פרוטוקולים/ועדת חינוך/1103

1
ועדת החינוך והתרבות - 25.10.1999




פרוטוקולים/ועדת חינוך/1103
ירושלים, כ"ג באב, תש"ס
24 באוגוסט, 2000

הכנסת החמש עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שני

פרוטוקול מס'
מישיבת ועדת החינוך והתרבות
שהתקיימה ביום ב', ט"ו בחשון התש"ס, 25 באוקטובר 1999, בשעה 10:00

חברי הוועדה: היו"ר זבולון אורלב
טלב אלסאנע
מוחמד ברכה
חוסניה ג'בארה
זהבה גלאון
עבד-אלמאלכ דהאמשה
רחבעם זאבי
אחמד טיבי
מוחמד כנעאן
סופה לנדבר
ענת מאור
יהודית נאות
ראובן ריבלין
סילבן שלום

שר החינוך, מר יוסי שריד
פרופ' מישל אביטבול, יו"ר המזכירות הפדגוגית, משרד החינוך
מיכאל ירון, מפמ"ר היסטוריה, משרד החינוך
חנה שפיר, מפקחת על הוראת האזרחות בחינוך הממלכתי, משרד החינוך
רבקה שרגא, דוברת משרד החינוך
יעל פרבר, מתאמת שר החינוך לכנסת, משרד החינוך
עלי אל-אסד, יועץ שר החינוך
מחמוד יונס, הסתדרות המורים
עלי זידאן, הסתדרות המורים
רן ארז, יו"ר ארגון המורים העל-יסודיים
סאמי עיסא, ראש המועצה המקומית כפר קאסם
עאמר פהמי, סגן ראש המועצה המקומית כפר קאסם
עולא עיסא, רכז הנצחת זכר חללי כפר קאסם, המועצה המקומית כפר קאסם
לטיף דורי, המועצה המקומית כפר קאסם
סרסור חמדאלה, המועצה המקומית כפר קאסם
חיים אסולין, מנהל מוזיאון, עיריית צפת
פנחס כהן, עיריית צפת
שלמה סלונים, גימלאי
ישי מימון, ניצול הטבח במעלות
אשר חדד, מכללת צפת
תמר טרבלסי-חדד

יהודית גידלי

חבר המתרגמים בע"מ









ס ד ר ה י ו ם


החלטת שר החינוך לציין את אירועי כפר קאסם

עזמי בשארה, זהבה גלאון, עבד-אלמאלכ דהאמשה,
נסים זאב, רחבעם זאבי, ראובן ריבלין



החלטת שר החינוך לציין את אירועי כפר קאסם

עזמי בשארה, זהבה גלאון, עבד-אלמאלכ דהאמשה,
נסים זאב, רחבעים זאבי, ראובן ריבלין

אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת החינוך והתרבות.
אנחנו מקיימים דיון בעניין החלטת שר החינוך לציין את אירועי כפר קאסם. כידוע השר שלח מכתב למורים לאזרחות ב-כ"ה בתשרי, ה5- באוקטובר, שהוא בקשה והמלצה לציין את יום הטבח בכפר קאסם. על כך הוגשו הצעות דחופות לסדר היום שהנשיאות הכירה בהן. מספר חברי כנסת העלו את הנושא לסדר היום במליאת הכנסת והמליאה, לאחר ששמעה את הצעות המציעים ואת תשובת השר, החליטה לעביר את הנושא לדיון בוועדה.

נמצאים אתנו שר החינוך, חברי הכנסת שהם חברי הוועדה וחברי הכנסת שהם מציעי ההצעה.

לפני שאאפשר לחברי הכנסת מציעי ההצעות לומר את דבריהם, אני רוצה לפתוח בקצרה. אני רוצה לומר שמנקודת מבטי בוודאי הכוונה של השר הייתה כוונה טובה, והיא באה על-מנת לחזק את שלטון החוק במדינת ישראל ולחדד את הצורך שהחובה לציית לפקודות היא חובה לציית לפקודות אך ורק אם הן חוקיות ושאין עליהן דגל שחור - כלשון בית-המשפט, מתנוסס מעליהן - אבל כפי שהציבור רואה ושומע, ההחלטה של שר החינוך להדגיש את הציון של אי-ציות לפקודה והצורך בשמירת החוק רק בהקשר של הטבח בכפר קאסם, היא החלטה בהחלט מעוררת מחלוקת ואני חושב שאפשר לתמצת את המחלוקת בשני נושאים, כאשר הנושא האחד הוא חוסר האיזון.

שר החינוך כאילו התעלם מכל יתר המקרים הרבים בהם העם היהודי ואזרחי מדינת ישראל סבלו בשנים האחרונות ממעשי טבח קשים בהם, אנשים נשים וטף, והנה כל המקרים האלה כאילו נשכחו, כאילו לא היו, כאילו לא היו מאורעות תרפ"ט.

לא צריך להגיד את זה בכאילו, בכל הכבוד שאני רוחש ליושב-ראש הוועדה. זה לא כאילו.

אני רק משתדל להציג את העניין.
כל פעולות הטרור של הפדאיון, אני כבר מוכן לומר שבוודאי השר יודע, זוכר ומודע, אלא שאני אומר שההחלטה הזאת מעוררת מחלוקת, כי ברגע שמציינים דבר אחד ולא מציינים דבר אחר ואת ההקשר, אז הבעיה האחת היא חוסר האיזון. איפה כל פעולות הטרור שאזרחי מדינת ישראל והעם היהודי סבל מהן מאז הקמת המדינה.

למה אתה קושר בין הדברים?

גם שם ניתנו פקודות וניתנו הוראות על-ידי אנשים שהם היום תופסים עמדות חשובות בגופים רשמיים כמו פעולת מינכן שבה נרצחו ספורטאינו, ילדי אביבים שנרצחו בדרך לבית-הספר, הטיול של ילדי צפת במעלות - ואגב, נמצאים אתנו כאן מר ישי מימון ומר חיים אסולין מהניצולים של ילדי צפת שהיו בבית-הספר במעלות - וכל יתר פעולות הטרור עד אחרון פיצוצי האוטובוסים בשנים האחרונות בתל-אביב, בירושלים, בשוק מחנה יהודה, במרכז ירושלים, בקפה אפרופו ולצערנו הרשימה באמת ארוכה.

כאמור, הנושא הראשון הוא באמת נושא של חוסר האיזון. האם התלמידים במדינת ישראל צריכים ללמוד את סוגיית שמירת החוק והציות לחוקים שהם חוקיים רק על צד אחד או שצריך לתת את התמונה השלמה. בוודאי שהעם היהודי ואזרחי מדינת ישראל היו קורבנות קשים, בוודאי יש הסכמה מקיר לקיר בכל חלקי הבית להחלטה של בית-המשפט העליון - למרות שבית-המשפט העליון לא זקוק לאישור חברי הכנסת - ויש תמיכה מוסרית, חינוכית, מכל ההיבטים שהמעשה של כפר קאסם הוא טרגדיה נוראה, עברה קשה שצריך ללמוד ממנה כיצד לא לעשות מעשים פסולים שכאלה, אבל זה נראה כאילו הקורבנות הפכו להיות נאשמים.

אני מצטער שגם הבוקר על כל רקע הדיון יש לנו גם ביקור ופורסם שראש-הממשלה התיר את כניסתו של המרצח נאיף חוואתמה שאחראי ישיר לרצח ילדי צפת במעלות ולעוד כמה מעשי טבח. אני מקווה שלא זה יהיה הנושא שלנו בדיון אלא כועדת חינוך נתמקד באמת במסר החינוכי ובתוכנית הלימודים הראויה שצריכים תלמידינו ללמוד.

נאפשר לחברי הכנסת המציעים לפתוח בדבריהם.

בראשית דבריו של היושב-ראש הוא אמר שלשר הייתה כוונה טובה. אין בדעתי להגן על שר החינוך והוא גם לא זקוק להגנתי, אבל אני מגן על עמדה עקרונית. אני חושב ששר החינוך עשה מעשה אמיץ, מעשה נכון, מעשה שנעשה באחור של חמישים שנים בהחלטתו לציין את הטבח שהיה בכפר קאסם וללמוד את הלקח ממנו בכל בתי-הספר בישראל באופן ממלכתי ביותר. לטבח הזה אין שום אח ורע ואין להשוותו לא עם מעשי טרור כאלה שהזכיר היושב-ראש או מעשים אחרים. מדובר כאן במעשה של פקודה שניתנה על-ידי קציני צבא מהדרג הגבוה ביותר, פקודה שניתנה לצבא לטבוח באזרחי המדינה ותושביה. כזה מעשה עוד לא היה ואין מה להשוות את זה עם שום מעשים אחרים. מקומם יותר שמאחורי הפקודה הזו הסתתרה כוונה יותר מסוכנת, יותר רעה ויותר הרסנית - לעשות את הטבח כדי שתושבי כפר קאסם, ג'לג'וליה, המשולש, כולם יברחו מזרחה. ב29- באוקטובר 56, כאשר נפתחו פעולות האיבה כלפי מצרים, נפתחו אותן פעולות איבה באופן מאורגן על-ידי צבא נגד תושבי כפר קאסם שהם אזרחי המדינה ותושביה. זה מה שמקומם, זה מה שמייחד את הטבח הזה, זה מה שאנחנו צריכים להפנים וללמוד. זה הלקח.

האירועים שהזכרת הם נוראים והם קשים בפני עצמם, אבל כאשר מעלים את האירועים האלה ומביאים אותם כאילו הם באותו הקשר, אנחנו זורים חול בעיניים ולמעשה גורמים לכך שהאנשים יבינו כאילו לא היה שום דבר, לא היה פה טבח, לא הופק לקח, לא היה מה ללמוד, לא היה מה להפנים, לא היה מה להביא לבתי-הספר.

שר החינוך מצא לנכון, ובאופן נועז ביותר, להורות או להמליץ להעביר לגורמים המוסמכים בכל בתי-הספר שאת הטבח הזה יש ללמוד, את הלקח יש להפנים, את הדבר הזה חייבים ללמד ילדים בבתי-הספר כדי שגם בעתיד וגם לדורי דורות כולם יבינו מה היה כאן ומה לא צריך להיות.

אני מצפה להתרכז בנושא עצמו ולא ללכת סביב סביב. גם כאשר כולנו מסכימים שהיה פה מקרה נוראי והיה פה טבח שאין לו אח ורע, לא צריך לערב את הנושא בנושאים אחרים ובכך לגרום להחמצה.

אני רוצה שוב לנצל את ההזדמנות ולברך את שר החינוך יוסי שריד שהחליט שהגיע הזמן להתמודד גם עם פרקים אפלים בתולדות המדינה. אני סבורה ש43- שנים אחרי הטבח, זה שקם שר חינוך ובעצם מתבייש בשמה של ממשלת ישראל, אני מרשה לעצמי לומר שהוא מתבייש בשמה של ממשלת ישראל, הייתי אומרת שבכך הוא מכיר באחריות של מדינת ישראל לגבי הטבח בכפר קאסם.

אדוני היושב-ראש, יש לי הרגשה שגם בוועדה הזאת יש כנראה מי שלא הבין ולא הפנים מה זו פקודה בלתי חוקית בעליל כשדגל שחור מתנוסס מעליה. בכפר קאסם נחצה קו אדום, מדובר על דגל שחור, וכל אותם האירועים האיומים שציינת, וכל אותם אנשים - וחלקם יושבים כאן בחדר - שנפגעו בפעולות טרור איומות, אני לא חושבת שהדבר הוא בר-השוואה, אני לא חושבת שמבחינת המסר החינוכי שאנחנו מנסים להעביר ושאותו ניסה השר להעביר בהחלטתו החשובה, שזה דבר נכון לעשות. אני לא יודעת אם החלטה זו המילה הנכונה וגם לא דברי ברכה, אבל אני חושבת שאנחנו צריכים לחזור ולברך את השר. יש כאן מסר חשוב לא רק לאזרחי מדינת ישראל הערביים אלא יש כאן מסר חשוב לאזרחי המדינה כולה. יש דברים שלא יוכלו לחזור.

ראשית אני רוצה להגיד שאין אחד במדינת ישראל שאני מכיר אותו שאיננו מתבייש במה שהיה בכפר קאסם בתחילת מבצע סיני. לא רק זה אלא המערכת הביטחונית והמערכת הציבורית נקטו בכל הצעדים שצריכים לעשות, כפי שאני לא מכיר אומות אחרות - לפחות לא במרחב שלנו כאן, במזרח התיכון - שעשו אחרי דברים שונים, דומים, בני דודים של המעשה הזה.

אצלנו האנשים הובאו למשפט, אצלנו יצאו עם הוראות ברורות מאוד לגבי פקודה בלתי חוקית בעליל, ואני לא מכיר ארץ ערבית או תנועה לאומית ערבית או תנועת "שחרור" ערבית שהתחילה לעשות דברים כאלה בדומה - אפילו לא זהה - למה שעשתה ישראל.

ההיסטוריה שלנו באיזור רווייה במעשים, במבצעים, במלחמות, בפיגועים, בתקריות שכאבו לשני הצדדים. אם מצא לנכון שר החינוך היום, אחרי ארבעים וכמה שנים, לדלות מתוך ההיסטוריה הזאת אירוע אחד בלבד, הוא חטא לעמי, לי, לעמו שלו, מפני שמול שניים-שלושה-ארבעה מקרים שאפשר להצביע עליהם שאצלנו נעשו פעולות לא יפות, רעות, אני קורא לזה אפילו טבח - גם במליאת הכנסת לא התביישתי לקרוא למה שהיה בכפר קאסם, לא תקרית אלא טבח - אפשר להזכיר מאות ואפילו הרבה יותר ממאות של פעולות שעשו נגדנו ואף תנועה לאומית ערבית, אף מדינה ערבית, אף נשיא ערבי ואף שר חינוך ערבי לא קם ואמר בואו נעשה דבר כזה וכזה.

יענה לי ודאי שר החינוך ויאמר שאנחנו לא כמוהם, אנחנו רוצים להיות יותר טובים. אנחנו באמת יותר טובים, אנחנו יותר טובים אבל לקחת אחרי 43 שנים את האירוע ההוא ולהוציא אותו ולהביא אותו למעלה, הוא לא יקרב את האחווה ואת החיים המשותפים, את הדו-קיום בין יהודים וערבים בארץ-ישראל. בהכירי את השר שריד, אני יודע שזו מטרה שלו, זו שאיפה שלו וזה במצע שלו, הוא רוצה חיים משותפים, אבל כתוצאה מהעלאת נושא כזה היום בכל בתי-הספר בארץ הוא גם מסית וגם מסיט את המורים, את התלמידים, את הנערים, את ההורים, כי הלא גם ילד חוזר הביתה ויספר וההורים יספרו לו סיפור אחר או שיתווכחו אתו, לפעמים יסכימו אתו. למה צריך להעלות את זה אחרי ארבעים וכמה שנים, כאשר יש התעלמות מוחלטת מאירועים כואבים הרבה יותר או לא פחות? הריגת 22 ילדים ועוד שלושה מבוגרים במעלות, 21 ילדים נרצחו ולא תוך כדי הסתערות או לא תוך כדי זריקת רימון.

זה נעשה על-ידי ארגון טרור.

והיום מכניסים לארץ-ישראל ראש ארגון טרור שהורה על המבצע הזה והוא איננו תושב ארץ-ישראל, גם לא תושב של מה שאתם קוראים פלשתין.

הרצח של הילדים במעלות, ואני יכול מיד להביא סיפורים אחרים ולא רק של מעלות אלא גם את אביבים וגם מבצעים אחרים, למרות שלקרוא לזה מבצע, בכלל להשתמש במונח מבצע לפעולות פיגוע מכוונות, זה עוול לכל אלה שנתנו את נשמתם ואת חייהם על מבצעים. אלה הן פעולות טרור ואני יכול להביא אחדות. אני מזכיר את מעלות, כי אני מכיר את חיים אסולין היושב אתנו כאן, נכה מאה אחוז, יד - פרוטזה, גוף - כולו מחורר, כל הגוף שלו מחורר. זה פשוט לא יהיה אסטטי לבקש ממנו להראות את זה, אבל אני ראיתי את זה. הוא לא נפצע בקרב. בקרב, במלחמה בין עמים, נפצעים ונהרגים. במלחמה כמו במלחמה. אבל שם הם עמדו שעות לפני שהם הרגו אותם, הם ראו שזה ילדים. את זה הבאנו פעם לבתי-הספר שלנו? היה איזשהו שר חינוך שציווה להביא את זה ולעסוק בזה? זה יקרב את ההבנה בין שני העמים שחיים בארץ הזאת? להפך. זה מביא להסתה ולהסטה.

קצר מבינתי להבין איזה הגיון או איזה דחף הביא את שר החינוך להורות את כל בתי-הספר בישראל לעסוק בזה היום. אם ההיבט המוסרי, אני מצדיע, אז בהיבט המוסרי תציע להעלות את כל האירועים הלא יפים שקרו במאבק, במלחמה בין העמים, שגם בהם ניתנו פקודות. לא מחבל על דעת עצמו זרק רימון בתוך גן ילדים, לא, אני מדבר על פעולות שנתנו בהן פקודות מלמעלה, מערפאת, מחוואתמה, מג'בריל וכל יפי הנפש האלה. אז אנחנו לא נתבייש להסתיר שגם לנו יש כמה דברים שאנחנו צריכים להתבייש בהם, ואנחנו לא מתביישים להתבייש. מכל הסובב אותנו, כל הארצות השכנות, משכנינו הערבים הישראלים והפלשתינאים, אנחנו עומדים בראש בלהתבייש, בהלקאה עצמית, בהפקת לקחים. אנחנו לא מתביישים. זה נותן לנו כוח, בפירוש נותן לנו כוח.

אני הייתי בצה"ל כשזה קרה, אמנם בזירה אחרת, ואני זוכר מה עשה המטה הכללי של צה"ל אז. אנחנו אספנו את החיילים ודיברנו והסברנו. אחרי פסק-הדין במשפט של אלוף-משנה שדמי וסגן-ניצב מהמג"ב שאינני זוכר את שמו, עשו פעולות הסברה אדירות. אי-פעם עשו פעולות כאלה בצבאות ערב? אי-פעם עשו פעולה כזאת בארגוני הטרור למיניהם? בארגוני "השחרור" למיניהם? פעם אחת הסבירו שלהרוג את הילדים של אביבים בהפעלת מטען מרחוק זה פשע? פשע נגד האנושות, פשע נגד ההורים, נגד הילדים? ליטול את נשמותיהם של 11 ילדים ככה סתם? לראות אוטובוס עולה בלהבות? וידעו שזה אוטובוס של ילדים כי לאוטובוס של בית-ספר יש צבע אחר. הם ידעו את זה.

אני באמת לא מבין את שר החינוך למה הוא נזכר לעסוק רק באירוע האחד הזה, שאני אומר בפעם המאה, אני כישראלי מתבייש במה שהיה בכפר קאסם. אני מציע שלא נהיה איוב לאומי ונגרד את הפצעים אלא נסיק מסקנות, נפיק לקחים, ניישם אותם בשטח, שחיילי צה"ל כשהם מתאמנים יקבלו הוראות והסבר מה זה פקודה בלתי חוקית.

אני חושב שמהדברים הובן מאליו שהכוונה היא ללמוד את כל המסכת, את כל הניסיון שהצטבר פה ולא להעיר רק על מקרה אחד שמציג כאילו יש קורבן אחד ונאשם אחד בשעה שהדברים כאן הם הפוכים.

מסכת של כל קורבנות הסכסוך.

אולי, אבל אפשר לקחת דוגמאות ולתת לזה את הפרופורצעיה הנכונה. אומרים לך שמול כמה דברים שכולם מתביישים בהם, כולנו, וכולם רוצים לחנך את הצבא שלנו הפוך, היו גם מקרים אחרים שלנו כעם שהפכו אותנו להיות קורבן על-ידי פקודות בלתי חוקית בעליל שניתנו על-ידי מפקדים ובעלי סמכות.

כלפי אזרחים.

כלפי אזרחים. לדוגמה, ילדי אביבים, ילדי מעלות. אני מדבר על מתן פרופורציה, על מתן איזון.

אני מכיר היטב את תולדות הסכסוך היהודי-ערבי ויכולתי להעסיק את ועדת החינוך בתיאורים מאוד כואבים על כל מיני אירועים. הייתי נותן לכם הרצאה על טבח חברון בתרפ"ט ולא הייתם מפסיקים אותי עד הערב כי עסקתי בזה. הוצאתי ספר על טבח חברון בתרפ"ט ואני מכיר את הפרטים האחרונים, איך נכנסו קאדים, ראשי קהילה, לא פרחחים מהשוק, וטבחו בתוך הבתים, איך משפחת אליעזר דן-סלונים נרצחה והוא היה גדול הידידים של הערבים. אבל יאמר לי בצדק יושב-ראש הוועדה שלא עוסקים בזה היום. אני רק נותן את זה כאילוסטרציה אחת מרבות שאני יכול לעסוק בהן. אנחנו עשינו יום בבתי-הספר שלנו על טבח חברון בתרפ"ט? עשינו יום על הטבח בצפת, בטבריה, בהר-טוב, בירושלים? לא. כי הפקנו את הלקחים, אנחנו לא מתביישים לעשות יום זיכרון, לא מתביישים לבקש סליחה היכן שטעינו וגם לא התביישנו להפיק לקחים.

אני הייתי בצה"ל באותה תקופה, הייתי חייל או קצין, ואני זוכר איך המטה הכללי חייב אותנו את כולנו לעסוק בזה ברצינות עד החייל האחרון. אומרת חברת הכנסת גלאון שזה לא בר-השוואה.

לא הפנימו את האינתיפאדה כששברו ידיים ורגליים.

זה לא עניין של פקודות בלתי חוקיות.

זה עניין של מה מפנימים ממה שמלמדים.

זאת בעיה של הפקודות עצמן. אגב, הם הועמדו על כך לדין והיו משפטים. את שמעת שבצד השני למישהו היה משפט? היו משפטים וקצינים וחיילים הועמדו לדין ונענשו.

כולנו יודעים שיש קושי להרכיב את תוכנית הלימודים, מפני שמתווספים נושאים ויש נושאים חשובים ואנחנו רוצים להיות עם נוער או עם תלמידים מתקדמים ומתפתחים, וכל דבר שמוסיפים אותו לתוכנית הלימודים, גורע משהו אחר. אני מדבר כאב לחמישה ילדים שלא כל כך עקב אחרי הלימודים שלהם.

לא צריך להתגאות בזה.

לא עקבתי כי הייתי בצבא, הייתי בשירות, אבל הייתי רואה אותם בשבתות ובחגים. שני מקצועות העסיקו אותי: תנ"ך וידיעת הארץ. קראו לזה אז מולדת. לא אמרתי את זה, כי יגידו שיש לזה קונוטציה פוליטית. אני התביישתי במה שהילדים שלי קיבלו לעומת מה אני קיבלתי. תורה שבעל-פה, תורה שבכתב, דברי ראשונים ואחרונים, תולדות עם ישראל, אבל להכיר את המולדת, להכיר את הסכסוך הערבי-ישראלי - כמעט לא לומדים או בכלל לא לומדים. לכל זה אין זמן. פתאום לדלתות מתוך כל המסכת הזאת את האירוע האומלל של כפר קאסם ולשים אותו בראש הכותרות, לי דעתי זה מזוכיזם עצמי, זה איוב לאומי.

אדוני היושב-ראש, אדוני השר, אם חלילה במדינת ישראל היו משכיחים את הטבח הנורא שקרה בכפר קאסם, אם היו מנסים לטאטא מתחת לשטיח את העובדה שצבא הגנה לישראל שאחראי על החוק והסדר הוא זה שגרם למעשה פשע נוראי, הייתי חושב ששר החינוך באמת עושה מעשה שהוא צריך אותות מופת. אם אנחנו במדינת ישראל היינו מנסים לומר שבכפר קאסם קרה דבר שאולי מותר היה לעשותו, אני חושב שאם היה קם שר חינוך בישראל ואומר רבותי עד כאן, הייתי אומר ששר החינוך הזה הוא אות ומופת למדינת ישראל ולעם היהודי גם.

אתה לא תגיד את זה?

אני הייתי תלמיד בכיתה י"א כאשר קרה הדבר, ומאז אותו יום עברתי קורסים ולמדתי במוסדות שונים. אם היה זה בטירונות, לימדו אותי שנה אחרי זה את אותו מאורע של כפר קאסם. כאשר הייתי בקורס קצינים כבר יצא מתחת ידו של כבוד השופט הלוי אותו פסק-דין שדיבר על דגל שחור מתנוסס של פקודה בלתי חוקית בעליל. אם הייתי חניך בקורס קצינים של צה"ל, אמרו לי שטוהר הנשק הוא הדבר החשוב ביותר לא בגלל שיש מישהו שהוא יותר טוב מאחרים. אני לא חושב שאני יותר טוב מהערבים, אבל אני גם לא חושב שהערבים יותר טובים ממני, אני חושב שיש אנשים טובים אצל היהודים, יש אנשים טובים אצל הערבים ויש להפך, יש אנשים רעים אצל הערבים ויש אנשים רעים גם אצלנו. אני חושב שבמדינת ישראל, טוהר הנשק שבה הוא כבוד לקיומה של המדינה ולמסר שהיא מוסרת לעולם כולו כשאנחנו באים ומבקשים את אותו צדק שאין למעלה ממנו בתנועה הציונית שקמה.

יש שאלה ממנה אני קצת חושש ובגללה ביקשתי להעלות את הנושא לסדר היום. סגן ראש-הממשלה לשעבר כיוון לדעת גדולים כאשר הוא חשב מה ששר החינוך רוצה לעשות. משה קצב למשל כסגן ראש-הממשלה לפני שנה בא לבקר בכפר קאסם או להושיט יד בטקס זיכרון שאנשי כפר קאסם כמתחייב וכמובן מאליו עורכים כל שנה כפי שכל אחד מאתנו עושה ליקיריו טקס זיכרון. בא משה קצב לשם, למרות שגם היה שם איזה דבר שבא לידי קונפליקט.

הפחד שלי אדוני שר החינוך שמא היום הרצון לבוא ולומר את המובן מאליו פעם נוספת, שהרי השלילה לא סובלת יחסיות. הטבח הנורא שקרה שם, תחת האיצטלה של צבא שפועל בסמכות וברשות, זה היה דבר נורא ואיום. אבל היום לבוא ולומר כל מה שאתם לומדים בבתי-הספר, ואין ספר ציונות אחד שלא מדבר על כפר קאסם, אין ספר של מלחמת העצמאות אחד שלא מדבר על כפר קאסם, אין קורס אחד בצה"ל שמדבר על טוהר הנשק ועל תפקידיו של צה"ל שלא מדבר על כפר קאסם. זאת אומרת, כפר קאסם הוא בתודעתו של כל אדם במדינה הזאת. לבוא ולומר היום שצריך לעשות ימי זיכרון מיוחדים של המדינה עצמה על אותו אירוע כדבר שהמובן מאליו טוב שייאמר, יש לי רק חשש אחד. אני לא חושב שהדבר הזה הוא רע, אבל יש לי חשש אחד. לאחרונה אנחנו מלמדים את ילדינו או נותנים להם את ההרגשה שמא אנחנו לא היינו הצודקים באותה פעולה שהשיא שלה, של הציונות, הייתה הקמת המדינה. אולי הקמת המדינה הייתה בכל-זאת עוול כלפי עם אחר.

על כך יהיה דיון אחר שקשור בלימודי ההיסטוריה.

נדמה לי שההפרזה הזאת באה לידי גילויים של ספרי היסטוריה חדשים המופיעים לבקרים במשרד החינוך, ועל כך גם שאלתי את שר החינוך בשאילתה מיוחדת ונפרדת, שבאה לומר בכלל שהיהודים היו הגולית הענקי כאן במלחמת העצמאות מול אותם אנשים שלא באו לקום להרגנו אלא באו בסך הכל רק לבקש את ידינו המושטת לשלום או ידם המושטת לשלום, ולא כך הדבר.

איפה ראית את זה?

ראיתי אצל נווה. אני אראה לאדוני את אותו קטע שאמר שבמספר לא מועט של מקרים היהודים הם שהיו האנשים שהייתה להם את היכולת להכריע כל מערכה מבעוד מועד.

הוא אומר את זה להפך, מתוך כבוד ומתוך ציון לשבח.

גם אני הייתי ילד ונער קטן. אמנם אתה היית ברחובות אבל אני הייתי בירושלים במצור. אני מוכרח לומר לך שכילד הייתה לי הרגשה שאנחנו ננצח במלחמת השחרור למרות שהייתי בן 8 ו9-, אבל היו רגעים שאנחנו חששנו אדוני. אני מוכרח לומר לך שהיו רגעים שחשבנו שאולי יגיעו ערבים, אולי לא יגיעו. אני זוכר את הימים שהדוידקה באותו צינור פוצצה את הפצצה הראשונה וכולנו ראינו את עצמנו כחולמים, כאילו איזה נס מהשמים בא והושיע את הציבור היהודי בירושלים. זאת אומרת, תולדות מלחמת השחרור הן תולדות של מלחמה שבה אנחנו ביקשנו להקים את מדינתו של העם היהודי בשיתוף פעולה עם כל אותם אלה שקשרו את גורלם בגורלנו, שכן כך נגזר עלינו לחיות. והנה אנחנו היום נמצאים במצב שבו אולי אנחנו מבקשים להבליט דברים שבמובן מאליו, שאין ילד בארץ הזה שלא יודע שאסור לשכוח, אסור לשכוח מה שקרה באותו אחר-צהרים נוראי בכפר קאסם. אסור לשכוח וכל ילד יודע זאת, אל תאמרו לי שלא.

כאשר אנחנו באים ופתאום נותנים לזה שידרוג מבחינת לא החשיבות של הנושא אלא מבחינת המיקום שלו בתוך תולדות הסכסוך היהודי והערבי, יש לי הרגשה שאנחנו נגיע למצב שבו יכול להיות שילדינו יאמינו אולי - והם יודעים לשקול היטב - שמא באמת אנחנו לא היינו הצד הצודק במלחמה הזאת, ואני בטוח שזאת לא כוונת השר.

אני מתנצל בפני אנשי כפר קאסם, בפני כל האורחים, כראש סיעת הליכוד אני חייב להשתתף ביום שני בעשרות ישיבות שקשורות לנוהל הכנסת ולכן אני מתנצל שאני יוצא ולא שומע את הדברים האחרים שייאמרו כאן.

אחרי שחברי הכנסת מציעי ההצעה השלימו את דבריהם, זה הזמן הנכון להציג כאן את המשתתפים שלנו.

בנוסף לשר החינוך, נמצא אתנו פרופסור מישל אביטבול שזכיתי להכירו מתפקידי הקודמים במשרד החינוך. הואיל והוא נבחר לפני זמן קצר לתפקידו, עדיין מותר לאחל לו בהצלחה בתפקידו החשוב כיושב-ראש המזכירות הפדגוגית.

ממשרד החינוך נמצאים אתנו מיכאל ירון, המפמ"ר להיסטוריה, חנה שפיר שהיא המפקחת על לימודי האזרחות, יעל פרבר ששומרת על הקשר בין המשרד לוועדה ועלי אל-אסד יועץ שר החינוך. מאירגון המורים, נמצא אתנו רן ארז, יושב-ראש האירגון. נמצאים אתנו כאן אורחים מכפר קאסם שהוזמנו לדיון הזה ובראשם סאמי עיסא, ראש המועצה המקומית. נמצא סגן ראש המועצה המקומית עאמר פהמי, עולא עיסא, לטיף דורי וסרסור חמדאלה.

נמצאים איתנו מוזמנים נוספים. חיים אסולין שכבר הוזכר, איש צפת שהיה תלמיד בבית-הספר הדתי שעשה את הטיול והותקף במעלות. יחד אתו נמצא ישי מימון מילדי צפת שהיו בטבח מעלות. נמצא אתנו גם שלמה סלונים שבא לדבר בשם ניצולי מאורעות תרפ"ט בחברון ובאותה תקופה הוא היה ילד בן שנה ונמצא אתנו פנחס כהן.

צריך להזכיר שה29- באוקטובר הוא יום הזיכרון ואנחנו נמצאים היום ב25- באוקטובר, כך שהדיון הזה חל בשבוע שבו חל יום הזיכרון ואפשר בהחלט להקדיש את הדיון הזה כדיון זיכרון לאותם נרצחים בפכר קאסם.

אני רוצה להתחיל דווקא בסייפא של דבריו של חבר הכנסת רחבעם זאבי. אני חשה שתולדות עם ישראל בעת החדשה ותולדות הסכסוך והקונפליקט בתקומת מדינת ישראל, איננו נלמד כראוי. הבינותי מדברי היושב-ראש שנייחד לזה דיון מיוחד בנושא, ואם נקרא לזה מולדת או אזרחות או היסטוריה, מאי נפקא מינא, זה איננו משנה לי. אני חשה שכאשר שר החינוך הודיע ברבים, היו גם היו מקרב תלמידי בתי-הספר היסודיים והעל-יסודיים כאלה ששאלו מה היו אירועי כפר קאסם וזאת משום שאנחנו לא מלמדים מספיק לא את אירועי כפר קאסם בבתי-הספר. נכון הוא שבצבא נחשפים לאירועי כפר קאסם כדוגמה לפעולה בלתי חוקית בעליל, אבל אין זה נכון לגבי בתי-הספר היסודיים והעל-יסודיים ואין ספק שצריך ללמד את אירועי כפר קאסם, את אירועי תרפ"ט, את הרצח בחברון, מעלות ואביבים. אני בהחלט חושבת, אם אני רוצה לבטא את השקפת עולמי, שהתלמידים צריכים להחשף לכל האירועים האלה משום שהמסקנה המתבקשת - ופה אני עשויה לחלוק על חבר הכנסת זאבי - היא שאנחנו צריכים לצעוד לכיוון השלום כתוצאה מהאירועים.

לא הבנתי במה את חולקת עלי. אני נגד שלום?

לא, חלילה.

אז לא הבנתי למה את חולקת עלי.

אני חוזרת בי. מוחקת את הדברים מהפרוטוקול. אני מסכימה אתך. אני בעד ללמוד את ההיסטוריה.

אתה נגד כל תהליך השלום.

אתה יודע בעד מה אני, נגד מה אני, אתה יודע הכל. איפה קראת את זה? בעיתונים שלכם.

אני סבורה שצודק מי שטוען שאנחנו צריכים ללמד את כל פרקי ההיסטוריה, את תולדות הסכסוך והקונפליקט על כל הפרשות והדברים הכואבים. אני אכן חושבת שאוטובוס מתפוצץ הוא אירוע וזה לא משנה לי אם עשו את זה חיילים בפקודה או אנשים שקיבלו הנחיה מארגון טרור. זה רע וזה נורא.

באשר להצעה של שר החינוך, אני מברכת עליה ואני מייחדת אותה ומבדילה אותה מאחרים משום שאני סבורה שזו דוגמה קלאסית של פקודה בלתי חוקית בעליל ואני מניח שזו הייתה כוונתו, ללמד את בני הנוער שיש גם יש פקודות בלתי חוקיות בעליל. זה איננו פוסל את העובדה שאני מצפה גם מעמים וארגונים אחרים שיודיעו על כך ברבים, אבל העובדה שאחרים אינם עושים כן, לא צריכה לפסול ממני לעשות כן. לכן ברכתי כששמעתי על הדבר ואני סבורה שיש לקרוא למורים לאזרחות לציין את אירועי כפר קאסם.

אני חושבת שלכלול את טבח כפר קאסם בתוכנית הלימודים זה צעד נבון. הגיע הזמן שהציונות תתמודד עם פרק אפל בעברה. אני חושבת שעל הדור הצעיר לדעת את האמת המלאה על ההיסטוריה של הציונות והכתמים המכוערים בעברה, וזאת כדי שיוכל הצעיר להפיק ממנה את הלקחים הראויים. זה יאפשר ויכוח וניתוח בכל בתי-הספר ולכן צריכים להביא את הנושא לכל בתי-הספר. צעד זה אסור שיהיה כפעולה בודדת אלא לבנות מסגרת, התייחסות כוללת לאירועים הקשורים ליחסים בין נהודים וערבים. כאן אני מדברת על ההיסטוריה של הפלשתינים ואני נותנת כדוגמה את יום האדמה. כלומר, כפר קאסם זוהי דוגמה לרצח פיזי, אך הערבים בישראל גם עברו רצח לאומי ותרבותי בעקבות נישול זכויותיהם ואי-מימוש שוויון הזדמנויות. כאן אני מתייחסת לאחד מסימני הדמוקרטיה.

לדעתי יש להבליט את ההשלכות הבין-דוריות של הטראומה. נערכו מחקרים של קורבנות הטראומה, של הבנים והנכדים, ונמצא כי הטראומות עוברות כחוט השני, כלומר אלה הן טראומות שיש להן השלכות פסיכולוגיות, סוציולוגיות ותרבותיות.

אני מציעה לוועדה שהנושא הזה של הטבח בכפר קאסם באמת ייכלל בתוכנית הלימודים וכל אחד מהצעירים שלנו יבין על מה מדובר.

אדוני היושב-ראש, שאלה פרוצדורלית. אני חבר הוועדה לכל דבר למעט הצבעה. לכן אני לא מקבל שאתה כל פעם דוחה את מתן רשות הדיבור.

אם אדוני יראה לי את הסעיף בתקנון, אני אשמח ללמוד אותו. כפי שאני יודע ולמדתי את התקנון, אין מושג של ממלא מקום. אני בהחלט מוכן להיות שותף אתך בתיקון התקנון, אבל כרגע יש קודם כל חברי ועדה מלאים שזכותם להרשם ולדבר קודם. אני תמיד משתדל לתת לך את רשות הדיבור ראשון לאחר חברי הוועדה.

ברשות היושב-ראש, אני רוצה לומר לחברים שהם גם חברים בוועדות אחרות שכדאי להם לשנות את סדר העדיפויות שלהם לקדנציה הזאת, כי זו הוועדה היותר מעניינת עכשיו ותתחילו להתרגל לזה.

מתוך צניעות הוא בוודאי לא התכוון לשר אלא ליושב-ראש הוועדה. בוודאי שגם אני מציע לכם את אותו הדבר, אבל לא מפני היושב-ראש אלא מפני השר.

בהמשך לדברי השר, אני בחרתי בוועדה בשל השר ובשל היושב-ראש.
לעצם העניין. אם לא הייתי מכיר את שר החינוך, הייתי חושב אולי שכל מטרתו בעניין הזה היא פשוט לקבל קולות במגזר ערבי

אם זו הייתה הטענה, לא היינו מברכים אותו.

כי גם יש טענה כזאת שנשמעת. מאחר שאני מכיר אותו, אני יודע שהעניין שלו בנושא הזה הוא שונה. זה שזה שונה, זה לא אומר שאני מקבל את דעתו בעניין.

אני חושב שאנחנו חייבים לדעת לקראת מה אנחנו הולכים ובעצם מאין באנו. בסופו של דבר, כאשר אנחנו באים בתביעה או באמירה שאנחנו רוצים לציין מאורע חריג שהיה לפי דעת כולם דבר שלא ייעשה, זה דבר שיש לציין אותו ואף אחד לא חולק על כך. אבל לפי דעתי זה צריך להיעשות בשני מישורים נפרדים: הראשון, הוא צריך לבוא ולומר שהדבר הזה נעשה תוך כדי מאורעות כאלה, מלחמות כאלה ואחרות, אבל לא להביא למצב שבו היום הזה הופך להיות יום ציון היסטורי כאשר בכל שנה ביום הזה מלמדים את הדבר הזה, כאילו שאין לנו מספיק מאורעות היסטוריים אחרים אלא להביא עוד מאורע מהסוג הזה ולהפוך אותו ליום ציון. עוד מעט יעשו גם שבוע כפר קאסם, כי הרי צריך להתחיל ללמד כבר שבוע לפני. את חגי ישראל כבר לא מציינים בבתי-הספר, אז ילמדו את העניין הזה? ראיתי הצעה של עיתונאי שכתב שצריך לדחות את החופש מיולי-אוגוסט לאוגוסט-ספטמבר. אמרתי לו שאני חושב שההצעה שלו היא אווילית, כי רק אחד שבאמת אין לו את חגי ישראל בראש יכול לחשוב שבאמת אפשר להיות בחופש.

למה אתה חושב שאין במערכת החינוך ציון לחגי ישראל? סתם אמירות באוויר.

יש היום מצב שבו הילדים בגילאים היותר קטנים נכנסים לזה, מגילאים יותר מאוחרים - לפי דעתי מכיתה ה' - כבר כמעט אין שום דבר.

אני לא חושב שאפשר לבוא ולעשות את הדבר הזה בהבחנה או בהפרדה מוחלטת ממה שקורה סביבנו. אם היה בא שר החינוך ואומר שצריך לעשות זאת אבל יחד עם זה הוא תובע, אולי לפחות דורש, אולי אפילו פונה, אולי אפילו מבקש מהרשות הפלשתינית לציין את האירועים הנוראים שנעשו, זה משהו אחר. דווקא ביום הזה כשנאיף חוואתמה חוזר, אנחנו דנים בעניין הזה וזה אולי איזשהו ציון מקרים מזעזע בפני עצמו.

לעצם העניין. לא שמעתי בשום אמירה או בשום מקום דרישה כזאת או פנייה כזאת. יכול להיות שהשר היה צריך להגיד שהוא לא שר החינוך שלהם אלא הוא עושה את הדברים כאן, אבל אין אפשרות לנתק את הדברים. אין אפשרות לומר שיש דבר אחד ואין דבר אחר. אני זוכר, ואני חוזר על זה כבר פעם שלישית, שכאשר ערפאת חזר לכאן בשנת 1994, לאחר הסכמי אוסלו, ניתנו תדרים לרשות הפלשתינית ותדרים על-חשבון התדרים שיש למדינת ישראל. כאשר שאלתי את השרה שולמית אלוני למה היא עושה את זה, היא אמרה שזה נעשה כי ערפאת צריך להכשיר את הלבבות של בני עמו. מאחר שהוא לא יכול להגיע לכל בית ולכל כפר, הוא צריך דרך הטלביזיה והרדיו להרגיל אותם שנגמרה המלחמה ויש שלום. אז ראינו מה בדיוק עושה הרשות הפלשתינית בכלי השידור הממלכתיים, ראינו מה היא עושה בתוכניות הלימוד ובספרים, ולכן לבוא ולנתק את העניין הזה כמאורע שאין מאחוריו שום דבר, לפי דעתי זו החטאה של המטרה.

אם היה בא שר החינוך והיה אומר שזה מאורע שצריך ללמוד אותו בבית-הספר ולציין אותו, אני לא חושב שהיה אחד שהיה חולק על זה. אולי היו כאלה שחולקים, אבל אני בטח לא הייתי חולק על כך והייתי אומר שזה דבר שכל אחד צריך לדעת שהוא קרה, אבל לבוא ולעשות מזה יום היסטורי כל שנה, ולבוא ולעשות מהעניין הזה דבר נפרד מכל הדברים האחרים שקרו, לדעתי הדבר הזה פשוט מחטיא את המטרה. אם השר שמופקד היום על הנושא ינתק את האירועים האלה בכפר קאסם מכלל האירועים שהיו בינינו לבין הפלשתינאים בחמישים או מאה השנים האחרונות, אני עצמי הייתי מצר על כך ואפילו מצטער על כך.

תרשו לי לנצל את ההזדמנות ולאחל הצלחה לפרופסור אביטבול. אני חושב שעל שכמך מוטלים תפקידים חשובים ומכריעים בכל מה שקשור להפצת ערכים של הומניות, של דמוקרטיה ושל סובלנות בחברה הישראלית. אני מאחל לך הצלחה.

לא במשפחה ולא בבית הפוליטי שלי חונכתי להבדיל בין דם לדם. לכן לפני שאני מדבר על כפר קאסם, אני גם לא יכול להיות אדיש לסיבלם של של הקורבנות ושל האנשים שנפגעו במעלות ובכל האירועים הדומים. אני מקווה שהתהליך שאנחנו נמצאים בעיצומו יפסיק את השיירה הזאת של יתמות ושכול בקרב שני העמים ושמזה אנחנו נלמד איך להתגבר, איך להתקדם, איך להשלים ואיך לחיות ביחד. זו המסקנה העיקרית שמוטלת עלינו בתור נבחרי ציבור ושאנחנו צריכים ללמוד אותה ולהבטיח שהיא אכן תהיה ותתקיים במדינה ובאיזור.

לכן אני לא רוצה להגיד כן, זה הסבל של כפר קאסם, אבל. בעניין הזה אין אבל. הסבל הוא סבל נטו, היתמות היא יתמות נטו, השכול הוא שכול נטו לכל אדם, לכל משפחה ולכל בית. בעניין הזה אני לא חושב שמותר לאדם, אם הוא רוצה לקרוא לעצמו אדם, שיעשה הנחות לעצמו בנושא הזה.

הסוגייה שעומדת על הפרק היא סוגייה אחרת. השר שריד שלח את המכתב למורים לאזרחות, זאת אומרת שהוא התייחס לשאלה אזרחית בין המדינה לבין אזרחיה. הוא לא שלח את המכתב הזה למורי ההיסטוריה. אני לא מתנגד לכך שבמסגרת שיעורי ההיסטוריה ילמדו את תולדות הסכסוך ואפילו תולדות הסבל שנגרם כתוצאה מהסכסוך הזה ליהודים ולערבים, לפלשתינאים ולישראלים. גם זה חשוב על-מנת להפנים עמוק עמוק את הסבל הנורא ועל-מנת להפנים את המסקנה העיקרית שמתבקשת, שצריך להפסיק את הסבל הזה דרך קידום תהליך השלום שעכשיו נמצא בעיצומו.

כאן מדובר על סוגייה אחרת וחבל ששני הנושאים עורבבו. כאן מדובר על איך המדינה מתייחסת לאזרחיה. האם היא מתייחסת אליהם כאזרחים או כבעיה ביטחונית, כחשודים בפוטנציה עד שיוכח אחרת, והמגמות והדברים האלה חוזרים שוב ושוב, אמנם במינון הרבה יותר מתון של אמירה פה ואמירה שם ולא דרך קבע. לכן אחד הדברים שהמדינה כמדינה אמורה לשדר לאזרחים הערביים שהם עשרים אחוז מהאוכלוסייה שלה, שהיא ערה ושהיא רגישה לסבל שנגרם. אם יש יום זיכרון שהוא יום זיכרון מוצדק לחללים שנפלו במערכות ישראל, אני חושב שטוב שהמדינה תתייחס גם כן לאוכלוסייה הערבית ולסבלה. כפר קאסם זה ציון דרך, כפר קאסם זה אירוע נורא והוא ציון דרך והוא ציון דרך קיצוני ביותר. חברת הכנסת חוסניה ג'בארה דיברה על יום האדמה ואפשר לדבר על כל מיני אירועים פה ושם, אבל אין ספק שכאן זה שונה גם בגלל הטבח ההמוני שהיה שם של 49 אזרחים, וגם בגלל המטרה שעמדה מאחורי הטבח הזה שהייתה לפתוח את הגבולות, לבצע טרנספר מרצון או בלי רצון ולגרום לאנשים לצאת מחוץ לגבולות המדינה.

אני מציע לחברי הוועדה ובעיקר ליושב-ראש הוועדה שהוא אדם הגון - ואני לא אומר את זה כמליצה אלא ברצינות - שלא לערבב דבר בדבר ולא לעשות כן אבל, או לא אבל. המכתב והפנייה של שר החינוך היא פנייה במקומה ויש מקום שכל הקשת הפוליטית בחברה הישראלית יתאחדו סביב התמיכה בה. אם יש צרכים אחרים חינוכיים בחינוך של היסטוריה, אפשר לדון בהם על-בסיס אותם ערכים, על-בסיס אותם עקרונות של הומניזם, של דמוקרטיה ושל שלום.

לכן אני מציע שהוועדה תברך על הצעת, על החלטת ועל מכתבו של שר החינוך ותבחן בעתיד כל מיני היבטים אחרים שקשורים לשאלת הסבל הכרוך בסכסוך הארוך.

אדוני היושב-ראש, אני רוצה לציין שלא רק שאני תומכת ומחייבת את ההחלטה והמדיניות של השר אלא אני רוצה לומר לכבוד השר שאתה הבאת לא רק צדק אלא אני חושבת שזו אחת ההחלטות שמטביעה חותם על דפוסי דמוקרטיה, על דפוסי זכויות אזרח במדינה, דפוסי צדק. היינו במצב שבית-המשפט אחרי הטבח - והיה כאן טבח - היה אמיץ וקבע שהאירוע הזה הוא לא רק כתם אלא הוא ביצוע פקודה בלתי חוקית בעליל ומערכת החינוך פיגרה ולא עסקה בכך כל השנים.

אני יכולה להזכיר לחברי הכנסת שכל קדנציה ניסינו לעשות זאת ופנינו לשרי חינוך מכל גווני הקשת. יושב כאן לטיף דורי שכל השנים נאבק על כך. לכן אני חושבת שזה דבר גדול בחשיבותו. יש החלטות שמהוות ציון דרך היסטורי וזו אחת מהן.

יושבים פה נפגעי טרור יהודים וערבים. אני רוצה לומר שכל טרור שנעשה כנגד תושבים, אזרחים, עמיתים שלנו, הוא נורא ואיום, אנחנו מחנכים ומלמדים את זה ונמשיך כך. אני ציונית גאה, ואני רוצה להדגיש את זה, ואני מתנגדת בתוקף לכל הפוסט-ציונות.

יש תוכנית לימודים שלימדו בה את נושא הטרור במיוחד? זה לא קיים.

אנחנו מלמדים ציונות כל הזמן ונמשיך לעשות זאת כאן ואנחנו לא עושים שום זילות ושום פיחות. ציון טבח כפר קאסם הוא חוסן, הוא אות כבוד והוא לא במקום ההזדהות, האמפתיה והחינוך נגד כל טרור שהיה בארץ נגד יהודים.

אומרים שהרשות הפלשתינאית לא מגנה, מדינות ערב לא מגנה, אבל אנחנו רוצים לפעול כאן לפי הערכים שלנו. שזה יהיה קנה המידה לנו?

אדוני היושב-ראש, אני חושבת שהוועדה צריכה לתת גיבוי, עידוד ותמיכה אדירה למדיניות של משרד החינוך בנושא. אני חשה שיש דילמה אצלך כיושב-ראש לגבי הרבה דברים שנשמעו כאן ואני מאוד מכבדת זאת, אבל נדמה לי שזה יהיה אות כבוד שה29- באוקטובר, יום שהיה אות קלון, יצויין במערכת החינוך. יש הרבה ילדים שלא יודעים שהיה טבח, זה לא נכון שהלקח נלמד, זה לא נכון שהוא מופנם אלא הוא לא ידוע וההכחשה הזאת הורידה מהדמוקרטיה ומאחוות עמים ואני חושבת שזה מהלך חשוב ביותר.

אדוני היושב-ראש, בראשית דברי אני רוצה לברך את שר החינוך, למרות כל המתקפה הלא מוצדקת בגין המכתב שהוציא בעניין הטבח בכפר קאסם. לדעתי הטבח בכפר קאסם היה אות קלון למדיניות של מדינת ישראל כלפי אזרחיה הערביים. לכן כשחבר הכנסת סילבן שלום מנסה להשוות או מנסה לקשר בין מה שעשתה ועושה או תעשה הרשות הפלשתינית לבין ממשלת ישראל, לדעתי אין שום מקום להשוואה זאת. כאן מדובר על רצח אזרחים חפים מפשע שהם תושבי המדינה, אזרחי המדינה. לא מדובר על תושבים ארעיים או על תיירים או על תושבים ליום או לחודש.

אותם כן מותר לרצוח? רצח זה רצח.

לא. אדוני היושב-ראש ואדוני השר, הכוונה שלי היא להשוואה שלו בין הרצח הזה לבין מה שעושה הרשות הפלשתינית.

כל ההשוואות מיותרות. לכל דבר צריך להתייחס לגופו.

כאשר מדברים על רצח אנשים, ערבים או יהודים, אין אדם בעל דעת שלא מגנה רצח אנשים חפים מפשע. לא צריך לבוא ולהשוות או כתוצאה מהמכתב הזה לעשות כל מיני השוואות מיותרות על-מנת לתת עילה לאי-הצדקת הוצאת המכתב הזה למורים שילמדו את הטבח הנורא הזה. לדעתי ממשלת ישראל הייתה צריכה לעשות זאת מזמן, הייתה צריכה להכיר באחריותה לרצח הזה, באחריותה על מה שהיה ולא להסתפק במשפט שהתקיים. היה צריך שראש-הממשלה יגיע לשם ויגיד שאכן טעינו, אכן הצבא טעה, מי שנתן את הפקודה טעה. צריך היה לעשות זאת באופן הברור ביותר.

לא היית בתחילת הישיבה, אבל כל חלקי הבית לא חלקו על הדברים שהרצח הזה ראוי לכל גינוי. אין על זה שום מחלוקת. אין אזרח במדינת ישראל שלא מגנה את זה.

לא אמרתי שיש מחלוקת או האשמתי מישהו שחולק על זה. אני מורה להיסטוריה לשעבר ואני רוצה לומר לכם שהתלמידים הערביים לומדים פרקים רציניים מאוד בתולדות העם היהודי וזה לא נושא חדש. הרבה תלמידים בבתי-הספר הערביים לא לומדים על תולדות בני עמם ולא לומדים על ההיסטוריה של העם שלהם. תלמידי ישראל, מי שרוצה, מי שאיכפת לו, מי שכואב לו, מי שרוצה ללמוד על הכאב של הצד השני, שילמד פרק חשוב מאוד ורציני מאוד על הטבח בכפר קאסם.

לכן אדוני היושב-ראש, אני חושב שבוועדת החינוך של הכנסת אנחנו צריכים לתת יד, לברך ולעודד את מערכת החינוך, את משרד החינוך ואת שר החינוך על מה שעשה ולדעתי הוא עשה דבר אמיץ מאוד, דבר שאחרים לא העיזו לעשותו, או רצו ולא עשו. לכן אנחנו צריכים לברך את שר החינוך ולקוות שטבח כזה, מקרה נורא כזה לא יקרה לא לערבים ולא ליהודים, שאכן השאיפה של כולם היא לשלום תהיה שאיפה אמיתית, נפנים את מה שמתרחש ולא נתחיל לקשור את אישור שהכניסה ניתן לחוואתמה שלדעתי צריך לברך עליו כי סוף סוף יש תקוה לשלום אמיתי בין שני העמים ויש לשלום הזדמנות היסטורית.

אני בטוחה שלא ניתן להגיד שהראי הוא העקום כאשר הפנים הן אלו שעקומות. אני חושבת שאסור להוציא משיעור היסטוריה רק חלק של המלים. אני כן מברכת את שר החינוך. הייתי באולם כאשר נאמת והנאום היה חזק. אני חושבת שגם הדבר שאתה עושה הוא חכם, נבון ואמיץ מאוד.

יחד עם זאת אני לא רוצה להשוות. אני חושבת שכדי שהילדים שלנו ילמדו יותר טוב, הם צריכים ללמוד את התהליך גם באמצעות דוגמאות. נמצאים כאן אנשים שעברו את מעשי הטרור ואני רוצה להזכיר אחד המעשים שהוא מעשה כואב מאוד, טרור באמצע תל-אביב ובחורה שיצאה לטייל עם בתה נהרגה. כולנו זוכרים את התמונה של ילדה קטנה עם דם על הבגדים. בקדנציה הקודמת נפגשנו חברי הכנסת עם הוריה של הבחורה שהוציאו אלבום לזכרה והם דיברו על כאב כל כך עמוק שילווה אותם עד סוף החיים. אני אומרת שכאשר ילדים לומדים, הם צריכים ללמוד תוך כדי תהליכי השלום שפה כואב ושם כואב. עם כל הכאב הזה אנחנו צריכים וחייבים ללכת ולהמשיך בדרך השלום, בגלל שבלי זה לא ניתן.

אדוני היושב-ראש, החשוב בהחלטתו של שר החינוך הוא בעצם העניין שהדבר הוא מובן מאליו. מובן מאליו ששר חינוך במדינה דמוקרטית, חשוב שימליץ בפני מורי האזרחות במדינתו, בתחום אחריותו, להתייחס לפרק שחור בתולדות המדינה. הדבר כל כך מובן מאליו שחמישים שנה אף אחד לא העז או לא רצה לעשות זאת. לכן היה טבעי שכולנו פה אחד נברך את השר שריד על החלטה אמיצה, כי במה אנחנו עוסקים כאן? אנחנו לא עוסקים בטרוריסטים שפגעו באזרחים, טרוריסטים ממדינה זרה, אלא אנחנו עוסקים במפקדים שטבחו באזרחים, במפקדים שעשו פעולת טרור, טבח. מדינה שטובחת את אזרחיה, זה מה שהיה וזה דבר חריג. אף אחד לא אומר שזו הנורמה, אף אחד לא אומר שזה מה שקורה תמיד במדינת ישראל, ולכן חשוב מה שנאמר כאן בוועדה על-ידי כל החברים מהקשת הפוליטית, החל מדבריו של חבר הכנסת זאבי שהרישא של הדברים שלו הייתה רישא חיובית למרות שאני חולק על הסיפא של הדברים. כאן נעוצה המחלוקת. האם צריך להגיד אבל ולהזכיר את כל הכאב, את כל הטרגדיות, כי רבותיי, לאף אחד אין מונופול על הכאב. אני לא טוען שאני יותר מוסרי ממך יוסי שריד, ולכן אני לא חושב שאתה יותר מוסרי ממני. אמרתי לשר שריד שהוא עולה על אנשים רבים בזה שהוא מתבלט בדברים כאלה. אמרתי לו שאני חולק על דעתו בדברים רבים בתהליך המדיני, בפתרון הקבע, ואני ממשיך לחלוק על דעתו, אני חולק על דעתו לגבי ההיסטוריה של הציונות, אבל על רקע חילוקי הדעות האלה מתבלט המעשה הזה כמעשה מוסרי.

אמנם השתמע בוועדה שיש אחדות דעים לגבי הגינוי והבושה, אבל לא כך בדיון במליאה שהתקיים לפני שבועיים, כי שם בקשר לכפר קאסם דובר על כך שיוסי שריד תמיד שוחט פרות קדושות. לכן התקוממתי אז. מה זה פרה קדושה? היו אנשים שחוטים, נטבחו. פרה קדושה?

אני בטוח שאחד השרים הבכירים של ממשלת ישראל יגיע לכפר קאסם בסוף החודש, אבל נדרש עוד העלאה ברמת האיזכור והוא הכרה באחריות באופן רשמי על-ידי ממשלת ישראל. הרי מה רוצים האנשים מכפר קאסם, ראש המועצה וכל אזרחי כפר קאסם? רוצים הכרה באחריות מוסרית ושום דבר חוץ מזה. מישהו יכול להחזיר להם את יקיריהם?

נאמר כאן כאילו הפלשתינים לא מכירים וכולי או לא מתביישים במעשים שלהם. אמרתי אז ואני אומר גם היום: אני מרגיש בושה כאשר אני רואה אישה שרופה עם ילדים בכניסה ליריחו על-ידי בקבוקי מולוטוב. אני מרגיש בושה. מישהו יותר מוסרי ממני?

למה לא לומדים את זה בתי-הספר הפלשתינאים?

כי עכשיו יוסי שריד, חמישים שנה אחרי קום המדינה, שלח מכתב. אני רוצה שעל הטעויות, הטרגדיות והרציחות האלה שמביישות אותי, יילמדו בבתי-הספר הפלשתינאים.

מה הקשר?

יש קשר. בוודאי שיש קשר.
אני אומר - ואני מבקש שהדבר יישמע בפרופורציה הנכונה - שאין סימטריה בין כובש לנכבש, בין חזק לחלש ובעיקר בין, וזה מה שאמרתי לשר שריד, מהרוב אפשר לצפות ליותר. תמיד נדרש מהרוב יחס אחר מאשר מהמיעוט. תמיד.

אתם רוב, אתם מאתיים מיליון ואנחנו רק חמישה מיליון. אפשר לצפות מכם שתתייחסו למדינת ישראל כמו שרוב צריך להתייחס למיעוט.

חבר הכנסת זאבי בטח לא רוצה שהמושג רוב ומיעוט במסגרת מדינת ישראל יהיה שונה ועל כן אני בטוח שהוא הבין את כוונתי.

יש להניח שגם אתה הבנת את כוונתו.

אתה זורק סיסמה.

זאת לא סיסמה.

כן. תהיה עקבי. הערבים הם רוב, הם יותר ממאתיים מיליון.

בתוך מסגרת של מדינה? אמרתי שאין סימטריה כי עדיין אין מדינה פלשתינית ונדרש ממדינת ישראל יותר ללכת לקראת העם הפלשתיני. לא רציתי להזכיר את זה, אבל אני חושב שאין מונופול על הכאב, כי גם בבלטה, בג'בלייה, בשכם, ברמאללה יש נשים עם שכול ויתמות וגם שם יש רגשות עזים וזעם היסטורי. לכן אני אומר שהצעדה הזאת אל הפיוס ההיסטורי מתחילה בצעדים שנראים קטנים אבל יש להם נדבך חשוב בממד מוסרי.

אתה אומר ההבדל הגדול בין זה לבין פיגועים אחרים שאני הזכרתי ושאחרים הזכירו, שפה מפקדים נתנו פקודה. איך אתם היום רוצים לשחרר את העצורים הפלשתינאים? אתם אומרים שהם קיבלו פקודה. כשנוח לכם הם קיבלו פקודה, כשלא נוח לכם רק אנחנו קיבלנו פקודה.

אמרתי בתחילת דברי שאני מדבר כאזרח. הרי העניין הוא שהשר שריד שלח מכתב למורי האזרחות ואני עומד על כך שהדיון יהיה במסגרת המדינית הזאת שנקראת מדינת ישראל. אזרחות. לא במסגרת הרחבה של הקונטקסט הישראלי-פלשתיני. אנחנו לא מדברים על דברים שהתרחשו לפני קום המדינה על-ידי אנשים שנמצאים תחת משטר כיבוש אלא על אזרחי מדינת ישראל. מדינה טבחה את אזרחיה.

בתחילת דברי אני רוצה לומר משפט. הכאב הוא כאב הסבל הוא סבל, ולא חשוב מאיזה צד ומאיזו אומה.

בראשית דברי רציתי להודות לשר יוסי שריד על הצעד האמיץ שחיכינו לו ומחכים גם לצעד אמיץ מראש-הממשלה שיכיר בטבח ושיקים ועדת חקירה שתוציא את האמת לאור משום שעד היום אין לנו את האמת בטבח שהיה. רציתי להודות ליוסי שריד על הצעד האמיץ. כבר שנים שאנחנו מבקשים שהנושא הזה יילמד בשיעורי האזרחות וההיסטוריה.

אנחנו אזרחי מדינת ישראל והטבח פה היה טבח באזרחי המדינה. כשאנחנו מעלים את נושא כפר קאסם ולא מכלילים נושאים אחרים, זה לא שאנחנו מתעלמים מהם, אלא אנחנו כאזרחים נדרשים כל שני וחמישי על כל מקרה שקורה לצאת ולהתנצל ולגנות את זה ואנחנו אכן מגנים. אנחנו מחנכים את הילדים שלנו שגם הם יגנו כל פיגוע טרור אבל מצד שני אנחנו גם בני אדם שנמצאים בכפר קאסם, כפר בו נטבחו אנשים ועד היום לא קם בממשלת ישראל אף אחד שיכיר במה שהיה, שיעמוד ויאמר בפומבי: כן, אנחנו מודים באחריות שלנו.

אני רוצה להתייחס לדבריו של חבר הכנסת ריבלין שסיפר על השר קצב שהגיע לכפר קאסם. אני לא רוצה שיוכפש שמם של כפר קאסם כאילו לא מקבלי אורחים הם. כתושבי כפר קאסם אנחנו מקבלים כל אחד, לא חשוב עם זה שר, אבל העיקר שהוא בן-אדם. כל בן-אדם שבא לכפר קאסם ומשתתף אתנו בצער שלנו, אנחנו מקבלים אותו, לא חשוב אם זה שר או ראש-ממשלה או מתנחל או אפילו קיצוני שאנחנו שומעים אותו בתקשורת. אנחנו נאפשר לכולם להשתתף, אם הם באים להשתתף. הייתה לי פגישה עם חבר הכנסת ריבלין והוא אמר שדחינו את בקשתו של משה קצב, אבל האמת שלא כך זה היה.

הוא יודע שזה לא נכון.

בשמי ובשם תושבי כפר קאסם אני רוצה להודות ליוסי שריד על הצעד שאנחנו רואים בו צעד גם למגזר הערבי ולחינוך הילדים במגזר הערבי. הטבח בכפר קאסם לא רק ילמד את האוכלוסייה היהודית אלא גם את האוכלוסייה הערבית במדינת ישראל.

אני יליד צפת, ניצול מקרה הדמים החריף והאכזרי במעלות.
אדוני השר, אני חושב שהאירוע של כפר קאסם, כפי שביטא כאן יושב-ראש המועצה, הוא אירוע כואב, חריג וטרגי ואין לי ספק בזה. אבל אדוני השר, אני חושב שהאירוע הזה נלמד הלכה למעשה מדי יום ביומו. עצם העובדה שהאירוע הזה לא חזר על עצמו במשך 43 שנה, זה מראה על כך שהאירוע הזה אכן נלמד. דווקא חברי הכנסת הערבים דיברו בלהט על הנושא של כפר קאסם, ואולי גם בצדק מבחינתכם, אבל מדוע לא הייתה כאן התבטאות והתייחסות גם למקרה של מעלות וגם למקרה של אביבים? ילדי אביבים לא יכלו להגיע. יש כאן מצבות של ילדי אביבים. אלה ילדים שהיו תלמידים בבית-הספר. חביבה ביטון שנרצחה בידי צמאי דם בהתקפה על אוטובוס מגבול לבנון בנוסעם לבית-הספר. אני חושב שכל תלמיד במדינת ישראל צריך לדעת שהתלמידה הזאת היא לא יכולה להגיע יור כי היא קבורה בצפת בחלקה של אביבים. אני לוקח את החלקה של מעלות, ודרך אגב, החלקה של מעלות והחלקה של אביבים חופפות אחת לשנייה. יוכבד דיי זכרונה לברכה שנפלה בידי מרצחים במעלות, תלמידה מבית-הספר התיכון הדתי.

למה אני פונה לאדוני השר. אלה תלמידים שלמדו בבית-הספר והתחנכו בבית-הספר, שרצו לטייל, שרצו לבלות, וזה לא מוריד, כי אני חושב שגם מה שקרה באירוע של כפר קאסם הוא אירוע חמור וכולנו מודים בכך ואפילו חבר הכנסת זאבי אמר את הדברים.

מה זה אפילו? אני הראשון שאמרתי.

אדוני השר, אני רוצה לומר לך ש14- שעות הייתי באותה סיטואציה עם חברי שיושב כאן שיצא חבול ופצוע יותר ממני, כי כך קבע הגורל. בסיטואציה של 14 שעות האימה, היה שם טרנזיסטור שהיה פתוח כשנאיף חיוואתמה ב'קול דמשק' נותן הוראות לחוליית מחבלים איך לשחוט ולרצוח. הדם הוא דם והדם של אותם תושבים הוא דם, אבל רבותי למה לעשות את ההבחנה בין דם לדם? מדוע לא ללמד גם את הפיגועים האלה? אנחנו באים כאן להגיד שהנושא הזה הוא לא חריג, שהנושא הזה באמת הוא לא טרגי? הנושא הזה אכן הוא טרגי. המדינה שפטה את אותם האנשים שעמדו לדין ואני חושב שכל אחד קיבל את שלו והמדינה עשתה את מה שהיא הייתה צריכה לעשות.

אני ישבתי בסיטואציה ההיא במשך 14 שעות, הייתי עם רגל וחצי למעלה, הגעתי לעננים, הגעתי למסך הראשון של השמים וברוך השם חזרתי בחזרה, אולי כדי להגיד לך את הדברים אדוני השר. אני מתבייש ואני מלא בושה שעד היום אין אירוע ממלכתי לנושא הזה של מעלות וילדי אביבים. אני בכוונה מדגיש אירוע של ילדי מעלות ואביבים כי בתוכו אפשר ללמד גם את המקרים האחרים, כי אלה היו תלמידים שיצאו לטייל וללמוד את ארץ-ישראל, ילדים שלא חטאו ולא פשעו. אני רוצה לומר לך שבכל שנה לא מגיע חבר כנסת, בכל שנה לא מגיע אף שר. אני מסתובב בבתי-הספר עם קלטת של כל שיחזור המקרה של מעלות ואביבים וכאשר אנחנו מסיימים להראות את המקרה הטרגי, שואלים הילדים אם זה קרה במדינת ישראל. 99 אחוז מהתלמידים ששומעים אותנו לא מכירים את הנושא, לא מבינים את הנושא וכולם, לאחר ההרצאה, יוצאים עם דמעות בעיניים.

אני בסך הכל מבקש מהשר לאזן את הדברים. אין לי שום דבר נגד כפר קאסם, הם אכן רוצים אולי ללמוד את הנושא, אבל לפני שמכניסים את הנושא של כפר קאסם, קודם כל דווקא האוכלוסייה הערבית צריכה ללמוד מה עבר עלינו כי אנחנו לא ליקטנו פה זר של שושנים במשך חמישים שנה. האירוע הזה, אם היה נלמד בבתי-הספר הערביים, היה מביא ליותר שלום, היה גורם ליותר אחווה והיה מאזן את התמונה.

מעל במה זו אני רוצה לקרוא לאדוני השר להכניס לתוכנית הלימודים דווקא את נושא מעלות ואביבים ולקיים יום הנצחה בכל בתי-הספר, שעת לימוד אחת, ולבקש שגם שרי הממשלה וחברי הכנסת יכבדו את היום הטרגדי הזה שעבר על התלמידים ועל תושבי צפת, כיום זיכרון ממלכתי.

אבי, יוסף מוחמד סרסור, נרצח בטרגדיה הנוראית הזאת.
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, זה לא המקום להתווכח אבל על שאלה אחת אני רוצה לענות, למה הנושא מועלה על-ידי שר החינוך עכשיו, אחרי 43 שנים. מהשנה הראשונה תבענו מכל השרים, מכל האנשים המכובדים, מכל האנשים הנאורים בארץ-ישראל שיבואו ויבקרו אותנו. מי שלא מאמין, שישאל את המושל הצבאי או שישאל את הממשל הצבאי בזמנו, עת היה עוצר והיו סוגרים את הכפרים ולא נותנים לאף אחד להיכנס לכפר.

אני רוצה לדבר על מה שבאמת מציק לי. חבל על כל הדם שנשפך, ואני לא עושה השוואות. אני בא עם כוונות טובות למען צאת הצדק ואמת ולמען הדורות הבאים, אני אומר בואו נתאחד יד ביד וכתף אל כתף נגד כל רציחות והריגות ונגד פשעים דומים. אנחנו בחברה חופשית, במסגרת חברה דמוקרטית וחוקים דמוקרטיים שאני גאה בהם, למרות שאני ועוד הרבה אנשים כמוני חושבים שיש חוקים שאפשר להתבייש בהם אפילו עתה. אני לא בא להשמיץ פה אף אחד ולא לחפש שעיר לעזאזל, אני דבק בעקרונותי ושקדתי כל חיי יחד עם בעלי מצפון בסקטור היהודי ובסקטור הערבי והשתדלנו להוציא לאור כל אמת אודות הפשע הנתעב והמחריד שארע בכפר קאסם ועשינו זאת בדרכים החוקיות ביותר.

קשה לי מאוד להיכנס לפרטי פרטים של פשע זה ובעיני דמעות שחלקן התייבשו וחלקן זולגות לנצח. לאחרים מהצד השני אני מצטט את שיקספיר: "האם ישטוף כל אוקינוס דם זה מעל ידי". דמם של תושבי כפר קאסם, אזרחי מדינת ישראל, זב על אדמתם בדם קר ועם כוונה תחילה ללא כל חטא. בעצב וביגון ועובדות בלתי נשכחות, אני חייב לצטט לטובת שני העמים ולמען לא יקרה דבר כזה.

הטבח בכפר קאסם הוא עובדה קיימת ואמיתית שאי-אפשר להתנער או להסתיר. אני חושב שזאת - ועוד דברים אחרים לגבי מדינת ישראל הערבים - אחריות של ממשלות ישראל.

ועדת השרים והסולחה. במסיבת עיתונאים בבית סוקולוב - אני חושב שהיה שם גם לטיף דורי ועוד אחרים - התנגדנו בתוקף להקמת ועדה וסולחה כזאת. הייתה זו ועדה שהורכבה על-ידי הממשל הצבאי ללא נציג אחד מאנשי כפר קאסם כאשר קבעו את הביצוע. מחיר דמם של הנרצחים נעשה בצורה בזויה ולא מקובלת על תושבי כפר קאסם. באו למקום והחתימו את האנשים על טפסי הסולחה ולכן למען הצדק ולמען העתיד הטוב ולמען כבוד החללים, אני מבקש לדון ולעיין ולהרכיב ועדה שתבדוק את העניין הזה וזה לא למען אינרטס או למען כספים ולא למען שום דבר, רק לכבוד החללים.

שר החינוך מר יוסי שריד, יושב-ראש ועדת החינוך מר זבולון אורלב, חברי הכנסת, חברי ועדת החינוך ואורחים נכבדים.

ביום 29 באוקטובר 1956, ערב מלחמת קדש, ארע אחד האירועים שאנו נושאים בזיכרוננו כאחד האירועים המצערים שאסור היה שיקרה וחבל מאוד שקרה. מדובר בטרגדיה שקרתה באותו ערב בכפר קאסם, כשחוליה של חיילי צה"ל מילאה פקודת ירי שגרמה לשפך דם רב של ערבים חפים מפשע. תגובת שלטונות החוק הייתה מהירה, אנשי החוליה על מפקדיה נעצרו והועמדו לדין. בפסק-דינם גינה השופט את המעשה שעשו בכל לשון של גינוי על שנשמעו לפקודה שהיא אינה חוקית בכליל ודן אותם למאסר. הישוב היהודי כולו היה מזועזע מהמקרה וכולם כאיש אחד גינו את המעשה והצטערו עליו.

עכשיו, במלאת 43 שנה לאירוע הטרגי, מוציא שר החינוך הוראה לכל בתי-הספר לקיים מעין יום זיכרון שבו יסופר לתלמידי ישראל את אשר ארע. אגב, האם ההוראה היא גם לספר לתלמידים על מאות הנפגעים היהודים, הרוגים ופצועים בשנים שקדמו למבצע קדש, שנפגעו על-ידי רוצחים ערביים שנקראו אז פדאיון? הרי מצב ביטחוני בלתי נסבל ששרר אז ופעולות האיבה מצד מצרים בחסימת תעלת סואץ ומיצרי טירן הם שהביאו אותנו לפתוח במלחמת קדש. מה קרה השנה המחייב את שר החינוך להוציא את הוראתו לבית-הספר? מה השנה משנים?

פשוט מאוד, התחלף השר.

האם שנת יובל היא לאירוע? האם כבר הנהגנו ומיצינו את כל ימי הזיכרון בבתי-הספר וקיום האזכרות בהם לכל האירועים הטרגיים והקשים ביותר שעמנו עבר במלחמת מאה השנים שהערבים כפו עלינו?

ישנו הבדל מהותי בין המקרה בכפר קאסם לבין כל מה שהערבים עוללו לנו. בעוד שכפי שהסברתי כולנו הצטערנו וגינינו את מקרה כפר קאסם שהיה אירוע חריג ויוצא דופן, מבצעיו הועמדו למשפט, גונו בפה מלא ונדונו למאסר, הרוצחים הערבים שביצעו בנו התקפות רצח, חבלה ושוד, נקראים בפי הערבים 'שהיד' ו'פדאיון', דהיינו קדושים ומוסרי נפשם. לא שמענו מפי הצד הערבי גינויים לרוצחים והשתתפות בצער היהודים, ולא נקבעו ימי זיכרון ואזכרות בבתי-הספר הערביים לזכר הקורבנות היהודים. היכן עקרון ההדדיות שעליו כל כך מדובר בימים אלה?

האם נכון הוא דווקא להזכיר ולהדגיש בפני תלמידינו טעות טרגית ומצערת שקרתה לצה"ל? האם חיילינו לא מחונכים מספיק להבחין בין פקודה חוקית לבין פקודה לא חוקית? אם באמת קרו אצלנו הרבה מקרים שבהם ניתנו על-ידי מפקדים פקודות בלתי חוקיות או שחיילינו ביצעו פקודות בלתי חוקיות? בהדגשת המקרה החריג הזה בפני התלמידים יש משום הוצאת שם רע לצה"ל וחייליו.

האם לא היה מן הראוי וחשוב יותר לחינוך ילדינו להביא בפניהם לפני כן למשל את סיפוריהם של בעלי עיטורי הגבורה והמופת, חיילי צה"ל שחרפו נפשם על הגנתנו ולייחד לכך שעות חינוך בבתי-הספר?

הנני יכול להביא שורה ארוכה של אירועים נוראים שהטרור הערבי בכוונת מכוון הביא עלינו במלחמתו בנו כדי לעוקרנו ממולדתנו. כל אירוע מאירועים אלה, היה מן הראוי ששר החינוך במדינת ישראל יוציא קודם כל עליהם הוראה לימי זיכרון ולאיזכור בשעות חינוך.

כדי שהדברים לא יארכו מדי, אביא דוגמה אחת בלבד הנוגעת אלי ומכאן הסיבה שנקראתי לשאת את דברי בפניכם. כוונתי למאורעות תרפ"ט בחברון. ההיסטוריה לא התחילה לפני חמישים שנה עם הקמת המדינה כמו שמר טיבי אמר, אלא ההיסטוריה התחילה לפני מאה שנים, ההיסטוריה של המאורעות והדמים. ב-י"ח באב תרפ"ט, 24 באוגוסט 1929, התנפלו המוני ערבים חברונים ומכפרי הסביבה - אני אומר את הדברים בקיצור נמרץ - חמושים בכל כלי המשחית על שכניהם היהודים שלא עשו להם כל רע ורצחו ולא חמלו זקנים, נשים וטף. מספרים על מעשי אכזריות של הרוצחים בטבח היהודים שכניהם וידידיהם שהיו חסרי כל נשק מגן. מצד היהודים בחברון לא קדמה שום התגרות או פרובוקציה נגד הערבים המקומיים, להפך, הם סמכו על הבטחות ידידיהם הערביים שיגנו עליהם ולא יאפשרו לפגוע בהם. הסתמכות זו על הבטחות הערבים הייתה בעוכריהם של היהודים. ביום הטבח נעלמו כל הידידים מלבד מקרים בודדים שבהם הגנו הערבים על שכניהם היהודים.

67 יהודים, אנשים נשים וטף, נרצחו בכל מיני מיתות משונות ואכזריות ועשרות רבות נפצעו. בין ההרוגים היו אבי ואמי ואחי בן ה4- וסבי וסבתי הורי אמי. אף אני בן השנה נפצעתי קשה מסכין בראשי ובאצבעותי, אולם בחסדי האל התגברתי על פצעי ונשארתי בחיים יחידי מכל משפחתי.

השנה מלאו שבעים שנה למאורעות תרפ"ט. במאורעות אלה היו פוגרומים ביהודים לא רק בחברון אלא גם במוצא, בצפת ובעוד מקומות. מדוע שר החינוך לא מצא לנכון בשנה זו להוציא חוזר לבתי-הספר על קיום יום זיכרון והסברה למאורעות אלה שכל כך הרבה דם יהודי נשפך בהם? מדוע לפגוע בי ובעוד יהודים רבים שהם ניצולי הטרור הערבי לדורותיו ולהתעלם מאתנו וממה שעבר עלינו? מדוע לא להוציא חוזר לבתי-הספר לקבוע קודם כל יום ושעות חינוך לדיונים בטרור הערבי ולזכר כל קורבנותיו? הרבה לקחים ניתן להפיק מדיונים שכאלה, לקחים שיש להם השלכות על המתרחש בימינו אלה ומוטב היה לנו ללמוד את הלקחים אם חפצי חיים ושלום אנחנו.

אין לי הסבר לצעדו של שר החינוך אלא לומר שהמניע לו הן השקפותיו הפוליטיות. כשם שראש-הממשלה בנאומו בפתיחת מושב הכנסת לפני זמן קצר הביע צער על סבלו של העם הפלשתינאי מבלי להסביר שסבלו של העם הפלשתינאי נגרם בגלל מלחמתו בנו, כך רוצה גם שר החינוך להדגיש אירוע טרגי של סבל פלשתינאי וכל זאת לקראת המשא ומתן על הסדרי הקבע, וכל כוונתם להכשיר את הקרקע לעוד ועוד ויתורים לעם הפלשתינאי המסכן שסבל כל כך.

אולי גם צריך לבקש סליחה על כי ידענו להשיב מלחמה שערה? נכון הוא שהיו מצידנו פעולות תגמול ותגובה, אולם תמיד היו אלה תגובות על מלחמתם של הערבים בנו ועל הטרור הערבי שהיכה בנו. עלינו לעשות את השלום רק מתוך שכל ולא לעצום עינינו ולאטום אוזנינו מכל המתרחש סביבנו.

אדוני היושב-ראש, אדוני השר שריד, חברי הוועדה, אנשי אביבים, אנשי מעלות. אני הייתי מורה בבית-ספר במשך כמה שנים. אני זוכר שלפני עשרים שנה היה בכפר קאסם יום זיכרון וכל שנה היו האנשים שם שובתים. באותו יום אני הייתי מלמד בית-הספר ברמלה, ולא היו מרשים לנו אז במשרד החינוך - לי, כתושב כפר קאסם - להישאר בכפר קאסם באותו יום באיום של פיטורים. המדיניות בזמנו הייתה מדיניות שב"כניקית בלבד אבל היום התפיסה הביטחוניסטית של אנשים שמובילים בכיוון הזה השתנתה. כשמכניסים דם באמצע, אנחנו משאירים פוליטיקה. כשמדברים על דם, אסור לחשוב על פוליטיקה.

אנחנו מגנים כל פעולת טרור מכל סוג שהוא. אני כאן מדבר על דבר שהוא יותר מפעולת טרור ואני מדבר על טבח בכפר קאסם, בתושבי כפר קאסם שכל אשמתם הייתה שהם חזרו מעבודתם ולא הודיעו להם רבע שעה לפני העוצר שמתקיים עוצר במקום. אז היו חמורים והיו פרות ולא היו מכוניות שיאפשרו הגעה מכניסת הכפר עד הכפר במשך רבע שעה. אנחנו חונכנו וגם חינכנו את הילדים בבתי-הספר שכל תפיסה כוחנית היא פסולה, ולא משנה מאיזה צד תהיה.

לכן יש מספר דברים שצריך להדגיש אותם כאן במדינת ישראל ואני אומר על עצמי שאני אזרח מדינת ישראל לכל דבר. אם רצה חבר הכנסת זאבי או לא רצה, אני אזרח מדינת ישראל. אומר חבר הכנסת סילבן שלום כאילו אין לנו מספיק מאורעות לציון אלא רק את הטבח בכפר קאסם כל שנה. רבותיי, חמישים איש חפים מפשע נטבחו. אני לצדך ביגון שלך, בכאב שלך, אנשי מעלות ואנשי אביבים, אבל אתה צריך להיות גם לצדי כשמתרחש רצח כזה שהוא רצח אכזרי ביותר, ומה שהיה אחריו, אחרי הרצח הזה, היה אכזרי ביותר מבחינת הסולחה, מבחינת הפיצויים וגם מבחינת כמה דברים נוספים שהם גזל האדמות ודברים נוספים.

שמעתי את חבר הכנסת רחבעם זאבי ומר שלמה סלונים בקשר לטבח חברון ואני ממש מזועזע. לבוא לכאן ולשמוע מכם חצי אמת? זה דבר נוראי.

רבותיי, הטבח בחברון היה נורא, נורא ונורא, אבל מדוע אתם לא אומרים שבאותו טבח המוסלמים של וחברון הצילו 425 יהודים כולל קרובי המשפחה שלך מר סלונים? תקרא את ספר חברון.

אתה טועה.

אני לא טועה.

זה מצדיק? הטבח הוא טבח.

בוודאי. אמרתי שהטבח הוא טבח. מי שמדבר על טבח חברון, אם זה חבר כנסת או אחד הניצולים, לדעתי הוא חייב מבחינה מצפונית לומר שגם באותו יום נוראי ניצלו 425 יהודים על-ידי ערבים.

67 נשחטו, נאנסו, חתכו ידיים. למה אתה מעלה את זה? את מי אתה מייצג פה?

אתה אומר שנרצחו 67, אבל אתה לא אומר שניצלו 425 יהודים על-ידי הערבים.

מה זה חשוב אם הם ניצלו?

אין לי זמן לוויכוחים. אם אתה רוצה את כל דבריך לייחד לעניין הזה, בבקשה, אבל זמנך עובר. תאמר לנו מה תפקידך, מה אתה קשור לעניין.

יצא לי להיות הישראלי הראשון שנכנס לכפר יומיים לאחר הטבח וגבה את העדויות ב10- בנובמבר, ועל-סמך העדויות האלה של הפצועים והפצועות יצא הטבח הזה לידיעת העולם ובעקבות זה גם התקיים המשפט המפורסם בשיפוטו של השופט הלוי.

אנחנו בהחלט מתגאים במשפט שהיה, בעיקר על הקביעה המפורסמת על התנוססות הדגל השחור, אבל מה לעשות והכבוד הזה נפגם על-ידי השלטונות שאחרי שנשפטו האשמים למאסר של 17-15 שנה, כל אלה שנשפטו, כולל מלינקי שנשפט ל17- שנה, אחרי שלוש שנים איש מהם לא נשאר בבית-הסוהר וכולם קיבלו חנינה ולא רק שקיבלו חנינה אלא כולם כיהנו בתפקידים חשובים מאוד מטעם המדינה. מלינקי במינוי של בן-גוריון הפך להיות קצין הביטחון בכור האטומי ודהן הפך להיות האחראי על הערבים בעיריית רמלה. מצד אחד היה צדק, אבל מצד שני היו כאלה שפגעו בו.

הלקח מכפר קאסם צריך להיות אחד וזה צריך להיות לקח לכולנו. הוא אומר כפר קאסם, זה אומר מעלות, זה אומר דיר יאסין, זה אומר כביש החוף. אין לזה סוף.

קשה לי לשכוח את טבח חברי במעלות שנרצחו ממש מול העיניים שלי. אין ספק שהמקרה של כפר קאסם הוא מקרה מחריד ואסור שיקרה, אבל אנחנו צריכים לדעת ולזכור את הטבח שקרה לנו במעלות. פני חברי זועקים אלי מבטן האדמה. אסור לנו לשכוח את רצח חברי במעלות. אני חושב שכדאי שילדי ישראל ידעו וילמדו את מה שעבר עלינו באותן 14 השעות שהיינו בני ערובה בידיהם של הרוצחים.

אדוני שר החינוך מר יוסי שריד, שהספקתי להכיר אותו בתקופה ההיא, אני רוצה לומר לך שזאת טעות וזה נותן לגיטימציה לרוצחים. לא יתכן כדבר הזה בישראל. אסור לנו לשכוח את מה שקרה במעלות. בסך הכל היינו ילדים שיצאנו להכיר את הארץ, את המדינה שלנו, ובאישון לילה חדרו מחבלים ותפסו אותנו כבני ערובה.

היום, לאחר 25 שנה, אני עדיין סובל פיזית. כמו שאתם רואים אני קטוע יד וכל גופי מצולק. כמו שאמרתי קודם, ראיתי את חברי מתים מול העיניים שלי ואני נפצעתי קשה. אני רוצה לומר לשר החינוך שאסור לנו לשכוח את מה שקרה במעלות וחייבים לזכור את זה. תודה רבה.

אני קורא לשר החינוך, מר שריד, לשקול אפשרות להכניס בספרי ההיסטוריה את כל הדברים האלו, את מה שקרה במעלות, באביבים ובכל מקום וכמו כן להקדיש פרק מיוחד בו יהיה כלול הטבח בכפר קאסם.

אני מודה ליושב-ראש שמקיים את הדיון הזה. אמנם מדובר בהצעות לסדר היום שעוברות לוועדה, אבל אנחנו יודעים שיש אפשרויות שלא לטפל בזה, ואני חושב שאתה טיפלת בדיון הזה כהלכה. אני רוצה לומר יותר מזה, שאני גאה גם בדיון שהתקיים במליאת הכנסת בנושא הזה וגם בדיון שנערך היום כאן בוועדה. אני חושב שאלה היו שני דיונים מאוד מאוד חשובים, נשמעו כאן דברים גם מרגשים וגם בעלי משמעות לדעתי ממדרגה ראשונה. לו רק כדי שהדיונים האלה יתקיימו, ואין הרבה דיונים כאלה בכנסת, היה טוב שכתבתי את המכתב שלי. אני מאוד גאה במכתב הזה. הסברתי את זה במליאה ואני אנסה להסביר את זה גם כאן.

קודם כל, ההזדהות הראשונה שלי כמו של כל אדם בן תרבות היא עם הקורבנות. זה קודם כל. התקוממות הראשונה שלי היא נגד הטרור, כל טרור שהוא, כמו כל בן תרבות. אלה דברים טריביאלים, אלה דברים למדים מעניינם ויחד עם זה אלה הם דברים שצריכים ללוות אותנו מדי יום ביומו במלוא החריפות ובמלוא עומק ההכרה. אין דבר שמקומם אותנו ומבעיר בנו את חמתנו להשחית יותר מטרור, ולא צריך להסביר את זה.

יום אחד אדוני היושב-ראש, הייתי חבר בוועדת החינוך, זה היה לפני הרבה שנים, וועדת החינוך יצאה לסיור בקריית שמונה, זה היה ב1974-, ובמהלך הסיור הזדמנו למשפחת שטרית. מר שטרית איבד את אישתו ואת שלושת ילדיו ונשארה לו בת אחת, איריס, כתוצאה מאחד מפיגוע הטרור הזוועתיים ביותר שהיו כאן בארץ הזאת. אתם יודעים מה זה סיורים - באים, מדברים, אומרים כמה מלים יפות, לא שאני מזלזל בזה, וחוזרים הביתה. אני עזבתי את הבית ההוא והרגשתי שזה דבר לא נכון, מה אני עושה זה דבר לא נכון וצריך לעשות משהו יותר ממלים. לפני כן לא הייתה לי שום מחשבה כזאת. חזרתי הביתה ואמרתי לאשתי שהייתה די מופתעת, שאני חוזר לקריית שמונה, אבל לא לביקור אלא לשהייה וזו הייתה הסיבה שעשיתי את זה, כי ההזדהות שלי היא קודם כל עם הקורבנות.

גם אני הלכתי לגור במעלות.

בסדר, אבל אתה כבר דיברת בישיבה היום. אני שמח שאתה עשית את זה, אבל עכשיו אני מדבר.

אתה חסר נימוס כלפי זולתך. אתה לא יכול לדבר כך עם חבר כנסת.

ישבתי פה שעתיים ולא פציתי את פי. אתה אומר שאני חסר נימוס?

אתה פנית אלי בחוסר נימוס. איך אתה ענית לי? כך היית עונה גם לחבר כנסת ערבי?

למה, חבר כנסת ערבי נחות?

לא. אני יודע למה אני אומר לו את זה. הוא סיפר שהוא הלך לגור בקריית שמונה ואני סיפרתי לו שאני הלכתי למעלות.

חבר הכנסת רחבעם זאבי, תאפשר לשר החינוך לדבר בלי הפרעות.

אני מבקש ממנו יחס לחברי הכנסת שהוא לא מזדהה אתם.

אני לא מקבל על עצמי להתחרות עם איש כאן, אני רק אומר את דברי. ישבתי כאן שעתיים ולא הפרעתי לאיש, לא נכנסתי בדברים כאשר הסכמתי ולא הסכמתי והיו דברים שגם היו דברים קשים וזה בהחלט מובן ואני מקבל את זה ברוח נכונה.

חזרתי לקריית שמונה וישבתי שם שלוש שנים ודרך אגב הייתי מורה לאזרחות. לימדתי בבית-הספר התיכון אזרחות והפנייה שלי שעד לרגע זה יש לי חשש שאולי לא כל המתדיינים כאן קראו אותה במלואה, כי לו היו קוראים אותה במלואה אני חושב שכמה וכמה מן הדברים שנאמרו כאן היום אולי לא היו נאמרים ואולי היו נאמרים בדרך אחרת.

כשאתה שולח למורים, שלח גם לחברי הכנסת.

מאה אחוז. בהחלט אשמח לעשות זאת.
אני מרגיש אפילו לא נוח כאשר אני אומר את זה, כי זה נראה לי כדבר כל כך מובן מאליו שלפעמים לא נוח לאדם לומר את הדברים כי זה צריך להיות מובן לכל בן תרבות.

אני רוצה לומר משהו לראש מועצת כפר קאסם בעניין ועדת חקירה ואני לא מתייחס לכן ועדת חקירה או לא ועדת חקירה. אנחנו לא זקוקים לוועדת חקירה, אנחנו לא זקוקים לוועדת חקירה משום שכל הדברים על טבח כפר קאסם ידועים ואין פה מה לחקור. אחת הבעיות שאין מה לחקור כי הדברים כל כך ידועים וגלויים וזועקים לשמים. מה שאנחנו זקוקים זה לא לוועדת חקירה אלא אנחנו זקוקים לוועדת פיוס ואני אגיד לך למה אני מתכוון כאשר אני אומר ועדת פיוס.

בדרום-אפריקה - בלי שום השוואה כאשר בכלל כל ההשוואות הן מופרכות בעיני - קרו מקרים איומים ונוראים במשך הרבה מאוד שנים, דברים שמעוררים זוועה ופלצות. כאשר דרום-אפריקה החליטה לעלות על דרך חדשה, ואנחנו מחליטים לעלות על דרך חדשה כי אנחנו לא רוצים כבר ללכת בדרך הישנה, כי נמאס לנו בדרך הישנה, אז דרום-אפריקה שהייתה יכולה לחיות עשרות ומאות שנים עם ועדות חקירה, החליטה שהיא לא מקימה ועדות חקירה וזאת על דעת כולם, גם על דעת הקורבנות. היא החליטה שהיא מקימה ועדת פיוס וזו הייתה ועדה קשה מאוד, מי שעקב אחרי הדברים האלה גם מרחוק, בראשה עמד איש דת מכובד, קיבל פרס נובל לשלום הבישוף דזמונד טוטו, וזה היה קשה כי אנשים באו לשם מכאן ומכאן וסיפרו על מעשי זוועה שהם בעצמם חוללו. מדוע? משום שבחיים של דרום-אפריקה על-פי ההיסטוריה שלה היה איזשהו פצע, הייתה מורסה, בתוך המורסה הזו הצטברה הרבה מאוד מוגלה ויש רגע שמוכרחים לפתוח את המוגלה, לנקז את המוגלה, לפתוח את המורסה ולנקז את המוגלה כי אחרת יש סכנה גדולה לחיים ובעיקר לדו-קיום. אם ועדות חקירה, אז יש ועדות חקירה מכאן ועד הודעה חדשה. אנחנו זקוקים לוועדת פיוס.

אני כתבתי את המכתב הזה במסגרת הפיוס ולא במסגרת החקירה, כדי לפתוח את המורסה פעם אחת ולתמיד.

אמרו כאן חברי כנסת ואחרים שהרי זה ידוע, הרי זה גלוי, הרי כולם מגנים את זה ודיברו גם על איזושהי מתקפה. קודם כל, לא הייתה מתקפה. בכלל לא הייתה מתקפה. המכתב הזה התקבל - אולי אפילו במידה מסויימת להפתעתי - בדרך כלל בתגובות חיוביות ומבינות. לא הייתה שום מתקפה ואנחנו יודעים מה זאת מתקפה בארץ. בדרך כלל זה התקבל בהבנה גם בחוגים שרחוקים ממני מרחק פוליטי רב. אני חושב שכמה מן ההתבטאויות שנשמעו כאן - ובהתבטאויות האלה אני לא מתייחס לא לאנשי כפר קאסם ולא לאנשי מעלות - היו במידה רבה על-פי הרפלקס המותנה שלנו, גם שלי. אומרים שמה שקרה היה ידוע אבל במאות מכתבים שקיבלתי וטלפונים אמרו שלא ידעו כלום. סיפר כאן המורה מה שסיפר. לא ידעו כלום. אנשים מבוגרים לא ידעו כלום, אנשים בני 25-20 לא ידעו כלום. אולי במעומעם הם שמעו פעם משהו, שמעו כפר קאסם, אבל לא ידעו כלום.

מה הטיעון המרכזי שבאמצעותו כאילו רוצים לנגח - מי שרוצה לנגח ואלה הם מעטים, ממש מעטים - את המכתב הזה. אומרים שאין כאן סימטריה. זאת אומרת, מזכירים אירוע אחד אבל לא מזכירים אירועים אחרים. אני רוצה חברותי וחברי שתתנו לי לפחות את הקרדיט שבהחלט כשכתבתי את המכתב המחשבה הזו חלפה במוחי. היא חלפה במוחי והחלטתי לא ואני אגיד למה לא.

קודם כל, תלמידי ישראל לצערנו הרב לא לומדים טרור - אבל אני אגיד שהם כן לומדים טרור - כי הם בראש וראשונה חיים טרור. מה, הם לא יודעים על הטרור? הם לא חיים כאן במציאות? הם לא חיים כאן במדינה הזאת? הם לא יודעים מה זה טרור? לצערנו הרב הם לומדים את זה ולפעמים הם לומדים את זה על בשרם. מה זאת אומרת לא לומדים טרור? עדיין לפעמים אנחנו חיים טרור. אני לא מדבר על הצד הפורמלי אם זה נמצא באיזשהו ספר או לא נמצא באיזשהו ספר. אפשר היה לכתוב את זה בקונטקסט של מלחמת קדש, בקונטקסט של אירועי הטרור הנוראים, בקונטקסט ההיסטורי, אבל אני חושב שהיינו מחטיאים את המטרה. מדוע? משום שבאיזשהו מקום היה מתקבל הרושם כאילו מנסים להסביר את האירוע הזה באיזשהו קונטקסט היסטורי. האם טבח מצדיק טבח? האם הרג מצדיק הרג? האם לא ידועה עמדתנו בעניין הטרור? זאת אומרת, ככה ברמז, באיזו קריצת עין, תראו, בכלל כל ההיסטוריה של כל האיזור הזה זה טבח אחד גדול, אז היה עוד טבח אחד. זה מאוד מאוד לא נכון. חוץ מזה, מה הרבותה ששר חינוך ישראלי ציוני שהוא יגנה או שיאמר שצריך ללמוד על טבח תרפ"ט או על טבח מעלות או על טבח אביבים, מה הרבותה המוסרית? בהיסטוריה צריך ללמוד וילמדו, אבל מה הרבותה המוסרית?

יש רבותה מוסרית רק אם אנחנו עושים את חשבון הנפש עם עצמנו ולא עם אחרים ולא מכניסים את זה בקונטקסט הכללי. אני מצפה משר החינוך הפלשתיני לכתוב מכתב דומה למכתב שלי. פה יש רבותה מוסרית. אני לא אחכה לו אפילו יום אחד ולא חיכיתי יום אחד וכתבתי את זה ביום שחשבתי שאני רוצה לכתוב את זה. אני לא אחכה לאף אחד. למה? כי אני רוצה להיות יותר טוב, אני רוצה להיות יותר מוסרי והרמה המוסרית שלנו והערכים המוסריים שלנו לא מותנים בהתנהגות של הזולת. זו אחת הבעיות החינוכיות הכי חמורות שיש לנו שבכל עניין אנחנו אומרים אבל מה הוא, ומה ההוא, ולמה זה ככה, ולמה אתה לא מזכיר. כשמתביישים, קודם כל מתביישים בפני עצמך כשאתה מסתכל בראי. זו הבושה ושום דבר לא מצדיק שום דבר. אני רוצה ששר החינוך הפלשתיני יכתוב את המכתב הזה ואם הוא לא כותב, זה מצער אותי מאוד, אבל אני לא אחכה יום אחד.

אומרים מזוכיזם, הלקאה עצמית. חברות וחברים, אומרים את זה עלינו שנים. מדברים על ההלקאה והמזוכיזם. אני לא רואה שזה החליש אותנו אלא אני רואה שזה חיזק אותנו. זו במידה רבה זכותו של החזק וחובתו של החזק, ואיך אני יודע שזה חיזק אותנו? כי יצאנו וידינו על העליונה, אז זה לא כל כך החליש אותנו כל ההלקאה העצמית הזאת וכל המזוכיזם הזה.

אני אגיד לכם איזה מדינות ואיזה עמים נחלשים. מדינות ועמים שנחלשים אלו מדינות ועמים שלא מרהיבים עוז בנפשם להסתכל בראי ולא התמודדו עם העבר שלהם, ויש לי דוגמאות כאלה גם מאירופה עכשיו ואני לא רוצה לעשות שום אנלוגיות. מדינות שהחליטו אחרי שקרה מה שקרה להתמוד עם עברן באומץ לב מבלי לטאטא מתחת לשטיח, הצילו את עצמן. מדינות שלא עשו את חשבון הנפש וטיאטאו את הדברים מתחת לשטיח, העבר חוזר אליהם, העבר רודף אחריהם כמו צל, כמו סיוט.

אומרים למה שר חינוך ערבי לא עושה את זה. אז בואו נתגאה כולנו ששר חינוך ישראלי כן עושה את זה. זו סיבה לבושה? זו סיבה לחרטה? אני חושב שזו סיבה לחוזק, אני חושב שזו סיבה לגאווה, אני חושב שאתם צריכים להיות גאים בזה. הנה, תראו, אנחנו יותר בסדר. זה גם נותן סימן למה אנחנו מצפים ובהחלט יש לנו ציפיות.

יש לי הרבה מחלוקת עם החברים שלי שיושבים כאן, האזרחים הערבים של מדינת ישראל. רובי ריבלין אמר בדבריו שאולי יכול להיווצר איזה מצב שתלמיד יקבל רושם שאולי לא צדקנו במפעל הציוני או בקוממיות שלנו. רובי ריבלין לא קרא את המכתב. תגידו לו את זה. לו הוא היה קורא את המכתב, הוא לא היה יכול לומר את זה כי הכותב, שאני מכיר אותו באופן אישי, אומר שדווקא מי שמתגאה כמונו בקוממיות ישראל ומזדהה אתה הזדהות גמורה, דווקא מי שרואה כמונו בשירות הצבאי שליחות לאומית ואישית חשובה מאין כמותה, דווקא אנחנו חייבים לזכור ולהזכיר את טבח כפר קאסם.

הייתה פה הערה לא לעניין של סילבן שלום שאלמלא הוא הכיר אותי הוא היה חושב כל מיני דברים.

הבעיה היא שבכל עניין מעמיסים את כל ההיסטוריה שלנו ואת כל מה שעברנו כולנו ביחד ואת כל הטרגדיות. את הכל מעמיסים על עניין אחד. המכתב הזה לא עוסק בכל המסכת, בכל היריעה, והוא לא בא לכתוב עכשיו את כל לימודי האזרחות של מדינת ישראל ואת כל לימודי ההיסטורי השל מדינת ישראל, הרי לא זו הייתה היומרה. אבל מה ערך היה למכתב הזה אם היו נאמרים בו דברים של כן, אבל, ותבינו, והיה, והיה ערב מלחמה, וגם אנחנו נטבחנו. בטח שנטבחנו, אז אם נטבחנו אז עכשיו אני אטבח? מה ערך היה לכל המכתב הזה? לא היה לזה שום חשיבות, בוודאי לא ערך מוסרי.

קראתי במליאת הכנסת ואני אקרא גם עכשיו שיר של משורר שהוא לא סתם משורר אלא המשורר הזה היה מהאבות המייסדים, היה אחד מראשי תנועת העבודה שכתב ב1956- את מה שהוא כתב:

"ולאחר שהוציא בית-הדין את הגזר יש לפנות בדחיפות, לא לזנוח
אל דברים שגם הם חייבים מאסר, אל סגנון מחשבה והלכי רוח
אל רוחות ונטיות נודעות שרווחו ורווחות גם כיום
במקרים כמו אלה לא יוכלו הם לומר לא ידינו שפכו
שכן יש להם יד, יש להם חלק
כך או כך יש לגשת אל זו המלאכה ולגשת בתוקף ובמרץ
גם בכלי החברה, גם בכלי הממלכה שיפנו גם אל שורש וגם אל צמרת.
מדינה שאין נעשית בתוכה עבודה שכזאת עוד מציץ בה התוהו
וישנה בעניין הזה הזנחה
לא הייתה בכל תחום מתחומינו כמוה".

תראו כמה אלתרמן היה יותר טוב מרבים מאתנו. הוא כתב את זה ב1956-, ואז זה ממש כאילו שוברים את לוחות הברית. את זה הוא כתב כמה ימים לאחר פסק-הדין במשפט כפר קאסם.

אני יודע שיש רבים בתוכנו - וזה בסדר גמור, אני חושב שכך צריך שיהיה - שממלאים פקודות יום של מפקדים. אני ממלא פקודות יום של מפקדים אבל אני ממלא פקודות יום גם של משוררים, גם של אנשי רוח, גם של אנשי מצפון, גם של אנשי מוסר, וזו פקודת היום של נתן אלתרמן שנתן לי אותה כשהייתי בגיל 16, ב1956-, ואז אמרתי לעצמי - אני אומר את זה כמובן במטפאורה - שאם אני פעם אהיה שר חינוך, זה מה שאני אעשה, אני אתמודד עם ההזנחה הזו כדי שתלמידים ותלמידות יבינו מה זה פקודה בלתי חוקית בעליל, כדי שאזרחי מדינת ישראל ידעו שאנחנו מתביישים במה שקרה וזה לא משנה לי בכלל מה חושב שר זה או שר אחר באיזושהי מדינה, זה ממש לא מעניין אותי. לא מהם אני חי.

עכשיו אני אגיד לכם מה ההבדל הגדול ובזה אני אסיים. יש הבדל של שמים וארץ, ומי שלא מבין את ההבדל הזה לא מבין בכלל שום דבר. האויב לא יכול לפגוע ברמתי המוסרית משום שהוא האויב ויש בינינו כללי מלחמה ואני כאן והוא שם, ובינינו הרי החושך. אני מאוד מקווה שהאויב היום-מחר כבר לא יהיה אויב, ויש אויבים שכבר אינם אויבים, ומי שעדיין אויב, שיהיה מחר שכן טוב. אבל האויב על-פי הגדרה לא יכול לפגוע ברמתה המוסרית של המדינה הזו, לא יכול לפגוע ברמה המוסרית של מישהו משום שהוא אויב.

מי כן יכול לפגוע ברמה המוסרית שלנו? אך ורק אנשים מתוכנו. לכן כאשר אירוע כזה מתבצע לא על-ידי האויב אלא מתבצע על-ידי בן-ברית, לא בעל ברית אלא בן-ברית, עצם מעצם, בשר מבשר, הוא ורק הוא יכול להוריד את רמתי המוסרית. אם אנחנו לא מתקוממים נגד זה, אם אנחנו לא מסתייגים מזה בלי אבל, בלי קונטקסט, בלי שום דבר, בלי תירוצים ובלי רצף ובלי כלום, כפי שזה. כאשר טרוריסט ערבי עושה מה שהוא עושה, אף פעם אין לי תחושה שהוא מחזיק את היד שלי והוא מושך אותי יחד אתו אל עברי פי פחת, אל שאול תחתיות של המוסר ושל הערכים. אין לי הרגשה כזו, ולמה שתהיה לי הרגשה כזו? מה לי ולו? אבל לעומת זאת כאשר מישהו מתוכנו עושה את זה, חברות וחברים, מי עשה את זה? טובי הנוער עשה את זה. מישהו אמר כאן שזה לא חזר, נכון, דבר כזה לא חזר, אבל אני לא רוצה לקרוא כאן מה חזר, כמה פעמים הדגל השחור של הפקודה הבלתי חוקית בעליל התנוסס מעל מה שהוא התנוסס, ומה אמרו בתי-המשפט שלנו כולל בתי-משפט צבאיים על הרבה מאוד מקרים שקרו מאז. לא יותר מדי, השבח לאל, אשרינו וטוב לנו.

אבל כאשר מישהו משלנו עושה מעשה כזה, אני מרגיש שאם אני לא כותב את המכתב הזה, הוא באמת יכול להצליח ולהוריד אותי אל שפל המדרגה, ואני לזה לא מסכים בשום פנים ואופן ואני לא ארד אתו, ולא מעניין אותי בכלל מה עושים אחרים. לא מעניין אותי בכלל מה אומרים שם מעבר לגבול, ולא מעניין אותי בכלל מה תוכנית העבודה של שר חינוך זה או אחר. אנחנו יותר טובים, אנחנו רוצים להיות עוד יותר טובים, האיכות שלנו אף פעם לא פגעה בנו אלא רק חיזקה אותנו, זו לא הלקאה עצמית, זה חשבון נפש וכך אני רואה את המחוייבות שלי כשר חינוך.

שאל כאן השואל הנכבד מה השתנה. כן, השתנה, כי עכשיו אני שר חינוך ויש לי אמות מידה מוסריות משלי כפי שאני מבין אותן, לא משום שאני אולי יותר מוסרי מאחרים אבל יש לי אמות מידה משלי ואני בוחן את זה באמות המידה שלי ולא בשל מישהו אחר. לכן לפעמים מתחלפים אנשים במקומות כאלה ואחרים וזה מה שהשתנה. אני שמח בשינוי הזה ואני גא בשינוי הזה.

לדעתי הלקח מכל מה שקרה בכפר קאסם ובמעלות הוא אחד. אנחנו צריכים להפסיק עם פינג פונג הדמים הזה. כשזה אומר מעלות, זה עונה לו כפר קאסם, אומר כביש החוף, זה עונה לו דיר יאסין ואין לזה סוף. הגיע הזמן שאנחנו נזכיר את זה בבתי-הספר אבל הלקח שנלמד את כל תלמידינו יהיה אחד, שאין לנו ברירה אחרת אלא להפסיק את משחק הדמים וחייבים לחיות ביחד שני העמים.

מה שעשה השר יוסי שריד, לפי דעתי היה צעד חשוב בכיוון הזה.

אנחנו מסיימים את הדיון בהרגשה, שלי לפחות, שאמנם תם הדיון אבל בוודאי לא תם הדיון. אני יודע שיש להרבה אנשים מה לומר, גם לי. אני אמנם פתחתי בדברי פתיחה אבל את עיקר דברי טרם השמעתי ואני מוכרח לומר שעם הרבה דברים אני מסכים עם השר, אבל עם תוקף העניין אינני מסכים. אני עדיין חושב שיש כאן היבטים נוספים וחשובים שראוי היה שתלמידי ישראל ידעו אותם יחד עם ההקשר הזה של כפר קאסם שאני חושב שמקיר לקיר כאן היה ברור מאוד דעת לא רק הוועדה אלא כל מי שהשתתף כאן בדיון.

אני מאוד מקווה שבעוד הזדמנות אנחנו נשלים את הדיון כי אני חושב שהנושא הוא חשוב. לא נקבל החלטות פורמליות ובשלב הזה נסתפק בדיון ולפחות נאמר אלו ואלו דברי אלהים חיים.

רבותיי, תודה רבה.

הישיבה ננעלה בשעה 12:25