצים בו, ושאני מתאר לעצמי שגם השר מתן וילנאי ישמח בזה. כבר עכשיו, השעה עשר וחצי; אנחנו צריכים להכפיל את תקציב התרבות באופן כולל, ואז תפתחו בשטח שלכם את מה שניתן לכם לפתח, ולנו ניתן יהיה לעשות את מה שניתן לעשות.

תודה רבה. רבותיי, ממש משפט-שניים.

אני רחל מנהרייה, אני גרה בעיר מאד יפה.
אני גאה לגור בעיר הזאת, אבל אני חייבת לציין בפורום הזה, שהעיר שלי סובלת מחסכים תרבותיים גדולים מאד, ואלמלא אנשי אמנות לעם - וחבל שמקומם נפקד כאן - שסוגרים את החסכים האומנותיים - תרבותיים בעיר, הייתה לנו מצוקת תרבות אמיתית; ולא רק כשהתותחים רועמים בלבנון, מגיעות אלינו המוזות לצפון, אלא גם בימי רגיעה - הריחוק ממרכז העשייה התרבותית בארץ גורם לכך שקשה להתנייד. אני רוצה להביא אילוסטרציה: התזמורת הפילהרמונית, תזמורת הנוער, יוצאת עכשיו בקונצרט נוער, עם אלי גורשטיין ועשו מין מקבץ של נגנים מתזמורות בכל הארץ, נגנים טובים. המנצח שלנו, של תזמורת הנוער, הביא כמה נגנים לפילהרמונית, להיכל התרבות בתל אביב, והוא פשוט היה מוקסם, ניגש לממונים שם ושאל: הגידו, כזאת איכות של מוסיקה איננה יכולה להגיע לנהרייה? אז הם ככה בהרמת גבה, הערימו את כל הקשיים האפשריים של התניידות התזמורת הפילהרמונית לנהרייה ומה שכרוך בכך.

אני חושבת שעם כל הרצון של פרנסי ערי העימות לקיים פעילות דרמטית-תאטרלית בערים שלהם - הקאמרי, הבימה וכל התאטראות - אף אחד לא יתפוס את מקומם. זאת אומרת, שום תאטרון קהילתי לא יתפוס את מקומם - ומקומם של בת שבע והבימה והקאמרי הוא חשוב, רק אני מבקשת העדפה מתקנת לגבי צריכת תרבות. אינני רוצה למלא אוטובוסים כשהתותחים רועמים בלבנון. אני רוצה לאורך שנים העדפה מתקנת לצרכני התרבות.

אני רוצה, בשם השחקנים, כדי שנצא מפה
לפחות באווירה שלמה ומאחדת, שבאמת בגופם ובאומנותם מגיעים שנים רבות לכל נקודה במדינת ישראל, באמצעות תאטראות הילדים והנוער, באמצעות התאטראות, או בהופעות של אמנות לעם, כאשר שחקן אף פעם לא קיבל תוספת או הגדלה - ומר נועם סמל יודע - אם זאת הצגה בתל אביב, או הוא נוסע לכרמיאל, או למרגליות, או לכל מקום אחר. אני רק חוששת, כמי שהייתה פה בהרבה מאד דיונים, והייתה גם בנושא של מעמד האמן, אני כבר הרבה מאד שנים שומעת פה את הנושא של הגדלת התקציב, ודבר לא נעשה. החשש שלי הוא לא משני האחוזים בגלל היציאה מלבנון, אלא הטכניקה הזאת, שתמיד תביא מהתאטראות או מהגופים הציבוריים הלאומיים, שכל פעם תהיה נגיסה בהם, וזה כל הזמן נמצא במצב של רגרסיה. חשוב שתדעו: אנחנו איננו יכולים לפתור לכם את הנושא של הספריות. זה חשוב לנו שילדים יקראו ספרים, אבל אין זה יכול להיות שזה ייעשה היום על ידי הגופים הגדולים.

אני ממעלות, ואני רוצה, בשם כל תושבי קו
העימות ובשם יושב ראש קו העימות, שפשוט לא יכול היה להגיע, להודות לשר ולחזק את ידיו. אני רוצה רק להוסיף עוד דבר אחד, שאנחנו גם מודים לכל האומנים ומעריכים אתכם מאד, ואנחנו רוצים גם ליהנות מכם. אנחנו חושבים שהילדים שלנו - מגיעה להם אותה תרבות שמקבלים גם ילדי צפון תל אביב, ובשל כך אנחנו מודים לשר.

קשה לי לרכז את כל מה שרציתי להגיד
במספר משפטים, אבל אני מאד מאד שמח. אני אמן יוצר, שחקן, שבעצם בא מזה ועבר לקריית שמונה - לא אפרט את הסיבות למה עזבתי ועברתי, אבל אני חושב שברגע שאני עברתי לשם, לכל אזור אצבע הגליל, גיליתי פוטנציאל פשוט עצום ליכולת יצירה ברמה ארצית. אינני מדבר על תאטרון קהילתי.

אני רוצה משפט אחד, באמת כדי לקצר. העניין הזה של המצב החדש שאנחנו נמצאים בו, שיצר פתאום מצב חירום, הוא אותה שגרה מיוחדת שעכשיו קורה. זאת מין שגרה שהיינו רגילים לה כל הזמן, של מתח וכוליה - פתאום יש שקט. פתאום השגרה הזאת חייבת להתמלא מיד בתכנים. זו שגרה שמבלבלת אנשים. יש שם אנשים מוכשרים בצורה יוצאת מן הכלל, שמסוגלים להקים שם דברים – אין הם רוצים לעשות תחרות בכלום; אין הם רוצים להתחרות באף אחד. אנחנו פשוט רוצים לעשות ולא להיות קהל "שפוט". זאת אומרת, שאנחנו נשב ונחכה שישפרו לנו את השירות. אנחנו רוצים לייצר, ואנחנו מסוגלים לייצר, ואנחנו רוצים לקבל את התשתית לייצר - וזה זמן קריטי, דווקא בשגרה, שפעם ראשונה אחרי 35 שנה יש כזאת שגרה בקרית שמונה, של שקט.

אני גם רוצה להצטרף למברכים את השר מתן
וילנאי, אך אני, עם כל הכבוד, אני מכיר ומוקיר את העבודה ואת המאמץ שהוא משקיע; אבל לצערי הרב, אני יכול להגיד בוודאות, הכנות שלו והרצון שלו עדיין אינם מורגשים בשטח, ואני רוצה לפנות לכבוד השר. אני מדבר בשני מישורים: בנושא התרבות והספורט - את המדע בכלל אנחנו שמנו בצד, כי לצערי אין מדע - אבל לפחות מה שיש, נדבר עליו. ישנה תרבות, וישנו ספורט - יחסית.

אני מקווה שתהיה חלוקה פרופורציונית נכונה במחלקה שיש לכם במגזר הערבי, וזה לא הזמן לפרט. אין חלוקת כספים נכונה, צודקת, הוגנת - להפך. וגם אפילו עובדי המשרד - אין פרופורציה. אני כרגע איני רוצה לפרט, אבל אני ממורמר מאד, עד אין סוף. מי שנכנס לשם פשוט מרגיש את זה. מי שנכנס למשרד, מרגיש שאין שום פרופורציה, לא בעובדים וגם לא במחלקת הכספים.

אינני פותח עכשיו דיון בסוגיה הזאת. הוא
חבר כנסת, הוא רשאי לומר. אבל אתה - זו
סוגיה בפני עצמה.

אני מסיים. אבל אני מוכן בהזדמנות אחרת
לפרט ולהגיד לך על מה.

הדיון של מרכז - פריפריה, או קו עימות, זה
דיון שצריך להיעשות ונעשה כל הזמן. הוא דורש מציאת איזונים, ואנחנו נמצא אותם. זה עלה בצורה חריפה, כי בקו העימות נוצרה בעיה נכון לרגע מסוים שדרשה טיפול מיידי, ואין שום שיטה אחרת מאשר להסיט תקציבים בשיטה שעשינו. מי שמתמוטט מקיצוץ של 2% - אינני מאמין שיש דבר כזה. גברת נעמי אמרה את זה; אחרים אמרו את זה – אין זה אמיתי. זה מציג משהו הרבה יותר עמוק. לכן, הדרישה שצריכה לצאת מכאן, חד משמעית, זה הכפלת תקציב התרבות, והוועדה הזאת – שתתגייס, כל חברי הכנסת שכאן. ישבנו לפני מספר שבועות פה על חוק הקולנוע. הרשימה של 62 חברים שהבטיחו להצביע נמצאת אצלי, ואנחנו נבדוק אותם אחד אחד. זה צריך לצאת מכאן, ואז 2% ייראו אחרת לחלוטין.

טוב, רבותיי. אני יכול להדליף לכם עכשיו
שתוך כדי הדיון אנחנו גיבשנו, בהתייעצות מאד רחבה, גם של חברי הכנסת, גם של השר מתן וילנאי והמשרד, גם של אנשי התרבות וגם של אנשי קו העימות, הצעת החלטה, שאני רוצה לקרוא אותה כהחלטה של הוועדה:

1. ועדת החינוך והתרבות תומכת בהחלטת משרד המדע, התרבות והספורט לעודד ולהגדיל את תקציב התמיכה לתקציבי התרבות בקו העימות ומברכת על כך.

2. הוועדה תובעת כי יוקצה למפעלי תרבות בצפון תקציב גם מתקציב הממשלה המיוחד שהוקצב לקו העימות.

3. הוועדה מבקשת ממשרד המדע, התרבות והספורט להתייעץ ולשתף פעולה עם מוסדות התרבות, כדי לגבש את ההסדר לשינוי סדרי עדיפויות בתקציב, לתגבור התרבות בקו העימות.

4. הוועדה חוזרת על דאגתה משחיקת תקציבי התרבות וקוראת לממשלה לתגבר באופן הולם את תקציבי התרבות, בשנת התקציב 2001.


תודה רבה, הישיבה נעולה.


הישיבה ננעלה בשעה 10:00