פרוטוקולים/ועדת קליטה/2760



2
ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
13.12.2000

פרוטוקולים/ועדת קליטה/2760
ירושלים, ג' באדר, תשס"א
26 בפברואר, 2001

הכנסת החמש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שלישי


פרוטוקול מס' 122
מישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
שהתקיימה ביום רביעי, ט"ז כסלו התשס"א – 13.12.2000 – שעה 09:00

חברי הוועדה: נעמי בלומנטל - היו"ר
יולי אדלשטיין
ויקטור בריילובסקי
אבשלום וילן
מרינה סולודקין
אלכסנדר צינקר
יורי שטרן
נתן שרנסקי

שלומית עמיחי - מנכ"ל משרד החינוך
דודיק טוקר - מנהל המינהל לחינוך התיישבותי ועליית הנוער
חיים להב - מנהל תחום קידום נוער, משרד החינוך
דבורה מרחבי - מפקחת ארצית, משרד החינוך
יחיאל שילו - מנהל עליות הנוער, המשנה למנכ"ל משרד החינוך
רחלה שיפר - מנהלת המח' לקליטת תלמידים עולים, משרד החינוך
רבקה וייסברג - מפקחת ארצית לקליטת עלייה, מ' העבודה והרווחה
יצחק קרונר - ממונה על נוער וחניכות, משרד העבודה והרווחה
יעל שלף-זאבי - מנהלת יחידת חינוך ונוער, המשרד לקליטת העלייה
שלמה מולה - ממונה על עולי אתיופיה, הסוכנות היהודית
שולה מולא - אגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה
מנגסטו צ'אלצ'ו - אגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה
דליה בורגנה - הג'וינט – מכון ברוקדייל
רות נסים - חוקרת, הג'וינט – מכון ברוקדייל
זהבה שמעון - אחראית בנושא עולי קווקז, הג'וינט – מכון ברוקדייל
מירה קרני - מנהלת פניות הציבור, המועצה לשלום הילד
דוד מהרט - מתאם קשרי חוץ, מרכז היגוי של עולי אתיופיה
טרוורק מולט - מנהלת מרכז היגוי של עולי אתיופיה
שושנה בן-דור - יו"ר ארגון צפון אמריקה למען יהודי אתיופיה
בתיה איוב - רכזת הרשת לקידום חינוך יוצאי אתיופיה, שתי"ל
שמואל דוד - יועץ לובי, ארגון שתי"ל
חיים דולגופולסקי - יועץ לארגוני עולים, ארגון שתי"ל
רות שטייניץ - המועצה לילד החוסה
יוסי גדניאן - ראש אגף חינוך, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה
ארי פלטיאל - סגן מנהל אגף חברה ורווחה, " "
ד"ר מיכאל ידוביצקי - בי"ס למנהיגות חינוכית
יעקב אוחיון - כפר גלים
דוד אלבוים -
קוסטה שוויביש - איגוד מורים עולים

וילמה מאור

עפרה הירשפלד

תופעות של נשירה במערכת החינוך מקרב ילדי העולים – דיון יזום על-ידי
חברת-הכנסת נעמי בלומנטל.


תופעות של נשירה במערכת החינוך מקרב ילדי העולים

בוקר טוב, אני פותחת את הישיבה.

נושא הדיון הוא תופעות של נשירה במערכת החינוך מקרב ילדי העולים. התמונה שמתקבלת היא תמונה מאד עגומה, עם נתונים קשים מאד, ואני לא בטוחה שזה הכל, כי אנחנו שומעים על הרבה מאד בני נוער עולים שמסתובבים בחבורות ברחובות ובקניונים.

בעבר קיימנו לא מעט ישיבות בנושא זה, ואני רוצה לברך את מנכ"לית משרד החינוך שמתפקדת כמעט כלביאה, כשהיא נושאת לבד בכל העול, עם תקציב גדול אבל שקשה לנווט אותו. את מקבלת הרבה מאד שבחים. אני רואה את ההערכה הרבה שמגלים כלפייך גם אנשי המשרד שמגיעים לוועדה כמוזמנים קבועים, ואני מוכרחה לומר שאנחנו מקבלים תמיד נתונים עדכניים.

אנחנו משתדלים לא להסוות דברים שכדאי שיתגלו, כדי שנדע את האמת, כי רק אם נדע את האמת נוכל להתמודד אתה. עם זאת, אנחנו מאד זהירים, כי אנחנו נמצאים בסד בין הרצון לפתור בעיות על-ידי גילוי נאות של מה שאמנם קורה, לבין חוסר הרצון האמיתי להגיע לדימוי שלילי של בני נוער עולים, בין שהם מאתיופיה ובין שהם מארצות אחרות. זאת בעיה, כך שאנחנו משתדלים לנהוג בזה במידה רבה של זהירות.

אביטל אפל, עוזרת מחקר בוועדה, הכינה לנו נייר רקע לדיון והוא מונח לפניכם. בעמוד 2 יש ריכוז של החומר, ואני קוראת: "אחוז הנשירה בקרב העולים הן יוצאי בריה"מ והן בקרב יוצאי אתיופיה גבוה מאחוז הנשירה הכללי. יש לשים לב לאחוז הנשירה הגבוה מאד בקרב יוצאי קוורז!

אחוז הנושרים בקרב העולים (מכל הארצות) שעלו משנת 1996 ואילך גבוה כמעט פי 3 מאחוז הנושרים שעלו בין השנים 1990 -1995.

בקרב יוצאי בריה"מ אחוז הנושרים בקרב העולים שעלו לאחר 1996 כפול מאחוז הנושרים בקרב העולים שעלו בין השנים 1990-1995.

בקרב עולי אתיופיה אחוז הנושרים בקרב העולים לאחר 1996 הוא כמעט פי 4 מבקרב העולים שעלו בין השנים 1990-1995.

אחד מארבעה תלמידים יוצאי אתיופיה אשר עלו משנת 1996 נושר מבית הספר בכיתה ט'".

דרך אגב, אם תקראו קצת את החומר שהוכן, יש נשירה גבוהה מאד בכיתה ט'.

"מסקנה אחרת העולה מהנתונים היא כי כמעט ואין הבדל בין שיעור הנשירה בכיתה ט' של סך אוכלוסיית התלמידים בארץ (6.1%) ושל עולי אתיופיה שעלו בין 1990-1995 (6.2%). אולם אחוז הנושרים בקרב העולים הוותיקים מבריה"מ לשעבר גבוה יותר מאשר בקרב כלל האוכלוסייה (8.5% לעומת 6.1%).

יש לציין כי המגמות הללו נמשכות גם בכיתות י'-י"ב, אך כפי שצוין קודם לכן – הן בולטות בחומרתן בכיתה ט'."

בקיצור, ברור לחלוטין שיש נשירה הרבה יותר גדולה בשלב של כיתה ט' מאשר בכיתות הגבוהות יותר. מי שכבר עבר את השלב הזה, הסיכוי שהוא יישאר עד כתה י"ב הוא יותר גבוה. אלה נתונים קשים מאד.

"אחוז הנשירה מבתי-ספר תיכוניים (כיתות ט'-י"ב) במהלך שנת הלימודים תשנ"ט ובמעבר לתש"ס – עולים שעלו בין השנים 1990-1995 לעומת עולים שעלו בין השנים 1996 ואילך: א. בקרב העולים אשר עלו ארצה בין השנים 90-95' (ללא פילוח ארץ מוצא) – 7.6% מכלל התלמידים-העולים נשרו מהלימודים. לעומת זאת, 20.2% מקרב העולים שעלו משנת 96' ואילך נשרו בשנת לימודים זו".

חשוב לקרוא את נייר הרקע שהכינה אביטל אפל. הושקעה בו עבודה רבה והוא עשוי מצוין. הנתונים קשים מאד-מאד. תעיינו בו במהלך הישיבה.

בעבר קיימנו כאן ישיבה עם השר לשעבר יוסי שריד ועם השר לשעבר יצחק לוי, ואז העלינו במיוחד את הנושא של נשירת תלמידים מקרב בני העדה האתיופית. השר שריד אמר לנו: התקציב לילדי אתיופיה הוא 230 מיליון שקל, ואז עלתה השאלה לאן נעלם הכסף שאינו מגיע לנצרך. אמרו לי אז ממשרד החינוך שאתם מנסים לעקוב אחרי הכסף הזה. אני מבינה שאם מנהל/ת בית הספר מקבל תקציב מסוים לעולים, הוא לא הולך ישר לעולים, הוא הולך לצוות מסביב. באמצעותו לוקחים עוד מזכירה או מזכיר, או מתקצבים עוד משהו שקשור לבית הספר, אבל התלמיד עצמו לא מקבל את הכסף. הוא מקבל רק אחוז הרבה יותר נמוך ממה שהוקצב לו.

רציתי לדעת אם יש התקדמות בענין הזה, כי אף פעם לא קיבלנו את התוצאה של המחקר שעושים במשרד כדי לדעת היכן התקציב.

האם למי מחברי הוועדה יש שאלות? אם אין, רשות הדיבור למנכ"לית משרד החינוך. בבקשה.

בוקר טוב ותודה ליושבת-ראש הוועדה על הפתיחה. אני רוצה לומר שעל אף שלא יצא לי להיות כאן, אני מדווחת על-ידי החברים פה ואני מתרשמת מהעבודה העניינית והמאד מעמיקה שנעשית בוועדה זו. מבחינה זו זה סיוע רב לנו, כי בתפקיד הרחב קשה לפעמים לשים את הדגש רק על זה, והעובדה שפה יש דגש רק על זה, בהחלט מסייעת.

מבחינת העבודה שלנו. קל לנו לראות את אשר נעשה ואפילו להתברך בו, כי בסך-הכל משרד החינוך, ממשלת ישראל באמצעות משרד החינוך משקיעה מאות מיליוני שקלים מיועדים אך ורק לנושא קליטת עלייה, ובחצי המלא של הכוס אנחנו באמת רואים הרבה-הרבה עשייה.

אודה שמרבית ההשקעה נכנסת באמצעות מה שאנחנו קוראים שעות תקן בבתי הספר, וזאת הפרובלמטיקה שיכולה להיווצר מהתחושה שלא תמיד ההשקעה ממוקדת ממש בקשיים של העולה.

שעות התקן האלה מלכתחילה נועדות לאפשר לתלמידים שמגיעים להיקלט במערכת החינוך. ללמוד את השפה, להכיר את אקלים בית הספר, ללמוד את תרבות בית הספר, ללמוד את תרבות ישראל, מה שאמור להיות טבעי ומובן.

אם אתם שואלים אותי על סקר, לי אין סקר כזה. אם אתם מכירים משהו אתם רשאים להפריע. אני לא מכירה סקר, אבל אני מכירה דגש מאד-מאד חזק שניתן בשנתיים האחרונות, ובמיוחד בשנה האחרונה, לכך ששעות התקן לנושא עולים יהיו מיועדות לעולים. אחד הדברים שיצאנו אתם משום הטענה המאד מדאיגה שמא השעות האלה מנוצלות לנושאים אחרים, יצאנו עם מערך רציני מאד של בקרה. לקחנו 30 או אפילו 40 אנשים ממערכת החינוך שפרשו, שמכירים גם את כל סגנונות הניהול וסגנונות ניהול התקן בבתי ספר שקל להם יותר להיכנס לסקרים, והאנשים האלה בדקו בית-ספר בית-ספר וראו לאן הולכות השעות של עולים.

כמה שעות תקן יש לילדי עולים?

64,000 שעות לכלל ילדי העולים בעלות של כ-250 מיליון שקל. רחלה שיפר תסביר את זה יותר טוב ממני. זה לא פר-תלמיד, כי בדרך-כלל לא מגיע בודד, אלא מגיעים 2 – 3, או קבוצה של 20. היו תקופות שהגיעה גם קבוצה של 30 תלמידים, תלוי באיזו עיר. לכן ההקצאה היא דיפרנציאלית, ויש נוסחת הקצאה ברורה בענין.

אני חוזרת למאמץ שעשינו ואני יודעת שהוא נשא פרי. המאמץ היה לראות לאן הולכות השעות האלה, לוודא שהן הולכות אל התלמידים. מדוע אני אומרת שאני יודעת שהוא נשא פרי? משום שבבקרה שנה לאחר-מכן, שעכשיו תוצאותיה מובאות בפניי, מצביעות על שיפור משמעותי בהכוונת שעות התקן לעולים.

אנחנו בדקנו עוד הרבה דברים, לא רק את נושא העולים. אם אתם זוכרים, היתה אמירה "שעות אוויר במשרד החינוך", לא הולכות ליעדן, והיה לנו חשוב לוודא שהשעות מוחזרות ליעדן.

השאלה האמיתית היא אם זאת תוצאה מספקת, משום שאנחנו מדברים על עולים זכאים. עולים זכאים זו תקופה מוגבלת, וגם בעלייה של עולים מאתיופיה שבה הזכאות היא ארוכה ורבה יותר, וההקצאה שלנו היא הרבה מעבר לשנות הזכאות הפורמליות, בסך-הכל השאלה היא אם הקצאה כזאת היא מספקת. אני יכולה לומר לוועדה שאין לי ספק שלו ההקצאה היתה גדולה יותר, העבודה הפרטנית בבתי-ספר היתה יכולה להיות עוד יותר משמעותית.

בנייר הרקע אנחנו רואים נתונים של 10% - 15% נשירה. בקרב בני נוער יוצאי קווקז, למשל, על-פי מכון ברוקדייל, שגם הוא מיוצג כאן, שיעור הנשירה עומד על 25% בני 16 ומעלה. אולי אותן שעות שמשרד החינוך נותן, ואולי גם סוף-סוף חלק מהן מגיע ליעדן, בכל-זאת חסר לנו הגיבוש מסביב של משרדי ממשלה אחרים או של הרשות המקומית.

יש תופעה מאד מעניינת של קציני ביקור שממונים על 75% ממשרד החינוך ועולה אחת התשובות היפות. אפשר לבדוק את המספרים, אבל הבעיה היא תמיד גם מה עושים ולא מה מתכוונים לעשות. זה רעיון יפה, אם תוכלו להרחיב על זה, כי אני רואה שזה בהחלט נסיון לתת תשובה.

קודם-כל, מאד רציתי לראות מי זאת אביטל, כי מאד התרשמתי מהמסמך הזה. יישר כוח. אין לי רצון להתווכח עם נתונים, אבל יש לי רצון להתווכח עם המונח מה זה נשירה.

ראו, הנתונים שבידינו, ולדעתי הנתונים שבידי הממלכה, נקרא לזה עכשיו, ושמוצגים פה, הם נתונים של ילדים שאולי או לא הגיעו או יצאו ממערכת החינוך. משמע, שנקלטים אצלנו. אבל צריך לזכור שגם בנושא הזה יש עוד מוסדות במדינה שמוצאים אפשרות לקלוט ילדים עולים שלא מצאו את מקומם בבית-ספר. ילדים נקלטים במשרד העבודה, ילדים נקלטים בהכשרה מקצועית. אנחנו לא יודעים על זה, ובנתון הזה, לדעתי, אין התייחסות לחבורה.

זה כתוב.

מבחינת הנתונים הילדים האלה ישנם. גם אני פוגשת אותם, כי לשמחתי יש לנו היום יחסי עבודה טובים מאד עם משרד העבודה.

אני מדברת על הצד האחר, ילדים שעוברים לכיוון החינוך החרדי, וגם זה ישנו. הם נקלטים במסגרות ואנחנו לא יודעים על זה, אבל הם נקלטים במסגרות האלה.

אני גם רוצה לומר שיש ילדים שמגיעים בדרך כלל בגיל בוגר יותר, ולא משתלבים במערכת החינוך, ואני לא שמחה על כך, אבל הם לא ברחוב. הם יוצאים לעבודה, הם נמצאים בחוגים, במתנ"סים. לא הכל רע. מעבר לעובדה שאני האחרונה שארצה להגיד שיש גם רע, ואנחנו צריכים למצוא את הטיפול בו.

חבר-הכנסת וילן, לשאלתך בנושא הקב"סים, זו תרופה שאנחנו רואים אותה כתרופה מצוינת. תרופה בכך שכשאני היום סוף כל סוף משווה נתונים, אז הנתונים שנותנים לי הקב"סים ונתונים שנותן לי המחשב הם דומים. פעם במשרד החינוך היה פער של 20% בין הנתונים. מדוע? כי הקב"סים יודעים היום היכן כל ילד נמצא, לאן הוא זז. מפנימיות שלנו לא מנשירים ילד אלא אם מוודאים שיש גוף שקולט אותו במקום מושבו הקבוע. זאת אומרת, יש פה באמת טיפול פרטני, וזה הצד המלא של הכוס ואני מאד מבקשת לא לזנוח אותו. זה מעבר לפעולות חינוכיות רבות שנעשות במיוחד לקווקזים, במיוחד-במיוחד ליוצאי אתיופיה – נעשות פעולות חינוכיות רבות.

תודה רבה. רחלה שיפר, יש לך מה להוסיף על דברי המנכ"לית? בבקשה.

יש לי להוסיף לגבי המסמך של אביטל אפל, שחתכה את זה, או בגלל העשור, בגל העלייה, או מסיבה אחרת שלא ידועה לי, דווקא ב-1996.

לא, מ-1996 ואילך.

חשבתי מה הסיבה לנקודת המפנה הזאת בנתונים. גם שם נשירה גוברת דווקא בנתונים האלה. אפשר להסכים או לא להסכים, אבל כולם יודעים שמ-1996 ירד מספר העולים במידה ניכרת, בין 65,000 ל-73,000 עולים, כשעד 1995 המספר היה מ-190,000 לשנה עד 200,000 בשנת 1991, ואחר-כך נע מעל 100,000.

הירידה הזאת שהחלה במספרים שמתחת ל-100,000 בגלי העלייה הביאה בהכרח לפיזור יותר גדול של הילדים בין בתי הספר. זאת אומרת, אם לפני-כן טבלת הקצאת השעות שלנו, שהיתה מבוססת על ריכוזים גדולים, כלומר על מקבצים של 30 ילד שבאים במהלך שלושה חודשים לבית-ספר אחד, הרי שעקב הירידה במספר העולים הפיזור נעשה גדול יותר. פיזור גדול יותר אפשר שהוא בהכרח מקטין במשהו את היכולת של בתי הספר לעשות שימוש מכסימלי בשעות שעומדות לרשותם. זאת אומרת, אם יש להם רק ארבעה ילדים ורק שש שעות בחטיבה העליונה, אז מאד קשה בתקופה כזאת לתת מענה לכל הצרכים הנלווים, ונראה לי שזה דבר שצריך לחשוב עליו לא כמכת טבע שצנחה, אלא שיש לה הסבר מעבר לפילוחים של האוכלוסייה שהגיעה במהלך חצי העשור האחרון.

תודה רבה. דבורה מרחבי, בבקשה.

אני אחראית על קציני הביקור הסדיר. יש היום 311 קציני ביקור סדיר ברחבי הארץ. אין ויכוח שיש צורך ביותר, אבל קציני הביקור הסדיר באמת מאתרים את הילדים כבר בשלב הראשון שהם בסיכון לנשירה והמחלקה מפעילה כמה תוכניות חשובות, שאחוז השתתפות העולים בהן הוא גדול בהרבה מהאחוז שלהם באוכלוסייה. כלומר, הילדים שנמצאים בסיכון במקומות שיש בהם תוכניות, כמו מועדוניות משפחתיות, מנע, טיפול בפרט וכו', ביישובים שיש בהם ריכוז של עולים האחוז של ילדי עולים שנמצאים בתוכניות האלו גדול בהרבה מעבר לאחוז שלהם באוכלוסייה.

חשוב לי לומר עוד דבר, שאנחנו עשינו מאמצים מאד גדולים, כשמתפנות משרות או חצאי משרות, וכו', להכניס במקומות שיש בהם עולים קציני ביקור סדיר מבני העדה, דוברי השפה ומביני התרבות, מפני שיש לכך חשיבות רבה. הרבה פעמים יש הרבה מאד אי-הבנות, ואני חושבת שזה חלק מן הכאב של ההגירה, שאי-אפשר להגיד שהכל בסדר, כי תמיד יהיו בעיות של אנשים שבאו מקרוב, בני נוער שמגיעים לתרבות אחרת, שלא קל להם ולא קל לישראלים גם לקבל אותם. אני חושבת שאלה דברים מובנים מאליהם למי שקצת מתמצא בנושא.

מתוך 311 קציני ביקור סדיר יש לנו 25 קציני ביקור סדיר ייעודיים לעולים, כשמתוך ה-25 האלה 11 הם עולים מברית-המועצות לשעבר ואתיופיה, ו-14 נוספים שהרבה פעמים הם דוברי השפה אבל כבר אי-אפשר לקרוא להם עולים חדשים בעצמם. באחוזים זה הרבה. מעבר לזה שהמנהל יספר שגם מתוך הפנימיות, מעבר ל-311 קציני ביקור סדיר, יש היום קבס"ים בתוך פנימיות כדי לקשר עד כמה שאפשר בין הקהילה ובין הפנימייה.

אני רוצה לשאול כמה שאלות. קודם-כל, משרד החינוך הוא אחד ממוקדי הקליטה, מטבע הדברים. בתחילת שנות התשעים הייתי יושב-ראש הפורום הציוני ואני זוכר שמהתחלה נתקלנו בבעיה גדולה של פער הגיל בין תוכניות, במנטליות, בתרבות ובלימוד. ב-1993 שר החינוך היה אמנון רובינשטיין והוא עשה מאמץ אדיר יחד עם קרן קרב ובשיתוף-פעולה עם ארגון מורים-עולים, ומופת, להכניס לבתי הספר שיש בהם עולים רבים שיטות לימוד חדשות של פיסיקה ומתימטיקה, וזה פתר חלק מהבעיות.

בזמן האחרון אנחנו שומעים שוב ושוב על קשיי קליטה, ואני רוצה לשאול. ראיתי כאן טבלה של משרד החינוך – השוואה בין נתוני תשנ"ח לתשנ"ט בקרב עולים חדשים, ואת תשומת-לבי משכה ההערה: זאת מכיוון שאין מידע על שיעור בני קבוצת הגיל שאינם לומדים בבתי-הספר. זאת אומרת, לפי מה שכתוב כאן אין לנו סטטיסטיקה כמה עולים יש במדינת ישראל, כמה מהם באמת לומדים בבתי-ספר וכמה מהם לא לומדים. אם אין סטטיסטיקה כזאת, זה מאד בעייתי. יש לנו חוק חינוך חובה וכדי ליישם אותו צריך לדעת קודם-כל נתונים. לכן אני מבקש לדעת אם יש או אין סטטיסטיקה כזאת.

נהוג לחשוב שקליטה של מבוגרים היא מאד בעייתית, וילדים נכנסים מהר מאד למסלול, מתחילים לדבר עברית וזה בסדר. מהמצב בשטח אנחנו רואים שיש גיל מאד בעייתי, במיוחד 13 ומעלה, כאשר צעירים נכנסים למערכת החינוך. הבעיות מתחילות עם לימוד השפה העברית.

על כן שאלתי על שעות עזר לעולים. אני יודע שבתי הספר נותנים פר-תלמיד עולה שעתיים בשבוע לימוד עברית. אם מדובר בתלמיד אחד, זה מעט מאד. מצד שני, לפעמים בבתי הספר יש הרבה תלמידים, אז לומדים רק עברית ואין זמן ללמוד דברים אחרים. פר-תלמיד זה מעט מאד, ואנחנו שומעים תלונות על כך מכל הכיוונים. מצד שני, אולי יש דרך לחלק את זה בצורה יותר הגיונית, כי כל הזמן אנחנו שומעים מכל מיני מקומות על מצבים קיצוניים, או שיש מעט מאד שעות – כפי שאמרת, 64,000 שעות ויש 60,000 עולים.

לא, כרגע יש 23,230 זכאים. סל קליטה זה ספור אחר.

שלוש שעות פר-עולה, ברור שזה מעט מאד. מצד שני, איך לעשות שיש כתות שלומדות רק עברית ולא לומדות שום דבר אחר, ויש תלמידים בודדים שלא לומדים עברית. בגיל ההתבגרות יש מספיק בעיות גם בלי לדעת עברית, אבל בגיל 13 זו בעיה גדולה מאד. אני מבקש להתייחס לשאלה הזאת.

בעיה נוספת שאנחנו שומעים עליה היא הבדלים בין תוכניות. ילדים בני 12 באים ופתאום מתברר שמה שהם למדו במתימטיקה או פיסיקה כאן לומדים רק בגיל 16, ומצד שני יש דברים אחרים שהם למדו בצורה אחרת לגמרי, או לגמרי לא למדו. זה ענין של התאמת תוכניות. אין דרך מסודרת שמישהו יגשר על הפערים האלה, אין מסלול מסודר.

יש גם בעיות מנטליות, פערים מנטליים, סוג של דרישות אחר לגמרי, האם בית-הספר הוא מקום כדי ליהנות מהחיים או מקום שנכנסים בו לתחרות? אבל בבית-הספר יש גם דברים שכדאי ללמוד. בית-ספר מופת הוא דוגמה שכדאי מאד ללמוד ממנו.

בפורום הציוני עשינו קבוצות של שיתוף-פעולה בין מומחים – פסיכולוגים, מורים. אני חושב שהגיע הזמן שיהיה - - -

שמעתי שהזכרת את מופת, וזה הדאיג אותי. אמרו שחלק מתלמידי מופת הם כאילו נושרים כי הם לא רשומים בקובץ התלמידים של המשרד. רציתי לברר על מה מדובר.

זה כשלון שלכם.

גברתי המנכ"ל, אני חושב שיש טעם להקים צוות היגוי משותף למורים ישראלים ומורים עולים, שבתוכו יהיו גם פסיכולוגים עולים, והמטרה תהיה לפתח תוכניות שיעזרו ויתנו תשובות לאותם מסלולים שחסרים היום.

דרוש עוד דבר – פנימיות יום שיש היום ביסודי ובחטיבות הביניים – אין היום בבית-ספר תיכון. לעולים זה דבר מאד נחוץ ומאד חשוב. כי, כפי שאמרתי, כשילד בן 13 ומעלה עולה ארצה זה גיל קריטי וחשוב מאד שיהיו פנימיות יום בתיכון.

נושא אחר. אולי הגיע הזמן לבטל לגמרי את אזורי הרישום ולעודד תחרות בין בתי הספר. אני מכיר הורים רבים שמעדיפים להסיע את ילדיהם שעתיים בבוקר מאשדוד לבאר-יעקב לבית-ספר טוב. אבל זה יוצא מן הכלל. תמיד יש אזורי רישום. אני לא יודע עד כמה זה חשוב שנמשיך עם השיטה של אזורי רישום, כי אני שומע שאנשים רבים מביעים רצון שתהיה להם בחירה יותר חופשית.

כנראה שאתה נפגש עם אנשים שילדיהם יכולים ללמוד בבתי-ספר הכי טובים. אני חוששת לילדים שלא יכולים להגיע לבתי-ספר הכי יוקרתיים.

אני מסכים שברגע שאנחנו מכניסים יותר תחרות, צריך לדאוג שהחלשים לא ייפגעו, אבל בכל-זאת אולי אפשר להכניס דרגות של חופש.

דבר אחרון, תפקידן של הרשויות המקומיות. הייתי שר הפנים ואני מכיר את כל הבעייתיות כאשר מעבירים כסף דרך משרד החינוך ודרך משרד הפנים, אבל לא על זה אני מדבר עכשיו. גם קיבלתי תלונות רבות מחברי מועצות, והיום יש גם הרבה חברי מועצות שהם נציגי הילדים שמבינים את הבעיות, ולא רק נציגים של עולים, שרוצים שלמועצה יהיה יותר "סיי" כאשר מגדירים איזה סוג של בית-ספר מתאים לעיר הזאת, אנחנו רוצים בתי-ספר "שובו", או לא רוצים בתי-ספר "שובו"; אנחנו רוצים יותר בתי-ספר עם סוג חינוך כזה.

יש מועצות שבהן ראש העיר באמת משקיע תקציב גדול לחינוך. כמו יקנעם, למשל, או אור-עקיבא, שם מחפשים מאיפה אפשר לקחת עוד כסף ולהשקיע בחינוך. יש ראשי ערים שהרבה פחות מתעניינים בחינוך ואז המועצה רוצה להכריח אותם. אבל היום אין הרבה אפשרויות והם כמעט כמו כספומט, צריכים לקחת כסף ולהעביר אותו רק לדבר מסוים. כך זה גם במשרד החינוך וגם במשרד הפנים. שאלתי היא אם לדעתכם מבחינה מקצועית יש מקום לתת למועצות יותר חופש?

אני רוצה להזכיר את הישיבה המיוחדת שקיימנו בירוחם ושמענו את ראש העיר מתבטא מאד קשה נגד בית-הספר "שובו". הוא ביקש לבטל אותו מפני שהוא הורס לו את כל מערכת החינוך המקומית. כך שהנושא הזה הוא לא כל-כך בהסכמה אצל כולנו.

יש מספר עיריות מאד מרוצות ויש מספר עיריות שהן מאד לא מרוצות.

אבל זה לא אומר שהוא משקיע פחות בחינוך.

אני מצטער שהזכרתי את בית-ספר "שובו". כאשר הזכרתי את יוקנעם, אני חושב ששם אין בכלל בית-ספר "שובו".

אני הדגשתי שלראש העיר צריך להיות יותר חופש החלטה, שתהיה לו אפשרות לסגור את בית-הספר. כי אם המועצה החליטה שהם רוצים במקום זה בית-ספר ממלכתי-דתי, או בית-ספר מסוג "מופת" – שההורים עצמם דרך המועצות יוכלו להחליט מה הם רוצים. על זה אני שואל.

תודה רבה. חברת-הכנסת סולודקין, בבקשה.

נושא הדיון שלנו הוא חשוב מאד. אני חזרתי מביקור בארצות-הברית ודווקא ביקרתי בבתי-ספר של יהודים קונסרבטיביים וראיתי גם את התהליך של חינוך והדרכה שיש שם, וגם את ההישגים שלהם.

בבית-ספר תיכון יהודי באזור וושינגטון אין בכלל נשירה. שנית, העולים מקבלים מלגות כדי ללמוד בבתי-ספר אלה. לא רק שאין נשירה. גם בפרינסטון התלמידים מסיימים את הלימודים בהצטיינות.

גם אצלנו התלמידים מסיימים בהצטיינות.

יש לי הרגשה לא טובה בגלל מה שקורה בבתי-הספר בהשוואה למה שהיה בקדנציה הקודמת. אני מקבלת הרבה תלונות על רמת החינוך בבתי-הספר, במיוחד בדרום, על האווירה השוררת בין העולים לבין הוותיקים בבתי-ספר בדרום הארץ, וגם על התפקוד של המורים ושל המנהלים כלפי תהליכי הקליטה.

אני כתבתי לך ואת ענית לי, כאשר לפני שנה היה מקרה מאד עצוב שילדה בת 12, ויקטוריה מרימונסקי, התאבדה בבית-ספר בבאר-שבע על רקע של קשיים בקליטה, חוסר שעות נוספות ללימוד עברית, ואדישות ואטימות של מנהלת בית-הספר. היא התאבדה חצי שנה לאחר עלייתה לארץ. ביקשתי משר החינוך דאז, יוסי שריד, להקים ועדת חקירה לבירור המקרה. מינו ועדת בדיקה וקיבלתי את הנתונים וגם דו"ח של ועדת הבדיקה.

אני רוצה לומר שלא רק שאני לא מרוצה. ראיתי הרבה דברים שמגנים על כבוד בית-הספר ולא על חייהם של תלמידים-עולים.

היה מקרה חמור בבאר-שבע, שם יש תנועה לא כל-כך נחמדה שנקראת "הפנתרים הלבנים", ואף אחד בבית-הספר שטעה, הרבה ובגדול בקשר לתהליכי הקליטה, לא נענש.

יש לי הרגשה שכשאנחנו יושבים כאן ואומרים שלכל תלמיד יש שעתיים או שלוש שעות נוספות, זה אימפוטנטיות, כי אי-אפשר לקלוט בצורה טובה עם מספר כל-כך קטן של שעות. אני חושבת שהעובדה שהמצב הפוליטי לא מאפשר שיהיה לנו שר חינוך במשרה מלאה מאד משפיעה על דגשים בתהליכים במשרד החינוך. אני גם חושבת שהעובדה שארגון מורים-עולים למעלה מחצי שנה לא קיבל שום כסף ושום תמיכה, גם כן אומרת משהו על ההתייחסות לתהליכי הקליטה של תלמידים-עולים.

אני אפנה אלייך, גברתי היושבת-ראש, וגם אל יושב-ראש ועדת החינוך. אני חושבת שאנחנו צריכים לקיים ישיבה משותפת בנושא האינטגרציה, שהוא נושא חמור מאד, בענין הילדה מבאר-שבע, ולצאת עם מסמך מה עושים עם קשיי הקליטה, עם שעות נוספות ועם המצב שלא משתפר בבתי-הספר בישראל.

תודה רבה.

רשות הדיבור למנכ"לית משרד החינוך, בבקשה.

יש הרבה דברים, אבל אני רוצה להתייחס לענין של הילדה שהתאבדה. מאחר שהגיעו אלי בקשות, או הבעות אי-נחת מדו"ח הוועדה, קראתי בו שוב בעיניים אחרות, ואשר על כן ביקשתי למנות מישהי חיצונית למערכת, אשת חינוך שאני בטוחה שהיא תבדוק את הענין לפני ולפנים, ואם חלילה היתה איזו שהיא תחושה שרצו לתת גיבוי למנהלת או לצוות חינוכי, ולא נעשתה בדיקה לעומק, אני בטוחה שהבדיקה עכשיו תאיר את עינינו בצורה אחרת, אם צריך, לכל הממצאים, ואנחנו כמובן נשתף אחרים. אנחנו רוצים ללמוד מהענין הזה, כי הטרגדיה היא של כולנו , לא של אדם לבד.

אתמול ביקרתי בבית-ספר בבאר-שבע. למעלה מ-40% עולים חדשים, רובם יוצאי חבר העמים, הם אלה שקיבלו את פני. ילדים מכתות א' עד ד'. הם לא ב"מופת", הם במערכת שלנו, אבל הם למופת.

אז למה "מופת" לא במערכת שלכם? זאת השאלה.

ראיתי שם ילדים שמחים, עם הורים שבאו ללוות אותם.

גם ההורים שמחים?

ההורים מאד שמחים והם משבחים את המערכת החינוכית.

אינני יודעת כמה יספיקו לדבר, כי אנחנו נהיה קצת בלחץ של זמן. הנושא מאד כאוב. אני בכל-זאת רוצה להעלות דבר שאנחנו נוטים לשכוח, והוא מורים-עולים. אנחנו רגילים לחשוב תמיד, באו עולים, יפה מאד, וחושבים מיד על התלמידים. זה טבעי. הרבה מאד מורים עלו לארץ, וגם פסיכולוגים, וחייבים למצוא דרך לקלוט אותם בצורה הטובה ביותר ולשלב אותם בעבודה. למשל, יש לא מעט ילדים לא-יהודים, ואני שומעת כמה הם עשויים לסבול בבית-הספר. יש הרבה פסיכולוגים עולים חדשים. אני מאד מבקשת שתהיה פתיחות לענין הזה.

יש הרבה מאד כוחות הוראה – פסיכולוגים עולים, ואני רוצה לייחד ישיבה לנושא ההשתלבות שלהם במערכת. כי המערכות סגורות, אין תקנים, והם לא נכנסים למערכת.

נושא אחר שעלה בוועדה הוא הנושא של מופת. לרוב חברי הכנסת בוועדה יש התרשמות מאד טובה ממופת, ואנחנו מרגישים שהמערכת לא רואה את הפעילות הזאת בעין מספיק יפה. ייתכן שנקיים ישיבה פתוחה, עניינית בנושא הזה. אם ההורים מרוצים והתלמידים מרוצים, והמערכת פחות מרוצה, וחברי הכנסת מצד שלישי בכל-זאת מביעים עמדה ציבורית שקיימת, אולי כדאי שנבחן את זה ונראה איפה יש טעות.

לבדוק למה הם מחוץ לגדר.

זו מחשבה לדיון.

בעוד חודשיים זה לא יהיה נושא לדיון, מפני שגם מופת וגם איגוד מורים-עולים יחוסלו על-ידי המערכת.

קריאת ביניים. הדיון על מופת צריך להיות במסגרת דיון משותף עם ועדת החינוך בנושא שקרוי בחירת הורים, אזורי בחירה, קיום האינטגרציה שמדינת ישראל מחויבת לה על-פי החלטות הכנסת. אני פקידה בענין הזה, אני לא קובעת מדיניות.

הדבר הזה לא השתנה, ולכן הרתיעה שאת רואה היא משום העובדה שמופת הוא מופת בקרב העלייה מרוסיה. בקרב העלייה הוותיקה של ישראל יש לנו רעיונות אחרים ומאד יצירתיים לכל מיני בתי-ספר ייחודיים, ואנחנו מחויבים לשמור ולבדוק את המאזן של האינטגרציה במדינת ישראל.

עוד לא נוצר משהו אחר במקום, ויכול להיות שהגיעה השעה לקבוע משהו אחר, אבל לא אני זאת שקובעת.

ניקח דוגמה קצת פחות אקסלוסיבית – ארגון מורים. אמרתי שאמנון רובינשטיין עשה מאמץ אדיר והכניס את ארגון מורים בגדול למערכת, והיום הם עוד פעם בחוץ.

הם לא בחוץ. הכסף ישנו ושמור, ואם הוא יוחזר בתקציב המדינה ללא ניצול, אתם ואני - - - הכסף ישנו. יש כללים של תמיכות, ולא אני קבעתי אותם. זה גול עצמי למדינה בהרבה נושאים, לא רק בנושא של מורים-עולים.

הקריטריונים של מורים-עולים כבר פורסמו סוף-סוף, אבל על-פי החוק אין לנו זכות לקיים את הוועדה.

אני רוצה להגיד לכם שבנושא מורים-עולים הגעתי להסכמה עם האוצר. אנחנו מקבלים אישור מיוחד שהכסף שישנו לא יילך לאיבוד ויעמוד בתחילת שנת התקציב הקרובה, כדי שנוכל אז להפעיל את ועדת התמיכות וניתן באותה שנה פעמיים. כלומר, גם עבור מה שהיה ולא הצלחנו לנצל, וגם עבור מה שיהיה בשנת התקציב החדשה.

אני לא מכירה את אדוני, אבל האמן לי, הרבה שעות השקענו בחיפוש דרך איך כן לשלם, כי אנחנו מעונינים בפעולה הזאת. אנחנו מחויבים לתקנות קשות מאד, שכולנו מתפרנסים מהן, ולא תמיד בכיף.

כדאי שהמערכת גם תכיר את יושב-ראש איגוד מורים-עולים.

אני מכירה את היושב-ראש הקודם. לפני כמה שנים עסקתי בזה.

חשוב מאד להדגיש את הנושא, בוודאי בוועדה זו, כי בוועדת החינוך לא כל-כך עולה השאלה שעולים חדשים יהיו חלק מן המערכת.

חבר-הכנסת יורי שטרן, בבקשה.

אני מצטער ומתנצל על כך שדיון כל-כך חשוב מתקיים בתקופה שכולנו רצים לכל מיני ישיבות בוועדות, וגם אני עוד מעט אצא. אני חושב שכדאי שנקיים – לא במסגרת של ישיבת ועדה רגילה אלא יום עיון – כי הנושא הוא יותר מדי כואב.

מערכת החינוך פספסה את העלייה פעמיים. היא פספסה אותה כתלמידים, וההצלחה היא מאד מוגבלת לעומת מה שהילדים היהודים היו מקבלים ולאלו הישגים היו מגיעים אם הם לא היו עולים ארצה. כאן הם יורדים ברמה. זאת אומרת, יש פה הידרדרות של הדור הצעיר לעומת המצב שאליו היו מגיעים ללא העלייה. זה מעין פשע שנעשה במדינה, כמובן, ללא כוונה.

לגבי הילדים בני העלייה מאתיופיה קשה לי לפסוק בכיוון הזה, אבל העובדה שילדים אתיופים שנולדו בארץ מהווים אחוז גבוה פי כמה בקרב משתמשי הסמים גם היא מצביעה על כשלון נוראי. הכישלון הזה נובע גם ממערכת החינוך וגם ממערכות חברתיות ואחרות. היכולת של בתי-הספר מוגבלת, אבל יש להם כמובן תפקיד מאד חשוב, ואת התפקיד הזה, לדעתי, אתם לא ממלאים.

הפספוס השני נוגע דווקא לעלייה מחבר העמים, ההזדמנות שניתנה למערכת החינוך הישראלית לעלות כמה כתות. אינני חושב שהיתה תקופה אחרת, לפחות בכמה העשורים האחרונים לקיום המדינה, שבה ניתנה הזדמנות למערכת החינוך לקלוט כל-כך הרבה מורים מעולים, במיוחד במקצועות שהם ברמה נמוכה בארץ: מדעי טבע, מתימטיקה, חלק ממקצועות האמנות. אנשים שבדרך-כלל לא היו זזים מהמקום או היו גדלים פה, לא היו מגיעים בכלל לבתי-ספר, אבל המציאות דחפה אותם מהאקדמיה וממקומות אחרים בעבר שלהם, אל ההוראה.

אני ציפיתי בתחילת שנות התשעים, וגם כתבתי על זה מאמרים, שאחת התוצאות של העלייה היא מהפך בחינוך. שלפריפריה יגיעו מורים מעולים, שרמת בתי-הספר תעלה, שרמת החינוך הטכנולוגי תעלה פלאים. זה לא קרה כמו שציפיתי, וזה פספוס אך ורק של מערכת החינוך, וזאת מדיניות שנמשכת. אתם דוחים החוצה את כל היוזמות החדשות. אתם דוחים את המורים הטובים, אם הם לא מתאימים עצמם למערכת החינוך הנוכחית עם כל הנהלים שלה, שלדעתי הופכים להיות עוד יותר גרועים.

כל הרעיון של אינטגרציה שהוא מתן הזדמנות לחלשים לצאת מהחולשה ולגדול, פועל להיפך. לוקחים את המצטיינים ומורידים אותם – וזה לא מהיום, אבל השטח האפור שנוצר בין התלמידים הוא נורא ואיום. לכן גם מופת לא נקלט ולכן גם מורים-עולים לא כל-כך מצליחים, ושובו, וכל היוזמות האלה שהיה צריך לא רק לברך עליהן אלא לתמוך בהן, לפתח אותן וללמוד מהן, לתקן במקום שראוי לתקן ולאמץ את הכיוונים החדשים, זה לא קורה, והתוצאה היא לא רק פגיעה קשה במבוגרים, פגיעה קשה בילדים עולים, כי זה היה יוצר אווירה הרבה יותר ידידותית והרבה יותר נוחה לקליטתם, אלא בסופו של דבר זה פספוס נוראי של מערכת החינוך. ואם אנחנו רואים היום את התוצאות במבחני מתמטיקה, שאנחנו נהיה האחרונים בעולם, איפה אנחנו עם האחוז אולי הכי גדול של מתמטיקאים פר אלף תושבים. אני חושב שאם אנחנו לוקחים את הפרמטרים של תשומות, כמה כוחות יש לנו וגם כמה כסף אנחנו משקיעים בחינוך, ורואים את התוצאה לעומת סינגפור או איראן – איזה מין דבר זה? ההישגים ברוסיה, שזאת מדינה מתפרקת ואין שם כסף לחינוך, גבוהים מההישגים של התלמידים היהודים במדינת ישראל. ואם את לוקחת את ההישגים של רוסיה, כל המשלחות שהם שולחים לתחרויות במתמטיקה, כולם יהודים.

מה קורה עם אותם ילדים, עם אותן משפחות שעולות ארצה? איך אתם הצלחתם במערכת החינוך להוריד להם את הראש? לדעתי זה מצב קטסטרופלי ובדורות הבאים אנחנו "נאכל" את זה.

את מדברת על אינטגרציה ועל כל מיני נהלים. זה בכלל פלא איך המוח היהודי ממציא פטנטים, שאחר-כך כל משרדי הממשלה לא מסוגלים להתמודד אתם. הם בעצמם קבעו כללים שלא יכולים לצאת מהם.

על האינטגרציה אתה אומר את זה?

גם על האינטגרציה, אבל כעת התייחסתי לדברייך על ההנחיות של החשב הכללי ועל הכלל של מניעת כפל תמיכות.

אם את כמנכ"ל, ולא רק את, רואים שזה מביא לאבסורדים, למה אתם לא מכנסים את ועדת המנכ"לים עם החשב הכללי ומנסים למצוא נוהל חדש? הרי אתם רואים את הפגיעה הזאת יום-יום בארגונים הכי תמימים, אפשר להגיד, אלה שעוסקים רק בעבודה ולא יודעים לנסח בצורה מתוחכמת את הפניות שלהם, שמאפשרות לחלוב את כל הפרות, למרות הנהלים.

אתם רואים את הפגיעה הזאת ואתם לא צועקים געוואלד וקוראים לנו חברי הכנסת לקיים פה ישיבות על גבי ישיבות כדי לפתור את הבעיה. זה פשוט לא ייאמן.

אני שמעתי, ואני מקווה שאני טועה, שאתם רוצים לאחד את מח' הקליטה עם מח' הרווחה, שזה בכלל מכניס את כל התלמידים העולים לקטגוריה של חלשים, של נזקקים, כאשר אנחנו צריכים לפתח את המצוינות. אם זאת הרפורמה שאתם הולכים לעשות, זאת פגיעה נוספת. אני מבקש, אם יש תוכניות כאלה, לא לבצע אותן.

כבוד היושבת-ראש, בנסיבות הקיימות הדיון הזה נפל על היום ועל התקופה שאי-אפשר לשבת ולדון.

אולי תהיי מוכנה שנקיים בהקדם עוד ישיבה בנושא הזה.

בהחלט. אני לא הולכת לבחירות.

אני מציע שנקיים יום עיון בנושא הזה, ביום שאין ישיבת כנסת, כי זה נושא שמחייב שעות וברמה מאד-מאד יסודית לשבת ולאפשר לכמה שיותר אנשים שמביאים את האלטרנטיבה, להציג אותה, להסביר אותה, להראות את ההישגים ואת הבעיות, ואולי כך נוכל ליצור שינוי במערכת.

זה רעיון טוב.

אני מתנצל שאני צריך ללכת.

רשות הדיבור למר חייב להב. בבקשה. אחריו – יחיאל שילו.

אני רוצה לדבר על היבט נוסף. מעבר להיבט של המאמץ למנוע נשירה המשרד עושה, כמובן, מאמץ נוסף, וזה טיפול בנושרים בקהילה באמצעות היחידות לקידום נוער. לא מזמן התקיים כאן דיון בנושא הזה ופרסנו את הפעילות שלנו, ואני חושב שחשוב לראות את זה גם בתוך הפרספקטיבה. זה מאמץ לא פשוט, ולמרות המספרים הכואבים המשרד לא מרים ידיים. אנחנו נמצאים גם בקהילה עם העובדים של קידום נוער. אנחנו מטפלים ב-3,500 בני נוער עולים גם מחבר העמים וגם מאתיופיה. מתוכם 670 בני יוצאי אתיופיה, ויש גם קבוצה גדולה מאד של יוצאי קווקז, שחשוב להזכיר אותם על רקע הנתון הלא פשוט של הנשירה בתת-קבוצה הזאת.

הפעילות במישור הזה נעשית – א. כדי להחזיר את מי שאפשר להחזיר. ב. את מי שאי-אפשר להחזיר, לייצר מסלולים אלטרנטיביים של למידה, של הכנה לעולם העבודה ושל הכנה לגיוס. את הדברים האלה פרסנו כבר כמה פעמים בוועדה זו, ואני חושב שחשוב לראות את זה גם בתוך הפרספקטיבה של הדיון היום.

יש לנו בעיה, שהמנכ"לית לא מגיעה לכל ישיבה שלנו.

מר יחיאל שילו, בבקשה.

מחצית מהאוכלוסייה שלנו היא אוכלוסיית עולים, חלקם אתיופים וחלקם יוצאי ברית-המועצות לשעבר. אם אנחנו מסתכלים על המושג כפי שהמנכ"לית דיברה, שזה רק ילד שאינו עובד ואינו לומד לפי ההגדרה המקצועית, אני יכול לומר שמרבית הילדים שעוזבים את הפנימיות נקלטים בסופו של דבר במערכת החינוך הרגילה והמקומית.

אני יכול לומר שבשנים האחרונות יש בלימה גדולה מאד מבחינת עזיבה. אני לא קורא לזה נשירה, כי הם עוזבים ונקלטים במערכת העירונית. יש בלימה גדולה של אלה שעוזבים את הפנימיות ועוברים לקהילה.

בשנתיים האחרונות הכנסנו פונקציה חדשה של קב"ס פנימייתי ב-22 פנימיות ואנחנו הולכים להרחיב את זה. תוכניות נוספות שלנו אלה מחנות הכנה. ילדים חדשים שמגיעים לכתה ז', ח' וט' במערכת החינוך הפנימייתית עוברים מחנה הכנה של חמישה ימים לפני כניסתם למערכת הפנימייתית. מעטים מביניהם שלא מוצאים את מקומם, עוזבים. אנחנו רק צריכים להבין שלא כל ילד "בעייתי" שמגיע למערכת הפנימייתית מסוגל להחזיק מעמד ולהסתגל לאותה מערכת.

לפני מספר שנים היתה לנו תוכנית של קרוב לאלף תלמידים בנושא פנימיות יום, שלמעלה מ-70% מהם היו יוצאי ברית-המועצות לשעבר ויוצאי אתיופיה. בגלל בעיות תקציביות יצאנו מהענין הזה. יש לנו כוונה, החל מהשנה הבאה להיכנס גם לנושא פנימיות יום.

לכל פנייה ופנייה יש, כמובן, תוכניות למניעת נשירה. במערכת הפנימייתית יש מודעות גדולה מאד לנושא של מניעת נשירה ומניעת עזיבה של פנימיות. אנחנו לא מעזיבים אף ילד.

דרך אגב, 50% מהילדים בדרך כלל עוזבים מרצונם. הילדים שמורחקים מהפנימיות מורחקים על רקע של התנהגות מאד-מאד בעייתית, ולא כאן המקום לפרט. עד כאן בקצרה.

תודה רבה. אברהם ירדאי, בבקשה.

בשנים האחרונות, ובמיוחד בשלוש-ארבע השנים האחרונות אנחנו שומעים הרבה דיבורים על חינוך, אבל ככל שמדברים יש יותר פשיעה, יש יותר עבריינות ויותר נשירה של יוצאי אתיופיה. יושבת-ראש הוועדה אמרה שיש תקציב של 230 מיליון שקל ליוצאי אתיופיה. זה סכום מדהים, שאנחנו לא יודעים איפה הוא.

כמו שכולנו יודעים, לפני שש שנים הוקם מרכז היגוי של עולי אתיופיה במערכת החינוך, שהרציונל שלו היה השלמת חינוך של יוצאי אתיופיה בשעות הבלתי-פורמליות. הגוף הזה הוקם על-ידי אמנון רובינשטיין, ולאחר-מכן נתמך על-ידי זבולון המר. הכיוון היה טוב, אבל הגוף הזה הלך מדחי אל דחי והפך לכלי שמשתמשים בו כל מיני אנשים, כל מיני גופים.

לפני מספר חודשים היתה פנייה אל מנכ"ל משרד החינוך ובה זעקה של שמונה עובדים מקצועיים שעבדו במקום הזה חמש-שש שנים, ואין אוזן קשבת. היום יש שם כמה פקידים שמשמשים כמנהלים בכל מיני תארים, וזה לא יכול להימשך.

יש בעיה בקרב יוצאי אתיופיה ומשרד החינוך צריך לדאוג לכך שהתקציבים האלה יגיעו ישר לקהילה ולילדים ולא יילכו לכל מיני כיוונים ויפתרו בעיות של כל מיני אינטרסנטים.

עשו מכרז, והמכרז היה תפור.

מר ירדאי, מנכ"לית משרד החינוך מכירה את הנושא הזה וערה לענין. השאלה אם נראה לך שיש דרך לפתור את הבעיה.

צריך למצוא דרך לניצול התקציב. אם המרכז הזה איבד את הדרך שלו ואת הרציונל שלו, והיום הוא משמש כלי ואמצעי לאגודה לקידום החינוך ולמשרד החינוך, צריך למצוא כלי חדש, אמצעי אחר שבאמצעותו התקציבים יגיעו לבני הקהילה.

אני שייך למרכז ההיגוי ואני חושב שהיה כבר דיון בנושא הזה. אני חושב שלפעמים צריך להגיד גם את הדבר הנכון בסיטואציות, במקרים ובזמן הנכון לאנשים הנכונים. אי-אפשר להעלות ענין אישי וכל פעם להשתמש בו כקרדום לחפור בו. זה חבל. אני חושב שהנושא של חינוך ילדי אתיופיה הוא מעל לכל אינטרס אישי של כל אחד מאתנו. תאמיני לי, האינטרסים האישיים שלנו הם זניחים לעומת הצרכים של כל הילדים.

אבל את זה כל אחד אומר.

אפשר לדבר על נושאים רבים, ואני גם מסכים עם חבר-הכנסת יורי שטרן שהציע לבוא עם רעיונות אופרטיביים לביצוע ולבחון מה מביניהם יכול לתת מענה.

עם זאת, הטיפול צריך להיות ברמה אישית של התלמידים. אנחנו רואים, למשל, שחוסר תפקוד לימודי הוא אחד הגורמים שמנשיר את הילדים, מכל מיני סיבות. כשילד לא משתלב בכתה מבחינה לימודית, הוא מרגיש לא נוח, למחרת הוא מאחר ומשם הוא מידרדר ויוצא החוצה. יש לכך הרבה סיבות, גם חברתיות וגם של מורים. אחד הדברים שקובעים את עתידו של הילד הוא הציפיות של המורים. הציפיות של המורים נגזרות מדברים רבים, אבל אחד הדברים הקשים ביותר הוא, לדוגמה, המוצא של הבן-אדם והצבע שלו. מורים שבונים את הציפיות שלהם על-פי הדברים האלה, אלה דברים בלתי ניתנים לשינוי, כי את המוצא והצבע של בן-אדם אתה לא יכול לשנות. את מצבו הכלכלי אפשר לשנות. אם המצב הכלכלי משתנה, גם המורה משנה את הציפיות שלו. לכן צריך לעבוד על הענין הזה.

יש לי הרבה מה לומר על הענין הזה, אבל הזמן קצר. לכן אומר שני דברים. גברתי המנכ"לית, אני חושב שהנושא של שעות עולים הוא בהחלט משאב מאד משמעותי. צריך לחשוב על הדרך איך אפשר לתת שעות עולים בשעות בלתי-פורמליות. זאת אומרת, לא להוציא ילדים מכתות האם שלהם ולתת להם במקביל למה שיכלו לקבל בכתה, ואני לא רוצה לדבר כרגע על ההשלכות הפסיכולוגיות שיכולות להיות לילד שמוציאים אותו מהכתה, מבחינת הדימוי העצמי שלו. מוציאים אותך מהכתה וכל הכתה מסתכלת עליך, אני חושב שזה דבר חמור.

שעות פנאי. לאחר שילדים-עולים עוזבים את בית-הספר אין להם מסגרת חיובית, כמו חוגי העשרה, או אחרים שההורים שלהם לא מתמצאים בהם, וגם כשהם מתמצאים מצבם הכלכלי מאד קשה ולא מאפשר להם לתת לילדים חוגי העשרה. אני לא מדבר על כל מיני מסגרות שמפתות אותם. צריך למצוא דרך איך אנחנו יכולים לנצל את שעות הפנאי של הילדים לאפיקים חיוביים, כי אחרת ילדים שנמצאים במצב של נשירה סמויה מוצאים בחוץ את הילדים שכבר נשרו מהמערכת, הם מתחברים יחד ומוציאים אותם מהמערכת.

שתי הערות. האחת – שעות עולה. השבוע הייתי בבית-ספר ליאו בק בחיפה, שם לומדים 50 תלמידים-עולים. בשעה 11 מוציאים את התלמיד מהכתה, משיעור מתמטיקה למשל, ואומרים לו: אתה צריך ללכת ללמוד עברית עכשיו. אנחנו יודעים שהילדים האלה צריכים ללמוד עד שעה 1, ואחר-כך יש להם שעות פנאי.

מה שקורה, אותן שעות שהילד ממילא זכאי להן, ואחר-כך הוא מקבל אותן שוב באותן שעות, למעשה המורה נהנה אבל הילד לא נהנה. בעיניי שעות עולה הן אחרי השעה 2, להשלמה. לכן אנחנו יכולים לקבל את האפקט שם בשעות הרגילות שהוא קיבל ממערכת החינוך, ואחר-כך עוד שעתיים או שלוש שעות אחר-הצהרים.

הערה שלישית. היתה ועדת אבוקסיס שהיתה צריכה לבדוק מה קרה עם 230 מיליון שקל שהוקצו לעולי אתיופיה. אלו הסטות תקציביות אפשר לעשות. אולי תגידו לנו מה הן ההמלצות, כי אנחנו מדברים על כך כבר שנתיים.

נשירת התלמידים היא בגיל המעבר, בכתה ו', ומח' לט'. איזה תוכניות משרד החינוך מפעיל כדי למנוע נשירה במעבר הזה מבית-ספר יסודי לחטיבת ביניים ומחטיבת ביניים לחטיבה העליונה? תודה רבה.

אני רוצה להעלות שתי בעיות קשות, שאני מבקש את התערבותה של המנכ"לית בהקדם האפשרי. 1. חינוך פנימייתי של ילדי העולים שהגיעו בזמן האחרון ומגיעים בהמשך. למיטב ידיעתי אין תוכנית ואין תקציב לקלוט את הילדים האלה.

יש תקציב והם לא מגיעים. כבר יש תקציב.

אני הייתי בקשר עם עליית-הנוער, שמוכנים לקלוט אותם, אבל אין תקציב.

למאה הילדים הראשונים יש תקציב, אבל גם המאה לא מגיעים.

למאה ילדים – כן. יש שבעים ילדים במרכז קליטה באר-שבע שאין להם פתרון של חינוך פנימייתי, ואין גם פתרון של חינוך במקום. הם ברחוב. שלמה מולה מסכים אתי בענין הזה. דיברנו על שבעים ילדים ללא מסגרת שנמצאים במרכז קליטה באר-שבע. תבדקו את זה.

חינוך פנימייתי לילדים האלה הוא חיוני וחשוב מאד, והעולים מבקשים את זה לילדיהם. הבעיה היא מעבר למאה ילדים. לאחר שזה אושר בוועדת החינוך, אין תקציב אחר. אם יש, אשמח לשמוע.

נקודה שנייה. בתוכנית למניעת צפיפות בבית-הספר דובר על פיזור הילדים ושמשרד החינוך יסייע בהסעות לבתי-ספר רחוקים. באשדוד יש 88 ילדים.

בעיית ההסעות נפתרה השבוע.

אני שמח לשמוע. תודה רבה.

גברתי היושבת-ראש וגברתי המנכ"ל, לפי הנתונים של מכון ברוקדייל ולפי הנתונים שבידי, 6.3% לעומת 3.5% מכלל האוכלוסייה יש נשירה גדולה בקרב יוצאי אתיופיה. לפי דו"ח הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ל-1999, 20% מהתלמידים יוצאי אתיופיה נושרים בכתה ט'. שלא לדבר על נשירה סמויה, שגם היא אצלנו תופעה מאד חמורה.

ועדת אבוקסיס הוקמה לפני שנתיים ועד היום לא יישמו את ההמלצות שלה, פרט לשתיים. אם היו מיישמים את כל ההמלצות של ועדת אבוקסיס, החינוך של יוצאי אתיופיה לא היה נראה כפי שהוא היום, כולל הנשירה. לכן אשמח לשמוע על יישום ההמלצות.

אני רוצה להתייחס לענין אחד שנראה לי חשוב כשאנחנו דנים בנושא הנשירה. הנתונים פה מתחילים מגיל 14. בדרך-כלל מדובר במיוחד על ילדים עולים וילדים להורים עולים, מדובר גם על אוכלוסייה רבה מתחת לגיל הזה, והרבה פעמים כשכבר מגיעים לגיל 14, אם לא היה חינוך מהגילאים המוקדמים כבר נוצרו כל-כך הרבה תסכולים וכל-כך הרבה מצבים של כשלון וחוסר התמודדות שקשה להחזיר את הילד למצב של למידה תקינה.

לכן אני חושבת שצריך לקיים דיון יותר נרחב בנושא נשירה שיתחיל כבר בגילאים הרבה יותר נמוכים. גם לגבי הילדים שמגיעים לגיל 14 ו-16 ורוצים לטפל בהם, אם אין להם את היסודות של הבנת הנקרא, של למידת מתמטיקה בהתאם לבנייה המדורגת של הידיעה, מאד קשה לתקן את זה בגיל 14 או 16. לכן אני חושבת שצריך לטפל בזה כבר מגיל מוקדם יותר.

גם כשמגיעים לגיל עשר בערך נכנסים כל מיני יסודות של לחץ חברתי, ואני רק יכולה להזדהות עם מה שדוד אמר, שילד שיוצא החוצה אל הרחוב ואיננו מרגיש שיש לו מקום טוב בתוך בית-הספר, הוא כבר נמשך החוצה אל כל מיני השפעות שליליות.

רשות הדיבור לד"ר מיכאל ידוביצקי ממכון מנדל, בית-ספר למנהיגות חינוכית.

אני מאד מתחבר למה שאמרה גב' בן-דור, מפני שהנשירה בגילאים מתקדמים יותר היא איננה סימפטום ואיננה בעיה בפני עצמה. אי-אפשר להתיחס ולטפל באופן ממוקד בבעיה של נשירה מבלי לראות את כל הפרספקטיבה של כל הגילאים. אלה שעלו ארצה לפני שש שנים והצטרפו לבית-ספר יסודי, שם נוצרה הבעיה ואז הם מגיעים בסופו של דבר לבית-ספר על-יסודי והם לא מסוגלים לנשור.

אני רוצה לומר שני דברים. קודם-כל, הצטרפות של תלמידים-עולים לבית-ספר זה איננו שינוי תוספתי כפי שזה לעתים קרובות נתפס בשטח. הצטרפותם של תלמידים עולים זה שינוי מהותי של כל ההוויה הבית-ספרית, וכך זה אמור להיות. מאחר שקיים שוני דרמטי לפעמים, או שוני מהותי, לימודי, תרבותי, חברתי, לשוני, ועל-מנת להתמודד עם השוני הזה בית-הספר חייב קודם-כל להבחין בכך, הוא חייב להיערך בהתאם והוא חייב לעשות את זה באופן מקצועי. הוא צריך להתמחות בדברים האלה, משום שבלי שזה בנוי על בסיס מקצועי, לא ניתן לטפל בבעיות שהן באמת מאד חמורות.

הדבר השני, כהקדמה, אני רוצה להעלות את הענין הלשוני. כמה עובדות שלגביהן קיים קונסנסוס בעולם המחקר והאקדמי וכו'. קודם-כל, ילד שמתחיל ללמוד שפה בגיל מעל חמש – יש כאלה שאומרים שגם מעל שלוש – עבורו מדובר בשפה שנייה ולא בשפת-אם. זו שפה שנייה שנלמדת בצורה שונה לחלוטין משפת האם.

גם האמירה של אפרים קישון, שהיתה פעם בדיחה, שבישראל הורים לומדים לדבר מהילדים וכו', בתור בדיחה זה בסדר, אבל נדמה לי שאנחנו לקחנו את זה ברצינות יתרה. מפני שלימוד השפה עבור ילדים, כולל ילדים קטנים בבית-ספר יסודי, וזה חלק מהבעיה - - -

אנחנו יודעים.

גב' שיפר אומרת שהיא יודעת את זה, וגם היו לנו שיחות על כך. אני חייב לומר שנעשים מאמצים היום, וגם קודם, אבל כנראה שהמשרד לבדו זה לא במנדט שלו, זה לא ביכולת שלו, כי מדובר במאמץ שצריך לגייס את כל המערכות, לא רק משרד החינוך לבדו.

לימוד שפה שנייה לילד הוא קשה ובהרבה מאד תחומים אפילו קשה מזה של מבוגר, במיוחד קוגניטיבית, ברמה של לימוד שפה לא קומוניקטיבית, לא תקשורתית, דווקא בזה ילדים יותר מצליחים וזה יוצר אשליה אופטית, שמחנכים אומרים: הנה, רק חצי שנה בארץ הוא כבר סבבה, אחלה, כמו כולם. אבל הבעיה היא שבין אחלה וסבבה ושליטה אמיתית לצורך לימודים, כשילד ניצב מול טכסט בבית-הספר, בין זה לזה אין שום קשר.

נדמה לי שחבר-הכנסת שרנסקי אמר פה שאחד מבתי-הספר היסודיים בישראל מכוון יותר לצד ההתפתחותי ופחות לצד ההישגי. בבית-ספר יסודי ילדים דווקא שורדים, אבל ברגע שמתרחש המעבר מבית-ספר יסודי לבית-ספר על-יסודי ושם הדגש הוא דווקא על הישגים לימודיים, דווקא שם, לא רק בגלל השפה אבל גם בגלל השפה, הם לא מתמודדים עם האתגרים הלימודיים ונאלצים לעזוב.

אנחנו רואים תופעה גוברת והולכת כאשר שפת האם של התלמידים נעצרת באיזה שהוא שלב, לא מתפתחת, הם לא ממשיכים לקרוא ולכתוב, לפעמים גם לא יודעים לקרוא ולכתוב רוסית או אמהרית, והעברית לא נרכשת בצורה מעמיקה וקוגניטיבית.

חלק מהפתרון לבעיה יכול להיות בבתי-ספר יהודים ברוסיה.

אחוז קטן מאלה שמגיעים לכאן לומד בהם.

כן, אבל אני שוחחתי עם תלמידים וגם עם הורים ומורים, והדבר הבולט הוא שההישגים של התלמידים האלה באנגלית, למשל, הרבה יותר מוכחים מההישגים בעברית. כלומר, גם שם יש מקום לפעילות.

אני חושב שהכיוון צריך להיות הפיכה של כל התחום הזה של הוראת עברית לילדים כשפה שנייה למקצועי, כי לא קיימת אפילו מגמה אחת בכל הארץ להוראת עברית כשפה שנייה לתלמידים. זה תחום, להבדיל מהרבה מאד תחומים, שהוא בידינו. בתחום השפה אנחנו בהחלט יכולים להתערב ולבנות את כל התשתית הדרושה. תודה.

אני מסכימה מאד עם הגישה שהועלתה, שנשירה היא סוף הדרך, זו לא התחלה, ולכן יש מקום להתחיל לטפל בזה גם בבתי-ספר יסודיים. אנחנו נתקלים הרבה מאד בבעיה של ילדים בבית-ספר יסודי שמתחילים לטפטף החוצה מבית-הספר, מה שנקרא נשירה סמויה. מעבר לענין של תוכניות למידה והשתלבות חברתית והנושא של השפה, בהחלט יש הנושא שנכנסת אליו והוא נגישות לבית-הספר. בעיה של תחבורה, שאני שמחה שבאשדוד היא נפתרה, אבל הבעיה הזאת היא סימפטום אחד לערים רבות ולמקומות רבים שילד נאלץ ללכת שלושה קילומטר ברגל. גם אם זה לפי הנוהל בסדר, זה פיסית מאד-מאד קשה. הבעיה היא בעיה. נכון שזה ענין של תקציבים, זה דרך רשויות מקומיות, אבל הנושא הוא מאד-מאד כואב ומאד בעייתי ובהחלט רלבנטי, והוא מתחיל אפילו בכתות יסוד נמוכות.

נקודה נוספת. הוזכרה פה כמה פעמים השאלה של ילדי קווקז. אין לי נתונים סטטיסטיים, אין לי נתונים מבוססים, אבל אני חושבת שכדאי לבדוק את זה. בנתונים שנמסרו פה רואים תמונה בולטת שיש נשירה מוגברת של בנים לעומת בנות. מעניין וכדאי לבדוק לגבי יהדות קווקז אם זה דומה ואם יש קשר בין נישואי בוסר, שהיא תופעה הרבה יותר רווחת ממה שאנחנו יודעים עליה אצלנו, לבין נשירה של בנות מבית-ספר.

בעקבות נתוני הנשירה הג'וינט התגייס לפיתוח ויוזמה ולקידום תוכניות ביחד עם שותפים, גם מוסדיים וגם עירוניים, לקדם תוכניות כמו מעברים, שבדיוק נותנים מענה לאוכלוסייה של ילדים גם מאתיופיה, גם מקווקז, במעבר בין-יסודי לחטיבות ביניים ובין חטיבות ביניים לחטיבות עליונות. אני שותפה, למשל, לפרוייקט כזה בעכו ובאשדוד, בתוכנית שנקראת פל"א – פעילות לימודית אחרת – שנעשית בשיתוף עם משרד החינוך והחברה למתנ"סים, והתוכניות האלה מוכיחות את עצמן בקידום הילדים, וכשנעשה את המעקב על-ידי הצוותים שמלווים את התוכנית נוכל להביא את הנתונים האלה גם לוועדה.

הפנימיות שהיו צריכות להיות רשת ביטחון תחתונה לילדים שלא מסתדרים בבתי הספר, משוטטים ברחוב, אין להם בית שיכול לדאוג שהם יילכו לבית-הספר וילמדו - בפנימיות אלה הילדים מתחנכים בקבוצות של שלושים ילדים ויותר, ילדים מאד בעייתיים. אני רוצה לשאול את נציגי המנהל לחינוך התיישבותי איך הם חושבים שבתנאים כאלה, גם אם יש מגשרים ומקשרים ותוכניות למניעת נשירה, איך בתנאים כאלה מדריך ואם בית, על קבוצה כל-כך גדולה של ילדים, שבמשרד העבודה והרווחה זה מחצית מכך, גם בגיל הנעורים, איך אפשר כך לחנך את הילדים ולמנוע את נשירתם ולשקם אותם?

מבקרת המדינה עמדה על כך בדו"ח לשנת 1996.

הנקודה ברורה.

דוד אלבוים, בבקשה.

רציתי להתחבר לדברים שאמרה לפניי גב' שטייניץ. יש לנו הכלים בתחום הבית-ספרי, בתחום הלימודי. יש מספיק שעות לתלמידים-עולים. הבעיה היא שעות הפנאי אחר-הצהרים, כשכל התחום של החינוך המשלים והחינוך המשלים והקיצוצים בתקציב מעמידים אותנו בפני בעיות קשות מאד של מחסור בכוח-אדם בהדרכה, בעובדים בתחום הטיפול והטיפוח. זה דבר אחד.

דבר שני, אני רוצה להתחבר למה שאמרו כאן חברי הכנסת. אנחנו מדברים פה על תלמידים עם יכולת, ויכולת טובה, אבל אין כלים. צריך לבדוק פעם מהו התקציב לכלים ברמה גבוהה יותר, של מה שנקרא היום "היי-טק", תקציבים לקניית מחשבים ולקניית תוכניות לחבר'ה האלה שאין להם את הכלים האלה.

תודה. לא נוכל להאריך.

רשות הדיבור לארי פלטיאל מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. בבקשה.

אנחנו מסרנו חלק גדול מהנתונים שעליהם מבוסס הדו"ח. ראוי לציין רק דברים קטנים. אנחנו לא יכולים למדוד בצורה מקיפה את הנשירה, כי לא כל המערכת מצויה בנתונים שלנו, וזה ברור. בתי-ספר טכנולוגיים של משרד העבודה לא נמצאים בנתונים שלנו, וזה כביכול נשירה, ורצוי שנתייחס כך לנתונים.

גם לנתונים שלנו לגבי העולים שעלו מ-1996 ואילך צריך להתייחס בספקנות מסוימת, כי שם למשל הירידה היא הכי גדולה. זה לא נכון לגבי אתיופים, אבל זה כן נכון לגבי עולי ברית-המועצות לשעבר, וחלק מהאנשים האלה פשוט עזבו את הארץ.

לכן לא הייתי קובע שאנחנו מדדנו את הנשירה עד המספר האחרון . מה שכן ברור, שהכיוון במגמות שמצאנו הוא נכון, ואני חושב שלדיון של היום זה מספיק. לא צריך לדעת אם זה 5.3% או 5.4%.

חבר-הכנסת שטרן העלה רעיון שאנחנו נקיים יום עיון כדי להטמיע את זה בתוכנו. אני תמיד אומרת את זה לנו, הוותיקים, ואמרת את זה מאד נכון, ד"ר ידוביצקי. אנחנו קולטים ויש בזה משהו פטרוני, כאילו אתה מקבל משהו, אתה מחפש את הדרך לעשות את זה יותר טוב, הכל עם הרבה רצון טוב בגדול. אבל אם כתה קולטת 40% תלמידים, בעצם כל הקונספט צריך להשתנות. אולי המנהל צריך להיות מישהו אחר, וכך גם המערך של הפסיכולוגים, וכל השאר. בעצם זה בנוי מלכתחילה לא נכון, וזה דבר מאד חשוב, וחשוב שהוא עלה פה בוועדה, כי יכולים המנכ"לית ואנשי המשרד להיות שוב ושוב בוועדת חינוך ולא להציג בצורה מהותית את הענין שבעצם אולי הם קולטים אותנו. אם הילד שלי הולך לכתה שבה יש 40% ילדי עולים, אולי הוא נקלט ולא קולט, ולפיכך כל הקונספט צריך להשתנות.

מנכ"לית משרד החינוך, לסיום, בבקשה.

אי-אפשר בששים שניות לתת תשובות לכל-כך הרבה סוגיות שעלו פה. אני בהחלט רוצה לקחת על עצמי לבדוק את הנושא של דרך הוראת שיעורי העזר, האם ניתן לשנות כך ששיעורי העזר יינתנו ברובם אחרי יום הלימודים הרגיל במסגרת יום חינוך ארוך, או במסגרת חינוך בלתי פורמלי, כפי שמוצע פה.

שמעתי בהקשבה רבה את הבעיות שלי הן יחסית חדשות, אני לא מהמקצוע, לגבי הוראת השפה העברית כשפה שנייה. אני חושבת, והתייעצתי גם עם רחלה שיפר, שזה יהיה נכון למנות ועדת מקצוע ממש שתדון בכל הנושא הזה.

בכל הנושאים של ועדת גד אבוקסיס ואחרים, אני מבינה שיש לנו סיכוי טוב לקיים ישיבה מיוחדת בנושא הזה, ואז אוכל לתת את כל הפרטים, כי כרגע אי-אפשר בזמן כל-כך קצר להתייחס לבעיות.

אני מבקשת, ואני בטוחה שגם יושבת-ראש הוועדה תצטרף אליי, בואו נשים לב גם לטוב שנעשה, ובאמת המדינה הזאת עושה הרבה מאד. מערכת החינוך עושה הרבה מאד ועם כל הלב, עם רצון אמיתי טוב. את הסוגיות שצריך לתקן נתקן אתכם, ככל שניתן.

שאלה אחת שתמיד מציקה לי. כתות של 40 ילדים, שמתוכם 18 עולים חדשים, עם כל הבעייתיות שקיימת, אני לא יודעת איך מערכת כזאת יכולה להתקיים.

מעטות הן הכתות שבהן 40 ילדים. אנחנו מדברים על ממוצעים, מקסימום 40. יש מעטות, לאו-דווקא של עולים חדשים. בפריפריות, במקומות החלשים, דווקא שם הכתות לא כל-כך מלאות.

עוד בשורה לא כל-כך מרנינה. במקומות כמו סינגפור, יפאן, שם מצביעים על ההישגים הכי טובים, יש 50 תלמידים בכתה. אז זה לא חזות הכל, אם כי אני לא רוצה להיות מורה בכתה של 50 תלמידים.

תודה רבה. הישיבה נעולה.


הישיבה הסתיימה בשעה 11:15