פרוטוקולים/ועדת קליטה/3207




21
ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
23.05.2001

פרוטוקולים/ועדת קליטה/3207
ירושלים, ט"ז בסיון, תשס"א
7 ביוני, 2001

הכנסת החמש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שלישי



פרוטוקול מס' 145
מישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
שהתקיימה ביום רביעי, א' סיון התשס"א – 23.05.2001

חברי הוועדה: צבי הנדל - היו"ר
זבולון אורלב - יו"ר ועדת החינוך
סופה לנדבר
ויקטור בריילובסקי

אלי גולדשמידט - חבר במשלחת מטעם הסוה"י לסיור בקהילה
היהודית בארגנטינה
סלי מרידור - יו"ר הסוכנות היהודית
אבינועם בר-יוסף - יועץ יו"ר הסוכנות היהודית
עמוס חרמון - יו"ר המחלקה לחינוך יהודי ציוני, הסוכנות היהודית
מייק רוזנברג - מנכ"ל המחלקה לעלייה וקליטה, הסוכנות היהודית
אליעזר שפר - ראש מח' תרבות תורנית, הסוכנות היהודית
חיים חייט - הסתדרות ציונית עולמית
חנוך צמיר - משנה למנכ"ל המשרד לקליטת העלייה
דב אייזן - מנהל האגף לקשרי חינוך ישראל-תפוצות, משרד החינוך
יאיר לוין - ממונה על קשרי חוץ, משרד החינוך
אלי פדה - סמנכ"ל השרות לעבודה קהילתית וקליטת עלייה, מ' ע"ר
מאיר צ'ליק - מנהל סניף בי"ס מרכזי בירושלים בית הערבה, מ' ע"ר
אפי סוקולינסקי - סגן מנהל בש"ן, משרד התעשייה והמסחר
רוני גולדפרב -
דני זק - ראש עיריית קרית ביאליק
שבתאי צפניאשווילי
עובדיה שלמה - מנכ"ל עיריית קרית ביאליק
בצלאל טביב - ראש עיריית ערד
אלן שניידר - מנהל המרכז העולמי, ארגון "בני-ברית"
אפרים זדוף - ארגון קרובי משפחה שכולים של הנעלמים היהודים
בארגנטינה
צבי אשכנזי - יו"ר התאחדות עולי אמריקה הלטינית
דבי לוקר - התאחדות עולי אמריקה הלטינית
ד"ר חניתה צימרין - יו"ר אגודת אל"י
סלפוי לזר - אחראי אמל"ט, ארגון נעל"ה
אירמה שיקשווילי

וילמה מאור

עפרה הירשפלד

1. דיווח חברי הכנסת שיצאו במשלחת מטעם הסוכנות היהודית לסיור בקהילה
היהודית בארגנטינה – דיון יזום על-ידי חבר-הכנסת צ' הנדל.
2. מצב קהילת היהודים בארגנטינה ותוכניות לעידוד עלייתם משם –
דיון יזום על-ידי חבר-הכנסת צ' הנדל.
- - - - - - - - -
1. דיווח חברי הכנסת שיצאו במשלחת מטעם הסוכנות היהודית לסיור
בקהילה היהודית בארגנטינה.
2. מצב קהילת היהודים בארגנטינה ותוכניות לעידוד עלייתם משם.

בוקר טוב. אני פותח את ישיבת הוועדה.

לפני כשלושה שבועות חזרנו מספר חברים שהיינו במשלחת שארגנה הסוכנות היהודית, ביניהם ידידי יושב-ראש ועדת החינוך, המדע והספורט של הכנסת, חבר-הכנסת זבולון אורלב. בינתיים הוא לא חבר-הכנסת, אבל ודאי יהודי עם ראש טוב, ותרם לסיור – אלי גולדשמידט, נציגים של הסוכנות והמשרד לקליטת העלייה, הסמנכ"ל.

בסוף הדיון הזה הייתי רוצה שנגיע לפחות לעיקרי ההמלצות שאנחנו רוצים שמדינת ישראל והסוכנות היהודית יעשו על-מנת להועיל לקהילה היהודית בארגנטינה, שעיקרה בבואנוס-איירס אבל לא רק, ובסופו של דבר מה משרד הקליטה יעשה בארץ על-מנת שהקליטה תהיה טובה יותר, גם לעידוד עלייה וגם לקלוט אותם היטב וגם לעזור להם בעודם שם.

למי שלא מצוי מספיק בחומר, אומר מספר מלות פתיחה. ביהדות ארגנטינה יש שתי בעיות: האחת ביטחונית והשנייה כלכלית, וגם הן מסתעפות, אבל בסופו של דבר שתיהן גורמות לבעייתיות בתוך הקהילה היהודית. הבעיה הביטחונית החלה עם פיצוץ שגרירות ישראל ופיצוץ אמי"ה, בנין הקהילה היהודית, שבו נהרגו עשרות יהודים, ומאז יש פחדים. המשפט צריך להתחיל רק בימים אלה. עדיין לא ברור לגמרי אם תפסו את כל האנשים שהיו שותפים למעשה, בתוכם גם אנשי משטרה. זה גרם לכך שלאחר הפיצוצים האלה יש בטונדות כמעט ליד כל בנין שיש בו פעילות יהודית – בתי-ספר, הסוכנות היהודית, בתי-כנסת – וכבר מרחוק אתה יכול לזהות איזה בנין הוא יהודי או לא.

מעבר לפחדים ולכעסים ולהרגשת התסכול של האוכלוסייה היהודית, הפחדים האלה גם משפיעים במידה כזו או אחרת אולי על הורים שלא ישלחו את ילדיהם לבתי-ספר יהודיים, מאחר שיש חשש, כי בית-הספר מסומן שהוא יהודי, רואים את זה מקילומטרים. אבל זה אחד התירוצים, ותכף ניגע בדברים נוספים.

יש גם הצד הכלכלי. פרט לבעיה של כל ארגנטינה, שגרמה להרבה עניים חדשים, אולי קצת פחות מהממוצע הארצי אצל היהודים, אבל 10% זה הרבה, כי אנחנו מדברים על למעלה מ-200,000 יהודים. בנוסף לכך גם סגירת שני בנקים, שלא אעמוד עכשיו על הפרטים למה ואיך הם נסגרו, שהיו בזיקה כזו או אחרת ליהודים, בניהולם, ראשי הקהילה או ראש הקהילה. ודאי שזה נתן הכנסות כספיות לקהילה, נתן כוח כלכלי לקהילה לעזור לבתי הספר. הכל יחד מביא לכך – ושוב אני חוזר לבית-ספר, כי אני רואה בזה ערך, ואז המחיר שצריך לשלם היום הורה לבית הספר הוא סדר-גודל של 400, 500 דולר לחודש. יש הנחות, אבל זה הבסיס, וזה תשלום כבד מאד. אין מי שיעזור, כי הקהילה נחלשה בגלל הבנקים והמצב הכלכלי. ומצד שני האנשים הפרטיים נחלשו כי המצב הכלכלי קשה. זאת סיבה נוספת, אולי עוד יותר מכרעת מהסיבה הביטחונית, שפחות ילדים מגיעים לבית-ספר, והבסיס הוא שהרי בסופו של דבר הקהילה הזאת היתה קהילה מאד ציונית. אנחנו דיברנו שם כמעט רק עברית. נזקקנו למעט תרגום לספרדית בקהילה היהודית, אבל ככל שגילאי הנפגשים אתנו ירד, העברית היתה חלשה יותר. זה סימן מובהק וברור שמקומו של בית הספר היהודי, שבעבר תפס מקום כל-כך מרכזי, נחלש והולך היום ויש פחות דוברי עברית.

שיא התסכול שלי היה כשנפגשתי עם קבוצה של תלמידי כתה י"ב בבית-ספר יהודי "שלום עליכם" שלומדים במגמה עברית. חוץ מזה שהם נהדרים וחמודים והייתי מוכן לחבק כל אחד מהם בנפרד, הם כמעט לא ידעו עברית. ואלה היו צריכים להיות החזקים ביותר, כתה י"ב. התעקשתי לדבר אתם עברית, ובסופו של דבר הבנו זה את זה, אבל בקשיים מרובים. ההורים שלהם מדברים בשטף הרבה יותר גדול.

ברור לנו שברגע שהבסיס נחלש, החינוך, הנושא הציוני-יהודי נחלש, ואני מדבר על קהילה שביסודה מאד ציונית, ואז הכל קשה יותר.

נוסיף לענין שלמרות חלון ההזדמנויות, אם יש מצב ביטחוני קשה ומצב כלכלי קשה, לכאורה התוצאה של המשוואה הזאת היתה צריכה להיות: בסדר, כאן אפשר לעבוד חזק ומהר ותהיה עלייה גדולה.

יש מצב ביטחוני בישראל, כש-ON LINE כל העולם שומע, ודאי ארגנטינה, והתקשורת העולמית לא בדיוק מפרגנת לנו, וגם יהודים עם לב ציוני חם שבפתיחת דבריהם אמרו: ברור לנו שישראל צודקת, אבל אין לנו כלים. תסתכלו כל ערב בטלוויזיה, תשמעו רדיו ותקראו עיתונים. תנו לנו כלים להגן על התזה, כי ברור לנו שזה לא יכול להיות שישראל מפציצה עם אורניום מדולל וכו'. אם כן, ודאי שהמצב הביטחוני בארץ והתדמית שלנו והשידורים לא מוסיפים לרצון הגדול לעלות ארצה.

נקודה אחרונה, ואתן לחבריי להשלים. יש גם ישראלים חדשים שעלו מארגנטינה, שאולי רמת הציפיות שלהם, למרות שכולם מדברים אתי וכותבים לי: נכון שאף אחד לא הבטיח לנו גן של שושנים, אבל איך אפשר לעלות כשכל אחד והצרות שלו עיקרן הן סביב הענין הכלכלי, פרנסה וכו', אבל לא רק? ואם הם כותבים מכתב אחד כזה עם רעל לחוץ-לארץ הוא מאפיל על כל העבודה הקשה של כל מי שעוסק בזה, תנועות הנוער וכו'.

אולי לא שייך לדיון, אבל מאד שייך. את חטאיי אני מספר כאן, וחיכיתי לרגע שיישב לשמאלי סלי מרידור. התדמית של שליחי הסוכנות בעיניי, עד לנסיעה הזאת לארגנטינה, היתה כמו אצל רוב תושבי ישראל – מספיק בקושי, לא רוצה להגיד בלתי-מספיק. כי הם נוסעים לחו"ל וחלקם לא חוזרים לארץ. כשהייתי בארגנטינה ופגשתי שם את כל השליחים, מהראש ומטה, התמלאתי הערכה עמוקה, ואני מדבר בענין הזה בשם כל אלה שנסעו אתי. פגשתי שם גם אנשים ברמה וגם אנשים עם המון מוטיבציה, שמוכנים למסור את נפשם למען המטרה שלשמה הם שם. כה לחי לחברים האלה שעושים מלאכת קודש.

מלות הסיכום לפתיחה שלי הן כדלהלן. נראה לי שלאור מה שהצגתי, וישלימו חבריי ובסוף כולנו יחד גם נגיע למסקנות יותר בהירות, שאנחנו בישראל, יחד עם יהדות העולם, שבמרכזה יהדות ארצות-הברית, נירתם לענין. דרך אגב, בחלק מפגישותינו שם פגשנו גם את יושב-ראש חבר הנאמנים של הסוכנות, אלכס גראס – חשוב מאד וטוב מאד שהוא היה שם.

אנחנו חייבים לעשות שם שתי פעולות. פעולה אחת, בבסיס. לא בכדי חזרתי כמעט בכל מילותיי והגעתי בסוף לבית הספר, למרות שיש הרבה מה לדבר גם על כל השאר. לא פיתחתי את הנושא של העניים ואת שאר הנושאים. התמקדתי בבית הספר, כי אני חושב שזה היה הכוח המרכזי שעשה את הקהילה למה שהיא.

נכון שהראשונים הקימו את בתי הספר, אבל מאז, הרבה שנים אחורה, אין ספק שבתי הספר הם הדבר המרכזי. היום יש עזיבה ובתי-ספר נסגרים, לא רק בגלל העלייה. אם יש עזיבה בגלל עלייה, מה טוב. אבל העזיבה היא במעבר לבתי-ספר ממשלתיים רגילים. הסיבה לכך היא התשלום הגבוה וגם מפני שרמת המורים בנושאים מסוימים ירדה, גם כלליים ולא כלליים, כי המשכורת המשולמת היא נמוכה, כי אין כסף. מורה מקבל כ-500 דולר לחודש, בעוד שמורה בבית-ספר ממשלתי מקבל בין 1,200 ל-1,400 דולר, ואז ודאי שכוח ההוראה נחלש.

הכל מתנהל סביב בית הספר, ונראה לי שאנחנו נהיה חייבים למצוא דרך, כמו באזורי מצוקה אחרים בעולם, שמדינת ישראל תיכנס לנושא בית הספר – בלי להיכנס עכשיו לפרטים, מורים וכסף, או איך נעשה את זה – השיטות יימצאו. זה דבר אחד שאנחנו חייבים לעשות. על הפרטים אשמח לשמוע גם מהפותחים וגם בהמשך.

הנושא השני הוא לראות, להתאים ולשפר את תוכניות העלייה בכל הרמות, ודאי ברמה של הנוער, שיש בתוכו קבוצה לא קטנה שמוכנה מאד לצאת אבל יש מגבלות כספיות, וגם ברמה של ההורים והמשפחות, העניים החדשים וכו'.

אבקש מידידי אלי גולדשמידט להוסיף מהתרשמויותיו. אחריו – יושב-ראש ועדת החינוך חבר-הכנסת זבולון אורלב. בבקשה.

אני מסכים לכל הדברים שצבי אמר כאן. בסוגיית המסקנות אני רוצה לומר, קודם-כל ברמה העקרונית, שאני חושב שמדינת ישראל והעם היהודי ביחד צריכים להתגייס כדי לסייע לקהילה היהודית בארגנטינה. אני אומר את זה דווקא על רקע העובדה שהוחלט בממשלה על קיצוץ בתקציב המדינה ועל דיונים על קיצוצים בתקציב המדינה. יש לי יותר מאשר תחושת בטן שלבוא היום לממשלה ולהגיד: צריך יותר כסף בשביל לטפל בנושא של ארגנטינה, הבקשה הזאת לא תיענה בחיוב רב או בשמחה גדולה, והיא עשויה להידחק מפאת סדרי-עדיפויות אחרים.

אני רוצה לומר שיש פה אלמנט מוסרי מדרגה ראשונה, שחשבתי עליו לא מעט. במשך הרבה שנים מול מדינות שמוגדרות כמדינות רווחה מדינת ישראל נהנית מתזרים חיובי ברמה כספית של אותם יהודים שנמצאים בקהילות האלה ושתורמים הרבה מאד כסף למדינת ישראל. אני חושב שחלק מהמהלך צריך להיות שכאשר קהילה נכנסת או נקלעת למצוקה, לא יכולה מדינת ישראל לעמוד מהצד ולהגיד: אנחנו לא בעסק. קודם-כל זה לא מוסרי, בהיותה מדינתו של העם היהודי, אבל זה גם לא מוסרי מההיבט הכי בסיסי של מערכות יחסים, כאשר מישהו נקלע לצרה לעמוד מנגד ולא לסייע לו.

אני חושב שגם כלפי העתיד יש בזה דבר לא נכון, משום שלדעתי יהודים שנמצאים בארצות רווחה, ויודעים או יידעו שכאשר קהילתם עלולה להיקלע לקשיים כאלה או אחרים מדינת ישראל לא תעמוד מנגד, הדבר הזה גם יחזק את הקשר וגם ייצור מוטיבציות נוספות כדי לקיים את המערכת ההדדית בין מדינת ישראל לבין התפוצות.

אני חושב שהיום יהדות ארגנטינה נמצאת בסיטואציה שהיא נזקקת לעזרתה של מדינת ישראל. היא בוודאי נזקקת לעזרתו של העם היהודי, ואני בטוח ויודע, ולא לי לומר את זה, נמצא כאן סלי מרידור ונמצאים כאן אלן הופמן, מייק רוזנברג וכל האנשים שעוסקים בתחומים האלה מטעם הסוכנות היהודית, בוודאי יידעו להגיד כיצד עושים הפניית משאבים או יצירת סדרי-עדיפויות גם לטובת הענין של ארגנטינה. אבל המשאבים מוגבלים והסל מוגבל, ואם אכן זה המצב, ואני חושב שהמצב הוא נכון כפי שתיאר אותו צבי – אם המצב הוא מצב קשה, לדעתי ממשלת ישראל צריכה לתת כתף לקהילה הזאת. זו קהילה ששלחה במהלך השנים למדינת ישראל 80,000 עולים שהשתלבו בצורה מדהימה בכל שדרות החברה הישראלית; קהילה שכמו שצבי אמר, אתה בא ושומע עברית במבטא ספרדי, אבל אתה שומע עברית בכל מקום ובכל אתר. עם הבעיות שיש היום בגלל בעיות החינוך שיש ירידה מסוימת, עדיין אני לא חושב שיש קהילה באיזה שהוא מקום בעולם עם רמה כזו של מחויבות ציונית.

כאיש התנועה הקיבוצית אני מוכרח לומר שאני חשתי שאני נוסע במרחב הזמן, במנהרת הזמן, כאשר רואים חבר'ה צעירים מתלבטים ביניהם, קודם-כל מתנים את עלייתם לארץ בכך שיימצא להם קיבוץ, ואחר-כך מתווכחים ביניהם אם הם צריכים להצטרף לקיבוץ קיים או להקים קיבוץ חדש, אז זה ממש מסע במנהרת הזמן מבחינת ערכים שאנחנו כבר לא מכירים אותם או אולי לא יודעים שהם קיימים היום. זאת אומרת, יש לנו פה קהילה מאד-מאד חיובית, עם פוטנציאל עלייה ועם פוטנציאל של חיים יהודיים שוקקים.

זאת קהילה שנכנסה לצרה צרורה. אנחנו גם שמענו מראשי אמי"ה טענה שמאד כאב לנו לשמוע אותה. אני מצטער שעוד בתפקידי הקודם לא הייתי מודע לנושא הזה והוא לא הובא לידיעתי. בתקופת פשיטת הרגל של הבנקים בארגנטינה היתה פנייה לממשלת ישראל להעמיד איזו שהיא רמה של ערבות מדינה כזו או אחרת כדי שהם יוכלו לגייס הון למחזור הלוואות. הם פשוט נקלעו לצרה ולא היו מסוגלים לעמוד בפרעון בגלל הריבית הגבוהה מאד שקיימת בארגנטינה על הלוואות בגלל המצב הכלכלי הלא-פשוט של המדינה, והם נתקלו במדינת ישראל בכתף קרה.

הצורה שבה אנחנו כל-כך יודעים לבוא לקהילות העולם – יש כאלה שקוראים לזה "שנור",
אני לא חושב שזה שנור, אני חושב שזה לגיטימי לתבוע מיהודי העולם להשתתף בבנייתה וביסוסה של מדינת ישראל. אבל כאשר הם נתקלים בצרה והם מבקשים סיוע מהארץ והם נתקלים בכתף קרה, זה דבר שלא מוסיף לנו כבוד. אני חושב שבענין הזה צריך לעשות שינוי מאד משמעותי.

אני רוצה להגיד עוד דבר שהתרשמנו ממנו בצורה בלתי-רגילה כשהיינו שם, ונדמה לי שגם פה אני מדבר גם בשם חבריי, וזה הנושא של הפעילות של מספר ראשי ערים במדינת ישראל, שעושים פשוט עבודת קודש. גם כאן, כמו שצבי אמר קודם על התדמית של השליחים – לי במקרה לא היתה התדמית הזאת, כי כבר ראיתי אותם בעבר בפעולתם, אבל אני יודע שזו תדמית נפוצה ומי שפוגש אותם שם מבין כמה קשה וכמה לא פשוט המאבק שהם מנהלים שם ואיזו עבודה נהדרת הם עושים. אבל גם לראשי הרשויות לא תמיד יש תדמית מי-יודע-מה במדינת ישראל, ומסתבר שיש מספר ראשי רשויות שהם להיט בארגנטינה. קריית ביאליק, ערד ועוד כמה שמות, ואני לא רוצה לפגוע באף אחד שלא אזכיר את שם העיר שלו – השם קריית ביאליק, לדעתי הוא כמו השם של רוסריו. זאת אומרת, קריית ביאליק או ערד זה מושג של קליטה בלתי-רגילה ומעורבות של ראשי ערים.

אם אנחנו צריכים למקד את הענין, אני חושב שוועדת העלייה והקליטה ראוי שתצא בקריאה אל הממשלה ואל שר האוצר. אני רוצה לשים את הדגש על כך שקודם-כל הממשלה צריכה לבוא לקראת הקהילה. ההגדרה של קהילת יהודי ארגנטינה כקהילה של ארץ רווחה היא הגדרה פרובלמטית מאד. אני גם חושב שאי-אפשר יותר להגדיר קהילות או מדינות רווחה לפי מקום גיאוגרפי אלא לפי המצב הספציפי שבו הן שרויות. בענין הזה צריך לעשות פעולה, שלדעתי היא גם לא כל-כך יקרה. מדובר לא בהרבה מיליונים של שקלים. תודה רבה.

תודה. חבר-הכנסת אורלב, בבקשה.

תודה רבה. בראשית הדברים גם אני רוצה להודות לסלי מרידור ולאנשי הסוכנות שחשבו על המשלחת הפרלמנטרית ליהדות ארגנטינה. אני חושב שההחלטה שלכם, לאחר מעשה, היא החלטה מאד נכונה ואנחנו רוצים להודות לכם על ההזדמנות שאפשרתם לנו להציץ במשך חמישה ימים נטו בארגנטינה כדי להבין מה מתרחש שם, ואני בטוח שאני משקף את דעת חבריי בכך שאני אומר שאם חשבתם שאתם שולחים אותנו כשליחים ליהדות ארגנטינה, אז אנחנו חזרנו משם כשליחים של יהדות ארגנטינה. כך אני מרגיש את המחויבות שלנו, לא לנעול את כל מה שראינו וספגנו ולשים את זה בתיבה סגורה ולהגיד: עברנו איזו חוויה, אלא חזרנו עם מחויבות שצריך לעשות ולפעול.

אני חושב שהמצב שאותו תיאר באופן נכון יושב-ראש הוועדה ידידי חבר-הכנסת צבי הנדל מחייב את העם היהודי בכלל ואת מדינת ישראל בפרט, לבנות תוכנית מיוחדת, מאורגנת, מסודרת של העם היהודי ושל מדינת ישראל כדי להעלות את מי שאפשר להעלות מיהדות ארגנטינה. אם יש שם 200,000 יהודים, ונדמה לי שבשנה האחרונה עלו כ-1,200, הרי בוודאי שלאור הנסיבות המיוחדות והמצב המיוחד כפי שתואר, אפשר בשנה – שנתיים או שלוש לפתוח חלון הזדמנות הרבה יותר גדול במושגים של עשרות אלפים, וזאת בתנאי שנבנה את התוכנית המיוחדת.

אני מבחינתי רואה בזה ממש מבחן עליון של הציונות, של העם היהודי ושל מדינת ישראל, האם אנחנו מסוגלים להתמודד עם האתגר הזה. היו באחרונה כמה אתגרים – יהדות רוסיה ויהדות אתיופיה. אני חושב שבאופן כללי יש ציון "עובר", אבל בנושא ארגנטינה אני מרגיש שאף-על-פי שהמצוקה שם היא כבר מ-1988-1999, חלפו שנתיים ואין הרבה זמן.

כדי להמחיש את זה אומר לכם, ששאלנו כמה יהודים אם יש מצוקה כזאת גדולה, כלכלית, אידיאולוגית, ביטחונית, למה הם לא עולים? יהודי אחד שם אמר שהוא יודע להיות עני בספרדית, הוא יודע למצוא את פחי הזבל, אבל לעלות ולהיות עני במדינת ישראל, בעברית, הוא לא יודע. וזה מחייב בהחלט תוכנית רצינית.

אני מסכים שיסוד הענין הוא במערכת החינוך. יש שם מערכת חינוך יהודי לתפארת, יחסית למדינות העולם. אחוז הילדים שמקבלים חינוך יהודי מלא הוא גבוה מאד. אחוז הילדים שיודעים עברית בתוך החינוך היהודי הוא גבוה מאד. אתה יושב שם בחדר מורים ולפעמים אתה יכול לחשוב שאתה יושב בחדר מורים במדינת ישראל מבחינת רמת הדיון ועושר השפה העברית, אתה פוגש אינטלקטואלים יהודים ואתה מקיים אתם דיון. יש שם סופרים ומשוררים. יש תשתית ציונית יהודית ממש מצוינת.

אבל גם מערכת החינוך שם נמצאת במשבר. נמצאים פה חבריי ממשרד החינוך – יאיר לוין, סמנכ"ל לקשרי חוץ, ודב אייזן הממונה על החינוך היהודי בתפוצות – ואין ספק שכפי שהמדינה ידעה להיכנס למעורבות פעילה במערכת החינוך בברית-המועצות לשעבר, כך היא צריכה לחשוב על פריצת-דרך לתקופה קצובה מראש כדי להרים מחדש ולחזק את החינוך היהודי. אין היום בבתי הספר אף מורה ישראלי, בשונה מהעבר, כי בדרך-כלל השליחים האלה גם ממומנים על-ידי הקהילות, והיום הקהילה לא מסוגלת לממן אותם. כפי שתואר, יש משבר גדול מאד, ולכן אין ספק, אם רוצים, במסגרת התוכנית שאני מדבר עליה, מדינת ישראל תצטרך להיכנס באופן עמוק מאד לתוך מערכת החינוך. ככל שמערכת החינוך תהיה יותר ישראלית, יהודית, ציונית, כך זה ייתן מנוף לעלייה. יש כמובן תוכנית, ונעשית עבודה, אבל אנחנו מדברים עם הפנים קדימה.

היתה לנו פגישה מאד נרגשת עם הורי הנעלמים בתקופת השלטון של הכת הצבאית בשנים 1976 – 1983. באותה תקופה נעלמו שם רבבות אנשים ובתוכם גם יהודים רבים. אין לאף אחד ציפייה שהנעלמים האלה חיים, אבל המשפחות לא זוכות להביא את יקיריהן לקבר ישראל. הם ספרו לנו שכמה מדינות בעולם, דוגמת ספרד, צרפת, איטליה, חוקקו חוק כלפי החוטפים כדי שהפעולות שלהם תהיינה בגדר עבירות פליליות, שאם החוטפים יגיעו לאותן מדינות ניתן יהיה לתפוס אותם.

בארגנטינה, מסיבות פוליטיות פנימיות, לא ננקטות כרגע פעולות כלפי החוטפים. הם ביקשו מאתנו לסייע בכך שגם מדינת ישראל תצטרף לאותן מדינות ותעביר חוק על-מנת שאותם חוטפים יהיו בגדר עבריינים פליליים גם במדינת ישראל. אני פניתי, גם בשם חבריי, ליועץ המשפטי לממשלה ולשר המשפטים על-מנת לנסות ולהשיג הסכמה כדי לחוקק את אותו חוק כדי שיהודי ארגנטינה יידעו שגם אם נעלם יהודי בארגנטינה ולא יודעים את מקום קבורתו, מדינת ישראל מרגישה אחריות והערבות ההדדית פועלת בין בחיים ובין שלא בחיים.

ביקרנו שם בשני בתי-ספר, שלום עליכם ובבית-ספר כללי. שם ראינו עושר גדול. בית-הספר מאד מקושט, הרבה מאד מורים, מתקן ראוי, הכתות מסודרות, והם באמת עושים מאמצים מאד גדולים. אני רוצה לשבח את פרופ' בלוך, מנהלת בית-הספר שעושה עבודה ראויה, אם כי כרבע מתלמידי בתי הספר בחינוך היהודי עזבו את החינוך היהודי, בשל הסיבות שאותן ציין יושב-ראש הוועדה, כלכליות ואחרות, ומי שפורש מהחינוך היהודי זאת גם התוצאה שבבואנוס-איירס יש 50% התבוללות ובערי השדה – 80%.

ביקרנו גם בבית הספר הדתי ציוני תלפיות, גם שם מאד-מאד נהנינו. מטבע הדברים שם ידיעת השפה העברית היא טובה יותר. מה שבדרך-כלל יודע ילד בכתה י' בבית-ספר שלום עליכם מבחינת העברית, יודע ילד בכתה ד' או ה' בבית-הספר הדתי. הקהילה הציונית דתית כמעט כולה עלתה לארץ. יש רק בית-ספר אחד עם כ-140 תלמידים שמקיים לימודים טובים וסדירים, אבל הרגשנו שצריך חיזוק לכל הצד של ההקלות שם, גם של הבנין, ואני מקווה מאד שהביקור שלנו גם יעזור לאותו בית-ספר כדי שהוא יקבל את מה שמגיע לו כמו כולם.

לסיכום, אני חושב שטוב יעשה יושב-ראש הוועדה וועדת העלייה, הקליטה והתפוצות אם היא תבקש מכל הגורמים, בעיקר הסוכנות היהודית, העם היהודי וכל הארגונים הוולונטריים, התאחדות עולי אמריקה הלטינית וכדומה, לשבת ולגבש תוכנית לטווח קצר כדי שניתן יהיה להציג את התוכנית הזאת כאן בכנסת. לדעתי ניתן יהיה לגבש רוב מאסיבי של חברי הבית, הרוב הציוני שלפעמים הוא אילם בבית הזה, לפעמים הוא שותק בבית הזה, ואני בטוח שאם יציגו לו אתגר לתקופה קצובה, עם משימות מאד-מאד ברורות, ניתן יהיה לגבש גיבוי ציבורי רחב, ואני רואה בכך מבחן עליון לאתגר הציוני של עליית יהדות ארגנטינה.

תודה. ידידי סלי מרידור, בבקשה.

תודה רבה.

יושב-ראש הוועדה, חברי הוועדה, לפני שאני מתחיל, אתי נמצאים פה חברי הנהלת ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית: עמוס חרמון, אליעזר שפר, חיים חייט ומנהלי המחלקות שעוסקים בעלייה ובחינוך, מייק רוזנברג ואלן הופמן ואבינועם בר-יוסף שגם ליווה את המשלחת לארגנטינה.

אני שמח שאיחרתי בכמה דקות, משום שאני חושב שטוב שהפתיחה היתה של החברים שהיו שם, ואני אנסה לא לחזור על הדברים.

אנחנו נמצאים בפני אתגר גדול, גם מוסרי וגם ציוני, ולא במקרה ביקשנו מחברי הכנסת לנסוע. אנחנו, הסוכנות היהודית ומשרדי הממשלה – זה נכון גם לגבי משרד הקליטה, גם לגבי משרד החינוך, אני מניח גם לגבי משרדים אחרים במידה מסוימת – עושים מאמצים מסוימים חשובים בהקשר של ארגנטינה כבר שנתיים. המאמצים האלה, שהם חשובים וטובים, מניבים פרות, אבל אני מסכים לגמרי לאמירה שמה שצריך עכשיו זה לא שיפור מאמץ אלא קפיצת מדרגה או תוכנית חירום, וכדי לבצע תוכנית כזאת מוכרחים רמת מעורבות לגמרי אחרת של מדינת ישראל ושל החברה הישראלית.

לא אחזור על הרקע למשבר ולא אחזור על הפרטים של המשבר. הוא משבר קשה והוא מחייב אותנו תשובה בשני מישורים. האחד, מישור של העלייה. השני, המישור של החינוך, וכמובן שיש זיקה בין שני המישורים האלה.

בתחום העלייה אנחנו צריכים להציב לעצמנו יעד שממצב שבו בשנת 2000 עלו קרוב ל-1,200 עולים במהלך השנה, בשלוש השנים הקרובות אנחנו נעלה כ-10,000 עולים מארגנטינה. זה פי שלוש, אולי פי ארבע מן המספרים הרגילים. כל מי שמבקר בארגנטינה מתרשם שאם נדע לעשות פעולות נכונות במאמץ משולב, אנחנו צריכים להיות מסוגלים לעמוד ביעד הזה. זה מבחן ציוני אדיר לכולנו. אנחנו צריכים להגביר את הפעולות שלנו שם. אנחנו צריכים לשפר מאד את כל מערך הקליטה הראשונית כאן. אנחנו צריכים לדאוג בנושא של המשכנתאות לשיפור משמעותי. אנחנו צריכים להרחיב את תוכניות הצעירים. ומעבר לכל אנחנו צריכים לדעת לגייס את האנרגיות החיוביות האדירות שיש בחברה הישראלית. אני רואה פה את ראש העיר קריית ביאליק, ויש אולי אחרים. אני אומר לכם שתנאי הכרחי הוא שילוב נכון, שיתוף נכון של התאחדות העולים, של מעסיקים ושל רשויות מקומיות. כי בסופו של דבר הערך המוסף שהם מביאים לתהליך הקליטה וההחלטה לגבי עלייה הוא אדיר.

במקביל צריך לעשות מאמץ גדול מאד בתחום החינוך. הוא צריך להיות מאמץ כפול. זרוע אחת שלו זו הרחבה משמעותית של אפשרויות הלימוד בארץ, גם בגיל התיכון, גם בגיל האוניברסיטה, וזרוע שנייה היא חיזוק המערכת החינוכית שם על-ידי תגבור המרכיבים הציוניים. זה כבר קיים, עשינו מעשה עם משרד החינוך. אני לא יודע להגיד כמה ילדים הצלנו מנשירה מבתי הספר. המספר לא קטן, אבל צריך להעמיק פה את המאמץ גם בתחום של התמיכה בבתי הספר, גם בתחום של שליחים, גם בתחום של החינוך הלא-פורמלי, ואני לא רוצה לרדת לפרטים, משום שצריך לגבש תוכנית חירום רצינית.

לסיכום אני רוצה לומר שני דברים. מתחייבת פה פעולה משותפת של העם היהודי באמצעות הסוכנות, של ממשלת ישראל, של רשויות מקומיות, של מעסיקים, של התאחדות עולי ארגנטינה, של כל גורם משמעותי שיכול לתרום לתהליך העלייה והקליטה ולתהליך הצלת מערכת החינוך הציונית שם. זה לא יצליח במאמצים מפוזרים. זה יכול להצליח רק במאמץ משותף.

אני יכול להגיד לוועדה שבימים אלה אנחנו יושבים על גיבוש תוכנית ביחד עם משרד הקליטה. היתה לי פגישה עם סגן שר הקליטה, בעקבותיה יושב צוות משותף של מחלקת העלייה שלנו ושל משרד הקליטה בראשות חנוך צמיר, כשהכוונה היא לנסות לגבש תוכנית עד סוף החודש הזה כדי שאפשר יהיה להציג אותה לאישור הממשלה והסוכנות במהלך או עד סוף חודש יוני.

במקביל אני מקווה שנוכל לפתח תוכנית עם משרד החינוך. המבחן בסופו של דבר יהיה מבחן תקציבי.

אמרתי מבחן מוסרי, אמרתי מבחן ציוני. בסופו של דבר ללא ביטוי תקציבי משמעותי לתוכנית חירום כזאת - - -

לכך התכוונת כשאמרת "אנרגיה חיובית"?

אני אגיד לך למה התכוונתי כשאמרתי אנרגיה חיובית. תקציב הוא אנרגיה חיובית חשובה, אבל לא לזה התכוונתי. משום שאיך מתקבל עולה, מה הוא שומע מישראלי, איך מטפלים בו בקהילה, מזמינים אותו או לא מזמינים אותו לארוחת ערב שבת, האם יש מישהו שמדבר בספרדית כשהוא מגיע למשרדי ממשלה, האם יש תוכניות שעוזרות לו להיקלט בתעסוקה?

אני רואה פה את דני זק. האם יש ראש עיר שמוכן להוציא מפית ולהגיד לו שהוא מחתים אותו על חוזה תעסוקה לחצי שנה? - זה הרבה יותר מכסף. אני אומר, זה הרבה יותר מכסף, אבל זה לא הולך בלי כסף.

אני אגיד פה אמירה כללית שהיא חשובה לוועדה הזאת, ואחזור עליה גם בסקירה הכללית שתהיה. אנחנו נמצאים בשנת מבחן ואנחנו צריכים להבטיח שהמשאבים הכוללים שהקצתה מדינת ישראל בשנת 2001 לטובת עלייה וקליטה מכל העולם לא יפחתו כתוצאה מההקטנה המסוימת במספר העניים מברית-המועצות, אלא ניתן יהיה להפנות אותם לטובת עידוד עלייה מארצות המערב ובמיוחד מאותן ארצות שבהן יש סיכוי ואחריות אדירה להגביר את הפעולה עכשיו.

אני אומר לחברי הוועדה, זה רגע היסטורי, משום שאם הרגע הזה יפוספס, יישבו פה בעוד שנתיים – שלוש שנים וישאלו איך מגייסים את הכסף. הכסף לפי מיטב הערכתי, קיים היום. השאלה היא אם יתנו להפנות אותו לטובת מבצע מוסרי וציוני רב-חשיבות, או שחס-וחלילה הוא ייבלע במקומות אחרים. תודה רבה. אני מודה לכם על הנכונות להתגייס למשימה החשובה הזאת.

תודה לך.

נמשיך עם משרדי הממשלה ונתחיל עם חנוך צמיר, משנה למנכ"ל המשרד לקליטת העלייה, שגם היה חבר בצוות שלנו. בבקשה.

כפי שאמר היושב-ראש, אני נלוויתי למשלחת של חברי הכנסת בסיורה בארגנטינה. מטבע הדברים אני אתייחס בדבריי בעיקר לכל הקשור בתוכניות קליטה, רעיונות קליטה, הדברים שקורים בארץ.

לגבי הרשמים מהקורה שם אין לי מה להוסיף על הדברים שנאמרו כאן. נשאלת השאלה, כמובן, איך אנחנו הופכים מצב שעל פניו הוא חיובי בהיענות או בתחושה הבסיסית של לעשות מעבר, והוא לא קורה, איך אנחנו בונים גשרים אמיתיים אל מול המצב, גשרים שאנחנו יכולים לקרוא להם תוכניות קליטה מיוחדות, משופרות, משודרגות, שאכן יביאו לתנופה שסלי מרידור דיבר עליה.

ברמת הכותרות, אנחנו חושבים שהקטע הקהילתי-יישובי הוא משמעותי ביותר, וניתנו פה כבר הקומפלימנטים ולא אחזור עליהם. אנחנו צריכים להעמיק אותם ולחזק אותם. כותרת אחת.

כותרת שנייה היא כותרת הצעירים והסטודנטים, שעל פניו הפוטנציאל קיים, ישנו, בעל מוטיבציה גדולה ביותר. בידינו הכלים הארגוניים, בעיקר באמצעות מנהל הסטודנטים, אבל לא רק. מצד אחד אנחנו צריכים לשפר ולהתאים את התוכניות, ומצד שני לאפשר גם קיום סביר לאותם אנשים שיבואו ללמוד במדינה.

הקטע השלישי, אני קורא לו סל קליטה תרבותי-חינוכי-יישובי. כלומר, היה והגיעו המשפחות לאותה קהילה או לאותו ישוב, מה הערך המוסף או התוספות או השוני שאנחנו מגדירים במעטפת היישובית. כאן אני חושב שתפקידנו כמשרד הקליטה להביא גם את המשרדים האחרים לתחום החשיבה הזה ולעשות את הדברים ההכרחיים, והם לא בשמיים.

נושא התעסוקה לא הוזכר כאן כמעט, אבל אין ספק שמתחם קידומי התעסוקה למיניהם מחייב התייחסות מיוחדת. שוב, הכלים קיימים, השאלה היא רק מה הנפח שלהם ומה יכולתנו להשתמש בהם במספרים שהוזכרו כאן, שהם אתגר מבחינתנו.

נושא אחרון הוא מגורי הקבע. אין ספק שאנחנו צריכים לפרק זמן מוגדר, קבוע מראש, לנסות ולשנות את המצב הקיים. מדיונים מקדימים שכבר היו לנו אני חושב שהדבר הזה אפשרי. זה לא יכפיל את המשכנתאות, אבל הוא ישדרג אותן בצורה מאד משמעותית מול כל משכנתה אחרת הניתנת לארץ עלייה אחרת.

לסיום הערה להערה שנאמרה כאן, פשוט ברמת הידע. ארגנטינה כבר מזמן נחשבת ארץ קליטה מובהקת, והחלוקה בין ארצות רווחה לארצות מצוקה במקרה של ארגנטינה אינה קיימת. העולה מארגנטינה מקבל את כל הסיוע שמקבל העולה מברית-המועצות לשעבר או מכל מדינת סל קליטה אחרת. תודה.

תודה. נציג משרד החינוך מר יאיר לוין, בבקשה.

אתחיל מזה שעמדנו להיפגש שרת החינוך יחד עם יושב-ראש הנהלת הסוכנות לפני כמה ימים והפגישה נדחתה לשבוע הבא. אני מקווה שבעקבות המפגש כאן יעלו דברים נוספים של שיתוף-פעולה בין משרד החינוך לבין הנהלת הסוכנות היהודית.

היתה איזו שהיא קריאת מפה נכונה של המשרד וכבר לפני שלוש-ארבע שנים התחלנו בפעילות מסוימת בארגנטינה. הפעילות הראשונה יחד עם הסוכנות, כמובן, היתה בענין של השבחת בתי הספר, כשנתנו את הדברים למט"ח – מרכז לטכנולוגיה חינוכית – ואני חושב שהפעילות הזאת ידועה כבר בארץ. היא מאד חשובה.

לפני כחצי שנה בוועדה משותפת של משרד החינוך והתרבות והסוכנות היהודית, שנקראת תוכנית חי"ל – חינוך יהודי לתפוצות – שעד לאותו מועד עסקה אך ורק בטיפול בילדי מהגרים שהגיעו לצרפת ולארצות-הברית, ולטיפול בפנימיות, היתה החלטה שאנחנו נכנסים גם לארגנטינה בסיוע לבתי הספר.

אני מזכיר את זה בעיקר כדי להראות שכבר נעשתה פריצת הדרך הראשונה שאם במקום שניים – שלושה בתי-ספר שהחלטנו לטפל בהם החליטו על 14 בתי-ספר, המפתח והכלי ישנו וצריך רק לקבל החלטה ולגייס את הכספים והפעילות יכולה להתבצע. מבחינה זאת תוכנית חי"ל באמת ראתה את הנולד וכבר סללה את הדרך כדי לפעול. אני לא מכיר דבר יותר טוב מזה שאפשר להפעיל בצורה מהירה מאד כדי לסייע באמת לפעילות החינוך היהודי בארגנטינה.

התוכנית לצעירים שהזכירו כאן גם היא מתבצעת כבר על-ידי נעל"ה. אתם בוודאי יודעים ש-84 תלמידים מארגנטינה מתחנכים כבר בארץ. נמצא אתנו מי שאחראי על תוכניות נעל"ה – נוער עולה לפני הורים – באמריקה הלאטינית, שהגיע לפני כמה שעות מארגנטינה, ואפשר יהיה לשמוע ממנו לגבי הרישום הקרוב של תוכניות נוער עולה לפני הורים, שאני רואה בה תוכנית מאד-מאד חשובה להמשך הנדבך של בתי-ספר מול חינוך של צעירים כאן.

תוכנית חי"ל, הפעילות להשבחת בתי הספר ותוכניות נעל"ה שאנחנו עושים. אם יישבו יחד יושב-ראש הנהלת הסוכנות היהודית ושרת החינוך ויקבלו גיבוי מעבר למוסרי מהכנסת, עם איזו שהיא התחייבות כספית, אני בטוח שהדרך להפעלה לא תהיה כמו בהרבה מקרים אחרים שמחליטים, נעולה, אלא דרך משומנת היטב שתוכל להתחיל את הפעולה בצורה די מיידית.

תודה. דרך אגב, אנחנו נפגשנו בתוכניות שמר לוין דיבר עליהן והמשתמשים מאד-מאד נהנו מהתוכניות האלה.

אני גם משבח את מה שנעשה, וחצי הכוס המלאה בוודאי ראויה מאד להוקרה. הבעיה היא שכל התוכניות הטובות, גם של מט"ח, הוראה מותאמת, וגם הקרן המשותפת לסיוע כספי עדיין לא נותנות פתרון מול עוצמת המשבר שם. לפי דעתי לא ניתן יהיה להימלט מדיון כדי לשלוח לשם לתקופה קצובה מורים. ד"ר דרורי גניאל, השליח המרכזי של החינוך הוא איש חינוך רציני, אבל אין העוגן היהודי-ישראלי-ציוני בתוך בית הספר. בבית-ספר של 1,200 תלמידים עם עשרות מורים, שאין לך את החיכוך היום-יומי של אותו איש חינוך ישראלי בתוך בית הספר לתקופה קצובה דוגמת ברית-המועצות, אני חושב שאי-אפשר להימלט מהדיון הזה. זה יסוד הענין.

אני רוצה להוסיף משפט אחד. אמרתי ברמז ואני רוצה לומר בפה מלא. פעילות של משרד החינוך היתה למרות שזה לא המנדט שלה. עדיין אין מנדט למשרד החינוך לפעול בקהילות יהודיות בחוץ-לארץ. המנדט הוא של הסוכנות היהודית. אם תבוא הסוכנות אל השרה, ואני מניח שהיא חייבת לעשות את זה, בהצעה לשותפות קונקרטית, אני משוכנע שלשרה יש לב פתוח להיכנס לענין. איך זה יתבצע וכו', העוגן הראשוני הוא של הסוכנות, מפני שמשרד החינוך בישראל עוד לא קיבל מנדט לטפל בדברים אחרים.

עוד התפרצות אחת שאני לא יכול להתאפק.

אל תשכח ששמעת חצי דבר.

בארגנטינה אין בחינות בגרות ממשלתיות, גם בבתי הספר של המדינה. אני חשבתי שם על רעיון לעשות תעודת בגרות יהודית עולמית, כדי שבוגרי החינוך היהודי יוכלו להיכנס במישרין לאוניברסיטאות ולדלג על שנת מכינה. תחשבו על זה.

חבל שאין בין הנוכחים נציג של משרד השיכון. אם כך, נעבור כעת לראשי הערים. דני זק, ראש עיריית קריית ביאליק, בבקשה.

קודם-כל אני רוצה להביע רגשי הערכה עמוקים ביותר לשליחים שלנו בארגנטינה. עד היום
שלחנו מקריית ביאליק שש משלחות ושבע משלחות לברית-המועצות לשעבר, ובכל מקום בעולם שהגענו לשם השליחים עושים עבודת קודש ועל כך יש להביע תודה והערכה רבה.

אני מחזיק בידי מסמך שקיבלתי אתמול מהמשלחת שלנו שנמצאת כרגע בארגנטינה. הם כותבים לי: מומלץ להכיר ביהדות דרום אמריקה כיהדות הצלה. רבותי, אני חושב שהם צודקים. הייתי שם מספר פעמים, חברים נמצאים שם.

בנושא לימודי יהדות הם כותבים לי: דוגמה למצב היהדות בדרום אמריקה. בקורדובה החליטה בימים אלה הקהילה היהודית לבטל לימודי היהדות בבית הספר. אי-אפשר להבין את זה, הנפילה היא דראסטית.

הייתי בבוכארה. איש משרד החינוך תומך בבוכארה, ואני בעד זה. אתה בא לשם ואתה רואה בית-ספר יהודי ציוני עם דגלי ישראל וכו', ומדוע לא נעשה זאת בארגנטינה? אני לא מבין את זה. כותבים לי בדיוק מה שנאמר, שבעוד כמה שנים לא יהיה את מי להציל.

החברים שלי היו בברזיל. יש שם בעיה חשובה ביותר, והם כותבים לי: הענקת שירותי דת ללא תשלום למשפחות שאחד מבני הזוג רוצה לעבור גיור. כיום גובים סכומי עתק עבור גיור ויש התרחקות בנושא הזה.

לכן לפי דעתי צריך לעשות בנושא החינוך בעיקר ובכך שבאים היום יהודים מארגנטינה עניים מרודים. אני נמצא בטוקומן. באה אלי משפחה עם חמישה ילדים. ההורים יושבים לפניי, לא מדברים,ואנחנו מיד רואים שבת אחת שלהם היא מפגרת. הבת, צעירה בת 22 נלחמת לעלות בתוכנית קרית ביאליק. חבריי ואני יושבים, מסתכלים עליהם. ביקשתי מהמשפחה לצאת וישבנו ודנו בענין. האב נראה כבן 70 – 80, האמא יושבת ומחזיקה את ידיה לפני פיה, והצעירה רוצה מאד לעלות. אם הם לא יעלו, הם ימשיכו לגור בביתן מקרטון מתחת לכביש או באזור תעשייה.

אני אומר לחבריי, קרית ביאליק היא די חזקה לקבל גם משפחה כזאת עם ילד מפגר. כשקיבלנו החלטה קראנו למשפחה וכשאמרנו להם: ניקח אתכם לקרית ביאליק, המשפחה התחילה יחד אתנו לבכות. יותר מזה, היא לא עזבה אותנו. בוקר-בוקר המשפחה חיכתה לנו ליד הדלת במלון בטוקומן. וכשהם באו להיפרד מאתנו, הם לקחו את המזוודות שלנו. שדה התעופה בטוקומן הוא מאד פרימיטיבי. יש שם מרפסת והנוסעים הולכים ברגל למטוס. המשפחה הזאת עמדה על המרפסת וכל הזמן צעקה לנו: להתראות בקרית ביאליק, להתראות בישראל. אנחנו הלכנו לכיוון המטוס עם הגב אליהם ונפנפנו בידינו אליהם.

המשפחה הזאת הגיעה, וכאן עולה הנושא של הקהילה. מה קורה כשמשפחה מגיעה? אנחנו מקבלים אותם בשדה התעופה. יחד עם משרד הקליטה והסוכנות היהודית אנחנו משכנים אותם במרכז קליטה, והיום המשפחה הזאת מסודרת. הבת המפגרת מקבלת כאן טיפול, לא כמו שם והיא תוכל לתפקד. את האבא לקחנו למספרה שם צבעו לו את השער. האמא, שהיתה ללא שיניים, לקחנו אותנו לטיפול אצל רופאת שיניים מתנדבת.

הבעיה היא גם שאתה יושב מול משפחה יהודית והאשה מאותתת לי בעיניים שהיא רוצה לעלות והגבר בשום פנים ואופן לא. אני מסתכל על שלושה ילדים ושואל: בשביל מה באתי? אני באתי דווקא בשביל אלה שאין להם כוח, דחיפה. לגבי היתר אנשי הסוכנות עושים עבודה מצוינת. מה שאני יכול לתת אנשי הסוכנות לא יכולים לתת. הם הכינו שם עבודה מצוינת.

אני חושב לעצמי, מה יהיה עם שלושת הילדים הללו אם הם לא עולים? אני צריך להציל את היהודים האלה. האבא לא רוצה, הוא קם והולך, וחוזר. עד שלקחתי נייר וכתבתי לו: ששה חודשים אתה תהיה באולפן, ולאחר-מכן אני מבטיח לך מקום עבודה בעירייה בסכום של 5,000 שקל לחודש. הוא עדיין התלבט. ואז אמרתי לו: אתה חושב שקרית ביאליק לא תתקיים בלעדיך? אני באתי כמשיח להציל אותך. אבל אל תבוא. אולי בעוד עשרים שנה יבוא הבן שלי ואז הוא כבר לא יישב עם הילדים שלך מפני שהם לא יהיו יותר יהודים. הוא עזב אותי, הלך לאשתו ואחרי כמה דקות אני רואה אותם מתחבקים, ועלו לישראל.

היה לי עוד מקרה כזה.

על המקרה האחר תספר לנו בפעם אחרת.

אני בקשר עם אנשי הסוכנות. לפרוייקט הזה גייסתי עכשיו גם את עיריית קרית מוצקין, גם את ראש העיר וגם את ראש עיריית קרית ים, כי לנו כבר אין מספיק דירות להשכרה ואנחנו נעשה את זה כפרוייקט.

אנחנו השקענו בשנת 2000 בפרוייקט הזה של קרית ביאליק, גם בברית-המועצות לשעבר, קרוב לשני מיליון שקל. אנחנו קולטים אותם מבחינה חברתית, כי צריך לדעת מה הם יעשו ביום ששי אחר-הצהריים, בשבת ובחגים, וכל זה מכוסה על-ידינו באופן הטוב ביותר. גם לעולים מברית-המועצות לשעבר וגם לעולים מארגנטינה אנחנו נותנים קנטרי קלב למשך שנה ללא תשלום.

לו הייתי יכול בתקציב לא גדול, בפרוייקט של קרית ביאליק, שאנחנו נרחיב אותו לקרית מוצקין וקרית ים, לאפשר להעסיק את האנשים האלה חצי שנה – אנחנו מוכנים להשתתף. שמשרד הקליטה ישתתף, שהסוכנות תתן לנו איזה פרוייקט. ברגע שאתה מבטיח להם חצי שנה תעסוקה, אני בטוח שאנחנו בפרוייקט שלנו נוכל להביא עשרות משפחות. כרגע לקחנו על עצמנו להעלות כששים משפחות ואני מקווה שנצליח, לפי מה שאני שומע.

תודה רבה. אלה ודאי ספורים מרגשים. אולי חלק מעם ישראל וראשי ערים אחרות ונשותיהם ראו אותך מדבר ויידבקו בלב החם הזה ובכך נועיל אולי לעוד עשרות עולים.

רשות הדיבור לראש עיריית ערד, בצלאל טביב, שביקרתי אצלו השבוע. בבקשה.

אני רוצה לנגוע במספר נקודות שהדוברים עד עכשיו לא נגעו בהן. דבר ראשון, למרות המצב הקשה שהוצג כאן, והמצב באמת קשה והחברים אפילו לא הצליחו לציין בדבריהם עד כמה המצב קשה שם, למרות זאת האנשים לא ממהרים לעלות. הם שומעים, מנסים לדלות כל מיני פרטים, לדעת מה יהיה עתידם, בעיקר בקשר לתעסוקה, חינוך ודיור. אבל הנושא המרכזי ביותר שמדאיג אותם הוא תעסוקה. וכאשר ניצב ראש עיר או סגן ראש עיר ומראיין משפחה, זו סמכות מרכזית שבהחלט נותנת מידה של אמינות למרואיין עצמו, וזה כמובן משפיע לטובה. אבל למרות זאת הם לא ממהרים. הם רוצים לדעת כל מיני פרטים, שואלים, מתעניינים בנושא הביטחון במדינת ישראל ובכל הבעיות שקיימות במדינה. אבל כאשר אתה אומר להם: תעלה, ואנחנו מבטיחים לך שיש לך סיכוי סביר להיקלט בעבודה, זה כמובן הדבר החיובי שגורם לאנשים להחליט לעלות.

מעבר לענין המוסרי והציוני שצוין פה, היישובים שלנו זקוקים להם וכך הצגתי את זה בפניהם. כשהייתי שם בערבי חשיפה, לחשוף את היכולת של ערד לקלוט אותם, אמרתי להם בפירוש: גם אנחנו זקוקים לכם. אנחנו לא באים רק לעשות לכם טובה. ובאמת אנחנו זקוקים להם.

לפני שנה קלטנו קבוצה של ארבעים משפחות והיום כולם תורמים לערד. הם עברו כבר את שלב האולפן, כולם מועסקים, רובם כבר עברו לדירות שהם רכשו, הילדים שלהם משולבים בכל הפעילות החברתית, והלוואי שמהשליחות האחרונה שלי שם תבואנה לפחות עוד חמישים משפחות. אמרתי להם את זה והענין כמובן תפס יפה מאד.

יש דבר חשוב מאד שאולי מתחבר עם הדברים שאמר סלי מרידור, שזאת הזדמנות היסטורית. כפי שנאמר, השליחים שם עושים עבודת קודש, אבל ידיהם עמוסות עד כדי כך שהם לא מצליחים להשיג לתוכניות השונות מספיק מועמדים לעלייה. כשבאנו לשם היו לי בסך-הכל עשרים ראיונות. אמרתי לשליחים שם: בשביל זה הבאתם אותנו? אמנם החשיפה הביאה עוד חמישים ראיונות, עוד חמישים משפחות, אבל אני חושב שכוח האדם שם לא מספיק לחשוף את האפשרויות השונות לקליטה בישראל, והם עובדים מבוקר עד לילה.

כמי שעבד אתם יום-יום, ראיתי עד כמה הם מסורים לעבודה, כמה הם עושים, אבל הם לא מספיקים. אני חושב שצריך להקדיש שם הרבה יותר אמצעי חשיפה. השארתי שם סרטונים שהבאתי אתי ואמרתי להם: תעשו הרבה חשיפה בלעדי נציג שלנו ואחר-כך תקשרו אותם ישירות אלינו ואנחנו נעשה את ההמשך.

על-כל-פנים, בענין הזה אין לי ספק שצריך לעשות הרבה יותר מאשר נעשה עד עכשיו, וכאן אנחנו זקוקים לסיוע. אני אמנם באתי לשם עם סקרי תעסוקה, אבל התעסוקה היא לא מיידית אלא לאחר האולפן. דיברנו על מאפייני תעסוקה. אנחנו זקוקים לתוכניות שיוכלו להבטיח תעסוקה. זאת אומרת, שהוועדה תקרא לממשלה שתדאג לתוכניות מיוחדות, כפי שזה נעשה בעבר בנושא תוכניות תעסוקה.

תקציבים לענייני תרבות – לא מספיקים. אמנם משרד הקליטה מתקצב אותנו לכל נושא הקליטה, אבל זה כאין וכאפס.

לא ברור לי. איזה צורך התקציב לא מספק?

פעילות תרבותית בקרב העולים. טיולים להכרת הארץ, פעילות חברתית מגוונת בתוך היישוב עצמו. התקציבים הם מאד מעטים ולא מספיקים.

דבר אחרון הוא סייעות בבתי הספר לשלושה חודשים בלבד. אם ילד מקבל סיוע במשך שלושה חודשים בתוך בית הספר, אחר-כך הוא רץ קדימה לבד. אלה הדברים שאנחנו מאד-מאד זקוקים להם.

אני מברך על היוזמה של יושב-ראש הוועדה לקיים את הדיון הזה. זה אחד מהרבה דיונים שכבר היו בוועדה, לפניך.

בסיור שלכם בעיקר בבואנוס-איירס, וגם ברוסריו, פגשתם את החלק של הקהילה המבוססת, עם ילדים שעדיין לומדים בבתי-ספר יהודיים. נכון לעכשיו 90% מהילדים היהודים לא לומדים בבית-ספר יהודי. מה שהיתה פעם מערכת חינוך מפוארת בארגנטינה היום בקושי יש שם השרידים של המערכת הזאת, כי יש התמוטטות כללית של כל המערכות.

כשנוסעים נציגים של ממשלת ישראל, ונסעו כבר שרים וחברי כנסת, והם פוגשים את מנהיגי הקהילה - - -

אנחנו פגשנו אנשים מכל השכבות , אלה שרוצים לעלות ואלה שלא רוצים לעלות, עם שליחים, בלי שליחים, ילדים שלומדים ולא לומדים. דרך אגב, קצת הגזמת במספר של 90%. כדי לתהות על קנקנם פגשנו כל מי שניתן היה, ודאי לא רק את המנהיגים. את המנהיגים פגשנו לדקות ספורות משום כבוד, אבל רוב הפגישות שלנו היו עם אנשים פשוטים, בערב או במהלך היום, כדי לחוש את הדברים.

אני מסכים. אני מברך על הפעולה המבורכת שעושים כמה ראשי ערים, והלוואי שיכולנו להגדיל את היקפה.

אני מסכים עם סלי מרידור. בחודש האחרון בנינו ביחד עם הסוכנות היהודית תוכנית לעידוד עלייה ולקליטה בארץ. לא צריך להקים יותר ועדות. מה שכן, אנחנו צריכים לבצע מה שאנחנו מחליטים, וזה מה שלא נעשה בשנים האחרונות, במיוחד בשנה האחרונה.

שיהיה ברור, מה שלא נעשה בשנתיים-שלוש השנים הבאות, אני מניח שבעוד חמש שנים לא יהיה לנו עם מי לדבר בקהילה ארגנטינה, כי זו קהילה שנעלמת והולכת. אנחנו יכולים לקבל החלטה האומרת שלא איכפת לנו, זו גם החלטה, אבל שאנחנו נהיה אחראים אם הקהילה בארגנטינה נעלמת והולכת.

היום זו אחריות של ממשלת ישראל להציל את הקהילה בארגנטינה. אם אנחנו לא רוצים להציל אותה, נכריז כך. או שרוצים או שלא רוצים, אין אפשרות באמצע.

יושבת אתנו ד"ר חניתה צימרין, יושב-ראש אל"י, שחזרה מסיור ובדקה את הנושא של ילדים במצוקה-בסיכון בבואנוס-איירס. לדעתי חשוב מאד שנשמע מה יש לה לומר בענין.

לפני-כן אני רוצה לעשות סיכום ביניים. אין חילוקי-דעות בינינו בענין חלון ההזדמנויות, ודאי לא בענין הקמת ועדות אלא צריך לעשות מעשה. גם אין ספק שמי שצריך לרכז את המעשה ולהוביל אותו זו הסוכנות היהודית. בחזית הזאת צריכים לצרף את המשרד לקליטת העלייה ואת משרד החינוך, ואנחנו כחברי הכנסת צריכים לעמוד לימינכם, אבל לא רק בצורה סימפטית כמו שעשינו את זה היום. אנחנו גם נהיה קצת נשכניים ונבקר, היה והענין יירדם. כי כולנו מתלהבים, כולנו מבינים שיש צורך לפעול, ומהר מאד אנחנו עוברים לעיסוקים אחרים, כי לכולנו יש עיסוקים אחרים ולא כולם ממוקדים בארגנטינה.

יושב-ראש התאחדות עולי אמריקה הלטינית צדק. ודאי שאנחנו לא מדברים עכשיו על ועדות בבחירות, כי עכשיו הזמן לעשות, ובתקציב הזה. אני מצטרף, כמובן, לקריאתו של סלי מרידור ומרחיב אותה, שלפחות אותו תקציב שיש היום לנושא קליטת העלייה לא יקוצץ, ולו ברבע אחוז. או אם ניתן להשיג בתוכו, כי בתפוצה מסוימת העלייה נחלשה, אז במקום שנערי האוצר יעוטו עליה, כי זה תפקידם, אנחנו נצטרך לעשות כל מה שניתן על-מנת להסיט את הכספים האלה למקומות שנזקקים לטיפול מיוחד, וארגנטינה אולי עומדת בראש הקבוצה הזאת, אבל לא רק ארגנטינה, גם דרום אפריקה וגם צרפת ראויות להתמקדות מיוחדת בתקופה הזאת. זה תפקידנו.

אני כבר אומר לך, סלי, ולכל העוסקים במלאכה בסוכנות, שאנחנו נהיה חיילים, אבל אתם תצטרכו להפעיל אותנו, כי אתם בסופו של דבר עוסקים בהידברות היום-יומית עם הממשלה, ואני מבקש שכל "פלונטר" שיהיה, אל תביאו לנו אותו באותה ישיבה שנעשה ואז תאמרו: משרד החינוך לא נתן, או משרד האוצר לא אישר. אלא ביום שזה קורה אני מבקש ליידע אותנו. בכך אתם מכניסים אותנו למחויבות, ואז לא נוכל לומר 'למה לא באתם'. בקיצור, בואו נקשור זה לזה את הידיים, כי כולנו בחזית אחת של אינטרסים, ואני מאמין באמונה שלמה שאפשר להגיע לתוצאות חיוביות במהלך הזה, שלא מתחיל היום, אבל אולי יקבל תגבור נוסף.

אני רוצה לעבור עכשיו לענין הנעדרים-נעלמים.

ברשותך, כבוד היושב-ראש, לא הייתי בתחילת הישיבה אבל אני מכיר את הנושא של ארגנטינה תקופה ארוכה. שאלתי, האם הוצגה בפני הוועדה תוכנית פעולה של הסוכנות היהודית ושל הגורמים השונים איך לעלות למספרים שמדובר עליהם, או שזו היתה רק סקירה כללית.

עסקנו בעיקר במסקנות של חברי הכנסת שהשתתפו בסיור הזה ושמנו דגשים, שנראה לי מפי הדוברים שהם מקובלים על כולם, לעשות שם מאמץ בנושא החינוך ולהוסיף תוכניות חדשות ולחזק תוכניות שמצליחות כאן בנושא קליטת העלייה. בגדול זה הספור.

אנשי הסוכנות היהודית צריכים לשבת עם אנשי משרד החינוך על פרטי המסגרת בנושא החינוך, ולשבת עם אנשי המשרד לקליטת העלייה על הפרטים של התוכניות, והסוכנות עצמה מבצעת חלק מהתוכניות.

ברשותכם אני רוצה לעבור לנושא הנעלמים. נפגשנו שם עם משפחות, ונפגשנו גם עם אנשי קונגרס מהבית התחתון וגם מהבית העליון. הנושא המרכזי שבו דנו ודרשנו כלפי ארגנטינה – הוביל את המהלך הזה ידידי זבולון אורלב – היה גם המשפט וגם נושא מציאתם, וכו'. גם נתבקשנו על-ידי נציגי הוועדה של ההורים בארגנטינה ליזום ולהוביל חקיקה כאן בישראל, שתגדיר אותם כפושעים, גם כמסר לארגנטינה וגם אולי, אם הם יבואו לארץ, למרות שפה המסר הוא הרבה יותר חשוב – גם על כך דיווח חבר-הכנסת אורלב, שהוא כבר דיבר עם היועץ המשפטי לממשלה ועם משרד המשפטים, שיגבשו דעה מוסכמת להוביל חקיקה כזאת.

מר אפרים זדוף, נציג המשפחות בישראל, שנמצא אתנו כאן, בבקשה.

קודם-כל אני רוצה לברך את ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות אשר ביוזמתה עלה סוף-סוף הנושא הזה לדיון הציבורי והממלכתי במדינת ישראל. הפגנת המנהיגות של הוועדה כאשר עמדה בראשה חברת-הכנסת נעמי בלומנטל, ואני בטוח שבהמשך היא זאת שהביאה את משרדי הממשלה להקים את הוועדה הבין-משרדית לטיפול בנושא הנעדרים היהודים בארגנטינה, ועדה שהיום מורכבת ממשרד המשפטים, משרד החוץ, איש ציבור ונציגים של שני ארגוני המשפחות – הארגון שאתם פגשתם בארגנטינה ושאני מייצג אותו, וארגון של משפחות ישראליות. הוועדה הזאת עובדת והפעילות שלה כבר מתחילה לעורר הדים לא רק בארץ ובתקשורת בארץ, שוודאי רבים מכם ראיתם, אלא גם בארגנטינה עצמה ובעולם, ועוד מעט אפרט.

הנוכחות של שלושת חברי הכנסת בארגנטינה היתה חשובה מאד, ואני רוצה להוסיף, גם מכובדת מאד. היחס שלכם, שיעורי הבית שעשיתם לפני הנסיעה והיחס שהפגנתם, של הבנה ושל לב יהודי חם כלפיהם, עשה רבות. אחרי כמה שעות שהם נפגשו אתכם אני כבר ידעתי מה היה, ההדים היו מאד חיוביים.

בכלל, הפעילות של הוועדה וגם הנוכחות שלכם תורמת רבות לחיזוק הקשר בין יהודי ארגנטינה לבין יהודי התפוצות לבין מדינת ישראל. גם הפעילות של הוועדה תורמת רבות לקשר הזה, וכבר יש שינוי בהרגשה של האנשים שם שאכן מדינת ישראל לא רק שלא מתעלמת מהם אלא עומדת לימינם במאבקם היהודי וההומניטרי הצודק.

הוועדה קיבלה עשרות פניות מכל העולם, של קרובי משפחה שרוצים להעיד בפניה על קרובי משפחה שהועלמו, מארגנטינה, מארצות-הברית, מברזיל, ובעיקר מישראל. כאמור, כבר התקיימו שלושה שימועים, נמסרו עדויות של חמש-עשרה משפחות ואנחנו ממשיכים. הוועדה מתכננת לנסוע לארגנטינה ולקיים שם שבוע של שימועים, בתיאום עם ממשלת ארגנטינה. זאת אומרת, זאת לא ועדה מחתרתית, זו ועדה ממלכתית רשמית. משרד החוץ מקיים תיאום תמידי עם משרד החוץ הארגנטיני.

אני אחראי על התיעוד של הוועדה הזאת, בין היתר. לפני חודשיים הייתי שם בביקור פרטי. יצרתי קשר גם עם גורמים ממלכתיים וגם עם ארגונים שפועלים למען זכויות אדם, שגם מקיימים ארכיונים. הם פתחו את כל הארכיונים שיש שם בפני הפעילות של הוועדה ומקבלים את בואנו בברכה.

אני רוצה להתייחס למשפט האחרון בדברי יושב-ראש הוועדה ובדברי חבר-הכנסת אורלב לגבי ההצעה שהגשתם לבדוק את הנושא המשפטי. ברור שאנחנו נמשיך לעבוד יחד, ואני מבקש שגם במהלך הזה נעבוד ביחד עם המשפחות, נשתף פעולה ונקדם את הענין, כי זה מחזק גם את היהודים שם וגם את מעמדה של מדינת ישראל.

תודה. באחת השיחות שלנו עם תלמידים התגרה בהם יושב-ראש ועדת החינוך שלנו וניסה לבחון אולי כדאי להסיט את הכספים מכלל לימודי היהדות לנושא עברית בלבד, כשהם ידעו עברית על-בוריה, ולא להתפזר וללמוד גם תנ"ך ודברים אחרים – הם באידיאולוגיה חילוניים, הם מגדירים את עצמם בית-ספר יהודי חילוני – כשהוא העלה את הרעיון הזה, הוא זכה למתקפה חזיתית מאוחדת ומלוכדת איך הוא מעז להגיד דבר כזה, כי הרעיון של לימוד עברית בכלל הוא בזכות זה שלומדים קצת על השורשים וכו'. שנינו ליקקנו את השפתיים על שזכינו למתקפה כזאת.

נמצא אתנו האיש שעוסק בנושאי יהדות בתפוצות, אליעזר שפר, בבקשה.

קודם-כל אני רוצה לדבר בשבח האכסניה. החיבור בין הסוכנות היהודית לבין הכנסת בנושא העם היהודי הוא הביטוי לאחריות שלנו כלפי העם היהודי כולו. תבואו על הברכה על עצם נסיעתכם, על הביקור ועל החשיבות של המפעל שאתם עושים. אבל צריך גם להתפלל שזה יצליח. כדי שנתפלל שזה יצליח אני רוצה לתת קרדיט ליושב-ראש מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית אריה אזולאי, שאמר: למה יש "מי שברך" לכל הדברים ואין "מי שברך" לעולה? באותו יום אימצנו את הרעיון והבוקר הביא דוד בן-נאה את התפילה לעולה החדש שעולה לארץ-ישראל וזוכה להתיישב במדינת ישראל. אנחנו נפיץ את התפילה הזאת בכל בתי הכנסיות בתפוצות, שמי שמודיע שהוא עולה לארץ, יעלו אותו לתורה ויעשו לו "מי שברך" לעולה לארץ-ישראל ולהתיישב במדינת ישראל.

באותה הזדמנות אני רוצה להמליץ בפניכם, סלי מרידור, היושב-ראש שלנו ויושב-ראש ועדת העלייה של הכנסת, אולי כדאי להזמין משלחת חוזרת כדי להדגיש שיש המשך של הדיאלוג ביניכם. משלחת משותפת, שהסוכנות והכנסת מזמינים מספר אנשים מרכזיים בקהילה היהודית בארגנטינה, המנהיגות הרוחנית, התרבותית והקהילתית, כדי לתת להם הרגשה של המשכיות לביקור שלכם.

את העותק הראשון שיצא הבוקר "מי שברך" לעולה אני רוצה להגיש ליושב-ראש ועדת העלייה והקליטה.

אנחנו צריכים להעביר את זה לחוץ-לארץ ולהגיד להם: אם תעלו לישראל, תקבלו "מי שברך".

לידידנו סלי וליושב-ראש ועדת החינוך של הכנסת,לא אקפח ואגיד גם להם.

תודה. ד"ר צימרין, בבקשה.

אינני מומחית לארגנטינה וגם לא לעלייה, אבל אני מומחית לילדים. אני הגעתי לארגנטינה כדוגמה לקשר היהודי. קבוצה של הפדרציה של בולטימור ביקרה בבואנוס-איירס, ראתה את מה שאתם ראיתם, הזדעזעה, ובגלל קשר פרטי צלצלו אליי וביקשו ממני אם אני אהיה מוכנה ללכת לשם כדי לעזור להם להקים שירותים לילדים בסיכון.

נסעתי לא מטעם אף אחד, באופן פרטי, כאשר היתה לי ההזדמנות לראות את החצר האחורית. אני קיבלתי את אותן התרשמויות שדווחו כאן – 250,000 יהודים בארגנטינה, 200,000 בבואנוס-איירס. אבל יש דברים שלא דווחו כאן, על 18,000 יהודים רשומים שנמצאים מתחת לקו העוני וגרים בסלאמס ללא חשמל, ללא מים, ללא שום דבר בסיסי; על המעמד הבינוני שהתמוטט, שאין לו כסף לאוכל, אבל שומר פסאדה ומנסה להיראות בסדר; על מערך של שירותים שמתמוטטים, שעל זה גם כן לא כל-כך דובר כאן. אמי"ה התמוטטה, לא מסוגלת לתת שירותים, לא נתנה גם מעולם שירותים של תעסוקה, הכשרה מקצועית וכן הלאה, אלא נתנה שירותים של כסף, והיום כשזה נגמר בעצם אין שום דבר אחר שיחזיק; "צדקה", שזה ארגון חדש שעולה ונותן שירותים ומנסה לתת לא רק שירותי עזרה אלא גם שירותי טיפול ורווחה, בקשיים מאד מרובים. יש להם היום 11 עובדים סוציאליים, שזה 400 משפחות לכל אדם, דבר בלתי-אפשרי.

אבל הדבר שלשמו הלכתי היו הילדים. אני מדברת על ילדי הרחוב ועל ילדים בסיכון, ועל ילדים שמגיעים או לידיעת השירותים היהודיים או לידיעת השירותים של המדינה ויושבים שם אנשים יהודים ששמים לזה לב. התגובה הראשונה שלי היתה: יש ילד בסיכון, למה שלא תדווחו למשטרה? למה שלא תפעילו את הפרקליטות? למה שלא תתקשרו עם בתי המשפט? וכאן נכנס אלמנט אחר שלא הוזכר, וזו רמת השחיתות במערכת הכללית, כאשר התגובה היתה: אנחנו לא נדווח על ילד יהודי שצריך להוציא אותו מהבית, מפני שברגע שנדווח למשטרה הילד ייעלם. במקרה הטוב הוא נעלם לאימוץ בין-לאומי. במקרה הפחות טוב הוא נעלם למכירה להשתלת איברים.

כלומר, יש לנו כאן סכנה אמיתית, כאשר ידי השירותים כבולות, מכיוון שמצד אחד הם אינם יכולים להוציא ילד מהבית בהתנגדות הוריו, מכיוון שזה לא תקין וזה לא נעשה. מצד שני הם אינם יכולים ונמנעים, ולדעתי בצדק, מלערב את רשויות המדינה האחראיות לענין. כלומר, אנחנו בעצם רואים כאן מספרים גדולים – אינני יודעת מה הם המספרים אבל אני מעריכה אותם באלפים רבים – של ילדים שהבעיה שלהם היא לא ללמוד עברית ולהגיד "מי שברך". הבעיה שלהם היא לגמור את היום בחיים. ראיתי ילדי רחוב מגיעים לשירותים המאד טובים של חב"ד שאתם עבדתי. הם הקימו עכשיו מערכת שירותים שנקראת "ילדינו", שמיועדת לתת שירותי רווחה למשפחות בסיכון גבוה. ראיתי את הילדים האלה מגיעים מהרחוב, ילדים שהאמא נפטרה, האבא נרקומן, הם לא בשום מסגרת, לא בית-ספר, לא יהודי ולא אחר, אין להם מה לאכול. אלה ילדים שלדעתי בהחלט מצדיקים הכרזה של תוכנית חירום. אני מדברת עכשיו כאדם, כאיש מקצוע וכיהודיה וישראלית, ובכל הרבדים האלה צריך להתייחס אל הילדים האלה מהר.

הערה לדברייך, שהם מאד נכונים. מאחר שאנחנו בסד של זמן, אני הזכרתי ביעף 10% עניים חדשים וכ-10% עניים ישנים ושהמשטרה היתה שותפה באסונות. אנחנו יודעים את כל הדברים האלה. אבל בתוכנו, לפני שחזרנו לישראל, הוביל את הרעיון ידידי אלי גולדשמידט. יש אין סוף צרכים בארגנטינה, אבל אנחנו צריכים לחזור הביתה לישראל ולהחליט מכל הסל הגדול הזה במה אנחנו מתמקדים ונאבקים עליו. כי אם נתפזר על הכל, לא נשיג כלום. אנחנו לא מסוגלים להחליף את שלטונות הרווחה והם צריכים להתמודד עם המצב הזה. אבל יכול מאד להיות שאם נשחרר השקעות הדרושות בחינוך, אולי זה ישפיע וייתן להם תוספת כוח לטפל ברווחה. אי-אפשר להחליף את הקהילה ואת המדינה בכל התחומים. הלוואי ונצליח בתחומים שהתמקדנו בהם, ויכול מאד להיות שזה יעורר אחר-כך עוד תיאבון להרחיב את הפעילות. אנחנו מאד מודעים למצב, אבל בחיים גם צריך לדעת בנושא מסוים להגיד "לא", כי אחרת לא אשיג דבר.

אני רק רוצה להגיד שאל"י, אגודה להגנת הילד, שעניינה הוא בילדים בסיכון גבוה, תעמיד את כל השירותים שאנחנו יכולים לעזרת מי שירצה.

יפה מאד.

רשות הדיבור ללזר סלפוי מנעל"ה. בבקשה.

אני מרכז את הפעילויות של תוכנית נעל"ה באמריקה הלטינית.

פגשתי את המשלחת בארגנטינה. זה היה ביקור רם דרג מבורך ועורר מומנטום וציפיות של הקהילה שהיום אסור לנו לאכזב, כי ביקור כזה, כאשר הוא מתקיים בעיקר בעת הנוכחית, מעורר ציפיות אצל הקהילה ש-20% מבניה נמצאים בארץ, קהילה שבמשך כל ההיסטוריה תמכה בארץ והיום היא מצפה לעזרה מהארץ, ולמרות כל המאמצים שנעשים, הקהילה לא מרגישה שעזרה כזאת מגיעה.

בתחילת שנת 2000, למרות כל התחזיות הקודרות של כל משלחות המומחים שנשלחו לארגנטינה לבדוק את הנושא, תוכנית נעל"ה יוצאת לדרך בארגנטינה. היום, אחרי שנה וחצי, יש לנו למעלה מ-100 תלמידים מכל היבשת, מתוכם 84 מארגנטינה, ואתם פגשתם כמה הורים של ילדי התוכנית.

השנה אנחנו צופים שיירשמו עוד 80 ילדים אחרי מיון, זאת אומרת 80 ילדים שהתקבלו לתוכנית. אני מדבר על פוטנציאל של כ-200 תלמידים מארגנטינה, כאשר היום אנחנו לא מגרדים עשירית מהפוטנציאל, בעיקר בגלל חוסר יכולת להביא לכולם את האלטרנטיבה שקיימת.

בוודאי שנעשים דברים. הסוכנות היהודית עושה שם עבודה מבורכת, עבודת קודש, אבל הענין הוא שהשליחים הם כל-כך עמוסים בעבודה שהם בקושי מספיקים לענות על הפניות. יש יוזמות. עכשיו חנכו בית למחנך היהודי בארגנטינה – יוזמה מבורכת של מוסדות החינוך. זה מרגש, ואולי אלה ניצנים של התחדשות של החינוך היהודי בארגנטינה, אבל זה מעט מאד ואולי גם מאוחר מדי.

מהו אחוז הנערים בארגנטינה שנדחים על-ידכם כי הם לא עוברים את הסף שקבעתם?

מעטים מאד. כ-70% מהתלמידים שניגשים לתוכנית מתקבלים.

אז למה זה מעט מאד? 30% לא מתקבלים.

30% לא מתקבלים כי הם לא מצליחים להגיע לרף שאנחנו קבענו, שזאת אפשרות לסיים בהצלחה את לימודיו בארץ. זאת כל המגבלה שאנחנו מציבים. אנחנו לא נרצה להביא לארץ מישהו, לנתק אותו מהמשפחה ומהסביבה שלו כדי שלא יהיו לו סיכויים להצליח בארץ, כי הלימודים בארץ הם בכמה רמות הרבה יותר גבוהים מהלימודים בארגנטינה.

מה הם האחוזים בברית-המועצות לשעבר? הפוכים, נכון?

בדיוק הפוך.

ולמרות זאת אחוזי הנשירה של הוותיקים שהיום נמצאים כבר בכתה י"א, נשארו 5% ו-99% מסיימים עם תעודת בגרות מלאה. הילדים הם בעלי פוטנציאל, אבל הפוטנציאל בארגנטינה הוא מבוזבז, או מפני שאין אמצעים לרכוש חינוך על רמה, או מפני שחינוך כזה לא קיים בהישג ידם.

האם יש לך נתון איזה אחוז מבין אלה שהתקבלו למדו בחינוך יהודי?

30% למדו בחינוך יהודי.

ו-70% מהם לא למדו בחינוך יהודי ולמרות זאת הם באים ורוצים ללמוד בארץ.

נכון. 50% מהתלמידים הם מבואנוס איירס, למרות ש-90% מהקהילה היהודית היא בבואנוס-איירס, ו-50% הם מערי השדה. 40% מההורים כבר עלו לארץ, או שהם נמצאים בתהליך מתקדם ביותר של עלייה לארץ. זה נתון מדהים עד כמה הצלחת הילדים בארץ מזרזת את עליית ההורים.

הפוטנציאל היום הוא גדול. היינו יכולים להגיע לפי שתיים או יותר ממספר התלמידים, אם היינו יכולים להציע את התוכנית לכולם. זו תוכנית מעולה, כמו יתר התוכניות. עושים מאמצים רבים, ובגלל חוסר כוח-אדם, מחסור במשאבים אנושיים אנחנו לא מצליחים אפילו להגיע לפרסום של אותן התוכניות. רוב הקהילה היהודית לא יודעת כלל על קיומן של כל האופציות – קרית ביאליק, תוכנית נעל"ה או כל תוכנית אחרת, שכולן טובות ומועילות.

שמעתי שקיצצו 80 מיליון שקל בתקציב משרד הקליטה.

בסיכום הביניים אמרתי שאסור לקצץ שום דבר בתקציב משרד הקליטה.

אנחנו צריכים להתחבר מחדש למציאות האכזרית.

אני רוצה לדבר על העמותה שמייצגת אלפי מתנדבים שמלווים את העולים החדשים שמגיעים לארץ. אנשים-מתנדבים כמו צבי ומריו. אני עובדת בשכר אבל אני מעריכה אותם מאד וחשוב לומר את זה כאן.

יש לנו עמותה נהדרת עם מתנדבים רבים שמלווים כל עולה חדש שמגיע לכל אותם מקומות שלצערי אין בהם דובר ספרדית. אנחנו כנראה לא מספיק חזקים במספר האנשים בארץ, כי יש אנשים שלוקחים מהזמן שלהם בשביל ללוות אותם, לא רק מבחינה משרדית אלא גם ללוות אותם ולהביא אותם אליהם הביתה, לתת להם כתף ולהושיט להם יד.

אני כרכזת קליטה ארצית רואה הרבה עולים חדשים שרוצים להיקלט בארץ, רובם בהצלחה, ויש כאלה שלא. אני יותר פראקטית, וחוץ מהברכה שמשתמעת כמובן מאליו בשבילי כבוגרת תנועת נוער ציונית שעלתה לפני שבע שנים, וצעירה, מאד מרגש אותי לדעת שעדיין אפשר לבטוח ולהאמין במדינת ישראל שתעזור ליהודים בגולה.

אני לא רוצה שתשכחו, כי לצערי הרב, רוב התוכניות של הסוכנות היהודית שוכחות אנשים בני 55 עד 65. זאת אומרת, אנשים שגם הם צריכים את מדינת ישראל וגם צריכים את התוכניות האלה, וכשהם מגיעים לארץ הם לא מגיעים למרכזי קליטה. קשה להם מאד להשתלב בתעסוקה בגלל הגיל שלהם, בגלל שרובם סוחרים ואין היום מענה להם. אני חושבת שהם עדיין יכולים לתרום הרבה מאד למדינה, ולצערי הרב אין להם מענה. אני מבקשת לא לשכוח אותם.

דבר שני, מכיוון שאנחנו עמותה ולא גוף ציבורי עם תקציב – אמנם אנחנו נתמכים על-ידי הסוכנות היהודית – אני רוצה שתכללו אותנו. אנחנו עושים הרבה דברים טובים. אני גאה להכריז שבחודש הבא נפתח קו פתוח לעולה החדש מדרום אמריקה 800 –1, כי יש כל-כך הרבה פניות אלינו שאנחנו נאלצנו לפתוח אותו, למרות שיש לנו המון קשיים לפתוח אותו, גם מבחינה תקציבית וגם מבחינת כוח-אדם. אל תשכחו אותנו כשתתכננו לחלק את התקציב שכל-כך דרוש לנו. תודה.

תודה רבה לך.

אני מייצג את תוכנית בש"ן, שחלק מכם מכירים אותה וחלק לא. חנוך צמיר היה אחד ממקימיה. אנחנו מתעסקים ביישום ובקידום ובעיקר מסחור של פרוייקטים טכנולוגיים של עולים חדשים.

שני אנשים, חנוך צמיר, וידידי משמאל, התמקדו בנושא ואמרו שתעסוקה הוא הדבר החשוב ביותר. אלפי אנשים שעברו בשנים האחרונות דרכי עם הפרוייקטים, לא היה איכפת להם איפה לגור, העיקר שתהיה להם קודם תעסוקה. אם אני אסדר לו חממה בצפון, הוא יגור בצפון. אם אני אסדר לו עבודה בדרום, הוא יעבוד שם.

כולנו יודעים שה"לידר" בנושא של יהודי דרום אמריקה זו הסוכנות היהודית שם. אני יכול להגיד למר סלי מרידור שאנחנו יכולים, אם יש אנשים שיש להם רעיונות טכנולוגיים ורוצים להיקלט במשק הישראלי, ביושבם שם שיביאו לנו את זה. יש היום מאגר של 250 מומחים טכנולוגיים הכי טובים בארץ. בכל נושא שאתה תגיד לי יש מומחה בתחום הזה שיכול לבדוק את זה.

יש כמה רעיונות שהועלו בנסיעה הקודמת של המשלחת של הסוכנות, באוקטובר, שהיום אני בודק אותם. יש יהודים שרוצים לבדוק אם הם יכולים להעביר את העסקים הקיימים שלהם לישראל. אנחנו כעת בודקים את האפשרויות האלה גם כן. זאת אומרת, כל האנשים שיושבים כאן, אם יש איזו שהיא נגיעה למהנדס, ולא חשוב באיזה גיל. אני לא אספר ספורים מרגשים שהיו פעם. אומר רק שלפני חודש סידרתי עבודה לדוקטור שלפני חודש עבד עם מטאטא ביד אליהו, והיום הוא עובד במקצוע בחברה מתקדמת לרובוטיקה. בלי שפה, הוא יודע רק רוסית.

זאת אומרת, כל מי שהוא בעל תואר ראשון בנושאים טכנולוגיים, ויש לו רעיונות, שיפנה אלינו. אנחנו נבדוק את זה.

תודה רבה. מר מרידור, בבקשה.

תודה רבה לשני יושבי-ראש הוועדה ולכל המשתתפים בדיון. יכולתי לדבר שעתיים על מה הסוכנות היהודית עושה בארגנטינה. אני בחרתי לא לעשות את זה ואני ממשיך בבחירתי זו. אם הייתי מספר כולנו היינו מתמלאים גאווה על העשייה האדירה, אבל אני חושב שזה לא היה ניצול נכון של הזמן.

אני רוצה לומר שני דברים לסיכום. א. אני רוצה להודות לכל מי ששותף אתנו: ראשי ערים, ראשי המגזר העסקי, התאחדות עולי ארגנטינה ואלפי מתנדבים בארץ, כי בסופו של דבר זה תנאי הכרחי להצלחה.

ב. יש לנו מבחן מאד קונקרטי. אנחנו מגבשים תוכנית ביחד עם משרדי הממשלה. תוך חודש – חודשיים התוכנית הזאת תצטרך לעמוד במבחן, ואו שמדינת ישראל תירתם, אני מקווה, או שהיא תירתם. אני מאד מודה לחברי הוועדה ואני מקווה שיחד נצליח לעמוד במשימה הזאת ולהגיד כאן בחודש אוגוסט שאנחנו הולכים לתוכנית חירום מיוחדת של עם ישראל ומדינת ישראל אל מול הקהילה היהודית בארגנטינה בתחום החינוך ובתחום העלייה. תודה.

תודה לסלי ותודה לכולכם. הישיבה נעולה.


- - - - - - - -



הישיבה הסתיימה בשעה 10:55