האבטלה בקרב עולי אתיופיה

1
וועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
1.11.99

פרוטוקולים/ועדת קליטה/1474
ירושלים, ד' בתשרי, תשס"א
3 באוקטובר, 2000

הכנסת החמש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שני



פרוטוקול מס' 15
מישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
יום שני, כ"ב חשוון התש"ס (1 בנובמבר 1999), שעה 12:00

חברי הוועדה: נעמי בלומנטל, היו"ר


גנדי ריגר

אלי ישי - שר העבודה והרווחה

עדי אלדר - ראש עירית כרמיאל, יושב ראש מרכז השלטון
המקומי

מנחם אריאב - ראש עיריית נצרת עילית, יושב ראש ועדת
קליטה, מרכז השלטון המקומי

שוקי פורר - ראש עיריית רחובות

ליאור קצב - ראש עיריית קריית מלאכי

אפרים ברנס - סגן ראש המועצה האזורית באר טוביה

בוריס בורוכוב - סגן ראש העיר, קריית מלאכי

משה דימרי - מנכ"ל שרות התעסוקה, משרד העבודה והרווחה
יוסי פרחי - מנהל האגף להכשרה מקצועית, משרד העבודה
והרווחה

יעקב ברודר - ממלא מקום ראש מנהלת חצרות יסף

יוסי סולימני - חבר מועצת העיר, קריית מלאכי

עדנה הירשמן – פרי - מרכז השלטון המקומי
קלרה פלדמן - רכזת ועדת עבודה, מרכז השלטון המקומי
דליה לב-שדה - מנהלת המחלקה לעבודה קהילתית לקליטת
עלייה, משרד העבודה והרווחה

שמעון סלומון - עוזר השר, משרד החינוך והתרבות
רחלה שיפר - ממונה על תחום קליטת עלייה, משרד החינוך
והתרבות
אבי פרץ - האגף להכשרת מבוגרים, משרד החינוך והתרבות

גלית לביא - המשרד לקליטת העלייה
דב אוחיון - המשרד לקליטת העלייה
דוד טדסה - רכז תעסוקה ארצי של עולי אתיופיה, המשרד
לקליטת העלייה

עמיחי כץ - רפרנט אגף התקציבים, משרד האוצר

אופירה רובינשטיין - סגנית מנהלת האגף לשירותים חברתיים, עיריית
רחובות
חן סוריא - סגן מפקד משטרת רחובות
יעקב אליאס - אגף שירותי הרווחה, עיריית רחובות
מנגיסטו מגיב - עיריית רחובות

סמי כהן - ועדת הרווחה, המועצה האזורית באר טוביה

זלמן וולף - קריית מלאכי

אורנה ורקוביצקי - מנהלת תחום גמלאות, המוסד לביטוח לאומי אסתר טולדנו - מינהל המחקר, המוסד לביטוח לאומי

פרופסור ז'אק חביב - מנהל, מכון ברוקדייל, הג'וינט
מתי אליאס - מכון ברוקדייל, הג'וינט
שאולי דריטר - ראש התחום ליזמות ופיתוח עסקים קטנים, מכון
ברוקדייל, הג'וינט

משה באטה - מנהל, איחוד הארגונים של עולי אתיופיה
אברהם ירדאי - גזבר, איחוד הארגונים של עולי אתיופיה

ד"ר ברוך אייל - המועצה הציבורית למען יהודי ברית המועצות
לשעבר

יואב הס - רכז לובי, האגודה הישראלית למען יהודי
אתיופיה

שמואל דוד - יועץ לובי, ארגון שתי"ל

יונה רדא - חבר ועד ההוסטלים הארצי

חיה שלו

וילמה מאור

דרורה רשף

א. האבטלה בקרב עולי אתיופיה –
דיון בהצעה לסדר היום של חברי הכנסת גנדי ריגר (670), אמנון כהן (638).
ב. דיון בממצאים החמורים שפורסמו על ידי מרכז השלטון המקומי, המצביעים על
כ – 80% אבטלה בקרב העולים מאתיופיה – בהשתתפות שר העבודה והרווחה,


א. האבטלה בקרב עולי אתיופיה –
דיון בהצעה לסדר היום של חברי הכנסת גנדי ריגר (670), אמנון כהן (638).
ב. דיון בממצאים החמורים שפורסמו על ידי מרכז השלטון המקומי, המצביעים על
כ – 80% אבטלה בקרב העולים מאתיופיה – בהשתתפות שר העבודה והרווחה,
חבר הכנסת אלי ישי.
_________________________________________________________

בוקר טוב. צהרים טובים. אנחנו הזמנו את שר העבודה והרווחה, חבר הכנסת אלי ישי, בקשר להרבה מאד נושאים, אבל אולי הנושא הבוער ביותר היום זה בעיית האבטלה. אגב, אתמול היינו בדימונה והמצב קשה מאד בכל רחבי הארץ. אף אחד לא בדיוק אשם בזה, אבל אנחנו בהחלט רוצים למצוא בכל זאת דרכים להתקדם קצת, כדי שתהיה פחות אבטלה. נמצא אתנו גם יושב ראש מרכז השלטון המקומי, מר עדי אלדר, ראש העיר נצרת עילית שהוא גם האחראי על נושא הקליטה בשלטון המקומי, מר מנחם אריאב, ראש עיריית רחובות מר שוקי פורר, שאנחנו שומעים בעירו שוב ושוב במיוחד את הבעיות בקרב עולי אתיופיה - ככה נדמה לי שברחובות אין כמעט בעיות - יש לכם גם מעט עולי תימן שטיפלנו בהם ויש לנו גם איזו שכונה שם שאנחנו מטפלים בה, אבל הבעיות הן בעיקר בקרב שכונה מסוימת ברחובות וכבר היינו שם בסיור. ראש עיריית קריית מלאכי, מר ליאור קצב, שנשאר בכותרות, לא כי הוא רוצה להיות בכותרות. אני בטוחה שאתה כבר חולם לרדת מן הכותרות ובלבד שקרית מלאכי תהפוך לעיר משגשגת ובוא נהיה אופטימים שאמנם כך יהיה.

הישיבה היום מתמקדת בממצאים חמורים שפורסמו על ידי מרכז השלטון המקומי והצביעו על אחוז מדהים של אבטלה בקרב עולים מאתיופיה. אגב, היסב את תשומת לבי מכון ברוקדייל – מי נמצא כאן ממכון ברוקדייל? פרופסור ז'אק חביב, המומחה הגדול – לכך שהנתונים לא מדויקים כי יש טעות סטטיסטית. אתה תוכל להסביר לאחר מכן מהי ואני מבינה שזו טעות גדולה מאד. לפי מחקר שנעשה לא מזמן דרך מכון ברוקדייל לשנת 1998, שחקר את אותו נושא לגבי הורים של נערים המטופלים מקרב הקהילה, הנתונים היו שונים ואני משערת שגם לכם, משרד העבודה והרווחה, ומר דימרי, שממונה על הנושא במשרד העבודה והרווחה, יש נתונים אחרים ממה שהתפרסמו.

זה לא יעשה את התמונה וורודה כל כך, אבל לפחות שיהיה בפרופורציה הנכונה.

בדיוק. הוא שרציתי לומר, שלעומת נתון של 77% של אבטלה בקרב העולים מאתיופיה, התמונה לא תהיה כל כך שחורה, אבל הייתי אומרת שהיא אפור כהה מאד. המצב הוא רע מאד. אני אסיים בזה את דברי כי כולם, הייתי אומרת, ממהרים ולכן אני אתן את רשות הדיבור כמובן, לשר, ליושב ראש מרכז השלטון המקומי, לראשי הרשויות קודם לכן ובוודאי לחבר הכנסת גנדי ריגר. אבל נצטרך מאד להצטמצם. אנא תצטמצמו בדבריכם כדי שנוכל להספיק את המירב. מתוך הפעילות הענפה מאד של הועדה, גם בתוך השטח, הייתי רוצה לומר שברור שיש שתי בעיות עיקריות שמתקשרות לעלייה בכלל. האחת היא דיור, שזה לא הקטע שלכם, אם כי כל הנושא של שיקום שכונות מתחבר אליכם והוא משמעותי ביותר והנושא השני הוא אבטלה. הכשרה מקצועית ואבטלה. אין מה לדבר: אם היינו פותרים, לא בקלי קלות, אבל אם היינו פותרים את שתי הבעיות האלה, גמרנו כמעט את הבעיות של העלייה בארץ. כי יש לנו עלייה מצוינת, עולים מצוינים, ומאד התקדמנו בזכות העלייה הזאת, אבל אנחנו חייבים גם לענות למצוקות שקיימות.

אז בבקשה. אולי, כבוד השר, תהיה אתה ראשון הדוברים, אם אתה רוצה? כמה דברי הקדמה לפני שאתה שומע את השטח או אתה מעדיף לשמוע קודם?

אני מעדיף לשמוע קודם כל את הצוות של המשרד, את מנכ"ל שרות התעסוקה ואת מנהל האגף ולאחר מכן אני אוכל להתייחס.

בסדר גמור. מר עדי אלדר, אתה תהיה ראשון הדוברים. תיתן לנו את התמונה שמצטיירת בשלטון המקומי ואתם תשיבו על כך.

רבותי, אנחנו, ראשי הרשויות, פשוט חושבים שאי אפשר לטאטא בעיות מתחת לשטיח. זה לא הולך. אם אנחנו באים ואומרים שלא קיימת בעיה בקליטת העדה האתיופית במדינת ישראל, אנחנו נעשה שקר בנפשנו. הבעיה שרירה וקיימת. אני, גברתי היושבת ראש, לא צובע את זה בשום צבע. אני אומר לך כיושבת ראש הועדה: אני שמח שאת מקיימת ישיבה כזו בהשתתפות שר העבודה והרווחה, שאני בטוח שהוא נותן משקל רב לנושא הקליטה. כי נושא קליטה הוא לא בתחום של משרד אחד בלבד. אם היינו רוצים לעשות פה באמת דיון יסודי על העדה האתיופית, היה צריך להיות פה שר החינוך, כי זה קשור לחינוך, היתה צריכה להיות פה שרת הקליטה. אני יכול להצביע על שורה של משרדים שכל אחד בתחום שלו נוגע בנושא קליטת העדה האתיופית.

לעצם העניין, הויכוח הוא לא אם אנחנו צודקים באחוז זה או אחר. לנו היו נתונים שקיבלנו אותם דווקא ממקור ממשלתי ואני אמרתי שעם הנתונים האלה אנחנו צריכים לצאת ולשים את הבעיה על השולחן. יושבים פה ראשי ערים, במיוחד ליאור קצב מקריית מלאכי. אולי אחר כך הוא ידבר ויצביע על בעיות שונות במה שאנחנו צריכים לעשות בקליטת העדה האתיופית.

אולי כמי שבעצמו גדל במעברה במדינת ישראל בילדותו וחווה, כילד, את כל הקליטה של משפחתו והעדה שלי במדינה בשנת 1951, אני רגיש לעניין. אני חושב שהמדינה לא עושה מספיק לנושא קליטת העדה האתיופית במדינת ישראל.

נתחיל קודם כל בתחום החינוך. זה נושא היסטורי. היו צריכים לאשר לפתוח את החינוך על כל זרמיו בפני העדה. לאו דווקא לכוון אותם לזרם מסוים, אלא לבוא ולהגיד: כל אחד לפי רצונו. זה מבחינת האינטגרציה של העניין, כי כתוצאה מהחינוך נוצרו בתי ספר שרוב התלמידים בם היו מבני העדה האתיופית. אז איזו אינטגרציה אנחנו יכולים לעשות, אם בתחום הבסיסי של הקליטה עושים בעצם איזו שהיא הפרדה מוסווית.

עוד לפני שהייתי ראש עיר, כמנהל מחלקת חינוך של כרמיאל, ניסיתי להלחם בתופעה הזו ודווקא חשבתי שטוב לפזר אותם. זה כמו שבזמנו ניסו לעשות לנו כיתות מיוחדות, בשנות החמישים, לעדות המזרח. אני בא ואומר, צריך ללמוד מהשגיאות שעשו אתנו. קודם כל בתחום החינוך ואני יכול להמשיך בזה.

תחום שני הוא תחום העבודה. בתחום זה היה צריך – וזה אני אומר לשר העבודה והרווחה. אולי אתם עושים את זה ואנחנו לא יודעים – ליצור בבתי הספר, בהכשרות המקצועיות, מגוון גדול של מקצועות לבני העדה. אולי אפילו בקורסים יותר ארוכים ממה שמקובל. אם אנחנו באים ואומרים שקורס מסוים הוא חצי שנה, לתת לבני העדה אפשרות לשבת שם שנה ולעשות אפילו מכינה לקורס. זה כן ייתן להם כלים להתמודד אחר כך, כי ההתמודדות שלהם, מול, למשל, העלייה מברית המועצות היא לא התמודדות שווה. כולנו יודעים שזו לא התמודדות שווה. לכן צריך לטפח פה את העדה. לתת יותר. להכניס אותם למעגל העבודה בצורה יותר רכה ממה שקורה היום.

יש עוד שורה של נושאים. אולי תוך כדי דיון אני אוסיף. אני רוצה לסיים בדבר אחד. העדה האתיופית לא מפוזרת כהלכה במדינת ישראל. כי מה שקורה, מפנים אותם או מכוונים אותם דווקא ליישובי מצוקה. אם אנחנו – ואני מקווה שליאור קצב ירשה לי. אתה מרשה לי? – לוקחים ישוב כמו קריית מלאכי, שהוא בעצמו נמצא בהתמודדות על עצם קיום היישוב ומעמיסים עליו באחוזים ניכרים מבני העדה, שלדעתי היו צריכים להיקלט בהרצליה, ברעננה, במקומות מבוססים דווקא. למה שולחים אותם דווקא לעיירות הפיתוח בקצוות, ששם ממילא יש בעיות מקומיות? היה צריך ללכת מראש ולומר: בני העדה יקלטו בישובים חזקים במדינת ישראל. שהיישוב ייקח על עצמו את הקליטה שלהם ולא להעמיס על יישובי פריפריה את הקליטה של העדה. אנחנו גם רואים – נושא הקרוונים. אני חושב, תקנו אותי אם אני טועה, שהם היחידים היום שיושבים בקרוונים. אני לא מכיר עוד עדות שיושבות היום בקרוונים במדינת ישראל. למה העדה האתיופית יושבת עדיין בקרוונים? למה לא פותרים את הבעיות האלה? צריך לעשות פה, רבותי, תוכנית כוללת, גם ממשלתית וגם עירונית. גם עם הרשויות המקומיות. לבוא ולבנות תכנית. אני אשמח שאת, חברת הכנסת בלומנטל, כיושבת ראש ועדת העלייה והקליטה, תיקחי על עצמך את הנושא ותובילי כמה משרדים ביחד. לבד עם משרד מסוים זה לא ילך. תודה בשלב זה.

תודה רבה. אני מוכרחה לומר לכם, לשבח את הוועדה בהקשר של מה שאמרת – אני אומר את זה בשני משפטים – בעבר, רצו להביא את בני הפאלאש מורה לבת חצור. נמצא כאן ויכול להעיד סגן יושב ראש המועצה של באר טוביה. אנחנו כאן בועדה יצאנו בצורה נחרצת. התחילו כבר לסדר את האתר לקראת עולי הפאלאש מורה שעמדו להגיע ואנחנו יצאנו בצורה נחרצת בועדה נגד זה. אני אמרתי אישית, אני לא אתן לאף עולה חדש שמגיע עכשיו מאתיופיה להגיע לבת חצור. הישובים בסביבה, קריית מלאכי, גדרה, יבנה, פשוט עמוסים והעולים שיושבים שם אומרים: אנחנו לא יכולים לקלוט יותר מבני העדה. כל מקומות העבודה, המעטים שבקושי היו, גם הם היו תפוסים. כתוצאה מהפעילות שלנו – חשוב שתדעו שבכל זאת גם לוועדת כנסת יש שיניים – העולים האלה עברו בחלקם ליש"ע ובחלקם לגבעת המטוס, שזו היתה הפעם הראשונה שירושלים קלטה עולים מבני אתיופיה. גם שם יש היום הרבה בעיות קשות, אבל עיריית ירושלים חזקה מספיק כדי להתמודד אתן. אני בהחלט מסכימה לקו שלך ואנחנו נמשיך בכוחות משותפים להוביל אותו.

הייתי מבקשת מראש עיריית רחובות, מר שוקי פורר, לדבר. בבקשה.

תודה רבה. אני חושב שעדי אלדר התחיל בצורה יפה מאד ודיבר על שנות החמישים ועל ראשית המדינה הזאת. אסור לנו לשכוח שאנחנו נועדנו ונולדנו במדינה הזאת לקלוט עלייה. זה יסוד קיומה של המדינה הזאת. את זה שוכחים לפעמים. אנחנו חייבים לעשות מאמצים מוגברים בנושא קליטת עליית אתיופיה. אם לא נעשה את זה, אין מה להחביא מתחת לשטיח, מר אלדר. הבעיה צצה. הפשיעה גוברת. אנחנו מגיעים למספרים לא יאומנו בנושא פשיעה. יושב פה סגן מפקד משטרת רחובות. הוא יכול לספר לכם על חבורות פשע ועל פושעים בני שמונה ותשע שמסתובבים ברחובות רחובות ובקניונים ועוסקים בשוד. אני מזהיר את כולנו. אם לא ניקח את זה ברצינות רבה מאד, אנחנו עלולים לעמוד מול בעיה שלא נדע איך להתמודד אתה.

בעיית התעסוקה שאנחנו מדברים בה היום, היא חשובה ביותר. היא חלק מהבעיה, אני מסכים עם מר אלדר. הפתרון הוא פתרון כולל. אבל בעיית התעסוקה היא מאד מאד חמורה. אחוזי אי התעסוקה בקרב עולי אתיופיה, הם גבוהים ביותר. מבהילים. אב שאינו עובד במשפחה, אף אחד אינו עובד במשפחה. אני לא מדבר על ההשפעה על מבנה המשפחה האתיופית, על השבר הנורא במשפחה האתיופית שקרה כתוצאה מזה שהאב אינו עובד, הפרנסה עוברת לילדים והילד הופך להיות הגורם הדומיננטי במשפחה. זה שבר אדיר, שגורם להרבה מאד בעיות. אבל בנושא התעסוקה אנחנו חייבים לעשות מאמץ מיוחד במקביל לנושא החינוך.

אני רוצה לומר לכם, רחובות אמנם נחשבת למקום חזק – עדי דיבר על ישובים חזקים וישובים חלשים – אבל כאשר מביאים מאות רבות של משפחות ומשכנים אותם בשכונה אחת, השכונה הזאת הופכת להיות שכונה אתיופית לחלוטין וזה מה שקרה בקריית משה ברחובות. ברחובות יש היום למעלה מ 1200 משפחות אתיופיות. למעלה מ 50% מהם בשכונה אחת, שכונת קריית משה. אומרת לי יושבת ראש הוועדה, תדבר דברים קונקרטים. תבקש דברים קונקרטים. השר הוא בעל אוזן קשובה. הוא יסייע. אני אינני יודע ממה להתחיל, אדוני השר. אינני יודע ממה להתחיל. אני אולי אומר משהו באופן כללי.

יכול להיות שאני אוכל לעזור לך.

רחובות הגישה בקשה שנתמכה על ידי שר הבינוי והשיכון, לכלול את קריית משה בפרוייקט שיקום השכונות. הנושא הזה עומד לעלות על שולחן הממשלה. אני מבקש מאד את עזרתך, אדוני השר.

זה יבוא לממשלה?

כן. זה אמור לבוא.

קיבלת ארבע אצבעות בממשלה.

תודה. אני לא מדבר על תקציבים גדולים, אבל נושא שיקום השכונות נותן ריכוז של מאמץ אינטגרטיבי, מכל מיני מקומות, תיעול המאמצים לתוך נושא השכונה.

בנושא התעסוקה אני חושב שצריך לחשוב על פתרונות לא שגרתיים. אני לא מתבייש לחזור לעבודות יזומות. אין לנו דרך אחרת. בנושא ההעסקה של עולי אתיופיה היותר מבוגרים, צריך לחשוב על עבודות יזומות. צריך לחשוב על תמיכה וסיוע למקומות תעסוקה שיעסיקו עובדים מעולי אתיופיה. לתת מענקים, לתת תמריץ, למי שיעסיק עולים, כדי שנוכל להתקדם בנושא התעסוקה.

בנושא החינוך וההכשרה המקצועית, אני חושב שצריך לשים דגש. אנחנו ברחובות פועלים בנושא של הכשרה מקצועית. יש לנו כמה כיתות של יוצאי אתיופיה שפועלות, בעזרת משרד העבודה והרווחה, בנושא של הכשרה מקצועית. צריך להגביר את זה. התוצאות הן נפלאות. זאת הדרך: חינוך, עבודה ופתיחת הדלתות של כל תושבי העיר. רחובות נרתמה כולה כדי לקלוט את יהודי אתיופיה.

תודה רבה. אני רוצה לומר דבר אחד. ראש העיר מר פורר דיבר על עלייה בפשיעה, אפילו בקרב ילדים מבני העדה. חשוב שנאמר דבר אחד. אצל העולים מאתיופיה, בארץ מוצאם, באתיופיה, לא היתה שום פשיעה. זה הכל אשמה שלנו. המשפחות מתביישות. היו כאן דיונים של אנשים מבני העדה עם המשטרה, למשל. כשילד מהעדה האתיופית מוזמן למשטרה, או כשיש ולו חקירה ראשונית, ההורים מנדים אותו מן הבית, כי הם כל כך מתביישים. כמו שעשינו טעויות, שבתי הסוהר היום מלאים 90% מבני עדות המזרח. זאת בושה שלנו. אנחנו צריכים לעשות את הכל כדי שזה לא יקרה עוד פעם. זו טעות איומה. אסור בשום אופן שזה יקרה. אמר ראש העיר שוקי פורר שיש עלייה בפשיעה בקרב הילדים שמסתובבים בקניון ובמקומות שונים – אני יודעת את זה – ומתחילים לגנוב כי אין להם מה לאכול וכי האבא לא עובד. אנחנו צריכים לעשות את הכל כדי שתפסק התופעה הזאת. זאת אשמתנו. זאת לא אשמתם.

אני רוצה עוד משפט אחד, ברשותך. באותה רוח דברים שאת אומרת. יש לזה שני צדדים, גם חיובי וגם שלילי. את אומרת שאין פשיעה ואת הפשיעה הם לומדים פה. זה נכון. מצד שני, אני רוצה לומר לכם שיש ברחובות, בשכונה הזאת, גני ילדים שהם כולם מאוכלסים על ידי ילדים אתיופים. הילדים האלה, שהם בני שלוש ארבע, מקבלים את התנאים הבסיסיים של הילדים הישראלים. זה אותו ילד, עם אותה רמת התפתחות. עם אותם הישגים, עם אותה התנהגות. הבסיס הוא שווה. אם ניתן להם את הסיכוי והכלים, הם יגיעו בדיוק לאן שילדים של ישראלים וותיקים הגיעו. אין לי שום ספק.

אבל למה לאפשר, בעיר שלך, למה לאפשר גן לילדים אתיופים בלבד?

זה לא טוב.

זה לא טוב. אז למה לאפשר את זה?

על זה, מר באטה, נדבר לחוד. כי זה עלה שוב ושוב.

אני אגיד לך. מה שקרה הוא שברחובות סגרו בית ספר בשכונה הזאת, כדי שהילדים ייסעו לבתי ספר בכל העיר.

הם לא נוסעים.

הם נוסעים לבתי הספר בכל העיר. גני ילדים זה יותר קשה.

אולי הוא יכול לתת נתונים על הפשיעה?

אנחנו עוד מעט נשמע את סגן מפקד המשטרה.

ראש העיר קריית מלאכי, ליאור קצב, בבקשה. אנא קצרו כולכם בדבריכם.

אני, בזמן האחרון, מוצא את עצמי יותר ויותר נפגש עם שר העבודה והרווחה בעניינים כאלה. אני רוצה להגיד לך שאני מלא הערכה לעומס שמוטל עליו בענייני הרווחה, כי כמו שאמר עדי אלדר, מאד חבל ששרת הקליטה, שר החינוך ושר השיכון, שהם נוגעים רלוונטית בעניין, לא נמצאים פה ועיקר הנטל נופל על השר ישי. אבל מאד כואב לי, שראשי ערים ומועצות של כפר שמריהו, הרצליה פיתוח, כוכב יאיר ורעננה לא מגיעים לדיונים כאלה. אני בשבועות האחרונים מוצא את עצמי בכל שבוע מגיע לדיון בעניינים חברתיים כאן בועדות הכנסת ואני לא רואה לצידי את אותם ראשי ערים.

כי מה בעצם קורה פה? קריית מלאכי הוקמה לפני כחמישים שנה כמעברת עולים. הגיעו לשם עולים מצפון אפריקה, ששלחו אותם לשם. היום מתוך 22 אלף תושבים בעיר כולנו עולים חדשים בעצמנו, או דור שני או דור שלישי לעלייה החדשה. קריית מלאכי היא דוגמא מצוינת לקיבוץ גלויות ולקליטת עליה. אבל בעשר השנים האחרונות הפנו אלינו עולים בעיקר מארצות מצוקה. עד שהעיר הצליחה לעמוד על הרגליים שלה, הגיעו עולים מארצות מצוקה שמהווים היום 40% מהתושבים. כשמונת אלפים תושבים היום, מתוך 22 אלף, הם עולים מארצות מצוקה שהגיעו לעיר בעשר השנים האחרונות.

לא תשמעו ממני עכשיו מילה וחצי מילה נגד העלייה מאתיופיה. למרות, שיש תושבים ממורמרים הטוענים שערך הדירות יורד, או שיש בעיות אבטלה ואלימות כאלה ואחרות ומיד מתרגמים את כל הכעס כלפי העולים החדשים.

אבל אני רוצה לומר לך, גברתי היושבת ראש, שאם המדינה, הממשלה, משרדי הממשלה הרלוונטיים – לא רק משרד העבודה והרווחה – יתנו לי כראש עיר את המשאבים לטפל באותם עולים, אני מוכן לקלוט עוד עשרת אלפים עולים כאלה. תנו לנו את המשאבים לטפל בהם כמו שצריך. תנו לנו את הכלים לדאוג שהם יקלטו ויהיו חלק מהחברה הישראלית. זה מה שאנחנו מבקשים. אנחנו לא מבקשים שלא ישלחו אלינו. אנחנו לא מבקשים ליצור אצלנו גטאות, אנחנו כן מבקשים שיתנו לעיר את אותם משאבים הדרושים לטפל בעולים כמו שצריך.

אני רוצה לומר, בהתייחסות לשני עניינים: במערכת החינוך שלנו, יש בתי ספר שלמעלה מחמישים אחוז מהתלמידים בכתות שם הם עולים מאתיופיה.

סליחה, מר קצב, אנחנו נקיים גם ישיבה עם שר החינוך. בסדר?

בסדר. מאד מאד חשוב.

תביאי את ההצעה של עדי אלדר, לגבי הזמנת שרים נוספים.

זה קשה להביא אותם ביחד.

לא ביחד.

אז אנחנו מזמנים אותם. אנחנו מזמנים.

מתוך הנתונים שנמצאים אצלי, אחוז האבטלה בעיר עומד היום על 9.6% , ו 2.4% נמצאים בקורסים להכשרה מקצועית, שזה משהו כמו 280 איש. אגב, בימים הקרובים, הם אמורים לסיים את הקורסים ואף אחד לא יודע מה יהיה אתם. אבל מתוך 280 יש חמש סדנאות, חמש כיתות, לכמאה עולים מאתיופיה, גברים ונשים. אותם מאה עולים מאתיופיה מצטרפים למעגל האבטלה ואני לא יודע מה יהיה אתם.

אני רוצה, ברשותך, לבקש מהשר שנמצא פה – ששוב, אני מלא הערכה לכל מה שהוא עושה – על פי אותו קו שהנחה מקודם שוקי פורר, ארבע אצבעות בעניין הטיפול הנקודתי בקריית מלאכי בישיבת הממשלה. מה שיאפשר לנו להתמודד עם העניינים האלה.

תודה רבה. יש תשובה? יש. יש תשובה. תודה רבה.

אני רוצה לומר עוד משפט אחד. אנחנו היינו אתמול בדימונה ואמר סגן ראש העיר – ובאמת, כל כך הבנתי אותו – הביאו אותנו לכאן, את ההורים שלנו, בשנות החמישים. מאז, לא נעים לי להיות במצב הזה. אני כל הזמן מבקש. למה אני כל הזמן צריך להיות במצב שכאילו אני לא בסדר וצריך לבקש? אני באתי לכאן, אני מאושר כאן, אני אוהב את העיר שלי. למה אני כל הזמן צריך לבקש: שלא יסגרו מפעל, שיתנו עבודה, שיפתחו את העיר. למה המצב הזה?

אני מקווה באמת שתהיה אוזן יותר קשבת בממשלה, גם הנוכחית, למצוקות חברתיות. אתה כבוד השר בוודאי קשוב להן, אבל שיהיה לך סיוע, גם מראש הממשלה וגם מהשרים האחרים.

מר מנחם אריאב, ראש העיר נצרת עילית ויושב ראש הועדה לקליטת העלייה במרכז השלטון המקומי.

תודה לך. אני רוצה להדגיש כמה דברים. ראשונה, פיזור העולים במרכז הארץ ואל תמציאו לכם פתרונות אחרים. כי מה המצב? בשיכון, לדוגמא, המשכנתא במרכז הארץ היא פי כמה מאשר בערי פיתוח וכשרוצים אותה גם אצלנו, אין הצדקה כלכלית לכך ולא חברתית.

בחינוך, אני לא שאלתי. איימו עלי שיעצרו אותי. יצחק נבון היה אז שר החינוך והתרבות, כשבאו הראשונים. פיזרתי אותם בכל בתי הספר, פיזרתי אותם בכל גני הילדים. יש רק בית ספר דתי אחד, ששם, בהשלמה, הם רוב. תבואו, תראו את גני הילדים ואת בתי הספר עם ילדי האתיופים. הם לא הולכים לחינוך דתי כללי, הם הולכים לחינוך דתי מיוחד, כי יש חינוך דתי שלא מקבל אותם. זה היה הסוס שרכבתי עליו כשהחלטתי שהם יהיו בכל המקומות. תבואו, תראו אותם נקלטים.

יש שתי בעיות. יש בעיה בתחום התרבות ובתחום המנהיגות של העדה. אני קורא להם לכל אירוע שישנו. קונצרט, מה שאתם רוצים. הם מתיישבים לחוד, לא מתערבים בקהל, רואים את עצמם נבדלים. מזמינים אותם, אנשים רוצים לקבל אותם. הם יושבים לחוד. זה שייך לתחום המנהיגות. דבר שני, אם אני רוצה לפתור בעיה בין האתיופים, אני צריך לשבת עם ילדי בתי הספר לחוד, עם המנהיגות הצעירה לחוד, עם המבוגרים לחוד. צריך לאחד את המנהיגות הזאת כדי לדעת מה היא מבקשת. אין פתרון אחר. אלה רוצים כך, אלה רוצים כך. אני מניח שישנם פה מראשי העדה. חברים יקרים, תבואו לאנשים שלכם ותאחדו את השורות שלהם, כי מה שאתה מסכם עם חלק אחד, אתה לא מסכם עם חלק שני. לכן, זה אני מבקש להדגיש: אי אפשר לדבר עם אחד שמייצג את הכל. אני גם שייך לאיזו קבוצת עולים, אבל אני בצבע אחר, אולי. זה לא הולך כך. תתאחדו, תעשו משהו בתוך תוככם. כי אי אפשר לסכם כלום.

הנושא האחרון שאני מבקש שייקחו לתשומת לב, זהו נושא התעסוקה. זרק כאן חברי הטוב שוקי פורר את עניין העבודה היזומה. אולי זה פתרון. אבל אני רוצה שתדעו, שברגע שלא עובדים יש בעיות בבית, יש גירושין, יש ילדים עזובים ברחוב. אז בנושא הזה צריך לראות. אולי לחזור לעבודה יזומה, או לחייב פרוייקטים בתחום הרשויות המקומיות, לממן, לחייב, כדי להעסיק אותם במסגרת מסוימת, כי אחרת לא הולך. תודה.

תודה רבה. סגן ראש המועצה של באר טוביה, מר אפרים ברנס.

יש לי הרבה מה להגיד בעניין העולים מאתיופיה בכל הנושאים הקשורים, בעיקר חינוך. אבל אני מבין שעיקר הדיון זה נושא תעסוקה. אני רוצה להציג זווית אחרת שיכולה להאיר את העניין או להראות בעיה בעניין הזה.

אנחנו בבאר טוביה קלטנו עלייה בגדול. הקמנו בתוך הכפרים אתרים. 3500 עולים, כשבעצם כל האוכלוסייה היתה 9000 או 10,000 איש בכל המועצה. אגב, להערה שלך אני מוכרח לומר פה, לאוזני כולם, שעם הסיפור של הפאלאש מורה, בהחלט את והוועדה שלך ראויים להרבה הערכה וכבוד, לאן הצליחה הוועדה הזאת להוליך את הנושא.

בסך הכל היום יושבים באתר בת חצור חמישים ותשעה בודדים ושש משפחות. הבעיה שלהם קשה מאד. למה? המגורונים שחיים בהם היום האתיופים, נמצאים בסכנה. יש פה ערמה של אישורים ודרישות של מהנדסים של עמידר שטוענים שאסור לגור שם עוד יום אחד. אלה מגורונים שהיו מיועדים לחמש שנים, כבר כמעט סוגרים עשר שנים ויש שם סכנה אמיתית. המקום נראה עזובה מוחלטת, כי יש שם מאות קרוונים סגורים, עזובים. כל לילה, בערך, נשרף איזה קרוואן. עזובה, קוצים, עשבים, כמה שמנסים לטפל לעולם אי אפשר לתת לזה צביון של שפיות או מקום המתאים לחיים אנושיים.

המקום עצמו ממוקם גיאוגרפית במרחק כמה קילומטרים מאיזו שהיא תחנת אוטובוס בכלל. עכשיו, אנחנו, יחד עם משרד העבודה והרווחה, הקצנו משרה מלאה רק כדי למצוא פתרונות לתעסוקה. חשבנו שזה מאד חשוב וזה אכן מאד חשוב. הקצנו עובד שכונתי מוכשר מאד שהצליח ללכת למפעלים באזור ולארגן תעסוקה כמעט לכולם, כולל הכשרה מקצועית, כולל כל מה שהתבקש. כמעט הכל נפל אחרי שבוע. כמעט הכל נפל אחרי שבוע בגלל העובדה, שאם בן אדם צריך ללכת ששה או חמישה קילומטר כדי להגיע לתחנת אוטובוס ולהגיע לעבודה, לעולם הוא לא יגיע בזמן, לעולם הוא לא יחזור בזמן. הכל נפל והתרסק. יש גם בעיות רפואיות, כל הבעיות שאנחנו מכירים, בגלל המיקום הגיאוגרפי הנורא ואיום, פשוט הכל לא הולך. אני לא מדבר על הקטע של החינוך. אני לא רוצה להרחיב כי יש פה ראשי ערים שאולי יכולים להציג בעיה יותר קשה. אני חושב שאם לא נלך ונסגור את האתר מהר מאד…

זה למשרד השיכון. אנחנו נעסוק בזה בזמן.

אוקיי. אז המסר שלי בעניין הזה זה שאם לא ייסגר האתר ויועברו האנשים לאתר אחר, למקום שיש בו שפיות ונגישות לעבודה, תמשיך להיות שם אבטלה.

תודה רבה. בואו נשמע את מר משה דימרי, מנכ"ל שרות התעסוקה.

אני אתייחס בעיקר להיבט של ההשתלבות של עולי אתיופיה בשוק העבודה, כי זה תחום עיסוקנו. אני בטוח שהבעיות הן עוד הרבה יותר מורכבות גם בגני ילדים ובבתי ספר וראשי הערים מתמודדים עם כל הבעיות האלה.

ראשית, לנושא הנתונים, אני חושב שבאמת כדאי לשים את הדברים קצת בפרופורציה, כי הכותרות היו מבהילות מדי. נתוני האבטלה וההשתלבות בשוק העבודה של עולי אתיופיה הם לגמרי שונים, על פי הנתונים שיש בידינו, ביחס לנתונים שפורסמו בעיתונות. כיום יש כ 3790 דורשי עבודה מקרב עולי אתיופיה בכל הארץ. נכון, שעיקר האבטלה הוא בדרום. למעלה מ 1750 דורשי עבודה. אני מדבר על דורשי עבודה. כאלה שבאים אל לשכות העבודה ומבקשים עבודה ומנסים להשתלב במקומות עבודה. יכול להיות שישנם בוגרים או מבוגרים שלא מתכוונים להשתלב בשוק העבודה ואותם כנראה הסטטיסטיקות שלנו לא לוקחות בחשבון.

אני, בכלל, מציע, לא למהר ולהפעיל סטיגמות או מאפיינים של עלייה מסוימת. אני חושב שבסך הכל ובדרך כלל, ההשתלבות של עולי אתיופיה היא השתלבות מצוינת בכל המישורים ובכל הפעילויות שקיימים במדינת ישראל. בהשוואה לעולים שהגיעו לפני ארבעים שנה, ישנם יתרונות רבים מאד בקליטה של עולי אתיופיה, מול עליות שהיו לפני שלושים שנה וארבעים שנה.

הבעיה המרכזית שאנחנו מתמודדים אתה וקשה לנו מאד אתה, זה שילובם של עולי אתיופיה הבוגרים, סביב גיל ארבעים, ארבעים וחמש וצפונה…

זה כל העולים. זה לא רק בעיות של עולי אתיופיה. בגיל הזה זה גם ותיקים.

בהחלט. אבל הבעיה אצל עולי אתיופיה קשה שבעתיים. אנחנו נתקלים בבעיות קשות מאד לשלב אותם בשוק העבודה. יש בעיות של שפה, יש בעיות של מיומנויות, יש בעיות של הכשרה והשילוב שלהם קשה ביותר. אנשים בגיל כזה יש להם גם משפחות וזה גורר את כל הבעיות לגבי הפרנסה וההכנסה של המשפחה.

אני חושב ששוקי פורר צודק. לנו, בשרות התעסוקה, במשרד העבודה, יש חבילה מצוינת של פתרונות שיסייעו לאוכלוסייה הזו להשתלב במקומות עבודה. אם זה על ידי עידוד מעסיקים, תמריץ למעסיקים, הכשרה אינדיווידואלית, הכשרה פנים מפעלית, סיוע בהסעות למקומות העבודה או עבודות במימון ממשלתי. לצערי הרב אנחנו כרגע נעדרים תקציבים לטפל באוכלוסייה הזו במסגרת התוכניות שטווינו ובנינו ביחד, שרות התעסוקה ומשרד העבודה. אני מאד מקווה שבמסגרת כוללת של דיונים לטיפול במוקדי האבטלה, יוקצו משאבים לטיפול בבעיה ובדרך זו נוכל לתת מענה יותר רציני לדורשי העבודה מקרב עולי אתיופיה.

זאת אומרת, אנחנו מדברים גם על הכשרה מקצועית וגם על עידוד מעסיקים וגם עבודות יזומות?

אנחנו מדברים על שורה של כלים שיסייעו למובטלים עולי אתיופיה להשתלב בשוק העבודה. גם ככה שוק העבודה במדינת ישראל היום קשה מאד ולמי שחלש יותר, מובן שקשה שבעתיים. אנחנו רוצים סיוע ותמיכה על מנת לסייע להם ולשלב אותם במקומות עבודה ולהחזיר אותם ולשלב אותם בשוק העבודה.

יש איזה תקציב גלובלי שאתה מדבר עליו?

אני אתייחס לזה. אם אפשר שיוסי פרחי ידבר ואחריו דליה לב-שדה שעובדת במשרד. יש שם פרוייקטים טובים מאד שאנחנו עושים בתוך משרד הרווחה ואני רוצה שהיא גם תאמר את זה.

אפשר לחזור בקול רם על הנתון שהוא מסר? על המספר? לא שמעו פה. המספר של מבקשי העבודה.

3790 איש.

3790 איש. 1750 בדרום.

אלה שבאים לדרוש. יש נשים שלא באות. יש גם גברים שלא באים.

אפשר לדעת איזה אחוז זה מכוח העבודה?

זה כ 10.5.% מכוח העבודה.

בבקשה, מר יוסי פרחי, שהוא מנהל האגף להכשרה מקצועית.

לקראת שנת אלפיים הורה שר העבודה והרווחה לבנות תוכנית מיוחדת משולבת לטיפול בעולי אתיופיה. מנקודת מבטנו התוכנית נבנתה וגובשה - דווקא היום בבוקר באופן סופי – כשהיא כוללת את כל המרכיבים שנמצאים תחת שר העבודה והרווחה שזה ביטוח לאומי, שרות התעסוקה והאגף להכשרה מקצועית ונמצא אתנו גם פה מר אבי פרץ מהאגף להכשרת מבוגרים במשרד החינוך שאני אעמוד על תפקידו בהמשך.

התוכנית שבנינו מתבססת על מספר הנחות יסוד, כאשר אנחנו מבינים מאד שקיימת היום בעיה חריפה מאד במגזר האתיופי. היא לא באה לידי ביטוי, כפי שאמר משה דימרי, במספרים המוחלטים שנרשמים בשרות התעסוקה, כי הרבה מאד מכוח העבודה לא מגיע לשרות התעסוקה.

מכוח העבודה לא הארצי, אלא כוח העבודה של המגזר האתיופי.

מהמגזר האתיופי. בוודאי. אנחנו מבינים שקיימת בעיה גדולה, אנחנו גם מבינים שקיימת היום, לצערי, בגלל איזה שהוא רצון טוב, הייתי אומר, בעיה מנטלית במגזר האתיופי. צריך לזכור שישנם הרבה מאד עולים שהיו חמש שנים באדיס אבבה ללא עבודה. באו לפה לארץ, שנתיים קליטה עם רצון טוב ללא עבודה ועוד שנתיים תוספת ללא עבודה. יש עשרות אלפים שהם כבר הרבה מאד שנים לא במעגל העבודה במדינת ישראל. כלומר, הבעיה היום היא בעיה כפולה, כשמסתכלים על העניין. צריך גם לתת להם את היכולות אבל מצד שני גם להוציא אותם מהמצב שהם נמצאים בו.

אני אפרט במהירות מספר הנחות שעל בסיסן בנינו את התוכנית. ההנחה הראשונה באה ואומרת, שהנתיב הקריטי היום לטיפול במגזר האתיופי הוא נושא השלמת השכלה. ברגע שקיימת אוכלוסייה, שחלק גדול ממנה – חלילה לי לפגוע בעדה – הוא אנאלפביתי, קשה מאד להכניס אותם לשוק העבודה המוסדי במדינת ישראל. אפשר לתת פתרונות של עבודות יזומות כאלה או אחרות, אבל הציר המרכזי עדיין צריך להיות ציר של השלמת ההשכלה ולהביא אותם בכלל לידי היכולת לרכוש הכשרה מקצועית.

הנחת היסוד השניה היא, שאי אפשר היום לבוא ולדבר על העדה האתיופית ככלל, אלא יש הרבה מאד רבדים בתוך האוכלוסייה. צריך לעשות ניתוח ומיון פרטני ולקבוע תכנית פרטנית לכל אדם ואדם, החל מנושא שלב ההשכלה וההכשרה המקצועית, דרך המיקום שלו ואיפה הוא נמצא, האם הוא גר במרכז קליטה – יש לזה השפעה – האם הוא לא גר במרכז קליטה. יש לזה השפעות גדולות מאד.

הדבר הנוסף הוא שיפור השפה, גם כחלק ממה שאמרתי קודם על השלמת השכלה. שיפור השפה הוא מאד מאד קריטי כדי לתת להם יכולות להשתלב בשוק העבודה במדינת ישראל.

הנחת יסוד נוספת שקבענו, היא הצורך ההכרחי לקדם את הנושא של האוריינטציה הטכנולוגית אצל העדה האתיופית. הצלחנו מאד – לית מאן דפליג על העניין הזה – בקליטה בשוק העבודה של עולי רוסיה, כי הם באו ממדינה שיש בה אוריינטציה טכנולוגית עמוקה מאד. הדבר הזה לא קיים אצל עולי אתיופיה וצריך להשקיע בו מאד ולכוון את כל מערכי ההשכלה וההכשרה, שיהיו מכוונים לאוריינטציה טכנולוגית.

הנחת יסוד נוספת שהיתה מבחינתנו הפקת לקחים משנים קודמות: צריך לשתף יותר את בני הקהילה במה שקורה אתם ולא ליצור מעין פטרוניזם, שבו אנחנו יודעים יותר טוב מהם מה טוב עבורם. כל אימת שלא שיתפנו בני קהילה – ואני לוקח מעין הודאה ממשלתית בעניין הזה – לדעתי נכשלנו. צריך לחדור יותר ולהחדיר יותר מבני העדה לתהליכים שאנחנו עושים.

הדבר האחרון, התוכנית שלנו יוצאת, במקביל, במערכת של הפקת לקחים על מה שנעשה בעבר. צריך להודות – לא בכל המערכים שנעשו בעבר - במערכי החינוך, השיכון, הקליטה - הצלחנו. בחלק גדול מאד לא הצלחנו ואם נתחיל היום את הגלגל מחדש, נמצא את עצמנו בעוד שנתיים נכשלים מחדש. צריך ליצור מערכת של הפקת לקחים, לראות איפה טעינו ולאור הדברים האלה לפעול.

אני רוצה לפרט בכמה מילים את התכנית עצמה.

התכנית שלנו מתבססת, בתפיסה הכללית שלה, על הטיפול שלנו במוקדי האבטלה. כלומר: לנתח את כל הארץ. אנחנו בנינו בסך הכל במערך האתיופי שלושים ואחד ישובים, תשעה בצפון, תשעה בדרום ושלושה עשר במרכז. אנחנו הולכים ומבססים את הטיפול בישוב יחד עם הרשות ונותנים לכל יישוב טיפול ממוקד. אנחנו בונים לכל ישוב ועדת היגוי בנפרד. אי אפשר, בבעיה הגדולה הזאת שנכנסנו אליה, לתת תשובות כוללניות. זה חייב להיות פר יישוב.

הדבר השני, אנחנו בנינו וועדת היגוי בין משרדית, שכוללת את גורמי הרווחה במשרד העבודה, כמובן שאת גורמי האגף, שרות התעסוקה, ביטוח לאומי, משרד החינוך – אני מוכרח לציין את מר פרץ שיושב פה. הוא שקט. הוא מנהל האגף להכשרת מבוגרים, הוא עושה לפי דעתי במדינת ישראל עבודה יוצאת מן הכלל טובה. הוא אחד מאבני היסוד בהכשרה והשכלה למבוגרים במדינת ישראל. הוא עובד אתנו בשיתוף פעולה מלא מאד – והדבר האחרון: ארגוני אתיופים. סך כל המרכיבים האלה צריכים להרכיב את התוכנית ועל מה אנחנו מדברים?

התוכנית שלנו צריכה לטפל בכל הרבדים של הגילאים שנקראים מבוגרים. המדד שלנו למבוגרים במדינת ישראל הוא אדם מגיל 18 ומעלה שיש לו פטור מהצבא, או מגיל 21, אם הוא עשה צבא. ישבנו בשבוע שעבר וסיכמנו עם צה"ל מפעל משותף שבא וקולט את כל החיילים המשוחררים ובנינו בעניין הזה נציגות שלנו בתוך הצבא, של האגף להכשרה מקצועית, שתיקח כל חייל משתחרר, תראיין אותו ותבנה לו תוכנית. אם הוא הולך לאקדמיה הוא יוצא מהטיפול שלנו ועובר לאגודה לקידום החינוך ואם הוא לא הולך לאקדמיה, הוא יקבל טיפול אצלנו. זה יכול להיות או במכינה לקדם הנדסאים או בהכשרה לחיילים משוחררים וכל המערך הטיפולי בחייל המשוחרר יהיה חינם אין כסף מבחינת החייל עצמו.

הדבר הנוסף כפי שציינתי אותו קודם, אנחנו מגבשים – יחד עם מר פרץ – תוכנית של השלמת השכלה שתהיה בסכום של בין ארבעה לששה מיליון שקל, שנשקיע בדבר הזה ביחד והדבר הזה אמור לתת איזו שהיא השכלת יסוד בסיסית לחיילים.

המרכיב הבא בתוכנית זה מכינות טכנולוגיות, לכל אלה שיש להם איזו שהיא השכלה בסיסית, אבל צריך לכוון אותם ולתת להם אוריינטציה טכנולוגית. כלומר: זה לא מספיק שיש השכלה בעברית, אלא צריך איזה שהם יסודות כדי להיכנס להכשרה מקצועית, כמו חשמל, כמו פיזיקה, כמו כימיה וכולי. גם לעניין הזה הקצבנו תקציב ואני אחר כך אומר לכם מהו.

אנחנו קבענו שכל הסוגייה של ההכשרה המקצועית לבני העדה תתוגבר ב 30%. כלומר, הוספנו בשליש את משך הקורסים להכשרה מקצועית ואם יש קורס שהיה עד היום שמונה חודשים, הוא יהיה שנה ואם היה חצי שנה הוא יהיה תשעה חודשים.

באגף להכשרה מקצועית – ואל תזדעזעו מן המספר - יש, נכון להיום, 25 אלף סטודנטים בנושא הנדסאים. סך הכל מבני העדה האתיופית בשנה שעברה היו רק שבעים. זה כל המספר. שבעים איש מתוך 25 אלף במדינת ישראל זה פשוט מביש. אנחנו, כבר השנה, לקחנו על עצמנו תוכנית לקלוט 250 תלמידים, כאשר במקום שנתיים שאנחנו מממנים להנדסאי רגיל, קבענו שבן עולי אתיופיה ילמד שלוש שנים וזה יהיה על חשבון מדינת ישראל.

הסוגייה הנוספת היא סוגיית הסמי-הכשרה והשמה בעבודה. אני מדבר על סוגיית ההכשרה הפנים–מפעלית וכיתות במפעל. אנחנו חושבים, שאחרי שנתנו הכשרה מקצועית צריך לדאוג לאנשים להשמה. לדעתי בעניין הזה שרות התעסוקה - לא בגלל שמר דימרי פה – עושה בשנים האחרונות עבודה יוצאת מן הכלל בשטח. אחד הכלים שקיימים לטובתנו בעניין הזה הוא כל מה שקרוי כיתות בתוך מפעל. כלומר לאתר מקומות עבודה, לאתר אוכלוסייה מתאימה לעניין הזה, לחבר את שניהם ולמי שלא יודע אנחנו פה משלמים את כל העלות. גם את העלות של הכשרת העובד וגם כמעט חצי שנה שהעובד עובד בתוך המפעל, אין יחסי עובד מעביד ואנחנו משלמים את המשכורות בצורה של דמי אבטלה לאותו עובד.

לגבי כל הסוגיות שאמרתי עד עתה, אנחנו לא דורשים כסף מאף אחד ותקצבנו את זה באופן מלא מהתקציב שלנו או מהתקציב של משרד החינוך ומר פרץ, אם הוא ירצה, ידבר על כך. בסך הכל אנחנו מדברים על 19.5 מיליון שקל, כעשרים מיליון שקל מסגרת שתקצבנו לעניין הזה. כל הסוגייה שדיבר עליה מר דימרי קודם, של סבסוד מעסיקים, היא נכונה מאד ולזה כיוון מר דימרי, שעדיין בעניין הזה אין לנו הסכמה ותקצוב עם האוצר. יחד עם זאת, אני לא רוצה להיתפס לעניין הזה של סבסוד מעסיקים כסופרלטיב. אני רוצה לומר לכם, שיש בעיה חוקית בעניין של סבסוד רק בני אתיופיה. כי אם אנחנו נסבסד רק בני אתיופיה, זה לא יעמוד במבחן בג"ץ לגבי עולה אחר מקווקז או מכל מקום אחר במדינת ישראל.

אבל יש תקדימים לפי מגזרים.

כן. יש תקדימים.

אוקיי. אז הדבר הזה הוא מורכב. הוא גם צריך לעלות לא מעט כסף. הוא כלי לא רע לנושאי קליטת עובדים, אבל הוא עדיין אחד מתוך אותם כלים שדיברתי עליהם קודם. זאת תוכנית משרד העבודה והרווחה. אנחנו מבינים מאד – ובזה אני מבקש לסכם – שקיימת בעיה קשה מאד, שלדעתי היא גם פצצת זמן מתקתקת בחברה הישראלית. היא בוודאי מצטרפת לשני מרכיבים נוספים באוכלוסייה, שגם הם לגבי דידי מהווים בעיות קשות מאד. הבדואים והחרדים במדינת ישראל. אם לא נטפל בזה היום, אז כמו שאמר שוקי פורר, בעוד חמש שנים קשה יהיה מאד להתמודד עם הסוגייה של כל כך הרבה מובטלים שמועמסים על כל כך מעט אנשים.

תודה רבה למר פרחי, באמת סקירה מאלפת. אנחנו דיברנו גם בעבר על תוכניות שהיו, אבל אני חושבת שזה לא היה ממוקד לעולי אתיופיה.

לפני שאנחנו שומעים את הגברת דליה לב-שדה, חבר הכנסת גנדי ריגר העלה למעשה על סדר יומה של הכנסת, כהצעה לסדר, את האבטלה בקרב עולי אתיופיה לאחר הפרסומים שהיו. תודה רבה לך שהעלית את זה מעל במת הכנסת, זה הגיע אלינו ואתה רואה שאנחנו כבר מטפלים. אני מאחלת לך שבכל הוועדות יטפלו במהירות הזאת. בבקשה, אנא, את דבריך.

כן. אני מקווה גם שהדברים יעלו בוועדת החינוך ובוועדה שקשורה לדיור. יש כמה דברים ששמעתי שבאמת מיוחדים לנושא של האתיופים. מה שאני חושב זה, שצריך לבנות איזה שהוא גשר. גשר שיכול לתת אפשרות למדריכים מהקהילה האתיופית לעבוד עם הקהילה ולעשות גשר ישר לעבודה. זה לא יכול להיות ככה, לקחת את בני הקהילה ולהפנות אותם לעבודה שהם לא יכולים לעשות. שמעתי היום כמה דברים שדיברו עליהם, דברים נכונים באמת. צריכים לבנות את הגשר מהמדריכים , צריכים לבנות קבוצה של עובדים סוציאליים מהקהילה האתיופית, שמכירים את המנטליות של הקהילה, להעביר לקהילה את הדברים באופן אינטגרטיבי ולהחליט באמת מה שצריך.

תודה רבה. אני מקווה באמת שנתקדם בהקשר הזה. הגברת דליה לב-שדה, מנהלת המחלקה לעבודה קהילתית לקליטת עלייה במשרד העבודה והרווחה.

התכניות שאני אציג באמת באות בהשלמה. החלק של הרווחה בא בהשלמה, סיוע ותמיכה לתוכניות שיוסי פרחי הציג עכשיו לפנינו, כאשר יש לנו שני דגשים מרכזיים שחשוב לשים אליהם את הלב. דבר אחד זה כל תוכניות התמיכה החברתיות שהן לא פחות חשובות. אנחנו צריכים להבין שאל בני האוכלוסייה האתיופית צריך להתייחס עם רגישות תרבותית מיוחדת לצרכים שלהם ולא ניתן להתייחס אליהם כמו לאוכלוסייה רגילה, משום שהם באים עם איזה שהם חסכים מוקדמים. הגישה הזו מאפשרת לנו לפתח תוכניות ייחודיות גם בתוך המשרד. אני קצת אפרט:

לדוגמא, בכל התוכניות שלנו, העוסקות בתחומים חברתיים, אנחנו מעסיקים את בני העדה עצמם. מדובר בתוכניות כמו תוכנית ביתית שבאה לסייע למשפחה החל מהגיל הרך, אחר כך תוכניות של מגשרים בין בתי הספר לבין הקהילה, אחר כך תוכניות של עובדות שכונתיות שנותנות את הסיוע בקהילה. בכולם מועסקים בני העדה, גברים ונשים כאחד. היום זה עומד על קרוב ל 250-300 איש.

בכל הסדנאות באתרי הקרוונים ישנה תוכנית מיוחדת שמכשירה את בני העדה למעבר ליישובי הקבע ותוכניות מיוחדות לנשים האתיופיות, שלא תמיד נכללות בקרב דורשי העבודה. יש כאן נציגות של ג'וינט ישראל. יש לנו תוכנית מיוחדת יחד אתם שנקראת אשת חיל, בשותפות עם המחלקות לשירותים חברתיים. שוב, מדובר בכ 300 נשים בשנה שמקבלות גם ליווי, סיוע, תמיכה והעצמה לפני תהליך ההכשרה המקצועית, תוך כדי תהליך ההכשרה המקצועית והליווי לאחר מכן. אנחנו יודעים שאחרת נשים נופלות בתוך המהלך הזה ולא מגיעות לכלל השמה לטווח ארוך.

אחת הבעיות המרכזיות שמעלים בפנינו נציגי העדה האתיופית לאורך השנים, זה כל הנושא של מעונות יום. משרד העבודה והרווחה רגיש לסוגייה הזאת ופוטר את בני העדה מתשלום, או אולי מאפשר רק תשלום מינימלי בנושא של מעונות יום. אחרי כל הזכאות והנזקקות הם, נדמה לי, משתתפים בסכום של כ 255 שקלים. לצערנו, בני העדה לא מסוגלים לעמוד גם בתשלום הזה. זה קושי אחד. אנחנו צריכים פה תמיכה כי אנחנו לא יכולים לשבור את כל מערך הנזקקות והזכאות של המשרד. יש פתרונות נקודתיים בנושא הזה. לדוגמא, קליבלנד בבאר שבע נותנת את ההשלמה לבני העדה ושם אכן הנשים יוצאות יותר לעבודה, כי הילדים שלהן מסודרים במעונות יום. במקומות אחרים אין לנו את האפשרות הזאת.

אני מוכרחה לתת דוגמא. מ 255 ילדים בגילאי 0-3 בקריית משה ברחובות, 26 ילדים נמצאים במעון. לא מכיוון שאין מקום. היתה השקעה אדירה של משרד העבודה והרווחה במעון רב תכליתי לתפארת. יש לנו שם מקומות. משפחות לא מסוגלות לשלם את ההשלמות. אני חושבת שכל משפחה חייבת לשלם משהו, אבל במידה שהם יוכלו לעמוד בה.

מה שחשוב לציין הוא, שהמשרד עושה את המקסימום מבחינתו. אנחנו צריכים פה איזו שהיא השלמה נוספת. פנינו למרכז ההיגוי של יוצאי אתיופיה, פנינו למשרד הקליטה בהקשר הזה. טרם נמצא פתרון לאומי, כולל, בתחום הזה וזאת בעיה קשה כי חבל, הנשים לא יכולות לצאת לעבודה.

אנחנו פותחים פערים מאד מוקדם.

זאת הנחה שאי אפשר להשתמש בה.

יש פה קושי שצריך לחשוב מה עושים לגביו. שוב אני אומרת, המשרד נותן את המקסימום מבחינתו ואם אנחנו נתחיל עם יוצאי אתיופיה, ברור שאנחנו הולכים אחר כך גם ליוצאי קווקז שנמצאים במצב דומה, ליוצאי בוכרה שנמצאים במצב דומה ולעוד. זאת שרשרת.

זה ברור, אבל אם נותנים למישהו הנחה שהוא לא יכול להשתמש בה, כאילו לא נתנו לו כלום.

הוא לא מנצל את הזכות הזאת. נכון. או שהם מנצלים חלקית.

סליחה. השר צריך לעזוב ואנחנו רוצים להעלות עוד שתיים שלוש נקודות. אולי אברהם ירדאי מבני העדה, תאמר את דברך ואנחנו תכף צריכים לסיים.

תודה רבה. אני רק רציתי להגיד ולהזכיר, בעניין הריכוז של יוצאי אתיופיה בשכונות כמו ברחובות ומקומות אחרים. אני אומר לעצמי לפעמים, שעולי אתיופיה לא באו לפני חמש שנים או לפני עשר שנים. העלייה שלהם דרך סודן התחילה למעשה בדיוק לפני עשרים שנה. במאי 1979. עד מבצע משה היו לנו 15 אלף אתיופים. עד מבצע שלמה, יש לנו כבר 30 אלף אתיופים. זה אומר, שאנחנו כבר קולטים יהודים מאתיופיה למעלה מעשרים שנה והמדינה מדברת כל הזמן על הקליטה של לפני חמישים שנה, של עדות המזרח, משנות החמישים.

אני שואל: יש טעויות קשות שהוצגו פה בכל מיני תחומים: אבטלה, קליטה, בריאות, חינוך, כל הדברים האלה. בשבילי יושב פה השלטון. השלטון זה השלטון המקומי, זה ראשי הערים, זה השלטון המרכזי, זה השרים, זה המשרדים. אלה מובילים את המדיניות, אלה מובילים את המדינה, אלה אחראים לחברה בישראל. לא מספיק הריכוזים הגדולים האלה כמו רחובות, כמו קריית מלאכי, כמו אשדוד, שנקלטו בהם עולים באלפיהם ובמאותיהם, ממבצע שלמה ואחרים? היום, עכשיו, בשנה הזו נקלטו באשדוד – אני תושב אשדוד – 400 משפחות מבני פאלאש מורה. במכוון. 400 משפחות באשדוד, בשכונות הכי חלשות שיכולות להיות, לפי מדיניות משרד השיכון, משרד הקליטה וכל הנוגעים בדבר. אז המדינה, ועדת הקליטה, אנחנו מדברים פה ומה התכל'ס? מה המדינה עושה? מה אנחנו עושים? מה אתם עושים? למה לדבר פה? האם אתם תחליטו פה היום לעשות ולבצע מחר? לא.

יש דברים שכן, יש דברים שלא.

אני אומר, לא טוב לדבר, לדבר, לדבר. זה לא שווה. הבעיות בקרב העולים זועקות. אפילו בג"ץ קבע – ואני אומר לכם את זה באחריות – שמי שמעניק את המענק לעולי אתיופיה, שזאת הממשלה, יכול ורשאי לקבוע איפה העולה יכול לרכוש את הדירה. לכן ההגה ביד השלטון, ביד המדינה והדברים האלה נמשכים. בעוד שנה או שנתיים, בעוד שלוש או עשר שנים, הוועדות האלה ידברו על זה. זה לא שווה.

עכשיו השר…

יש כאן איזו אווירה, סליחה, שמי יעקב ברודר, אני ראש המינהלת של חצרות יסף. יש אווירה נינוחה. מכון ברוקדייל פירסם נתון מדהים. ב 65% מבתי האב בני יוצאי אתיופיה בישראל, אין אף מפרנס בבית. מה אנחנו מדברים על חינוך? שמעתם: למעונות יום אי אפשר לשלוח את הילדים. לגני טרום חובה אי אפשר לשלוח את הילדים כי אין איך לשלם, פתחנו פערים ראשונים. המפתח לקליטה זו התעסוקה. התוכנית שלך, מר פרחי, היא נהדרת. רק היא לטווח ארוך. אני לא בטוח שהיא לזמן הזה.

לא, לא נכון. הם מתחילים ליישם אותה.

סליחה, אני חושב שאנחנו צריכים למצוא פתרון. שבכל בית, עד כמה שניתן, תהיה תעסוקה. לא הכשרה מקצועית כרגע. זה טוב למורים לתעסוקה, פחות טוב לעולים. לדאוג שבכל בית יהיה מפרנס. גם מבחינת המשמעות של המשפחה, אב המשפחה, המעמד שלו, וגם כדי שיוכל לתת לילד שלו ללכת למעונות או לגן טרום חובה. כי הפערים - על פי מכון ברוקדייל שוב - הפערים הם הרבה יותר גדולים לאלה שעלו במבצע משה. שם הנשירה הרבה יותר גדולה.

היתה החלטת קבינט משנת 1996, על קליטת עובדים מבני העדה האתיופית במשרדי הממשלה. תבדקי את הנושא הזה ותראי שהנושא הזה לא יושם.

אבל זה מספרים נורא נמוכים. מדובר על 27 איש.

הדבר השני, גמרו ללמוד 360 סטודנטים. חברה שהתאמצו במשך שנים. בואו ותבדקו מה המצב שלהם לאחר מכן.

אבל, גברתי היושבת ראש, עכשיו השר הולך לדבר. למה שהשר לא יקום ויעמוד ויגיד, פעם אחת ולתמיד, שהמדינה פשטה את הרגל בעניין הזה. יש פה כישלון מתמשך.

סליחה, סליחה. מה שמך?

יוסי סולימני, אני חבר מועצת העיר בקריית מלאכי ואני סובל יחד עם העולים האלה מאתיופיה כבר כמה שנים. אני לא מבין. אתם, עם כל הדיבורים היפים, למה שפעם אחת ולתמיד לא יקום פה מישהו ויגיד: נכשלנו בגדול. כל הממשלות.

נו, ואם הוא יגיד? אם הוא יגיד? הלוא הישיבה הזאת היא ישיבה של כישלון.

מה שעשו כל השנים זה, שהזריקו נפט לכל ערי הפיתוח, לכל העולים החדשים ועכשיו מנסים לתת להם אספירין. זה לא יעזור, משום שממשיכים עכשיו לשלוח עולים לקריית מלאכי ולאשדוד וממשיכים לשלוח אותם לשלומי ופתרונות לא יהיו. אני אומר לך, מה שקרה בשנות החמישים ממשיך לקרות היום. אנחנו היינו בנים לעולים חדשים. ההורים שלנו בנו את המדינה הזאת לפני חמישים שנה, באו למעברות. עכשיו פשוט ממשיכים את הדרך במהדורה מתחדשת. ההורים שלי קיבלו צריפון ויש אתיופים שמקבלים עכשיו בית במשכנתא מועדפת, אבל המדיניות של הממשלה היא להמשיך לתת להם משכנתא של מאה אלף דולר, שמה שהם יכולים לקנות בה זה רק בית באיזו שכונה מסכנה באשדוד או בקריית מלאכי. שיתנו להם משכנתאות מועדפות במאתיים אלף דולר. שייקנו בהרצליה. למה הרצליה לא קולטת עלייה?

בסדר. אתה יודע שיש חמישים אלף חסרי דיור מבין הקשישים מקרב עולי ברית המועצות לשעבר?

זה בדיוק אותו דבר. מה ההבדל?

רגע. קשיש בן שמונים שצריך כל שנה לעבור דירה. אז גם למדינה יש כמה סדרי עדיפויות. לשם כך אנחנו מקיימים ישיבות מסוג זה. שמעת שלתוכנית הזאת מקדישים עשרים מיליון שקלים. נכון? אתה תשמע עכשיו מן השר מה עוד נעשה.

אבל זה כוסות רוח למת. זה כוסות רוח למת. זה לא יעזור שום דבר. המתכונת הזאת זה להנציח את העוני, זה להנציח את שכונות המצוקה, זה לא יעזור. אותן מצוקות שהיו, אותו קיפוח שהיה לעדות המזרח. דווקא השר שצריך לייצג גם את אותן שכבות חלשות - ואני שמח שהוא יושב איפה שהוא יושב - הוא דווקא זה שצריך להניף את הדגל וללכת נגד כל העולם. נגד הממשלה. אני חבר במפלגה בממשלה הזאת ואני גאה על זה, אבל צריך ללכת עם המאבק הזה עד הסוף. לא יעזור שום דבר, אחרת תהיה פה אינתיפאדה. כמה זמן עוד, אתם חושבים, ימשיכו קריית מלאכי ואשדוד לקלוט עולים חדשים? אי אפשר יותר.

בסדר. סליחה, סליחה. שמענו. בסדר. שמענו. אתה רוצה ללכת למהפכה, בבקשה. כולנו במהפכה הזאת. אבל יש גם איזה שהוא גבול לתקציב של מדינה. אתה לא יכול בישיבה אחת לפתור את כל הבעיות.

זה לא שאני חושב שאפשר לפתור את כל הבעיות. זה יפה מצדך, גבירתי היושבת ראש, שאת מעלה את הבעיות האלה, אבל צריך שינוי סדרי עדיפויות.

אני מבקשת ממך, מספיק. שמענו אותך. בסדר.

אני לא אתן לאחרים עוד את רשות הדיבור, כי השר ישלים את הדברים. אני רק רוצה להעלות כמה נושאים בקצרה מאד, בשני משפטים. נושאים שהשלטון המקומי הביא בפני.

תגבור בתקציבי שיקום שכונות – זה עלה כבר כאן, תגבור בתקציבי חבורות הרחוב, טיפול בחבורות הרחוב, טיפול בקהילה בכלל, מעונות יום, עזרה – מה שעלה כאן – למפעלים, צרכים מיוחדים למשפחות ואם אפשר תוכניות מניעה וטיפול בנושא האלכוהוליזם בין הצעירים. זה בכמה קווים.

עובדים קהילתיים, כי אחרת אי אפשר לעבוד על שיתוף וארגון בכל הבעיות האלה. עובדים קהילתיים.

עובדים קהילתיים.

עכשיו השר יענה ויאמר את דברו.

הלוואי שכל מה שעלה פה אפשר לפתור כך. הייתי שמח.

ראשית, אני אתחיל דווקא מסיום הדברים של חבר מועצת קריית מלאכי. אני מתכונן לפעול נגד כל מי שאני מאמין ואני חושב שזו הדרך. לא נגד כל העולם. מי שפועל נגד כל העולם נשאר עם העולם שלו לבד. אז כל אחד יבחר לעצמו את הדרך שבה הוא פועל ובאיזו צורה הוא פועל.

התכוונתי לדרך שאתה פועל בה.

בסדר. אני מבקש. המצוקות הן רבות. הבעיות הן גדולות. התקציב הוא מועט. אני לא בא כרגע להיות המסנגר של שר האוצר ולא של הממשלה, כי אני מייצג את השכבות החלשות ומבחינתי, זה מה שאותי מעניין כרגע. לי יש גם עצות ודרכים איך להתמודד באופן כללי עם המציאות הכלכלית, עם המצב הכלכלי הקשה ועם האבטלה הגדולה.

אני רוצה דווקא להתחיל בזה, שאני מוכרח לומר, שראשי הרשויות המקומיות נופלים קורבן ומשלמים את המחיר הגדול ביותר, הכבד, הקשה והבלתי ניתן להתמודדות של גלי העלייה.
אני מציע לך, עדי אלדר, ואני אומר את זה גם לך, גבירתי היושבת ראש. מדינת ישראל הולכת לקלוט בקרוב עוד מאות אלפי עולים. אני אומר לכם עכשיו, כרגע, על מנת לעצור את הטעויות שנעשות משנה לשנה או מממשלה לממשלה, או מגל עלייה לגל עלייה – זה הכל ביחד – צריך מראש לשבת ולהקים צוות היגוי עם משרדי הממשלה הנוגעים בדבר, כי עם כל הכבוד, בעיות של עולים זה לא רק במשרד העבודה והרווחה. זה בחינוך, בשיכון ובכל משרדי הממשלה הרלוונטיים, משרדי הרווחה, המשרדים החברתיים.

אם לעולה יש בעיה של דיור, לא יעזור לי כלום. אני יכול להמשיך לתת לו את כל הסיוע שאני רוצה. זה כמו לתת להם אקמול. עם כל הכבוד, הכשרה מקצועית לעבודות מיידיות זה אקמול. השלמת השכלה אני כן מחשיב מאד. אני מחשיב השלמת השכלה, כי אם הבן אדם הזה כל הזמן יקבל רק את העבודות המיידיות, הוא ימשיך להיות שואב מים וחוטב עצים. זה, אני לא רוצה שהוא יהיה. עולים שמגיעים לארץ, אי אפשר להשאיר אותם כמו שקלטנו אז, בשנות החמישים. זו לא המגמה שלנו. אז למי שהעיר על השלמה מקצועית , לגבי השלמת השכלה אני מאד בעד.

העיר בצדק נציג משרד הקליטה לגבי הנושא של שילובם בממשלה. אנחנו בשרות התעסוקה הכנסנו עשרה איש. ביטוח לאומי עשרים. אני, אגב, לקחתי באופן אישי עוזר אתיופי שהוא ייצג כעוזר שר וישמע את כל הבעיות של האתיופים מקרוב. הוא בקרוב יתחיל להיכנס לעבודה. אני רוצה שהוא ייצג אותם בביטוח הלאומי, בשרות התעסוקה, בעבודה וברווחה. שישמע מקרוב את הבעיות ויתמודד אתן מקרוב. אני לא יכול לקחת עוזר מכל העדות, אבל הוא ייצג את כל המגזר של העולים, בפרט האתיופים, שזו המצוקה הקשה שלנו.

אבל כרגע, לפני שאנחנו הולכים לקלוט עוד עולים, נוכל פה לדבר עוד שעה ושעתיים על המצוקות ועל הטעויות שעשו בשנות החמישים ולאחר מכן. במבצע משה, מבצע שלמה, פאלאש מורה, חבר העמים, רבותי, ככה לא נפתור את הבעיה. אני מכיר את המצוקה של האנשים שנמצאים פה. אין לי טענות לאף אחד. לא לאלה שבאים ממגזר חבר העמים, לא מאתיופיה, לא עם המשטרה שנאלצת להתמודד יום יום עם הבעיות ובטח שאין לי טענות לראשי רשויות. ראשי הרשויות מקבלים אותם. בפרט אלה שגרים בפריפריה, בערי הפיתוח. הרי הלוואי והיינו יכולים לשלב אותם, לכאורה, בהרצליה פיתוח. מה קורה? אותו עולה, גם אם אנחנו רוצים לכוון אותו, יגיד: מה, אני קונה פה דירה? איפה יש לי כסף. אני הולך וקונה דירה לפי גודל המשכנתא. הולך לעיירת פיתוח. אם לא יהיה סינון והתאמה מראש עם השלטון המקומי, עם משרד הקליטה, עם נציג ראש הממשלה, עם נציגי משרדי הממשלה הרלוונטיים, להפנות את קבוצות העולים בצורה מסודרת מראש, לא כל אחד יבוא. אתמול כשנפגשתי עם ראש עיריית כרמיאל, יושב ראש השלטון המקומי, הוא אמר דבר מעניין. משפחת עולים מחבר העמים שמגיעה לארץ, מגיעה כבר עם השם של העובדת הסוציאלית בכרמיאל. או בקריית מלאכי. כי יש לה את המשפחה שלה ויש לה את העובדת הסוציאלית שמטפלת בה טוב ויש לה את העיר שמשתדלת להשקיע. ראשי הרשויות קורסים.

עם כל הכבוד, אני יודע שיש מגבלות תקציב. אני חבר ממשלה, אני חייב לקחת את האחריות הכללית. יש גם מגבלות תקציב, אני מודה, אבל נעשה עוול. נעשה פשע לגבי העלייה בארץ. לא מסננים אותם, לא מכוונים אותם בצורה נכונה, זורקים בכל יישוב את קבוצות האנשים, אף ראש עיר לא יכול להתמודד וגם משרדי הממשלה לא יכולים להתמודד. גם שרי הממשלה. כי בעיר כמו קריית מלאכי יש מצוקה של עולים, בעיות קשות ובעיות רבות שעולות ומתרחבות, מעגלים נוספים. אי אפשר להגיד שיש לי תשובות, אבל אני לא בא כרגע לבכות, בטח לא לחברי הוועדה פה או ליושבת ראש הוועדה. אני נאלץ ואאלץ להתמודד עם זה בתקציב בתוך הממשלה ואני עושה את זה כפי שאני מבין ומאמין שצריך לעשות את זה.

הבעיה תלך ותחמיר. עבודות מיידיות, עבודות יזומות, זה דבר טוב, אבל זה לא הפתרון, זה יכול להיות במקביל. כי ברגע שאנחנו מרגילים את האנשים לתרבות בטלה, אין אסון יותר כבד מזה. אדם מתרגל לקבל דמי אבטלה ואם הוא מקבל דמי אבטלה הוא מפסיק לעבוד. אם אתה מפטר אדם מאיזה מפעל, בגיל 45-50, קיבל כל החיים שלו 2800 שקל, פתאום הוא רואה שאם הוא לא עושה שום דבר הוא מקבל 2600, למה שהוא יעבוד? למה שיקום בשבע בבוקר ויעבוד כל היום עד ארבע וישפשף ויחפור ויעדור? למה לו? יש לו דמי אבטלה בלי לעבוד. לפחות אנשים בגיל המבוגר, בשביל מה להם שיעבדו? אנחנו במו ידינו מרגילים את העולים ואת הוותיקים לתרבות בטלה ואת זה אני אומר בממשלה. לכן, התקיפו אותי שאני רוצה פתרון של עבודות מיידיות, עבודות יזומות או הכשרה מקצועית. נכון, משרד העבודה לא אחראי על הצמיחה. אני יכול מקסימום לתת אקמולים: הכשרה מקצועית, עבודות מיידיות, עבודות יזומות. זה טוב הכשרה מקצועית. זה מצוין השלמת השכלה. בהכשרה מקצועית אנחנו עושים היום מאמצים אדירים להתאים את ההכשרה המקצועית לדרישות שוק העבודה. זה תהליך וזה מורכב מאד. אבל אי אפשר לזלזל בשום דבר. רבותי, אפשר לשבת פה ולתקוף יום אחד עבודות מיידיות, אחר כך את העבודות היזומות, אחר כך את ההכשרה המקצועית, הכל טוב. הכל צריך להיעשות במינון נכון על פי הצרכים.

אני רוצה לבוא ולומר. הבעיות הן רבות. המשרד עושה מאמצים רבים כפי שראיתם ושמעתם, אבל זה לא עונה על כל הבעיות של העולים. אני לא יכול לבוא במקום שר הקליטה, לא במקום שר החינוך, לא במקום שר הבריאות ולא במקום שר השיכון. אבל לפחות כל משרד צריך לעשות את המאמצים שלו ואני מוכרח לומר, לקחנו את זה עוד מהדיון הקודם שהיה פה לפני כשנתיים בערך. לקחנו כמה דברים לידיים, אימצנו אותם, קידמנו אותם, עשינו מאמצים אדירים ונמשיך הלאה לקדם אותם. אבל על מנת להתמודד באמת עם הבעיות האמיתיות, צריך קודם כל להפיק לקחים מיידית, ויכול להיות שאת, כיושבת ראש הוועדה יכולה לעשות את זה עם שרים בפגישות אישיות. כל משרד ומשרד יציג את הפקת הלקחים. אצלנו במשרד - אני גם אומר את זה למנכ"ל - נביא את רשימת הפקת הלקחים שלנו, כמשרד העבודה והרווחה, מול הרשויות. אני מציע שכל משרד יעשה את זה, יחד עם השלטון המקומי, לקראת גל העלייה הבא. אחרת נמצא את עצמנו עוד פעם פה בעוד שנה שנתיים באותם דיונים, אולי במצב הרבה יותר חמור והרבה יותר חריף.

צריך להתמודד עם הבעיה העכשווית ולמנוע בעיה בעתיד. להתמודד בצורה נכונה עם הבעיה העתידית, להפיק את הלקחים מיידית, לראות מה עושים בטווח הקצר עם הבעיה שאנחנו מתמודדים אתה בחיי היום יום, כי המדינה עוד תקלוט מאות ואלפי עולים. כי מה קורה? כל אחד, אם זה ראש ממשלה, אם זה שרים בממשלה, אם זה שרת הקליטה, יכולים לבוא ולהתפאר ולומר: הבאנו עוד מאתיים אלף עד שלוש מאות אלף עולים וזה תורם לצמיחה ותורם למשק. השאלה היא כמה מופנה בסופו של דבר, עם התרומה של העולים לצמיחה, מהמשאבים של המדינה לטובת אותם עולים. לא כל העולים - אני אמרתי את זה בממשלה – הם כאלה שמסוגלים להתפתח פה ולעבוד. יש גם קשישים בין העולים. פעם האשימו בממשלה את שר העבודה בתשלומי העברה. שהרבה כסף הולך לתשלומי ההעברה. תשלומי ההעברה הולכים וגדלים, הולכים ועולים. למה? כי יש עולים, זו עלייה מבורכת, יש קשישים, יש מבוגרים. אני הריתי את העם? אני ילדתי אותו? נכון, מטבע הדברים כשיש עלייה, עלייה מבורכת, יש גם מבוגרים. אני רוצה לראות שמישהו יקום ויאמר: רבותי, אנחנו מבוגרים לא מעלים לארץ. אנחנו נכים לא מעלים לארץ. מוגבלים לא מעלים לארץ. או אדם מעל גיל חמישים, שלא ימצא פה תעסוקה, לא נעלה אותו לארץ. לצד העלייה המבורכת, לצד הצמיחה שהעלייה מביאה, יש גם אוכלוסיות נוספות.

מחובתנו כמדינה לטפל בכולם, אם מעלים אותם לארץ. אני בדעה שיש להעלות את כולם. שלא ישתמע, חלילה וחס, שאני נגד עלייה. צריכים להעלות את כולם. אבל אי אפשר לבוא ולהאשים אחר כך את תשלומי ההעברה, את הביטוח הלאומי. על מה כל המאבק כיום? אתה מר אלדר, כיושב ראש השלטון המקומי, צריך לדעת. כל המאבק זה על תשלומי ההעברה. כל היום עם שר האוצר, עם פקידי אוצר ועם אנשים בכירים זה על תשלומי ההעברה של המוסד לביטוח לאומי. כאילו כל התקציב, משרד העבודה, שר העבודה והמשרד לביטוח לאומי גונבים אותם.

יש אבטלה. 2.8 מיליארד שקל דמי אבטלה. אבל אם היו יותר עבודות מיידיות, יותר הכשרה מקצועית, יותר עבודות יזומות, יותר עזרה למפעלים שלא יפטרו את האנשים, היתה נפתרת הבעיה. אני כרגע לא בא לשתף אתכם עם הבעיות שיש לי בתוך המשרד כחבר ממשלה. אני רוצה לומר שהבעיה היא אמיתית, המצוקה היא גדולה והיא קשה ונכונה. אני חוזר על ההצעה הראשונה שלי: על מנת להתמודד אתה באמת בצורה נכונה, אני אומר לך את זה בצורה מאד מאד כנה, מר אלדר: אתה עושה עבודה יפה ואתה מוביל מאבק טוב בשלטון המקומי, אתה פועל בחוכמה ואני מברך על כך. אתה יושב עם השרים הנוגעים בדבר, אתה נאבק מול האוצר ומול ראש הממשלה, אני מודיע לך: אי אפשר, עם כל הכבוד לשר העבודה והרווחה ולעוד שרים, כל אחד עם המנדטים שלו, אי אפשר יהיה להתמודד עם הבעיה הזאת אם לא יהיה שיתוף פעולה של השלטון המקומי ושל משרדי הממשלה ביחד.

אני לרשותך בכל המאבק וסיכמנו את זה אתמול. אני מוכן לשבת, לתכנן צעד אחר צעד בתוך הממשלה, אני מוכן להפעיל את הכוח הפוליטי שלי, גם בנושא הזה. אבל שיהיה שיתוף פעולה. אני הייתי מציע, במקרה של קליטת העלייה, להכניס לתמונה גם את יושבת ראש הוועדה משום שזו יכולה להיות תרומה ייחודית. אסור לצאת בקריאה שאנחנו לא נקלוט יותר עולים, אבל לצאת בקריאה מפורשת, ברורה, ולתכנן איך אתם משתלבים בשילוב של העולים בערים. אם אתה הולך ומחליט שאתה משלב עוד אלף עולים או אלפיים עולים בקריית מלאכי או ברחובות או בכל יישוב אחר אז ראש עיר, בצדק, צריך לדעת איך הוא מתמודד אתם.

אני מוכרח להזדהות עם ראשי הערים. יש קטסטרופה אמיתית. באים בטענות לראשי ערים. האוצר, כולם, באים בטענות לראשי הערים, כאילו ראשי הערים פה הם אשמים בקליטת העלייה, בפשע, בזנות, בסמים, בהתדרדרות, במצוקות, כאילו ראשי הערים אשמים. הם נבחרים על ידי תושבי העיר, מקבלים עיר כמו שמקבלים אותה לטוב או לרע והם נאלצים להתמודד ומתמודדים, חלקם יפה, חלקם פחות יפה, אבל כולם עושים מאמצים אדירים והם לא יכולים להתמודד עם הבעיות בלי הסיוע של הממשלה. זה נכון. אמרה בצדק היושבת ראש, גם לממשלה יש מגבלות. אין דבר כזה תקציב עד בלי די. צריך לקבוע סדרי עדיפויות וצריך לשתף את ראשי הרשויות בתוך העניין ובטח בקליטת עלייה. כי אם לא ישתפו את ראשי הרשויות, אי אפשר יהיה להתמודד.

את המאבק אני מוביל, אני אוביל, אני אפעל בכל כוחי, אבל אם לא יהיה שיתוף פעולה של השלטון המקומי ביחד, עקב בצד אגודל, מול האוצר, אני אומר לך, בעוד כמה חודשים, לאור גל העלייה, נמצא את עצמנו בבעיה הרבה יותר קשה. יכול להיות שזה הזמן לעשות אפילו צעדים. אני אתכם ביחד.

תודה רבה לך, כבוד השר. אם אתה מוכן, דקה אחת. הייתי רק רוצה לשמוע מסגן מפקד משטרת רחובות את הנתונים שהוא הביא לישיבה הזאת, ועוד לשאול אותך, אדוני השר, האם הורידו לך חלק ממסגרת התקציב שלך לקליטת עלייה לשנת אלפיים?

הורידו 70 מיליון שקל. זה בסוף לא יהיה. אני לא מדבר על הורדה. אני מאמין שבעזרת השם זה לא יהיה. מדובר בתוספת. בתוך המשרד, לאור המצב שהיה, עשינו שינוי סדרי עדיפויות. יוסי פרחי אמר. הטלתי עליו לעשות שינוי סדרי עדיפויות לגבי המגזר האתיופי – הוצאנו ממקומות אחרים ושמנו משקל כבד יותר בצד העולים. אבל אני לא מכניס את הכסף. אני שינוי סדרי עדיפויות עשיתי. מעבר לזה צריך גם את האוצר. אני לא רוצה כרגע להיכנס לשאלה מאיפה מקצצים, זה עדיין במשא ומתן. אני מקווה שלא יקצצו, אני גם מאמין שלא יקצצו, כל הויכוח הוא האם יהיו תוספות. האם יהיו תוספות להתמודדות שלנו עם העולים, העולים הוותיקים, החדשים ישנים, ולמול העולים החדשים שיבואו בשעה טובה.

כן. אם אתם יודעים, יש צפי. בשנה שעברה המספרים היו ב 1998 כ 55 עד 57 אלף עולים חדשים, בשנת 1999 אנחנו מקווים להגיע אפילו לשמונים אלף.

אני רק רוצה את הנתונים ואנחנו מסיימים את הישיבה.

קודם כל, אני לא הבאתי ממש מספרים, מעבר לתיקי אלימות במשפחה, כי אצלנו אי אפשר לעשות במסוף את החיתוכים בין אתיופים לעולים אחרים. החיתוך הוא רק לפי קבוצות עולים או ילידי הארץ. אבל בתיקי אלמ"ב – תיקי אלימות במשפחה, בתחנת רחובות, בין 30% ל 35% מסך תיקי אלימות במשפחה הם של הקהילה האתיופית, שמהווה אחוז קטן מסך האוכלוסייה.

כמה באוכלוסייה הכללית?

כחמישה אחוז. 4.4%.

סך הכל, אני יכול להגיד שאני נמצא, בערך, ברחובות - אני גם יליד רחובות, גם משפחתי ילידת רחובות - אבל אני במשטרת רחובות משנת 1984 לסירוגין, כשהתגייסתי כבלש. ברחובות תמיד היתה פשיעה ולכל עיר יש את אחוזי הפשיעה שלה. לפעמים קצת עולה, קצת יורדת, אבל זה שומר על קו מסוים. אבל אנחנו מעולם לא נתקלנו בפשיעה בגילאים שידינו כבולות מבחינת החוק מלהתמודד אתם. אני מדבר על שנת 1999, על עשרות מקרי שוד של ילדים.

באיזה גיל?

הנשדדים הם ילדים בכיתות ה-ו-ז. ילד בגיל 14 בכיתה ח' שניסתה לרצוח אותו חבורה של ילדים אתיופים. ילדים בני שמונה תשע, שכשאתה חוקר אותם מסתבר לך שהם אומרים עם חיוך על השפתיים: רצינו להרוג אותו ואם היינו יודעים שהוא רק איבד את ההכרה היינו הורגים אותו והילד הזה מאושפז תקופה ארוכה.

למה?

סתם. הוא עבר ברחוב ולא נראה להם המבט שלו.

כעס. הרבה כעס, תסכול ועוני.

אני יכול להגיד שבני, שהיום הוא בכיתה ו', נשדד פעמיים בקניון. שדדו לו את דמי הכיס כשהוא הלך לראות סרט. היום הוא מאד מתוחכם והוא מחביא את השטרות של הכסף בנעליים. אבל היו לנו כאלה עשרות מקרים השנה עם ילדים ונתפסו השודדים. חבורות הנוער האלה ששודדות נתפסו. אנחנו גם הקמנו נקודת שיטור קהילתי בקניון. בעיר רחובות יש לנו שתי נקודות שיטור קהילתי בעיר עצמה. אחת בקניון ברחובות לאור כל הבעיות האלה עם הנוער העולה, עם הנוער האתיופי בקניון, כל מקרי השוד והונדליזם והנקודה שניה היא בקריית משה. הקמנו אותה במתנ"ס בקריית משה, לאור כל הבעיות. אבל ידינו כבולות. כשאני תופס ילדים בני שמונה, תשע ועשר, מבחינת החוק אני כבול מלטפל בהם כי הם אינם ברי עונשין.

יש לנו פשיעת רכוש. פריצות לבתים, פריצות לרכבים.

גם של הגילאים האלה?

של ילדים בני תשע עשר. הם נתפסים. הוא נתפס, הוא מגיע אלי לתחנה, אנחנו מדברים אתו בעל פה והוא הולך הביתה ובדרך הביתה הוא נתפס עוד פעם כשהוא גונב ועוד פעם הוא מגיע לתחנה.

כי הוא רעב.

הוא רעב. אני יכול גם להגיד שיש חלק גדול מהילדים האלה שלנים על גגות של בתי ספר ושילדות של מכוניות. ההורים לא מוכנים לקבל אותם הביתה והם לנים ברחוב בכל מיני מקומות ואגף הרווחה מכיר אותם. היינו בישיבות תאום והקמנו רשימות של שמות.

בחודש האחרון היו לנו תשעה תיקי נעדרים של ילדים אתיופים. התיק האחרון זה תיק של שני ילדים אתיופים בני תשע ואחת עשרה, שנעלמו למספר ימים מהבית. מסתבר שהם כבר כמה פעמים נעדרו. לוקחים את האופניים. פעם אחת מצאו אותם בקניון בנס ציונה. ילדים בני תשע ואחת עשרה. אחרי כמה ימים שהם לא נמצאו השומר של הקניון בנס ציונה מצא אותם ישנים שם בקניון והודיע לנו. כל פעם מוצאים אותם במקום אחר. ילד אחד לקח את האופניים ורצה לנסוע לירושלים. הוא נמצא על ידי פועלים מהשטחים ישן בצד הכביש. אין יד שתופסת אותם. הם עושים ככל העולה על רוחם.

מה רמת השליטה של ההורים?

אנחנו חוקרים את ההורים. אני יכול להגיד לך שלמשל, לגבי הילדים האחרונים שנעדרו, אז קודם כל קיבלנו הודעה על ילד נעדר אחד ארבעה ימים אחרי שנעדר, דרך בית הספר. הוא לומד בבית ספר בראשון לציון וקיבלנו את זה דרכם, לא דרך ההורים. כשהלכנו וחקרנו, הסתבר שהוא נעדר עם עוד ילד שאף אחד לא דיווח לנו עליו.

יש תוכנית ספציפית לנושא הזה, שהורידה כמעט לאפס את השוטטות של ילדים ונוער בקניונים. היא מופעלת בשיתוף עם עמותת עלמי"א.

אז הנה. יש תוכנית.

אנחנו מסיימים את הישיבה. תודה לכולכם.







הישיבה ננעלה בשעה 13:45.