פרוטוקולים/ועדת קליטה/4688



16
ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
12.02.2002

פרוטוקולים/ועדת קליטה/4688
ירושלים, ט' באדר, תשס"ב
21 בפברואר, 2002

הכנסת החמש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב רביעי




פרוטוקול מס' 202
מישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
שהתקיימה ביום שלישי, ל' בשבט התשס"ב – 12 בפברואר 2002, שעה 12:00

פרשת היעלמותם של ילדי תימן.

חברי הוועדה: צבי הנדל - היו"ר
מיכאל איתן
אורי אריאל
יגאל ביבי
אריה גמליאל
שמואל הלפרט
איתן כבל
ישראל כץ
סופה לנדבר
רחמים מלול
מיכאל נודלמן
מרינה סולודקין
יאיר פרץ

השרה לשיתוף פעולה אזורי ציפי לבני
סגן שר במשרד ראש הממשלה ד"ר יורי שטרן
ד"ר משה נחום - נשיא הפדרציה העולמית ליהדות תימן
יגאל יוסף - ראש עיריית ראש העין
אילנה מלמד - אמה ואחיה נעלמו
אבנר פרחי - עיתונאי
שושי רם - זמרת
שושנה זייד - סופרת
עו"ד רמי צוברי
דורה וחנון

וילמה מאור

עפרה הירשפלד



- - - - - - - - -




פרשת היעלמותם של ילדי תימן

צהרים טובים לכולם, ברוכים הבאים מכל רחבי הארץ, איש-איש לפי מעלתו וכבודו.

ברשות כל הנוכחים, הרבנים, חברי הכנסת, ראש העיר, נשיא הפדרציה העולמית ליהדות תימן, ראש המפד"ל ברחובות. לא את כולם אני מכיר, כולם חביבים ואהובים. ברוכים הבאים.

נושא היעלמותם של ילדי תימן וחטיפתן של חלק מהנשים הצעירות דאז, הוא פצע פעור, כאב מתמשך. נעשו בדיקות בנושא, היו ועדות ואף אחת מהוועדות לא הצליחה להביא למצב שהציבור היקר והקדוש של עולי תימן, שמיוצגים כאן על-ידכם, יגיע לרוגע ולשלווה ויאמין שהגיעו לחקר האמת ובא לציון גואל. מה שניתן היה למצוא נמצא, ומה שלא ניתן – לא נמצא. פצע פעור כזה בין אחים הוא הדבר הפחות בריא שיכול להיות במדינה מתוקנת שהוקמה בארץ-ישראל אחרי אלפיים שנות גלות. החשדנות הזאת והכאב הגדול, שחלק מהאנשים התבטאו שבשבילם זוהי שואה; הכעסים הגדולים, הרצון של חלק מהאנשים, בצר להם, להביא את הענין עד כדי דיון בבית המשפט הבין-לאומי בהאג, שוודאי לא ידוע באהבתו הגדולה לישראל, נושא שלנו, יהודי, בעיה כאובה בין אחים, יגיע לבית משפט בהאג, הביא אותי לכנס כמה ישיבות, לאור דרישתם של חברי הכנסת, חברים מבני העדה, בוועדת העלייה, הקליטה והתפוצות, שם ישבנו, אנשים מכל הגוונים הפוליטיים של הבית הזה, והדבר האחד שאיחד את כולנו הוא להגיע לאמת בנושא היעלמותם של הילדים.

הגענו למסקנה, על-מנת שהחשדנות הזאת תתפוגג, שחקר אמיתי יכול להיעשות רק על-ידי אנשים שיש להם מוטיבציה עצומה למצוא את האמת. לא מספיק שיהיו אלה אנשים הגונים וישרים. אני לא מטיל דופי באף אחד. אני יודע שחלק מכם כן מטילים דופי, אבל אני לא הולך עכשיו לשפוט אף אחד מאלה שישבו בוועדות. אני רוצה להגיע לאמת. אני רוצה שיחד אתכם אני אוכל להסתכל זה לזה בעיניים ולדעת שהגענו עד האפשרות של חפירה לעומק האמת וגילינו את מה שניתן לגלות. אחרי למעלה מחמישים שנה בשביל להגיע לחקר האמת צריך המון מוטיבציה, צריך רצון עז, צריכים להיות אנשים שזה בוער בעצמותיהם, שיהיו מוכנים להפוך את הלילה ליום, לנבור בערמות של ניירות, לחקור בלי סוף ולהפוך כל אבן אפשרית ולהגיע לתוצאות.

לכן, יחד עם חבריי הגשתי שתי הצעות-חוק, שאני מאמין שכשנעביר אותן נוכל לעלות למסלול שאולי, בעזרת השם, מתוך אמונה עמוקה שאכן כך יהיה, נגיע לחקר מקסימלי אפשרי שיביא בסוף לאמונה שהתוצאות של הוועדה הזאת יהיו התוצאות האמיתיות.

במה שונה הוועדה הזאת מכל הוועדות שהיו עד עכשיו? כי הרי עוד ועדה, עוד ועדה ועוד ועדה, ועדות שנותנות פרנסה לכל החיים לכולם – קצנו בענין הזה. כשישבתי עם החברים הגענו למסקנה שהוועדה צריכה להיות מורכבת מאנשים שאת שמותיהם נרשום בעצה אחת עם הממשלה, אם הם אנשים שיישלחו רק על-ידי המשפחות שנפגעו, כולם צריכים להיות מקובלים על נציגי העדה. אפשר למצוא בין אנשי העדה ואפשר למצוא מחוצה לה אנשים נאמנים על העדה, אנשים בסיווג ביטחוני הגבוה ביותר. יש היום, ברוך השם, יוצאי עדת תימן כמעט בכל גוף ביטחוני ולא ביטחוני, ממשלי ולא ממשלי. אין בעיה למצוא חמישה אנשים שכולם יהיו מקובלים על האנשים שבמשך שנים נושאים על גבם מטען כואב, צורב בלב.

אני מאמין שתוקם ועדה כזאת, על-פי חוק. לא ברצונו של מאן דהוא ולא על-פי קביעתו של איש בודד זה או אחר נגיע בסופו של דבר לחקר המקסימלי האפשרי, ואולי גם בתוך החקיקה נכניס את כל הכלים האפשריים גם בגופים בצה"ל, בעלי מקצוע שחוקרים נעלמים, נעדרים. הוועדה הזאת תוכל להשתמש בכל הכלים האפשריים, בעזרת השם.

החוק השני מדבר על בנק DNA שימומן על-ידי המדינה. כל משפחה שעברה את האסון, לדעתה, תיכנס לבנק הזה, תתרום דגימה ואחר-כך כל ילד מאומץ שמחפש, או חושב, או מרגיש שמא גם אני מאותם ילדים וכך אומצתי, יוכל לגשת לבנק הזה ובקלות יחסית ייתן דגימת דם וכך ניתן יהיה לבדוק אם הוא שייך לאחת המשפחות שפנו לבנק הזה.

אני מאמין ששני החוקים האלה גם יחד, שאותם כבר הנחתי על שולחן הכנסת, לכשיגיעו לידי אישור סופי בקריאה השלישית וייצאו לדרך, יביאו למה שעד היום לא הצלחנו להביא – קרי, להורדת המתח העצום שיש לנו היום בתוך אוכלוסייה יקרה של מדינת ישראל.

ברוכה הבאה גברתי השרה ציפי לבני.

אנחנו יוצאים לדרך. אני אזדקק לעזרה עד להעברת החוקים, כי חלק מהפעילות הזאת היא לעורר את חברי הכנסת להצביע בבוא היום בעד החוק. כי אם החוקים לא יעברו, כל התוכניות היפות האלה לא יועילו. כל מפלגה, כל מי שיכול ידאג שחבר הכנסת שמייצג אותו יהיה נוכח בהצבעה ויצביע בעד החוק כדי שהחוקים האלה יעברו בקונסנסוס מלא של כל הבית. זה גם ייתן לוועדה את הכוח המוסרי, החוקי, על-מנת שהיא תצא לדרך ותוכל לעשות את עבודתה נאמנה.

אנחנו נתחיל בהקרנת סרטון ולאחר-מכן יפתח ידידי ד"ר משה נחום, נשיא הפדרציה העולמית ליהדות תימן. אני כבר מבקש, פרט לד"ר נחום, שנתתי לו קצת יותר זמן דיבור, בזכות היתרון היחסי שיש לו גם בתואר וגם בעמל הרב שהוא השקיע בארגון היום הזה וגם בהבאת החוקים עד היום, כל מי שיעלה אחריו יצמצם את דבריו לשלוש דקות. אנשים צריכים לשמוע דברים מתומצתים, חדים וברורים.

תודה לכולכם. שיהיה לנו יום מועיל ומוצלח. תודה.

(מוקרן סרטה של אילנה דיין במסגרת התוכנית "עובדה").

ד"ר משה נחום, נשיא הפדרציה העולמית ליהדות תימן, ובענין הזה הקטליזטור שעומד מאחוריי ועוזר לי בענין, וכפי שאמרתי, בעזרת השם בכוחות משותפים נעשה ונצליח. בבקשה.

כבוד השרים, חברי הכנסת, כבוד הרבנים, כבוד יושב-ראש הוועדה חבר-הכנסת צבי הנדל. רק הבוקר קיבלתי שני מסמכים מזעזעים. אם שציפתה כל חייה לבנה הלכה לעולמה ביגון. אני בוש ונכלם שקיבלתי מסמך כזה.

לילד קוראים חלא ישראל מראש העין. יש תאריך כניסה לקופת-חולים, שנת עלייה, כתובת, מרשם – יולי 1973. מזעזע אותי לראות שכותבים על ילד יהודי "לא יהודי". אתם יודעים מה זה עושה להורים שמקבלים מסמך של ילד שהוא לא-יהודי, בתוך ארץ-ישראל? זה מזעזע.

ראיתם את האישה הראשונה שלקחו את הילד שלה ולא נתנו לה אפילו להיניק אותו. מה זה צריך לומר לנו, שהילדים היו באמת כל-כך חולים והם מתו? ילד בן עשרה חודשים, אמו מתחננת במטוס במשך שמונה שעות שיאפשרו לה להיניק את הילד – גם זה לא. מגיעים לשדה התעופה, היא יורדת ראשונה. המשטרה אפילו לא נותנת לה לעבור את המחסום, להציל את הבן שלה. זה לא קרה.

אב שהלך ביום שבת קודש להציל את בתו מידי החוטפים – יעקב סאלם ג'רפי, זכרונו לברכה, רוצחים אותו בשלוש יריות. הרוצח לא הובא למשפט, המקרה לא נחקר והנאשם אפילו לא נכנס לבית-סוהר.

אני נותן לכם נקודות, חברי הכנסת והשרים המכובדים, שתבינו מה יש להם להסתיר. הם מסתירים הרבה מאד דברים מזעזעים. אני אגע בנקודה מאד-מאד קשה. רציתי להקרין לכם סרט בן עשרים דקות, שהיה מזעזע אתכם, אבל נתבקשתי לצמצם.

ילד בן 12.5, לוקחים את אמו בצהרי היום, בחודש השמיני להריונה. לאב קראו ישעיה דוד, גבר בן 40, אשתו בת 32. לוקחים אותה עם הבעל ועם הילד לבית-חולים, המשטרה מגרשת אותם, כי הם התנגדו, ואחרי יומיים משחררים אותם, הם באים ורואים את האמא מנותחת. בערב, כי המשטרה לא יכלה אז לעצור ליותר מ-48 שעות, הם באים ורואים את האם מנותחת. הוא מתאר איך הוא רואה אותה תפורה מכאן עד הבטן למטה, אין עובר, והאישה ששוכבת לידה בחדר אומרת: יש לכם ילדה יפהפיה.

באותו יום קוברים אותה בלי עיניים ובלי חלקים פנימיים. זאת האישה היחידה שנקברה במדינת ישראל, זאת האישה היחידה שאנחנו יודעים מה קרה לה, מבין עשרות נשים שנחטפו.

אני הגעתי הבוקר עם עיתונאית אמיצה באופן בלתי-רגיל. זאת העיתונאית השנונה, יש לה עצבי ברזל, לב ברזל, אבל לפחות יושר וכנות שלא רואים אצל אף עיתונאי. כשסיירתי אתה ברחבי הארץ כדי לבדוק את המקרים של הנשים הנעדרות ראיינו שמונה מקרים. במושב אליכין יש שלושה מקרים של נשים, ראיינו שניים. זקן שפוף אמר לנו: הלכתי לבית-חולים כי הרגשתי לא טוב. היתה לי שפעת, נזלת. אמרו לי ללכת לרופא, הלכתי. חזרתי, אין לי אישה וילד. חטפו את אשתו ואת הבת. הוא לא מפחד, הוא הולך מפרדסיה עד תל-אביב ברגל, ביום גשום, עם סנדלים, עולה חדש, ישר למשרד של בן-גוריון זכרונו לברכה, ובן-גוריון נותן מייד הוראה לסייר בבתי החולים. הוא נותן לו אישור והוא מסייר בכל בתי החולים, ואין אישה. האדמה בלעה אותה. גבר הולך להביא לאשתו ארוחת צהריים, לפנק אותה בחודש השמיני להריונה, הוא חוזר – אין אישה.

לוקחים אישה בת 30, יפהפייה, מביתה במחנה הקליטה לבית-חולים רמב"ם בחיפה. מנתחים אותה. למחרת המשפחה באה לבקר אותה – אין אישה.

ויש עוד מקרים רבים. זה לא עשרה ולא עשרים, אבל לפחות חשפנו שמונה מקרים וקיוויתי שמהם נלמד מה קרה. לא ייתכן שיביאו עדה כל-כך קדושה, כל-כך נאיבית, בעלת טוהר מידות. התימנים מעולם לא עשו רע לאדם.

היה לנו מקרה שאחד העולים החדשים, יצחק נהרי, נפגע בתאונת דרכים. הסברתי לו שהוא יכול להגיש תביעת נזיקין. הוא אמר: מה? אני באתי לארץ-ישראל לעשות לה נזקים? הייתי צריך להביא את חברת-הכנסת נעמי בלומנטל, כיושבת-ראש ועדת העלייה והקליטה, אליו הביתה לשכנע אותו שיש לו זכות לתבוע. הוא היה כל-כך עקשן. אשתו ברחה לתימן ונאלצנו להחזיר אותה. תודה לאל, הוא לפחות נכנע, אבל הוא על כסא גלגלים. מהמקרה הזה תבינו מהי הבעיה של יהודי תימן – התמימות, טוהר המידות. 1,100 שנות קיומה של ארץ-ישראל אחרי הגלות שהיתה לנו לפני אלפיים שנה מגיעים יהודים. הוכחות ראשונות יש לנו מכתבי הרמב"ם בהן הוא כתב שיהדות תימן אירחה אותו בעכו, בירושלים, בטבריה ובצפת, והיו שם 750 יהודים תימנים. זה לא מופיע בספרי ההיסטוריה.

יש לנו עדויות לא רק מהרמב"ם שיושב בארץ, אלא רבנו עובדיה מברטנורא מגיע לארץ והוא כותב לאחיו בגולה בשנת רמ"ט: איזו עדה נפלאה אני פוגש, איזה גאונים, איזה תלמידי חכמים. הכל הם יודעים בעל-פה, מגדולים ועד קטנים, והם 14,500 יהודים היום בישראל, למעלה משני-שלישים יהודים תימנים. יש להם 18 ישיבות שמחנכות לתורה ולעבודה. יהודים נוהרים להגיע לארץ-ישראל אחרי אלפיים שנות גלות, מגיעים לעדן, ומה קורה שם? אומרים להם: המטוס ייפול אם תעלו עם הזהב ועם הכסף ועם כל הרכוש. לקחת ספרי קודש, כתבי-יד עתיקים ולביים שריפה ביפו בשנת החמישים. כשעלינו ב-1942 אמרו לנו שאנחנו לא יכולים לעלות באונייה הזאת, כי אם יש בה נפשות יהודיות יש חשש, אי-אפשר לקחת את הרכוש. את הספרים מאז לא ראינו.

השחצנות של אנשי הממסד והסוכנות, כשהגענו לירושלים ולתל-אביב לבקש את הספרים. סבי המנוח היה הרב הראשי של ארץ תימן, הרב מורי יחיאל נחום זצ"ל. אני בא עם אבי המנוח ואתם, והם אומרים להם: האונייה טבעה. מה זה טבעה? כשעלו ב-1949 כל הרכוש התימני באונייה "לוצ'אי" שהגיעה לאילת, מעבירים את הסחורה ליפו, כאילו, ושם ביצעו שריפה. אחיזת עיניים.

לקחו לנו את כל הרכוש הרוחני, הנשים, הילדים, ושיטו בנו 53 שנים. יש לכם מושג איפה אנחנו עומדים? במקרה של דוד שוקר גילינו את בתו רק בגלל הבג"צ שהוגש, אחרת לא היו פותחים את תיק האימוץ שלה, אבל לא כך קרה לגבי הילדים האחרים.

אני רוצה להתייחס עכשיו לוועדת החקירה הממלכתית. איך ייתכן שמקימים ועדת בדיקה – 342 ילדים מתים ולא קמה זעקה? מה קרה לאנשי משרד הבריאות? ילד אחד נעדר, יש צעקה. עשרה ילדים זה עשר אמהות צועקות. מאה ילדים, מאתיים, שלוש מאות. מה, לא בודקים מה קורה, למה הזעקה הזאת? הורים הולכים למשטרה והמשטרה לוקחת את הניירות ולא מחזירה להם אותם? האם ועדת החקירה לא יכלה לשאול? ועדת שלגי קמה כדי לברר מה עשתה ועדת הבדיקה, ומתברר שהוסיפו פשע על חטא. כל הילדים מתו. ניסו לקבור 200 ילדים בכפר יונה ובבוקר צלצלתי לראש עיריית ראש העין יגאל יוסף ואמרתי לו: תבוא מייד להתראיין, אני לא רוצה לדבר אל התקשורת. פה קברו את 200 ילדי תימן הנעדרים בקבר אחים, ארבעה מטר על ארבעה מטר ושמים שם שלט ששם נקברו 200 ילדים. ראיתם בסרט את עו"ד צוברי מטייל בין הקברים.

הרבה שנים עקבתי אחרי בית הקברות הזה. איך יכול להיות ששמים מרצפה 20 X 40 ללא שום שם, לא ילד, לא שם של ההורים? שום דבר, מרצפה ריקה של רחובות. ואחר-כך שולפים את המרצפות, בגלל הרעש, עושים נאדה באורך של 30, 40 ו-50 מטר, ואז מנסרים ושמים פלחי שיש עם שמות.

ועדת החקירה הממלכתית באה ובודקת ופותחת קברים. כהן, שהוא עיראקי, לא תימני, אומר: אבל תראו לי איזו שהיא עצם של הבת שלי שנמצאת פה. אין עצם. לא ייתכן, החוקרים הדגולים מלונדון – אני קורא דו"ח שלהם, שמפענחים 4,050 שנה מתקופת הפרעונים, בודקים את הילדים, ריבונו של עולם, ומוצאים שיש שערות – לא מאלה שחנטו, אלה שנקברו – רואים עוד עצמות. ופה בא פתלוג ראשי של מדינת ישראל, פרופ' יהודה היס, ומשקר במצח נחושה ואומר: העצמות ברחו, נסחפו, טיילו. בסוף מתברר שהיהודי הזה סוחר בחלקי אדם.

איך ייתכן שוועדת החקירה הממלכתית לא חשבה שאם הוא אומר שהעצמות נסחפו, אולי אפשר לפתוח קברים, אפילו של ילדים אחרים, לא של תימנים ולראות אם גם שם נסחפו. ועדת החקירה הממלכתית לא עושה את זה.

חברת CBS הקרינה לפני שבועיים סרט בארצות-הברית על עשרת אלפים ילדים שנמכרו בתוך ארצות-הברית, קנדה ואוסטרליה. זה דיווח עיתונאי, לא אני אמרתי את זה. זאת נקודה מאד חשובה. 1,033 ילדים, המשפחות מופיעות בפני ועדת החקירה והוועדה מכריזה ש-700 מהילדים מתו, 56 נעדרים ו-277 ילדים לא יודעים מה עלה בגורלם. האם כל הענין הזה רציני? האם זה ייתכן, רבותיי חברי הכנסת והשרים? ועוד כועסים כשאומרים שנפתח תיק בבית-משפט בין-לאומי. הם רואים ש-53 שנים משטים בנו.

רבותיי חברי הכנסת והשרים, אם הם מחכים שהזקנים האלה ימותו, שיסתכלו קצת קדימה ויראו את הנכדים שלהם. אלה לא יוותרו. גם בני המשפחות שחיות באמריקה רואים בכל הממסד שלנו כאילו משפילים עדה, מרמים אותה, בוזזים אותה. אנחנו צריכים לשמוע היום שירי אנחה? יושבות נשים ומקוננות. תכף תשמעו את שוש רם שרה שיר על עצב של תימנייה שגנבו את אחותה, אסתר כהן. ששי יעיש ודאי ישיר היום את השיר "סעידה". לא יכול להיות שיורידו אלי קבר סופר סת"ם, איש קליגרפיה, איש אמנות. הקליגרפיה הזאת נוסדה לפני 2,580 שנה על-ידי פרקלס והפיארס והם קישטו את כל מקדשי האלים. היום הוא קידש שם שמיים וקידש לנו וקישט לנו את זכותנו על ארץ-ישראל באותיות של קידוש לבנה.

לסיום, מוריי ורבותיי, יש לנו כאן נתון מאד חשוב, והוא שיושב-ראש ועדת העלייה והקליטה החליט שהוא לוקח את הענין הזה לידיו, ויבורך על כך. יכול להיות שהוא "מורעל", מאחר שהיום יש לו תימני בבית והוא מלמד אותו איך לאכול זחוק. אני לא יודע איך להודות לו. אין לי ספק שכל חברי הכנסת והשרים שיושבים כאן, ואני מכיר את ציפי לבני, היא לוחמת לא קטנה, אני מאמין שחברי הכנסת והשרים יתמכו הפעם בהצעת החוק.

אני רוצה לבקש שהפעם יחקרו באופן יסודי לאן נעלמו הנשים. אנחנו לא רוצים להעמיד אף אדם למשפט. לצערי הרב, ועדת החקירה הממלכתית לא עשתה אפילו בדיקות DNA, לא הצליבה מידע, לא הצליבה מסמכים, לא הגיעה לאמת. לא ייתכן שרק יכתבו לנו: אנו משתתפים בצערכם.

אני מבקש מחברי הכנסת שיתנו לנו סוף-סוף לחקור את הפרשייה העגומה הזאת בתוך המדינה, שחס ושלום היא לא תצא מחוץ למדינה, אבל המדינה צריכה להבין שאם הגיעו כמה עשרות ספרי תורה עתיקים של יהודי תימן, שנכתבו על עור צבי, לא על קלף, שחלק מהם כבר היו טפטים, נשיא המדינה והרב הראשי לישראל מקבלים אותם, ומעריכים אותם בלמעלה מ-100 מיליון דולר, אני חושב שהגיע הזמן להסתכל עלינו בצורה חיובית ולאפשר לנו לחקור, הפעם בתקציב שלהם, את האמת לאמיתה. ואני מבטיח לכם ששום אדם לא יעמוד למשפט. תודה רבה לכם.

תודה רבה. דברים שיוצאים מן הלב נכנסים אל הלב. אני מסכים להגדרה של משה לגבי השרה ציפי לבני, למרות שלפעמים יש בפוליטיקה נושאים שיש עליהם חילוקי-דעות, אבל אין חילוקי-דעות על כך שהיא "עשר". בבקשה כבוד השרה.

תודה רבה ויישר כוח ליושב-ראש הוועדה חבר-הכנסת הנדל. תודה רבה לידידי ד"ר משה נחום שמנהל את המאבק, ידידי ראש עיריית ראש העין יגאל יוסף שנמצא כאן, חבריי חברי הכנסת. באתי להזדהות עם הכאב שלכם, באתי לומר לכם שהצעקה הזאת שנשמעת כל-כך הרבה שנים לא נופלת על אוזניים ערלות אלא נכנסת אל הלב. באתי לומר לכם שאני לא יודעת מה היה, אבל אני יודעת שלכם לא יכולה להיות מנוחה לפני שאתם תדעו בוודאות מה עלה בגורל יקיריכם. באתי לומר שהפצע הזה בלב כל אחד ואחד מכם חייב להיות ולהישאר פצע בחברה הישראלית כולה ולא דבר ששייך רק לכם כפרטים, או לכם כעדה. באתי להגיד שכאם אני רק יכולה להבין אולי את הקצה מן הקצה של הקצה של תחושת הפרידה הזאת שלא נגמרת, תחושת אי הוודאות שלא יודעים מה קרה.

לכן אני מתחייבת היום לעשות ככל שניתן כדי שיבוא מזור לכאב שלכם ופתרון לפצע הזה. בהצלחה.

תודה לגברתי השרה.

אני מתכבד להזמין את ראש עיריית ראש העין, ידידנו יגאל יוסף. בבקשה.

ברשותכם, ציבור יוצא תימן, גם בשמכם, בשם כל המשפחות אני מצטרף ומודה לצבי הנדל על היוזמה הגדולה והחשובה לקדם ולהשאיר בתודעה הציבורית את פרשת ילדי תימן. תודה לך, ואני מקווה שהצעות החוק שאתה מוביל יגשימו ויתעשרו בגיבוי של כל חברי הכנסת שנמצאים כאן, ובתמיכת כולנו. כי לא מספיק שאתה תוביל את החוק יחד עם חברי הכנסת, חשוב שכולנו נהיה עם היכולת ליצור לחץ ציבורי כדי שהצעות החוק יתגשמו.

אני גם רוצה להודות בשמכם לשני חברי כנסת, לרב אריה גמליאל ולזבולון אורלב, שהגישו לכנסת הצעה לסדר-היום שבעקבותיה הגענו לוועדת העלייה והקליטה, ומשם המומנטום נמשך.

לכל חברי הכנסת הרבה תודה. לרבנים, ציבור יקר וקדוש, וכמובן לד"ר משה נחום, על היוזמה. יש לו יכולות שלא לכולנו יש אותן.

קרה לבני עמנו אסון גדול בפני עצמו. קיווינו שבחיי הורינו נצליח להביא להם את הילדים, האחים שלנו שאבדו, ולא הצלחנו. הורינו כבר הלכו לעולמם והפרשייה הזאת תמשיך להדהד גם בקרב ילדינו ונכדינו.

האסון הנוסף שאני מרגיש הוא תחושת עלבון נוראית. האסון הזה כנראה לא מחלחל, לא נכנס לעמקי הלב של הציבור הישראלי במדינת ישראל. קמו ועדות, שלכאורה יצרו אווירה של לרצות אותנו, להראות שאנחנו עושים משהו.

אני הייתי שותף בוועדת שלגי – בתקופתו של יצחק שמיר כראש הממשלה - ואחרי כמה חודשים כשראיתי שהיא הולכת בכיוון לא נכון, כתבתי מכתב ורציתי להתפטר. אמנם הרב רצון ועוד כמה חברים אמרו לי לא להתפטר, להמשיך עד הסוף, אנחנו נכתוב את המכתב במקומך, מכתב שמביע את מורת-רוחנו. וכמו שצפיתי כך היה: לא היה אפשר לסמוך על ועדת שלגי.

לצערי הרב, אחרי זמן קצר מאד הבנו שגם על ועדת החקירה הממלכתית אי-אפשר לסמוך, וכל מה שנעשה הוא מס שפתיים לאורך כל הדרך, וזו תחושת העלבון. עדיין מתייחסים אלינו כאל עדה. כל מדינת ישראל, כל קיבוץ הגלויות כבר לא עדה, אנחנו נשארנו העדה היחידה. אולי יוצאי אתיופיה היא עדה שממשיכה את דרכנו.

אנחנו נשארנו עדה, אנחנו עדיין לא נתפסים כיודעים להיאבק למען זכותנו, עדיין לא נתפסים כאנשים שיכולים לזעזע את אמות הספים במדינת ישראל ולגרום לה לקחת אחריות על מה שנעשה. מה שנעשה – הילדים נולדו, הם קיימים, הילדים היו בבתי תינוקות בחסות הממשלה. הכל היה צריך להתנהל למישרין במידה וילד מת. בתשובות של ועדת החקירה נאמר: אין לנו הסבר למה עברו שמונה ימים מרגע הפטירה עד רגע הקבורה, ואנחנו צריכים להסתפק בתשובה הזאת. או: לגבי ילדים עד גיל שנתיים בבתי עלמין לא נכתבו השורה והקבר, כאילו הם לא קיימים. על-פי ההלכה אסור לעשות דבר כזה. ואנשי חברות קדישא של אז היו אנשים שומרי יהדות, לא היו בתי קברות חילוניים. צריך לקבוע את מקום קבורתו של תינוק מגיל 30 יום כדי שניתן יהיה להודיע להורים ולהתאבל עליו. כל זה באחריות המדינה, והיא לא לקחה אחריות, גם לאחר כל ועדות החקירה.

מעבר להצעות החוק אני מצפה שייצא קול קורא של כולנו שיגיד: מדינת ישראל, תודי באחריותך לאסון שקרה לכולנו.

ממשלת אוסטרליה לקחה אחריות למה שקרה לילידים באוסטרליה והיא התנצלה. מדינת ישראל חייבת לקחת אחריות, ולאחר-מכן, כמשלים לזה, חשוב שהצעות החוק שחבר-הכנסת צבי הנדל יוזם, יעברו. אני הערתי הערה בקשר להצעת החוק, לאפשר בנק גנטי, לקחת דגימות מהקברים לבדיקות DNA וליצור מצב שגם מאומצים, אם יירצו לחפש את הוריהם ותהיה התעוררות לכך, וגם מי שנשאר עדיין מבני המשפחה, יוכלו ליצור בנק רקמות.

כמו שקורה לנו תמיד, מדי פעם אנחנו מתאספים, מתעוררים, מחממים את עצמנו ואחר-כך נרגעים. לכולנו אין כוחות לעשות את העבודה לאורך כל הזמן. בכנסת ישראל יש לנו חברים שמבינים את נפשנו, כמו חבר-הכנסת איתן כבל, שגם הוא בן תימן וגם תושב ראש העין, ואני מקווה שהוא, יחד עם הרב אריה גמליאל, צבי הנדל וכל מי מחברי הכנסת שאיכפת להם, יקדמו את הענין הזה, ושמדינת ישראל אכן תיקח אחריות ונגיע לתוצאה.

אמרתי שילדינו ונכדינו לא ישכחו. מישהו פה העיר את תשומת-לבי ואני רוצה להוסיף שהרב עוזי משולם הוא הקורבן הנוסף של ילדי תימן, ואת זה צריך לדעת ולהאמין בזה. ייתכן שצריך היה לנהל את המאבק קצת אחרת, אבל אני בטוח שכל הווייתו, כל פעולתו היו מתוך זעם פנימי וכעס אין-אונים ותחושת תסכול שכולנו מרגישים, אבל אנחנו לא יכולים לבטא את זה בדרך שלנו. לכן כולנו נמשיך להיאבק למען גילוי האמת מתוך כבוד וזקיפות קומה של כולנו. תודה לכם.

תודה לאדוני ראש העיר.

אני רוצה להזמין את אילנה מלמד, שאמה, שהיתה בת 22, ואחיה שהיה בן שנה וחצי, נעלמו. אילנה, בבקשה.

שלום לחברי הכנסת, שלום לכל החברים. כתבתי מכתב לנשיא בית המשפט העליון פרופ' אהרון ברק, ואני אקריא אותו.

כבוד השופט, אדוני הנכבד, שמי אילנה מלמד, בת למשפחת כרווה. אנחנו גרים ברחובות. אחי הנעלם ישראל היה כבן שנה וחצי, ילד שובב שאהב לקפוץ על המטות. הרופאים אמרו לאמי שהיה לילד חום, שהיא תיקח אותו מייד לבית-חולים לבדיקות. אמי בתמימותה מסרה להם את הילד, ומאותו רגע היא לא ראתה אותו יותר. הילד שאמי לקחה בהוראת הרופאים והאחיות היה ילד מאד שובב.

ממצאי ועדת החקירה לוטים בערפל, אין בהם שום דבר של אמת. מסרנו ילד בן שנה וחצי, בריא, והם טוענים שהיה בן שמונה חודשים. אמרנו שהילד היה שובב, הם טוענים שהילד היה משותק. השכנים יעידו כמה הילד היה בריא, מלא חיים וקל תנועה.

ממצאי ועדת החקירה הוסיפו לנו כאב על כאב. אמי, שאיבדה את הילד הזה, התענתה כשבוע-ימים, הסתובבה בבית-חולים ולא אפשרו לה לראות את הילד. ואבי, שהוסיפו לו כאב על כאב, הכאב הראשון – שהוא איבד את אשתו הראשונה כשהיתה בת 19 ולה בן בן שנה. אשתו של אבי, חממה יונה, אושפזה ללא שום סיבה והוא ישב לידה כשבועיים, מדי יום, מבוקר עד ערב, שוחח אתה כשהיא בהכרה מלאה, מפצחים בוטנים וצוחקים, והיא לא מבינה מדוע מחזיקים אותה בבית חולים.

יום אחד, כמדי יום, אבי בא לבקרה והמטה ריקה. לשאלתו "איה אשתי"? אמרו לו שאין דבר כזה, לא היתה אישה כזאת בחדר הזה. אם לא היתה אשה כזאת, מי ילדה את אחינו רחמים שיושב כאן, בנה? הוא אחינו מאב אך לא מאם.

אנו מודיעים בזאת שאם לא נקבל תשובה מניחה את הדעת לא תעזור שום התנגדות של ד"ר משה נחום והפדרציה העולמית למנוע את יציאתנו להפגנות ושביתות רעב ולפתיחת מאבק משפטי בחו"ל.

עשרות משפחות המתארגנות באזורנו רואות בממצאי ועדת החקירה השפלה לאינטליגנציה האנושית, ובנוסף, להתעלמות מחקירת האמת של התקשורת ומאות משפחות מרחבי הארץ מתחילות ליצור קשר עם בני משפחותיהם הגרים בחו"ל כדי לארגן את ההפגנה ואת שביתות הרעב ברחבי ארצות-הברית ואירופה. יהדות תימן תצא לעולם הגדול. נפרוס את האמת בפניהם ובית הצדק שלנו יעמוד למשפט.

מצפה לתשובה במהירות האפשרית. ההורים, האחיות וכל האחים למשפחת כרווה". תודה רבה לכם.

תודה לאילנה.

אני רוצה להזמין את ידידי סגן השר במשרד ראש הממשלה, ד"ר יורי שטרן, ואחריו נעשה אתנחתא מוסיקלית. ד"ר שטרן, בבקשה.

צהרים טובים. קודם-כל, יישר כוח לחברי ועמיתי לסיעת "האיחוד הלאומי – ישראל ביתנו" חבר-הכנסת צבי הנדל על כך שלקח פיקוד, לד"ר משה נחום על הפעילות הבלתי-פוסקת, לחברי הכנסת ולפעילי ציבור שלא נותנים מנוחה לממסדים הסגורים שלנו, שיודעים להסתיר אמת, לטייח, לזייף, ליצור רושם ולהשתיק את מי שמנסה לצעוק.

הדברים הם כל-כך קשים, שלחלק הייתי מעדיף, אם היתה באמת ועדת חקירה שנוכל כולנו להגיד שסומכים עליה, והיתה אומרת: זה לא היה ממש כך, זה היה קצת אחרת – נקווה מאד שחלק היה אחרת, אבל היו דברים שהוסתרו, היו דברים קשים ונוראים, ואנחנו חייבים לדעת אותם. אני אומר את זה לא רק כמי שגם לו יש תימני במשפחה, כמו שנאמר פה על צבי הנדל, ואפילו נכדה תימנייה קטנה, אלא דווקא יותר כעולה מברית-המועצות לשעבר, כי גם אנחנו חווים וחווינו לא מעט את היחס המזלזל הזה, את המניפולציות, את האכזריות ואת השקרים. לא במקרה אני רואה שחלק נכבד מחברי הכנסת שנוכחים פה גם הם מאותו מוצא כמוני. אבל קודם-כל כיהודי וכישראלי, כי הדבר הזה מעיק על כולנו, הוא על מצפוננו הקבוצתי.

אמר פה ד"ר נחום שאף אחד לא יעמוד למשפט. אולי באמת יש התיישנות גם לדברים נוראים, אבל מישהו עשה את זה ושנה אחרי שנה גם לא נתן לדברים האלה להיחקר, ולכן, לדורות הבאים וגם לעצמנו אנחנו חייבים ללמוד מי הם אלה, ולו מסיבה אחת – שאף פעם לא יהיה להם יותר כוח לא רק לעשות את הדברים הנוראים אלא גם להסתיר את הדברים הנוראים שאחרים עשו.

לא להסתיר, בו בזמן שחברי כנסת, היום מבוגרים, כששאלו אותם בוועדה: האם באמת ידעתם שילדי תימן נלקחו? כן, ידענו, אבל חשבנו שיהיה להם בית חם יותר. זאת אחת ממיליון תלונות.

אני מניח שגם על זה יתנו את הדעת, אבל לאנשים קשה להאמין בדברים קשים.

אני מסיים בתקווה שהפעם נצליח, וגם בקריאה לאנשים שחושבים לפנות לגורמים בין-לאומיים, אני מאמין שיש לנו מספיק כוח במדינתנו לעשות את הדברים האלה ולהוציא את האמת אל האור מבלי לערב בזה כל מיני שונאי ישראל, שגם כך הם מחפשים אותנו. תודה.

תודה לסגן השר ד"ר יורי שטרן.

אחיי ואחיותיי היקרים, חברי הכנסת שנמצאים כאן הענין בוער בעצמותיהם והם רוצים לעזור. אל תצעקו עליהם, הם נחמדים. גם אלה שלא הגיעו הם נחמדים, הם רק עוד לא יודעים מספיק טוב את החומר. אנחנו נלמד אותם.

עד שהזמרת שוש רם תתכונן נשמע את ידידנו העיתונאי אבנר פרחי שעוסק בענין הזה כבר תקופה ארוכה. בבקשה.

רבותיי, 50 שנה היה לנו עינוי דין. עינוי דין הוא דבר שנגרם בעטיו של בית-משפט שעושה לך סחבת בהבאת הדברים שלך מהר ככל האפשר, ואנחנו עכשיו רואים שאחרי 50 שנות עינוי דין יש לנו עיוות דין. אני אומר את זה לכם באחריות מלאה, ואני רוצה לשים את הדגש על נקודה אחת קטנה.

ועדת חקירה ממלכתית עובדת שש שנים ובסופו של דבר מתחלף יושב-ראש הוועדה ומגיע שופט. היום זו ישיבה חגיגית, אנחנו לא מתלהמים, אבל אי-אפשר בלי קצת כאב מהלב לומר את הדברים האלה. תמוה בעיניי שבמדינה מתוקנת אחרי שש שנות עבודה קשה מגיע השופט קדמי, שהיה בוועדה בסך-הכל פחות משנתיים, כאשר חצי מהזמן הזה הוא היה עסוק בלימוד המקרה של אריה דרעי מפני שהוא היה צריך להיות השופט בערעור שלו. אני בטוח שאם השופט קדמי צריך ללמוד את המקרה של אריה דרעי, שבכל העולם מסתכלים על המשפט הזה, או ללמוד את המקרה של אמא שלי, בניה פרחי, אז הוא ילמד את המקרה של אריה דרעי. בסופו של דבר, במעט החודשים שהוא היה בוועדה, גם אם הוא לא אכל, לא שתה ולא ישן, הוא לא היה מספיק ללמוד את החומר של עשרות אלפי מסמכים ופרוטוקולים שהיו בוועדה.

אני אומר לכם באחריות מלאה שזו פעם ראשונה במדינת ישראל ששופט כלשהו פוסק בלי לראות אף אחד מהעדים ואף אחד מהנאשמים. אם הוא כבר נדרש למשהו בתוך ועדת החקירה, הוא נדרש למסמכים, והמסמכים רבותיי - - -

סליחה, הבאתי את שני המסמכים האלה לשופט קדמי.

זו פעם ראשונה ששופט נדרש לקבוע על-פי מסמכים. רבותיי, מסמכים לא בוכים, לא כואבים, לא מספרים את הכאב ואת הצער. לכל היותר הם יכולים ללמד על הנפח הגדול של העדויות שהיו שם.

אני מבטיח לכם שאם השופט היה רואה את כל הבכי שהיה שם, את כל הצער והדמעות, והיו שם הרבה מאד תלמידי בתי-ספר ואורחים, וכולם ללא יוצא מן הכלל בכו, הוא היה מחליט אחרת.

לחברי הכנסת, לשרים ולמי שיש פה יכולת להחליט, אני רוצה לומר לכם דבר אחד. בשנות החמישים היה קל יותר להשיג ילד תימני מאשר להשיג תרנגולת בשנות הצנע, ואני אומר את זה לכם מתוך ניסיון אישי של אבי, שהיה במושב תנובות ועלה לאוטובוס עם שתי תרנגולות, ובא פקח ולקח לו אותן. כשהוא שאל: של מי התרנגולות האלה? הוא אמר: שלי. ואשכנזי חכם שישב לידו אמר לו: שששש. אבל אחר-כך לקחו את בתו בקלות כזאת.

ראינו כאן את הסרט שעשתה אילנה דיין, שהיה לי הכבוד להיות תחקירן שלה יחד עם שוש מדמוני. אילנה דיין אומרת במקרה של עדינה שוקר, של האמא המאמצת, שעד היום לא יודעים איך הילדה הזאת הגיעה והיום אנחנו יודעים. היה רופא ילדים מאד מפורסם בשם ד"ר רחמימוב. הוא נתן פתק קטן לאותה גברת והאישה הזאת הלכה לבית-חולים בראש העין, שמה את הפתק וקיבלה ילד תימני במתנה.

בענין ספרי תורה שהזכיר ד"ר נחום, אני רוצה לומר שלכאורה – ואני אומר "לכאורה", וזאת הבעיה שלנו בפרשת ילדי תימן, שבפרשה הזאת היו מעורבים אנשים גדולים, בכירי האומה, כולל יצחק בן-צבי, נשיא המדינה בעתיד, אבל אז הוא עמד בראש מכון לחקר שבטי ישראל, שגנב לנו את ספרי התורה. אני חוזר ואומר "לכאורה", אבל יצחק בן-צבי גנב לנו ספרי תורה, ומי שלא מאמין יילך לראות רכוש ציבורי גנוב שמדינת ישראל מחזיקה בספרייה הלאומית שלה בגבעת רם. היא מחזיקה שם אוסף גדול של תאג'ים וסידורים שנקראים "אוסף אילת", כי האונייה לוצ'אי שיצאה מניירובי ועברה דרך מחנה עדן ואספה כמה טונות, כולל 323 ספרי תורה עתיקים בני אלף שנה, הגיעה לאילת. יצחק בן-צבי כתב ליצחק רפאל, שעמד בראש מחלקת הקליטה של הסוכנות, מברק שראיתי במו עיני והוא נמצא בארכיון הציוני, שבו כתב: יש פה אוצר בלום של יודאיקה שצריך למיין, לקטלג, ואף לנסות לרכוש אותו מהתימנים. ולמה לרכוש כשכולם הבינו שאם אומרים לאישה לפני שהיא עולה למטוס: תשימי את כל התכשיטים שלך פה? אמא שלי אומרת שהתכשיטים הגיעו עד לגובה הדלת של המטוס, כי אלה תכשיטים גדולים. אז מהר מאד הבינו שאם גונבים לתמימים האלה תכשיטים, אפשר לגנוב מהם גם ספרי תורה, ואז ביימו איזו שהיא שריפה. אבל מדינת ישראל מחזיקה רכוש גנוב, ושזה לא ייצא מהחדר הזה שחבר הכנסת הירשזון ועוד כמה אנשים, כמו שקראתי, אוספים ובאים בטענות לארצות ערב על החזקת רכוש יהודי גנוב, בזמן שמדינת ישראל מחזיקה רכוש יהודי גנוב שלנו, של התימנים.

צבי, יישר כוח. טנא ברכות ושא ברכה על כל מה שאמרת עכשיו. תודה רבה.

אני לא מאמין בשום ועדות שיקומו. הן לא יעשו דבר.

אני רוצה לברך את חבר-הכנסת ישראל כץ מהליכוד שהצטרף אלינו.

אני רוצה להגיד לאחיי שמדברים מנהמת לבם, כולל הקריאה האחרונה של היהודי ששמענו עכשיו. אני חוזר ואומר, זו תהיה הפעם הראשונה ועדה בחוק שלכם. הנציגים יהיו שלכם. אתם תצטרכו לאשר כל נציג שם. אני חייב להגיע לשלב שיהיה לכם אמון בוועדה הזאת.

אני מקווה ומתפלל יחד אתך. האמת כולה היא לא אצלי ולא אצל אף אחד. כולנו מתפללים לקדוש ברוך הוא שיעזור לנו לעשות את הטוב בעיניו ולהגיע לאמת. אין דברים מוחלטים.

אני מזמין עכשיו את הזמרת שלנו, גב' שוש רם, שתשיר על ילדי תימן. מחברת השיר היא אסתר כהן, שאחד מאחיה נעלם במסגרת היעלמותם של ילדי תימן.

אני מקדם בברכה את חבר-הכנסת אורי אריאל שהצטרף אלינו, חבר כנסת חדש שנכנס לכנסת לאחר רצח גנדי הי"ד. ברוך הבא.

שלום לכולם. את השיר הבא כתבה אסתר כהן, שנמצאת אתנו כאן. אחותה נעלמה יחד עם ילדי תימן.

"איך אומר לך בני, כל ערב אזיל דמעתי, לא קבר, לא מצבה, היכן אתה נמצא? בכאבי, אלוהים, אנא האר לי דרכים. יקר אתה פרי גני ואין מזור לאנחתי. בעת אעלה על יצועי, דמותך משתקפת למולי. אשא תפילה לך אלי, מחכה לשובך, פרי בטני.

מנסה למצוא מוצא, הכל אפוף עלטה. תמיד חיה בתחושה שתשוב אליי בחזרה. אתה אלי התשובה, הנוטע בי תקווה". תודה רבה.

(שרה את השיר)

תודה, שושי, ותודה לגב' כהן. שיר נפלא.

נמצאת אתנו אחת הסופרות. נכתבו ספרים בענין הזה, ובחרתי דווקא בה בגלל שהיא לא תימנייה. היא אשכנזייה רחמנא לצלן, ממושב תקומה. גב' שושנה זייד, בבקשה. נמצא אתנו גם עו"ד רמי צוברי, שכתב בעקבות "אחיי האבודים". הוא גם היועץ המשפטי של הוועדה הציבורית. כל אחד מהזווית שלו, עומק המחקר שלו, הכל יחד שופך אור על התקופה העגומה הזאת. גב' זייד, בבקשה.

ברוכים הנמצאים. קראו לי לדבר כאן בתוקף המחקר שעשיתי ופרסמתי על פרשת ילדי תימן, ויותר מזה, על יחס הממסד לפרשה במשך חמישים שנה. פרסמתי את הדברים גם בספר. עקבתי אחרי עבודת הוועדה, למדתי את הדו"ח שהיא פרסמה, ובצער אמיתי אני אומרת שדו"ח הוועדה, יותר משהוא מזלזל בהורים הוא מבזה את כותביו.

יש לי רק שלוש דקות ולכן לא אתמקד בהוכחה למה הדו"ח הוא כל-כך שקרי, אבל קל לגלות את זה. עכשיו חשוב לנו לחשוב מה אנחנו עושים הלאה. א. כמו שצבי אמר, אני נציגת העדה האשכנזית. הבעיה היא לא של העדה התימנית. אני מרגישה שהבעיה היא של עם ישראל. להיפך, אולי כאשכנזיה אני אפילו יכולה להתבייש יותר.

אסור לנו להתייאש. למרות שוועדת חקירה ממלכתית זו כאילו האינסטנציה הגבוהה ביותר, אסור להתייאש. צריך להמשיך וללחוץ על כל המשרדים הממשלתיים שיקיימו את חופש המידע. אני במחקר שלי לא הצלחתי להגיע להרבה מאד חומר. ועדת החקירה הממלכתית לא נותנת לגשת לחומר. כל מסמך שכתוב עליו "סודי" ואין בו ביטחון מדינה, יש בו רק הוכחות ששרים ידעו בזמן אמת, לא נותנים לי לראות.

חייבים ללחוץ שכל החומר יהיה פתוח. חייבים ללחוץ על ועדת החקירה שתשאיר בארכיון את החומר המקורי, לא צילומים שלהם. לא נוכל לבדוק את הזיופים אם ייתנו לנו צילומים. אנחנו צריכים לראות את כל התעודות המקוריות שעליהם הוועדה מסתמכת.

לאחרונה יצא חוק חדש, שלפיו אם המסמך לא פגע בביטחון המדינה אסור שיהיה כתוב עליו "סודי". על המסמכים של ילדי תימן כתוב "סודי", וזה לא ביטחון המדינה.

צבי אמר בהתחלת דבריו שצריכים להתחיל לחפור במעמקים כדי לחפש את הדברים. אני יכולה לשלוח אותך לדרך לא כל-כך עמוקה. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מדווחת שמשנת 1949 עד 1956 יש 1,016 תיקי אימוץ במדינה, אבל כל הוועדות בדקו למעלה מ-3,000 תיקים של השנים האלה. יש לנו שם אלפיים מקרים שיכול להיות שאצלם התשובות. זה לא כל-כך עמוק ואפשר לחפש שם. אם נתחיל באלפיים האלה אולי תיפתח הדרך.

היום אני חברה בעמותת "יוגב", עמותה שמנסה לייצג את המשפחות. לצערי, אני בינתיים האשכנזיה היחידה שם. אני מקווה שאנחנו נסחוף אתנו עוד. אסור לשתוק, אסור לוותר, ויש עוד הורים שכן אתנו. אמנם הם לאט-לאט נעלמים, אבל עדיין יש כמה שיוכלו עוד לקבל תשובה בחייהם. אנחנו חייבים להם אותה.

אני מצאתי את אחותי אחרי 41 שנים, לאחר שקברו גופה מלאה בדם. היא הועברה מבית-חולים רמב"ם ולהוריי אמרו שהילדה נפטרה. למחרת שני אנשים לקחו את הגופה והביאו אותה לקבורה וההורים שלי - - -

סליחה, מחצית מהאנשים כבר יצאו והשאר ייצאו עוד מעט. אני מציע, עם כל הקושי, תני לי לנהל את הדיון כמו שאני חושב שצריך. אני בטוח שאי-אפשר לכסות את הכל. תוכלי לפנות אליי כשנסיים את הישיבה. תודה לך וסליחה.

כבוד הרב חבר-הכנסת אריה גמליאל, שותף לחקיקה, בבקשה.

קהל קדוש, אני מלווה את הנושא הרבה שנים ואני אומר לאבנר: אל תפחד, אל תפחד. אני אמרתי מעל במת הכנסת שבן-צבי לקח את הספרים. בלשוננו, בעברית קלה זו גניבה. לא צריך לפחד להגיד את האמת. נעשו כאן פשעים נוראים. זה התחיל עם הכסף והזהב, המשיך עם הספרים.

אני הבאתי לכנסת את הרב יחיא אלשיך, שבכה בדמעות שליש על גניבת הספרים. הם המשיכו עם הילדים והם ממשיכים לטייח, ממשיכים לשקר ולרמות, לא מוכנים להודות אפילו בדבר קטן.

הוועדה הזאת היא ועדה נוראה. לפחות היו אומרים: לקחנו את הילדים, קברנו אותם בלי רשות, גנבנו ילדים מתים. לפחות יודו בפשע קטן. הכל כשר. אם הכל כשר, הכל מסריח.

אנחנו לא יודעים מה מסתתר מאחורי האכזריות הזאת, העוצמה הזאת של ההסתר, קשיות הלב, לא להודות בטעות. כנראה ששכל אנוש לא יכול לעכל איזה פשעים נעשו. גדולי האומה, גדולי המדינה עשו פשעים. איך הם יודו? מה הם יגידו, שכולם היו פושעים?

אני קורא כתבה בעיתון "הארץ", זה יכול להיות דמיוני, אבל מרוב שאנחנו כבר לא מוצאים את עצמנו בסיפור הזה, הכל כבר יכול להיות. בכתבה נאמר שעשו מחקר גנטי ואימצו חיידקים שיכולים להרוג ערבים. רצו לעשות נסיונות כדי לראות אם החיידקים פוגעים בעדות המזרח. באשכנזים הם לא פוגעים.

אתה מאמין לעיתונים, ועוד ל"הארץ"?

לא, אני אומר שזה דמיון, אבל מרוב שהם משתיקים את הענין, זה מחשיד אותם שהם עומדים מאחורי פשעים כאלה. אני מצטט מהכתבה: "... כי מנהלי המכון הביולוגי ביקשו את רשותו של בן-גוריון לחטוף כמה מאות תינוקות של עולים שאך זה הגיעו מתימן, והבטיחו להחזירם להוריהם תוך שבועות ספורים לאחר שייגמרו הניסויים. הם טענו כי אין כל חשש שיקרה משהו לתינוקות. בן-גוריון סירב, אולם עם התפטרותו אושר המבצע. ילדים תימניים, הלא הם ילדי תימן האבודים, הובלו בכלי רכב סגורים למכון. הניסויים נערכו במשך כמה ימים. אולי אז משהו השתבש והילדים נדבקו בוירוס ומתו לאחר זמן קצר".

אני לא יודע אם זה נכון או לא, אבל אי-אפשר לתאר מה נעשה. מכיוון שהם עומדים מאחורי ההשתקה הנוראית הזאת, סימן שהם עשו דברים איומים ונוראים. לא נוותר להם, לא נסלח להם, נמשיך להילחם, נקים עוד ועדה ועוד ועדה. לא נוותר, לא נשכח, לא נסלח.

תודה רבה לרב גמליאל.

הצטרף אלינו יושב-ראש סיעת ש"ס בכנסת, חבר-הכנסת יאיר פרץ. תודה לחבר-הכנסת יגאל ביבי, סגן השר לשעבר שהצטרף אלינו גם כן.

אני מזמין עכשיו לבמה את ידידי חבר-הכנסת ישראל כץ, מהליכוד. בבקשה.

תודה רבה לצבי, תבורך על היוזמה בהגשת הצעת החוק. אני מקדם אתכם בברכה בכנסת, שמח להתארח אצלכם כאן בכנסת. אני רואה כאן אנשים מכל רחבי הארץ, חלקם מוכרים לי. צבי, אין ספק שהגיע הזמן, ואני מברך אותך שסוף-סוף דנים בכנסת בנושא חשוב ביותר. האמת שאני חשבתי לראות כאן את יושב-ראש הכנסת. אני חושב שהיה הרבה יותר חשוב שהוא יהיה כאן מאשר בפרלמנט אחר, כי הבעיות והנושאים האלה כאן צריכים להעסיק אותנו. זו בעיה כאובה שנמשכת עשרות שנים. אני שומע את הדוברים, וגם פגשתי חלק מהעוסקים בפרשה, ואני חושב שהדברים מדברים בעד עצמם. אין הוכחה יותר טובה לעומק הכאב ולחשיבות הענין ולמשמעות הענין מאשר העובדה שבמשך עשרות שנים אנשים כל-כך רבים כואבים ועוסקים בנושא הזה ולא מרפים ממנו. אם מישהו צריך הוכחה שילדים אכן נעלמו ושצריך לבדוק מה קרה ואיך קרו הדברים, לא אם קרו, זה הכאב שנמצא כאן וזאת הנחישות של כל-כך הרבה אנשים מכל רחבי הארץ לעסוק בנושא הזה. אם זה לא היה, אנשים לא היו עוסקים בזה במשך כל-כך הרבה שנים, ולא צריך שום ועדת חקירה כדי להבין שהכאב הזה והעיסוק הזה מוכיחים יותר מכל שקרה כאן מה שקרה.

שמעתי את דברי הרב גמליאל, שאני מעריך אותו מאד, ושמעתי דברים אחרים. אני מקווה שהדברים האלה לא נכונים. אני בטוח שגם אתה מקווה שאותה ידיעה אינה נכונה. קשה לי להאמין, אבל ברור שגם שמועות כאלה לא היו יכולות לצוץ במציאות יותר סבירה. היו כבר ועדות חקירה וכנראה שהדרך שצבי הולך בה, אני מקווה, בגיבויו של משה נחום, נשיא הפדרציה העולמית של יהדות תימן, שדיבר גם אתי בנושא הזה, ושל חברים אחרים, היועץ המשפטי רמי צוברי ואנשים אחרים שעוסקים בזה – אולי באמצעות הכנסת תימצא הדרך לחקור את הרשויות, גם אם תהיה ועדה ממלכתית, אבל בגיבוי הכנסת אולי הלחץ על הרשויות יהיה כבד יותר ומשמעותי יותר להגיע לחקר האמת. הדבר החשוב כאן הוא להגיע לחקר האמת, למצוא מידע, אולי עוד קשר בין משפחות, בין הורים, בין אחים. זה לא רק למצוא את העובדות. כל ילד, כל ילדה שאפשר יהיה אפילו אחרי עשרות שנים להגיע לקשר בינה או בינו לבין קרובי משפחה. אומרים: כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם ומלואו. אני חושב שזה בדיוק המקרה שמדובר עליו.

יחד עם החברים הנכבדים שיושבים כאן, יגאל יוסף ראש עיריית ראש העין, חברי הכנסת וחברים אחרים, אני אתרום את תרומתי הצנועה. צבי, אתה תוביל את החקיקה ואנחנו נסייע לך. כולי מלא הערכה, יחס חם ואמון כלפי היושבים כאן, ואני מקווה שנצליח. כל טוב.

תודה לחבר-הכנסת ישראל כץ.

אדוני יושב-ראש סיעת ש"ס, אתה עולה לדבר, כי אני יודע שביום הפקודה 17 חבריך יבואו להצביע ולתמוך בחוק. חבר-הכנסת יאיר פרץ, בבקשה.

צהריים טובים. כבוד ידידי הרב גמליאל, שאני יודע שהוא עושה רבות למען הנושא הזה, מוביל החוק ידידי חבר-הכנסת צבי הנדל, ראש העיר, נשיא הפדרציה, מוריי ורבותיי. באתי לכאן במטרה אחת, לומר לכם: אני אתכם לאורך כל הדרך ואני אלווה את הנושא בכל כוחי.

יתרה מזאת, היתה לי הזכות עוד בתפקידי הקודם במשרד העבודה והרווחה, בעזרת שני אנשים היושבים כאן מולי, משפחת פרחי, לבדוק את הנושא ברשויות שטיפלו בו בעבר, עם גב' בלס, עם היועץ המשפטי של משרד העבודה והרווחה, ואני רוצה לומר לכם דבר אחד: אין צורך בהקמת ועדת חקירה, ואגיד לכם מדוע אני אומר זאת. ועדת חקירה תמרח את הנושא ויעברו עוד כמה שנים עד שהיא תחקור אותו. אני אומר שצריך להוציא צו שיורה לשלטונות המדינה לפתוח את גנזך המדינה, לפתוח את התיקים, ואז האמת תצא לאור.

מוריי ורבותיי, יחד עם עמיתי חבר-הכנסת צבי הנדל, עם חבר-הכנסת יגאל ביבי, עם כל החברים כאן אנחנו צריכים לבוא בדרישה אל השלטונות לפתוח את גנזך המדינה, ולחקור מייד, ואז אני בטוח ומשוכנע שנוכל באמת להציל את מה שניתן להציל, לאחד את המשפחות ולהביא את הילדים חזרה הביתה. תודה רבה.

תודה רבה לידידי יושב-ראש סיעת ש"ס.

מאחר שאני רואה שגם סבלנותם של הסבלנים נגמרת, לקראת סיכום נעשה אתנחתא ונזמין את ששי יעיש שישיר שיר על הילדה סעידה שנעלמה. אני מבין שהוא לא נמצא כאן.

- - -

למה אני צריך להעדיף אותך על פני אחרים שגם הם רוצים לדבר, בגלל שאת צועקת? אני מבקש.

בגלל שהכאב שלי הוא כל-כך גדול - - -

הכאב של כולם פה גדול. יצביע פה מישהו שאין לו כאב. יש פה בעיה, הנושא רגיש. אני עומד כאן ומנסה לנווט. לא בטוח שאני עושה את זה במאה אחוז. אי-אפשר לסטות כי אחרת אין לזה סוף.

אני רוצה להודיע לידידי יאיר פרץ שקיבלנו הודעה שתיקי האימוץ עומדים להיפתח. התהליך בעיצומו. פתיחת התיקים וגם ליווי הוועדה על-ידי בני העדה, וגם בנק DNA, אולי נתקרב לחקר האמת. בפרספקטיבה של זמן יש קשיים. רק דבר אחד לא מספיק. זה ייפתח בעזרת השם וזה יקרה בעזרת השם, ויחד אולי נעשה.

מאחר שהזמר לא נמצא, אחרון הדוברים ידידי חבר-הכנסת יגאל ביבי, בבקשה.

מכובדיי חברי הכנסת, יוזם הכינוס חבר-הכנסת הנדל, מר נחום, ראש העיר. השבת קראנו את פרשת משפטים. לא תגנוב, לא תונו איש את עמיתו, לא תעשוק. כמה לאווים עברו בפרשה הזאת. כל הזמן לא הבנתי ואמרתי: אה, גונב איש ומכרו – יכול להיות דבר כזה? לא הבנתי את התורה. אפילו שהיא ניתנה לפני אלפי שנים אולי היא כיוונה לתקופה שלנו.

אני רוצה לומר לכם, זה יכול לקחת חמש שנים, עשרים שנה, מאה שנה, האמת תתגלה בסוף, לא יעזור לאף אחד.

לפני שנתיים הכנסת הקימה ועדת חקירה פרלמנטרית להשבת נכסי השואה, כי פתחו כספות רבות וגנבו את הכסף של היהודים, והכנסת הקימה ועדה חקירה כדי להשיב את הנכסים. אני אומר, אם כסף צריך להחזיר, על אחת כמה וכמה בני-אדם. הסיסמה "להחזיר את הנעדרים" לא צריכה להיות רק נגד האויבים אלא קודם-כל בפנים, להחזיר את הנעדרים.

שלוש שנים עבדנו יחד, ידידי הרב גמליאל ואנוכי, באחווה ובאהבה, בשיתוף פעולה נפלא. חשבו שהמפד"ל וש"ס לא יסתדרו ביניהם, אבל לא ידעו שגמליאל ואני כמו אחים, והסתדרנו יפה. הוא היה מספר לי את הטרגדיות וראיתי שמדם לבו הוא מדבר.

אני רואה את חברי הכנסת הנכבדים שנמצאים כאן. רבותיי, אנחנו נגלה את האמת, לא יעזור לאף אחד. עוד שנה, עוד חצי שנה, עוד חודש – עם כל הכבוד, לא ניתן שימרחו את הדברים האלה.

אני חוקר עכשיו כמה נושאים, ואני רוצה לומר לכם שכשאני רואה את הציבור הנפלא שנמצא פה, את העקשנות ואת הלב הכואב, אתם-אנחנו ננצח.

אני בא ממשפחה ברוכת ילדים, 11 אחים, ואני רואה איך כל ילד בשביל אמא שלי הוא עולם ומלואו. אני אומר לכם שכל הורה שלקחו איבר מגופו, לקחו לו את ילדו, זאת טראומה קשה ביותר, ואנחנו את הטראומה הזאת צריכים לרפא, ובעזרת השם נעשה ונצליח וננצח והאמת תתגלה.

אחיי ואחיותיי, תודה לידידי יגאל ביבי.

אחרונה-אחרונה חביבה, גב' דורה וחנון, בבקשה.

עוד בהיותי ילדה בת שש וחצי נעשה לנו עוול. אחרי כמה שעות אשפוז בבית-חולים נמסר להוריי שאחותי נפטרה. זה מאד מקומם אותי, ואני פה כמו הר געש עומדת על במה זו עם כאב גדול מאד שמזדהה עם כאבכם.

אבי ראה אותה שעתיים לפני כן. היא היתה תוססת, שלחה זרועות לעברו ברמז שייקח אותה. עברו שעתיים, באו שני שוטרים והודיעו: הילדה נפטרה. הם בכאבם מכונסים כל הלילה, יושבים על המיטה ובוכים. למחרת היום הם הגיעו לבית העלמין וקברו גופה שלא זוהתה, מפני שהגופה היתה מכוסה בדם. אחרי 38 שנים שאלתי את אמי: אמא, את לא זיהית גופה? אמרה לי: לא. מאותו יום נפל לי האסימון, התחלתי לרוץ לכל מיני מקומות לחפש את אחותי, ותודות לבורא עולם, אני אישה מאד דתית, אני לא הולכת עם כיסוי ראש, אבל התפללתי לקדוש ברוך הוא בערב שבת והייתי בקבר הצדיק רבי שמעון בר יוחאי. ארבע שנים וחצי אחרי שנודע לי שאחותי נפטרה, ולאחר שאבי נפטר, פתאום מופיעה אחותי בעיתון ואיך שראיתי את התמונה מייד ידעתי שזו היא ולא אחרת. הדם זעק. היתה לי תחושת בטן, ללא שום חיפוש של קווי דמיון ידעתי שזו אחותי.

אחיי לא האמינו לי. גם הם, כמוה, הם קצינים בכירים במשטרת ישראל. הם אמרו לי: זה לא קביל בבית משפט. אמרתי להם: אני דוברת אמת, זו אחותי ואין אחרת. רצה הקדוש ברוך הוא ועזר לי. אחרי שנה התגלה במסמך סודי השם שאמא שלי נתנה לה בלידתה, אותו שם שהופיע בעיתון.

אני לא חיכיתי הרבה. חיפשתי אותה והגעתי אליה. עברו כמעט חמש שנים מאז מצאתי את אחותי אבל עדיין לא התראינו. אחותי היא אחת הקצינות הבכירות ביותר בארץ. יש לי שלושה אחים קצינים ואחות אחת מורה. אני עקרת בית.

למה זה מקומם אותי כשאומרים לי ועדות, DNA? כשפניתי אליה היא אמרה לי: זה לא יכול להיות. אמרתי לה: אני אשלח לך את הנתונים, תחקרי אותם. היא לא ענתה לי. היא יכלה להתקשר אליי ולהגיד לי: סליחה, יש לך טעות, אני לא אחותך. היא לא ענתה. פניתי שוב. כמעט ארבע שנים שאני לא מרפה ממנה, והיא בשלה.

לפני שלוש שנים הלכתי לביתה לתת לה הזמנה לחתונה של בתי. רצה הקדוש ברוך הוא, וליד הדלת היה כלב ענק שלה, הוא הריח אותי ולא נבח. חיכיתי שכשהיא תשמע את הנביחה שלו היא תצא, אבל היא לא יצאה. בעלי בינתיים החנה את המכונית שלו בדיוק בחניה של המאמצים, ואני לא ידעתי בכלל שזה הבית שלהם. כשאמרתי לו שכבר מאוחר והיא לא יוצאת, נשים את המעטפה ונחזור לחיפה – פנינו לחזור והוא ראה שהוא חסם את המעבר לאישה, והוא אמר לה: סליחה, גברת. והיא אמרה לו: רבע שעה אני מחכה לך פה. כשהתיישבתי במכונית היא הסתכלה בי, קיבלה "פלש" בעיניים וידעה מייד שאני אחותה, אולי בגלל הדמיון או שהיא הכירה אותי לפני כן, אני לא יודעת. היא הפנתה בחטף את פניה ואני צעקתי לבעלי: תשמע, זו האמא המאמצת של אחותי. היא לקחה את אחותי. בוא נרד. אני ידעתי את שם המשפחה שלהם.

כן, זה פה. מייד ידעתי שהם לקחו אותה. עד היום אין לי קשר עם אחותי. לפני שנה היא אמרה לי: תני לי לחיות בשקט עם המשפחה שלי.

האם אותה משפחה נתנה להורים שלי לחיות בשקט? אבי הלך והוא לא יראה אותה, אבל אמא שלי שהיא אישה מאד חולה במחלת פרקינסון, אומרת לי כל הזמן: אני מקווה לזכות לראות את הבת שלי.

היום אני אופיע בערוץ 1 עם הסיפור המזעזע הזה, כמו ששמעתם אותו. אני רוצה להגיד לכם שתפילה לקדוש ברוך הוא, דמעות שזולגות בצדק תמיד הקדוש ברוך הוא מראה. אבל מה זה יעזור לי אם יהיו בדיקות DNA וכל הדברים האלה והיא לא תרצה לבוא? היא תחכה שהם ימותו בשביל לבוא?

תודה רבה. תודה רבה לכולם. תודה רבה לד"ר משה נחום שעזר לי. תודה לוילמה, לציפי ולכל הנשים הנהדרות בוועדת העלייה והקליטה שעוזרות לי. תודה לכולכם. כמו שאמר יגאל ביבי, בעזרת השם, בכוחות משותפים נעשה ונצליח. תודה.

- - - - - - - -






הישיבה הסתיימה בשעה 13:50