פרוטוקולים/ועדת קליטה/5430



18
ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
26.06.2002

פרוטוקולים/ועדת קליטה/5430
ירושלים, כ"ח בתמוז, תשס"ב
8 ביולי, 2002

הכנסת החמש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב רביעי



פרוטוקול מס' 232
מישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
שהתקיימה ביום רביעי, ו"ז תמוז התשס"ב – 26 ביוני 2002 – שעה 09:00

מצב הקליטה של בוגרי נעל"ה ובוגרי סל"ה –
דיון יזום על-ידי חברי-הכנסת צ' הנדל וי' שטרן.

חברי הוועדה: צבי הנדל - היו"ר
ויקטור בריילובסקי
יצחק גאגולה
אבשלום וילן - ממלא-מקום היו"ר
אמנון כהן
גנדי ריגר

סא"ל ויצמן משיח - ראש ענף תכנון ומחקר באכ"א, משרד הביטחון
חנוך צמיר - משנה למנכ"ל המשרד לקליטת העלייה
אביטל טוך - מנהלת המח' לפניות ציבור, המשרד לק"ע
מירה קידר - מנהלת אגף רווחה באגף לפעילות הקליטה, הסוה"י
דפני מושיוב - פיקוח ארצי – קליטת עלייה, משרד העבודה והרווחה
ירדנה ויזנר - מנהלת נעל"ה
זאב טויטו - מנהלת נעל"ה
ישעיהו יחיאלי - ראש מנהלת נעל"ה
רענן ירמר - פסיכולוג ראשי בנעל"ה
סוניה צ'ודנובסקי - כפר הנוער מוסנזון, מנהלת נעל"ה
יצחק שטרית - מנהל אגף בוגרים בנעל"ה, מנהלת נעל"ה
אלה וקסלמן - בוגרת נעל"ה
ילנה לגרון - בוגרת נעל"ה
קטרינה ריימן - בוגרת נעל"ה
אנאסטיה פולונסקי – על"ם – עמותה למען נוער במצבי סיכון ומצוקה
ששי שאבי - מנהל פרוייקט "מישהו לרוץ עמו", על"ם
כרמלה אלכסנדרון - התנועות הקיבוציות
אורי בראל - מנהל מדור קליטת נוער בתנועה הקיבוצית
צבי לוי - התנועות הקיבוציות
חנה פוטש - התנועות הקיבוציות

וילמה מאור

עפרה הירשפלד


- - - - - - - - - -


מצב הקליטה של בוגרי נעל"ה ובוגרי סל"ה

בוקר טוב לכולם, אני פותח את הישיבה. נהניתי מאד בחגיגה היפה שארגנתם אצל ראש הממשלה. אני חושב שהיה לה גם ערך מוסף שאת פירותיו, אם תשכילו, נוכל כולנו לקטוף בהמשך הדרך. אני חייב לומר, אם כי זה לא נושא הדיון שלנו היום, שבשבועיים – שלושה שבועות אחרונים התוודעתי להיקף ילדים אדיר מברית-המועצות לשעבר, לאו-דווקא נעל"ה, כל מי שענין העלייה קרוב ללבו.

היו כמה אמירות, גם בבית הנשיא, על פעולת ליווי המשך של ילדי נעל"ה. מישהו העיר שצריך לחשוב על המשך התקצוב. בשבוע שעבר היתה גם כתבה בעיתון, שהקפיצה אותי.

בינתיים חברותיי היקרות עזרו לי לאסוף חומר בענין בוגרי נעל"ה וסל"ה ולבדוק עם כל העוסקים במלאכה, ובראשן אביטל אפל, וראיתי שלא כצעקתה. כלומר, עדיין יש מקומות שבהם צריך לתקן, אבל יש קצת יותר בעיות בסל"ה, אם כי גם שם זו לא קטסטרופה גדולה, וקצת פחות בעיות בנעל"ה, קצת יותר בעיות עם בנות שירות לאומי, קצת פחות בעיות עם משרתים בצבא.

על הטוב בדרך כלל לא מדברים, אבל אתם יודעים שכאשר לנער/ה שיש לה בעיה והיא במצוקה והמשפחה לא נמצאת לידה, בשבילה זה 100%. לכן אנחנו נדבר עליה, או עליו. לדעתי אפשר בכלים הקיימים ובתוספת קטנה של כלים לסגור גם את הפינות האחרונות שתוך כדי הבדיקה במהלך השבוע הזה העלינו בחכתנו, ולדאוג לכך שגם הפינות האלה לא יהיו, עד כמה שאפשר.

רשות הדיבור לישעיהו יחיאלי, ראש מנהלת נעל"ה, שיאמר לנו מה קורה עם ילדי נעל"ה, אחרי נעל"ה. בבקשה.

תודה על ההזמנה ותודה על העלאת הנושא על סדר-היום של הוועדה. אני רוצה לדייק ולומר שמה שאומר מתייחס אך ורק לבוגרי נעל"ה. היות ונושא הדיון הוא בוגרי נעל"ה וסל"ה, ברשותך אתייחס לנעל"ה בלבד.

אני רוצה למסור שהיו צריכים להגיע לכאן עשרים חיילים בוגרי נעל"ה. לא קיבלנו אישור מחיים ישראלי להכניס אותם לוועדה ולכן הם חזרו לאכסניית רבין.

ב-1997 הקמנו את אגף הבוגרים בנעל"ה. בוגר נעל"ה זו זהות עבור בוגרי התוכנית, כמובן על-פי בחירתם. מי שרוצה ללכת עם הזהות הזאת זו זכותו. לעובדה שאדם בוגר נעל"ה יש משמעות פורמלית גם כלפי משרד הקליטה, גם לגבי צה"ל, ומנהלת נעל"ה לצורך הענין, כמו בשאר הדברים שהיא מופקדת עליהם, היא כאילו תחליף הורים ובאה לעזור לתלמידים האלה לגשר על פערים שיש בינם לבין הנוער הישראלי באותו מצב. מנהלת נעל"ה היא גם כתובת פורמלית להרבה מאד בעיות אישיות שעולות בפנינו.

אנחנו מתחילים את הענין בכתה י"א כאשר חושפים לראשונה את מה שבכתה י"ב יקבל פיתוח יותר רחב. הרעיון הכללי הוא לנצל את השנה האחרונה שהם בבית-הספר להכנה להתאזרחות ושירות, קודם-כל ברמת הידיעה. תמיד באים בטענות: אנחנו לא יודעים מספיק. לכן אנחנו עושים כל מאמץ על-מנת שהם יידעו כל דבר שהם יכולים לדעת. בכתה י"א אנחנו כבר יוצרים קשר עם מנהל גיוס, מעבירים דיסק נתונים על המחזור. למרות שמדובר בתיירים, הם לא אזרחי ישראל, ולמרות זאת בשיטה שפותחה עם השנים אנחנו, יחד עם צה"ל, מתחילים לעבוד על הענין. מפגשי הסברה ראשונים למעונינים, עדיין לא לכולם, לקראת חופשת הקיץ בחו"ל וקבלת החלטות. צריך לקחת בחשבון שכל אותם ילדים שהוריהם עדיין בחו"ל נוסעים בקיץ הביתה, וזה בעצם הקיץ האחרון לפני קבלת החלטה לגבי ההמשך. הצוותים החינוכיים מקבלים יום-יום לקראת תום שנת הלימודים מה צפוי להם בכתה י"ב.

אנחנו מגיעים לכתה י"ב עצמה, זה לב הענין, חודש אוגוסט, לפני שהילדים מתחילים את שנת הלימודים, חושפים את הצוותים החינוכיים אל לשכות הגיוס שהם יעבדו אתם בהמשך, על-מנת ליצור מגע של אחד ועוד אחד.

בספטמבר מדריכים את הצוותים החינוכיים ולראשונה נציגים של התלמידים מכל הארץ באים ליומיים. בעיקרון הם נפגשים מול צה"ל לזרועותיו, השירות הלאומי, משרד הקליטה, משרד הפנים. כל המידע מועבר להם בצורה המרבית, כאשר אנחנו עוסקים עדיין בצוותים החינוכיים ונציגי התלמידים.

אוקטובר עד מארס זה עובר לשטח. כל כתת נעל"ה בכל מקום שהיא נמצאת בארץ נפגשת עם אגף בוגרים שלנו יחד עם משרד הקליטה, צה"ל במקרה הצורך, כאשר בחופשת סוכות, שזה בערך בתחילת הדרך, כל הילדים מוזמנים למצעד צה"ל בתל-השומר, מראים להם מה האפשרויות, וכל זה לפני שבפעם הראשונה הם דורכים בלשכת הגיוס. ההדרכה הופכת להיות גם פרטנית, דהיינו, מול כל ילד בנפרד.

אפריל עד יוני - הגענו לשלב ההתאזרחות, ולסיכום תוכניות אישיות, כאשר היעד הוא להגיע למצב שב-30 ביוני, בעוד כמה ימים, אנחנו יודעים לאן כל ילד הולך ברגע שמסתיימת בחינת הבגרות האחרונה. זה היעד.

אם כן, ביולי-אוגוסט גמר לימודים, תחילת גיוס. בעיקר לאלה שאין להם הורים בארץ, על-
מנת להקטין את המעבר בין בית הספר לבין הצבא, הצבא עקרונית מוכן לגייס כל אחד מחודש יולי, ואלה שמעדיפים בין סיום הבחינות לבין הגיוס לעשות עוד ביקור הורים ולחזור, הם מגויסים במועד מאוחר יותר.

הבעיה שעליה כתבתי תמרור "עצור" היא הבעיה הזאת, התאזרחות בישראל ללא עזיבה מסודרת של מדינת המוצא. מדובר על יוצאי ברית-המועצות לשעבר, יש הליך הגירה איך אדם יוצא משם. התהליך הזה לגבי תלמידי נעל"ה אינו מוסדר. התוצאה של הדבר הזה היא שכאשר הם רוצים מאוחר יותר לנסוע לבקר את הוריהם הם נתקלים בבעיה, כי דרכון אוקראיני אין להם כבר, וויזה לדרכון הישראלי מסרבים לתת להם, היות והם עזבו את המדינה בצורה לא מסודרת.

לדבר הזה יש פתרון. משרד החוץ יקיים בענין זה דיון בשבוע הבא. אנחנו העברנו את הבעיה הזאת כבר לפני שנתיים. הפתרון הוא תקציבי בעקרון. אפשר לסדר הכל בארץ, אלא שהם דורשים כסף.

על השולחן.

על השולחן, טיפול קונסולרי כדי להסדיר את ה-PMJ הזה בארץ.

במהלך השירות אנחנו מבחינים כאן בין אלה שהולכים לצבא לבין אלה שהולכים לשירות לאומי. לאלה שהולכים לצבא, כפי שאמרתי כבר, יש מועדי גיוס מוקדמים. אנחנו משתדלים יחד עם הצבא – פה אני פותח סוגריים - הצבא עשה צעדים ענקיים בנושא הטיפול בבוגרי נעל"ה. החל מ-1997 הנושא מטופל באופן יוצא מן הכלל.

הכשרת מפקדים – זה ניסיון להסביר למפקדים מי הם החיילים שהולכים להיות הטירונים שלהם או החיילים שלהם. פעמים רבות על דברים קטנים נוצרות בעיות גדולות ועימותים גדולים בגלל הבדלי מנטליות ותרבות.

ביקורים ביחידות. כל התלמידים, אלה שבעיקר אין להם הורים בארץ, כשהילד מסיים קורס מכ"ים, המחנכת שלו הולכת אל הקורס, או נציג אגף בוגרים, כדי שלא יהיה מצב שהוא לבד.

סדנאות וסמינרים. החיילים שהיו אמורים להופיע פה נמצאים כרגע באכסניית רבין בארבעה ימי סדנא שאנחנו עושים יחד עם הצבא. זאת סדנת אמצע שירות, לתת להם עוד זריקת מוטיבציה לקראת החצי השני.

חבילות שי הם מקבלים פעמיים בשנה. כמו כל חייל ישראלי שמקבל חבילה, החיילים האלה מקבלים את החבילה במנהלת נעל"ה. בחבילה הזאת הם מקבלים טופס לעדכון פרטים אישיים, עם מעטפה, כשהם אפילו לא נדרשים לבייל אותה. כמובן שזה עניינם להחליט אם הם עונים או לא.

מהו אחוז העונים?

60% עונים. תכף נראה את זה בגרף ואז נראה מי מוכר לנו.

השירות הלאומי. בעיה מס' 1 – אין מסגרת כמו בצבא לבנות שירות לאומי בודדות בארץ. הצבא יודע להבחין בין חייל שהוריו כאן לבין חייל בודד, ואני חושב שהפער הוא פי שלוש בערך לטובת החייל הבודד בסכום החודשי שהוא מקבל. אצל בנות שירות לאומי זה לא קיים והדבר הזה יוצר אצלן מצבים בלתי-אפשריים בקיום היום-יומי שלהן. זה דבר שראוי לתיקון.

כתוצאה מיום נעל"ה שנערך בכנסת בפברואר, חבר-הכנסת זבולון אורלב התחיל לטפל בזה מול אגף התקציבים, אבל תשובות אין. אני רוצה לומר שמדובר בכסף קטן.

כמו הכשרת המפקדים, הכשרת הרכזות של השירות הלאומי, על-מנת שיבינו מי החומר האנושי שבא אליהם. ביקורים ביחידות – אותו דבר. סמינרים – אותו דבר, בנושאים אחרים, כמובן. הן מקבלות חבילות שי, ופניות אישיות – אותו דבר.

על-פי החוזה עם משרד החינוך, ליווי בוגרים הוא שנתיים ראשונות בלבד. זאת אומרת, כל מה שקורה מעבר לזה, ביציאה מהצבא הפעילות שלנו היא כבר וולונטרית, לא על-פי חוזה.

לשאלתך על כמה אנחנו יודעים. הגרף שלפניכם מראה לאורך השנים מי הם הבוגרים שמעדכנים אותנו לגבי הנתונים שלהם. המחזור הראשון בא לארץ ב-1992, היו שם כ-300 תלמידים, על כמחצית מהם יש לנו אינפורמציה. שלוש שנים אחר-כך התוכנית בעליית הנוער, האינפורמציה, לצערנו, היא פחותה. אנחנו חוזרים לתמונה ב-1997 ואתם רואים שכמעט על כל בוגר ששואלים אותנו איפה הוא אנחנו יודעים להגיד איפה הוא, ואם יש לו בעיה הוא יודע איפה אנחנו. כמובן שהוא מחליט אם להציג בפנינו בעיה או לא.

לאורך כל הדרך נעשית עבודה צמודה מול משרדי הממשלה. "נתיב" מול משרד הפנים לענין התאזרחות. משרד הקליטה עושה עבודה בלתי-רגילה משותפת עם כל לשכות הקליטה, עם מנהל הסטודנטים, טיפול אחד-אחד.

קשר טלפוני עם הבוגרים. אנחנו מעריכים שיש כשלושים פניות ביום. טיפול בבעיות אישיות – חבר מביא חבר. כשמישהו פונה אלינו ורואה שאנחנו מצליחים לעזור לו, הוא מיד מביא את חבריו עם בעיות דומות.

קרן בוגרים – זו קרן שהקמנו מכספים פרטיים על-מנת לעזור באירועים מיוחדים, חתונה וכיוצא בזה. הכוונת בוגרים להדרכה ולשליחות – יש לנו כ-70 בוגרי נעל"ה שכבר משמשים בתפקידי הדרכה ושליחות.

לו אני מבקש ממך להצביע על בעיה מרכזית שאתה מדינת ישראל לא מתמודדת, מה היית עונה לי?

הבעיה המרכזית היא הגדרת שדה הפעולה. האם בוגרי נעל"ה הם ככל האדם? יש בארץ עשרות אלפי עולים בגיל הזה וכל אחד מתמודד על-פי דרכו. פה, מכיוון שהמדינה עשתה כבר למענם כל-כך הרבה, נשמח אם היא תוכל לעשות עוד קצת ולהזיז אותם כמה צעדים קדימה.

אני אחדד את השאלה. אותי מעניין במיוחד אותו אחוז יחסית קטן שהוריהם לא עולים לארץ.

בסוף י"ב בערך 50% מההורים נמצאים בארץ. בסוף הצבא – 60% מההורים.

אני מדבר על 40% - 50% הנותרים. מה אתה חושב ששם היינו צריכים לעשות ואפשר לעשות ואנחנו לא עושים וצריך לשפר?

אני רוצה לתקן אותך בענין ההבחנה בין אלה שהוריהם בארץ לבין אלה שהוריהם אינם בארץ. ההבחנה לא כל-כך מהותית כפי שאתה משווה אותה, נניח, לעולה רגיל או לישראלי רגיל. הרבה פעמים כשההורים עולים אחרי הילדים, הילדים הם כלבי הנחייה שלהם. כשילד כזה נמצא בצבא והוריו עלו הוא מקבל ארבעה ימי חופש, והוריו כעבור ארבעה ימים צריכים להתארגן לבד, כשהם יודעים שהם שלחו ילד לפניהם כדי שיעזור להם. יש בעיה. כשהוא באותו רגע עובר ממעמד של חייל בודד לחייל שהוריו עלו, יש עוד פעם בעיה.

כל הבעיות האלה הן לדעתי קטנות וניתנות לפתרון. חשוב שהמערכות יבינו שמדובר פה באוכלוסייה שיש לה ייחוד מסוים ושווה לטפל בה הלאה כדי שבגיל 26 הם יעמדו על שתי רגליים לטובת החברה הישראלית.

מה עשתה המערכת של נעל"ה על-מנת שהמערכות יבינו?

המערכת של נעל"ה מנסה להסביר בכל דרך אפשרית מה אנחנו עושים ומה יכולנו לעשות יותר.

האם יש נייר שלכם, בחתימתך אל שרת החינוך או אל מנכ"לית משרד החינוך ובו הסבר שצריך כך וכך כסף ואנשים כדי לפתור בעיה כזאת וכזאת, יש דבר כזה?

אני מתכוון לאו-דווקא לנייר. אם אתה מתכוון לזה שנערכים דיונים, בהחלט כן. למשל, במנדט שלנו שהוא לשנתיים, אנחנו לא אומרים לבחור שמשרת שנה שלישית בצבא: תשמע, המנדט שלנו נגמר. אנחנו כתובת בשבילו גם הלאה, אבל יש לזה מחיר. כל אגף בוגרים שמתעסק בכל הענין שתיארתי כאן הוא 2.5 משרות. הם מתעסקים עם אלפי בוגרים ובאלפי פניות כל שבוע.

נמצאים כאן השותפים שלנו, משרד הקליטה וצה"ל, והם יכולים לתאר את זה מן הצד השני, כאשר לילדים האלה יש "אבא".

שמחתי לשמוע שחילקת מחמאות גם לצה"ל וגם למשרד הקליטה. בסוף אתה ה"אבא", כי כך זה עובד באופן טבעי, אם תרצה או לא. אנחנו גוף מבקר ואני עכשיו לא יודע למי לעשות "נו-נו-נו" על הדברים שאמרת ועל הדברים שלא אמרת, כי בעצם אני לא בטוח שזה לא אתה.

לענין האבא, יש גם אמא. ציינתי כבר שיושבים אתנו כאן מחנכים של נעל"ה, שבשבילם הטיפול בבוגרי נעל"ה היא דרך חיים, למרות שהם לא חייבים בזה. מערכת החינוך מסיימת את תפקידה בכתה י"ב. אני לא מכיר בתי-ספר בארץ שבמשך שנים ממשיכים לעקוב אחרי הבוגרים. מזמינים אותם לכנסים ומבקשים מהם תרומות בבוא היום, אבל ללכת פוזיטיבית ולהתעניין ולעזור, אני חושב שזה דבר ייחודי שקיים במערכת הזאת. אין ספק שכאשר יש אלפים כאלה בשוליים יש רבים שאינם מטופלים.

אני רוצה שמחנך אחד ייצג את כולם ויאמר לנו מה הוא, או היא, חושב שצריך לתקן, או שהכל בסדר.

(בית-ספר עמק החולה, כפר בלום).

אני עובדת עם קבוצות נעל"ה. עכשיו אני עובדת עם הקבוצה הששית. הטיפול שלנו, שאנחנו אוכלים, ישנים, שותים את נעל"ה יום ולילה, ממשיך עוד הרבה אחרי בית-הספר. הקבוצה הראשונה סיימה לפני שש שנים ומשהו. אני בקשר עם איציק שטרית. אני כבר לא מדברת על ישעיהו, שהטלפון שלו פתוח כל הזמן, פרט לשבת.

אנחנו מלווים את כל הקבוצות האלה בתקופת השירות הצבאי ובודקים כל הזמן מה קורה עם כל אחד מהם. אחרי הצבא אנחנו בודקים מה קורה עם השלמת הבגרויות שהם צריכים, דואגים שהם יבואו לבית-ספר כדי לעשות את בגרויות בית-הספר.

ישעיהו סיפר על חתונות. זה אומר לנסוע לחתונות ונעל"ה אפילו משתתף במתנות. אני יכולה לספר על איציק שנוסע בג'יפ עם המתנות של החיילים הבודדים לאיזו ג'בלאה בשומרון, לדוגמה, להביא את החבילה. אני משערת שהדברים האלה נעשים בכל המוסדות פחות או יותר אותו דבר, בהתאם ליכולות שלהם.

אני שמעתי את הדברים הטובים, ולא שאני מחפש צרות. אני יודע שזה מפעל יפה.

אנחנו לא יכולים להגיע לכולם. יש כאלה שלא מעונינים לשמור אתנו על קשר. הם בודדים מאד, מבחינתי, אבל הם לא מעונינים ובאיזה שהוא שלב הם מנתקים קשר. לפעמים אנחנו מאבדים את הקשר עם הבודדים האלה. אני יודעת שיש לנו בירושלים כמה בוגרים שלא מעונינים להיות אתנו בקשר.

אני אחראי על נעל"ה בתנועה הקיבוצית מכפר סולד ועד יטבתה.

אני יכול להגיד שהכתבה בעיתון, וכרמלה סיפרה לי שחניכיה-בוגריה התקוממו התקוממות עזה ואמרו שדואב לבם בקטע הזה. אני לא רציתי לדבר. רציתי לתת את האפשרות לדבר לאלה ששומרים על הקשר. יושב פה צביקה לוי, אחראי על נושא חיילים בודדים, אני רוצה לתת גם לו אפשרות לדבר.

בכתבה שפורסמה נעשה עוול גדול לנעל"ה ולמחנכי נעל"ה. אני לא יכול לומר שאין עוד שניים או שלושה כמו הבחורה מכפר בתיה, אבל אני יכול להגיד שאלה בודדים, ואם הם ניתקו את הקשר הם עשו זאת מרצונם האישי.

(בית ספר מוסנזון)

אנחנו באנו לארץ עם נעל"ה בשנת 1996. הבעיה שחשבתי לדבר עליה היא בעיית הדיור. בוגרי נעל"ה מתמודדים עם בעיה של דירות להשכרה בשוק הפרטי. יש לי ילד בבית בגיל נעל"ה ואני לא מאמינה שבגיל 18 הוא יחתום חוזה, יביא ערבים, יביא פנקס צ'קים ויעשה את כל הדברים הדרושים, ובמיוחד היום דורשים צ'ק בנקאי, ביטוח דירה ודברים רבים נוספים שילד בוגר נעל"ה קשה לו להתמודד אתם.

כל הגורמים נותנים לו את הכלים שהם נותנים – תקציב של משרד השיכון, עזרה מהצבא, עזרה ממשרד הקליטה. הרבה פעמים מדובר בכסף לאחר שהוא כבר חותם על חוזה ומוכיח שהוא גר בדירה. זה מבחינת הצבא.

הבעיה של הילדים שלנו, כמו של הרבה עולים בארץ, היא שוק הדירות והשכירות, שלדעתי הוא מוגזם. אם היו מתארגנים בנושא של הוסטלים, כפי שזה נעשה עכשיו לאוכלוסיית עולים מבוגרת, זה היה עוזר קצת.

אני גרה במרכז הארץ וכולם יודעים מהי עלות השכירות שם. אני מאמינה גדולה שלילד בוגר נעל"ה צריכה להיות פינה מסודרת בדירה – מיטה ומקרר, ולא תיק שהוא נוסע אתו ממשפחה מארחת לדודה, לבת דודה וכו'. תיאורטית אפשר להתארגן ולחשוב על הוסטלים או על משהו אחר על-מנת להקל על הילדים לעמוד מול בעל הדירה.

אני למדתי בבית-ספר כפר בתיה. סיימתי לימודים בשנת 2000 והתגייסתי לצבא, ל"דוכיפת". אחרי כמה זמן גילו שאני בת יחידה ואין לי אמא. כמובן הוציאו אותי משם ועברתי לאזור באר-שבע. לא היה לי מקום מגורים קבוע ומאחר שלא יכולתי לשכור דירה לבד, כל יום נסעתי למישהו אחר. אחר-כך הכרתי חייל בודד ויחד שכרנו דירה. במשך כל השירות הצבאי שלי עבדתי כדי לשלם שכירות.

לפני שלושה שבועות השתחררתי. רציתי להמשיך ללמוד אבל אני רואה שאין לי אפשרות כזאת.

האם יש לך קשר עם בית הספר שלמדת בו בכפר בתיה?

עם המורים יש לי פחות או יותר קשר.

ועם אנשי נעל"ה?

לא.

אני מבקש ממך, חבר-הכנסת וילן, להחליף אותי כיושב-ראש. תודה.

אני רוצה להודות לנעל"ה שעשו בשבילנו הרבה דברים. אבל אחרי שכבר עזבנו את מסגרת נעל"ה אני חושבת שצריך להיות גוף מסוים שכן יטפל בנו.

את התראיינת בכתבה, נכון?

כן.

והמקרים שמוזכרים בכתבה, את מכירה אותם אישית?

הם נמצאים פה.

גם אני למדתי בכפר בתיה. אני סיימתי שירות לאומי. כפי שקראתם בכתבה, חיילת בשירות לאומי מקבלת 600 שקל, סכום שלא מספיק לכלום. כשהשתחררתי הלכתי ללמוד באוניברסיטה הפתוחה, במכללת רעננה ואני גרה בכפר-סבא.

ידוע שהמקרה שלנו היה מיוחד כי בחצי השנה האחרונה בכתה י"ב לא היה לנו מדריך. המדריך לקח מאתנו כסף, למשל בגלל שאיחרנו לארוחת בוקר. המצב הגיע עד כדי כך שאנשים היו במינוס משכורת שהיתה 250 שקלים.

אלה היו השיטות החינוכיות בכפר בתיה? זה היה מדריך חברתי? ומישהו טיפל בזה אחר-כך?

כן, אחרי שסיימנו את הלימודים מישהו טיפל בזה.

אני מודה מאד לנעל"ה. לי אין לנעל"ה שום טענות, שום תלונות. לפני שבוע אמרו לי שהתקשרו אליי מהדירה, שבעל הבית רוצה להעלות את דמי השכירות ב-100 דולר. אין לי כסף לשלם. אני גרה עם החבר שלי, שהוא חייל בודד בצבא, משרת ב"דוכיפת" ברמאללה.

מה פתאום הוא החליט להעלות את דמי השכירות ב-100 דולר? אין לכם חוזה אתו?

יש לנו חוזה אבל החוזה הסתיים.

יחיאלי, יש מישהו במנהלת נעל"ה שיכול לעזור במקרים כאלה?

אנחנו לא כל יכולים. אנחנו לא יכולים לפתור בעיות של בעל בית שרוצה להעלות את שכר הדירה. זה המצב בארץ וסוניה הזכירה את זה. הבעיה מתחילה עוד קודם, עד שהם מגיעים לחתום על חוזה. אנחנו יכולים לתאר לעצמנו כבעלי דירות, נניח, איך היינו מתנהגים לילד בן 17.5 כשהוא בא לחתום על חוזה.

לגבי הענין של "לא ידענו". כל חבילה שנשלחת לבוגר נעל"ה מלווה בשאלון עדכון פרטים אישיים, עם מעטפה. בשאלון הזה הם יכולים לכתוב מה שהם רוצים. אם הם לא כותבים, אנחנו לא יכולים להכריח אותם. זאת הזדמנות שמוצעת להם. בעיות שמוצבות בפנינו, אנחנו עושים הכל כדי לסייע, אבל אנחנו לא כל יכולים.

דווקא בכפר בתיה היתה בעיה שלקחו מהם תשלום שלא כדין. שנה ורבע טיפלנו בענין הזה וכל אחת מהבנות קיבלה מכתב מאתנו: נא לפנות לבית הספר וכל הכסף יוחזר לכן. העיקרון הוא שכאשר מציגים בפנינו בעיה אנחנו משתדלים לסייע. כשהולכים עם הבעיה בבטן, זה מאד לא נעים, אנחנו לא יודעים ולכן אנחנו לא יכולים לעזור.

אני מציע שהדיון יתמקד בבוגרי נעל"ה ולא לחזור עכשיו למה שקרה בבתי הספר. אם רוצים להעלות את הנושא הזה, צריך להזמין את נציג בית הספר ולאפשר לו לענות.

אנחנו לא מתמקדים בהיסטוריה. אני מבין שהכתבה המרושעת עסקה בכמה מקרים בודדים של בוגרי נעל"ה, ואני מניח ש-98% נקלטו היטב וכו', ויש גם 3% - 5% של מקרים שנופלים בין הכסאות. נשאלת השאלה, בגלל המציאות המורכבת של הפרוייקטים, שבהם נערים עולים לפני הוריהם ובחלק מהמקרים ההורים אינם באים, נוצרות בשוליים בעיות אקוטיות. אני חושב שזה בתחום אחריותנו שהלכנו לפרוייקט יומרני כזה, גם לעקוב וללוות אותם בהמשך.

כאשר שני חבר'ה צעירים, חייל בודד ב"דוכיפת" שפעם אחרי פעם נכנס עכשיו לרמאללה, והעלאת שכר הדירה ב-100 דולר, אני בהחלט חושב שלא צריך להקים מנהלת אבל צריך לנסות איך שהוא ליצור מערכת שתוכל להגן גם על מקרים כאלה. הרי בשוק הישראלי יש התעללויות בציבור הישראלי יום יום ושעה-שעה, ולו בכמה מקרים גם למען יראו וייראו נעשה קצת סדר.

למען הדיוק, רוב הצעירים שהוזכרו בכתבה בעיתון "ידיעות אחרונות" אינם בוגרי נעל"ה, למעט אחד.

אני סיימתי את הלימודים בשנת 2000. עשיתי שירות קצר של שנה וחודשיים בנח"ל. היום אני עובדת בבית מלון, עבודה מועדפת. בינתיים אני גרה בחולון.

אני רציתי להתייחס לתוכניות נוספות מעבר לתוכנית נעל"ה. הסוכנות היהודית מקיימת את תוכנית סל"ה. מספר הבוגרים של התוכנית עד היום הגיע למעלה מ-6,000 תלמידים ויש לנו גם תוכניות של אולפני קיבוץ, קבוצת גיל שהיא קצת יותר בוגרת אבל עדיין רובם בודדים. בשנה רגילה אנחנו קולטים כ-2,600 צעירים באולפני קיבוץ. בשנה האחרונה קלטנו 1,300, לאור המצב. יש לנו עוד כ-600 צעירים שמגיעים בתוכניות נוספות.

אנחנו מאד מודעים ומבינים את הקושי להביא צעירים מארצות אחרות, בעיקר מחבר העמים, ולשתול אותם כאן בסביבה זרה, בלי מערכת תומכת, בלי משפחה.

אני מחלקת את הבעיה למה שקורה אחר-כך לשני חלקים. יש הגרעין הקשה שזה בערך 2% של נושרים, או לא נושרים, אנשים שסיימו, אבל סיימו בצפורניים ואחר-כך מתברר שהם זקוקים למערכות מסייעות תומכות מעבר למה שהרשויות הרגילות מסוגלות לסייע. לקבוצה הזאת ייעדנו שני פרוייקטים שכבר רצים. אחד נמצא ממש בביצוע ותכף ששי יסביר עליו. יחד עם על"ם פתחנו בתל-אביב מרכז יום לצעירים עולים מנותקים, והוא יספר על ההתחברות לכמה וכמה קבוצות, שזה בפירוש הגרעין הקשה שיצא ממעגל החיים הנורמטיבי, ורובם מתנקזים לעיר תל-אביב.

יש לנו עוד פרוייקט שאנחנו עושים בבאר-שבע – הרשות למלחמה בסמים עם עיריית באר-שבע – הוסטל לצעירים עולים נגמלים, עם היחידה לטיפול בנפגעי סמים. אנחנו גם חתמנו חוזה, אנחנו לקראת ההפעלה, ויש גם ועדת היגוי לענין, מתוך הנחה שגם מי שהתגלה כנרקומן בסופו של דבר השירותים שהמדינה נותנת לא כל-כך מתאימים לאנשים שאין להם שפה ואין להם התחברות לארץ.

אבל יש קבוצה אחרת, מעבר לגרעין הקשה, ואני מאד התחברתי לדברים שאמרת לגבי ההוסטל. כי מדובר על אנשים צעירים, וחלקם לא בשלים, שחלקם כן יכול לשכור דירות אבל הרבה לא יכולים לשכור דירה, הם לא בשלים והם זקוקים לסיוע אם בדירות מעבר, אם בהוסטלים, לאיזה שהוא טווח של זמן עד שהם יעמדו על הרגליים ויוכלו להשתלב במערכות הקיימות. הוואקום הזה הוא משמעותי. הדבר הזה פשוט לא קיים ואנחנו מסתובבים סביב הענין.

במחלקה יש לנו גם רכז לבוגרים שעוסק בפעילות שצוינה כאן, כולל חיילים בודדים. מפעם לפעם אנחנו גם עושים מפעל לחיילים בודדים, כמו רכישת תיקים וכו', אבל זו טיפה בים.

אני מעמותת על"ם, שהניידות שלה שובתות כרגע מול הכנסת בשל מצוקה כספית מאד גדולה. אבל הפרוייקט המיוחד הזה שנקרא "מישהו לרוץ אתו" רץ כבר חודשיים וחצי – שלושה חודשים יחד עם הסוכנות היהודית. מירה קידר ועמותת על"ם זיהו צורך מאד גדול של חבר'ה צעירים בני 18 ומעלה, נוער שיש עוד מה לעשות אתם, יש לאן להפנות אותם דרך כל מיני מוסדות של חסות הנוער, או מרכזים לקליטה ואין לאן להפנות.

בתל-אביב מסתובבים עשרות, אם לא מאות צעירים שהמאפיינים שלהם מאד דומים לבני נוער. הם חיים בזולות, חיים ברחובות. הם יצאו מהחברה הנורמטיבית. אני פוגש ותם ונחשף היום לגיל הזה. אני לא מתמצא בדיוק אם זה נעל"ה, סל"ה או חלום או אולפן קיבוץ או פרוייקט גשר, אבל חלקם הגדול עלו כבודדים לארץ. דרך אגב, אני שומע את שלוש הבנות שדיברו פה ואני בטוח שגם הן במצוקה רגשית קשה, אנחנו רואים אותה. אין לנו לאן לפנות, אין לנו כלים לעבוד עם הילדים הצעירים האלה שחיים ברחובות, מידרדרים לסמים בצורה מהירה מאד, כי הם חיים חיי רחוב.

גם שתייה או רק סמים?

שתייה, אלכוהול, סמים, זאת מסכת חייהם. הם לא עובדים, הם לא מגויסים, הם כבר לא בקשר עם שום מוסד כזה או אחר. הם מחפשים איזה שהוא טיפול, ומה שיש לנו לעשות אתם זה לקחת אותם ליחידות רווחה, שהתיוג שם הוא מאד גדול, כמו היחידה לדרי רחוב בתל-אביב שמטפלת בדרי רחוב קלאסיים בני 30 ומעלה, 40 ומעלה. מה לבחור בן 18 וחצי וליחידה כזאת?

לכן הקימו את "מישהו לרוץ אתו" שאמור לעשות מרכז יום, שיתן להם מקום להתקלח, לכבס את הבגדים שלהם, לקבל מזון, ואני מקווה לנסות לעשות איזה שהוא תהליך שיקום וטיפול. כלומר, כניסה לעבודה, למי שצריך דיור, שירות בצה"ל וכן הלאה.

בחודש האחרון אני מגלה שאנחנו עוסקים בכיבוי שריפות ופחות בטיפול ושיקום שבאמת רצינו לעשות. כל מיני צעירים ששמעו שיש פרוייקט מגיעים אלינו מכל מיני כיוונים ונתקעים בבעיות מאד אקוטיות. בחור צעיר בן 18 וחצי שנפגשנו אתו השבוע, שהיה בפרוייקט "אולפן קיבוץ" בקיבוץ מלכיה, שהבנתי שהוא בינתיים נסגר, עזב, מסיבות שלו, עם שני חבר'ה צעירים. הם הלכו לשכור דירה, חלום של כל צעיר. שני החבר'ה עוזבים אותו ב-1 ביולי. בחור טוב שמועמד לגיוס, רוצה להתגייס, הוא עדיין לא משתמש בסמים, והם תקועים. לאן הוא יפנה?

פה עלה הרעיון של הוסטלים קצרי טווח או איזה שהן אפשרויות של מגורים, שנוכל להתארגן עם הצעירים האלה שבשלבים הקריטיים האלה זה מאד-מאד חשוב. דרך אגב, אני עוד לא מדבר על המקרים הקשים יותר של צעירים שבאמת מכורים לסמים ואלכוהול, חיים חיי רחוב.

באיזה מספרים מדובר?

אני לא סופר אותם, אבל אני חושב שבתל-אביב מסתובבים מאות. אנחנו מכירים בפרוייקט שלנו כמה עשרות צעירים כאלה ואנחנו בקשר אתם.

אבל הם לא בהכרח בוגרי תוכניות. זה הנושא היום.

אתה צודק, אבל למדתי לשאול "איך עלית לארץ"? בשבילי זה נושא יחסית חדש, וחלקם הגדול עלו בתוכניות. חלקם אולפני קיבוץ, חלום, סל"ה. בשלב זה אני פוגש פחות בוגרי נעל"ה, אבל זה קיים וזו בהחלט צרה צרורה.

ששי, אנחנו לא דנים פה רק על בוגרי התוכניות. מתוארת פה תופעה שהמכנה המשותף שלה הוא נערים ונערות שעולים לארץ כבודדים, ללא משפחות. אנחנו דנים לא ב-95% שמשתלבים אלא באותם אחוזים בודדים שלא משתלבים ומה יש לחברה הישראלית כחברה להציע להם, למובסים, כדי להפוך אותם לאזרחים מועילים מהשורה.

אני מקיבוץ יפעת, מטפל בחיילים בודדים בתנועה הקיבוצית. יש לי בערך 2,000 חיילים מטופלים, מתוכם 85% הם לוחמים. מי שלא לוחם יש לו בעיה בצבא. החיילים האלה מקבלים 770 שקל ממשרד הקליטה, מקבלים משכורת של ממוצע לוחם 900 שקל בחודש. אני הצעתי במכתב לראש אכ"א לבטל את שכר הדירה לחיילים בודדים בצה"ל.

אנחנו מציעים להם מסגרת נעל"ה. אני לא מנעל"ה, אני לא קשור לשום גוף. האגודה למען החייל משכנת בתוכה מאות חיילים, שניים בחדר, דירה עם מיקרוגל, עם מכונת כביסה. לרובם, 70% - 80% מהבעיות שלהם נפתרות. משרד הקליטה דואג להם, וגם מנהלת נעל"ה. נעל"ה זה השמנת, זה הנוער הכי טוב שיש לנו. הממוצע של הנתונים האישיים שלהם עולה על הממוצע של בני ההתיישבות העובדת. ממוצע הקב"א שלהם הוא גבוה.

קורים שני דברים. הם באים למבדקים בצבא – בעיקר בנות, וגם בנים – מפילים כמעט את כולם. זה חומר אנושי מדרגה ראשונה, הכי טוב שיש לנו בארץ. אנחנו פשוט יורים לנו כדור ברגל.

אתה מאשים פה את הצבא.

אני לא מאשים אף אחד, אני נותן נתונים. אני פניתי לצבא בנושא הזה.

דבר שני. אני חושב שצה"ל כצה"ל, ככותרת, הוא משרד הקליטה הטוב ביותר שיש לנו במדינה בכל מה שהוא עושה עם החיילים האלה. אני רואה את הכנסים, אני רואה מה ששאול מופז עשה. הוא הזמין את 900 החיילים הבודדים למפגש בלתי-רגיל עם ראש אכ"א. החבילות שהם מקבלים, תשומת הלב שהם מקבלים.

אני בא לסוג אירוע כזה שעשה הרמטכ"ל למאות חיילים בודדים ורואה איך משק"יות ת"ש עושות עבודה של עובדת סוציאלית בת 50 שלמדה עשר שנים ולא עושה מה שהבנות האלה עושות. אבל תמיד יש הפקשושים הקטנים האלה, יש תמיד החייל המתחמק גם מהרצון שלו, דרך אגב. למה הוא עזב את מלכיה? למה הוא לא ביצע גיוס בלשכת הגיוס בצורה מסודרת? אתה לא יכול להאשים רק את נעל"ה או את הסוכנות. אתה צריך לפנות לחיילים עצמם טרום גיוס. זה לא תמיד כך.

יש נושא שאנחנו צריכים לתת עליו את הדעת ולהסתכל בצורה אובייקטיבית. יש לנו ילדים שעושים לנו לא מעט תקלות בנושא של כפילות שכר. אני בא לכלא 6. יושבים שם יוצאי ברית-המועצות שהתחילו באלכוהול וירדו לסמים. למה?

נקודה אחרונה. אני חושב שמשרד הקליטה והצבא חברו יחד ועושים עבודה נהדרת. לפני שבועיים נפגשתי עם משרד הקליטה וקיבלנו החלטות, שיהיה מה שנקרא נאמנים לילדים האלה. זאת אומרת, ילד שנקלע למצוקה תהיה לו כתובת, בתנאי שהוא יוכיח שהוא באמת במצוקה.

ביום ששי האחרון יצאתי מקיבוץ יפעת ואמרתי שאני מוכרח לראות פעם את התופעה הזאת. הייתי משעה 12:30 עד שלוש בבוקר בתחנה הרכבת המרכזית בתל-אביב . 95% מהנוער שישבו שם הם חיילים לובשי מדים, הם עריקים מתוך מצוקה כלכלית. הם חושבים שדרך העריקות והנפקדות הם פותרים את הבעיות שלהם.

צריך להסביר להם השכם והערב, כי אני לא יודע איזו הכנה עושים להם. אני אומר להם: זאת לא ארץ חלב ודבש. אתה צריך לעבוד קשה כדי להגיע לאיזה שהוא "טופ" של הפירמידה. שלפו אתכם, ילדי נעל"ה, כמו עם פנצטה. את השמנת הביאו לארץ-ישראל, ואתם תתמודדו. הם לא עולים כמשפחה. הם עולים אמא עם איזה בחור שהיא חיה אתו והוא לא מוכן שהחייל יישן בבית, אז הוא ישן במרפסת בשיכון ד' בבאר-שבע על מטה מתקפלת. עולה אמא, השאירה את האבא באוקראינה, ובארץ היא מתחתנת עם מישהו אחר, או חיה עם מישהו אחר, או האבא חי עם אישה אחרת. אנחנו צריכים להבין שמוסד הנישואין הוא מאד רופף.

כשאני הולך למשפחה בבאר-שבע, באשקלון או בקרית-שמונה אני רואה מצב לא פשוט. נפגשתי כמה פעמים עם האמא של הקצין מהנח"ל, שעומד לקבל עכשיו צל"ש. המצב הוא שהם תמיד צריכים להוסיף כסף לשכר-דירה. שכר-דירה נמצא בתוך תלוש המשכורת שלהם. על הסכום של 790 שקל שהם מקבלים לשכר-דירה הם צריכים להוסיף עוד 200, 300 שקל בחודש.

ראיתי את ההצעה של חבר-הכנסת הנדל בענין משפחות מאמצות. אנחנו בתנועה הקיבוצית, במסגרת נעל"ה, עושים את זה כבר עשר שנים. לא ייכנס חייל בלי משפחה מלווה או איש מלווה. הוא לא ייזרק לכלבים בקיבוץ. אבל אני לא אכשיל אותו, אני לא אתן לו לקנות במכולת בהקפה.

אבל ההצעה הזאת עלתה לגבי בוגרי נעל"ה ואחרים שסיימו את השירות הצבאי.

אם בצבא הם חזקים ויש להם בסיס מוצק, לרובם יש עם מה ללכת הלאה החוצה. רוב החיילים שאנחנו קולטים בקיבוצים הם לוחמים.

שכר הדירה משאיר להם פרצות. האגודה למען החייל שעשתה עבודה טובה בתחום הזה, כבר לא עושה. אמרו שיוסיפו 850 שקל לכל קיבוץ שיאמץ חיילים בודדים, וישפרו את החייל בעוד 251 שקלים, אבל שום דבר לא נעשה. דרך אגב, 90% מהחיילים בתנועה הקיבוצית כבר גרים בחדרים, אבל יש לנו מצוקה, כי רבים מהם רוצים להישאר בקיבוץ אז אנחנו שמים אותם שניים בחדר. אנחנו מלווים אותם בכל השירות הצבאי שלהם ודואגים להם.

לכן אני מציע לא לשים להם מקל בין הגלגלים.

תודה רבה. נציג צה"ל, בבקשה.

לא אחזור על כל הפעילויות שהצבא עושה בתחום קליטת עלייה, כי רק לקטע הזה דרוש הרבה זמן. רק אומר שהפעילות שלנו מתחלקת לשלושה רבדים: 1. טרום גיוס לקראת ההכנה לגיוס, אנחנו עושים את זה באמצעות מד"נים, מורות-חיילות ופעילויות נוספות. אנחנו עושים את זה במהלך הגיוס גם בתחום ההעשרה וגם במהלך הליווי תוך כדי שירות ולקראת שירות. בשלושת הדברים האלה אנחנו עושים הרבה מאד פעילויות.

אם אייחד את הדיון כרגע לנעל"ה, שזאת הסיבה להתכנסות, אגיד שהאוכלוסייה הזאת מתאפיינת, וזה נאמר כאן קודם, באיכות מאד גבוהה. כלומר, האנשים האלה הם איכותיים מדרגה ראשונה ואנחנו רואים אותם כמעט לכל האורך בצבא. אנחנו מוצאים אותם בכל המערכים, גם בהיבט של המערכים הטכניים, גם בהיבט של המערך הלוחם.

זו אוכלוסייה מאד איכותית , אבל היא מתאפיינת בבעיות ת"ש מאד קשות. אזכיר רק נתון סטטיסטי אחוזי. אנחנו מדברים על 60% בערך שיש להם בעיות ת"ש – תנאי שירות – כאלה ואחרות. כאלה שיכולים להיות מקבלי סיוע, כאלה שמוכרים כחיילים בודדים, כאלה שהם זכאי סיוע או כאלה שמקבלים שכר-דירה.

עם זאת, לפי הנתונים שנמצאים בידינו האוכלוסייה הזאת מתפקדת בצורה יפה מאד גם בקצונה, למרות שהיינו רוצים לראות יותר קצינים.

הבעיה שכמובן הוזכרה כאן היא הפעילות שנעשית אחרי השחרור, שיכול להיות שהיא אינה מספקת.

אני רוצה שתתייחס לשתי נקודות שהעלה צביקה לוי. 1. הבנות, שלמרות הקב"א הגבוה הן לא עוברות קורסים.

אני לא יודע מאין נלקחו הנתונים האלה.

לא חשוב. גם אתה בעצמך אומר שגם עם הבנים שמגיעים לקצונה יש בעיה. נקודה שנייה היא שכר הדירה שהוא העלה. במקום לתת שכר-דירה ישירות, להגיע לפתרונות דיור חלופיים.

זה דבר שאפשר לפתור אותו. בנקודת הזמן הנוכחי ובתנאים שאנחנו רואים, ועל-פי מה שאנחנו מדברים עם האנשים, כרגע זה הפתרון הטוב ביותר שאנחנו יודעים לעשות. זה לא אומר שהרעיון לא שווה בחינה. הוא שווה בחינה בפני עצמו. אני אומר עוד פעם, מבחינת מיצוי היינו רוצים לראות אותם יותר ברמת הקצונה. אנחנו צריכים לזכור שאנחנו לא פוגשים אותם רק בשירות הסדיר אלא אנחנו גם רואים אותם עשרים שנה לאחר-מכן במערך המילואים. לכן יש לנו אינטרס לראות מה קורה אתם הלאה.

בכל אופן, אין לך תשובה לשאלה מדוע בנות לא עוברות מיונים יותר איכותיים.

לגבי האחוזים שנאמרו כאן, אני לא מכיר אותם.

קודם-כל לענין הקצינים, צה"ל ואגף בוגרים עושים עבודה בנושא הזה. אנחנו אמורים להיפגש ב-8 בחודש עם קצינים וקצינות בוגרי התוכנית שמשרתים בצה"ל, ביחד עם חיל חינוך אנחנו בודקים איך הם הגיעו לקצונה וכדומה, על-מנת להגדיל את מספר הקצינים והקצינות בקרב מסיימי התוכנית ומשרתים בצה"ל. זה נתון אחד.

לגבי הנתון השני - דיור, בנוסף לאגודה למען החייל ניתן לקבל דירות שהצבא שוכר עבור הבוגר/בוגרת, ואז לבוגר/בוגרת אין קשר עם משכיר הדירה וחלק מהבעיות כן נפתרות.

כמי שעובד עם הצבא אני יכול להגיד שכל פנייה שלנו כאגף בוגרים לגבי כל מלש"בית שאני פונה למנהל גיוס, רמ"ד קד"צ וסגן ראש המנהל שנוסתה, כל הדלתות פתוחות. אם יש לנו חומר אנושי שלא בא לידי ביטוי במיונים של צה"ל, והמוסד החינוכי מערב אותנו, כמעט כל בן או בת מתקבלים ב-100%. יתרה מכך, יש אפילו הנחיה של תת-אלוף לאופר, כאשר צה"ל משבץ שלושה חודשים לפני גיוס את החבר'ה ביחידות השונות, יש העדפה מתקנת לבוגרי תוכנית נעל"ה, וזה ייאמר לשבחם, שלא ייווצר מצב שהוא בנתונים אבל הוא לא התקבל כי אין מקום.

ברור. האם אתה מלווה אותם גם לאחר השחרור?

אנחנו מלווים אותם לאחר השחרור. במכרז עצמו מדובר על שנתיים בלבד. בדרך כלל הם מתחתנים אחרי שנתיים.

הם מתחתנים מוקדם?

להיפך, אבל אתה לא עושה לזה פרסום כי מחר אתה לא תעמוד בזה. אנחנו פונים לאנשים פרטיים ומבקשים שיתרמו, ויש לנו בוגרים שאנחנו מסייעים להם. יושבת פה כרמלה אלכסנדרון, שהפנתה אלינו בוגרת שלה בת 24 והיא קבלה סיוע. אבל אני לא יכול לחלק, כי אין. היא נשואה פלוס. היינו צריכים לשחרר אותה מצה"ל ועזרנו לה. לא היה מקרה אחד שהובא לידיעתנו שלא טופל.

ברשותכם אעיר מספר הערות בנושא כפי שהוצג ואתייחס לדברים שנאמרו כאן מנקודת המבט של משרד הקליטה, שמטבע הדברים היא אולי טיפה שונה, כי אנחנו לא עוסקים דווקא בפרוייקט כזה או אחר אלא באוכלוסיות גדולות יותר, הן בהיקף והן במגוון.

החיבור שלנו לפרוייקט מהסוג של נעל"ה וסל"ה שהוזכרו כאן הוא לקראת תום הפרוייקט. כלומר, הנער בגיל כזה או אחר נמצא במסגרת הפרוייקט ושם הוא מטופל כפי שהוצג כאן, אלא שאנחנו כמשרד הקליטה בנינו דפוסי סיוע ליציאה מחממת הפרוייקט אל החיים האזרחיים לכל דבר, מי בצבא, מי בלימודים האקדמיים, או לאן שהוא יגיע.

החיבור הזה הוא זה שהוזכר כאן על-ידי מספר אנשים לקראת תום פרוייקט, דפוסי סיוע מיוחדים, מועדפים למשתתפי הפרוייקט. אני לא אכנס כרגע לפרטים המדויקים של הסיוע, אבל הוא גם כספי באופן מיוחד, בעיקר לגבי אנשי נעל"ה, וגם מועדף בכל הקשור ללימודים אקדמיים ונהלים כאלה ואחרים של משרד הקליטה. אם תרצו לשמוע פירוט נוסף של הסיוע, נמצאת אתי אביטל טוך שעוסקת בזה יום-יום והיא תוכל למסור פרטים יותר מדויקים.

אבל מהנקודה הזאת שבה האנשים שיצאו מהפרוייקט איש-איש לדרכו אנחנו רואים ומאמינים שכך צריך לנהוג, ואותו ולדימיר שהוא היום בן 19, הוא בוגר הפרוייקט, חייל עולה, כמו כל חייל עולה אחר שלא הגיע במסגרת הפרוייקט, וזה הוזכר כאן בעיקר על-ידי נציג על"ם. אני רוצה להגיד לכם באחריות, לבי ותשומת-לבי יותר לזה שאינו בוגר נעל"ה ואינו בוגר סל"ה, שמצבם הבסיסי טוב יותר משל האחרים, ואני לא רואה שום הבדל בין חייל עולה שהוא בוגר נעל"ה לבין חייל עולה אחר שהגיע כפי שהגיע לצה"ל. תשומת הלב הממסדית שלנו דומה וכך היא צריכה להיות לדעתי.

ה"העדפה" או הדחיפה קדימה היא באמת בתקופת המעבר, אבל לאחר שגמרנו את המעבר הם מבחינתנו עולים הזכאים לסיוע כמו כל העולים האחרים, וכנ"ל גם בקטע של הלימודים האקדמיים או על-תיכוניים, איש-איש לפי דרכו.

זו הערה, להערכתי, מאד משמעותית, כי אנחנו המשרד מנהלים ויכוח עם התוכניות למיניהן אשר "דורשות", ואני מבין את נקודת המבט שלהן, יחס מיוחד או טיפול מיוחד. לדעתי זה לא נכון. אם צריכים לתת טיפול, צריכים לתת טיפול לכל הקטגוריה, ולא חשוב מאיפה האנשים הגיעו ומה מקורם בעבר. זו הערה אחת.

הערה שנייה היא פונקציה של גילאי האנשים שבהם אנחנו עוסקים. זה יכול להיות 17 או 21. זה פוסט נוער, אלה עדיין לא אנשים בשלים, והם בכל מקרה בארץ חדשה, נרצה או לא נרצה. שוב אני אומר שלבוגרי נעל"ה יש יתרון גדול על כל האחרים. הם כבר אחרי שלוש שנים של פנימייה ישראלית לכל דבר, עם עברית ועם בגרות ישראלית, אז תארו לכם מה מצבם של האחרים.

יש באמת שאלה אם אנחנו מתייחסים אל הגילאים כפרמטר שמשפיע על המערכת הארגונית מבחינת ההתארגנות שלה לטפל בקהל הזה, אך ורק מהנובע על-פי גילו, או מהנובע על-פי הצרכים המקצועיים שלו. זאת אומרת, אם הבחור המסוים הזה רוצה, והוא בעל כישורים להמשיך ללמוד, האם ליצור איזו שהיא מסגרת של מנהלת מיוחדת שתטפל בצעירים בכלל, או אנחנו נטפל בו באמצעות המערכת המקצועית שמטפלת באנשים שהלכו ללמוד. שוב, תזכרו מה אמרתי קודם.

זאת אומרת, בוגר נעל"ה, בוגר סל"ה או בוגר אולפן קיבוץ שיגיע ללימודים אקדמיים מטופל על-ידי מנהל סטודנטים שזה תפקידו, ואנחנו לא חושבים שצריך להקים גוף מיוחד שיטפל בהם כי הם בני כך וכך שנים. כך גם בנושא התעסוקה או בכל נושא אחר שעולה מתוך הצורך לטפל בו.

עם זאת אני רוצה להגיד שעלתה פה וצפה בעיה אחת אמיתית, היא אקוטית והיא באמת חותכת את כל הנוער בגילאים האלה, וזה נושא דיור הקבע שלהם. עלו פה וריאנטים שונים של נסיון לפתרון, משכר-דירה ודרך הוסטלים או מקבצי דיור, והפתרונות שצה"ל נותן לתקופת הצבא, ואני רוצה שתזכרו מה קורה יום אחרי השחרור, וגם הם לא אידיאליים, וגם בהם טמונים הרבה מאד קשיים, אבל הם טובים מכלום.

בנושא הזה, לדעתי האישית, לא ניתנה מספיק תשומת-לב המערכת – אני מרשה לעצמי לדבר בשם המערכת הקולטת – לגילאים האלה, ואני לא חושב שכרגע צריך לפרט מה הסיבה, אם זה מחסור במשאבים או תפיסת עולם. הרי אנחנו יודעים שזה קורה לא מרשעות ולא מרוע לב. תמיד יש סדר-עדיפויות כפי שנקבע ואז יש כאלה שמועדפים ויש כאלה שאינם מועדפים.

נכון, בשנים האחרונות תשומת הלב בנושא הדיור הציבורי ניתנה לאוכלוסיות המבוגרות יותר, שבמשך שנים הן לא היו בטיפול, ונתקבלה החלטה אסטרטגית שמירב המשאבים ומירב הפתרונות הולכים לאוכלוסייה הקשישה, למשל, ואין ספק שזה בא על-חשבון האוכלוסייה האחרת, כי סל המשאבים הרי נתון, הוא ידוע והוא מוגבל.

אתן לכם דוגמה לאבסורד, אם תרצו. המסלול העיקרי הוא סיוע בשכר-דירה, שגם הוא לא עודכן כבר שנים על-ידי משרד השיכון. הוא היה 250 שקל לאדם זכאי לחודש, וגם זה ירד עם הקיצוץ האחרון בכמה עשרות שקלים. וגם עם מתאחדים שלושה אנשים בדירה זה 750 שקל, ולך תמצא דיור בשכר-דירה מהסוג הזה. חיילים-עולים מקבלים קצת יותר, כי הם מקבלים גם מצה"ל תוספות על-פי סיווגם ביחידות הלוחמות וגם איזו שהיא השלמה ממשרד הקליטה. אבל זה בעצם לא משנה, העדכון הבסיסי לא קרה והסכומים כפי שהם באמת לא נותנים פתרונות.

ברמה התיאורטית המסלול של מקבצי דיור בהוסטלים הוא כמובן המסלול הנכון לפי תפיסת עולמנו, אבל לצערי, וכולנו יודעים את זה, הוא לא קיים כרגע אל מול הגילאים האלה. יכול להיות ששווה לקיים דיון נפרד רק בנקודה הזאת כדי לראות אם אפשר לעשות שינוי בכללי המשחק, שאני מזהיר-אומר מראש שהמשמעויות של הדבר שאני מדבר עליו זה מאות מיליוני שקלים, אבל יכול להיות שהגיע הזמן לעסוק בסוגייה הזאת ולטפל בה. כי יתר הצרכים שעולים אל מול הגילאים הללו, נראה לי שפחות או יותר מטופלים בצורה סבירה. הדבר האקוטי הוא ספור הדיור ואותם 2% - 3% יוצאי-דופן שנפלטים מן המערכות ודורשים תשומת-לב מיוחדת.

אני מצטרפת לכל מה שנאמר פה, וההערכה שלי לכל הצוות של נעל"ה היא גדולה מאד. אבל יושבות פה הבנות עם מצוקה מאד גדולה ואנחנו מדברים על כספים והנושא של הכסף הוא לא רק בעיה של ילדים מנעל"ה, זו בעיה כללית של הצעירים.

אני חושבת שמה שהבנות האלה שידרו, וגם הבוגרים שלי, אבל להם יש כתובת והם מגיעים אליי – זה איזה שהוא גוף שאחרי שהם מסיימים את השירות הצבאי, לאו-דווקא גוף שנותן כסף אלא גוף ששומע את המצוקות שלהם, מכוון אותם, תומך בהם ועוזר להם לחשוב יחד מה עושים הלאה. פעמים רבות הבוגרים שלי חוזרים, חושבים שהכל מתמוטט, אנחנו יושבים יחד שעה-שעתיים, אני צועקת "עזרה" לצביקה ולאיציק, ויחד עם הילד דנים ומנסים לפתור את הבעיה.

לפעמים אני קצת מושכת מהמשק, אבל אין לי כספים. יש לי עצה, יש לי תמיכה, יש לי יד מחממת ולב, ואני חושבת שאת זה אין לבנות האלה, שלא היה מי שידריך אותן מה לעשות, ואני לא אכנס יותר לעומק. לפי מה שהן ספרו הן לא מצאו את הכיוון לכפר בתיה, ולכן מוכרח להיות, לדעתי, איזה שהוא גוף, לא שמחלק כספים, כי אני נגד חלוקת כספים סתם, אבל שיכוון אותם, שייתן להן יד תומכת למשוך עוד קצת קדימה.

אני מסיימת עכשיו עבודה עם קבוצה שלישית. גם אצלי בקבוצה היו חבר'ה שנפלטו מהצבא עקב חבר, והן ספרו לי על כך לאחר מעשה. המשכתי, קיבלתי אותם, תמכתי בהם, ועם הנפילות שלהם המשכנו הלאה, ועדיין אני ממשיכה לתמוך בהם, אבל יש להם אל מי לפנות והם לא הגיעו לרחוב.

אני חושבת שזה קטע שמשרד הקליטה, כמי שקולט, חייב לדעת שמוכרח להיות להם גוף, הוא צריך להיות מפורסם בכל מקום ולקרוא לנוער: בואו תקבלו את התמיכה הזאת.

את מציעה טיפול פרטני.

יכול להיות. גוף שייתן לילדים האלה איזו שהיא הכוונה. לילדים שלי יש הורים, להם אין, ואם יש להם, הם בעצמם לא יודעים מה לעשות עם עצמם.

באופן אישי אני עוסק בשפיה בנעל"ה שש שנים לסירוגין מאז נעל"ה א'. אני חושב שבמסגרת המוסדות שקולטים צריכים לקבוע מדיניות שהמוסד מלווה את התלמיד הבוגר לא שנתיים, זה יכול להיות ארבע ושש שנים. כמו שבבחינות בגרות המוסד המחנך מלווה את התלמיד גם עם סיום הצבא וגם אחרי עשר ועשרים שנה הוא בא לעשות בחינת משנה במוסד שלו, ואנחנו רואים עצמנו אחראים להשלים לו את בחינות הבגרות והלאה, יכול להיות שמסגרת הא'-ב' של נעל"ה המוסד הקולט צריך להיות אחראי לתלמיד הבוגר, פלוס אמצעים. כי מעבר לענין הערכי, מוסרי, ציבורי, לפעמים דרושים גם משאבים, ולא הייתי מבטל את זה. יכול להיות שצריך להפוך את זה לענין של חובה ולא ענין וולונטרי, לא ענין של חני א' או כרמלה ב' אלא זה חלק מהמערך של המוסד הקולט. אני מדבר על ארבע שנים. אני מעריך שאחרי ארבע – חמש שנים מתום השירות חייבים לתקצב את הנושא הזה. מלבד רצון טוב צריכה להיות פה עזרה של המדינה.

אני אחראית על תחום נוער עולה בעמותת על"ם.

אחת הבעיות הקשות שאנחנו נתקלים בהן היא מסגרת שנותנת מענה לנוער עולה שנמצא בקבוצת סיכון. אנחנו מאתרים מאות בני נוער עולה מחבר העמים שנכנסים לקבוצת סיכון עקב העדר יידע ומידע. הבעיה שאותה הציגו כאן הבנות נכנסת גם היא לסוגייה הזאת. אני חושבת שאם היתה קיימת איזו שהיא מסגרת שקולטת ונותנת מענה לזה, היינו יכולים למנוע הרבה בעיות, הרבה סיכון, וגם זה קשור לנעל"ה. זאת בעיה שחותכת את כל הגילאים ואת כל השכבות בקרב אוכלוסיית העולים.

אני רוצה להציע הצעת סיכום. קודם-כל אני רוצה לקבוע שהפרוייקטים, גם לפי מה שנשמע פה, הם הבטחה גדולה על-פי כל קנה-מידה. עם זה, מכיוון שעשינו פה בפירוש ניתוח כאשר הבאנו בני נוער ללא משפחותיהם ארצה, יש לזה מחיר. גם אם המחיר הוא בשוליים מה שנקרא באחוזים נמוכים, אנחנו עדיין יודעים שכל בן-אדם הוא 100%, ופה אנחנו נדרשים לטיפול, ועל זה היה הדיון.

1. הוועדה מברכת את מנהלת נעל"ה על העבודה המבורכת שהיא עושה בקרב בוגרי התוכנית לשיפור קליטתם בארץ והשתלבותם במעגלים חברתיים קונסטרוקטיביים.

2. הוועדה קוראת למשרד החינוך, הקליטה והשיכון לפעול להרחבת העיסוק בבוגרי נעל"ה מעבר לשנתיים שאחרי גמר לימודי התיכון, ולפחות עד תום השירות הצבאי.
3. הוועדה קוראת לצוות ההיגוי הבין-משרדי לענין תוכנית נעל"ה לגבש המלצות ומסקנות בבעיות שנדונו בוועדה: מצוקת הדיור של בוגרי נעל"ה והשוואת התנאים של בוגרות נעל"ה בשירות הלאומי לאלה המתגייסים לצה"ל.

4. הוועדה קוראת למשרד החוץ להסדיר בדחיפות את הליך ההגירה של בוגרי נעל"ה בשלב התאזרחותם בארץ.

5. הוועדה קוראת למשרדי הממשלה הרלוונטיים להקים צוות היגוי בין-משרדי לטיפול בעולים בודדים בוגרי תוכניות סל"ה, "חלום", "בית ראשון במולדת" ו"אולפני קיבוצים", הנתקלים בבעיות קשות של דיור וכלכלה במהלך השירות הצבאי ולאחריו. צוות ההיגוי שיוקם ימצא פתרונות טיפול לגבי אותם עולים בודדים שנשרו ממסגרות שונות המוגדרים "מובסים" שכן הם משוטטים ברחובות, ללא חיבור עם שירותים תומכים בקהילה ומתאפיינים בשימוש רב באלימות, במעצרים חוזרים ובשימוש ואלכוהול וסמים.

זו הרבה מאד עבודה. ברור שהכל גם קשור בתקציבים, אבל לפני התקציבים גם בתפיסה וביכולות לגייס את המערכת.

לסיום, אם נסתכל על המספרים, עד היום גם בסל"ה וגם בנעל"ה יש למעלה מ-10,000 בוגרים, ויש עוד בצנרת. כלומר, בהחלט מדובר על מספרים מאד משמעותיים, על אנשים שנבחרו, מה שהצבא קורא הקב"א הגבוה, האיכותי, ולצערי כמו תמיד, בגלים גדולים כאלה יש גם אלה שאינם משתלבים שמשלמים מחיר אישי מאד קשה כתוצאה מהקליטה, התפרצות מחלות נפשיות – הכל יכול להיות.

אני בהחלט חושב שאנחנו כמערכת חייבים לתת דעתנו לא רק להצלחות אלא גם לאותם כשלונות בשוליים ולנסות לגבש להם פתרונות, כי בסופו של דבר כל אדם הוא 100% בן-אדם.

תודה לכולכם. הישיבה נעולה.


- - - - - - - -

הישיבה הסתיימה בשעה 10:40