פרוטוקולים/ועדת חינוך/1077

1
ועדת החינוך והתרבות – 3.11.1999

פרוטוקולים/ועדת חינוך/1077
ירושלים, כ"ג באב, תש"ס
24 באוגוסט, 2000

הכנסת החמש עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שני

פרוטוקול מס'
מישיבת ועדת החינוך והתרבות
שהתקיימה ביום ד', כ"ד בחשון התש"ס, 3 בנובמבר 1999, בשעה 09:00

חברי הוועדה: היו"ר זבולון אורלב
מוחמד ברכה
עזמי בשארה
עבד-אלמאלכ דהאמשה
מוחמד כנעאן
ראובן ריבלין

נעמי יפה, מפמ"ר אמנות ותיאטרון, משרד החינוך
ודיעה כורי, מדריכה ארצית ללימודי אמנות, משרד החינוך
רבקה גוטליב, מנהלת בית-ספר "אורים" גבעתיים-בי"ס ניסויי לאומנויות בחינוך המיוחד, משרד החינוך
יעל פרבר, לשכת שר החינוך
בת-חן שפירא, מורה לאמנויות, משרד החינוך
בוריס מפציר, מנהל אגף תרבות ואמנות, משרד המדע, התרבות והספורט
ראובן מאיר, מנהל בי"ד רש"י, נתניה
חנה מרון, ארגון בתי-הספר העל-יסודיים
אירית רף, מנהלת ביה"ס פסגת זאב, ירושלים, הסתדרות המורים
שי רשף, מנכ"ל קבוצת קידום
פרופ' גורדון בל, נשיא ברטון הול קולג', אוניברסיטת לידס בבריטניה
ד"ר פיטר למיש, המנהל האקדמי של ברטון הול קולג' בישראל
אבו הלאל עלי, מורה למתמטיקה באום אל-פאחם, משלים תואר ראשון בברטון הול קולג'
עדנה גת, מורה לאמנות, מדריכה פדגוגית באמנות במחוז מרכז
יעל נתיב, מרצה ורכזת אקדמית, ברטון הול קולג'

יהודית גידלי

חבר המתרגמים בע"מ





ס ד ר ה י ו ם

שילוב אומנויות בחינוך - יצירתיות בחינוך על-ידי שילוב אומנויות


שילוב אומנויות בחינוך – יצירתיות בחינוך על-ידי שילוב אומנויות

אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת החינוך
והתרבות.
הנושא שלנו היום הוא שילוב אומנויות בחינוך – יצירתיות בחינוך על-ידי שילוב אומנויות.

נמצא אתנו אורח חשוב שהוא נשיא ברטון הול קולג' של אוניברסיטת לידס באנגליה, פרופסור גורדון בל, שהוא מומחה ידוע בתחום המיוחד הזה של שילוב אומנויות בחינוך והוא מרצה בקשר לשיטה שבמסגרתה המורים לומדים ללמד קצת אחרת. זה דבר לא שיגרתי, אבל אני חושב שראוי מאוד שועדת החינוך והתרבות תעשה פסק זמן מעת לעת וגם תצטרך להפיץ את תורת החינוך ודעות חדשות ואמצעים חדשים. אני באמת שמח שיש לנו את ההזדמנות הזאת לתרום למערכת החינוך בארץ.

השיטה בנויה על פיתוח היצירתיות גם של המורה וגם של התלמיד, כמובן תוך שימת לב לקשר שיש בין המורה לבין התלמיד וזו שיטה שדורשת הרבה מאוד מאמצים מצד המורים, היא דורשת תשומת לב של מורים לא רק כלפי תלמידים אלא של מורים כלפי עצמם, שקודם כל מורה ילמד את עצמו וידע שהוא נכנס לשיטה ולתהליך למידה שהוא בהחלט דורש ממנו משאבים וכוחות יצירתיים רבים מאוד.

אינני יודע הרבה על השיטה וגם אני כאן בבחינת תלמיד ואשמע ברצון רב את ההרצאה כאשר אחריה נוכל בהחלט גם לשאול שאלות.

הרצאתו של פרופסור גורדון בל תינתן באנגלית ותתורגם לעברית, על-מנת שהאזרחים ישמעו שבוועדת החינוך והתרבות של הכנסת, גם כאשר ההרצאה באנגלית, מדברים בעברית. אנחנו נשמור על כבודה של הכנסת והדיונים יתנהלו בעברית, ואולי גם נייעץ לראש-הממשלה ולשר לפיתוח אזורי שגם אם הם מופיעים בטקסים מאוד מאוד חשובים, כמו הטקס באוסלו, כפי שכל נציגי המדינות, כל אחד דיבר בשפתו, ראוי שבטקסים ממלכתיים ובמקומות ממלכתיים כמו הכנסת, כולנו נדבר עברית.

(הרצאתו מתורגמת מאנגלית לעברית).
תודה רבה ליושב-ראש הוועדה על שנתן לי את האפשרות לדבר בכנסת. זה כבוד גדול וזכות בשבילי להופיע כאן ולהרצות על השיטה שלי. לצערי אני לא דובר עברית ולכן אצטרך לדבר אנגלית.

אני רוצה להתחיל את ההרצאה בציטוט ממחקר שהתפרסם בשנה שעברה שעסק בחידושים בבתי-הספר וביכולת של בתי-הספר לחדש. החקר נערך בתשע ארצות ברחבי העולם.

תלמידים שיוצאים מבתי-הספר צריכים שורה של כישורים על-מנת להמשיך את חייהם. רק כמה מהכישורים האלה בעצם ניתנים במשך החינוך בבית-הספר. כשהם מתחילים את העבודה שלהם לאחר הלימודים בבית-הספר, הם צריכים לדעת לחשוב בגמישות, לדעת לתקשר עם אנשים ובעצם לדעת לעבוד בחברה.

בסיכומו של המחקר החוקרים כתבו שבעצם מה שדרוש זה לשפר את היכולת היצירתית של התלמידים ולא רק של התלמידים אלא גם של המורים.

אני רוצה להתחיל את נושא היצירתיות בחינוך בשאלה מדוע ליצירתיות יש חשיבות. דבר ראשון, מכיוון שזה מקדם את אחת מזכויות האדם הבסיסיות שהיא חופש הביטוי. שנית, מכיוון שזה מקדם את ההוראה הפורמלית ואת החינוך כי לא בתי-הספר מחנכים. המחקר הזה של OACD טוען בסיכומו שהוראה פורמלית לא מתאימה ולא נותנת את הכישורים הנדרשים לעתיד התלמידים. הסיבה השלישית לחשיבות היצירתיות בחינוך היא בעצם מכיוון שבני האדם ללא יצירתיות נוטים להידרדר ולהתרושש מבחינת האישיות שלהם. הסיבה האחרונה לחשיבות היצירתיות בחינוך היא בכך שהיא משפרת את האיכות של ההוראה ומעלה את רמת התמורה בעד ההשקעה בחינוך.

אני חושב שאלה הן ארבעת הסיבות לחשיבות היצירתיות. אני רוצה לומר עכשיו מה משמעות היצירתיות, למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים את המילה יצירתיות.

זה אומר קודם כל עידוד של היזמות, זה אומר הצדקת הסיכון ואי-ודאות, זה אומר לפתח את הכשרון של התלמידים, זה אומר לגלות את החוקים הקונבנציונאלים הרגילים ואת האפשרויות הבלתי קונבנציונאליות של אותם כללים, זה אומר הערכה למקוריות על כל צורותיה. זה בעצם מקדם את התלמידים לקראת סוג חדש של עבודות, לא עבודות יד אלא עבודות שמבוססות על מחשבה, וזאת כיוון שהעתיד בעצם דורש עובד שעבודתו תהיה מבוססת על ידע ועל מחשבה. זה אומר גם ללמד תלמידים ומורים, בעצם כל אדם, לחשוב באופן מערכתי לרוחב, בעצם חשיבה לרוחב ולא לאורך. לבסוף, היתרון הגדול של יצירתיות, מה שיצירתיות אומרת, זה פיתוח הדמיון. דמיון בעצם בונה את האדם, זה מה שמעניק לו את האישיות שלו וזה גם אחד התנאים להכרה עצמית. הדמיון הוא זה שבעצם נותן חשיבות ליצירתיות. כשאנחנו מפתחים את הדמיון אנחנו מפתחים גם את ההכרה, את האישיות של האדם. כל חינוך מוסרי לא יהיה אפשרי מבלי שנפתח את הדמיון ובכך גם את ההכרה.

אולי כך אנחנו גם מחנכים אנשים לא להיות
מציאותיים.

אולי. מציאות היא ערך חשוב אך לא חשוב ביותר.
אני רוצה עכשיו למנות את התכונות שלא שותפות ליצירתיות כאשר בראש ובראשונה זה לא אומר חופש בלתי מוגבל, זה גם לא אומר חוסר משמעת מוחלט, זה לא אומר שיצירתיות מיועדת ליחידי סגולה מוכשרים, זה לא אומר שיצירתיות מצויה אך ורק באומנות. יצירתיות היא תנאי הכרחי לחינוך לבן-אדם להפוך להיות מחונך, אך זה לא התנאי היחידי לחינוך.

אני רוצה לומר עכשיו כיצד אנו יודעים שהיצירתיות היא באמת חשובה. בעולם המערבי ישנה דאגה רבה למה שנקרא משבר ההוראה הפורמלית. הרבה ממשלות ברחבי העולם מודאגות מאיכות בתי-הספר ומאיכות ההוראה והחינוך שבתי-הספר האלה מספקים. איכות החינוך והוויכוח שקשור בכך, זה מה שמעסיק כיום ממשלות רבות ברחבי העולם. האירועים שמדאיגים הם סירוב התלמידים להגיע לבתי-הספר ומקרים רבים של אלימות בבתי-הספר עצמם. אם אנחנו מדברים כאן על העלאת הרמה, השאלה היא את רמת מי אנחנו עומדים להעלות ואיזה אספקטים של אותה רמה אנחנו עומדים להעלות. צריך לזכור שבעולם המערבי החינוך בבתי-הספר הוא חינוך חובה, מוסדות שחובה על התלמידים להגיע אליהם, ולכן זה מה שבעצם נותן לבתי-הספר את האפוטרופסות עליהם.

בבתי-ספר שיש להם אזורי רישום, המורה יקבל
את התלמיד בלי שום קשר לאיכות של המורה, כי באזור הזה כל התלמידים צריכים להגיע לבית-הספר והם בעצם לא יכולים לבחור. המורה הוא מורה קבוע והתלמידים הם תלמידים קבועים וזו המציאות.

מכיוון שבעצם אנחנו מכריחים כל תלמיד להגיע
לבית-הספר ובתי-הספר הם אפוטרופסים, אנחנו צריכים כל הזמן לדאוג ולהצדיק את העובדה הזאת בחידושים שמוכנסים לבתי-הספר וביצירתיות בבתי-הספר.

יצירתיות, חשיבותה גם בכך שההוראה הפורמלית מהר מאוד הופכת למיושנת, במיוחד בשל ההתפתחות המהירה של טכנולוגיית המידע והתקשורת. יצירתיות גם חשובה מכיוון שייצור הידע דורש סביבות יצירתיות וזה מה שהיצירתיות בעצם יכולה לספק. מכאן מה שאנחנו צריכים לעשות זה בעצם ליצור אווירה יצירתית, סביבה יצירתית לתלמידים שבה נחנך אותם, ויש ליצור את הסביבה הזאת בכל כיתות הלימוד.

ללמד את התלמידים לחשוב ולחשוב בצורה יצירתית זה חשוב. נעשה מחקר שחקר את חיי היום יום של התלמידים בבית-הספר והסתבר שלכל תלמיד יש 5,000 שעות בשנה שהוא ער ורק בסביבות אלף שעות מתוכן הוא מעביר בבית-הספר. זה אומר שבכל שאר השעות, כשהוא לא לומד בבית-הספר, הוא מלמד את עצמו ואנחנו אכן צריכים ללמד אותו ללמד את עצמו. לכן חשוב לפתח את חשיבתו של התלמיד.

הוראה עצמית וחשיבה, אלה הם מרכיבים מאוד חשובים בחינוך ואלה דברים שאנחנו צריכים ללמד כל תלמיד על-מנת שיוכל ללמד את עצמו. מבחינת הכלכלה, החשיבה היצירתית חשובה מכיוון שהשוק הכלכלי זהו תחום שחייב לחדש את עצמו כל הזמן ולכן אנשים שיודעים לחשוב בצורה יצירתית, יתאימו לעולם כזה.

הכוונה היא למקומות שם יש כלכלת שוק חופשית
ומי שלא עומד בתנאי התחרות, הוא מחוץ לעניין.

השאלה שעומדת בפנינו היא כיצד ניתן לפתח את
היצירתיות. במדינות מערב אירופה יש עכשיו התעניינות רבה בשאלה הזאת של איך אנחנו יכולים ללמד את התלמידים יצירתיות. למשל, יפן, שם נערכה רפורמה שלמה במערכת החינוך על-מנת להעלות את רמת היצירתיות בחינוך כאשר הם התמקדו ביצירתיות של המורה שמועברת לתלמידים.

אין לי מספיק זמן להרצות בנושא הזה, אבל יש לי שתי מסקנות שאני רוצה לשתף אתכם בהן.

ראשית כל, ניתן ללמד ולהעביר לתלמידים יצירתיות. גם תלמידים וגם מורים יכולים להכשיר את עצמם לכך. שנית, ניתן לנהל את העלאת יכולת החידוש של ארגונים שלמים.

אולי פרופסור בל יוכל להרחיב ולומר כיצד ניתן
ללמד את היצירתיות כי אני חושב שזאת הלבה, השורש של העניין ואני בהחלט מוכן להעמיד לרשות זה עוד כמה דקות. אם פרופסור בל יוכל לרמוז או לתת כיוונים וקווי מחשבה, כי אני חושב שזה סוד העניין. השאלה הגדולה היא איך ניתן ללמד יצירתיות.

ראשית כל, איכות הדיאלוג בכיתה, התקשורת
בכיתה, זה אחד הכלים ללימוד יצירתיות. במקצועות מסויימים ישנו כבוד גדול לרעיונות התלמידים עצמם, שאותם בעצם מציגים ברמות של כיתה או ברמות אישיות. שנית, יש אתוס בכיתה שמתמקד ונותן כבוד לא רק לאוריינות התרבותית אלא גם לאוריינות הפונקציונאלית. בכך בעצם אנחנו מדגישים את העניין שבית-הספר הוא לא רק לדעת לספור, לקרוא ולכתוב אלא תפקידו גם ללמד את התלמיד לכבד זוויות ראייה של אנשים אחרים, לדעת שישנן בעיות שהפתרון להן יבוא רק כשאנחנו חושבים לרוחב ולא לאורך.

אני רוצה לציין שארגונים יכולים להפוך בעצמם להיות יצירתיים.

הכוונה לבית-ספר כבית-ספר ולא רק המורה
כפרט או התלמיד כפרט.

אם יורשה לי, אני מבקש להדגים את הנקודות
עליהן עמדתי עד לרגע זה בעזרת הניסיון האישי שלי במוסד שאני מנהל, ברטון הול קולג'.

המוסד שלנו מיוחד בכך שהוא כולל גם את הכשרת המורים בכל מקצועות האומנות, מוזיקה, עיצוב פנים ועיצוב אופנה, ציור וכדומה כאשר החלק השני הוא בעצם הכשרה בתעשיות יצירתיות למיניהן.

אחרי מלחמת העולם השנייה, חוקר בשם קלג בא בהצעה במטרה לארגן מחדש את מערכת החינוך האנגלית. הוא טען שאנחנו חייבים לתת הזדמנויות שוות לכל התלמידים ולצורך כך לארגן מחדש את כל מערכת החינוך. הוא טען שבכך שאנחנו נותנים הזדמנויות שוות לכל התלמידים, נוכל לפתח יצירתיות בקרב כל התלמידים.

פרופסור בל מדגים באמצעות תחומים שונים של
יצירה איך ניתנת הזדמנות לתלמידים ולמורים, גם בדרמה וגם באומנות, לפתח את היצירה.

אני רוצה להודות לפרופסור בל על הדברים המעניינים. ברשותכם, אני אקח את רשות הדיבור ראשון ואני מבקש לשאול כמה שאלות.

שאלה ראשונה. האם יש מחקרים אמפיריים לבדוק את האפקטיביות ואת המשוב של השיטה, האם יש איזה ממצאים ומה הם.

שאלה שנייה. חינוך קשור בהרבה מאוד משאבים שקוראים לזה כסף. האם בבית-הספר המצוי ובכיתה המצויה, במציאות הישראלית של בין 35 ל40- תלמידים, כאשר מדובר בכיתה צפופה ובדרך כלל היא גם כיתה הטרוגנית, פחות במגזר הערבי ויותר במגזר היהודי, כאשר בכיתה לפעמים יש שתיים או שלוש שכבות גיל מבחינת ההבנה, הידע והתרבות, האם השיטה הזאת יכולה לעבוד גם בכיתה כזאת או שיש לה משמעויות תקציביות שאומרות שצריך כיתות קטנות יותר ויותר מורים?

שאלה שלישית. מה בעצם יהיה המניע, המוטיבציה, לבית-הספר ולמורים להיכנס לשיטה שבה המורים צריכים להתאמץ יותר? מה התמורה שמערכת תרצה להתאמץ, מתוך הנחה שהיא לא עובדת רק על-בסיס אלטרואיסטי ולא רק על מניעים התנדבותיים. במערכת כל כך גדולה צריך לשאול מה יכול להביא מערכת ומורים בבית-הספר לרצות להתאמץ, כי אחת המסקנות המאוד פשוטות של השיטה זה מאמץ מאוד גדול מצד המורה, זה גיוס הרבה משאבים אנושיים מצד המורה ללמד. ננסה כל אחד לעצמנו לחשוב על השיטה הזאת, אז למה שהמורים ירצו לפעול בשיטה הזאת?

מתנהל ויכוח בכל רשת החינוך. אם אתה לוקח
את התלמידים האליטיסטים ומפריד אותם בבתי-הספר, דוגמת בתי-הספר למחוננים ואני מתנגד לזה - האם זה תורם ליצירתיות. בשיטה של פרופסור בל, כשהוא אומר שכל ארגון יכול להתחדש, הוא לא מניח שיצירתיות היא נחלת יחידי סגולה. יצירתיות היא לא נחלת אליטה קטנה שאפשר להפריד אותה ולהקים עבורה בתי-ספר למחוננים. הוא מניח אם כך שזה לא רק עניין של בית-ספר וארגון, אלא יצירתיות זה עניין כללי ומשרד החינוך צריך לחנך ליצירתיות וכולי.

אני חושב שהרעיון הזה הוא לא יצירתי אלא הוא דמיוני. כמובן שכדי להיות יצירתי צריך להיות דמיוני, אבל השאלה היא האם פרופסור בל מניח שבמסגרת חינוך ממלכתי, ארגון – שזה משרד שלם – יחנך ליצירתיות והאם יש דרך ביניים בין זה לזה, בין הפרדה לבתי-ספר למחוננים.

למה אתה חושב שהוא דיבר על מחוננים?

אני חושב ההפך. דעתי מתחזקת בעקבות דבריו.
הוא אומר להפך, הוא אומר שאפשר לחנך את הכלל ליצירתיות. דרך אגב, אם המורים הם לא יצירתיים, איך מורים לא יצירתיים יחנכו ליצירתיות?

בשנת 1944, כאשר התחילה להתפתח השיטה
החינוכית, הבריטים עוד היו כאן.
אני מאוד מודה לפרופסור בל על ההרצאה שלו ועל ההיבטים שהוא הביא לנו מתוך אותה שיטה. הלוואי שבמדינת ישראל היינו יכולים להגיע למצב שהבעיה בחינוך תהיה הבעיה הזאת אצלנו ואני בטוח שגם באנגליה המודל שהציג פרופסור בל הנכבד הוא מודל מאוד מיוחד.

פיתוח יצירתיות ודמיון אצל כל ילד הוא דבר חשוב ביותר, והיושב-ראש כבר שאל איך אנחנו מביאים את המורים לאפשר לו להיות סקרן כדי להבין את האפשרויות הטמונות בלימודים האלה.

האם פרופסור בל לא חושב שכדי לדלות ולדוג את אותם כשרונות, השיטה שלנו שהתחילה להתפתח בעשרים השנה האחרונות, של בתי-ספר מיוחדים לאומנויות, היא לא השיטה היותר נכונה?

הדברים של פרופסור בל לא נפלו על אוזניים
ערלות. יש לי מורה שסיימה את התואר ב.א. בשנה שעברה והיא יישמה בתוך בית-הספר את דרך העבודה. מצד אחד זה דורש באמת הרבה מאוד אנרגיה והרבה מאוד מאמצים אבל זה לא בלתי אפשרי למרות שזה עם תגמול מאוד קטן. לא צריך חדר מיוחד לריקוד וכולי. באמצעים שניתנים בתוך מסגרת בית-הספר אפשר לעשות את זה אלא שצריך לתת יותר זמן למורים. במסגרות שאנחנו נמצאים בבתי-הספר יש מחסור לכיתה לאומנות ומחסור בכיתות אחרות, אבל למרות זאת אפשר לגייס את המשאבים האנושיים. המורים זה משאב אנושי שצריך לנצל אותו ואנחנו לא יודעים עד כמה זה משאב גדול. אני יודעת שהיום אצלי בבית-הספר עובדים בעקבות אותה מורה שלמדה אצלם ואנחנו לקחנו את כל המורים – המורה לאומנות, המורה לדרמה, המורה לטכנולוגיה, המורה למוזיקה, המורה להיסטוריה, לספרות וגיאוגרפיה – וכל המורים יושבים שעות, וזה מצריך עבודה, אבל התוצאה הסופית, חוץ מהלמידה המשותפת, זה גם מופע להורים שגם הם שותפים לתוצר הסופי.

אני רוצה לומר מה זה עושה למורים. המורים קודם כל יכולים לדעת עד כמה הם יכולים לדלות מעצמם יותר ממה שהם עשו עד עכשיו, זה יצירתי, כי כל אחד מפרה את השני. מעבר לזה זה גורם לעבודה שיתופית ומאחד את הכוחות, והילדים פשוט חווים חוויה בלתי רגילה. הלוואי ואפשר היה ליישם את זה בכל דרך העבודה בבית-הספר. ניסינו את זה בכיתות ו', גם בשנה שעברה וגם השנה, והשנה אנחנו מתכוונים לעשות זאת בכל אחד מהשכבות, לפחות בנושא אחד, נושא אינטגרטיבי.

שוב, זה דורש משאבים. היום המורים עושים את זה אבל אנחנו יודעים שאי-אפשר למתוח את המורים ללא סוף וצריך איזשהו תגמול על השעות שהם יושבים ולא יותר מזה. אם עשינו מסכות יווניות להצגה, זה יקר מאוד, או כל מיני אביזרים שאנחנו זקוקים שעליהם אפשר להתגבר מבחינה תקציבית, אבל לשעות שהמורים יושבים צריך לחשוב על זה ולתת איזשהו פתרון.

מאיפה יש לכם עכשיו תקציב לזה?

במסגרת הניהול העצמי, אנחנו קובעים את סדרי
העדיפויות. אי-אפשר להחיל את זה על כל בית-הספר. אני לא מתגמלת את המורים על שעות המורים, אני רוכשת את כל האביזרים והחומרים שהם זקוקים להם אבל אני לא יכולה לתגמל שעות של מורה.

איך הצלחת לשכנע את המורים להשקיע מעבר
לחובתם?

כי אני מאמינה בזה. תמיד אנחנו עושים איזושהי
אינטגרציה בין המקצועות וכאן הייתה הזדמנות לעשות משהו כולל ביותר.

אני רוצה לומר משהו נוסף על יצירתיות. אני באתי לכאן – כך הכינו אותי – לנושא יצירתיות ולא ידעתי שאפגוש כאן את פרופסור בל. אני חושבת שאנחנו מדכאים יצירתיות. כל אחד נולד עם איזשהו חוש ליצירתיות. עובדה, ילדים קטנים מקבלים צבעים, מיד הם משרבטים. לאחר מכן הם מתפתחים, מציירים. מה אנחנו עושים, המבוגרים? מעירים להם. הם גם מפתחים את חוש הביקורת שלהם ומיד אנחנו יודעים שבכיתה ב' חלק גדול מהילדים לא רוצים ליצור ולא לצייר. מי עשה את זה, מי תרם לזה אם לא אנחנו המבוגרים? זה קרה כי אנחנו בעצמנו לא מודעים עד כמה צריך לתת אפשרות לחופש היצירה של כל אחד, החופש הטבעי.

אני רוצה לומר לכם משהו מהניסיון האישי שלי בבית-הספר שלי, שיש בו שלושים אחוז ילדים שבאו מרוסיה. התפלאתי כי ראיתי שהילדים האלה בכיתה ו' יודעים לצייר והם גם מאוד רוצים לצייר. שאלתי מדוע הם עדיין מציירים ומציירים כל כך טוב. הסתבר שכבר מהגיל הרך הם קיבלו את ההדרכה המתאימה. בואו נחשוב מה אנחנו צריכים לעשות במערכת החינוך שלנו.

אני רוצה להתייחס לשאלה שלך מתוך ההכרות
של המציאות בתוך בית-הספר. אני מלמדת ארבעה ימים בשבוע בבית-ספר ונכון, יש בעיות תקציביות ותמיד אני נלחמת ומבקשת עוד תקציב. הנקודות שפרופסור בל מדבר עליהן זה גם נקודות של איזושהי הפנמה בתוך האישיות. הוא דיבר על דיאלוג עם התלמיד, אבל הוא עוד לא דיבר על חומר. ברגע שאתה יוצר דיאלוג באיכויות אחרות, אתה יכול גם להגיע עם התלמיד לגיוס פנימי שלו של חומרים ואני רואה את זה גם אצל תלמידים שלי. אם הדיאלוג שלי אתם הוא נכון, אז נכון שאני מביאה חומרים, אבל להם יש את המוטיבציה להביא את החומרים מהבית כדי שהיצירתיות בכיתה תתפתח יותר עם כל האילוצים.

גברת רף דיברה על כך שאנחנו כל הזמן קולטים עלייה. אחד הדברים שהלימודים האלה חשפו בפני זה את היכולות שלנו להיות רגישים לרב-תרבותיות בכל כיתה וכיתה.

רב-תרבותיות זו מילה טעונה עכשיו בכנסת.

יכול להיות, אבל בכיתה זו מילה יפה והיא מילה
רצינית והיא מילה שראוי להתחשב בה במציאות שלנו. אני כל הזמן מקבלת תלמידים – אם זה מרוסיה ואם זה מאתיופיה – באמצע השנה, והכישורים האלה והחשיפה הזאת, כולל לכל המציאות הישראלית, אני חושבת שהם דברים שמן הראוי היה לתת להם חוזק וזאת השיטה של פרופסור בל.

אני מודה לפרופסור בל על ההרצאה המעניינת
והיא בוודאי מאוד מאוד חשובה בתחום של הכשרת המורים בכלל ולאו דווקא בהקשר לאומנות.

אנחנו צריכים לזכור שהתחום של האומנויות הוא תחום שעוסק בשפה ואחד החששות הגדולים שלי הוא שלפעמים מורים שאינם באים מהתחום של האומנויות משתמשים באומנויות כמנוף לאיזושהי עשייה מאוד מאוד שטוחה שאינה אמינה מבחינת השפה של האומנות ואינה אמינה מבחינת שאלות בתחום של האומנויות. אני מאמינה שהאומנות היא בעצם התרבות הבסיסית שלנו והיא גם התחום שבו האדם, מהרגע שהוא נולד, הוא יוצר וחושב בו זמנית.

אחת התפיסות אומרת שלא מתקיימת חשיבה בשלבים הראשונים שהשפה לא קיימת, אבל ילדים מגיל צעיר מאוד מתחילים להביע את המחשבות שלהם בצורות שונות, אם בעזרת תנועות, אם בעזרת שימוש בגוף שלהם, אם בעזרת שימוש בחומרים אחרים ואני בהחלט מסכימה שאנחנו לא מודעים מספיק ליכולות של התלמידים שלנו.

האם אפשר להכשיר מורים בנקל להבחנה כזאת?

לא רק שאנחנו לא מודעים ליכולות אלא שאנחנו
לא מודעים ליכולות של המורים שלנו.

נכון.
זה קודם כל מתחיל מהעובדה שילדים מציעים לנו רעיונות ועמדות מאוד מאוד אישיות, מאוד נוקבות ואנחנו בונים את זה. הבאתי כאן שתי דוגמאות – האחד זה קטלוג של תלמידים – שעסקו בנושא ישראל שלי. מאוד מעניין להתבונן ביצירות של התלמידים ולערוך הכרות עם העמדות שלהם כאשר מדברים על זה שילדים לא אוהבים את התחום של אזרחות ואחוז הנכשלים בבחינות הבגרות באזרחות היה גבוה מאוד, נובע מכך שהמורים בתחומי דעת אחרים לא מודעים לדרכי הבעה אחרות, לא רק הדרך המילולית כי אם דרכי הבעה לא מילוליות. כאשר אני עברתי על היצירות של התלמידים עם מורים בתחום של היסטוריה ואזרחות, הם פשוט נדהמו שילדים מסוגלים להביע עמדות כאלו.

אותו הדבר בנושא של זהירות בדרכים. מדברים על הנושא של זהירות בדרכים, איך למנוע וכן הלאה, אבל לא מדברים על ההתמודדות עם מה שמעיק על הילד, מה יש לו לומר על הנושא הזה, אלא אומרים לו שיש חוקים וכללים.

כלומר, לשיטתו של הפילוסוף האמריקאי דיואי, הילד הוא המרכז של תוכנית הלימודים, הסביבה שבה הילד נמצא היא הבסיס של ההתנסות שלו והפיתוח של הרעיונות שהוא מביע.

המילה יצירתיות בעיני היא מאוד מאוד בעייתית. אני הייתי אומרת שהעניין של המודעות שלנו כאנשים בוגרים, המודעות שלנו כאנשים שעוסקים בתחום החינוך ליכולות של התלמיד להביע רעיונות עמוקים, לעזור לו ולהביא למודעות שלו שאמנם הוא עושה דברים כאלה. זה כמו במחזה של מולייר שהוא לא ידע שהוא מדבר פרוזה עד שאמרו לו שהוא מדבר פרוזה. זה נראה בעיני הרבה יותר חשוב.

האם צריך ללמד יצירתיות? האם היצירתיות היא לא חלק מהיום יום שלנו? זה כמו ללמד הבנת הנקרא, הבנת הנשמע שלא הוכיחה את עצמה עד היום. לכן אם אנחנו נתייחס לפרקינס, הפילוסוף בתחום של החינוך, שאמר – ובזה אני בהחלט מסכימה עם פרופסור בל - שהמרחב שבו התלמיד חי הוא המרחב שצריך להיות, מסקרן, מעורר ונותן הזדמנויות לילד לחקור. אני לא בטוחה שהמרחב שבו הילד נמצא, לפחות בבית-הספר, הוא מרחב שבאמת מזמן ומסקרן והמרחב הזה הוא בעיני אחד הדברים החשובים ביותר מעבר למרחב של סביבת המגורים. הרבה פעמים אני שואלת את התלמידים ומבקשת שיתארו לי את הדרך מהבית לבית-הספר ופתאום נדמה שכל המלים נעלמו כי מעולם לא שאלו אותו שאלה כזאת שהיא כל כך טריביאלית, שבה יש תיאור, אוצר מלים, התייחסות לדמויות, לסביבה. כלומר, הרבה פעמים נדמה לי שצריך לקחת את תוכנית הלימודים וללמד אותה אבל לא להתייחס לחיי היום יום של הילד שהם כל כך משמעותיים בעיקר במדינה שלנו.

עיקר ההרצאה הייתה שלא צריכים את האומנות
כמקצוע בתוכנית הלימודים.

לזה כמובן אני מתנגדת.

רציתי לדעת שאת מבינה שבמקום שילוב מקצוע
שקוראים לו אומנות בתוכנית הלימודים – מה שהוא קרא 'ארט אין סקולינג' – צריך לעבור לשיטה אחרת שהיא שילוב האומנויות בחינוך.

אני מנהלת בית-ספר "אורים", בית-ספר לחינוך
מיוחד בגבעתיים, בית-ספר ניסויי לאומנויות בחינוך המיוחד שפועל זו השנה השלישית. אנחנו למעשה בית-הספר המיוחד הראשון בארץ שהפך לבית-ספר לאומנויות בזכות שילוב האומנות בלמידה והלמידה באומנות.

אני אתן לכם מושג קטן על בית-הספר. בית-הספר עובד עם תלמידים בגילאי 11 עד 21, תלמידים שסובלים מדרגות פיגור שונות, בעיות נפשיות, בעיות רגשיות, בעיות מוטוריות, התנהגות, מחלות. כלומר, מורכבות מאוד מאוד גדולה של בעיות.

אנחנו חיפשנו איזושהי שיטה, גישה, דרך חיים חדשה כדי להתמודד עם האוכלוסייה שמגיעה אלינו כאשר חלק מהאוכלוסייה לא קורא ולא כותב, חלק קורא, חלק כותב, חלק לא יכול לדבר, לא יכול להביע את עצמו, וכאן אני מתחברת לדבריה של נעמי שבעצם האומנות היא שפה אלטרנטיבית. אנחנו משתמשים באומנות בכל תחומי הלמידה בבית-הספר. זאת אומרת, לדוגמה, הנושא של הזכות לכבוד והחובה לכבד, נושא המרכז בשנתיים האחרונות, כאשר התלמידים עבדו בו דרך האומנות. הם קיבלו איזשהו דף גדול כאשר קבוצה של ששה תלמידים הייתה צריכה לעבוד ביחד עם הדף. זאת אומרת, איפה אני, איפה האחר, כמה מקום אני נותן לאחר, כמה אני יכול לעצור את הרצונות שלי מפאת רצונו של האחר. כלומר, כל תחומי הלמידה. אנחנו מלמדים חשבון דרך אומנות, קריאה דרך אומנות. למשל, נושא הסתיו, הם לומדים שיר על הסתיו בתנועה, הם שרים אותו, הם עושים עבודות באומנות פלסטית על הסתיו.

ברגע שהחלטנו שלמידה זה לא רק קריאה וכתיבה אלא למידה זה גם רגשית, גם חושית, תנועתית, סביבתית, חברתית – האומנות יכולה לשרת אותנו בכל התחומים וגם את התלמידים שלנו.

צוות המורים הוא לא מתחום האומנות. הם בתהליך הכשרה, אבל זה תהליך שאנחנו עובדים עליו כבר ארבע שנים עם מומחים מבחוץ שמכשירים את הצוות, עם עבודה של שילוב הצוות עם המורים לאומנות כך שלאט לאט הם רוכשים את השפה.

אני מלמד מתמטיקה במשך 25 שנה ואני מלמד
בשיטה פרונטלית רגילה. התחלתי להשלים את התואר שלי לתואר ב.א. באוניברסיטת לידס, שם למדתי את תהליך היצירה. במסגרת העבודה הסמינריונית הצעתי למנחה שאני אנסה להוציא ספר לימודי לטובת התלמידים אותם אני מלמד ואני אדגים מה עשיתי בכיתה.

אני נכנס לכיתה ומכניס את הפסלון. כל התלמידים עומדים בתדהמה מוחלטת ורוצים לדעת מה המורה למתמטיקה מכניס לשיעור הנדסה או גיאומטריה. נתתי להם ארבע-חמש דקות וכולם התחילו לנחש מה זה, אם זה משהו לטובתם או לטובת המורה. כמו שביקשתי מהתלמידים, אני מבקש גם מכם לנחש מה זה.

זה השם שלך אבל כתוב בהיפוך ובכל מיני צורות.

בהזדמנות אני מודה למנחה שלי עדי יקותיאלי
שבעזרתו הגעתי עד הנה.
במשך 25 שנה לימדתי מתוך הספר הרגיל אבל חשבתי שאולי פעם אשנה את צורת הלימוד של הגיאומטריה משום שרוב התלמידים לא אוהבים גיאומטריה. מהפסל הזה ניסיתי להדגים להם את כל הדוגמאות וכפי שאתם רואים זאת משפחת המרובעים.

גם לי יש ניסיון אישי. אנחנו בבית-הספר מחנכים
ללומד עצמאי וגם ללקט של עבודות, הפורטפוליו. אנחנו לקחנו את הרעיונות של החינוך דרך האומנות ואת הרציונאל שמאחורי זה כדי לעבוד בצד האקדמי יותר של בית-הספר. כלומר, להכניס את הלימודים האקדמיים תוך כדי עבודה יצירתית. הגענו למסקנה בהחלט נכונה שאומרת שילד נולד יצירתי ואנחנו צריכים להשתדל לדכא כמה פחות שאפשר את היצירתיות של הילד. כמעט ואי-אפשר להימנע מדיכוי יצירתיות, אבל עד כמה פחות שאפשר. המפגש המיוחד שלי עם התוכנית הזו הוא שבעצם מצאתי שאם אנחנו יוצאים ממה שהילד נותן ומשם בונים את הילד, מבלי לבקר את מה שהוא עושה אלא לבנות את מה שהוא עושה ביחד, אנחנו יכולים לעזור הרבה מאוד לתמיכה ולעבודה.

אני לא בא לספר שהתוכנית הזאת המציאה בבית-הספר את הגלגל. אנחנו עובדים עם הלומד העצמאי ועם הפורטפוליו הזה כבר חמש שנים אבל בשנה ובשנתיים האחרונות הדבר מאוד השתכלל בבית-הספר. השנה לומדות במכון שלוש מורות של בית-הספר וזאת מתוך מטרה להקים גרעין רציני שאתו נוכל לפרוץ עם הצד היצירתי אל תוך תוכנית הלימודים של בית-הספר.

מה אתה עושה עם שעות ומשאבים?

אנחנו בניהול עצמי, כך שעם משאבים אין לנו
בעיה. בנושא של שעות יש יוזמות שמשרד החינוך מעמיד לרשות בית-הספר. כשאתה פונה עם יוזמות חינוכיות, אתה מקבל. נכון שזה לא מספיק והשנה היה קיצוץ מאוד דרסטי – וזאת הזדמנות לומר שהיה קטל בתוך השעות של בית-הספר – אבל עם כל זאת אנחנו הצלחנו.

מה אחוז הקיצוץ שהיה בבית-הספר שלך?

בערך 15 אחוז.

בתקופת עבודתי – חמש שנים – קיימתי הרבה
השתלמויות למורים ואני באה לחזק את דבריה של נעמי יפה. הרבה מורים, לא רק מורים לאומנות, כל שנה פונים אלי כדי להשתלם בהשתלמויות שאנחנו מקיימים למורים לאומנות, אבל אין באפשרותנו לקבל אותם. זאת אומרת, המורים בחינוך הרגיל – מורה לחשבון, ערבית, עברית – דורשים להתחבר לאומנות כדי שתעזור לו בעבודתו.

הערה כללית ואני מבקש שפרופסור בל יתייחס
אליה.
יצירתיות היא לא רק אימוץ של טכניקות. המגמה הרווחת כאן וגם בכלל, כאילו היצירתיות היא עניין אובייקטיבי נייטרלי, אבל לדעתי המצב הוא לא כזה. היצירתיות יכולה להוביל גם למגמות אליטיסטיות ומנוכרות וגם יכולה לתרום לכל מיני תהליכים של הומניזם ואוניברסליות. אמנם כפי שנאמר כאן היצירתיות או האומנות היא שפה אלטרנטיבית לכן יש לה אופי יותר אוניברסלי, יותר הומני, יותר כללי ופחות מסוגר, אבל לדעתי הסוגייה הזאת, הסוגייה הערכית של ההתייחסות ליצירתיות כמגמה חברתית או כאל ניסיון לתרום למשהו חברתי מעבר לנושא של טכניקות, אני חושב שזו שאלה יסודית ששווה התייחסות.

הדברים שנאמרים כאן מראים כמה במגזר הערבי
אנחנו רחוקים. במגזר הערבי גם התנאים היסודיים לא קיימים בבתי-הספר, ובמקומות מסויימים אפילו תנאים מינימליים לא נמצאים והנה אנחנו מדברים כאן על דברים שהם ברומו של עולם, על יצירתיות ועל זה שהתלמידים יוכלו להתבטא ולמצוא את עצמם גם תוך כדי שיעורים שונים. הלוואי שנגיע גם לרמה הזאת, אבל נדמה לי שצריך קודם כל גם לתת את הדעת על הדברים ההכרחיים האחרים ואחר-כך לצעוד קדימה בכל הכיוונים.

ישנם הרבה מחקרים אמפיריים שחקרו את
השפעת היצירתיות או חשיבות היצירתיות בתהליכי החינוך. התוצאות שנתקבלו היו שונות ולפעמים אפילו נגדו אחת את השנייה. אני מתכוון בזמן הקרוב לפרסם מחקרים חדשים נוספים.

יצירתיות היא לא תוספת שבאה מתוך בחירה, היא לא כמו לקנות רכב, אלא היא עניין מרכזי ומהותי בחינוך. אני רוצה להדגיש שיצירתיות לא נועדה ליחידי סגולה אלא כל סוגי האומנות נועדו לכל האנשים, כל אחד יכול לעסוק לא רק בציור אלא במוזיקה, בעיצוב ובכל תחומי האומנות. יצירתיות בעצם מנסה להגיע למאזן טוב יותר בין שיטות ההוראה הפורמלית לבין פיתוח הכשרונות האישיים של כל תלמיד.

אני רוצה להזכיר שדיקטטורים ואנשים שרצו להשיג השפעה על אנשים השתמשו בסוג זה או אחר של אומנות, ולכן כדי שנוכל לפתח את היכולת הביקורתית של התלמידים חשוב שרמת היצירתיות בבתי-הספר תעלה.

אני רוצה להודות לפרופסור גורדון בל, נשיא
ברטון הול קולג' מאוניברסיטת לידס, על ההרצאה המעניינת והלא שגרתית בדיוני ועדת החינוך. אני גם אשוחח עם חברי הוועדה ואתייעץ האם כדאי לנו מדי פעם לעצור את הדיונים הדחופים, אם כי למדתי כבר שהחמצנו בכך שלא הזמנו במשרד החינוך את כל האנשים שהיינו צריכים להזמין ושהם קשורים לנושא הזה. אמנם אנחנו החמצנו, אבל אולי אנשי משרד החינוך ינצלו את הימים שפרופסור גורדון בל בארץ. יושב כאן שי רשף שהוא יושב-ראש קבוצת קידום ואולי הוא יוכל להיענות לפנייתי, לנסות לארגן איזושהי שיחה של פרופסור בל עם צמרת המשרד, עם המזכירות הפדגוגית, עם אגפי הגיל, עם שפ"י, עם המחלקה למחוננים. יש כאן פונקציות שונות שגם אני לא ידעתי מראש לאן מתפתחת ההרצאה, אבל אחרי ששמעתי אני חושב שיכולנו כאן בהחלט להרחיב את היריעה.

בסך הכל ביני לבין עצמי אני לא חושב, כפי שנאמר, שמישהו כאן המציא את הגלגל. כל איש חינוך מבין את הצורך הבסיסי של פיתוח יצירתיות, אלא שלכולנו יש מאבק כל יום על הדחוף ועל החשוב, על מה נוח לנו ומה קשה לנו. אני מסכים שבשגרת החיים הנושא הזה נדחק הצידה ולא נותנים לו מספיק מחשבה ולא נותנים לו מספיק חשיבות.

אני מקווה שהיוזמה הזאת תרמה לפחות לעורר מחשבה בתוך מערכת החינוך בנושא היצירתיות שהוא נראה חשוב, בעיקר למערכת החינוך בישראל שהיא מאוד לחוצה, מאוד עמוסה, רב-תרבותית, מאוד הטרוגנית, מאוד צפופה, יש לה המון בעיות בצד הישגים מאוד מאוד גדולים.

העניין שהיצירתיות שווה לכל נפש זה לא מדוייק. תלמיד מחונן יגיע להישגים בכל מקרה, בכל שיטה, גם עם המורה הכי גרוע, כי היכולות האישיות בסופו של דבר ינצחו את כל הקשיים ואת כל הבעיות. לעומת זאת, דווקא התלמיד החלש זקוק למורים הטובים ביותר, לשיטות הטובות ביותר, ואין ספק שהשיטה הזאת היא יכולה לעודד. אני מאוד מקבל את דבריך, שדווקא אותם מגזרים, שמרגישים שיש צורך יותר לפרוץ קדימה, כדאי להתחיל דווקא שם ולעודד את אותן שיטות שבאמת יכולות לפרוץ קדימה. זו שיטה שהיא מיטיבה לא עם החזקים אלא עם החלשים.

אני מקווה שבאמת למדנו משהו. שוב, תודה רבה לפרופסור בל.

הישיבה ננעלה בשעה 10:40