פרוטוקולים/ועדת חינוך/585

16
הוועדה לחינוך ותרבות
18.1.2000

פרוטוקולים/ועדת חינוך/585
ירושלים, י' בסיון, תש"ס
13 ביוני, 2000

הכנסת החמש-עשרה נוסח מתוקן
מושב שני


פרוטוקול מספר 59
מישיבת הוועדה לחינוך ותרבות בבנייני האומה
שהתקיימה ביום ג', י"א בשבט התש"ס, 18/1/2000, בשעה 14:30

חברי הוועדה: יו"ר זבולון אורלב

שמעון נחמה – מנהל אגף חינוך פנימייתי לתפקידים מיוחדים
ברינין הילל
יצחק לנגה - מנכ"ל האגודה
הרב צפניה דרורי- יו"ר האגודה
אברהם רענן -מנכ"ל האגודה
ירון - גזבר
עקיבא סלע -מנכ"ל "בת-עמי"
יהודית גרמן
חיה שמואל – מנכ"ל "שלומית"

יריד השירות הלאומי

יהודית גידלי

רקורד שירותי הקלטה

אנחנו נמצאים בבנייני האומה, ביריד של
השירות הלאומי, שהוא משותף לבת-עמי ולאגודה להתנדבות בע"מ. קודם כל אני רוצה להתנצל שכנראה בסערת הרוחות כמשמעה נותרתי כאן לבדי, אבל אני בא עם החותם המלא של הוועדה ובאמת מביא את ברכתה של הכנסת למפעל של השירות הלאומי, שבעיניי נחשב לשירות החברתי החינוכי אולי מהיפים ביותר, שבאמת ראה איזה פלא, שבלי הרבה תעמולה, בלי הרבה השקעות קמות כששת אלפים בנות מדי שנה, מכוח צו פנימי, מכוח הכרה פנימית עמוקה ומחליטות מרצונן החופשי להתנדב למשך שנה או למשך שנתיים. מתוך הניסיון אנחנו יודעים שהם אינן מחפשות את מקומות השירות הקלים ביותר, הן אינן מחפשות את מקומות השירות הנוחים ביותר, הן אינן מחפשות את מקומות השירות המועילים ביותר. להיפך. הן מחפשות את האתגרים.


דבר שני שראוי באמת לציין זה שלכל מקום שאתה מגיע ששם עובדות הבנות של השירות הלאומי, אתה בדרך כלל נתקל רק בתביעה אחת. אנא תדאג להגדיל לנו בשנה הבאה את המיכסה. אנחנו כל כך מרוצים, הבנות עושות עבודה כל כך טובה, ולאן שאתה הולך ועם מי שאתה מדבר, אתה באמת זוכה לשבחים.

אין לי ספק שהמפעל הזה ראוי להבנה יותר בעומק, ראוי לחקור אותו, כי אני חושב שאפשר ללמוד ממנו גם לגבי נושאים אחרים, גם לגבי שירותים אחרים.

אני מציע שנתרכז בישיבה הזאת לשמוע על הבעיות, על הקשיים, וגם על ההישגים. נשתדל הכל לעשות בתמציתיות. הוועדה תשתדל להיות שגרירה נאמנה של המסקנות שאנחנו נגבש כאן בסיום הישיבה, ככל שנוכל להפעיל אותה כוועדה פרלמנטרית.

אני מציע שנפתח בכבוד הרב, שאני חושב שאתה הוותיק ביותר אם אינני טועה כאן, מבין כל היושבים בחדר. בבקשה כבוד הרב צפניה דרורי.

אני רואה חשיבות רבה לפגישתנו עם
הוועדה לחינוך של הכנסת. אין ספק שגישתו של יו"ר הוועדה ועניינו בשירות הלאומי במשך כל ימות השנה הם אשר הביאו את הדיון הזה אל שולחן הוועדה.


התפקיד של ועדת הכנסת בנושא שלנו הוא די מוגבל, מפני שהפעולה היא פעולה התנדבותית, והבנות עושות את מלאכתן מתוך הכרה של שליחות ועשייה; אבל ללא המעורבות בקביעת התקנים ובהנחיית הממשלה לעודד את השירות הלאומי, השירות הלאומי לא היה מתרחב עד המידה שהוא מקיף היום. כיום יש בשירות הלאומי ששת אלפים וחמש מאות בנות, ואנחנו מסוגלים להפעיל ולהגדיל את השירות הלאומי בעוד עשרה אחוזים לפחות, אם נדע על תקנים מראש ונוכל לתת לבנות את האתגרים שהן מבקשות ללכת עליהם.

כלומר יש עוד עשרה אחוזים מקומות
שדרושות בהם בנות?

יש עוד לפחות עשרה אחוזים של מקומות
שמבקשים שירות לאומי ושל בנות שהיו רוצות לצאת לשירות, אילו היו לנו תפקידים עבורן. כיום המצב הוא שאין אנו יכולים לקבל בת לשירות לאומי אם אין לנו תקן בעבורה. אם ניקח לדוגמה את מערכת החינוך לבדה. מערכת החינוך לבדה מעסיקה היום כמות תקנים של כשלושת אלפים בנות; ומערכת החינוך מאוד מוגבלת בכמות התקנים שהיא יכולה לקבל, והיא מבוקשת מאוד. היום שמחנו לשמוע מסגן השר יהלום על אפשרות שיהיו עוד מאתיים תקנים לחינוך המיוחד, והדבר הזה בהחלט נדרש גם במערכת החינוך המיוחד, מבקשים מאיתנו כל הזמן כוח אדם; וגם הבנות, הן מעוניינות לעסוק בתחום הזה. אני מקווה שהדבר הזה יקל בזווית אחת.


צריך להבין שהפעילות של השירות הלאומי היום היא מורכבת הרבה יותר. אם דיברנו על ששת אלפים וחמש מאות בנות, זאת אומרת שרוב הבנות, הרוב המוחלט של הבנות, מועסקות בשירותים אחרים ולא בתוך מערכת החינוך דווקא. זה אומר שצריך למצוא את היכולת לעודד את החזקת הבנות גם במקומות אחרים. זאת אומרת שוועדת החינוך איננה רק ממונה על מערכת החינוך, אלא גם היא, כמי שיש לה עניין בעידוד הבנות לשירות לאומי, צריך להיות לה עניין לאפשר הפעלה גם בבתי חולים, גם במערכות אחרות שאנחנו מפעילים בהן על ידי יצירת אווירה נכונה וגם על ידי משאבים נכונים - שיאפשרו למוסדות השונים הנאנקים מהצורך בכוח אדם, שיהיה להם מקור כספי כדי לקלוט את הבנות. יש בתי חולים שבהם יש צורך גדול ומצוקה, ואין הם יכולים לקלוט בנות, כי הם צריכים לשלם את מלוא התמורה בעצמם. יש מקומות יותר עשירים שיכולים להרשות לעצמם להחזיק מספר ניכר של בנות שירות לאומי, ומקומות אחרים מחזיקים כמות מצומצמת, והכל לפי היכולת הכספית שלהם. העניין של שירות לאומי של בנות בבתי חולים הוא עניין של המדינה, של מערכת החינוך, שיש לה עניין שבנות יוכלו לעסוק בתפקידים חברתיים.


אם ניקח למשל את הרווחה, משרדי הרווחה בערים השונות מוכנים לתת רק חמישים אחוזים מן ההוצאה על חשבון המשרד הכללי, וגם זה בתקנים מוגבלים, והרשויות המקומיות נמצאות היום במצב כזה שאף גזבר איננו מוכן לחתום על החצי השני, ובכך אנחנו מוגבלים בגללם מלהעסיק את הבנות בשירותי הרווחה. שירותי הרווחה היום זה למעשה הקש של המדינה. אילו יכולנו להגיע אל הבתים ולעזור, הרי זה שירות שאין כמוהו, ואין היום אפשרות לכך לרשויות העניות. יש רשויות עשירות שיש להם תקציבי רווחה, והן נותנות לנו את העזרה, אבל דווקא לרשויות שבערי השדה אין תקציבים כדי לקחת בנות שירות ולהפעילן במסגרת הרווחה.


אני יכול להרחיב את היריעה. כלומר הנושא היום של תקנים איננו רק פועל יוצא של התקנים בחינוך. הוא פועל יוצא של כל מערכת התקנים הארצית ברווחה ובשאר השירותים; ודומני שעל זה צריכה ועדת החינוך, באחת הישיבות שלה, לשבת ולתת את הדעת איך אנחנו מעודדים את הרחבת השירות הלאומי למקומות שבאמת זקוקים לבנות האלה, והם עניים בתקציבים ואינם יכולים לממן בעצמם את מלוא ההוצאה ולפעמים גם את חלקה.


דבר נוסף שאנחנו היינו מעוניינים מאוד שוועדת החינוך תיתן את הדעת עליו קשור להרחבת השירות הלאומי וההשלכות שיכולות להיות לה על הפעולה ההתנדבותית היום. אנחנו שומעים דעות שונות על אפשרות להרחיב את היקף האוכלוסיות שיילכו לשירות לאומי, מתוך הנחה ששירות לאומי צריך להיות גם אמצעי בעבור הבנות, לא רק בעבור הצרכים של המשק, אלא בעבור הבנות עצמן. אני מדבר על בנות מוגבלות, לתת להן אפשרות ללכת לשירות לאומי כדי שיהיה להם במה לעסוק, או אוכלוסיות שלא הולכות לצבא , לתת להן את האפשרות ללכת לשירות לאומי כדי לקנות זכויות וכיוצא בזה. יש כאן הרחבה גדולה מאוד של המערכת, שאם היא תהייה, היא תהפוך את השירות הלאומי משירות לאומי למען הציבור לשירות ציבורי למען בנות שירות לאומי. אנחנו לא היינו רוצים בשום אופן שהעסק יתהפך, ותשתנה המגמה, כי כל אותה האוכלוסייה האידיאולוגית שבאה אלינו היום מתוך הכרה שצריכים אותה, עלולה להפנות לנו עורף ולא לבוא אלינו ברגע שהם יראו שהשירות הלאומי הוא לא מערכת למען השטח, אלא עזרה מסויימת לבעיות סוציאליות של בנות השירות הלאומי עצמן.


אנחנו בנושא הזה ממש מרגישים כי בנפשנו הדבר, ומבקשים לעשות את כל האפשר כדי להשאיר את השירות הלאומי כמוגדר בזהותו 'התנדבות למען העם' ולא להפוך את התמונה לצד האחר.

מר שמעון נחמה, יש לך נתונים כלליים לגבי
השירות הלאומי? כמה, באילו מקצועות, באילו תחומים?

לגבי מערכת החינוך.

יש מישהו שיש לו הראייה הכוללת של כל
ששת האלפים וחמש מאות בנות השירות הלאומי?

משרד העבודה והרווחה הקים יחידה שמונה
חמישה-שישה אנשים, והיא מנסה להגיע לחלוקות ולראייה הכוללת. גם אצלה הראייה לא תהייה ספציפית לגבי התחום, אלא לגבי משרדים. תוכל לקבל נתון של משרד החינוך שיש בו למעלה מחמישים אחוזים מבנות השירות הלאומי בארץ. אבל היא לא תיכנס לחלוקה בתוך מערכת החינוך או בתוך מערכות אחרות.

כלומר שאין לנו ידיעה איך כל ששת אלפים
וחמש מאות הבנות מתפלגות?

לא, אנחנו יכולים להגיע למסקנות.

במערכת הבריאות יש בסך הכל משהו כמו אלף
וחמש מאות בנות. זה אומר בתי חולים, קופות חולים, מגן דוד אדום - הכל ביחד זה סדר גודל של אלף וחמש מאות בנות.

בחינוך כמה יש?

בחינוך הכולל יש למעלה משלושת אלפים
וחמש מאות, שכשלושת אלפים המשרד מממן, ועוד חמש מאות – עמותות וגופים כאלה ואחרים.

אז שלושת אלפים חמש מאות ועוד אלף
וחמש מאות הם חמשת אלפים. איפה עוד אלף וחמש מאות בנות?

מערכת ביטחון הפנים, זה כולל משטרה,
בתי משפט, שב"ס, זה בסדר גודל של עוד משהו כמו חמש מאות בנות.

ועוד אלף?

משרתות תחת תקני רווחה כשלוש מאות בנות.

עדיין חסרות שבע מאות בנות.

יש תקנים פרטיים. בתי אבות זה סדר גודל
שאני מעריך משהו כמו מאה חמישים-מאתיים בנות.

יש אפילו בכנסת. כשהוצאתי את תעודת חבר הכנסת, אמרו לי: יש פה בנות שירות לאומי, והן עושות עבודה נהדרת.

אני רוצה להרחיב מספר נקודות שהרב
צפניה דרורי דיבר עליהן, ואולי לחדש מספר נקודות נוספות. דבר ראשון, אני חושב שמפעל השירות הלאומי, שכבר מתקרב לשנת השלושים שלו, והוא צמח בציונות הדתית, יכול היום לתרום למיגזרים אחרים מתוך הניסיון שהוא רכש. נדמה לי שאת הניסיון הזה אסור לבזבז. אנחנו בגדול רואים בכלל את מפעל השירות הלאומי לא כלשכת עבודה שבאה לפתור את בעיות החברה, אלא כהמשך התהליך החינוכי של הבנות, ויש אצלנו אפילו חלק מהבנים שמשרתים; המשך התהליך החינוכי של הנוער שהתחנך במשך שתים-עשרה שנה בבתי הספר, ועכשיו אנחנו מקנים לו חינוך גם בדרך אחרת. כתוצאה מכך אין אנו עוסקים רק בשיבוץ הבנות במקומות השירות, אלא בליווי חינוכי של כל בת ובת במקום שירותה. זה לא רק למליצה, אלא שאנחנו משקיעים בזה גם הרבה מאוד משאבים כדי שבת תוכל להשתתף אחת לשבוע בשיעור שיפרה אותה גם מבחינה רוחנית וגם מבחינה תורנית, ועוד כאלה וכאלה פעילויות. לכן אינני רואה פגם בכך שהמערכות שלנו יוכלו להנחות גם את המערכות או גם את המיגזרים הנוספים.


אני רוצה כאן לומר בפני הוועדה, שהמדינה או הממשלה מינתה את השופט טל שיעמוד בראש ועדה שתנסה למצוא פתרון לבחורי הישיבות. אני באתי להעיד בפני הוועדה, והצעתי להם שינסו להעתיק בצורה כזאת או אחרת אפשרות שבחורי הישיבות ייתנו שירות לאומי במיגזרים שלהם, בתחומים שלהם, שהם יוכלו לתרום לקהילות. אולי כאן כדאי אפילו להדליף משהו, שאחד מחברי הוועדה זה ראש עיריית בני-ברק, הרב קרליץ, והוא סיפר לי שם בוועדה שזה לא חידוש. אינני יכול לגלות את זה בין הרבנים, אבל אני מפעיל מערכת שירות לאומי של בחורי ישיבות בבני-ברק. הם עושים פעולות שיטור, ועושים פעולות עזרה. הטלנו עליהם אחריות, והם עושים את זה, ואנחנו יודעים גם, יש לנו קשר עם מוסד "עלה" שיש שם תורנויות של בחורים וכל מיני דברים כאלה, ואני חושב שבצורה כזאת מרכזית אפשר להביא גם מיגזרים נוספים למערכת השירות הלאומי מבלי שהצד האידיאולוגי של ההתנדבות ייפגע.


הנושא השני הוא של איזה שהוא תכנון לאומי של הצרכים. אנחנו גופים שמפעילים, ומטבע הדברים אנחנו איננו יכולים להפעיל, כי גם שירות התנדבותי עולה כסף. כדי שנוכל להפעיל מערכת, אנחנו צריכים לדאוג גם לתקציבים. לפעמים אנחנו נמצאים גם בדילמות מוסריות. יש לנו מקרים שגופים יש להם כסף והם יכולים לרכוש את התקנים, לעומת גופים אחרים שאנחנו יודעים שצריכים את הבנות, אבל לצערנו אין להם הכסף. צריך להיות אולי, וכאן זו קריאה לכנסת, לבקש, עכשיו הקימו איזו ועדה לתכנון לאומי, לבקש שתחשוב על העניין הזה של אמות-מידה לחלוקת המשאבים כדי שאפשר יהיה לרכוש שירות לאומי בחלוקה צודקת ולא רק בחלוקה של מי שיש לו או אין לו המענה.


הנקודה השלישית, כשהציג יושב ראש הוועדה את הוועדה הזאת, ועדת החינוך והתרבות, אני חושב שהגענו לזמן שאנחנו צריכים לנסות ולהשקיע בבנות השירות הלאומי גם את נושא התרבות. אם פעם דיברנו על השוואת תנאים לחיילות או לחיילים או לצה"ל, אני חושב שאף פעם לא העלינו את העניין של מחסור באפשרות לתת תרבות לבנות שלנו, תרבות שהבנות שלנו צורכות ולא תרבות של קטגוריות אחרות, וזה גם דורש משאבים; ויש מקום שמי שמחלק את משאבי התרבות יחשוב אולי גם על העניין הזה, כדי שאפשר יהיה לתת לבנות, גם להחזיר להן את כל מה שהן נותנות היום לחברה.


כאן אולי אני מתחבר לדברים של הרב צפניה דרורי לגבי מהות האוכלוסייה שאנחנו מטפלים בה. אנחנו מטפלים בבוגרות החינוך הממלכתי דתי, וזה לא סוד שלבנות האלה יש היום הנעה, ומאה אחוז מהבנות מתנדבות או לצה"ל או לשירות לאומי. אינני יודע אם יש מיגזרים נוספים אחרים שיכולים להציג אחוזים כל כך גבוהים של הנעה, שאם לא הייתה חובת גיוס, הם היו הולכים מרצונם הטוב. מאה אחוזים, אנחנו נמצאים היום לפי חלוקה של נתונים שאנחנו יודעים, בערך עשרים אחוז לצה"ל, שמונים אחוז לשירות לאומי. הבנות שמצהירות ואינן עושות אחת מהשתיים הן בודדות, כמעט בודדות. אזי אינני יודע מה הם הגורמים לדבר הזה. לדעתי זה עניין של חינוך. אנחנו היום מדברים על חינוך ועל ערכים - זאת תוצאה של חינוך. בבתי הספר מחנכים היום בנות גם לתת ולא רק לקבל, ואנחנו רואים את התוצאות. יש עוד הרבה מה להשקיע בחינוך הזה, יש עוד הרבה מה להשקיע בעניין של הכנת הבת לקראת השירות הלאומי, ואנחנו מדברים ועוסקים בזה, וגם זה משאבים; אבל נדמה לי שאם אנחנו מדברים כאן בוועדת חינוך, בדרך חינוכית, אפשר להביא להנעה של הרצון לתת, לא רק על ידי חוקים, אלא רצון לתת, כל אחת בפני עצמה.


אנחנו מדברים אומנם על בנות, אבל אני חושב שהתופעה היום במדינה, מדברים לקראת שלום ומצמצמים את מערכות צה"ל, יש לנו גם פניות מצד בנים שאינם מתגייסים לצה"ל; צריך למצוא גם את הדרך לשבץ בנים, לפחות כיום עוד מהקטגוריה הציונית הדתית, שרוצים לתת ומגלים קשיים גדולים מאוד בדרך של התנדבות לצה"ל. היום בחור שרוצה להתנדב לצה"ל, צריך לעבור עשרים מדורי גיהנום עד שמאשרים לו את הדבר הזה. אצלנו יש קבוצה של בחורים שרוצים להתנדב ללא כל תמורה, הם אינם נהנים משום זכויות, והם עושים את העבודה שלהם.


דיברנו על תכנון לאומי. "בת-עמי" מפעילה מערכת של שירות לאומי גם בתפוצות יהודיות בחוץ לארץ. אם אנחנו מדברים על תכנון לאומי, אזי יכול להיות שאפשר לעשות גם תכנון בין לאומי. יש לנו היום כחמישים בנות שמשרתות בתפוצות בתחום החינוך, בתחום היהדות והחינוך. רובן ככולן עוסקות בבתי הספר בנושא של הקניית ערכי היהדות, העברית ואהבת ארץ ישראל. גם כאן יש מקום להתערבות של גורמי המדינה כדי שיהיה צדק. זאת איננה חוכמה לשלוח עשרים בנות ללוס-אנג'לס, שיש שם כסף לממן את השירות הזה. יש לנו קהילות שמשוועות לבנות, אבל אין להן כסף לשלם בעבור השירות הזה, שהוא לא יקר כל כך, כי זה שירות התנדבותי, אבל לצערנו איננו יכולים לשלוח לשם את הבנות.

אני רוצה לדבר על מספר נושאים, אבל אפתח
לגבי היריד, שהמשמעות והחשיבות שלו הן רבות. זו כבר השנה השלישית או הרביעית שאנחנו מתקדמים עם העניין הזה. לשמחתי, מצד אחד ולצערי מצד שני, הגופים עושים את זה על חשבונם עם מימון שלהם, ואני שמח על כך ומברך על כך כי זה לא בתוך ההסדרים שלנו, אבל זה מביא לנו לחיסכון וליעילות עצומים בתוך המערכת. בת יודעת לאן היא מתגייסת מראש, הרבה פחות היא רוצה לעבור ולהשאיר כיתה עם ילדים - עם ילדים של חינוך מיוחד - אחרי חודשיים ולבקש מקום אחר ולעבור ולהתחיל להתנייד כבת מתנדבת. לכן מגיעה תודה מיוחדת לשני הגופים שלקחו על עצמם וארגנו השנה ביחד את היריד בעל ההיקף הזה.


גם הצבא לשמחתי הולך בעקבות היריד, ומתחיל לגייס מהשנה הקרובה, מאוגוסט, קדם צבאי לכל המערכת הצה"לית, כולל ליחידת המורות החיילות שלנו, כך שכל חייל וחיילת בעתיד יידעו מראש לאן הם הולכים ולא יבואו עם חששות.


תרבות תורנית עד היום נהנתה מהקדם צבאי, והקדם צבאי עכשיו עובר לכל המערכות, לא רק לתרבות תורנית.


מערכת החינוך בעשור האחרון התקדמה יפה מאוד, אם מותר להעיד כאיש מערכת החינוך משתי בחינות. א' מבחינה ההיקף, ההיקף גדל בקצב מתאים וראוי. לא הייתי אומר שעדיין די בזה, כי מערכת החינוך – אילו דברים שאין להם שיעור, לחינוך אין שיעור, בבתי ספר, במוסדות חינוך מיוחד, כל המערכת משוועת לעוד ולעוד ועוד. גם אם נכפיל את המיכסה, עדיין לא נספיק למלא את צורכי מערכת החינוך בתחום הרגיש והחשוב הזה של נשמה יתרה של תוספת, כשמורה איננו יכול בשום פנים ואופן להתמודד עם ארבעים ילד בכיתה כתקן; ותמיד יש לו הילד הבעייתי ביותר או שלושת הילדים הבעייתיים ביותר בכיתה, ומישהו צריך להתייחס ולטפל בהם אחרי הצוהריים, בהפסקות ותוך כדי השיעורים והלימודים בתוך בית הספר.


מבחינת מערכת החינוך גם שיפרנו את התנאים והשתדלנו לתת את המרב. לשמחתי, כל שרי החינוך בלי יוצא מן הכלל התייחסו לנושא הזה בכבוד ובמעמד הראויים.


יש היום התפתחויות שמתפתחות במערכת הביטחון ובצה"ל ובמדינה בכלל, והן בארץ בקצב הרבה יותר מוגבל. אם בשנת 1993 ישבה ועדת הרצל שפיר שתכננה מה שנקרא בצה"ל "מחר 1998", שתוך ארבע-חמש שנים ייתנו למערכת החינוך כמה מורות חיילות שהמשרד ירצה, היום הם הולכים לצמצם לנו את ההיקף, בדיוק בניגוד למצב השורר; ובכלל הראייה של צה"ל פעם הייתה להפוך לצה"ל צבא קטן, אבל אולי הצבא הולך להיות קטן, כרגע איננו רואים שמערכת החינוך או מערכות אחרות יוכלו ליהנות מהעודפים שיש, וזה גם יקשה על משרד החינוך מהכיוון השני, בעיקר החינוך הממלכתי.

זה שצה"ל רוצה לצמצם את היקף הגיוס
ולקצר, הוא לא יפנה משאבים באנשים כדי שהשירות הלאומי יגדל?

במצב של היום לא. אני אומר שלמרות
ההבטחות שניתנו לנו בשנת 1993, אנחנו עד היום משנת 1993 נמצאים בירידה בהיקף מורות חיילות, על פי הדרישות של צה"ל.

שמונה מאות וארבעים מורות חיילות היום?

לא, אנחנו מדברים על ירידה מאלף שש מאות,
אלף שבע מאות לאלף ארבע מאות. עכשיו יש לנו מלחמות, הם רוצים לצמצם לנו כמאתיים בנות, והשר עושה את כל המאמצים לבטל את הקיצוץ. אני מקווה שבימים הקרובים, גם אם לא יבטלו את הקיצוץ, לפחות יצמצמו אותו באחוזים גבוהים.


בעניין הזה ישנה עוד סיבה אחת שמקשה על כל המערכת וזה חוק הנח"ל. לגבי הנח"ל, גם הצבא אינו יכול לשלוט, וכשמשרד הביטחון, האגף למשימות לאומיות מגייס הרבה יותר גרעינים של נח"ל, ומוכן לתת לרשויות מקומיות ללא הגבלה 'קחו גרעינים של נח"ל, חפשו להם מקומות ותנו להם מקום לינה ומזון' ולהסתדר איתם, זה מקשה גם על השירות הלאומי וגם על הגיוס של צה"ל. צה"ל בגלל זה הולך ופוגע בנו, כי בשוק יש מערכת גיוס שכל מי שרוצה לבוא ולהתגייס לנח"ל מתגייס, ההיקפים שלו גדלים. למשרד הביטחון אין מה לעשות עם חלק גדול מהנח"לאים, אז הם משובצים בהרבה מקומות שאין זקוקים להם כל כך. סדר העדיפות הוא לא אמיתי ולא על פי הצרכים.


החוקים והתקנות לגבי השירות הלאומי בשנים האחרונות, שבחלק מהם נעשו מספר צעדים קדימה, כמו הדבר הראשון – השוואה של חוק חיילים משוחררים לגבי הבנות, ולגבי הנסיעות מה שנתקבל בתקופות של מר שאול יהלום כשר התחבורה. אבל התקנות האחרונות שצריכות לקבל את החותמת של שר העבודה והרווחה שהוא השר הממונה על העניין, לגבי השוואות כאלה ואחרות, אם זה בדיור, אם זה בשכר המרצים ואם זה בדמי הכיס של הבנות, יש פה דברים לחיוב ולשלילה. כרגע הדברים האלה מתעכבים פעם נוספת לשלושה חודשים, בסך הכל אני הייתי אומר שעדיף שיתעכבו לשלושה חודשים, מאשר שיקבלו אותם בחיפזון בתוך פגיעה במערכת השירות הלאומי.

האם יש היום איזה מסמך של נתונים שיכול
להשוות את הזכויות של חיילות מול הזכויות של בנות השירות הלאומי?

מדי פעם עולה הנושא הזה של השוואת זכויות.
אי אפשר להשוות מין בשאינו מינו. יש הבדלים משמעותיים.

אתה כן יכול להשוות. מורה חיילת ביקנעם
מול בת שירות לאומי ביקנעם.

בדמי כיס ההבדלים הם קטנים. במכרז לנושא
דיור, אנחנו משלמים עבור מורות חיילות כשבע מאות שקלים עד שמונה מאות שקלים לחודש, לעמותות אנחנו משלמים כארבע מאות שקלים עד חמש מאות שקלים לחודש. זאת אומרת, הפער לטובת החיילות הוא גבוה מאוד. אנחנו לא מקצים דירות לכל המורות החיילות, ואנחנו עושים את זה במכרז נפרד. לכן קשה להשוות את המערכות.

אני מדבר בעיקר על הזכויות הישירות.

בזכויות הישירות אין הפרשים גדולים. יש
הבדל בחוק חיילים משוחררים לגבי שנת שירות או שנתיים שירות או שמונה-עשר חודש. על זה אי אפשר להתווכח. זה אותו חוק, ואלה אותן זכויות.

רפואת שיניים: לחיילת יש לאן ללכת. הבנות
שלנו משוועות לעזרה ואין לאן לשלוח אותן.

לחיילות יש סל תרבות.

יש הבדל אחד משמעותי שמבחינתי
הוא המשמעותי ביותר. בנות חיילות שבאות מבתי מצוקה, ונזקקות לאישור לעבוד במקום מסויים, יכולות תוך כדי השירות לקבל אישור ולעבוד, או מקבלות סיוע תנאי-שירות. לבנות שלנו אין אפשרות לעבוד בשום מקרה.

האם מישהו יכול להכין מסמך?

יש לנו מסמכים.

שממש יהיה אפשר לבוא ולהגיד, רבותיי,
תראו, אלה ההבדלים, בואו נדון.

הוגשו מסמכים כאלה לוועדת הרווחה. בוועדת הרווחה, כשחוקקו את החוק לאחרונה לפני חמישה חודשים, כל הדברים האלה נלקחו בחשבון.

איזה חוק?

חוק תיקון הביטוח הלאומי, שירות לאומי.

שמה עשה החוק הזה?

החוק הזה הנציח את המצב הקיים. שיחזיקו
את השירות הלאומי באותם התנאים שהחזיקו אותו עד עכשיו, ולא יוסיפו לו שום דבר כדי להשוות זכויות.

חבר הכנסת רובי ריבלין הוביל והיה אחד
הדורשים, ולמעשה האגודות דחפו אותו, "בת-עמי" והאגודה דחפו את הנושא בדרך כזו או אחרת. משרד הביטחון התנגד בכל תוקף שיהיה איזה שהוא סעיף שמשווה את הזכויות לחיילות או לחיילים בצה"ל, שמא בעתיד יגרום להם קשיים או בעיות אלה ואחרות, ולאור ההתנגדות הנמרצת הזאת גם של משרד האוצר וגם של משרד הביטחון, אזי סעיף כזה לא נכנס.

לפי דעתי צריך להקים איזה צוות של
האגודות יחד איתכם ולהכין איזה שהוא מסמך מסודר, של מה עדיין נותרו הפערים בין הבנות של השירות הלאומי לבין החיילות, כשצריכים להשוות דבר עם דבר שאפשר להשוות אותו.

כמו למשל חייל בודד. יש לנו לא מעט בנות
בודדות בארץ ואפילו בעולם.

מעבר לדבר הזה, מורה חיילת מקבלת היום
סכום שהוא סביב אלף שקלים ביד, ובת שירות לאומי מקבלת סכום שהוא סביב שש מאות שקלים.

אם מדברים על השוואת זכויות, הבה לא נדבר רק על כסף. אני חושבת שאחד מהפערים הגדולים שמורה חיילת מקבלת הכשרה לקראת כניסתה לתפקיד - לאותו תפקיד כמו שבת שירות לאומי נכנסת - כמעט שישה שבועות. לבת שירות לאומי סוף סוף הגענו להישג שהוסיפו את היום התשיעי.

האגודה היום מעסיקה כחמש מאות בנות גם
מלבד החינוך, בתחום המשטרה, בבריאות - ובריאות זה למעלה מאלף בנות. זה סוג של אוכלוסייה אחרת מאשר בנות שהולכות לעבוד במערכת החינוך. בנושא התרבות והכשרת הבת, בליווי הבת, זה לא רק עניין של ההכשרה לפני שהיא נכנסת לעבודה. אני אתן לכם למשל דוגמה: היום אנחנו מפעילים במשטרה קבוצה של רבנים שמדריכה את הבנות, וזה בכלל לא נמצא בתעריפים. ישנה ועדה שפעם קבעה את התעריפים, כבר מספר פעמים ביקשנו שהוועדה תשב על הנושא הזה.

הוועדה הבין משרדית.

אני כבר אינני מדבר עכשיו על הנושא של
דמי כיס. אני מדבר על ליווי הבת.

יש נושא אחד של זכויות הבת, ויש נושא שני
של התחשיבים. כמה עולה לצבא הגנה לישראל להחזיק מורה חיילת מול כמה עולה לאגודה או ל"בת-עמי" להחזיק, והאם המדינה משתתפת? אלה שתי סוגיות שונות.

אני מציין את העובדה שגם אוכלוסיית הבנות
שאנחנו קולטים היא אוכלוסייה שונה, ולכן יש צורך בליווי לגמרי שונה, מבחינת הכמות של כוח האדם.

אני חושבת שרוב האנשים פה בחדר מכירים
את העמותה. זו עמותה שמיועדת לקלוט בנות חילוניות שאינן הולכות לצבא מסיבות שונות ובעיקר מהסיבה שצה"ל פטר אותן. הסיבות מאוד מגוונות. הזכירו לפניי כבר הצמצום של הצבא והקריטריונים ורף הקב"א שהוא העלה וכל הנושאים האלה, כמובן שזה מביא את אותן בנות ובנים למצב שבעצם דוחים אותם, אף אחד איננו רוצה את הטובות שלהם בצה"ל. אני לא שופטת את צה"ל, ואינני באה לתת לו ציונים - אלה הצרכים שלו, וזה בסדר.


אנחנו כעמותה באים להציע את אותם פתרונות לאותם אנשים שאינם הולכים לצבא ואינם יכולים מסיבה דתית להיקלט בעמותות הקיימות. לכן אנחנו בהחלט נותנים להם את הפתרון. זו המטרה.


אנחנו תופסים את עצמנו בהחלט כעמותה חינוכית, ואני בהחלט מצטרפת לדברים של מר עקיבא סלע, שזהו בהחלט המשך שלב נוסף בתהליך החינוכי שעוברים הצעיר והצעירה. אולי אני חולקת במספר דברים על האנשים שדיברו לפניי, או אולי לא הבנתי נכון את מה שנאמר, אנחנו חושבים שיש מקום גם לאנשים צעירים, בנים ובנות, שיש להם בעיות רפואיות להיקלט ולתת ולתרום את תרומתם למדינה כפי יכולתם. אני בהחלט מבדילה אותם מאותה קבוצה של אנשים צעירים שאינם נקלטים בצבא מסיבות רפואיות, והם יכולים לעשות דברים. לדוגמה: בחורה עם סכרת נעורים שהיא מאוזנת וגמרה י"ב כיתות תיכון עם תעודת בגרות מלאה וכו', וצה"ל איננו מקבל אותה, היא בקטגוריה אחת. קטגוריה אחרת היא אותן אוכלוסיות חלשות, משהו כמו אנשים גבוליים מבחינת עיכובי התפתחות כפי שהם מוגדרים בצורה המקצועית. או אם נאמר את זה בצורה יותר עממית, משהו על סף הפיגור, פיגור גבולי. אלה אנשים שאני חושבת, שוב לא בגורף, אבל בהחלט יש מקום לבחון כל אחד ולתת להם את האפשרות, וכמובן פה התרומה היא יותר ברמה של התרומה האישית, אבל התרומה האישית אחרי הכל – לנו, כחברה ישראלית, נותנת גם איזה שהוא מענה. האנשים האלה שעוברים את התהליך של שנה או שנתיים עם ליווי מיוחד, בשונה לגמרי מאותן בנות עם סכרת נעורים ועם צליאק ועם בעיות רפואיות אחרות, בהחלט, ויש לנו ניסיון, ואנחנו עושים את זה מעט, כי אין לנו האפשרות לקלוט את כל הפונים. אנחנו עושים את זה ויש הצלחות, וההצלחות מאוד חשובות לנו כחברה ישראלית.

כמה בנות יש בשלומית?

כרגע קרוב לשמונה מאות בנים ובנות.

כמה בנים וכמה בנות?

יש מעט. בנים יש קרוב לשלושים , וביניהם
בן אחד ערבי נוצרי. כמובן כל השאר בנות. יש לנו עוד כשלושים בנות ערביות, בתוכן שתיים-שלוש בדואיות, נוצריות ומוסלמיות.

ומה ההתפלגות של השמונה מאות בנים ובנות
האלה? לגבי תחומי פעולה.

אנחנו מקבלים מאה ותשעה תקנים ממשרד
החינוך מתוך האלפיים ושמונה מאות או קרוב לשלושת אלפים תקנים. יש לנו מעט תקנים, מאה ותשעה תקנים.


אנחנו בכל שנה, לפחות בשלוש השנים האחרונות, גדלנו בחמישים אחוז בכל שנה. זאת אומרת אנחנו לא סטטיים, אותם אנשים שמגיעים אלינו פתאום מגלים אותנו - ואז כמובן, באופן טבעי, אנחנו גדלים. מאה ותשעה תקנים שהיו טובים וענו בהחלט על הדרישות לפני שלוש שנים, הם בהחלט היום מיעוט מאוד מזערי של פניות.

ויתר שבע מאות המתנדבים?

יש לנו גם תקנים קנויים. משרד
החינוך מתקנן שלושה תקנים בבית ספר מיוחד במקום מסויים. בית הספר והרשות קונים עוד שבעה תקנים וכן הלאה וכן הלאה. אז יש לנו במסגרות האלה, אבל זה קשה. הגבייה מהרשויות קשה וכן הלאה.

כמה יש בסך הכל בחינוך מתוך שמונה
המאות המתנדבים?

משהו קרוב לארבעים אחוזים במסגרות
שונות של החינוך.

והיתר?

יש לנו במגן דוד אדום קבוצה גדולה של
בנים ובנות. יש לנו בבתי חולים, בבתי אבות, ברווחה.

כמו השירות הלאומי?

זה בדיוק אותו הדבר. המסגרות הן פשוט לא
מסגרות דתיות, וזה בסדר.

ושם רובם הולכים לשנה או לשנתיים?

יש לנו שלושים אחוזים של בנות
שמשרתות שנתיים.

גם הערבים משרתים שנתיים?

כן. הבנים פחות.

בית ספר לרפואה איננו מקבל אלא רק אחרי
שנתיים שירות לאומי.

לא את הערבים. לערבים אין לו הגבלה.

יש לו רק הגבלה של גיל; אין לו הגבלה של
שירות.

גם בבית ספר לעבודה סוציאלית זה אותו
הדבר; זאת רק הגבלה של גיל.

הוא איננו יכול לעשות כזאת הגבלה, כי היה
לו בית דין גבוה לצדק, כי המדינה פוטרת אותו. אם המדינה פוטרת אותו אז היא איננה יכולה להגביל. אותו הדבר כמו שאתה אינך יכול בשירות המדינה לעשות תנאי שהוא, בתנאי שהוא ישרת בצה"ל. כי המדינה פטרה אותו, אזי אתה אינך יכול לעשות את התנאי הזה. יש פה בעיה משפטית.

אני רוצה לשאול אותך, האם ידוע לך
כמה בוגרות שירות לאומי שבאו ממסגרת האגודה ו"בת-עמי" משרתות אצלכם? שאלתי השניה היא: כמה בנות מן הזרם הדתי מתוך השמונה מאות האלה, משרתות אצלכם? לי יש רושם מתוך הקשר שלי עם המערכת שלך, שלפחות אצלי באזור כל הבנות שמשרתות במסגרת שלומית, הן למעשה בנות שהיו משרתות בשירות לאומי רגיל אילו לשירות הלאומי הדתי היו תקנים. כיוון שאין לו תקנים, אז הם הולכות היום למסגרת של שלומית.

אני חושבת שזו הצגת דברים לא מדוייקת.
לגבי הנושא של הקמתן או קיומן של שלוש עמותות, אני חושבת שקנאת סופרים תרבה חוכמה. אני חושבת שהאפשרות של בת לבחור כמו שהבת בוחרת בין "בת-עמי" לאגודה, יש לה האפשרות גם לבחור בעמותה שלישית. לעניין של התקנים – הבנות אינן מגיעות בגלל חוסר של תקנים אצלכם, ההיפך הוא הנכון.

מבתי ספר, לשאלתך, מבתי ספר ממלכתיים דתיים ואנחנו בדקנו את זה, שלושים אחוז מהבנות אצלנו הם ממלכתיים דתיים. שבעים אחוזים אלו בנות בוגרות בתי ספר ממלכתיים.



העובדה היא שאנחנו איננו עושים שום פעילויות של שיווק כלפי בנות לא בבתי ספר ממלכתיים, ובוודאי ובוודאי לא בממלכתיים דתיים. אנחנו איננו יוצאים בראש חוצות בשום צורה, ואיש לא יוכל להעיד גם על דבר כזה שאנחנו מנסים באיזה שהיא צורה "לגנוב אנשים" או משהו מהסוג הזה. נהפוך הוא. כשבת מגיעה אלינו ויש לה פטור דתי, השאלה הראשונה שכל רכזת שואלת אותה, כולל אותן בנות שמגיעות אלי לראיונות, מדוע את מגיעה אלינו ולא לעמותות שקיימות?

מה הן עונות לכם?

אחת הסיבות הרווחות ביותר אומרת, גם
אלה שמגיעות מהממלכתי דתי, הן אומרות אנחנו למדנו שם בבית ספר כי ההורים רצו. אנחנו מסורתיות ברמה כזאת, ברמה אחרת, אין לי שום כלי לשפוט באיזו רמה, מה הרמה, גם אני לא עושה את ההבחנה כי לי זה איננו משנה. אנחנו כן אומרים להן, ואנחנו מדגישים את זה, אין לנו אפשרות ואנחנו לא יודעים לעשות את זה, לתת את שיעורי האורייתא ואת החיזוק של הנושא של יהדות וכל הדברים האלה, ולכן מראש אנחנו אומרים להן שאם זאת הכוונה, אין לנו אפשרות לעשות את זה, ואני מציעה להן כן לפנות. או לחילופין, אתן רוצות, ולפנות במקביל. היה גם מקרה, אבל הוא באמת היה אחד ויוצא דופן, שגם זה נעשה. כך, אין שום ממש בטענה שבגללנו התקנים מצומצמים. אני חושבת שההיפך הוא הנכון.


הרעיון של המכרז בנושא של חינוך וגם הנושא של מכרזים בנושאים אחרים, אינם צריכים להיות המלחמה של העמותות. ישנה מדינה לעניין הזה, ישנם משרדים ממשלתיים שבאים ובודקים את הצרכים שלהם, והם אומרים, או קיי, אנחנו צריכים ארבעת אלפים תקנים בחינוך באופן המיטבי, שמונת אלפים תקנים בחינוך, בואו נראה באותם זרמים ממלכתיים, ממלכתיים דתיים וכן הלאה, שיפנו לשם את הבנות על פי התפלגות של העמותות ועם אפשרות לתת לעמותה, שהיא כרגע קטנה, אופציה לגדול. ברגע שמצמצמים אותנו, השטח כן רוצה, בממלכתיים רוצה תקנים בחינוך, רוצה את בנות השירות ואיננו מקבל אותן. אם יפנו ויאפשרו לנו להפנות בנות, בוודאי שתהייה גם תשובה לבתי הספר האלה.

תודה רבה. אני מסכם את הישיבה ונאמר
שוועדת החינוך והתרבות שולחת ברכות לאלפי המתנדבות בשירות הלאומי, מוסרת להן את ההוקרה הרבה על פעילותן, על תרומתן החשובה למערכות החינוך, למערכות הבריאות, למערכות הרווחה וליתר המערכות שבהן פועלות הבנות וגם מעריכה מאוד את המסירות של הבנות, ואת השירות ההתנדבותי שהן באות מתוך צו מצפון ומתוך מערכת ערכים נעלה של תרומה לחברה.


אני חושב שאפשר בהחלט לקבוע שהחברה עדיין לא מיצתה את יכולת התרומה של השירות הלאומי. יש עדיין יכולות של בנות נוספות, של תקופות נוספות, שבנות יכולות לתרום למערכות החברתיות השונות; ואין ספק שצריכה להימצא הדרך להעמיד לרשות העמותות את התקנים הדרושים כדי שניתן יהיה למצות את התרומה הייחודית של המתנדבות לשירות לאומי, שתרומתן היא מחד גיסא תרומה מקצועית מעולה ומאידך גיסא בעלות כלכלית יחסית מאוד נמוכה, כך שהיעילות כאן היא מאוד מאוד גבוהה, ובאמת קשה מאוד לקבל את העניין הזה של מחסור בתקנים; והוועדה תקבל על עצמה לפנות למשרדי הממשלה הנוגעים בדבר, כדי לקבוע את האפשרות שבנות שירות לאומי יוכלו למצות את יכולתן ויוכלו להתנדב מבלי שיש מיכסות ומיגבלות לגבי היכולת שלהן לשרת.


אני חושב שאין ספק או אין זה מתקבל על הדעת שתהייה אפליה של המתנדבות בשירות לאומי ביחס למשרתות בצה"ל. לכן אני מבקש ופונה אל העמותות ואל משרד החינוך והתרבות, להכין מסמך מסודר בטווח של חודש ימים, כדי לתת לנו תמונת מצב מה הם עדיין התחומים שבהם הבנות בשירות לאומי מופלות לרעה, אני מדבר על הבנות, לא על האגודות; הבנות מופלות לרעה ביחס למקבילות להן בשירות לצבא, ואני חושב שוועדת החינוך יכולה גם כן להתגייס, להתחיל במהלכים פרלמנטריים כדי לנסות ולצמצם את הפערים האלה בתהליכים הדרגתיים.


אני באמת חושב שראוי למשרדי הממשלה לחזק מאוד את השירות הלאומי. צריך לזכור שבשער אנחנו ניצבים בפני החלטות שכנראה יהיו להן השפעות על הרחבת השירות הלאומי. מצד אחד יושבת "ועדת טל" המפורסמת שמחפשת פתרונות לציבור החרדי, וייתכן מאוד שאחד המסלולים שהם יציעו יהיה הנושא של גיוס בחורי ישיבות לשירות לאומי, ובוודאי מפעל השירות הלאומי הנוכחי יוכל לתרום מהידע ומהניסיון שיש לו. אני חושב שגם התהליכים המדיניים וצמצום הצבא, יחייבו את משרדי הממשלה להרחיב את השירות הלאומי, כיוון שבני נוער בצדק יגידו, בטרם שאנחנו משתלבים במערכת הלימודים הגבוהים ובטרם שאנחנו משתלבים במערכת המחוייבות שלנו כמבוגרים, אנחנו מבקשים שלא ייגרע חלקנו לתרום את תרומתנו לחברה, וזה חלק מתהליך ההתבגרות הנורמטיבי, שלפי דעתי מדינה חייבת לאפשר לבוגריה.


אני מבקש גם להודות לאגודות על ארגון היריד, סיירתי שם ובאמת התרשמתי מאוד לטובה שהוא נעשה באופן מאוד מועיל, מאוד מקצועי; גם מהכרת פניהם של בנות י"ב שמבקרות כאן, ראיתי שיש התעניינות מאוד גדולה, ובוודאי היריד הזה יעזור לבנות לבחור כראוי את תחומי הפעולות שלהם, יצמצם את התחום הבלתי ידוע, יגדיל את הטווח של המקומות והפעולות האפשריות שבנות רוצות לפעול בהם. אני מבקש שוב להודות על הביקור ועל האירוח, תודה רבה.



הישיבה ננעלה בשעה 15:40