פרוטוקולים/ועדת קליטה/4718



28
ועדה משותפת חינוך ותרבות
וועדת העלייה, הקליטה והתפוצות – 19.02.2002

פרוטוקולים/ועדת קליטה/4718
ירושלים, כ"א באדר, תשס"ב
5 במרץ, 2002

הכנסת החמש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב רביעי




פרוטוקול מס' 204/418
מישיבה משותפת של ועדת החינוך והתרבות וועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
שהתקיימה ביום שלישי, ז' אדר התשס"ב – 19 בפברואר 2002 – שעה 10:30

עשור לנעל"ה – עבר, הווה ועתיד.

חברי הוועדה: זבולון אורלב - היו"ר
סגן שר במשרד ראש הממשלה יורי שטרן
זאב בוים
שמואל הלפרט
אבשלום וילן
עופר חוגי
מיכאל נודלמן
גנדי ריגר
יוסי שריד

סגן שרת החינוך חבר-הכנסת משולם נהרי
אדי הרשקוביץ - סמנכ"ל ומנהל מינהל כלכלה ותקציבים, משרד החינוך
עמיהוד בהט - מנהל גף קליטת עלייה, משרד החינוך
חנה נאמן - מנהלת אגף לחינוך על-יסודי, משרד החינוך
ד"ר יאיר סמוכה - סגן סמנכ"ל המינהל הפדגוגי, משרד החינוך
ציון שבת - מינהל פדגוגי, משרד החינוך
ורד ריז'יקוב - משרד החינוך
יעל פרבר - מתאמת השר לכנסת ולממשלה, משרד החינוך
חנוך צמיר - משנה למנכ"ל המשרד לקליטת העלייה
אורי אליאל - רפרנט חינוך, משרד האוצר
אינה זילברגרץ - מנהלת מדור תוכניות צעירים, הסוכנות היהודית
ישעיהו יחיאלי - יו"ר מינהלת נעל"ה
שמעון אביקר - מינהלת נעל"ה
אולג קוזנצוב - " "
סימה אלטמן - " "
דוד אלטשולר - " "
הלל אלטשולר - " "
אולג אנטיס - " "
ירון ארונשטם - " "
מורן ארונשטם - " "
יבגני ארסייניקוב - " "
אוקסנה אשרינה - " "
ילנה אשרינה - " "
אליסה בטר - " "
דן בלוס - " "
אנה בליאחובה - " "
שולה בן נחום - " "
מירה בר - " "
חיים בראון - " "
אורי בראל - " "
מיכאל ברנר - " "
דימה ברקוביץ - מינהלת נעל"ה
מרק ברש - " "
אלכס גולברג - " "
לאוניד גולוד - " "
יוסף גושן - " "
דליה גילדוני - " "
ענת גל - " "
צבי אברה גלאון - " "
יוסף גליק - " "
נינה גלסמן - " "
ארטמייב גנדיי - " "
רות גרשבק - " "
סרגיי דומינץ - " "
אלכס דופרמן - " "
יונתן דמשקו - " "
יעקב דפנה - " "
מרינה דרקץ - " "
אלכס הילברון - " "
הלל הילמן - " "
מירה המאירי - " "
דוד הריסון - " "
ירדנה ויזנר - " "
חיים וינגרטן - " "
אלכסי וסטיק - " "
חיים ז'ורווסקי - " "
משה זובל - " "
אינה זילברגרץ - " "
קלרה זמיר - " "
בני חדד - " "
מלכה חורש - " "
זאב טויטו - " "
ולדימיר טפליצקי - " "
איגור טרופימיוק - " "
תמר יחיאלי - " "
אורית יעקב - " "
ניצן ירמר - " "
פיני כהן - " "
נעמי כהנר - " "
מיכאל כספי - " "
אלעד לבסקיר - " "
ציונה להב - " "
יאן לוטין - " "
ז'ניה מגר - " "
דימטרי מונסטירסקי " "
אביק מלכין - " "
קרן מנור - " "
דניס מקנוביצ'קי - " "
קטיה מרוביץ - " "
אנדרי סבירסקי - " "
סוניה סמרובה - " "
נתניל ססונוב - " "
אריה ספונוב - " "
זיו סקקובסקי - " "
יודז'ין סרגיינקו - " "
ד"ר פלטי סתוי - " "
דימטרי פיאלקה - " "
שרה פינסקיה - " "
אולינה פלדמן - " "
יונה פריטל - מינהלת נעל"ה
צבי צויבל - " "
פולינה קובלר - " "
אירה קופיטובה - " "
אנה קופיטובה - " "
לאה קופלוביץ - " "
סלבה קורבלניקוב - " "
אנדרי קזרין - " "
יעל קליונסקיה - " "
מיכל קליינברגר - " "
נטשה קליניצקי - " "
יצחק קלמן - " "
מריה קלצמן - " "
רוזה קרביץ - " "
אריה קרול - " "
יעל רבינוביץ - " "
מיכאל רובשיין - " "
אהרון רוט - " "
דיאנה רייזמן - " "
פשה פבל שגן - " "
יוליה שוסטינה - " "
אלכס שחניוק - " "
אלי שטיין - " "
יצחק שטרית - " "
עדי שטרית - " "
אלי תרן - " "
יעל אייזנשטט - רמ"ח חינוך ב"נתיב"
ד"ר מלה תבורי - "נתיב"
אירמה אמשיקשוילי יו"ר יוצאי טיבליסי גרוזיה
נירה ניסקי

יהודית גידלי

וילמה מאור

עפרה הירשפלד


- - - - - - - - - -





עשור לנעל"ה – עבר, הווה ועתיד

בוקר טוב לכולם.

אנחנו מקיימים היום בכנסת אירועים לציון עשור לנעל"ה – נוער עולה לפני הורים – פרוייקט שנולד בסערת העלייה הגדולה מחבר העמים לפני כעשר שנים, כששר החינוך והתרבות באותה תקופה היה זבולון המר, זכרונו לברכה, והיתה לי זכות להיות תחתיו המנהל הכללי של המשרד. המחשבה היתה שמעבר לגל העלייה ההמוני והמבורך מחבר העמים כדאי גם לחדש מפעל חינוכי, לאפשר לתלמידים מוכשרים, גם ביכולות האינטלקטואליות וגם במידות האישיות שלהם, לעמוד באתגר הקשה של עלייה לפני ההורים, ללמוד בארץ בבתי-הספר העל-יסודיים, להכיר את הארץ מקרוב ולהתערות בה, ללמוד את השפה, מתוך תקווה ציונית מובהקת שזאת לא רק חובת העם היהודי היושב בציון אלא שבעקבות הילדים יבואו גם המשפחות. כך התנהל הפרוייקט.

הפרוייקט הוטל מלכתחילה על מינהלת נעל"ה שהיתה במסגרת האגודה לקידום החינוך, ואנחנו חושבים שמפעל ציוני כל-כך מפואר וכל-כך מצליח ראוי היום לציון מיוחד בכנסת, בישיבה חגיגית משותפת של ועדת החינוך והתרבות וועדת העלייה, הקליטה והתפוצות.

יושב-ראש ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות, חבר-הכנסת צבי הנדל, שלח לי הבוקר הודעת התנצלות, שעקב הפיגוע הקשה אתמול בגוש קטיף, וההרוגה היא מהמושב שלו, מושב גני טל, הוא החליט להישאר באזור, ללוות את המשפחה ולהיות בהלוויה. הוא ביקש למסור את התנצלותו ואנחנו מקבלים אותה.

אני שמח שמשתתפים אתנו חברי כנסת מסיעות שונות ואני מקדם בברכה את סגן השרה חבר-הכנסת משולם נהרי, שיהיה אתנו במהלך הדיון. במהלך הדיון הזה אנחנו נציין, כמובן, את היפה, הטוב ואת ההישגים הגדולים, אבל גם נדבר על הקשיים, שלצערי מתעוררים מעת לעת. היה איזה שהוא ניסיון הפרטה, או מכרז, והיה חשש שכל המפעל הנפלא הזה ייפול לידיים פרטיות. אנחנו שומעים בשורות קשות ביחס לקיצוצים מרחיקי-לכת, ואנחנו לא מאמינים שרוצים לקצץ בציונות, שהיא באמת גולת הכותרת של מדינת ישראל. על כל הדברים האלה, ואחרים, אנחנו נדון.

בהידברות מוקדמת סיכמנו שקודם תינתן סקירה מקדימה במשך רבע שעה ואחר-כך ידבר חבר-הכנסת אבו וילן שצריך לעזוב את הישיבה לפני השעה 11.

ישעיהו יחיאלי, בבקשה.

בוקר טוב. יש לי הזכות והעונג לנהל את תוכנית נעל"ה מאז הקמתה, עם הפסקה.

אני רוצה לפתוח בתודה ליושב-ראש ועדת החינוך, חבר-הכנסת אורלב, שהואיל לקבוע את עשור לנעל"ה כאירוע מרכזי של ועדת החינוך לשנת התשס"ב. ראויה האכסניה ואני שמח שזכינו לכבוד הזה. מטבע הדברים יום כזה הוא לא רק יום חגיגי, לא מפני שכל הארץ איננה חוגגת, ולבנו כמובן עם הנפגעים - בהזדמנות זו אני רוצה להביע את תודתי גם לחבר-הכנסת הנדל, שהואיל לקבוע את הישיבה יחד עם ועדת החינוך, ולצערנו נבצר ממנו להיות כאן - אלא זה יום שבו מוטל עלינו גם לחשוב אחורה ולהסתכל קדימה, לראות מנין באנו ולאן אנחנו הולכים.

תוכנית נעל"ה התחילה לפני כעשור, כאשר בברית-המועצות לשעבר נוצר מצב חדש שהאימפריה בעצם מתפרקת והמסר של הרבה מאד משפחות היה, או מבחינה פוליטית או מבחינה כלכלית או מבחינה לימודית, שאין שם עתיד לילדיהם וראוי לחפש אותו במקום אחר.

למדינת ישראל, שהיתה אז בשיא גל העלייה, יצא שם טוב בעיקר למערכת החינוך שקלטה לפעמים אלפי ילדים באותו חודש, ובסך-הכל הילדים שידרו שטוב להם בארץ. ההנחה היתה שאם יהיה טוב לילדים, ההורים יבואו בעקבותיהם.

השאלה היתה איך עושים את זה. היו כל מיני דעות. היתה אפשרות להביא בבת-אחת אלפי ילדים ולראות אתם מה יקרה פה. העיקרון שקבענו אז, בהנהגתך כמנכ"ל משרד החינוך באותה עת, היה שהעיקרון המנחה יהיה עיקרון טובת הילד. זאת אומרת, אנחנו ניקח את אותם ילדים שלבוא לארץ זה טוב בשבילם ולא לבוא לארץ יכול להיות עוד יותר טוב בשבילם, כי לא כל ילד בן 15 בשל לעזוב את הבית לשלוש שנים.

אפשר לומר שזה סוג חדש של עלייה שהיה אולי לפני חמישים – ששים שנה כאשר ילדים באו לבד, בנסיבות אחרות. היום אנחנו מדברים על ילדים שבאים לבד לפני הוריהם, והיה ברור לנו שאם אנחנו רוצים שזה יעבוד התוכנית חייבת להצליח. אורך החיים שניבאו לתוכנית היה שלוש שנים, ארבע שנים. אף אחד לא חלם אז שאנחנו נבוא לכאן בעוד עשר שנים ונציין עשור לנעל"ה.

קבענו לעצמנו ארבעה יעדי הצלחה. 1. מינימום נשירה. אסור שילד שבא לארץ יחזור, אלא צריך לעשות הכל שמי שבא - ולא כל אחד בא, מיד נזכיר את זה – יישאר. 2. אלה ילדים שבאים ללמוד והיעד הוא להביא את כל הילדים לתעודת בגרות. בנתונים שהכין לכם מרכז המחקר של הכנסת תראו שלמעלה מ-90% מילדי נעל"ה זכאים לתעודת בגרות בתום לימודיהם. 3. נפש בריאה בחברה בריאה. הילדים צריכים לשמור על בריאות נפשם. לצורך הענין הקמנו בתוכנו יחידה קלינית, שנציגיה נמצאים כאן, שתפקידם לעסוק בעיקר במניעה כדי לשמור על בריאותם של הילדים. וחלילה, אם קורות תקלות, לתפוס אותן בזמן, ואם חלילה המצב מחמיר, גם להחזיר אותם.

מבחינת מדינת ישראל כמובן שהיעד שלנו הוא מקסימום מתאזרחים בשנה השלישית. יש להזכיר שהילדים באים הנה כתיירים, על-פי הסכמים בין מדינת ישראל לבין מדינות אחרות, ורק בשנה השלישית מחליטים אם הם רוצים להישאר אתנו כאזרחים, או לא.

הדילמה שעמדה בפנינו היתה אם להביא כל אחד, או לא. בסופו של דבר סיכמנו להביא רק ילדים מתאימים לתוכנית. לא כל אחד מתאים לעזוב את הבית בגיל צעיר. לא כל בית-ספר בארץ, גם אם הוא רוצה לקבל ילדי נעל"ה מתאים לקלוט אותם. לכן נבחרו בקפידה בתי הספר שאליהם באו ילדי נעל"ה. בשנה הראשונה חיפשנו 14 פנימיות שאין בהן מקום, כי פנימיות שיש בהן מקום אולי הן פחות אטרקטיביות. איפה שאין מקום יצטופפו ויקבלו ילדי נעל"ה.

4. ילדים שבאים לארץ ללא הורים חייבים לבנות סביבם מעגלי תמיכה שיהוו תחליף להורים שלהם. מה הם מעגלי התמיכה האלה? בראש ובראשונה כתת נעל"ה. הילדים באים בקבוצות, יש להם צוות צמוד שעובד אתם, הם נקלטים בתוך קהילה, ההורים נשארים מרחוק, משפחות מארחות מהארץ מקבלות אותם. מינהלת נעל"ה יחד עם משרד החינוך והסוכנות היהודית דואגים שלמרות שההורים נמצאים רחוק, אנחנו מטפלים בהם כאילו במקום הורים.

מי יש לנו בארץ? כיום אנחנו מדברים על 2,300 ילדים, 90% מהם באים ממה שהיתה ברית-המועצות, ובשנתיים האחרונות נפתחה התוכנית גם למדינות אחרות. היום 6%, כ-130 ילדים מארגנטינה והאזור כבר בארץ, ו- 3% ממדינות אחרות.

מה זה "מדינות אחרות"?

צרפת, גרמניה, רומניה, הונגריה, מכסיקו, קולומביה, פרגוואי. ברוך השם, 28 מדינות כמנין כח, ועוד יש מקום.

מבחינת חבר המדינות, כמחצית הילדים באים מרוסיה, כשליש מאוקראינה והשאר מיתר הרפובליקות.

איפה הם נקלטים בארץ? ההורים בוחרים לילדיהם את זרם הלימוד. כתוצאה מכך שני-שלישים מהילדים נמצאים בזרם הממלכתי, שליש מהילדים, על-פי בחירתם נמצאים בזרם הדתי – לשני גווניו: הזרם הממלכתי-דתי והזרם המוכר שאינו רשמי. החלוקה היא בערך – חצי-חצי – 18% בממלכתי-דתי, 15% במוכר שאינו רשמי.

מבחינת הפנימיות, למעלה משליש מהילדים נקלטים בתנועה הקיבוצית, 42% נקלטים בכפרי הנוער, הממלכתיים והדתיים, ו-21% נקלטים בקליטה עירונית, דהיינו, בתי-ספר שאינם נמצאים במגזר הכפרי בארץ. מבחינת מספר הילדים אלה המספרים.

במינהלת נעל"ה פועל גם אגף בוגרים שמטפל בצעירים שיושבים מאחוריי מרגע שהם הגיעו לכתה י"ב ובו הם צריכים להחליט אם הם נשארים בארץ, כן או לא, זאת החלטה שלהם.

על-פי ניסיוננו 95% מהילדים מתאזרחים מייד, דהיינו במהלך כתה י"ב. היתר, בדרך-כלל קצת לאחר-מכן. יש לכם פה תמונה של מחזור אחד. חלק מהילדים – אגב, אנחנו קוראים להם ילדים עד שהם הולכים לחופה. אם תצרפו את צה"ל והעתודה האקדמית, 80% של תלמידי נעל"ה, שנתיים אחרי כתה י"ב הם חיילים בצה"ל. אם אני מצרף את השירות הלאומי, ישיבות הסדר, אנחנו כמעט ב-90% שירות, וזה לא מובן מאליו. אלה ילדים שבאים ממדינות שבהן התרבות היא שילד יהודי לא הולך לצבא. אני מדבר גם על חבר המדינות, גם על אמריקה הלאטינית, שהמבחן הראשון שלהם יהיה השנה. 2% מהילדים חזרו בתום התוכנית, אבל בדרך-כלל הם עושים עלייה בשלב יותר מאוחר.

כפי שציינתי, לפני כשנתיים הוחלט במשרד החינוך, בעצה אחת עם הסוכנות היהודית, להפוך את נעל"ה לתוכנית עולמית. דהיינו, לא רק דוברי רוסית אלא גם מדינות אחרות.

זו החלטה שנתקבלה בתקופה שחבר-הכנסת יוסי שריד היה שר החינוך, והוא נמצא אתנו.

זו היתה תקופה טובה.

נכון.

גם אנחנו אומרים. זו היתה תקופה טובה.

זה היום המצב של תוכנית נעל"ה מבחינת מצבה הבין-לאומי. והיות וחבר-הכנסת וילן ממהר, אני אעצור כאן ואמשיך את דבריי יותר מאוחר. תודה רבה.

אנחנו נעשה רגע "פאוזה" כדי לאפשר לחבר-הכנסת וילן לומר את דברו כי הוא צריך ללכת לוועדת החוקה. בבקשה.

קודם-כל אני רוצה להודות ליושב-ראש שאפשר לי לדבר במועד.

אני מודה שאם יש פרוייקט שמדינת ישראל יכולה להתגאות ולהתברך בו הרי זה פרוייקט נעל"ה. אני לא רוצה להצטייר כמשבית השמחה פה, אבל בכל-זאת, אם אנחנו רואים בנתונים שסופקו לנו על-ידי הכנסת, שלפרוייקט החשוב הזה, שאין לו כמעט תקדים והוא כבר רץ עשר שנים, וכמו שאמר ישעיהו ניבאו לו בסך-הכל שלוש שנים, ותראה את החבורה הנהדרת הזאת שיושבת פה – חלקם במדים, חלקם כבר לא במדים – ובעצם מצוין פה שהפרוייקט קוצץ השנה בתקציב משרד החינוך ב-30%. אני לא מכיר פרוייקטים אחרים שקוצצו ב-30%.

אדוני יושב-ראש ועדת החינוך, חקרתי ומצאתי שהקיצוץ נעשה בשני אלמנטים, שהם אולי האלמנטים הרכים ביותר של המערכת הזאת. האלמנט הראשון הוא כל נושא הליווי הפסיכולוגי, שכולל בתוכו את המיון. והרי זה לא מקרה שהתוצאות המרשימות שישעיהו הציג פה, גם לגבי ההישארות וגם לגבי המסלולים שהם בוחרים, הם בשל תהליך מיון מאד מסודר וקפדני. זה גם לא פשוט להעביר אנשים ולא רק לנתק אותם מבית אמא-אבא אלא לעבור ארץ, ללמוד שפה חדשה וכו'. פה משרד החינוך מציע לוותר על מערך מיון מסודר ולעשות זאת בשיטות הישראליות הידועות – סמוך, נעשה את זה בצורה לא מקצועית, יהיה בסדר, נסתדר. ברור לגמרי שהתוצאה תהיה הרבה פחות רצינית ונשלם פה את המחיר.

נקודה שנייה. מבחינה משפטית החבר'ה האלה אינם תושבים, הם תיירים, ולכן הם גם לא זכאים לשום ליווי פסיכולוגי. אנחנו יודעים מה זה גיל ההתבגרות. שוב, מתנתקים מהבית וכו', ואין ליווי. מערכת נעל"ה יצרה בעצם את הליווי הפסיכולוגי שמאפשר לתת עזרה בשפה של הילדים האלה. אדוני היושב-ראש, קיצוץ של שלושה מיליון שקל מחסל את הליווי הזה. אני רוצה לראות מנהל בית-ספר אחד שיהיה מוכן להוביל מערך כזה ללא מתן שירות פסיכולוגי בשנת 2002.

מה שהוצג פה מאמצע י"ב ואילך, רובם המכריע של הנערים האלה הם ללא הוריהם, והגורם המלווה גם הוא נחתך. כלומר, השלושה מיליון שקל הללו חותכים את הפרוייקט מלפנים ומאחור.

אדוני היושב-ראש, זו עת שמחה, זה פרוייקט מרשים, כולנו מתגאים ומתברכים בו, אבל בואו לא נטייח ולא נכסה. הקיצוץ של שלושה מיליון שקל הוא קיצוץ בבשר החי. זה 30% מתקציב הפרוייקט. אני לא מעלה על דעתי שוועדת החינוך בראשותך תשלים עם זה ולא תוביל מאבק שהפרוייקט הזה יישאר בתור אוניית דגל ויישמר. כי לא במקרה ישבו אנשים ובנו אותו כפי שבנו אותו.

אדוני סגן השרה, אתה רואה שבנושא הזה החזית פה היא מימין ומשמאל, לפנים ומאחור. אני פונה אליך שתהיה לפחות לפה ותמנע את רוע הגזרה הזאת. אני מבין שצריך לקצץ הכל, אבל למה לקצץ בפרוייקט יפה ומצליח, למה גם אותו צריך להרוס? אני מודה, אינני מסוגל להבין.

תודה רבה לחבר-הכנסת אבו וילן. אנחנו נחזור לענין הקיצוצים ולא נקום מכאן עד שנברר את הסוגייה הזאת, שהרי בוודאי יום חג הוא גם יום של חשבון-נפש להבטיח את העתיד.

מרוב חיפזון לא הודיתי כראוי לישעיהו יחיאלי, שמנהל את מינהלת נעל"ה מיומה הראשון. אני רוצה לברך אותו גם אישית. אני יודע איזה קשיים הפרוייקט הזה עבר במשך עשר שנים. מעבר לעובדה שאתה עובד ציבור וממלא תפקיד, אני יודע שהשקעת בעבודה הזאת את נשמתך ואת כל מה שיש לך ואני חושב שביום חג כזה גם ראוי מאד להעריך אותך, להוקיר ולברך על ההישגים המאד-מאד חשובים. כל פעם נצרף מישהו אחר למעגל התודות. בינתיים הגיע גם ד"ר פלטי סתוי, מנכ"ל האגודה לקידום החינוך שבמסגרתו פועל הפרוייקט.

רשות הדיבור לחבר-הכנסת יוסי שריד, בבקשה. אני אומר זאת גם כיושב-ראש ועדת החינוך והתרבות, וכולם יודעים שתהום פוליטית פעורה בינינו, אבל בכל מה שקשור בחינוך בכלל, בנעל"ה בפרט ובעוד כמה נושאים אנחנו קואליציה מאד-מאד הדוקה ומאד קואופרטיבית, ואני חושב שזה יכול להיות לתפארתה של מערכת החינוך שאנחנו יכולים לשתף פעולה למען המטרות החשובות של מערכת החינוך בישראל. בבקשה.

לצערי, ובעוונותינו, אני לא מכיר הרבה מפעלים שעדיין קיימים בארץ, שטבועים בחותם של מעשה ציוני. מה לעשות, פוחת והולך הדור, פוחתת והולכת הציונות, ויש עוד פה ושם מפעלים שזה סימנם וזו מהותם, ואחד מהם הוא מפעל נעל"ה.

אתם יודעים שהטבע האנושי - מה לעשות, גם שרים כנראה הם לא מלאכים וגם מלאכים זה כבר לא מה שהיה פעם - אם זה לא מפעל, נניח שאתה בין מחולליו, אז לא בטוח מה מידת המחויבות שאתה חושב שאתה צריך לתת לאותו מפעל.

אני לא התוודעתי בפעם הראשונה לנעל"ה כאשר נכנסתי לתפקיד כשר חינוך, אבל הכרתי אותו יותר מקרוב וליוויתי אותו עד כמה שאפשר, ואני חושב שהיינו מתראים לעתים מאד-מאד קרובות. בעיקר היינו מתראים גם עם התלמידות והתלמידים, כי חשבתי שזה דבר נכון לעשותו.

בשעתו באו אלי אנשי נעל"ה, והצרכים כידוע גדולים, והמצוקה גם היא גדולה, ואין הקומץ התקציבי משביע את כל הצרכים, ואפילו צרכים חשובים, ואמרו שצריך להרחיב את המפעל הזה, ואני אמרתי: אנחנו נלך להרחבה. אמרתי, וידעתי מה שאמרתי, ולא ידעתי מה שאמרתי. כי אתם יודעים שיש גורם שעל פיו יישק כל דבר והוא האוצר. האוצר שמע שאנחנו עומדים להרחיב, והוא אמר: לא בא בחשבון. אני אמרתי: כן בא בחשבון. היתה מריבה גדולה והיו דפיקות על השולחן. לפעמים שרים צריכים לדעת לדפוק על השולחן גם כאשר מדובר באנשי האוצר, והצלחנו להרחיב, אולי לא באותה מידה שרצינו להרחיב, אבל הצלחנו להרחיב, לפחות לפרוץ לכיוונים חדשים – אמריקה הלאטינית. דיברנו אז גם על צרפת ואני לא יודע עד כמה זה התממש.

מכיוון שלא פעם נדמה לי שנכנסת בנו רוח תזזית – כדי לא לומר רוח שיגעון – לפני כמה חודשים העברנו את הגזרה הזאת. היתה מחשבה בכלל להפריט את הפרוייקט. פעם היינו אומרים כאילו בבדיחה פרועה, היום אני חושב שזו עדיין בדיחה אבל לא כל-כך פרועה, שאולי בכלל נפריט את המדינה, נפריט את הציונות. חשבו להפריט את נעל"ה. מה זאת אומרת להפריט על-פי חוק המכרזים? זה בכלל דבר לא מובן. מה זאת אומרת שאתה מפריט משהו ואתה נותן אותו בידי גורם פרטי?

אני רוצה לספר לכם משהו שנשמע פנטסטי אבל כנראה הוא גם אמיתי. גורם פרטי קודם-כל צריך להרוויח. הוא לא עושה את זה מתוך ציונות, או מתוך אלטרואיזם. קודם-כל הוא צריך להרוויח, ובצדק, כי אם הוא לא מרוויח הוא פושט רגל, ומה פתאום שיפשוט את הרגל? ציונות-ציונות, אבל לפשוט רגל? הציונות לא אהבה לפשוט יד והיא גם לא יכולה להרשות לעצמה לפשוט רגל.

אני מקווה שאנחנו ידועים כאנשים שומרי חוק, אבל לכל דבר יש איזה שהוא גבול, היגיון, שמוכרחים לשמור. להפריט את נעל"ה? – לפי דעתי אחר-כך צריך להפריט – אני לא רוצה להביא דוגמאות כי זה עוד ייתן פה ושם איזה רעיון למישהו.

את הגזרה הזאת העברנו, אבל אני מבין שהגזרה הזאת אולי פשטה צורה אבל גם לבשה צורה. אז אמנם לא מפריטים, אבל - - -

הסכנה לא חלפה. הסכנה הנוכחית חלפה מפני שהצלחנו לשכנע את איש החברה הפרטית שנגשה למכרז, לוותר, וזאת הזדמנות גם להודות להם. אבל המשרד עדיין עומד בפני הדילמה. אתה בזמנך אמרת לי, ואני רוצה לשבח אותך, שאתה מוכן לשכב על הגדר כדי שזה לא יקרה. זה מה שאמרת לי.

נכון, זה מה שאמרתי. ידעתי שאתה עומד לשכב יחד אתי, אז אמרתי: בחברה כזו ששניים שוכבים על הגדר? לבדי אני לא רוצה, מה אני אעשה שם על הגדר לבדי?

אנחנו עדיין נצטרך לטפל בסוגייה הזאת, כי היא לא ירדה מסדר היום.

אני חושב שאתה מאד צודק ועל-פי ניסיוני למדתי שסכנות בכלל לא עוברות. הן רק נדחות במקרה הטוב, הן בכלל לא עוברות.

אני מבין שלפי שעה ההפרטה פשטה צורה, אבל היא גם לובשת צורה. כי אם מקצצים, על-פי ההגדרה של חברי, במידה כזאת שהמפעל לא יכול לחיות, אז אם הוא לא יכול לחיות אז אלה הם חיים שאינם חיים, וחיים שאינם חיים הם במובן מסוים מותו של המפעל, חלילה. מכל מקום, הוא בוודאי לא יהיה מה שהיה. הוא היה מפעל טוב, וכמו בכל מפעל טוב היו בו מגרעות.

אני אף פעם לא מסוגל להבין. יש כל-כך הרבה מפעלים חברתיים לא מצליחים בארץ. למה צריך להתנפל עליהם? באנו לכאן מישיבה אחרת בענין מרכזי מורים. אני לא מבין, יש לנו כל-כך הרבה דברים טובים? דווקא על הדברים הטובים צריך לעוט כמוצאי שלל רב ולקצץ בהם? יש כל-כך הרבה מפעלים רעים שאפשר לקצץ אותם ואפשר גם לבטל אותם קיצוץ מוחלט. אני פשוט לא מסוגל להבין את זה.

אשר על כן אני אשמח מאד להתמיד ולהמשיך יחד אתך, אדוני היושב-ראש, במאמץ כדי להציל את נעל"ה. חבל.

תודה רבה.

אבקש מאריה קרול, חבר קיבוץ סעד וחתן פרס ישראל, לדבר על משמעות התוכנית. בבקשה.

קודם-כל אני מודה ליושב-ראש שהזמין אותי לישיבה.

כשעסקתי בנושא של יהודי ברית-המועצות יצא לי להיות הרבה פעמים בישיבות של ועדות הכנסת, ותמיד נכחו בישיבות היושב-ראש ועוד שני חברי כנסת, לכל היותר. כשאני רואה שבישיבה הזאת משתתפים תשעה חברי כנסת, זאת אומרת שיש סיכוי לנעל"ה. אני מקווה שיש סיכוי לנעל"ה.

תוכנית נעל"ה בוצעה כשיצחק שמיר היה ראש ממשלה, ומי שדחף את התוכנית היה השר זבולון המר, ז"ל. כשספרו לי על ניסיון ההפרטה, למסור את התוכנית לגוף אלמוני שאיש לא יודע מאין הוא בא ואיש לא יודע לאן הוא הלך, אני רוצה לומר לכם שהרבה יישר כוח והרבה תודות מגיעות ליושב-ראש ועדת החינוך, חבר-הכנסת זבולון אורלב, שגרם לכך שהם הואילו לרדת מהמכרז.

מזבולון עד זבולון לא קם כזבולון, בענין נעל"ה.

כששמעתי את זה הלכתי לידידי ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר, סיפרתי לו את הסיפור הזה ואמרתי לו: תדבר עם השרה. הוא אמר לי: אתה צריך להגיד לי שאני אדבר אתה? זה הרי המפעל של העם היהודי, ודאי שאני אדבר אתה. ואחר-כך ראינו מה קרה.

משמיר דרך כל ראשי הממשלה היתה התייחסות בלתי-רגילה לנעל"ה. הייתי נוכח בשדה התעופה כשהגיעו ילדי נעל"ה וראש הממשלה יצחק רבין, זכרונו לברכה, אמר שם דבר כזה: אין מפעל יותר נעלה מנעל"ה.

אני חושב שמאז שנפרצו שערי ברית-המועצות ומ-1990 בעלייה הגדולה התוכנית הזאת, כפי שישעיהו יחיאלי הציג אותה, היא היהלום בכתר העלייה הברוכה והנפלאה הזאת. תחשבו רגע מה זה נותן היום ליהודים שילדיהם ילמדו בארץ, ירגישו טוב, ישתלבו בצה"ל, אף אחד לא חוזר. זאת התוכנית.

אם אני מחבר את כל מה שנאמר כאן, הרי כמו שזבולון המר הקים, כמו שכל ראשי הממשלה התייחסו, שר החינוך שקוראים לו יוסי שריד היה זה שנתן את הגושפנקה להרחבה. הוא ראה בזה חזון שבוא יבוא יום ותוכנית נעל"ה תיהפך לבית-הספר התיכון היהודי הגדול ביותר לעם ישראל בארץ-ישראל.

אני רוצה להגיד כמה משפטים לצוות. כולנו מכירים מה הולך במדינה, כולנו מכירים איך עובדים, מה עובדים. אני הייתי קורא לצוות הזה צוות המופלאים, שאין לו לא יום ולא לילה. צוות נהדר כזה לא מוצאים. אני לא אגיד את השם, אבל אני יודע שבתוך הצוות הזה יושב אדם יקר וטוב, שעבד הרבה שנים במערכות אחרות. כשהוא הגיע לנעל"ה הוא הרים לי טלפון ואמר לי: תשמע, עולם אחר.

לכן אני מקווה שהפורום הנכבד הזה יקבל את הסיכום שאין דבר יותר נעלה מנעל"ה, ויתנו לצוות לעבוד, ובעזרת השם נעלה ונצליח.

תודה רבה אריה. פה לא מוחאים כף, אבל אם היה אפשר כולם היו מוחאים כף לדברים שלך. אמרתי לידידי זאב בוים תוך כדי דבריך שכשאתה מדבר אני שומע את הציונות הבסיסית, השורשית, שממלאת בנו את המצברים.

אריה היה צריך לחכות לתקופה מסוימת במשרד החינוך כדי לקבל את פרס ישראל.

רשות הדיבור לסגן השר במשרד ראש הממשלה, יורי שטרן, בבקשה.

גם אני אתחיל בברכות. אני מברך קודם-כל את ישעיהו יחיאלי, מנהל התוכנית. אני מניח שהניסיון שלו בקליטת עלייה התחיל מזה שהוא לימד אותי בהשתלמות מזכירי יישובים בגוש עציון לפני כעשרים שנה.

אני מברך את אריה קרול, שזכיתי להיות בין מטופליו בתור פעיל עלייה במוסקבה. אריה, בשבילך זה אחד הדברים שהם אולי בסוף המעשה הגדול שעשית עם אחרים, ועשינו ביחד.

אני מברך גם את יושב-ראש הוועדה הנוכחי ואת יושב-ראש ועדת העלייה והקליטה, שבנסיבות כל-כך טראגיות לא יכול היה להגיע, על כך שהכשילו את המזימה שהיתה נגד התוכנית ובאמת הצילו אותה, לאחר מאמץ לא פשוט שנמשך כמה חודשים.

מעבר לחגיגות אני חושב שאנחנו יכולים לקבל כעת כמה החלטות אופרטיביות בשביל לקבוע את עתידה של התוכנית בצורה יותר נכונה. כי יש איזה שהוא מנהג מוזר ומגונה, לנסות לשנות דווקא את הדבר שפועל, וזה חוזר על עצמו בצורות שונות. לפעמים זה הפרטה, לפעמים זה איחוד מערכות, לפעמים זה ביטול של משהו. מה שלא עובד לא נוגעים בו, מה שעובד – באים הרפורמיסטים ואומרים: מה אפשר לשפר פה, עוד בטרם גילו מה טוב בו.

במקרה של נעל"ה לא נתנו לתוכנית הזאת לפעול במשך כמה חודשים, ולמען האמת גם היום היא חיה חצי בזכות וחצי בחסד. זאת אומרת, יש לה אורך נשימה לכמה חודשים בלבד, וקשה מאד לפתח דברים חדשים, ואני כבר שם בצד את נושא הקיצוץ, את המתכונת הארגונית הכל-כך לא ברורה, שלא מאפשרת לאנשים לפעול בארצות חדשות. חלק מהן לא חדשות לגמרי, כי הילדים שמגיעים מגרמניה רובם אמורים להיות דוברי רוסית, אבל יש צרפת ומדינות אחרות, ועצם ההיווצרות הזאת של קהיליות ילדים מהארצות השונות אולי עשויה להעשיר את החוויה הישראלית והציונית והיהודית שלהם יותר מכל דבר אחר, אם באמת ייווצרו פה מוסדות לימודים לילדים יהודים מארצות שונות.

את כל זה אי-אפשר לעשות במצב של אי-ודאות ארגוני ומינהלי, ולכן אני חושב שאנחנו צריכים לדאוג לכך שתיקבע לתוכנית נעל"ה מסגרת קבועה, שלא תהיה תלויה בפנטזיות רפורמיסטיות של שום גורם. זה לא אומר שלא צריכה להיות בקרה, חידושים, ואולי יש דברים שחייבים שינוי.

אני לא רואה בתוכנית עדות מה עושה התוכנית הזאת בתוך יהדות ברית-המועצות.

התוכנית היא בעייתית. עם כל השבחים אני חייב להגיד שכשלוקחים ילדים, מפרידים אותם מהוריהם, זה ניסיון על בשר חי ואנחנו עוד לא יודעים עד כמה הוא היה מוצלח.

לכן, אפרופו קיצוצים בשירות הפסיכולוגי, זה פשוט פסק-דין מוות לתוכנית הזאת, כי כל מה שקורה לנערים/נערות בתקופה כזאת, אם לא יהיה פה תגבור של עובדים סוציאליים ושל פסיכולוגים, זה פשוט הופך להיות יותר ויותר בעייתי. גם הנערים שמגיעים בשנה – שנתיים האחרונות יש להם בעיות שלא היו קודם לכן, לפחות לא בממדים כאלה בתחום הסמים, למשל. הזיקה היהודית נחלשת, כמו בעלייה בכלל. יש דברים שמחייבים טיפול הרבה יותר רחב ויסודי משהיה קודם, ולכן הקיצוצים הם פגיעה נוראית.

תוכנית נעל"ה נחשבת לתוכנית יוקרתית באוכלוסייה היהודית. אפילו במוסקבה שהיא עיר עם הרבה מאד מוסדות חינוך לתפארת, עדיין אנחנו נחשבים לטובים, אבל יש פה התמודדות לא קלה בערים הגדולות והמרכזיות שבהן התפתחה במיוחד מערכת פרטית, ואנשים בעלי אמצעים שולחים את ילדיהם לשם, ומשנה לשנה התחרות אתם יותר קשה.

אני רוצה למנות כמה דברים שלדעתי צריך לעשות. א. לתוכנית הזאת חסרה, לדעתי, ביקורת חיצונית.

הדוברת אחריך, שהיא חוקרת במכון סולד, תדבר על מסקנות מחקרים על תוכנית נעל"ה.

יש מעט מחקרים וזאת תופעה מאד מעניינת כשלעצמה. אני חושב שהיא נותנת הרבה חומר לסוציולוגים, לפסיכולוגים, למומחים לחינוך.

ב. אני חושב שמהתוכנית צריכים להפיק לקחים גם לגבי מערכת החינוך כולה, כי הרי הישגי נעל"ה עולים על הישגי מערכת החינוך הממוצעת שלנו בצורה דרמטית, הייתי אומר. לא רק בלימודים, אפילו בתחום האזרחי. אבל היא קיימת עד היום כמן גטו בתוך מערכת החינוך ומערכת החינוך לא כל-כך מתעניינת בגדול במה שקורה בנעל"ה. במקום לראות בנעל"ה תוכנית שהיא חלק ממערכת החינוך הישראלית, ולראות איך משיגים את ההישגים האלה ומה מפה אפשר להשליך על בתי-ספר אחרים, על מערכות אחרות, פשוט נותנים לה לחיות. אני חושב שמפספסים פה לא מעט לחינוך הכללי במדינה.

אני מציע שאתה כיושב-ראש הוועדה תקים, אולי במשותף עם ועדת העלייה והקליטה, ועדת משנה לפחות לכמה חודשים הבאים, שהם יכולים להיות קריטיים לגורלה של התוכנית, שתתן טיפול פרלמנטרי קבוע לתוכנית נעל"ה. אנחנו נוכל גם להגיע לשינוי החלטות בתחום התקציבי וגם לגבות את התוכנית הזאת מבחינה ארגונית ולקבוע את מקומה לפחות לכמה שנים קדימה, כך שלא יהיו לה כל פעם רעידות אדמה מיותרות ומזיקות.

תודה רבה לך יורי.

רשות הדיבור לאורית יעקב. אני מבין שאת חוקרת במכון סולד, ונמסר לי שנעשו מחקרים על תוכנית נעל"ה. בבקשה.

אני עקבתי במשך עשר שנים אחרי נעל"ה. יחד עם פרופ' יצחק פרידמן ערכנו שני מחקרים גדולים בנוגע להסתגלות של תלמידי נעל"ה לחיים בארץ, גם מבחינת הלימודים, גם מבחינה חברתית, והקליטה שלהם בישראל.

אני לא אפרוס כאן, כמובן, את שני המחקרים האלה, כי זה ספור מאד ארוך. הדברים שנאמרו כאן בשבח התוכנית בהחלט באו לידי ביטוי בתוך המחקרים עצמם.

אני רוצה לדבר רק על שתיים – שלוש נקודות קצרות שהן רלוונטיות בהחלט גם לענין ההפרטה שעלה כאן קודם וגם לענין הקיצוץ התקציבי. אחת ההמלצות הראשונות בסוף המחקר השני שנערך בשנת 2000 דיברה על הצורך ביציבות של תוכנית נעל"ה. תוכנית נעל"ה צברה את המוניטין שלה, היא צברה נסיון רב. בשלב מסוים התוכנית גם עברה לסוכנות היהודית, חזרה, ולא בכדי, לאגודה לקידום החינוך. יש צורך ללמוד מתוך הניסיון.

ברגע מסוים הפרוייקט היה במצב של אי-ודאות, גם ברמת הצוותים הקולטים, גם ברמת הילדים, בוודאי ברמת ההורים שהם אלה שצריכים להחליט אם לשלוח את הילדים לארץ. זה רעיון רע ליצור שוב מצב של אי-ודאות, אחרי ההתייצבות היחסית שחלה בשנים האחרונות כשהפרוייקט הזה הגיע מחדש לידיים הראשוניות. כשפורסים כנפיים, גם במובן של ילדים חדשים, גם במובן של תוכניות חדשות, אני חושבת שזה דבר מאד משמעותי לשמור על היציבות של התוכנית.

שתי נקודות נוספות. אני רוצה לציין לשבח את מנהלת נעל"ה בהקשר של הגמישות. משום שדווקא במחקר הראשון שבו עוד לא ידעו מספיק – למעשה בחנו את השנתיים הראשונות של הפרוייקט, שהן היו שנתיים של ניסיון בעצם, לפני שהתחילו להביא ילדים במאסות הרבה יותר גדולות ארצה – הסתבר שהיתה בעיה עם הקליטה של הילדים בדיוק בנושא הזה של הליווי הפסיכולוגי. לפחות מבחינתנו העובדה שבאמת הוסקו מסקנות וקיבלנו אינפורמציה שהיה תגבור של המערך הפסיכולוגי, גם ברמה של ערנות לצרכים, גם ברמה של הנגישות הפסיכולוגית של כל המערך לילדים האלה, שנעשה באמצעות מנהלת נעל"ה, זה היה דבר שבעצם הביא, בין השאר, לתוצאות הטובות יותר שראינו במחקר השני.

דבר נוסף. אם בקדנציה הראשונה של המנהלת הספציפית הזאת הנושא של פרוייקט נעל"ה היה קצת צבוע בצבעים יותר ספציפיים, שהיו קשורים ליוזמים שלו, היום, גם לפי מה שהוצג וגם לפי מה שראינו במחקר באופן יותר מפורט, הנושא של הפלורליזם כן בא לידי ביטוי כאן באופן ראוי. זאת אומרת, הילדים נמצאים גם במוסדות ממלכתיים-דתיים, גם בקיבוצים, בבתי-ספר ממלכתיים-דתיים, הם נמצאים בחינוך החרדי, ולדעתי החלוציות והשליחות של פרוייקט נעל"ה כיום זה בדיוק לתת את המנוף האינטגרטיבי שיאפשר, כיוון שהם החוליה, הם איזה מן צומת שאליו מתנקזים תלמידים מכל מיני זרמים, הם אלה שיכולים לתת את התרבות הישראלית לגווניה והם יכולים ליצור את האינטגרציה האמיתית לא רק בין בני הנוער בחברה אלא בין הזרמים השונים בתוך החברה.

אני רוצה להגיד משפט אחרון. אני חושבת שלא מחליפים סוסים מנצחים.

זאת אמירה מחקרית?

זו אמירה אוניברסלית.

דרך אגב, אני מסכים להחיל את זה גם על הכנסת.

או.קיי. גם על דמותה של המדינה וגם על דמותם של בני הנוער, שהוא באמת רחוק מקו הסיום. תודה.

תודה רבה לך אורית.

רשות הדיבור לסגן שרת החינוך חבר-הכנסת משולם נהרי, או למישהו מנציגי המשרד. בבקשה.

אני חושב שכדאי שגם נציגי המשרד ישמיעו את דברם, מפני שבצד הברכות שמענו גם ביקורת, אפילו לא מרומזת, ואולי זה יקל גם על הדוברים אחר-כך, יחסוך מהם ביקורת.

הואיל ונציגי המשרד ישתלבו בדיון באיזה שהוא שלב, אומר כבר שהבעיה שלנו היא לא רק בעיית הקיצוץ, שעל פניו נראה לא סביר, ולא רק בעיית האי-ודאות באשר ליציבות התוכנית, ולא להחליף סוסים מנצחים, יש עוד כמה בעיות שקשורות במשרד, וידברו עליהן יותר מאוחר. יש בעיה של הקשיים בבחינות בגרות לעולים חדשים, ואמרו לי שידידי צבי גלאון ידבר על כך. יש בעיה של תעריף ועדת לאור לתלמידי נעל"ה. דיאנה רייזמן רוצה לדבר על התנאים של בנות שירות לאומי בהשוואה לחיילים בודדים, ויש בעיה של תשלומי הורים, וסל קליטה. נעורר את הדברים האלה ואז גם המשרד יוכל להגיב עליהם.

רשות הדיבור לאורי בראל שידבר על הקליטה בתנועה הקיבוצית. בבקשה.

ברוכים הבאים, ואני יכול גם להגיד חג שמח לסגן השרה, ליושב-ראש הוועדה ולחברי הכנסת, לכל מי שעוסק בפרוייקט נעל"ה וגם לאנשים המופלאים עם המדים שיושבים למעלה.

אריה קרול הזכיר קודם את יצחק רבין זכרונו לברכה, שאמר מה שאמר. אני חושב שאם הוא היה חי עד היום הוא היה זוכה לראות כמה אמרתו לגבי נעל"ה היא נכונה, ואני חושב שהיה רחב לבבו לראות את הקומה השנייה כאן למעלה עם החיילים, ואני הסתכלתי כשהם נכנסו, לראות את תגי היחידות שלהם, ודאי זה היה מחמם את לבו.

זאת השנה השביעית שיש לי הכבוד לעסוק בפרוייקט נעל"ה בתנועה הקיבוצית. אני גא מאד לעסוק בזה משנת 1992 שאז היתה לנו קבוצה אחת ועד היום שיש לנו 44 קבוצות פזורות מכפר סולד בצפון ועד יטבתה בדרום. אני גא להיות שייך - ואני מרגיש עצמי שייך למשפחת נעל"ה - לצוות שבדרך כזו או אחרת מוביל את הפרוייקט.

אני חושב שכל הדברים שעליהם נאמרו פה השבחים לא צמחו יש מאין. זו קונספציה וזו דרך מסוימת שמנהלת נעל"ה הולכת בה. זה מתחיל מהמיון שנעשה, ומי שהיה שם יודע שהמיון הוא מאד קפדני ולפעמים גם מאד אכזרי, ובאמת מביאים לכאן רק את הילדים שמתאימים לעבור את התוכנית. עובר דרך ההכנה לצוותים, לבתי-הספר, וכמובן הליווי המתמיד והרצוף לבתי-הספר, לחניכים ולמחנכים. כנ"ל הבדיקה שנעשית באכזריות לגבי מקומות ההשמה.

44 קבוצות שפזורות בין כפר סולד לבין יוטבתה, וביניהן, דוגמה של הימים האחרונים – כפר עזה ומפלסים, שהטילים והמרגמות נוחתים שם היום, ואי-אפשר לא להזכיר את התקופה שהגבול בצפון בער והילדים של מנרה, יראון, ברעם ועוד ישבו במקלטים – אף חניך, לא אז ולא היום קם וחזר לארץ מולדתו בעקבות זה. הם אמרו ואומרים: פה הבית שלנו, אנחנו אתכם.

אני חושב שזה לא סתם קורה. זה קורה בגלל אמונה גדולה, גם של הצוותים, וההרגשה שבסופו של דבר למעלה מ-90% מהם משנים את הסטטוס והופכים לאזרחי ישראל, מראה שהדרך והעבודה הרבה שהושקעה אכן הצליחה.

אבל בכל זאת צריך להגיד מספר דברים. אני חושב שזה גם נאמר לפני-כן. אנחנו, כל האנשים שעוסקים בנעל"ה, הולכים ממלחמה למלחמה, ואלה קרבות שלא נגמרים. אני יודע שבימים כאלה קשה להגיד מלחמה, כי יש מלחמה בחוץ, אבל יש גם מלחמה בפנים, ואני מתחיל מתשלומים שאמורים להיות מועברים והם לא מועברים בזמן.

איזה תשלום צריך להיות מועבר והוא לא מועבר?

תשלומי החזקה של הילדים, שבגלל ויכוח בין האוצר לבין הסוכנות לא הועברו תקציבים בין חודשיים לשלושה חודשים. זה לא תקציבים, זה משכורות לצוות, זה אוכל לילדים. היה ויכוח גדול ועד שלא איימנו שאנחנו נתחיל לפנות לעיתונות ונצא למלחמה גלויה לא הגיעו להסדר שהיה צריך להיות, שבסופו של דבר הוסדר והכסף ניתן.

אני מדבר על תקציבים שאינם מלאים. פרוייקט נעל"ה אמור היה לקבל, וקיבל חלק מהזמן 100% סל לאור, קוצץ ל-85% לאור. מי שעוסק בפרוייקט הזה יודע שהתקציב הזה אינו מספיק לילדים שהוריהם אינם כאן.

אני מדבר על הקיצוץ שדובר עליו הרבה. אני נפגש עם הצוותים בכל 44 המקומות ושומע מהם את המצוקה, גם שלהם, אבל בעיקר של הילדים. אם בתקופה האחרונה דיברנו על כך שאף אחד לא ידע מה יקרה עם המכרז, פסיכולוגים התחילו לעשות "מסיבות פרידה" והילדים והצוותים לחוצים.

גם אי הידיעה מה יקרה ב-1 בספטמבר. משלחות המיון שממיינות עכשיו ילדים – מי יטפל בהן? אני לא רוצה להגיד מה דעתי על המכרז, כי הכל כבר נאמר לפניי. קבוצה שאף אחד לא יודע מי היא, אני חושב שזה מתחבר מאד עם הדברים שנאמרו לגבי הסקר. אני חושב שפרוייקט נעל"ה צריך שקט ויציבות ולא לקצץ במשאבים שלו.

כך בדיוק יהיה.

אני הייתי ממנה אותך לשר הנכון לקבל את ההחלטה הזאת.

אנחנו הוצאנו עצומה לשרת החינוך גב' לימור לבנת, לסגן השרה משולם נהרי ולרונית תירוש, מנכ"לית המשרד. לא אקרא את כל העצומה, היא תכף תועבר אליכם. חתמו עליה 58 אנשים שעוסקים בנעל"ה: מנהלי בתי-ספר, מנהלי פנימיות, רכזי נעל"ה, אולפנות, ישיבות – מכל המגזרים, שמבקשים, אנא תנו לנעל"ה שקט, תנו לנו לעסוק בחינוך ולא במלחמות על תקציבים. תודה.

תודה רבה לך אורי.

רשות הדיבור לחנה נאמן, מנהלת האגף לחינוך על-יסודי במשרד החינוך, ובמסגרת זו היא אחראית על תוכנית נעל"ה. בבקשה.

תודה. ראשית, אני רוצה להתנצל בשם שרת החינוך לימור לבנת שהיא לא כאן. היא ביקשה ממני לומר מספר מלים בשמה, ואכן אני רוצה להצטרף לאמירות שלה.

אנחנו רואים את כל מפעל נעל"ה אחד הרגישים והיפים ביותר מהמפעלים שקיימים במשרד החינוך, ועל זה לא היה ספק ולו לרגע. היפה בנעל"ה הוא לא רק העוסקים בדבר, שעושים עבודת קודש ועבודה יפה, אבל אני חושבת שכל הרעיון ראוי לשבח. בכלל, כל צורת הקליטה דרך נעל"ה, שהנער או הנערה מכינים את הקרקע להורה, זו בכלל התחדשות בחשיבה. זו חשיבה מסוג אחר וזו חשיבה יפהפייה. עד כאן לדברי השבח, אם כי יש לי הרבה מה לומר ואומרים רק מקצת שבחו של בן-אדם, ובהזדמנות זו אני רוצה להגיד תודה לכל העוסקים בדבר וגם למנות אותם.

יש מספר אנשים ומספר גורמים העוסקים בפרוייקט שנקרא נעל"ה, כי יש מספר שלבים לקליטת הנער בנעל"ה. יש השלב של איתור הילדים בחו"ל, שהסוכנות בעיקר עושה את זה, אם כי בשנה – שנתיים האחרונות אני הבנתי מישעיהו, כשהייתי במנהלת, שגם המנהלת עצמה נכנסה לאקט השיווקי ולאיתור הילדים.

ישנו שלב שני שהוא שלב מיון, שבזה עוסקת מנהלת נעל"ה, ויש שלב של קליטה פה בארץ, ובהזדמנות זו אני רוצה לומר לכל המנהלים שיושבים כאן, ויש כאלה שאינם כאן עכשיו – העבודה היום-יומית היא בעיקר תודה להם, ולצוות המלווה, שהם יועצים, מדריכים, מנהלים. אני רוצה לומר לכם תודה. כי כמנהלת עד לפני ארבעה חודשים אני יודעת שאנחנו האחרונים לקבל את המלה הטובה, למרות שהיום-יום והשעה-שעה הם אתנו, וכל בכי וכל כישלון בבוחן הקטן ביותר אנחנו מטפלים בו. זה היום-יום והוא מרכיב את השנה.

אין לזלזל ולו לרגע בעבודה של מנהלת נעל"ה. זאת לא היתה כוונתי. מנהלת נעל"ה עושה עבודה של תורה שבכתב ותורה שבעל-פה. התורה שבכתב הם אותם דברים שבגינם יצא המכרז שאנחנו כל-כך מדברים עליו, וכו'. אבל יש גם תורה שבעל-פה. ילד שמועד צריך ליווי, ולפעמים צריך להטיס ילד הביתה כי הוא מתגעגע מאד, כי אבא או אמא חולים, ומאחורי זה עומדת מנהלת נעל"ה, וכו', ולא אזכיר את כל הדברים. זאת התורה שבעל-פה, שלא ניתן לכמת ולא ניתן גם לכתוב, כי אנחנו לא כותבים את הדברים האלה. על כך אני רוצה להודות לכל צוות נעל"ה.

אני מסכימה עם הרעיון שהועלה כאן, שצריך לתת לנעל"ה לעבוד בשקט ושתהיה בו יציבות, ולא כל שלוש שנים או ארבע שנים להתחיל מחדש.

זה כל שנה.

עוד יותר גרוע. אבל, ופה מגיע ה"אבל" הגדול, אנחנו חיים במציאות קשה, קשה מאד. כולנו שמענו על כל הקיצוצים. מצד אחד אנחנו רוצים להתייחס, בראש ובראשונה אני, וישעיהו יעיד על כך, שאני רוצה להתייחס למנהלת נעל"ה כבשר מבשרנו. הם חלק ממערכת החינוך וכך צריך להיות. נקודה. אבל אם בשר מבשרנו, אז בשר מבשרנו כל הדרך. זה אומר שגם המנהלים כאן יש להם עבודה שאני קוראת תורה שבעל-פה, ולא ניתן לכמת אותה, ואנחנו עושים את זה יום-יום. ולא ייתכן שכשמבקשים איזה שהוא קיצוץ, הכל יהיה על-חשבון הילדים, והמבין יבין. כי אפשר לקצץ גם אחרת.

אני מתנצל מאד, אני לא מבין כלום. בואו נדבר דברים ברורים. אני מסכים שהם בשר מבשרכם והם חלק בלתי-נפרד ממערכת החינוך, זה מצוין. אותו אחוז קיצוץ שייפול על בית-ספר תיכון, שייפול גם עליהם. מה הבעיה?

בוודאי. עוד לא הגעתי לזה. אם לא משתמע מדבריי שאני אוהדת את נעל"ה אז אני רוצה להגיד את זה בצורה מאד ברורה. אני רוצה לומר שאין מנוס מהקיצוץ. ייתכן שיש מקום לדבר על גובה הקיצוץ, ויש עוד יותר מקום לדבר על איך מקצצים. כלומר, אם נכנסים לקיצוץ, אז איך מקצצים. כי הרעיון להגיד: קודם-כל האוכלוסייה החלשה ולא להסתכל על התקורות ולא להסתכל אולי על השכר ועל דברים אחרים – יש עוד מקומות לקצץ, וזה לא חייב לבוא על-חשבון הילדים.

בדקו ומצאו שאפשר לקצץ שלושה מיליון שקל מבלי לפגוע בתפקוד החינוכי התקין בנעל"ה? אני אשמח לדעת את זה. אם מישהו מקבל שכר מעבר להסכמי השכר, מצווה להוריד משכרו בלי שום קשר לקיצוץ. אם יש עובד מיותר שלא עושה כלום, מצווה לפעול בעניינו. זאת התמונה?

לדעתי, בחלקה כן. ואני מדגישה: בחלקה. אבל אני רוצה לתת תמונה הוגנת.

ישבו עם הנהלת נעל"ה ואמרו להם: כך וכך הקיצוץ, באלו נושאים לקצץ? לאוצר יש דרך מסוימת. הם עושים קיצוץ "פלט", ואומרים: תסתדרו. אני שואל אם משרד החינוך ישב מול הנהלת נעל"ה ובדק איפה ומה לקצץ?

א. אנחנו בדיוק באמצע התהליך הזה. אבל אני רוצה לשים את זה לרגע הצדה.

תסבירי לי איך קובעים את גובה הקיצוץ לפני שיושבים?

לידיעתך, כך זה נעשה בכל מדינת ישראל כמעט, אבל לא חשוב.

זה לא נכון. השרה קובעת באיזה תחומים לקצץ.

זה בדיוק מה שהיא עשתה.

הקיצוץ בנעל"ה הוא אכן גבוה. רק השבוע ישבנו כאשר מנהלת נעל"ה הגישה לנו את הקיצוץ הראשוני שלהם, ועל הקיצוץ הזה אנחנו רוצים לדון. בדרך לכאן עברתי על זה בפעם השנייה, ואכן אני רוצה לחזק את דבריי ולהגיד שזה פטנט מאד-מאד גדול כאשר אומרים למישהו לקצץ. הענין של קיצוץ נאמר לכל האגפים במשרד החינוך, וכולנו יודעים את זה, וכל המנהלים כאן שעוסקים במלאכה – לא רק בנעל"ה, בשאר ילדי ישראל – יודעים שמדינת ישראל מקצצת בכל תהליך החינוך.

אנחנו לא מתווכחים על קיצוץ אלא על גובה הקיצוץ. אני הייתי רוצה תוספת לנעל"ה, אבל נאמר שיש קיצוץ. הרי שנינו יודעים שתקציבו של אף אגף או אף פרוייקט במשרד החינוך לא קוצץ ב-30%.

גובה הקיצוץ היה בעיניי גם כן מוגזם.

יש לי עצה טובה. הואיל ונמצא פה סגן השרה, ונושא הקיצוץ הוא בכל-זאת אחריות מיניסטריאלית, בואי נשאיר את הקיצוץ לסגן השרה ואת תתייחסי ליתר הדברים.

אני מקבלת את דבריך. תודה רבה.

אם את אומרת שזה בשר מבשרכם, אני מניח שזה היה מבוא לקיצוץ, זאת אומרת שחותכים בבשר אז גם אצלם. אני מקבל את האמירה הזאת כלשונה ואז אני שואל איזה אגף או איזו מערכת בתוך המשרד מוצאת להפרטה, או כל שנה שנייה ושלישית חושבים על מכרזים ודברים כאלה?

השאלה הזאת תופנה לסגן השרה, ברשותך. אני חושב שאלה החלטות שמי שצריך להשיב עליהן הוא סגן השרה, ובמקרה אני גם יודע שיש לו תשובות ויש לו מה לומר בענין הזה. מותר גם לציין שעד היום לא התאכזבנו מתשובותיו.

עכשיו נעבור לנעל"ה בחינוך הדתי. נמצא אתנו יוסי גליק, מנהל בית-הספר נוה שרה בקרית הרצוג בבני-ברק. בבקשה.

ברשות היושב-ראש ידידנו זבולון אורלב, תודה על ההזדמנות, ולשאר הנוכחים מהנהלת נעל"ה. אני לא אחזור על דברים שנאמרו כאן, אבל אני מרגיש כאן, כיושב, פרט למנהל בית-ספר בתור סבא לנעל"ה, כי אנחנו עוסקים בנעל"ה בעצם מהשנה הראשונה.

קשה לי לדבר אחרי חנה נאמן כשמדברים על קיצוצים תקציביים, אבל מדי שנה במהלך השנים האלה נשאלנו האם עוד לא התעייפתם? והתשובה היא: זו המסגרת היחידה שמפגישה את היושבים על הבמה בצורה זו או אחרת, את הנוער האתיופי שמתחנך במוסדות הדתיים שלנו, את הקיבוצים שעליהם דיבר לפניי אורי, ולפעמים מוסדות חינוך שנמצאים באותו אזור. זה פשוט בלתי-מדיד בשום תקציב אחר במדינה הזאת, בלי להיכנס לוויכוח שהוא מוסכם.

אנחנו עברנו את כל התקופות האלה עם נעל"ה ובנעל"ה בחרדה משותפת – מה קורה כשאתה צריך להפעיל קשרים אלו או אחרים כשהתקציב לא מגיע; מה קורה כשמקצצים במספר תלמידות כשהתקציב לא מספיק. את כל הוריאציות האלה עברנו.

אני יושב כאן ומרגיש לפעמים כנאשם שחייב להתנצל: תנו לנו להמשיך להצליח, באינטגרציה אמיתית.

את גודל העבודה של אנשי נעל"ה התחלתי להבין עם שני שותפים שלי, שמדי שנה כיתתנו את רגלינו בשמחה לערבות רוסיה ואוקראינה – אלי תרן, שיצא, ומירה, מנהלת מקבילה שלנו ב"כדורי".

אני רוצה להתייחס לדבריו של סגן השר יורי שטרן. את האהבה שקיבלנו חזרה מההורים בכל מקום שהגענו אליו, קשה לבטא במלים. אני לא יודע כמה פרוייקטים יש במדינת ישראל שזוכים ל"פידבק" כל-כך חיובי. זה לא מושג ללא תקציב. אני לא מכיר עוד הרבה מערכות שחמישה חבר'ה שאנחנו מפריעים להם ביום ובלילה, בראשותו של ישעיהו והחברים הנוספים, עובדים במערכת כל-כך מצומצמת. אני לא מכיר מערכת שאחוז המתנדבים שלה – יושבת כאן דליה גילדוני. אני לא רוצה להאריך, אבל זה קוריוז. דליה גילדוני היא עובדת סוציאלית. תראו מה קורה לנו במדינה הזאת. היא עבדה כעובדת סוציאלית בעיריית בני-ברק. את דליה גילדוני אנחנו זכינו להכיר עם קו מתחת לזכות, אחרי שהיא ביקרה בניז'ני נובגרד בגורקי, חזרה לבני-ברק וחיפשה בת שאת הוריה היא פגשה בניז'ני נובגרד, ומאז היא אם מאמצת. אלה בעצם מעגלי חברים וידידויות, שאני חושב שזה צריך להיות דגם, חנה, למשרד החינוך, ואני אומר את זה כמנהל בית-ספר.

לנו יש זכות נוספת שמשלימה יפה את מה שאורי אמר, להחזיר את הבנות במקרה שלנו, להחזיר את הנערים למקורות היהודיים שלהם, ואת זה קשה למדוד בכסף וקשה לתאר במלים.

בשנה שעברה, השנה התשיעית לקליטה הזאת, זכינו ש-14 הורים מתוך 30 היו במסיבת הסיום. אני חוזר לנבואה המוגשמת של אריה קרול ושותפיו. הם היו במסיבות הסיום. שנה לפני-כן עשינו כנס בוגרות שסיימו A.B במדינת ישראל עם כמעט אפס נשירה. עשינו את הכנס הזה עם היושבים על הבמה ודומיהם, כאשר בסוף כתה י"ב אצלנו, ברוך השם, כל השנים האלה לא נשאלת השאלה אם להתנדב, כי זה מובן. השאלה היא לאן להתנדב יותר. אני רוצה לחזק את ידי יושב-ראש הוועדה זבולון אורלב, ישעיהו יחיאלי ופלטי סתוי.

אנחנו מחנכים לא רק נוער נעל"ה. אנחנו עושים אינטגרציה אמיתית בין כל פלגי הנוער. כשאני צריך לייצג את בית הספר אני מייצג אותו מסן-פטרבורג דרך גוש קטיף עד אילת. זאת האוכלוסייה שהאנשים שיושבים כאן עוסקים בה יום-יום, וכשבסוף החודש אנחנו לא בטוחים שיהיה לנו לשלם משכורות, אז שום הצדקה לשום קיצוץ, או החרדה אם יצאה משלחת, אם נוכל לתת תשובה לבנות, יש שתי שיטות. יש שיטה שאומרת "אין לי", ויש שיטה שאומרת שעם המעט שיש לי אתו אעשה את המקסימום. אנחנו, ואני מאמין שאני מדבר בשם כולנו כאן, גורסים את הגירסה השנייה. תודה רבה.

תודה רבה. שכחתי לומר ששי גליק הוא מנהל בית-ספר נוה שרה הרצוג, שהוא מוסד של תנועת "אמונה".

יש להם עכשיו מלגות לבוגרות נעל"ה.

כן. אני הייתי גם בטכס חלוקת מלגות והיה ממש מחמם את הלב לראות את הבוגרות שכל אחת הוצגה היכן היא לומדת ומה היא עושה.

נעבור עכשיו לבוגרי נעל"ה, שיושבים בשקט כבר יותר מדי זמן. מיכאל ברנר, ספר על עצמך. מאיפה אתה במקור? איך איתרו אותך? איך מצאת אותם?

במקור אני מליטא. בזכות הקהילה היהודית המקומית זכיתי לדעת שקיים בכלל פרוייקט כזה. דרך אגב, עוד לפני שהתחלתי לבקר באופן קבוע את הקהילה המקומית, גם ראיתי פרסומת בעיתון שהשפיעה יותר מהקהילה היהודית, כי בקהילה היהודית משום-מה במשך שלוש שנים לא ראיתי את הפרסומת הזאת, אבל בעיתון עירוני כן ראיתי. אולי אלה פרטים מיותרים, אבל בכל מקרה פניתי והתעניינתי מאד בפרוייקט הזה שנראה לי מאד מעניין, אם לא ללכת ללמוד אז לפחות לנסות להתקבל לזה. בזה הצלחתי, ולפני-כן גם התקשרתי מאד לנושא היהדות, חזרתי מאד לפעילויות שונות שהיו בקהילה היהודית, עשיתי סמינרים שונים של הסוכנות היהודית.

מה אמרו על זה חבריך בכיתה?

אולי היתה תקופה שהם קינאו, כי בשנים 1995-1996-1997 מצב החינוך בליטא היה גרוע מאד. זאת אומרת, ההשקעות היו יותר נמוכות משהן היום בישראל, והרבה מאד ילדים קינאו בי מכיוון שראו בי כמי שיש לו הזדמנות לנסוע למדינה אחרת וללמוד שם ברמה יותר גבוהה.

איפה ההורים והמשפחה היו בספור?

אמא שלי היתה זאת שהראתה לי את הפרסום בעיתון. אחר-כך היא אולי הצטערה על כך, כי מאד נדלקתי על זה. בהתחלה אמא שלי תמכה בי מאד וראתה בזה דבר חיובי שאני אוכל לקבל חינוך יותר טוב, כי כאמור, החינוך באותן שנים במדינות הבלטיות היה ברמה די נמוכה. לכן, זה היה אתגר שרציתי לנסות. יותר מזה, גם הסוכנות היהודית עשתה את עבודתה בצורה מצוינת ואני התעניינתי מאד בשורשים היהודיים שלי, שאכן היו, וחזרתי לנושא שישראל היא מדינה שבה ניתן למצוא גאולה לכל עם ישראל. אולי זה נשמע קצת יותר מדיי מוגזם, אך בשנים ההן אולי כן חשבתי כך.

זאת מחשבה לא רעה.

נכון.

לאחר כל שלבי המיון, שהיו לא קלים, עברנו גם מבחנים פסיכוטכניים, גם מבחנים פסיכולוגיים, אני אישית ואמא שלי, ובסופו של דבר התקבלתי לתוכנית. למדתי בכפר הנוער ניר העמק, בעפולה.

ההפתעה הגדולה ביותר שהיתה לנו, לא רק לי, היתה שאף אחד לא דיבר בהתחלה על כך שיש בארץ פנימיות שבהן עובדים בחקלאות. זאת היתה הפתעה שלא תמיד היתה חיובית, ולפחות בהתחלה היא היתה מאד שלילית, שהרסה מאד את המוטיבציה להישאר בארץ. היום החקלאות נתפסת בצורה אחרת מכיוון שהרבה מאד בוגרי נעל"ה שבאים ללמוד בכפרי נוער חקלאיים ובקיבוצים חקלאיים יודעים לפני-כן שהם הולכים ללמוד במקומות שבהם הם יידרשו לעבוד בחקלאות.

ספר לנו על תקופת הלימודים, ההסתגלות, הקשיים.

קשיים אכן היו, אבל התגברנו עליהם ועברנו אותם די בהצלחה. מבין 18 תלמידים שלמדו אתי בכיתה חזרו שניים או שלושה. הכיתה שלנו היתה מאד קטנה. צריך להזכיר שהרבה מאד מהתלמידים שהתקבלו לא הגיעו בכלל לפרוייקט הזה.

כשהסתיים הפרוייקט אני אישית מצאת את הבית החם הבא שלי בכפר הנוער מוסנזון, שעזר לי בחודשי הקיץ, וזה מה שלא הצלחתי למצוא בכפר הנוער ניר העמק, אך למזלי היה כפר נוער שהצליח לתמוך בי ואני אישית מאד שמחתי שפנייתי למנהלת נעל"ה נענתה בחיוב ואני הייתי מאד מרוצה מזה.

ההמשך היה שירות צבאי. אני מכיר הרבה מאד בוגרי נעל"ה שנשברים דווקא בצבא, מכיוון שאם במשרד החינוך עוד יש איזו שהיא גישה לטפל בכל הבעיות של תלמידי נעל"ה, הצבא לא ערוך לדבר הזה, וחוץ מת"ש אין שום מסגרת שמטפלת בחייל. זה מצער מאד. אני רוצה לציין את העובדה שאנשים רבים נשברו כתוצאה מכך.

אני, למזלי, לא נשברתי, וזאת בזכות שני גורמים: 1. היתה לי משפחה מאמצת בארץ והם ליוו אותי לאורך כל הדרך מאז שנתי השנייה בפרוייקט נעל"ה. הם עזרו לי מאד וקיבלתי בית חם בישראל במלוא מובן המלה. אני נהנה להמשיך את הקשר הטוב אתם. 2. באמצע שירותי הצבאי חזרתי למוסד שנקרא מנהלת נעל"ה והמשכתי לעבוד שם. המוסד הראה לי שיש צדדים חיוביים מאד בתוכנית נעל"ה 16. אני השתלבתי בתוכנית של בוגרי נעל"ה שמדריכים את נוער נעל"ה שלומד היום במסגרת הזאת, שלדעתי הוא אחד הפרוייקטים המוצלחים ביותר של המנהלה. זה פרוייקט שמביא הרבה מאד חוויה לאותו נוער נעל"ה ולדעתי מונע הרבה מאד בעיות. לסיכום, דעתי היא חיובית.

מענק מכס. אני שלחתי לכמה חברי כנסת מכתב ואני אנסה להילחם בענין הזה. אולי חלק מכם לא יודעים מה זה מענק מכס. לפי הכללים מי שחותם על מענק מכס חייב להפקיד את הדרכון שלו לשלוש שנים בחברת "עידוד", ויציאתו לחוץ-לארץ מוגבלת. זאת אומרת שיש שני תנאים ליציאה לחוץ-לארץ: 1. הפקדת סכום של כ-6,500 שקל. 2. הבאת שני ערבים.

אני לא מבקר את הדבר הזה. מי שהחליט על כך היתה לו כנראה הצדקה, אבל ההצדקה לגבי בוגרי נעל"ה - - -

אני אסדר לך פגישה בוועדת הכספים.

מצוין. אני רק רוצה להדגיש שהשירות הצבאי במשך שלוש שנים לא נחשב כתקופת שהייה בארץ, ועל זה אני מנסה להילחם.

אני בטוח שכמה חברי כנסת ינסו לטפל בזה. אם יש לך מסמך, תעביר אותו אליי.

המכתב נמצא אתי ואני אשלח אותו בדואר אלקטרוני לכל חברי הכנסת שיכולים לעזור לי.

זה שונה אם אתה שולח דואר אנונימי אלקטרוני, ותדע שהדואר האלקטרוני שלנו מלא, או שאתה פונה פה בשמות אישיים.

הדבר הזה בוטל עכשיו.

אני בדקתי את החוק, והתברר שהדבר הזה בוטל רק לגבי אלה שעלו לארץ מ-1 בינואר 2002.

גב' שרה פרנקל מכסה את תחום קליטת העלייה ב"קול ישראל" והיא בקיאה בענין.

תפנה אל חברי הכנסת שנמצאים כאן ותבקש מהם לטפל בענין. מישהו מאתנו ודאי יעשה את זה. אנחנו גם ועדה משותפת עם ועדת העלייה והקליטה, וחבר-הכנסת מיכאל נודלמן ייקח את הענין לידיו והוא יגייס את חבריו. הוא חבר גם בוועדת החינוך וגם בוועדת העלייה והקליטה.

אני חבר גם בוועדת הכספים.

אני רוצה להדגיש דבר אחרון, שאחוז גבוה מאד של בוגרי נעל"ה ממשיכים ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה, בהצלחה, ואני בין אלה שממשיכים בלימודים אקדמיים ומנסה להגיע לתוצאות טובות.

הצלחת להעלות את המשפחה אחריך?

עוד לא.

תודה רבה לך, מיכאל, ובהצלחה.

דליה גילדוני, יושבת-ראש פרוייקט "רעות" – משפחות מאמצות, בבקשה. אני ממש מתנצל, אבל אני מבקש בקצרה. עם מיכאל הייתי רחב.

האמת היא שאנחנו יושבים כאן בזכות מיכאל וחבריו ולכן אני אקצר לצורך הענין.

אני יושבת-ראש פרוייקט "רעות" של הפורום הישראלי. הפורום הישראלי הוא ארגון מתנדבים שהוקם כדי לקיים קשר ישיר עם יהודים בתפוצות, ולפני כ-12 שנה הוחלט שקשר עם יהדות בתפוצות הוא יפה מאד, אבל מה קורה לאותם יהודים כשהם עולים ארצה. לצורך קיום הקשר עם היהודים שעולים ארצה הוקם פרוייקט "רעות" שעוסק בקליטת עולים.

אחת התוכניות של פרוייקט "רעות" היא גיוס משפחות מתנדבות מארחות לנוער נעל"ה. יש בארץ כ-5,000 בני נוער נעל"ה ובוגרי פרוייקט נעל"ה שהתארחו אצל משפחות מארחות. אני בכוונה לא אומרת משפחות מאמצות, מפני שאין לנו כוונה למלא את מקומן של משפחות הילדים שנמצאות בחו"ל, על כל הספקטרום, אלא לתת לאותם ילדים את התשתית של החברה הישראלית ואת התחושה שהם חלק מהתרבות, לעזור להם להיקלט על כל האספקטים שקשורים בקליטה, אם מבחינת היכרות עם הילדים הישראליים של המשפחות שחיים בערים או במושבים או במקומות שמחוץ לפנימייה, ואם בקשר עם מוסדות כאלה ואחרים מחוץ לפנימייה, שהנער נתקל בהם, וצריך איזו שהיא עזרה וגישור בעזרת המשפחה המארחת.

הילדים בני פרוייקט נעל"ה מגיעים אחת לשבועיים – שלושה שבועות לסוף שבוע ונמצאים במשפחה. הייחוד של ההתארחות במשפחה, בנוסף למה שכבר אמרתי, הוא בזה שהילדים מוצאים להם פינה פרטית סוף-סוף בבית שהוא לא מלא בני נוער אחרים, אפשר למצוא איזה שהוא מקום להתמודד באופן אישי עם ההרהורים, עם הבעיות, עם המחשבות שעולות ואין איפה לפרוק אותם ולהרגיש שאתה אחד במשפחה ולא אחד מתוך קבוצה ענקית של בני-נוער.

יש מספיק משפחות מתנדבות?

בסך-הכל ליוו את בני הנוער כ-5,000 משפחות ב-50 נקודות ישוב ברחבי הארץ. מדי שנה מלוות כ-200 משפחות ילדים מפנימיות, בני נוער נעל"ה. אנחנו מנסים לגייס עוד ועוד משפחות. זה בא בגלים. בתקופה שהפרוייקט או העלייה הם פופולריים, ובתקופה שאנחנו מצליחים איך שהוא להגיע לתוכניות טלוויזיה כאלה או אחרות, או לעיתונות, בשביל להאדיר את שם פרוייקט נעל"ה ואת הצורך במשפחות מתנדבות, יש לנו הרבה מתנדבים.

אני מבין שמחר בבוקר יהיה תור אצלך.

הלוואי, הלוואי.

אנחנו נותנים הנחיה למשפחות המארחות. בעזרת מנהלת נעל"ה אנחנו עושים סדנאות למשפחות המארחות.

דבר אחד מאד חשוב שיזמנו השנה הוא פרוייקט "חבק חייל", שבו כיתות בתי-ספר יסודי וחטיבות ביניים מחבקות או מאמצות חיילים בודדים בוגרי פרוייקט נעל"ה. כל כיתה מקבלת שם של חייל, מתכתבת אתו, שולחת לו חבילות אחת לשבועיים, ואחת המשפחות בכיתה מארחת את הילד כמשפחה מארחת. היום יש 250 בוגרי נעל"ה שמאומצים על-ידי הכיתות במסגרת פרוייקט "חבק חייל". אנחנו קיבלנו מהמנהלת, מהחלק של בוגרי נעל"ה, את הרשימה בתודה ונשמח לתת כל עזרה בהמשך.

תודה רבה.

שולה בן נחום, מחנכת ותיקה ב"בקעת כנרות", בבקשה. ספרי לנו על המשמעות של הליווי החינוכי, בתמציתיות.

אני ותיקה אבל עם רוח צעירה בזכות הצעירים שאני עובדת אתם.

אני נפגשתי עם תוכנית נעל"ה פעם ראשונה כשעבדתי במחלקת החינוך של התנועה הקיבוצית בתחילת שנות התשעים, אחר-כך כמנהלת של בית-ספר "בקעת כנרות" ליוויתי ודחפתי את הצוותים שלי לקלוט את הקבוצות, וליוויתי מקרוב את החניכים. אחר-כך, לקראת הפנסיה, החלטתי להפשיל שרוולים ולהיות מחנכת של ילדי נעל"ה, ואני חושבת שיש לי זכות גדולה, כפי שאני בטוחה לכל החברים שעובדים בנעל"ה, מהצוותים בשטח ועד חבורת המופלאים של ישעיהו, מרגישים וחושבים. כן, אני בהחלט חושבת שזו זכות.

כמה מלים על עבודת המחנך, ובסוף אתקשר לנושא הקיצוצים שהוזכר פה. לגבי תוכנית נעל"ה בגדול אני יכולה להגיד שזו תוכנית ציונית במובן האמיתי והעמוק של המלה, כיוון שהיא מאפשרת לנו במפגש אינטימי עם החניכים לגרום לשינוי מהותי. לקחת ילדים ולגבש את זהותם ואת אישיותם להיות יהודים, להיות ישראלים, להיות אנשים טובים יותר בעלי ערכים. זה תמצית החינוך, וכאשר זה נעשה במעבר משם לכאן, זו גם תמצית הציונות.

המשמעות של הדבר הזה ביום-יום זו השקעה אדירה אין-סופית של 24 שעות ביממה, 365 ימים בשנה. כיוון שחלק גדול מהילדים אין להם קרובים בארץ ואין להם לאן לנסוע, בית הילדים פתוח תמיד. החבר'ה שלי קוראים לי "האמא הישראלית שלנו", ואני באמת מרגישה כמו אמא. בכיס אחד אקמול, בכיס שני קלגרון, תומכת, מעודדת. אני נקראת בלילה וביום לעזור להם, להוביל אותם ולכוון אותם.

אם נרמז פה שהקיצוץ שיהיה צריך להיות לא ברווחת הילדים, וזה ברור, אלא אולי בצוות, אני רוצה לומר שמי שלא ראה מקרוב מהי עבודת מחנך בנעל"ה – ולא רק המחנך, כל הצוותים שעוסקים בזה – איננו מבין מה פירושה של השקעה חינוכית. ואם מדובר פה על הישגים, הם לא נעשים לבד. זאת עבודה שדורשת מסירות טוטלית, עבודה הוליסטית, שלמה, שהרווחים החינוכיים שלה הם גדולים, אבל צריך גם לגבות אותם במשאבים. תודה.

תודה רבה, והרבה ברכה על כל מה שאת עושה.

פיני כהן, מנהל חוות הנוער הציוני, תסביר לנו בבקשה מהו תעריף לאור ומה הבעיה אתו.

קודם-כל כחוות הנוער הציוני אני זוכה לא רק לארח תלמידי נעל"ה אלא את המנהלת עצמה, אז יש לנו פעמיים כי טוב.

ועדת לאור היא ועדה ארכיאולוגית, אפילו לא היסטורית, שקבעה תעריפים לגורמי השמה שונים במדינת ישראל לתלמידים, לפי פרמטרים היסטוריים שהם לא רלוונטיים להיום. כפי שאתם רואים על השקף שלפניכם, ועדת לאור היום נותנת לחניך בפנימייה 85%, שזה 1,498 שקל לחודש. אני אקח מתוך הסכום הזה שני מרכיבים כדי להראות את האבסורד שבסכום הזה של 85%. אם ניקח יום כלכלה, אלכס טוען שזה 14 שקל. לפי חשבוני זה פחות מ-14 שקל ליום. אני לא מכיר מרכז קיבוץ, מנהל כפר נוער או את מטבח הכנסת שמסוגל להציע יום כלכלה ב-14 שקל. זה סכום אבסורדי שגוזר גירעון על כל מוסד פנימייתי מהרגע הראשון.

מדריך בקבוצת נעל"ה, למשל, עובד שבתות וחגים. צריך לזכור שגם כשיש לילדים משפחות מארחות לא תמיד המשפחה המארחת פנויה לקבל אותם בשבת או בחג. משכורתו של מדריך כזה היא 4,624 שקל לחודש. את מי ניתן להשיג בשכר כזה? אלה תעריפים אבסורדיים. צריך לזכור שאנחנו מדברים על 85% מהסל של ועדת לאור, כשההנחה של ועדת לאור היתה ש-15% נוספים ישולמו על-ידי הבעלויות. בפועל הבעלויות לא משלמות את התוספת, והכפרים משנוררים, וגם הקיבוצים.

לפני שהתחדשה המנהלת הקיימת ילד נעל"ה קיבל 100% ועדת לאור. כשהתחדשה המנהלת החליט המנכ"ל הקודם של משרד החינוך לצמצם את התעריף לילד נעל"ה מ-100% ל-85%. יצאו אז לבושתי רק הקיבוצים, כפרי הנוער לא הצטרפו אליהם אז לבג"צ, ובבג"צ נהנו באופן חלקי. אותם ילדים שהתקבלו קודם המשיכו לקבל 100%, אבל החדשים התקבלו על-פי נורמה של 85%.

התעריפים הבסיסיים של ועדת לאור הם אבסורדיים ב-85%, וזה אבסורד כפול.

רשות הדיבור לאלכס הילבורן בענין תשלומי הורים. בבקשה.

אני רוצה להגיד משפט אחד שהוא מאד חשוב. יש שירותים ומוצרים שהמדינה והרשות המקומית אינן מחויבות לתתם חינם. לכן ההורים נדרשים לממן את השירותים האלה, כפי שיפורט בחוזר זה. כהורה נחשב גם אפוטרופוס.

אחר-כך אנחנו הולכים למסמכי משרד החינוך ומוצאים דבר מעניין, שאכן יש דבר כזה – סל קליטה לעולים – אבל מי לא זכאי לקבל אותו? ילדי נעל"ה ותלמידים יוצאי אתיופיה. למה תלמידים אתיופים אנחנו יודעים, כי זה משרד הקליטה. למה ילדי נעל"ה לא זכאים? הנושא הזה הועלה לפני שנה במשרדו של אדי הרשקוביץ, אחרי שהוא היה אצל המנכ"לית הקודמת, ואנחנו שואלים: זה תשלום להורים, אתם כותבים את זה. למה ילדי נעל"ה לא זכאים לקבל סל קליטה? הרי זה מעוגן במה שאתם כותבים.

עוד הערה אחת אישית. כבוד סגן השרה, אני מתריע. ב-31 באוגוסט אנחנו נכנסים לשנה חמישית. ללא מכרז לא נוכל להיכנס. ילדי נעל"ה יישארו אצלכם בשדה התעופה, איש לא יפנה אותם למוסדות חינוך. אין לכם זמן, אנחנו נכנסים לתקופה של קטסטרופה. אני מזהיר, לא רק הקיצוץ, הסיפור הזה שבו אנחנו נמצאים היום כשאנחנו מתקרבים ל-31 באוגוסט זה סוף מועד ההארכה, ואנחנו נידרש לשנה חמישית. זה בלתי-אפשרי. החוק אומר שבאוגוסט יגיעו ילדי נעל"ה מחו"ל, י"א וי' החדשים, הם יישארו בשדה התעופה, לא יהיה מי שיקבל אותם ומי שיחלק אותם.

תודה רבה לך. דיאנה רייזמן, בבקשה.

אני באתי מוכנה לדבר על הבעיות שלנו, וקיימות בעיות די גדולות. אני עליתי לפני שלוש שנים וחצי. למדתי באולפנית טבריה וגרתי בקיבוץ לביא.

מה עשית כשסיימת ללמוד?

עכשיו אני עושה שירות לאומי בכפר בתיה. אני עובדת עם חניכי עליית הנוער.

יפה מאד.

מה הבעיה?

לקחתי נייר ועפרון והתחלתי לציין נקודות מה הן הבעיות שלנו ולא יכולתי לסיים כיוון שיש די הרבה בעיות. יש פער גדול בין זכויות של חייל בודד לבין זכויות של בת שירות בודדה.

ישעיהו יחיאלי סיפר לי על הבעיה הזאת לפני כחודש-ימים. ביקשתי פנייה וקיבלתי, ואני מטפל בסוגייה הזאת. אבל חשוב מאד שהיא תעלה גם כאן.

אני רוצה לציין כמה נקודות די חשובות לנו. נקודה ראשונה – שכר-דירה. לדוגמה, אם חייל בודד יכול אחרי הצבא לחזור לדירה ומממנים לו את דמי השכירות של הדירה, לבת שירות בודדה אין הזכות הזאת. לדוגמה, אני עדיין במצב די טוב, כי אני יכולה להישאר בפנימייה, אבל בת שירות שיוצאת מדירת שירות וצריכה לגור איפה שהוא, אין לה הזדמנות כזאת.

כמה בנות נעל"ה נמצאות בשירות לאומי? לכמה בנות נוגעת הבעיה הזאת?

אני לא יודעת בכמה בנות שירות מדובר, אבל אני יודעת שבקבוצה שלי היו 21 בנות ו-19 מהן הלכו לשירות לאומי.

אומר לי יחיאלי שצריך לפתור בעיות של 100 בנות. אני מאמין שוועדת החינוך והעומד בראשה יצליחו להשפיע לפתרון הבעיה הזאת. לפני חודש-ימים מסרו לנו על כך. עשינו מהלך גדול מאד של השוואת התנאים של בנות שירות לאומי לאלה של חיילות – בנסיעה ובביטוח בריאות – ואני מקווה שגם בענין הזה נצליח. תדעי שיש לך זכות, שאת תהיי החלוצה שמעלה את הנושא הזה.

את הענין הבא שרצית להעלות – בחינות בגרות – אני מבקש שתעבירי אליי בכתב.

צבי היה צריך להעלות את הקשיים שיש לעולים חדשים בבחינות בגרות. אני מציע שתדברו עם המשרד, ואם יהיה צורך להקדיש לנושא הזה דיון נפרד, נקדיש לזה דיון נפרד.

סגן השרה, בבקשה.

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אורחים נכבדים, ילדי ובוגרי נעל"ה. אני התוודעתי לנעל"ה מקרוב רק לפני כמה שבועות, בתקופת המשבר, כאשר סיירתי במוסדות נעל"ה יחד עם מנהלת נעל"ה. סיירתי במוסדות הדתיים והחרדיים. נפגשתי עם התלמידים ואני אומר לכם שהרושם הזה מלווה אותי עד היום. אי-אפשר לתאר את ההרגשה. זה היה מרנין לראות את הילדים, איך קולטים אותם, ואת הבית החם שנותנים להם, וצריך לזכור שזה הבית הראשון, מפני שהם עוזבים לא רק את הארץ, את המולדת, את המשפחה והכל ובאים למקום שהם לא מכירים. אני אומר לכם את זה כמנהל פנימייה. ההתרשמות שלי שהטיפול שהם מקבלים במסגרת המוסדות שקולטים אותם הוא הרבה מעבר למה שילד פה בארץ מקבל במסגרת הפנימייה. עם כל הרגישויות, יוצאים מכליהם כדי לתת להם את המקסימום כדי לעזור ולסייע להם, כדי לקדם אותם, כדי להראות שבסופו של דבר היה כדאי להם לבוא לארץ.


נעל"ה זה ראשי תיבות של נוער עולה לפני הורים, ואני חושב שהסיסמה של נעל"ה צריכה להיות קומו ונעלה ציון אל ה' אלוקינו. כשאנחנו שומעים היום על עליית האנטישמיות בצרפת, על המשבר החברתי והכלכלי בארגנטינה, אני חושב שזה צו השעה. אמנם עד היום כ-91% מהעבודה נעשתה בברית-המועצות לשעבר, אבל היום מדובר במאות ואף יותר של נערים ונערות שחפצים לעלות לארץ. אפשר לקלוט אותם, ולא חסר תקציב לצורך קליטתם.

לכו נא הגברים ועבדו את ה' כי אותו אתם מבקשים. ענה לו משה רבנו: בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותינו. אם אתה רוצה לדרג את סדר החשיבות, אומר משה רבנו לפרעה, אני אגיד לך מה סדר החשיבות אצל העם היהודי. קודם נערינו, קודם בנינו ובנותינו. לכן, יפה עשו בפרוייקט הזה, שמביאים את הילדים ואת הנערים, כי זה דור העתיד, זה הדור שעליו ימשיך העם היהודי לגדול ולצמוח. חשוב מאד שמביאים אותם וצריך לעשות הכל כדי שהפרוייקט הזה לא רק יתקיים אלא ימשיך, יפרח ויגדל, וצריך להעמיד לרשותו את כל הכלים. כולנו יודעים היום שבמדינת ישראל אי-אפשר לעשות דבר רק בהתנדבות, צריך גם קצת כסף.

מבחינת משרד החינוך הפרוייקט הזה חשוב מאד. אבל הייתי רוצה לעשות קצת סדר בדברים, ואני אומר לכם את זה גם מניסיוני, לא אמרו לי מה להגיד. באתי לשמוע, ואני בא לכאן עם התרשמות מאד חיובית ומאז אותו ביקור אני בקשר עם מנהלת נעל"ה, עם מר ישעיהו, אנחנו יושבים ואני אעשה את כל המאמצים כדי שהמנהלת הזאת תמשיך ותפעל, כי לה יש הניסיון, לה יש הכישורים והיכולת, והיא עושה את העבודה בהצלחה מרובה.

אנחנו צריכים לזכור שלא מדובר בתקנה של תמיכות. מדובר ברכישת שירותים, ומניסיוני אני יכול לומר לכם כעובד משרד החינוך וכמי שהיה מבצע תקציב שכאשר אנחנו מדברים על רכישת שירותים זה דבר אחר לגמרי. תמיכה – אפשר לדבר על קיצוץ רוחבי או על קיצוץ אחיד, אבל כשמדברים על רכישת שירותים, ואנחנו מדברים על הפרדה בין החזקת התלמידים לבין המנהלת, אלה שני דברים נפרדים. מה שקשור להחזקת התלמידים לא יקוצץ אפילו שקל אחד. להיפך, אני מנסה ללוות את הנושא הזה שהזכיר אורי בקשר לוועדת לאור, ומניסיוני כמנהל בית-ספר תיכון פנימייתי אני יודע, כמו שאמר פיני כהן, שזה לא ריאלי בכלל. אני זוכר שהופעתי בוועדת העבודה והרווחה וצעקנו שזה לא משקף את ההוצאות היום-יומיות הבסיסיות כדי להחזיק היום ילד בפנימייה.

אבל כשמדובר בעולים ובטיפול בהרבה-הרבה מעבר לפנימייה רגילה, לילד ישראלי שנמצא בפנימייה צריך לתת את ה-100%. זה המינימום שצריך לעשות – לתת 100% ועדת לאור, ואני לוקח על עצמי, יחד עם האוצר ומשרד החינוך לקיים דיון בנושא הזה ולפחות לגבי נוער נעל"ה שיקבלו מימון מלא של 100% ועדת לאור. אני מקווה שאצליח.

אני חוזר, מדובר פה במנהלת שזה דבר נפרד, ומדובר בהחזקה. בהחזקה אין שום קיצוץ. הקיצוץ הוא במנהלת, ואני רוצה לומר מהו הקיצוץ הזה. מאחר שמדובר ברכישת שירותים, לצורך זה מנהלת נעל"ה הוא גוף חיצוני, לא יחידה במשרד שהיא חלק מהמשרד. מכוח זה משרד החינוך התחייב וחייב על-פי הנוהל לצאת למכרז. משרד החינוך יצא למכרז ואז בא גוף נוסף והציע הצעה יותר זולה בכל הקשור לתקורה. מבחינת החוק משרד החינוך לא יכול להתעלם מגוף שנותן הצעה יותר זולה.

השאלה היא איזה תנאים. כשאתה אומר שאין קיצוץ בהחזקת הילדים, פירושו של דבר שמתוך חמישה מיליון שקל של התקורה, מקצצים 60%. מי יכול לעמוד בקיצוץ של 60%?

יש חוק המכרזים ויש בו כללים ברורים מה הם מחייבים, ויש ועדת מכרזים והיא תצטרך לבדוק את כל הדברים האלה, אם הם עומדים בחוק או לא.

אבל מה שחשוב הוא, שהמשרד ראה שלא ייתכן להסתכל רק על הסכום הסופי אלא על הגוף המפעיל, על הניסיון שלו, על היתרון שלו. אבל כשיש פערים גדולים, זאת בעיה.

אני הייתי מציע שנעל"ה ייהפך ליחידה בתוך המשרד. אין יותר טוב מזה. עם הניסיון שלהם ועם היכולת שלהם הם צריכים להיות חלק מהמשרד. אבל מאחר שזה גוף חיצוני, והוא חשוב למשרד, המשרד בינתיים הקפיא את כל הנושא של המכרז, ואז המשרד לא יכול להתקשר מעבר להצעה הזולה ביותר, והפער בין שתי ההצעות הוא שלושה מיליון שקל.

לכן, הקיצוץ פה לא נקבע מראש. לא נקבעו אחוזים שבהם יקצצו, אלא זה היה פועל יוצא של הפער בין ההצעה הגבוהה לבין ההצעה הנמוכה.

אני אומר שיש דברים שעדיין לא נלקחו בחשבון. המשרד החליט שהוא מאד מעוניין שמנהלת נעל"ה תמשיך ללוות את כל הפרוייקט הזה, ויהיה מכרז – או פטור ממכרז או מכרז. כל הנושא הזה ייבדק. כל הנושא של צרפת וארגנטינה לא נלקח בחשבון במכרז הקודם, וזה משנה את המצב. בכל מקרה, בעוד שבועיים הנהלת המשרד תתכנס לדון בנושא הזה עם מנהלת נעל"ה. אנחנו נעשה הכל כדי שעד אז יהיו לנו פתרונות, תוך לקיחה בחשבון של דברים שלא נלקחו בחשבון בעבר, כדי לאפשר להם להמשיך לעשות את הדברים באותו להט עשייה ובאותה הצלחה, כי טובתם של הנערים היא טובת כולנו.

יש לי הצעה, שבתנאי המכרז ייכתב שמי שמשתתף במכרז חייב להיות גוף שיש לו ניסיון של לפחות עשר שנים בקליטת ילדים עולים.

אדוני סגן השר, כן יהי רצון.

תודה רבה.

לדעתי, עדיין נצטרך לעזור למשרד להתגבר על הקשיים החיצוניים שלו, כי הוא לא המציא את חוק המכרזים ואת כל ההוראות האלה, שלפעמים המחוקק, גם אנחנו, מחוקקים וקובעים כל מיני נהלים ולא יודעים בסופו של דבר, כי חקיקת אנוש היא לא חקיקה אלוהית שהיא נצחית, והחקיקה שלנו טעונה מעת לעת שינוי. אנחנו קיבלנו על עצמנו להפעיל את כל ההשפעה הפוליטית והפרלמנטרית מקצה אחד של הבית ועד הקצה השני, שנעל"ה ימשיך להיות חינוכי ולא ייכנס למכרזים בין גופים מסחריים שמורידים עלויות ומוכנים לשלוח פסיכולוג יותר זול כדי למיין תלמידים, ואולי אפילו לקחת פסיכולוג מקומי במקום לשלוח פסיכולוג ישראלי, ואני לא רוצה להאריך בדברים. כי אם נעלה את זה למכרז, גם כל בית-ספר יסודי אתה יכול להוציא למכרז. אני מבטיח לך שחברת "קוקה-קולה", עם כל הכבוד לה, תגיש תמיד הצעה יותר זולה ממשרד החינוך להפעיל את בית הספר היסודי. אני גם יודע במה היא תקצץ, ואני גם יודע מה יקרה לתלמידים ולחינוך.

אני רוצה לסכם את הישיבה ולומר שהוועדה המשותפת לוועדת החינוך והתרבות ולוועדת העלייה, הקליטה והתפוצות, קובעת בתום עשר שנים לפעילות נעל"ה כי תוכנית זו היא תוכנית חינוכית לאומית ציונית חשובה ביותר ויש לה הישגים לימודיים חינוכיים וציוניים מרשימים.

הוועדות קוראות למשרד החינוך וליתר משרדי הממשלה לפעול בכל הדרוש כדי להמשיך את הפרוייקט, לשמור על יציבותו ולדאוג לתקצובו הראוי כדי לאפשר לו לפעול בצורה מסודרת.

הוועדה רוצה לברך את האגודה לקידום החינוך שבמסגרתה פועלת המנהלת, ואת העומד בראשה ד"ר פלטי סתוי, את מנהלת נעל"ה שבראשה עומד ישיעהו יחיאלי, את הסוכנות היהודית, את משרד הקליטה ואת כל יתר משרדי הממשלה, אבל בעיקר לברך גם את מנהלי מוסדות החינוך, את המנהלים ואת המורים, לברך את התנועה הקיבוצית על תרומתה, את פרוייקט "רעות" על המשפחות המארחות.

אנחנו רוצים גם לברך את התלמידים ואת הבוגרים של תוכנית נעל"ה ולומר להם שאנחנו גאים בהחלטה שלכם לבוא וללמוד בתוכנית, והבוגרים הנהדרים של התוכנית הזאת שמשרתים את המדינה בצה"ל, בשירות לאומי ובכל יתר תחומי החיים, יכולים בהחלט להיות מקור לגאווה למדינת ישראל ולעם היהודי.

אני גם חושב שהוועדות יכולות לברך על החזון לראות בתוכנית נעל"ה כבית הספר התיכון העולמי של העם היהודי, וקוראות לממשלת ישראל להרחיב את התוכנית בשלבים כדי למלא את החזון הזה.

הוועדה המשותפת גם פונה למשרד החינוך לפתור את הבעיות התקציביות, ואם וכאשר יתעורר צורך, אנחנו תמיד נהיה כתובת גם לבוגרים וגם לפרוייקט, גם לתנועה הקיבוצית ולכל מי שקשור לתוכנית, כדי להבטיח את הגיבוי הפרלמנטרי שהפרוייקט הזה יוכל להמשיך להתקיים בהצלחה. עלו ונעלה.

תודה רבה. הישיבה נעולה.



- - - - - - - - - - -



(הישיבה ננעלה בשעה 12:35)