פרוטוקולים/ועדת קליטה/5268



7
ועדת העליה, הקליטה והתפוצות
5.6.2002

פרוטוקולים/ועדת קליטה/5268
ירושלים, ח' בתמוז, תשס"ב
18 ביוני, 2002

פרוטוקולים/ועדת קליטה/5268
ירושלים, ח' בתמוז, תשס"ב
18 ביוני, 2002

הכנסת החמש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב רביעי




פרוטוקול מס' 227
מישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
שהתקיימה ביום רביעי, כ"ה בסיון התשס"ב – 05.06.2002 – שעה 09:00

1. במלאת שנה לאסון בדולפינריום – ישיבה מיוחדת לקבלת דיווח של הגורמים
המטפלים בעולים החדשים נפגעי איבה והאסון האווירי של המטוס הסיבירי.

חברי הוועדה: צבי הנדל – היו"ר
ויקטור בריילובסקי
סופה לנדבר
מיכאל נודלמן
מרינה סולודקין
אלכסנדר צינקר
איוב קרא
יורי שטרן

מורג מקייטן - ענף ביטוח ותביעות, משרד הביטחון
שולה טל - מנהלת אגף נפגעי נפגעי איבה, המוסד לביטוח
לאומי
שמואל פינצ'י - מנהל אגף שיקום, המוסד לביטוח לאומי
שרה כהן - מנהלת מחלקת רווחה, המשרד לקליטת העליה
אנטולי דובז'נסקי - המשרד לקליטת עליה
אלכס פרידברג - מפקח אגף קליטת עליה – מחוז תל אביב, משרד
החינוך
דליה פרשקובסקי - פסיכולוגית בכירה מש"פי – שרות פסיכולוגי
ייעוצי, משרד החינוך
עדנה גרוס - מנהלת מחוז תל אביב והמרכז, משרד העבודה
והרווחה
יעל הרמל - מנהלת השרות לרווחת הפרט והמשפחה, משרד
העבודה והרווחה
יחזקאל לביא - מנהל האגף לתכנון אסטרטגי, משרד הפנים
עו"ד גלית לביא - לשכה משפטית, משרד הפנים
חיים צ'סלר - גזבר הסוכנות היהודית
בועז הרמן - מנהל פרוייקטים מיוחדים, הסוכנות היהודית
רוני ויניקוב - דובר הסוכנות היהודית
אייל פרנקל - יועץ בכיר לגזבר, הסוכנות היהודית
ישראל שוורץ - סמנכ"ל בכיר לאכלוס, משרד הבינוי והשיכון
רות בר-און - מנכ"ל סל"ע – מרכז סיוע לעולה במשבר
קרן סיוון - מתנדבת, סל"ע
אנה וישביין - נפצעה בפיגוע במלון "פארק"
ולדימיר וישביין - אשתו נפצעה בפיגוע במלון "פארק"
לודביה טלקר - בתה נהרגה בפיגוע בדולפינריום
דריה קוצ'ניק - אמה נהרגה בפיגוע בשוק מחנה יהודה
ילנה סטריקובסקי - בתה נהרגה באסון המטוס הסיבירי
עדנה שקלים - נפצעה בפיגוע בקינג ג'ורג'
סבטלנה אוגורנקו
אירינה גנין

וילמה מאור

הדס דויטש



----------------------























במלאת שנה לפיגוע בדוךפינריום – ישיבה מיוחדת לקבלת דיווח של הגורמים המטפלים בעולים החדשים נפגעי איבה והאסון האוירי של המטוס הסיבירי.

בוקר טוב. התכנסנו היום למעין ישיבת מעקב.

אנחנו עומדים היום בערך שנה אחרי האסון שקרה בדולפינריום, שהפך למעין סמל בים-האסונות, שאנחנו עוברים גם ברגעים האלה. לפני אסון הדולפינריום ואחריו קרו הרבה אסונות, ומצאתי את הזמן הזה, בהמלצתו של ידידי, יורי שטרן, לעשות פסק זמן וחשבון נפש כדי לראות איפה אנחנו עומדים ומה היחס של המדינה כלפי הנפגעים. אני רוצה לשמוע דיווח גם על אסון המטוס, שכנראה אינו אסון טרור, שנפל בדרכו לנובוסיבירסק;לשמוע גם מאלה שצריכים לקבל את העזרה מהמדינה וגם ממשרדי הממשלה. אני מקווה שנגיע לתוצאות, ונראה היכן יש לתקן. אני כבר יודע על מקרים שבהם צריך לתקן.

אני רוצה להתחיל מאלה שאמורים לקבל את הסיוע ולשמוע היכן הדברים עומדים מבחינתם, אבל לפני כן נשמע את רות בר-און שעומדת בראש סל"ע, שנמצאת בקשר כמעט עם כולם, כדי לראות איך היא מתרשמת מהמציאות בכל הקשור לעולים הנפגעים בפיגועים, אלו דברים הם בסדר מבחינת המדינה ואלו נקודות אינן בסדר.

נאבקנו שנים רבות ביחד כדי לראות את העליה מברית המועצות, וזכינו לראות את העלייה הזאת. כשנאבקנו ידענו שבתוך העליה הזאת יש אוכלוסייה מעורבת ושבעולם היהודי בתפוצות היום יש נישואי תערובת והתבוללות, ולקחנו את כל זה בחשבון כשנאבקנו להוציא אותם משם. לא נאבקנו כדי שהם יגיעו לכאן לפיגועים, אבל יש עולים שגורלם לא שפר עליהם, ונפגעו בפיגועים ובאסונות כמו אסון המטוס, בין אם זה פיגוע או לא פיגוע. השאלה שעומדת על הפרק עכשיו היא איך אנחנו פותרים את הבעיות שנמצאות בפינות, הבעיות שאינן המכלול. יש הרבה שיתוף פעולה של מוסדות, גם של הסוכנות היהודית, גם של הביטוח הלאומי, גם של משרד הקליטה, גם של משרד העבודה והרווחה. אנחנו מתעלים על עצמנו בשיתוף פעולה וברצון כן לפתור בעיות אבל נשארו פינות שהן פינות ללא חמלה, ולכן הייתי רוצה שתכירו פה שתיים מהנשים שבאו איתנו. אחת מהן היא ילנה סטריקובסקי, שבתה נהרגה באסון המטוס.

אני מודה לכל מי שהשתתף במצב הטראגי שלנו. אלה הן הטרגדיות שמפרקות משפחות ושוברות את החיים, אבל חייבים להמשיך לחיות.

הבת הגדולה שלי, רינה, היא זאת שנספתה באסון המטוס, והבת הקטנה יותר, בת 19, גם היא חיה פה. שתיהן היו סטודנטיות באוניברסיטת תל אביב, וכשהן היו יחד הייתי יחסית רגועה. אמנם הבנות שלי הן עצמאיות, אבל אחרי האסון כמובן שהיה מאוד קשה לבת הקטנה, אנסטסיה, והיינו צריכות להיות יחדבשנה הזאת אנחנו באמת יחד, הרגשנו את הצורך להיות אחת ליד השניה, ואני מאוד מאושרת על שהיא לא עזבה את הלימודים באוניברסיטה. הבעיה היא שאין לי מעמד פה. אני בעלת תואר שלישי, יש לי מקצוע ביד, אבל אני לא יכולה לעבוד כי אף אחד לא לוקח אותי בחשבון ברצינות כעובדת, היות ואין לי אזרחות ותושבות. אין לי ביטוח רפואי, ואין לי אפשרות לעזור לבת שלי.

אנחנו פנינו למשרד הפנים בבקשה לדאוג לפחות לתושבות קבע.

דיברתי עם עורכי הדין שמטפלים במשפחות האלה. יש 18 בקשות בסך הכל מאז אסון המטוס לתושבות או לאזרחות, ואף אחת מהן לא נענתה בחיוב על ידי משרד הפנים. רוב הבקשות באות מאנשים שלא נותרו להם הרבה קרובי משפחה, אבל כולן נדחו.

אני רוצה להסביר, שהיא קיבלה ארבע הצעות עבודה, אבל אף אחד לא יקח אדם עם תואר שלישי לעבודה, כשיש לו רק אשרת תייר.

אני נפגעתי בפיגוע במלון "פארק" בנתניה, ועכשיו אני משותקת בחצי גוף. אני זקוקה לאמא שלי, כי היא גם מטפלת בילד הקטן שלי, בן שנה וחצי, בזמן שאני נמצאת בשיקום בתל השומר. לכן כתבנו מכתב למשרד הפנים, אבל קיבלנו תשובה שלילית. עכשיו יש לה אשרת תייר. מכתב לראש הממשלה, וקיבלנו הבטחה למתן תושבות קבע לאמי. שבוע לאחר מכן, אתמול, קיבלנו תשובה שהיא תוכל לקבל רק ויזה לשנה, ואולי לאחר מכן תקבל תושבות קבע.

אני מברך את יושב ראש הוועדה על היוזמה. לוועדה הזאת יש משקל לא קטן בטיפול בנפגעים הרבים של העליה החדשה שזה מקרוב באה, שמשלמת מחיר כבד. הנפגעים מהאוכלוסייה הזאת מהווים, לצערי הרב, אחוז הרבה יותר גבוה מהאחוז שהאוכלוסייה הזאת מהווה בארץ, משום שמדובר באוכלוסייה חלשה, שמשתמשת באמצעי תחבורה ציבוריים. הרשויות הממלכתיות עושות כל מאמץ לסייע להן, והסוכנות היהודית, שהיא ארגון יהודי בינלאומי, רואה את הסיוע להם כעניין מרכזי במדיניות שלו. כגזבר הסוכנות היהודית חשבתי שאנחנו בסוכנות חייבים לעשות מאמצים חשובים כדי להקל על הציבור שנפגע. אני מאוד מברך את הפעולות של סל"ע ואת רות בר-און, שמכהנת בתפקיד שבעבר אני כיהנתי בו. אני חושב שהיא הצליחה להפוך ארגון שפעם עסק בפתיחת השערים בברית המועצות לשעבר לארגון שמסייע לעולים. אנחנו נאבקנו על פתיחת השערים, רות בר-און נאבק עכשיו בפתיחת הלבבות של העולים, ואני מברך על כך. בתקציב המועט שיש לסל"ע, אני חושב שהיא עושה עבודה נהדרת.

בסוכנות היהודית, שזה הארגון המרכזי שמסייע בעליית היהודים לארץ ואחר כך בסיוע ראשוני בארץ, יש לנו יכולות הרבה יותר גדולות מאשר לסל"ע, אנחנו משתדלים לסייע בתחומים הבאים; הקמנו קרן לנפגעי טרור, המיועדת לכלל אזרחי המדינה, כשהסיוע ניתן בערכים כספיים גבוהים בדרך כלל. אנחנו גם עוזרים באמצעות נוהל החרום, בעיקר לעולים חדשים. הקרן לנפגעי טרור, שהוקמה ב- 26.02.02, במיוחד לאחר הפיגוע בדולפינריום, סייעה עד היום למאה בתי אב בסכום כולל של למעלה מ-4 מיליון שקלים. מתחילת מהומות הדמים מספטמבר 2000 עד היום סייעה הסוכנות היהודית במסגרת נוהל החרום בסכום של 430,000 שקל ל- 54 משפחות נפגעי טרור.

תן לנו דוגמא על פי אלו קריטריונים אתם מחלקים.

לנפגעי הדולפינריום הסוכנות היהודית הגישה בדולרים סיוע של למעלה מ- 82,000 דולר למשפחות, שזה למעלה מ-400 אלף שקל. לנפגעי האסון הנורא של התרסקות המטוס הסיבירי הסוכנות היהודית סייעה בקרוב ל- 28,000 דולר. סך הכל: 111,000 דולר, לכל משפחה בהתאם לקריטריונים שהעמדנו בפנינו. מכיוון שמדובר על סכומי כסף שמגיעים מתנדבים מארצות הברית ומשאר העולם, העמדנו בראש הקרן הזאת את השופט לינדנשטראוס, שופט בית המשפט המחוזי בחיפה, כדי שכל הקריטריונים יהיו אובייקטיבים. הנהלת הקרן מורכבת כולה משופטים, אנחנו ביקשנו מנשיא בית המשפט העליון אהרון ברק לשחרר את מר לינדנשטראוס לצורך העניין הזה ואנחנו שמחים שכך נעשה.

אני יכול להתחייב פה בפני היושב ראש ובפני עם ישראל שהסוכנות היהודית תמשיך ותסייע למשפחות נפגעי הטרור, והלוואי ולא יהיה עוד צורך בזה. אנחנו מרגישים חובה עליונה לנסות לעמוד לימינם בשעה הקשה הזאת, כשחלק מהמשפחות רוצות שיבואו הנה אמא או אבא, או אח או אחות, או בן. מדובר כאן במקרים הומניטריים מהדרגה הראשונה, ובעניינים האלה אנחנו מסייעים ללא חשבון, גם במקרה של המטוס הסיבירי שאני בעצמי נסעתי עם המשפחות למקום האירוע על מנת לעזור להם במקום. משמעות הסיוע פה היא לא רק בטפיחה על השכם אלא בסיוע כספי שהוא החשוב. באותו זמן כיהן סגן השר יורי שטרן שעמד יחד אתי ועם המשפחות בתקופה מאוד קשה. אני חושב שהסיוע המורלי הוא חשוב, אבל הסיוע הכספי לא פחות.

ברשותך, כבוד היושב ראש, אני רוצה לבקש מעדנה שקלים, שהיא בעצמה עולה, שתאמר מספר מלים על המקרה שלה.

עליתי מאירן עם שלושה ילדים לפני כמעט חמש שנים, ועבדתי בחנות נעליים. לפני שנה וחודשיים אישה ערבייה נכנסה ושפכה עלי חומצה. יש לי כוויות מאוד קשות, חודשיים הייתי מאושפזת, עברתי שלושה ניתוחים פלסטיים, השתלות ועוד שלושה ניתוחים בכל חלקי הגוף שלי.

יש מקום שבו המדינה התנהלה לא כראוי, לדעתך?

אני חושבת שהמדינה היתה צריכה לעזור לי הרבה יותר ממה שהיא עזרה לי. אחרי המקרה חיכיתי כמעט חצי שעה עם חומצה על הגוף עד שהאמבולנס הגיע לקחת אותי. כל השערות שלי נשרפו. אילו הייתי מגיע לבית החולים יותר מוקדם, היו שוטפים את הגוף שלי, והחומצה לא היתה נכנסת אל תוך הגוף שלי. אחר כך לא הכירו בעובדה שמדובר בפיגוע טרור, ואמרו שמדובר במקרה לאומני. אני ומשפחתי לא קיבלנו כל עזרה. הילדים שלי, בני 17, 14 ו- 11, עברו תקופה מאוד קשה. בעלי עבד בראש העין, והיה יוצא מדי יום בשש בבוקר וחוזר בשמונה בערב. עכשיו הוא עובד בנס ציונה וחוזר הביתה מאוד מאוחר. בבית החולים הייתי לבד, והמדינה לא שלחה אף אחד כדי לראות מה קורה איתי ועם משפחתי. המצב הזה נמשך גם אחרי שחזרתי הביתה, ואף אחד לא מגיע לראות מה קורה איתי; לוודא, שלילדים שלי יש מה לאכול. קיבלתי רק עובדת סוציאלית מביטוח לאומי, שהיתה באה לבית החולים שבו הייתי מאושפזת.

את מוכרת היום כנפגעת פעילות טרור?

כן, בסופו של דבר הכירו בי כנפגעת פעילות טרור, אבל אנחנו לא מקבלים שום עזרה בבית. מבחינה כלכלית, המצב שלנו לא רע כל כך; בעלי עובד, אני מקבלת קיצבה מביטוח לאומי, אבל אנחנו זקוקים לעזרה נפשית לילדים.

יושבת כאן גם דריה קוצ'ניק. אמה נהרגה בפיגוע בשוק מחנה יהודה ב- 12.02.02.

אני בת 20. אמי נהרגה לפני חודשיים בפיגוע, ורציתי רק להודות לכל מי שעזר לי. קיבלתי הרבה עזרה.

אני מבקש גם מלודביה טלקר לומר מספר מלים.

עליתי מקולומביה לפני 9.5 שנים, ובתי נהרגה בפיגוע בדולפינריום. היא היתה בת 15.5. קיבלתי עזרה מהרבה אנשים, מסל"ע, מארגון נפגעי טרור, אני מקבלת עזרה מהביטוח הלאומי. יש לי בן אחד בן 4, והוא עובר תקופה מאוד קשה. הוא תמיד רוצה את אחותו, כל הלילה הוא קורא לה "קתרין, קתרין, תבואי", גם לי מאוד קשה. אני רואה את הבן שלי ככה, וקתרין לא אתי. הוא רוצה למות, הוא רוצה לבוא לשמיים ולהיות איתה, כל הזמן הוא אומר "אמא, בואי נלך לקחת את קתרין. מתי קתרין באה?". זו תקופה מאוד-מאוד קשה. מה עוד אני צריכה להגיד?

אנחנו סייענו בשלושת המקרים ששמענו כאן, מקרים שכמותם יש עוד עשרות. לעדנה שקלים סייענו ב- 6,000 שקלים ועכשיו מטפלים בפנייה נוספת לגבי 32,800 שקלים, לדריה סייענו ב- 36,000 שקלים, וללודביה נתנו 25,000 שקלים וסיוע בשכר דירה על סך 15,000 שקלים.

אני אמא של ויקטוריה שנפגעה בדולפינריום, והיא קיבלה 100% נכות. היא עדיין בטיפול רפואי גם ליד, גם לרגל, וגם טיפול נפשי. אנחנו ביקשנו לעזור לנו עם הדירה שלנו, כי אנחנו גרים חמישה אנשים בדירה של שלושה חדרים, וויקטוריה גרה ביחד עם סבתא בחצי חדר, זה מאוד קשה. היא עדיין לא לומדת כמו שצריך, כי אמרו שתהיה עזרה עם מורים. בהתחלה ממשרד החינוך נתנו לה שני מורים פרטיים ואחר כך לקחו אותם, כל השנה היה בלגן גדול עם המורים, לקחו ועוד פעם נתנו, לקחו ונתנו. כשנתנו לה מורים, היא היתה מבסוטית. אחר כך אמרו: את יכולה לנסוע לבית הספר וללמוד שם. בסוף בשנה הבאה היא תישאר כיתה. גם בבית אין חדר שבו היא יכולה ללמוד כי היא ביחד עם סבתא באותו חצי חדר. עשינו עוד חצי חדר לבן בן 31 שסובל מאפילפסיה. אנחנו גרים בדירה שקנינו לפני שלוש שנים והיא בלי מעלית. אני מבקשת שיעזרו לי להחליף דירה או שיתנו לסבתא דירת עמידר קטנה כדי שיהיה חצי חדר בשביל הבת שלי. אנחנו רוצים למכור את הדירה ולקנות דירה עם מעלית בשבילה, כי היא בקושי הולכת והיא נפלה כבר פעמיים.

היא עדיין הולכת עם קביים?

לא, היא צעירה ולא רוצה. היא הולכת בקושי.

היא תצליח.

היא צריכה עוד פעם ללכת לניתוחים ברגל, וגם את היד צריך לשבור ולעשות עוד פעם ניתוח. היא פוחדת לשבור את היד, כי הרופאים אמרו שזה לא יהיה מאה אחוז טוב אחרי הניתוח.

אני עוזרת לילדים פצועים בבת ים. סבטלנה ביקשה עזרה ממשרד הקליטה לתת הוסטל לסבתא, כדי שהיא תצליח למכור את הדירה שלה. קיבלנו תשובה טלפונית, שיש תור ארוך, ושעולים חדשים משנת 90' לא קיבלו עדיין דירה. בכל זאת אנחנו מבקשים לתת לסבתא דירה, כי המקרה שלנו הוא באמת מיוחד.

יש לי עוד בקשה בשמו של אוליאלוף אלכסנדר, חייל שנפגע בדולפינריום, ויש לו המון בעיות. הוא נחשב לחייל, אבל לא נמצא בצבא פיזית בגלל מצבו. הביטוח הלאומי לא מטפל בחיילים אלא רק משרד הביטחון. משרד הביטחון נתן לו שבעה אחוזי נכות, אבל הוא לא מקבל כסף. מדי יום הוא מגיע למשרד שלי, ומבקש ממני כסף לאוכל. הוא נמצא במצב קשה מאוד, ועובר ניתוחים רבים. בתקשורת אמרו שהילדים האלה מקבלים כספים, ולכן לא מגיעות תרומות. מהצבא הוא מקבל 350 שקלים, כמו כל חייל.

עכשיו אני רוצה להשלים את התמונה מהידע האישי של חברי הכנסת שמקבלים פניות, ואז ארצה לשמוע את תגובת משרדי הממשלה. אני מראש מתנצל שבאמצע הישיבה אבקש מחבר הכנסת להחליף אותי, יש ישיבת ועדה של הקיצוצים בתקציב, שאני חבר בה. ברשותכם באמצע אעזוב אבל את הטיפול בעניין לא נעזוב וגם את הישיבה לא נפסיק כשאני אצא.

הכינוס הזה שלנו מאוד חשוב. זה לא רק ציון של שנה שלמה אחרי אסון הדולפינריום, אלא אנחנו גם עושים בדיקה ופיקוח איך המדינה והחברה עוזרים לנפגעי הטרור ולמשפחות השכולות. מניסיוני ומהניסיון של חבריי, אני יודעת שגם הסוכנות, גם משרד הקליטה, גם סל"ע, גם משרד הביטחון, גם משרד הבינוי והשיכון, גם חברי הכנסת עושים הרבה, אבל זה לא מספיק וזה לא יכול להיות מספיק. ממה ששמענו, יש כמה נקודות תורפה. הנקודה הכי לא אנושית היא התפקוד של משרד הפנים, עדיין קרובי משפחה מדרגה ראשונה של אנשים נפגעים והרוגים באסון הדולפינריום, באסון המטוס ובפיגועים אחרים לא קיבלו לא תושבות ולא אזרחות. אני חושבת שכאן ה"פשלה" הכי גדולה של מדינת ישראל. אני לא יכולה לומר לכם שזה בגלל רשלנות ובגלל שלא יודעים, זאת מדיניות מכוונת, וכולנו צריכים ללחוץ עד שנגיע לפיטורים של שר הפנים וראש מחלקת האוכלוסין הרצל גדז'. הם אלה עושים את הכל כדי לא לעזור למשפחות של נפגעי טרור.

נקודה תורפה נוספת היא בעיית הדיור לנפגעי הדיור. אני אומרת לכם שעשו הרבה למען המשפחות השכולות אבל לא מספיק. אני ממליצה לפנות אליי ואל חבריי חברי הכנסת, שעובדים עם משרד השיכון והבינוי כדי לעזור למשפחות במה שהמדינה יכולה - גם דירות נ"ר, גם דיור סוציאלי, גם מקבצי דיור. אם אנשים מטלפנים למשרד הקליטה, טוב יותר גם לכתוב אלינו לחברי הכנסת, כי כולנו כאן לובי של משפחות נפגעי הטרור. לגבי משרד הביטחון, אני יכולה לומר שחלק מהחיילים פנו אליי, אנחנו עובדים משרד הביטחון. אם יש כאלה שעדיין לא פנו ולא קיבלו, אנחנו פתוחים. תודה.

אני חייב לצאת עכשיו, ולפני כן אני מבקש לומר מספר מלים.

אם אני מאתר נכון את הפרובלמטיקה, ההבדל המרכזי המהותי - שכשמדובר בנרצחים הטיפול הוא כספי, הוא חד, הוא ברור. ברוב המקרים בעניין לא שומעים אחר כך תלונות, בשוליים היו לנו בעיות עם המטוסים כשרצינו להעביר מצבות ודברים מהסוג הזה, ברוב המקרים זה נפתר. הבעיה הכבדה המתמשכת היא אותו אדם שנושא את הכאב שלו לכל החיים, הוא ברוך השם ניצל בנס אבל הוא נפגע ונשאר פצוע. אז מתחילות הבעיות שקיימות לכל רוחב החזית - גם בדיור כי אי אפשר לעלות במדרגות ויש מקרים שאין חדר נפרד לפצוע; גם בליווי של ילדים וכו'; גם בתושבות אם צריך עזרה של ההורים שנמצאים בחו"ל. בדרך כלל כשאנחנו שומעים שבפיגוע אין הרוגים, כולנו נושמים לרווחה ושוכחים את העניין, רק מי שקרוב לנושאים האלה מבין שאותם פצועים שמודיעים עליהם פעם-פעמיים בחדשות ואחר כך זה נעלם, הפציעה מלווה את האנשים הללו כל החיים, והם הכי פחות מטופלים. לכן, חבר הכנסת שטרן, אני מבקש שההתמקדות העיקרית תהיה גם במוסד לביטוח לאומי, גם במשרד השיכון, גם במשרד הפנים, גם במשרד לקליטת העלייה, כל המשרדים הרלוונטיים לאלה שנפגעו וברוך השם נשארו בחיים. כמעט כל הגורמים שהזכרתי נמצאים פה. מה שאפשר לקבל תשובות פה, נקבל תשובות. מה שחסר ולא פתור, נרשום ונקיים דיון חוזר כדי לראות מה מסתדר ומה לא.

אני מאוד מתנצל על שאני חייב לצאת. חבר הכנסת שטרן, תודה שאתה מחליף אותי.

לפני כשלושה שבועות דיברנו על האופן שבו ועדת העלייה והקליטה יכולה לציין שנה לפיגוע בדולפינריום. גם היום, לאחר שהיו אסונות בסדרי גודל דומים, עדיין הפיגוע ההוא נשאר בזכרוננו כציון דרך נוראי. ההחלטה היתה לקיים ישיבה שתתמקד בביצוע ההחלטות ובטיפול בבעיות. כפי שאמר יו"ר הוועדה, גילינו לא פעם שמשפחות הפצועים מקבלות טיפול לקוי, ואת הסוגיה הזאת אנחנו חייבים לבדוק ואולי להגיע לכמה פתרונות . חברת הכנסת סולודקין דיברה על בעיית משרד הפנים, וזו אטימות שמאוד קשה להבין אותה. זה קשה במיוחד כאשר אנחנו יודעים שברגע שחבר כנסת מתערב, הבעיות נפתרות, כלומר לא היה שום קושי מיוחד בפתרונן. , אבל כנראה שלא רוצים לפתור.

בכל הנוגע למשפחות אסון המטוס לנובסיבירסק, המצב הוא ממש קטסטרופלי כי לרוב רובן של הבעיות אנשים אפילו לא מקבלים תשובה, אז קשה להתמודד עם זה, להגיש ערעור. מדובר באנשים שנשארו בארץ בודדים, ואיחוד המשפחה מהווה כאן הצלת חיים. עם נושא המטוס יש בעיות מיוחדות גם משום שזה לא נכנס לקטגוריה הרגילה של חוק זה או אחר, כגון נפגעי טרור. אני לא רוצה להשוות מצבים, צרה היא צרה, אבל כתוצאה מכך גם ההחלטות שהתקבלו בממשלה לא מבוצעות. אנשים אמורים לקבל סיוע כספי, אם הם לא מבקשים את זה בעצמם אף אחד לא טורח להגיד להם שמגיע להם סיוע, מבקשים מהם כל מיני קבלות והוכחות, דברים שהם פשוט משפילים ומעליבים והופכים את הסיוע לטירחה ולסבל נוסף.

בקטע של המטוס מי שמתפקד הכי טוב מכל המערכות זה משרד השיכון, ונושא השיכון טופל הכי טוב. אבל הדברים האחרים הם באמת "על הפנים", ואזכיר רק דוגמא אחת מדהימה. בגלל הוויכוחים בין משרד החוץ, משרד המשפטים ועורכי הדין שמייצגים את המשפחות, עד היום מדינת ישראל לא התכנסה לאיזושהי עמדה מול האוקראינים למשא ומתן על הפיצויים. הצד האוקראיני מוכן, אבל הצד הישראלי הסתבך בוויכוחים הפנימיים. לכן אנחנו חייבים לעשות את המעקב הזה בצורה שיטתית ביותר. אני פונה פה לא רק לאנשים עצמם אלא קודם לגופים ציבוריים - הפורום הציוני, התאחדות יוצאי חבר העמים, סל"ע וגם הסוכנות שמקבלת בוודאי לא מעט פניות - ליידע אותנו כוועדת העלייה והקליטה על הבעיות הלא מטופלות, על הפתרונות הלא נכונים, על מנת שנוכל לדרוש מהמוסדות ביצוע החלטות שהתקבלו או שינוי החלטות.

בראש ובראשונה אני רוצה לברך פעולות של ארגונים כמו סל"ע בראשות רות בר-און שנמצאת פה.

אין כמו רות בר-און.

יורי, אלה המתנדבים של סל"ע. יושבת כאן קרן סיוון, מתנדבת שהחלה בפעילות אחרי הפיגוע בדולפינריום. קרן היא המתנדבת של המשפחה הזאת, ואלה למעשה הביטויים של החברה הישראלית. זה לא עניין חד-פעמי אלא דבר מתמשך. אצל קרן זה נמשך שנה, ואצל אחרים שנים רבות.

אנחנו מכירים את הפעולות של סל"ע. אנחנו שומעים גם על פעולות של הסוכנות, חיים צ'סלר סיפר לנו על הפעולות האלה, ואני מתכוון גם לפעולות של משרד השיכון. כל המשרדים מנסים להקל על הצער שיש למשפחות האלה לאחר האסון, ולכן כל כך מדהים לשמוע על העמדה של משרד הפנים. משרד הפנים כאילו רוצה להוסיף משהו לצער ולאסון של המשפחות האלה, ואת זה פשוט אי אפשר להבין. כולנו חיים באותה מדינה, מדינת ישראל, אנחנו יהודים, אנחנו עכשיו באמצע מלחמה נגד הפלסטינאים, רק לפני שעתיים שמענו על פיגוע בדרך 65. , זאת אומרת שאנחנו צריכים ביחד לעזור למשפחות האלה. כל פעם אנחנו שומעים אותם דברים; אדישות מלאה מצד משרד הפנים וחוסר רצון למצוא פתרונות לבעיות. שוב שומעים על 18 מקרים של אנשים שלא יכולים לקבל אזרחות או תושבות קבע, ואין שום פתרון. זה מאוד מדהים, ואני רוצה להדגיש את הנקודה הזו. תודה רבה.

לגבי הסוכנות, אני רוצה לברך במיוחד את מהירות התגובה של הסוכנות בקטע של העברת בני משפחה כשיש אסון, אם זה חלילה להלוויה או לביקור פצועים וחולים. גם פה אני חייב להגיד לנציג משרד הפנים - אני חושב שכל אחד מאיתנו לפחות פעם-פעמיים נקרא לסייע לבני משפחה לקבל אישור אצלכם כאשר המקרה היה כל כך ברור וחד-משמעי. ההתערבות מיד עזרה, , אבל למה אי אפשר לעשות את הדברים בצורה יותר אנושית ויותר נורמלית?

כמובן שיש שחיקה ויש עייפות החומר שלנו כאזרחים בסיוע למשפחות הנפגעים, שמספרן הולך וגדל, כי הכוח הנפשי שלנו הוא לא בלתי-מוגבל. אני מכיר משפחות, גם צ מהפיגוע בדולפינריום, שקיבלו סיוע נרחב מהמתנדבים לאחר המקרה, אך לאחר שנה המתנדבים האלה אינם. לחלק למשל עזרו למצוא מקום עבודה, מאז הם כבר איבדו את מקום העבודה אבל אותם אנשים שעזרו להם כבר לא מתקשרים ולא מגיעים, זה תהליך טבעי. גב' בר-און, אני מדבר על מקרים ספציפיים. יש צורך לחדש את הסיוע כל פעם מחדש. לאחרונה יש סיוע ייחודי מאוד, שהוא גם משמעותי בהיקפים הכספיים, של התפוצה היהודית הרוסית, גם אלה שנשארו בחבר העמים. למשל, הקונגרס היהודי הרוסי נתן מלגות לתלמידים של בית-ספר שבח מופת ועוזר לכמה משפחות. לפני שבוע היו נציגים של קהילות מארצות הברית ומעוד כמה מדינות, הם דרך קבע אוספים שם כסף ומעבירים ישירות למשפחות, לא סומכים על שום ארגון. הסיוע הזה, במיוחד במקרים הגבוליים יותר של פצועים, יכול להיות בעל משמעות גדולה מאוד.

דיברתי קודם על כל המקרים שלא קיבלתי עזרה, דיברתי רק על הביטוח הלאומי ומשרד הממשלה. קיבלתי סיוע מאוד גדול מהסוכנות. ברגע שהם הכירו בי, הם עזרו לנו, למשפחה, ולילדים בכל מה שהיו יכולים לעזור. פשוט שכחתי להגיד את זה.

תודה רבה. נתחיל לשמוע את משרדי הממשלה. קודם המשרד שקיבל היום יותר ביקורת מאחרים. משרד הפנים, בבקשה.

שר הפנים הנוכחי וקודמו, כלומר ראש הממשלה, נתנו הוראה לסייע בכל מה שאפשר לכל מי שמגיש בקשה שנמצאת מוצדקת. מטבע הדברים, פקיד במשרד הפנים צמוד לחוק, וגם כשעושים חריגה צריך לבדוק אותה ולציין אותה. הדברים האלה לא מובנים כל כך למי שלא מצוי בפרטים הקטנים של החוק. כך היה גם במקרים של המטוס הסיבירי, נפגעי הדולפינריום ונפגעים אחרים לאורך הדרך. יש להדגיש, שקיימים מקרים כמו המקרה שהועלה כאן, בהם המבקש בכלל לא הגיע אלינו, והמשפחה לא פנתה אלינו. גברת בר-און מסל"ע תוכל להגיד את זה בפירוש. הם לא הגישו בקשה למשרד הפנים לגבי סטריקובסקי, ורק כעת הם התחילו את התהליך, כך שמשרד הפנים לא סרב.

לגבי המקרה הזה, קודם כל הם פנו אליכם באמצעות הקונסוליה, לאחר שסידרו את כל המסמכים שקשורים להגעתם ארצה. סטריקובסקי ביקשה מעמד קבוע, אבל כשהיא הגיעה ארצה נודע לה שהמסמכים אבדו. הבת שלה פנתה למשרד הפנים---

הם לא פנו!

העו"ד שמטפל בעניין חולה, לכן המסמכים לא כאן, אבל אני בעצמי ראיתי את המכתב. יכול להיות שהמכתב הגיע באיחור, אבל אנחנו היינו תחת הרושם שהדברים האלה מסודרים עבור כל נפגעי המטוס. היתה החלטת ועדה כזאת, ואני שמעתי את הדברים האלה במפורש. לא חשבנו שיש צורך בפנייה כזאת. במקרים אחרים שפנינו, הקלות הבלתי-נסבלת של הזלזול---

אני דיברתי על מקרה פרטני שהונח כאן על השולחן, ולא דיברתי על שאר המקרים. ניסו להציג פה את המשרד שלנו כאטום, והדברים האלה לא נכונים.

יש מקרים שניתנו הנחיות לטיפול, וכשראינו שאין תגובה צלצלנו לאותו אדם וביקשנו שיופיע. אדם חייב להופיע אצלנו, אנחנו חייבים לראות אותו. גם כאשר מדובר במקרה חריג צריך לטפל בו בהתאם לאמות הקריאה של החוק, כי התיק צריך להיות מסודר.

משרד עורכי דין שנחשב לאחראי מאוד לקח אחריות על עניין נפגעי המטוס. הם טוענים שבקשות, שרובן עוסקות באנשים בודדים שנשארו כאן, אפילו לא מקבלות תשובה.

תביא בפניי את המקרים. מי שמכיר אותי יודע מהי המערכת שעובדת אצלי. יש מקרים שאני לא יכול להביא אותם כאן בגלל צנעת הפרט, מקרים של אנשים שישבו פה שלא כדין, שהונו את משרד הפנים בכניסה שלהם, ואחרי האסון שקרה להם, לפנים משורת הדין, משרד הפנים טיפל בהם. את זה אף אחד לא מציין, ויש יותר משני מקרים כאלה.

מדובר בנושא רגשי מבחינה אנושית ומבחינת האוירה בעם, וכל מקרה כזה שמתפרסם בעיתון מכער את האווירה בארץ ופוגע באזרחים. האם לצורך העניין לא כדאי שיהיה אדם אחד או פונקציה ספציפית לטיפול בעניינים של איחוד משפחות, אישורי כניסה, תושבות ואזרחות אך ורק לנפגעי טרור ואסונות בסדר גודל ששווים להם? לא כדאי שיהיה אדם שבצורה עניינית, אישית וממוקדת יטפל בכל הבקשות האלה? כשאתה אומר שאדם צריך להתייצב, אתה מדבר על אדם שכולו כאב. למה אתה מבקש ממנו להתייצב? אמנם זה החוק היבש, אבל יש לך כל הנתונים שלו.

הוא צריך להגיע ללשכה במקום מגוריו, כי יש חובה שבדין לזהות את האדם פיזית. יש תהליכים שאי אפשר לוותר עליהם.

אני מבקש לשקול, וזאת גם ההמלצה של הישיבה הזאת, אם החברים יסכימו, שמשרד הפנים יסמן אדם או יחידה במרשם האולוסין שיהיו אחראים על טיפול בבקשות כאלה של נפגעי אסון ומקרים חריגים, שברור שהמקרים שלהם הם לא רגילים.

אני אעביר את הבקשה הזאת הלאה, ונראה מה אנחנו יכולים לעשות.

אנחנו לא צריכים לחכות עוד שנה בשביל ישיבה כזאת. צריך לקיים ישיבה עוד שלושה חודשים, ולראות מה קורה.

ישיבה יכולה להתקיים בעוד שלושה חודשים, אבל תגובה לבקשה הזאת אנחנו מבקשים הרבה יותר מהר.

עד כמה שאני התרשמתי מאופן הטיפול, אין לכם נוהל מיוחד לטיפול במקרים האלה. מבחינת הטכניקה, למשל, אפשר במקרים כאלה לנסוע אל האדם. הרי גם במסגרת החוק הקיים ניתן למצוא פתרונות שונים. גם זמן הטיפול בבקשות צריך להשתנות. אני מבקש עבודה מסודרת ונוהל מיוחד לנפגעי אסונות. אנחנו הגענו למסה כל כך גדולה של מקרים, שזה דורש טיפול אחר.

אנחנו צריכים לכתוב מסקנות מהישיבה הזאת ולפנות ישירות למשרד הפנים, כי חבל על כל הזמן שמאבדים.

אני שולחת את תנחומיי למשפחות הנפגעים באסון שהיה הבוקר, ומאחלת החלמה לפצועים.

תודה מיוחדת לכל האנשים שעזרו לנו בכל האסונות האלה, לאנשים הפרטיים שעוזרים כל כך, למשרדים השונים, לארגונים ולוועדות הכנסת שתמכו. לצערי, השנה הקרן בכנסת היתה ריקה לחלוטין, אבל הצלחנו לעזור לכל מי שפנה אלינו.

משרד הפנים, אתם לא אויבים שלנו, ואנחנו מאוד רוצים שתצליחו להבין אותנו.

ליבנו עם כל הנפגעים. ערכנו ישיבות במשך שעות רבות על ענייני האסונות האלה, הקמנו קרן, אספנו כספים, ובארבעה בספטמבר נקים קרן לנזקקים, "מעולה לעולה", קרן שהיא לא רק לנפגעי טרור.

אני לא מבין מצב שבו משפחה נפגעה מטרור, כמו המקרה כאן של האשה שנפגעה, והאמא שלה מקבלת רק זכות זמנית לחיות בארץ. במצב כזה האדם חושב כל הזמן מתי יגרשו אותו, וזה גם פוגע בתדמית המדינה. זאת מדינה יהודית, אבל זאת גם מדינה עם רחמנות והומניות. אני רוצה שיובן, שלא רק משרד אחד קובע איך לחיות פה, אלא יש עוד שיקולים רבים. אני מבקש שמקבלי ההחלטות יבינו שכך אי אפשר להמשיך. אנחנו נראים כל כך ברברים, אם אנחנו לא נותנים לאמא של בחורה משותקת לחיות בארץ כדי לעזור לבתה לגדל את הילדה שלה.

היא לא הגיעה כדי לעזור, אלא היא הגיעה הרבה לפני כן. היא ישבה פה שלא כדין. אלמלא הפיגוע היו מגרשים אותה, ולא גרשנו אותה.

מה זה חשוב? זה מצב כל כך אומלל.

אני רוצה להצטרף לדבריה של סופה לנדבר, ולהגיד תודה בדיעבד לבתיה כרמון, שתמיד עזרה והיתה עניינית, למרות המוניטין שנתנו לה בתקשורת. צריך לזכור את תרומתה.

אני מצטערת על כך שבמשרד הפנים אף אחד לא מסביר מהי הפרוצדורה. פניתי אליהם, ואני אנסה למצוא עותקים של הדברים.

כנראה שלא הוצאתם הנחיות לעובדים לגבי איך להתנהג עם עולים נפגעי טרור, ולכן אין במערכת הגנה מיוחדת. אני מבקש שתביאו לוועדה הבאה את החומר שלכם, וגם אנחנו נשתדל להביא כמה שיותר חומר, כדי להראות לכם מהם המקרים.

יש לי פה מכתב סרוב שנכתב לאנה. הוא חתום על ידי מר הרצל גז. מדובר במכתב שעוסק בגורל של אדם, והוא מלא בשגיאות; מחליפים את שם האמא עם שם הבת, והמכתב כולו הוא בן 10 שורות. ככה מטפלים בגורל של אדם?

לגבי שני המקרים שהועלו פה, במיוחד זה של עדנה, אנחנו נבדוק את הדברים, ובמידת הצורך גם נתערב ונדווח לוועדה.

אבל איך בכלל יכול לקרות מצב כזה?

על המקרה שלי לא הודיעו לאף משרד. רק במקרה הגעתי למשרדים.

האם כשהביטוח הלאומי מכיר במישהו כנפגע פעולות איבה הוא אמור להודיע לשאר המשרדים?

ביטוח לאומי הוא לא הגורם המחליט. כשאנחנו מקבלים הודעה של הרשות על החלטה שאדם מוכר כנפגע טרור, והמקרה הזה הוא באמת חריג, אנחנו ביוזמתנו יוזמים את הקשר עם הנפגע עצמו.

אבל מיהו הגורם במדינה שחייב להודיע לכל המערכות על אנשים נפגעי טרור?

בכל אירוע של פיגוע כל שרותי הרווחה מקבלים את כל הנתונים שקשורים לאזור שלהם על הפצועים וההרוגים, ואז נוצר קשר עם הרשויות המקומיות, שמייד נכנסות לפעולה. הביטוח הלאומי נכנס 24 שעות מאוחר יותר. הבעיה המרכזית כאן היא בעצם בניהול הטיפול של כל משרדי הממשלה. אם יש מצב חריג כמו זה שהועלה כאן על ידי עדנה, הוא נחשב למצב מאוד יוצא דופן. זה הנוהל שלנו. שרותי הרווחה ברשויות המקומיות הם לא הביטוח הלאומי, ולכן הם מייד נכנסים לתמונה. אחר כך, כשמתברר מהו הסטטוס המשפטי, מדובר בעניין אחר.

מי היה צריך ליידע אתכם לגבי המקרה של עדנה?

מכיוון שזה היה ארוע של אדם בודד אף אחד לא הודיע. אם היה מדובר בארוע רב-נפגעים, היינו מקבלים הודעה. עובדת סוציאלית של בית החולים אמורה להודיע.

גם למשרד שלנו עדנה שקלים הגיעה באיחור רב, ואז נוצר הקשר עם העובדת הסוציאלית שלנו, סטלה. המשרד שלנו הוא שביצע את הבקשה ואת התהליך מול הוועדה של הסוכנות היהודית. מבחינתי זה מדגים את העבודה המשולבת.

התקבלה החלטה על סיוע בסך 11,000 ש"ח לשנת 2001 וסכום זהה לשנת 2002 למשפחה. רוב המשפחות שקשורות לאסון המטוס לא קיבלו זכאות לסיוע. דורשים מהן אישורים על הוצאות כדי לקבל את הסיוע, ואדם נורמלי בדרך כלל לא שומר על הקבלות האלה. לחלק קטן מהמשפחות אישרו מייד את כל הסכום, אבל לרוב המשפחות "מוציאים את המיץ" ומשלמים להן סכומים נמוכים מאוד. את הסיוע של שנת 2001 לא רוצים לתת לרוב המשפחות, כי שנת התקציבים הסתיימה. שני שלישים לא קיבלו את הסיוע. איך זה קרה?

אכן ההוצאות שהועברו למשפחות עומדות על סדר גודל של 250,000 ש"ח מתוך ה- 700,000. הודענו למשפחות שהן צריכות לפנות לשירותים חברתיים. השירותים האלה תוקצבו בהתאם לספר המשפחות שהיו באחריותם, כלומר המחלקות קיבלו הקצאות. חלק מהמשפחות לא הביעו רצון לקבל סיוע כספי, חלק מהן נמצא בקשר טיפולי עם המחלקות לשירותים חברתיים, ולא ידוע לי, מלבד משפחה אחת, על בעיות שקשורות לבקשות שלא טופלו. אין לי עוד מידע על מישהו שפנה ולא קיבל.

יש מידע כזה, ונמסור לך אותו. נשמע לי מאוד חריג שמשפחות לא מוכנות לקבל סיוע כספי. אני לא שמעתי על אף מקרה של משפחה שסרבה לקבל סיוע.

אני לא אציין כאן שמות, אבל היו אנשים שאמרו שאינם זקוקים לסיוע כספי. מי שמקבל קבלות---

זה לא כך ברוב המקרים. סיוע לנפגעי טרור ניתן ללא קבלות.

כי זה קיצבה.

כך אתם החלטתם. אלה לא סכומים גדולים למשפחות שעברו כאלה אסונות. אפילו מבלי להתייחס לחלק הנפשי, גם בחלק הכספי זה לא מכסה הרבה. לכן אנחנו מבקשים ממשרד העבודה והרווחה למחוק את כל החובות האלה שקשורות להצגת קבלות, לתת את הסכומים שמגיעים ותו לא. חבל על הזמן והטירחה של המשפחות האלה.

הייתי רוצה להציע לרות מפגש ישיר איתנו כדי לראות מה ניתן לעשות.

אנחנו מבקשים לדעת מה סוכם בעניין. אני מניח שזה נוגע לא רק לביטוח לאומי, ואנחנו מבקשים מסל"ע וממתנדבים אחרים לאסוף את הסוגיות הספציפיות שקשורות למצבם של הפצועים, כי יש פה, ככל הנראה, עניינים שנופלים בין הכיסאות.

לגבי העניין הזה, של תאום הסיוע; הקרן לנפגעי טרור של הסוכנות מקבלת את הבקשות לסיוע משלים מהוועדה שבה יושבים נציגי הביטוח הלאומי, משרד הביטחון ומשרד הקליטה, שהם הגופים המסייעים בפועל מבחינת המדינה, ואנחנו שמחים לסייע לכל מקרה שלא ניתן לו תשובה.

אנחנו רוצים להגיע למצב של כמה שפחות חריגים.

אני רוצה להביא את הקול של נפגעים שהם במעגלי סיכון נפשיים. הציגו כאן ילדים שלא קיבלו סיוע, אבל השירותים הפסיכולוגיים נמצאים בכל בתי הספר, וילדים כתלמידים יכולים לפנות. בנוסף לזה, ישנה עמותה לילדים בסיכון---

זה נכון שהכל קיים, אבל למשפחות העולים יש תרבות אחרת. זה דורש הרבה מאוד איזון, ואני לא יודע אם הוא קיים בשטח.

אני ליוויתי את הפיגוע בדולפינריום לאורך כל השנה הזאת, ואנחנו בהחלט מודעים לקושי של הפנייה. יש כל הזמן מעקב של צוותים טיפוליים על הקבוצה שאותרה כקבוצת כסיכון ופניות אל אותם אנשים.

יש קושי גדול בפנייה של הילדים וההורים. כך גם אצל דוברי פרסית, למשל.

אולי באמת יש בעיה של שפות.

יש שיתוף פעולה עם משרד הקליטה ועם הרווחה. יחד עם זה הוצגה הבעיה של מעבר האינפורמציה, ולא תמיד האינפורמציה עוברת בזמן אמת.

מה לגבי מקרה החייל?

מכיוון שמדובר בחייל שהיה בחופשה ועדיפותו קטנה ב- 20%, הוא לא זכאי לעזרה מאגף השיכון. הוא פנה למוסד לביטוח לאומי, ויחד הגענו למסקנה שהוא יכול להגיש בקשה להכרה כנפגע דרך המוסד לביטוח לאומי. הוא הגיש בקשה, והיא נמצאת על שולחן הרשות המאשרת. אני המלצתי לאשר, וכנראה שההחלטה תתקבל ביום-יומיים הקרובים.

בעניין הזמן, בדרך כלל אנחנו נותנים תשובות תוך ימים ספורים עד שבועיים מרגע קבלת התביעה. במקרה שלו באופן ספציפי, לא היה ברור למי הוא יכול לפנות; אם העובדה שהוא חייל מונעת אותו מלפנות למוסד לביטוח לאומי. ברגע שהתברר שלמרות שהוא חייל הוא יכול לפנות לביטוח לאומי, הוא פנה אליהם והתביעה הועברה אלינו.

זה עצוב שאדם לא מקבל עזרה בגלל שיש שתי מערכות. לא ייתכן ש"נופלים בין הכיסאות".

הפנייה הראשונה אלינו התבצעה דרך דובר משרד הביטחון ולא דרך החייל, על ידי מערכת העיתון.

אתמול הבחור הזה אמר לי שהוא מצטער שהוא חי, כי אם הוא היה מת משפחתו הייתה מקבלת 60,000 ש"ח מהצבא. למעשה, בגלל שהוא היה בחופשה מהצבא היום אין לו שקל לקנות לחם.

לפי החוק, חייל שנפגע והוא בעל פחות מעשרים אחוזי נכות לא זכאי לתגמול מאגף השיקום. הוא מוכר כנכה, אבל לא זכאי לתגמול. במקרה הזה, אמרו לו אחרי ועדה רפואית שהוא זכאי לשבעה אחוזי נכות, ולכן הוא לא זכאי לתגמול. לכן הייתה הפנייה, כי נראה שהוא "נופל בין הכסאות".

אם משרד הביטחון קבע לו שבעה אחוזים, אני לא חושבת שהביטוח הלאומי יקבע לו אחוזים אחרים.

אבל הוא לא מתפקד, ולא יכול לחיות עם מעט יותר מ- 300 ש"ח. הרי אם הוא היה עובד שכיר היה הבדל. העובדה שהוא חייל צריכה להקנות לו פיצוי יותר גבוה ולא יותר נמוך. אני מבקש לבדוק את המצבים האלה.

הנושא של משרד הפנים הוא בהחלט נושא שעלה באמצעות המשפחות כנושא שצריך בו תהליך גמיש יותר. ראינו במערכות השונות נכונות להליכה לקראת העולים, יש עבודה משותפת עם המוסד לביטוח לאומי, ואנחנו מסייעים לסל"ע בהעברת מידע.

לגבי אנשי מקצוע דוברי שפה, אנחנו מתכוונים ליצור מאגר מידע של אנשי מקצוע בתחום הפסיכו-סוציאלי דוברי שפות שונות יחד עם האגף שלנו לקליטה.

אנחנו עובדים בשיתוף פעולה מלא עם משרד הקליטה והביטוח הלאומי. יש אצלנו גם פניות משנת 1990.

ענייני משפחות הפצועים מטופלים יחד עם המקרים הרגילים או שהן נחשבות לקטגוריה אחרת, כמו משפחות ההרוגים?

כן, הן נחשבות לאותה קטגוריה כמו משפחות ההרוגים.

אנחנו נעשה את המעקב הזה באופן קבוע כדי לבדוק מה קורה עם המקרים הספציפיים ועם הנוהלים הכלליים. יש פה בהחלט מצב קשה שנוגע לכל המוסדות והאזרחים, ולכן אנחנו דורשים מאמץ נוסף מכולכם. אני חושב שבמצב שבו אנחנו נמצאים הטיפול בנפגעי טרור חייב להיות מבודד ומסומן ארגונית בכל מערכת ולא רק במשרד הביטחון ובביטוח לאומי. אני מבקש, ואני מציע שזאת תהיה המלצת הוועדה, להקים צוות שיהיה הכתובת הקבועה לעניינים האלה.

ליבנו עם הנפגעים של הפיגוע מהבוקר. תודה רבה לכולכם.


הישיבה ננעלה בשעה 11:15.