פרוטוקולים/ועדת קליטה/669

1
ועדת העלייה והקליטה
27.06.2000

פרוטוקולים/ועדת קליטה/669
ירושלים, ל' בסיון, תש"ס
3 ביולי, 2000

הכנסת החמש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שני




פרוטוקול מס' 82
מישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
שהתקיימה ביום שלישי, כ"ד בסיון התש"ס – 27 ביוני 2000 – שעה 10:00

חברי הוועדה: נעמי בלומנטל - היו"ר
יולי אדלשטיין
ויקטור בריילובסקי
שמואל הלפרט
סופה לנדבר

שרה כהן - מנהלת המח' לשירותי רווחה, המשרד לקליטת העלייה
אילנה בן-שחר - עובדת סוציאלית ראשית, משרד הבריאות
רבקה וייסברג - מפקחת ארצית לקליטת עלייה, משרד העבודה והרווחה
אנה איסקובה - יועצת ראה"מ לקליטה ושילוב חברתי-תרבותי
יפה מרוז - מנהלת אגף זיקנה ושארים, המוסד לביטוח לאומי
רות בר-און - מנכ"ל המועצה הציבורית למען יהודי בריה"מ לשעבר
נטאשה קורץ - עובדת סוציאלית – סל"ע – סיוע לעולה במשבר
ד"ר ברוך אייל - המועצה הציבורית למען יהודי בריה"מ לשעבר
פאשה ז'ילין - שכלה את בתה שנרצחה ע"י הבעל
פאני מודילבסקי - שכלה את בנה וכלתה בקייב
מנלבש אברהם - שכלה את בתה שנרצחה ע"י הבעל
אנה קרקוביץ' - נפצעה קשה בפיגוע איבה בעפולה – היום מתנדבת בסל"ע
עטרה רפפורט - מתנדבת בסל"ע, שרות לאומי
אורנית אברהם
רמי ארז
בת-אל בטיש
לאה בלושטיין - מתנדבת בסל"ע
משה כנפי
ליטל מעודה
פרופ' דן עמיר - יו"ר עמותת סל"ע
מיכה פלדמן
ד"ר צביה שפירא

וילמה מאור

עפרה הירשפלד

דיווח על פעילות פרוייקט סל"ע – מרכז סיוע לעולה במשבר – בנושא הטיפול
בעולים החדשים במצבי חירום.


- - - - - - - - -



דיווח על פעילות פרוייקט סל"ע (מרכז סיוע לעולה במשבר)
בנושא הטיפול בעולים החדשים במצבי חירום

בוקר טוב, אני פותחת את הישיבה. היום יש לנו ישיבה יוצאת-דופן במקצת במובן הזה שמצאתי לנכון להוקיר את הפעילות של פרוייקט סל"ע, וגם נלמד מה הבעיות שפרוייקט סל"ע נתקל בהן במשך הזמן. אנחנו חשופים לפעילות של עמותת סל"ע, אבל גם נראה מה אנחנו כוועדה יכולים לסייע ולראות היכן למעשה המערכות לא קיימות. אנחנו נתקלים בזה שוב ושוב שבעצם המדינה מטילה על גופים וולונטאריים לטפל בבעיות שהמדינה למעשה לא מטפלת בהן כלל.

הייתי אומרת בפרגון לגבי פרוייקט סל"ע והפעילות של העמותה, משום שנתקלתי, ולצערנו נתקלנו כולנו במצוקות קשות מאד, בעיקר במקרי רצח שהיו בתוך המשפחה, במקרים של אלימות קשה מאד, בהתקפות הטרור שהיו, אפשר לומר אסונות שנפלו על עולים חדשים. אנחנו גם נשמע כאן על כמה מקרים של אנשים שנפגעו.

חלק ממשרדי הממשלה או הרשויות מקומיות עושה יותר מאמץ, חלק עושה פחות מאמץ, אבל תמיד מצאתי במקום את אנשי סל"ע, את רות בר-און ואת העובדות והעובדים השונים. היה אל מי לפנות. אני מוכרחה לומר שזה לא תמיד קורה ולכן אני רוצה להוקיר את הפעילות שלכם, ונשמע גם את שאר חברי-הכנסת. יש עוד הרבה מאד עמותות שעושות עבודה מצוינת, אבל מעבר להוקרה לפעילות שלכם, בואו נראה אם אנחנו יכולים לסייע יותר. האם נכונה הדרך הזאת שלמעשה המערכות קורסות, הן לא קיימות, ואתם כן קיימים.

בישיבות קודמות שבהן העלינו את הנושא השתתפו נציגים של אותן מערכות ממשלתיות, כולל משרד הקליטה, שאמרו: או.קיי., אנחנו מתקצבים את עמותת סל"ע. האם הם באמת מתקצבים? מה אנחנו מצפים מהמדינה? איפה היא לא קיימת בהקשרים האלה? צריך לראות את החסר ואיפה לדעתכם אפשר לתגבר את הפעילות שלכם, וכו'.

נמצאים אתנו כמה אנשים שנפגעו. נמצאת אתנו פאשה ז'ילין ששכלה את בתה היחידה. היינו אז בבית-חולים רמב"ם. זה קשה. הנכדים נמצאים אצלה. בעלך למד עברית כבר? הוא מדבר אתם רוסית?

כן.

והאבא נעלם, נכון? הוא כנראה לא בארץ, הוא ברח. עיריית חיפה בקשר אתכם?

כן.

מה שלום הילדים, בסדר? הם הולכים לבית-ספר?

כן. הילדה קיבלה תעודת הצטיינות בבית-ספר. הם ילדים של אמא טובה, משפחה טובה.

נמצאת אתנו מנלבש אברהם, שבתה נרצחה על-ידי בעלה בנובמבר 1997. את מדברת עברית?

היא מדברת רק אמהארית. בתה אורנית תוכל לתרגם. היא מגדלת חמישה נכדים.

בתה אורנית אברהם יושבת כאן, גם היא תוכל לתרגם. נמצאת כאן גם פאני מודילבסקי מראשון-לציון, שבנה וכלתה נרצחו בקייב ופאני ובעלה מגדלים את הנכדה.

האם מישהו מעיריית ראשון-לציון עוזר לכם?

לא כל-כך. יש משרד רווחה, יש עובדת סוציאלית, אבל זה פעם ב-. סל"ע עוזרת לנו.

אנה קרקוביץ', את נפצת קשה בפיגוע בעפולה. ספרי לנו קצת איפה נכנסו אנשי סל"ע לתמונה, באיזה שלב ובמה סייעו לך.

כמו ששמעתם כאן, נעמי אמרה שמדובר על אסונות שנופלים על עולים חדשים. אני הייתי מזיזה קצת את הדגש או את הנקודה. לדאבוני, אי-אפשר להיות מבוטח מהגורל. אסונות כמו תאונות בצבא, תאונות דרכים, פיגועי טרור, רצח במשפחה, נופלים על כולם, גם על ילידי הארץ, גם על ותיקים – על כל אחד.

אבל הנקודה שלנו היא שאם זה קורה למשפחה שיש לה שורשים בישראל, יש לה תמיכה של הסביבה. יש עמיתים, שכנים, חברים מהצבא, מבית-הספר, וקודם-כל קרובי משפחה. ואם אותו דבר קורה לעולה חדש, זה מעבר למשבר של איבוד זהות שכל עולה חדש עובר כשהוא בא לסביבה חדשה מארץ המוצא לארץ-ישראל, עם כל הכוונות, אבל אי-אפשר לא להיות בשלב הזה של איבוד זהות. זאת אומרת, לאט-לאט מתגברים על זה ומתקדמים אתו ומוצאים את הדרך בחברה הישראלית. אבל אם באותה תקופה קורה משהו נוסף וטראגי, כמו שאת אמרת, אסון, זה כבר משהו שבן-אדם לבד, וברוב המקרים משפחה מצומצמת לא יכולה להתגבר לבד.

בנקודה הזאת סל"ע נכנסת למעורבות עם משפחות עולים, מכיוון שאנשי סל"ע הם אידיאליסטים ישראלים שמאמינים שלבן-אדם שמגיע ארצה מגיע כאן בית. ומה זה בית? זו עזרה ידידותית.

ספרי לנו מה קרה לך ומה היה ההמשך.

באתי ארצה כמשפחה חד-הורית עם ילדה בת תשע. מייד אחרי האולפן כבר עבדתי כמורה לאנגלית במשרה מלאה בבית-ספר בעפולה. לא ידעתי מה קורה בארץ. הייתי רק עם הבת שלי ובבית הספר, בעבודה. שנת הלימודים הראשונה התקרבה לסיומה. בשלב הזה הייתי ממש גאה בעצמי. אני לא יכולה להגיד שזו היתה תקופה קלה. להיפך, זה היה מאד קשה. הייתי חצי שנה בארץ ונכנסתי לכתות של ילדים ישראלים, מושבניקים מסביבות עפולה, אבל בכל-זאת זה היה תהליך נורמלי, רגיל וטבעי, שלעולם לא הייתי מתלוננת עליו. אבל פתאום, ברגע אחד כל החיים שלי הפכו לסיוט. באופן תיאורטי ידעתי שדברים כאלה קורים, אבל באופן פראקטי לא. זה מה שרות ספרה לי כשהיא הגיעה אליי לבית-חולים. כשפקחתי את עיניי בבית-חולים זכרתי כל רגע של הפיגוע, לא איבדתי את ההכרה. זכרתי את מכונית התופת של המחבל, ששם בה עשרים בלוני גאז בנוסף לחומר נפץ ושתי קופסאות מסמרים. שמונה אנשים נהרגו במקום. אבל תאמינו לי ששנתיים לפחות קינאתי, ואני אפילו לא מתביישת להגיד את זה, קינאתי קנאת מוות באלה שהלכו במקום, כי אני הייתי במחבת כל הזמן. לא היה לי סיכוי.

היו לך כוויות רציניות מאד.

כן. שנה שלמה הייתי בבית-חולים רמב"ם בחיפה, עם כוויות 70%. סבלתי גם מהרעלת גאז ומשברים בכל הגוף. לא יכולתי להזיז אצבע במשך חודשים. אבל נשארתי בחיים רק בזכות הבת שלי, כי לקחתי אחריות והגעתי ארצה, כדי לחיות כאן חיים חדשים. לא אשמתי שזה קרה לי.

אני מספרת לך, גברתי היושבת-ראש, ולנוכחים את הפרטים, כדי להדגיש עוד פעם את הנקודה איך זה קורה, למה מתנדבי סל"ע הגיעו אליי, ולמשפחה אחרת שאותו אסון קרה גם לה, אליה לא הגיעו. כי שם היו גם משפחה, גם שכנים. חצי חדר גדול במחלקת טיפול נמרץ פלסטיקה היה מלא מבקרים של המשפחה השנייה, ואני הייתי לבד. אם לא סל"ע, אף אחד לא היה בא לבקר אותי. באו, כמובן, עמיתים מבית-הספר, אבל הכל נקודתי.

כשאני כבר התחלתי ללכת, באופן טבעי גם התנדבתי לסל"ע.

לאחר הפיגוע היית בטיפול בבית- חולים. האם מישהו מעיריית עפולה או מאיזו שהיא רשות בא לבדוק מה קורה עם הבת שלך, איפה היא נמצאת, מי שומר עליה בזמן הזה? מי התעניין ודאג איפה נמצאת הבת שלך בתקופה הזאת?

כשפתחתי את העיניים ברמב"ם ראיתי את רות. אז לא הכרתי אותה, או את סל"ע. לקח לי אולי שלוש שנים עד שיכולתי לבטא את השם "המועצה הציבורית למען יהודי ברית-המועצות". גם למטופלים שלנו זה לא קל. תבינו, הם לא מקשרים את הבן-אדם, המתנדב, עם איזה שהוא ארגון. זה פשוט מישהו שבא במקום אדם אחר שהוא חסר. פאשה תספר לך: אין לי חברים, רק אתם, כי אנחנו תמיד שם.

האם בא אלייך מישהו מאיזו שהיא רשות, עיריית לעפולה, רשות רווחה? מישהו התעניין?

כשהמקרה מופיע בכותרת בעתונים, כולם באים, כולם מתעניינים.

לשתי דקות.

באופן אישי אני מאד אוהבת את עמרם מצנע, ראש עיריית חיפה, כי אני בכלל אוהבת את חיפה. רות אמרה לי: אל תדאגי לבתך איירין, היא נמצאת בביתו של מנהל בית-הספר שלי. זאת היתה כבר הקלה. הם היו כל הזמן עם היד על הדופק מה קורה לה, כי היא היתה תלמידה-עולה חדשה, ודאגו לתת לה שיעורי-עזר. אבל בכל המקרים אין חוקים איך לטפל כשקורה אסון, כי כל מקרה הוא אינדיבידואלי ופרטני. הם הגדירו אותי כמי שהפכה לתינוקת וזקוקה לאמא שלה. מייד הביאו את אמא שלי מאוקראינה, שהיא תשב לידי בבית-חולים. זה היה תקדים, להביא הורה, והם כמובן שילמו בעד הטיסה שלה הלוך ושוב ואחר-כך הביטוח הלאומי החזיר את הכסף.

שאלת אותי מהו התפקיד של הרשויות. אני מטופלת על-ידי מח' השיקום של המוסד לביטוח לאומי. סל"ע לא עושה עבודה במקום ביטוח לאומי.

זה ברור. אני בכוונה שואלת את השאלות האלה כי רציתי להדגיש שבזה בדיוק נתקלתי, וזה מאד הרשים אותי בפעילות של סל"ע, שתמיד כאשר הגעתי למקום שקרה בו אסון, אנשי סל"ע היו שם. אנשים מפורסמים באים לשתי דקות ונעלמים. הרשויות מתעייפות. יום העבודה של עובד ברשות מסתיים בשעה שתיים ויש לו עוד חמישה מקרים שהוא צריך לבקר, ומה שחסר בעצם זה אותו טיפול פרטני, שאתה רואה מה קורה לבן-אדם ומה הוא צריך.

כך גם כשביקרתי את פאשה ז'ילין עם בעלה והילדים. זה אסון נוראי, והמשטרה עוד שומרת על הילדים כי לא יודעים לאן הבעל נעלם. סל"ע כבר נמצאים שם, ואני לא יודעת מי חוץ מהם. נכון שהמורה והילדים מבית-הספר באו לבקר, אבל הם מבקרים והולכים.

נשמע כעת את פאשה ז'ילין. בבקשה.

אני רוצה להודות לך שביקרת אותנו. אני נמצאת עשר שנים בארץ. בימים הראשונים לאחר שהגעתי לארץ עסקתי בעבודה ציבורית, בפורום הציוני. אני יודעת שאף אחת מהקבוצות האלה לא נותנת עזרה כמו סל"ע.

אני מכירה הרבה אנשים בחיפה. הייתי שם פעילת ציבור בפורום הציוני. ובכל-זאת כל האנשים האלה לא הגישו לי את אותה עזרה כמו סל"ע. רק עכשיו אני מבינה מה זה עבודה ציבורית. אני נשארתי בחיים גם הודות לעבודה הציבורית. הייתי עסוקה כל היום, וכשחזרתי הביתה הטראגדיה כבר התרחשה. הבעל של בתי הרג אותה ונשארו שני ילדים. אנה קרקוביץ' ישבה אתי עד שניתחו את הילד.

אני עצמי כלכלנית ולא מבינה איך אגודה כזאת מתקיימת בלי עזרה ממשלתית.

יש לנו עזרה ממשלתית.

תיכף נשמע.

הילדים עכשיו בבית. מישהו היה בקשר אתכם לקבל דירה יותר גדולה, לראות מה קורה עם בית-ספר, שיעורי עזר לילדים, טיפול פסיכולוגי?

יש בעיה עם דירה מפני שלבת ניתנה דירת שני חדרים טובה של "עמידר", אבל הילדים לא יכולים לחזור לדירה הזאת בגלל הטראומה. הילד הקטן עדיין בשוק. במשך כל הזמן הזה הם לא רצו ולא יכלו לחזור לדירה הזאת. גם עמרם מצנע וגם חבר-הכנסת רומן ברונפמן מנסים לעזור, אבל בחיפה אין דירת שלושה חדרים של "עמידר" שיכולה להתאים לנו. אנחנו גרים בדירה שכורה. בעלי הוא נכה צה"ל.

נניח שצריך להעביר את הילדים לדירת הסבתא והסבא. מי עוזר בזה? נראה לי שהרשויות לא ערוכות לדברים האלה. אגודת סל"ע עוזרת עכשיו באופן שוטף. עד מתי? אתם בסך הכל עמותה של מתנדבים. כמה מלווים משפחה כזאת? איפה נכנסות כאן הרשויות? האם יש טיפול פסיכולוגי לילדים? האם מישהו עוקב אחרי מצבם? מה קורה להם בבתי-הספר ואיך בונים את העתיד שלהם במצב הנוכחי?

נשמע עוד שני משפטים ואני רוצה לשאול גם את שרה כהן ממשרד הקליטה על החסרים.

- - -

המקרה הזה הוא מאד-מאד קשה. מה שסל"ע נותנת למשפחה הזאת אף רשות לא נותנת. מה שהרשות יכולה לתת, היא מנסה לתת. אבל יש גם בית-הספר, יש משרד הקליטה ומפלגות, ועיריית חיפה. גב' ז'ילין רוצה דירה אחרת והיא לא יכולה לקבל אותה, ואף רשות לא יכולה לתת לה אותה. אם עיריית חיפה או משרד הקליטה באזור חיפה יפנו בענין הזה, זה תהליך שאנחנו יודעים כמה זמן הוא נמשך, אבל את כל העזרה המיידית, עזרה פסיכולוגית לילדים, עזרה חברתית ופסיכולוגית גם לסבא ולסבתא – את כל אלה יכולה לתת רק סל"ע.

מחר תתקיים בלשכת הרווחה בחיפה פגישה של כל הגורמים שמעורבים בענין של משפחת ז'ילין. מצדה של לשכת הרווחה תהיה עובדת סוציאלית שדוברת רק עברית. אין לה כל-כך קשר עם פאשה, אבל אולי יהיה גם מנהל הלשכה. מצדנו נמצאות אני ועוד בחורה שמטפלת בילדה, וגם פסיכולוגים שאנחנו מממנים את הטיפול שהם נותנים, וגם פסיכיאטרית ראשית, מתנדבת שלנו כמובן, שהיא אחראית על המתנדבים בחיפה והצפון. מחר ייפגשו כל האנשים האלה ונדבר מה יקרה.

תודה רבה. שרה כהן, תאמרי לנו איך אתם במשרד מתמודדים עם בעיה של עולים חדשים שנתקלים באסונות, והאם אתם סומכים על סל"ע או על עמותות אחרות? איך אתם רואים את הדברים?

קודם-כל אני מוכרחה להגיד מה שאני גם משקפת לרות ולצוות שלה ואני גם אגיד את זה בפורום הזה. אני חושבת שהעבודה שנעשית על-ידם היא פשוט עבודת קודש. מדובר כאן בארגון שנותן מנשמתו ומסייע, מה שרבים אחרים לא יכולים לעשות מבחינת התמיכה הבלתי-פורמלית לעולים לאורך זמן. אני חושבת שזה הייחוד שלא קיים באף מערכת. זה באמת אחד מהגורמים היותר מרכזיים.

אני רואה את העבודה בכל מה שקשור לנושא של עולים נפגעי פעולות איבה כעבודה משולבת ובשיתוף-פעולה של הרבה מאד מערכות ושירותים. זאת אומרת, ברגע שקורה איזה שהוא אירוע טראומטי לעולה, והוא עובר משבר, שהוא נדבך נוסף על משבר שהוא עוד לא התמודד אתו – משבר הגירה, אולי גם עם משברים נוספים שהוא עבר - יש זעזוע מאד רציני של המצב והדפוסים שהעולה פחות או יותר חי לפיהם עד כה, ומצבו קשה יותר ממצבם של אנשים נוספים שעברו אירוע טראומטי.

במקום של משרד הקליטה אנחנו מפעילים, במסגרת המחלקה לשירותי רווחה, צוות של חמש עובדות סוציאליות מחוזיות. צריך לקחת בחשבון שמדובר רק בחמש, עובדת סוציאלית מחוזית אחת. ההתגייסות שלנו היא בדרך-כלל גם מיידית. אנחנו משתדלים להגיע לעולה, משתדלים לזהות גם מתוך המערכת שלנו אנשים קודמים שהכירו את העולה, וליצור איזה שהוא חיבור בהחלט גם יחד עם סל"ע. זאת אומרת, אנחנו משתדלים אפילו ב"און ליין" להעביר להם מידע על מי שאנחנו יודעים, וכנ"ל גם הם. הכוונה היא ליצור בכוחות משותפים איזו שהיא התייחסות לעולה ברגע שקורה לו משהו. יש קשרים ישירים בין העובדות שלי לבין נטלי. הכוונה היא באמת, ברגע שקורה איזה שהוא אירוע, ליצור התערבות שאני בהחלט מסייגת אותה, לפחות בטרמינולוגיה המקצועית שלי, כהתערבות פרטנית קצרת-מועד שממוקדת בפתרון בעיות. זאת אומרת, כיוון שיש לנו רק עובד סוציאלי אחד במחוז שעוסק במגוון הנושאים שעוסקים בנושא מצוקה, בוודאי אין לנו היכולות והכוחות ליצור תהליך של התערבות וליווי ארוך-טווח. זה לא במנדט שלנו. אנחנו צריכים להיות ערים גם ליכולות ולחסרים שלנו.

לאחר שיוצרים קשר ראשוני עם המשפחה, הרצון שלנו בשלבים הראשונים הוא לנסות ולזהות את אותם תחומים שאין להם מענים, או במקומות אחרים לנסות וליצור תהליך, גם שלנו עם מערכות אחרות, וגם בתוך המערכת שלנו לנסות ולתת קפיצת מדרגה בהתייחסות במקרים הללו.

אנחנו יכולים לתת סיוע שהוא מעוגן בתוך נוהל קרן מנהל מחוז שלנו. בדרך-כלל אנחנו נותנים סיוע כספי חד-פעמי של כ-1,500 שקל, שזה יותר מאשר כל מקרה של עולה שזכאי לקבל מקרן מנהל מחוז. זה ממש כפול. אנחנו לא נותנים את זה באופן אוטומאטי, אבל אנחנו עושים את זה באותם מקרים שבהם יש צורך, כי פעמים רבות ברגע שקורה איזה שהוא אסון, בעיקר כשמעורבות גם מערכות ממוסדות, פתאום יש תשומות כספיות נוספות למשפחה. הכוונה שלנו היא לא רק להגיד שאנחנו נותנים את הכסף, אלא בהחלט במקרה הצורך. לפעמים אנחנו נותנים את הכסף מייד, לפעמים מתוך איזה שהוא שיקוף של מצב על-ידי מערכות נוספות, בשלב אחר.

אתם מעין משרד-על. האם אתם עובדים בשיתוף-פעולה עם מערכת החינוך או עם רשויות הרווחה באותו מקום?

יש שיתוף-פעולה עם מרבית המערכות. צריך לקחת בחשבון מי הגוף המיניסטריאלי והאחראי. האחריות בגדול ולאורך זמן מבחינה מיניסטריאלית, למשל לגבי עולים נפגעי איבה, היא במסגרת השיקום בביטוח הלאומי, יש שם שתי יחידות שמטפלות: השיקום בביטוח לאומי בענף נפגעי איבה, שאנחנו גם אתם בקשרי עבודה טובים, ובמקרה של משפחות שכולות מדובר כאן בצה"ל וגם באגף השיקום במשרד הביטחון. אלה הגורמים שנוטלים את האחריות לקשר, לטיפול לאורך זמן. בגדול הם אלה שצריכים לתת את המעטפת הטיפולית ובאותם תחומים שצריך גם את המעורבות ואת הקידום שלנו, יש בהחלט התגייסות שלנו.

אנחנו לא יכולים לבוא במקומם, וזה גם לא נכון לבוא במקומם.

עם כל הכבוד שלנו לעמותת סל"ע, האם אין צורך שתהיה מעורבות – במקרה של חייל שנופל, אז יש המערכת גם של הביטוח הלאומי וגם משרד הביטחון שנכנסים באופן מיידי ויעיל, אבל כשזה קורה לאנשים שהם לא בתוך מערכת הביטחון, האם היה כדאי ליצור איזו שהיא מערכת גם במערכת האזרחית למקרים כאלה? אני שואלת את עצמי, דווקא במקרים של עולים חדשים, שזה המנדט שלנו כאן, שהוא שונה, כמו שאנחנו שומעים לגבי המשפחות הוותיקות יותר כשהמערכות מתחילות לפעול. אני מנסה למצוא את הטרמינולוגיה הנכונה, או את המענה הנכון שעשוי להיות. או שאנחנו אומרים: יש עמותת סל"ע והיא תעשה את זה. אז אם היא קיימת, צריך לתת לה איזה שהוא תקצוב. אומרים: נכון, יש עמותה וולונטארית שהיא לוקחת את הטיפול במקרים אלה על עצמה, אבל המערכות השלטוניות חייבות לתת את המענה שלהן. הפעילות הוולונטארית צריכה להיות תוספת ולא במקום.

אני יזמתי בזמני הצעת-חוק, במסגרת הפעילות שלי בענין אלימות נגד נשים בוועדה לקידום מעמד האשה, שהתקבלה בסופו של דבר. הייתי הולכת לבקר משפחות ותיקים, ואז ראיתי מה קורה עם היתומים שנשארו, שהקצבה שהם מקבלים מהביטוח הלאומי היא אפסית. קצבת אלמנות שאירים זו הקצבה הנמוכה ביותר שיש במשק. הייתי באה לרשות המקומית, שואלת את ראש העיר ואת סגנו: מה אתה עושה עם הילדים? מה יהיה עם שעורים פרטיים? מה עם עזרה פסיכולוגית, וכיוצא באלה דברים, והוא השיב לי: תראי, בהתחלה ניתן קצת, אבל אחרי כמה זמן תישאר למשפחה רק קצבת שאירים, שזה כלום.

בעקבות זה הגשתי הצעת-חוק, שנתקבלה, והילדים מקבלים היום קצבה, שהיא לא קצבה רגילה של שאירים אלא קצבה כמו שמקבלים נפגעי תאונות עבודה.

אנחנו עובדים עכשיו על חוק לקליטת עלייה. יכול להיות שהעולים צריכים לקבל סיוע מיוחד במקרים כאלה. אולי נגיע לזה ואולי לא.

מדינת ישראל, גם בהקשר של נפגעי איבה וגם בנושא של משפחות שכולות קיבלה החלטות ממוסדות, מסודרות. מבחינת המדינה יש כאן איזו שהיא התייחסות שמעוגנת בחוק.

נכון.

אין התייחסות במדינה למשברים או למקרים שונים של אזרחי המדינה שיכולים בסוגים רבים ושונים של אסונות או פגיעות, אם זה מחלה, תאונת דרכים, תביעה, שבעצם גם האנשים שנחשפים לזה בהחלט עוברים טראומה מבחינתם, אבל אין ראיית-גג של המדינה בענין הזה.

בקשר לעולים שעברו טראומות מסוג אחר, ההתגייסות שלנו במשרד היא בהחלט התגייסות מתוך רצון לתת מענה על בסיס פרטני לכל מקרה. בגדול, בתוך מערכת מדינת רווחה, אי-אפשר לקחת את המשקל הרב שיש לארגונים וולונטאריים כחלק אינטגרלי מתוך מגוון השירותים שקיימים בתוך מדינה. זאת אומרת, צריך לקחת בחשבון, וזה קיים גם בארצות אחרות, שחלק נכבד מתוך המענים שניתנים לאזרחי המדינה ניתנים על-ידי N.G.O. , ויש להם מקום מאד נכבד בתוך כל מערך השירותים.

זה גם חלק מההכרה, גם הפורמלית, של המשרד שלנו, בפעילות של סל"ע. זאת אומרת, חלק מהדרך שהמשרד שלנו מקבע את ההתייחסות שלו היא באמצעות תמיכה שלנו בפעילות שלהם.

לשם כך אנחנו מקיימים את הישיבה. אני מכירה את זה.

אני רוצה להסביר גם את הרציונל, שמערכת ממשלתית לא יכולה בחלק מן הדברים להיכנס למה שארגון וולונטארי יכול לעשות לאורך זמן. אבל מאותו רגע שיש גם הכרה בפעילות של הארגון מבחינת איזה שהוא נדבך מאד חשוב שהוא מקיים, נוצר גם דיאלוג ושיתוף-פעולה, שהמטרה שלו לקדם את הסיוע.

כיושבת-ראש אגודת "אל-סם" אני מכירה איפה נכנסים הגופים הוולונטאריים כשהמדינה לא נותנת מענה.

כפי שאמרתי, אנחנו עוסקים בחקיקת חוק קליטת עלייה ודיברנו על זה גם אתמול, שיהיה בו גם סל של טיפול פסיכולוגי. ייתכן שנצטרך להוסיף עוד נדבך, שאולי דווקא מבחינת עלות הוא לא יהיה כל-כך גבוה, אבל מבחינת המענה המיידי הוא כן יכול להיות במקום. אנחנו נבדוק את זה.

חברת-הכנסת לנדבר, בבקשה.

כפי ששמענו כאן, וזה נכון, האסון לא בוחר במי לפגוע. הוא מגיע ודופק בדלת, אפילו לא דופק ונכנס בסערה.

אני התוודעתי לסל"ע לפני כמה שנים כאשר הייתי עולה חדשה, ואז זו היתה עדיין המועצה הציבורית למען יהודי ברית-המועצות. הספור שלי ידוע ואני לא רוצה לחזור עליו. אני רוצה לומר בקיצור שאז הייתי עולה חדשה ואני זוכרת את התמיכה שקיבלתי מהארגון, מחיים צ'סלר, ואחר-כך הוא הפך להיות ארגון אחר, שנתן סיוע ממשי מסוג אחר.

אני זוכרת שבעקבות הרעש והלובי הציבורי הוא הפך לארגון שקט וצנוע שנותן עזרה כל-כך עמוקה, שאני כיושבת-ראש התאחדות עולי ברית-המועצות נתקלתי בזה לא פעם אחת. יכול להיות שהדינמיקה של החיים דורשת דווקא שאנחנו ניתן יותר תמיכה לארגון הזה, כמו שאת אמרת, גברתי היושבת-ראש, מועצות ועיריות ואנשי ציבור שנמצאים במשרד זה או אחר, גם עם הרבה רצון לא תמיד יכולים להיות במקום האסון הרבה מאד זמן. הם מנסים לעזור, אבל הם מוגבלים במתן העזרה, ואני חושבת שאנחנו צריכים לעזור לארגון לקבל תמיכה יותר ממשית.

בזמן האחרון נתקלתי בארגון סל"ע ואני אומרת שהפעילות שלו לא רק מבורכת. זו פעילות כל-כך רצינית שנעשית בשקט ובצניעות, שבלי רות בר-און והמתנדבים והעובדים שלה אני חושבת שאלפי משפחות לא היו יכולות פשוט לחיות.

בפסח עשינו קייטנה והגיעו אלינו ארבעה ילדים יתומים, שהאמא שלהם נפטרה שנה אחרי שהם הגיעו ארצה. הם נשארו עם אח בן 22. אנחנו התחלנו לפעול למען הילדים האלה, וראיתי שעובדת של המשרד הגיעה יום ולילה לקייטנה, שאלה והתעניינה.

מתנדבת, בת שירות לאומי.

כאשר המתנדבים של הארגון שלי נסעו אחרי הקייטנה למשפחה, הם ראו שבעצם לא עוזבים את הילדים ומתעניינים בהם. עכשיו הם כבר דאגו שלילדים תהיה קייטנה בקיץ.

הארגון שלי הביא עכשיו 25 יתומים ממוסקבה. אני אומרת שהענין של ילדים ושל נפגעים הוא מאד-מאד קשה.

אתם זוכרים את המקרה שהרגו ילד על-יד החלון של האמא. האם חד-הורית היתה צריכה לשים מצבה על הקבר ולא היו לה כמה אלפי שקלים. רות בר-און דאגה למצבה, יחד אתנו. אני אמרתי לרות שניתן לאמא צ'ק, ויכול להיות שנזמין עתונאים, כי אני חושבת שצריכה להיות הערכה לא רק כאשר מישהו מגיע ביום הטראגי, אלא גם הערכה לעבודה היום-יומית הקשה. רות אמרה: לא, מה פתאום? אני לא מגיעה. אבל הצ'ק הגיע בזמן לעיריית אשדוד, ובעיריית אשדוד גילו שקיימת רות בר-און.

אתם זוכרים את שי כהן שנפצע בראשו וראש הממשלה ואשתו ביקרו אותו. מי דאג לו? – סל"ע – התאחדות יוצאי ברית-המועצות. וסל"ע גם ממשיכה לדאוג לו.

אני אומרת שלארגון כזה מגיעה תמיכה מאד-מאד רצינית. הם לא צריכים לדאוג איך ומאין מגיעים כספים. הם דואגים לאנשים שנפגעו וזקוקים לעזרה, ואנחנו צריכים לדאוג שהם לא יגיעו לכאן אלא שיקבלו את התמיכה באופן ישיר מוועדה זו או אחרת. הם צריכים תמיכה שנתית מאד-מאד רצינית, וזאת צריכה להיות כבר הדאגה שלנו.

אני רוצה לציין שיש כאן מתנדבים רבים מעמותת סל"ע, ובראשם המנכ"ל רות בר-און. נמצא אתנו גם יושב-ראש העמותה פרופ' דן עמיר. הייתי רוצה לשמוע את מנלבש אברהם, יוצאת אתיופיה, שבתה נרצחה על-ידי הבעל בנובמבר 1997. נותרו חמישה ילדים בגיל ארבע עד עשר, נכדיה של מנלבש, אותם היא מגדלת לאחר רצח בתה ומאסרו של האב. למנלבש יש ילדים משלה, ואחת מהן היא אורנית שנמצאת כאן אתנו. המשפחה גרה בראשון-לציון.

(דבריה מתורגמים על-ידי משה באטה)

יש לי קשיים רבים מאד לגדל את הנכדים. אני עצמי מרגישה לא טוב, אבל בזכות האנשים שתומכים בי ומעודדים אותי אני מגדלת את הילדים.

כשהאסון קרה, מה בדיוק קרה באותו זמן? מה קרה באופן מעשי, פתאום הילדים היו אצלך? מי עזר לך באותו רגע, ומי דאג אחר-כך לכל הסידורים של לוויה וכו'?

אני לא זוכרת מי סייע לי באותו יום, כי הייתי בהלם. הוא רדף אחרי הבת כדי לרצוח אותה. אני לא זוכרת מי היה אתי באותו רגע ומי טיפל בילדים. גם השכנים היו, לא אתיופים, שסייעו ותמכו.

מה הן הבעיות העיקריות שיש לך עם גידול הילדים?

הילדים קטנים ואני מתמודדת עם בעיה לא קטנה, אבל לצדי עומדים מיכה פלדמן ועטרה רפפורט, בת שרות לאומי, שמטפלת בהם ומשחקת אתם. בזכותם אני מתמודדת עם הבעיה.

אולי אורנית תוסיף משהו לגבי הסיוע.

לילדים יש מסגרת אחרי בית-הספר, שלוש שעות בכל יום. הילדים חוזרים מבית-הספר ויודעים לאן ללכת. אם לא היתה להם מסגרת הם היו מסתובבים ברחוב. בת מהשרות הלאומי עוזרת להם בשיעורי בית. אמא שלי לא יודעת עברית והיא לא יכולה לעזור להם בשיעורי בית. גם אני לא מספיקה להיות עם כולם. בכל בעיה אני פונה למיכה. אני מרגישה שיש לי אל מי לפנות והוא נענה לכל הבקשות.

אני מכיר את רות באופן אישי. כשאני כארגון לא יכולתי פעם לסייע למשפחה יוצאת אתיופיה, פניתי אליה והיא לא היססה רגע, הגיעה ועזרה למשפחה. יישר כוח לך, את עושה עבודת קודש.

תודה.

אני מכירה ומוקירה את העבודה של הארגון הזה עוד לפני העלייה הזאת. גם אז היו להם זכויות גדולות, אם כי בשטח אחר.

בתור עתונאית ועורכת חקרתי גם מקרי חירום בקרב עולים וגם לא בקרב עולים. אני רוצה להגיד שהמצב, גם בקרב לא-עולים, לא משופר כל-כך, מפני שאין כל רישום-על שיאחד את המאמצים של רשויות רבות. יש דברים שניתנים בחוק ובתקנות, יש דברים שניתנים על-ידי מועצות מפני שהן רוצות; יש דברים שניתנים על-ידי פוליטיקאים, מפני שהם רוצים; יש דברים שניתנים על-ידי מתנדבים, אבל אין רשות שמארגנת את כל הדבר הזה ולאורך זמן מנסה להגיע לתוצאות של מצב חירום.

העולים נמצאים במצב שהוא מצב פלוס למצב חירום רגיל. אני זוכרת שראיינו די הרבה אנשים שעברו פיגועי טרור או מצבים קשים במשפחה. יש שם בעיות לא רק של שפה והבנה, או בעיות של כסף מיידי. יש שם התחייבויות, משכנתאות ועוד, שבשביל בן הארץ זאת לא הבעיה העיקרית, כי יש לו משפחה, יש דרכים לפתרון הבעיה וכך הלאה. פה הכל הופך לאסון אחד גדול שאין בו יד מכוונת, כי התשלומים נמשכים, הדרישות נמשכות, פה אסון ופה מעקלים והבלאגאן הוא נוראי.

אני זוכרת מקרה של בחורה בשם סוניה שרצתה להיות רקדנית ונכנסה למצב הזה לאחר אסון האוטובוס.

היא מתנדבת מאד מסורה שלנו. לא רצינו להוציא אותה מהעבודה ולכן היא לא באה לכאן.

הספור של סוניה הוא שהחיים נקטעים במצב מסוים, ואליו מתלוות כל הבעיות הנוספות. עד כמה שאני זוכרת את המקרה, המצב היה שסל"ע הגיע לאחר זמן שאף אחד לא הגיע אליה.

אבל אני לא חושבת שהטיפול בעולים צריך להינתן על-ידי רשות נפרדת, ואני לא מתכוונת לסל"ע, כי יש דברים שניתנים לכל אדם שנפגע בצורה כזאת או אחרת מדברים שאנחנו מגדירים אותם כאסון.

יש דברים נוספים שאותם צריך לתת בתוספת. במדינות רבות יש רשות לאומית למקרי חירום שמנהלת את המקרה מלמעלה, עד הסוף. כמובן שהיה טוב אם ברשות כזאת היתה מחלקה או חלק שמטפל ספציפית בעולים עם בעיות כאלה.

דרך אגב, בקנדה יש רשות מיוחדת לטיפול במצבי חירום בקרב מהגרים. גם שם היא חצי וולונטארית אבל נתמכת באופן מלא על-ידי הממשלה. כך שצריך להיות איזה שהוא דבר ממוסד. אני מבינה את הצורך הראשון להבטיח לפחות לסל"ע תקצוב רציף ומלא לצרכיה. אני חושבת שזאת לא המלה האחרונה בכל הספור הזה. אני חושבת שהמודל צריך להיות בכל-זאת גם שאיפה לרשות לאומית לענייני חירום. יש לנו מספיק מקרי חירום כאלה או אחרים, ועל-ידה רשות, או בנפרד, רשות לטיפול במקרי חירום, כאשר סל"ע תהיה אחת מהזרועות שלה, אבל אם זה יימשך כך, נצטרך להרחיב את סל"ע עד לגודל של מיניסטריון.

מהו גודל התמיכה שאתם מקבלים?

ממשרד הקליטה קיבלנו בשנה שעברה 12% מהתקציב, שהיה 250 אלף שקל, ומהסוכנות היהודית קיבלנו בשנה שעברה 200 אלף שקל. היתר אלה תרומות שאנחנו מגייסים בקשיים רבים מאד.

אנחנו מקדישים חלק גדול מהאנרגיות להשגת תרומות.

התקציב שלנו השנה הוא 3.5 מיליון שקל. השבוע הגשנו בקשה לוועדת התמיכות של משרד הקליטה, כך שאנחנו לא יודעים בדיוק מה יקרה.

יש לנו כ-400 מתנדבים בכל רחבי הארץ, מתוכם יש 12 מתנדבים שממש עסוקים יום ולילה. נמצאת פה לאה בלושטיין שהיא מתנדבת שלנו במשך שנים רבות - - -

אצלנו היא כל הזמן והיא מתנדבת בבית.

נכון, היא מתנדבת בבית. לא אציין את כולם, אבל נמצאת פה ד"ר צביה שפירא שהיא גם כן מוסד בפני עצמו, ואני מקווה שתהיה לה גם זכות דיבור כדי לספר לכם מה היא מבצעת. נמצאים פה גם משה כנפי ובנות שירות לאומי, ואלה קצת מהמתנדבים שבחלקם, כמו אנה, הם נפגעים שמאוחר יותר הפכו למתנדבים. שלא לדבר על המתנדבים המקצועיים כמו ד"ר חנוך או ד"ר שויפמן או ד"ר מושינסקי שהם פסיכולוגים, פסיכיאטרים, עורכי-דין ואחרים שנותנים את השירותים שלהם ללא שכר, וקשה אפילו לתאר את גודל התרומה שלהם.

יש לנו מתנדבים לא רק מקצועיים. יש לנו מתנדבים כמו דן עמיר, שהוא יושב-ראש הוועדה שלנו, וד"ר ברוך אייל, שאני לא יכולה לא להזכיר את השמות שלהם.

אני מכיר את השם רות בר-און עוד משנת 1970 כשהייתי ברוסיה וידעתי על הפעולות של המועצה הציבורית למען יהודי ברית-המועצות. כשבאתי ארצה הכרתי את רות, ועכשיו היא נראית בדיוק כמו לפני 15 שנה.

תודה ויקטור.

זאת אומרת שלעבודה הזאת יש איזו שהיא עדיפות.

אני עוד רוצה לומר שגם בשנות השבעים והשמונים כל העבודה של המועצה הציבורית למען יהודי ברית-המועצות היתה מאד מבורכת ואנחנו הרגשנו בעבודה הזאת כל יום וכל חודש בברית-המועצות, ואני חושב שבכל ההצלחה של ספור יהודי ברית-המועצות יש תרומה מאד חשובה של הארגון הזה.

עמותת סל"ע עוסקת כעת בתחום מאד-מאד חשוב. תהליך הקליטה כשלעצמו הוא קשה. גם כשאין שום טראגדיה והכל הולך כאילו בצורה מאד חלקה, הקליטה היא דבר מאד קשה גם מבחינה פסיכולוגית. לאנשים יש משברים פסיכולוגיים, אפילו כשהכל בסדר, וכשיש איזה שהוא אסון בדרך, זו כבר סיטואציה שהבן-אדם או המשפחה לא יכולים להתגבר עליה בלי סיוע מאד משמעותי.

זה טוב מאד שהארגון מבוסס על עבודה של מתנדבים, כי אני מאד חושש שאם ארגון ביורוקרטי יטפל במקרים כאלה, זה יכול להיות עוד אסון בנוסף לאסון שיש במשפחה. זאת אומרת, אנחנו צריכים לתת תמיכה מאד גדולה ורחבה לארגון סל"ע ואנחנו באמת צריכים למצוא מקורות תקציביים חדשים. אני יודע את כל הספור של התקציבים שלהם ואני יודע שחלק גדול מזמנה של רות בר-און ושל עוד כמה אנשים הולך למציאת מקורות תקציביים, וזאת בדיוק הנקודה שאנחנו צריכים לעזור, כי יש מתנדבים שמוכנים לעבוד, אבל אנחנו צריכים לעשות את החלק שלנו ולעזור להם.

תודה. אילנה בן-שחר, עובדת סוציאלית ראשית של משרד הבריאות, בבקשה.

אני מכירה את הארגון לפני ולפנים וגם התנסיתי הרבה מאד בזכות הקשרים שלי עם הארגון בפעולה עצמה, במיוחד בבתי-חולים כשהיו פיגועים המוניים כשהם מגיעים עוד לפני שכל אחד אחר מגיע. הבעיה היא שלעתים על-מנת לקבל מידע סודי על אותם אנשים שהגיעו לבית החולים, הם מפעילים כל מיני אמצעים מאד מתוחכמים, שאני במסגרת העבודה הציבורית שלי, גם כשעבדתי בבית-חולים יכולתי לסייע בפינה הקטנה שלי אבל לא ב-25 בתי-חולים, והם היו צריכים להפעיל את הקשרים האישיים שלהם על-מנת להגיע לאותם אנשים על-מנת שישחררו את הצוות לפעולה שוטפת ולא יתחילו להתעמת עם הגברת שיושבת לידי או עם כל אחד אחר שצריך גם את השפה, גם התייחסות וגם את הפעילות האינטנסיבית שלהם, וזאת בעיה יותר שלנו כמוסדות אולי באופן פורמלי לאפשר את הכניסה, או להגדיר, או במסגרת חוק כיצד אפשר לתת מידע באופן פורמלי, שהוא לא מידע על אותם עולים למיניהם שנפגעו, על-מנת שהם יתייצבו ויגיעו ליעדם במסגרת הזיהוי שלהם או כניסה של מתנדבים לבתי-חולים.

בהחלט העלית שאלה חשובה. אנחנו נבדוק את זה, מי מקבל מידע חסוי.

אנחנו עובדים עכשיו במשרד הבריאות על נוהל של כניסת מתנדבים למתקנים רפואיים, אבל עדיין אלה מתנדבים מוכרים וידועים במקום, ואז נצטרך את הרשימה של כל הארגונים. אני גם אחראית על נושא ההתנדבות במשרד, לעשות עם זה משהו יותר פורמלי על-מנת לסייע ולאפשר להם להיכנס, כי אין אף אחד שיכול לעשות את העבודה שלהם.

יש כאן מבחינתנו העברת מידע שהוא ממש דחוף. זאת אומרת, ברגע שנודע לנו משהו אנחנו מייד מעבירים את המידע. הענין הוא שאילנה בן-שחר משקפת בעיה בהעברת מידע לא רק למערכות של מתנדבים אלא גם לנו. לדוגמה , גם כשהיינו מעורבים במערך עירוני שמוקם בעת פיגוע, גם לנו כמערכת שהיא מערכת ממשלתית ביורוקרטית יש הרבה מאד חסימות ועצירות בהעברת מידע. זאת אומרת שהרבה מאד זמן הולך גם לנו כמערכת שלכאורה כן אמורה לקבל מידע. אנחנו משתדלים ליצור דרכים שונות גם באמצעות פנייה למוסד לביטוח לאומי, אבל גם פה, לדוגמה, המוסד לביטוח לאומי באמצעות המערכת שלו מקבל את המידע לא תמיד באופן מיידי אלא עוברים שם שני מהלכים.

אני חושבת שהגורמים הראשוניים הם המשטרה, אם זה אירוע פלילי או תאונת דרכים.

נוצר איזה שהוא מודל עבודה עירוני, שלא תמיד האחריות היא על גורם כזה או אחר. זאת אומרת, יש רשויות מסוימות שהאחריות נופלת על מח' הרווחה, יש רשויות אחרות שהאחריות נופלת על מערכת אחרת, ויש כאלה שמייד נכנס המוסד לביטוח לאומי. יש קונסטלציות ארגוניות שונות, שלא תמיד אפשר לזהות מייד מי הגורם שיכול-מוכן לתת את המידע, ויש בזה די הרבה בעיות, כי לא תמיד המידע ברור.

אני התכוונתי לפתח את הישיבה הזאת מעבר להבעת הערכה והוקרה לעמותת סל"ע, והנה מתגלה פה משהו שהוא באמת בעייתי. איך אתם בכלל יודעים שקורה משהו?

אנחנו חוברים ישר למטה העירוני. תלוי איך המקרה מפורסם, אם זה באמצעי התקשורת, אם זה פיגוע שמייד מדווח. כל מקרה לגופו.

נצטרך להכניס כנראה איזה שהוא נוהל וננסה לראות איך לעבוד עליו. כשקורה משהו, בדרך-כלל המשטרה היא הראשונה שיודעת על כך, אם זו תאונת דרכים או אירוע פלילי, או מערכות הביטחון, או מערכות הבריאות, וכשמדובר בעולה חדש צריך לראות מה יהיו ההנחיות שהוא מקבל.

למעשה אנחנו רואים פה לאקונה רצינית מאד, איך אפשר יהיה לעזור לעולים חדשים? אני אוציא כמה מכתבים למערכות הבריאות, ביטחון הפנים ועוד.

מידע מועבר באיזה שהוא מנגנון מסודר רק כשמדובר בפיגוע, אבל לא במקרים של אסונות, תאונות.

בנושא של תביעה יש כעת במשרד הפנים גורם שמרכז את זה מייד, ואני חושבת שפה אין בעיה בקבלת מידע.

אנחנו נבדוק ברשויות השונות מה באמת קורה. כי אני אומרת לעצמי, יפה מאד, סל"ע עושים עבודה מצוינת, אבל אם מחר סל"ע לא יהיה יותר, מה יקרה? רשויות המדינה לא יכולות לסמוך על סל"ע. אנחנו יכולים לבקש תורמים, אנחנו יכולים להטיל עליהם.

צריך להפריד בין רמה של התערבות, שהיא מיידית, של כל המערכות והשירותים במקרים שהם יותר כבדים, לבין המקרים הפרטניים. זאת אומרת, כשקורה אסון במקום כזה או אחר, מבחינת הנגישות המיידית של המערכת ושל השירותים. במקרים של פיגועים או אסונות, או כשזה קורה בצה"ל יש התגייסות מיידית של המערכת אצלם.

אחד המשפטים ששמענו כל הזמן הוא בענין סודיות וצנעת הפרט. אני מצאתי את עצמי, גם כשאני מדברת עם קולגות ב"הדסה" או במקומות אחרים, שהם לא מוכנים לתת מידע אפילו כשאני פונה כעובדת סוציאלית, והם פשוט עושים חסימות מידע בעיקר בקטע של צנעת הפרט, חוק זכויות החולה. פשוט חוסמים מידע.

אני אספר על המקרה שקרה לנו במשפחה. אנחנו הגענו ארצה לפני עשר שנים, אני, בעלי ושני הבנים שלנו. לפני כמה שנים, בני הגדול עבד בקייב. הוא היה אזרח ישראלי ואשתו לא, ושם נולדה להם בת. הוא היה שם כמה שנים. ב-1.9.98 קרה לנו אסון, רצחו את בני ואת כלתי בקייב. אנחנו נסענו לשם, קברנו את הבן ולקחנו את הנכדה בת הארבע אתנו לארץ. אנחנו מגדלים אותה. אנחנו גרים בראשון לציון.

אני בטוחה שאי-אפשר לעזור לנו בסבל שלנו, אבל אני בטוחה שאפשר לטפל בבעיות של בן-אדם שקרה לו אסון, וזה מה שעושים בסל"ע, גם לנו.

כשהגענו לארץ רק בכיתי, כי מה יכולתי לעשות? באה אליי חברה ונתנה לי את מספר הטלפון של סל"ע, ואמרה לי שהם עוזרים. אמרתי לעצמי: מה הם יכולים לעזור לי במצבי? אבל לפני שנתיים התקשרתי ונתנו לי את מספר הטלפון של אנה, שעכשיו אני רואה אותה בפעם הראשונה, וסיפרתי לה מה קרה. היא אמרה לי: עוד מעט אשה בשם רותי תתקשר אלייך. התקשרה אשה בשם רותי, שאמרה לי בעדינות: תספרי לי, אני יודעת שזה קשה לך. שאלה ראשונה שלה היתה: את נפגשת עם פסיכולוג? אני לא ידעתי מה אני צריכה. אמרתי: כן, היתה לנו פגישה אחת עם פסיכולוג, אבל הבעיה היא שהילדה לא דיברה מלה עברית ולכן הייתי צריכה פסיכולוג שמדבר רוסית. המליצו לנו על פסיכולוגית ממוסקבה, אבל היא לא עובדת עם קופת-חולים כללית. בקופת-חולים אין אף פסיכולוג שמדבר רוסית. פנינו באופן פרטי ושילמנו 220 שקל, וזה לא בשבילנו.

כשרותי שאלה אם היינו אצל פסיכולוג עניתי לה שהיתה פגישה אחת אבל אין לי אפשרות להמשיך. היא שאלה: היא מתאימה? עניתי: כן, היא מתאימה. והיא אמרה: אז תפנו אליה כמה שאתם צריכים. זאת היתה עזרה ראשונה. היו לנו עשר פגישות ואחר-כך הפסיכולוגית אמרה: איזה ארגון זה שהתקשר מייד ושילם, והכל בלי ביורוקרטיה. זה דבר אחד.

אחרי יומיים רותי באה אלינו, עם חיוך ועם מתנות לנכדה, כמו אור. היא ישבה אצלנו אולי שעתיים, ראתה תמונות, דיברנו אתנו ועם הילדה והתעניינה בבעיות שלנו. היא נכנסה ללב.

אחרי כמה ימים באה נטלי וגם כן היתה אתנו כמה שעות, עם לב. אף אחד מעיריית ראשון-לציון לא בא. אחרי כמה ימים הם התקשרו אליי ואמרו: תבואו לתחנת הרכבת לפגוש מישהו. בעלי, הילדה ואני הגענו לשם וראינו אותם שם, ועוד אנשים. הגענו למשרד בתל-אביב וראיתי שם אנשים, סבתות כמוני. עשו בינינו הכרה. מלבדי היו עוד חמש משפחות. כל אחד מאתנו סיפר על האסון שלו ושמתי לב שאני לא לבד עם האסון שלי. חשבתי שהמצב שלי יותר גרוע.

מאוחר יותר היה לנו יום נופש וטיול בככר המדינה. אני מספרת לכם את כל זה כדי שתבינו כמה הם חושבים עלינו. היתה לנו שיחה עם פסיכולוג, ישבנו יחד ודיברנו על הבעיות שלנו. היו גם המטפלות, הילדים, היו משחקים. הכל היה מאד מסודר. לא חשבנו על נופש אבל קיבלנו יום נופש.

אני התרשמתי כל-כך מהפגישה הזאת שכאשר הגעתי הביתה כתבתי שיר "חמש זקנות", שאחר-כך תורגם לאנגלית ולעברית. נוצר קשר עם הסבתות. כתבתי על מה שקרה לכולנו ובפירוש צריך להמשיך לחיות.

המצב שלנו, הסבתות, הוא קצת מיוחד. סבל הוא סבל, אבל אין לנו אפשרות, אין לנו זכות לשכב הרבה זמן ולבכות, כי אנחנו צריכים לגדל ילדים. הילדה רואה שאני בוכה והיא אומרת: סבתא, את כל-כך לא יפה, אני מתביישת אפילו ללכת אתך. היא רוצה על-ידה אדם צעיר.

יש לנו הרבה בעיות ואנחנו צריכים להיות חזקים. למשל, אנחנו לא יכולים לקבל טיפול פסיכולוגי. הילדה במצב קשה, וגם אני. רותי שילמה בעד הפגישות עם הפסיכולוג. פניתי לקופת-חולים והם אמרו לי שהם לא יכולים לממן לי פסיכולוג רוסי. זה חשוב מאד.

חצי שנה לא קיבלנו עזרה רפואית לילדה, כי לא היתה לה תעודת זהות. שילמתי בעד הכל באופן פרטי. רציתי לקבל תעודת פטירה של הבן ובמשך חצי שנה לא הצלחתי לקבל אותה ממשרד הפנים. לא ידעתי למי לפנות. בשעה עשר התקשרתי לעדה, עובדת בסל"ע, ובשעה שתיים תעודת הפטירה כבר היתה בבית שלי.

אני רוצה לסיים ולומר שאין לי מלים על התמיכה שאנחנו מקבלים. הם פשוט עוזרים לנו להישאר בחיים. זה יותר ממגן דוד אדום, כי הוא נותן עזרה חד-פעמית, ואילו הם נותנים עזרה ראשונה וממשיכים כל הזמן הלאה. לכן, אם מגיעה למישהו תמיכה מכל העולם, רק להם היא מגיעה.

זו באמת פגישה קצת מיוחדת.

אני רוצה לעדכן את חבריי חברי הכנסת. גם אני מאד פעילה בארגונים, ובוודאי חברי כנסת אחרים ואנשי ציבור בארגונים שונים. לארגון בכלל יש נטייה לשמור על עצמו. אני רוצה לציין שאנשי סל"ע מגיעים לכל מקום במקרה אסון.

אני רוצה לציין עוד תופעה שקשורה לעמותת סל"ע ולהעריך גם אותה. הם קמו כמועצה ציבורית למען יהודי ברית-המועצות ופעלו הרבה מאד בתחום הזה, ועוד ידובר על כך בהסטוריה. אבל היה להם הכשרון והיכולת, ואני חושבת שצריך ללמוד את זה, זה יכול להיות מודל איך ארגון בוחן ושואל את עצמו: מה התפקיד שלי מהיום לאחר שהתפקיד המסוים שלי נגמר. יש הרבה מאד ארגונים שממשיכים, שומרים על המגנון ומבקשים הקצבות, למרות שהארגון הפסיק לבצע את הפעילות החיונית.

אני חושבת שראוי ללמוד מכם איך בשלב מסוים עצרתם ואמרתם: רגע, מהו הדבר החשוב ביותר שעומד על סדר-היום ושאיננו מטופל? והם עלו על מצוקה, שאנחנו רואים עכשיו שבלעדם העזרה הזאת לא היתה קיימת.

במהלך הישיבה שמענו מפי האנשים עצמם על המקרים הקשים מאד שלהם ואיך סל"ע הגיע אליהם. אבל אני בכל-זאת מנסה למצוא איפה רשויות המדינה? אם סל"ע לא היתה קיימת, מי ייתן טיפול פסיכולוגי ומי יממן אותו?

כשנדון בחוק לקליטת עלייה נעלה את השאלה אם יש צורך ברשות נפרדת לעולים חדשים במצבי חירום. לדוגמה, כשקורה אסון לאנשי שירותי הביטחון, יש להם מענה, המערכות פועלות, וכשזה קורה לעולה חדש או לאזרח מן השורה, אנחנו לא יודעים אם המערכות פועלות. לכן, במסגרת המנדט שיש לנו אנחנו בוחנים את זה לגבי עולים חדשים. אחת הבעיות שעלתה היא הדיווח, מה קורה עכשיו. אילנה בן-שחר סיפרה לנו שסל"ע עושים עבודת בילוש איך להגיע לאנשים שהם רוצים לעזור להם. אז יש בעיה של צנעת הפרט, חסימת מידע וחוק זכויות החולה, ונוצרת בעיה איך הם יידעו בכלל. אנחנו אומרים שהעולים החדשים נמצאים במצוקה יותר גדולה, והשאלה היא איך להגיע אליהם? אני אפנה לרשויות השונות ואשאל אותן בענין הזה, ולאור המידע שנקבל נראה איך אפשר לגבש מערכת, למשל, שמשרד הקליטה ישמע על אותם מקרים, והוא אחר-כך יחליט איך לנתב את המשך הפעילות.

אנחנו בוחנים היום את התפקוד של המערכות השונות ושל עמותת סל"ע, ואם מחר הם יהיו פחות אפקטיביים, מי יעשה את העבודה הזאת?

וגם התקצוב.

ובוודאי התקצוב. פרופ' עמיר, בבקשה.

קודם-כל תודה ליושבת-ראש הוועדה שזימנה אותנו לכאן. אנחנו תמיד נמצאים בבעיה, כמו שגם צויין. מצד אחד אנחנו מאד לא רודפי פרסומת אלא בורחים ממנה, מכמה סיבות. סיבה אחת היא פשוט האופי ההתנדבותי של הדבר, שאנחנו עושים אותו ללא שום כוונה לקבל גם לא פרסומת. שנית, אנחנו תמיד נמצאים במאזן של חששות. מצד אחד אנחנו רוצים לפעול ככל היותר ותמיד אנחנו פוחדים שלא נוכל לעמוד בכל הצרכים שגדלים והולכים, כי הטיפול שלנו הוא מתמשך, מתחילים עם משפחות ולא זונחים אותן, וההיקף גדל והולך. לכן תמיד נמצא פה איזה שהוא מאזן של הרצון שיידעו עלינו ושנוכל לעזור, ומצד שני שלא נהיה לגוף שצריך לטפל באסונות של 20% מהמדינה, שזה דבר לא קטן.

איך אפשר לעזור לנו? בדברים קטנים. התפקיד שממלא סל"ע הוא תפקיד של ארגון התנדבותי. המנגנון הממשלתי אף פעם לא יוכל לתת את היחס האישי הזה, הפרטני. אני חושב שזה חשוב גם בשבילנו, לא רק בשביל העולים. אני חושב שהתרומה הנפשית שסל"ע תורמת לנו, וצריכה לתרום לציבור הישראלי היא לא פחות חשובה מאשר התרומה שהיא תורמת לעולים. אבל בכל-זאת אנחנו הרבה פעמים נתקלים בדברים שהיה מוטב שסל"ע לא היתה צריכה לדאוג להם. למשל, בין כל הסיוע שאנחנו נותנים מבחינה כספית, אחוז לא קטן ניתן להקמת מצבות. זה קצת אבסורדי שארגון וולונטארי צריך לשלם עבור הקמת מצבות. מילא להתרוץ עבור המצבות, אבל זה שאת התשלום עבור המצבות צריך לשלם - -

כשאני הייתי מופקד על הביטוח הלאומי העברתי תקנה לפיה אדם שאין מי שיקים לו מצבה, המוסד לביטוח לאומי יקים לו מצבה.

קודם-כל אני מתנצלת על האיחור. נכון, בחוק ביטוח לאומי יש תקנה שמאפשרת תשלום עבור מצבות לגלמודים.

לא רק לגלמודים. גם למי שאין מי שיקים לו מצבה כעבור שנה.

התקנות היום קובעות שתשלום למצבה ניתן למי שהוא גלמוד, אין לו קרוב משפחה ישיר, בתום שנה לפטירה.

בדרך-כלל היוזמה היא של חברות קדישא שפונות אלינו ומבקשות להקים מצבה לאותם למודים ואז אנחנו מממנים את הקמת המצבה.

מעבר לזה, מי שמקבל גמלה מביטוח לאומי, אם גמלה להבטחת הכנסה או קצבת זקנה או קצבת נכות כללית, שאיריו - וכשאני אומרת שאירים זה אלמן או אלמנה, בן זוג, או ילד שהוא קטין - זכאים למענק חד-פעמי בסכום של כ-6,000 שקל. נכון שכאשר חוקקנו את החוק לתשלום החד-פעמי הזה לא התכוונו להוצאות המצבה, אבל רוב הציבור במדינה רואה את המענק הזה כתשלום לצורך הקמת המצבה. זה מה שיש בידי המוסד לביטוח לאומי לממן עלויות של מצבות. מי שהוא חסר הכנסה או יש לו הכנסה מעוטה, הוא נכנס למעגל מקבלי הבטחת הכנסה, ואז בעקבות הפטירה יש לו את אותו מענק. מי שאיננו חסר הכנסה הוא לא נמצא בתוך מעגל מקבלי הביטוח הלאומי.

אם נתחיל דווקא עם העולים לתת מענק להקמת מצבה, יש לנו כ-35 אלף נפטרים בשנה, מדובר בעלויות אדירות, שאני חוששת שלא נוכל לעמוד בהן.

נמצאות פה הסבתות שבנותיהן/בניהן נרצחו. האם הילדים שהן מגדלות מקבלים קצבה גדולה יותר של נפגעי תאונות עבודה? יש לכם מעקב בענין הזה?

ילד שנותר יתום בעקבות אלימות במשפחה זכאי לגמלה בגובה שכר ממוצע. בדרך כלל המקרים האלה מגיעים אלינו באמצעות המשטרה או באמצעות משרד המשפטים שקבעו שהיה כאן רצח, למשל, או שאנחנו יוזמים את הפנייה. מעבר לזה, יש אפשרות לשלם מכוח ההורה שנפטר, גם קצבת שאירים לאותו ילד. כיום קצבת שאירים גם משתלמת מכוח עקרת בית. אין פה כפל. יש אפשרות לשלם גם גמלת שאירים. ונצא מתוך הנחה שאין קצבת שאירים, אם אנחנו מדברים על סבתות שהן בדרך-כלל כבר בגיל זקנה, וכל פרנסתו של הילד על הסבתא, יש גם אפשרות לשלם תוספת בקצבה עבור אותו נכד.

אני מבקשת מסל"ע לבדוק אם משפחות שמגדלות יתומים מקבלות את כל מה שמגיע להן, כי אלה קצבאות הרבה יותר גדולות מהקצבאות הרגילות של שאירים.

כשאני אקבל את המידע אני אבדוק את זה.

ברור לי מצד אחד שהמוסד לביטוח לאומי מקיים את כל מה שהוא מחוייב מתוקף החוק, וברור לי גם שמתנדבי המועצה עושים ומנסים להוציא עבור המשפחות את כל מה שמגיע להן לפי החוק. עם זאת, העובדה היא שאנחנו עדיין מוציאים סכומים מסוימים לצרכים שנראה לי שאולי שיפור מסוים בחוק, אני לא אומר שיפור דראסטי שירושש את הביטוח הלאומי, אבל מה שעדיין לא מרושש את הביטוח הלאומי לגבינו הוא עדיין סכום סיגניפיקנטי. זה באשר לשאלה מי זכאי לתמיכה להקמת מצבה או בנושא שייתכן במקרים מסוימים שהיה מחובת המדינה להביא הורי חללים. יש מקרים שבהם אנחנו עושים את זה.

לגבי צה"ל זה קיים.

כן, אבל לגבי נפגעים מסוג אחר, נפגעי טרור, זה לא קיים, וזה שוב דבר שהיה צריך להעביר אל המדינה.

עם זאת, הרצון שלנו להכרה הכספית הוא רק בכיוון אחד עיקרי, והוא בעצם הבטחת הקיום. כדי להפעיל את המנגנון בתקציב, שכרגע עומד על 3.5 מיליון שקל, ואנחנו מקווים שהוא יגדל כי הפעילות והצרכים הם גדולים, צריך איזה שהוא גרעין קבוע. המועצה קמה בזמנה על תקציב סוכנות שהיה תקציב סביר להחזקת המועצה, והיו לנו אפילו משרדים בשלוש הערים הראשיות. במשך הזמן תמיכת הסוכנות התכווצה וסגרנו את המשרדים בירושלים ובחיפה ואנחנו עובדים רק עם משרד אחד בתל-אביב, וגם התקציב להחזקת המשרד המינימלי הזה – כי כל שאר העבודות נעשות בהתנדבות – גם התקציב הזה לא מובטח, ואנחנו כל פעם מקווים שהסוכנות תיתן את מה שהיא נוהגת לתת ושתמיכת משרד הקליטה תינתן.

אני אתייעץ גם עם חברי הוועדה במה אנחנו יכולים לסייע.

חבר-הכנסת אדלשטיין, בבקשה.

אני מאד מזדהה עם מה שאמרת, כי אנחנו יודעים שבמיוחד בכל מה שהיה קשור ליהודי ברית-המועצות, חלק גדול מהארגונים ומהאגודות עדיין תקועים ותלויים באוויר ולא יודעים מה לעשות עם עצמם, וחלק מהם עדיין נלחמים למען אסירי ציון בברית-המועצות. לכן אני מאד מסכים עם מה שאמרת שהמועצה הצליחה, וסל"ע הוא רק אחד מהפרוייקטים. הם הצליחו גם בתחום המדענים למצוא את עצמם וודאי בפרוייקט הזה.

דבר שני שאני יכול לאשר מנסיון אישי, שכל פעם שהגעתי למשפחות שלא עלינו קרה להן משהו, תמיד אנשי סל"ע היו שם לפנינו, והיו גם אחרי שהלכנו. זה בקטע ההסטורי.

בקטע היותר מעשי אני יודע שדווקא בתחום הזה, שהוא תחום מאד רגיש, יש הרבה רשויות שעושות עבודה נאמנה, אבל הן בוודאי לא יכולות לבוא במקום מתנדבי סל"ע. ואולי באמת כפי שאמר פרופ' עמיר, צריך למצוא את התפר בין פעילות התנדבותית, שגם אם נעמוד על הראש לא נוכל לבוא במקומה, ואולי גם לא צריך לבוא במקומה, לבין מצב שמתנדבי סל"ע מחפשים מימון למצבה. אינני יודע אם זו דוגמה טובה או לא, אבל אני בטוח שיש דברים כאלה. כאן צריך לחשוב על תיקוני חקיקה למיניהם שיכולים מאד לעזור, וכפי שאמרת, הם ודאי לא ירוששו רשויות כמו המוסד לביטוח לאומי.

לגבי יידוע בנושא אסונות, שאנחנו מקווים שלא יקרו עוד, האחריות המיידית היא על הרשות המקומית. אני זוכר שאנחנו כמשרד הקליטה היינו באים להוסיף מה שאנחנו יכולים, אבל הדיווח, המוקד, הכל היה באחריות הרשות המקומית. אנחנו צריכים לחשוב איך לסייע להתחבר למערכות האלה על-מנת מצד אחד לא לגרום הצפה ומצד שני שיהיה מידע בזמן אמת.

לסיכום, ודאי שכולם מדברים בשבחו של הפרוייקט הזה. אתן לכם דוגמה. לפני כמה ימים קיבלתי טלפון מרופא בכיר בצה"ל שסיפר לי ספור שלקוח מספר איוב, על חיילת שכל מה שיכול לקרות במשפחתה כבר קרה, ולא אלאה אתכם בפרטים. הוא אמר לי: אני מחזיק אותה בצבא בניגוד לכל החוקים, עוד שבוע ועוד שבועיים, אבל אינני יכול עוד כי היא במצב בריאותי שהיא לא תחזיק מעמד. אולי אתה יכול להפנות אותי למישהו? אמרתי לו: אני מכיר בדיוק את האנשים. וכעת אני אעביר אליכם את מספר הטלפון של ד"ר עמי טל כדי שתיצרו אתו קשר ותקבלו את כל הפרטים.

לגבי ביטוח לאומי, מכיוון שאנחנו מדברים באוכלוסייה של עולים שלא יודעת למצות את הזכויות שלה, אני חושב שצריכה לצאת הנחיה מאד ברורה לעובדי השדה של הביטוח הלאומי, לתרום את המידע, לא להחביא אותו ולא לחכות שהעולה יהיה מספיק מתוחכם גם למצוא את המידע וגם למלא נכון את הטפסים. צריך לבוא לקראתו.

אני מבקש, אם אפשר להוציא חוזר לכל העובדים, אולי אפילו להעביר להם השתלמויות, ואנחנו מוכנים להשתתף בהשתלמויות האלה, להבהיר לעובדים שמדובר בעולים חדשים, שינדבו את המידע, לא יעזרו לחסוך את הכסף של הביטוח הלאומי.

אני חושבת שהמדיניות של המוסד לביטוח לאומי היא תמיד למצות את כל הזכויות של כל האוכלוסייה, ועוד יותר של העולים, ולא להסתיר את המידע. אני בהחלט מוכנה להעביר את המסר שלך. לא מזמן ישבנו כאן עם חברי-הכנסת שטרן ונודלמן על דבר מאד דומה לזה שאתה העלית, והצענו לפתוח קו פתוח, שעולים יוכלו להתקשר, ולדאוג שיהיו עובדים דוברי רוסית בכל סניף.

ודוברי אמהארית.

באמהארית זה קצת יותר קשה. אנחנו מאד משתדלים שיהיו גם דוברי אמהארית. אנחנו מוציאים ספרונים, חוברות גם בשפות האלה ותמיד אפשר לקבל אותם בלי שום בעיה. אבל אני בהחלט מקבלת את מה שאתה אומר. אם אלה התחושות, צריך לעשות עם זה משהו.

יש לי עוד הצעה. אנחנו נפנה אליכם לעשות יום עיון עם ארגוני המתנדבים שבו הביטוח הלאומי פוגש את ארגוני המתנדבים שעוסקים בעולים חדשים. יש הרבה עמותות שמתחברות לביטוח לאומי ויש כאלה שאין להן שום נגיעה לביטוח לאומי. למשל, עמותה שעוזרת ללמוד עברית לא תצטרך לבוא ליום העיון הזה. אני אכתוב לכם בענין הזה.

בסדר, ואני גם אבדוק את זה עם ההסברה אצלנו.

מעבר למה שאמר מיכה פלדמן, אני יודעת שאתם מוציאים מדי פעם חוברות, אבל מאחר שאנחנו רואים שחסר המידע הזה, אני מציעה שנקיים יום אחד או שני ימי עיון, ואני חושבת שזה בהחלט באפשרויות שלכם.

רות בר-און, בבקשה.

ראשית-כל תודה על המלים החמות. תודה לנעמי ולחברי הכנסת על שכינסו את הוועדה. זה חשוב לנו גם כדי להכיר גורמים אחרים וגם לנושא של חילופי מידע בכלל.

אנחנו לא עובדים בחלל ריק. אנחנו עובדים כגורם משלים למערכות הקיימות ואנחנו מרגישים את עצמנו כנציגים של החברה בישראל שתפקידם להשלים את המערכות הממשלתיות ואת הרשויות המקומיות. מבחינה זאת אני חושבת ששרה כהן ממשרד הקליטה ואילנה בן-שחר ממשרד הבריאות וגורמים אחרים יכולים לומר שהרצון שלנו הוא שיתוף-פעולה מלא עם הגורמים השונים.

אנחנו לא תכננו את פרוייקט סל"ע. פרוייקט סל"ע בא כמענה לחלל נורא ואכזרי שהיה בחברה הישראלית. היו מקרים קשים ביותר וכתוצאה מהמקרים הקשים שהיו והובאו לפתחנו בעצם נרתמנו לתת מענה .

ההיקפים של סל"ע היום, 3.5 מיליון שקל, לא נותנים אל המענים לכלל המקרים שקורים בישראל. עד עכשיו טיפלנו בכ-5,000 מקרים, ואל תשכחו שכל מקרה הוא עולם שלם. זה משפחות, ילדים, סבים וסבתות וכך הלאה, ואני מבקשת מאד שתזכרו את כל אלה שלא טיפלנו בהם ואת כל אלה שידנו אינה משגת לתת מענה לצרכים שלהם.

המתנדבים שלנו, גם סיירות החירום, צוותי החירום, גם המתנדבים שעושים עבודת המשך, גם הבנות של שרות לאומי שיושבות כאן, יש להם המון יכולת נתינה, אבל יכולת נתינה יכולה לבוא רק בצירוף למשאבים. לכן אני מאד מודה לכם על הרצון לעזור לנו, בשם המתנדבים ובשם הצוות ובשם הפונים שלנו, שגם נעשים לעתים קרובות מתנדבים, פשוט תודה רבה.

תודה רבה לכם. הישיבה נעולה.



- - - - - - - - -




הישיבה הסתיימה בשעה 12:00