פרוטוקולים/ועדת קליטה/923

ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות –
1
26.6.2000

פרוטוקולים/ועדת קליטה/923
ירושלים, ה' באב, תש"ס
6 באוגוסט, 2000

הכנסת החמש עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שני

פרוטוקול מס' 81
מישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
שהתקיימה ביום ב', כ"ג בסיון התש"ס, 26 ביוני 2000, בשעה 12:00

חברי הוועדה: היו"ר נעמי בלומנטל
ויקטור בריילובסקי
יצחק גאגולה
סופה לנדבר

ח"כ יוסי שריד, שר החינוך לשעבר
ח"כ מרינה סולודקין, סגנית השרה לקליטת העלייה
יצחק כהן, סמנכ"ל וראש המינהל הפדגוגי, משרד החינוך
שמעון סלומון, יועץ שר החינוך לענייני אתיופים
יהודה אהרן, עוזר מפקח על חינוך ממלכתי דתי, משרד החינוך
חיים להב, מנהל תחום קידום נוער, משרד החינוך
דבורה מרחבי, מפקחת ארצית, משרד החינוך
אלכס פרידברג, מפקח על עלייה וקליטה, משרד החינוך
רינה כהן, אגף לחינוך מבוגרים, מנהלת המחלקה להורים, למשפחה וקהילה, משרד החינוך
מיה קנבסקי, האגף לחינוך מבוגרים, מחלקה להורים ומשפחה, משרד החינוך
יונה פרנקל, גף קליטת עלייה, משרד החינוך
אריה רוקח, ראש היחידה למניעת אלימות, שפ"י, משרד החינוך
אנה איסקובה, יועצת ראש-הממשלה לקליטה ושילוב חברתי תרבותי
סנ"צ סוזי בן-ברוך, ראש מדור חקירות נוער, המשרד לביטחון פנים
שרה כהן, מנהלת המחלקה לשרותי רווחה, המשרד לקליטת העלייה
גיורא משעול, מינהל הסטודנטים, המשרד לקליטת העלייה
דבורה מרגוליס, יועצת לסגנית שרת הקליטה
דבורה גיני-מלכי, מנהלת אגף תרבות, חברה וסמינרים, הסוכנות היהודית
רוני ארד, רפרנט קליטה, משרד האוצר
ד"ר דבורה הורוביץ, שירות מבחן לנוער, משרד העבודה והרווחה
אשר ברנד, סגן מנהל השירות לילד ולנוער, משרד העבודה והרווחה
דפני מושיוב, פיקוח ארצי, קליטת עלייה, משרד העבודה והרווחה
אלכס גולדפרב, מרכז השלטון המקומי
ד"ר יצחק קדמן, מנכ"ל המועצה הלאומית לשלום הילד
יונתן וודגי, המועצה הלאומית לשלום הילד
שמואל אבואב, ראש עיריית קרית טבעון
צבי פרץ, עיריית יבנה
חנה הובר, יו"ר ועדת החינוך, עיריית יבנה
אשר אליאס, אגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה
בטי בנבנישתי, אגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה
יואב הס, אגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה
מסרט וורקו, אגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה
שולה מולא, מנכ"לית אגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה
עופרה מור, אגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה
שמעון מנברי, אגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה
יצחק שנן, אגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה
משה באטה, מנהל איחוד הארגונים של עולי אתיופיה
חן ליפשיץ, ג'וינט-מכון ברוקדייל
שרית אלנבוגן, ג'וינט-מכון ברוקדייל
חגי מן, מנכ"ל התאחדות עולי ברית-המועצות לשעבר
לאה בלושטיין, מועצה ציבורית למען יהודי ברית-המועצות לשעבר
נטאשה קורץ, עו"ס, סל"ע, מועצה ציבורית למען יהודי ברית-המועצות לשעבר
רות בר-און, מנכ"לית מועצה ציבורית למען יהודי ברית-המועצות לשעבר
דוד מהרט, יו"ר מרכז היגוי של עולי אתיופיה
מנחם טזזו, מרכז היגוי של עולי אתיופיה
מייק נפתלי, יו"ר על"ם
שמחה גתהון, על"ם
גרגורי זלצר, על"ם
עינת פיליפובסקי, על"ם
שושנה בן-דור, יו"ר ארגון צפון אמריקה למען יהודי אתיופיה
בתיה איוב, ארגון שתי"ל
שמואל דוד, ארגון שתי"ל
סוניה גראם
ז'אנה לוקשין
ד"ר זינאידה נתנזון, ועדת מנחות מוסמכות, הורים ומשפחה דוברי רוסית
מנשה תייהו, סגן מנהל עמותה לקידום המשפחה והילד האתיופי
זינה שמרוק, מנהלת המרכז לייעוץ פסיכולוגי "תקווה" לעולים חדשים
אנה יסובסקי, מרכז לייעוץ פסיכולוגי "תקווה" לעולים חדשים
ויקטוריה רייכר, מרכז לייעוץ פסיכולוגי "תקווה" לעולים חדשים
ליטל וסרמן, פרוייקט "הפוך על הפוך", מרכזי מידע וייעוץ לנוער
נועם הס, פרוייקט "הפוך על הפוך", מרכזי מידע וייעוץ לנוער
שמחה גתהון, פרוייקט "הפוך על הפוך", מרכזי מידע וייעוץ לנוער

וילמה מאור

חבר המתרגמים בע"מ


ס ד ר ה י ו ם

1. התגברות תופעות של אלימות ופשיעה בקרב תלמידים עולים בבתי-הספר

2. נשירה של תלמידים עולים מבתי-ספר ונוער עולה מנותק –
דיון בהשתתפות שר החינוך לשעבר, חבר הכנסת יוסי שריד

הצעה לסדר של חברות הכנסת נעמי בלומנטל וסופה לנדבר



1. התגברות תופעות של אלימות ופשיעה בקרב תלמידים עולים בבתי-הספר

2. נשירה של תלמידים עולים מבתי-ספר ונוער עולה מנותק –
דיון בהשתתפות שר החינוך לשעבר, חבר הכנסת יוסי שריד

הצעה לסדר של חברות הכנסת נעמי בלומנטל וסופה לנדבר

אני מתכבדת לפתוח את ישיבת ועדת העלייה,
הקליטה והתפוצות.
לצערנו בתקופה האחרונה אנחנו שומעים על מידת אלימות גבוהה מאוד ואנחנו שומעים על תופעות קשות מאוד. פעמים רבות אני שואלת את עצמי האם יש התגברות באלימות, האם אין התגברות באלימות, האם יש יותר מודעות היום. אני לא בטוחה אם יש לנו באמת נתונים עדכניים, אבל גם אם נגיד שנתוני האלימות דומים לאלו שהיו בעבר, הרי חוסר הרצון שלנו כחברה לראות חברה כזאת אלימה, זה שינוי. אני גדלתי בכפר קטן ואני זוכרת שהדרך שלי הביתה, בטח בכיתה ד' ו-ה', הייתה סיוט אחד מתמשך כאשר בדרך רגמו אותי באבנים ובמקלות. יכול להיות שאז אף אחד לא התייחס לזה. אני זוכרת את הימים ולהגיע הביתה היה סיוט, אבל אז אף אחד לא ידע, לא הייתה לשכה מרכזית לסטטיסטיקה והמדינה הייתה בראשית דרכה, ויתכן שהגילויים הם אותם גילויים.

אין ספק שאנחנו כחברה, כהורים, כמורים, כחברים, לא רוצים לראות חברה כזאת. התפקיד שלנו כועדת העלייה והקליטה של הכנסת לדון בנוער עולה, נוער שהגיע לכאן עם ההורים שלו, הגיע רק עם אימא או אבא, שזה מצב עוד יותר בעייתי, נוער שהגיע באמצעות עליית הנוער בלי הורים בכלל, נוער שמגיע לפני הוריו. העובדה שלהגיע לכאן כעולה חדש מלכתחילה זה מצב שהוא קשה. זאת אומרת, הבסיס של אותו נער קשה. זו תרבות אחרת, זאת שפה אחרת והכל שונה. המסר שלנו, בוודאי לוותיקים, הוא הרבה יותר פתיחות, הרבה יותר סובלנות, הרבה יותר הבנה. כאשר נמצאים במערכת החינוך בכיתות של ארבעים תלמידים, אנחנו שואלים את עצמנו איך למורים, איך לתלמידים שלומדים יחד עם העולים החדשים, יש את הסבלנות, איך יש להם את המוטיבציה הבסיסית לנהוג עם עולים חדשים בצורה טובה יותר, נאורה יותר ופתוחה יותר.

השאלות האלה, אנחנו כמבוגרים שנמצאים כאן, צריכים לשאול את עצמנו - וזו מטרת הישיבה, לדון במה אנחנו יכולים לעשות כדי לקדם - כדי שהמצב לא יהיה כל כך קשה וגרוע כפי שהוא היום.

למעשה היינו צריכים להאיר בפעמוני אזעקה. זה המצב היום. אני חושבת שיש הידרדרות מתמדת. אפשר לקשור את ההידרדרות הזאת, וזה אולי סותר את מה שאמרתי קודם לכן, ואמרתי שאני לא מכירה סטטיסטיקות בעבר, אלא שאנחנו רואים את הסטטיסטיקות היום, אנחנו רואים את רמת המודעות היום ואנחנו בפירוש באים ואומרים שכל ילד, כל נער ונערה שנושרים מבית-הספר או נושרים מהפנימיות, מבחינתנו זה כתם. מבחינתנו זאת אות אזעקה שצריך לעשות את הכל כדי למנוע את מה שקורה. השאלה האם יש לנו כמדינת ישראל את המשאבים, את הנכונות הבסיסית להתמודד עם כך. אני חוזרת ואומרת שכשאני רואה כיתה עם ארבעים ילדים, אני לא יודעת אם יש לנו את הכוח לזה. איך מורה יכול להתמודד, אם זה בפנימייה ואם זה בבית-ספר ממלכתי ואם זה בבית-ספר תיכון, איך אפשר להתמודד עם מספרים כל כך גדולים בכיתה אחת ובתוך זה אנחנו רואים את התלמידים שהם עולים חדשים.

אני לא רוצה להכתים עיר זו אחרת, אבל היינו בסיור ועדה בבאר-שבע ואמרו שאין דבר כזה שיש אפליה נגד עולים, אין כאן גילויי גזענות, אבל אז באו התלמידים ואמרו לא נכון. אמר תלמיד שכשהוא מדבר רוסית עם שכנו לספסל הלימודים, התלמידים בכיתה צוחקים מהם ומקללים אותם. התלמידים העולים אמרו שהם במצב קשה. אמר ראש העיר דבר אחר, אבל לאחר מכן ראינו תופעות אלימות קשה מאוד באותם בתי-ספר. אלה הן תופעות אלימות שאף אחד לא רוצה להתמודד איתן.

לצערי הרב, גם עכשיו כשאנחנו מוצאים את משרד החינוך ללא שר כרגע, אני מוכרחה לומר שלא רואים את פני הדברים בעיניים ורודות. אני לא אופטימית וזאת משום שכרגע אין שר חינוך ושמעתי על השר לשעבר יוסי שריד דברים טובים כשר חינוך וכי הוא פעל רבות בנושאים השונים. הוא הסכים להגיע לישיבת הוועדה על אף העובדה שהוא כבר לא משמש כשר חינוך אבל שלפחות נשמע מה היו התוכניות ואיך חשבו להתמודד עם הנושא. דבר אחד אני בטוחה, שאין במערכת משאבים מספיקים כדי להתמודד עם הבעיה.

דבר נוסף שאני רוצה להעלות. בדקנו את הנושא בעבר בוועדה שלנו וחלק מכם היה שותף לדיונים. חלק גדול מאוד מן המשאבים שמשרד החינוך מקצה, לא מגיעים ליעדם. בין הקצאה תקציבית לבין הפרט שאמור לקבל את הסיוע, נוצר איזה פער של תיווך שאף אחד לא מצליח להסביר אותו. בדקנו את זה בעיקר אצל בני נוער מהעדה האתיופית. שר החינוך לשעבר, חבר הכנסת יצחק לוי, שר השיכון עכשיו, אמר לחברי הוועדה שיש הקצבה של 250 מיליון שקל בשנה. איפה הכסף? אז נאמר לנו שבמשרד החינוך בודקים לאן נעלם הכסף. השאלה היא איפה נשאר הכסף ואני מדברת על 250 מיליון שקל למערכת החינוך. כל ילד מגיל שלוש-ארבע צריך לקבל תמיכה וצריך לקבל ליווי צמוד, אבל העובדה היא שאלה לא פני הדברים.

צריך לעשות חקירה פרלמנטרית ולבדוק לאן
נעלם הסכום הזה.

לא הצענו אז – ויכול להיות שעוד נציע – הקמת
ועדת חקירה פרלמנטרית כי משרד החינוך אמר שהוא רוצה לבדוק את עצמו ולראות איפה הכסף, איך קורה שאותו תלמיד ותלמידה, אותו ילד רך, לא מגיע אליו הכסף. אני שמעתי שמועות משמועות שונות – ותגידו לי אם זה נכון או לא – שלמשל בית-ספר שמקבל את המשאבים האלה, ויש לו מספר מסוים של תלמידים מהעדה האתיופית, מקבל סכום מסוים ומעמיס על הסכום הזה עלות של עוד מזכיר ועוד מזכירה ועוד עובדים והכסף לאו דווקא מגיע בסופו של דבר לאותו תלמיד שזקוק לסיוע.

השר לשעבר יוסי שריד – שאברך אותו כשהוא יגיע לכאן על הנכונות שלו להגיע לכאן – יגיע קצת יותר מאוחר והוא ייתן לנו את השקפת עולמו בהקשר הזה ויספר לנו מה שהוא יודע או רצה לעשות בתוקף תפקידו.

ישיבת הוועדה משודרת בערוץ 33 בטלוויזיה ואני רוצה שנתייחס במלוא הרצינות לנושא הכאוב הזה.

כאשר ביקשתי להעלות את הנושא לסדר יום
ועדת העלייה והקליטה כתבתי ליושבת-ראש שאני מאוד מודאגת ממצב העולים ומקיום עלייה גדולה בפשע בקרב העולים החדשים. כולנו יודעים, ואת אמרת זאת, שבעצם סטטיסטיקה זה דבר שמעורר אותנו לעתים קרובות. עלייה ב700- אחוזים פשיעה בקרב נוער, זה דבר חמור ביותר. בעשור האחרון הייתה עלייה ב700- אחוזים ולכן ביקשתי ממך להעלות את הנושא בוועדה.

השתתפתי בסמינר של פסיכולוגים יוצאי מדינות חבר העמים וחלקם נמצאים כאן ואני מקווה שיוכלו לומר את דעתם. הסמינר התקיים בהשתתפות פסיכולוגים ישראלים ופסיכולוגים יוצאי מדינות חבר העמים, שם בעצם ניסו לגבש דעה בסמינר של שנתיים, ולא רק לגבש דעה אלא גם לקבל את הידע ולגרום לצמצום הפערים במנטליות ובשוני של אותם אנשים מקצועיים שמגיעים לכאן, ולהגדיל את תרומתם בקרב הנוער.

אני גרה באשדוד ולפני כמה שבועות בוועדה למאבק בנגע הסמים ביקשנו להעלות נושא של עלייה בשימוש באלכוהול וסמים בקרב נוער ומדובר בנוער ותיק ונוער עולה. כאשר הסטטיסטיקה הזאת הגיעה לכנסת, נדהמנו לשמוע שהעלייה בשימוש באלכוהול ובסמים היא כל כך גבוהה שזה פשוט אסון למדינת ישראל. לקחנו את העיר אשדוד כדוגמה, ביקשנו גם לבנות פיילוט לעיר ויכול להיות שזה יהיה לאזור שלם ויכול להיות שאחר-כך זו תהיה דוגמה במלחמה נגד הסמים, אלכוהול ופשע בכלל.

אני חושבת שחלק הגדול מהפשע מתבצע דווקא אחרי שהילד משתמש באלכוהול. אני חושבת שאלכוהול הוא דבר שבכלל לא היה קיים במדינת ישראל, והיום – לא רק בגלל העולים החדשים – אנחנו רואים שימוש באלכוהול באחוזים די גבוהים אצל בני הנוער.

בזמן שהסימנים האלה כל כך חמורים והאחוזים כל כך גבוהים, היינו צריכים להתחיל להתמודד מיד אחרי שראינו את הסימנים הראשונים. עתה, כשאנחנו מדברים על 700 אחוז עלייה, זה פשוט אסון למדינת ישראל.

בעיתון "ידיעות אחרונות" הופיעה כותרת שאמרה "שדה הקרב – בית-הספר". זאת אומרת, פשע בתוך נוער זה דבר שהפך להיות טבעי. אני חושבת שבכלל האלימות בחברה הישראלית זה דבר שקיים כל הזמן, זה דבר שבעצם מצביע על חברה שהיא לא חברה בריאה. יכול להיות שהכל מתחיל במשפחה ומסתיים בנוער, ויכול להיות שההפך הוא הנכון.

ביקשתי להעלות את הנושא בוועדת העלייה והקליטה לא בגלל שהאחוזים אצל נוער עולה הם יותר גבוהים, בינתיים זה לא כך, אבל עולה חדש, כשהוא מגיע למדינה, המשפחה באופן טבעי ביותר עוברת טראומה. כאשר הילד הזה רואה את הבעיות במשפחה, באופן טבעי הוא מידרדר מבית-הספר לרחוב וברחוב תופס אותו נוער יותר "חזק" ממנו ומושך אותו לכיוון לא נכון. בגלל שבבתי-הספר האפשרות לקלוט את העולה לא תמיד היא אפשרות נכונה ולא תמיד קולטים את העולה בצורה נכונה, הוא מרגיש את הניכור ולעתים קרובות היחס הוא לא יחס נכון ואפילו משפיל, לכן בעצם הוא מחפש את הפינה החמה ולעתים קרובות הוא מוצא את החברה הזאת בתוך נוער חולה, נוער שהוא תחת השפעת אלכוהול, סמים, פשע ואלימות. כשהוא מוצא את הפינה, הוא מידרדר. אני חושבת שאחוזי ההידרדרות הזו הם מאוד גבוהים. אחרי שהתחלתי לטפל בעניין ואחרי שהייתי בסמינר מאוד התרשמתי מיכולתם של אותם מורים שסיימו את הסמינר לתרום לנושא, של אותם פסיכולוגים, של אותם אנשים שלעתים קרובות כבר מצאו מקומות פרנסה, אבל אני חושבת שאנחנו לא מנצלים אותם מספיק טוב. האנשים האלה שהשתתפו בסמינר דוברים את השפה. היו שם מומחים לדבר שהם יוצאי אתיופיה, היו שם יוצאי מדינות חבר העמים והיו שם ותיקים. אני חושבת שהם מרגישים טוב את המנטליות, מרגישים את הבעיות ויודעים איך לפתור אותן.

אני לא חושבת שתמיד מדובר בכסף. את בעצמך אמרת שמקדישים 250 מיליון שקלים לחינוך יוצאי אתיופיה ולדברים אינדיבידואליים, אז אני לא שואלת לאן נעלם הכסף הזה, אלא אני חושבת שצריך לכוון אותו למקום הנכון ולילד הנכון. לא תמיד מדובר בכסף אבל שיתוף פעולה של משרדים שונים – משרד הבריאות, משרד החינוך, משרד התרבות – חייב להיות. כאשר כתבתי ליושבת-ראש, כתבתי גם לתעשיינים של מדינת ישראל כי אני חושבת שהילדים האלה צריכים להיות עסוקים בקיץ. ילדים תמיד מחפשים תעסוקה ואם הם לא עסוקים במקום פרנסה ויכולים לעזור בסכום קטן למשפחה, הם מידרדרים. אני חושבת שהפעילות הייתה צריכה להיות משותפת, לא רק של ועדת העלייה והקליטה ולא רק של התעשיינים. צריכים להעסיק את הילדים האלה וכאשר ילד עסוק בפעילות של תעסוקה ובפעילות חברתית כלשהי, אין לו מה לחפש ברחוב. אנחנו צריכים לעשות פעולה משותפת של כולנו, ואני אומרת של כולנו משום שאם לא נעשה זאת היום, מחר יהיה לנו דור של פשע, אלימות וכל הדברים האלה שכבר דיברנו עליהם.

גבירתי היושבת-ראש, חבריי היקרים, את הנושא
הזה העליתי במליאת הכנסת לפני כחודש בשאילתא לשר החינוך, היום אפשר לומר שר החינוך לשעבר, יוסי שריד. שאלתי אותו לא רק במובן של העבריינות בכלל בנושא הסמים וכדומה אלא אפילו יותר מכך. שאלתי אותו על אותם הצעירים הלא יהודים שמתנהגים בצורה חסרת תקדים שלא זכורה לנו כאן במדינה.

אני חושבת שמהבחינה הזו אין הבדל בין ילד
שהוא יהודי לזה שאינו יהודי .

מה שמתגלה לאור המצב הקיים בשטח, שכל
ההתנהגות וכל המעשים הקשים שאנחנו רואים בנוער העולה – וכולנו מברכים על בואם של אותם עולים לישראל – שדווקא אותם אלה שהם לא יהודים, הם פשוט מתנהגים בצורה ברוטלית, בריסוס כתובות נאצה, צלבי קרס, ענידת צלבים וכדומה.

נדהמתי לשמוע את תשובתו של שר החינוך לשעבר יוסי שריד, ובתשובה לשאילתא הוא אמר לי כך: "צריך להבין את המצוקה הקשה לתוכה נקלעו ילדים אלה שאינם מוכרים בארץ כיהודים. הם סבלו סבל רב בארצות מוצאם משום שנחשבו שם ליהודים וכשהגיעו ארצה נשללה מהם הזכות להירשם בסעיף הלאום כיהודים וגם כאן הם סובלים מאפליה, מריחוק ומניכור. לא פלא שילדים אלה טעונים כעס רב על המדינה המוצא ביטויו בדרכים שונות. לאחר שגיליתי את העניין באקראי, הוריתי לבטל מיד את ההנחיות המפלות הללו. מערכת החינוך מטפלת בילדים אלה במסירות ובאהבה רבה. הלוואי והחברה שלנו כולה תשכיל גם היא לעטוף אותם באהבה על מנת שלא נגדל בקרבנו חלילה שונאי ישראל".

אני כמובן נדהמתי מהתשובה הזאת כי למעשה שר חינוך במדינת ישראל – ואני מצטער שהוא לא נמצא כאן, כי הייתי מאוד שמח אם יבהיר את הדברים עוד יותר – פשוט מאשים אותנו בכל התוצאה של הדבר הזה. אנחנו קוראים את המספרים ואנחנו לא מאמינים כשאנחנו רואים בשטח את הגידול הרב ומה שקורה בקרב הנוער הלא יהודי.

סליחה, חבר הכנסת גאגולה, אני באמת מאוד
מבקשת ממך. אין הבדל בין נוער יהודי לבין נוער לא יהודי. האחד לא יותר טוב מהשני.

אנחנו רואים שהילדים הלא יהודים קוראים
לאנטישמיות.

יש אולי כמה ילדים, אבל אני חושבת שזה קיים
יותר אצל אנשים מבוגרים לא יהודים. אני חושבת שזה לא המסר שלנו. הם מרגישים מספיק רע ואני לא רוצה… אנחנו לא ניתן להם כאן בכנסת ישראל הרגשה עוד יותר גרועה.

היום אתה חבר בסיעת ש"ס ויש לכם הרבה מאוד כוח פוליטי. אם אתה רוצה לשנות את חוק השבות, בבקשה, תשנו.

אנחנו לא ניתן להם לשנות. עם כל הכבוד לכוח
הפוליטי שלהם, לא ניתן להם לשנות.

ברור שאתם רוצים להביא לכאן כמה שיותר
גויים.

הילדים האלה וההורים שלהם מגיעים לכאן
במסגרת חוק, חוק מדינת ישראל. אני חושבת שאנחנו האחרונים שצריכים לעשות אפליה בינם לבין היהודים. לא כדאי שתעשה את האפליה בין יהודים ללא יהודים.

אמרת שאותם לא יהודים שמגיעים לכאן, הקשיים שלהם עוד יותר גדולים כי הם צריכים להתמודד עם עוד בעיה בנוסף על כל הבעיות שיש להם. את זה אפשר לקבל ולראות איך אפשר לסייע להם, אולי על-ידי גיור - תקלו בגיור.

אנחנו מביאים לכאן בעיה ואנחנו לא יודעים כיצד
להתמודד אתה.

יש קושי גדול בגיור.

אני רק יכול לתאר לעצמי מה היה קורה אם
מישהו היה מדבר בצורה כזאת באיזשהו פרלמנט בחו"ל נגד יהודי.

נכון. באמת לא כדאי לומר כך את הדברים.

כולנו מברכים על העלייה מברית-המועצות ואין
על כך כל חולק, אבל מדברים כאן על תופעה שלילית.

התופעה קיימת גם בקרב נוער ישראלי וזה לא
קשור לעולים.

צריכים להגיד את האמת והאמת היא שהגידול
באחוזים כל כך גבוהים נובע בקרב אותם אלה שהם לא יהודים.

זה לא נכון. אלה לא נתונים סטטיסטיים נכונים.
אני חושבת שאתה מכפיש אוכלוסייה שלמה.

לא אוכלוסייה שלמה. אני מדבר על אותם אלה
שהם לא יהודים.

חבר הכנסת גאגולה, אני מציעה שתחזור בך. אני
יודעת אתה בן-אדם אנושי. אל תעשה הפרדה בין נוער עולה יהודי ללא יהודי. אני חושבת שזה עוול ואסור לך לעשות זאת.

אנחנו מגנים כמובן כל אלימות היכן שלא תהיה,
אבל זו המציאות נכון להיום.

זה לא נכון. הנתונים הסטטיסטיים הם לא כאלה.

אנחנו מעלים את הנושא בוועדת העלייה והקליטה
כי אנחנו רוצים למנוע הידרדרות של נוער עולה כאשר הוא מגיע למדינה.

אנחנו רוצים לסייע להם, אנחנו רוצים למנוע
נשירה. אני מאוד מבקשת ממך יותר מזה, אני מבקשת ממך לא לעשות הפרדה בין נוער יהודי ללא יהודי. יש כאן נוער עולה.

אתם יכולים לחלוק עלי, אבל יש לי כאן תיק שלם
של הדברים האלה ובדקתי אותם והעליתי אותם במליאה. שר חינוך במדינת ישראל, שאני אישית מאוד מעריך אותו כשר חינוך, יש לי אתו הרבה מאוד ויכוחים אחרים, אבל אישית אנחנו מאוד מעריכים אותו, והוא בא ואמר לנו באופן מפורש שהוא מסכים עם הדברים.

אנחנו כמובן צריכים להכיר את המציאות. אותו נוער שקורא לנו יהודים מלוכלכים, זאת לא הארץ שלכם, זאת ארץ ערבית, הסתלקו מכאן וכולי וכולי, ואנחנו מדברים כאן על אותם ערבים שזורקים מזוזות לפחי אשפה, ומצאנו את הדברים ויש לנו תמונות, ובעיתונות לצערי הרב מפרסמים את הדברים, אז אי-אפשר להסתיר את הדברים ולא לומר אותם בגלל שזה לא נוח למישהו. צריך להגיד כאן שאותו גידול משמעותי דווקא בקרב ילדי העולים, מדובר באותו נוער שהוא לא יהודי.

מי שחולק עלי, שיחלוק על המציאות, אבל אני לא חוזר בי.

נצטרך להכריח אותך לחזור בך. לא רק שדלתות
מדינות חבר העמים יהיו סגורות בפניך, אלא גם לבבות של אותם תומכים שמאוד מתלהבים ממך.

התומכים שלי הם יהודים.

אתה פוגע עכשיו בעלייה שלמה.

לא נעסוק כאן באיומים הדדיים. הציבור ישפוט.
אני פונה אליך חבר הכנסת גאגולה ומבקשת ממך לא לעשות הבחנה בין יהודים ללא יהודים. יש מצוקות של נוער עולה, מצוקות שאנחנו רוצים למנוע במידת האפשר. יש נשירה של נוער עולה. אני לא חושבת יש נשירה גדולה יותר בין יהודים או לא יהודים. מה שנכון, ואני חושבת שזה מה שענה לך שר החינוך לשעבר, הוא ענה לך שבני נוער שהם לא יהודים, יש להם עוד קושי, יש להם עוד עול על כתפיהם, יש להם עוד מצוקה בנוסף למצוקות הרגילות שיש לבני הנוער האחרים העולים.

אני ארשה לעצמי לא להסכים עם חבר הכנסת
גאגולה. לא ידוע לי על סקרים שהפרידו בין נוער עולה יהודי ולא יהודי. אלה הם לא נתונים שבכלל בודקים אותם. כך שאין לי ספק שאין לנו נתונים שמראים שנוער עולה לא יהודי נושר או אלים יותר מנוער עולה יהודי.

אולי הנתונים לא הגיעו אליכם.

לא, אין סקרים כאלה.
לעצם העניין. הדבר הזה איננו חידוש גדול. בשנת 1992, כשהייתי עוד עורכת של מוספים לעיתון רוסי, התאספה צמרת משרד הקליטה ועיתונאים, פסיכולוגים ומורים מקרב העלייה כדי לדון בבעיה, כאשר במקומות מסוימים הנשירה כבר הייתה 37 אחוזים וזה היה כשנוער עולה הראה אחוזים הרבה יותר גבוהים בבחינות הבגרות מאשר נוער שהתחנך בארץ. היינו, המצב אז נראה כאילו הוא בסדר גמור וכבר אז בכל העדויות של פסיכולוגים – הייתה אז גברת יולי מירסקי, היה פרופסור קזולין, היו אנשים מאיגוד מורים עולים – והעדויות כתובות בעיתון, כך שאפשר למצוא אותן, מדברות על כך שהם חוזים את האלימות ואת הנשירה ואת הסמים ואת האלכוהול של היום.

היה ברור שהמתודיקות שמציעים לילדי העולים הן מתודיקות - לפי המומחים האלה שדיברו – שלא התאימו להם. אז הייתה בקשה לשלב הרבה יותר מורים עולים ופסיכולוגים עולים במערכת החינוך, במערכות נלוות, במערכות עירוניות וזאת כדי שיטפלו בנוער הזה משום שהוא דורש התייחסות פסיכולוגית אחרת, התייחסות פדגוגית אחרת. דיברו על כך שהשיטה הנהוגה בארץ שדוגלת יותר ביצירתיות ובמילוי רצונו ויכולתו של הילד, היא לא כל כך מתאימה לנוער עולה שזקוק למסגרות הרבה יותר קשוחות כיוון שהוא עצמו בוחן אותן והוא לא מבין איפה המסגרות מאחר החברה היא חדשה.

זה לא נעשה. יש לנו עתודה של ארבעים אלף מורים עולים, מתוכם רק 5,000 - וגם אלה במשרות חלקיות בלבד - שעובדים במערכת החינוך הרשמית. יש לנו כמות ענקית של פסיכולוגים שהגיעו מאותן ארצות ומבינים טוב את הפסיכולוגיה, גם של המורים וגם של ההורים וגם כאן רק בחלקם הקטן הם משולבים בתוכניות כאלה ואחרות. יש כבר עכשיו קבוצה מאוד מבורכת של עולים מאתיופיה שעברו כאן הכשרה בפסיכולוגיה וחינוך.

מאוד חשוב סוף סוף להתייחס לשוני הפסיכולוגיה, לשוני החברתי הזה, ולהבין שצריך להשתמש באותם כוחות שמטבע הדברים מבינים יותר טוב את הילדים האלה ואת ההורים להם ויכולים ליצור את הגשר בין ילד, הורה ובית-ספר משום שזו כנראה אחת הבעיות העיקריות.

דבר נוסף שרציתי לומר. היום דיברתי עם נציגי האינטגרציה הקנדית שהגיעו לכאן. הם דיברו על בעיות דומות – אמנם לא בהיקף דומה – ועל הגדלת גיל חובה בחינוך ועל אכיפה הרבה יותר מדוקדקת של החובה הזאת. כשאומרים שנושר נוער עד גיל 15, נוער שצריך להיות בפיקוח של משרד החינוך, אני רוצה להבין מה ביטויו של הפיקוח הזה. יכול להיות שצריך להדק את הפיקוח הזה, את הלחץ על ההורים, את העזרה החברתית. אנחנו צריכים לדאוג שהילדים יהיו במסגרת בית-ספר וקרוב לוודאי שאנחנו לא עושים מספיק במישור הזה.

יש עוד שתי קבוצות שהן קבוצות של נוער במצוקה ונוער בסיכון בצורה מיוחדת ואלה יוצאי קווקז ויוצאי בוכרה, וזאת עקב נסיבות מיוחדות. גם שם מדובר בתנאים מיוחדים, גם שם יש קבוצות כבר היום שהן מאוד פעילות ויעילות של יוצאי אותן קבוצות שיכולים להוביל את המהלכים. גם לקבוצות האלה לדעתי אנחנו צריכים לתת תשומת ליבנו הנפרדת והמיוחדת מפני שעד כמה שידוע לי שם דווקא האחוזים של הנשירה הם יותר גבוהים ושם יש בעיה מיוחדת.

הבעיה שקיימת ידועה לכולנו ואני חושב שבדיונים
רבים שהתקיימו כאן, וגם אני השתתפתי בהם, הועלו גם לגבי הסיבות לבעיות הנשירה.

אני מעדיף לומר מה אני חושב שצריך להיעשות ולא לתאר את הבעיה הזאת שלדעתי נותחה דיה.

אני מצטער מאוד על פרישתו של יוסי שריד ממשרד החינוך כי בתקופתו הרגשנו שבמשרד ישנן אוזניים קשובות לצרכים שאנחנו מעלים. אני מרגיש שאנחנו לא איזה סקטור שמיוצג בפרלמנט הזה.

ועדת העלייה והקליטה דנה בנושאים של העדה
שלכם פעמים רבות.

נכון. הרגשנו שיש לנו שני אנשים אליהם אנחנו
יכולים לפנות, שר החינוך ואת בוועדה כאן ועכשיו אני מרגיש שנשארת לבד, ואני מקווה שהדברים ישתנו.

אנחנו הגשנו הצעה למשרד החינוך ואשמח להגיש אותה גם ליושבת-ראש. למערכת החינוך יש את צוות המורים שצריך לטפל בהם מאחר שיש אנשים שיש להם דעות קדומות והדעות הללו משליכות על התחושה ועל הרגשות של הילדים. אני לא אנתח את הדברים האלה כי אני מניח שהדברים מובנים לאנשים.

הקהילה האתיופית עוברת שינוי לא קטן בתהליך הקליטה ואני חושב שצריך לסייע ולעשות פעילויות בקרב ההורים בנושא חינוך הילדים.

לגבי התלמידים עצמם. יש תלמידים שנמצאים בתוך המערכת ויש סיכוי שהם ינשרו במוקדם או במאוחר ובהם צריך לטפל בכמה מישורים. צריך לטפל באלו שמתנדנדים מבחינה לימודית, מבחינה רגשית ומבחינה חברתית. מבחינה לימודית אנחנו מדברים על מסגרות אחר-הצהרים, על מועדונים שכונתיים ועל חונכות פר"ח להצמיד לכל ילד כזה, ילד שבית-הספר מגדיר אותו כילד שנמצא בסכנת נשירה ואני חושב שאם יצמידו לו חונך פר"ח זה רק יכול לעזור לו.

מסלול החונכים מתקיים עכשיו?

בשנה זו התחלנו בדבר מצומצם ואני חושב שצריך
להגיע לכ800- סטודנטים שנצמיד אותם לכל ילד או ילדה שמאותרים. עכשיו יש כ300-250- סטודנטים שעוסקים בכך, אבל אני חושב שצריך להגדיל את המספר.

אנחנו חושבים שצריך ליצור מוקדים חברתיים, מעין שלוחות של מתנ"סים בעיקר בשכונות שם ישנו ריכוז גבוה של ילדים יוצאי אתיופיה. אנחנו רואים שם ילדים ועל המצב הכלכלי של המשפחות נאמר פה הרבה. מדובר בילדים שלא מוצאים את עצמם בתוך הבית ומסתובבים בשכונות ברחובות ללא מעש. אני חושב שאת הזמן הפנוי הזה צריך לתעל לאפיקים שהילדים האלה יוכלו להפוך להיות ילדים יצירתיים ולא ילדים שמחוסר מעש עושים כל מיני דברים ומידרדרים.

יש פרוייקטים – ואני מדבר אפילו על פרוייקטים שקיימים במשרד החינוך – שעוסקים במניעת נשירה בתוך בתי-הספר ואני לא אמנה אותם. אם תרצו את כל ההצעות שאני אומר – ואני אומר אותן בכותרות – תוכלו למצוא אותן בחומר הכתוב.

יש נערים שנשרו ממערכת החינוך ובנערים האלה צריך לטפל משני טעמים: ראשית כדי להציל אותם, ושנית, כדי להציל את האחרים שמידרדרים בתוך בית-הספר והם הופכים להיות אבן שואבת שמושכת את הילדים האלה החוצה, כי הילדים האלה מסתובבים בהפסקה ליד בית-הספר והילדים בבתי-הספר יוצאים בהפסקה החוצה, יושבים אתם, הפעמון מצלצל והם ממשיכים לשבת אתם וכשהם באים לכיתה אחרי שעה, המורה לא נותנת להם להיכנס אלא שולחת אותם ליומיים הביתה, אחר-כך אומרים להם להביא את ההורים ולהם אומרים שאין טעם שהילד הזה יחזור לבית-הספר.

יושבים כאן אנשים שיכולים להעיד על ניסיונות שהיו והראו שאם אתה מציב לילדים האלה יעדים ברורים ומוגדרים לימודיים עם תמיכה, עם מעטפת של תמיכה כלכלית וחברתית, את הילדים האלה אפשר להציל וכבר הוכח שזה יכול להיעשות.

יש ילדים גדולים יותר, בגילאי 18 ו19-, שאם מקימים עבורם מכינות שנתיות כמו מכינות קדם-אקדמאיות, אפשר להביא אותם לכך שאחרי שנתיים הם יכולים להיות סטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה. הדבר הזה נעשה לדוגמה במכללת אריאל, מכללת יהודה ושומרון, והדבר הזה הצליח.

רעיונות שהוכחו - לא סתם רעיונות על נייר - לא חסרים, אבל חסר גיוס המשאבים לדברים הנכונים. כאן אני מרגיש הרבה פעמים שהאינטרס של המטופלים והאינטרס של המימסד לא תמיד עולה בקנה אחד. אני מרגיש שהמימסד קודם כל משרת את האינטרסים שלו ואחר-כך אולי גם משרת את האינטרסים של הקהל המטופל. כאן לדעתי קיים הפער בין המשאבים שמוגדרים לצורך זה לבין מה שבסופו של דבר מגיע אל הילדים שבאמת צריכים לקבל אותם.

ראיתי שהונחו בפניכם הרבה ניירות והייתי רוצה לבקש מהיושבת-ראש לקחת יוזמה ולקחת את כל ההצעות ולבחון אותם. אני לא מעמיד את ההצעות שלי מעל הצעות של אנשים אחרים, אבל אני מציע לקחת איזושהי תוכנית ולרוץ אתה. אני מציע לקחת רעיונות ויוזמות שמהווים מעטפת, כי אין טיפול אחד שפותר את כל הבעיות, ולרוץ עם זה עד הסוף.

אנחנו מרגישים שאנחנו מפספסים בגדול. אני
חושבת שעיקר הבעיה היא בעיית המשאבים. כנראה שהמשאבים לא מגיעים לשטח וזאת הבעיה.

אולי המשאבים לא מכוונים אל הדברים
האמיתיים והנכונים. יש פה כל מיני אינטרסים, אבל אם באמת היו שומעים לאנשים שנמצאים קרוב – ואני חי בקריית גת ואני לא כזה שמנותק מהקהילה – ואנחנו רואים את הדברים כי מדובר באחינו, כך שהמצב הוא לא כזה שאנחנו מדברים על כאלו שאנחנו לא מכירים אותם. אם הייתה מחשבה נכונה של גמישות לראות מעל לכל את האינטרס האמיתי של הילדים ולוותר על האינטרסים של המשרדים, אני חושב שהבעיות היו נפתרות. יש פה חוסר גמישות כשכל משרד כבול בכל מיני מחשבות ולא תמיד מוכנים וקשובים לשמוע ולשנות דברים וזה מצער אותי.

כרגיל אני לא ארחיב בדברי אלא אוסיף על דבריו
של דוד מבחינת העשייה. אני רואה בשטח יום יום, כאחד היועצים המנחים של מרכז היגוי של עולי אתיופיה במערכת החינוך, ואנחנו עדים לכך שילדים ממסגרות חינוכיות, מכיתה א' ועד כיתה י"ב, מתנדנדים. אנחנו מאתרים איתור ראשוני בכיתות א' כשהילדים מסתובבים בחצר בית-הספר ואני לא יודע היכן כל האנשים שזה בתחום טיפולם. כשאנחנו מתריעים, אנחנו לא אלה שהולכים להתלונן נגד איש זה או אחר, אנחנו נתפסים כמבקרים, כאנשים שבאים להחליף מישהו וזאת לא המטרה שלנו. המטרה שלנו היא שאותו איש יעשה את מה שהוא צריך לעשות. לצערנו אותם הילדים שפגשנו בכיתה א' ובחטיבות ביניים, אנחנו פוגשים אותם ברחוב.

אתה אומר שאתם למעשה מאתרים את
התלמידים כבר בראשית הדרך, היכן שיש יותר בעיות, אולי גם בבית, אבל למעשה המערכת לא תומכת בהם ובהמשך הדרך הם נושרים.

מבחינת האנשים שעוסקים בחינוך יוצאי
אתיופיה, הם קיימים אבל למעשה לא מתואמים. כשאנחנו רוצים לתאם צורת פעילות, אנשים רבים מתעלמים מזה ונוח להם לפעול כפי שפעלו בעבר באותו תחום עיסוק שלהם.

אני מציע לגבי העשייה של חינוך יוצאי אתיופיה, נכון להיום אני חושב שצריך ללכת בכיוון של חיזוק הפעילויות במסגרות אחר הצהרים בשכונות שלהם כי בשכונות שלהם מתרחשים כל הדברים הלא נעימים. השקעה של היום היא השקעה אפסית לעומת השקעה עתידית כשנצטרך כביכול לגמול ולשקם את הילדים האלה.

הבעיה הרבה יותר קשה בקרב הבנות. במשרד העבודה והרווחה אין עובדת יוצאת העדה האתיופית במחלקה לנערות במצוקה. עמותת על"ם הכניסה לעבודה באופן זמני עובדות אתיופיות ואותן עובדות עושות חיל. אחת העובדות בבאר-שבע קיבלה פרס הצטיינות אבל לצערנו אחרי פרס ההצטיינות היא קיבלה גם מכתב פיטורים. במשרד העבודה והרווחה לא יוצרים תקנים לטיפול כזה.

אני חושב שכל האנשים שעוסקים בעשייה חינוכית צריכים לשבת ולחשוב על איך להשתמש באותם משאבים. אם אפשר להגדיל אותם, עוד יותר טוב. לנו במרכז ההיגוי יש 15 או 10 מיליון שקלים וכל פעם שואלים אותנו מה אנחנו עושים. אנחנו יכולים לעשות את הפעולות שלנו בכספים שעוברים אלינו אבל לא בהכרח הם עוברים באופן שוטף.

זו בעיה של כולם.

אני קודם כל רוצה להודות לוועדה שמקיימת דיון
בנושא הזה ואני יודע שהוא לא הראשון ואני מקווה שהוא לא יהיה האחרון כי הנושא הוא קשה וכואב.

אני רוצה להתחלק אתכם בכמה נתונים שהם לא סטטיסטיקה. אנחנו ביקרנו לפני כמה חודשים ביקור יזום בבית המעצר באבו כביר באגף הקטינים. המצב שם הוא איום ונורא וזה לא דבר חדש. יש חברי כנסת שמודעים היטב לאיך נראים בתי המעצר שלנו ובתי המעצר לקטינים לא נראים יותר טוב.

מצאנו שם באותו יום שביקרנו שלמעלה מארבעים אחוז מהעצורים הקטינים היו עולים חדשים. אגב, היו שם גם יוצאי אתיופיה וגם יוצאי ברית-המועצות לשעבר.

בגלל בעיה איתרנו בביקור בבית המעצר שהוחזקו שם נערים למרות שכבר היו מה שנקרא חייבי שב"ס, התברר לנו שלא קולטים אותם בכלא השרון, ביקשנו משירות בתי הסוהר לערוך ביקור בכלא השרון, ואכן נענינו וכחודש אחרי כן קיימנו ביקור בכלא השרון. הכינו לנו שם ביקור מאוד יפה, בין היתר גם סטטיסטיקה, והסתבר לנו שבכלא השרון, שהוא כלא הקטינים היחידי בארץ, שוב, למעלה מארבעים אחוז מהקטינים האסירים בכלא השרון הם עולים חדשים. כאלה שעברו כבר את כל המעברים מהוסטל פתוח למעון נעול ואחר-כך הגיעו בגלל עבירות חמורות או בגלל הישנות של עבירות לכלא השרון.

מילה לחבר הכנסת גאגולה. העובדה שעולים חדשים בכלא, בבית מעצר וגם עכשיו בסטטיסטיקה המשטרתית – אני לא מדבר על העלייה במספרים אלא על האחוז של העבריינים העולים החדשים מכלל העבריינים הקטינים – מגיע היום ל23.1- אחוז שזה הרבה מעבר לחלקם באוכלוסייה. בעבירות חמורות כמו סמים ועבירות נגד הגוף, האחוזים גבוהים הרבה יותר. הם לא עבריינים כי הם באו מתרבות רעה. זה נוער שלא בא עם חבילה על הגב מפני שהוא בא מתרבות ששם הוא היה רגיל להיות עבריין. חלק גדול, לא כולם אבל חלק גדול, מבני הנוער האלה שדיברתי עליהם, הם עבריינים קטינים תוצרת הארץ. אנחנו גידלנו אותם. זה לא שהבאנו אותם ביבוא מאיזשהו מקום אחר אלא אנחנו גידלנו אותם.

אמנם הועלו כאן שני נושאים היום אבל יש קשר הדוק ביניהם. יש קשר הדוק בין תופעת הנשירה לתופעת העבריינות. אגב, אותם קטינים שמצאנו בכלא השרון, חלקם ותיקים, חלקם עולים חדשים, מכל הסוגים ומכל המינים, המשותף היחידי שמצאנו להם – ושאלנו אותם, דיברנו אתם – הוא שכולם נשרו בשלב כזה או אחר מבית-הספר. הנשירה היא שלב ראשון לרחוב.

אני אומר לכם בכל הכנות, מדינת ישראל לא עושה כלום והנחמה היחידה שיש לי למצב היום היא שיהיה יותר גרוע. זו נחמת שוטים אבל אני אומר לכם שיהיה יותר גרוע, מפני שלא משקיעים בנושא הזה משאבים.

מדברים כאן על עובדים סוציאלים, אז יש היום מאה עובדים סוציאלים ברשויות המקומיות שקיבלו כבר מכתבי פיטורים. למה? כי המצב השתפר? כי אנחנו הגענו למנוחה ונחלה? לא. מפני שהחליטו שם לקצץ. ולמה? כי אין תקציב? תשאלו את מינהל הכנסות המדינה כמה עלה הצפי של הכנסות המדינה בחודשים האחרונים מעבר למה שתוכנן בתקציב, ואני פונה אליכם חברי הכנסת.

מיליארד וחצי.

יש עודף הכנסות. השאלה היא לאן הוא הולך.
המקום האחרון שהוא הולך, זה עולים חדשים.
לסיום אני רוצה לקרוא קטע ממכתב ששלח לי מנהל יחידה לרווחת הנער והנערה בעיריית בת-ים, זה מה שקרוי במקומות אחרים יחידה לנוער במצוקה או נוער מנותק. הם מטפלים היום ב600- נערים, מתוכם 240 עולים חדשים. תעשו מהר את החשבון – ארבעים אחוז.

בחודש ינואר 2000 מתוך 38 נערים שהופנו לטיפולם, 32 היו עולים חדשים. זה כבר שיא חדש. הוא נותן פה פירוט על סוגי הבעיות כמו נערה חולת איידס, שלוש נערות ללא משפחה בתהליך הידרדרות, חמישה נערים מכורים לסמים, שש נערות שנפגעו מינית, חמש נערות זרוקות, שני נערים שהפעילו אלימות בבית כלפי ההורים, אחת שעוסקת בזנות וכך הלאה וכך הלאה.

אין לי מה לעשות עם כל אלה שפנו אלי מחודש ינואר. אין לי מכסה לסידור מחוץ לבית, אין לי מסגרות חוץ ביתיות, קיצצו לנו את התקציב, כוח האדם על סף קריסה.

אני שואל אתכם למה אנחנו חיים באשליה שמשהו יהיה טוב יותר במצב כזה שבו מצד אחד יש לנו בעיות זועקות לשמים ומצד שני אנחנו לא משקיעים בנושא הזה השקעה נכונה. הקיץ מתחיל. אני לא יודע אם יש למישהו נתונים, אבל אני הייתי רוצה לדעת כמה ילדים עולים, מאתיופיה ומברית-המועצות לעבר, יסודרו בקייטנות במהלך הקיץ הקרוב. אני קורא היום כתבות על קייטנות שעולות 6,000 שקלים לחודש וכל מיני סכומים כאלה – ואני לא מדבר על קייטנות בחו"ל – ואני שואל מה יעשו הנערים והנערות האלה בחופשת הקיץ. אני לא רוצה לפרוט את זה לפרוטות לדבר על משרד כזה או אחר, אבל יש לנו הזדמנות בקיץ, ואני שואל לאן ילכו הנערים והנערות הללו. לרחוב? עם מי הם יתחברו שם? אחר-כך אנחנו נתפלא על הסטטיסטיקה.

אנחנו צריכים להתחיל להשקיע משאבים, ואולי בכלל צריך להעביר את הטיפול ממשרד החינוך ומשרד העבודה והרווחה ויתר המשרדים. אני הייתי מציע בכלל שיעבירו את הטיפול למשרד התעשייה והמסחר, שם גם אין אמנם שר, אבל אולי נתחיל להתייחס לבני הנוער האלה שבמהותם הם טובים, נשקיע בהם כהון אנושי. יש היום סובסידיה להון, ולמה היא ניתנת רק למפעל? למה לא נשקיע בהם? למה לא נראה בהם נכס ולא נטל תקציבי? אז אולי דברים ייראו אחרת.

אני בהחלט מסכימה אתך. אני גם מרגישה תסכול
גדול בישיבה הזאת. יזמתי יחד עם חברת הכנסת סופה לנדבר את הדיון בנושא. מזמן אני רוצה לדון בנושא הזה, אבל נראה לי שאין לנו פתרונות. זאת אומרת, אנחנו נעלה את הבעיות כאן, הם יעלו ולא יהיו לנו פתרונות. אני מרגישה באמת מצוקה בקטע הזה.

אני כמובן מסכים לכל מילה שדוקטור יצחק
קדמן אמר כאן ואם פירשת את דבריי כאילו חלילה אני פוגע בעולים, כאילו שהם פחותים מאחרים, אני חושב שזו עלייה מבורכת ואמרתי זאת בראשית הדברים, אבל דיברתי על תופעה ולצערי הרב התופעה קיימת. צריך להבין שכמובן שהעבריינות קיימת בין יהודים ובין לא יהודים, אבל אני באתי לפרש את הדברים. יכול להיות, וכנראה שזה המצב, שאותם בני נוער לא יהודים יכולים להשפיע, בגלל התסכול שיש להם, גם על הנוער היהודי. הבעיה קיימת. אני מסכים לכל מילה שאמר דוקטור קדמן. כמובן שאותו תקציב ענק שמוזרם ואנחנו לא יודעים בדיוק לאן הולכים הכספים בגלל התוצאה הסופית שאנחנו רואים שהיא תוצאה קשה. לא יכול להיות שמשקיעים סכומים אדירים והם לא הולכים לכתובת הנכונה או למטרות הנכונות, דבר שמתבטא בתוצאות.

חז"ל אמרו שבטלה מביאה לידי חטא, וילדים שנושרים ונוער שנושר, כמובן זה מביא לירידה לתהום ואין לזה סוף. בדברים אני אומר, זה סיכום הדברים מבחינתי, צריכים לתגבר את אותם המנגנונים כמו זה שדוקטור יצחק קדמן עומד בראשו, ועוד יותר צריכים לתגבר אותם כדי שיהיו להם שיניים ויוכלו כמה שיותר להציל את הנפשות האלו שממש אנחנו מצטערים על כל אחת מהן.

אני מודה ליושבת-ראש ולחברת הכנסת סופה
לנדבר על שיזמו ישיבה בנושא כל כך חשוב. אני חושבת שעל סדר היום של משרד הקליטה ושל משרד החינוך, הנושא של נוער מנותק ונשירה מבתי-הספר הוא הנושא החשוב ביותר משום שנוער זה הוא עתיד המדינה.

אני לא מסכימה שעבריינות בנוער עולה היא רק תוצרת הארץ. אני רוצה לומר לכם שיש הרבה משברים של קליטה במשפחות וזו הסיבה הראשונה להתנהגות הנוער והנשירה מבתי-הספר. אני מאוד מסכימה עם חבריי שמטפלים בנוער אתיופי שיש משאבים, אבל כאילו לא יודעים המוסדות במה להשקיע. אין מוטיבציה ואין ידע אמיתי באיזה נושאים להשקיע ובאיזה נושאים לטפל.

במשרד הקליטה אני אישית החלטתי בשני אגפים שאני אחראית עליהם שבתמיכות אני צריכה לעשות סעיף מיוחד והסעיף הזה הוא מניעת השימוש בסמים בקרב נוער עולה וזה כולל גם הסברה שהיא כל כך חשובה.

אני חושבת שבוועדת העלייה והקליטה ובוועדת החינוך – ואני מאוד מצטערת על מה שקרה במשרד החינוך כשאין לנו עכשיו שר – גם המועצה לשלום הילד והארגונים הנוספים, אנחנו יכולים לעשות הרבה ואין מקום לאכזבה. צריכים לעבוד ולעקוב אחרי מה שקורה וגם לומר את דברינו.

עלו כאן הרבה מאוד נושאים ואין ספק שכל אחד
מהנושאים האלה הוא כבד בפני עצמו וצריך לתקוף כל אחד בנפרד ואת כולם יחד, אבל אני מקבל את הדברים שאמר דוקטור קדמן, שהמאמץ העיקרי שאיכשהו מוביל לתהליכים או מניע תהליכים לכיוון של התופעות האלה זו בעיית הנשירה. נדמה לי שהמאמץ העיקרי, לפחות של משרד החינוך, הוא בכיוון הזה של מניעת נשירה ו/או יצירת אלטרנטיבות אחרות למי שנמצא בחוץ ואני אנסה קצת לתאר מה נעשה.

התופעות האלה קיימות בכל המגזרים, חותכות מגזרים שונים. אפשר להתווכח על הסטטיסטיקות, מי יותר ומי פחות, אבל אין ספק שהתופעה של העלייה היא תופעת סיכון בפני עצמה מספיק כבדה ורק לנושא הזה צריכה להיות רגישות של המערכות כולן לצורך תמיכה ונגישות לאותן האוכלוסיות. נדמה לי שבכיוון הזה אנחנו לפחות מנסים ללכת.

המשרד נערך לפחות בתחום של הטיפול בנושרים, מה שנקרא נוער מנותק ונוער בסיכון, גם בקרב יוצאי אתיופיה וגם בקרב יוצאי חבר העמים. מדיניות השר בשנה האחרונה איפשרה לנו להרחיב את הפעילות מ34- רשויות בשנה שעברה, אחרי כמה שנים של איזושהי עצירה, ל50- רשויות מקומיות בהן אנחנו פועלים עם התוכניות האלה. גם במגזר של חבר העמים הרחבנו פעילות לעשר קבוצות חדשות במקומות חדשים, וגם במגזר יוצאי אתיופיה הרחבנו פעילות לעשר קבוצות של עולים חדשים.

שמענו ממנחם טזזו על ילד בכיתה א' שמתחילים
כבר לראות שהוא במצוקה. תאר לנו מה עושה משרד החינוך במקרה כזה.

בהמשך דבורה מרחבי שאחראית על הנושא הזה
במשרד החינוך תרחיב בנושא מניעת הנשירה. אנחנו ננסה לתת תמונה שלמה עד כמה שאפשר בזמן שעומד לרשותנו.

אני יכול להגיד לכם בצורה ברורה, ואני מקווה שניתן יהיה לאמת את הממצאים, שממדי הנשירה של תחילת שנות ה90- לעומת עכשיו נמצאים בשיפור מתמיד. בזה אין ספק. אני מדבר לגבי חבר העמים. בתחילת שנות ה90- נתקלנו בתופעות נשירה, של אי-הימצאות במסגרת, של קרוב לעשרים אחוז והיום אנחנו מגיעים לעשרה אחוז של אוכלוסייה שזה פחות או יותר הפרופיל של בני הנוער האחרים.

אנחנו שומעים נתונים אחרים.

אלה הנתונים שנמצאים במשרד. הדוגמה הטובה
ביותר שהובאה לגבי בת-ים היא דוגמה קלאסית. דווקא בגלל שיש עירנות יתר לאוכלוסייה הזאת, דווקא בגלל שמכניסים כוח אדם שתפקידו הייעודי הוא לטפל באוכלוסייה הזאת, יש גידול ויש מאמצים דווקא לגבי האוכלוסייה הזאת. בסך הכל מתוך סך כל המטופלים בקידום נוער, 22 אחוז הם מחבר העמים שזה אחוז יותר גבוה מאחוזם באוכלוסייה וזה בגלל המאמץ שנעשה דווקא בקרב האוכלוסיות האלה ובגלל הרגישות לאותן אוכלוסיות.

המאמץ שלנו לפחות, גם בכיוון של מניעת הנשירה שתכף דבורה תרחיב בו וגם בקטע של שילוב מחדש, הוא מאמץ לאורך כל הדרך עם העובדים הייעודיים האלה, עובדים ייעודיים שבדרך כלל הם גם דוברי שפה וגם בני תרבות כתנאי, גם מקרב בני העדה האתיופית וגם מקרב חבר העמים. נדמה לי שזה חלק מההצלחה שלנו להגיע לשטח, לאתר את האוכלוסייה הזאת ולנסות בכוחות שיש לנו ובאמצעים ובתוכניות שיש לנו לקדם אותם או לשלב אותם מחדש.

מדברים על נשירה של עשרה אחוז.

הנתונים עליהם אנחנו מדברים הם פחות או יותר
בפרופיל הארצי.

הסטטיסטיקה אומרת מה היה לפני שנה ומה היה
לפני שנתיים?

אני מקבל את הנתון שציין דוקטור קדמן ואני
אומר שבפירוש יש ירידה. המאמצים מראים זאת. אני לפחות מזהה ירידה בנשירה מעשרים אחוז בתחילת שנות ה90- לעשרה אחוז בסוף שנות ה90-. ירידה בנשירה בקרב אלה שלא נמצאים במסגרת או שלא משתלבים מלכתחילה.

זאת אחת הבעיות.

זה כבר שייך לדיון אחר.

בעבר בוועדה כבר העלינו את זה שאין דיווחים.

יש נשירה סמויה או נשירה לא מדווחת, אבל זה
שייך לדיון אחר. אני מציע שנדבר על דברים שישנם כי אי אפשר לנתח את הכל ביחד ולתת פתרון. אני מציע שננתח דבר דבר ונגיע לאמת שקיימת עד כמה שאפשר.

אנחנו אומרים שיש ירידה בנשירה בגלל שבעצם
העולים כבר קלטו את השפה והם קולטים את המקצועות ולכן הם נשארים בבית-הספר. בשנות ה90- הם עדיין לא ידעו עברית ולא היו מסוגלים לדבר ולקלוט.

זה ניתוח שאני לא יכול לקבל משום שלאורך כל
הדרך מספר העולים ממשיך להיות כמעט באותה כמות. התמונה משתנה בגלל המאמצים.

מבחינה האחוזים הם הופכים להיות פחות מכיוון
שהנפח של אלה שנמצאים כאן גדל.

אני מדבר על עלייה משנת 1989 ועד היום ועל
ההרכב הזה אני מדבר. אני מעריך שזה באמת חלק מהמאמצים שנעשים על-ידי כולם, גם על-ידי עמותות, גם על-ידי ארגונים וגם על-ידי המשרדים, כל אחד בפינת העשייה שלו.

אין לי תמונה לגבי אלימות ועבריינות, למרות שהנתונים שנמצאים אצלנו בקידום נוער לא שונים מהנתונים של האוכלוסייה בסיכון ואוכלוסייה מנותקת בקרב הוותיקים ובקרב העולים. אחוזי הפשיעה הם אותם אחוזים וזה לא משהו יוצא דופן.

שמעת מה אמר דוקטור קדמן לגבי בתי המעצר.

מכון ברוקדייל ערך מחקר והוא נותן את הנתונים.
אני מדבר על האוכלוסייה המנותקת. אני לא משווה את המנותקים ללומדים. בתוך האוכלוסייה המנותקת, אם אני משווה את האוכלוסייה המנותקת והוותיקים לעומת העולים, הפערים הם לא גדולים והם אפילו לטובת העולים בחלק מהדברים. יש מחקר של גוף נייטרלי, של מכון ברוקדייל, ואפשר לעיין בו.

המאמץ השני שנעשה בקטע של התוכניות הוא בתחום של תוכניות שמכוונות למניעה, אם זה בתחום של האלימות, אם זה בתחום של הסמים. יש כמה תוכניות שאנחנו מריצים בשני הנושאים האלה. אם זה בתחום של החינוך המיני, כשאחת התופעות של עבריינות בקשר של המין היא די בולטת בהקשר הזה ולכן אנחנו מנסים לתקוף את הנושא הזה קצת יותר.

המאמץ השלישי שנעשה בד בבד הוא נושא של שילוב עם אוכלוסיות ותיקות משום שזה מאמץ שחשוב לזכור אותו.

מעבר לזה אנחנו עושים את הריצ'ינג אאוט ואת העבודה עם הקבוצות האלה בנפרד, כל הזמן המאמץ הוא לנסות לחבר אותם לאוכלוסיות רגילות. זה אמור גם לגבי הגיוס לצבא. לכן התוכניות האלה של שילוב בתוך המסגרות הרגילות הן מתבצעות לאורך כל הדרך. אחד הדברים שאני מאוד ממליץ לשמוע או לראות זה הנושא של פיתוח מנהיגות ונדמה לי שזה הוזכר כאן. פיתוח מנהיגות מתוך בני הנוער עצמם, מתוך הקהילות עצמן. הם לוקחים אחריות, מובילים אחריות הם עושים לפעמים דברים שכוח האדם המקצועי לא מגיע אליהם בכלל.

השאלה מה אתם עושים כדי למנוע את הנשירה.

אנחנו נשמע בהמשך את דבורה. לא נוכל להיכנס
לתוך התוכניות.

את הסטטיסטיקה קראנו ושמענו ואנחנו יודעים.

הישיבה קצת קשה במובן הזה של התכליתיות
ואני רואה שאנחנו טובעים באיזשהו ים של נשירה, של עבריינות ובעיות. לא נוכל בישיבה אחת לפתור את כל הבעיות. אני ארצה לקיים ישיבה מיוחדת, כשגם יועצת ראש-הממשלה שותפה לרעיונות האלה, שבה נוכל לדון בגישור הבין-תרבותי. אני מרגישה כל הזמן שיש צורך אדיר בחברה הישראלית שיהיה פחות ניכור בין האוכלוסיות השונות. אין כמעט נקודות מפגש ואחת מנקודות המפגש, אין ספק, היא בתי-הספר וצריך היה לתת לזה עוד מערכות שלמות, לעשות עוד סדנאות, לגרום לתחומי פעילות משותפים. נדמה לי שהתוכנית של "הפוך על הפוך" היא טובה מאוד. הייתי רוצה למצוא דרכים שאנחנו כותיקים ניתן יותר תמיכה וכאן היינו יכולים לקבל הרבה יותר עבודה בהתנדבות.

אני אקיים על זה ישיבה נפרדת כי אני חושבת שכאן נוכל גם קצת לסייע ולתת את התוספת שיש לנו.

אני מהמחלקה לביקור סדיר ומניעת נשירה ואני
צריכה להיות קצת פחות נחמדה במקרה הזה.
יש לנו מחסור אדיר בקציני ביקור סדיר. אני מעריכה מאוד את התוכניות של חיים, אני מעריכה גם את התוכניות שאנחנו עושים במשותף עם משרד העבודה והרווחה, תוכניות יפות מאוד, וגם עם חיים להב ביחד. אבל בראש וראשונה אנחנו מאתרים רק חלק מהילדים בגלל מחסור בקציני ביקור סדיר. עצוב שתוכניות בגיל ההתבגרות, יפות ככל שתהיינה, לא נעשות בגיל הרבה יותר צעיר בנושא של מניעה. הילדים שמגיעים אל חיים להב הם ילדים מתוסכלים שכבר מרגישים שהם סוג ב', ובצדק מסוים, שלא קיבלו את המענה בהתחלה.

אני רוצה לתת נתון פשוט. לפי דוח מבקרת המדינה כבר פעמיים – בשני הדוחות האחרונים שלה – הוכרז והוכרע שצריכים להיות בארץ כאלף קציני ביקור סדיר. אנחנו עומדים כבר הרבה שנים בשנים האחרונות על 250 קציני ביקור סדיר. נתווספו לנו קציני ביקור סדיר בחצי משרה פה ורבע משרה פה. קציני הביקור הסדיר לא יכולים, גם אם הם עובדים כמו משוגעים, לכסות את עבודת השטח כמו שצריך. כל קצין ביקור סדיר צריך כמובן שיהיו לו כלים למנוע את הנשירה. לאתר את הילד זה דבר אחד, ולטפל בו זה דבר שני.

אני אומרת בפירוש, גם אם אני עפה מחר מן המשרד, שאם לא יהיו יותר קציני ביקור סדיר ויותר כלים לטפל באמת בילדים בגילאים הצעירים, המצב לא ילך וייטב, ואני מצטרפת לנבואות של דוקטור יצחק קדמן שהמצב ילך ויורע.

קציני ביקור סדיר אומר גם אכיפה על מנהלי בתי-ספר לדווח על ילדים שהם לא מגיעים באופן סדיר. נשירה היא הבשלתו של תהליך או שברו של תהליך אפילו. ילד לא נעלם יום אחד מבית-הספר אלא זה תהליך שהרבה זמן מזניחים אותו ובסוף הוא מרגיש שהוא אאוט-סיידר, ואם הוא אינטליגנטי הוא לוקח את הרגליים ובורח משם, ובצדק מבחינת התחושה שלו. צריך לטפל בזה בגיל מאוד צעיר. אני מדברת על גילאי טרום חובה אפילו. היום מדברים על חוק לימוד חובה בגיל שלוש-ארבע, מי יבדוק שאכן החוק הזה מתקיים אם לא יהיו קציני ביקור סדיר? המשפחות החלשות ביותר תשארנה את הילדים בבית או שלא יקבלו אותם לגנים. יהיו דברים קשים בעניין הזה. אי-אפשר לאכוף את החוק אם אין מספיק שוטרים. במקרה הזה הם קציני ביקור סדיר שמופקדים על חוק לימוד חובה ואין מספיק קציני ביקור סדיר. אם לקצין ביקור סדיר יש 18 בתי-ספר, אתם יכולים בדיוק לדעת מה הוא יכול לעשות, גם אם הוא אדם מוכשר וחרוץ ביותר.

מאיזה שנה דוח מבקר המדינה עליו את מדברת?

הדוח האחרון וגם הדוח שלפניו. זה חזר על עצמו
כבר פעמיים. אני מוכנה לבדוק ולעדכן אתכם.

הילדים מידרדרים לרחוב ואף אחד לא מאתר
אותם.

אלה שלפעמים מאתרים אותם, אין למעשה מענה.
איתרת אותם ואין להם למעשה טיפול.

אני לא רוצה להאשים כאן אף אחד, אבל לפעמים
זה נוח למערכת בית-הספר כאשר הילד הוא ילד שהוא מאוד מקשה, ובכיתה של ארבעים ילדים, שני ילדים יכולים לפוצץ כיתה.

אז המורים נשברים ואומרים שיותר טוב שהוא
יעזוב את הכיתה.

אולי קצת להעלים עין מהתופעה הזאת, לא לחזר
אחריו כל כך כמו שדורש חוזר מנכ"ל משרד החינוך שאומר ביקור בית וכולי וכולי. אם אין קציני ביקור סדיר, אין מי שידאג שהדברים האלה יבוצעו. שוב, קציני ביקור סדיר, בלי משאבים לטפל בילדים, זה לא הולך. אני לא מזלזלת בזה, קודם כל צריך לדעת מי בסיכון לנשירה ומי לא מגיע בצורה סדירה לבית-הספר, אבל כמובן שיש צורך לקבל יותר כלים. באמת פיתחנו כלים מאוד יפים, גם המחלקה לקידום נוער פיתחה כלים יפהפיים, אבל הם מוחלים רק על חלק קטן של הילדים. אם אני מדברת עם משרד העבודה והרווחה על מועדניות משפחתיות שאם אני מבין מקבלות אחד מתוך שבעה עד עשרה ילדים מבין הילדים המאותרים ואחרים נשארים בחוץ, אז מה יש לדבר? יש לנו עוד תוכניות יפות והמצב בהן הוא אולי עוד יותר גרוע.

אני מסכימה אתך במובן הזה שגם הרגשתי
בתחילת הישיבה. אנחנו שוחים באיזשהו ים ואין לנו שום מענה. כשאנחנו מדברים כאן בישיבת ועדה, אנחנו יכולים לנסות כחברי כנסת, כועדת כנסת, לדאוג לכך שאולי פחות עובדים סוציאלים יפוטרו, אנחנו יכולים לנסות לדאוג שיהיו עוד חמישים קציני ביקור סדיר, אבל זה ים של עבודה ואני לא רואה איך אנחנו יכולים להתקדם בצורה רצינית.

אני מקווה שמשהו יצא מהישיבה הזאת ושנוכל באיזשהו תחום לפחות לפרק אותה ולנסות לטפל בדבר דבר.

אני רוצה לתת דוגמה. יש לנו חמישה קציני ביקור
סדיר מן העדה האתיופית ברחבי הארץ. בושה להגיד את זה אפילו. יש לנו באשדוד, בקריית מלאכי, באתר הקרוואנים נווה כרמל, בנתניה וברמלה. זה כל כך הרבה שישבתי פה בלי שום נתונים, מיד נזכרתי איפה יש לי או אין לי. אם קיפחתי איזה מקום אחד שיש בו רבע משרה, אני מתנצלת. יותר מזה אין. תחשבו מה היינו יכולים לעשות עם שלושים אנשים כאלה. אין ספק שהנגישות שלהם להורים ולילדים, באמת ההבנה של הטרמינולוגיה המשותפת, של התרבות המשותפת, מסייעת רבות, אבל אין לנו תקנים. שנים שאין קידום בתקנים שלנו.

אנחנו מדברים על נשירה וזה מאוד חשוב, אבל
אני רוצה לדבר על מה קורה אחרי הנשירה. כמו שדוקטור קדמן אמר, הם מגיעים לבתי מעצר ולכלא וכאן בסוגריים או במרכאות כפולות ומכופלות אני רוצה לומר שמזלם של אלה התמזל כי יש מישהו שמסתכל עליהם.

אני רוצה לדבר על תופעה של נערים שמסתובבים ברחובות, נשאים של מחלות מאוד מאוד חמורות, שפשוט מתים. בשנה שעברה בירושלים – אני בעיקר אדבר על ירושלים – מתו שלושה מחוסרי בית בגילאי 19 עד 25. השנה מת לנו אחד ואנחנו רק בתחילת הקיץ.

לצערי אין מענה לאותן אוכלוסיות שהן מאוד קשות. המספרים שלהם הם באמת לא גדולים כמו שמדובר כאן בישיבה, אבל החריפות של המקרים זועקת לשמים. אני נפגש במקרים האלה ברחוב בשעות הלילה המאוחרות ואין לי לאן להפנות נער בן 17-16 שמשוטט ברחוב מסומם לגמרי והוא נשא של מחלה חמורה.

בעקבות הפרסום על ה230- מיליון שקל לפני
שנתיים, השר לוי, אז שר החינוך, הזמין את כל נציגי הארגונים לפגישה עם אנשים בכירים במשרד החינוך. ישבנו ובמשך שנתיים עבדנו קשה, באמת עבודה מאומצת. בתחילת השנה הגשנו דוח כאשר המלצה אחת בו היא לעשות בדיקה אמיתית, בקרה חיצונית, ולבדוק לאן הולך הכסף ולמה הוא גורם. ההמלצה השנייה הייתה להוסיף 31 מיליוני שקלים כולל לתחום הזה של מניעת נשירה.

אני מרגישה מרומה. שנתיים אני יושבת, שנתיים אני רבה, אבל אין שום ביטוי תקציבי. לכולם יש רצון טוב, לבית הזה יש באמת הרבה רצון טוב, וליוסי שריד יש הרבה רצון טוב והיה, אבל עם רצון טוב אנחנו לא הולכים לקייטנה, אנחנו לא קונים ספרים. אני מאוד מצטערת, אני לא יודעת מה אנחנו בכלל עושים כאן אם אין שום משמעות תקציבית.

יותר מזה, היה קיצוץ השנה, יוסי שריד בצורה מאוד נחמדה כדרכו אמר שהוא יחזיר את הקיצוץ, אבל עד הרגע הזה הוא לא החזיר אותו.

בניתוח שלכם – ואנחנו ישבנו על זה גם בוועדה
בניסיון למצוא איפה הכסף – מה גיליתם?

מתוך ה230- מיליון שקלים, 109 מיליון שקלים
כמעט אי-אפשר לגעת בהם והם הולכים לבתי-הספר בצורה של שעות. ניסינו לתת הנחיות איך לבדוק שהשעות האלה אכן מגיעות לילדים ולא הולכות לפתור כל מיני בעיות אחרות. יש הנחיות אבל אנחנו צריכים לחזור ולבדוק אם ההנחיות האלה אכן עבדו. בתקופה זו אנחנו מנסים לבנות את הבקרה, אבל זה הולך מאוד לאט. אנחנו נפספס עוד שנה ושנתיים ולא נדע לאן הלך הכסף.

החלק השני – מתוך ה230- מיליון שקלים - והמאוד גדול זה ה87- מיליוני שקלים שהולכים פר ילד לפנימייה ואין שום יכולת לגעת בזה. לכן הכסף הגמיש נשאר הוא משאו כמו עשרים מיליון שקלים שגם זה סיפור ארוך.

ביקשת ממני לקצר ולכן אני מקצרת, אבל יש לנו דוח ומי שמעונין, יוכל לקבל את הדוח הזה.

אני רוצה לקדם בברכה את השר לשעבר, חבר
הכנסת יוסי שריד, שהוא גם חבר ותיק בוועדת העלייה, הקליטה והתפוצות משנים עברו. חבר הכנסת גאגולה ישב כאן וחיכה לך והוא אפילו אמר – ותרשה לי לצטט אותו – שהיית שר חינוך מצוין.

אתה יודע שהנושא על סדר היום הוא נשירת תלמידים עולים מבתי-הספר ונוער עולה מנותק, וגם עבריינות כתוצאה מזה, ואנחנו מדברים על עבריינות בני נוער עולים.

הזמנו אותך לכאן כשר החינוך ואנחנו גם מאחלים לך שתחזור לתפקידך. קיבלת כאן הרבה מאוד שבחים לפני שהגעת לישיבה, כולל ממני, למרות שלא תמיד אני מסכימה אתך בעמדות הפוליטיות, אבל כשר חינוך שמעתי הרבה טובות עליך, גם מראשי הרשויות שאני בקשר מאוד הדוק אתם, על עבודה באמת טובה וקידום גדול שהיה במשרד החינוך בראשותך. כאן אנחנו דנים בנושא שהוא מאוד כאוב ורצינו את העמדות שלך ואולי נוכל לפעול יחד במסגרת הוועדה שלנו.

אני מתנצל על זה שהגעתי באיחור רב ולצערי אני
צריך לעזוב. יש גם יתרונות לעובדה שאתה שר לשעבר ולא רק חסרונות.

אני לא בטוח שאני אתייחס במדויק לנושא הזה שאתם עוסקים בו עכשיו, אבל מה שאני אומר שייך וזה בעצם הנושא.

אני לא כל כך נוטה לתייק כל בעיה שמופיעה בתחום החינוך או בתחום החברתי בכללו במגירה משל עצמו. כל פעם אנחנו דנים באיזשהו תחום וכאילו התחום הזה עומד בפני עצמו אבל התחומים לא עומדים בפני עצמם.

אתמול הייתי בבאר-שבע והיה מעמד מאוד מרגש. שם דיברו על מאבק נגד אלימות, ואני רואה פה את החברים שלי ובעיקר את החברות שלי מהמשטרה, ונגד סמים ונגד עוד איזה מרעין בישין, תאונות דרכים. בכל פעם מנסים לשים את זה באיזושהי מגירה.

ניסיתי לומר במשרד החינוך במשך השנה שביליתי שם שבכל התופעות האלה, שאני רואה בהן תופעה אחת, צריך לטפל באופן יותר שלם מתוך ראיית עולם יותר מגובשת ויותר כללית.

אני תמיד נוטה לומר – למשמע אוזן ראשון זה נשמע די טיפשי – שאני שר חינוך שלא מאמין בחינוך. מה זה חינוך? חינוך זה דברים יפים שאנחנו אומרים לילדים? מה נכון לעשות ומה לא נכון לעשות, להבחין בין טוב לרע? ואחר-כך אנחנו, בדרך כלל על-פי אורח חיינו ועל-פי התנהגותנו, אנחנו משדרים כל מיני שידורים שמבחינים בהם במידה לא קטנה של זיוף ושל מסרים כפולים.

אני מאמין רק בדבר אחד, אני מאמין בדוגמה אישית, דוגמה אישית של כל אחד ואחד מאתנו. אם אין דוגמה אישית, אנחנו יכולים לספר להם עד מחרתיים בשבחי כל הדברים היפים שאנחנו מאמינים בהם וזה לא עוזר.

כשמישהו נכנס למערכת כל כך גדולה, הוא יכול להתבלבל כי הוא לא יודע במה לעסוק קודם. יש כל כך הרבה משימות, וכל מה שיש בחברה הישראלית יש במערכת החינוך, מערכת החינוך הרי היא לא מציאות בפני עצמה או בועה מנותקת. אם יש אמצעים בשפה, אתה אומר בוא נאתר את כל הבעיות הדחופות והחשובות ונתחיל לטפל בהן אחת לאחת.

מכיוון שקודם כל מוכרחים לעבוד על-פי איזשהו סדר עדיפויות, ובעיקר כאשר יש אילוצים תקציביים חריפים מאוד על אחת כמה וכמה, אנחנו אמרנו שאנחנו רוצים לטפל בילדים החלשים והילדים המנותקים הם הילדים הכי חלשים. הם כבר כל כך חלשים, שהם מנותקים. לכאורה מה החידוש שיש בזה? אין בזה שום חידוש, הרי כל אחד אומר שהוא רוצה לעזור לילדים החלשים, אבל זה כאילו שגרת לשון, זה דבר טריביאלי. אלא מה, אני חס וחלילה לא רוצה להטיל דופי באף אחד, כל האנשים היו טובים, כל הכוונות היו טובות, כל התוכניות היו נהדרות, הכל היה נהדר, רק התוצאה הייתה רעה. איך אנחנו יודעים? כי לא הצלחנו לחזק את החלשים. אם לא הצלחנו לחזק אותם, סימן שהתוצאה רעה. איך אני יודע לא חיזקנו את החלשים? כי החברה הישראלית התקדמה למעמד המכובד של החברה עם הפער הכי גדול בעולם. לא תמיד זכינו בהישג הזה ובמשך השנים התאמצנו והתאמצנו, השתדלנו והשתדלנו, השקענו והשקענו וקיבלנו את החברה עם הפער הכי גדול בעולם.

האופטימים אומרים שהפער נשאר בעינו, הכל במושגים יחסיים, אלה התקדמו אבל אנחנו מדברים בפערים והפערים היחסיים הם הפערים הקובעים אחרי ככלות הכל. הפסימים אומרים שהפער אפילו התרחב. אני בדרך כלל אדם אופטימי מאוד, אבל במקרה המסוים הזה אני חושב שגרסתי היא כגרסת הפסימיים ואני חושב שהפער בשנים האחרונות הלך והתרחב. אז משהו היה דפוק. אם היה משהו דפוק, אז הוא היה דפוק קודם כל במערכת החינוך וזאת משום שמערכת החינוך לכאורה הרי צריכה להיות המנוף העיקרי, ויש אומרים המנוף הבלעדי, לגשר על פני פערים. איך אתה מגשר על פני פערים? אתה משקיע בחינוך. אם המצב לא תוקן, סימן שההשקעות לא נשאו פרי. היו השקעות, זה לא שלא היו השקעות, אבל ההשקעות לא נשאו פרי.

יש לזה המון סיבות ולא ניכנס לזה עכשיו, אבל אני אדבר רק על סיבה אחת. דיברו על סדר עדיפויות אבל זה היה בגדר של הלכה ואין מורים כן. אולי השקיעו קצת יותר במקומות מסוימים, אבל השקיעו עוד יותר במקומות אחרים ועבדו יותר מתוך אנרציה. אם אנחנו במצב שיש ילדים בחברה הישראלית שמשקיעים בהם 3,000 שקלים בשנה ויש ילדים בחברה הישראלית שמשקיעים בהם 13 אלף שקל בשנה, אז לפעמים כשהייתי קם בבוקר ומצב רוחי לא היה טוב עלי במיוחד, הייתי שואל איך בכלל מתמודדים עם הדבר הזה בין 3,000 שקלים בשנה ל13- אלף שקלים בשנה. אז, מתוך הפער הזה, הכל נולד. לא שנולד על-ידי כך שפעם דנים בסמים ופעם דנים באלימות. הכל נולד מתוך הפער הזה.

אם לא מטפלים בזה, אז בסדר, מטפלים. אני לא מזלזל בשום טיפול, אבל בסופו של דבר זה טיפול קצה ולא טיפול שורש. אני גם לא מזלזל בטיפול קצה כי במערכת חינוך לפעמים אין ברירה אלא לטפל טיפול קצה, אבל אנחנו צריכים להבין שאנחנו מטפלים בטיפול קצה ולא בטיפול שורש כי השורש הזה של הקיפוח ושל הפער החברתי, הוא מוליד לנו את כל הדברים האלה שאנחנו מתמודדים אתם.

אם אני חוזר לדוגמה האישית, אז נניח מדברים על אלימות. אני אומר את זה מאוד מאוד בעדינות, אבל אני חושב שלמרות הכל אני אהיה מובן. יש כל מיני סוגים של אלימות. אלימות זה בדרך כלל ניסיון להשיג משהו בכוח הזרוע. הזרוע יכולה להיות זרוע, הזרוע יכולה להיות זרוע פוליטית, זה להשיג משהו שלא מגיע לך בכוח. זו אחת הסיבות שאני לא מסכים שמישהו ישיג משהו בכוח. אף אחד לא ישיג שום דבר בכוח. אם העיניים שנשואות אלינו מבינות שברגע שמפעילים כוח, משיגים את מבוקשך, אז אנחנו יכולים לדבר עד מחרתיים על אלימות. אז הילד והילדה לא יכולים להפעיל את הכוח הזה, אז הם מפעילים כוח אחר אבל זה במפורש אותו כוח.

זה לא מקרה שבשבועות האחרונים, בחודשים האחרונים, דווקא המקומות היותר בעייתיים בארץ גילו מידה יותר גדולה של התרגשות לנוכח אי-הוודאות אם גורם מסוים יישאר או לא יישאר בתוך הממשלה. זה הרי לא מקרה, זה לא יכול להיות מקרה, הרי זה מהצפון עד הדרום, מאבות ואמהות של ילדים בעלי צרכים מיוחדים, תסמונת דאון, אוטיסטים וכל מה שאתם לא רוצים. כנראה שהם יודעים משהו שאנחנו לא כל כך יודעים או לא כל כך מודעים לו. מדוע? משום שנעשה ניסיון שהתפרש על-ידם כניסיון אמיתי ורציני לשנות סדרי עדיפויות. נוער מנותק הוא חלק מן הבעיה.

אני אומר משהו ספציפי לגבי נוער מנותק ועולים חדשים. אם אנחנו לא נאהב את הילדים האלה, הילדים האלה לא יאהבו אותנו, ואנחנו לא אוהבים אותם. למה שהם יאהבו אותנו? אני גיליתי כמה דברים מדהימים כשנכנסתי למשרד החינוך. אגב, כעבור זמן רב ולא ביום הראשון כי זה לוקח זמן לגלות. משרד החינוך עושה הרבה דברים טובים ויפים, אבל משרד החינוך הוא גם ארכיון לכל מיני עוולות שנעשו במשך הרבה מאוד שנים. עד שאתה יורד לתוך הארכיון הזה ומעלה מתוך אצטבאותיו המאובקות את כל מה שנעשה שם במשך כל הרבה שנים, אמרו לי שזה לוקח שתי קדנציות.

למשל גיליתי את המושג הזה שנקרא ילד נלווה. ילד נלווה זה ילד שלא מאושר על-ידי משרד הפנים כיהודי לכל דבר ועניין. הוא לא יהודי כשר. מכיוון שמדובר ביהודי ובהלכה, אז אני רוצה להגיד זה מעניין את הסבתא שלי אם הוא יהודי כשר או לא. אנחנו בכלל עיוורים לדברים האלה. מה שאנחנו רואים לנגד עינינו זה אך ורק ילדות וילדים ואנחנו עיוורים לכל השאר. לא רק ילדים נלווים אלא גם ילדים של עובדים זרים, לילדים בהיותם ילדים. מה זה מעניין אותי בכלל מה כתוב במשרד הפנים ומה קיים ברשימות שלהם? זה מעסיק אותי כשלג דאשתקד.

אני רוצה שתבינו, אני עכשיו מפריד בין השקפת העולם הכללית שלי לבין מה שצריך לעשות במשרד החינוך. יש לי השקפות גם בעניינים אלה, אבל זה לא להזדמנות חגיגית זאת. בהשקפת העולים הכללית שלי אני חושב למשל שילד שנולד לאבא יהודי והוא רוצה להיות פה, זה לא כל כך משנה לי אם האימא שלו לא יהודיה. זה בהשקפת העולם הכללית לי, אבל זה לא שייך עכשיו לעניין. הילדים הם פה, אנחנו צריכים לטפל בהם, מצדי שהאבא שלו והאימא שלו והסבתא שלו יהיו בושמנים. הוא הרי כאן. אני יודע איך הוא נכנס? אני יודע אם יש מישהו שאשם שהוא נכנס? אולי אין אשם, אולי יש אשם, אבל מה זה מעניין אותנו כמשרד חינוך? יש ילדים, צריכים לטפל בהם. מישהו חושב שצריכה להיות מדיניות אחרת, כן רוצים לתת להם להיכנס, לא רוצים לתת להם להיכנס, הרי הילד מגיע בחברת הוריו, הוא לא צמח כאן. זו הגישה.

אם הילדים הנלווים האלה לא קיבלו את כל מה שמקבל עולה חדש והם הרגישו – הם ילדים רגישים כמו כל הילדים – שלא מתייחסים אליהם, שהם לא עולים חדשים, הם איזה נטע זר, בכלל לא יודעים מה לעשות אתם, מה שמקבלים החברים שלהם העולים הם לא מקבלים והם רואים את זה, אז למה שהם יאהבו אותנו? אז הם ישנאו אותנו. אם הם ישנאו אותנו, הם יטפחו כל מיני גילויים שכששונאים מטפחים.

מה זה ילד נלווה?

ילד נלווה הוא ילד שלא רשום במשרד הפנים כילד
יהודי על-פי ההלכה.

אבל ההורים שלו אזרחי המדינה.

בסדר, אבל הוא לא מקבל. הוא לא מקבל סל
קליטה.

הוא לא זכאי חוק השבות.

במשרד החינוך הייתה רשימה. לא האמנתי לזה
וגיליתי את זה לפני שלושה-ארבעה חודשים. הייתה רשימה כזו במשרד החינוך. לא האמנתי שאני אחראי למשרד שבתוכו הייתה רשימה כזו.

מה מספר הילדים ברשימה?

אני לא יכול לומר מספרים מדויקים. נדמה לי זה
בסביבות 10,000, אבל אל תתפסי אותי במילה.

יש עוד הרבה ילדים.

אתה חושב שגיליתי את הכל? יש בעיות קשות של
ילדים של עובדים זרים, בעיות קשות שניסיתי כמיטב יכולתי לטפל בהן. צריך להבין כי לכאורה מה הבעיה, אתה מגלה, אתה פותר. בהינף יד אתה פותר, אבל הבעיה היא שבכל פעם נוספים למערכת אלפים רבים של ילדים וזה עולה הון. עובדים זרים, אני חושב שעשינו מפנה, אבל להגיד לכם שאני בטוח עכשיו שכל ילד של כל עובד זר בכל מקום הוא בדיוק נהנה מכל מה שהוא צריך ליהנות, אני חושב שהוא צריך ליהנות מתנאים של עולה חדש. יש אנשים שאומרים, עולה חדש, ילד של עובד זר? בוודאי של עולה חדש. למה ילד עולה חדש מקבל תנאים מועדפים? מפני שאנחנו יודעים שקליטה זה נורא נורא קשה כנראה. אני אף פעם לא הייתי עולה חדש, אבל כנראה שלהיות עולה חדש זה נורא קשה, אז יש להניח שאותם הקשיים ניצבים גם בפני הילד של העובד הזר. אם מישהו רוצה לקחת עכשיו את ההורים שלו ולשלוח אותם לאיזשהו מקום, אז גם כן יש לי השקפה כללית בעניין זה אבל בכובע אחר. כל זמן שהם פה, הם צריכים לקבל.

זה היה סדר העדיפויות, המדיניות והלך הרוח במשרד החינוך בשנה האחרונה, בניגוד לשנים קודמות. אני חושב שהתקדמנו ואני מקווה שימשיכו להתקדם.

מבחינת סדר היום שלך כשר חינוך, כמה תפס
הקטע של נוער או ילדים עולים חדשים? זאת אומרת, זה עולה על סדר היום? באיזו תדירות זה עולה? האם העובדה שעשרים אחוז מהתלמידים שלומדים בבתי-הספר היום הם עולים חדשים, האם זה בא לידי ביטוי?

קודם כל, כן. שנית, עולה חדש זה ילד ומבחינתי,
אלא אם כן הוכח אחרת, הוא ילד שטעון חיזוק. יושבים כאן החברים שלי יוצאי אתיופיה, אם הם ירצו הם יספרו לכם מה הקדשתי לילדי אתיופיה בשנה האחרונה. את שואלת אותי אם זה עלה על סדר היום ואני אומר לך שזה לא ירד מסדר היום.

אני אתן לך דוגמה, כדי לסבר את האוזן. משרד החינוך בשנה האחרונה פתח במאמץ עיקרי, שכנראה הוא הפחיד יותר מכל דבר אחר חוגים מסוימים בציבוריות הישראלית, של פנימיות יום. הרי זה בעצם מה שהפחיד. אפשר להפעיל את זה מיד, כי לפעמים אנשים שומעים חינוך והם מתחילים להתעייף. אומרים שחינוך במקרה הטוב הוא כמו לשתול עץ, עד שנראה פירות יעברו שנים ארוכות, אבל היום אנחנו יודעים שזה לא נכון. היום אנחנו יודעים שבזמן די קצר, אם עושים את הדברים הנכונים ומשקיעים את ההשקעות הנכונות ומטפלים בילדים האלה על-פי השיטות היותר טובות ומעמידים לרשותם את כל מה צריך להעמיד לרשותם, התוצאות הן מיידיות. ראיתי פלאי פלאים, ממש פלאי פלאים. ראיתי ילדות וילדים, צעירות וצעירים, שלקחו אותם לשלושה חודשים והשקיעו בהם מה שצריך היה להשקיע וההישגים היו בהיקפים ובשיעורים של 85, 90, 95 אחוזים.

לקחו בבר-אילן עכשיו צעירים וצעירות מעולי אתיופיה, כאלה שלא עברו את סף הכניסה בבר-אילן, ועשו ניסוי. הניסוי הזה אגב מקעקע עד היסוד את כל מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים על המבחן הפסיכומטרי. למרות שהם לא עברו את סף הכניסה, העבירו אותם. הם למדו באותן המחלקות שרצו ללמוד. לא ששלחו אותם לאיזה מחלקות שהם לא רצו ללמוד בהן, ואחרי שנה הסתבר שהממוצעים שלהם לא נופלים מהממוצעים של אלה שהתקבלו כדרך הטבע. הרי זה פלאי פלאים, הרי זה מקעקע את כל מושגי היסוד.

משרד החינוך לקח בשנה האחרונה יחד עם צה"ל צעירות וצעירים בשלושת החודשים האחרונים של השירות. חוץ מההשפעה המורלית שהייתה לזה משום שפתאום החיילות והחיילים האלה, תוך כדי שירות אתה לוקח אותם לתנאים נהדרים – וראיתי אותם בשפיים ובמקומות אחרים – ובעיקר לימדו אותם כמובן את שני המקצועות המועדים לפורענות, מתמטיקה ואנגלית, ובמקום שמוחמד יבוא אל ההר או ההר יבוא אל מוחמד, משרד החינוך בא אליהם ברגע שהם גמרו כדי לבחון אותם בו במקום ושיעורי ההצלחה היו 90-85 אחוז גם במתמטיקה וגם באנגלית. אגב, הגילויים האלה שהם בעשרות מקומות בארץ, רק מכבידים עלינו משום תמיד היה אפשר להאשים את הילדות והילדים שאולי יש משהו לא בסדר אצלם. עכשיו כשאנחנו יודעים שזה לא נכון, אז כל חובת האחריות היא עלינו. זאת אומרת, אם אנחנו מסוגלים לקחת את כל הילדים האלה שלא הצליחו לתקופת זמן קצרה, נניח לא שלושה חודשים, נניח חצי שנה, נניח שנה, אנחנו מצילים אותם ברגע האחרון. נכון שכל אדם בן תרבות מבין שעדיף טיפול שורש מאשר טיפול קצה, זה כל אחד מאתנו מבין, אבל אני לא יכול להגיד למישהו שכבר עבר את כל הצינור והגיע לסוף, ואני אומר לו שיש לי עכשיו טיפול שורש יוצא מן הכלל אבל אתה כבר אבוד. אני לא רשאי להגיד לו את זה. אני צריך לקחת גם בקצה וצריך גם טיפול שורש.

פנימיות יום. תעברו בפנימיות יום – אני ממליץ מאוד על סיור בפנימיות היום – שעמדנו, ואני בטוח שזה גם יקרה, להכפיל ולשלש את זה כבר בשנת תשס"א.

באיזה ישובים הם קיימים?

למשל צפת. צפת זה מקום שאין לו אפילו זכות
להיבנות כאשר אנחנו משמיעים את הרשימה השגרתית של המקומות החלשים. תמיד אומרים ירוחם, דימונה, שדרות, שלומי, נתיבות, קריית מלאכי וכולי. הרשימה כבר קיימת. יש כאלה מסכנים שאפילו לא מזכירים אותם ברשימה ואחת מהם זאת צפת. אתם יודעים מה קורה בצפת? בצפת יש עכשיו 1,050 ילדים בפנימיות יום. זה כבר משנה את כל העניין כי יש אנשים שאומרים שפנימיית יום נראה לנו מאוד יפה, בצפת זה עד שעה 6:30 לפנות ערב, אז אומרים שאם זה כל כך טוב וגם מלמדים שם משהו בניגוד למקומות אחרים שלא מלמדים כלום, אז רוצים ללכת לשם, אבל בצפת אני יכול לממן רק 1,050 ילדים ובשנה הבאה רצינו לממן 2,000. בטבריה, מספר דומה, 1,000 ילדים. בעכו 870 ילדים.

לכו לכיתות האלה, לפנימיות האלה ותעברו שם, אני מבטיח לכם בביטחון גמור ששיעורי העולים החדשים בתוך הפנימיות האלו הם מכריעים. קודם כל, כל הילדים האתיופים שם או רובם ככולם.

יש 5,000 ילדים.

5,000 ילדים אתיופים מתוך שלושים אלף.

אני תוצר של פנימיות יום בברית-המועצות.

הנה ההוכחה האולטימטיבית שפנימיות יום
עובדות. איך זה יכול לא לעבוד? אתה לוקח ילד, הוא בא בשעה 8:00 בבוקר, הוא הולך בשעה 5:00 אחר-הצהרים, אוכל ארוחת צהרים אחרי הצהרים הוא מקבל את כל החיזוקים הלימודיים שהוא יכול לקבל. אז איך זה יכול לא לעבוד? זה חייב לעבוד. זה מכוון לכל הגילאים. יש מקומות שהיו להם יותר מצוקות נניח בגיל הרך, והיו כאלה שרצו את זה בבתי-הספר היסודיים, היו כאלה שרצו את זה בחטיבות ביניים. יש אפילו מקומות שזה בבית-ספר תיכון. זה על-פי הצרכים המקומיים.

בתשתיות שהנחת בתקופתך כשר החינוך, האם יש
סיכוי להמשכיות?

כן, כן. אני בטוח שבשנה הבאה המפעל הזה יורחב
ויוכפל ואולי אפילו ישולש. אם עכשיו יש 5,000 ילדים מאתיופיה, זה הרבה ילדים מתוך שלושים אלף. המספר צריך לגדול בהתאמה.

מה עם אכיפת חוק חינוך חובה? נאמר שיש מעט
קציני ביקור סדיר.

נכון. אני אפילו לא יודע כמה יש.

250 מתוך תקן של כאלף.

יש הרגשה שבגין כך נגרמת אי-אכיפת החוק
בצורה נאותה.

כל פעם שאומרים לכם באיזשהו עניין – ואני
קובע כלל – שבמשרד החינוך יש איזשהו מחסור
כזה, כמו שאת מצביעה עליו, תאמיני. יכול להיות שאת צודקת, לא בדקתי את המספר, אבל אם אומרים שצריך אלף קציני ביקור סדיר ויש רק 250, זה עוד במצב טוב.

אני רוצה להזכיר דבר שנלאיתי מלהזכיר אותו שבשלוש השנים – 1997, 1998, 1999 – משרד החינוך קוצץ בקרוב לשני מיליארד שקלים. המפרשים היו שמוטים לחלוטין. שני מיליארד שקל זה בערך – תלוי איך עושים את החשבון – לפחות פי שניים אם לא פי שלושה מהתקציב החופשי של משרד החינוך. בוודאי שיש מחסור.

השאלה אם נעשה משהו.

לפי מיטב זיכרוני, השנה הרחיבו את מספר קציני
ביקור סדיר, אבל אני לא יודע בדיוק להגיד.

במיוחד שתפקיד קציני ביקור סדיר מיועד
לאוכלוסיות הכי חלשות ולעולים החדשים.

נכון. אני מסכים אתך לחלוטין. למשל בחינוך
המיוחד אני צריך אלפיים סייעות ויש לי מאתיים ומדובר בילדים הכי חלשים. אגב, גם המאתיים לא היו בלעדי. כשנכנסתי למשרד הבנתי שבלי המאתיים סייעות האלה הכל קורס תחתיו ובשיניים הלכתי והשגתי מאתיים סייעות. אם אנחנו הולכים לשילוב בחינוך המיוחד, זאת אומרת, המדיניות שלי/שלנו הייתה שאנחנו הולכים לשלב ילדים ולא להחזיק אותם בחינוך המיוחד, אז נצטרך יותר סייעות.

אני חושבת שזאת טעות. אם ילד שייך לחינוך
מיוחד, הוא צריך להיות במסגרת של חינוך מיוחד.

לא. ממש לא. הייתי אומר את זה בניסוח קצת
יותר זהיר. הייתי אומר שכל ילד בחינוך המיוחד ילך לחינוך הרגיל אלא אם כן הוכח למעלה מכל ספק שהוא לא יכול להיות שם. זו צריכה להיות המדיניות. ברגע שילד מהחינוך המיוחד נכנס לשילוב, הוא צריך לעלות יותר יקר משום שבחינוך המיוחד הוא במסגרת כללית וה-אובר הד בסופו של דבר הופך את ההשקעה בכל ילד להשקעה פחותה. מה קרה עד עכשיו במשרד החינוך? ילד שעבר לשילוב קיבל פחות, אבל הוא צריך לקבל יותר. קודם כל, לא רק הילד צריך לקבל יותר כי גם הכיתה צריכה לקבל יותר, גם המורה צריכה לקבל יותר משום שילד בשילוב יכולה להיות בעיה לכל הכיתה. צריך להבטיח שהשילוב יהיה שילוב וזה עולה פי שניים יותר כסף. היום זה הפוך.

מינינו עכשיו ועדה שמסיימת בעוד שבוע את העבודה. פרופסור מלכה מרגלית שנחשבת לאישיות הכי מוסמכת בענייני חינוך מיוחד עבדה על זה ארבעה חודשים, בשבוע הבא היא מגישה את המסקנות והמסקנות הן כמובן ברוח של שילוב כי כל אחד מבין שמוכרחים לשלב ילדים. אנחנו מבינים שמוכרחים לשלב ילדים מהטעם הפשוט, שהילדים ששולבו במספרים ניכרים מאוד הצליחו והם פתאום לא היו כבר כל כך ילדים של החינוך המיוחד.

שאלת לגבי עולים חדשים. התוכנית שהכנו לתלמידים מאתיופיה, זה אחד הסעיפים הבודדים במשרד החינוך שלא עבר השנה קיצוץ אלא להפך, קיבל תוספות. פנימיות היום, בספר התקציב לא כתוב ילדים מאתיופיה, אלא זה פנימיות יום, אבל מכיוון שזה לחלשים, אתה מקבל שיעור הרבה יותר ניכר של ילדים מאתיופיה ולא רק מאתיופיה אלא גם ממקומות מסוימים בחבר העמים, אבל ילדים חלשים בהיותם חלשים ואני לא נותן בהם סימנים. אני לא יודע מאיפה בדיוק הם באים, אבל הם נמצאים.

לגבי קציני ביקור סדיר, אחת התופעות שגילינו
וזה לא עלה די חזק, קרתה בפנימיות. בפנימיות יש תופעה מעניינת. הפנימייה מקבלת פר ראש את התקציב שלה. הילד עוזב את הפנימייה והולך הביתה, אבל לפנימייה אין אינטרס לדווח שהילד עזב אותה כי מורידים לה את התקציב ולכן מתמהמהים ויכולה לעבור חצי שנה עד שמדווחים על כך. קציני ביקור סדיר צריכים להופיע גם בפנימיות כדי שיראו שהילד עזב והלך הביתה וזאת בשעה שהפנימייה שותקת ונראה כאילו הילד ממשיך ללמוד בה.

תודה רבה לחבר הכנסת יוסי שריד. אני שוב רוצה
לומר שחבל שנעצרה עשייתך כי זכית בהרבה מאוד שבחים בגינה.

לצערי יש לי בעיה אמיתית של זמן, כי הוועדה שלנו כבר ישבה קודם על חוק קליטת עלייה ויחד עם הישיבה הנוכחית אנחנו יושבים כבר ארבע שעות. לפיכך אני רוצה לבדוק אפשרות שנקיים ישיבה נוספת ואולי נפרק אותה לכמה נושאי משנה. זאת אומרת, גם מבחינת מגשרים בין-תרבותיים לנושא הנשירה לחוד, לנושא עבריינות לחוד וכולי. היום משום שהישיבה הייתה צריכה להיות עם שר החינוך, למעשה העלינו את הכל בכפיפה אחת, אבל אנחנו נתחיל לפרק את הנושאים.

עשינו תחקיר די רציני לפני קיום הישיבה הזאת שעדיין לא בא לידי ביטוי, אבל ננסה לראות איך אחרי הישיבה הזאת נפרק את הנושא לגורמים ואולי גם אחר-כך נצליח לדאוג לתקציבים ולגישות הנכונות שזקוקות לשינוי.

אני אתייחס גם לדברי השר ואני אתחבר למה
שדובר עד שהוא הגיע.
ראויה להערכה הביקורת העצמית של השר ששופט את הדברים לאור ההצלחה הבלתי מספקת לדבריו. זאת אומרת, הוא איננו שבע רצון וזה בסדר, אבל יחד עם זאת אני חושב בכל-זאת צריכים להיות קצת אופטימיים למרות שהדיון לא ממוקד בנושא הזה. בכל זאת אנחנו לימדנו כמה מאות אלפי תלמידים עולים לכתוב, לימדנו אתם קצת ציונות והם השתלבו בצה"ל וכך הלאה. צריך להגדיר מה זאת הצלחה. האם עשרה אחוזי נשירה שבתוך כך יש ארבעים אחוז עבריינות – ניקח את הנתונים כפי שנמסרו כאן – זה קו אדום, האם זה קו אפור? ברור שצריך לצמצם את הדברים, אבל גם מניסיוני – ואני מפקח בשטח – אני יודע שבאופן אישי טיפלתי בתלמידים עולים מאתיופיה, למשל בחולון, חטיבת ביניים מסוימת וזה לא הלך, זה לא הולך ולא הצלחנו להחזיר את הילדים למערכת. יש מקרים שזה לא הולך ויכול להיות שצריך להשלים עם העובדה הזאת. צריך לנסות הכל אבל לא צריך להיות פסימיים בעניין הזה.

שתי הערות לגבי תלמידים אתיופיים ששולה דיברה עליהם. בימים אלה ממש, ואנחנו יושבים יחד עם שולה ודוד, קיימת ועדה מיוחדת לבדיקת יעילות וניצול שעות העזר לתלמידים עולים מאתיופיה בשיתוף עם מנהלת המחלקה להערכה דוקטור גילי שיף במשרד החינוך. אנחנו בהחלט מתלבשים על העניין הזה. כלומר, מתוך המשובים שאנחנו מקבלים – גם הוועדות הציבוריות למיניהן וגם מתוך ידיעות אחרות – אנחנו בהחלט נוקטים בצעדים ממשיים כדי לייעל את המשאבים הקיימים. זאת לא תמיד בעיה של משאבים. לא הייתי רוצה להטיל את מלוא האחריות לאי הצלחה רק על נושא של משאבים. אני מודה שאפשר להיות יותר יעיל ולהתארגן בצורה אחרת למרות שמשרד החינוך הוא גוף גדול, מסורבל, אבל צריך לעשות את זה.

ממש בימים אלה אנחנו יושבים עם מכללת לוינסקי על פתיחת קורסים למורים אתיופים. זאת אומרת, את התלמידים האתיופים ילמדו מורים אתיופים. זה ממש הופך לאופרציה ממשית. בשבוע הבא אנחנו נפגשים עם מנהל מכללת לוינסקי, עם רחלה שיפר, מנהלת המחלקה הממונה עלי, ואני מקווה שזו תהיה עליית מדרגה כפי שבעצם אנחנו עושים גם עם עולים מקווקז כשאנחנו מנסים להשיג מורים שהם מאותם אזורים. צריך להבין שעולים מקווקז או מבוכרה לפעמים באים לבתי-הספר בלי שהם יודעים מה זה שירותים.

לגבי מורים מברית-המועצות, ניסינו להכניס מורים שעלו מגרוזיה ללמד תלמידים עולים מגרוזיה, אבל לצערי עדיין אין מספיק מורים עם תעודות הוראה שמערכת החינוך יכולה לקבל אותם. מי שייתן לי, אני מתחייב עכשיו לשבץ אותו.

אנחנו נקיים ישיבה מיוחדת בנושא המורים
העולים, בין מהארצות השונות, בין הכשרת מורים עולים.

אני אומר בכותרות מה אנחנו בכל זאת עושים
שזה מביא לתשעים אחוז אי-נשירה והצלחה.

אבל עם הצלחה הזאת יש 700 אחוז עלייה בפשע.
על איזה הצלחה אתה מדבר? שעתיים וחצי אנחנו יושבים ועוד לא שמעתי מאף אחד מה צריך לעשות כדי למנוע את זה. מה צריך לעשות כדי להוריד את זה.

אני מדבר על מי שנמצא במערכת לעומת מי
שאיננו במערכת. מה קורה עם מי שאיננו במערכת – וכפי ששמענו כארבעים אחוז מהם ממלאים את התאים למיניהם שדובר עליהם – זו פרשה בפני עצמה שצריך לבדוק ולדון בה. אני לא יודע אם זה מנדט של משרד החינוך או של מישהו אחר, כי כבר כשהם נשרו, זה צריך להיות טיפול רב-מקצועי עם צוותים רב-מקצועיים. אני לא חושב שמשרד החינוך בעצמו יכול לטפל בזה. או סוג הפשיעה וכך הלאה. אפשר להבין שסוג הפשיעה הוא חמור יותר מאחר שמשפחות העולים נמצאות בסיכון גבוה, בגלל המעבר, בגלל הפערים, בגלל בעיות כלכליות. אני יכול לתת תשובות למערכת הפורמלית.

אני חשבתי שבישיבה הזאת אנחנו נשמע מה נעשה
ומה צריך להיעשות.

היו תנאים אובייקטיביים ולא הצלחנו. היה מצב
לא רגיל ששר חינוך לשעבר, שזה עתה סיים את תפקידו, הופיע בפני ועדה.

אנחנו מקיימים סמינרים ציוניים לכל התלמידים
העולים בשכבה י"א ו-י'. אנחנו מוציאים את כולם במסה לסמינר גשר. אנחנו מקיימים פרוייקטים לשילוב חברתי של תלמידים עולים, אחד מהם נקרא שלהבת, אחר מהם נקרא קשר. הארכנו את תקופת הזכאות לבחינות בגרות ייחודיות לעולים פלוס עשר נקודות בונוס לעשר שנים, מגיל 12 עד 22. לגבי הבחור שכתב לדוקטור קדמן, מר רונן בבת-ים, ישבתי אתו לפני שבוע על פרוייקט שנקרא "עולים על המסלול". אנחנו נותנים לתלמידים העולים חוגים עירוניים חינם ללא תשלום.

אלה בהחלט דברים טובים. נשמע בהזדמנות על
ההיקפים שלהם.

הייתי רוצה לראות במסקנות הוועדה היום
התייחסות לילדים נלווים שהם מנישואים ראשונים של זוג עולים. הייתי רוצה לראות במסקנות שחינוך ובית-ספר לא מהווה מקום לאפליה. אני מבקשת שהוועדה תפנה למשרד החינוך כדי לשנות את המצב. בסיעה שלי אני אספר את כל מה ששמענו היום ואני אבקש מראש הסיעה, יולי אדלשטיין, גם להביא הצעת חוק שתוכל לשנות את מצבם של הילדים האלה.

אני עוסקת בנושא של הורים ומשפחה והכנס
שחברת הכנסת סיפרה עליו הוא כנס שמועצת המנחות ארגנה. היום יש ששים מנחות עולות מוכשרות ומוסמכות כדי לעבוד בתחום המשפחה.

בתפיסה שלנו העבריינות, הפשיעה, הסמים וכל שאר המרעין בישין שהשר דיבר עליהם, מקורם אחד ויחיד, גם אצל העולים וגם אצל הישראלים הוותיקים. אנחנו מדברים על המשפחה והמציאות המשפחתית היום, המציאות הרופפת שישנה היום במשפחות, החולשה, חוסר האונים, אובדן הדרך והתחושות הקשות שיש להורים. בתוך העלייה הסיפור הזה מורכב פי כמה משום שזה הפרדוכס הטרגי של העלייה הזאת. העלייה הזאת היא עליית הורים, עולים מכריזים על עצמם שהם עלו בגלל הילדים. הדבר הראשון שהם מנושלים ממנו זה הילדים. הדבר הראשון שהם מנושלים ממנו זה הורותם.

במסגרת כמו שאנחנו מבינים אותה, מה שצריך לעשות זה טיפול שורש, במעבר ממשולש ההלם למשולש האהבה, כפי שאמר השר. צריך לעסוק בהעצמת ההורים וחיזוק המשפחות, צריך להציב מרכזים יישוביים להורים ולמשפחה במעבר תרבותי, צריך להוסיף מגשרים חינוכיים לבתי הספר שיגשרו בין המערכת החינוכית לבין המשפחות, צריכים מנחים מקצועיים מוסמכים מקרב העלייה הזאת שיודעים לעשות את אותו הגישור בין שם לכאן. אם רוצים באמת טיפול שורש, אז נכון שכל העולים הולכים לאולפנים ל500- שעות עברית במסגרת הטיפול של האגף לחינוך מבוגרים שאני חלק ממנו. ההצעה שלנו היא שהם לא צריכים ללמוד רק עברית – ואני בוודאי בעד לימוד השפה העברית – אלא צריכים ללמוד עוד כמה שפות שרלוונטיות למדינה הזאת כמו השפה ההורית, השפה המשפחתית והשפה החינוכית.

הבקשה שלנו היא – ואם מישהו הולך להרחיב את החוקים – עשרים שעות הנחיה לכל הורה עולה איך להיות הורה ומנהיג במדינת ישראל. אמר השוטר בירושלים כשאיזה ילד הרג ילד אחר, שאין לו שוטר לכל ילד. זה נכון, אין שוטר לכל ילד, אין גם קצין ביקור סדיר לכל ילד, אבל יש ברוך השם אימא ואבא לכל ילד או לפחות אחד מהם לכל ילד. בואו לא נעשה אותם יתומים. הורים ישנם וצריכים להעצים אותם.

אני חושבת שזו הדרך שאנחנו צריכים ללכת בה.
זה הדבר הבסיסי שצריכים לעשות.

זה מחייב את מערכת החינוך ואת מערכת הרווחה
לתפיסה תרבותית ומקצועית אחרת שיורדת מהבלעדיות של חינוך למחנכים, לשותפות עם הורים ועם קהילה. זה יורד מהבדידות של כל אחד ואחד לידידות שחייבים לעשות אותה. בעניין הזה אין דרך אחרת.

כפי שאמרתי במהלך הישיבה, אני מנסה לפרק את
הנושא כי הנושא שעלה היום הוא מאוד גדול. אחד הנושאים שנקיים בו דיון הוא נושא הגישור ונקדיש ישיבה לנושא המשפחה בקרב העולים.

אני מחזקת את דבריה של רינה. אנחנו נוטים
לקחת אחריות, וזה כולל גם את משרד העבודה והרווחה, ולמדינה הייתה באמת נטייה לקחת אחריות והיא שכחה את השותפים העיקריים, את ההורים. יישר כוח רינה ואנחנו מצטרפים.

אני חושבת שצריך לעבוד מערכתית. אין שום סיבה שכל משרד ומשרד יעבוד בנפרד. אני חושבת שכמו שהתחילו בפנימיות ובמועדוניות לעבוד בשיתוף בין משרד החינוך לבין משרד העבודה והרווחה, ככה גם צריך להרחיב את שיתופי הפעולה, כולל עם העמותות הקיימות. היום ישנן עמותות שמטפלות וצריך ליצור את השותפויות כי הטכנולוגיה קיימת. אני חושבת שתקציבים תמיד יש להוסיף למרות שקשה להאמין שיוסיפו, אבל אולי החידוש שצריך לעשות, ואולי דווקא מכאן זה יכול לצאת, זה באמת ליצור את השותפויות האמיתיות בין מערכות נותני השירותים ובין השותפים של המגזר השלישי, של העמותות, וכמובן השותף העיקרי שהם ההורים.

לי תמיד נראה שהפתרון היה צריך להימצא בתוך
כל קהילה. אני מאוד מעריכה את הפעילות של העמותות השונות. אז היה צריך לראות את משרדי הממשלה שפועלים ביחד פלוס ההורים, העמותות עם הרשות המקומית.

חלק ממה שחסר היום במערכת זה מה שעשתה
בזמנו אורה נמיר. היא נתנה פקודה שאמרה מלמעלה, מהמטה למחוז, לרמת השטח, צריכים לשתף פעולה והשדר הזה עבר כחוט השני. לצערי אין היום לא שר ולא מנכ"ל שבאמת נותן את ההנחיה הזו של שיתוף הפעולה. בסך הכל רובנו, אנשי המקצוע, מכירים אחד את השני אבל אין תקשי"רים שבאים ואומרים בבקשה לשתף פעולה וליצור איחוד. לא צריך כאן להמציא כל כך הרבה גלגלים כי הם קיימים. רובנו מכירים אחד את השני, אבל אנחנו מכירים גם את החוליים שלנו ויודעים שאנחנו לא מצליחים לשתף פעולה.

נראה לי שגם קצת מתעייפים. כל הזמן עומדים
בחוסר תקציב.

תקציב לא יינתן. הדוח הזה שנכתב
לראש-הממשלה, לא נראה לי שייתנו תקציב בגינו. אבל בתקציבים הקיימים האחריות שלנו היא לשתף פעולה.

אני רוצה לברך על הפעילות של "הפוך על הפוך".

אני אתחבר בדיוק לנושא של השותפויות. "הפוך
על הפוך" הוא פרוייקט של רשת, מרכזי מידע וייעוץ לנוער בסגנון של בית קפה, שזאת שותפות בין ארגונית בין השירותים השונים שעוסקים בנוער.

אחד הדברים המרכזיים שאני רוצה להתייחס אליהם זה נושא של שירותי מניעה. כל הדברים שהוזכרו כאן היום, ואני יכולה להוסיף מתוך קולם של הילדים מהשטח, באמת איזושהי פעולת מניעה כפתרון וזה עוד לפני שהם מגיעים לשלב של העבריינות, של הרחוב, של ההידרדרות. רגע אחד לפני, גם לשם להשקיע את המשאבים ואת ההתייחסות שזה אחת המטרות של פרוייקט "הפוך על הפוך".

בנוסף לזה הגדרה לגבי הנושא של המניעה. אחד הדברים שאנחנו שומעים יותר ויותר מילדים ומבני נוער, בעיקר מבני נוער עולים, הוא שלפעמים הם יושבים בכיתה והם נמצאים בבית-הספר והם לא נושרים, אבל או שהם לא מרוכזים ולא מבינים, לפעמים זה השפה ולפעמים זה העניין. זאת אומרת, הם שם ולא שם. זה בדיוק המושג שחיים דיבר עליו קודם, של הנשירה הסמויה. יש איזשהו ניתוק.

עוד אספקט אחר למה שהוזכר כאן, לנושא של הניתוק, שחבר הכנסת יוסי שריד הזכיר קודם, הנושא של השייכות החברתית, של החיבור בין בני הנוער השונים יוצאי אתיופיה, יוצאי ברית-המועצות וותיקים ישראלים, איזו איבה, איזו שנאה, איזה חיכוכים מדהימים ומזעזעים יש ביניהם. אני חושבת שאם דיברנו על שילוב של בני נוער בכיתות רגילות, לדעתי השילוב הזה חייב לבוא גם לידי ביטוי בפעולות המניעה. צריכה להיות איזושהי אינטגרציה. לדוגמה ב"הפוך על הפוך" אלה שירותים שניתנים לכלל בני הנוער ביחד, איזשהו מקום למפגש, לדיון משותף בכל הבעיות וההתמודדויות שמעסיקות בני נוער ולאו דווקא בצורה סלקטיבית.

בכמה מקומות אתם פועלים?

היום תשעה כשיש עוד 42 שממתינים ומעונינים
להצטרף. השילוב של בני נוער ביחד, עדיין יש את ההתייחסות הייחודית והתרבותית, שזה הנושא של הגישור התרבותי שגם מאוד נשמח להשתתף בדיון הזה, שזה כרגע עומד בסימן קיצוץ. זה התחיל בתמיכה של משרד הקליטה אבל לא ברור איך זה ממשיך. יש לזה משמעות אדירה. אין שום יעילות בחיבור הזה אם אין גם את ההתייחסות הייחודית.

אנחנו מקבלים נתונים מנתונים שונים. גם כאן
במסגרת הדיון התמקדנו בעיקר בנשירה, על הגורמים לנשירה, הפתרונות במידה ויש והכל היה באמת על קצה המזלג. הייתי אומרת שאבות העבריינות היא הנשירה. מי שנמצא במערכת שונה ממי שנשר מן המערכת ואז הדרך לעבריינות היא קצרה מאוד.

אני מבקשת לשמוע את סוזי בן-ברוך מהמשרד לביטחון פנים שתאמר לנו אם יש לכם איזה מענה לנושא הזה.

נתקלתי בשופטת נוער שסיפרה לי שלמעשה לנערות עברייניות אין שום מסגרת. אנחנו נמצאים במדינת ישראל ואין שום מסגרת לנערות עברייניות ואני מבקשת גם את התייחסותך לכך.

קודם כל, לגבי נתונים, אני מאוד מבקשת שהגורם
היחיד שייתן נתונים לוועדות תהיה משטרת ישראל, אלא אם כן אנחנו מעבירים את הנתונים, כמו שעשינו הפעם, בשיתוף משרד העבודה והרווחה, ושלא ייזרקו כאן נתונים שאומרים ארבעים אחוז, חמישים אחוז, 700 אחוז. נא להיזהר.

הנתון המדויק, נכון לשנת 1999, הוא שאחוז הקטינים והקטינות – הרבה פחות קטינות – שמעורבים בפלילים, ואני מאוד נזהרת כי הם מעורבים בפלילים ולא עבריינים, מסך כל עבירות הנוער היה 18.6 אחוזים. בואו ניצמד לנתון הזה עד סוף שנת 2000 ואז נעדכן אתכם בנתון החדש. 18.6 אחוזים מסך כל עבירות הנוער במדינת ישראל מבוצע על-ידי נוער עולה ולא ארבעים אחוזים ולא 25 אחוזים. חשוב מאוד לדייק משום שאם אנחנו לא רוצים ליצור סטיגמה, אז בואו לא נעשה את זה כאן במשכן הזה.

אנחנו נערכנו במהלך השנתיים האחרונות באופן מאוד מסיבי לגבי נוער עולה. אני רוצה לבשר ל"הפוך על הפוך" ולנציגת משרד העבודה שמדור נוער באגף החקירות במשטרת ישראל הוביל מהלך שהוא כבר קיים במחוז הדרומי של משטרת ישראל, מקומות כמו אשדוד, אשקלון, באר-שבע, העיר ערד מובילה את המהלך הזה, והמודל נקרא מודל משולב. לשמחתי חבר הכנסת דני נווה, בוועדה לקידום מעמד הילד, נטל את המסמכים האלה מידינו והוביל את המהלך הזה כהצעת חוק שכבר עברה קריאה שלישית ועיקרה של הצעת החוק היא שכל ראש רשות – זה ייכנס לפקודת העיריות – במדינת ישראל יחויב בהקמת ועדה שתקיף את כל הגורמים שעוסקים בנוער, כולל הגורמים הוולנטריים. זה כבר מיושם במחוז הדרומי, זה מיושם מאוד יפה בעיר ערד כבר במשך שנתיים ואחוזי ההצלחה הם גבוהים מאוד והם הוכיחו אפילו שיש ירידה בעקומת הפשיעה של הנוער כולל מעורבות של נוער עולה, ובערד יש 27 אלף עולים מתוך 45 אלף אזרחים. כדאי שתדעו את הנושא הזה. לכן כל נושא איגום המשאבים כבר יהיה פועל לוואי של חקיקה.

לגבי הנתונים אמרתי את מה אמרתי. כשראינו שאלה הם הנתונים, על-מנת שלא ימשיכו הנתונים לעלות, קבענו תפקיד שנקרא עובד מניעה. בכל תחנת משטרה היום יש עובד מניעה. רובם של עובדי המניעה במשטרת ישראל הם עובדים סוציאלים או בוגרי מדעי ההתנהגות כאשר אותו עובד מניעה הוא למעשה שר חוץ של יחידת הנוער. מצאנו את עצמנו מוקפים ומוצפים בילדים משוטטים ברחובות, כמובן נוער עולה גם כן. מצאנו את עצמנו מנסים לאתר הורים במסגרת המניעה ויש קושי אמיתי לאתר הורים בקרב נוער עולה, יש קושי אמיתי לקבל שיתוף פעולה בקרב נוער עולה וזה בגלל המרחקים. דיברו כאן על פנימיות, ילדים נמצאים בפנימיות מחוץ לבית, ההורה חושב שהילד בפנימייה, הפנימייה לא מדווחת והתוצאה היא שהילדים האלה משוטטים בעיקר בתחנה המרכזית בתל-אביב. התוצאה היא אנחנו נעזרים ב"הפוך על הפוך" ובעמותת על"ם.

אנחנו נמצאים בקשרים הדוקים עם העמותות הציבוריות. ההוסטל של מריומה עומד לקבל גיבוי של משרד העבודה והרווחה כאשר עד עכשיו הוא היה מאוד וולנטרי. אנחנו מאוד נעזרים בזה כמשטרה משום שגורמי הרווחה נמצאים על סף קריסה. אני לא מחדשת כאן כלום לאף אחד. כמו שאין מספיק קציני ביקור סדיר, אין גם מספיק עובדי רווחה שיטפלו בילדים האלה, שיעזרו בשיקום ואנחנו מוצאים את עצמנו עם עובדי המניעה מוצפים בעבודה, אבל למעשה אין לנו לאן להפנות להמשך טיפול וכך התחברנו עם הגורמים הוולנטריים.

אני מאוד מקווה שכל ראשי הרשויות יאמצו את השיטה הזאת של הוועדות האלה ותהיה תת-ועדה בנושא נוער עולה. היתרון של תת-ועדה שהיא מאגדת את כל הגורמים שעוסקים בנוער עולה ואז הם באים עם תוכניות.

אגב, אנחנו בדקנו בשטח תוכניות לנוער עולה ומצאנו תוכניות יפהפיות. מצאנו יוזמות מקומיות ברוכות כאשר רובן נתקעות מחוסר תקציב ואני מניחה ששוב לא חידשתי לכם כלום.

לכן הנושא של איגום משאבים ודאי יפתור חלק מהבעיות האלה. אותו עובד מניעה מתחבר גם לכל הגורמים שעוסקים בנוער עולה. אנחנו הקמנו לאחרונה מה שנקרא מחנות קיץ במסגרת המשטרה, מחנות קיץ לנוער עולה ונוער ותיק והשנה יתקיימו שלושה כאלה כאשר בשנה עברה התקיימו שני מחנות כאלה.

זה נוער שנתפס באיזושהי עבירה?

לא. אני מדברת על עובדי המניעה שהם לא
מטפלים רק בנוער שנכנס למעגל הפלילי. אני מדברת על כך שאיתרנו מספר ילדים משוטטים וקשה לאתר את ההורים או שההורים עובדים. אני מדברת על נוער משוטט, נוער מנותק, לאו דווקא נוער שנכנס למעגל הפלילי או שהוא נכנס והוא רק בתחילת דרכו ואפשר עדיין לשלוף אותו. את זה עושה עובד המניעה. התקציב שלנו הוא בשיתוף עם כל העמותות שמוכנות להיכנס לזה, כאשר בעצם מי שמארגן את המחנה זה אגף קהילה ומשמר אזרחי במשטרה ביחד עם קידום נוער. זה מאוד מוצלח. בשנה שעברה היו שני מחנות שהצליחו מאוד והיו לזה הדים מאוד חיוביים.

זה בשוליים.

זה בשוליים. לגבי נוער עולה עבריין, ההנחיות
שלנו לגבי עולים חדשים בכלל לנסות לאתר את ההורים או לפחות אם לא הורים, מישהו מהמשפחה. לשתף אותם בחומרת העבירה שעשה הקטין. אגב, העבירה הדומיננטית בקרב נוער עולה היא לא אלימות ולא סמים אלא רכוש וזה מאוד מובן מאליו בגלל החסכים.

בזמנו דיברנו וקיימנו ישיבות בנושא של משטרה
ועולים חדשים. יש לכם מספיק שוטרי קהילה שהם דוברים רוסית או אמהרית?

לא, אין לנו מספיק. מאוד היינו רוצים לגייס גם
קווקזים לשירות המשטרה. יש לנו בעיה מאוד רצינית ואנחנו לא מצליחים. כן הצלחנו לגייס שוטרים אתיופים, עובדי נוער אתיופים, ומחבר העמים. הצלחנו גם על-ידי זה שהורדנו את רף הגיוס למשטרת ישראל. העירו כאן משהו לגבי הפסיכומטרי ואנחנו הורדנו את רף הפסיכומטרי שלנו כי לא הוגן לתת להם את רף הפסיכומטרי שנותנים לוותיקים. אני חייבת לציין שהם עושים עבודה נפלאה ונהדרת ומסייעים לנו מאוד.

אנחנו גם הקמנו במסגרת המשמר האזרחי יחידת מתורגמנים וזה דבר חדש שפועל מאוד יפה. מדובר במתורגמנים שרובם סטודנטים באוניברסיטאות, גם כן אתיופים ומחבר העמים, שמסייעים לנו בתרגום. קיבלנו אישור מהיועץ המשפטי להשתמש בהם לתרגום בעבודת חקירה, כי גם זה נדרש.

בסך הכל נעשית עבודה מאוד מקיפה במשטרת ישראל בנושא נוער עולה. אנחנו מאמינים, ואני לא מחדשת, שככל שנשקיע במניעה, ככה נצליח לחסוך הרבה מאוד כסף בנושא האכיפה והטיפול והשיקום שהוא באמת צולע בגלל מחסור במשאבים.

אני מאוד מודה לכם.



הישיבה ננעלה בשעה 14:45