פרוטוקולים/ועדת חוקה/4315



5

שנתון ילדים בישראל – 2001
25.12.2001

פרוטוקולים/ועדת חוקה/4315
ירושלים, כ"ו בטבת, תשס"ב
10 בינואר, 2002

הכנסת החמש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב רביעי



פרוטוקול מס' 555
מישיבה משותפת של ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות, ועדת החינוך והתרבות
ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, ועדת החוקה, חוק ומשפט, והוועדה לקידום מעמד הילד

דיון בנתונים המתפרסמים בשנתון הסטטיסטי על ילדים בישראל – 2001.

חברי הוועדה: זבולון אורלב - יו"ר ועדת החינוך והתרבות
תמר גוז'נסקי - יו"ר הוועדה לקידום מעמד הילד
צבי הנדל - יו"ר ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
דוד טל - יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות
אופיר פינס-פז - יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט
ויקטור בריילובסקי
עבד אלמאלכ דהאמשה
נסים זאב
מוחמד כנעאן
יוסף לפיד
ענת מאור
מרינה סולודקין
יאיר פרץ
איוב קרא
גנדי ריגר

ד"ר אשר בן אריה - סמנכ"ל המועצה הלאומית לשלום הילד ועורך השנתון
יהודית קרפ - המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, משרד המשפטים חיים פוזנר - מנהל אגף שירותים אישיים וחברתיים, מ' העבודה
ד"ר יצחק קדמן - מנכ"ל המועצה הלאומית לשלום הילד
יפה ציונית - אם לילדה עם צרכים מיוחדים ועורכת שנתון סטטיסטי
שופט אהרון מלמד - לשעבר נשיא בית המשפט לנוער
ד"ר יאיר סמוחה - סגן ראש המנהל הפדגוגי, משרד החינוך אביחי פרץ - יו"ר ועדת נוער וקהילה, מועצת התלמידים הארצית
קובי צורף - יו"ר מועצת התלמידים הארצית
רונית קדוש - נציגת בני הנוער – צוות חקיקה ומשפט
חמוטל גליק - נציגת בני הנוער – חינוך
גתית לינג - נציגת בני הנוער – צוות בריאות
אנה ברנובסקי - נציגת בני הנוער – ילדים עולים
אליסיה אואקנין - נציגת בני הנוער – צוות סיכון
יורם בר-קובץ - הנוער העובד

וילמה מאור - ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
רחל סעדה - הוועדה לקידום מעמד הילד
יהודית גידלי - ועדת החוקה, חוק ומשפט
שירלי אברמי - ועדת העבודה, הרווחה והבריאות

עפרה הירשפלד


- - - - - - - - -


דיון בנתונים המתפרסמים בשנתון הסטטיסטי על ילדים בישראל – 2001

גבירותיי ורבותיי, אני מתכבדת לפתוח ישיבה חגיגית משותפת של ועדת החוקה, חוק ומשפט, ועדת החינוך והתרבות, ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות, והוועדה לקידום מעמד הילד, המוקדשת לשנתון שמונח לפניכם – שנתון ילדים בישראל - 2001, המוצא לאור זו הפעם העשירית על-ידי המועצה הלאומית לשלום הילד. עורכי השנתון, אשר בן אריה, יפה ציונית וזואי בינסטוק יבואו על הברכה. אנחנו מקיימים דיון על מצב הילדים בישראל על רקע פרסום השנתון החשוב הזה.

השנתון הוא המסמך המרכזי שקיים בישראל שאוסף נתונים על חיי ילדים בכל התחומים. אנחנו נשתדל היום בעזרת חברי הכנסת ובעזרת האורחים הנכבדים לקיים דיון, וכמובן נשמע גם נציגים של בני הנוער שיגיבו ויאמרו את דעתם.

הדיון היום נערך על רקע הקיצוצים הקשים שאושרו אתמול בממשלה לגבי תקציב 2002. אזכיר רק כמה קיצוצים שנוגעים לילדים. הקיצוץ בקצבאות הילדים, שכנראה יגרום לכך ש-65,000 נפש יתוספו לחיים מתחת לקו העוני ויוריד מקצבאות הילדים כ-2.5 מיליארד שקל. קיצוצים בשירותי הבריאות לתלמיד, בשירותי טיפת חלב, בשירותים פסיכיאטריים, כולל לילדים – מדובר על קיצוץ של 390 מכסות של ילדים בסיכון בפנימיות, והפחתה של כ-1,600 מכסות להחזקת ילדים בסיכון במעונות יום. זאת רק רשימה קצרה מהגזירות הללו.

לכן אנחנו מקיימים דיון, הייתי אומרת בשעת משבר ובשעת מצוקה ובשעת חירום, דווקא לגבי הילדים במדינת ישראל, ובמיוחד לגבי הילדים בסיכון, ילדים במצוקה, ילדים בהזנחה, ילדים שחיים במשפחות של מובטלים, ילדים שחיים במשפחות של מקבלי הבטחת הכנסה, וכלל הילדים שהיום בעצם הופכים להיות יעד מרכזי לאותם קיצוצים.

ידידים יקרים, יושב-ראש הכנסת חבר-הכנסת אברהם בורג היה אמור לברך, אבל נבצר ממנו להגיע. לכן תרשו לי לקרוא את הברכה שהוא שיגר לכנס.

"לצערי הרב, אינני אתכם. התחייבות קודמת מאלצת אותי להיעדר ביום זה ממשכן הכנסת, אולם אני מלווה אתכם בחיבה ובאהבה לאורך השנה כולה.

אנו, העוסקים יום-יום בפוליטיקה, לא תמיד רואים וחשים את המתרחש בחברה, על אחת כמה וכמה בחברת הילדים.

אתם, בפעילותכם הברוכה, מחזירים אותנו לאיזון הנכון. כל חברה חייבת לכוון את עצמה אם היא מקיימת מחויבותה לילדיה. ילדי ישראל משקפים את המצב העגום של האומה. תמונת המצב קודרת: אין יותר ישראל אחת. יש ישראל של שני קצוות, של פערים גדלים והולכים ברמת החיים, בקידום ובהשכלה. כך בעולם המבוגרים, כך בעולם הילדים.

חברה הרואה את עצמה כאוהבת ודואגת לילדיה – לא תוכל להתעלם מהם.

אתם, כאן, תעסקו בנושאים מדאיגים כגון חשיפת ילדים למצוקה כלכלית גוברת והולכת. תשמיעו קול, ואל תסתפקו בשנתון, כדי שמערכות התמיכה והמחוקקים יאזינו לכם. הרבה מוטל על כף המאזניים. הבעיות אינן בעיותיהם של הילדים. זו בעייתה של חברה הנותנת לילדים לגדול אל תוך מציאות כזאת.

עתידנו תלוי בנוער הצומח כאן בארץ. אסור לנו לשכוח זאת. עלינו לעשות כל מאמץ כדי שדור העתיד שלנו לא יסבול. מצוקת הילדים חייבת לגעת ללבו של כל אחד מאתנו, השרים, חברי הכנסת והמבוגרים כולם". חתום, אברהם בורג, יושב-ראש הכנסת.

אנחנו נצטרך היום מאד-מאד להצטמצם בזמן, ואני גם מבקשת מכל הדוברים להצטמצם, כי זמננו באולם מוגבל ואנחנו מעונינים לשמוע מה שיותר דוברים.

אני מבקשת להעביר את רשות הדיבור לברכה ליושב-ראש ועדת החינוך והתרבות של הכנסת, חבר-הכנסת זבולון אורלב. בבקשה אדוני.

תודה רבה.

בשם כל יושבי-ראש הוועדות המכובדות שנמצאים כאן, וחברי הכנסת, אני רוצה קודם-כל להביע הוקרה ותודה עמוקה למועצה הלאומית לשלום הילד ולעומד בראשה, ד"ר יצחק קדמן, על עבודה מסורה, כשרונית, מקצועית, קבועה, מתמידה במשך כל השנה, שמביאה לידי כך שאנחנו נשב כאן שורה ארוכה, חוצת מפלגות, וזאת בעצם קואליציה רחבה מאד של הילד על כל היבטיו ועל כל היבטי החיים שאנחנו עוסקים בהם.

כדי לא לבזבז זמן נעביר את רשות הדיבור לד"ר יצחק קדמן. אומר רק מלה אחת, שעם כל החשיבות של הדו"ח הזה, צריך לראות אותו בבחינה של תנאי הכרחי. אם לא יודעים, לא יכולים לעשות. אבל בסופו של דבר המבחן הוא מה אנחנו עושים, לא מה אנחנו יודעים, והדו"ח הזה בוודאי מלמד שאנחנו לא עושים מספיק. נלמד את הדו"ח, נלמד את הבעיות שהוא מציג, והוא מציג פנים מאד קשות ומאד מכוערות של החברה הישראלית בכל הקשור לילד, ונקבל על עצמנו מחויבות עמוקה שלנו כחברי הכנסת לעשות כל דבר אפשרי כדי לתקן, לשפר ולקדם.

ד"ר יצחק קדמן, בבקשה.

תודה רבה.

גברתי יושבת-הראש ורבותיי יושבי-ראש הוועדות, קודם-כל אני רוצה באופן פורמלי, מאחר שיושב-ראש הכנסת איננו פה ויושב-ראש ועדת החינוך הוא במקרה של היום יו"ר היו"רים של הוועדות שהתכנסו יחד, להגיש לך עבור יושב-ראש הכנסת באופן רשמי את השנתון. אני בטוח שאתה לא תאחר להעביר לו אותו.

זמננו קצר והשנתון מדבר בעד עצמו. לכן אומר שלושה-ארבעה משפטים בלבד. קודם-כל אני רוצה להודות לכנסת וליושבי-ראש ועדות החוקה, החינוך, העבודה והרווחה, הקליטה ומעמד הילד, וליושבת-ראש ועדת המדע, שהיתה גם יושבת-ראש שדולת הח"כים למען הילד ולכן יש לה ייחוס מיוחד, ושאר חברי הכנסת שבאו ומקדישים היום מזמנם לדיון בשנתון.

אני יודע שבציבור לא תמיד – ואני אומר את זה ב"אנדרסטייטמנט" – יש הערכה לעבודת הכנסת. אני חושב שהציבור לא יודע מספיק על העבודה האמיתית שנעשית בכנסת, ובעיקר בוועדות. אנחנו רואים בכנסת שותף מאד חשוב, גם לחקיקה, גם לביקורת על הרשות המבצעת, וגם נושא מאד חשוב שאנחנו עוסקים בו היום, העלאה לסדר-היום הציבורי של נושאים שהעין הציבורית נוטה להתעלם מהם, שנוח לה להתעלם מהם, שנוח לה לא לראות אותם. אני שמח שאנחנו מפנים, ולו לשעה קלה, את הזרקורים לנושא הזה.

אני רק מבקש, ואנחנו נעשה מצדנו ככל שביכולתנו, שלא נעשה אירועים חד-פעמיים. צדקו הדוברים לפניי שאמרו שהדאגה לילדים צריכה להיות כל אורך השנה, כל יום, כל שעה.

השנתון שאנחנו מציגים זאת השנה העשירית ברציפות הוא יחיד מסוגו בעולם כולו. אנחנו בדקנו גם בארצות אחרות, ואני יודע שהוא משמש מושא לקנאה גם בארצות מפותחות אחרות. אני חושב שההישג שהוא מוגש בפעם העשירית ברציפות הוא רב-חשיבות.

השנתון עצמנו בעינינו איננו מטרה אלא כלי. הוא חייב לשמש בסיס לקביעת מדיניות, להקצאת משאבים, לסדר עדיפות, לפעילות נכונה של שירותים למען ילדים בישראל. רבים מהפוליטיקאים, לא אלה שיושבים פה, כאשר מדובר בילדים, מסתפקים בהצהרות אהבה. אהבה הוא דבר מאד חשוב לילדים, אבל לא די לילדים בהצהרות אהבה. ילדים צריכים הרבה יותר מאשר סיסמאות של "ילדים הם עתידנו". כשאומרים "ילדים הם עתידנו" זה נוח מאד, כי העתיד הוא שם, רחוק מעבר לאופק. לילדים יש שמות, יש להם פרצופים, ובעיקר יש להם הווה שמצריך התייחסות.

בדרך מקרית לגמרי השנתון מונח היום יום לאחר החלטת הממשלה על תקציב המדינה. אני לא אתייחס לענין, רק אומר שאני באירוניה מקדם בברכה את החידוש העולמי של משרד האוצר להפסיק את הילדות בגיל 16. אני מניח שהפטנט הזה שבו קצבאות הילדים נגמרות בגיל 16 יעזור לנו מאד בעיצוב שנתון אופטימי בשנה הבאה. מפני שאם גומרים לספור את הילדים בגיל 16, יהיה הרבה פחות נוער מנותק, הרבה פחות נשירה מבתי-ספר, הרבה פחות נערות במצוקה, הרבה פחות בעיות שהשנתון הזה מעלה. כמובן שאני אומר את הדברים באירוניה.

אנחנו הוצאנו את הספר הזה על-מנת שקובעי המדיניות, גם בממשלה, גם במשרד האוצר, יסתכלו במראה ויפעלו. לצערי, בשלב זה הנתונים הללו לא משמשים לשום דבר, לפחות לא על-פי הצעת התקציב של הממשלה לשנה הקרובה. אני מקווה שבעזרתה של הכנסת ובעזרתם של חברי הכנסת שנמצאים פה, שמוליכים חמש מהוועדות החשובות ביותר בכנסת, ודאי כאשר מדובר בילדים, נוכל להפוך את הקערה על פיה וגם בשנת 2002 להגיע לתקציב שהוא תקציב אנושי יותר, מתחשב יותר, בא יותר לקראת ילדים וההווה שלהם. אמרתי, ילדים זקוקים לא רק לאהבה, ילדים זקוקים גם להתייחסות.

אני לא רוצה להמשיך ולומר יותר. רק אומר שלמרות הכריכה הצבעונית של השנתון, ה"תוך" שלו איננו צבעוני. הוא שחור-לבן, והרבה יותר שחור מאשר לבן. זאת לא גזרה משמיים, הכל בידי אדם. בידינו לשנות, אם רק נרצה.

אני מודה לגברתי ולרבותיי יושבי-ראש הוועדות.

תודה רבה לד"ר יצחק קדמן ולמועצה הלאומית לשלום הילד.

ד"ר אשר בן אריה, שמלווה ובונה את השנתון מזה עשר שנים, שהוא סמנכ"ל המועצה הלאומית לשלום הילד, יציג בפנינו סקירה קצרה של עיקרי הממצאים. בבקשה אדוני.

תודה רבה. חברות וחברי כנסת נכבדים, חבריי ועמיתיי למועצה לשלום הילד, בני נוער יקרים, ואחרונות חביבות – השותפות שלי, שבעצם התרומה שלהן לעריכת השנתון היא רבה משלי – גב' יפה ציונית וגב' זואי בינסטוק-ריבלין.

האמת שזה יום חג לי מבחינה אחת. כל שנה אני מנסה לשכנע אותן לדבר והן לא רוצות, ואשמח אם בשנה הבאה תעזרי לי לשכנע אותן להציג את הדו"ח במקומי.

זו לא פעם ראשונה שאני עומד פה ומציג את השנתון. זה השנתון העשירי שאני מציג פה בכנסת. כשהתחלנו לעבוד לפני כ-11 שנים על השנתון הראשון אף אחד מאתנו לא שיער שנגיע למצב כזה, ושאחרי עשר שנים השנתון יהפוך להיות דבר קבוע בשיח הציבורי, והנתונים שקודם לא היו קיימים יהפכו להיות חלק מהשיח הציבורי על ילדים.

אבל תחושת החג שלי מתערבבת לה בעצב. תמצית הקיום של השנתון הנה הכוח שבידע, בהיבט החיובי שלו, והחשיבות של הידע לתהליך נכון של תכנון מדיניות למען ילדי ישראל. ואיך אני יכול לעמוד פה היום לפניכם בכנסת ולדבר על תהליך נכון של תכנון מדיניות כזה שנשען על ידע, מומחיות ונסיון, זאת כאשר במסדרונות הבנין הזה ממש עכשיו מוצג תקציב שכולו אומר ההיפך מכך? מה הטעם לאסוף נתונים ולפרסמם אם קבוצת פקידים מנותקת, אשר לעולם אינה טועה, גם אם בחצי שנה האחרונה הם טעו והטעו ועלו לכולנו ממון רב – -

אלה השרים וראש הממשלה, לא הפקידים.

-- יושבת בינה לבין עצמה ומחליטה החלטות שבינן לבין הידע, המומחיות והניסיון, אין דבר, ובעצם גם בינה לבין המוסר ועקרונות הצדק אין קשר.

נכון שזה לא רק פקידים, אבל ההצעה הוצאה על-ידי פקידים ואושרה על-ידי אותה קבוצה שאתם אמרתם.

רציתי לפיכך בפתח דבריי לומר לכם, חברי הכנסת, כי עיני כולנו, ובעיקר העיניים של 2,152,000 ילדים נשואות אליכם. עליכם מוטלת המשימה להחזיר את ההיגיון. מכם אנו מצפים להציג דרישה ברורה וצלולה כי מדיניות התקציב תבוסס על המציאות ועל הנתונים. ואם הממשלה זקוקה למספר שבועות נוספים, שהרי אפילו שרי הממשלה בלילה אחד לא מסוגלים ללמוד את התקציב לעומקו על-מנת לעשות את המלאכה נאמנה, אז בבקשה, לכך לכולנו – אני בטוח שאני מדבר בשם כולם – יש הרבה סבלנות.

ועכשיו, ברשותכם, הגיע הזמן להציג בפניכם את המציאות כפי שהיא עולה מנתוני השנתון הסטטיסטי. התלבטתי רבות מה להציג בפניכם. נקודת ההתחלה היתה שנתון סטטיסטי על 420 עמודים, מאות טבלאות ולוחות. ניסיתי לצמצם והגעתי ל-70, וגם את זה צמצמתי, וזה עוד לפני שהורידו לי חמש דקות, כי צריך לצאת לפני הזמן.

ברור שאני לא מצליח להציג הכל וברור שההחלטה שאני מציג פה היא החלטה שלי אישית מה לדעתי חשוב. כל שאר הדברים וכל שאר הנתונים על כל התחומים האחרים, כמאמר הפסוק, כתובים בספר דברי הילדים. אני מקווה שאצליח להציג תמונה נאמנה, ולו חלקית, על המציאות שבה חיים ילדים בישראל היום.

אנחנו יודעים שיש לנו למעלה משני מיליון ילדים. אנחנו יודעים שחלקם באוכלוסייה עומד על כשליש, והוא יורד בשנים האחרונות. אנחנו לא תמיד בודקים איפה הם חיים, וכשאנחנו עושים מפה פשוטה ובודקים באלו יישובים יש פחות מ-25% מאוכלוסייה של ילדים, באלו יישובים יש יותר מ-50% אוכלוסייה שהם ילדים, ואנחנו שואלים שאלה: האם השירותים מתוכננים על-פי אוכלוסיית הילדים ביישוב ולא על-פי האוכלוסייה הכללית של נפשות ביישוב? התשובה היא בדרך כלל שלילית, וזו תמונה ראשונה שאני רוצה להציג, והתמונות ברורות באלו יישובים יש יותר ובאלו פחות, בדרך כלל ביישובים של המגזר הלא-יהודי וביישובים החרדים.

נתון חדש שהשנה מופיע פעם ראשונה בשנתון הוא על קבוצה של ילדים שעד היום כולנו התעלמנו ממנה – ילדים שהם נטולי אזרחות ישראלית מלאה. יש לנו קרוב ל-125,000 ילדים כאלה שאין להם אזרחות מלאה. המשמעות של אזרחות מלאה מבחינת שירותי בריאות ושירותי חינוך היא ברורה לכולם. החלק הארי שלהם הם תושבי מזרח ירושלים, שהם ישראלים אבל לא ישראלים. אבל חלק לא פחות קטן מהם, כ-35,000 ילדים הם לא תושבי מזרח ירושלים. אלה עולים שמעמדם לא הוסדר. אלה ילדים שאחד מהוריהם הוא ישראלי והשני הוא תושב השטחים, ילדים של עובדים זרים חוקיים, שאין להם אזרחות מלאה ובהכרח לא מקבלים את כל השירותים שהם צריכים לקבל.

נתון נוסף בעל חשיבות עצומה הוא חלקם של הילדים העולים מכלל הילדים בישראל, ואני סופר כעולים את מי שהגיע מ-1 בינואר 1990 ועד היום. אנחנו רואים שהחלק פחות או יותר מתייצב בשנים האחרונות. 11% מכלל הילדים בישראל הם ילדים עולים שהגיעו לישראל בעשר השנים האחרונות, והנתון הזה הוא במיוחד בעל משמעות כשאנחנו בודקים את ההתפלגות שלהם לפי יישובים. כשאנחנו מסתכלים איפה הילדים העולים גרים, הם לא מתחלקים כ-11% מכלל היישובים בישראל. אתם רואים פה את היישובים עם הריבוע הוורוד לידם. אלה יישובים שבהם אוכלוסיית הילדים העולים מונה למעלה מ-30% מכלל הילדים ביישוב.

המשמעות מבחינת היישוב, מבחינת מערכת החינוך ומבחינת מערכת הרווחה או הבריאות היא ברורה, אני לא צריך להציג אותה פה. הנקודות השחורות אלה יישובים שבהם אוכלוסיית העולים היא רק בין 20% ל-29% מכלל הילדים באותו יישוב, כשהממוצע הארצי, להזכירכם, הוא 11%.

אני מדלג על חלק מהטבלאות ורוצה לגעת בנושא שבשנים האחרונות לא נגעתי בו – שיעורי הגיוס לצבא. אנחנו רואים בשנים האחרונות ירידה, שהיא איננה סטטיסטית בלבד, בשיעורי הגיוס לצבא, מ-83% לפני ארבע או חמש שנים ל-81% היום.

לא, זה 79%. במקרה אני עוסק בזה עכשיו.

יכול להיות שזה נתון יותר מעודכן שעוד לא הופיע בשנתון. זאת אומרת, בוודאות אנחנו מדברים על ירידה משמעותית שקיימת, לא משהו שאפשר להדחיק אותו בשיעורי הגיוס לצבא.

דרך אגב, זה לגבי בנים.

אצל הבנות הירידה הרבה יותר גדולה.

ומה המשמעות מבחינת הניכור, מה זה אומר על התחושה של השייכות, של בני-נוער יהודים בחברה הישראלית – אני משאיר לכם לשקול. זה רק יהודים, בלי האוכלוסייה הערבית ואפילו בלי האוכלוסייה הדרוזית.

שיעורי למידה לבתי-ספר, ופה חייבים לדבר על הפער הבלתי-נסבל בין המגזר היהודי למגזר הערבי, במיוחד בתחום הגיל הרך, וזו סוגייה שהצגנו ודיברנו עליה. בגיל שנתיים למעלה משני-שלישים מהילדים היהודים נמצאת במסגרת חינוך, לעומת 5% מהילדים הערבים. מה זה אומר לסיכויי ההצלחה, מה זה אומר להשתלבות בעתיד? – כולנו יודעים.

נתון נוסף הוא ההצלחה בשיעורי הבגרות. לא מתוך הניגשים, כמו שמשרד החינוך אוהב להגיד, שיש אחוזים גבוהים מאד מתוך הניגשים, אלא מתוך כלל קבוצת הגיל. בסופו של דבר מתוך כלל קבוצת הגיל פחות מ-41% מהילדים זכאים לתעודת בגרות.

אבל עם הזדמנות שנייה זה מגיע ל-50%.

בממצאים הארציים – במגזר היהודי 54% מהשנתון, ובמגזר הערבי פחות מ-40%.

אני מציג בקצרה שני שקפים שעוסקים בילדים עם צרכים מיוחדים, והחשוב בהם הוא הפריסה הגיאוגרפית. הראשון הוא הילדים שנמצאים ביישובים שבהם יש אחוז גבוה של תלמידים בחינוך המיוחד, והשני הוא היישובים שבהם יש אחוז גבוה של ילדים שמקבלים קצבת ילד נכה.

מה שבולט משני התרשימים האלה, שהיישובים האלה מרוכזים בצפון. מה שבולט משני התרשימים האלה, שיש לנו בעיה קשה עם כל היישובים בדרום, כשאנחנו יודעים בוודאות ששיעור הילדים בעלי הצרכים המיוחדים במיוחד באוכלוסייה הבדואית בנגב הוא מהגבוהים ביותר. כי התרשימים האלה לא מציגים את שכיחות הצרכים המיוחדים, אלא את שכיחות המיצוי של הזכויות מהשירותים. זאת אומרת שהבעיה פה היא כפולה. יש יותר ילדים עם צרכים מיוחדים בנגב, והרבה פחות מהם מקבלים קצבה.

אני מדלג על כל התופעה של תאונות שדיברנו עליה רבות בשנים קודמות, ואני רוצה להראות שלושה תרשימים שעוסקים במה שקורה עם עבריינות נוער. הראשון הוא הגידול במעצרי קטינים. מספר מעצרי הקטינים גדל בצורה בולטת בשנים האחרונות. השני הוא הגידול במספר הקטינים שבטיפול שירות מבחן לנוער, והשלישי הוא הגידול במספר האסירים הקטינים.

בשלושת התרשימים האלה התמונה ברורה. יש לנו בעיה קשה של עבריינות בקרב הנוער, יש לנו בעיה קשה של אלימות בקרב הנוער, ואנחנו לא עושים מספיק למנוע אותה. אנחנו עושים המון על-מנת לטפל בה אחרי שהיא קורית, וגם זה לא מספיק.

השקף האחרון הוא הפן השני, שלא יהיה אופטימי, לצערי הרב, אבל הוא הפן השני של אותה אלימות של בני-נוער והיא אלימות כלפי בני-נוער. הגידול המדהים שחל במספר התיקים במשטרה ובמספר הדיווחים לפקידי סעד לחוק נוער של ילדים בסיכון, גבירותיי ורבותיי, אי-אפשר להסביר את הגידול הזה בעלייה במודעות יותר. השנתיים האחרונות לא העלייה במודעות מסבירה את הגידול. הגידול הזה הוא בגלל שכולנו יותר אלימים כחברה, והילדים סובלים מזה. תמיד החלשים סובלים הכי הרבה כשהחברה לא עובדת, או לא עובדת מספיק נכון.

האלימות כלפי ילדים היא לאו-דווקא על-ידי מבוגרים.

התיקים האלה הם רק אלימות על-ידי מבוגרים.

אני אעצור כאן. אני יכול רק להגיד שיש לי שורה של שקפים שעוסקים במעמדנו כלפי מדינות אחרות. אם בעבר באולם הזה אמרנו שאנחנו במקום טוב באמצע, אנחנו כבר לא במקום טוב באמצע. על-פי מספר מדדים של אלימות, של עוני, של כל הדברים האחרים, אנחנו הופכים להיות במקום גרוע בסוף. במעט מאד מקומות נשארנו עדיין במקום טוב באמצע.

אסיים בנתון חיובי אחרון. אנחנו מצליחים להמשיך ולהוריד את תמותת התינוקות. אנחנו מצליחים לעשות את זה בגלל שיש לנו שירות חברתי אוניברסלי אחד טוב שמקובל על כלל האוכלוסייה והוא טיפות חלב. אני אומר את זה לא בגלל שאני עובד בשירות משרד הבריאות, אלא מכיוון שגם השירות היחיד הטוב הזה שמביא להישגים טובים כאלה, כל שנה מחדש אנחנו נלחמים להשאיר אותו במצבו הקיים. תודה רבה.

תודה רבה לד"ר אשר בן אריה, סמנכ"ל המועצה הלאומית לשלום הילד ועורך השנתון.

לסדר הדיון, אנחנו עוברים עכשיו נושא-נושא. הנושא הראשון שלנו הוא ילדים בעולם המשפט. יפתח יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט חבר-הכנסת אופיר פינס-פז, שידבר כשמונה דקות ולאחר-מכן נציגי בני הנוער יגיבו. בבקשה.

תודה אדוני יושב-ראש ועדת החינוך והתרבות.

אני רוצה לפתוח בדברי תודה גם למועצה הלאומית לשלום הילד וגם לנציגי ארגונים רבים שנמצאים בחדר, שעושים עבודה מאד חשובה כל ימות השנה בתחום שאנחנו עוסקים בו. אני חושב שהתודה היא בשם כולנו. ד"ר קדמן, יש בכנסת לא מעט אנשים שמגבים את העבודה היום-יומית של המועצה, שמגבים את העבודה של הרבה מאד ארגונים אחרים. אני יודע שאף פעם זה לא מספיק, אבל שתדעו שבהרבה מאד מובנים אתם לא פועלים בחלל ריק ואתם לא פועלים לבד.

אני רוצה להעיר עוד כמה הערות כלליות לפני שאגע בתחום הספציפי. 1. צריך לזכור, ואני אומר זאת לא רק כיושב-ראש ועדת חוקה, אלא כחבר בוועדה לקידום מעמד הילד שאנחנו כוננו והצבנו בראשה את חברת-הכנסת גוז'נסקי, ואני בהחלט לוקח על זה זכות בעלים כמי שעסק בהרכבת ועדות הכנסת בתפקידי כיושב-ראש הוועדה המסדרת שהרכיבה את ועדות הכנסת, ולראשונה הרכבנו ועדת כנסת מיוחדת לקידום מעמד הילד. לא עשיתי את זה במקרה, וגם לא חיפשתי סידור עבודה לחברת-הכנסת גוז'נסקי. עשינו את זה כדי לשדרג את הנושא, חד וחלק, בעבודת הכנסת. זכינו על כך לביקורות לא קטנות, שיש לנו עודף ועדות, עודף נושאים, וכדומה. אני חושב שהוועדה מוכיחה את עצמה והיא עוסקת בנושאים ביסודיות הרבה יותר גדולה, ואני שלם עם הענין הזה עד הסוף.

2. צריך לזכור, ילדים הם תמיד מקופחים. בכלל, מי שלא מצביע בדמוקרטיה הוא מקופח, וילדים לא מצביעים, מה לעשות? מי שאין לו כושר הצבעה תמיד יקבל פחות, אפילו אם כולנו נהיה צדיקים, ואנחנו לא. זו דמוקרטיה. מי שאין לו קול שווה פחות.

אני לא אומר שהמסקנה ממה שאני אומר היא שכל ילד יוכל מחר להצביע על כל דבר. אבל צריך לקחת את זה בחשבון כל הזמן בתהליכי קבלת ההחלטות במדינה. יש ציבור שלא מצביע, שלא יכול להשפיע, אבל צריך לקבל, ובגדול.

3. אמרו כאן כמה דברים על קצבאות ילדים. אני בהחלט מתנגד לענין הזה שאנחנו נקבע עכשיו שילד הוא ילד עד גיל 16. למה לא 14? אפשר לעשות כל מיני תרגילים. אני מציע דבר אחד. אם רוצים לטפל ברצינות במה שכתוב בדו"ח, הרי זה לא יילך בשיטות הרגילות, כי הנתונים משנה לשנה ברוב הנושאים בדרך כלל נהיים יותר ויותר קשים. פעם אחת צריך שיהיה לנו האומץ לתת יותר למי שצריך יותר. זה לא יעזור. מה זה סוציאליזם? לתת יותר למי שצריך יותר. אני מכבד את הגישה האוניברסלית הטוטאלית, אני מעריך אותה, אני מבין מאיפה היא נולדה, ובסוף-בסוף היא מקפחת את הנחשלים, לפי דעתי.

אני יודע שזה קשה, זה עלול להיות כרוך גם במצבים מביכים, חלק יגידו משפילים, מבחני הכנסות, אולי רמאויות. אני מודע לכל הבעיות, אבל כמה פעמים נחזור ונדבר על הערבים שאין להם ועל העולים החדשים שאין להם, אלה שהם לא אזרחים מלאים, ועובדים זרים? משנה לשנה הדברים האלה רק מחמירים וצריך פעם לאחוז את השור בקרניו. הילדים שלי צריכים לקבל פחות, משום שאני יכול לתת להם יותר. מוכרחים פעם אחת לעשות את הדברים האלה. אם לא נדע לעשות את זה על עצמנו ועל ילדינו - כי בסוף הפורום הזה מקבל החלטות, אם הוא פקידות ואם הוא מייעץ, אם הוא שרים או חברי כנסת – על הילדים שלנו בואו נחליט. כשנחליט שאנחנו נותנים לילדים שלנו פחות מהמדינה, תדעו לכם, הכל ישתנה.

כבוד חבר הכנסת, אז איך הצבעתם כפי שהצבעתם?

אני עוד לא הצבעתי על שום דבר. אני לא שר בממשלה.

הסיעה שלך.

גם הסיעה שלי לא הצביעה. השרים של המפלגה שלי הצביעו, ואתמול קיבלנו החלטת סיעה שמבטלת את כל ההחלטות שלהם ואנחנו לא מחויבים. תשמע טוב, הודענו לממשלה חד-משמעית שסיעת העבודה בכנסת לא מחויבת להצבעת שריה אתמול. נקודה. שיהיה ברור.

זה ברור, אבל זה משונה.

חברים, אם חושבים על זה לעומק, זה גם לא משונה, ואסביר מדוע. אתמול היה דיון בממשלה והממשלה החליטה את החלטותיה. אני חושב שיש היגיון בהצבעה של ממשלה כממשלה ושל כנסת ככנסת.

לא נאמרה פה מלה לגבי דו"ח וילנאי, ואני קצת מתפלא, כי הייתי שמח אם השנתון היה מראה אם יש שיפור, אם אין שיפור, איפה יש או אין שיפור, בנושאים שדו"ח וילנאי נגע בהם.

יש החרפה, ברוך השם.

זאת אומרת שאם אני מבין נכון את מה שנאמר כאן, כל מה שקשור למה שניסו לעשות באמצעות הוועדה ומסקנותיה והמלצותיה לא הוכיח את עצמו, או נכשל. זה מה שחברים אומרים. אני לא אומר את זה. אני מבין את זה מהדברים.

לא נעשה כלום. זה הכל.

או שלא נעשה.

ילדים בעולם המשפט וילדים נפגעים - העבריינות בקרב בני נוער גדלה והולכת ויש, לצערי, לא מעט מקרים שבהם בני נוער מפעילים אלימות כלפי ילדים יותר קטנים או יותר חלשים. הילדים לפעמים הם גם מפעילים וגם קורבנות של. צריך בענין הזה לנקוט מדיניות מאד נחושה.

הכנסת חוקקה הצעת חוק שלי, אם את זוכרת, תמר, לגבי איסור נשיאת נשק ואיסור מכירת נשק לקטין. אני רואה שהדו"ח הזה אומר כאילו שאין חוק. זאת אומרת, או שהחוק לא שווה כלום או שלא אוכפים אותו, לא מתמודדים, לא מסבירים. מוכרחים לתת כלים בכל הרמות. אנחנו ננסה לתת את הכלים ברמת החקיקה. יש כאן מערכות שעוסקות באכיפת החוק, גם משטרה, גם משרד המשפטים, גם הפרקליטות. כל המערכות האלה, ודאי משרד החינוך, ודאי הגורמים שעוסקים בחינוך, כולם צריכים לעבוד יחד בשילוב ידיים. כי אם אנחנו לא נעבוד בתיאום מרבי ונקבע לעצמנו יעדים שאפשר להשיג אותם, ולוחות זמנים שאפשר לעבוד דרכם, ותקציבים שדרושים – אם לא נעשה את כל הדברים האלה יחד, הסיכוי שלנו להתמודד עם התופעות הקשות שבאות לידי ביטוי בשנתון, שואף לאפס. אם נעבוד ביחד, באומץ וביושר, יש סיכוי להתמודד. אני חושב שהמודעות גדלה, גם בכנסת וגם מחוץ לכנסת, אבל זה רק התנאי ההכרחי, זה לא התנאי המספיק כדי שכולנו נצליח בעבודה.

אני רוצה לאחל לכולנו שבשנת 2002 נצליח יותר מאשר ב-2001.

תודה רבה לחבר-הכנסת אופיר פינס-פז, יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט.

תצטרף לדיון רונית קדוש. בבקשה.

רציתי לומר משהו על בני הנוער שמשתתפים בדיון. זו לא השנה הראשונה אבל זה חלק מהמדיניות שלנו לא לדבר רק למען ילדים ובני נוער אלא לראות בהם שותפים מלאים גם לעשייה, ולכן הזמנו בני נוער, לא רק חברי כנסת, לשאת דברים. הילדים ובני הנוער שידברו פה היום הם חלק מפרוייקט גדול יותר של כנס באר-שבע לשלום הילד. הם מכינים כנס גדול מאד שיתקיים בפברואר 2002, ובני הנוער הם שותפים מלאים בהכנת הכנס ובניהולו. חלק מבני הנוער האלה נמצא פה גם היום כדי להגיב על הפרקים השונים של השנתון.

אני תלמידת בית-ספר מקיף א' באר-שבע. אני מציגה שלוש סוגיות שונות על חוק וילדים. הסוגייה הראשונה היא אופני חינוך לנוער. אחד החוקים הראשונים שחוקקו הוא למניעת אלימות והתעללות בילדים. החוק הזה אינו מיושם במקומות כמו הישיבות החרדיות והבתים השונים.

תופעת האלימות עלתה בשנים האחרונות. בשנה שעברה הגיעו לשירותי הרווחה קרוב ל-25,000 דיווחים על חשד להתעללות בילדים. מדי שנה סובלים כ-70,000 ילדים בישראל מסוגים שונים של התעללות בתוך המשפחה. השאלה היא כיצד ניתן להפוך את החוק לאפקטיבי יותר כדי למנוע אלימות והתעללות בילדים.

סעיף 19 באמנה הבין-לאומית לזכויות הילד קובע כי המדינה חייבת להגן בכל האמצעים על ילדים בפני אלימות, התעללות גופנים, נפשית או מינית. בעקבות כך עלתה רמת הדיווחים בשנים האחרונות, אך לא הוקצו מספיק משאבים כדי לעזור לילדים האלה. שאלה נוספת היא למה לא הוקצו מספיק משאבים אם רמת הדיווחים עלתה.

סוגייה נוספת היא אכיפת החוקים הקיימים ומגבלות החקיקה. אכיפת החוק הבולטת בזכותו של הילד היא להיות מוגן בפני ניצול מעבודה ומפני תעסוקות בלתי-חוקיות, אך לא האמנה ולא החוק מונעים את תעסוקתם של ילדים וניצולם. השאלה למה אלפי ילדים בישראל מנוצלים בעבודה?

הסוגייה השלישית והאחרונה היא ייצוג והשתתפות ילדים בגיבוש החקיקה לזכויות הילדים. אחת הסוגיות המורכבות והקשות ביותר הנוגעות לאוטונומיה של ילדים ובני נוער מהווה משקל לעמדתם בהחלטות המשפטיות הנוגעות להם. ומכאן עולה השאלה האם מוצדק להעניק להורים או למדינה סמכות מוחלטת בקבלת החלטות הנוגעות לבני-נוער? במספר ארצות, כגון אנגליה וארצות-הברית, התפתחו רעיונות לשתף ילדים בקבלת חוקים שנוגעים להם ספציפית.

תודה רבה לך. את שאלת, רונית, איך מונעים. אנחנו עכשיו יודעים שיש קשר מובהק בין הורים מובטלים לבין בעיות בבית, בין היתר גם אלימות כלפי ילדים. לכן אנחנו יודעים היכן ואיפה נמצא, רק הבעיה היא כמובן מי יקבל את ההחלטות.

חבר-הכנסת דוד טל, יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת, בבקשה אדוני.

גברתי היושבת בראש, עמיתיי חברי הכנסת, יורשה לי קודם-כל להעלות על נס את תרומתה של יושבת הראש, חברת-הכנסת תמר גוז'נסקי, ואני מדבר כרגע לגבי ועדת העבודה והרווחה, על תרומתה הסגולית לעבודת הוועדה. אני מניח שהיא עושה את זה גם בוועדות אחרות, אבל אני חושב שנכון לציין את זה כאן.

עמיתיי חברי הכנסת, אני רוצה לברך את המועצה הלאומית לשלום הילד ואת כל מי שטרח ויגע בארגון הכינוס הזה.

אני רוצה לומר מספר משפטים בנושא בריאות הילדים. הכל חשוב. רווחה לילדים – חשוב. חינוך לילדים – חשוב. דיור לילדים – חשוב. אבל חשובה מאד-מאד בריאותם של הילדים.

בעקבות פניות מזעזעות שהגיעו לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות בנושא ילדים נכים, שלא זוכים לקבל גמלת נכות, לא מהמוסד לביטוח לאומי ולא משום מקור אחר, כינסנו דיון בוועדה והקימונו ועדה בראשותו של פרופ' נוי. מדובר על ילדים נכים שנולדים ללא גפיים תחתונות, שאינם זוכים לגמלת ילד נכה. בהתחלה חשבנו שזה ממש לא ייתכן, אבל כשבדקנו את זה יותר לעומק, הסתבר שלא רק הם, גם ילדים חרשים מקבלים גמלה אולי עד גיל 14, כי אולי באורח פלא בגיל 14 השמיעה תחזור אליהם, אבל השמיעה ודאי לא חוזרת אליהם.

הוועדה בראשותו של פרופ' נוי, שהרחיבה במקצת, לא בצורה גורפת, אבל טיפלה בנושאים החשובים ביותר של הילדים הפגועים בצורה זו או אחרת, הסיקה שהעלות אמנם היתה גבוהה, 80 מיליון שקל. שרי העבודה והרווחה הסכימו, ומנכ"ל המוסד לביטוח לאומי הסכים. שר האוצר הקודם לא הסכים, לצערי, והשר הנוכחי דחה את זה בשלב ראשון. בישיבה האחרונה שהיתה לי אתו לפני כשבועיים הוא כבר היה מוכן לשמוע פרטים ונתונים, אם כי הוא עדיין לא הבטיח לי דבר, אבל הוא מבין שיש כאן בעיה וצריך לטפל בנושא הזה.

נושא נוסף שאני רוצה לעמוד עליו הוא בריאותם של ילדי עובדים זרים. השאלה איך אנחנו רוצים לתפוס את עצמנו כחברה במדינת ישראל. האם אנחנו יכולים בנושא בריאות להתעלם מבריאותם של הילדים הזרים, רק משום שהם נולדו להורים עובדים זרים? אני שמח שבכלל כל המערך הרפואי במדינת ישראל לא עושה הבחנה, בשום צורה, בענין גזע, מין, השקפת עולם, דת. מהבחינה הזאת אני חושב שמדינת ישראל יכולה לזקוף את קומתה לגבי השירותים שהיא נותנת, כולל לעובדים הזרים ולילדיהם.

יש היום כ-6,000 ילדים לעובדים זרים. אמרנו שהנושא הזה הוא חשוב מאד, עד כדי כך שגם אם יש ילד של עובד זר שהגיע למדינת ישראל לא אשרה, אנחנו מאפשרים להורה הזה להגיע מבלי להזדהות, כדי שלא יהיה חשש שהורה כזה לא ירצה לקבל שירות רפואי לבנו רק משום שהוא צריך להזדהות, ושמא יבולע לו ויחזירו אותו לארץ שממנה הוא הגיע.

היתה הצעת חוק של חברת-הכנסת תמר גוז'נסקי בקשר לסל הבריאות לילדים, ואני מבין שזה סודר בסופו של דבר עם קופת חולים מאוחדת, לשנתיים כמדומני, וכרגע זה עובד לדעתי טוב. אם צריך לתקן את הטעון תיקון, נעשה זאת בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות.

לסיום אני רוצה לומר שכל תחום הקשור בילדים הוא בעל חשיבות ראשונה במעלה, ואני מקווה שהדיון הזה יעלה לראש סדר העדיפות, במיוחד לקראת קביעת התקציב לשנת 2002, את זכויותיהם של הילדים ואת המימון הנדרש לצורך הגנה על הזכויות הללו, מתוך תקווה שלא יקצצו את קצבאות הילדים מגיל 16, כפי שאמר גם ד"ר קדמן, אני מאד-מאד מקווה שבנושא הזה רוב חברי הכנסת יתאחדו.

אני רוצה להזכיר לכם שהכנסת כבר גילתה את דעתה לפני כשלושה שבועות, כשהיו שלוש הצעות לסדר-היום לבטל את קצבאות הילדים. הצעה אחת של חבר-הכנסת מוסי רז, השניה של חבר-הכנסת פריצקי, והשלישית של ידידי חבר-הכנסת אופיר פינס-פז. הכנסת גילתה דעתה ואמרה: לא, אנחנו דוחים את ההצעות הללו ואנחנו רוצים שילדים יקבלו קצבאות ילדים. תודה.

תודה רבה לחבר-הכנסת דוד טל, יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות.

רשות הדיבור לגתית לינג, נציגת בני הנוער. בבקשה.

אני באתי לדבר אתכם על הסוגייה של ילדים ובריאות. סיכמתי לפי השנתון הסטטיסטי החדש לשנת 2001 שש סוגיות עיקריות שכוללות את רוב הבעיות.

הסוגייה הראשונה היא שירותים פרא-רפואיים. מקובל לאמוד את שיעורן של הפרעות שונות בהתפתחותם של ילדים לפני גיל בית-ספר ב-5% עד 10% מהאוכלוסייה. עמדת משרד הבריאות הנה כי האבחון, הטיפול והמעקב בילדים עם בעיות התפתחויות שונות צריכים להתבצע במכונים להתפתחות הילד וביחידות התפתחותיות קהילתיות. האבחון והטיפול צריכים אמנם להינתן עד גיל 18, אולם סל השירותים במסגרת חוק בריאות ממלכתי מספק שירותי אבחון וטיפול בכל גיל רק לילדים עם בעיות סומטיות, בעוד אשר לילדים עם בעיות אחרות האבחון והטיפול ניתנים רק עד גיל שש.

במדינת ישראל השירותים הפרא-רפואיים מתחלקים לשני נותני שירות. עד גיל שש – משרד הבריאות, ומשרד החינוך מגיל שש. בגיל בית-ספר מופנים הילדים עם קשיים התפתחותיים לאיש מקצוע שמעניק שירות פרא-רפואי. הבעיה היא שאין מספיק אנשי מקצוע שיספקו מענה הולם לפניות. לא מוקצים מספיק תקנים על-פי הדרישות הריאליות בשטח. ובנוסף, על המשפחה לשלם כסף רב תמורת הטיפול. ההשתתפות העצמית של המשפחות היא גבוהה מאד.

במסגרת סל השירותים לילדים עם צרכים מיוחדים זו זכותם של ההורים לקבל שירות לילדיהם. מכאן עולה השאלה מדוע אין מענה הולם בשטח.

הסוגייה השנייה נוגעת לרפואת נוער. בארץ ישראל, שלא כמו במדינות מערביות מתפתחות, רפואת הנוער אינה מפותחת דייה. רופאים שהתמחו ברפואת נוער הם נדירים, ויוצא שלבני הנוער יש בעיות שלא זוכות לטיפול ויש מצבים שאין להם למי לפנות. רופא ילדים לא מספיק מומחה לטפל בנוער. בבית-חולים "סורוקה", למשל, אין מחלקת נוער, ובכל הדרום פועלים רק שני פסיכולוגים מומחים לנוער, ורופאה גניקולוגית אחת בלבד.

כידוע, גיל הנעורים על היבטיו הפסיכולוגיים והפיסיים דורש טיפול שונה משאר שכבות הגיל. גיל הנעורים הוא גיל בעייתי ומורכב מבחינה פסיכולוגית-נפשית ויש להקנות לו תשומת-לב יתרה. לפי הנתונים בשנתון ניתן לראות שבקבוצת הגיל 13 עד 17 נמצא השיעור הגבוה ביותר של מטופלים בבתי-חולים פסיכיאטריים ונרשמה עלייה של כשליש בשיעור המתאשפזים משנת 1995 עד שנת 2000.

95% מהילדים המאושפזים בגלל בעיית אנורקסיה הן בנות בגיל 13 עד 17. במצב הנתון לבני הנוער אין כתובת בה יוכלו לקבל מענה מכסימלי ונכון לבעיותיהם.

שאלתנו היא מה קובעי המדיניות חושבים שצריך לעשות על-מנת שתהיה התייחסות רפואית מקצועית ספציפית לגיל הנעורים?

הסוגייה השלישית היא רפואת בית-ספר. האחריות הרפואית על תלמידי בתי-ספר מוטלת על ה"תפר" בין משרד הבריאות לבין משרד החינוך. עד כתה ט' האחריות הרפואית על הילד מוטלת על משרד הבריאות. מכתה י' האחריות עוברת למשרד החינוך, ונוצר מצב בו האחות והרופא בתיכונים מנותקים ממשרד הבריאות. במצב הנתון רפואת בתי הספר התיכוניים לא מפותחת כלל, היא שולית לחלוטין ולא מורגשת. רפואת בתי הספר רחוקה מלמלא את יעודה, כיוון שאין עליה אחראי בלעדי ומוסמך, ומכיוון שאחות אחת לבית-ספר שלומדים בו 1,000 תלמידים עם בעיות שונות לא מספיקה לעשות את העבודה. אין בדיקות בתדירות קבועה והפעילות הרפואית היחידה שמורגשת היא מתן חיסוני החובה.

שאלתנו היא מה מדינת ישראל יכולה לעשות כדי שיהיו מספיק אנשי מקצוע בשטח, שיוכלו לתת מענה טיפולי ראשוני ושיקבלו את הפיקוח וההכשרה הנכונה מהמשרד הנכון?

הסוגייה הרביעית היא רפואה מונעת. בתי הספר היסודיים, ובעיקר התיכוניים, הם מסגרת טובה מאד לחינוך לבריאות: מניעת עישון, מודעות למחלות מין ואיידס, מניעת סמים, מין בטוח, תזונה נבונה וכו'. השיעורים והפעילויות המתקיימים במקיפים בנושאים הללו הם במידה מועטה, שטחיים ואינם ממצים.

מדוע משרד החינוך ומשרד הבריאות לא מנצלים את שכבת הגיל במקום הנכון, בתיכונים, ואת ההזדמנות החשובה הזאת של חינוך האדם מגיל צעיר לבריאות ומניעה?

הנושא החמישי, שד"ר בן אריה כבר דיבר עליו הוא טיפות חלב. בטיפות חלב נגבית אגרה מטעם המדינה מכל מבקר, ולכן נוצר מצב שאמהות נמנעות מלבקר בטיפות חלב עם ילדיהן בגלל מצוקה כלכלית כלשהי.

יש מדינות שמעניקות שירות טיפת חלב בחינם, ויש מדינות שאפילו משלמות לאנשים כדי שיגיעו לטיפת חלב, וזאת על-מנת שבעתיד אותו תינוק שהיה במעקב בזמן ינקותו יקבל טיפול בריאותי מתאים מגיל ינקות ויהווה מעמסה כלכלית פחותה על המדינה, כשיגדל.

בנוסף, עקב קשיים כלכליים בטיפות חלב, ניתנים חיסונים לפעוטות, אך אלה אינם מלווים בהסבר מספיק ואין מעקב אחר על התינוקות. הדבר מקבל חשיבות רבה יותר כשמדובר בהורים צעירים חסרי ניסיון, לילד ראשון, ילדים שזקוקים להכוונה, הדרכה ויחס תומך בליווי תהליכי הטיפול הרפואי ביילוד.

אם חשובה ההשקעה בגיל ילדות בתחום הבריאות וההתפתחות התקינה של היילוד כתנאי למניעת בזבוז משאבים וחיי אדם בגיל מאוחר יותר, מדוע המדינה לא משקיעה משאבים והסברה בטיפות חלב?

הסוגייה הששית והאחרונה היא תאונות דרכים. ילדים, הולכי רגל ונוסעים במכוניות מהווים את רוב ההרוגים והפצועים קשה עד גיל 15. פגיעות כתוצאה מרכיבה על אופניים שכיחות יותר בקרב ילדים בגיל 5 עד 15. נהגי אופנועים ונוסעים במכוניות מהווים את רוב מקרי המוות והפגיעה הקשה בקרב גילאי 16 עד 17.

אין מחיר למה שכדאי להשקיע במניעת תאונות דרכים. ברוב תאונות הדרכים הגורם האנושי הוא האשם. לכן, על-מנת למנוע תאונות דרכים יש לחנך את הילדים לזהירות בדרכים, לכבוד בין בני-אדם, עם דגש על כבוד וסובלנות בכבישים, ובגיל תיכון אף להתחיל בלימודי נהיגה נכונה כחלק מתוכנית הלימודים.

מדוע אין שיתוף-פעולה בין משרד הבריאות, משרד התחבורה ומערכת החינוך שיביא לנהגים צעירים, מנוסים ומיומנים יותר שעברו תהליך של חינוך לנהיגה נכונה מהיסוד?

לסיכום, כולנו התכנסנו פה לאותה מטרה, שהיא הדאגה לבריאות ילדי ישראל. כולי תקווה כי אתם, קובעי המדיניות ובעלי הסמכות, תפעלו למען שיפור והשבחת השירותים הבריאותיים הניתנים לילדי ישראל. תודה.

תודה רבה לגתית. אנחנו מנסים לקדם חוקים שונים בנושאים שאמרת. בין היתר קידמנו חוקים בנושא עישון ומניעת פרסום שמיועד לבני-נוער, וגם מונח על שולחן הכנסת חוק רפואת התלמיד, שאם הוא יאושר הוא ישפר, ולו במשהו, את המצב שאת תיארת.

הנושא הבא הוא פערים ושוויון הזדמנויות בחינוך. יציג אותו חבר-הכנסת זבולון אורלב, יושב-ראש ועדת החינוך והתרבות. בבקשה אדוני.

תודה. יש לי הצעת תיקון, ברשותו של ד"ר קדמן. במקום שאני אדבר קודם ואחריי תדבר התלמידה, לאור הניסיון הנהדר עם גתית אני מציע שקודם תדבר חמוטל ואז אולי דברינו יהיו מיותרים, אבל לפחות נתייחס לדברים האלה.

חמוטל גליק, בבקשה.

אני תלמידת בית-ספר מקיף ח' בבאר-שבע. אני מייצגת את התלמידים בוועדה שעסקה בחינוך ילדים. רציתי להביא בפניכם מספר סוגיות.

הסוגייה הראשונה עוסקת באווירה הבית-ספרית. רבים מאתנו, התלמידים, מרגישים שבית-הספר הפך ל"שדה קרב". בעיקר בתי הספר היסודיים והחטיבות, שדה קרב המצריך כישורי הישרדות ולא כישורי למידה. יש אלימות רבה וקשה, ותנאי סביבה בלתי-נסבלים.

אני מזמינה אתכם לבקר בבתי הספר בדרום ולראות את המצב שם. קיימים צפיפות ורעש בלתי-נסבלים בכתות, יחס מעליב ופוגע מצד חלק מהמחנכים, ויחס שלילי לחלש ולשונה.

כל אלה הפכו את בית-הספר עבור רבים מהילדים למקום בלתי-נעים שהם אינם רוצים להיות בו.

זכותו של הילד לחינוך אינה רק במתן חינוך חינם, אלא גם בדאגה ליצור את התנאים האופטימליים לחינוך טוב ומספק. דבר זה לא נעשה. שאלתי היא מה בדעתכם לעשות בכדי לשנות את המצב הקשה הזה?

הסוגייה השנייה עוסקת בחינוך חינם. השאלה היא: האמנם? האמנה הבין-לאומית לזכויות הילד קובעת כי חינוך יסודי וחינם יינתן לכל ילד עד כתה י'. החוק אמנם קובע זאת, אך כל הורה וילד יודע כי הקשר בין החוק למתרחש בשטח הוא חלש ביותר. הורים נאלצים לשאת בחלק גדול מהנטל הכספי, ובמקום ממנו אני באה להורים רבים אין את היכולת, ולהם עדיין לא נמצא מענה.

בנוסף, אנו יודעים כי על-מנת להצליח בבחינות בגרות בתיכון ולהגיע לפקולטות נחשבות ויוקרתיות יש להשקיע אלפי שקלים בהוראה פרטית, או בהעשרה. בלשונכם – "חינוך אפור", דבר שכמובן אין ביכולתם של מעוטי היכולת לאפשר, וכך גדל הפער הכלכלי והחברתי.

האם לכם, קובעי המדיניות בתחום החינוכי, יש מענה לבעיה זו?

סוגייה שלישית היא איכות החינוך. מערכת החינוך היא המערכת המרכזית בחיינו במשך שנים רבות, בה אנו מבלים את מירב זמננו. נראה לנו כי למערכת החינוך בכלל ולמנהלי בתי-הספר בפרט חשובים מאד הנתונים על מספר התלמידים במגמות האיכותיות ומספר התלמידים המקבלים תעודת בגרות מלאה, והם פחות נותנים את הדעת על מה שקורה למעשה בזמן השיעור, על איכות ההוראה, על הכלים שאנחנו מקבלים או בעצם לא מקבלים ללמידה אפקטיבית, ליחסים הנרקמים בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין המורים. אנחנו תוהים אם יש תוכניות או דרכי מדידה והערכה המפקחים על הסביבה החינוכית, התנאים הפיסיים ויחס המורים ומערכת החינוך לתלמידים.

הסוגייה הרביעית היא התנאים הפיסיים. איכות החינוך היא לא רק מלים גבוהות, היא גם תנאים מינימליים המאפשרים אווירה טובה ויחסי אנוש רגועים. אחד הגורמים העיקריים על-פי כל המחקרים אותם בדקנו, שלהם השפעה מכרעת על איכות הלימודים, תחושתו של הלומד הבודד והטיפול בצרכיו האינדיבידואליים והאווירה, היא מידת הצפיפות בכתות. לכן, צמצום מספר התלמידים בכתה נראה לנו חיוני ביותר.

מחטיבת הביניים אני לומדת בכתה שהיא מעל התקן – 42 תלמידים, דבר שהוא כמעט בלתי-אפשרי ללמוד בכתה כזאת. בכדי למצוא פתרון דחוק למצב הזה בבית-הספר ניתנו השנה שלושה מחנכים לכתה. זה עדיין ניסיון שגורם גם שחיקה למורים. אנחנו עדיין לא יודעים אם זה יעבוד.

האם קיימת איזו שהיא מחשבה או תהליך לשנות את המצב הזה?

בנוסף לכך יש בתי-ספר אותם אני מכירה באופן אישי שהם רעועים ובלתי בטיחותיים, וכולנו יודעים על המקרה בבאר-שבע. לא נראה כי משהו משתנה באופן מהותי בתחום הזה.

להזכיר עכשיו את הסביבה האסתטית בבתי הספר נראה כמעט מיותר, למרות שזה עדיין חשוב.

הסוגייה החמישית והאחרונה היא פערים בחינוך. מהנתונים שבדקנו עולה חוסר צדק בחלוקת משאבים בין המגזרים השונים. הכוונה היא לפערים בין מרכז הארץ לדרומה, בין המגזר החרדי המקבל כספים ייחודיים לבין החינוך הממלכתי ובין האוכלוסייה היהודית לאוכלוסייה הערבית בארץ.

אנחנו, כבני נוער הגרים בבאר-שבע, שומעים מבני נוער במרכז על תוכניות העשרה וחינוך לתרבות הקיימות בבית ספרם, כשלנו רק נותר לחלום עליהן, כי החינוך לתרבות הוא מאד דל. אנחנו מרגישים חסך בפעילות תרבותית שבהחלט עוזרת לעצב את פני חברת התלמידים. אין ספק שלמצב זה יש השלכות ארוכות-טווח על המצב הכלכלי והחברתי בארץ, שאנחנו, דור העתיד, נצטרך לחיות בתוכו. האם יש בכוונתכם לעשות משהו בנדון? תודה.

תודה רבה לחמוטל.

רשות התגובה לחבר-הכנסת זבולון אורלב.

ציפיתי שחמוטל תאמר גם מלה על המגזר הבדואי.

היא אמרה.

היא אמרה שיש הבדל בין החינוך הערבי לחינוך היהודי. זה קיים בכל הארץ, אבל במגזר הבדואי, בנגב במיוחד, יש ילדים כמו חמוטל, שאין להם בית-ספר, שלא זוכים להגיע לבית-ספר וגם לא בתנאים הגרועים שהיא תיארה כאן.

אני מסכים עם דברי חבר-הכנסת דהאמשה.

הם רק חצי אמת.

כן. בדרך הטבע אנחנו יכולים לענות כרשות מחוקקת ולא כרשות מבצעת. יותר נכון היה שבמקרה הזה תענה שרת החינוך, אבל אנחנו מתייחסים כאן לדברים במסגרת הכנסת, שכל אחד מבין שבמבנה הדמוקרטי של מדינת ישראל היא עוסקת בחקיקה ובפיקוח על הרשות המבצעת, וגם מנסה לעצב את סדר-היום הלאומי, כל ועדה בתחום שלה, כדי לדחוף, לזרז ולנסות להשפיע גם כמובן על סדרי העדיפויות.

קודם-כל אני מאד משבח אותך שלכאורה תלמידה כבר יודעת לאבחן כל-כך נכון את הדברים הבעייתיים והקשים בסדר הנכון ובניסוח רהוט. ברור שבדקות ספורות קשה מאד להתייחס לעומק, אבל אתייחס לכמה נקודות.

לצערנו, מדינת ישראל היא מהמדינות המובילות בעולם בתחום האלימות. כמעט כל ילד שני מתלונן על פגיעה באיזו שהיא אלימות בבית הספר שלנו. הזכיר יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט, חבר-הכנסת פינס-פז את דו"ח וילנאי, שהוזמן בזמנו על-ידי השר יצחק לוי שהיה שר החינוך, והשר יוסי שריד קיבל את הדו"ח הזה. ואם ד"ר סוזי בן-ברוך, ראש מדור נוער במשטרה תרצה להתייחס לסוגייה הזאת, בבקשה. ועדת וילנאי המליצה כ-26 המלצות לצמצום האלימות. חשוב לציין את התודעה להעלות את נושא האלימות על השולחן, כי עד אז התביישנו ואמרנו שאין בכלל אלימות בבתי-הספר, האלימות היא בבית-הספר השכן.

אנחנו מקיימים מעקב ואנחנו נודניקים נוראיים על מערכת החינוך. כרגע 22 מתוך 26 ההמלצות נמצאות בהליכי יישום. ההמלצות שאינן מיושמות קשורות בכסף גדול. לדוגמה, צמצום מספר התלמידים בכתות, שזאת ההוצאה הגדולה ביותר. אנחנו לא מוותרים, אם כי זה מצחיק, כי אתמול החליטו על קיצוץ של 330 מיליון שקל בתקציב החינוך, ואנחנו מדברים פה על צמצום מספר התלמידים בכתה, דבר שיש לו השלכה תקציבית אדירה. יש במערכת כ-45,000 כתות, ואם רוצים להוסיף עוד 1,000 – 2,000 – 3,000 כתות, אנחנו מדברים פה על מאות מיליוני שקלים, למרות שאיננו נרתעים ובתקציב של 23 מיליארד תמיד צריך למצוא פתרון לדבר הזה. דרך אגב, יש בדו"ח נתונים שהממוצע של ילדים בכתות יורד במהלך השנים. ממוצע תמיד עושה כמובן עוול, אבל עדיין, בעיקר בחטיבות הביניים הכתות שלנו עמוסות, ואין שום ספק שאנחנו כחברי הכנסת צריכים לקבל על עצמנו מחויבות.

עוד אומר לך שכרגע מתבשלת הצעת חוק בין ועדת החינוך לבין ארגוני המורים, שעוסקת גם בסוגייה של קביעת נורמה חוקית למספר מכסימלי של ילדים בכתה. אנחנו מתכוונים לקבוע שהמספר המכסימלי הוא 35 ילדים, כשניתן איזו שהיא הדרגה. אני לא אופטימי שהחוק הזה יעבור מחר, מאחר שאומרים שאנחנו מחוקקים חוקים פופוליסטיים שעולים הרבה מאד כספים, אבל אני חושב שהכנסת יכולה לקבוע את הנורמה החוקית, ודברים כמו שלכם ודיון כזה בהחלט יכולים לקדם את האווירה.

דבר שני בהתייחס להערות שלך הוא המרוץ אחרי התעודה ואחרי ההישגים בכל מחיר, שבעצם גורמים לבתי הספר כמעט לדחוק הצדה ולשוליים הצרים מאד את כל הסוגייה של החינוך הערכי. אנחנו יכולים להתווכח בינינו מהו חינוך ערכי ליהדות, לציונות, לדמוקרטיה, לסובלנות, להומניזם – איש בערכים יחיה, זה בסדר גמור, אבל אנחנו מנהלים מאבק קשה מאד עם מערכת החינוך שתקדיש ותמצא את הזמן ותקבע זאת גם כחובה, ובית הספר יימדד לא רק על-פי ההישגים הלימודיים ואחוז הבגרות אלא גם על-פי מדדים של הישגים ערכיים, הישגים של מניעת אלימות, מניעת עבריינות ומניעת סמים, ולא הזכרת את זה. גם בנושא הזה, לצערנו אנחנו מתקדמים בצעדים מאד-מאד לא סימפטיים, כשלמעלה מ-10% מהתלמידים נחשפים לסמים כאלה או אחרים.

פערים בחינוך הוא נושא שאליו יותר התכוננתי. לצערנו, אף-על-פי שחינוך הוא בעצם המכשיר הבלעדי לשנות את מצבו של אדם – אין מכשיר אחר, כי יש קשר הדוק בין השכלה לבין הסתברות של יכולת להשתלב במעגל התעסוקה ובין השכלה לבין גובה השכר. אלה שני דברים שמאד-מאד קשורים זה בזה. חרף כך עדיין מערכת החינוך מגדילה את הפערים. נעשו כמה מחקרים על-ידי פרופסורים ומצאו שאם בכתה ד' יש שוויון – ניקח את כתה ד' כמצב שווה – אזי בסוף כתה י"ב הפער הופך להיות בשיעור 16%. בסוף התואר הראשון במדעי הרוח והחברה הפער הוא 30%, ובסוף תואר ראשון במדעים ובטכנולוגיה הפער הוא 60%.

פירושו של דבר שמערכת החינוך לא עושה סדרי-עדיפויות ודיפרנציאציה מספיק עמוקה. די אם נציין שבשעות ההוראה רק 6% בחינוך היסודי מוגדרים כשעות למתן העדפות מתקנות לתלמידים מרקע כלכלי-חברתי קשה יותר. רק כ-12% מוקדשים לכך בחטיבות הביניים, ולולא הייתי מתבייש הייתי אומר שאפס אחוזים מוקדש לכך בחטיבה העליונה. כי לחזקים תמיד יש כוח. דרך אגב, גם אותם 6% שמוקדשים לקדם תלמידים חלשים, גם הם לא ממוקדים לאיזו שהיא מאסה קריטית אלא גם הם מפוזרים בלמעלה מ-90% ממוסדות החינוך. אז כשמפזרים כל-כך מעט משאבים על פני כל-כך הרבה מוסדות חינוך, פירושו של דבר שיש משאבים פחותים מאד לכל תלמיד, ובענין הזה אנחנו שוקדים ומתריעים ויושבים הרבה מאד עם משרד החינוך על-מנת ליצור תפנית של 180 מעלות.

אסיים במשפט אחד. הולך להיות קיצוץ של 330 מיליון שקלים בתקציב החינוך. אני רואה בזה גם מבחן חשוב מאד לשרת החינוך, שצריך לחזק אותה, שעשתה מאבק שהפחית את הקיצוץ באופן משמעותי, אבל עדיין זה קיצוץ עמוק. האם היא תוכל לעמוד במבחן יחד עם הצמרת המקצועית של משרד החינוך, שכל הקיצוץ לא ייפול על חלשים אלא ימוקד באוכלוסיות החזקות שמסוגלות לספוג אותו? וזה מבחן קרוב מאד. תודה רבה.

תודה רבה לחבר-הכנסת זבולון אורלב, יושב-ראש ועדת החינוך והתרבות.

עכשיו נשמע את חבר-הכנסת צבי הנדל, יושב-ראש ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות. הנושא הוא: מעמדם ותנאי חייהם של ילדים עולים. בבקשה אדוני.

ראשית, ברכותיי על היוזמה ועל הוצאת השנתון. מאחר שאנחנו נמצאים בישיבה כזאת שבה מחדדים את החסרונות, אולי אומר משפט אחד לפני שאתייחס לנושא שעליו אדבר.

בסך-הכל יש לנו נוער נהדר והחוליים הם לא גדולים כל-כך. הלוואי הלוואי והמבוגרים היו לא פחות טובים מהנוער שלנו. גם החינוך שלהם הוא לא מהגרועים ביותר. כלומר, אל נשכח את הפרופורציות.

עכשיו אתחיל למנות את הצרות בתחום שאני עוסק בו, אבל אל נשכח את הפרופורציות. סטיגמה היא דבר חשוב, ואם היא חשובה לכלל האוכלוסייה, הרי שהיא חשובה אלף מונים יותר לעליות המבורכות מהתפוצות השונות. קל מאד להדביק סטיגמה לאוכלוסייה מסוימת. אם תפסת מישהו שעוסק בנושא עברייני ואתה מספר בחדשות שזה עולה מ-, מהר מאד אתה יוצר סטיגמה שהעולות החדשות מהמדינות האלה הן כאלה, והעולים מהמדינות האלה הם כאלה. צריך להיזהר בזה מאד-מאד. כשם שאנחנו צריכים להיזהר בכל האוכלוסיות, על אחת כמה וכמה בנושא העלייה, שהוא בעיניי תמצית הציונות. כמעט תמצית הציונות, זה לא הדבר היחיד, אבל אין דבר יותר ממצה מאשר להביא את נדחי ישראל באשר הם למדינת ישראל, ויכולת הקליטה שלנו היא אחד המכשירים המרכזיים, ולכן הזהירות שלנו צריכה להיות כפולה ומכופלת.

שניים – שלושה נתונים. בארץ יש היום כרבע מיליון ילדים עולים שמהווים כ-11% – 12% מכלל הילדים בגילאים המדוברים. יש חמישה – ששה ישובים בישראל – נצרת עילית, אור-עקיבא, בני עיש, שדרות, קרית-ים, חדרה, כרמיאל – שבהם למעלה מ-30% מכלל הילדים הם עולים. זאת אומרת, ריכוזי עולים. מספר הילדים-עולים בכל אחד מהיישובים שציינתי עולה על 30%. אם רוצים, יש בזה טוב ורע. הטוב – אם רוצים להתמקד בטיפול, אז יש לך אוכלוסייה די גדולה באותו מקום ואתה יכול להתמקד בטיפול. הרע – באינטגרציה, אבל תמיד אין טוב בלי רע, ותלוי באיזה שלב אנחנו נתקלים בו.

יש גם מאות ילדים עולים שעולים לארץ ללא הורים. יש בעלייה הזאת דברים חיוביים ברמה הציונית, אבל בשוליים זה יוצר גם בעיות. לפי השנתון העוני בקרב העולים גבוה יותר יחסית למספרם באוכלוסייה בכ-3%. זאת אומרת, אם העוני בקרב הילדים הוא בסביבות 17%, בקרב העולים הוא בסביבות 20%. דהיינו, יש פער לרעת העולים. יש בזה היגיון, כי העולים הם בתחילת הדרך, מצבם הכלכלי לא יציב, וודאי שצריך לבחון את זה לאורך שנים ולראות לאן זה מתפתח בהמשך.

אני רוצה לעמוד עכשיו על מספר נקודות. ניקח, למשל, עולים מאתיופיה. בהגדרה המסודרת של מדינת ישראל יש הגדרה מה זה עולה. נמצא כך וכך שנים בארץ. אבל יש גם מנטאליות שצריכים להתרגל אליה בתוך המדינה החדשה, ויש משפחות שההסתגלות למנטאליות החדשה לוקחת יותר זמן. החינוך שהם מקנים בבית לילדים, מעבר לשנים המוגדרות בחקיקה המסודרת לעולה, למרות שהוא עבר את התקופה הזאת עדיין יש בו מנטאליות של עולה.

במשרד החינוך לקחו את זה בחשבון, אבל לטעמי לא מספיק. יש מימון מיוחד לסל קליטה לבית-ספר שיש בו תלמידים עולים חדשים שמוקצב לעולה חדש במסגרת הכללים. בשנים הראשונות הסל לתלמידים יוצאי אתיופיה הוא יותר גדול ובשנים מאוחרות הוא קטן. לטעמי הסל הזה לא מספיק, כי בשביל ליצור את האינטגרציה המלאה אנחנו חייבים את המשאבים היותר מאסיביים במקומות שבהם הילדים האלה לומדים, וכאן ההגדרה של עולה מיטשטשת. בניגוד לסטטיסטיקות המסודרות שלוקחות בחשבון את השנים המסודרות, יש אוכלוסיות שלמות, לא רק מאתיופיה, אבל זאת אולי המאסה המרכזית, שבהן צריך להתייחס אל העולים על-פי הסתגלותם לחברה בישראל ובבתי-הספר, לא רק לפי הפרמטר של השנים הקובעות.

לגבי הילדים שעולים ללא הורים, חלקם או רובם נקלטים יפה מאד, אבל חלקם, כשיש פיקוח לא מספיק של ההורים, הם מגיעים גם לקיצוניות שבמידרדרים, גם בנושא סמים, ולצערי נפגשתי אתם גם כ"הומלסים". כל מי שעוסק בילדים שנמצאים בארץ ללא הורים צריך לדעת שהאחריות להם היא כפולה ומכופלת, למרות שמצד אחד הם חומר מצוין, שלכאורה הציונות מפעמת בתוכו, אבל מצד שני הוא רך מדיי להשפעות, והאחריות שלנו, כמי שעוסקים בחינוך אותו נוער הוא מאד-מאד משמעותי.

לסיכום, בעשור האחרון התברכנו בעלייה נהדרת, חלקה מארצות מצוקה, חלקה הקטן לא מארצות מצוקה. הלוואי וחלקם של העולים לא מארצות מצוקה יגדל. בכל מקרה אנחנו מחויבים לכולם. הקטע שלנו שנוגע לנושאים תקציביים הוא במאבק יום-יומי. גם היום עומד על הפרק פרוייקט לאומי לעולים מאתיופיה ופרוייקט לעולים מחבר המדינות, שמקוצצים ולא מתוקצבים. עלינו להיאבק כך שבסופו של דבר, בתוך כל העוגה המידלדלת ובתוך כל הקיצוצים יוקצו המשאבים הדרושים, כי חלקם של העולים נמדד היום בעשרות אחוזים במדינת ישראל, לפי כל הגדרה שהיא, ואם לא נטפל בהם כראוי ובצורה הטובה ביותר, הנזק בסופו של דבר יהיה של כולנו. תודה.

תודה רבה. תגיב אנה ברנובסקי, נציגת בני הנוער. בבקשה.

(תלמידת בית-ספר מקיף א' בבאר-שבע).

הסוגייה הראשונה שהייתי רוצה להתייחס אליה היא ילדים בודדים בארץ. בעשור האחרון עלו לארץ 1,340 ילדים ללא הוריהם, למעלה מ-70% מהם הם בני 15 עד 18. בולטת הקפיצה הגדולה במספר הילדים שעלו כבודדים בשנת 2000 – פי ששה יותר מאשר בשנת 1999, וכמעט ב-35% יותר מאשר ב-1990.

רוב הנערים והנערות מגיעים לארץ כדי ללמוד, להתפתח ולהתגייס לצבא. יש לנו חיילים שעולים לארץ ללא הוריהם ונהרגים בשירותם הצבאי. לאחר-מכן לא מאפשרים להורים לבוא לכאן ולקבור את בנם, ולעלות לארץ.

סוגייה אחרת שרציתי להתייחס אליה היא התמיכה הנפשית בעולים החדשים. חלה עלייה במספר הילדים המוכרים למחלקה לשירותים חברתיים. השנה המספר עומד על 37,271 לעומת 25,847 ילדים בשנה שעברה. משפחות רבות של עולים מגיעות לארץ, הילדים לא נקלטים במערכות חינוך, כי הם נאלצים לעבוד ולעזור להורים. כשהילדים יודעים פחות או יותר את השפה הם נאלצים ללכת עם ההורים לרשויות השונות כדי לתרגם להורים את הדברים, ואלה לא תמיד הדברים שהילד וההורים היו רוצים לשמוע. הילד נכנס לדיכאונות. היו כמה מקרים של ילדים שהגיעו לארץ והתאבדו, כי הם הבינו שהם לא יכולים לעשות פה כלום, לאחר שראו את המצוקה הכלכלית של ההורים.

הסוגייה האחרונה היא העוני בקרב הילדים העולים. בולט כי תשלומי ההעברה והמסים מצליחים לצמצם את ממדי העוני בקרב ילדים עולים בכמחצית. עם זאת, תחולת העוני בקרב ילדים עולים עדיין גבוהה מזו שבקרב כלל הילדים במגזר היהודי. בני נוער רבים המגיעים למדינה נאלצים לוותר על עתידם ולצאת אל מעגלי העבודה על-מנת שיוכלו לעזור במעט למשפחות שלהם. ילדים אלה הופכים להיות מנוצלים בעבודה כשהם מועסקים בעבודות מאד קשות ומקבלים עבורן גרושים.

דבר נוסף שרציתי להתייחס אליו הוא הצעת חוק שהועלתה אתמול, לפיה רוצים להוריד את קצבת ילדים לגיל 16.

זו לא הצעת חוק, זו החלטת ממשלה.

החלטת ממשלה.

ממה אתם חושבים שהמשפחות האלה יחיו? ולא מדובר רק בילדים עולים, אלא בכלל על אנשים שחיים מתחת לקו העוני. מה שהילדים מרוויחים הולך לקניית אוכל ובגדים. ממה אתם רוצים שהמשפחות האלה יחיו? תודה רבה.

תודה רבה.

אנחנו עוברים עכשיו לחברת-הכנסת תמר גוז'נסקי, יושבת-ראש הוועדה לקידום מעמד הילד בנושא: ילדים ובני-נוער במצבי מצוקה וסיכון. תמר, בבקשה.

תודה רבה.

אנחנו שמענו בהקשרים שונים על מצבם של הילדים, אבל דווקא בחודש האחרון קיבלנו יותר ויותר תזכורות על מה קורה לילדים שנמצאים במצבי מצוקה וסיכון. העובדה היא שכאשר אנחנו אומרים שיש למעלה ממיליון נפשות מתחת לקו העוני, ומתוכם כחצי מיליון ילדים, בעצם אנחנו אומרים שבעוד שהילדים הם שליש מהאוכלוסייה, הם מחצית מהחיים מתחת לקו העוני. במלים אחרות, אם יש עניים אלה קודם-כל ילדים. מכת העוני הזאת נתפסת על-ידי רבים כאיזו שהיא תוצאה של הזנחת הורים, ואני חושבת שהנתונים האלה פשוט מוליכים שולל ומביאים להרבה מאד החלטות גרועות כמו ההחלטה הזאת שהזכירה עכשיו אנה, לקצץ בקצבאות הילדים.

אני רוצה לומר לכם שלפי הנתונים גם של השנתון וגם לפי נתונים אחרים, אם אנחנו מדברים על ילדים במשפחות של ילדים – מובטלים מוגדרים אלה שמקבלים דמי אבטלה, לצורך הענין – יש כ-150,000 ילדים שחיים היום במשפחות של מובטלים. במשפחות שמקבלות הבטחת הכנסה, ששם חלק מובטלים וחלק עובדים, במשפחות האלה יש 250,000 ילדים. אז אם אני לוקחת ילדים במשפחות של מובטלים וילדים במשפחות של מקבלי הבטחת הכנסה, הגעתי כבר ל-400,000 ילדים. במלים אחרות, כל מצוקה גוברת וכל גידול באבטלה מביא בעקבותיו מצוקות איומות אצל ילדים.

הגידול בעשור האחרון הוא מדהים, קשור לעלייה ולא רק לעלייה. אם אנחנו יודעים שמספר הילדים היום במשפחות של מקבלי הבטחת הכנסה גדל פי שלושה, יחסית, הוא הגיע ל-12% מהילדים בארץ, בעוד שבעבר היה רק 4% מהילדים בארץ, וזה בעשור אחד. אז אם נלך במגמה הזאת ואם היא תימשך גם בעשור הבא, מצבנו יהיה עוד מעט כמצבה של מדינה בעולם השלישי מבחינת הפערים ומבחינת הסיכויים של הילדים האלה שנמצאים בקו העוני או גדלים במשפחות של מובטלים.

אנחנו מגיעים לשיאים בקיטוב החברתי, ועל זה היו כבר הרבה דיבורים. אנחנו גם בשיאים של ילדים שחיים מתחת לקו העוני. מצב שבו אחד מכל ארבעה ילדים חי מתחת לקו העוני הוא מצב נדיר בארצות המפותחות, והשוואה בין-לאומית שמופיעה בשנתון מדגישה את זה. השוואה בין-לאומית שמשווה אותנו ל-24 מדינות באירופה ובארצות-הברית מלמדת שיש רק מדינה אחת דומה לנו, והיא מכסיקו. כל יתר המדינות, שיעור החיים מתחת לקו העוני הוא יותר נמוך. אני כבר לא מדברת על שבדיה עם 2% מתחת לקו העוני. אבל אפילו מדינה כמו יוון יש בה 12% מתחת לקו העוני, צרפת – 8% מתחת לקו העוני, ואצלנו 26%.

זה לפני הקיצוץ בקצבאות או אחריו?

זה לפני הקיצוץ בקצבאות, כי הוא מתייחס לשנת 2000. הוא לא מתייחס לגידול האחרון באבטלה ולא למה שקרה בשנת 2001.

אחת התוצאות של כל המצב הזה היא הגידול במצוקות של ילדים שגדלים בתנאים של הזנחה. יש לנו יותר נתונים על ילדים שהם נפגעי אלימות או ילדים שהם קורבנות של עבירות, אבל אין לנו כמעט נתונים זמינים לגבי ילדים שחיים בהזנחה, כי אצלנו מצב של הזנחה אין לו הגדרות מאד מדויקות. אנחנו יודעים, ילדים שנמצאים בטיפול של לשכות רווחה. אבל מי אמר שכל הילדים שסובלים מהזנחה בכלל הגיעו לטיפול של לשכות הרווחה, בעיקר כשהעובדים הסוציאליים במצוקה שלהם בכלל לא יכולים לצאת לקהילה ולחפש ילדים, כי הם לא מצליחים להתמודד עם אלה שמגיעים אליהם.

אני חושבת שהמצב הזה של הזנחה הוא חמור במיוחד כשמדובר בקטינים, אבל הוא חמור במיוחד בילדים קטנים עד גיל חמש, שהם חסרי-אונים. כשהם רעבים הם לא יכולים לגשת לשכנה או למישהו אחר לבקש אוכל. הם לא יכולים לדאוג לעצמם. ודווקא כשמדובר בפעוטות בסיכון הכנסת, לדאבוננו הרב, ברוב קולות אישרה את הקפאת חוק פעוטות בסיכון – הזכות למעון יום. אמרו לנו: אבל אין דבר, נוסיף לכם 1,000 מכסות, ועכשיו אני קוראת שמקצצים 1,500 מכסות. אנחנו מדברים על הילדים שחיים בסיכון, שחלק מהם הם ילדים בהזנחה.

הדבר הנוסף שרציתי לדבר עליו הוא הגידול בעבירות נגד קטינים. חלק מהגידול הזה נובע ממודעות, חלק נובע מכך שיש היום חוקים אחרים. אבל כאשר ב-1990 נפתחו 260 תיקים בגין עבירות נגד קטינים, וכאשר בשנת 2000 נפתחו 7,600 תיקים, זה לא רק מודעות. מודעות היא חלק מהענין, חוקים הם חלק מהענין, אבל זה לא רק זה. נהפכנו לחברה מאד אכזרית שבה ילדים, בגלל חולשתם, הם במידה רבה קורבן. ואז אנחנו מוצאים שתוך שש שנים פקידי הסעד נדרשו לטפל ב-32,000 במקום ב-16,000.

יושבת אתנו פקידת סעד ראשית והיא תוכל לספר לנו בכמה גדל מספרם של פקידי הסעד כתוצאה מההכפלה של מספר הילדים ובני הנוער שהן נאלצו לטפל בהם.

אני רוצה להדגיש את הנושא של הקורבנות לגבי קבוצות מסוימות. חבר-הכנסת צבי הנדל דיבר על עולים ולכן לא אחזור על זה. כבר שמענו את הנתונים ואת הבעיות. אני רוצה להוסיף את הנושא של הילדים הערבים. חברי הכנסת מודעים לנושא הזה, הממשלה מודעת לזה, והיום בעצם אין ויכוח על זה. אבל השאלה היא מה הפתרון.

הבעיה היא שכשיש לך פער גדול מאד ברמת הטיפול ובמספר העובדים הסוציאליים, ברמת החינוך, בתקינות המבנים, בסיכוי של ילד להגיע בכלל לגן ילדים כי אין גן ילדים ביישוב; כדי לסגור את הפער אתה צריך לתת כספים בסכומים אדירים. אני שמעתי באחד הדיונים ששר החינוך שאל כמה צריך בשביל לסגור את הפער – רק בחינוך, אני לא מדברת על תחומים אחרים – מישהו אמר 1.5 מיליארד שקל רק לחינוך. הבעיה היא שהסכומים שניתנים הם מאד קטנים. כתוצאה מזה מצבם משתפר בהדרגה, אבל לאט-לאט, אבל הפערים מעמיקים והולכים.

אם אנחנו מדברים על פערים ואם אנחנו מזהים פערים חברתיים עם פערים לאומיים, או עם פערים של מוצא, או עם פערים בין ותיקים לבין עולים חדשים, או פערים אחרים, יהיו לזה השפעות רבות מאד ואני חושבת שבאיזה שהוא מקום השאלה היא של השירותים והזכות של כל ילד לקבל חינוך ברמה שווה, שירותי בריאות ברמה שווה, שירותים סוציאליים ברמה שווה, הזדמנות שווה.

בהקשר הזה אני רוצה להעיר הערה אחת. חבר-הכנסת אופיר פינס-פז נאלץ לעזוב כי הוא צריך לנהל ישיבה, אבל הוא דיבר על כך שאולי אנחנו ניקח מילדי העשירים וניתן לילדים של העניים. את הדיבורים האלה אנחנו שומעים כל פעם כשרוצים לקצץ.

חברי הכנסת הנכבדים שיושבים פה והקהל הנכבד שיושב פה, יש שיטה בדוקה ויעילה לפתור את הנושא הזה. אם רוצים לקחת יותר, אפשר לקחת יותר מבעלי הממון, מבעלי ההון והמעבידים ומכל בעלי ההכנסות הגבוהות, וזה לא קשור אם יש להם ילדים או אין להם ילדים.

אם בעלי ההון, וגם מעבידים, מקבלים השנה סובסידיות והטבות מס וכו' בסכום של 45 מיליארד שקל בהשוואה למצב ב-1985, אחר-כך לבוא ולדבר על הילדים, כי בכל מקום שבו השירות הוא סטיגמטי לילדים עניים, הוא הופך להיות שירות עני. אם יהיו לנו בתי-ספר לילדים עניים, אז יהיו בתי-ספר עניים. אם יהיו טיפות חלב לילדים עניים כי הילדים העשירים יילכו למקום אחר, אז טיפות החלב כך ייראו, הן יהיו טיפות חלב לעניים.

יש דרך אחת להעלות את מצבם של ילדים שחיים בתנאים קשים והיא להגיד: לכל הילדים ניתן אותו דבר. חסר כסף? – בבקשה, נגיד מאיפה לקחת. אבל כל רעיון שנתחיל לתת קצבאות ילדים לפי מבחני הכנסה, וכל מיני רעיונות אוויליים כאלה, זה מתכון לשבירת השירותים שיש לנו ושעדיין קיימים ושעדיין יש להם סיכוי.

לכן אני חושבת שחבר-הכנסת אופי פינס-פז נפל לאותה מלכודת, שלדאבוני נופלים אליה גם אחרים כאשר הם מדברים על המצוקה. תודה רבה.

תודה רבה לך.

מגיבה אליסיה אואקנין. בבקשה.

תלמידת בית-ספר מקיף ח' בבאר-שבע ואני מייצגת את הוועדה שעוסקת בילדים במצבי סיכון.

הסוגייה הראשונה שאציג בפניכם עוסקת בגופים שמתמודדים ומטפלים בילדים בסיכון. הגופים האלה נאלצים להתמודד ולעמוד בלחץ הפניות הגובר והולך, כשבמציאות יש מחסור במשאבים. כך, לדוגמה, נוצרים מצבים שבהם יועצת בבית-ספר, שמהווה את אחד מהגופים, אחראית וצריכה לתת מענה לכ-500 תלמידים, ולעתים אף קיימים מצבים גרועים יותר שהיא צריכה לטפל בכ-740 תלמידים.

יועצת, בעיקרון, אמורה לתת טיפול מסור ומעמיק, טיפול שיכול להעניק ולהניב תוצאות חיוביות, אך בפועל יועצת אינה מסוגלת להתמודד עם מספר כה גדול של תלמידים, ולכן אותם התלמידים שהיועצת אינה מגיעה אליהם עלולים להידרדר ולהגיע למצב של סיכון.

גוף נוסף הוא הרווחה. מחלקות הרווחה נאלצות להתמודד עם מספר עצום של מקרים. המצב הידרדר עד כדי כך שעובדת סוציאלית אחת צריכה לטפל בכ-400 תיקים, כשבמקור היא צריכה לטפל בכ-80 משפחות. כאן מופיעה בעצם בעיית המחסור בכוח-אדם עקב המשאבים הדלים. השירותים הפסיכולוגיים עמוסים ואי-אפשר לתת מענה הולם לצורכי הילדים.

גם מחלקות קידום הנוער אשר מטפלות בילדים שנשרו באופן מוחלט, או בילדים שעומדים לנשור, לא מסוגלים להתמודד עם הפערים בין הצרכים לבין המשאבים, ולכן אחוזי ההצלחה לא גבוהים.

מכאן שאלתי, איך מדינת ישראל מתכוונת להתמודד עם הפערים המשמעותיים בין הצרכים הגוברים לבין המשאבים הדלים?

הסוגייה השנייה שברצוני להעלות עוסקת בשינויים המתרחשים בבתי הספר בהתאם לשינויי החברה. במהלך השנים חלו שינויים מרחיקי-לכת במבנה החברה, המשפחה, התכנים שאליהם נחשפים הילדים, ומכאן שאחוז הילדים הנחשפים למצבי סיכון גדל והולך ולא נראה שחל שינוי משמעותי במבנה בית הספר, בתכניו ובמערך הטיפולי על-מנת לתת מענה לבעיות.

דוגמה לכך היא תקן היועצים. בחטיבות העליונות תקן היועצים, למרות שהוא תקן מאד מצומצם, מעוגן בחוק, אבל בחטיבות הביניים תקן היועצים לא מעוגן בחוק ולכן ייתכנו מצבים בהם מנהלי בתי הספר יחליטו על-פי שיקולם האישי אם לשכור יועץ או לא. הענין חמור, מכיוון שבגיל החטיבה ילד מפתח את זהותו האישית והוא זקוק לאוזן קשבת ולעזרה כדי לפתור את בעיותיו.

בנוסף לכך בית-הספר תופס מעמד מרכזי וחשוב בחיי כל ילד וילד, ולכן על בית הספר להיות מוכן ולהשתנות בהתאם לשינויים החברתיים.

מכאן השאלה, האם משרד החינוך ערוך ומוכן בתוכניות, רעיונות ומחשבות בהתאם לשינויים החברתיים וכדי למנוע מצבי סיכון אצל ילדים?

סוגייה שלישית עוסקת בחוסר היציבות הפוליטית והשפעתה על החקיקה בנושא ילדים. ממה שלמדתי, חוסר היציבות הפוליטית במדינה ותחלופת השרים והמנכ"לים במשרדים גורמת לכך שתוכניות לטווח ארוך בתחום החינוך לא ממומשות והמדיניות היא מדיניות של כיבוי שריפות. כל מה שקשור בנושא חשיבה מעמיקה של זכויות הילד וחקיקה בנושא זכויות הילד לא יוצא אל הפועל.

מכאן שאלתי היא כיצד המדינה מתכוונת לפעול, אם בכלל, בכל הקשור להשפעה של חוסר היציבות בפוליטיקה על ילדים ומדוע הילדים שאין להם זכות הצבעה לא זוכים להתייחסות רצינית, לטיפול ולהגנה על האינטרסים שלהם?

הסוגייה הרביעית היא השפעת ההורים על התפתחות ילדיהם. לאחרונה אנו שומעים על מגמה שבה ההורים מאבדים את הסמכות על ילדיהם כבר בגיל צעיר, וכתוצאה מכך נוצר גידול משמעותי באחוז הילדים בסיכון. עקב אותם גבולות לא ברורים ואף מתירנות יתר מצד ההורים, ילדים רבים נמצאים בסיכון יותר מאי-פעם, סיכון שבא לידי ביטוי באלימות, שימוש בסמים וכדומה.

מכאן שאלתי, האם אתם כקובעי מדיניות מתכוננים להתמודד עם מצב זה וכיצד?

בנוסף לכך, ממה שבדקנו, הפתרונות שהוכחו כמוצלחים במדינות אחרות בעולם הם טיפול בילדים לא על-ידי הוצאתם למסגרת חוץ-ביתית אלא על-ידי סיוע ומתן כלים למשפחה להתמודד עם הבעיה.

השאלה הנובעת מכך היא האם הרשויות המקומיות מתוקצבות וערוכות לטיפול כזה כאשר ידוע לנו על הקשיים בתשלום 25% ברשויות מקומיות?

סוגייה אחרונה היא השפעת המצב הביטחוני בעולם על בריאותם הנפשית של הילדים. כיום אנו נמצאים במצב שבו הורה אינו מסוגל להשרות ביטחון על ילדיו, מכיוון שהוא בעצמו פוחד וחושש. יש הרגשה כתוצאה מהטרור העולמי וממרוץ החימוש העולמי שהעתיד אינו בטוח ואין קרקע יציבה. החיים במדינת ישראל היום הם בצל חרדה כמעט בלתי-פוסקת היוצרת בעיות נפשיות, ומכאן קצרה הדרך לילדים בסיכון.

שאלתי היא האם מדינת ישראל ערוכה לתת מענה לילדים ולעזור להם להתמודד עם גדילתם בצל האיום הקיומי?

תודה רבה לך אליסיה.

רשות הדיבור לחבר-הכנסת דהאמשה, ולאחר-מכן נאפשר לשמונה אנשים שכבר רשומים להתבטא, בקצרה.

אשתדל לקצר בדבריי. אולי אהיה קצת בוטה, ואני מבקש סליחה מראש.

אני רוצה לברך על עצם קיום הכנס הזה, את כל היוזמים, השותפים, ואת כל מי שתרם לכינוס. הייתי אומר שחברה שאין בה שוויון היא חברה חולה, וטיבה של מחלה שהיא מתפשטת ונעשית יותר מסוכנת ויותר ממאירה אם לא מטפלים בה באופן יעיל.

כאשר החבר התחיל לדבר אני התאפקתי. כאשר החברה מגדירה את התלמידים ואת האוכלוסייה בה יהודים ולא-יהודים, יש פה סימן לא טוב. אני חושב שהטיפול מחייב לקרוא לילד בשמו. אנחנו יכולים לדבר על חברה של יהודים, אין שום בעיה. חברה של עולים, גם כן מגזר. של ערבים – גם. בסוף גם זה הגיע לביטוי בצורה מפורשת, וכל הדוברים האחרים אמרו: ערבים וערבים.

אני חושב שראשית הטיפול הוא להכיר במציאות כפי שהיא, להגדיר את החולי, להגדיר בחברה הערבית איפה זה מפגר, איפה זה מפגר נורא ואיפה זה בכלל לא קיים ומחייב טיפול שורש. לא ארחיב בדברים, הבעיות הן לפנינו והן מוכרות. אני חושב שכולנו חייבים, לא רק מוזמנים, לקחת את האחריות הזאת ליד ולטפל בענין הזה מעל ומעבר לכל שייכות פוליטית. זה ממש ענין חברתי מדרגה ראשונה וכולנו חייבים לטפל בו. אם לא נטפל בחולי הזה הוא יאכל אותנו בסוף.

אני רוצה להתייחס עכשיו לענין משפחות ברוכות ילדים והאיום על קיצוצים בתקציב. אני רואה בענין הזה ענין חברתי גרידא. יש כאלה שנותנים לזה צבע פוליטי – חרדים וערבים, אלה שיש להם הרבה ילדים. הלוואי שכל המשפחות יתברכו בילדים רבים, אבל אלה הילדים שיש לנו וחייבים לעזור להם, וראשית העזרה – לא לקצץ בקצבאות ולא להוריד את גיל מקבלי הקצבאות. כולנו חייבים לתת כתף ולהכשיל את המזימה הממשלתית לקצץ בדברים האלה. תודה רבה.

זבולון אורלב (יו"ר ועדת החינוך והתרבות)U

ניתן שוב עדיפות לצעירים ולנוער. קובי צורף, יושב-ראש מועצת תלמידים ארצית, בבקשה. אחריו – יורם.

קודם-כל אני רוצה לברך על קיום הוועדה הברוכה הזאת שבאים ושומעים את הנוער, במיוחד את הנוער מבאר-שבע, שאני אישית כתלמיד גא מאד בכל אחד מהתלמידים.

הנתונים שהובאו לכאן מאד מדאיגים. הבעיה היחידה היא שאם לא ישקיעו בנוער ובתלמידים, כך תיראה המדינה שלנו גם בעוד עשרים – שלושים שנה, וזה מה שאמרתי לאורך כל הדרך במשך שבועיים, גם בוועדה שלך, אדוני, וגם בוועדת הכספים.

כששמענו עכשיו שמקצצים 300 מיליון שקל מתקציב החינוך, בסעיפים של צמצום פערים בחברה, צמצום פערים בין יהודים וערבים, שאני רואה בהם דברים חשובים מאד, זה פשוט יגרום להעלאת תקציבי הרווחה בעתיד, ושר העבודה והרווחה שיהיה אז יקבל תקציב גדול מאד בגלל שלא השקיעו בנו. רק אם ישקיעו בנו כתלמידים מכתה א' כך נוכל לגדל דור של תלמידים מצליחים במדינה מצליחה.

תודה רבה קובי. יורם בר-קובץ מהנוער העובד, בבקשה.

לא מזמן חוקקה הכנסת שני חוקים. האחד – חוק עבודת הנוער, והשני – חוק עבודת חניכות. אתם יודעים מתי היא חוקקה אותם? ב-1953. שני החוקים האלה לא רלבנטיים ולא עדכניים למציאות שיש היום בישראל.

בזמן הקצר שעומד לרשותי אתרכז באחד החוקים – חוק החניכות. חוק החניכות הוא חוק שמאפשר לבני נוער החל מגיל 15 לא להמשיך ללמוד במסגרת הלימודים הרגילה, כי הם לא מצליחים להשתלב שם, כי הם צריכים להביא פרנסה הביתה, ומעוד אלף סיבות אחרות, ומשרד העבודה והרווחה פיתח עבורם מסגרת לימודים ייחודית שנקראת בתי-ספר תעשייתיים טכנולוגיים. היום לומדים כעשרים אלף בני נוער במסגרת הזאת.

ממשלת ישראל והעומדים בראשה מנסים כרגע לחסל גם את הדבר הזה. הייתי שמח אם חברי הכנסת שיושבים כאן אתנו ירשמו את הענין הזה לפניהם. מנסים לחסל את המסגרת של חוק החניכות. באיזה אופן? קובעים דבר שהוא מאד חשוב ומאד מבורך. אומרים: חוק חינוך חובה עד כתה י"ב. רק צריך להוסיף שם שורה, שעדיין תמשיך לאפשר את מסגרת חוק החניכות, עדיין תמשיך לאפשר ליצור מסגרת שמסוגלת לקלוט בני נוער מהרחוב, לקלוט בני נוער שמערכת הלימודים הרגילה לא טובה בשבילם, מסגרת שיכולה לתת להם מקצוע, הכשרה, ולאפשר להם לחיות.

לגבי הנתונים שמופיעים בשנתון. מצוין פה בסוגריים שהנתונים הם רק חלקיים ומתבססים על נתוני משרד העבודה. אני רוצה להוסיף עוד שתי הערות. חבל שהנתונים מתייחסים רק לגילאים 15 עד 17. יש בני נוער ויש ילדים שעובדים. יש ילדים בני שמונה – תשע ועשר שעובדים. לפי הנתונים שמופיעים בשנתון הסטטיסטי, 89% מבני הנוער שנבדקו נמצא שניצלו אותם. לא שמעתי שום דיווח עיתונאי שמשרד העבודה והרווחה דרש ממערכת החוק בישראל להכניס לכלא מעסיק שניצל בני נוער, ולו ליום אחד. אני מצפה שתהיה החמרה והחרפה של הענישה על מעסיקים שמנצלים בני נוער.

תודה רבה ליורם בר-קובץ.

אבקש מהשופט אהרון מלמד, לשעבר נשיא בית המשפט לנוער, לומר את דברו. בבקשה.

דבריי לא באים להפחית ממה שנאמר פה. כלומר, אני מקבל כל מה שנאמר פה ומאד מעריך את השנתון הסטטיסטי, את הכתוב, את הפעולה ואת כל העבודה שנעשתה.

אני רוצה לדבר רק על השמת הדגש, וכאן נדמה לי שכולנו, כל אלה שדיברו היום מדברים יותר על טיפול סימפטומטי ועל כיבוי שריפות. אלימות הנוער בבית משפט, אלימות הנוער בבית-ספר, הפערים שגדלים והולכים בין היסודי לאוניברסיטה ככל שגדלים הילדים, העולים החדשים, ההתמודדות של המשטרה, של שירות המבחן, בתי המשפט, נשים מוכות, מקלטים – כל הדברים שאנחנו שומעים ומדברים עליהם כל הזמן.

מדוע אני רואה את זה יותר כטיפול סימפטומטי וכיבוי שריפות? אם אנחנו רוצים לטפל בבעיה באופן יסודי הבעיה היא לא בגילים האלה שיושבים כאן. הבעיה היא לא בגילים האלה שדיברנו עליהם היום. הבעיה היא בגיל אפס, הבעיה היא עוד לפני שהילד נולד, בהורים וביחסי ההורים. אני אומר שהכל מתחיל במשפחה. הטיפול בגיל הרך, הקיפוח וכל מה שקורה לא התחיל בבית-ספר, גם לא בגן. הקיפוח התחיל הרבה לפני כן, בבית. ואם אנחנו רוצים לעשות טיפול שורש ממש, צריך לשים את כל הדגש על הגיל הרך ביותר ועל המשפחות עצמן, על הטיפול המשפחתי, על הנחיית הורים. להוציא רשיון נהיגה יכול כל אחד. רשיון להורות אין, אבל ההורים זקוקים ללמוד את מקצוע ההורות.

נעשות פעולות נפלאות על-ידי משרד החינוך ועל-ידי משרד הבריאות ועל-ידי משרד הרווחה לגבי הגיל הרך, אבל שלושתם ביחד זו טיפה קטנטנה בים לעומת הצרכים.

תודה רבה.

יהודית קרפ, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, ממשרד המשפטים. בבקשה.

חובה להצטרף לברכות על חשיבות מפגש מסוג זה, כי כמובן הדו"ח שיצא הוא חשוב מאין כמוהו כבסיס ליידע, לעיצוב מדיניות, לתמונת ראי, כמו שאמר חבר-הכנסת דהאמשה. הדברים האלה ידועים.

מה שאני רוצה לומר כאן על חשיבות המפגש מבחינת שמיעת בני הנוער כדי לקבל את הידע מבני הנוער שקובעי המדיניות ומקבלי ההחלטות ישמעו ממקור ראשון מה הם הצרכים האמיתיים, מה הם סדרי העדיפויות. ואני מצטרפת למה שאמר השופט מלמד. נכון שאנחנו צריכים לשים הרבה מאד תשומות בגיל הינקות, עוד בשלב ראשון אצל ההורים, אבל אני חושבת שלא ייתכן להגדיר את הצרכים שלנו כצרכים שמתמקדים בגיל מסוים ולא לתת את הדעת על כל הדברים ששמענו עכשיו.

אני מאד מצרה שהמסגרת היא מסגרת כזאת דוחקת. היא לא מסגרת אמיתית להשמעת דעות. לגביי זו לא הפתעה, אבל מה שהוכח כאן היום הוא שבני הנוער מבינים הבן היטב בצורה מקצועית מאד בהיותם בני נוער - -

לפעמים יותר טוב מאתנו.

-- מה הם הדברים שמטרידים אותם, מה הצרכים שלהם, מה סדרי העדיפויות, ואני חושבת שאנחנו כקובעי מדיניות חייבים להקשיב. זה הדבר הראשון שאנחנו צריכים לעשות, ולכוון את עצמנו לפי מה שאנחנו לומדים במסגרות האלה.

כיוון שהפורום הזה הוא פורום של מלאי של בעיות לקובעי מדיניות, אני רוצה רק להביא שני קטעי אינפורמציה שמאד מטרידים אותי.

אני מתנצל, השעון שלנו לא מאפשר לנו. אני ממש מתנצל.

זה מאד שייך לדיון פה. אני מבקשת מכם לשמוע.

אני יודע. אני מתנצל אבל לא אוכל, כיוון שאנחנו צריכים לסיים. בשעה אחת צריכה להתקיים פה ישיבה נוספת. אני שמח שאת עיקר המסר, בלי הדוגמאות, יכולנו לשמוע.

יש עוד שני משרדי ממשלה שחייבים לומר את דבריהם. אחד הוא משרד החינוך והשני – משרד העבודה והרווחה. נתחיל קודם עם חיים פוזנר, מנהל אגף שירותים אישיים וחברתיים במשרד העבודה והרווחה. בבקשה.

אנחנו בעד, ובכל הוועדות ובכל הפורומים שבהם יש דיונים לגבי ילדים אנחנו דואגים ומקדמים שותפות ילדים ובני נוער בהחלטות לגבי עתידם. הפורום הזה והנערות שהופיעו פה הוכיחו שיש לזה מקום, ומגיל יותר צעיר.

דבר שני. יש בהכנה הצעת חוק זכויות ילדים בסיכון שעברה בקריאה ראשונה בקולותיהם של 61 חברי כנסת. זה חוק מאד יקר, שלא יתבצע בשנה אחת. זו פעולה ארוכת-טווח. אם החוק יתקבל הוא יפתור את בעיית המקורות.

אתה יכול להבטיח שהוא לא ייכנס לחוק ההסדרים אחר-כך?

אנחנו עובדים לטווח ארוך. כרגע יש בעיות אקוטיות למדינת ישראל, אבל צריכים להסתכל קדימה.

יש חוק ילדים בסיכון, שחברת-הכנסת גוז'נסקי העבירה, שאמור להתבצע ב-2003. אנחנו מקווים שעד 2003 הוא יתחיל להתבצע והוא יפתור את הבעיות של גילאי אפס – שלוש.

השותפות היא של כולם כאן, גם לרוחב של כל המשרדים, של כל הארגונים, וגם ברבדים של אחריות המשפחה. זו לא רק אחריות המדינה. המדינה לבד לא מסוגלת לעשות הכל. זו אחריות המשפחה לגורלה, אחריות הפרטים לגורלם, אחריות כל הכוחות בקהילה ואחריות לרוחב של כולם. אף אחד בכוחו לא יכול להתמודד עם הבעיה הזאת.

תודה.

ד"ר יאיר סמוחה, סגן ראש המנהל הפדגוגי במשרד החינוך, בבקשה.

שמעתי בהנאה מרובה את התלמידים, ואם גם הם תוצרי מערכת החינוך, אז כנראה שלמערכת החינוך יש בכל זאת עתיד.

הדברים באמת ידועים, כואבים ומטרידים. המשרד פונה קודם-כל אל התלמידים. ב-500 בתי-ספר יועברו השנה שאלונים שימקדו באופן מאד-מאד מדויק היכן הבעיות, היכן החולשות, היכן צריך להתערב, ועל-פי הממצאים שיתקבלו מהתלמידים המשרד יכין תוכנית מיוחדת לכל אחד מבתי הספר על-מנת להתמודד עם הקשיים האלה.

גם השרה וגם המנכ"לית הצהירו שכל הקיצוץ לא יבוא על-חשבון התלמידים החלשים אלא בסעיפי תמיכות ורכישות, שהם סעיפים יותר גמישים.

תודה רבה. עמית סלע מעמותת הורות שווה, בבקשה.

דיברו פה הרבה מאד על דברים שעולים כסף. אני רוצה לדבר על שני דברים שלא עולים כסף. אחד – ברמה של מודעות. אפילו בדו"ח של המועצה, שאני מברך אותה על עבודת הקודש שהיא עושה, ילדים להורים גרושים מופיעים תחת סעיף של משפחות חד-הוריות.

לא נכון.

משרד הפנים קורא למשפחות כאלה משפחות חד-הוריות. הנושא הזה הוא נושא של מודעות ציבורית מינימלית.

נושא החקיקה במדינת ישראל הוא לחלוטין לא עומד בקריטריונים של האמנה לזכויות הילד.

בארץ חיים 112 ילדים נכים בשיעור 100%. אני מדבר על קבוצת ילדים חולי דיסאוטונומיה, אחת המחלות הקשות ביותר שקיימות בארץ. עלות הטיפול בילדים כאלה מגיעה ל-7,500 שקל לילד לחודש.

לפני שנתיים פנינו לכל חברי הכנסת שיושבים פה, כולל שרי הבריאות בשנתיים האחרונות, וכולם הסכימו שלקבוצה הזאת מגיע מזון רפואי. אנחנו כבר כורעים תחת הנטל. שנתיים אנחנו מחפשים מיליון שקל בודד כדי לתת אוכל לילדים חולי דיסאוטונומיה, שבלי האוכל הזה ימותו. אנחנו, חלק מההורים אולי נמצאים בעשירון העליון, אבל בגלל שאנחנו צריכים לתמוך ולטפל בילדים חולי דיסאוטונומיה עוברים לעשירון התחתון. אתם לא יודעים מה זה.

תודה רבה.

בהתייעצות עם כמה מיושבי-ראש הוועדות וגם עם המועצה הלאומית לשלום הילד אנחנו רוצים לקבל ארבע החלטות, והן: 1. הוועדה המשותפת לוועדה לקידום מעמד הילד, ועדת החוקה, חוק ומשפט, ועדת החינוך והתרבות, ועדת העבודה, הרווחה והבריאות וועדת העלייה, הקליטה והתפוצות רושמת לפניה את נתוני השנתון הסטטיסטי - ילדים בישראל לשנת 2001, שמתפרסם על-ידי המועצה הלאומית לשלום הילד, ומברכת את המועצה על יוזמתה בהוצאת השנתון ועל פעילותה בכלל.

2. הוועדה המשותפת קובעת כי הנתונים הקשים בדבר עוני, מצוקה, עבריינות, אלימות, פערים וחוסר שוויון משווע בהזדמנויות חינוכיות של ילדים כפי שנחשף בדו"ח מדאיגים ומהווים אות אזהרה למדינה ולחברה בישראל.

הוועדה המשותפת רואה בחומרה רבה ויתרה את העובדה כי התהליך והדינמיקה הרב-שנתיים מובילים את המדינה להחמרה נוספת ולקיטוב גובר במצבם של ילדים בישראל.

3. הוועדה המשותפת קוראת לכל ועדות הכנסת לפעול ולהמשיך ולפעול בנחישות ובהתמדה הן בחקיקה והן בתפקידיהן כמפקחות על משרדי הממשלה ויכולתן לעצב את סדר-היום הלאומי ואת סדרי הקדימויות לקדם ולשפר את מצבם של ילדים בכל תחומי החיים.




4. הוועדה המשותפת רואה בדאגה עמוקה את החלטת הממשלה בדבר קיצוץ קצבאות ילדים והקיצוצים במשרדי החינוך, העבודה והרווחה, הקליטה והבריאות, העלול להחמיר את מצבם הגרוע בלאו-הכי של ילדים משכבות חברתיות כלכליות חלשות, ולהכניס למעגל העוני והמצוקה ילדים רבים נוספים.

תודה רבה לכולכם. הישיבה נעולה.


- - - - - - -





הישיבה הסתיימה בשעה 12:55