פרוטוקולים/ועדת קליטה/3408




9
ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
25.06.01

פרוטוקולים/ועדת קליטה/3408
ירושלים, כ"א בתמוז, תשס"א
12 ביולי, 2001

הכנסת החמש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שלישי




פרוטוקול מס' 152
מישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
מיום שני, ד' בתמוז, התשס"א (25 ביוני, 2001) בשעה 10:00

חברי הוועדה: צבי הנדל - היו"ר
ויקטור בריילובסקי
יצחק גאגולה
סופה לנדבר
מיכאל נודלמן
מרינה סולודקין
אלכסנדר צינקר

סגן שר במשרד ראש הממשלה יורי שטרן
אל"מ משה בנבנישתי - ראש מחלקת נפגעים בצה"ל
עו"ד נחום פרנקל - סגן ראש אגף השיקום, משרד הביטחון
שמואל פינצי - מנהל אגף השיקום, המוסד לביטוח לאומי
שרה כהן - מנהלת המחלקה לשירותי רווחה, המשרד לקליטת העלייה
חביב קצב - מנהל אגף דיור ארצי, המשרד לקליטת העלייה
יולנדה שטראוס - מנהלת מחוז תל-אביב, המשרד לקליטת העלייה
אודי בן-דרור - משרד האוצר
עדי שגיא - פסיכולוגית ראשית, שירות פסיכולוגי ייעוצי, משרד החינוך
יחזקאל לביא - מנהל האגף לתכנון אסטרטגי, משרד הפנים
מיכאל קנטרוביץ - משרד הפנים
פרופ' דן עמיר - יו"ר סל"ע – מרכז סיוע לעולה במשבר
רות בר-און - מנכ"ל סל"ע – מרכז סיוע לעולה במשבר
נטשה קורץ-גולפנד - עובדת-סוציאלית, סל"ע – מרכז סיוע לעולה במשבר
קרני דותן - דוברת סל"ע – מרכז סיוע לעולה במשבר
לאה בלושטיין - מתנדבת, סל"ע – מרכז סיוע לעולה במשבר
גלינה דיאטלב - בתה אוקסנה נפצעה בפיגוע בדולפינריום
גב' דיאטלב - אחייניתה אוקסנה נפצעה בפיגוע בדולפינריום
לידה דרנשטיין - בתה נדיה נפצעה בפיגוע בדולפינריום
גרמן מורבצ'יק - אחותו אוליסיה נפצעה בפיגוע בקניון השרון 18.5.01
אירנה ניסנוב - אביה, אליעזר, התעוור בפיגוע בחדרה 22.11.01
אליעזר ניסנוב - התעוור בפיגוע בחדרה 22.11.01
גלינה פלין - בתה קטיה נפצעה בפיגוע בדולפינריום
יורי אברמוב - נפגע בפיגוע בנתניה
אינה נסיבולין - דוברת התאחדות עולי ברית-המועצות לשעבר
דורית שפירא - מתנדבת, סל"ע – מרכז סיוע לעולה במשבר
מרים עזריה - עובדת סוציאלית בחטיבת עלייה מערב, הסוכנות היהודית
אמיר דור - מנהל מחלקת הרשות לקליטת עלייה בעיריית תל-אביב
לינה מיכאלי - עובדת סוציאלית בוועדת העבודה והרווחה בעיריית תל-אביב
סמדר ספירמן - עובדת סוציאלית, מנהלת מרכז טיפול במינהל השירותים, עיריית תל-אביב
בנג'ו שם-טוב - מנהל מחלקת קליטת עלייה, עיריית ירושלים
אפרים גרשמן - סגן ראש עיריית בת-ים
חנה שגיא - רעיית ראש עיריית בת-ים
אירנה גנין - מחלקת קליטה, עיריית בת-ים
בת-חן פיליפ - מנהלת אגף הרווחה, עיריית רמת-גן
אבי בנבנישתי - מנהל בית-הספר שבח-מופת
קרין בניון - סגנית מנהל בית-הספר שבח-מופת
נילי קריב - לשכת המסחר
יונתן ספיר - ווג'ס

- וילמה מאור

- רעיה דש

1. הטיפול במשפחות עולים נפגעי איבה – ישיבה בהשתתפות משפחות נפגעי איבה

הטיפול במשפחות עולים נפגעי איבה – ישיבה בהשתתפות משפחות נפגעי איבה

בוקר טוב, ברוכים הבאים. חבל שהנסיבות הן כאלה. יש לי בקשה - מאחר שאנחנו בחדר קטן יחסית למספר האנשים, וכל לחישה עושה רעש, אני מודיע מראש שאני מאפשר לדבר כמה שרוצים, אבל בחוץ. מי שנמצא פה ידבר רק על-פי רשות דיבור, כי אחרת לא נשמע זה את זה. כמי שגר באזור שספג אבדות ופיגועים מכל הסוגים האפשריים, אני מודע היטב לכל סוגי הפיגועים ולעגמת הנפש העצומה, לקושי העצום של המשפחה שבתוכה נגרם האסון, ובלי דמיון מפותח מדי, אם אני מוסיף על כל הצער והקושי הזה גם את העובדה שרובכם עולים חדשים, מבורכים, שכמות הנושאים שאיתם אתם צריכים להתמודד גם כשאין צרה ואין פיגוע היא לאין ערוך גדולה מאשר לכל אזרח אחר במדינת ישראל, אני מניח שהניסיון הוא כמעט על-אנושי, ולכן כל עם ישראל קיבל בהערכה עצומה את ההתמודדות של המשפחות שיקיריהן נפגעו.

הזמנו היום להשתתף בישיבה רק משפחות שיקיריהן נפגעו או נפצעו בכל הרמות. לא הוזמנו משפחות ששכלו את יקיריהן, גם מסיבות טכניות, אבל לא רק. לפני כשבועיים קיימנו ישיבה בוועדת הכספים, שיזמה אותה חברת-הכנסת סופה לנדבר, על מנת לראות במה מדינת ישראל, באמצעות הביטוח הלאומי במקרה הזה, עוזרת למשפחות שנפגעו. קיבלנו סקירה, נתונים ופרטים, אבל לא פגשנו באותה הזדמנות את המשפחות, אלה שזקוקות לתמיכה ולעזרה. הפרטים שקיבלנו מהביטוח הלאומי השביעו רצון בסך-הכל, אבל חשוב לנו לשמוע את המשפחות, ראשית אם הן מודעות למה שהמדינה והביטוח הלאומי מוכנים לתת, ושנית, אם הן מטופלות כראוי ואם יש נקודות שבהן הן זקוקות לעזרה נוספת, שלא ניתנת להן. זאת ההזדמנות לשים על השולחן גם את הדברים הטובים, זה לא מזיק, אבל בעיקר את הדברים שמהווים קושי, כדי שנראה, בסיום הישיבה, אילו נקודות פתוחות ובלתי פתורות קיימות, ובעזרת השם נפתור אותן, כך שלפחות דברים טכניים לא יעיקו על המשפחות שסובלות סבל רב גם כך. אני מציע שראשונה תדבר גברת רות בראון.

לא, לא אני. המשפחות.

טוב, מקבל, למרות שכל משפחה יודעת את הבעיה שלה, וממך יכולנו לקבל רקע קצת יותר כללי.

אני מעדיפה שזה יהיה המקום של המשפחות.

טוב, אז נתחיל באמת, כהצעתה של הגב' בראון, עם המשפחות, ובעניין הזה, מי שיתנדב ראשון ידבר ראשון, ומי שלא יודע עברית על בוריה, יהיה מי שיתרגם את דבריו, כך שאפשר לדבר במקרה הזה גם בשפה זרה, כמו רוסית, שיש כאלה שאומרים שהיא השפה הראשונה בישראל.

קשה לי להתחיל במשהו. יהיה לי יותר קל אם מישהו יתחיל בנושא, ואני אמשיך - - -

אני אעזור לך - ספר לנו איך טיפלו בך ובמשפחה.

אני מרגיש שמטפלים בנו ולא עוזבים אותנו. אני מייצג משפחה שאנשים בה נהרגו בפיגוע בתאריך 18 במאי בקניון בנתניה, וחלק נפצעו קשה. שם המשפחה של אחותי סורוקין. בעלה נהרג. היא נפצעה קשה, היתה חודש ימים בטיפול נמרץ, והאחיין שלי, הבן שלה, היה כשבועיים בטיפול נמרץ. החברה שלי, אפשר להגיד כלה, כי עמדנו להתחתן, נהרגה גם היא באותו פיגוע. יחד איתם. בקניון. זהו. שמי גרמן. אני חייל בשירות סדיר בצה"ל. קשה לי באמת להגיד משהו, כי כל מה שעד עכשיו ביקשנו, קיבלנו. אין משהו מסוים לבקש. ממש מרגישים טיפול, גם מצד סל"ע, כל יום באים אלינו אנשים, את רות בראון אני רואה כל יום, וגם מביטוח לאומי, עובדת סוציאלית שקוראים לה סווטלנה צח מגיעה, ומסבירה, ומביאה ומדברת - מרגישים טיפול. אין לי על מה להתלונן - - -

זאת לא מיצווה להתלונן, אני שמח לשמוע.

לא, כאילו, אין לי משהו נוסף לבקש, כי יש הכל.

מצוין, זאת אומרת שאתה מרגיש שגם החלק ההתנדבותי וגם החלק הממסדי הישראלי מטפלים לשביעות רצונך.

כן.

ובצבא נתנו לך חופש?

גם זה. אני מרגיש מעורבות של כל המדינה. בדרך כלל, אם אני מגיע למקומות שפותרים שם דברים, אני מבקש משהו. אבל הפעם אין לי מה, הכל יש לי. אפילו חבל לי שאני מפספס הזדמנות.

בהצלחה, שיהיה לך רק טוב.

אני הדודה של אוקסנה דיאטלב, שנפגעה בדולפינריום, אמה יושבת כאן אבל אינה דוברת עברית. רציתי להגיד תודה רבה לביטוח הלאומי ולסל"ע רמת-גן, ורציתי גם לבקש עוד משהו - הילדה נמצאת עדיין בבית-חולים איכילוב. יש לה רגל ויד שבורות, פגיעה שנייה, ואמא שלה חייבת להימצא כל הזמן בבית-החולים, היא לא עובדת. הם גרים בבית של חדר וחצי כמעט ביער, ליד הפארק הלאומי, דירה רטובה מאוד וחשוכה מאוד. קשה יהיה להכניס לשם כיסא גלגלים אפילו שזו קומת קרקע. הילדה מפחדת לחזור הביתה בגלל זה. יש להם גם כלב, דני גדול, זה הכלב של הילדה, והיא אומרת שתישאר בחוץ. האמא חולה, עכשיו היא כל הזמן ליד הילדה, אין כסף, איך יחיו בעתיד אינני יודעת. הבטיחו מביטוח לאומי רמת-גן, שימצאו למשפחה דירה אחרת לשכור, אבל עדיין אין תוצאה.

אני מבין שהדירה היא בקומת קרקע, אבל היא קטנה מדי, חדר וחצי, ועם כיסא גלגלים אי-אפשר להיכנס אליה.

הדירה אינה מתאימה לכיסא גלגלים.

אני הבנתי, היא מדברת מצוין.

ובגלל הדירה, וכל הבעיות, הילדה היא עכשיו בדיכאון גדול, מפחדת מחושך, מהכל, ואומרת: "יותר טוב שאשאר בבית-חולים", אבל זה לא פתרון, נכון? אני מבקשת את עזרתכם - - -

למי פניתם עם הבעיה, לביטוח לאומי?

כן, לביטוח לאומי ברמת-גן. הם אמרו שאולי יעזרו, אבל בינתיים אין תוצאה, ואני לא יודעת איך הם יוכלו לחיות גם בעתיד. האמא בת 48.

אמרת שיש שתי בעיות – בעיה אחת היא שלאמא אין עבודה, וזאת בעיה עוד מלפני הפיגוע - - -

כן, והיא לא יודעת עברית, וגם לה יש כל מיני מחלות. לפני כן עבדה כמטפלת וקיבלה משהו כמו 1,600 ש"ח. גם זה לא מספיק.

מה המקצוע שלה?

ברוסיה עבדה בנגרייה.

תודה רבה.

זה אבא שלי, אליעזר ניסנוב. הוא נפגע בחדרה בנובמבר. הוא איבד את הראייה, ארבעה חודשים הוא היה בכיסא גלגלים, עבר ניתוח ברגל וגם בעיניים. קשה. קשה לו נפשית.

מתי עליתם ארצה?

בשנת 95'.

אתם מקבלים עזרה מהביטוח הלאומי גם בנושאים נפשיים?

אנחנו גרים במושב קציר. כשאנחנו נוסעים במונית לרופא, ביטוח לאומי משלם לנו, אבל יש עוד נסיעות שאנחנו צריכים לנסוע, וזו בעיה – אנחנו לא יכולים לשלם על נסיעות במונית. הביטוח הלאומי גם משלם למטפלת, אבל זה לא מספיק, ואני לא יכולה לעבוד, כי אני צריכה להיות כל הזמן לידו. המטפלת באה והולכת, ואני צריכה להיות על ידו - הוא לא רואה.

מה התשלום שאתם מקבלים מהביטוח הלאומי?

עכשיו יש לאבי נכות מאה אחוז. זה זמני. הוא כל הזמן צריך להתייצב בביטוח לאומי, וזה קשה לנסוע כל הזמן מקציר לחדרה, לביטוח לאומי. עניין הנסיעות קשה, וקשה גם שכל הזמן מישהו צריך להיות איתו. אני גרושה, עם שני ילדים, ולא יכולה לעבוד - - -

אתם גרים יחד?

כן. במושב קציר.

כמה אתם מקבלים כל חודש מביטוח לאומי?

אני משפחה לחוד, אבל לאבא נתנו לפני שבועיים מקדמה. כל התיק שלו בירושלים, ונתנו לו בינתיים מקדמה - 5,000 ש"ח, וקודם היתה לו חופשת מחלה שישה חודשים. הבעיה היא שהוא לא יכול לנסוע באוטובוס.

בעצם את אומרת שיש טיפול, אבל ההיקף הכספי לא מספיק לצרכים נוספים שקיימים מעבר לטיפול הספציפי.

סל"ע עזרו לנו גם עם מטפלת, שעבדה מעבר לשעות שהביטוח הלאומי מקציב, וזה בכל זאת לא מספיק.

לכמה שעות אתם מקבלים מטפלת?

שמונה שעות כל יום.

הם מקבלים מלא.

אבל הבעיה היא שהוא לא ישן בלילה. הוא קם, יושב, שני כדורי שינה לא עוזרים לו לישון. יש לו בעיה עם האוזן, שבגללה הוא שומע רעש בתוך הראש. יש לו חור באוזן. והוא הולך קצת ככה, צולע.

טוב, יש לך עוד כוח?

כוח יש, אבל אני רוצה שאבא שלי יהיה בריא. הוא כל הזמן בוכה, כל הזמן שואל – למה ישבתי באוטובוס? למה אני לא מת? ולנו קשה מאוד לשמוע את זה. הוא היה אדם פעיל, הלך לבית-הכנסת כל בוקר, ועבד, ועכשיו הוא לא רואה, ואפילו לשמוע הוא לא שומע טוב. עוד מעט תהיה לו נינה, הוא רוצה לראות אותה - - -

אבל את נראית צעירה בשביל שתהיה לו נינה. מה אגיד לכם - שיהיה לך הרבה כוח. אומרים אצלנו שאלוהים נותן כמה שהבנאדם מוכן לקחת, אז תבקשי ממנו הרבה כוח, שיהיה לך וכך תוכלי להעביר גם לאביך.

תודה.

שתהיה לו רפואה שלמה. מה אומרים הרופאים לגבי האוזן, יש סיכוי שזה ישתפר?

לאוזן לא. אפשר לתפור, רק כדי שלא יכנסו מים. הבעיה היא שיש רעש בראש. בגלל זה הוא גם לא ישן.

ובעיניים אין סיכוי?

לא.

טוב, אני מצטער. שיהיה לכם רק טוב בעזרת השם. נשמע עוד אחד או שניים מההורים.

גלינה פלין (מדברת רוסית, מתרגם סגן שר במשרד ראש הממשלה יורי שטרן):

אני אמה של קטיה פלין, שנפצעה בדולפינריום. כפי שכבר נאמר פה, ללא סיוע המתנדבים של סל"ע ושל אחרים פשוט לא היינו יכולים לשרוד. הבעיות של כל אלה שהילדים שלהם בבתי-חולים הן מובנות. כולנו בראשינו רופאים, עוסקים כעת ברפואת הילדים שלנו, ובכל מה שיקרה וייפול עלינו לאחר מכן מעבר לדלתות של בית-החולים אנחנו כעת לא עוסקים. שנינו, גם אני וגם בעלי, מובטלים. קיבלנו מביטוח לאומי החזר כסף על נסיעות מהבית לבית-החולים ובחזרה. אני פוטרתי מהעבודה שבוע לפני הפיגוע, ובעלי קיבל עכשיו את הצ'ק האחרון שלו עבור החודש האחרון בביטוח הלאומי כדמי אבטלה. ואני אפילו לא בדקתי מה מגיע לי. כולנו עולים, וכולנו פחות או יותר באותו מצב - יש כאלה שקצת יותר טוב וכאלה שקצת פחות, אבל בגדול, רוב הפגיעות והפציעות הן ברגליים, זה יחייב טיפול ממושך, עוד הרבה מאוד ניתוחים ועבודות שיקום. כעת אני נוסעת מראשון לציון לאיכילוב, העירייה משתתפת וסל"ע עוזרת. לאף אחד מאיתנו אין מכונית, ולא ברור איך נסתדר אחר-כך. אני יודעת רק שהבת שלי צריכה להיות עוד חודשיים בבית-חולים עד לניתוח הבא, מה יהיה לאחר הניתוח אף רופא לא יכול לדעת או להתחייב, וכל זה באי-ודאות מוחלטת. מבחינת התנאים לאחר מכן, מצוקת הדיור היא הבעיה החמורה ביותר. זו בעיה של כל העולים - חמישים אחוז מהעולים לא מחזיקים מעמד בתשלום שכר-הדירה. אבל אצלנו זו בוודאי קטסטרופה, כי היום כל האימהות אינן עובדות, יושבות עם הילדים. אצלי, "למזלי", אם אפשר לומר כך, שנינו לא עובדים, אז האבא יושב בלילות ואני בימים, וגם אמא שלי הגיעה מחבר-העמים, אז היא יושבת עם הבן הקטן, ואנחנו, את הסכומים האלה, של תשלום שכר-דירה, לא מסוגלים להחזיר, ואלה מאיתנו ש- - -

הם גרים בשכירות?

רובם גרים בשכירות. כמעט שאין כאלה שיש להם דירות משלהם, ולאף אחד אין דירה ציבורית. בדקתי - כמעט שאין כאלה שיש להם דירה משלהם, וכפי שגלינה אמרה, אלה שקנו דירות היום מצטערים על כך, כי אינם עומדים בהחזרי המשכנתא.

גלינה פלין (מדברת ברוסית, מתרגם סגן שר במשרד ראש הממשלה יורי שטרן):

הילדים כולם עברו טראומה קשה מאוד. אצל הפצועים והפצועות הפגיעה היתה בתחתית הגוף, ואמנם חלק מהם התעלפו לרגעים, אבל כעיקרון הם ראו את כל הזוועות ואת כל הטבח, והתמונות האלה נשארות איתם. הם מפחדים להישאר לבד, ואפילו בבית-החולים, שם יש מסביב הרבה מאוד מבוגרים, הם צמודים ודבוקים להורים שלהם ולא נותנים להם לצאת. אלה שנפגעו מבחינה פיזית פגיעה קלה, ושוחררו הביתה, נשארים בבית במצב נורא, כי הפחדים האלה איתם. פיזית הפציעה שלהם נחשבת קלה, אבל נפשית המצב שלהם איום ונורא, ולמרות שיש סיוע פסיכולוגי, הוא לא מספיק, כי הילד נשאר בסך-הכל לבדו. כשהם בבתי-חולים הם עוזרים ומצילים אחד את השני, אבל כשהם בבתים לבד, זה נורא ואיום.

ספציפית לגבי המשפחה שלנו, אני רוצה שהבעל שלי יעבור איזה קורס, כי הוא מהנדס מתימטיקה במקצועו, ומתעסק במתימטיקה שימושית. הוא עבד בכל מיני עבודות בשלוש השנים האלה, אבל עכשיו הוא כבר לא יחזיק מעמד.

טוב, תודה רבה, שיהיה לכם בהצלחה. עוד אחת המשפחות, ואז נעבור לשאר.

לידה דרנשטיין (מדברת רוסית, מתרגם סגן שר במשרד ראש הממשלה יורי שטרן):

אני אמה של נדיה דרנשטיין. הבת שלי פצועה גם ברגליים וגם בריאות. היום משחררים אותה לשיקום. אני חושבת שבשבילה זה פשוט איום, לחשוב איך יהיה יותר מאוחר, כשישחררו אותה הביתה. אנחנו גרים בקומה רביעית בבניין ללא מעלית, וכעת היא מסוגלת לעשות שני צעדים ולא יותר. אני לא יכולה לתאר לעצמי מה יהיה כאשר הבת תחזור הביתה. לפני הפיגוע, שנינו, בעלי ואני, עבדנו, והיינו יכולים להחזיק מעמד. אני, שעבדתי עד עכשיו עשר שעות ביום, לא חושבת שאצליח לעבוד חצי מזה, וגם זה מפחיד.

תודה. ברשותכם, אני רוצה להתקדם, אבל לפני שנשמע את העיריות אני רוצה לזרוק שאלה לחלל האוויר – יש מישהו שיודע על פתרון בנושא הדיור? הועלו פה שתי בעיות – האחת היא קומות, או גודל דירה, והשנייה – העומס של שכר-הדירה. אם יש מישהו פה יודע שהממשלה החליטה משהו בתחום הזה, נשמח לשמוע.

לפני שבוע היתה ישיבה של סגן שר העלייה והקליטה יולי אדלשטיין עם שר הבינוי והשיכון נתן שרנסקי, והם עשו רשימה של יותר משישים אנשים שצריכים לקבל או דיור ציבורי או, כמו במקרים שאנשים גרים בקומה הרביעית, אפילו דירות, ומסוף השבוע אפשר כבר לקבל את פתרונות הדיור המתאימים. שש הדירות הראשונות כבר הגיעו לידי הזכאים. יושבים כאן נציגים של משרד הקליטה, שיכולים לספר על זה. נמצא כאן מר חביב קצב, הוא ערך את הרשימה.

מישהו מהמשפחות יודע על הסיפור הזה? הודיעו למשפחות? לא? טוב. מר קצב, יש לך דברים ספציפיים להוסיף על מה שאמרה חברת-הכנסת סולודקין?

במקום שנחזור על כל משפחה, אני רוצה לדבר על העקרונות שהגענו אליהם במשותף, משרד השיכון ואנחנו. לא צריך לדבר על המקרה, ברור שזה מקרה יחיד וייחודי, ואני מקווה שהוא יישאר יחיד במינו, שלא יהיו לנו עוד מקרים כאלה. אנחנו, הודות לעבודה של שרה כהן, מנהלת מחלקת הרווחה, והעובדים שלה, ושל יולנדה שטראוס, מנהלת המחוז, והעובדים שלה, אספנו את כל הנתונים והבאנו אותם, יש לנו כל המפרטים והכל, ישבנו עם משרד השיכון בתאריך 20 בחודש, יום שלישי שעבר, וקיבלנו החלטות. חשוב מאוד שנבין את ההחלטות, כי איתן אנחנו צריכים לגשת לביצוע. בין ההחלטות קיים קודם כל העיקרון הפרוזאי, הקטן אולי, אבל החשוב ביותר, לא לפגוע בזכאות בסיוע בשכר-דירה של אנשים שהסטטוס המשפחתי שלהם השתנה. לצערנו, הרבה משפחות חד-הוריות הפכו למשפחות עם הורים יחידים; הבדלי הסיוע ברמות הזכאות בשכר-הדירה הם דרמטיים בין הסטטוסים האלה, ובדרך-כלל יורד הסיוע במקרים כאלה כמעט לאפס. ההחלטה הראשונה היתה לא לפגוע בזכאות הזאת, לשמור על הזכאות של משפחות שכתוצאה מהפיגוע השתנה הסטטוס שלהן, כאילו הסטטוס לא השתנה.

על הפצועים אני שואל עכשיו, לא על משפחות שכולות.

אני רוצה לדבר על הכל, ברשותך.

לא, רשותי ניתנת רק לגבי הפצועים.

אני לא אענה ספציפית.

לא, לא שמית, אלא - מה ההחלטות לגבי כאלה שיש להם בעיית קומה רביעית, למשל.

אם תיתן לי להגיד מההתחלה עד הסוף, עוד מעט ידובר על הפגועים ועוד מעט על הפצועים. אז אם כבר, בוא נדבר על הכל.

היום אנחנו לא מדברים על הפגועים. זה מה שאני מנסה להסביר, ואני לא מבין למה אתה מתעקש. אין פה פגועים.

אם אין פה פגועים, אנחנו מדברים על חלק קטן. על הפצועים אנחנו אומרים דבר מאוד פשוט - הדבר תלוי בחומרת הפציעה. אנשים שלא יכולים לרדת מהקומות שלהם, ואנשים שחייבים להיות בכיסא גלגלים, אנחנו נמצא להם פתרון חלופי כמה שיותר מהר. אנחנו מקווים מאוד שישתפו איתנו פעולה, כי ההחלטה שלנו היא לתת את מלאי הדירות בעדיפות מיידית. כל מה שיש לנו, אנחנו ומשרד השיכון יחד שמים אותו על השולחן על מנת להתמודד עם הבעיות. זה ברמה של הפגועים.

אני בכל זאת רוצה להגיד נקודה נוספת מאוד חשובה, ברמה של בעלי דירות. הוזכר פה הנושא של בעלי דירות שקשה להם להחזיר את המשכנתא. זה קשה לכולנו, באופן כללי, להחזיר משכנתא. אבל למי שהוא גם פגוע וגם מובטל, עם בעיות של החזרי משכנתא קשה לו שבעתיים. אנחנו במשרד הקליטה, יחד עם משרד השיכון, קיבלנו החלטה להביא את האנשים האלה לוועדה מיוחדת, המשותפת לנו, לאוצר ולבנקים, שמטרתה להקל עליהם את ההתמודדות עם נושא המשכנתא.

בראשות מי?

בראשות משרד האוצר. כל התיקים בשביל הוועדות האלה כבר בהכנה, על מנת לסייע לאנשים.

אפשר לשאול שאלה? רציתי לדעת, איך הם יכולים לדעת מי קם מכיסא הגלגלים עכשיו ומי אחר-כך? כי היום, שלושה שבועות אחרי הפיגוע, כל יום הרופאים מוצאים עוד משהו ועוד משהו לילדים שלנו. אף אחד היום לא יכול להגיד לנו – זהו, זה הסוף, עוד מעט היא קמה.

אני אתן לך תשובה, ולא צריך לשאול אף אחד אחר. העובדים הסוציאליים צריכים להיות בקשר איתכם, והם צריכים ללמוד את המצב. שר השיכון וסגן שר הקליטה אינם יכולים לנחש. לכן, העובדים הסוציאליים הם הכלי הכי טוב, שדרכו צריך להעביר את כל הבעיות, ואם לא כל הבעיות ייפתרו – גם אנחנו נמצאים.

טוב, אני רוצה לשמוע אחד או שניים מנציגי העיריות. מישהו מנציגי הרשויות המקומיות רוצה להגיד משהו? נשמע את בת-ים, רמת-גן ותל-אביב. נתחיל מבת-ים.

אבל יש פה עוד אחד מהנפגעים שעוד לא שמעת אותו.

סליחה, אז הוא קודם לכולם. בבקשה.

יורי אברמוב (מדבר רוסית, מתרגם סגן שר במשרד ראש הממשלה יורי שטרן):

נפצעתי בפיגוע בנתניה. עברתי זעזועים ויש לפציעה כל מיני השלכות לגבי השמיעה. לפני הפיגוע עברתי ניתוח לב. הודות לסופה לנדבר, נתנו לי דיור זמני במעלות. לפני כן גרתי עם הבן שלי, אבל הבן התחתן ו עזב אותי, ולבד אני לא יכול להחזיק דירה. לא יכול לשלם. לבן שלי יש עכשיו משפחה משלו.

הוא עובד?

הוא לא עובד, הוא עבר ניתוח לב. הוא בן חמישים, לפני פחות מחצי שנה הוא עבר ניתוח לב פתוח. הודות למשרד הקליטה ולמר קצב שטיפלו בזה בצורה מדהימה ביותר, נמצא לו פתרון דיור זמני, כי הוא היה צריך לצאת מבית-החולים ולא היה לו לאן לצאת. במקרה, או שלא במקרה, עברנו שם, ופשוט פנינו מיד למר קצב, שבעצם דאג לכך שיהיה לו לאן לצאת, אבל הוא חי מאלף ש"ח - - -

אז למה הוא לא עובד עכשיו?

כי הוא עבר ניתוח לב פתוח. יש לו נכות.

אין לו עבודה, זאת התשובה.

לא, הוא לא יכול לעבוד. הוא קיבל כמה פעמים התקף לב, ואז עשו לו ניתוח לב פתוח, והוא לא נשאר אדם בריא, אלא יש לו נכות. אז הוא חי מאלף ש"ח, ויש לו סיוטים, והוא לבד, והוא בודד - - -

יורי אברמוב (מדבר רוסית, מתרגם סגן שר במשרד ראש הממשלה יורי שטרן):

אני מקבל קצבת נכות מביטוח לאומי, ושישה חודשים אחרי ניתוח הלב הפתוח היה הפיגוע.

מה קרה לו בפיגוע?

זעזועים, והשמיעה שלו נפגעה.

למה הוא זקוק?

יורי אברמוב (מדבר רוסית, מתרגם סגן שר במשרד ראש הממשלה יורי שטרן):

תודה לסל"ע שעזרו לי. הבעיה המרכזית שלי היא דיור, כי אין לי שום יכולת לשלם שום דבר. תרופות ביטוח לאומי מכסה איכשהו.

טוב. תודה. כן. עיריות. שמעתי שנמצאת פה אשת ראש העיר בת-ים, זה נכון?

כן.

נתחיל איתך, שמעתי שעזרת לעולים שנפגעו.

אני מעדיפה שאשת השטח שלי תדווח. היא עוזרת לי הרבה. בבקשה.

אנחנו בבת-ים עובדים יחד. יש קבוצת מתנדבים, עובדי עירייה ומאחורי הקבוצה הזאת עומדת הגברת חווה שגיא, ויחד אנחנו עושים את העבודה. יש בבת-ים 16 פצועים. מתוכם 13 עולים חדשים. אנחנו ביקרנו בכל משפחה- - -

כמה זמן את בארץ?

אני - עשר שנים. כל מה שעכשיו אנחנו שומעים פה, מההורים שמספרים על הבעיות, מראה שלכל המשפחות יש אותן בעיות - או דיור, או אין עבודה, או אמא ואבא שצריכים להיות בבית-החולים ליד הילדים ואין להם אפשרות לקבל משכורת כי העבודה שלהם היא דרך קבלן, או אנחנו יודעים איך זה - אם אדם לא עובד היום, הוא לא מקבל משכורת, ונוצרו ממש בעיות רציניות.

מה שעוד אני רציתי להגיד לכולם פה הוא שההורים לא יודעים מה יהיה בעתיד. אני מקבלת טלפונים, ויש לי קשר עם הורים שהיום נמצאים על-יד הילדים בבית-חולים, וכולם אומרים שאחד מספר לשני מה הוא מקבל זה ומה צריך לקבל, וממש אין להם אינפורמציה נכונה. משפחה אחת אומרת – "אומרים שהילדה שלי צריכה ללכת לשיקום, אין שם תנאים, אין שם מזגן, אין שם מקום להעביר את העגלה", למשל. כולם ממש פצועים, ויש בעיה, כל ההורים עכשיו בפחד, כי לא יודעים מה יקרה מחר. אני חושבת שחייב לבוא מישהו מוסמך ולהסביר למשפחות מה הרשויות יכולות לעשות בשבילן.

רגע, אני רוצה להבין - אף אחד מהשלטונות לא נפגש עם המשפחות ואמר להן מה הן יכולות לקבל? ביטוח לאומי, עובדים סוציאליים - - -

באים נציגים - - -

אם אנחנו שואלים, הם אומרים. אם לא – לא.

לא ברור להם מה הם יכולים לקבל.

אתה זוכר שכאשר ישבנו בוועדת הכספים, זה בעצם מה שהעלינו. אלה שהילדים שלהם נהרגו שם מקבלים את הכספים מהמדינה. אבל לכל המשפחות שהילדים שלהן נפצעו, יש בעיה.

הבעיה עכשיו היא שבבית-החולים נשארו ילדים שהם במצב קשה. אבל יש גם בעיה אצל משפחות הפצועים שכבר חזרו הביתה. רק אתמול היינו בכמה משפחות כאלה, והתנאים שבהם האנשים האלה חיים הם קשים ביותר. הם משלמים 500 דולר עבור שכירות, וכל אחד גר או בקומת קרקע או בקומה אחרונה, קומה רביעית בלי מעלית. יש משפחות שאין להן טלוויזיה בבית. אין מקרר, אין מכונת כביסה, אין גז, זה מצב שקשה לראות. חלק מההורים הם בלי עבודה, ועכשיו הם צריכים לנסוע לעשות בדיקות, לקבל תשובות, לביטוח לאומי, כל היום ההורים צריכים לעשות משהו בשביל הילדים, כי הילדים עדיין פצועים קשה, גם אלה שחזרו הביתה. בעיה עם רגליים תמיד לוקחת הרבה זמן. יש עזרה – באים מכל הארגונים, מסל"ע, במשפחות שביקרתי אמרו לי שמסל"ע נתנו צ'ק, מביטוח לאומי, ממשרד הקליטה קיבלו סכום, אבל זה לא מספיק - בגלל הבעיות שיש זה לא מספיק.

יש לי גם עוד בקשה אחת. אני לא יודעת איך עובדים במקומות אחרים, בוודאי נשמע עוד מעט. אצלנו בבת-ים יש קבוצה שעובדת יחד - הכל מסודר, יש רשימות, אנחנו ממש עוזרים לאנשים. ויש לי בקשה – שכל האנשים שעוזרים לפצועים, נעבוד יחד. זה יותר קל. כי אנחנו מקבלים עזרה, ותרומות, ואם, למשל, נותנים תרומות ישירות לאנשים, ואנחנו לא יודעים למי נתנו וכמה – אולי למשפחה אחת באו כמה פעמים אנשים ונתנו משהו, ולמשפחה אחרת אף אחד לא בא. יש משפחות שאמרו לי שאף אחד לא בא אליהן. יש אצלנו ילדה, קטטלשווילי, שגיליתי אותה רק אתמול, כשהלכתי לחפש כתובת של בחור שגר בבת-ים אבל אנחנו עדיין לא יודעים את הכתובת שלו, וכך מצאתי את הילדה הזאת, שגם היא פצועה, ואף אחד לא ידע שהיא גרה בבת-ים, היא לא היתה בביטוח לאומי, היא היתה רק לילה אחד בבית-חולים וולפסון ועשו לה ניתוח, ואף אחד לא יודע שהיא פצועה, אף אחד לא בא ואף אחד לא נתן לה כלום.

גם לא ביטוח לאומי?

גם לא ביטוח לאומי, כי המשפחה לא יודעת שהיה צריך לפנות לשם. האמא אמרה לי אתמול שלא ידעה שצריך לפנות. אולי יש עוד אנשים שלא יודעים, ולכן אני אומרת, שאנחנו צריכים לעבוד יחד, זה יהיה יותר פרודוקטיבי בשביל כולם.

תודה רבה.

אני רוצה להוסיף כמה משפטים, אפשר? משפחות העולים החדשים שוכרות דירות ברמה ירודה מאוד. במשפחות שאנחנו הולכים לבקר המקרר אינו עובד, מכונת הכביסה אינה פעילה, אין גז. כשאנחנו רואים משפחה כזאת, שיושבת שבעה, או שמטפלת בילד פצוע, אנחנו מתגברים אותה לעכשיו – מקרר אמנם יישאר גם לימים הבאים, וגם מכונת הכביסה, ואנחנו גם ממלאים את המקרר. אבל מה יהיה לאורך זמן? לכן זה נכון שאנחנו צריכים להיות מתואמים, כולנו, כדי לחזק את המשפחות האלה, כי מצפה להן תקופה מאוד קשה, ואנחנו רוצים לחוש שאתם, הכנסת, איתנו, שאנחנו לא עובדים בחלל ריק. זו הבקשה שלנו. ויש לנו לא רק נפגעי הדולפינריום. יש לנו פצועים גם מלפני זה. לכן זו צריכה להיות הבטחה שלכם.

תודה רבה. עיריית רמת-גן.

אני רוצה לציין שמוכרות לנו משפחות של פצועים, עולי ברית-המועצות לשעבר ברמת-גן, שלא הגיעו לאגף הרווחה לפני הפיגוע, כי הם מסתדרים לבד, אנשים אמיצים, שעובדים מאוד קשה ומסתדרים בתנאים יחסית ירודים בלי לבוא לאף אחד בדרישות. חלק מהמשפחות האלה גילינו רק עכשיו, כשנפל עליהם האסון הנורא הזה, ואני חושבת שצריך להגיד את זה, כי הרבה מהמשפחות היו ודאי זקוקות לעזרה שלנו כבר לפני כן. מה שקרה עם האסון, ואני מדברת כרגע על הפצועים, ולא על השכולים, זו בעיה של משפחות הפצועים בעיקר, מכיוון שכל תהליך הבדיקה, גם בביטוח הלאומי, ועכשיו אני שומעת שגם במשרד הקליטה, לוקח המון זמן, והמשפחות האלה נמצאות בעצם בתקופת תפר עצומה. בעיריית רמת-גן התחייב ראש העיר לעזור למשפחות לעבור את תקופת התפר הזאת, והוא באמת עוזר ומסייע, ואנחנו עושים כמיטב יכולתנו. הבעיה היא, ואני רוצה בהחלט לחזור על מה שאת אומרת כאן, גברתי, שאת הביטחון שהם זקוקים לו, לטווח הארוך, אף אחד לא יכול להבטיח להם. לא בביטוח הלאומי, לא במשרד הקליטה ולא אנחנו העובדים הסוציאליים, כי אין לנו תשובות. המשפחות צריכות לדעת כמה יקבלו כל חודש בבנק ומה קורה מבחינת שכר-דירה, דיור, גג על הראש. זאת הבעיה הכי גדולה. הפתרון הטוב ביותר היה לסדר דיור ציבורי לכל משפחות הפצועים, כי עד כמה שאני יודעת, המשפחות השכולות מקבלות איזשהי הבטחה לטווח יותר ארוך, ומשפחות הפצועים לא מקבלות את ההבטחה הזאת. גם העזרה הכספית שהן מקבלות מותנית ברמת הנכות של הילדים, וזה אומר שבאמת מדובר בתהליך ארוך, ומדברים על קצבת נכות, שאחר-כך תהיה לחלק פחות ולחלק יותר, ובכל מקרה זה תהליך ארוך. אני מוכרחה להגיד עוד משפט אחד קצר, לציין את סל"ע, שבלעדיהם לא היינו יכולים באמת להגיע לכל המשפחות. מגיע להם שנזכיר אותם.

כן, הם באמת "לא בסדר", נכון? טוב, תודה רבה. עיריית תל-אביב.

אני מנהלת המערכת לטיפול באדם ובקהילה בשעת חירום של עיריית תל-אביב, מערכת שמתייחסת להיבטים השונים, הנפשיים והחברתיים, של מה שקורה לאדם לאחר אסון. מי שמטפל באנשים הם כל הגופים - השירות הפסיכולוגי, עובדים סוציאליים, רופאים, אחיות, אנשי חינוך, כל הגופים שמתייחסים לשאלה הזו - מה קורה לאדם לאחר אסון. כפי ששמענו פה, באמת הבעיות הן קשות מאוד לאחר אירוע כזה, וההשפעה היא לא רק על הימים הראשונים, אנחנו יכולים לראות אותה לאורך זמן. אנחנו בעצם התארגנו וכרגע מתייחסים להיבטים השונים של הפיגוע שאנחנו מדברים עליו. נמצאים פה מנהל בית-הספר שבח אבי בנבנישתי והסגנית שלו, והרשות לקליטת עלייה, ובעצם כרגע אנחנו מתייחסים לצרכים של התלמידים ושל המשפחות. אני רוצה להדגיש שהטיפול הוא גם פרטני, גם משפחתי, גם קבוצתי וגם קהילתי, כלומר ההתייחסות היא לא רק לאנשים שנפגעו, אלא גם לקהילה שנפגעה, ומבחינתנו קהילה היא למשל כל התלמידים שלמדו בכיתה עם הילד והילדה שנהרגו - אנחנו רוצים לדעת מה קורה להם, איך אפשר לחזור ולעבוד איתם. קהילה היא גם כל החברים, שכפי שתיארו פה, היו בבתי-החולים ומלווים את הילדים. גם מישהו שלא נפגע מבחינה פיזית, כפי שתיארו פה, אבל היה בפיגוע, זו שאלה לגביו, איך בעצם חוזרים לפעילות. כרגע יש לנו תוכנית, יחד עם שותפות-לוס-אנג'לס, שמתייחסת להיבטים שונים – אחד הוא הסיוע החומרי. כפי שנאמר פה, יש עזרה ראשונה, גם של ביטוח לאומי, גם הרבה מאוד תרומות של אנשים ושל גופים שפונים ומבקשים לתרום, ארגון שותפות-לוס-אנג'לס תרם לנו הרבה מאוד כספים לתוכנית הזאת, שנקראת תוכנית חוסן, ומטרתה לחזק את הקהילה - גם את קהילת העולים, גם את קהילת התלמידים. לדוגמה, גם לשכונת-התקווה, שכמה ילדים משם נהרגו ונפצעו, אנחנו מתייחסים כקהילה. עם כל החברים, וכל החבורות של בני הנוער, אנחנו רוצים לנסות לעשות עכשיו פעילויות בקיץ, יש לנו כמה תוכניות, לצאת איתם לכמה ימי עבודה, לעבוד עם המשפחות בקבוצות, ועוד הרבה מאוד פעילויות אחרות. מלבד זאת יש לנו סיוע חומרי, אמנם לא בהיבט של דיור, כי לתת דירות אנחנו לא יכולים בעירייה, אבל אנחנו מרכזים, כפי שהציעו מבת-ים, הרבה גופים שפונים, כי זה נכון שהדבר הכי חשוב הוא לתאם בין כולם, כדי שלא תהיה משפחה אחת שדאגו לכל הצרכים שלה, ומשפחה אחרת שאף אחד לא הגיע אליה. לכן, בתיאום עם כל הגופים, סל"ע ואחרים, אנחנו מגיעים למשפחות, לכל משפחה יש עובד סוציאלי, עובד רשות של קליטת העלייה, וכמובן ביטוח לאומי שמלווה אותנו.

תודה. מנכ"ל סל"ע.

הימים האחרונים התאפיינו בהמון כאב. אבל הכאב הזה גם הביא משהו שלא היה קיים קודם בחברה הישראלית, או לא היה קיים במשך שנים - המון נכונות ומוכנות לעזור. אנחנו קיבלנו למעלה משש מאות פניות ממתנדבים חדשים, דבר שאני לא זוכרת שנים. מתנדבים שכמובן אי-אפשר להכניס אותם כרגע לפעילות, כיוון שאצלנו ההתנדבות כרוכה בזיהוי האדם המתאים וגם בהכשרה, רכישת מיומנויות וכו', אבל אחד האתגרים החשובים שלנו היום הוא בעצם לקלוט את אותו מערך התנדבותי חדש, גל חדש ואנשים בכל הגילאים. דורית שפירא היא מתנדבת שלנו, סטודנטית לרפואה, שליוותה למשל את אליעזר ניסנוב מרגע הפיגוע ומלווה אותו עד היום. כמוה ישנם אנשים בגיל של דורית, ובגילאים אחרים ישנם רבים נוספים, וזה באמת אתגר גדול של החברה הישראלית, ואתגר שלנו כארגון, ואני בטוחה שזה גם אתגר של ארגונים אחרים.

הנושא הנוסף הוא הנושא הכספי. הציבור פשוט רצה לתרום. אני יודעת שנפתחו כמה חשבונות בנק, אנחנו עצמנו פתחנו חשבון בנק פשוט כתגובה לרצון של הציבור, ואמנם נאסף בחשבון הבנק סכום של 950,000 ש"ח בערך, שחילקנו אותו בין הזכאים. שיהיה מאוד ברור - הכסף הזה מיועד אך ורק למשפחות השכולות ולמשפחות הפצועים מהפיגוע בדולפינריום, עם כל ההשלכות שכרוכות בזה. ישנה ועדה ציבורית - - -

גם לנפגעי הפיגוע בנתניה עזרתם.

ודאי שעזרנו. אנחנו עזרנו כבר למשהו כמו 6,000 מקרים, ובוודאי שעזרנו גם בנתניה, וגם בחדרה וכו'. אבל בחשבון שדיברתי עליו יש כספים שהציבור ביקש לתרום לנפגעי הדולפינריום, וזה ציבור שכולל לא רק עולים חדשים, אלא גם משפחה שכולה של ישראלי, וגם שתי משפחות של פצועים מהפיגוע האחרון. אבל הרוב מופנה כמובן לעולים נפגעי הדולפינריום. כל הכסף הזה - - -

היו גם תיירים ועובדים בלתי חוקיים שנפגעו.

חברת-הכנסת סולודקין, כל מי שנפגע שם, אם הוא עולה חדש, אם הוא ישראלי ותיק, אם הוא עובד זר או אם הוא קבור באוקראינה, המשפחות של כל האנשים האלה זכאיות מהקרן הזאת. הוקמה ועדה ציבורית שבראשה עומד פרופ' דן עמיר, ואיתו בוועדה עו"ד משה פורז, ד"ר ברוך אייל, ואנשים נוספים. הנושא נמצא כמובן בביקורת ציבורית, וכל שקל הולך אך ורק למשפחות לפי המפתח שנקבע. המשפחות השכולות קיבלו באופן ראשוני 4,000 ש"ח להתארגנות, ולאחר מכן זה יושלם, בימים אלה אנחנו עוסקים בהשלמת הסכום, לפי אותו מפתח, לעשרים אלף ש"ח לכל משפחה. משפחות הפצועים - כל פצוע שאושפז בבית-חולים קיבל 3,000 ש"ח, גם זה להתארגנות ראשונית, ואנחנו מתכוונים להמשיך עם הפצועים שוב כל פעם בתשלום של 3,000 ש"ח, לפי תקופת האשפוז.

זה נראה כמו הרבה כסף, 950,000 ש"ח, אבל זה כלום כשמדובר בהיקף הצרכים ובמשך הטיפול שיידרש למשפחות. ההתלהבות של הציבור היא התלהבות של עכשיו, של שעת חירום, אבל הצרכים של האנשים הללו יתפרסו לאורך חודשים ארוכים ושנים, ופה אני רוצה לומר שבאמת צריך לרתום את כולם, בנוסף למערכת הממשלתית, למשרד הקליטה, לביטוח לאומי, לרשויות המקומיות, באמת החברה צריכה להמשיך להיות שותפה לכל אורך הדרך, גם כאשר האדרנלין קצת יורד, גם כשזה כבר לא בכותרות של העיתונות, גם בעוד חודשים ושנים. אני חוששת שנזדקק לכוחות האלה, ולכן צריך פה לקחת נשימה ארוכה, וצריך להגיע הרבה מאוד תיאום, הרבה מאוד מערכתיות, כדי שכל המשאבים, גם מהארץ גם מחוץ לארץ, יוכלו ללכת למקום הנכון. ובבקשה לזכור - אלה נפגעי הדולפינריום, יש כאן נפגעים מנתניה, ונפגעים מחדרה, וממקומות אחרים. בבקשה לראות את כל הנפגעים כזכאים לטיפול מיוחד, טיפול מערכתי. אני חושבת שזה המקום שבו ניבחן. תודה רבה לכולם.

תודה רבה לך. נשמע עכשיו את נציג הביטוח הלאומי, ואני מבקש שתדבר בנושא הפצועים בלבד, מא' ועד ת', מה הביטוח הלאומי עושה.

עד ת' קשה לי להגיד, כי לת' עוד לא הגענו, אני חושב שאנחנו בקושי בג'. אני מנהל אגף שיקום בביטוח הלאומי. יום אחרי הפיגוע, יצאו עובדי השיקום ופקידי התביעות של הביטוח הלאומי אל כל בתי-החולים ויצרו קשר עם כל המשפחות. אני עכשיו מוצא את הבמה הנכונה לדבר על הדברים, ואני מבקש – כל משפחה שיש לה שאלות ולא קיבלה תשובות, בבקשה תשאלו. יש לכם כתובת. אם פקיד השיקום לא מגיע, יש לכם כרטיס ביקור שלו. אנחנו פתוחים לכל שאלה, לא בטוח שתמיד תהיה לנו תשובה מיידית, ודאי לא תהיה לפקידי השיקום תשובה מיידית על שאלות מאוד מסובכות, אבל אני מבטיח לכם שתוך שלושה-ארבעה ימים תקבלו תשובות לרוב השאלות.

אנחנו בביטוח לאומי בהחלט במצב קשה. גם לנו, כמו לכם, יש עדיין הרבה שאלות. במצבים אורטופדיים, או בבעיות כמו כוויות, הדברים משתנים מהיום למחר, ואנחנו, ממש כמוכם, עוד לא יודעים בדיוק באיזה מצב אנחנו נמצאים, לכן אני מבין מאוד את השאלות שאתם נמצאים בהן. הדברים הם דינמיים ומשתנים. אני רק יכול להבטיח – בעיות כספיות שנוצרו בעקבות הפיגוע, נמצא להן פתרון. ואם מישהו, אמא או אבא, נמצא ליד מיטת פצוע בגלל האירוע, ונעדר מהעבודה, נכסה את ההכנסה שהוא לא מקבל ממקום העבודה. אנחנו לוקחים על עצמנו את כיסוי הדבר הזה.

ואם הוא לא עבד והיה בחיפוש עבודה?

אם הוא לא עבד וקיבל הבטחת הכנסה – ימשיך לקבל הבטחת הכנסה. אבל אני יודע, שמעתי שאחת משתי הגברות שדיברו, אני מצטער שכרגע אני לא זוכר מי מהן, היתה אחרי פיטורין, נכון?

נכון.

אנחנו נמשיך לשלם, לפחות חודש-חודשיים, אם היא צריכה להיות עם הבת שלה, כאילו שהיא ממשיכה לעבוד, ונשלים לאותה רמת הכנסה שהיתה. את זה אני כבר יכול להבטיח. מי שלא עבד, והיה במצב כרוני של אי-עבודה, אין פה הפסד הכנסה, הוא ודאי מצא פתרון בכל דרך מערכתית אחרת, ושם ימשיך למצוא את הפתרון שלו.

בעיות שנובעות כתוצאה מהפיגוע עצמו - משפחה שגרה רחוק וצריכה להיות יום ולילה כמעט ליד מיטת הפצוע – נכסה את ההוצאות שלה, ואנחנו מכסים הוצאות של בית-מלון או לינה קרוב לבית-החולים. אנחנו בהסדרים עם תל-השומר, בהסדרים עם איכילוב ואנחנו משלמים את המלוניות ליד אותם בתי-חולים. נסיעות – ודאי וודאי. אוכל בזמן שאדם נמצא שם – ודאי. כל הוצאה שנובעת מהפיגוע אנחנו בהחלט לוקחים על עצמנו לכסות, וגם בעניין זה, תהיו בקשר עם פקידי השיקום - הם ילוו אתכם לא רק עכשיו, אלא גם אחרי השחרור, וכמו שאמרה הגברת, יש לנו אלפי משפחות בטיפול, ומאות המשפחות של הפיגועים האחרונים, נתניה, חדרה וגם עכשיו, הן בטיפול שלנו וימשיכו להיות בטיפול. אם יש עוד שאלות אני מוכן לענות.

אני מאחל לכם שתהיו מובטלים בעתיד. תודה. עכשיו נשמע את חברי-הכנסת, אבל לפני זה אני חייב להעיר בעקבות דבריהם של נציגי העיריות - דווקא מבת-ים שמעתי את ההערה, וכולם הינהנו בראש, שחסר לאנשים מידע. אנשים לא יודעים מה לבקש, לא תמיד יודעים מה מגיע להם. אני מצפה שבחזית הזאת של האינפורמציה תהיה בדיוק העירייה, כלומר שהעירייה היא זאת שתביא את החוברת של הביטוח הלאומי לידי האנשים. העובדים הסוציאליים של העירייה. לשכות הרווחה הרי נמצאות בעירייה. לכן, בחזית האינפורמציה צריכה להיות העירייה, ובמקומות שבהם זה לא קיים, אני מבקש שתעשו את זה. זה ממש מתבקש - זה לא כסף, זה עניין של תשומת לב.

הביטוח הלאומי לא צריך גם הוא להוציא חומר כתוב?

הוציא. יש פה.

בואו לא נטיל את המשימה אחד על השני. באופן טבעי, בן-אדם שמקום מגוריו במקום מסוים, פונה לעירייה בעניניו, והחומר צריך להיות באותה עירייה, אם חסרה אינפורמציה. אם יש אינפורמציה, אז יש. נמשיך.

אם אפשר, אני רוצה לומר משפט אחרון. הביטוח הלאומי הוציא חוברות מתעדכנות בעברית, ורק לפני חודש הוצאנו גם חוברות זהות ברוסית, אני רואה שהגברת מחזיקה חוברת כזאת וגם מחלקת. אני מצטער שהבאתי רק זוג בעברית וזוג ברוסית, אבל אני בהחלט יכול לשלוח, ואפשר להפיץ לכל מי שרוצה.

תודה רבה.

אדוני היו"ר, אני קודם כל רוצה להגיד למשפחות השכולות ולמשפחות - - -

יש לי רק בקשה, שכחתי להגיד. אני מבקש מחברי-הכנסת מה שלא ביקשתי מאחרים - להתמקד.

אני אקצר, אבל יחד עם זאת אני רוצה לשלוח איחולי הבראה שלמה לפצועים. עם חלק מהמשפחות אנחנו בקשר, ואני רוצה להמליץ, אדוני היו"ר, להקים תת-ועדה של הוועדה הזאת, שתעסוק בסיוע דווקא לעולים חדשים בסיטואציות דומות. יכול להיות שזה מה שצריך לעשות, בעקבות מה ששמענו על הסיוע שהמשפחות האלה קיבלו, ומקבלות, ממוסדות המדינה, מהממשלה, מסל"ע ומארגונים אחרים של מתנדבים, מהעיריות ומהאזרחים הפשוטים, כדי לרכז את הסיוע ואת כל הדברים ששמענו עליהם, ושכל המשפחות יהיו בקשר עם התת-ועדה הזאת, כדי שנוכל לעזור לכולם, בלי יוצא מן הכלל, כי אני חושבת שככל שהאירוע יהיה יותר רחוק מאיתנו, המשפחות יהיו יותר זקוקות לעזרתנו.

שנית, אני אומרת שוב שאני חושבת שנצטרך לחזור לוועדת הכספים ולקבל סיוע מיוחד של מדינת ישראל לאנשים שהילדים שלהם נפצעו. כי שמענו, וגם קראנו מה כתוב בחוברות האלה שקיבלנו מהביטוח הלאומי, שהן חוברות טובות, אבל פשוט לא הגיעו לכל משפחה, בגלל אותו חוסר ריכוז של כולנו לאותה מטרה, ובכל אופן אני אומרת שכנראה נצטרך שוב לפנות לוועדת הכספים ולממשלת ישראל, כדי לאשר סכום מסוים לסיוע מיוחד למשפחות שהילדים שלהן נפצעו.

דבר שלישי שאני צריכה להגיד הוא שגם אנחנו, שני ארגונים וולונטריים – הפורום הציוני והתאחדות יוצאי ברית-המועצות לשעבר, פתחנו קרן, והשבוע אנחנו מתחילים לחלק את הכספים, לא לפני שנסיים את איסוף הכספים. אנחנו לא קיבלנו סכום כמו שקיבלו בסל"ע, אבל זה לא משנה. הלב הטוב של אנשים, לעתים קרובות מבוגרים, שאין להם כסף, ושכל אחד הגיע ותרם עשרה שקלים, עשרים שקל, פשוט מתוך רצון לתמוך במשפחות האלה, אני רוצה להעביר פה את החום הזה, שמשפחות ביקשו להעביר לאנשים שנפצעו ונפגעו. זה פשוט מחמם את הלב, ישראל היפה, כמו שפעם אמרה רות בראון בעיתונות.

אני גם צריכה להגיד שאתמול התקשרה אלי לודמילה תיכון, אשתו של דן תיכון, ואמרה שהיא מוכנה, בסיוע של מתנדבים בצרפת, לקחת ארבעים ילדים ולנסוע איתם, בסיוע של פסיכולוגים, ויכול להיות שלילדים שכבר יצאו מבתי-החולים ומסוגלים לנסוע זה יהיה דבר נפלא. אני חושבת שזה שיהיה איזשהו סיוע פסיכולוגי זה חשוב, מפני שלעתים קרובות הם צריכים להיות יחד ולקבל עזרה, כמו שאמרה האמא של הילדה, ואני חושבת שזה יכול לעזור. ושוב אני רוצה להגיד שאנחנו מרגישים, ואני מקווה שגם המשפחות מרגישות, שהאזרח מהשורה רוצה לתמוך במשפחות.

קודם כל אני מאחלת החלמה לפצועים ושיקום מושלם למשפחות. באמת ראינו את הפנים היפות של החברה הישראלית בימים הקשים האלה, ואני רוצה לומר שבנוסף לקרנות שסל"ע פתחה, והפורום הציוני וגם התאחדות יוצאי ברית-המועצות לשעבר, יש גם יוזמות עממיות - אני הייתי בהרבה ערים קטנות, בשדרות למשל תורמים פנסיונרים חמישה-עשרה שקלים, והם מבקשים להגיע ישירות למשפחות. אנשים מבוגרים הם קצת חשדנים, ורוצים לתת למשפחות את תרומתם בצורה ישירה. אני, כמו אחרים, מטפלת גם - - -

בעיקר הם חושדים בחברי-כנסת, נכון?

לא. במקרה הזה לא, וגם לא בקהילה שלנו. כמו אחרים אני מטפלת גם במשפחות הרוגים ופצועים, ויש מקרים מאוד מסוימים, של תיירים, עובדים בלתי חוקיים שהגיעו לארץ, שבימים הראשונים הם היו בפחד שיגלו שהם בלתי חוקיים. אחר-כך הם טילפנו ללשכתי, הם לא ידעו כלום, לא הבינו כלום ונדהמו לשמוע שיש להם זכויות במדינת ישראל, ואנחנו, יחד עם הביטוח הלאומי ועם גופים אחרים, מסבירים להם איך להגיע להבנות וגם איך לקבל את הכסף שמגיע להם.

מה שאני רוצה לומר הוא, שלפי מה ששמענו כאן, עם כל המאמץ שעושים, רואים שאין הרבה תיאום, והרשויות המקומיות, משרד הקליטה, צריכים להתאחד לדברים האלה. אני לא יודעת בנושא של תת-ועדה, אולי אנחנו יכולים להקים תת-ועדה כזאת לכמה חודשים, אבל מה שחשוב יותר הוא התיאום באזורים. רמת-גן, בת-ים, תל-אביב וערים אחרות.

בתור קריאת ביניים, אני חוזר לרשויות – הרשויות המקומיות, כסף אין להן, אבל לתאם בין הגופים זה בהחלט משהו שהן יכולות וצריכות לעשות.

אנחנו בעצם עושים את התיאום.

אני מציע לכולם להשתדל לעבוד עם לשכות הרווחה של הרשויות המקומיות, ואני מציע שהרשויות עצמן ימשכו אליהן סמכויות. סמכויות לא מקבלים. לוקחים.

זה אולי לא כל-כך קשור לעניין החומרי, אבל בסיעה שלנו, אנחנו נתנו לחוק המאבק בטרור את התאריך של הראשון ביוני, של הפיגוע בדולפינריום, ואנחנו מאמינים שנוכל להעביר את החוק הזה, ולגרום לכך שהוא יהיה גם חוק בינלאומי. מאבק בטרור הוא עניין של קודש.

תודה. חבר-הכנסת נודלמן. ברוך הבא לארצנו.

אני צריך להגיד שאחרי הפיגוע בדולפינריום ראינו שבכל העולם, לא רק בארץ, מאוד סובלים מהפיגוע הזה. אני גם רואה שכל העם הישראלי מרגיש יחד עם המשפחות שיש בהן פצועים או הרוגים.

שמעתי את כל הדברים שנאמרו פה, גם אני חושב שצריכים לרכז את כל הדברים בעיריות, אבל יש דבר אחד שאני רוצה להדגיש – בעיית הדיור היא באמת בעיית הבעיות. אנחנו דנו כאן הרבה בבעיה הזו, והבעיה מחריפה עבור אנשים שנכנסו לבעיה נוספת – מי שנפגע, מי שפצוע, ובגלל זה אני חושב שלא מספיקים דיבורים. אנחנו כנסת, גוף מחוקק, ואני הנחתי היום הצעת תיקון חוק על שולחן הכנסת, שנפגעי פעולות איבה צריכים לקבל דירות, או תוספת לסיוע בתשלום שכר-דירה, ממשרד הביטחון. 95% משכר-הדירה. אני מבקש מיו"ר הוועדה ומהוועדה שלנו, שהחוק הזה יעבור, בעדיפות ובתמיכה של חברי הוועדה.

אם תתנהג יפה, נעזור. כן, חבר-הכנסת צינקר.

אני לא רציתי לדבר, עדיף לעשות משהו, אבל אני מסכים עם מה שנאמר בנושא האינפורמציה - אני מומחה בתחום, ואני חושב שבעיריות צריך להקים מרכזי מידע ולעשות תיאום בין כל הארגונים והגופים - משרד הקליטה, הביטוח הלאומי, סל"ע וחברות אחרות, וצריך להיות מקום שכל אדם שיש לו בעיות יכול לפנות אליו כדי לדעת מה לעשות. זה מכיוון אחד. מהכיוון השני, גם האנשים עצמם צריכים להודיע אם משהו לא בסדר, כי לפעמים אנחנו שומעים שמשפחה קיבלה איזשהו סכום וכו', ואחר-כך אנחנו מדברים עם המשפחה, והם אומרים: "אפילו לא שמענו על הדברים האלה".

אנחנו קוראים על זה בעיתון.

כן. ממש צריך להקים מרכז מידע, שתהיה בו אינפורמציה מכל המקומות, כי גם הארגונים צריכים לדעת את האינפורמציה הרחבה.

טוב, תודה. חבר-הכנסת פרופ' בריילובסקי.

נכון. חוץ מאיחולי החלמה, אני רוצה להוסיף שאולי רצוי לקיים ישיבה כזאת בעוד חודש, ולראות איך אנחנו מתקדמים. זהו.

אבל כדאי באמת להקים תת-ועדה, כדי לא לחכות חודש. שתהיה תת-ועדה שתשב כל שבוע ותבדוק איך הולך.

אדוני סגן שר במשרד ראש הממשלה יורי שטרן.

כן. כשדיברנו עם יו"ר הוועדה על הישיבה הזאת, ראיתי את הבעיה המרכזית בתיאום. ובאמת, אתה מגיע למשפחות, אנשים מתלוננים שלפעמים מגיעים בשעות מאוחרות, לפעמים באים הרבה מאוד אנשים, ואין להם כבר כוח, ויש משפחות שמטופלות יותר ומשפחות שמטופלות פחות, ודובר על כך, ואני מצטרף להמלצה לגבי העיריות, עיריית בת-ים היא באמת אחת הדוגמאות הטובות לעבודה בתיאום, אולי גם עיריות אחרות, אני פשוט יותר התחברתי כנראה לבת-ים מיום הפיגוע.

ואתמול נפגשנו עם הגברת נילי קריב, שיושבת פה, וראוי לציין גם את ההתנדבות הזאת, לא רק אזרחים קיימים בתחום הזה, ולא רק ארגונים, שסל"ע בוודאי עומד בראש המחנה הזה, אלא גם ארגונים עסקיים. נילי קריב התנדבה באיגוד לשכות המסחר, שזה גוף של מעסיקים ושל עסקים, הם הקימו קרן של מאתיים אלף ש"ח מכספי הארגון עצמו, ועוד אספו תרומות, אני לא יודע כמה. אתמול הייתי איתה ועם הגברת גנין במשפחות, במלאכת חלוקת הצ'קים. זה מעמד די מביך, אבל מצד שני זה באמת דבר רב ערך, ואנשים בקהילה העסקית תורמים מחשבים - - -

ומקומות עבודה - - -

נכון, גם מקומות עבודה. הם מטפלים בצורה שרק הם יכולים - למשל משפחת דיאטלב, היות ומתווכי דיור הם חלק מאיגוד לשכות המסחר, פניתי לגברת קריב, והתוצאה היתה שמתווך מאוד מיומן מחפש עכשיו דירה לאמא, ועושה זאת בחינם, בהתנדבות. וכך גם מקומות עבודה, למשל לאליעזר ניסנוב, כלומר, הרבה מאוד פעילויות שאי-אפשר לעשות אותן בצורה ממלכתית, ממש אנשי עסקים שלוקחים אנשים לעבודה.

גם ראשון לציון היא דוגמה טובה.

את ראשון אני מכיר פחות, אבל בת-ים מוכרת בזה. נושא התיאום ייפתר רק חלקית, אני מניח, ברמה של הרשויות, ולכן אני מציע שגם בכנסת תהיה ועדה משותפת של ועדת הקליטה וועדת העבודה והרווחה, שתהיה כתובת לנושאים האלה, גם בנושאי חקיקה. ופה אני באמת רוצה להגיע לחקיקה ולדיור. הפתרון שהציעו משרד הקליטה ומשרד השיכון הוא פתרון מיידי ותגובה שראויה לשבח, אבל זה לא מספיק, גם משום שמלאי הדירות הציבוריות הוא כל-כך דל, שאי אפשר באמת לפתור בעיות באמצעותו. למשל, לאחת המשפחות שהיינו בה אתמול, אמא של אירנה אוסצ'י, הציעו דירה בהוסטל, חדר אחד, והיא לא מסוגלת לחיות כך, אבל אלה הדירות הציבוריות שקיימות. לכן, באמת, ההצעה היא לתקן את החוק. במפתיע, חוק נפגעי פעולות איבה אינו מתייחס כלל וכלל למצוקת הדיור, הוא כאילו בנוי רק על אלה שיש להם קורת גג, שזה מאפיין רק את האוכלוסייה הוותיקה, לעומת אוכלוסיית העולים. ראינו איזו מצוקה קיימת בקטע הזה אצל העולים, ולכן החוק צריך להתייחס גם למשכנתא מועדפת, מה שנקרא אצלנו "משכנתא אתיופית", שתאפשר למשפחה למצוא מקום באופן עצמאי, ולעמוד בהחזרי המשכנתא וגם בתשלומי שכר-דירה, ואנחנו מנסים באמת לקדם את זה, כפי שידידי וחברי חבר-הכנסת פרופ' מיכאל נודלמן אמר. מובן שהחוק צריך להתייחס לנפגעי כל פעולות האיבה, לא רק לנפגעי הפיגוע בדולפינריום, ואני מציע שהוא יקבל תוקף רטרואקטיבי, כך שיחול על כל אותם נפגעי פעולות איבה, גם מן העבר, עולים או לא עולים, שיש להם אותה מצוקה. כי אסור לנו פה להבדיל. נכון שהאירוע הזה היה דרמטי כל-כך, וזיעזע את כולנו, אבל לצערנו הוא לא היחיד.

העזרה הפסיכולוגית – היה הפרויקט הפסיכולוגי בפורום הציוני, ואני מקווה מאוד שהמוסדות שמימנו אותו קודם, הסוכנות היהודית ומשרד הקליטה, ימצאו עכשיו מיד כסף לחדש אותו, כי זה פרויקט שעבד, והשתתפו בו פסיכולוגים דוברי רוסית. ביליתי בבית-החולים איכילוב הרבה מאוד שעות בשלושת השבועות האלה, וראיתי איך העסק הזה לא מתפקד. באה עובדת סוציאלית של בית-החולים, לא יודעת מלה ברוסית, תלמידה טובה של האסכולה הפרוידיסטית, ומדברת אל משפחות העולים במושגים של חלומות, סובלימציות והכל, וזה פשוט מצב סוריאליסטי, כאשר יש בארץ, והיו גם קורסים מיוחדים, לפסיכולוגים דוברי רוסית. רק אלה מסוגלים, במיוחד מול המבוגרים, אבל גם מול הילדים, כאשר הם שנתיים, שלוש או ארבע שנים בארץ, להגיע אליהם באמת. רק אלה צריכים לטפל. אין פה שום קונצים, זו מטריה כל-כך עדינה, כל-כך ייחודית, שלצערי השפה המשותפת והבנת ההקשר - - -

קשה להם להסביר מה קרה שם בשפה אחרת.

ובאתי למנהלת באיכילוב, ואמרתי לה: "תגייסי מיד דוברי רוסית, אי-אפשר להמשיך כך, זה פשוט נתק מוחלט", ועובדה היא שנתק קיים גם בקטע ההסברתי - המשפחות עד עכשיו לא יודעות שמגיע להן מלון, נוסעות מראשון לציון, מקציר, זו חתיכת דרך - קציר זה יישוב מבודד, כמה אוטובוסים יש שם ביום? ארבעה אולי.

פעמיים.

לכן אני חושב שאם אפשר, אני לא יודע מה הכלל בקטע הזה, אבל אני מציע שהביטוח הלאומי יעשה הערכה משוערת של ההוצאות של המשפחות האלה, כי הם לא שומרים קבלות על אוכל, ולא על נסיעות, כי לא ידעו שיהיה הסדר, ולכן אני מציע שבביטוח לאומי יעשו איזושהי הערכה רטרואקטיבית ויתנו למשפחות החזר בסכום חד-פעמי מיידי.

דבר אחרון - האירוע הזה גילה מצוקה כזאת קשה בקרב העולים, שהציבור הישראלי פשוט הזדעזע, למרות שהדברים היו גלויים לכל. גם מצוקת הדיור, גם האבטלה, גם המשכורות העלובות, גם העסקה באמצעות חברות כוח-אדם במקומות שישראלי ותיק תמיד מועסק באופן ישיר, ואני חושב שהלקחים של זה, אני ביקשתי מאחד העיתונים ברוסית פשוט לעשות סקירה מהירה של כל המשפחות האלה לפני שהן יקבלו בעזרת השם או בעזרת הגורמים והמתנדבים הרבה מאוד סיוע, פשוט לצלם את המצב האומלל הזה, שהוא בושה וחרפה לחברתנו. ואני חושב שאנחנו - - -

אמרת לאחד העיתונים לעשות את זה מהר כי אתה אופטימי וחושב שעכשיו זה ייפתר מהר?

כי אני חושב שכאשר באמת היום מנסים למצוא עבודה, ותורמים כסף או מקרר כמו במשפחה בבת-ים - - -

או כיסאות במשפחה בחולון - - -

כן, אז לכן אני חושב שצריך לחשוף את מצוקת העולים, שממדיה אינם דומים לשום דבר בחברה הישראלית, אולי למצב אצל הערבים. בכל האוכלוסייה היהודית אין דבר כזה. זה מתחיל מהדיור, שלאוכלוסייה הוותיקה בדרך-כלל יש. אני מציע שזה יעמוד גם כנושא בפעילות הוועדה באחת הישיבות הקרובות.

תודה. ברשותכם, אני אעשה סיכום ביניים לפני שנשמע את נציג צה"ל וקצת על התלמידים בבית-ספר שבח. אני מקבל את הצעת רוב חבריי, אני רק מרחיב אותה מעט, וזה ייקח יום-יומיים עד שנתארגן – נקים ועדה משותפת, שאני רוצה שיהיו בה גם נציגים מוועדת הכספים, מוועדת העבודה והרווחה, וגם מאיתנו, אולי גם נציג הממשלה, כדי שכבר יהיה החיבור, אני מקווה שתוך יום-יומיים נקים אותה. זאת תהיה מין ועדת מעקב, ולא תיקח שום תפקיד אחד מאף אחד.

חוסר התיאום, סליחה שאני אהיה חריג, אל תכעסו עלי, מראה שיש המון רצון טוב בעם הזה, וצריך לדעת שלפעמים בחוסר תיאום יש גם צדדים של ברכה. הלוואי ש באמת היו מקרים שאותה משפחה מקבלת שמונה פעמים כסף. אני לא בטוח שזה קורה. ואם מתפקשש ויש איזה אחד או שניים כאלה, אז זה מן-אללה כמו שאומרים אצלנו. איך אומרים את זה ברוסית?

אד ווגו.

לכן אני מברך כמובן על כל הפעילות. ברוך השם יש הרבה רצון טוב בעם שלנו, חבל שרק ברגעים קשים, שכולם מאוחדים, וכל אחד מוכן באמת לתת את נשמתו בשביל לעזור לזולת. יש כמה נקודות מעבר לבקרה הזו של הוועדה, שנצטרך לטפל בהן באופן מאוד מעשי, ואני לא רוצה לתת פה עכשיו הצהרות דקלרטיביות, אלא באמת לעשות עבודה מול כל משרד רלבנטי. נושאים של דיור - לבדוק אם באמת יש פתרון מעשי של דיור, אם באמת יש דירות כאלה, הרי אי-אפשר לתת למשפחה מרמת-גן דירה בראשון. יכול מאוד להיות - - -

כל הדירות שנמצאו היו בראשון לציון ובבת-ים. בגוש דן. לא בדימונה.

למשפחת אוסצ'י הציעו באשדוד למשל.

גם אשדוד זה במרכז הארץ.

אנחנו נקבל את כל מי שרוצה להגיע לאשדוד בסימפטיה, בחיבוק וברצון, ונעשה הכל שהם יהיו תושבי אשדוד מרוצים.

גם אני מבקש את רשות הדיבור. בנושאי דיור, ייתכן שכפתרונות מיידיים נצטרך לתת כסף לשכירת דירה לאדם עם כיסא גלגלים ולאדם בקומה הרביעית. אני לא רוצה להיכנס עכשיו לכל פרט – כל אחד צריך לקבל את הפתרון שלו, ואני מקווה שכולם יקבלו את הפתרון שלהם. אני אישית אעמוד בקשר, גם לפני הקמת הצוות וודאי אחרי הקמתו, עם משרדי הממשלה הרלבנטיים על מנת שהעניין ייפתר כמה שיותר מהר.

אחת הבעיות הקשות, ואני לא בטוח שיש להן כבר פתרון מערכתי מסודר, היא מצב העוני הבסיסי. כל שאר הדברים - אם צריך עוד מונית, פחות מונית, עוד פסיכולוג וכו', ייקח עוד שבועות והם ייפתרו. הלוואי שלא נצטרך, אבל הדברים האלה ייפתרו. אחת הבעיות הקשות באמת היא מצב העוני הבסיסי. כשמשפחה מאוד ענייה, כמו שאמרו אנשי בת-ים, וזה עבר כחוט השני אצל כולם, יש רגעים מסוימים שהאדרנלין אצלנו גבוה, וכולנו נרתמים, ואז יש פתאום מקרר, ומכונת כביסה, וממלאים את המקרר באוכל וכו'. אבל אחרי זמן המשפחה נשארת עם מצב קשה. לעניין הזה אנחנו נצטרך למצוא פתרון. כיוון שפתרון כזה קשור בהכרח באנשים נוספים, אני לא רוצה לדבר על זה עכשיו, אבל יש לי רעיון מסוים בראש. נצטרך למצוא פתרון. הוא לא יעזור לתמיד, אבל בטווחים של שנה-שנתיים חייב להיות איזשהו פתרון. בסופו של דבר משפחה צריכה להתמודד, כמו כל משפחה, אבל משך הטיפול הצמוד שלנו, מי זה ה"שלנו" הזה, שאני מדבר עליו, נצטרך עוד להגדיר בדיוק, אבל לטווחים של אחרי החלמה, אחרי היציאה הביתה, אחרי שנמצאו פתרונות, מוכרח להיות ליווי למשפחות האלה. מצד שני אני גם לא רוצה שנעודד משפחות לעזוב את עצמן. אני לא פסיכולוג, אבל צריך לדעת שמשפחות צריכות לחזור למעגל. אני בחוצפתי, תתרגמו בבקשה למר אברמוב, לחצתי עליו למה הוא לא עובד חצי שנה אחרי הניתוח, כי אני יודע שחצי שנה אחרי ניתוח לב פתוח טוב לחזור לעבודה.

לא כל אחד מסוגל.

או.קיי, אז הבנתי שהיו לו כמה התקפים וכו', ולכן אני מתנצל, אבל התכוונתי שאנחנו צריכים לטפל בעניין בזהירות רבה, כל הגורמים שיעסקו בזה, כדי לא לדחוף אותם למצב של נצרכים, כי ברוך השם אלה אנשים בריאים, אפילו האמהות האלה, שיש להן ילדים גדולים, הן צעירות, וכשבעזרת השם ייצאו מהמעגל של התסבוכת והרוע הזה שנקלענו אליו, צריך לתת להם את הדחיפה הראשונית, את המסלול ואת הפתרונות הכבדים, אבל אחר-כך הם צריכים לרוץ לבד.

ברשותכם, אני מבקש עכשיו מיקירנו, המפקד הנחמד מצה"ל, שיסביר לנו בשמו ובשם משרד הביטחון איך מטפלת המערכת שלהם בנפגעים.

או.קיי, אנחנו רק נפריד – אני אציג את המצב בשם צה"ל, ונמצא כאן עו"ד פרנקל, שידבר בשם משרד הביטחון. אלה שתי מערכות מקבילות, אבל ברשותך - - -

חשבתי, בגלל קוצר הזמן, שאתה תמלא את שני התפקידים, אבל בסדר.

אני אשתדל לעשות את זה קצר מאוד. ראשית, אני רוצה באמת לאחל החלמה לפצועים ולשלוח תנחומים למשפחות של החללים בכל האירועים. כמי שנמצא בתוך עולם התוכן הזה הרבה זמן, אני יכול באמת להתחבר למצוקות, ואנחנו רואים את זה אצל משפחות חיילי צה"ל.

באופן עקרוני, צה"ל מהווה כתובת מאוד ברורה, עם מערכת מאוד מיומנת ומקצועית, למשפחות ולנפגעים עצמם. בצה"ל, יש לנו מערכת מאוד ברורה של קצינות וקצינים שעוסקים בנושא הזה ומלווים את המשפחות, מבתי-החולים, תומכים גם בסיוע של הסעות, הובלות, לינה, כל מה שקשור בעניין הזה, אבל גם בהרבה מאוד תמיכה אישית, רגשית, והרבה העצמה ויכולת לסייע למשפחה להתארגן במצבים הקשים שהם נקלעים אליה.

כידוע, בצה"ל אנחנו מודיעים על נפגעים באופן אישי. יש לנו מערכת של מודיעין נפגעים שמודיעה למשפחות. גם כאשר מדובר בפציעה, מרמה של פצוע קשה ומעלה, או פצוע בינוני שאינו יכול לדבר, אנחנו מוציאים צוותים שהולכים למשפחות ומודיעים להן. יש כאן ייחודיות מסוימת לאוכלוסיית העולים, וכאשר מדובר במשפחה שאנחנו יודעים שהיא מיוצאי חבר-העמים אנחנו שולחים מודיע שמדבר רוסית, אם אפשר מיד בתחילת ההודעה, ואם לא – מצרפים אותו ברגע שאפשר, ודואגים שהמתרגם יהיה נוכח במשך כל ימי השבעה ובכל זמן שצריך אחר-כך.

בחצי שנה האחרונה, החל מינואר, נתקלנו שוב ושוב במקרים של משפחות שנאלצנו להביא מחבר-העמים, או ממקומות אחרים בעולם, שבהם היו קרובים מדרגה ראשונה. בחצי השנה האחרונה הבאנו עשרים בני משפחה לארץ, שיכנו אותם כאן, חלקם נשארו, חלקם חזרו, חלקם העדיפו לעלות, וגם בעניין הזה סייענו להם.

יש לנו קרנות הומניטריות שאנחנו ממליצים בפניהן לסייע למשפחות כאשר אנחנו רואים שהמצוקה היא קשה, וזה על מנת באמת למנוע מצבים שבהם משפחה אחת תקבל כמות גדולה של משאבים בעוד משפחה אחרת אינה מקבלת דבר. בעיקרון, המערכת היא מאוד מיומנת ומקצועית.

תודה. משרד הביטחון.

המערכת שלנו היא מערכת כוללת. היא לא עוסקת דווקא בעולים חדשים, אלא בכל האוכלוסייה, והאנשים אינם מוגדרים אצלנו ואינם מסווגים כעולים חדשים וכן הלאה. מערכת התמיכה הסוציאלית אצלנו היא מאוד צמודה, ועובדת סוציאלית מטעמנו, שנכנסת למשפחה, אם מדובר במשפחה שכולה, נכנסת בפעם הראשונה תוך כדי השבעה, ואז במהלך השלושים, ובשנה הראשונה מבקרת ביקור צמוד כל פרק זמן קבוע מראש. נוצר קשר הדוק מאוד בין המערכת הסוציאלית לבין המשפחה, וכאשר מאותרת בעיה, היא מדווחת מיד ומטופלת פרטנית, ואין שום הבדל אם מדובר במשפחה של עולים מחבר-העמים, או ממקום אחר, או במשפחה ישראלית ותיקה. כאמור, אנחנו לא מסווגים את הזכאים שלנו בשום צורה שהיא, אלא מטפלים פרטנית, טיפול פר-משפחה, פר-צורך. כך אנחנו עובדים.

יפה. הכלל הידוע במדינת ישראל הוא, לצערנו הגדול, שנפגעי פעולות איבה יתיישרו לפי משרד הביטחון.

התיישרו.

מאחר ששמכם בעניין הזה הולך, לצערי הגדול, לפניכם. טוב, מעניין לעניין באותו עניין, אולי עוד נקודה אחת, לפני שאני אבקש לשמוע על הילדים, ואז נרצה קצת לשנות פאזה. נציגי העיריות, שנתקלים בבעיות מיידיות של עוני שהם לא מסוגלים לפתור אותן בדרכים מקובלות, אני מציע שייפנו לוועדה, למנהלת הוועדה, אני אתן לכם אחר-כך את המספרים, ואנחנו, את הבעיות המיידיות שצריך לפתור בכסף, נעזור לכם לפתור. יש לי דרך מסוימת לעשות זאת, אבל רק עד שנמצא את המנגנונים האחרים שישלימו את מה שעוד לא מושלם היום.

אדוני, מנהל בית-הספר שבח - ראשית, אני חושב שאני יכול להגיד גם בשם כל חבריי, שאני מוקיר ומעריך הערכה מרובה את בית-הספר שלכם, שבעצם נגלה לעיני חלק גדול ממדינת-ישראל רק בעקבות האסון הגדול הזה. עקבנו בהערכה עצומה אחר צורת ההתנהלות שלכם מהרגע הראשון ועד היום, ומאחר שמנהלים, מורים ואנשי חינוך קוצרים את פירותיהם רק אחרי הרבה-הרבה שנים, ומעט מאוד קומפלימנטים הם מקבלים בדרך, חבל שהיה צריך לקרות אסון בשביל שאתה תקבל את הקומפלימנטים מהיום למחר כמעט. בשם כולנו, באמת, ההערכה היא עצומה, והיינו רוצים קצת לשמוע, מעבר לדברים שהתפרסמו, על דברים שאתה מתמודד איתם, על צרכים שיש, אם יש, בתחומי הסביבה הקרובה לכם, של תלמידים, חברים, חברים לכיתה. בבקשה.

קודם כל, כמו שנאמר, שלא באשמתנו נחשפנו לתודעה הציבורית, ואני בהחלט לא שמח על הנסיבות שבהן נחשפנו. אני מאוד מקווה שמה שנגלה, דרך ההתנהלות וכל מה שתיארת, הוא באמת ביטוי לעבודה שנעשית בבית-הספר לאורך זמן, לא רק על-ידי, אלא על-ידי צוות גדול מאוד שעובד בבית-הספר, ואנחנו לא עובדים לבד. אני לא רוצה לחזור על כל הדברים שנאמרו כאן, ונאמרו הרבה דברים טובים. אני רוצה להעלות כמה נקודות – ראשית, אני חושב שבאמת המקרה המזעזע היווה איזושהי שעת רצון בחברה הישראלית. אנחנו באמת, אני אישית ובית-הספר, נחשפנו להמון גילויים של אנשים טובים, וארגונים טובים, ודיברו כאן כבר בשבחו של ארגון סל"ע, שבהחלט עמד כל הזמן, מהרגע הראשון, ברקע, ובהחלט יש לנו המון תודה והמון הערכה על הגישה שלהם, אבל אני לא רוצה לקפח, באמת, המון ארגונים והמון אנשים טובים שגם הם נרתמו למאמץ הזה. שאלת איך העסק עובד - אנחנו עובדים בשיתוף פעולה מלא עם עיריית תל-אביב, יושבת כאן סמדר, ונציגים מרשות הקליטה, והעבודה שלנו מתואמת החל מהרגע הראשון.

לכאורה, התפקיד שלי, כמנהל בית-ספר, צריך להיות בהיבטים הפדגוגיים והחינוכיים, לראות איך אנחנו עוזרים לתלמידים שלנו, אלה שנפגעו, וגם שאר התלמידים, לחזור לשגרת הלימודים, יש להם למשל בחינות בגרות, וזה באמת חלק מהדברים שאנחנו עושים. אבל מה לעשות, המקרה היה קשה מדי, ואנחנו לא יכולים להסתפק רק בהיבטים הפדגוגיים והחינוכיים. אנחנו רואים לעצמנו מחויבות כוללת, למה שקורה למשפחות הבנות ההרוגות, וגם למשפחות הפצועים, ובנקודה הזאת אני רוצה להפריד בין שני תחומים – במעגל המיידי, אין ספק שהיתה, ועדיין קיימת, התגייסות של כל הגורמים לעזור. אני מוטרד מאוד, וסמדר אולי תוכל לפרט יותר, לגבי הפעילות ארוכת הטווח, ועדיין לא ראיתי תוכנית עבודה שיטתית ומסודרת לטווח של שנה, או יותר, עם שקיפות, שתאפשר לדעת על המשפחות, מה הצרכים שלהן מהפיגוע עד עכשיו, מה הן אמורות לקבל וכדומה. אלה דברים שאני לא יודע אם הוועדה הזאת יכולה לעשות, אבל אני חושב שזו הדרך שצריך לנהוג בה - מעבר לשלב המיידי צריך לבנות תוכנית ארוכת טווח, בחברה הישראלית "ארוכת טווח" זה אפילו חודשיים, אבל אני מתכוון לשנה עד שלוש שנים, ולבדוק לפיה את מצב המשפחות, והדברים צריכים להיות כתובים, ברורים ושקופים - מי מטפל, מה חלקו של כל גורם בנושא הזה, כדי שזו תהיה באמת הזדמנות מנוצלת היטב של הפגנת סולידריות אמיתית מצד החברה הישראלית עם המשפחות שנפגעו, וגם איזשהו סמן איך צריך להתייחס ואיך צריך להתנהג באירועים אחרים ולגבי תופעות אחרות בחברה.

תודה. אני רוצה עכשיו לבקש סליחה - הזמנו הרבה אנשים, וכל אחד רוצה לדבר. מצד שני אני כבר רואה את האנשים זזים בכיסאות ורוצים לקום וללכת. אם יש מישהו שרוצה להוסיף משהו שלא דובר בו, משהו שמחדש, אני אשמח לשמוע אותו. אם לא, אני רק מוכן להתנצל בפניכם, על שלא כולם דיברו. הכוונות היו טובות, אבל אם נהיה מעשיים, ישיבה ארוכה מדי מתישה ולא מביאה לפירות.

חצי משפט – כיסו כאן מגוון של נושאים ומגוון של צרכים, ואני רק רוצה להגיד דבר אחד - מבחינת הזכאויות של העולים, יש מה שקרוי הלוואת-סל, הלוואה שעולים נוטלים אותה בדרך-כלל בחודש השביעי לעלייה וצריכים אחר-כך להחזיר אותה תוך פרק זמן של שבע שנים. כרגע ביקשנו מכל העובדים שלנו לבחון כל מקרה ומקרה, ובאותם מקרים שבהם יש הלוואה שעדיין תקפה, והעולים משלמים, או במקרים שבהם העולים עדיין לא נטלו את ההלוואה, אנחנו נעשה כרגע מבחינתנו מה שנוכל כדי להקל.

אני הפסיכולוגית הראשית של משרד החינוך. אני רוצה להגיד כמה מלים על ההיבט הפסיכולוגי – השירותים הפסיכולוגיים עובדים באמצעות הרשויות. תוארה כאן הדוגמה של תל-אביב ושל בת-ים, אבל אנחנו עושים כרגע מיפוי בכמה מעגלים. המעגל הראשון הוא הנפגעים, כאשר חלק מהשירות הפסיכולוגי ניתן בבתי-החולים על-ידי הצוותים של בתי-החולים, וכאן החיבורים לקהילה בחזרה מאוד חשובים. הנושא של פסיכולוגים רוסים - בשלב זה גייסנו, עוד בשבת של הפיגוע, אנשי צוות שעבדו בהתנדבות. אנחנו עובדים על יצירת קבוצה רוסית שתדבר לא בשפה פסיכו-אנליטית ובעברית, אלא תעבוד בהתאמה לצרכים של המטופלים. מעגל נוסף שאני רוצה, כפסיכולוגית הראשית של משרד החינוך, להוסיף הנה, הוא מעגלי פגיעה של ילדים שנחשפו לפיגוע מזוויות שונות, למשל ילדה שהסתבר, בעבודה רגישה שלנו, שהיתה במקום הפיגוע, אמה לא הרשתה לה להגיע לשם, כך שהיא אפילו לא יכלה לדבר עם מישהו על מה שחוותה. מבחינתנו היא אוכלוסייה בסיכון. כלומר, אנחנו עובדים במעגלים שקטים, לאו דווקא עם מי שמוגדר בכותרות, וזו עבודתנו הפסיכו-חינוכית.

לטווח הארוך, אני מצטרפת לדבריו של מנהל בית-ספר שבח - אנחנו נצטרך להיערך ולראות איך יינתן סיוע פסיכולוגי, למשל באמצעות משרד הבריאות, קרי התחנות לבריאות הנפש, בהסכמים מסוימים כמו שלעיריית תל-אביב כבר יש, עם המרכז ברמת-חן, ולקיים טיפולים ארוכי-טווח לפוסט-טראומה, כפי שקיימים גם במקומות אחרים. גם עם הילדים של חוף עזה אנחנו צריכים להיערך לעבודה ארוכת-טווח של פוסט-טראומה, ואותו הדבר קיים בהקשר הזה - ההפרדה היא בין הטיפול המיידי, העכשווי, בילד ובקהילה, ובין הטיפול ארוך-הטווח. תודה.

תודה רבה. אגב, כשתתפנו מכל הדברים האלה, יש לי בשבילכם פרויקט חשוב בכנסת. אחרונה אחרונה גברתי הנכבדה, הציגי את עצמך.

שלום לכולם, אני סגניתו של מנהל בית-ספר שבח-מופת. רבות דובר על השוק הכבד שהמדינה חוותה, וגם כאן דובר רבות על ההיבט של הקשיים הכלכליים והאחרים. לנו יש הזכות הגדולה לטפל באוכלוסייה של התלמידים העולים ולראות אותה מזווית אחרת - ילדים עם אמביציה בלתי רגילה ללימודים, להישגים לימודיים, והתלמידים שלנו באמת מגיעים להישגים מאוד נדירים, חרף התנאים הקשים. אני חושבת שניתנה לנו הזכות, שלא באשמתנו, להאיר את הנקודה הזאת, שלא תמיד הישגים ומצב כלכלי משופר חייבים ללכת יד ביד בקורלציה מוחלטת, והיינו רוצים באמת להאיר גם את החוסן ואת הגאווה שלנו על הציבור הזה, שיש לנו הזכות ללמד אותו, ואם יש משהו ברמת המאקרו, ברמה של המדינה, שאפשר לשמוח בו בכל העניין הזה, הרי זה שאולי בעקבות הדברים שקרו נוצרו בקיעים בסטריאוטיפים ובתפיסה של "הם" ו"אנחנו". אם גם אנחנו עזרנו קצת והצלחנו לפתוח איזשהו סדק של אור, אנחנו רוצים באמת להזמין דרכו את החברה הישראלית בכללותה לבוא וקצת לשבור את המחיצות, ואולי זאת תהיה הנחמה שלנו.

תודה רבה לך, ולכולכם, הישיבה נעולה.


הישיבה ננעלה בשעה 12:00