פרוטוקולים/ועדת קליטה/2344



2
ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
28/11/2000

פרוטוקולים/ועדת קליטה/2344
ירושלים, י"ז בכסלו, תשס"א
14 בדצמבר, 2000

הכנסת החמש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שלישי


פרוטוקול מספר 117
מישיבת הוועדה לעלייה, קליטה ותפוצות
שהתקיימה ביום ג', א' כסלו התשס"א, 28/11/2000, בשעה 10:00

חברי הוועדה: נעמי בלומנטל - יו"ר
סופה לנדבר
מרינה סולודקין

דליה רבין-פילוסוף

המשרד לקליטת העלייה:
דב אוחיון - מנהל מחלקת העולים מאתיופיה
מיקונן אחיאון - ממונה על קליטת עולים אתיופיים

שוקי פורר - ראש העיר
יעקב אליאס - עובד חינוכי סוציאלי
אבאי זאודה
יעל סלע
רות ענבר
אופירה רובינשטיין - סגנית מנהלת האגף לשירותים חברתיים

חגית חובב - מנהלת אגף שיקום שכונות

חנה בן ארי
שמעון סלומון - יועץ שר החינוך
אסתר שוורץ - מפקחת על קליטת תלמידים עולים
חיה שיפר

דפני מושיוב - פיקוח ארצי - קליטת עלייה

שמעון מנברו
מנגסטו צ'אלצ'ו


ארגון "מכנף דרום לציון"

שושנה בן דור - יו"ר

שלמה מולה - מחלקת עלייה

דסה אקלה
מלקו באיליליני
אליהו מלקו
אברהם נגוסה

בתיה איוב - רכזת חינוך יוצאי אתיופיה
וונדה אקלה - רכז פרויקט עולי אתיופיה
שמוליק דוד - יועץ

מצבם הקשה של בני העדה האתיופית בקריית משה ברחובות - דיון בהצעה לסדר היום של ח"כ דליה רבין-פילוסוף

וילמה מאור

רקורד שירותי הקלטה

אני פותחת את הישיבה. בעקבות המצב,
גברת דליה רבין-פילוסוף הגישה הצעה דחופה לסדר בעניין מצבם הקשה של בני העדה האתיופית בקריית משה ברחובות. אני מוכרחה לומר, יש כאן בוועדה נציגים אמינים של העדה, כאן מתקיימים דיונים בקשר לעדה האתיופית לפחות פעם בשבועיים - שלושה. נדמה לי שיחסית באמת דנים רבות בשאלה איך לקדם את עניינם. מגיעים גם עכשיו ובצורה משמעותית עולים רבים מאתיופיה. בסך הכל הבעיות קשות, אבל אני מוכרחה להגיד שיש גם עדות אחרות שמגיעות לארץ והבעיות שלהן לא פחות קשות. יש את עולי קווקז ובוכרה, זה לא פשוט. אנחנו באמת מקדישים הרבה מאוד לבני העדה האתיופית. אחת השכונות שנחשבת לקשה ביותר היא שכונת קריית משה ברחובות. אני שומעת את זה שוב ושוב ואנשים שמזדמנים לשם, אולי פחות מהעובדים, כי הם יודעים כמה הם משקיעים. עולות בקשר לשכונה הזאת, לפי דעתי, כל הבעיות שקיימות בכל מקום, אבל אולי הן בצורה יותר מרוכזת. אחת הבעיות היא הריכוז הגבוה של בני עדה שגרים באותו מקום, ואנחנו יודעים ממה זה נובע: מכך שמחירי הדירות במקומות האלה נמוכים ובגלל המשכנתה, שרובה מענק, למעלה מ90%- מענק, לכן ברור שאנשים בוחרים לגור במקום שבו הם יכולים לרכוש דירה. כאן יש איזשהו פרדוקס - אתה רוצה להיות בין אנשים שנוח לך איתם, בני העדה שלך, כתוצאה מזה אנחנו מגיעים למצב שבכיתות בבתי הספר לומדים רק בני העדה האתיופית ויחד איתם אוכלוסייה חלשה מאוד. כיתות מלאות בבני העדה זה בניגוד למה שמשרד החינוך היה רוצה לראות, ויחד עם זה, אתה שואל, גם את הילדים - ואני תמיד שואלת את מומחי החינוך בעניין הזה - תגידו לי, אני לא מומחית בחינוך, אני לא מתמצאת בכלל, אבל מה טוב יותר לילד? האם הוא מעדיף להיות בכיתה שיש לו שם החברים, שהם גם השכנים שלו, ויוצא שהם בני אותה העדה, מה טוב לו יותר? להיות בכיתה כזו, או להתחיל להביא אותו להסעות, לכיתה ששם יש אולי בני אוכלוסייה חזקה יותר, אבל שם הוא נמצא במיעוט מבחינת המנטליות שממנה הוא בא, היכולות הכלכליות שלו, צבע עורו - מה יותר טוב לו? הרי אנחנו רוצים את טובת הילד או הילדה - מה טוב להם? עד היום לא קיבלתי תשובה, וכנראה אין תשובה אחת מצד מומחי החינוך.

הבעיה הנוספת היא ריכוז המגורים שהבעיה העיקרית הנגזרת ממנה היא בעיית התעסוקה. אם אנחנו חושבים על הדור הבא, על הילדים, לתת להם את מירב ההזדמנויות, אזי מה קורה עם ההורים? נגיד שהורים באים לאסיפת הורים, שזה נושא שהביאו לנו בתחקיר לקראת הישיבה - מי מבין? הם מבינים? יש מישהו שמגשר בינם לבין בית הספר? אני מוכרחה להגיד, אחד הסיוטים שלי בחיים זה ללכת לאסיפות הורים. כאילו מאלצים אותנו ללכת לאסיפות. אני סולדת מהסיטואציה שבה אני צריכה לשבת עם המורים ועם ההורים האחרים, שחלק מהם גם שונאים את הסיטואציה הזאת, וצריך לדבר איתי על הסנדוויץ' לטיול. אולי לגבי ההורים האתיופים זו לא שאלה של חשק, ואינני יודעת את רצונותיהם, אלא בעיה של הבנה כי לא מדברים בשפתם.

ניסיתי לצייר, על קצה המזלג, איזושהי תמונה. אני שמחה מאוד לארח כאן בוועדה את גברת דליה רבין-פילוסוף, את מוזמנת גם, אם מעניינים אותך הנושאים שקשורים בבני העדה האתיופית ובכלל בעולים החדשים. מר אורי סביר היה חבר רשום בוועדה, אבל הוא פרש ובמקומו בא מישהו ממפלגה אחרת, לא מהמפלגה שלכם, את בהחלט מוזמנת וחשוב שהעליתם את הנושא על סדר יומה של הכנסת. בבקשה.

אני רוצה להודות על הישיבה של היום, אני
מברכת על הכינוס הזה ומקווה שאחרי שנפרוס כאן את מכלול הבעיות ונתמקד בעיקר, נצא מפה גם עם איזשהן הצעות למתן פתרונות כלשהם, ואולי נצליח למקד את הבעיות הכי חמורות ולראות מה צריך לעמוד ראשון על סדר היום. אני חושבת שהעדה האתיופית היא אלמנט חיובי מאוד בחברה הישראלית. מדינת ישראל עשתה מאמץ באמת חריג כדי להביא אתכם, ואני חושבת שאולי היום לא עושים די על מנת לראות בדיוק מה הצרכים שלכם ולקלוט אתכם בהתאם לצרכים שלכם בתוך החברה הישראלית. במקרה, במפלגת המרכז במהלך הקמפיין של הבחירות היה מטה אתיופיים, עם בחור בשם דני לימור, שעסק בזמנו בהבאת האתיופים. הבעיה שלנו, לדעתי, היא שאתם, מספרית, לא כוח שיכול להגיע לייצוג בכנסת, ולכן אנחנו בהחלט רוצים להיות לכם לפה ולעזור לכם.

יש לנו 120 חברי כנסת.

נכון. יש לכם באמת 120 חברי כנסת ושפר
חלקכם, ואני חושבת שבסך הכל, סיפור הקליטה שלכם הוא סיפור מוצלח. אתם בצבא, אתם לוקחים חלק. אני חושבת שהחברה הישראלית מחויבת לכם בכל התחומים. אין ספק שהבעיה הראשונה היא בתחום החינוך והנושא של קריית משה, שאותו העליתי בהצעה הדחופה לסדר, נושא האבטלה. אני מקווה שלאחר הדיון כאן אולי נצא קצת יותר חכמים, עם רשימה של פתרונות. נשמע אתכם, את נציגי הממשלה, את ראש העיר רחובות ואת נציגי השלטון המקומי בכלל.

תודה רבה. אני רוצה להעביר את רשות
הדיבור לראש העיר רחובות, ובאמת להודות לך, מר שוקי פורר, על כך שהגעת. אמנם זאת עירך, אבל קורה לנו לא אחת שכאשר מעלים בעיה של פלג מסוים באוכלוסייה של עיר מסוימת, לא בהכרח ראש העיר מגיע, ואני רוצה באמת להודות לך ולהביע את הערכתי על כך שהגעת, אני חושבת שבני שכונת קריית משה צריכים גם הם להעריך את העובדה שעזבת את הכל, את העבודה השוטפת, שהיא קשה מאוד, והגעת לכאן, לוועדה. גם אני, כמובן, מצטרפת לקריאה ולתקווה של גברת דליה רבין-פילוסוף, שבאמת נצליח, ולו במעט, לקדם את המצב בקריית משה. בבקשה, מר שוקי פורר.

תודה רבה לגברת דליה רבין-פילוסוף על
שהיא העלתה את הנושא על סדר היום. להערה שלך, גברת נעמי בלומנטל, לגבי ההתייצבות שלי כאן, ידידיי האתיופים מרחובות ולא מרחובות יודעים שככל שהנושא תלוי בתחום החברתי והחינוכי - אין בעיניי נושא חשוב יותר, ואני חוזר ואומר את זה שנתיים, וגם עושה את זה שנתיים, מייחס חשיבות רבה מאוד לנושא הקליטה, אני חושב שזו המשימה הלאומית העליונה שלנו. אני שמח לציין שכתוצאה מהמאמצים שלי ומהעובדה שהעירייה רואה את זה כנושא חשוב מאוד, משרד השיכון, בעקבות ביקור של המנכ"ל לפני למעלה משנה בקריית משה, עשה מאמץ, בניגוד למדיניות המשרד, וכלל את שכונת קריית משה בפרויקט שיקום השכונות. זה בניגוד מפורש למדיניות המשרד שהייתה יציאה מפרויקט שיקום השכונות, הכניסו את שכונת קריית משה לפרויקט שיקום השכונות, ויש בזה חשיבות. אפשר לבטל את זה, התקציבים אינם גדולים וכולי וכולי - אני חושב שעצם העובדה שהשכונה נכללת בפרויקט - הוקם מרכז, יש פה מרכז לפרויקט הזה מטעם משרד השיכון שמלווה את פרויקט השיקום יחד עם ועד השכונה - נמצא פה יושב ראש ועד השכונה, שנבחר על ידי כל התושבים - כ50%- מתושבי קריית משה הם יוצאי אתיופיה ו50%- אינם יוצאי אתיופיה. מר אבאי זאודה, שיושב כאן מצד ימין, בחור צעיר, נמרץ ומוכשר, נבחר ליושב ראש הוועד, והוא מנהל את העסק הזה בצורה יוצאת מהכלל, לשביעות רצון כל התושבים, הן הוותיקים והן העולים החדשים. אני מיניתי את מר אבאי זאודה להיות היועץ שלי לענייני אתיופים היות שאני מחשיב את התפקיד הזה - הוא לא היה בעבר. מיניתי מישהו אחר כשהתמניתי, ומר אבאי זאודה החליף אותו, ואני חייב לציין בסיפוק שאני מרוצה מאוד מהעבודה שלו.

אני מוכרח לציין בסיפוק עובדה נוספת, שקשורה למשרד הבינוי והשיכון. סיפרתי ליושבת ראש הוועדה שקיבלתי לפני שבועיים טלפון ממנכ"ל משרד הבינוי והשיכון - אני הייתי באיזשהו שדה תעופה באירופה וקיבלתי שיחת טלפון לטלפון הנייד שלי בה נאמר לי שמשרד השיכון מוכן להקצות 4 מיליון שקל לטובת קריית משה, ולטובת שכונה - יש להם 4 מיליון שקל שהם חייבים לנצל בתקציב. על סמך היכרותם את שכונת קריית משה הם מציעים את 4 מיליון השקלים האלה לשיקום פיסי בשכונה בתנאי שהעירייה תיתן שקל כנגד שקל. אינני רוצה לבכות כאן על מצבה הקשה של עיריית רחובות, אבל לא היססתי, ונתתי לו בו במקום תשובה חיובית, ואמרתי לו: אנחנו, מהגורן ומהיקב, נמצא את 4 מיליון השקלים האלה, כי אני חושב שזאת הזדמנות יוצאת מהכלל לנצל את התנופה הזאת, שמשרד הבינוי והשיכון רואה בה לצורכי שכונת קריית משה. אני באמת מנצל את ההזדמנות הזו להודות למשרד הבינוי והשיכון ולמנכ"ל שלו על הפתיחות לנושא הזה.

אני חייב לציין שגם משרד הקליטה עושה בעניין. את יודעת שלפעמים באים לוועדה ואומרים: או קי, זאת הזדמנות, טוב שחברי הכנסת העלו את זה, נדרבן את המשרדים. אבל זה איננו המצב כאן - משרד הקליטה, החל בשרת הקליטה ודרומה, רתומים לעניין עולי אתיופיה והקליטה בקריית משה, ויש לנו איתם שיתוף פעולה מלא. אנחנו גם מודעים למגבלות התקציביות - הרי אי אפשר לתת את כל מה שאנחנו צריכים. אילו היינו מקבלים את כל מה שאנחנו צריכים, זה גם לא היה מספיק.

יש הרבה רצון טוב, לבד מהמשרדים המשפטיים. אני רוצה שחברי הכנסת ידעו שיש הרבה מאוד ארגונים: יושבת פה נציגה של ארגון צפון אמריקה למען יהודי אתיופיה, הג'וינט, ועוד רבים וטובים שעושים מאמצים רבים למען הקליטה ולמען שכונת קריית משה. אני זוכר שבישיבת הממשלה - הייתה ישיבת קבינט, או ממשלה, מיוחדת לנושא קריית משה, לפני למעלה משנה, והוחלט שם גם לזרז את עניין שיקום השכונות. אני העליתי את הנושא שיש צורך בתיאום בין כל הגופים שעוזרים לקליטת העלייה. אני עשיתי מעשה בנושא הזה, גם בשיתוף משרד הקליטה, שהוכיח פתיחות רבה לנושא - אני רוצה לומר לכם – אמרתי: בואו נמנה מישהו שיהיה אמון לנושא הזה, מטעם ראש העיר, בסמכות ראש העיר, לא בדרגה נמוכה יותר, לא באיזשהו אגף בעירייה, דווקא כדי להוכיח את המעורבות המקסימלית של העיר - זה חלק מלשכת ראש העיר.

מיניתי את גברת רות ענבר, שיושבת פה מצד שמאל, להיות מתאמת של כל הפעולות מול קליטת עולי אתיופיה, בקריית משה במיוחד, ובכל זאת יש עוד כמה שכונות שבהן נמצאים עולי אתיופיה. מימון הפעולה שלה נעשה גם הוא חציו על ידי העירייה וחציו על ידי משרד הקליטה. אני יודע איך החלטות מתקבלות במשרדי ממשלה, ואני רוצה לומר לכם שההחלטה הזו הייתה יוצאת דופן, כמו ההחלטה של משרד הבינוי והשיכון יחד עם משרד הקליטה לשתף פעולה, ביוזמתנו, ושהבסיס של שיקום השכונות ושל מטה התיאום שלנו יהיה באותו מקום. ואני אומר לכם: אל יקל הדבר בעיניכם. מי שמכיר משרדי ממשלה, יודע - אל יקל הדבר בעיניכם, וזה כתוצאה מהעובדה שהמשרדים רואים באופן מיוחד את הבעיות של עולי אתיופיה.

אינני רוצה להיות זה שמפרט את כל הבעיות. היושבת ראש פירטה חלק מהן. אני רוצה אולי לשים דגש על 3-2 בעיות, שלפי דעתי צריכות טיפול מיוחד: ראשית, אחת הפעולות החשובות ביותר היא הארכת יום הלימודים לילדים. אם ילד מסיים את יום הלימודים שלו בשעה 12, 12:30, או 13:00, נשאר בבית הספר, מקבל ארוחת צוהריים, מקבל העשרה מבחינת הלימודים, מקבל עזרה בהכנת השיעורים וממשיך את יום הלימודים שלו עד שעה 15:00, או עד שעה 16:00 ואז מגיע לשכונה, במקום להגיע לשכונה בשעה 13:00, לבית ריק אולי, שההורים עובדים, או שההורים אינם יכולים לסייע לו, עם ארוחת צהריים או בלי ארוחת צהריים, זה דבר בעל חשיבות גדולה מאוד, ובזה אנחנו מקבלים סיוע. אבל לפעמים תכנית טובה שיש לה מימון מקרן כזו או אחרת, או ממשרד החינוך אפילו, נופלת בשל מחסור של כמה עשרות אלפי שקלים של הסעות, שאי אפשר למצוא להם מקור.

העובדה הזאת, אני חושב, צריכה לקבל טיפול מיוחד. כפי שטיפלנו בכל מיני נושאים באופן מיוחד, אפשר לטפל גם בנושא הזה באופן מיוחד על ידי מאמץ ממשלתי ועירוני. אני חושב שצריך להעמיד תקציב מסוים למטה התיאום של פעולות כל הגופים למען קליטת עולי אתיופיה ברחובות - שיעמוד תקציב לצרכים כאלה. פה אני צריך 10,000 ש"ח, פה אני צריך 15,000 ש"ח, פה אני צריך 5,000 ש"ח, פה צריך לשלוח ילדים בהסעה, ילדים של קבוצת ספורט שמשחקים כדורגל או כדורסל, או שמתעמלים, או שעושים איזושהי הופעה, צריך 3,000 ש"ח, 5,000 ש"ח, לקנות להם תלבושת, לעזור להם לנסוע להופיע בראשון לציון מול קבוצה אחרת. יש לזה חשיבות אדירה, ואני אומר לכם שעשרות פעולות נופלות על הפרוטות האלה. צריך למצוא איזשהו מקור תקציבי. אם נצא עם זה מפה, אזי עשינו הרבה היום, כי יושב פה פורום רחב מאוד של אנשים שמקדישים לזה הרבה מאוד.

נושא נוסף שהייתי רוצה לגעת בו הוא הנושא של הנוער בסיכון, של ילדים בסיכון. יש קבוצות משמעותיות של ילדים צעירים שנמצאים בסיכון - ואני מדבר על ילדים בגיל 8, 9, 10 שנמצאים בסיכון של הידרדרות לפשע, ואני מדבר על עובדות. משטרת רחובות ערה לעניין הזה. מפקד המשטרה אומר לי: אינני יכול לעשות שום דבר. אני, אין לי כלים לטפל בעבריין בן 9-8, אין לי כלים. את הילדים האלה חייבים לפגוש בשכונה מתוך יוזמה שלנו, מתוך יוזמה של הממסד. ללכת אליהם, לחפש אותם, לאתר אותם, לטפל בהם, לדאוג שהם ילכו לבית הספר, לדאוג שהם יהיו במסגרת, לעקוב אחריהם, אחרת - אנחנו מגדלים חבורה שלמה, ואני אומר לכם, קבוצה שלמה של ילדים שיגיעו, לא מרצונם, לפשע.

שתי הנקודות האלה - חברים, בואו לא נתפרס יותר מדי. אנחנו נתחיל לדבר פה על מיליון נקודות. אני, כראש העירייה, מבקש מחבריי שהגיעו איתי לפרט אולי עוד נושא אחד או שניים, אבל אני אומר: בואו נתרכז בשתי הנקודות האלה. אנחנו מטפלים בנושא הפיסי, יש בעיות כאלה או אחרות, מי שירצה להוסיף - יוסיף. אני, מבחינתי, הייתי מסתפק בזה, אם נתרכז בשימת דגש על מתן כל האמצעים לילדים להישאר ביום לימודים ארוך וניתן להם אפשרות של הסעות וכולי, ואם נטפל בילדים בסיכון, אם נצא מזה, כדגשים של הפגישה היום - די לי. אפשר לדבר על בעיות רבות נוספות, אבל אני חושש שמתוך טיפול כוללני לא נעשה כלום. בואו נתרכז היום בזה. ניפגש שוב בעוד חודש-חודשיים נטפל בבעיות נוספות. בואו נתרכז ב3-2- בעיות. תודה רבה.

תודה רבה למר שוקי פורר, ראש עיריית
רחובות. ראו, אני בהחלט מסכימה לגישה כזאת. אנחנו, בוועדה, מנסים בדרך כלל לתפוס 3-2 נקודות ולהתרכז בהן, זו גם הגישה שלנו בדרך כלל, אם אנחנו יכולים להתקדם. מתקבלת לי איזושהי תמונה, ויתקנו אותי אם אני טועה - אני גם דיברתי קודם עם מר שוקי פורר - שבאמת מקדישים הרבה מאוד בקריית משה, הרבה מאוד. האם זה המקסימום שאפשר להפיק ואנחנו צריכים לבוא ולהגיד: זהו - ננסה למנוע את ההידרדרות של הילדים לפשע ואת הנשירה מבתי הספר וכולי וננסה עוד כמה דברים, אבל זהו, לא נוכל להפיק בשלב הזה יותר. הנה שכונה, יש כ1,100- תלמידים, אולי נצליח להביא ליום לימודים ארוך, אולי עוד קצת הסעות לחוגים וזהו זה. האם זאת התמונה שאנחנו צריכים לקבל מקריית משה או שאנחנו יכולים להפיק יותר? אנחנו לא חייבים בישיבה היום. אני רק שואלת את עצמי - הנה מודל של שכונה. האם זה המצב לעוד 6-5 שנים? כי על פי התרשמותי מראש העיר, באמת מוקדשים תשומת לב ותקציבים לרוב, ויחד עם זה, זה מה שיכולנו להפיק? מדינת ישראל, כמדינה, תושבים כתושבים, רחובות כעיר - האם זה המצב?

עוד מילה אחת ותכף אעביר את רשות הדיבור למשרד הקליטה. הייתי רוצה לשמוע את עוזר ראש העיר, מר אבאי זאודה, כאחד שחי בשכונה ושומע את התושבים. אולי אתה צריך יותר סיוע, שיהיה לך סיוע בטיפול שלך - יש הרבה מאוד טיפול פרטני. נשמע את גברת שושנה בן דור, ואני רוצה להדגיש את העובדה שנמצאות איתנו גם חברות הכנסת, גברת מרינה סולודקין וגברת סופה לנדבר. אני תמיד מדגישה את זה - אין היום חבר כנסת בן העדה האתיופית. יש חבר כנסת לשעבר, יש הרבה נציגים, אבל בסך הכל אין היום נציג.

אנצל את הבמה כדי להציג את הצרכים או את
הבעיות של השכונה, כאחד שחי בתוך השכונה ומכיר את הבעיות מקרוב. קודם כל, יש הרבה רצון, יש הרבה כוונה, וכל הגופים מנסים לעזור ועוזרים. אנחנו, תושבי השכונה, שמחים ששיקום השכונות נכנס לשכונה שלנו על מנת לשקם אותנו. למעשה אנחנו נמצאים במצב לא נעים ולכן באו לעזור לנו ולשקם אותנו.

בנושא החינוך, אני מזדהה במאה אחוז עם הדברים שהציג מר שוקי פורר, אבל יחד עם זאת יש דברים נוספים שמתקשרים לחינוך. למשל, בשכונה שלנו ממוצע הילדים במשפחה הוא 6 ילדים. אנחנו 9 נפשות, 12 נפשות, 11 נפשות, גרים ב3- חדרים. הילד חוזר הביתה מבית הספר ורוצה להכין שיעורים - אין לו מקום לשבת להכין שיעורים כי צפוף. בכל חדר ישנים 3, 4, 5 נפשות. אני בדקתי ואני אומר לכם: 5 נפשות ישנות באותו חדר, מיטה על מיטה. לפעמים באותה מיטה ישנים 2 או 3 איש - זה המצב הקיים. הילד יוצא החוצה כי אין לו מקום לשבת ולהכין שיעורי בית והוא יושב עם אבא שלו בסלון, מתחיל לראות טלוויזיה או לעשות דברים אחרים. לכן, גם הבעיה של צפיפות הדיור מתקשרת לחינוך. אנחנו, תושבי השכונה, מבקשים את העזרה של הוועדה הזו ושל חברי הכנסת: תנו לנו עזרה בהרחבת הדיור. אני חושב שאם תושבי השכונה ירחיבו את דירותיהם, 50% מהבעיות יוכלו להיפתר בדרך הזו. בנוסף, אם אנחנו משווים את בני העדה או את תושבי השכונה לשכונות האחרות, הילדים בשכונות האחרות הם בנים של פרופסורים או מורים. אצלנו אין. אני חוזר מבית הספר - אין לי מחשבים. אני חוזר למחרת לבית הספר, החברים שלי מספרים לי על מחשבים. אני - אין לי. מזה נובע ומתחיל ילדים בסיכון ודברים אחרים.

בנושא תעסוקה, מי כמוכם יודע, יש הרבה מובטלים בשכונה שלנו. זה לא שהם לא רוצים לעבוד. הם רוצים לעבוד, אבל לא מקבלים אותם משום שאין להם מקצוע או משום שהם הגיעו בגיל מבוגר ואין להם לאן ללכת לעבוד, המעסיקים לא מקבלים אותם. לכן, אם תוכלו לעזור לנו להכשיר אותם למקצועות מסוימים על מנת שילכו ויעבדו ואותם ילדים ישמחו ויוכלו להגיד בגאווה: אבא שלי עובד, זה יישמע אחרת, ויש לזה חשיבות חברתית רבה.

שמעתי פה שלבני העדה אין נציגים בכנסת. אני מאמין שכמו שבשכונה שלנו אני כיושב ראש מייצג את כלל האוכלוסייה - אנחנו עובדים בשיתוף פעולה ושמחים - עם ישראל אחים זה לזה. אני סומך על זה שגם אם אין לי נציג אתיופי בכנסת, עם ישראל, שאומרים עליו: "אחים זה לזה", יתנו יד כי הנושא חשוב.

אנחנו באמת משתדלים, תודה שאתה מעריך
את העבודה שלנו. באמת כל הכבוד. מר דב אוחיון, אתה שמעת את מר אבאי זאודה. מה שהוא אומר בעצם, זה צפיפות דיור, תעסוקת ההורים, שאנחנו יודעים שזו בעיה, צריך אולי קורסים, אתם מכירים את הבעיות.

אני פה עם שני כובעים: א. תושב רחובות,
והשכונה מאוד יקרה לי ב. נציג משרד הקליטה. אני מתפתה למה שאמר מר שוקי פורר, שלא לדבר על דברים אחרים אלא להתמקד בנושא החינוך, אבל שמעתם את מר אבאי זאודה - הוא לקח חלק מן הדברים, אני חושב שהדברים קשורים. מה שאני רוצה להגיד, אנחנו עוסקים כבר מספר שנים בקריית משה. כלומר, קריית משה על המפה כבר מספר שנים. אני חושב שעוררנו את זה לפני 4-3 שנים אצלך, ובאמת היית שם במספר ביקורים. בסופו של דבר אנחנו מדברים על מתחם שכונתי יחסית קטן, עם מספר פחות או יותר קבוע של עולים וותיקים. לכן הראייה, להערכתי, צריכה להיות שכונתית.

אני בחור מסודר, וכשאני בא לדיון אני מנסה לבוא עם מיפוי מאוד מסודר של הדברים שהמשרד עשה. המיפוי נמצא פה, אם תהיו מעוניינים, אני אעביר לכם. השורה התחתונה היא זאת - ואני חושב שראש העיר התייחס לזה - שלמעשה, לא מעט משאבים מוזרמים לשכונה, או על ידי משרדי ממשלה, או על ידי גופים, עמותות וקרנות. אני חושב שיש שם תהליך נכון של ראייה כלל-מערכתית, גם של הצרכים של התושבים וגם של ניסיון שהולך ומתגבש דרך המוקד שהקמנו, אבל גם לפני זה, לנסות לאגם ולתאם את העבודה של כל הגופים שנמצאים שם. לפני 3 שנים עשינו עבודה על השכונה, ואני חושב שרק בשכונה הזאת מצאתי 38 גופים שונים שעובדים. לכן התיאום והאיגום הם חובה.

אני בהחלט בעד תכנית שמטפלת בנושא החינוך מראשיתו ועד סופו, ואני בונה מערכת שאומרת: יש לי 1,500 ילדים בשכונה הזאת מגיל 0 עד גיל 18, חלק מהם בפנימיות, חלק מהם לא נמצאים בבתי הספר בתוך השכונה. דרך אגב, הדיון בשאלה איפה ילמדו הילדים - אני חושב שהגיע הזמן שמתישהו גם משרד החינוך ייתן דעתו על כך - אני שומע את זה 3 שנים, ואני בא גם עם ההצעות שלי - בית ספר צומח, או כל מיני דברים. אני מאוד מבקש, אם צריכה לצאת מפה החלטה, היא צריכה להיות בנוגע לשאלה האם הילדים צריכים לחזור ללמוד בתוך השכונה. אם התשובה חיובית, אזי יש לתת את כל המשאבים, את המורים הטובים ביותר, את החוגים הטובים ביותר.

רוב הדיונים על השכונה הם קשים, תמיד מציגים את המצוקות. אני אומר לכם, כאחד שמחובר לכל מי שעובד שם - נעשים שם דברים יפים, נפלאים, ואני חושב שגם לזה צריך לתת ביטוי.

אם צריכה לצאת מפה החלטה, היא צריכה להיות, לדעתי, לחייב את המשרדים השונים לתת את דעתם מה קורה עם בית הספר הזה. כלומר, מה קורה עם מערכת החינוך בקריית משה. האם צריך להמשיך להסיע את הילדים ל14- בתי ספר ולעוד 27 פנימיות, או שצריך לבנות מערכת שאומרת שהילדים האלה, למרות שרוב רובם בני העדה ויש מעט מאוד בני ותיקים שם, ילמדו בתוך השכונה.

אני חושב למשל על נושא של הקמת מרכז העשרה, גם חוגית. אני חושב שכל ילד שנמצא שם צריך לקבל אחד מהחוגים הטובים ביותר שנמצאים בתוך המתנ"ס - הרי את מכירה את המתנ"ס. ואפשר להרחיב את זה. זאת אומרת, כל המערכת שאומרת, בואו נבנה ביחד, כל הגופים שעובדים שם. ואני אומר לכם: יש המון כסף. לא מספיק, אבל יש הרבה. בואו נבנה מערכת שאומרת, אנחנו כולם ביחד נותנים תשובה למערכת החינוך מגיל 0 עד 18 מתואמת בין הגופים. אין כמעט תכנית שאני מכיר על העדה שלא ניסו אותה בקריית משה - אני אומר לכם. גם בתחום של הנוער בסיכון, גם בתחום של הנשירה, גם בתחום של הבגרויות. אני חושב שיש אנשי מקצוע טובים מאוד, וניתן לעשות דברים על ידי איגום משאבים ופורום בין-משרדי שאומר: זאת תכנית החומש שלי, ולא כל שנה לבוא ולהביא תקציב כזה או אחר.

פעם אמרתי, נדמה לי, לראש העיר: שמע, אינך חייב לקבל כל מי שבא עם תקציב לשכונה. אתה בהחלט יכול לבוא ולהגיד לו: תודה רבה, את זה אני לא צריך, זה מכוסה. תיכנס בבקשה לנוער בסיכון או לנערות במצוקה או לבעיות של קשישים. רק בעמדה כזאת אנחנו יכולים, להערכתי, לתת מענה הולם לשכונה הזאת.

אני מוכרחה להגיד - ונשמע מיד גם את גברת
רותי ענבר, שלמיטב הבנתי, את המתאמת בין הגופים והתקציבים השונים והקרנות וכל מי שעוסק שם, שיהיה איזשהו תיאום. נתקלנו בזה גם בעבר. אנחנו מכירים את זה שפתאום ראינו - אגב, גם מבחינת נתונים. אתם זוכרים שעוד הרב לוי, שהיה אז שר החינוך והוא ישב פה ואמר: תשמעו, 200 מיליון שקל אנחנו מקדישים לחינוך בני העדה האתיופית ותגידו מה לעשות? עוד תקציב. ואז שאלנו לאן הכסף הולך לאיבוד בדרך, ואיפה זה נשאר בעיריות, וכמה בתי הספר משתמשים בזה, כדי להחזיק 5 מזכירות בשביל תלמידים אחרים. אנחנו מכירים את הבעייתיות - אני מסכימה איתך, מר דב אוחיון, שיכול להיות שנלך רק לכיוון הזה. למשל מחשבים - באמת נושא בעייתי מאוד. אני רוצה, אם זה מקובל עליהם, לפי דעתי מה שקורה - מתחילות כותרות בעיתונים, מין פופוליזם כזה - כיתות שחורות, אי אפשר לחיות עם זה. ואז מוצאים את עצמם ראש העיר וראשי העדה במצב שהם צריכים להסיע תלמידים, בניגוד לרצונם, בניגוד למה שהם היו רוצים, בניגוד להכל. למה? כדי שלא תהיה כותרת בעיתון: "כיתות שחורות".

דב העלה את זה, ובצדק - אני חושב
שהפתרון שהגיעו אליו בנושא בית הספר הוא פתרון נכון. ואם תשאלו את בני העדה, גם הם מעדיפים את הפתרון הקיים היום - אני מדבר על בני העדה ברחובות - על ההסעות של בתי הספר. מה שצריך לקבל טיפול יותר רציני הוא נושא גני הילדים. נכון לעכשיו, לדעתי, הצעד היה נכון, התרומה לילדים בבתי הספר ברחובות - הם נמצאים ב12- בתי ספר ברחובות ומוסעים בוקר בוקר. זה קשה, אבל בואו לא נשכח: מקומות אחרים בעולם מסיעים לבתי ספר. הלוקסוס הזה ללכת ברגל לבית הספר הוא לא נחלת כל העולם. אתם ודאי מכירים את האוטובוסים הצהובים בארצות הברית.

מר שוקי פורר, תראה - אני אומרת לכם,
בזמנו רציתי לקיים דיון, אבל באו הבחירות. באמת אינני יודעת מה התשובה. אינני יודעת אם הילדים מרוצים יותר מזה שהם מוסעים, האם זה נוח להם, האם זה נכון מבחינתם, או אם היו מעדיפים להישאר בתוך השכונה, מה שבעצם דב בא ואומר: עזבו, בואו נתרחק מהפופוליזם. הם גרים פה - שילמדו פה. נוח להם יותר ללמוד עם בני העדה שלהם מאשר להתחיל להתחרות בילדים שנמצאים ברמה הרבה יותר גבוהה. אינני יודעת מה התשובה. אומר ראש העיר, מר שוקי פורר, שנראה לו שהפתרון הוא נכון.

גם לטווח ארוך.

יש לנו כאן מומחית גדולה, גברת אופירה
רובינשטיין.

אני חושבת שבנושא החינוך טרחה והגיעה
לכאן המפקחת של בתי הספר ברחובות. אני חושבת שצריך לתת לגברת חנה בן ארי לדבר. אני חושבת שבנושא של חינוך היא מומחית יותר מאחרים. גם בנושא של התושבים - אני חושבת שלתושבים יש עמדה ברורה מאוד בנושא הזה - צריך לשמוע אותם. דבר נוסף, אני חושבת שזה לא לדיון הנוכחי, אבל הייתי מבקשת להזמין דיון בנושא של הדיור בכל זאת. אנחנו כמדינה אחראים לדיור של עולי אתיופיה, כפי שזה נעשה. הייתה חשיבה יפה וליברלית מאוד, לתת להם את התקציבים לרכוש דירות בעצמם, אבל נוצרה מציאות חדשה במדינה. כשהייתי עובדת סוציאלית בתחילת דרכי ספגתי גם את שנות החמישים, אבל אז היה את עמידר, הייתה האפשרות להחליף לדירות גדולות יותר, אפשר היה לתת תחזוקה וכולי. אנחנו יצרנו מציאות, שלדעתי, העדה לא עומדת בה. אני חושבת שזה לא לדיון כאן, אבל חייבים לבוא ולדון בנושא הזה ולחשוב בחשיבה של חריגים.

בסדר, אבל אנחנו שומעים ששיקום
שכונות נכנס לשכונה, שזה גם היה יוצא דופן.

זה לגבי שני מתחמים בלבד, שזה חלק קטן
מאוד מהשכונה - השיקום הפיסי.

אני רוצה עוד להיכנס לתחום שבו המומחיות
שלי, זה הנושא של עבודה קהילתית ומשרד הרווחה. אני חושבת שמשרד הרווחה קשור לסיפור של תקנים. אנחנו לא יכולים להיכנס ולעבוד עם 5 עובדים סוציאליים באזור, שצריכים להתמודד עם כל המערכות. אנחנו לא מסוגלים, אנחנו במצב של התמוטטות. גם כאן צריך משאבים.

אנחנו קיימנו כאן דיון עם שר העבודה
והרווחה, ואני רוצה להגיד לכם, מערכות הרווחה קרסו לחלוטין. המדינה לא נותנת כרגע פתרון. השאלה היא אם יש קרנות כלשהן לממן את זה. אני אומרת לכם, אם היה לנו עובד רווחה שהיה אמור להיות אחראי על 25 מקרים, עכשיו יש עובד רווחה על 150 מקרים.

יש לנו 1,700 משפחות בקריית משה,
מתוכן כ1,100- רשומות. כמובן שאנחנו לא
מגיעים לכולם.

לזה ממש אין פתרון.

אני רוצה להציג בפניכם את ההבדל בין
הילדים שהתחילו ללמוד בכיתה א' לבין הילדים שהגיעו לכיתות הגבוהות מאתרי הקרוונים - יש פערים גדולים מאוד גם בהישגים, גם בשפה, בכל מה שקשור בהתנהגות, מצב חברתי וכולי. זה רק מראה שמה שנעשה היום, למרות המחיר של ההסעות והבעייתיות, יש לזה כן הישגים. אם אני לוקחת ואני משווה את הילדים שמתחילים בכיתה א', בגיל צעיר, בתוך בתי הספר באוכלוסייה הטרוגנית, יש פער גדול בינם לבין הילדים שלומדים בתוך אוכלוסייה מקומית, שיש לה הרבה מאוד בעיות של שפה, חסכים תרבותיים וחסכים אחרים. אנחנו רואים היום הרבה מאוד בעיות על רקע רגשי. לפני שהגעתי לכאן, חשבתי הרבה מאוד מה הייתי רוצה.

ילד משלם מחיר רגשי והתנכרות והוא מאבד
זהות. אני מוכרחה להגיד שלי נראה, מתוך הרגשה - ואני באמת לא מומחית לחינוך, שיש יותר נשירה דווקא בבתי הספר המעורבים. אם אני הייתי לוקחת כיתה של ילדים שהם ביחד בשכונה, בקריית משה, ונגיד ש90%- מהכיתה הם בני העדה האתיופית, ואני נותנת במקום מורה אחד ל40- ילדים, מורה אחד ל20- ילדים, עם תגבור ועזרה נפשית והכל - לי נראה שזה נכון יותר. אבל אני לא מומחית.

אני אתייחס לדברים שלך ואני אתן דוגמה.

לא ניכנס לזה יותר מדי. אני רציתי מזמן
לקיים כזה דיון ובוודאי היה חשוב לשמוע את ההורים, את הילדים, לראות נתונים. לפי דעתי, גם אם נקבל היום איזשהן מסקנות, הן גם לא של הרבה מאוד שנים. גם אם נקבל היום שיש יותר נשירה בקריית משה לעומת אותם תלמידים שלומדים בעיר בבית ספר אחר, ששם יש פחות נשירה - אני לא יודעת אם זה מה שייתן לנו את מה שאמור להיות בסופו של דבר. לי יש קושי במסקנות שלך.

אני אומרת לך דברים מבוססים, על בסיס
בדיקות של הישגים לימודיים של ילדים, התפתחות שפתית וכישורים אחרים, גם כישורים חברתיים וגם כישורים התנהגותיים.

האם הבדיקות לוקחות בחשבון את מועד
העלייה?

אנחנו לא ניכנס לזה יותר מדי כי יש עוד
הרבה דוברים. אני מבינה את הכיוון שלך, ואם ראש העיר דיבר על קושי של הסעות - בסדר, יכול להיות שזה ניתן לפתרון. מה שאני מבינה, תנו לי לנסות לסכם את זה, כרגע מה שקורה, יש למשל בעיה של הסעות אחר הצהריים. נגיד הם לומדים באיזשהו בית ספר, אחר כך הם רוצים ללכת לחוגים או לאיזושהי פעילות - אין כרגע התקציב להסעות. זו בעיה שצריך להתמודד איתה.

טוב שהגענו לדיון הזה. אני יודע שהתקיימו
כאן, אצלך, דיונים רבים. אני זוכר, בסוף שנת 1997, דובר איך למנוע מעולים נוספים להגיע לקריית משה. היו פה דיונים, איך אפשר להפחית את המשכנתאות, ראינו את הזרימה המסיבית של העולים שהיו. צריך להגיד את האמת - גם כל מיני "מאכערים" נכנסו לעניין הזה, עם טובות הנאה ודברים שקשה מאוד להתמודד איתם. אני חושב שהגענו למצב שבו כמעט כל הגורמים למיניהם מכירים זה את זה. היום באים, גם ראש העיר, מר שוקי פורר, וגם דוברים אחרים ואומרים: בואו נתמקד בדברים מסוימים, יש גם הישגים מסוימים. אני חושב שצריך לציין את זה כחיוב, אבל גם כשדובר על איך אפשר להכניס את קריית משה פעם שנייה לשיקום השכונות - היו הרבה מאוד דיונים על זה. דיונים עם האוצר, עם משרד השיכון, היו כאלה שזרקו אותנו החוצה - מה פתאום? איך תעשו? וגם התהליך הזה - אני מופתע מאוד לשמוע - לא כולל את כל השכונה. דובר בהחלט על כך שכל שכונת קריית משה תיכנס לנושא של שיקום השכונות.

אני חושב שאם אנחנו ניכנס לכל הבעיות, אנחנו לא נצא מזה. אני מציע שבאמת יהיה איזשהו מיקוד, במיוחד בנושא תעסוקה. גם בשנת 98, גם ב99- וגם עכשיו, מצב האבטלה הוא בעייתי מאוד.

מה אחוז האבטלה שם?

קרוב ל80%-.

מספיק עם ה80%-, זה לא נכון.

אינני רוצה להיכנס לזה. בעיית האבטלה היא
בעיה קשה מאוד שם. גם את בעיית האבטלה של כולם לא נוכל לפתור. אם אנחנו מדברים על הכשרה מקצועית לאנשים בני 50, קשה מאוד להביא אותם להישגים. מאידך, בחורים בני 20 עד גיל 45 אפשר למקצע במקצועות שונים, אפשר להתמקד איתם כך שהם יוכלו להתפרנס בכבוד ולא יהיו נתמכי הביטוח הלאומי. אני חייב להגיד שבתהליך הזה כל המשרדים נכשלו. לא הייתה תכנית כלשהי שבוצעה, למעט בשנת 98 - לקחנו קבוצה של צעירים, למקצע אותם לנהיגה ברכב כבד. הדבר הזה די הצליח. אם הם עובדים במקצועות שלהם, כן או לא, אינני יודע. אבל לקחנו אנשים שלא ידעו אפילו לקרוא ולכתוב - רובם עובדים. כלומר, צריך לבוא ולהציע תכניות, שגם נשים תצאנה לעבודה, התינוקות יוכלו להיכנס למעון, לגני ילדים, משרדי הממשלה ישתתפו בהוצאות של ההורים, כי אי אפשר שהמשפחה תשלם 1,200 ש"ח עבור מעון לילדים. הנושא צריך להיות נושא תעסוקה.

אני חושב, בניגוד לדעתו של ראש העיר, צריך להחזיר את בית הספר. האתגר של העירייה לא צריך להיות שיוצאי אתיופיה ילמדו בבתי ספר אחרים. האתגר שלכם צריך להיות להביא ילדים מצפון רחובות שילמדו בקריית משה. ליצור איזושהי אינטגרציה. שלא כל הילדים יהיו רק ילדים יוצאי אתיופיה. זה יעלה גם את הדימוי של השכונה. יכול להיות שצריך לעשות איזושהי רוויזיה - להביא את המורים הכי טובים ואז גם חוסכים הסעות. תראו רבותיי, זה לא כל כך פשוט, ילד שיוצא מהבית בשעה 8 בבוקר, חוזר הביתה רק ב7- בערב. כל היום אין לו זמן להיות עם ההורים שלו. לכן האתגר שלכם, של העירייה, צריך להיות לגרום לכך שילדים מהצפון יבואו ללמוד בקריית משה. או אז בית הספר באמת יהיה ברמה גבוהה, שבו כל הילדים יוכלו לצאת עם תעודת בגרות. אני לא מאמין שתהיה פה התנגדות של בני הקהילה. אם נבוא ונגיד: רק ילדים יוצאי אתיופיה - למה שלא תהיה התנגדות? אם באזורי הרישום אתם תבואו עם תכנית מסודרת, עם בני הקהילה ברחובות, אפשר לדבר. חוסכים גם את עניין ההסעות.

לי באמת נראה שכל הנושא של סגירת בתי
הספר היה פופוליזם אחד גדול. במקום
לנסות ולהתמקד בבעיה.

דבר אחרון, אני חושב שצריך לעשות מיפוי:
כל הילדים היום בגילאי בית ספר - האם כולם מקבלים תגבור לימודים או לא? מה הכסף שחסר? דבר שני, אני מכיר את אזורי הרישום של רחובות. האמינו לי, אני יודע בדיוק מי נרשם לבית ספר ממלכתי-דתי ומי לא. אינני אומר שנכפה את רצוננו על ההורים שרוצים בית ספר כזה או אחר, אבל נטיית לבנו צריכה להיות כזו שיתאפשר להורים כמה שיותר פיזור, ושילמדו גם בבתי ספר יוקרתיים אחרים, שלא קלטו את יהודי אתיופיה. אני יודע שיש כמה בתי ספר שלא קלטו עולי אתיופיה.

מה אתם, בסוכנות, עושים? מה התרומה
שלכם?

זה לא נכון, אני מאוד מצטערת. אני
אישית יושבת ברשות המקומית ברישום ילדים לבית ספר. בודקת אישית, ילד-ילד, מה ההורים ביקשו ולפי זה אני מפנה. אין דבר כזה בית ספר יוקרתי שלא מקבל ילדים. יושב כאן מר שמעון סלומון, שהוא יועץ השר. הוא ביקר בבית הספר היוקרתי ביותר ברחובות וראה בדיוק כמה טוב לילדים שם. אני אחראית לרישום, ומתוך מחויבות חברתית אישית שלי ואהבה לעדה אני מטפלת אישית בכל משפחה. כל אחד קיבל בדיוק את בית הספר שביקש, גם אם היה בית ספר ששלושה ביקשו - גם לשם סידרנו הסעה.

אני חוזר בי מההערה הזו.

תגיד, אתה היית יכול לדאוג בנושא
המחשבים? הרי אתה רץ בין הקהילות - סליחה שאני מתארת את זה ככה - או טס בין הקהילות. אתה יודע שאני מאוד מעריכה את העבודה שלך. בוא תמצא לנו קהילה שתדאג לזה.

קודם כל, פדרציית טורונטו אימצה את שכונת
קריית משה. זה במסגרת סוכנות 2000. דיברנו על תכניות, לא רק בנושא המחשבים, אלא אפילו על הקמת מרכז קהילתי. אני עדיין מחכה לתכניות. אני מקווה שנוכל למצוא איזשהם פתרונות אפשריים. אני חושב שאפשר.

מדובר במרכז של בית הכנסת.

עזבי, אנחנו רוצים 400 מחשבים.

נראה לי שהם בנויים לזה, האמריקאים,
להביא לילד כזה, חמוד, קטן, את המחשב.

לא צריך להגיע לארצות הברית. יש לנו פה
חברות היי-טק, אם ניגש אליהם, הם יתנו.
מארצות הברית נקבל דברים אחרים.

אתה צודק, זה גם רעיון.

שוב, אני אומרת שהישיבה היום חשובה
מאוד, וברצוני להתייחס לכמה דברים ששמעתי היום. בנושא של מחשבים, גם הכנסת יכולה להשתתף ולתת מחשבים לקריית משה מקרן יושב ראש הכנסת. ליד יושב ראש הכנסת קיימת הוועדה שבודקת לפי קריטריונים את המשפחות שאין להם מספיק משאבים.

דבר שני, אני לא חושבת שאם תקחו 400 מחשבים ותחלקו למשפחות, יצא מזה דבר טוב. יש רעיון להכניס את המחשבים שיתקבלו לספרייה, לעשות מעין כיתה, וזה יהיה יותר יעיל.

דבר שלישי, אני רוצה לומר לך, אני מבינה את נושא הפיזור של הילדים. אני מכירה את הנושא בקהילה של עולי ברית המועצות. יש כמה ערים שקיים בהן מצב של ריכוז עולים. אנחנו צריכים לחשוב עם מעמד מיוחד של בתי ספר שקולטים. אנחנו צריכים לממן בצורה מיוחדת את בתי הספר האלה, שימשכו ילדים.

דבר נוסף, מאף אחד לא שמעתי על נושא תכנון המשפחה. אנחנו לא יכולים להמליץ מכאן למשפחות בנושא של תכנון המשפחה, אבל אני רואה כאן הרבה בוגרי אוניברסיטאות, אני מכירה אישית הרבה אנשים, רק אתם, המנהיגים של העדה, יכולים לדבר על הנושאים האלה.

דבר אחרון, אני אוהבת מאוד אידיאליסטים - שמעתי כמה היום. הדיבורים על 120 חברי כנסת, הם ידאגו, אנחנו כולנו אחים. תראו, זה אמת, אבל במציאות הארצית טוב יותר - ואני אומרת לכם באחריות - שמפלגה שנתנה שני מקומות ברשימה שלה, אני חושבת שאתם צריכים להילחם בכל המפלגות, שיהיו לכם נציגים - זה הכרחי. אפשר לעבוד - אני יכולה לעזור לאלה שמובילים. בפוליטיקה יש מציאות. מה שאני אומרת, אפשר לעזור לחבר כנסת שרוצה לעבוד, שלא נמצא כל הזמן בחוץ לארץ - אתם יודעים על מה אני מדברת. אפשר לעזור, אפשר לעבוד ביחד, אבל אתם צריכים מנהיגים משלכם.

תודה רבה.

אני באמת חושבת שאחד הדברים היפים
ברחובות זה העבודה המקצועית שנעשית. אנחנו אימצנו כמה פרויקטים שהתחילו, נבנו ברחובות, והרחבנו אותם ארצית. אם זה תחום הגישור לפנימיות, שפותח ברחובות, אם זה תחום של מניעת האלימות ואם זה בנושא התכנית שמיועדת לילדים שלדעתי, "נפלו בין הכיסאות". אנחנו לומדים ממה שנעשה ברחובות ומשתפים גם את משרד החינוך כדי לראות איך ביחד משרד העבודה והרווחה ומשרד החינוך נוטלים בזה חלק, כי באמת הילדים הם מתחת לגיל שפיטה ויש בזה בעיה. התופעה היא לא רק ברחובות, זה גם ביבנה, בבאר שבע ובמקומות אחרים.

נושא שני, לגבי התעסוקה. אני אמנם עוסקת ברווחה, אבל הנושא של תעסוקה הוא נושא קריטי. לצערי, משרד העבודה והרווחה הוא משרד שיש לו סטנדרטים. הרבה מאוד מהאנשים, רמת העברית שלהם אינה גבוהה מספיק והם אינם יכולים להיכנס לקורסים. יהיה זה לא נכון להוריד את הדרישות של הקורסים, אבל חייבים למצוא פתרונות אחרים. יש בהחלט מקום לבקש את הדיון על הנושא הזה של התעסוקה. אני קוראת לזה תעסוקה רגישת תרבות, כי המשרדים שלנו הם משרדים שעובדים לפי פורמולות. צריך ליצור ייחודיות בנושא של תעסוקה. יש היום החממה התעסוקתית, שגם כן מדברים עלייה, יחד עם הביטוח הלאומי, באשדוד. זה מודל ראשוני. צריך לנסות אותו. לקחו רעיונות לגבי שיקום אוכלוסייה שלא תוכל ללמוד את השפה העברית וצריך לתת לה מענה. סדר היום פשוט למדי: ילדים שגדלים בבית שבו אבא לא יוצא לעבודה, אנחנו פוגעים בילדים.

דבר אחרון שברצוני לומר, חשוב לדבר על הילדים, אבל הילדים אינם לבד, הם חלק ממשפחה וחלק מקהילה, וצריך תמיד לקשור את הילדים למה שנעשה במשפחה. כל פעילות שאנחנו עושים עם הילדים, צריך לשאול איפה ההורים שלהם. אמנם יש ברחובות תכניות שחושבות ועושות - ישנה תכנית משותפת שאנחנו עובדים ב"משעול", שהיא איזשהו דגם שהיום המוקדים הקהילתיים ירחיבו, אבל באמת זו רק התחלה. אני חושבת שהנושא של תעסוקה חייב למצוא דיון נפרד ויש להזמין את משרד העבודה, את משרד הקליטה, את הג'וינט, שיוזם, ולראות איך בונים מודלים רגישי תרבות לאוכלוסיות - לא רק לאתיופים, לצערי, זה גם לעולי קווקז ולאחרים.

הכי חשוב, בלי שינוי בתקינה, לא נגיע לשום דבר. אנחנו, כאנשי מקצוע, מתפוררים. אי אפשר להעמיד כאן שום דבר נוסף. משרד האוצר איננו נותן לנו היום תוספת, על פי החלטה שהייתה. הוא לא מוכן לקבל את הנוסחה שהייתה. אני רוצה להגיד, שבאופן מיוחד לגבי רחובות על פי הנוסחה צריך להוריד להם, ואנחנו נלחמים כדי להשאיר ולשמור גם על העובדים הסוציאליים וגם על הצוות המקצועי.

תודה רבה.

אני הממונה על קליטת עולי אתיופיה במשרד
הקליטה. מר שוקי פורר, ראש העיר רחובות - אני מכיר אותו, אני חושב שהוא עושה עבודה נכונה, הוא לוקח אחריות על העיר שלו, אבל יש לנו 20 יישובים כאלה, שבהם ישנן אוכלוסיות מזוהות של בני העדה. לכן, כשמדברים על קריית משה, צריך לדבר על עוד 20, או יותר מקומות.

זה לא בישיבה של היום. גברת דליה
רבין-פילוסוף העלתה לסדר היום את קריית
משה, אני מאוד מצטערת.

קריית משה היא עובדה. במקום לטפל בקריית
משה, אנחנו מנסים לטפל בדרכים אחרות. הרי כסף לא חסר, בית ספר קיים - אני מקבל את ההצעה של מר שלמה מולה, להביא את המורים הטובים. במקום להסיע את הילדים, לתת שכר עידוד למורים ולבנות בית ספר לדוגמה, ששאר האנשים יבואו ללמוד, ואז נוליך את הבעיה לכיוון אחר.

ממשלת ישראל נתנה בכוונה משכנתאות מוגדלות על מנת שהאוכלוסייה תסתדר בכוחות עצמה במקומות שהיא רוצה. אבל קרה "הפוך על הפוך" ונותרו שכונות מזוהות. שכונות מזוהות לא נוצרו, כנראה, אתמול, כי הן קיימות כבר למעלה מ10- שנים. מישהו בממשלת ישראל לא חשב לעצור את התהליך הזה יום לפני.

סליחה, העדה הגישה בג"צ נגד השר צבן, מה אתה מדבר? השר צבן נתן משכנתאות רק לאזורים מסוימים במגמה לפזר את האוכלוסייה. העדה הגישה בג"צ נגדו והוא נסוג מההחלטה.

אני לא האשמתי אף אחד, אלא קודם כל שיבחתי את ממשלת ישראל. אבל נוצר מצב
שנוצרו שכונות מזוהות.

בוא נגיד את האמת, השכונה נוצרה גם
באשמתנו, בני העדה.

הסיבה האמיתית ששכונות נוצרות היא בגלל
המשכנתאות המוגדלות, המצחיקות.

מר מיקונן אחיאון, זה לא הדיון היום. אנחנו
מכירים את הבעיה, והיום עומדת לדיון הבעיה של קריית משה. אגב, קיימנו פה הרבה דיונים, שאם אפשר יהיה לרעננה ולרמת השרון ומה לא העלינו פה. אבל עובדה שזה ממשיך וזה באמת קשה. לך תיתן למי שעכשיו נמצא בחצרות יסף, במקום 120,000$, שהיום זה המענק, 300,000$.

זה גם לא פתר את הבעיה. יש לנו אנשים ש10-
שנים אין להם פתרון. אני בא ואומר
שממשלת ישראל חייבת למצוא פתרון.

אתה בממשלה.

נכון, אני מוביל הליך כזה. לכן אני בא ואומר,
צריך להעלות את זה - יש קשישים, יש חד-הוריים, כולנו צריכים להגיד לממשלת ישראל. המפתח נמצא באוצר. אם אנחנו לא נתעקש לזה… בעיקר בני העדה.

הרשו לי לקלקל את האווירה. לדעתי,
מההיכרות שלי, מהביקורים שלי, ממה שאני שומע בישיבות השונות, הבעיה היא בעיה ארגונית בתוך העירייה. לא יכול להיות שיהיו 38 ארגונים שכל אחד בא עם תקציב אחר והבעיות הכי בוערות עדיין נמשכות ועוד חורגות. אני רוצה להאמין שזאת בעיה ארגונית, כי אחרת המסקנה היא שאנחנו אנשים מיוחדים שאי אפשר לטפל בנו בשום מקרה.

יש עכשיו תיאום, וגברת רות ענבר תדווח על
כך.

אני אגיד למה אני מתכוון: יש למשל שתי
מסגרות של אחר הצהריים. זה לא בכל מקום. בכל מקום עושים תיאום: זה נכנס וזה לא נכנס. שם יש לנו באמת הרבה ארגונים והרבה עמותות, ואני מוכרח להגיד לך, ראש העיר, אם אתם תקחו אחריות על כל עולה ועולה ותדאגו שאכן הוא מקבל טיפול כמעט אישי, אני אומר שלא תהיה בריחה תקציבית ואפשר יהיה לטפל. אני אתן דוגמה פרטנית כדי להמחיש למה אני מתכוון, שלא לכל דבר צריך כסף, כי יש 38 ארגונים שם. ילד אחד בן 9-8 שנכתב עליו בעיתון, הוא עבריין, תפסו אותו על שכרות, והמשפחה איננה רוצה אותו, הוא צריך לצאת לפנימייה. אני מרים טלפון למשרד החינוך, מרים טלפון לרווחה בתוך העירייה, מוצא כל מיני גרסאות שמסבירות למה הילד נשאר עדיין בבית. אני הולך לבית, לוקח את הילד, מעביר אותו לפנימייה, בסופו של דבר הוא יוצא מהבית. אין צורך בכסף בשביל זה. אני חושב שצריך לטפל באופן אישי ולתת תשומת לב כמעט אישית כדי לטפל.

טיפול אישי פירושו שבן אדם צריך להקדיש
זמן. פירושו עוד עובד רווחה ועוד עובד רווחה. זה נכון שאפשר אישית לפתור את זה. ראש העיר אכן מטפל אישית, אבל הוא רוצה גם לישון 5 שעות בלילה.

עוד מעט אנחנו נשמע אנשים מרחובות ואתם
תראו למה אני מתכוון. באשר לבתי הספר, אני רוצה לומר כמה משפטים. אנחנו מדברים על כך שצריך להסיע את הילדים, לנייד אותם, להביא אותם, כאילו הם חפצים. אנחנו שוכחים שאנחנו צריכים לשאול את ההורים לאן הם רוצים לשלוח את הילדים. אם ההורים ירצו לשלוח את הילדים לשכונה אחרת, מי יבוא ויגיד להם תסעו - רק צריך למצוא את הפתרון הטוב ביותר כדי שיהיה להם את המורים הכי טובים ברחובות. לכן אל תשכחו - אני אומר את זה גם לבני העדה - לא לשכוח שצריך לשאול גם את ההורים לאן לשלוח את הילדים.

אני עובד ב"שתיל", ואני מזדהה עם מה
שאמר מר שמעון מנברו. היום יש איזושהי סיסמה "שיתוף הקהילה". אנחנו גם מדברים בצורה כזאת, בלי שאפילו שמענו את הקהילה - האם היא רוצה את הדבר הזה או לא. אני קצת מתמחה בכיוון הזה, ואני חושב שלקחת בן אדם למשרה מסוימת זה לא נקרא "שיתוף קהילה". שיתוף קהילה זה קבוצה שיושבת, מנתחת את הבעיה ואומרת: זו הבעיה שלי. נכון שזה דורש מאמץ רב והשקעה רבה.

אתה מ"שתיל", זה המומחיות שלכם. אנחנו
רוצים לראות אתכם.

על זה אני מדבר. יש לנו קבוצה, אני חושב
שאנחנו גם יכולים לנצל את הקבוצה, כלומר, שאנשים ישבו בכל דיון שמתנהל בנושא של הקהילה ונשמע את הקהילה אומרת שזה מה שהיא רוצה. היום אנחנו שמענו ניתוחים. את מי מנתחים? את הקהילה, לפני שעושים אבחון שדרוש ניתוח. יש אדם מבוגר שכל מה שאמרנו כרגע אינו רלוונטי בשבילו. אולי גם נעלה את הנקודה שלו, נבדוק איך מטפלים גם בבעיות שלו.

עם כל הכבוד, כולם מקבלים היום רשות דיבור, לשם שינוי. גברת בתיה איוב, את
תושבת השכונה?

אני עובדת סוציאלית, אבל במקרה הזה אני באתי עם מר אברהם מלקו, תושב רחובות, לא משכונת קריית משה. אני באתי איתו כי בשכונה שלו גרות 3 משפחות אתיופיות.

גברת בתיה איוב, סליחה, אנחנו לא נעלה את
זה עכשיו. אנחנו קיבלנו מכתב, ואם הוא רוצה להיפגש איתי, נעשה את זה בפעם אחרת. יש לנו היום נושא ספציפי על קריית משה, אנחנו לא מעלים פה מקרה ספציפי. ואם את רוצה לפנות אלי - תפני אלי. אני לא מעלה את זה היום בוועדה ותודה רבה.

שמי יעקב אליאס, אני עובד בקריית משה.

מה התפקיד שלך?

עובד סוציאלי חינוכי. דובר על פיזור ילדים
בבתי הספר. זו אינה הדעה של ההורים, אבל במקום לשלוח שלושה ילדים לפה ושלושה ילדים לשם, עדיף להגיד: בסדר, שייפתח בית הספר. השאלה היא אם זה פתרון. לכן אני חושב שצריך קודם כל להתחיל בגן. ניקח את הגננות הכי טובות שאפשר, ניתן את כל המשאבים הדרושים. ההורים יראו את זה, ייהנו מזה, ואז נוכל לפתוח גם כיתה א' בשכונה. אני רוצה לומר דבר נוסף: דובר כל הזמן רק על הילדים, שכחנו את ההורים.

לא, דיברנו גם על האבטלה ועל הצפיפות בבית
וכדומה.

ההורים, לפי דעתי, גם הם צריכים ללמוד.
אמנם הם לא צריכים לשבת בבית ספר, אבל הם צריכים לשבת בחוג, ללמוד בגרות, כי ההורות באתיופיה וההורות בארץ מודרנית שונה לגמרי. שם ידעו לגדל ילדים אחרת.

אתה מארגון מסוים?

אני מהעירייה.

אתה עובד עירייה, אתה נמצא במקום - בוא
תציע לנו משהו קונקרטי. מה חסר? בוא ננסה
לפתור את זה.

קודם כל, נשים חד הוריות או אנשים
מובטלים צריכים להיות במעגל העבודה. אם לא בעבודה, הם צריכים להיות באולפן או בלימוד מתקדם. לא ייתכן שאם חד הורית שמקבלת הבטחת הכנסה, לא הולכת לעבודה אלא רק מביאה ילדים. מה המסר שמקבל הילד שנולד לבית כזה? או אנשים מובטלים שמשחקים קלפים - הילדים שלהם רואים אותם. איזה מסר הם מעבירים לילדים?

ומה יכול להיות הפתרון? במרכז קהילתי?

הפתרון לפי דעתי - ואני מדבר מתוך ניסיון - הרי יש פה שלושה גורמים שאי אפשר להפריד ביניהם: בית הספר, הורים וילדים. אם אנחנו לא נחזק את הסמכות של ההורים, אני אומר לכם מתוך הניסיון - אני יכול להביא דוגמה: ילד שהמורה השהתה אותו משום שהוא "הלך מכות", לא סיפר לאמא שלו שהוא הושהה. הוא היה עצוב ומרוגז, האם שאלה אותו מדוע הוא מרגיש כך והוא ענה: אל תשאלי אותי, תפסיקי, אני לא רוצה לדבר איתך. אחר כך החבר שלו סיפר לאמא מה קרה. אותה אמא השתתפה בקבוצת הורים שאני הנחיתי, היא דיברה איתו בצורה שהוא יכול להבין: אתה כועס, אבל תסביר לי מה כואב לך כי אני יכולה לעזור לך. ומה הוא ענה לה? את לא יכולה לעזור לי כי את לא יודעת לדבר עברית. והיא ענתה לו: יש לי קרוב משפחה שיודע לדבר עברית, נלך לבית הספר. היא הלכה עם הקרוב לבית הספר, שאלה את הילד בדיוק מה הוא רוצה שהיא תגיד. הוא דיבר איתה, התייעץ איתה והלכו לבית הספר. המורה לא הייתה מודעת לכאב הזה אבל הבעיה הזו נפתרה.

אתה צודק. אבל אני שואלת: אם נמצאים כל
כך הרבה ארגונים, בוא נשמע אולי בסוף - אתם יושבים ביניכם - אף ארגון לא לקח על עצמו את העניין הזה? אני אומרת לכם, המצב הוא קשה, אתם שומעים ממשרדי הממשלה, אין להם אפילו התקנים להכרחי ביותר.

הארגונים הם משהו שהוא תוספתי. הם לא
יכולים להוביל את המהלך, אני מצטערת מאוד. המהלך בוודאי צריך להיות ממשלתי-עירוני. על התשתיות שיש, הארגונים יכולים להצטרף, כי ארגונים באים והולכים, הם גם מתחלפים.

מיד נרכז את כל הדברים, אבל אני פשוט
מנסה למצוא פתרון, ולאור מה שאנחנו שומעים, אנחנו שוב מוצאים את עצמנו בתוך תוהו ובוהו.

רק רגע, אני עוד לא סיימתי. ההורים
מבולבלים. שם, אם היו לילד בעיות, האמא, האבא, הילדים חינכו אותו, קראו אותו לסדר. אבל פה כל כך הרבה גורמים מעורבים: עובדת סוציאלית מעורבת, משטרה מעורבת, פקידת הסעד, מי לא? אז למי הוא ישמע? איזה שיקול דעת יש לו? המורים מבולבלים, המערכת מבולבלת, כולם מבולבלים. אני חושב שמשרד החינוך צריך לחזק את המורים בהבנה של הקוד התרבותי - אי אפשר ללכת רק לפי החוקים.

תודה רבה לך. בבקשה מר אברהם נגוסה.

אנחנו שמענו על שלוש בעיות עיקריות:
צפיפות, אבטלה ובעיות חינוך. אני רוצה
לשאול באמת את ראש העיר, בעניין של הצפיפות, שיש בשורות טובות, שיש לפחות 8 מיליון שקל, לפתור את בעיית הצפיפות.

מיד נשמע את גברת חגית חובב, בנושא שיקום
השכונות.

אני פשוט שואל: האם התחילו, כמה דירות
נעשו? אני אשמח באמת לשמוע אם זה נעשה, אם זה התחיל, או שהפרויקט עדיין נמצא על הנייר. הפתרון, לדעתי, בעניין קריית משה, כיוון שמעורבים הרבה גורמים, הוא הקמת ועדת תיאום.

מר אברהם נגוסה, אני אסכם את הדברים.
האמן לי, הכל רשום לי, אנחנו נשמע ונראה
איך אנחנו יכולים לעזור.

עוד משפט אחד. למה אחר כך, אם אנחנו רואים את כל הבעיה, מה שמסתמן, כל הבעיה נמצאת במשרד האוצר, שלא משחרר את התקנים, את התקציבים. לכן, לדעתי, כל הגופים ביחד צריכים ללכת לבג"צ נגד משרד האוצר, כי משרד האוצר אטום מאוד בנושא יהודי אתיופיה, גם בפרויקטים אחרים. אני רואה בשטח - הוא סוגר פרויקטים, מצמצם פרויקטים. אנחנו, בני העדה, צריכים להתארגן ולהילחם נגד משרד האוצר.

מאה אחוז. אתם לא יחידים. גברת חגית
חובב, שיקום שכונות - הנה הבשורה.

כפי שאתם יודעים, תושבי השכונה, אני
מרכזת את השיקום החברתי, אבל בכל זאת, כמה מילים על השיקום הפיסי. בתחום השיקום החברתי, השכונה בשלמותה כלולה בפרויקט שיקום השכונות. בתחום הפיסי, התחלנו בשני מתחמים. אין זאת אומרת שלאחר שנשלים אותם, לא נרחיב לאזורים אחרים בשכונה. זו ראשית הפעילות.

יש לי שאלה קטנה, כשאתם מדברים בתחום
מסוים - האם מגדילים גם דירות, או שזה רק
שיפוץ?

אני אענה. בתחום הפיסי, התקציב מיועד גם לשיפוץ חיצוני של הבתים, פיתוח הסביבה וגם להרחבות. הבעיה המרכזית בהרחבות היא, קודם כל, השאלה האם יש או אין תכנית בניין ערים. הכנתה של התכנית הזאת נמשכת תקופה ארוכה. לאחר מכן, נשאלת השאלה האם העולים מאתיופיה, תושבי השכונה, שרבים מהם, כפי ששמענו, אינם עובדים, יוכלו לקחת הלוואות שיצטרכו להחזיר אותן. בנוגע לבעיה זו, קיימנו לאחרונה דיון במשרד, כי לא די יהיה שתהיה תכנית בניין ערים ויוכלו להרחיב את הדירות, הם יצטרכו הלוואות גדולות ויצטרכו להחזיר אותן, וממה יחזירו? כאן השאלה היא האם אפשר יהיה להגמיש את הקריטריונים לגבי גודל ההלוואה, הריבית וגודל ההחזר החודשי והפריסה שלו. הנושא הזה נמצא כרגע בדיון. תכנית בניין הערים עדיין לא הסתיימה, ואני מבטיחה שתהיה תשובה לנושא. אגף אכלוס גם מושפע, וההלוואות אצלו נקבעות על ידי משרד האוצר - המשרד אינו קובע בעצמו. אנחנו ניתן לכם תשובה לגבי גובה ההלוואות וצורת ההחזר שלהן.

אתם מטפלים בזה או שאתם רוצים את
הסיוע שלנו?

מטפלים, הנושא כבר הובא לדיון.

אם יש לך משפחה שגרה בדירה של
שלושה חדרים והיא אינה יכולה להרחיב את אותה דירה, האם היא מוכנה לעבור לדירה אחרת?

כרגע מכינים את תכנית בניין ערים. הבעיה
מוקצנת בכך שאנשים רכשו את דירותיהם. אם אלו היו דירות של עמידר או משהו כזה לא הייתה בעיה, זה הסיפור. כדי לעבור הם צריכים למכור את דירותיהם.

שימכרו את זה לעמידר.

אבל עמידר היום מוכרת את דירותיה.

איפה אנחנו יכולים פה לעזור? אני מציעה שנצא בעניין הזה בפנייה למשרד האוצר שיקבלו משכנתאות שיהפכו למענק לצורך הרחבת הדירות.

אם אנחנו רוצים לפתור את הבעיה הפיסית,
פיזור נכון של התושבים, אז את הדירות הממשלה תיקח, התושבים יקבלו את המענקים. יש הרבה שכונות אחרות. או שעמידר תרכוש אותן. גם בחוק הדיור הציבורי יש סעיף שאומר שהממשלה תקנה דירות.

בואו נהיה קצת יותר קונקרטיים כדי שנדע לפחות אם אנחנו יכולים פה לעזור.

צריך לדבר כאן על לכשתסתיים תכנית בניין הערים, שתהיינה הלוואות שבהן יהיה גדול יותר חלקו של המענק והלוואות עם תנאי החזר נוחים יותר. אחרת לא נוכל לפתור את בעיית צפיפות הדיור בתנאים הקיימים. זו בעיה אחת.

הנושא השני, אני רוצה לומר, אנחנו בשנה הזאת - אצלנו במשרד אושר כבר תקציב 2001 והמשרד תקצב 4 מיליון שקל, אתמול כבר היה אישור לכך, לשכונת קריית משה.

בתחום החברתי, אנחנו גם כן הקצבנו 780,000 שקל, וכאן אני מתחברת לדברים שאמרה גברת דפני מושיוב. יש גידול בתקציב, גם במשרדי הממשלה השותפים בפרויקט וגם במשרד השיכון, בתחום החברתי. לנו אסור להעסיק עובדים - אני מודה שאני עושה עבירה. אנחנו מעסיקים בתקציב משרד השיכון עובדים, למרות שזה אסור. אני בהחלט - וכאן יכול להיות הסיוע שלכם - בשיקום שכונות יש משרות - היו בעבר 310 משרות, היום יש 260 משרות לכל מאה השכונות בארץ. מטבע הדברים, גם אצלם, למרות שהגדלנו את התקציב, לא נוכל לתת להם משרות, והם צודקים. ייתכן שצריך פשוט לייעד במשרד הרווחה - אני לא מבקשת אפילו תוספת כסף - לעובדים סמך-מקצועיים. שתהיה מכסה בתקציב שיקום שכונות לעוד 20 עובדים שכונתיים בארץ, גם בשכונות אחרות שיש בהן ריכוז של עולי אתיופיה. אלה עובדים שעלותם אינה גבוהה, הם מבני העדה, וכך נותנים להם גם כן, לאותם אנשים, בעיקר צעירים - זה מתאים לסטודנטים - איזושהי עבודה באותה תקופה, והם מהווים את המגשרים בין התושבים, עם אותה רגישות תרבותית הנדרשת, גם לגבי בתי הספר, גם בתחום התעסוקה. אני לא באה בבקשה לתוספת תקציב, אלא בבקשה שיחזירו את אותם תקנים שהיו לנו - אני לא מבקשת כסף - וייעדו אותם לעובדים סמך-מקצועיים במשרדים לעולי אתיופיה.

בקשה נוספת, שיכולה רק לסייע, היא גמישות של המשרדים. לא אחת אנחנו נתקלים כשאנחנו באים למשרד העבודה בתשובה - את זה אסור לעשות. יש להם כללים. לכל משרד ומשרד יש כללים. כלומר, הפנייה למשרדים צריכה להיות לא בכסף היום - תמיד טוב שיש יותר - אבל בעיקר בהגמשת קריטריונים לכל נושא ונושא.

בדברים האלה אתם צריכים לפנות אלינו.
אתם לא צריכים את זה באופן רשמי, אבל לפנות אלינו, שנדע ספציפית. זאת אומרת, קשה לי לדבר על הגמשה או על קריטריונים, אבל אם אני יודעת ספציפית, אז אני יכולה לעבוד.

אני אכין את זה. לבסוף אני רוצה לשבח באמת
את עיריית רחובות. זה היה לא קל לשים את כל המשרדים ביחד, ובאמת, היום אנחנו מכינים תכנית התערבות רב-שנתית, בתיאום ושיתוף פעולה של כל הגורמים, וגם זה לקח לנו זמן, כשאנחנו משתפים את התושבים. שוב, זה המקום היחידי בארץ - צריך לציין את זה - שיש יושב ראש ועד מקרב עולי אתיופיה, ובהחלט כאן, המעורבות של התושבים היא נדבך חשוב מאוד, אבל זה לוקח יותר זמן.

אני מנהלת רווחה חינוכית ברחובות. הייתי רוצה לנצל את זכות הדיבור בקצרה ולחזור לנושא של ההסעות, אם אפשר, כי אם דיברת על דוגמה של ניהול לפי חריגים, שזה דבר שבעצם מאוד מתבקש, אז אנחנו מוציאים כל מיני פרויקטים. כיום המצב הוא שהילדים מפוזרים, בתי הספר רוצים מאוד לעשות אינטגרציה חברתית של הילדים הללו עם שאר ילדי בית הספר. אז במקום שבשעה 13:30 הם יעלו על ההסעה חזרה לקריית משה ושאר ילדי בית הספר יישארו בבית הספר לחוגים והעשרות למיניהן, הם רוצים לאפשר להם להשתלב. זו דוגמה לכך שאם משרד החינוך היה יכול להגמיש את הקריטריון של שתי הסעות ביום בלבד אפשר היה להעניק לילדים האלה יותר. כל מיני פרויקטים עולים ונופלים בינתיים על הנושא הזה של ההסעות. זו דוגמה מאוד ספציפית, ואם אנחנו רוצים להיות ממוקדים כדי שנצא בהרגשה שיש משהו ביד מהפגישה, זה סוג של דבר. אם משרד החינוך היה יכול להגמיש את הקריטריון לפי סיפור חריג - כי זה סיפור חריג שילדי שכונה אחת מתפזרים בכל כך הרבה בתי ספר - אזי אני חושבת שבזה היינו משיגים רבות לנקודת זמן זו.

אבל המבט שלנו הוא לא הסעות. להסעות
אחראי אגף אחר בתוך משרד החינוך.

מי אחראי לזה?

גברת שוש ימין.

טוב, אנחנו נפנה בקשר להסעות למנכ"לית,
שיקחו על עצמם את העניין.

אני רק רוצה לעדכן אתכם בעניין של ההסעות.
מהנתונים האחרונים שקיבלתי מגברת יוכי גמליאל, שהיא אחראית על ההסעות אצלנו במחוז, על פי התקנות של משרד החינוך, יש רק שני פיזורים והם מבוצעים בפועל. השארת הילדים לפעילות חברתית מחייבת הסעה שלישית. אנחנו, המחוז, הגשנו בקשה חריגה ונענינו בשלילה. גם בפגישה שקיימנו עם מר שמעון סלומון העלינו את הנושא וזה נתקל בקושי רב.

או קי, תנו לנו לנסות גם. אנחנו ננסה. תישארי בסוף הישיבה ותני לנו את הפרטים, או מי מכם, כדי שאנחנו נוכל גם לפנות. בבקשה גבירתי.

אני עוסקת בבתי הספר הממלכתיים-דתיים
ברחובות. אנחנו קולטים אחוז ניכר מכלל התלמידים האתיופיים. קודם כל, אני רוצה להגיד משפט קצר לגבי הנושא לימודים בבית ספר בשכונה או בבית ספר מחוץ לשכונה. אני בהחלט חושבת שבזה שאנחנו לקחנו את בית הספר קיבלנו מרכיב חשוב מאוד באיכות הקהילתית של השכונה, כי בית ספר בשכונה יש לו משמעות מאוד איכותית. יש שני בתי ספר באזור, אחד בתוך השכונה, בית ספר על-אזורי ייחודי ועוד בית ספר לא רחוק. השנה, הדרישה הגבוהה ביותר בין בתי הספר הייתה לשני בתי הספר האלה. זאת אומרת, ההורים מצביעים ברגליים. הם רוצים בית ספר קרוב לבית. הם יודעים איזה מחיר הם משלמים בהסעות האלה. רק אם תקחו בחשבון נתון של כמה ילדים, באופן טבעי, מאחרים בבוקר לבית הספר ואז הם נשארים בבית, וכאן הקשר בין הסעות לנשירה ולפשיעה. בעניין הזה אני חושבת שאנחנו כן צריכים לעשות דיון מאוד משמעותי על הרווחים והמחירים של בית ספר בשכונה או מחוץ לשכונה. זה הרצוי, אבל המצוי הוא שהילדים מפוזרים בין בתי הספר, ולכן אני כן חושבת שצריך לחזור לדיון על יום חינוך ארוך, כולל שירותי הסעדה, כי יום חינוך ארוך ברשויות אחרות לא כולל שירותי ארוחות. התפקוד של התלמידים בהשתתפות בציוד, בספרי לימוד, בחוגים שמתקיימים בבתי הספר - זה עלויות לא גדולות וזה מספיק לאינטגרציה. אם אנחנו כבר עושים אינטגרציה, אזי היא צריכה להיות איכותית.

יש תשובה לזה? למשל אם הילדים צריכים
יותר חומרי עזר לחוגים - הם מקבלים?

יש. הם מקבלים. כשהתלמידים יוצאי
אתיופיה נקלטים בבית ספר גבוה, בתי הספר כורעים תחת המעמסה. הם לא יכולים לעמוד בנטל הזה.

ומי אמור לתת להם? משרד החינוך?

משרד החינוך, יש רשויות שגם הן מסבסדות.
אני חושבת שגם פה צריך לפנות לממשלה או למשרדים מתאימים, שזה צריך להיות סל בית ספרי, תלוי קליטת תלמידים עולים. בתי הספר מקבלים "שעות עולים", אבל אנחנו כבר לא מקבלים שעות, ותלמידים לא זכאים כי הם ילידי הארץ - לתלמידי כיתות א', ב', ג' אנחנו כבר לא מקבלים, וזה מאוד משמעותי. יש לנו הרבה שעות עולים, אבל ילדי הכיתות הנמוכות כבר לא זכאים, ואני חושבת שגם כאן צריך להגמיש את הקריטריונים.

בתי הספר מקבלים שעות עולים.

לא, לא לדבר הספציפי, לתלמידים שנולדו
בארץ, תלמידי כיתה א'.

יש תלמידים ילידי הארץ, לאו דווקא
אתיופים, שיש להם קשיים דומים. לבית הספר יש רשות להסב את שעות העולים גם לקבוצה הזאת. יש שעות רבות של עולים שאפשר לעשות בהן שימוש. אפשר להיעזר במה שיש בבתי הספר, וזה לא מעט.

בעוד שנה-שנתיים, גם ילדי כיתות ד' לא
יקבלו.

זה ויכוח במקום אחר, כי אותם תלמידים
שהשנה מקבלים שעות עולים, בעוד שנה ידיעתם בעברית תהיה טובה יותר ושעות העולים תישארנה בבית הספר ואפשר יהיה להפנות אותם לילדים האלה, ילידי הארץ, שצריכים תוספת.

אבל אני מבינה שלא עושים את זה כי
הקריטריונים לא מאפשרים.

יש קריטריון של הרצאה ויש את הגמישות
להשתמש בהם, והגמישות נתונה.

אז היא נתונה, הגמישות, או איננה נתונה?
עוד לא הבנתי.

הגמישות נתונה, אבל משנה לשנה בית הספר
מקבל פחות שעות.

אז בואו נגיד שאולי בבית ספר שיש בו אחוז
גבוה יותר של בני העדה צריך יותר שעות
עולים.

זה לא המקום.

לא נגיע לזה. טוב, בסדר. אנחנו חייבים
לסיים. משפט אחד, מר אבאי זאודה.

דובר כאן על החינוך, על כך שיש הרבה גופים
שנכנסו לתוך השכונה, אבל אני רוצה לגעת במשרד החינוך. משרד החינוך, ברמה הארצית - כל התלמידים יוצאי אתיופיה לא מגיעים לתיכון, מדוע? אם כל התלמידים לא מגיעים לבגרות, אז מי אשם פה? אנחנו צריכים לשאול את זה. אם מדברים על שעות עולים, אזי יש הרבה דברים שלא מקובלים. כדי לקבל את שעות העולה מוציאים אותו מהשיעור הרגיל.

בסדר, הכל ברור כאן: נשירה גדולה, אין
עובדי רווחה.



הישיבה ננעלה בשעה 11:50