פרוטוקולים/ועדת קליטה/3166




ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות –
23
21.5.2001

פרוטוקולים/ועדת קליטה/3166
ירושלים, י"ג בסיון, תשס"א
4 ביוני, 2001

הכנסת החמש עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שלישי

פרוטוקול מס'
מישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
שהתקיימה ביום ב', כ"ח באייר התשס"א, 21.5.2001, בשעה 10:00

חברי הוועדה: היו"ר צבי הנדל
רומן ברונפמן
שמואל הלפרט
אבשלום וילן
סופה לנדבר
מיכאל נודלמן
מרינה סולודקין

סנ"צ ד"ר סוזי בן-ברוך, ראש מחלקת מדור נוער, המשרד לביטחון
פנים
נרי אריאלי, אגף מודיעין, המשרד לביטחון פנים
חנן נחמני, ראש ענף טיפול בהתמכרויות, שירות בתי-הסוהר, המשרד לביטחון פנים
סטלה קורבלניקוב, רכזת תרבות, אחראית על מחוז ירושלים, המשרד לקליטת העלייה
רוני ארד, רפרנט קליטה, משרד האוצר
ד"ר אנטולי מרגוליס, סגן מנהל המחלקה להתמכרויות, משרד הבריאות
עו"ד ליאורה עופרי, משרד העבודה והרווחה
עדנה גרוס, מנהלת מחוז תל-אביב והמרכז, משרד העבודה והרווחה
איריס מורדקוביץ, סגנית מנהלת שירות לטיפול בנפגעי סמים, משרד העבודה והרווחה
דבורה בדר, מנהלת אגף הבטחת הכנסה, המוסד לביטוח לאומי
שמואל פינצי, מנהל אגף שיקום, המוסד לביטוח לאומי
רות לקט, ממונה על תוכניות מניעת סמים, טבק ואלכוהול, משרד החינוך
רינה כהן, מנהלת אגף הורות, משפחה וקהילה, משרד החינוך
מיה קנבסקי, רכזת ארצית להורים, משפחה וקהילה במעבר תרבותי, משרד החינוך
גאולה חובקין, חברת מועצת מנחי הורים ומשפחה במעבר תרבותי, משרד החינוך
דבורה טיבון, חברת מועצת מנחי הורים ומשפחה במעבר תרבותי, משרד החינוך
גלינה מזגנוב, חברת מועצת מנחי הורים ומשפחה במעבר תרבותי, משרד החינוך
רות אלרועי, ראש תחום חינוך ומניעה, הרשות למלחמה בסמים
ד"ר רחל בר המבורגר, מדענית ראשית, הרשות למלחמה בסמים
נעמה צוויג, עוזרת ראש תחום טיפול ושיקום, הרשות למלחמה בסמים
עמי בן-דרור, יועץ לעניינים מוניציפאליים, מרכז השלטון המקומי
שאבי עמדי, מנהל החטיבה לקידום נוער, עיריית ירושלים ויו"ר ועד ארצי של עובדי קידום נוער בארץ
יעקב צבאג, מנהל רשות הקליטה העירונית, עיריית ירושלים
ירון אלקלעי, רשות הקליטה העירונית, עיריית ירושלים
חנה דור, רשות הקליטה העירונית, עיריית ירושלים
גבריאל וולפסון, האגף לקידום נוער, עיריית ירושלים
הלה יניב, מנהלת האיגוד הירושלמי למאבק בסמים, עיריית ירושלים
אלכס נוביצקי, האגף לקידום נוער, עיריית ירושלים
אולגה שיפרין, האגף לקידום נוער, עיריית ירושלים
יואב בן-ארצי, הרשות העירונית למלחמה בסמים ואלכוהול, עיריית תל-אביב
טליה קלוגמן, ראש צוות קליטה דרום תל-אביב, עיריית תל-אביב
אירנה לבינזון, מנהלת פרוייקט נגד סמים, הפורום הציוני
פרופ' ואדים רוטנברג, הפורום הציוני
עו"ד טלי גל, יועצת משפטית, המועצה לשלום הילד
סיגל בר-טל, רכזת ארצית למניעת סמים בבתי-הספר, פרוייקט "הפוך על הפוך"

וילמה מאור

חבר המתרגמים בע"מ















ס ד ר ה י ו ם

צריכת סמים בקרב נוער עולה במצוקה
הצעה לסדר של חברי הכנסת רומן ברונפמן וסופה לנדבר


צריכת סמים בקרב נוער עולה במצוקה
הצעה לסדר של חברי הכנסת רומן ברונפמן וסופה לנדבר

אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת העלייה,
הקליטה והתפוצות.
אני מרגיש חובה לפתוח את הישיבה הזאת באזכור שאנחנו נמצאים ביום ירושלים. אני פונה אל עצמי עכשיו ואומר שאני מתפלא על עצמי ועל חבריי שעדיין יום ירושלים זה יום עבודה רגיל. לו שמתי לב שמנהלת הוועדה תכננה היום דיון על הנושא הזה, לא היינו מקיימים דיון בנושא זה אלא בנושא אחר שהיה אולי יותר מתאים ליום הזה, למרות שהנושא הוא קשה וראוי לדיון והלוואי נצליח להוציא ממנו גם דברים מועילים.

שני חברי הכנסת שהעלו את הנושא לדיון הם חברת הכנסת סופה לנדבר וחבר הכנסת רומן ברונפמן ובמקום שאני אפתח, אני נותן לכם את זכות הפתיחה.

קודם כל, אני רוצה לברך אותך כי זו הישיבה
הראשונה שאני משתתף בהיותך יושב-ראש הוועדה. אני מקווה שהוועדה תהיה פעילה ואפקטיבית ותעבוד למען קליטת עלייה טובה יותר.

אני רוצה גם לברך את האורחים. אני חושב שהדברים שלנו ברורים. לאחר פרסום בעיתון "הארץ" כולנו קיבלנו יותר מידע ממה שהיה לנו קודם והרצון להתכנס ולקיים ישיבה נובע משני טעמים: ראשית, לקבל תמונה יותר ברורה מאנשי מקצוע, ושנית, לבקר את המוסדות שאמונים על טיפול בנפגעי הסמים ובמניעה, ואם יש צורך – ואני בטוח שיש צורך – להסיק מסקנות ועל-ידי זה להביא לשיפור המצב, אם אפשר. אני מקווה שהמסקנות שתוסקנה יהיו בהחלטה משותפת של הוועדה כולה ולא רק של אלה שיזמו את הדיון הזה. תודה.

אדוני היושב-ראש, את הנושא הזה הגשתי לדיון
עוד לפני כמה חודשים, טרם כניסתך לתפקיד ואני אסירת תודה על כך שאתה מקיים את הדיון באחת הישיבות הראשונות אחרי הפגרה וזאת עקב חשיבות העניין.

הגשתי את הנושא הזה לדיון אחרי אירוע שקרה באשדוד ליד הלשכה הפרלמנטרית שלי, שם יש קונדיטוריה שמופעלת על-ידי משפחת עולים שכנראה מאפיינת את כל המקרים שקורים עכשיו דווקא בקרב העלייה ממדינות חבר העמים ובכלל בקרב העולים. נדהמתי לשמוע שבחור שראיתי אותו כמעט כל בוקר כאשר הייתי נכנסת ללשכה נפטר באשדוד ומצאו אותו בבוקר אחרי שלקח מנת יתר. הבחור הזה הגיע עם משפחה מאוד מבוססת ועבר את כל קשיי הקליטה וכנראה כמו כל עולה חדש שנכנס למעגל הקשה הזה נזרק לרחוב. אני חושבת שבעיית הסמים אצל נוער היא דבר קטסטרופלי לכל חברה, אבל כאן מדובר בעולה חדש שעובר קשיים רבים כאשר מצד אחד יש סמים, מצד שני חברה שלא קיבלה אותו, ומהצד השלישי אימא ואבא שנמצאים במשבר קליטת עלייה. בגלל בעיות אלה הוא יוצא לרחוב והכוחות שכובשים אותו אלה הכוחות שלוקחים אותו למעגל הזה.

אנחנו מדברים על חברה שלא מקבלת את הנוער הזה. לפני כמה ימים בוועדת העלייה והקליטה, כאשר היה כאן סגן שר הקליטה, התפרסמה כותרת שאמרה "מהעלייה לפשע", שזה דבר מדהים וקשה להבנתי. אני חושבת שהדבר הזה הוא כתב אישום נגד החברה הישראלית, חברה שלא קיבלה את הילדים האלה וכך הם נזרקו לרחוב ונזרקו למצב בו התחילו להשתמש בסמים.

ביקשתי להעלות את הנושא הזה כי אני חושבת שיש כאן כמה דברים שהם קשים לחברה הישראלית בכלל וקשים לחברה שמקבלת את העולים. אנחנו יודעים על מכירת סמים בבתי-ספר ובנוסף לזה אומר המפכ"ל אהרונישקי שהמשטרה היום נלחמת רק עם סמים קשים ולא נלחמת עם סמים קלים.

אני מחזיקה בחדרי על השולחן כמה סקרים ובסקרים האלה נאמרים דברים שונים. סקר אחד אומר שסמים אצל עולים הם באותה פרופורציה כמו בחברת הוותיקים ואילו הסקר של הג'וינט אומר שסמים קיימים אצל עולים פי שניים מאשר אצל ותיקים. זה לא משנה אם מדובר באותה פרופורציה או בכמות גדולה פי שניים, כי כאן אנחנו מדברים על ילד שמגיע עם משפחה בלי בעיות ופתאום במקום להתקדם בחייו המשפחה מאבדת את הילד.

אני חושבת שהנושא הזה הוא לא רק נושא לוועדה למאבק בנגע הסמים אלא נושא לוועדת העלייה והקליטה כי הנושא עבר כל גבול והגיע הזמן לחשוב איך אנחנו בתוך החברה נלחמים עם הנושא.

קיבלתי כאן חומר רב וכך גם חבריי וקראנו אותו.
שני משפטים אומר לפתיחת הדיון ואחר-כך אני רוצה בעיקר לשמוע את האורחים שהגיעו אלינו על-מנת לראות אם אנחנו יכולים להגיע לסיכומים בתחומים השונים.

משפט אחד שכתב חנן עזרן שעשה כתבה גדולה בטלוויזיה אומר: "המצוקה היא תחילת הנקמה, הייאוש או סוף לתקווה". המשפט הוא משפט מאוד חזק ולצערי הגדול הוא גם נכון.

מכל הנתונים שהניחו כאן לפנינו אני רוצה להזכיר אחד ובו נאמר על-ידי המשטרה: "אחוז תיקי הסמים לפי קבוצות: נוער עולה – 19 אחוזים, נוער ותיק – 15 אחוזים".

אני מבקש שכל אחד שמתייחס לנושא, בסוף דבריו יאמר מה לדעתו ניתן לעשות בתחומו.

אני אתן את הנתונים לגבי פשיעת הנוער בכלל
ואת הנתח של נוער עולה בתוך פשיעת הנוער בכלל.

אני קודם כל רוצה להבהיר מינוח משפטי. פ.א. זה תיק פלילי שנכנס למסוף והאחריות הפלילית של הקטין – לפי החוק קטין הוא עד גיל 18 - היא מגיל 12 ואילך. זאת אומרת, הנתונים שאני נותנת הם לגבי קטינים שהם מגיל 12 עד גיל 18. מה שמתחת לגיל 12, לא נכנס כאן ויש קטינים שמעורבים בסמים והם מתחת לגיל 12.

לגבי קטינים מתחת לגיל 12 אנחנו פותחים הליך פלילי שנקרא אי-תביעה שכמשמעו כן הוא. המשמעות היא שאנחנו לא מכניסים את הפרטים של הילד או הילדה למסוף ולא מתייגים אותו. אנחנו נותנים הזדמנות נוספת בפעם הראשונה בסמים מסוג מריחואנה, חשיש, אקסטזי, ברמה של משתמש מזדמן, כזה שאפשר לשקם אותו, כזה שאפשר לשלוח אותו להמשך טיפול ואנחנו לא מכניסים את השם שלו למסוף אלא מזמינים את ההורים יחד עם הילד, מבהירים להורים ולילד מהי חומרת העבירה שהוא עבר ובמה הוא בעצם מעורב. זה אמור לגבי ילד או ילדה מתחת לגיל 12 וגם מגיל 12 עד 18.

במקרה כזה אנחנו מחתימים את הילד יחד עם ההורה על טופס שנקרא טופס אזהרת קטין בעבירות סמים. היועץ המשפטי לממשלה אישר את ההליך הזה. המשמעות היא שהוא חותם בפנינו שהוא מבין את חומרת העבירה שהוא עשה, הוא יודע שהחומר הזה נשאר פתוח, זה עדיין לתביעה – שוב, זה לא נכנס למסוף המשטרתי – ואם הוא חוזר על העבירה הזאת במשך ששת החודשים הקרובים, או עושה עבירה אחרת, אנחנו פותחים את האי-תביעה הזה, הופכים אותה לתיק פלילי ועל העבירה החדשה פותחים לו תיק פלילי.

מתחת לגיל 12 אנחנו לא עושים את זה משום שהוא מתחת לגיל האחריות הפלילית ולכן גם הנתונים כאן הם מעל גיל 12. מתחת לגיל 12 רק פותחים אי-תביעה ומכניסים את השם שלו לכרטסת מעקב ויותר מזה שום דבר לא עושים ושמו לא מופיע בשום מקום, אבל מפנים אותו לפקיד סעד לחוק הנוער. זאת אומרת, מתחת לגיל 12 הילד מופנה לפקיד סעד לחוק הנוער להמשך טיפול ולמעשה כל הטיפול הוא שלהם.

כשהילד הוא מעל גיל 12 אנחנו עושים את אותו הליך של אי-תביעה אבל הוא מופנה לשירות מבחן לנוער כי יש כאן עבירה פלילית. הילד מבין את חומרת העבירה, הוא מעל גיל האחריות הפלילית והוא מופנה לשירות מבחן לנוער. אם הוא עבר את העבירה שוב, פותחים תיק פלילי על מה שהיה ועל מה שיש ומפנים שוב לשירות מבחן לנוער.

הנתונים שאני אתן של משטרת ישראל הם נתוני פ.א. בלבד – ולכן הקדמתי את ההסבר הזה – כנתוני תיקים פליליים שמופיעים במסוף המשטרתי.

סך הכל נפתחו בשנת 2000 במדינת ישראל 14,236 תיקי פ.א., מתוכם 3,286 לנוער עולה בכל העבירות כאשר באחוזים זה מהווה 23.1 אחוזים. זאת אומרת, מסך פשיעת הנוער בישראל, 23 אחוזים מבצע נוער עולה. החלק שלהם באוכלוסייה כנוער הוא 11.9 אחוזים. זאת אומרת, הם מבצעים כמעט פי שניים עבירות מהחלק שלהם באוכלוסייה.

בעבירות סמים נפתחו סך הכל 1,673 תיקים פליליים לנוער ותיק מגיל 12 עד 18 ו626- תיקים לנוער עולה. אין ספק שהבעיה היא בעיה רצינית מאוד גם לגבי נוער ותיק ושלא תהיה אי-הבנה כי מכת הסמים היא מכה לאומית קשה מאוד במדינת ישראל היום ונוער עולה הוא חלק מהחברה הישראלית והוא מחקה את הנוער הוותיק גם בדברים הטובים אבל גם בדברים הלא כל כך טובים ובדברים הנוראיים.

כשאני אומרת 626 תיקים, זה אומר שבכל תיק יש לפחות חשוד אחד. זאת אומרת שמספר החשודים כאן יכול להגיע ל1,200- חשודים, ותוסיפו את התיקים הפליליים שלא נכנסו לכאן, כי פעם ראשונה אנחנו בדרך כלל נותנים לו מחווה, אז על 626 תוסיפו עוד 626, כך שאנחנו מגיעים בערך להערכתנו לכ1,600- בני נוער עולה שעברו דרכנו בשנת 2000 רק בנושא סמים.

המספרים האלה מדהימים אותי מבחינת המספר
הקטן שלהם. זה מאוד מזעזע אבל נראה לי שכמות המשתמשים בסמים היא יותר גדולה.

אמרתי שזו מכה לאומית קשה. עבירת סמים היא
עבירת חשיפה. מי שקונה סם לא בא ומתלונן ואומר שהוא קנה סמים ולכן הוא בא להתלונן. מי שמוכר סם, גם הוא לא בא להתלונן. העבירה היא עבירת חשיפה וזה אומר שמשטרת ישראל צריכה לחדור לתוך המשתמשים, לחדור לתוך הקונים והמוכרים ולאתר את שניהם. כאן הקונה משתדל להסתיר את העבירה, המוכר ודאי משתדל להסתיר אותה, כי שניהם עוברים עבירה ואנחנו צריכים לחדור לתוכם.

כאמור, זה לא הנתון האמיתי אלא זה קצה הקרחון. שלא תהיינה אי-הבנות, האמת כנראה מסתתרת אי-שם בין הסקרים שתכף רחל בר-המבורגר תיתן לבין הנתונים המשטרתיים.

משטרת ישראל בשלוש השנים האחרונות נכנסה חזק לנושא הסמים ואלימות בקרב בני נוער. גייסנו עוד 160 עובדי נוער, שוטרים בנושא נוער, בנוסף ל230- שהיו קודם וקיבלתי אישור לגיוס של עוד שבעים במהלך החודשים הקרובים. זאת אומרת שמשטרת ישראל מכפילה את כוח האדם שלה בשטח במשך שלושת השנים האחרונות.

ציינתי קודם שהנערים האלה מופנים להמשך טיפול. אנחנו מעכבים, עוצרים, או פותחים תיק ומפנים להמשך טיפול. כל עוד משרד העבודה שהוא הגורם הטיפולי על-פי החוק לא יקבל תגבור מערכתי רציני לטפל בילדים האלה, בעצם לא עשינו שום דבר ואני מאוד מצטערת לומר זאת. ילד שנעצר היום על סמים ומחר אין לו המשך טיפול או להורים יחד אתו אין המשך טיפול משפחתי, בעצם מה שעשינו הוא שהצפנו את הבעיה אבל לא נתנו לה מענה. זה דבר שצריך להבין אותו. ביקורת המדינה יורדת לחייו של משרד העבודה והרווחה, אבל עם כל הכבוד, כל עוד אין להם תקנים, הם לא יעמדו בזה.

יחד עם משרד החינוך – ורות לקט תרחיב על כך – בשנת הלימודים הנוכחית יצאנו להסברה בעיקר בקרב חטיבות הביניים. בנוסף לכך אנחנו נכנסים לכיתות בבתי-הספר היסודיים והתיכוניים בנפרד מהמודל המיוחד הזה ונכנסים לפנימיות או כפרי נוער בהם יש סמים או יש לנו מידע על סמים. בשנתיים וחצי האחרונות חקרנו 4,200 תלמידים ותלמידות, כאשר נתח התלמידות הולך ועולה בעבירות סמים וזה דבר חדש שלא היה בעבר, ושוב, בפן המניעתי הראשוני לרובם נפתחו תיקי אי-תביעה, אבל אם אין המשך טיפול, בעצם לא עשינו שום דבר.

כאן אדוני היושב-ראש צריך להבהיר שמשרד העבודה והרווחה כל עוד אין לו גורם טיפולי ממשיך, המספרים האלה ילכו ויעלו ובשנה הבאה עוד נתגעגע לנתונים האלה שאני מוסרת עכשיו כי המספרים הולכים ועולים במשך חמש השנים האחרונות.

אני חייבת להבהיר את הנאמר לגבי דבריו של המפכ"ל. אני לא הייתי בכנס, אבל ברור לי, והמפכ"ל הוציא הודעה לעיתונות לגבי כוונתו בעניין, משטרת ישראל מטפלת בעבירות סמים קלים ככבדים כי בחוק אין קלים וכבדים. אנחנו נכנסים חזק מאוד בפן המניעתי הראשוני, וזה אומר בהסברה, באכיפה הראשונית והראיה היא האי-תביעה. האי-תביעה הוא בעצם תיק פלילי שאנחנו לא נכנסים למסוף אבל קוראים להורים ומחתימים את הילד בנוכחות ההורים. זה שברוב המקרים אין המשך של טיפול, זו בעיה וזו בעיה לאומית כי בעצם הגדלת התקנים במשטרת ישראל אנחנו יכולים סוף סוף להיכנס לתוך מוסדות חינוך, דבר שלא עשינו בעבר. מנהלי מוסדות החינוך פותחים את שעריהם עכשיו בפנינו והם לא מסתירים את הנושא של הסמים בבתי-הספר וזה דבר חדשני שנעשה בשלוש השנים האחרונות וצריך לשבח אותם על כך. אנחנו מצליחים להחדיר סוכנים לתוך בתי-הספר, מה שלא הורשינו לעשות בעבר. אנחנו נמצאים חזק מאוד בתוך מוסדות החינוך וחבל מאוד שהמשך הרצף הטיפולי לא מתממש. כך לגבי עולים חדשים וכך לגבי ותיקים.

לגבי עולים חדשים. אנחנו הגשנו הצעה למשרד העבודה והרווחה, לג'וינט אשלים ולמשרד החינוך וההצעה היא שקטין שמעורב בפעם הראשונה בעבירת סמים - ובכלל בפלילים בפעם הראשונה אבל בעיקר בסמים – אנחנו מבקשים שמשטרת ישראל יהיה מיד גורם שייצמד אליו ויטפל בו. אם לא יטפל, לפחות ילווה אותו עד ששירות המבחן לנוער יקרא לו להמשך טיפול, אם הוא יקרא. חשוב לי מאוד לציין את זה משום שיש לנו תחושה שהנער העולה החדש, אולי הוא מבין מה קורה אתו אבל ההורים שמוזמנים ולהם מוסבר, לא כל כך מבינים. אגב, אנחנו גייסנו גיוס חדש של שוטרים עולים מחבר העמים ואתיופיה דוברי אמהרית למרות שזה קשה כי לא כולם רצים למשטרה אבל אנחנו עדיין בהליכי גיוס.

אתם לא רוצים לגייס אותם.

יש לנו רשימות ואנחנו יכולים לתת אותן.

תעבירי לי את השמות. עדיין אותם אנשים
צריכים לעבור רף גיוס מסוים ותחקיר ביטחוני. אני יודעת שזה לא מוצא חן בעיניכם, אבל בכל מקום צריך רף גיוס מסוים. גם משרד החינוך שמגייס מורה, גם שם דורשים נתונים מסוימים וכך גם אנחנו דורשים. אגב, אני הורדתי את רף הגיוס לגבי חבר העמים וכן גייסנו בשנה האחרונה 12 שוטרים כאלה. אם יש לך רשימה, תעבירי לי, אנחנו נבדוק ואת מי שמתאים נזמין אלינו.

אני מדברת על יחידות הנוער במשטרת ישראל ואילו אתם מדברים על אגף קהילה ומשמר אזרחי שזה משהו אחר. אני מדברת על לעזור לחקור את הילדים, להסביר להורים ושוב, משטרת ישראל יזמה כאן מהלך חיובי ויפה ואני לא חושבת שאנחנו ראויים למתקפה בנושא הזה. כדאי שתלכו אתנו בכיוון הזה ותעזרו לנו ולא תעמדו כאן ותנסו לחסום. אני אודה לכם על שיתוף הפעולה.

בנושא הזה אני מבקשת להבהיר שוב. אנחנו הגשנו הצעה שבמשטרת ישראל יהיה גורם שאליו אפשר להפנות את הילד כדי שילווה אותו עד להמשך טיפול. הנושא הזה נמצא כרגע בדיונים מול הגורמים שציינתי קודם ונראה מה יהיה הלאה.

אני אתן סקירה קצרה על פעילות המשרד בנושא
טיפול בנוער נפגע סמים.
אני אומר כמה מלים לגבי שירות המבחן לנוער למרות שסוזי בן-ברוך נתנה את רוב הסקירה. שירות המבחן לנוער כפי שכבר צוין פותח בטיפול קבוע בנפגעי סמים. אין ספק שהרבה נוער ממתין להתקבל לשירות המבחן ולא יכול לקבל מענה ונוצר שם צוואר בקבוק שלא מאפשר לנוער הזה לקבל טיפול. כשהנוער עובר לשירות המבחן לנוער ומתקבל לטיפול, הוא מועבר ליחידות הטיפול בנוער נפגע סמים אצלנו ברשויות המקומיות, במקומות שזה קיים. שוב, אני מדברת על טיפול ארוך של עד שנה שקיים ב35- רשויות מקומיות שאמנם מהווה קצה קרחון. כשאנחנו מדברים על 270 רשויות מקומיות, אנחנו פרוסים רק ב35-, זה באמת מעט מאוד. באותם מקומות ניתן טיפול מותאם לאוכלוסייה הרוסית.

כמה אחוזים זה? את אומרת שזה קצה קרחון,
אבל לכמה מהילדים שלוקחים סמים אתם מגיעים?

אנחנו מגיעים למעט מאוד. כשאני מדברת על 270
רשויות מקומיות ואנחנו יושבים היום ב35- רשויות מקומיות, זה הרבה אבל זה מעט מאוד. אנחנו מגיעים היום ל700- בני נוער שנמצאים אצל עובד סוציאלי לטיפול בנקודת זמן כשאני מדברת על כל האוכלוסייה ולא רק על עולים חדשים. ניתן לומר שהעולים החדשים מגיעים בצורה מסודרת וגם משתלבים בקבוצות טיפוליות אצל העובדים המטפלים.

מענה נוסף שניתן בתוך האגף הוא מענה לנוער שמגיע למסגרות רשות חסות הנוער, שם קיבלתי מידע נכון להיום בבוקר שעיקר בעיית הסמים בתוך רשות חסות הנוער מתמקדת בתוך אוכלוסייה עולה חדשה שגם שם דרכי השימוש שונים. מדובר בסמים שונים, בדרכי צריכה אחרים, באיזושהי יצירתיות מסוכנת בדרכי הצריכה ואנחנו נערכים לתקוף את הבעיה עם המאפיינים הייחודיים של העולים החדשים בכל תחומי האגף.

נתון נוסף שאני יכולה להביא מהשירות לנערה במצוקה מדבר על 17 עד 18 אחוז משתמשות בסמים כשהנתונים הם די דומים. המספרים ברוב השירותים מדברים על מספר קרוב מאוד מבחינת הנתונים.

נערים ונערות בערך באותו אחוז?

באופן כללי נערים צורכים יותר מאשר נערות וזה
הולך לאורך כל השירותים. מה שכן אפשר לומר הוא שהצריכה שונה והאופנים שונים. אני רואה גם בערים הגדולות – בירושלים ובתל-אביב – שהנוער הזה מנוכר יותר, נמצא יותר ברחובות, מנותק יותר מהמשפחה, המשפחה מתקשה לתמוך בנוער הזה, הרבה מהם נפלטים והם חסרי קורת גג. לא מזמן קיימנו סיור בירושלים וזה היה מזעזע לראות מה קורה. אני כבר לא מדברת על הנוער הצעיר אלא על גיל 17 ומעלה. את אותה בעיה אנחנו פוגשים בתל-אביב ואנחנו מדברים על הרבה מאוד בני נוער שמגיעים לתל-אביב, נמצאים ברחובות תל-אביב ונאסף מהפריפריה של כל הישובים וצריך לתת מענה בתוך העיר הגדולה שבעצם היא לא ערוכה לעניין הזה.

35 הרשויות שציינת, אני מבין שהן ממוקמות
בעיקר בערים הגדולות.

לא בהכרח. הרשות למלחמה בסמים תרחיב, אבל
אני דיברתי על הפלח שלנו בתוך הרשויות המקומיות. יש עוד תחנות טיפול בנוער נפגע סמים שאני משערת שהרשות למלחמה בסמים ידברו עליהם. יש תחנות שנותנות מענה ברשויות נוספות שאנחנו לא נמצאים בהן. אני מוכרחה לומר שהפריסה של הרשויות בארץ הוא קטן מאוד וצריך לעבות אותו.

המספרים לא תמיד משקפים כי מאוד יתכן
שהפריסה היא רק בעשרים רשויות מקומיות אבל זה מהווה שמונים אחוז מהאוכלוסייה.

זה לא מהווה שמונים אחוז מהאוכלוסייה. אנחנו
מדברים על 35 רשויות מגוונות.

משרד החינוך מתייחס לבעיית העולים והסמים –
ואני מתייחסת רק לנושא הסמים – בשתי מסגרות: מסגרת אחת היא המסגרת הפורמלית של בתי-הספר והמסגרת השנייה היא המסגרת של קידום נוער. שתי המסגרות האלה, יש להן מדיניות שונה. המדיניות שלנו במערכת החינוך הפורמלית היא שהילד העולה יהיה חלק מתוכנית הלימודים בנושא הסמים ולא יופרד מהכלל מכיוון שהתוכניות למניעת סמים הן תוכניות חברתיות ורגשיות והרעיון הוא שלא תהיה סטיגמה לילד העולה. אנחנו גם יודעים מתוך הנתונים של דוקטור יוסי הראל וגם של הרשות למלחמה בסמים שהפערים בשימוש הם לא משמעותיים כדי להפוך את הילד לחריג במסגרת החינוך הפורמלי.

הגישה שלנו היא להתאים את התוכניות לפי הצרכים של אוכלוסיית היעד ואנחנו מעודדים את בתי-הספר במידה שיש דוברי רוסית לדבר בשפה שלהם כשמדובר על מידע כי אנחנו יודעים שהמלים גם קשורות לתרבות ומאוד חשוב להתייחס לזה. בנקודה הזו חסר חומר מתורגם לרוסית ואני חושבת שכל המערכות במדינה צריכות לתת לזה מענה.

במסגרת החינוך הבלתי פורמלי הנושא הזה מטופל ברשויות המקומיות. אנחנו מדברים על כ3,500- בני נוער עולה מחבר העמים ואתיופיה. הפעילות הזו מתבצעת ב49- רשויות מקומיות, שם יש ריכוז מאוד גדול של עולים והם מטופלים על-ידי כארבעים מדריכים לנוער עולה מנותק ובשלושים מדריכים שמטפלים ביוצאי אתיופיה.

התחום הזה של הנוער המנותק ועל סף נשירה פועל בשיתוף פעולה מלא עם הרשות למלחמה בסמים. פותחו מספר תוכניות ייחודיות גם בשפה הערבית. תוכנית אחת היא תוכנית חלאס שפותחה בשיתוף פעולה מלא עם הרשות למלחמה בסמים, תוכנית ברוסית – חיים ללא סמים – והתוכנית הזו מדברת על פיתוח מנהיגות של בני נוער עולה.

בנוסף לכך פותחו תוכניות שקשורות לעבודה עם הורים, ספורט וסמים ואנחנו יודעים שמדי שנה משתתפים כ2,500- בני נוער ביחידות לקידום נוער בתחום הזה.

נושא המנהיגות, גם אצל המבוגרים, הוא נושא
מאוד חשוב במרקם החיים. אצל הילדים זה נחשב "אין" לעשן סמים או שזה קורה אצל המסכנים?

אני שמחה על השאלה כי זה מאפשר לי לומר
שאנחנו מובילים תוכנית שנקראת תוכנית עמיתים והיא מיועדת גם לעולים. בתוכנית אנחנו מפתחים מנהיגות של נוער מול החברים שלהם ובהחלט אנחנו מקדמים את הרעיון שלהיות "אין" זה לא לקחת סמים כי רוב הנוער לא לוקח סמים. אנחנו צריכים להיות מודאגים אבל לא היסטריים, אנחנו צריכים לחזק על-ידי המנהיגות הזאת והפעילות הזאת את הנורמה הזאת של לא להשתמש. אנחנו רואים יותר ויותר שהילדים רואים בזה גאווה גדולה. רק אתמול הייתי בדרום בפעילות של תלמידים בכיתות ה'-ו' שחנכו תלמידים מכיתה א', ב', ג' ו-ד' בנושאים האלה והייתם צריכים לראות איזו גאווה הייתה לתלמידים שהובילו את הנושא הזה.

מה המצב נכון להיום? יש לכם ניתוח כזה?

יש לנו ניתוח שהוא לא סטטיסטי אלא הוא ניתוח
התרשמותי מתוך מה שנעשה בשדה. התלמידים האלה שהם תלמידים מאוד נערצים בכיתה, מתייחסים אליהם בהערכה מאוד גדולה ופונים אליהם הרבה מאוד להתייעצות. התלמידים שנבחרים הם דווקא בדרך כלל האליטה של הילדים ומותר לי לומר שהבת של סוזי בן-ברוך הייתה עמיתה אצלנו, כך שאתם יכולים להבין שבהחלט יש כאן גאווה גדולה להיות בין העמיתים. לפני שנה כ8,000- תלמידים עברו את התוכנית שלנו.

משרד הבריאות נותן טיפול גמילה. זאת אומרת,
אנחנו עוסקים במכורים ופחות במשתמשים בסמים.

לגבי נוער. לפני שנה וחצי פתחנו ארבע מיטות לנוער ומאחר שראינו צורך במשך שנה וחצי הוספנו עוד 12 מיטות, כך שיש לנו 16 מיטות לגמילה לנוער. מתוך 16 מאושפזים, ברגע זה יש לנו 13 מטופלים שהם עולים חדשים.

יש לכם בעיה היה ותצטרכו לטפל ביותר?

יש לנו בעיה תקציבית אם נצטרך לטפל ביותר כי
יש לנו תור המתנה לאשפוזית למרות שהוא לא כל כך ארוך אבל הנתון משתנה. נוער מכור, כמעט תשעים אחוז מהם מזריקים סמים ולא מעשנים ולא מסניפים. לפעמים אנחנו רואים צורך לקחת מיד את אותו נער לטיפול ואולי לתת בהתחלה תחליף סם ואחר-כך להביא אותו לאשפוז. כאן יש לנו בעיה מאוד קשה כי אין לנו מקומות פנויים לתוכנית עם תחליף סם. ברגע זה 200 או 300 ממתינים לכניסה לטיפול במטדון.

כמה מטופלים יש כיום במטדון?

בסך הכל אנחנו מטפלים ב1,800- מטופלים,
כאשר בבסיס הצוות שלנו בנוי לטיפול ב800- מטופלים.

מי שלוקח סמים משלם עבור טיפול?

כן, הוא משלם עבור טיפול. יש לנו טיפול למי
שנכנס לטיפול במטדון והוא צריך לשלם 300 שקלים בחודש. אם הוא לא משתמש בסמים, המחיר יורד ועומד על מאה שקלים בחודש.

בכמה ערים יש לכם מרכזי טיפול כאלה?

יש לנו 11 מרכזים לטיפול בערים הגדולות ובנוסף
לכך יש לנו שלוש ניידות שמסתובבות בשטח ומחלקות את המטדון.

מה ההבחנה בין מבוגרים לנוער? אתה אומר
שבסך הכל אתם מטפלים ב1,800-.

אנחנו משתדלים לא לקבל את הנוער לטיפול
במטדון כי לגבי הנוער אנחנו חושבים שיותר נכון לתת לו את הטיפול באשפוזית, זאת אומרת לעשות גמילה. יש מקרים - והם הולכים וגדלים - שאנחנו רואים שנוער שמזריק חזק, כדי להיכנס לאשפוזית הוא צריך לעשות בדיקות כך שעד שהוא יעשה את הבדיקות אנחנו מעבירים אותו מיד לטיפול במטדון עד שיעשה את הבדיקות ואז אנחנו מעבירים אותו לגמילה. אם אני מתייחס לנוער, הטיפול הכי מתאים לו כמובן זו האשפוזית.

כמה זמן אורך אשפוז?

חודש ימים. לגבי נוער, במידת הצורך, אנחנו
יכולים להרחיב את התקופה לחודש וחצי-חודשיים.

ואז אתה מגיע לתוצאות טובות?

לגבי רוב האנשים, אלה שנמצאים במקומות כמו
מלכישוע, התוצאות הן טובות.

המרכזים האלה שייכים למשרד הבריאות?

לא, רק האשפוז שייך למשרד הבריאות. כרגע יש
לנו 16 מיטות לבני נוער מתוכן 13 נוער עולה.

כל 16 המיטות מאוכלסות כרגע?

כן.

יש ממתינים?

ארבעה מקרים והם צריכים להמתין שבוע-שבוע
וחצי נכון לרגע זה, אבל תקופת ההמתנה משתנה.

אני עובדת סוציאלית של משרד הקליטה
ואחראית על מחוז ירושלים והתבקשתי לייצג את המשרד.

משרד הקליטה ער לעלייה בהיקף התופעה בקרב בני נוער. אנחנו זיהינו קשיים וצרכים של בני נוער שחלק מהם כבר הוזכרו עכשיו ואני לא אחזור עליהם כאשר מדובר על קשיי השתלבות במסגרות לימודיות ובמסגרות חברתיות.

כדי לחדד את הנושא אני רוצה להדגיש כמה מהצרכים והקשיים כי אנחנו כעובדי שטח נתקלים יום יום בבעיות מסוג זה. המערכת המשפחתית שצריכה להיות המערכת התומכת מאבדת מכוחה וזה דבר שמשפיע מאוד על בני הנוער. יש שונות מאוד רצינית בין קבוצות בני נוער מבחינת ארצות המוצא ומבחינת תקופת העלייה. אם אנחנו מדברים על בני נוער שעלו בתחילת 1990, אנחנו חושבים ששימוש והתמכרות בא כתוצאה ממשבר עלייה. אם אנחנו מדברים על העלייה מברית-המועצות לשעבר, אצל חלק מהאוכלוסייה זה קורה כתוצאה משינויים שמתרחשים והרס חברתי ומקרים שמביאים את הבעיה אתם. יש כאלה שמגיעים לכאן וכאן יש מערכת תומכת של קרובי משפחה שנמצאים ואחד השיקולים לעלייה היא להיגמל ולחזור לחיים נורמטיביים. אם המערכת המשפחתית התומכת כאן חזקה ויודעת לעזור מהשלבים הראשונים, יש כאלה שמגיעים ופונים לשירותים ונכנסים לטיפול בצורה אינטנסיבית והתוצאה מאוד מוצלחת. יש כאלה שההורים שולחים אותם לתיקון ולשינוי ולגמילה אבל לצערי הרב המצב רק מחמיר כי נוספים קשיים נוספים כמו בדידות וניתוק. לפעמים מדובר בבעיות בריאות בנוסף לבעיות סמים אבל את הדברים אני אומרת מבחינת התחושה כי אין לנו מנדט לטיפול ישיר. במקרים שאנחנו שותפים, במיוחד בשנה הראשונה של העולה, אנחנו מרגישים שהבעיות כל כך קשות ולכן כל המערכות צריכות להתגייס וכאן אני מדברת על בריאות ומערכות טיפוליות נוספות.

קורה שאנשי צוות שלכם מפנים? לצורך העניין
הזה הייתי אומר אנשי סוכנות והמשרד לקליטת העלייה.

אנשים מביאים את הבעיה שלהם ומבקשים סיוע.
יש כאלה שמגיעים ואומרים את זה דרך אגב או מדגישים את זה. אנחנו מפנים אותם למערכות השונות. בעיקרון אין לי טענות כלפי השירותים כי כשאנחנו מפנים, אם לנער יש מוטיבציה, בדרך כלל אנחנו מקבלים מענה.

יש ריבוי גדול של שירותים, ארגונים ועמותות בשטח וחוסר התיאום ביניהם יוצר אי-בהירות גם בקרב המטפלים והמלווים וזה מופנה גם כלפי הצעירים.

אולי יישמע למישהו כאילו זה לא כל כך רלוונטי, אבל הייתי רוצה להעלות בעיה של שליטה מאוד דלה בשפה העברית ואני חושבת שיש מקום לבדוק את תהליך לימודי השפה ולתגבר את זה כי אנחנו מזהים את הבעיה כבעיה מאוד מרכזית. אלה שלא הביאו את הבעיה אתם או אלה שהביאו אבל לא בצורה מאוד חריפה, נער שלא שולט בשפה, שלא מצליח בלימודים, שמרגיש את עצמו כמישהו פגום והוא לא כמו אחרים, הוא מתחיל להידרדר והוא מנסה להצטרף למישהו שגם נזרק ונפלט ממסגרת לימודים כי אף אחד לא רוצה להיות בודד אלא רוצה להצטרף למישהו אחר.

התמודדות המשרד עם הבעיה מתבצעת בשני מישורים. מישור אחד הוא ברמת החשיבה המערכתית וכאן אני חושבת שגם הרשות למלחמה בסמים תרחיב על כך כי אנחנו פועלים יחד, ולא רק יחד עם הרשות. בשנה שעברה קיימנו ששה ימי עיון וכרגע אנחנו מקיימים ועדה משותפת כדי לבחון את התוצאות שהתקבלו בששת ימי העיון בקשר לנוער עולה. המישור השני הוא העברת תקציבים לרשויות, עמותות וארגונים שעוסקים בתחום קליטת העלייה, במיוחד של נוער עולה. שלושים אחוז מהתקציבים שבשנה שעברה משרד העביר, זה בדיוק לבעיות של נוער עולה. 3.5 מיליוני שקלים הלכו לארגונים שעוסקים רק בנושאים של נוער והשאר הועבר דרך הרשויות המקומיות.

עד כמה שידוע לנו עד עכשיו לא נעשה מחקר מיוחד על צריכת סמים בקרב נוער עולה אלא מחקר פיילוט לנוער יוצא אתיופיה ואני מקווה שהמחקר הזה יורחב ובני נוער אחרים ייכללו בו.

נמצאות כאן שלוש נציגות של הרשות וזה חשוב
לשמוע היבטים שונים.
אני רוצה לומר מילה אחת מקדימה. הרשות היא גוף מתאם ובהיות גוף מתאם היא במגע עם תשעים אחוז מהגופים שנמצאים כאן, כולל סיוע תקציבי שאני לא נוגעת בו כרגע אבל כשאשאל, אתייחס לזה.

למען הסדר שלנו הייתי רוצה שדוקטור רחל בר-המבורגר, המדענית של הרשות למלחמה בסמים, תשלים את נושא הנתונים.

חילקתי כאן לנוכחים את הניתוח שעשיתי לפי כל
הסקרים ועבודות המחקר שעשינו והיכן שיכולתי להוציא את נושא העולים החדשים, אכן הוצאתי והבאתי איזושהי תמונת מצב.

בעיקרון, אם אנחנו מנתחים את היקף השימוש של סמים בקרב העולים, בני הנוער מגיל 12 עד גיל 18, אפשר לראות שהנושא של משבר העלייה, אם הוא היה קיים, הוא לא התבטא בשימוש בסמים עד לשנת 1998 בצורה בולטת ואפילו להפך, העולים החדשים שאנחנו סקרנו, כשנשאלו בנושא הסמים, בדרך כלל היקף השימוש אצלם לא בהכרח היה יותר גדול, במיוחד כשמדובר באוכלוסייה נורמטיבית. זאת אומרת, ילדים שנקלטו ונשארו בבית-הספר וענו לשאלונים כשהם תלמידים. באותו רגע שפנינו לילדים שנמצאו ביחידות של קידום נוער, וזה עדיין לא נוער שוליים מושלם כי הוא עדיין בקשר עם מדריכים, אצל הילדים האלה, השימוש בסמים בקרב העולים ולאו דווקא מחבר העמים אלא באופן כללי עולים, הרבה יותר גדול. יש לכם את הנתונים אבל זה יכול להגיע כמעט עד כדי ארבעים אחוז מקרב הילדים מגיל 12 עד גיל 18 שהם מטופלים באמצעות היחידות לקידום נוער, שהם מדווחים על שימוש בסמים.

שוב, אני רוצה מאוד מאוד להיזהר ולא לקרוא לנוער זה נוער מכור. זה נוער שמתנסה בסמים. הנוער המכור לא נמצא ביחידות של קידום נוער ועליו הנתונים האלה לא אומרים שום דבר. אני חושבת ששמענו מדוקטור מרגוליס שמדובר במקרים אחדים לא בתופעה כללית. כשאני מדברת על ילדים מגיל 12 עד גיל 18, לפי סקר שערכנו בשנת 1998, מתוכם אנחנו מוצאים שימוש בסם לא חוקי כלשהו בעלייה משנת 1988 עד 1992. 43 אחוז מדווחים על שימוש בסם לא חוקי כלשהו, זה אומר שיש לנו דיווח על מסה מאוד מאוד גדולה של בני נוער שלא נמצא בחינוך הפורמלי, שמתנסה בשימוש בסמים, שיכול להיות שזו נורמה התנהגותית שלו. אם משווים אותם לילידי הארץ, אל תחשבו שהמצב הרבה יותר טוב שם כאשר בקידום נוער בערך שלושים אחוז מהילדים משתמשים בסמים. זאת אומרת, עוד תוספת קטנה אבל מאוד משמעותית כי עוד עשרה אחוז זה משמעותי וכדאי לשים לב.

זאת אומרת שהתחושה שהנוער משתמש בסמים היא נכונה לגבי נוער שלא נמצא במסגרות לימוד פורמליות. כשהוא במסגרות לימוד פורמליות אני חושבת, וזו גם המלצתי, הוא משתדל להיות ככל בני הנוער האחרים והבעיה שם היא בעיה קטנה יותר ומגיעה לכדי עשרה אחוזים מבני הנוער בגילאים 12 עד 18. שוב, זה לא מעט אבל לא יותר מאשר נוער במדינת ישראל.

אם כבר חקרת את זה כל כך יפה, אולי את יכולה
לומר לנו כמה ממשיכים אחר-כך. זאת אומרת, באחוזים, אצל מי זה מהווה התנסות ונגמר ואצל מי זה לא בדיוק נגמר והאם קיימים פערים גדולים או קטנים.

היכולת שלי לנתח את זה היא לא לעקוב אחרי
אותו ילד אלא להשוות באותה תקופת זמן עם נתונים של מבוגרים. כשנכנסים אל המבוגרים באותם סקרים, אתם יכולים לראות שהבעיה אצל העולים החדשים היא לא בעיה יותר גדולה מאשר בכלל האוכלוסייה. בסקר משנת 1998 שימוש לא חוקי בסם כלשהו אצל העולים עד שנת 1988 או עד שנת 1998 זה ששה אחוזים בלבד. זאת אומרת, יש דעיכה וזה ידוע בכל העולם וזאת לא תופעה ארץ-ישראלית. יש דעיכה של המתנסים כאשר מספר המתנסים הוא קטן וזה טבעי ונורמלי. בני נוער מטבעם מתנסים יותר בסמים, אבל כשאני מדברת על מבוגרים – זה בסקר משקי בית מגיל 18 עד גיל 40 – לא ידוע לי מה קורה לאנשים שלא גרים בביתם כי בוודאי שם הבעיה יותר גדולה אלא שמספרם הרבה יותר קטן בחברה. שוב, אני חושבת שמשרד הבריאות מטפל במכורים עולים חדשים במספרים שהם לא באלפים כי אם בעשרות.

התמונה של התנסות היא תמונה מאוד כואבת וחלק מהמתנסים נפגעים ונשארים עם בעיה של התמכרות אבל לא כולם. ההתנסות עצמה גורמת לנזקים חברתיים ועל זה אני לא ארחיב עכשיו את הדיבור, אבל אין ספק שגם להתנסות עצמה יש מחיר כבד.

מאחר שאני מדברת על סקר משנת 1998 אני רוצה להשוות את האמירה בסקר הזה בין העולים לבין ילידי הארץ. כששאלנו את אלה שמוכנים להתנסות – אפילו לא שאלנו על ההתנסות עצמה אלא סתם שאלנו והשווינו בין עולים חדשים לבין ילידי הארץ, אם היו מציעים לכם להתנסות בסמים, האם הייתם מוכנים להתנסות, שזו אמירה פחות מחייבת – מצאנו שהמוכנות להתנסות בסם כלשהו מאוד דומה בין העולים החדשים לבין ילידי הארץ והמספרים הם קטנים והגיעו לכדי ארבעה אחוזים ולא יותר. כששאלנו על מריחואנה באופן נפרד, מצאנו ש12- אחוז מהעולים החדשים, ילדים מגיל 12 עד גיל 18, אמרו שהם מוכנים לעומת שמונה אחוזים בקרב כלל ילדי ישראל שאינם עולים חדשים. שוב, יש איזושהי נטייה לאמירה של רצון להתנסות שהיא גבוהה יותר בקרב העולם החדשים.

כשניסינו להבין האם הם רואים בזה נזק ושאלנו לגבי כל סם וסם בנפרד, התמונה מאוד מאוד ברורה כאשר יותר מהעולים החדשים מייחסים נזק מועט לשימוש בסמים מול ילידי הארץ. זאת אומרת, רמת ההסברה לכמות הנזק האפשרית היא בהחלט דורשת שיפור. לגבי כל סם וסם בנפרד, ולא אלאה אתכם במספרים, כמעט פי שניים מהעולים החדשים מול ילידי הארץ חושבים שזה לא מזיק. ילידי הארץ כנראה מודעים יותר לנזקים וזאת היא תמונה חשובה מאוד.

יחד עם זה הפחד שלהם מפני העתיד שלהם הוא מאוד מעניין. למשל, האם הם מפחדים שיפתחו להם תיק במשטרה או מפחדים מפגיעה בתפקודי המוח או מכל מיני דברים ומסתבר שדווקא נוער מבין העולים החדשים הם הכי מפחדים מירידה בלימודים. זאת אומרת שנושא הלימודים, מול ילידי הארץ, מאוד חשוב להם. נושא הלימודים יותר חשוב להם וכדאי לדעתי כשדנים כאן בנושא לנסות לחשוב איך לא לגרום להם לנשירה, איך להשאיר אותם במערכת הלימודים כי זה אולי הנושא שהכי קרוב ללבם. הם מפחדים מפגיעה וירידה בלימודים.

לדעתי אלה נתונים נהדרים ואם רוצים להיות אופרטיביים, זה המסלול. לא לשלוח אותם לקידום נוער, לא לשלוח אותם אם אפשר לכפרים של חסות הנוער, אלא להשאיר אותם במסגרות פורמליות.

זה רק מחזק את נושא ההסברה וניתן לראות עד
כמה הכוח שלה עצום.

בנוסף לכך הם מפחדים מההידרדרות לשימוש
קבוע בסמים שזה גם נושא שמפחיד אותם. זאת אומרת, מאוד יכול להיות שאותם מקרים שעלו לכותרת בעיתונים גורמים להם לפחד מפני ההידרדרות לשימוש קבוע בסמים. אני מעלה את זה כי זה מעבר לנתונים וזה קצת יותר השלכתי לגבי מה לעשות ואיך לעבוד מול העלייה החדשה.

הנתונים לא מראים על משבר עלייה בהכרח מכיוון שהאוכלוסייה לא שונה רק כשהיא אוכלוסיית שוליים.

אני רכזת טיפול בבני נוער ברשות למלחמה
בסמים והתפקיד הוא די חדש וקיים במשך פחות משנה. זה גם מעיד על המקום שטיפול בבני נוער תופס במדיניות של הרשות למלחמה בסמים.

את בעיית הטיפול בבני נוער אנחנו מגדירים כבעיה אבל לא בני נוער, ונדמה לי שזה חלק גדול מהבעיה. אנחנו רוצים להניק יותר מאשר בני הנוער רוצים לינוק והם לא כל כך מגיעים לטיפול. אם דוקטור מרגוליס דיבר על 16 נערים באשפוזית, אנחנו רואים שלא עומדים עשרות נערים בתור. נכון שהיה טוב אם היו עוד מיטות אשפוז, אבל זה לא המצב. כך גם לגבי יחידות הטיפול. איריס מורדקוביץ דיברה על 35 יחידות אמבולטוריות לטיפול ואני יכולה להוסיף ולומר שהרשות למלחמה בסמים קונה שירותים גם מתל"ם, שאלה תחנות הקיבוצים, וגם מאל-סם ואנחנו יודעים שזה מאוד חשוב שיהיו כל מיני סוגים של אפשרויות ותחנות ויש שמונה תחנות אל-סם בארץ. המטפלים עושים עבודה גדולה ורבה בריצ'ינג אאוט, בהבאת בני הנוער לתחנות האלה. יש תחנות בהן יושבים מטפלים וממתינים. גם כשהם יוצאים, מדברים, הולכים לבתי-הספר, פועלים בשיתוף עם המשטרה ועם שירות מבחן לנוער, בני הנוער לא כל כך מגיעים. השיטה היא לא לשבת ולחכות שהמטופלים יבואו אלא ללכת אליהם וזה מאוד נכון, אבל גם כשמגיעים אליהם הם אומרים תעזבו.

אנחנו מבחינים בין משתמשים מזדמנים - ובאמת הרוב הם משתמשים מזדמנים – ובין מכורים, ויש כבר כאלה שהם מכורים, כאלה שהקריירה להם היא סמים כי זה מה שהם עושים מהבוקר עד הערב. זה לא רק כמויות וסוג הסמים אלא באמת העניין של התדירות. למשתמשים מזדמנים אנחנו פותחים תחנות יחד עם כל הסוכנויות שהוזכרו כאן, בעיקר עם משרד העבודה והרווחה, אבל גם תל"ם ואל-סם, ואלה הן סוכנויות לטיפול אמבולטורי. זאת אומרת, הנער בא אחת לשבוע, פעמיים בשבוע ומקבל טיפול אצל מטפל ובעצם הוא חלק מהקהילה. אם הוא עוד לא נשר מבית-הספר, הוא בבית-הספר, או אם הוא בקידום נוער או במסגרת של עבודה וכן הלאה.

יש גם מקרים קשים יותר שזקוקים לאשפוז ודוקטור מרגוליס דיבר על אשפוזית של 16 מיטות לבני נוער בליפתא בירושלים ויש גם קהילה במלכישוע שנכון להיום יש שם 42 נערים ונערות. אנחנו בתכנון די מתקדם של פתיחת קהילה גם בדרום למבוגרים ולנוער. ההבדל הוא שבקהילה אנשים נמצאים – וזה גם נכון לגבי מבוגרים – למעלה משנה. זה באמת איזשהו ניסיון להעביר אותם שינוי אמיתי, שינוי במעלה שנייה אפילו, אבל לא תמיד בני הנוער מסכימים, לא תמיד הם מוכנים ולא תמיד יש תמיכה משפחתית.

אני רוצה לדבר על הנושא של ההורים. אנחנו משקיעים הרבה מאוד אנרגיה בחוגי הורים, בקשר עם הורים, בהסברה להורים, בטיפול משפחתי, כי אנחנו לא חושבים שאפשר לטפל בבני נוער שמכורים לסמים או אפילו במזדמנים מבלי לשתף את ההורים ואנחנו מאוד ערים לעניין הזה.

יש אזורים מסוימים בהם יש נערים שמשתמשים
בסמים? חוץ מתל-אביב שהיא מקום ידוע.

לפני 15 שנה, כשהייתי בלש צעיר במשטרה,
הייתה לי תשובה מהירה לשאלה שלך. תרד לאזור מצוקה, תפוס חשוד, תחזור מיד עם חומר ויש לך מעצר. היום לצערי נפלה כל התיאוריה שמתייחסת לפרופיל של אדם מסוים או אזור טופוגרפי מסוים לסמים. כקציני מודיעין אי-אפשר לבוא היום ולספר סיפורים על פרופיל של משתמש או על פרופיל טופוגרפי שמשתמש מצוי שם, מפני שהסמים נמצאים לא רק באזור מצוקה. זה עוול לקחת קבוצה מסוימת כי הסמים נמצאים בכל חתך. אני יכול לספר לך על האוניברסיטה, על חיילים, על בני נוער שנמצאים בכל מקום ולא באזור מצוקה. זה ברמת אביב ג', זה ברחביה, זה בסביון וזה יכול להיות בן של אינסטלטור, נגר, חבר כנסת, שופט וקצין משטרה. אם שני ילדים משתמשים בסמים וילד שלישי מצטרף לחברה שלהם, הוא בוודאי ישתמש. זה קשור לנושא של מנהיגות שדובר עליה כאן. אם יגררו את בני הנוער לכיוון הנכון, לא יחכו עד שמשטרת ישראל החסרת אונים תטפל בנוער שהתחיל להשתמש בגיל 14. שלא יחכו שמשטרת ישראל תטפל באותו נוער כי זה כבר מאוחר מדיי.

מישהו שמשתמש בסם מסוים, התרגל אליו ואז הוא עובר לסם אחר או מעלה מינון ולכן אנחנו לא מסכימים לעשות את ההפרדה בין סמים קלים לקשים ולעולם לא נעשה הפרדה כזאת.

ילד כתב יומן ובו תיאר כמה שנים הוא נלחם כדי
לצאת מהסמים. האבא מאוד רצה לפרסם את זה, אבל אחרי כן הוא אמר שהוא לא מסוגל לעשות זאת. אני מדברת על ילד ממשפחה מאוד מאוד טובה ומשפחה תומכת, אבל הוא לא הצליח לצאת.

אנחנו מדברים על עולים מחבר העמים, וכיוון
שאנחנו בוועדת העלייה והקליטה צריך לומר שיש גם עולים אתיופים. בשנת 2000 טיפלנו בבני נוער עולים מאתיופיה שהיווה ארבעה אחוז מכלל המטופלים. המגבלה היא שהם לא כל כך מגיעים אבל להנחתי הם יגיעו. מי שמגיע היום, מגיע יותר דרך פנימיות, כאלה שמופנים מהפנימיות, אבל כדאי לרשום את זה ולשים לב שהבעיה היא בעיה.

אני רוצה לסכם בכמה נקודות שהן חותכות
תחומי עשייה נוספים ברשות. דבר ראשון, כמו שאמרתי קודם, חלק גדול מהסיוע שלנו כגוף מתאם הוא סיוע למשרדים בתוכניות העבודה שלהם והדברים פורטו כאן.

נקודות חשובות שחשוב לי להדגיש אותן. לפני יותר משנה החלטנו להיכנס לעבודה מערכתית וזו הייתה החלטה הדדית עם המשרד לקליטת העלייה וקיימנו יום ברשות למלחמה בסמים. מאז עשינו ימים משותפים עם כל המחוזות ובאמת הקמנו ועדת היגוי משותפת, כך שניכנס לעבודה מערכתית בנושא.

יש הרבה פעמים כפילויות כאשר למשרד יש ועדת תמיכות וגם לנו יש ועדת תמיכות ולכן צריך לעשות סדר בין המשרדים בנושא הזה.

נקודה שנייה שאנחנו מוצאים אותה כמאוד מאוד חשובה זה הנושא של הכשרת כוח אדם בנושא ואני מדברת על כוח אדם, בין אם מדובר במטפלים ובין אם מדובר באנשים שעוסקים במניעה והסברה.

אני רוצה להביא שתי דוגמאות כאשר הדוגמה הראשונה היא הנושא של הפורום הציוני כאשר עשינו הכשרה לאנשי הפורום הציוני בכוונה תחילה שהם יוכלו אחר-כך להשתלב בעבודה בשטח. הדוגמה השנייה שהיא טרייה לימים אלה כאשר אנחנו בפעולות ההסברה והמניעה משתפים מכורים נקיים שהם חלק ממערך ההסברה בבתי-הספר ועכשיו אנחנו פותחים מחזור שלישי. אנחנו מכשירים אותם כי לא מספיק הסיפור האישי הפרטי שלהם אלא הם גם צריכים לדעת איך להעביר אותו. עכשיו עשינו את תהליך המיון למחזור השלישי ובאופן ברור הדגשנו שאנחנו רוצים להגיע למכורים נקיים שישמשו כמסבירים שכמובן עומדים בקריטריונים של הקורס, שהם נקיים שנתיים, שהם עובדים בעבודה מסודרת וכולי. היה לנו מאוד חשוב ומגמתי להכניס אותם כי מצאנו אותם מסבירים מאוד טובים בקרב האוכלוסייה. הבאתי את זה כדוגמה איך אנחנו שמים לב לכל הנושא הזה של הכשרת כוח אדם.

פעולה נוספת - אמנם זה לא נוגע לגיל אבל זה משיק לגיל – כאשר יש לנו פעולות בצבא ואני מדברת על פעולות מניעה. יש לנו פרוייקט אותו אנחנו תוחמים לגיל 18 אבל אני חושבת שהרצף מתבקש. יש לנו פרוייקט מאוד גדול באוניברסיטאות וכאן אני רוצה לומר דבר שמבחינתי הוא מצער. אוניברסיטת תל-אביב כדוגמה, היא אחת האוניברסיטאות שמאוד רצינו להיכנס לפעילות שם באופן כללי אבל לא נענינו. היום הם עושים קמפיין כשהם הקציבו למעלה ממאה אלף שקלים וזאת מסיבה מאוד מאוד עצובה, מאחר שנערה שלמדה במכינה לעולים מתה במעונות. לא הצלחנו לשכנע אותם למעלה מארבע שנים, אבל מוות אחת כזה גרם לחשיבה אחרת במערכת שהיום זו האוניברסיטה היחידה שנותנת לקמפיין אוניברסיטאי מאה אלף שקלים, כולל הכשרה של כל שירותי הייעוץ שלהם כדי לטפל וזאת משום שמתה סטודנטית במכינה לעולים.

אגב, אני רוצה להדגיש למרות שזה נראה לי מובן מאליו שאנחנו עובדים ברשויות המקומיות באמצעי מתאמי מאבק בסמים ובשבעים רשויות מקומיות יש לנו מה שנקרא מיני רשות למלחמה בסמים כשדרך התקצוב שאנחנו נותנים להן כמובן מגיעים לאוכלוסיות עולים. היום אין תוכנית עבודה של ישוב מאושרת אם אין לפחות שליש מהתקציב שאנחנו נותנים לאותה רשות מקומית שמופנה לעולים. חשוב לי מאוד לציין את זה.

אנחנו הולכים עכשיו לפעולה בצורה מסוימת לאחר שעשינו פיילוט עם המשרד לקליטת העלייה. למשרד הקליטה יש קו חם לעולים ואחר-צהרים אחד החליט לייחד אותו לנושא סמים והזמין את אנשי הרשות לשבת בקו החם שמאויש כמובן על-ידי דוברי השפה. אני מוכרחה לומר שאני כאחראית על חינוך ומניעה מצאתי את עצמי מובטלת, אבל דוקטור חיים מש שאחראי על וטיפול ושיקום, הטלפונים שם לא הפסיקו לצלצל. לאחר הפעולה הזאת החלטנו – ואנחנו עושים את זה בעבודה משותפת עם המשרד לקליטת העלייה – שיהיה באופן קבוע קו חם ובימים מסוימים הוא ידבר בשפות שונות עם טלפניות שכמובן יהיו אנשי קשר וכרגע אנחנו מנסים לגייס תרומות לנושא הזה והנושא נמצא כרגע בעשייה.

נקודה שמהווה חוליה חלשה שאנחנו משתדלים להתגבר עליה זה הנושא של הפקת חומרים בשפה הרוסית. אגב, בשפה האמהרית עשינו פעם מאמצים להפיק חומר להורים וגילינו שהם לא קוראים וכי צריך להכין יותר קלטות שמדברות את השפה ולא חומר כתוב. בסך הכל אנחנו כן מנסים לתרגם חומרים למרות שזה נושא שקצת תקוע בגלל ההיבט התקציבי שלו.

כל אחד בסגנונו הזכיר שיש כשלושה-ארבעה
דברים שאם יהיה לנו אותם, הכל ייפתר וכאן אנחנו מדברים על כסף או תקציב או תקנים או מימון.

לא הייתי כאן, אבל נמסר לי שדיברו על תקנים,
אבל צריך לציין שלמשרד העבודה והרווחה ניתנה בשנים האחרונות תוספת גם בנושא תקנים וגם בנושא תקציב ומשרד העבודה יכול לעשות בזה כרצונו.

צריך להבין שמבחינת הקצאה, משרד האוצר לא
מקציב ספציפית.

משרד האוצר גם לא מתערב בחלוקה הפנימית.
זאת אומרת, זה נדיר שהוא מתערב בחלוקה הפנימית של המשרד.

התייחסות לגבי תקציב משרד הקליטה. עד היום
כרפרנט של משרד הקליטה שמעתי ברפרוף על כל מיני תוכניות בנושאים האלה אבל הנושאים האלה בשלב מסוים ירדו מהפרק. בזמנו דובר על כך שתוקם תוכנית מסודרת אבל עד היום לא הגיעה אלינו התוכנית בנושא הזה. כפי שהזכירה כאן נציגת משרד הקליטה, בשנה שעברה העברנו למעלה משלושה מיליוני שקלים. מעבר לזה, אף אחד לא הגביל ולא מגביל את המשרד עצמו במסגרת שינוי סדרי עדיפויותיו לטפל דווקא בנושא הזה למרות שאני אומר עוד פעם שהנושא הזה אמור להיות מטופל יותר במשרד העבודה והרווחה ובמשרד לביטחון פנים.

גם לגבי תקציב הסברה, למשרד הקליטה יש תקציב הסברה ושוב, אף אחד לא קובע לו לאן התקציב ילך.

אני כאן נציגה של ששים מנחות שסיימו קורס
מסוים שערך 612 שעות הנחיה וקיבלו תעודה להנחיית משפחה במעבר תרבותי.

אני עובדת בנושא עשר שנים ואני רואה אחרי התקופה הזאת שיש שינוי דרסטי כאשר אנחנו כבר מדברים על משפחה ואפילו אומרים הורים. אנחנו מדברים על אחריות הורים. אני לא מדברת על תקציבים כי אנחנו עובדים ללא תקציבים אבל עובדים כמו שצריך. האנשים למדו תוכנית מלאה וממשיכים ללמוד וממשיכים לעבוד.

בדצמבר, במשך שבועיים, הגענו ל405- אולפנים ועשינו זאת יחד עם משרד הקליטה שתמך בנו. הגענו להורים שנמצאים בתחילת הקליטה וזאת כדי להסביר מה זה חינוך בישראל, כדי להסביר מה לעשות עם הילדים, כדי לסמוך ולתמוך בהחלטה שלהם להיות הורה מנהיג. יחד עם 33 מנחות הצלחנו לדבר במשך שבועיים עם 10,000 בני משפחה.

בתוך כמה זמן?

בתוך שבועיים כשהסתובבנו ב35- ערים.
אחרי מפגשים כאלה אנחנו מקבלים אין סוף פניות מהורים שרוצים ללמוד. עוד 32 עובדות סוציאליות או עובדי משטרה לא יכולים להחליף את ההורה של הילד וצריך לתת הזדמנות טובה להורים ללמוד להיות הורים כאן בישראל ולנו יש כוח מקצועי שיכול לעשות את זה ויש לנו מקום בו נמצאים עולים. מה שאני שומעת ברדיו רקע - אם מדבר פרופסור רוטנברג, או שמעתי עכשיו יותר ויותר מנחות שלי מדברות - יותר ויותר שאלות שמופנות, יותר ויותר רוצים ללמוד. תנו להורה להיות הורה, הורה אחראי, מנהיג, אוהב ואז יהיו פחות סמים ופחות בעיה.

אני מייצגת את על"ם, עמותה לנוער במצוקה.
אנחנו עובדים עם הנוער שנמצא בקצה קצהו של הרפש. אנחנו עובדים ברחוב, במה שנקרא זולות – בתים נטושים – בתת-תנאים מחרידים בהם נמצאים בני הנוער וזה הבית שלהם, שם הם חיים, וזה הרחוב ואותם אנחנו פוגשים גם בירושלים, גם ברמלה, גם בתל-אביב.

אני חושבת שהעלו כאן נקודה שהיא מאוד מאוד חשובה והיא ההבדל בין המוכנות לטיפול והרצון לטיפול לבין היכן נמצאים בני הנוער האלה. בני הנוער האלה נמצאים במצב שכלום לא מעניין אותם חוץ מהסם, חוץ מהמנה, וחייהם מסתכמים בללכת להביא את הכסף, ללכת להביא את הסם, לחזור ולהזריק ולחכות למנה הבאה. עד שהנוער הזה ירצה להגיע לטיפול וללכת לעובדת הסוציאלית, לעשות את הצעד הזה, יש עוד עבודה רבה אתם.

באיזשהו מקום מבחינת השירותים זה מצב של חוסר אונים כי מה אפשר לעשות חוץ מלהיות שם בשבילם, ולכן כצעד ראשון על"ם נמצאת שם בשבילם כל יום, בלילה, אתם ברחוב, יושבת ונמצאת אתם קודם כל. בירושלים יש בעיה מאוד קשה של עולים מחבר העמים שחיים בזולות כאלה ובתת-תנאים מחפירים בליפתא, במפעלים נטושים, בבתים במרכז העיר, בדירות נטושות, לשם הם פשוט נכנסים עד שמוציאים אותם ואז הם עוברים למקום אחר. הרעיון בירושלים הוא לנסות להקים להם בית, מקום אליו הם יוכלו לבוא ולהתקלח קודם כל, לכבס אם הם צריכים, לאכול משהו, מקום שאפשר לדבר עם מישהו על כמה קשה, כמה רע וכמה לא טוב. המקום הזה גם ייתן להם איזשהו פסק זמן מהרחוב, מאותם חיים מאוד מאוד קשים, והמקום גם אמור במהלך הזמן לקדם אותם, להביא אותם אל אותו רצון ללכת לטיפול, לפנות להוסטל או להגיע לאיזשהו מקום שהוא שיקומי יותר.

ברור לך שזה הדבר הנכון לעשות?

אין לי ספק.

צריך לתת לו בית שיהיה לו קל יותר לעשן סמים?

לא. בית שיהיה לו איזושהי רצפה ממנה אפשר
לעשות משהו.

בירושלים מדובר על נוער בגיל 18-17 שצורך
סמים.

כשאתם מדברים על נוער שנמצא בליפתא, מדובר
בנוער או צעירים או מבוגרים?

גם נוער בגיל 18-17 וגם מעבר לגיל זה. אנחנו
מדברים גם על בני נוער בגיל 14, 15 ו16- ששם עיקר השימוש הוא בסמים - ואני מסכימה שאין סמים קלים – כמו גראס, טריפים, אקסטות וכולי, ובגילאים המבוגרים יותר, 18-17 ומעלה, השימוש הוא בסמים הקשים.

לגבי שימוש של נערות. אנחנו נתקלים בתופעה שנערות יוצאות חבר העמים מגיעות לשימוש דרך בני זוג ערבים. זו תופעה מאוד מאוד קשה – אם זה ברמלה ואם זה בתל-אביב- כשאותן נערות מגיעות לשימוש בסמים דרך קשרים רומנטיים.

אני שמחה שקודם שמענו את סיגל כי זה רק
מדגיש את זה שהשימוש בסמים הוא כבר סוף הדרך, זה שלב מתקדם וזה איזשהו סימפטום של ילדים, נערים ונערות שהם במצב קשה. ילדים עולים מגיעים לכאן והם מתמודדים עם שפה חדשה, עם תרבות שונה, עם נתק כשהנתק לפעמים הוא נתק מההורים, ואנחנו כגוף לא ממשלתי מקבלים פניות ומידע לגבי כל המשרדים השונים. גם דוח מבקר המדינה האחרון מדבר בדיוק על הנושא הזה, על בעיות של חוסר תיאום בין המשרדים, על מצד אחד כפילויות ועל בזבוז כספים ומצד שני על נערים שלא מטופלים בשום מקום.

אני רוצה להזכיר בכמה נקודות את התחנות בהן אפשר לעזור לילד לפני שהוא יגיע למצב הזה בו הוא מתגורר בליפתא והוא חסר בית ובמצב קשה של סמים. מדינת ישראל מקבלת לארץ ילדים שכבר יש להם בעיות, כפי שהוזכר קודם. במקרים רבים מקבלים ילדים בלי הורים שמגיעים בכל מיני פרוייקטים והנערים הללו, מלבד זה שהם מתמודדים עם שפה ותרבות חדשה, הם גם מתמודדים עם נתק מהמשפחה. הם מגיעים לארץ בלי משפחה תומכת ואז הרבה יותר קשה להם.

אגב, יש להם גם בעיות כספיות. לפי התקנות קצבת ילד נטוש למשל לא מקבל ילד שהגיע לארץ בלי הוריו, אם הוא יתום או אם הם נטשו אותו בארץ המוצא שלו. זאת אומרת, הילדים האלה לא מקבלים סיוע גם אם הם חיים למשל עם סבא שלהם או עם דוד שלהם, וזה קורה הרבה בעלייה הרוסית. קרובי המשפחה האלה לא מקבלים שום סיוע והם נמצאים גם במצוקה כלכלית.

זה לא נכון מה שאת אומרת, כי סבא וסבתא
מקבלים עבור הנכד שלהם.

הם צריכים לעבור תהליך ארוך של אפוטרופסות
או אימוץ ויש הרבה מקרים ואפילו פסקי-דין שאומרים שאי-אפשר לעשות זאת.

כבר הרבה זמן אנחנו מדברים על כך שצריך לקצר
את התהליכים של מינוי אפוטרופוס לנערים שמגיעים לבד.

בדוח מבקר המדינה דובר בצורה מאוד חריפה על
כך שאין קציני ביקור סדיר ובהרבה מאוד מקומות בארץ יש חסר אדיר. זה אומר שילדים שלא הולכים לבית-הספר, אף אחד לא עוקב אחריהם ולוקח זמן רב עד שעולים על כך שהם לא הולכים לבית-הספר. כך גם לגבי שפ"י, לגבי יועצים חינוכיים ולגבי פסיכולוגים חינוכיים כאשר יש חסר אדיר והילדים האלה פשוט מוזנחים בשלבים שעוד אפשר לעזור להם ולהשאיר אותם בבית-הספר. כשהנער הופך לנער מנותק, וזה מצב יותר קשה, גם שם יש חסר אדיר. אם אני זוכר את הדוח נכון, כחמישים אחוז מההפניות של אי-תביעה לא מגיעות בכלל לקציני מבחן לנוער וזה אומר שלא עושים כלום. המשטרה מפנה ואין מי שמקבל את הפנייה והשאלה מה קורה בתקופת הביניים ואנחנו יודעים שבתקופה זו הילדים האלה ממשיכים להשתמש בסמים.

אני חושבת שצריך לקיים דיון בפורום השרים ולדבר על שיתוף הפעולה בין המשרדים השונים, איך יעקבו אחרי נערים שנמצאים מלכתחילה במצב מאוד מסוכן.

ביקורת המדינה עושה את זה ממש ברגעים אלה
במשרד ראש-הממשלה.

אני מנהל החטיבה לקידום נוער בעיריית ירושלים
כשהתפקיד שלנו הוא לרכז את כל הטיפול בבני נוער שנמצאים במצוקה בירושלים. נכון להיום אנחנו מטפלים רק ב4,000- בני נוער וצעירים במצוקה ומנותקים.

אנחנו נמצאים בשטח, מאתרים את הצעירים שיודעים שהם לא הגיעו לקבל טיפול וזה אמור לגבי כל השטחים. עם העולים אנחנו פועלים בשיתוף עם עובדים מקצועיים.

בקרב העולים המכורים לסמים אנחנו מדברים על ארבעים אחוז בני נוער בגילאים צעירים יותר, וכאשר מדובר בגילאים מעל 18, שם מגיעים לשבעים-שמונים אחוז מכורים לסמים קשים והם אלה שנמצאים בליפתא ובכל מיני זולות. קשה להתנתק מהסמים כי בדרך כלל זה בא עם עוד בעיות, כך שגם אם אותם נערים יהיו באשפוזית במשך חודש, אחרי שבועיים פלוס-מינוס הם חוזרים לסמים. יש קבוצה גדולה של צעירים שאין להם משפחה שיכולה לתמוך בהם, אלא הם הגיעו לבדם, והם זרוקים כאן בלי שום תמיכה כאשר יש להם בעיות נפשיות בנוסף לבעיות הסמים. לא תמיד משרד הבריאות יודע איך לעזור לנו ובדרך כלל הם לא רוצים לעזור לנו לאשפז אותם. הרבה פעמים הנושא מלווה בכל מיני בעיות בריאות שמתגלות של כל מיני מחלות כמו צהבת וכולי. לגבי אותם נערים שנפלטים זה עתה לרחוב, מפעילים לגביהם שורה של תוכניות כדי לשקם אותם.

הייתי רוצה לשמוע המלצות.

על-פי החוק יש בית-סוהר לנוער כי הקטינים
צריכים להיות מופרדים מהאוכלוסייה הבוגרת יותר. ממש בימים אלה הנהלת שירות בתי הסוהר החליטה להפריד את אגפי הנוער מבית-סוהר השרון ולהפעיל אותו כבית-סוהר נפרד לנוער על-מנת שהוא יתמחה בטיפול בנוער. האוריינטציה משתנה משיטת כליאה בלבד לשיטה של כליאה וטיפול וביום חמישי הקרוב תתקיים הפתיחה החגיגית של בית-הסוהר הזה בראשו עומדת אשת מקצוע. כל האוריינטציה של ניצול תקופת הכליאה היא יותר אוריינטציה חינוכית, טיפולית, מניעתית ושיקומית כולל תגבור כוח אדם וריבוי מספר רב של עובדים, כולל הפעלת בית-ספר שפועל היום.

יש לך משהו שאתה חושב שכדאי לעשות ולא
עושים היום?

אני יכול לומר לך מה אנחנו מסכמים בימים אלה
עם הרשות למלחמה בסמים וקרן רש"י וכאן אנחנו מדברים על ניצול התקופות המאוד קשות הללו דווקא כדי להיכנס עם תוכניות גמילה ממש ותוכניות שיקומיות ארוכות טווח. לשמחתנו כל הרשויות ומשרדי הממשלה משתפים פעולה בעניין הזה. אנחנו שוקדים על תוכנית דומה לתוכנית שקיימת במלכישוע וצריך לשים לב שבקרב האוכלוסייה הקשה מאוד הזאת הקריירה העבריינית פורחת וצומחת. למדנו מהבוגרים מקרב עולי ברית-המועצות, שהמוכנות של האסירים שמוכנים להיכנס לטיפול היא גבוהה מאוד. אני מאוד מקווה ששילוב של קבוצה בוגרת ומכורים לשעבר עם הצעירים, יניבו תוצאות.

אתה מדבר על ניצול השהייה בכלא לדברים
פרודוקטיביים.

אני רוצה לדבר על שני מושגים ולהציע אותם
לנוכחים בישיבה. אני רוצה לדבר על נכסי הקליטה ועל הון הקליטה. אני חושבת שנכס הקליטה של כל המקלטים, גם של הקולטים, זה הידע והדעת שיש להם והקשרים והיחסים שיש להם. הנכס הכי טוב שיש לילדים הם הורים ואין להם נכס יותר טוב וגם לא יכול להיות להם. אם אנחנו נסייע להורים להיות כמו שהם רצו להיות או כמו שהם חלמו לראות ועל-סמך רצונם זה הם קיבלו את ההחלטה לעלות, יצרנו את הנכס הזה. יצרנו גם את הון הקליטה שלא מתבטא בתקנים ולא מתבטא בתקציבים כאלה ואחרים שעליהם אין לי שליטה ואין לי אותם. כדי להיקלט צריכים לדעת עוד שפה חוץ מאשר עברית, צריכים לדעת את שפת ההורים בארץ, את שפת החינוך בארץ ואת שפת המשפחה בארץ ולהיות הורים בישראל, כל אחד יכול להעיד ממקומו, זאת משימה מאוד מורכבת עם לא מעט אכזבות אבל כנראה גם עם די הרבה הנאות.

אכן זה אחד המקצועות הכי קשים שלא לומדים
אותם באוניברסיטה.

אם כן, בואו נעזור לעצמנו ובואו נעזור לעמיתים
שלנו, ההורים החדשים העולים שמגיעים אלינו, ונייצר אתם שותפות אסטרטגית בהורות ונייצר קליטה מסוג אחר שמדבר כמה שפות - ולא רק שפה אחת בחברה רב-תרבותית – עם כמה תרבויות שיודעות להלך ביחד.

פירושו להכניס שעות לימוד בנושא הורות ומשפחה בחינוך לתוך האולפן, וזה לגבי אלה שבאו ולומדים עברית 500 שעות, ואם כן שילמדו 550 שעות או כמה שנחוץ. כמובן שאת עצותיי הטובות אני אתן למי שיבקש ובוודאי לחברים החשובים שיושבים כאן יש עצות נהדרות.

לגבי ההורים שעברו את האולפן ויצאו ממנו, אבל תהליך הקליטה לא הסתיים. אני מציעה שנקים בישובים השונים – ועל זה המנחות שמיה הציגה קודם עמלות אתנו ביחד – מרכזים ישוביים להורים ומשפחה במעבר תרבותי שייתנו תמיכה, למידה וייעוץ להורים ולמשפחות כולל סבים, סבתות וכל מי שנמצא בתוך העסק הנהדר הזה שנקרא משפחה כי זה עסק. אם אנחנו נגיע לקצבת קליטה בתחום הורות, בדרך לקצבת הורים בכלל, כנראה שאנחנו נהיה על הדרך הנכונה.

לדעתי אבחנתי שתי בעיות עיקריות כשהאחת היא
ריבוי מערכות מטפלות למרות ששמתי לב שיש תיאום לעומת מערכות ממשלתיות אחרות, אבל אני חושב שיש עדיין חוסר תיאום מסוים, ובעיקר חוסר משאבים ותיאום משאבים.

האבחנה השנייה שלי היא יותר חד-משמעית. אני חושב שהסברה כחלק מהמניעה היא מאוד צולעת וכאן אני חושב שיש מאמץ משותף ליצור מערך הסברה, גם בשפה הרוסית, גם בעברית וגם באמהרית כי יכול להיות ששם אפשר למנוע הרבה מאוד דברים.

כדי להביא את זה להחלטה מערכתית, אני מציע שלא נהפוך את הישיבה הזו לאפיזודה, אלא נלמד מהמשכיות הטיפול ונזמין לכאן לא את השרים אלא את מנכ"לי משרדי הממשלה והמנכ"לים יצטרכו להביא את אנשי המקצוע. בנושא הזה צריך לקיים דיון ממוקד של שעתיים-שלוש, כפי שעשינו היום.

אני מאוד מברך על שינוי האווירה בחדר הזה ועל הדיון שהוא יותר שקט ויותר מעמיק, וכך צריך להמשיך.

לסיכום, אני מציע לקבל שלוש החלטות: לבדוק תיאום מערכות ותיאום משאבים, להתרכז בהסברה ולהביא לכאן בעוד חודש-חודשיים – אם אפשר יותר מוקדם, אז יותר מוקדם – את מנכ"לי משרדי הממשלה הקשורים לעניין, כולל אנשי מקצוע, ולקיים דיון מקיף בנושא. זה יכריח אותם לבדוק גם בתוך משרדי הממשלה מה מתרחש בתחום. אני מסכים עם אנשי האוצר שלפעמים סדרי העדיפויות הפנימיים של המשרד לא מגיעים לרמת המנכ"לים.

צריך להדגיש שאנחנו לא מדברים רק על העלייה
הרוסית אלא גם על העלייה האתיופית.

אנחנו דיברנו על עלייה בכלל.

חשוב מאוד להזמין לדיון כזה את נציגי הרשויות
המקומיות.

מצוין. כולל מנכ"לי הערים הגדולות.

גם אני מרגיש שיש כאן ריבוי מערכות שמטפלות
בנושא הזה. שמעתי את הדוברים כאן אבל לבסוף אני מבין שיש איזשהו תיאום בטיפול אבל אין תיאום מלא.

אני עכשיו מכהן כנשיא הפורום הציוני ויש לי חומר בנושא. אתם דיברתם על קשר עם הפורום הציוני וכאמור יש לי חומר רב שנשלח אלינו ובו שיטות טיפול חדשות. אני לא עורך ביקורת אלא אני מבקש שיהיה תיאום בין האנשים השונים ולקיים פגישה כדי להבין אחד את השני. אני חושב שהנושא הוא מאוד חשוב ואנחנו צריכים לגייס את כל המומחים שיש לנו לנושא.

אם אנחנו מדברים על כפילות - חבל מאוד שיוזמי
הישיבה עזבו - בכנסת עובדת הוועדה למאבק בנגע הסמים וגם שם נדון הנושא אבל אני חושבת שזה לא ראוי אחרי זמן כל כך קצר להמשיך לדון בנושא בוועדה למאבק בנגע הסמים.

מחר הדיון בוועדה למאבק בנגע הסמים הוא
בנושא סמים בכלל, כולל אצל מבוגרים.

הנושא הוא נושא חשוב ולדעתי צריכה להתקיים
ישיבה משותפת של שתי הוועדות.
המדענים אבחנו את הבעיה בשנת 1998 וראו את המשבר, אבל אנחנו כפוליטיקאים הבחנו בבעיה לפני הבחירות בשנת 1996. באותה תקופה הורים ומשפחות פנו אליי וסיפרו על משברים ועל שימוש בסמים עקב העלייה. הכל התחיל בערד, שם התעוררה בעיית צריכת הסמים וההתמכרות לסמים כבדים בשנת 1996 ו1997- ואני מאוד שמחתי כאשר בשנת 2000 ביקרתי במקום כסגנית שרת הקליטה וראיתי ששם התמודדו עם הבעיה והיה להם כלי מאוד חשוב אפילו בלי משרד האוצר. הכלי שהיה להם היה מס למלחמה נגד סמים בעיר ולכן היו מסוגלים לטפל בבעיית הסמים בקרב העולים החדשים.

כשמדברים על רמלה ולוד, אלה מקומות ידועים בארץ כמקום שימוש בסמים אבל אני רוצה להדגיש שכל התלונות שאני מקבלת – כולל מאשדוד – מדברות למשל אימא ומשפחה שמבקשים ממני עזרה כי יש להם בעיה שהם לא יכולים להתמודד אתה לבד. אני מציעה לכם שאם יש בעיה בקרב עולים ואתם לא רואים את שיתוף הפעולה של המשרדים, אני אשמש לכם קבוצת לחץ בנושא הזה. אני מאוד מבקשת לשתף אותי בבעיות קשות מאוד ואני מוכנה לעזור כי בכמה ערים כמו אשדוד, רחובות, דימונה וערד פעלנו וראינו שאפשר ויכולים לפעול.

במשרד הקליטה בשנת 1999 ו2000- שמנו דגש על בעיית צריכת הסמים, מניעה והסברה. אני מאוד מודה לאנשי משרד הקליטה ולאנשי הרשות למלחמה בסמים על שהקימו ועדת היגוי וגם על פעילות ההסברה שהורחבה.

אחרי הדברים ששמעתי כאן אני חושבת שמאוד מועילה ההסברה בכתב ואחרי הישיבה אני אפנה לשר יולי אדלשטיין בנושא כי אם עדיין אין במשרד הקליטה חוברת שמצביעה על סכנת הסמים, אני אלחץ על כך שתהיה חוברת כזו משום שבקרב הרוסים קודם כל תופסת המילה הכתובה.

שמענו כאן על ההורים, על האחריות שלהם ועל היכולת שלהם להתמודד. כל הנושא של התאחדות הורים ואסיפות הורים, כאן אנחנו צריכים להיכנס ולעבוד. לאחר ניסיון שלי כחברת כנסת במשך חמש שנים וכנציגה של מפלגת עולים, אני אומרת לכם שיש לנו עכשיו שתי בעיות מאוד חשובות ורציניות, כאשר הראשונה היא התפשטות הסמים בקרב נוער עולה, והשנייה – ולשם כך אני מבקשת לקיים ישיבה סגורה – התנהגות מינית ועבירות מיניות. אני חושבת שגם בנושא של עבירות מיניות צריכים לקיים ישיבה רצינית כי חינוך מיני צריך להיות שונה לגמרי כי יש אוכלוסייה שלא יודעת שיחד עם חופש מיני קיימת גם אחריות.

בניגוד לחבריי שדיברו לפניי אני מאוד מאוד נהנה
משיתוף הפעולה. אם אוזניי קלטו נכון את הדברים שנאמרו כאן, חשתי שיש שיתוף פעולה ורוב המערכות מכירות אחת את השנייה.

לגבי המשפחה. אני כל הזמן מנסה לשכנע את הילדים שלי שההורים זה הדבר הכי חשוב, אבל עד שהם לא יהיו הורים, הם לא יאמינו לי.

לעצם העניין. רשמתי הרבה נקודות ונראה מה נעשה אתן. קיבלתי את ההצעה לגבי קיום ישיבה משותפת עם הוועדה למאבק בנגע הסמים ויכול להיות ששיתוף פעולה פורה בינינו יהיה שנשב כאן לא בפורומים רחבים אלא מצומצמים ואת כל האחריות - ורשמתי לעצמנו כאן את הסעיפים שהועלו - נעביר אליכם כי אני חושב שזה הגיוני שאתם תעסקו בנושא. ככל שתזדקקו לוועדה שלנו, נשמח מאוד לעזור.

אתה יכול לעשות זאת בכל תחום חברתי. אם זה
קשור לחינוך, אתה יכול להעביר את הנושא לוועדת החינוך.

אני חושב שצריך לזנב בוועדות שלא עושות את
עבודתן בהקשר שלנו של העולים במקום לדון בנפרד ולעסוק בנפרד.

הנקודה אותה אני כן רוצה לומר נאמרה דווקא בתחילת הדברים וזה לגבי מספר הילדים שמתחילים אתם טיפול ולא פותחים להם תיק פלילי ואחר-כך הם לא מקבלים המשך טיפול במשרד העבודה והרווחה. אם אני מבין יש פער גדול מאוד ואני מתייחס לזה כמדגם, כי המספרים שנאמרו כאן הם ודאי רק מדגם שאנחנו יודעים עליו.

קצה הקרחון.

ודאי שהשטח הוא הרבה יותר ממאות בודדות
בכל הארץ. לכן אם אני עושה את המכפלות בהתאם לגבי המשך טיפול במשרד העבודה והרווחה, זה מאוד מטריד אותי. אני לא מזלזל בשום נתון אחר שנמסר כאן, אבל זה ודאי נושא שיהיה זקוק לטיפול.

אני רוצה לומר לכולנו שמדי פעם אנחנו יודעים לכעוס על כלי התקשורת שלנו כאשר כל אחד בתחומו חושב שהוא נפגע, אבל לכלי התקשורת יש גם כוח שאנחנו חייבים לנצל אותו. בדרך כלל סדרי העדיפויות – אם נתייחס לדבריו של נציג האוצר – נקבעים לפי גודש הצעקות שהציבור צועק, והשופר של הצעקות האלה – לפעמים אפילו לא של הצעקות אלא העיתונאי עצמו שמחליט להרים פרוייקט – הוא דרך התקשורת. אם אנחנו חושבים, כל אחד מאתנו ואיפה שהוא עוסק בזה, שהנושא הזה לא מקבל את המעמד הראוי לו למשל במשרד העבודה והרווחה אבל זה יכול להיות בכל מקום אחר, ואנחנו חושבים שצריך לתקן, חוץ מלשכנע שכושר השכנוע שלנו הוא כלי ארוך טווח, מייגע ואיטי מאוד, אנחנו צריכים לדעת לנצל את כלי התקשורת ואז יש סיכוי סביר מאוד שגם האוצר ייתן יותר למשרד העבודה וגם משרד העבודה יבין שבקטע הזה הוא צריך להקציב יותר משאבים מאשר הוא מקציב עד היום.

בסופו של דבר כשעושים עם כל הלב, מצליחים. אני מאחל לכם ולנו בהצלחה כי ראיתי שהדברים מדברים מהלב, ודאי זה קיים אצל סיגל בר-טל, נציגת על"ם.

תודה רבה לכם.




הישיבה ננעלה בשעה 12:05