פרוטוקולים/ועדת קליטה/2089

1
ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
1.11.2000

פרוטוקולים/ועדת קליטה/2089
ירושלים, ט"ז בחשון, תשס"א
14 בנובמבר, 2000

הכנסת החמש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שלישי


פרוטוקול מס' 107
מישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
שהתקיימה ביום רביעי, ג' בחשון התשס"א – 1.11.2000 – בשעה 10:10

חברי הוועדה: נעמי בלומנטל - היו"ר
סופה לנדבר
מרינה סולודקין

חנוך צמיר - משנה למנכ"ל המשרד לקליטת העלייה
אנה איסאקובה - יועצת ראה"מ לקליטה ושילוב חברתי-תרבותי
עזריאל נבו - יועץ מיוחד ליו"ר הסוכנות בנושא
בני קהרמני - שני אחיו נעדרים באיראן
ליאור קהרמני - אביו נעדר
שמחה רסלנסרי - בעלה נעדר, אמא של ליאור
וידה ארגמנד - אחות של שמחה רסלנסרי
פרדין עזתי-מחמודי - אחיו נעדר באיראן
נהיד פרהנג'אן - בעלה נעדר
אורית רבי זאדה - בעלה נעדר
דריוש סלארי - אחיו נעדר
לינדה רם - בעלה נעדר
רוברט בוטהסזן -
יוסי גהוורי -
יצחק גולדין -
אברהם חכמי - יו"ר ארגון עולי אזרביג'אן
נוריאל חסיד - יו"ר ארגון גג עולי איראן, סניף ירושלים
אברהם כהן -
בהזאד מורד
עזתי מחמודי פרהדת- בנה נעדר
יהודה כסיף -
יוסי סיון -
רחימי מרדכי - יו"ר ארגון בית כורש
ששון סימן-טוב - ארגון בית כורש
אבי סלרי - אחיו נחטף
מאיר עזרי - לשעבר שגריר ישראל באיראן
משה פורוסכמיאן - ארגון יוצאי איראן
מוטי שערבני -
אורה יוגב - המוסד לביטוח לאומי

וילמה מאור

עפרה הירשפלד

גורלם של אחד-עשר היהודים הנעדרים באיראן.

- - - - - - - -

גורלם של אחד-עשר היהודים הנעדרים באיראן

אני פותחת את הישיבה. ברוכים הבאים ותודה גם לנציגים של קהילת איראן שהגעתם לכאן. בישיבה הקודמת, הסגורה, היו עוד חברי כנסת, כך שכולנו ערים לבעיות הקיימות.

אנחנו יושבים כאן במסגרת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות. כבר בראשית דבריי אני רוצה לומר שאין לנו פתרונות פלא שלא ידעתם עליהם קודם. אנחנו רק רוצים לבחון כוועדת הכנסת, מה לפי דעתנו צריך לעשות ושלא נעשה עד כה. בישיבה הקודמת קיבלנו דיווח על מה שנעשה או לא נעשה עד עכשיו לגבי הקרובים שלכם, ואנחנו רוצים לראות מה ניתן לעשות ולא נעשה עד עכשיו. אנחנו נעשה כמיטב יכולנו.

אני לא יכולה להבטיח שום דבר, אנחנו לא זרוע מבצעת שיכולה עכשיו להחליט, למשל, שאנחנו פולשים לאיראן. אנחנו רק יכולים להמליץ ולהמלצות שלנו כוועדת כנסת יש כוח שיכול להזיז את המערכות.

אולי תספרו לנו מה אתם יודעים עד עכשיו ומה לדעתכם צריך לעשות.

בעלי נעדר כבר שבע שנים. אם היו מטפלים במקרה שלי הדברים שקרו לפני ארבע שנים לא היו קורים.

תספרי לנו מה קרה לכם.

בעלי היה באיראן ורצה לחזור לארץ.

אתם הייתם בארץ והוא נסע לאיראן?

כן. כשהוא רצה לחזור לארץ לא נתנו לו את הדרכון ולכן הוא ברח משם. עד עכשיו לא קיבלתי כלום, לא עזרו לי. בסוכנות אמרו שהוא לא היה. אם הוא לא היה, למה התקשרתם ואמרתם: בעלך בדרך? איך ידעתם שהוא בדרך?

בשביל מה הוא נסע לאיראן, לסגור עסקים?

כן. באנו לארץ לטיול, לא כעולים חדשים. אחר-כך נשארנו עם הילדים, כעולים חדשים. הוא חזר לאיראן כדי למכור את הרכוש שלנו והתכונן לחזור לארץ.

באיזה שלב איבדת את הקשר אתו?

היינו בקשר ודיברנו, הכל היה טוב ויפה, עד שהוא רצה לברוח משם. בגבול תפסו אותו ומאז לא שמעתי ממנו.

כמה ילדים יש לכם?

שלושה. בן בצבא בן 19, בן 15 בכתה י' וילדה בת שמונה.

מה הספור שלך, שמחה?

באתי לארץ לפני ארבע שנים עם שלושה ילדים. בעלי היה בלי דרכון, הוא נשאר שם. עד עכשיו אני לא יודעת מה קרה לו.

כשהוא נשאר שם אתם באתם, כל המשפחה, לשדה התעופה?

כן.

ואז אמרו שהוא צריך להישאר?

אני אסביר מה קרה. אני אחיהם של שני האחים שרצו לעלות ב-1997, סירוס קהרמני ואברהים קהרמני. האשה והילדים עלו לארץ דרך תורכיה שלושה חודשים לפני שקרה מה שקרה. ב-14 בפברואר 1997 הסוכנות היהודית רצתה להעלות את האחים לארץ באמצעות מבריח מטעם הסוכנות. הטיסה שלהם מטהראן לזהדאן היתה ביום ששי בשעה 11, 14 בפברואר. ערב לפני-כן אשתו של אחי סירוס דיברה אתו והוא אמר לה שביום ששי אנחנו יוצאים מטהראן בטיסה לזהדאן. בסביבות השעה 2:30 היה צריך להתקבל טלפון מהסוכנות ששני האנשים האלה פלוס רביזדה יגיעו לבן-אדם המסוים הזה. הם היו צריכים לקבל תשובה בטלפון. הם לא קיבלו תשובה. הם התקשרו לוידה ביום ששי בשעה 2:30 ואמרו שהם לא בידי המבריח, אנחנו לא יודעים מה קרה. אתם תרימו טלפון לאיראן ותבדקו מה קרה עם האחים, אם קרובי המשפחה יודעים עליהם משהו.

בסביבות השעה תשע בערב התקשרתי אל קרובי משפחה והם אמרו: לא שמענו דבר, אף אחד לא התקשר אלינו.

כעבור שבוע ניגשתי לסוכנות, ליונתן, דיברתי אתו והוא אמר: אנחנו לא יודעים מה קרה. יכול להיות שהם ברחו לאיזה שהוא כפר. חיכינו עוד שבוע, ופתאום אחרי שבוע אמרו לנו: אנחנו מניחים שהם נעצרו שם. שאלתי: איך אתם יודעים? בהתחלה אמרתם שהם ברחו אולי לאיזה שהוא כפר. והוא ענה לנו: היתה לנו עין בודקת ואנחנו מניחים שהם נעצרו שם.

מאז היו מספר פגישות עם אנשי הסוכנות והשתיקו אותנו שלא נדבר על זה, כי הם מנסים לעשות משהו בדרכים שהם מכירים.

עברו שלוש שנים ושום דבר לא נעשה. אני לא יודע אם עשו משהו, אבל אין תוצאות. בעוד ארבעה חודשים ימלאו ארבע שנים להיעלמם ורק עכשיו אני רואה שיש משהו.

אני מעורב מהצד בעניינם של שלושת האחים שנעלמו ב-14 בפברואר 1997, ומזה שנתיים וחצי אני נמצא בקשר עם אנשי הסוכנות ועם כל מיני גורמים על-מנת לסייע, דרך עסקים וגורמים שונים. ברשותך, גברתי היושבת-ראש, אני רוצה לתת לך מסמך כדי שנדע במי אנחנו מדברים כאן. מדובר ב-13 אנשים. אני מבקש להעביר את המסמך לחברי הוועדה וגם לצרף אותו לפרוטוקול.

דבר שני שהייתי רוצה להציג לך, וגם לצרף לפרוטוקול, הוא המכתב שכתב בנה של נהיד שיושב עכשיו בכלא, לאביו. הוא חייל שיושב כרגע בכלא בגלל בעיות אישיות, אבל הייתי רוצה, ברשותך, להקריא את המכתב שהוא כתב לאביו, ולהבין על מה אנחנו מדברים.

"אבא יקר, שמע תפילה של בן אוהב. כל יום וליל בך נזכר ורק בוכה. עצמתי עצמתי עיניי נושא אל המרומים ומבקש, שמע קולי ותענה לתפילתי. עצמתי עצמתי, אבא חזור אלי, אבא הוא כל חיי. אבא אני לבד, אני פורש ידיי, אין לך אלוקיי רוצה קצת אושר לחיי. הלב כואב, הראש מלא במחשבות ובלילות איני יכול להרדם. עד מתי, עד מתי? אתה רחוק שומר עלי כמו מלאך ואני ממשיך לבכות ולא יכול. עצמתי עצמתי, אלוהים תן לי כוח".

זה מכתב של בחור שהיום התחיל את שירותו הצבאי, ובשנתיים וחצי האחרונות הוא בלי אבא, עם כל מה שמתלווה לזה. אני מבקש לומר בצורה מאד-מאד ברורה ולא נעימה, שההתרשמות שלי כאדם מהצד שמלווה את כל התהליך הזה לגבי שלושת האנשים הוא שהמדינה שלנו לא עשתה שום דבר בעניינם, ומאחר שהיא לא עשתה שום דבר, לא היו שום-שום הישגים.

כשאני אומר שהיא לא עשתה שום דבר אני משווה את זה לאירועים דומים של חטיפת חיילים או של אנשים שנעלמים. לא נפגשים עם גורמים בין-לאומיים, לא נפגשים עם האפיפיור, לא מעלים את הנושא בפגישה עם מזכיר האו"ם, עם ראשי מדינות, לא פונים לממשלת גרמניה או לממשלת שבדיה, אותם גופים וגורמים שאנחנו יודעים בוודאות דרך העתונות שדרכם אפשר להגיע לשם ולברר ולדעת.

שלוש שנים - שלושה אנשים ושש שנים וחצי קבוצה של שמונה אנשים – אנחנו היום יושבים פעם ראשונה בכנסת, כאשר תהליך כזה היה צריך להיעשות לפני שש שנים לגבי השמונה ולפני שלוש שנים לגבי השלושה ולנסות להוציא אותם משם. שמענו כל מיני דיבורים לא נעימים, כמו: אנשים נשארו שם ואחר-כך רצו לחזור לשם להציל את רכושם וכדומה.

לא, זה לא רלבנטי.

אני רוצה לעקר את זה מראש ושיהיה ברור, האנשים היו חייבים להישאר, מפני שאחרת המשפחות לא היו יכולות לצאת. האנשים ניסו לצאת ויצאו באמצעות גורמים של מדינת ישראל, והגורמים האלה של מדינת ישראל אחראים במאת האחוזים לגורלם, מהתחלה ועד הסוף.

מבחינה זו תינתן לכם כל התמיכה של הוועדה, כפי שניתנה בעבר. חברי הוועדה נותנים את תמיכתם לכל יהודי באשר הוא, ולא חשוב אם הסיבות לנסיעתו הן כאלה או אחרות. מבחינתנו אין לכך שום משמעות.

הזכרתי את זה, כי מישהו כבר זרק את זה.

לא, זה לא עולה על סדר היום שלנו.

מאחר שאין לנו עוד הרבה זמן, וייתכן שנדון בזה בעתיד, אני רוצה לחלק את הנושא לשניים. 1. מר כסיף, אתה אמרת מה שאתה חושב ומה הן העמדות של המשפחות, שמרגישות שהפקירו אותן, שלמעשה מדינת ישראל לא עשתה עבורם שום דבר, ועוד פחות עבור יקיריהן שנשארו שם. נשאלת השאלה מה המשפחות היו רוצות שמדינת ישראל תעשה. אני לא מדברת על הפן החשאי שהיה או לא היה. אולי נעשו דברים באופן חשאי, ואולי לא, אבל ההתרשמות היא שלא נעשה דבר, ויכול להיות שההתרשמות הזאת נכונה.

מה הם חושבים שמדינת ישראל צריכה לעשות, משום שמדובר בגורל יקיריהם. האם הם חושבים שכדאי היום לפעול בכל המישורים, לא רק במישורים חשאיים אלא גם במישורים גלויים, עם הפגנות ברחבי תבל מול השגרירויות? האם לגייס את הארגונים היהודיים? או להמשיך בקו, שאולי צריך להיעשות, אבל קו חשאי, דרך מוסדות, דרך כל הגורמים כמו ה-CIA והגופים המקבילים לו במדינות השונות? אני רוצה לדעת מה המשפחות חושבות על כך.

פן אחר הוא הפן הסוציאלי-חברתי. זאת אומרת, למה המשפחות האלה זקוקות, ואני לא יודעת אם נוכל היום לטפל בזה. אלה עולים חדשים, האם הם מקבלים את הסיוע כפי שמגיע להם, האם הם מטופלים – דרך כל הרשויות, משרדי הממשלה השונים – דיור, קליטה, הדברים שבדרך-כלל אנחנו עוסקים בהם.

מי מהסוכנות היהודית נמצא פה?

עזריאל נבו מייצג פה גם את הסוכנות היהודית וגם את המשרד הממשלתי הרלבנטי.

אנחנו לא נדון היום בהיבט הסוציאלי, מה מגיע לעולים, או מה היינו רוצים שהמשפחות יקבלו ממדינת ישראל. אני רוצה לשמוע מה נראה למשפחות שמדינת ישראל צריכה לעשות בכל הצנורות העומדים לרשותה.

אני מבקש את רשות הדיבור פעם נוספת, ואני אפסיק, כי יש כאן כל-כך הרבה אנשים מכובדים. במסמך הצהוב שמצורף רשומים כעשרים נושאים של המלצות שלנו. אנחנו, המשפחות, אנוכי, הוצאתי את כל הרעיונות הכי יצירתיים שיכולתי למצוא, ואני משוכנע שחלקם הגדול פסול, אבל חלקם בהחלט ניתן לבדיקה ולעשייה, החל מהפגנות של הקהילה הפרסית בניו-יורק, שניתן לגייס אותה ולהפעיל אותה, גם בניו-יורק וגם בלוס-אנג'לס, וכלה בפנייה לזרתוסטרים, פנייה לבהאיים, פנייה לוותיקן, פנייה לכנסייה בבלגיה, ועוד.

חלקה הגדול של הרשימה הזאת הועבר ליושב-ראש הסוכנות היהודית ב-9 בנובמבר 1999, ולצערי זה לא נעשה.

היית אומר שאתה מדבר בשם המשפחות?

לא הייתי אומר שאני מדבר בשם המשפחות. אני מדבר בשם הקבוצה של שלוש המשפחות ואני מדבר בשם המצפון.

חשוב לי לדעת את זה.

משפט אחרון. אני מאד מבקש שמשרדי הממשלה שמיוצגים פה, ואחרים, לא יתנו לנו תשובות, כשפונים אליהם, מהסוג: החשאיות טובה ולכן מוטב שלא תעשו שום דבר על-מנת לא לפגוע בפעילות.

על זה בדיוק אנחנו דנים עכשיו.

מר עזרי, בבקשה.

גברתי היושבת-ראש, קודם-כל אני רוצה להודות לך על שאת מזמנת את הוועדה לישיבות בענייננו.

אני התחלתי לעסוק בענייני עלייה עם שלמה הלל ב-1948. העלינו 40,000 איש מעיראק ו-55,000 איש מאיראן, כך שאני קצת בקי ברזי העלייה.

באשר להצעתך, גברתי היושבת-ראש, לצערי הרב אנחנו לא יכולים לתת פומבי לענין הזה משום ש-25,000 – 27,000 יהודים באיראן מצויים בידי השלטונות האיראנים. ברגע שהם יידעו שאנחנו עושים מאמצים בקשר לאלה שברחו, הם קודם-כל יסגרו את כל הדלתות באופן הרמטי ולא יתנו לאף יהודי לצאת, ולכן אנחנו נהיה יותר בידיהם מאשר הם בידינו.

אני רוצה להגיד למר כסיף שכאשר שר החוץ של איראן ביקר באו"ם הוא ביקש להיפגש עם ראשי הקהילה שלנו בלוס-אנג'לס, שהיא קהילה גדולה מאד ויש לה מהלכים במדיניות החוץ של ארצות-הברית, ובקשתו לא נתקבלה. הם כתבו לו: במידה ואתה מבטיח לשחרר את היהודים שלנו מהכלא בשיראז אנחנו מוכנים להיפגש אתך וגם לשלוח משלחת לאיראן, לעודד אתכם. הפגישה לא התקיימה.

אני חושב שאסור לנו לדאוג לכך שהעולם ידבר בשבילנו. אני הייתי מציע להפעיל את כל הקשרים החשאיים של מדינת ישראל עם המוסדות החשאיים בעולם. יש שני ילדים שנעלמו לפני שש שנים בדרך, בפקיסטן, שנשלחו על-ידי האנשים שלנו. יהודי אמריקאי-ישראלי-איראני הוציא מכספו 100,000 דולר בפקיסטן, ועדיין אין לנו שום ידיעה על גורלם של שני הצעירים האלה – אחד בן 14 והשני בן 16.

אני בטוח במאה אחוזים שגם האנשים שחזרו לאיראן ולא יכלו לצאת משם, יש להם מכנה משותף בזה שהם אוהבים את ישראל ומוכנים להקריב את עצמם למען ישראל, מוכנים לבוא לישראל למרות כל הסכנות האלה, אבל אנחנו צריכים לעזור להם ולא להשאיר אותם באמצע.

אני מבינה את הקו שלך, שהוא עקבי.

אני מצטרף לברכות לך, גברתי היושבת-ראש. כל הכבוד לך שאת מקדישה מזמנך לנושא שלנו, וזה חשוב מאד.

וחבריי חברי הכנסת.

יש לי נסיון בהצלת ששה מתוך ששה-עשר אזרחים ישראלים יהודים מצ'צ'ניה.

אני רוצה לשאול את נציגי הממשלה והסוכנות היהודית מה הם עשו עד עכשיו, מה הם חושבים שניתן לעשות. אני מסכים במאה אחוזים עם מר עזרי שפומביות בענין הזה לא תעזור, אבל מאד חשוב לדעת מה הם עשו עד עכשיו ומה הם חושבים שאנחנו כקהילה יכולים לעזור בענין הזה, כי אנחנו מוכנים בכל עת לעמוד לרשותם בכל האמצעים שעומדים לרשותנו.

מר נבו, אתה רוצה להתייחס לשאלה?

לא, אני לא רוצה להתייחס עכשיו לנושא. אני נפגש אחת לחודשיים עם המשפחות ואני מדבר אתם. לצערי הרב, אנחנו לא נפגשנו עד היום. לא אחזור על כל מה שאמרתי עד עכשיו. הופעתי קודם בפני הוועדה ואמרתי את הדברים.

זו היתה ישיבה סגורה.

אמרתי את הדברים, שחלקם יפה להם השתיקה וחלקם לא יפה להם השתיקה.

גם בישיבה הקודמת, כאשר התקיים דיון בענין משפטם של השלושה-עשר אמרתי שאינני גורס שחשאיות תמיד תורמת להצלת יהודים. אינני מקבל את הדרך הזאת. אני תמיד משווה את זה ליהודי ברית-המועצות, כאשר היה לנו ויכוח עם גולדה מאיר למה השתיקה טובה, עד שיצאה הסיסמה "שלח את עמי" ואז התחילו לצאת. כך גם באיראן, המשטר עוד יותר נוקשה מהמשטר בברית-המועצות של רוסיה הסובייטית.

קהילת יהודי איראן נמצאת בסכנה גדולה, ואם נשתוק הם יחריפו את המאבק נגד היהודים בתוך איראן. ככל שהעולם ילחץ והעם היהודי ילחץ, הם ייזהרו יותר בהתנכלות אליהם.

אני מכבד מאד את ידידי מאיר עזרי, אני מכיר את תרומתו הגדולה ליהודי איראן ולממשלת ישראל , אבל הגיע הזמן שנצא בפומבי, שנאמר לעולם: לא יכול להיות שמשטר רודני כזה ירדה ביהודים. בתקופתו של חומייני הוציאו 23 יהודים להורג, דבר שלא היה בשום משטר. מאז השואה לא הוציאו יהודים להורג בעולם, ושם הוציאו, כי שתקנו. אסור לשתוק.

אני חושב שאסור לשתוק, אסור לפעול בחשאיות. עד היום לא נעשה שום דבר. אין לי שום דבר נגד האדון, אבל מה שהוא אמר לא מקובל עלי בכלל. ארבע שנים עברו ואתם מדברים על חשאיות?

בעלה של שמחה נעדר כבר שבע שנים, ואני עצמי רשמתי את שני בני הדודים שלי לעלות לארץ. אם הייתי יודעת על האסון שקרה לבעלה, לא הייתי רושמת שיביאו אותם דרך הסוכנות. עכשיו אתם שוב מדברים על חשאיות, אחרי שבע שנים?

גם אנחנו עברנו את הדברים האלה במדינה שממנה הגענו ולכן אנחנו מבינים את המצב. גברתי היושבת-ראש, אני חושבת שאנחנו צריכים להפסיק לשתוק ולהיכנס למאבק, מאחר שלא השגנו דבר לאחר שתיקה של שבע שנים וארבע שנים. אנחנו צריכים לשמוע מהסוכנות היהודית – ועכשיו נמצאים בארץ חבר הנאמנים, יכול להיות שגם אותם צריך לגייס לענין, וגם את לשכת ראש הממשלה.

אני בעד מאבק גלוי, כי אם השתיקה לא עזרה עד עכשיו להוציא אותם משם, כנראה שצריך לעבור למאבק.

אני אחות של שמחה רסלנסרי, שבעלה נעדר, וגם שני בני דודים שלי נעדרים. אני רשמתי אותם לעלייה דרך הסוכנות, עם הבטחה של הסוכנות, ואני עקבתי אחרי כל צעד שלהם, מהתחלה ועד עכשיו הייתי בכל הפגישות. לפני שנתיים רצינו לפרסם את זה בעתונים והם אמרו: לא, אנחנו מתקדמים ואנחנו מאמינים שיש תוצאות. והם לא עשו שום דבר. אנחנו לא מאמינים להם יותר ואנחנו רוצים לפרסם את זה.

אנחנו רוצים את התמיכה של כל העולם. אנחנו רוצים שהנעדרים יהיו בארץ. הסוכנות היהודית אחראית לכל זה.

אנחנו מבינים שיש פה כעסים ויריבות. ליאור, בבקשה.

אבי ודוד שלי נעדרים. הם רצו לעלות לארץ ובדרך תפסו אותם. אני עצמי ברחתי משם ובאתי בדרך אחרת. אני יודע את כל הדרך, איך הם ברחו. אם מישהו רוצה לבוא עכשיו, אני אומר לו: אל תבוא כך. אנחנו מדברים על ארגון שיש לו רק שם, אבל בפנים – כלום, אין לו שום אחריות.

כמה זמן לקח לך להגיע לארץ?

שלושה חודשים הייתי בדרך עד שהגעתי לארץ. תפסו אותי כמה פעמים, ובנס הגעתי. אני לא יודע, אולי יש ארגון שיכול לבקר אותם ולראות מה קורה אתם.

כשאתה שומע את הוויכוחים ואתה חי את זה יום-יום - - -

זה לא נותן לי כלום. הם אומרים: אנחנו עושים כך וכך, ובסוף אין שום תוצאה. אין סוף לזה.

אתה בעד זה שייצאו בענין הזה בפומבי?

כן. ארבע שנים לא קיבלתי שום דבר.

שבע שנים לא נעשה דבר.

טוב שאתם כאן, לוחצים וצועקים, כי במדינה דמוקרטית כמו שלנו אין דרכים אחרות, אין כלים, רק לחץ ציבורי על כל המערכות.

אנחנו כאן, בוועדת העלייה והקליטה, יחד עם יושבת-ראש הוועדה נעמי בלומנטל, נתנו פרסום וגם טיפלנו בנעדרים, נעלמים ונחטפים בצ'צ'ניה, אזרחים ישראלים וגם עולים בדרך, שרצו לעזוב. היו הרבה חטופים שקיבלו מסמכים לצאת לארץ ותפסו אותם. היה לנו מזל גדול כאשר שיחררנו ששה מתוך ששה-עשר.

אני אומרת לכם שפרסום רשימות בכל העתונות הישראלית נותן לאנשים סיכוי. אנחנו פרסמנו את שמו של האדם הנעדר הששי בכל העתונות הישראלית, אז עתונאית אחת ברוסיה מצאה אותו בבית אבות, בלי מסמכים, מפני שהוא אמר שהוא יהודי ובגלל זה הוא שרף את כל המסמכים שלו, ועכשיו הסוכנות היהודית מטפלת בהבאתו לארץ.

אני הגשתי הצעת חוק להקמת גוף ממשלתי שצריך לטפל בכל השבויים, הנעדרים, הנעלמים, נתפסים. בהצעת החוק יש סעיף האומר שזה לא יהיה גוף על-יד ראש הממשלה, אלא צריך להיות מישהו בראש, שגם ייתן מידע לאנשים. שלא יאמרו: אנחנו לא יודעים.

יש בהצעת החוק עוד סעיף לפיו משפחות עם ילדים שאיבדו את הבעל ואת קרובי המשפחה צריכים להיחשב נפגעי פעולות איבה ולקבל כסף. אתם עולים, וחברת-הכנסת לנדבר ואני יודעות מה זה להיות עולים ומה זה להיות בלי בעל. זה בלתי-אפשרי.

אני מציעה שאחרי הישיבה הזאת נפנה לראש הממשלה בבקשה לפעול בשני מסלולים: מסלול של לחץ בין-לאומי, גם חשאי, וגם לתת למשפחות, שמתמודדות עם מצב קשה, סיוע כספי באמצעות המוסד לביטוח לאומי.

משה ברנע מניו-יורק מתקשר הרבה והוא גם שלח הרבה חומר. אני רוצה רק לשאול אם הוא יכול לעזור.

תדבר אתי עליו אחר-כך.

אני רוצה להודות למשפחות שהגעתם. זה חשוב מאד, גם כדי לתת לנו לראות את התמונה טוב יותר, ברור יותר ולנסות לעזור כמה שאנחנו יכולים. אני יכולה להבטיח לכם דבר אחד. בחלק של העזרה למשפחות, אם בדיור ואם עזרה של הביטוח הלאומי, נמצאת כאן אורה יוגב שמאד ערה ועוזרת, והיא שמעה אתכם. בכל מה שקשור לדברים האלה שאתם צריכים לקבל אנחנו נטפל ונעזור לכם.

הדבר השני הוא איך להמשיך לטפל ביקירים שלכם שנעלמו ואנחנו לא יודעים דבר מה עלה בגורלם. הדברים ששמענו בישיבה מצביעים על מציאות עגומה. מעבר לזה שהם נעלמו אנחנו רואים שלמעשה אין שום טיפול בנושא הזה. אין גוף שטיפל לא בצורה מוסמכת ולא בצורה לא-מוסמכת. ההרגשה, גם של המשפחות וגם של חברי הוועדה היא שהנושא למעשה לא טופל. זה משאיר רושם קשה מאד ואנחנו מקווים שזו פעם אחרונה שאנחנו נתקלים בזה. יכול להיות שאחת הסיבות לכך שהנושא לא טופל היא, ששוב ושוב אומרים: החשאיות חשובה. אנחנו מתוך אחריות מירבית, גם כפי שהיה כאשר נאסרו 13 היהודים באיראן ועמדו למשפט, שמרנו על שתיקה, כי חייהם היו בסכנה ופחדנו לגורלם.

עם זאת, הרושם שמתקבל בוועדה, וזו לא פעם ראשונה, שהחשאיות ומסך החשאיות למעשה מצביע על חוסר עשייה ומסתיר חוסר עשייה, ולמעשה לא מסייע במאומה לא למשפחות ולא לאנשים עצמם. אני מנסה לומר את הדברים באחריות רבה וגם על-סמך ההתרשמות של חברי הכנסת שבאה לידי ביטוי בדברים שהם אמרו.

היום אין למעשה שום גוף שמטפל בענין. משרד החוץ לא הגיע לישיבה, הייתי אומרת בהתרסה, ואפילו מעבר לזה, כאילו הם לא שייכים לנושא. הם בעצם מפגינים חוסר מעורבות בנושא. אז מי כן מטפל היום במדינת ישראל ב-11 הנעדרים?

לכן ההמלצה שלנו תהיה לפנות לראש הממשלה, שיוקם גוף אד-הוק. אנחנו מקבלים כאן דיווח שמר עזריאל נבו מוסמך גם מטעם הסוכנות היהודית ומטעם רשויות נוספות של הממשלה. מבחינתנו זה מקובל שהוא ירכז את הנושא. ראש הממשלה הוא זה שיחליט, ולעשות גיבוש של כל הגופים הקיימים ושאמורים לטפל בנושא. אנחנו נבקש לקבל דיווח מטעם ראש הממשלה תוך חודש, ואני מוכנה לתת גם חודשיים, מה הוא החליט לעשות ומה נעשה, כאשר ההמלצה שלנו כרגע היא שמעבר לזה שיהיה גוף או ועדה ויהיה איגום של כל הרעיונות וכל הגופים המוסמכים והלא-מוסמכים והארגונים שמטפלים בזה – שהגוף הזה ומי שעומד בראשו יחליט באיזו דרך הולכים. גם אם מחליטים שהולכים בדרך חשאית, שיעשו משהו. שגורמים מקבילים למוסד כמו ה-CIA וגופים בשמות שונים ברחבי תבל יידעו ויתחילו לפעול. אני חושבת שעל זה אין ויכוח, כי זה כבר מסלול וצנור חשאי בהחלט, אבל שיעשו משהו.

אני גם חושבת, ואני מניחה שרוב חברי הכנסת חושבים כמוני, שמעטה החשאיות היום הוא כבר לא במקומו. כך גם מרגישות המשפחות ובוודאי יש להן אמירה בנושא הזה, שיש לפתוח במאבק ציבורי רחב בין במדינת ישראל ובין בעזרת ארגונים בין-לאומיים שעוסקים בזכויות אדם, בין הארגונים היהודיים השונים ברחבי תבל, וכמובן מול הממשלות ברחבי תבל.




אלה ההמלצות שלנו. אני מציעה שאנחנו ניפגש כאן שוב בעוד חודשיים לכל היותר, סביב הקמת אותה ועדה או גוף שיטפל ספציפית בנושא, ובאותו זמן אני מבקשת מכם להיות בקשר עם הוועדה שלנו שתטפל בינתיים בעניינים הנוגעים לביטוח לאומי.

תודה רבה לכם. הישיבה נעולה.


- - - - - - - -


הישיבה הסתיימה בשעה 10:45