פרוטוקולים/ועדת חוקה/2750



5
ועדת החוקה חוק ומשפט
21.2.2001


פרוטוקולים/ועדת חוקה/2750
ירושלים, ג' באדר, תשס"א
26 בפברואר, 2001

הכנסת החמש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שלישי




פרוטוקול מס' 265
מישיבת ועדת החוקה חוק ומשפט
יום רביעי, כ"ח בשבט התשס"א (21 בפברואר 2001), שעה 09:00

חברי הוועדה: אמנון רובינשטיין - היו"ר
יעל דיין
שאול יהלום
אופיר פינס-פז

עו"ד יהודית קרפ - משרד המשפטים, משנה ליועמ"ש
עוד יפעת רווה - משרד המשפטים
עו"ד דפנה בינוולד - פרקליטות המדינה
עו"ד נאוה בן-אור - פרקליטות המדינה, מנהלת המח' הפלילית
מפקח יוסי כהן - המשרד לביטחון פנים, קצין מדור תביעות
פרופ' קנת מן - הסניגור הציבורי
עו"ד נתן קנת - לשכת עורכי-הדין
עו"ד חיים קנת - לשכת עורכי הדין
פרפ' מרדכי קרמניצר - מומחה
ד"ר בועז סנג'רו - מומחה

שלמה שהם

דורית ואג

בועז פרסלר

אסתר מימון

הצעת חוק בתי משפט (תיקון מס' 28) (משפט חוזר, זיכוי על אתר והענקת סמכויות לסניגוריה), התשס"א-2000, של חבר הכנסת אמנון רובינשטיין וקבוצת חברי כנסת

הצעת חוק בתי משפט (תיקון מס' 28) (משפט חוזר, זיכוי על אתר והענקת סמכויות לסניגוריה),
התשס"א-2000, של חבר הכנסת אמנון רובינשטיין וקבוצת חברי כנסת

בוקר טוב, אני פותח את ישיבת ועדת החוקה חוק ומשפט, הנושא שלנו הוא הצעת חוק בתי המשפט (תיקון מס' 28) (משפט חוזר, זיכוי על אתר והענקת סמכויות לסניגוריה), התשס"א-2000, של קבוצת חברי כנסת בראשותי.

להצעת החוק היה גלגול שונה בקריאה המוקדמת, היא שונתה בהתייעצות עם המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, גברת יהודית קרפ.

יהודית קרפ, במקום שאני אציג את הצעת החוק, אני מבקש שתתייחסי להצעה כפי שעברה בקריאה ראשונה.

להצעה יש שני היבטים. ההיבט האחד הוא האפשרות של סיוע הסניגוריה הציבורית להגשת בקשה למשפט חוזר, וזה בסעיף 2 להצעה, והנושא השני הוא הסמכות לבית-המשפט להורות על זיכויו של נידון גם ללא קיומו של משפט חוזר, כשסלע המחלוקת, לפי מה שהבנתי מהישיבה הקודמת, היה ההתנגדות לתנאי שהשימוש בסמכות הזאת תהיה רק לבקשת היועץ המשפטי לממשלה.

היו חברי ועדה שהתנגדו לזה, ונשלחנו לטכס עצה מחדש, ועמדתנו היא, כפי שהצענו מלכתחילה, שללא בקשת היועץ המשפטי לממשלה לבית-המשפט לא יהיו נתונים שיאפשרו לו למעשה להחליט שאין צורך במשפט חוזר.

אני רוצה להדגיש שהוויכוח הוא לא על עצם הסמכות של בית-המשפט, אלא על התנאים המתאימים להשתמש בה, משום שהשאלה אם יש מקום לקיים משפט חוזר, או שהדברים על פניהם גלויים, שאין שום צורך במשפט חוזר, הוא עניין שלבית-המשפט כשלעצמו אין הערכה בו, משום שבית-המשפט, בלי שהיועץ המשפטי לממשלה עושה את הערכת הראיות על השאלה אם הדברים כל כך מובנים שאפשר לזכות אדם בלי משפט חוזר, הוא חסר אונים. מה שהצענו הוא משהו שאפשר לעמוד בו, ולא משהו שהוא במסגרת הצהרתית, ועשוי להביא לתוצאות שהן תוצאות לא רצויות.

אני מבקשת ממנהלת המחלקה הפלילית שתסביר ביתר פירוט.

ההליך של דיון בבקשה לקיומו של משפט חוזר הוא הליך שנועד לברר אם נתקיימה עילה לקיומו מחדש של משפט, כלומר, האם יש חשש שההרשעה מבוססת על טעות, יש חשש של עיוות דין, יש חשש שראיה שהוגשה לבית-המשפט, יסודה בקשר וכל העילות שקבועות בחוק.

נשיא בית-המשפט העליון, וכל שופט אחר שמקיים את ההליך הזה, איננו מקיים את המשפט. הוא מברר לעצמו אם נתקיימה עילה. הרשות, שהיא סוברנית להגיש כתבי אישום או להימנע מלהגיש כתבי אישום או לחזור בה מכתבי אישום, היא התביעה הכללית, והעומד בראשה הוא היועץ המשפטי לממשלה.

לכן, כאשר הצעת החוק, שאנחנו תומכים בה, קובעת שהזיכוי על אתר יהיה על-פי בקשת היועץ המשפטי לממשלה, זה מבטא את העקרונות של השיטה הקיימת שאומרת, שמי שסוברני להחליט אם להגיש כתב אישום או לחזור ממנו הוא היועץ המשפטי לממשלה ובאי כוחו. יש מקרים שבהם היועץ המשפטי לממשלה יודע שהוא לא יוכל לנהל את ההליך, זאת אומרת, הוא חושב שאכן נתקיימה עילה, או שהוא חשב שלא נתקיימה עילה, אבל נשיא בית-המשפט העליון לא קיבל את עמדתו והורה על קיומו של משפט חוזר, אבל היועץ יודע שבנתונים הקיימים לא ניתן יהיה לקיים את ההליך, ואז הסמכות בידיו להחליט שהוא לא מקיים את ההליך הזה, כמו שהסמכות בידיו בהליכים רגילים, זאת אומרת, המשטרה חוקרת והיועץ המשפטי לממשלה מחליט לא להגיש כתב אישום, או במהלכו של משפט היועץ ובא כוחו מחליטים לחזור בהם, לבקש את זיכוי הנאשם, מפני שמתברר להם שמסיבות של מערכת הראיות הוא לא יוכל להמשיך ולקיים את המשפט. כאן המבנה הזה הוא מבנה נכון.

אם היועץ המשפטי לממשלה איננו סבור שצריך לזכות על אתר, כלומר, הוא איננו חושב שמערכת הראיות היא כזאת שהזיכוי הוא מובנה, אין בידי הנשיא כלים, הוא לא שומע את העדות, הוא לא מעריך אותה, הוא לא יודע בכלל מי מת ומי חי - משפטים חוזרים, כפי שאתם יודעים מהניסיון המעט שקיים, מתקיימים, אם בכלל, אחרי הרבה מאוד שנים.

כמה משפטים חוזרים התנהלו?

אחד שהתנהל והסתיים ואחד שמתנהל.

המשפט שמתנהל, זה בעניין דני כץ. מה נגמר?

סלומון אבו, נדמה לי בשנות ה-70.

שנות ה-60.

על מה זה היה?

זה היה תיק רצח.

היה משפט בתחילת המדינה, של מפגר שהורשע באונס.

כלומר, היו שלושה משפטים חוזרים.

יש מקרים שבהם אנחנו מסכימים.

לגבי מע"צ הסכמתם בלי משפט חוזר.

הרי משפט חוזר הוא הליך אחרון שבאחרונים, הוא סוף הדרך. ההליך הפלילי עובר הרבה מאוד שלבים קודם לכן, הוא מתחיל היום ברוב המקרים בבית-משפט השלום, הוא מגיע לבית-המשפט המחוזי בערעור בזכות, ובמקרים רבים, מאות בשנה, מגיעות בקשות לרשות ערעור, בבית-המשפט העליון. נדמה לי, שהסניגור הציבורי הארצי יוכל לאשר כאן סטטיסטית את הנתונים, אני לא בדקתי, אבל יש מקרים רבים, משמעותיים, שהתביעה הכללית, לאחר שהיא קוראת בקשה למתן רשות ערעור, בוחנת את עמדתה ומסכימה או לזיכוי או להחזרת התיק מחדש לניהול הליך מחדש בבית-משפט השלום, או מן הטעם שאנחנו סבורים, שאכן מדובר בתיק, שלמשל יהיה ראוי שהאיש יהיה מיוצג, והוא לא היה מיוצג, וצריך לנהל את המשפט מחדש, מפני שנפגעה זכותו למשפט הוגן בגלל היעדר הייצוג, או שיש מערכת ראיות בעייתי וכיוצא באלה מקרים. זאת אומרת, מה שחסר פה מבחינת הנתונים זה לראות איך המערכת שלנו עובדת עם הבקרות עד שמגיעים.

יש גם מחשב לסגירת תיקים.

על זה אני לא מדברת, יש עיכובי הליכים ויש שימועים וכיוצא באלה דברים. הכוונה לא לשימועים לפי הכללים שאולי לפעמים נתונים במחלוקת, אלא מה שאנחנו קוראים שימוע ענייני, פשוט ואפור, שאיננו זוכה לכותרות, שהמשמעות הפשוטה שלו היא שעורך-דין מצלצל לפרקליט המחוז ואומר: קראתי את חומר הראיות, ואני חושב שאתה טועה, אני רוצה לבקש ממך לשמוע אותי. זה קורה, ואנחנו משתכנעים, מוחקים סעיפי אישום, חלקים מכתב אישום או את כתב האישום כולו.

המשפט החוזר הוא אמצעי אחד, אומנם דרמטי מאוד, אבל הוא אחרון בשורה של אמצעים שעומדים על הפרק, ובאופן אמיתי הם מנוצלים, זה לא מהשפה ולחוץ.

לכן הרעיון שהנשיא יוכל לזכות אותם בלי שהתנהל בפניו משפט, כאשר עמדת התביעה הכללית היא שצריך לקיים את המשפט, היא חיה שאנחנו לא מכירים, והיא לא מוצדקת, מפני שלא נפרסת בפני הנשיא עבודת המשפט כולו.

אני קורא מהפרוטוקול מה היה הסיכום בישיבה הקודמת: "לאחר הקריאה הראשונה יהיה דיון מחודש בעניין הזה, ואז, או שנחזור להצעת החוק המקורית שלי, או שנכניס גם את הסניגור הציבורי, שלא יהיה מצב שהיועץ המשפטי לממשלה יוכל להטיל וטו על זיכוי על אתר.

קנת מן, לישיבה הבאה תביא לנו את החוק האנגלי, כדי שנשווה בין ישראל המתקדמת לאנגליה הריאקציונרית...".

זה הוויכוח היחיד. כלומר, אין בקשה של יעל דיין שכל עורך-דין יוכל לבקש, רק הסניגור הציבורי.

אם הנשיא מחליט על קיומו של משפט חוזר, ליועץ המשפטי אין וטו, חלילה, על עצם קיומו של משפט חוזר, ומשפט חוזר יתנהל והדברים יתבררו. ההסכמה שלו לצורך זיכוי, היא הסכמה שנובעת מן השיטה שלנו, שהיועץ המשפטי לממשלה הוא זה שמחליט אם בכלל יוגש כתב אישום.

לא הבנתי את דברי ההסבר. סעיף 1 בהצעת החוק מדבר על הנושא של מי יהיה לו סמכות לזכות.

הסמכות היא לעולם של בית-המשפט.

כל ההסבר מדבר על הסניגוריה הציבורית ועל המנגנון.

נפל שיבוש, מכיוון שבישיבה הפכו את סדר הסעיפים, אבל לא הפכו את סדר דברי ההסבר.

אנחנו רוצים לחזור ולהדגיש, שאין שום כוונה לשנות כהוא זה מההסדר של המשפט החוזר. להפך, משרד המשפטים הציע לחזק את ההסדר הזה על-ידי תמיכה של הסניגוריה הציבורית. רק בשאלה שאנחנו רוצים לקבוע סמכות שהיא מעבר, סמכות מקצרת הליכים, במקום שהדבר ברור שאין טעם למשפט חוזר, מתן הסמכות רק לבית-המשפט העליון, בלי שהיועץ המשפטי לממשלה יחווה את דעתו בשאלת עצם הצורך במשפט חוזר, היא מוטעית.

היום, לפי החוק הקיים, בית-המשפט העליון יכול להחליט על זיכוי ללא משפט חוזר?

לא, זאת תוספת שאנחנו מבקשים להכניס, ואנחנו מבקשים להכניס אותה עם ההסדר הראוי, משום שהיועץ המשפטי לממשלה לא יכול להגיע להחלטה. נאמר שהסניגוריה הציבורית מבקשת את הדבר, לבית-המשפט אין הכלים הנכונים להעריך מה ביכולת התביעה הכללית להעמיד מול הטענות של הסניגוריה, כשהיועץ המשפטי לממשלה חושב שהדברים צריכים להתברר במשפט חוזר. כלומר, הוויכוח הוא לא על עצם ניהולו של משפט חוזר, אלא על קיצור הדרך - בלי ניהול משפט חוזר.

קיצור הדרך הזה נתבקש על-ידי שורה של מקרים שהיו, שלא היו בהם חילוקי דעות לגבי הצורך בזיכוי, אבל מכיוון שלא נפתחה דרך כזאת, היה צריך ללכת בדרך עקיפה.

אנחנו נשמע את נציגי הציבור והמומחים, ואחר כך נשמע את חברי הכנסת. הסניגור הציבורי, ואחר כך פרופסור קרמניצר.

יש שני היבטים להצעה הזאת. אני רוצה לומר כמה מלים, היכן אני רואה את הבעיה העיקרית בכל ההליך של משפט חוזר. כידוע, היו מעט מאוד מקרים. לטעמי, הסיבה העיקרית, שאלה שרצו להגיש בקשות לא היו מצוידים בכלים מתאימים כדי להשקיע את האמצעים, את השעות הרבות, לבדוק תיקים מחדש ולהכין בקשות כראוי. במצב הזה לא הגיעו לבית-המשפט העליון בקשות רציניות רבות. היו מעט מאוד משפטים חוזרים, וזה משקף גם עובדה שמספר הבקשות הרציניות שהוגשו היה קטן ביותר. אם אנחנו בודקים את ההליך הזה ומנסים להבין מה קרה, לטעמי, אלה שרצו להגיש בקשות לא יכלו להגיע לבית-המשפט באמצעות עורכי-דין או מנגנון שייצג את עניינם כראוי, וזה לא אפשר לבית-המשפט להיכנס לעובי הקורה. לא היו הרבה מקרים בפני בית-המשפט שהחומר היה פרוס כהלכה ובאופן מעמיק.

אז, החשיבות הגדולה של ההצעה הזאת, היא בהסדרת הליך שלפיו אסירים, אלה רוב האנשים שרוצים להעלות את ענייניהם, יכולים לפנות לסניגוריה הציבורית. הסניגוריה הציבורית תבדוק בצורה מעמיקה, כדי לסנן את הבקשות. יכולות להיות הרבה מאוד בקשות, ויש הליך חשוב של סינון ואי-הגשת בקשות סרק או בקשות לא מבוססות, ורק במקרים לא רבים, אבל חשובים, הסניגוריה תשקיע את המאמץ כדי להביא בפני בית-המשפט העליון בקשה למשפט חוזר. השאלת השאלה מה המבחנים, וזאת שאלה משפטית.

אנחנו לא עוסקים בזה.

יש שתי בקשות אליך" האחת - המצב באנגליה; השנייה - התייחסות לעמדה של יעל דיין.

ברגע שהגענו למצב שיש בקשה טובה בפני בית-המשפט, וגם הגענו, על-פי המבחנים המשפטיים שהתקיימו או מתקיימים, להחלטה שבית-המשפט מקיים משפט חוזר, הגענו ל-99%. בפעם הקודמת העמדתי בפני שאלה שמתעוררת, וגם בדיונים שהתקיימו מאז, מה קורה כאשר בדעת בית-המשפט העליון לזכות, כאשר החלטה של בית-המשפט צריכה להיות, מבחינת בית-המשפט, לא להחזיר אדם למשפט חוזר, אלא לזכות אותו לאלתר, כלומר, אין סיבה מוצדקת לנהל משפט חוזר.

במצב הזה, אם היועץ המשפטי לא מסכים לזה, אז מתחיל הליך בפני בית-המשפט העליון, לפיו היועץ המשפטי מופיע ואומר "צריך לקיים משפט חוזר", הסניגור אומר "לא צריך לקיים משפט חוזר", ואז השאלה כאן מה ההליך הזה. האם בית-המשפט העליון צריך לנהל שם משפט על השאלה אם לקיים משפט חוזר, או האם התיק צריך להיות מוחזר, והיועץ המשפטי לממשלה יחליט אם להגיש כתב אישום מחדש או לא, זו סמכותו, יכול להיות גם בג"ץ נגדו.

אם הסמכות הזאת תינתן לסניגוריה הציבורית, זה נראה לי סמכות שמתאימה לסניגוריה הציבורית, אבל אני לא יכול לומר שזאת הבעיה הגדולה בתחום הזה. אני רואה בתיקון המוצע כאן התקדמות והליך ראוי ונכון, אבל הרבה יותר חשוב בכל הנושא הזה להגיע למצב שבית-המשפט יחליט על משפטים חוזרים, ועוד לא הגענו עד הלום.

זה לא בידינו.

הוא מתכוון לזה שיוגשו בפניו בקשות ראויות.

המנגנון, זו הסניגוריה הציבורית?

גם הסניגוריה הציבורית.

זה יכול להיות סניגורים פרטיים. אבל בדרך כלל אלה לא יהיו סניגורים פרטיים, כי לאנשים שיושבים במאסר לטווח ארוך, אין להם המימון כדי להגיע לסניגור פרטי.

אני לא מסכים אתך.

נניח שמחליטים להקים את המנגנון הזה, אתה צריך תוספת תקצוב?

היום אנחנו לא צריכים תוספת תקצוב. אנחנו כבר מטפלים בנושא הזה, בהליך קצת שונה. מונחות בפני הסניגוריה הציבורית כרגע, כ-30 בקשות של אסירים לבדוק את תיקיהם במטרה להגיע למסקנה אם אנחנו חושבים שראוי להגיש בקשה למשפט חוזר. זה לא אומר שהאסיר עצמו לא יכול להגיש בקשה.

אתה אומר שאם מקבלים מחר את הצעת החוק, לא צריך תוספת תקציב. אם אתה צריך תוספת תקציב, זה חוק אחר לגמרי, אתה צריך 61 חברי כנסת...

עוד לא החלטנו על כך.

היום, האסיר חייב לפנות קודם לבית-המשפט לדיון בבקשה למשפט חוזר, ואז בית-המשפט לא יכול להחליט על סמך המכתב בכתב יד, בשני עמודים, וזה בדרך כלל מה שקורה, שראוי לקיים משפט חוזר. בית-המשפט גם לא יכול להכין את הבקשה המסודרת. מה שבית-המשפט עושה היום, שהוא מפנה את זה לסניגוריה הציבורית ואומר "תבדוק".

זה המקרה של ברנס.

המקרה של ברנס ומקרים אחרים. כבר היום אנחנו עושים את העבודה. השינוי כאן בא ליצור מצב שבו האסיר לא צריך לפנות לבית-המשפט ולבקש מהסניגוריה הציבורית לבדוק את זה, הוא יכול לפנות ישירות לסניגוריה הציבורית.

ההנחה אומרת שאז יהיו הרבה יותר מקרים.

לאו דווקא, וזה מעניין מאוד. אינני מבין את המצב, אבל לפני שנתיים היה כאן ביקור של בארי שק, עורך-דין אמריקני שמוביל את הנושא בארצות-הברית, והיה רעש גדול על הקמת פרוייקט החפות בסניגוריה הציבורית, ומאז הגיעו, במשך שנתיים, 30 בקשות, כאשר התפרסם בכל העיתונים שהסניגוריה הציבורית מטפלת בעניין הזה. אני שואל, מדוע לא הגיעו יותר בקשות? אנחנו לא הולכים לבתי מאסר ומבקשים שיגישו בקשות, ואנחנו גם לא נעשה זאת. מתוך 30 הבקשות, הערכתנו, שאין שם הרבה בקשות שראויות להגשה בשלב הזה, אם כי הגשנו כמה בקשות, ואנחנו נגיש אולי עוד אחת או שתיים במהלך השנה, אינני יודע.

מה המצב באנגליה ובארצות-הברית.

בדקתי מה שקורה במשפט האמריקני, לא מה שקורה במשפט האנגלי. אני לא מכיר את המצב באנגליה. בארצות-הברית, כאשר יש בקשה בהליך שלהם, זה נקרא שם הביאס קורפוס, זה המשפט החוזר שלנו, הם מבטלים את ההרשעה, ואז זה פתוח.

מי רשאי לפנות בארצות-הברית.

האסיר רשאי, והוא יכול לבקש ביטול ההרשעה.

כלומר, אין מעמד לסניגור הציבורי בארצות-הברית.

הסניגור הציבורי מייצג את האסיר בהליך הזה.

יש התיישנות מאוד קצרה להליך של משפט חוזר שם.

הסניגור הציבורי רשאי, והוא מייצג אסירים בהליך הזה של הביאס קורפוס, שזה ההליך המקביל. אם בית-המשפט מקבל את הטענה, הוא לא מזכה, הוא מבטל את ההרשעה, ואז כאילו שהיא לא היתה.

שם אפשר לנהל משפט לנצח.

באנגליה הקימו דבר מאוד רדיקלי.

באנגליה יש מנגנון מיוחד, שהיום מונה יותר מ-150 איש, שמחצית מהם הם חוקרים ומשפטנים, שהתפקיד שלהם הוא לבחון מקרים שבהם עולה החשש של עיוות דין ולהמליץ על שמיעת ערעור. הרעיון הוא שלא יתנהל משפט מחדש, אלא לקיים ערעור על העניין הזה.

שם פוסחים על היועץ המשפטי, נתנו לו אפילו סמכויות חקירה עצמאיות, הקימו בעצם משטרה אלטרנטיבית.

אדוני היושב-ראש, אולי נשמע את המתנגדים.

הוויכוח היחיד שנותר לנו מההכנה לקריאה ראשונה הוא אם בקשה למשפט חוזר בלי משפט חוזר, כלומר, זיכוי על אתר, זה רק על-ידי היועץ המשפטי לממשלה או גם על-ידי הסניגור הציבורי. את זה העלתה חברת הכנסת יעל דיין, שמשום מה לא הגיעה לכאן.

זאת אומרת, שגם הסניגור הציבורי יכול להמליץ לבית-המשפט - - -

לפנות בבקשה.

זה לא לפנות בבקשה, אלא שנשיא בית-המשפט העליון יהיה מוסמך לקבל בקשה של הסניגור הציבורי ולזכות על אתר, בלי שהיועץ המשפטי לממשלה מסכים לכך.

ליועץ המשפטי נשארת היוזמה בכל מקרה.

אבל זה נעשה על אפו ועל חמתו של היועץ המשפטי לממשלה.

החוק לא מדבר על זה.

זו היתה הסתייגות של יעל דיין, והחלטנו לדחות את הדיון בזה לאחר הקריאה הראשונה.

השאלה היא אם בית-המשפט יכול להחליט, בלי הסכמת היועץ המשפטי, על זיכוי.

פרופסור קרמניצר, בבקשה.

לא הספקתי לעשות את עבודת החקר שדרושה, ולא הייתי מציע לקבל החלטה לפני בדיקה של המצב בשיטות אחרות, ודווקא לעניין הזה יותר מעניין המשפט הקונטיננטלי, ששם נולדה המסורת של המשפט החוזר, ולראות אם שם יש אפשרות של זיכוי ללא הסכמת מי שאחראי על התביעה. זו בדיקה שראוי לעשות אותה, אפשר לעשות אותה תוך כמה ימים. אני לא עשיתי אותה לקראת הפגישה היום, אולי לדוקטור סנג'רו יש אינפורמציה בעניין הזה.

בלי הבדיקה הזאת, על פניו, לא נראה לי להעניק סמכות כזאת לנשיא בית-המשפט העליון או לשופט אחר לזכות, כאשר אין הסכמה של התביעה.

ההנחה שלי היא, שהתביעה תסכים במקום שאין סיבה טובה שהיא לא תסכים. אני לא רואה את היועץ המשפטי רוצה ללכת על משפט, כשהוא יודע שהעסק אבוד, הוא רק יתבזה.

השאלה איננה אם קורה פעם שהמערכת משתגעת, מערכות לפעמים משתגעות, השאלה מה השכיחות של זה. לא סביר שזה יקרה.

יש לי בכל זאת שתי הערות על התיקון הזה: האחת - אני לא מאושר מכך ששופט יחיד יכול להגיע לתוצאה של זיכוי, גם כשהיועץ המשפטי לממשלה מסכים, וזה דווקא משיקולים של טובתו של הנידון. בהרבה מאוד מקרים מדובר בעניין מעשי ולפעמים זה עניין של טיהור השם מדבר מאוד חמור.

יכול להיות מצב שאדם נידון בפני שלושה שופטים בבית-משפט השלום והוא הורשע פה אחד, הרשעתו אושרה על-ידי שלושה שופטים בבית-המשפט המחוזי, סך הכול שישה שופטים. מתייצב היועץ המשפטי לממשלה בפני שופט של בית-המשפט העליון, אומר לו "אני מסכים", כותבים החלטה של שורה "זיכינו את האדם הזה". השאלה מבחינה ציבורית, האם טוהר השם של האיש הזה? העולם של היום זה לא עולם שאם שופט של בית-המשפט העליון עשה משהו, אז כולם ישר משתחווים ארצה ואומרים "יצא קול מפי הגבורה". זה לא המצב.

אני בדעה שכדי לחזק את הדבר הזה, צריך לעשות הרכב. לא יקרה שום דבר אם ישבו שלושה שופטים, זה ייתן לנידון את הזכות שלו לקבל צדק מלא וצדק שיתקבל על-ידי הציבור, וזו לא טרחה גדולה למערכת, הרי סך הכול מדובר במקרים שכף יד אחת זה יותר מדי בשבילם. הייתי קובע גם בחוק שתהיה הנמקה, שלא יהיה מצב שהיועץ המשפטי לממשלה אומר "כן", וכותבים שורה אחת: בהסכמת היועץ המשפטי זיכינו את האיש הזה. אם זה מה שייאמר האדם הזה ילך עם הכתם בעין הציבורית עד סוף ימיו, וגם אחרי שהוא ילך לעולמו.

אפשר להכניס דברים כאלה לחוק?

הנמקה אפשר להכניס לחוק.

אנחנו יודעים היום, למשל, שבבית-המשפט העליון מחכים לערעורים שנה, שנתיים. ניקח אדם, לא שנשפט למאסר עולם, אולי במאסר עולם זה שולי, אבל קח אדם שנידון לשנתיים, שלוש, וזה שאתה מטיל על הרכב, יכול להיות שהמשפט החוזר יהיה משמעותי לגבי הזיכוי, אבל לא יהיה משמעותי לגבי העונש.

הוא גם עלול להתעכב.

אם יש הסכמה של היועץ המשפטי לפני נשיא בית-המשפט העליון, באותו יום יהיה הרכב של שלושה שופטים ויהיה זיכוי. לא צריך לחכות יום אחד.

יש בעיה איך מגשימים במציאות דבר שהוא כתוב בחוק ושהוא נחוץ, ויש לנו בעיה להביא ממצב של מציאות, שאין משפטים חוזרים, ולמערכת יש קושי כל כך עצום לתת משפט חוזר, ויש גם קשיים בהמשך הדרך וכן הלאה. איך משנים את המציאות? בעניין הזה יש שתי נקודות מפתח, שאם לא מטפלים בהן, לא יהיה שינוי אמיתי: האחת - זה הוזכר כאן, נושא החקירה. אין בקשות רציניות, כי אי-אפשר להביא חומר. אי-אפשר להביא חומר, משום שאם עורך-הדין מתחיל לפשפש ולדבר עם העדים, מחר תבוא המשטרה ותעצור אותו על זה שהוא עושה שיבוש הליכי משפט וכן הלאה.

למה זה שיבוש הליכי משפט אחרי שהמשפט הסתיים?

נניח שאני מגיש בקשה למשפט חוזר והבקשה תלויה ועומדת. הבקשה של האסיר שכותב "עשו לי עוול" בדף הזה שאין בו שום ראיה. יש בקשה, ודנים בבקשה. ניקח עכשיו את המקרה השלילי, נניח שהאסיר הזה משלם לאנשים כסף כדי שהם ילכו ויפברקו עדויות - תפעילו עליו את המערכת הפלילית? - תפעילו עליו את המערכת הפלילית.

מי שבאופן רציני רוצה לגשת לאיסוף ראיות, יש לו בעיות מעשיות, גם לפני החוק הפלילי, כי איך אדם אוסף ראיות? למדינה קל לאסוף ראיות, יש לה משטרה; צריך חיפוש, יש לה סמכות. לכן אם רוצים ברצינות לטפל במשפט החוזר צריך לדאוג לצד של החקירה, בלי הצד של החקירה, תישאר התמונה המציאותית כמו שהיא, שהעניין הזה הוא דבר בשביל מקרים בודדים.

הכוונה לתת לו חסינות כלפי חקירת עדים?

להקים בדומה למה שעשו האנגלים, וצריך ללמוד בדיוק מה שהם עשו ואיך זה עובד.

מה הם עשו?

הם הקימו מנגנון חקירה עצמאי עם סמכויות חקירה.

עוקף משטרה, עוקף יועץ משפטי.

תחת הסניגוריה הציבורית?

לא.

אדוני היושב-ראש, לא בהכרח צריך לקחת את המודל האנגלי ולהעתיק אותו כמו שהוא, אבל צריך לחשוב על מנגנון, זה יכול להיות מנגנון קטן, אבל הנקודה הקריטית שבו, שלמישהו צריכות להיות, על-פי דין, סמכויות חקירה, בלי זה לא יהיה שינוי משמעותי.

נקודה שנייה שבלעדיה לא יהיה שינוי משמעותי: צריך לאפשר לשופט של בית-המשפט העליון לקבל בנושא הזה חוות דעת חיצונית, לא של המערכת. השופט של בית-המשפט העליון, הנשיא השופט, שמים על שולחנו כמות עצומה של חומר. במושגים מעשיים זו לא משימה שהוא יכול להתמודד אתה אישית, אמיתית, באופן משמעותי. לכן הוא בהכרח נתלה על היועץ המשפטי לממשלה. היועץ המשפטי לממשלה נמצא פה במצב בלתי-אפשרי, וההנחה שלי שהיועצים המשפטיים לממשלה הם צדיקים. למה הוא במצב בלתי-אפשרי, משום שהוא ראש התביעה הכללית, ולכן הוא צריך להפעיל ביקורת על מהלכים שניזונו ונוהלו על-ידי אנשים שלו, וחמור מזה, הוא חייב בהגנת בית-המשפט, כי הרי שופטים שישבו בדין, אין מי שמייצג אותם. הוא מייצג אותם. יש לו פה חובה רצינית מאוד, מתוך הגינות אני אומר, לתת הגנה למערכת, שהוא אומנם פנה אליה, והיא פעלה, ואין לה ייצוג אחר. הוא מייצג את השופטים שכלפיהם נטענות הטענות. אי-אפשר לצפות מאדם בן תמותה, גם כשהוא צדיק, שייגש לעניין מתוך עמדה של פתיחות מוחלטת, כפי שצריכה להיות בעניין הזה.

זה מה שחברת הכנסת דיין אמרה בישיבה הקודמת.

היא צודקת. אם רוצים לטפל באופן אמיתי בעניין הזה צריך לתת תשובה לשני הדברים שהעליתי.

אני תומך מאוד ברעיון שיהיה זיכוי על אתר, כדי לחדד את ההבדל שהיום לא מופנם, בין לתת משפט חוזר כדי לברר עניין שבשבילו מספיק ספק, חשש, לבין מצב שבו יש תשתית, שאתה כבר הולך לזיכוי, משום שהיום התחושה שלי היא שפעמים רבות המערכת פועלת לפי הנחה שנותנים משפט חוזר, כאשר ברור לגמרי שהאדם לא אשם. חשוב מאוד שגם החוק ייתן איתות שיש הבדל ברור בין שני מצבים. מצב שבו יש מספיק ראיות כדי לברר עניין מחדש מול מצב שבו יש מספיק ראיות כדי לבוא ולהגיד: "העניין גמור, האדם זכאי".

לשכת עורכי-הדין תומכת בתיקון. למעשה התיקון המוצע עכשיו, שנותנים סמכות גם לנידון, רק שמגבילים אותו ואומרים לו: אתה תלך רק לסניגור הראשי.

לא נכון.

כתוב "או הסניגוריה הציבורית", למה רק סניגוריה ציבורית, זה בגלל השכר?

אתה יכול לפנות לסניגור פרטי בכל עת, זה קיים. החוק מוסיף את האפשרות לסניגוריה הציבורית לטפל, זה לא מונע מסניגור פרטי לטפל בכל מקרה.

אם זה לא ברור, אנחנו נתקן את זה. הכוונה היא שנאשם יוכל ללכת גם לעורך-דין פרטי וגם לסניגור ציבורי.

מי יכול להניע את הנשיא לדון בעניין?

כל עורך-דין והסניגור הציבורי והיועץ המשפטי.

וגם הנאשם עצמו.

עם הנאשם עצמו יש בעיה. ראיתי בקשות למשפט חוזר, מבית הסוהר כותבים על נייר דק מאוד כמה מלים בלי הנמקה, בלי שום דבר. היום בית-המשפט העליון מינה סניגור ציבורי, כתוצאה מהניסוחים העילגים האלה, אבל בעבר זה היה הבסיס למשפט החוזר, וזה גרם לעיוותי דין קשים מאוד.

דוקטור סנג'רו, ואחר כך - נציג המשטרה.

יש לי כמה וכמה הערות על ההצעה הזאת, וברשותכם אני אדבר מהר כדי לא לגזול מכם הרבה זמן.

עד לפני מספר שנים היתה מחשבה, לפחות לי, שהעילות למשפט חוזר בחוק מאוד מצומצמות, וזו הבעיה. באה ועדת גולדברג, הרחיבה, בא המחוקק ובאופן נדיר הגיב מהר, החוק תוקן והעילות היום מאוד רחבות, אין שום בעיה עם העילות, ובכל זאת היחס לא השתנה שינוי משמעותי. ניתנו כמה החלטות על משפטים חוזרים, אבל אני לא מוצא שינוי משמעותי, וזה מביא אותי למחשבה, שהבקשה הזאת היא חשובה מאוד כדרך של המחוקק לאותת לבית-המשפט שהוא לא מרוצה מהמצב שבו אין משפטים חוזרים. הוא היה רוצה פתיחות גדולה יותר ביחס לבקשות למשפט חוזר.

אני אציע איך אפשר להשיג את זה, בשינוי מסוים של ההצעה. החלק היותר פשוט הוא הסמכות לסניגוריה הציבורית. אני מסכים שזה רעיון מאוד חיובי. אם היה זמן לפרט, הייתי מספר לכם מהמחקר שלי כאיש אקדמיה קצת על מה שקורה במקומות אחרים. על קצה המזלג, באנגליה יש גוף חיצוני בשם "Liberty", שמטפל במאות תיקים בשנה, והוא גם חוקר, וזה מאוד חשוב.

הוא מגיש 10%.

הם הגישו 50 תיקים בשנה.

בשנה שעברה הם הגישו 60 תיקים.

בארצות-הברית, פרוייקט החפות של פרופסור בארי שק, הם שם, באמצעות בדיקות D.N.A. ממש, מוכיחים שאנשים שנידונו למאסר עולם או למוות הם חפים מפשע. זה לא ספק, זה לא ספק סביר, זו ממש הוכחה.

בכובע אחר שלי, כעורך-דין שהקדיש שנתיים מחייו להכין בקשה למשפט חוזר בעניינו של משה עזריה, אני רוצה לספר לכם שהכנסת בקשה רצינית מצריכה המון עבודה, לכן חשוב מאוד שהסניגוריה הציבורית תוכל לטפל בהכנסת בקשות כאלה, כי זו לא איזו בקשה שיושב עורך-דין שרלטן במשרד יום, יומיים ומוגשת בקשה. צריך לחקור, צריך להכין בקשה, זה לוקח זמן רב.

יש לי חשש אחד מהמשפט שבדברי ההסבר "דרך זו תיצור מעין מסננת, אשר תאפשר להבחין בין בקשות שיש בהן ממש לבין בקשות סרק". החשש הוא שהנטייה החזקה של בית-המשפט העליון תהיה לדחות בקשות שהסניגוריה הציבורית לא תמצא לנכון לטפל בהן, מצד שני, אם נהיה ריאליים, לא הייתי ער בלילה מהחשש הזה, כי ממילא הנטייה היא מאוד חזקה לדחות בקשות למשפטים חוזרים גם כך.

כשחוק מתפרסם הוא מופיע בלי דברי ההסבר.

ההערות העיקריות שלי הן לגבי החלק האחר של הצעת החוק - זיכוי על אתר. אני מאוד בעד, אבל אני חושב שצריך להכניס שינוי אחד משמעותי, וזה, לא לסייג את הסמכות ולהתנות אותה בבקשה של היועץ המשפטי, שכפי שאני מבין, בישיבה הקודמת שלא הייתי, חברת הכנסת דיין הציעה. אני רוצה קצת לחזק את קו המחשבה הזה. החשש שלי הוא, שהסייג הזה ירוקן את הסמכות הזאת לגמרי מתוכן. במציאות הישראלית, היועצים המשפטיים, ואני לא מדבר על זה או אחר, יצא לי בעוונותי לחקור את כל 50 שנות הפסיקה, מתנגדים בתקיפות, באופן מסורתי, לעריכת משפט חוזר, קרוב ל-100% של המקרים, ולא יוזמים משפטים כאלה בעצמם, למרות שהחוק מסמיך, ולדעתי גם מחייב, אותם לעשות שימוש בסמכות הזאת וליזום משפטים. לא ראיתי שיוזמים משפטים חוזרים.

אם היועץ המשפטי לממשלה - אני לא מדבר על אדם ספציפי, אני מדבר על נושא התפקיד - כמעט תמיד מתנגד, אני חושב שזה יהיה נאיבי לצפות, לא רק שלא יתנגד, אלא שיבוא ויבקש מנשיא בית המשפט העליון "תזכה על אתר".

מצד שני, במחשבה הפוכה, אם נכון החשש שהיועצים המשפטיים, מעצם זה שהם עומדים בראש התביעה הכללית, שאם מדובר בהרשעת שווא ועיוות דין, היא זו שתרמה לעיוות הדין, אולי יצרה אותו, אם החשש שהם לא מסוגלים בהיותם בני אדם, ואני שותף לחשש הזה, לחשוף באמצעות משפט חוזר מחדלים ולעתים גם פשעים של חוקרים ולעתים גם עוונות של תובעים, אם החשש הזה נכון, זיכוי על אתר יאפשר זיכוי שקט, ללא חשיפה מפורטת של הגורמים שהביאו לעיוות הדין, ופה צריך לחשוב אם אנחנו רוצים זיכוי שקט או לא.

הערה שנייה - הרעיון של זיכוי על אתר מתבקש במיוחד במציאות הישראלית, שבה אותו סדק צר בין השערים הנעולים של המשפט החוזר, הסדק הזה כל כך צר, בית-המשפט, כשהוא דן בבקשה למשפט חוזר, הוא בעצם, מהניתוח שלי את ההחלטות, אני מגיע למסקנה שהוא לא מסתפק בספק סביר, אלא הוא בעצם מחפש ראיה ניצחת לחפות, הוא מחפש "ג'וקר", ללא ג'וקר כזה לא מקבלים בקשות. במצב כזה, אם כבר מקבלים בקשה למשפט חוזר, לפי המבחן המחמיר הזה, צריך היה לזכות על אתר, צריך היה להתייחס לזה בעצם כאל מצב של זיכוי.

בהקשר הזה יש משפט שכתב השופט חיים כהן: "על פני הדברים יש פה כפילות פסולה ומיותרת: אם הנשיא השתכנע שנתגלתה עובדה חדשה או ראיה חדשה, ושיש בה כדי לחייב זיכויו של הנידון - על שום מה לא יזכה אותו?"

בין השאר, בגלל האמירה של חיים כהן הכנסנו את זה.

בדרך כלל הוא משתכנע שיש עילה לקיים דיון חוזר.

אם אדם אחר הורשע באותה עבירה?

ההנחה היא שהיועץ המשפטי לממשלה, שנוהג בסבירות, יסכים לזיכוי.

השאלה אם חיים כהן נניח היה אומר את המשפט הזה גם בהתנגדות היועץ המשפטי לממשלה.

שאול יהלום, פרופסור קרמניצר ודוקטור סנג'רו לא מדברים על העילה הזאת, הם מדברים בכלל על בקשות למשפט חוזר.

קל וחומר. אם אתה רואה את זה כעניין של זיכוי שקט או שאתה חושב שזיכוי זה עוד יותר.

הטענה היא בבקשות רגילות, לא בזיכוי על אתר שזה דבר חדש לגמרי, יש בעיה שהדבר מופקד אך ורק בידי היועץ המשפטי לממשלה.

אם החשש הוא כאן, קל וחומר בזיכוי על אתר, שהחשש פי כמה יותר גדול.

נשמע את כולם, ונדון בינינו.

יכול להיות שהצעת החוק תצליח לחדד סוף סוף את ההבדל המטושטש, הוא לא קיים, בין זיכוי על אתר לבין החלטה של המשך רציני של בדיקה. הסמכות הזאת תדגיש את זה, שכשבית-המשפט יחליט על עריכת משפט חוזר זה לא אומר שצריך לזכות. זה אומר שעושים עכשיו בדיקה רצינית, יכול להיות שהתוצאה תהיה הרשעה.

בתחום הזה התרשמתי שנותנים משפטים חוזרים רק כאשר ברור לכולם שמדובר בהרשעה של חף מפשע, למעט חריג אחד שאני מוצא, וזה בפרשה המפורסמת של רצח הילד דני כץ, זכרו לברכה, ושם אני מוצא בהחלטה מבחן אחר לגמרי שהביא להחלטה על משפט חוזר.

מבחן קרפ.

זה מבחן טכני-פורמלי-מוסדי, שבא בית-המשפט ואומר - הוא מציין את זה כסיבה הראשונה לכך שהוא נותן משפט חוזר - מה עמדת הגורמים הציבוריים-המקצועיים המטפלים, היועץ המשפטי לממשלה הסכים: דוח מאלף של הגברת יהודית קרפ, הסניגוריה הציבורית תמכה - ואז אפשר לתת משפט חוזר.

ליועץ המשפטי אז לא היתה עמדה, הוא לא התנגד.

עם זאת, היו גם מבחנים של השאלה אם יש חשש לעיוות דין, והוא קבע במפורש שעצם ההחלטה על משפט חוזר עדיין לא אומרת שהוא גיבש את דעתו לגבי המבחן הזה.

הערה שלישית - בעקבות המצב הקיים גם היום, לאחר שינוי החוק, שאין שינוי משמעותי בפועל, צריך להוציא את ההכרעה על משפטים חוזרים מהמערכות של הפרקליטות, היועץ המשפטי ובתי-המשפט, וזה שינוי יותר יסודי. היתה דעת מיעוט בוועדת גולדברג של פרופסור קרמניצר לשלב גורם חוץ-מערכתי, הייתי רואה את זה כקו נסיגה, אולי לא רק לשלב, אולי צריך גוף אחר להחליט בעניין.

הפתרון האנגלי, אבל לא בחוק הזה.

הפתרון האנגלי הוא רק חקירה, הוא לא מחליט על משפט חוזר.

אבל הוא מגיש את הבקשה.

כאן דוקטור בועז סנג'רו מציע שתהיה לאותו גוף גם סמכות להחליט על משפט חוזר.

שיוקם גוף שיחליט על משפט חוזר.

הערה רביעית - אם כבר יתרחש הנס שבו היועץ המשפטי מבקש מנשיא בית-המשפט העליון זיכוי על אתר, נדמה לי שגם היום, במצב כזה, היו מזכים פחות או יותר על אתר. בסעיף 31(ג) לחוק, יש לבית-המשפט העליון במשפט חוזר כל הסמכויות שיש לבית-משפט בערעור פלילי. במצב הספרותי הזה, נשיא בית-המשפט העליון היה מצרף אליו שני שופטים נוספים, וממילא היו מזכים בלי לערוך משפט חוזר. לכן, שינוי משמעותי נשיג רק אם לא נבקש הסכמה של היועץ המשפטי לממשלה.

הערה חמישית ואחרונה - אם כבר מתקנים את החוק בנושא הזה, צריך להתייחס בהזדמנות הזאת גם לתקנות הרעות, שהן תקנות בתי-משפט (סדרי דין במשפט-חוזר), תשי"ז-1957, למרות שחוק בתי-המשפט הוחלף ב-1984, עדיין נוהגים לפי התקנות ההיסטוריות האלה.

אם היינו בבית-המשפט, הייתי אומר "התקנות הן אולטרה וירוס", יש חריגה של המתקין מסמכותו, אבל פה, בכנסת, אני רוצה להציע לשנות את ההסדר הזה. יש פה לכאורה הסדר דיוני, איך דנים בבקשת משפט חוזר, ההסדר הזה חוסם את הבקשות למשפט חוזר. יש שם הסדר שקובע, למשל, אני לא יודע עד כמה אנשים פה יודעים על כך, מחסום של 90 ימים, שאם אדם תוך 90 ימים מיום שנודע לו על הראיות שהוא מביא במשפט החוזר הוא לא הגיש בקשה, הוא לא יכול להגיש בקשה. תראו איזו ראייה פורמליסטית קיצונית, אדם יושב בבית הסוהר, הוא חף מפשע, אבל הוא איחר.

עוד לא קרה פעם אחת שמישהו הוגבל בזמן.

כמעט לא ראיתי החלטה שבה בית-המשפט לא מתחיל בכך שהוא אומר: קודם כול, איחרת את המועד, ולכן אני יכול לדחות את הבקשה. נעשה לך טובה, ולפנים משורת הדין וכחסד, כדי להפיס את דעתך, נסביר לך למה הבקשה לא רצינית. כך מתחילות כמעט כל ההחלטות בעניין משפט חוזר.

עוד מנגנון רע שבתקנות האלה - אדם מגיש את הבקשה לפרקליטת המחוז שבו נוצר עיוות הדין, בהנחה שזה עיוות דין, אני עכשיו מספר את הסיפור, אני המספר הכול יודע. אני מדבר על עיוות דין. הוא צריך להגיש את זה דווקא לפרקליטת המחוז, היא מעבירה את זה ליועץ המשפטי לממשלה, הוא מכין חוות דעת מלומדת למה צריך לדחות את הבקשה, זה מועבר לנשיא בית-המשפט העליון, כאשר לפעמים מול בקשה מסכנה של האדם עומדת חוות דעת מלומדת למה צריך לדחות, וברור מה תהיה התוצאה.

גם מהניסיון שלי כאיש אקדמיה וגם מהניסיון שלי כעורך-דין, לחוות הדעת הזאת יש השפעה מכרעת על החלטת הנשיא.

דווקא בגלל ההצעות הרבות שלי להרחיב את החקיקה, אני רוצה להדגיש שאם ההצעות האלה יביאו לעיכוב ממושך של ההצעה הזאת, אני מציע לא להמתין, אלא לקבל אותה אפילו היום כאן, כמעט כמו שהיא. את התנאי של בקשה מטעם היועץ המשפטי לממשלה הייתי מוחק כבר היום. אם משאירים אותו, לא עשינו דבר. תודה.

נציג המשטרה, ואחריו - חברת הכנסת יעל דיין.

כשאני מקשיב גם היום וגם בישיבה הקודמת שהתקיימה בעניין שלנו, לרגע אני מקבל את התחושה שאנחנו מדברים על הערכאה הראשונה, שבה נידון עניינו של נאשם במדינת ישראל. אני רוצה להעמיד את הפרופורציות במקום, ברשותכם.

מדינת ישראל היא מדינה שבה נאשם נידון בערכאה ראשונה, אם זה בית-משפט מחוזי הוא מקבל אפשרות ערעור בזכות לבית-המשפט העליון, אם הוא נידון בבית-משפט השלום יש לו ערעור בזכות לבית-המשפט המחוזי וערעור ברשות שניתן על-ידי בית-המשפט העליון ביד נדיבה, כדבר כמעט שבשגרה. לא נזכיר את מוסד הדיון הנוסף, שהליכים רבים כמותו התקיימו לא אחת בשיטת המשפט שלנו.

לכן המוסד של משפט חוזר הוא מוסד שנולד למקרים החריגים, יוצאי הדופן, שבהם נסתתרה בינתה של מערכת החוק והמשפט ונפל עיוות חמור.

או שבית-המשפט הוטעה.

או שהתגלו ראיות חדשות.

התת-מוסד של זיכוי על אתר הוא מקרה פרטי באותו מוסד של משפט חוזר, והוא שמור, להבנתי, למקרים של תיקון עיוות יותר חמור ויותר דחוף. על כן הענקת הסמכות ליועץ המשפטי לממשלה היא חיונית. אם נאשם שהורשע טוען שעוות דינו מפאת כל אחת מהעילות האפשריות, הוא יכול לבקש משפט חוזר, יהיה לו יומו מחדש בבית-המשפט, יוכל סניגור מטעמו לחקור את העדים מחדש וכן הלאה. את האפשרות של זיכוי על אתר צריך לשמור למצב שבו גם היועץ המשפטי לממשלה שוכנע שכאן קרסו כל ההגנות מפני טעות, ויש להעמיד את הטעות הזאת לתיקון מיידי.

לעניין דבריו של פרופסור קרמניצר בעניין איסוף חומר ראיות לצורך משפט חוזר ובקשה לזיכוי על אתר. להבנתי, המקרים של משפט חוזר וזיכוי על אתר - - -

הוא לא דיבר על זיכוי על אתר, הוא דיבר בכלל.

המקרה של משפט חוזר הוא מקרה שבו לנאשם יש או ראיה חדשה או טענה על כשל של המערכת, ובעקבות הראיה הזאת או בעקבות הטענה על הכשל הוא מבקש ליזום את ההליך. זה לא שהוא מחליט בינו לבינו: אני צריך לנסות את מזלי מחדש בבית-המשפט, אלא היוזמה של ההליך היא כתוצאה מאיזה ראיה או טענה חזקה שיש בידו, ואתה הוא הולך.

לאחר שנשיא בית-המשפט העליון יאשר לו קיומו של משפט חוזר, הוא יוכל להעלות את כל העדים מחדש על דוכן העדים, לחקור אותם ולהגיע לחקר האמת.

מר כהן, קיימנו כאן דיון בעניין מע"צ, שפרופסור קרמניצר ודוקטור סנג'רו לא היו פה, הסתבר שהיה בתיקי המשטרה עצמה חומר שאם הסניגור היה יודע עליו, אין לי כל ספק שהוא היה זוכה בבקשה למשפט חוזר.

הסתבר שאותה מערכת בדקה את עצמה, והמליצה מה שהמליצה.

נאוה בן-אור, גם אני וגם הוועדה שיבחנו את עמדתכם.

נניח שסניגור רוצה לפתוח את תיק המשטרה, לגלות אם יש בתיקי משטרה חומר על התעללות באסיר, או במקרה שיש צל כבד על עד המדינה, איך הוא יכול לעשות זאת? ברור שאלה מקרים חריגים, אבל המקרים החריגים האלה חשובים מאוד, מפני שאדם אחד שיושב בבית סוהר או במאסר על לא עוול בכפו זה עולם ומלואו.

מדינת ישראל בכלל, והתביעה בפרט, עשו דרך ארוכה מאז פרשת מע"צ ועד היום, בעיקר בתחום של הרגישות לגילוי מלא של חומר חקירה באופן דקדקני ופתיחת כל הראיות בתיק לעיונו של סניגור. אנחנו היום צריכים אולי לכפר על כמה חטאי עבר בודדים, או לא בודדים - - -

אני לא חושבת שיש מדינה בעולם שיש בה חובת גילוי ותפיסה של משמעות חומר החקירה כמו מדינת ישראל.

באנגליה היום הלכו מקיצוניות אחת לקיצוניות אחרת.

הם שינו שוב את החוק, מפני שהמחירים שמשלמים אנשים, שלא בטובתם, שהתלוו להליך פלילי, הם מחירים גבוהים של פגיעה אנושה בפרטיות.

אני צריך ללכת לוועדת הכנסת בנושא המשפטי של חוק דרעי. הצעתי היא לקבל את החוק כפי שהוא, אני גם מוכן, להוסיף את הצעתה של יעל דיין, שגם לסניגור יש סמכות, ואני מציע שתפתח דיון דחוף, תוך כדי קבלת החוק הזה, וכל הדברים שהעלינו לגבי משפט חוזר יוגשו בחוק חדש.

יש כאן שני דברים שאני רוצה להכריע בהם: ההצעה של יעל דיין וההצעה של פרופסור קרמניצר.

יעל דיין, בבקשה.

כל הדברים שהובהרו כאן ברורים, הם לא עניינו של חוק זה, אין כאן גם האשמה כלפי המערכת המשפטית. אנחנו לא בצד השני, ואיננו מציגים את הדיון כך שהמערכת המשפטית והחקירתית עומדת כאן לדיון, אלא טובת הנאשם או הנידון, ואפשרות החברה לא להעניש שלא לצורך, או לא להעניש חפים מפשע. איש כאן לא מעלה ביקורת. אנחנו מהמתקדמים ביותר, הצודקים ביותר, במדינות העולם, באפשרויות שעומדות בפני נידונים, ולא על זה הוויכוח.

יש דברים שבהם אנחנו מתקדמים מאוד, כמו מעצרים טרום משפט והעמדת חומר לרשות הסניגור, ויש דברים שבהם אנחנו מאוד מאוד לא מתקדמים, ואני אומר את זה בלשון המעטה. סעיף 10(א), כפי שפורש בבית-המשפט העליון, אין לו אח ורע בשום מדינה בעולם, לא באנגליה ולא בקונטיננט, זה פטנט ישראלי שהצבעתי נגדו.

בארצות-הברית יש.

לא בצורה כזאת, רק כשיש סתירה או שאדם מתחמק מעדות.

יש להם מנגנון אחר.

הצעתי פעם לנאוה בן-אור, ואני חוזר ומציע: תקחו ארבעה שופטים ועורכי-דין מארבע שיטות משפטיות שונות, תראו להם את סעיף 10(א) ותראו להם את פסקי הדין בעניין הודאות נאשמים, ותראו אם יש דבר דומה לזה.

נראה דברים אחרים.

אי-אפשר להסתכל על סעיף 1 במנותק, משום שקיימת השאלה של המבנה הכללי והשאלה של האיזונים.

אמרתי שיש דברים שבהם אנחנו מתקדמים ויש דברים מסוימים שבהם אנחנו מאוד מאוד לא מתקדמים.

בכל אופן, אין ההצעה הזאת, בעיקר החידוש שבה, הנושא של זיכוי על אתר, קנטרנית לשיטה. היא בהסכמה, וכל הנלווה לזה, זה בדרך כלל דברים של יישום.

במשפט חוזר העילות מפורטות ורבות, אבל אנחנו נמצאים למדים שחסרים כאן אלמנטים. אתם אומרים "90 יום זה לא טוב, צריך להרחיב", זה לא נוגע לחוק הזה, אבל זה צריך לבוא לתשומת לבה של הוועדה. צריך לדאוג שמשפט חוזר לא יהיה דבר מופלא, שקשה מאוד להגיע אליו, אלא צריך לפשט את ההליך שמביא אליו - אני לא אומרת לא להביא ראיות ולא לחקור - לא יכול להיות שזה יהיה הליך ליחידי סגולה. אומנם זה מכוון מראש לחריגים, אבל צריך, לחריגים האלה, לאפשר את הדרך הפשוטה ביותר, לא בהנחה שהם יזוכו במשפט החוזר, אבל בהחלט בהנחה שיש עילה מספקת. אם זה 90 יום, או מה שהזכרת, שצריך ללכת דרך בית המשפט המחוזי, ואחר כך זה מגיע ליועץ המשפטי, והוא כמעט תמיד פותח במלים שהוא לא מוצא עילה, אבל - על זה, בתיקונים אחרים, צריך לתת את הדעת. זה אומר שמשפט חוזר הוא לא זיכוי מראש.
כאן בא הזיכוי על אתר, כדי לעשות הבחנה. משפט חוזר זו בחינה מחודשת, כשמו כן הוא. לכן חשוב מאוד שיהיה זיכוי על אתר, כי זה החריג שבחריג, כאשר ברור שיש כאן עוול מוחלט והנאשם זכאי, ואז לא צריך משפט חוזר ולא השפעות פוליטיות ולא יועץ משפטי ולא בחישה מיותרת של כל מיני גופים, כי הזכאות צריכה להיות למעלה מכל ספק לגבי מי שזכאי לזיכוי על אתר.

היום, בהעדר זיכוי על אתר, יש התייחסות למשפט חוזר כאל דבר שבסופו, אותו אשם יהיה זכאי, אחרת למה מאשרים לו משפט חוזר?

או שהוא יתחייב בדין מחדש, וזה קרה.

זה אנחנו יודעים, והסטטיסטיקה מורה על זה.

במשפט חוזר אין מקרה של זיכוי בישראל.

היה בשנות ה-50.

פסק-הדין פדילה.

מבחינה ציבורית, מי שזוכה במשפט חוזר כבר נחשב כזכאי, וכבר בתי-המשפט נחשבים בציבור כמעוותי דין. יש מאמץ אדיר להשיג משפט חוזר, כשצריך או כשלא צריך, ולכן יש התנגדות לעשות אינפלציה בנושאים האלה, כי מי שלא אשם והוכרז כאשם, יש לו המוצא הזה, ואז, ברגע שבכלל מאשרים לו משפט חוזר, כבר יש קמפיין ציבורי, ואני לא מדברת על דרעי או מקרים פוליטיים. מהסיבות שהזכרתי הזיכוי על אתר כל כך חשוב.

את העניין האנגלי לא נכניס ברגע זה. אם אמנון רובינשטיין יחשוב שזה ראוי, הרי זה הקמת מבנה שלם, אני אשמח להיות שותפה לזה.

ההערה שלך, נתן קנת, היתה לגבי לא רק מתן אפשרות לסניגוריה הציבורית, ואכן, זה לא שולל סניגור פרטי.

בעניין בקשת היועץ המשפטי, עדיין יש לי בעיה עם זה. הצעתי אז להוסיף את הסניגוריה הציבורית. אני בכלל יראה לתת ייחודיות לאיזו סמכות, שבסך הכול היא נבחרת, ממונה, והיא איננה משפטית במובן של שופט או נשיא בית-המשפט העליון. דברי נמצאים בפרוטוקול. אני עדיין מציעה להשאיר הרחבה, מה גם שהמילה "בקשת", מטיבה היא לא מחייבת.

"בהסכמת".

אנחנו אומרים "לפי בקשת היועץ המשפטי", אבל בקשה לא בהכרח מחייבת. אדם ביקש, ואני לא נעניתי או כן נעניתי לבקשתו. אם היינו מוסיפים כאן בכל זאת עוד סמכות, הייתי שקטה יותר. מלבד זה, אני בעד אישור החוק ומעריכה מאוד את ההצעה.

תודה. שלמה שהם.

אפתח ואומר שאני נוטל לעצמי זכות, בתור אחד שהיה חלק ממערכת המשפט בישראל, להסתכל על הדברים קצת מבחוץ ולומר: דבר ראשון, יש נטייה למערכות להגן על עצמן, זה דבר טבעי, לפעמים בנטייה מודעת, לפעמים בנטייה לא מודעת, את זה צריך לראות. אני כבר לא מדבר על הסטטיסטיקות שדיברו על 20% הטעויות במחקרים בארצות-הברית, או 30% טעויות. נניח שזה מוגזם, עדיין יש טעויות. מה לעשות שהבשורה היא שכולנו בני אדם, פרקליטים ושופטים, והעיסוק שאנחנו עוסקים בו הוא עיסוק של דיני נפשות ממש. זאת אומרת, צריך להתייחס לזה בחרדת קודש.

אני רוצה להתחיל מההערה שנזכרה לגבי דוח קרפ, בנושא דני כץ, משום שזה לדעתי היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. העובדה שמישהו מתוך המערכת לקח על עצמו את החובה, טבולה רסה לחלוטין. שמעתי את מר כהן מדבר קודם, ויש נטייה לאנשים שעובדים במערכות להזדהות עם המערכת. כל אחד מאתנו צריך להזהיר את עצמו, כל הזמן, שיש כאן מערכת של בני אדם, שאנחנו הולכים בה לפעמים בדוגמות מסוימות. הדברים נראים לנו ברורים, אחד ועוד אחד תמיד שווה שניים, וצריך לשאול לפעמים את השאלה, כשאתה עוסק בדיני נפשות, האם באמת אחד ועוד אחד, שנראה לנו מובן מאליו, האם הם שניים. זה אל"ף-בי"ת של הדברים.

אין לי ספק, גם מתוך מחקרים שנעשו בארצות-הברית, אבל גם מהתחושה שלי, שכל אדם באשר הוא אדם, במיוחד כשהוא עוסק כשופט, טועה.

עכשיו נפתח פה צינור אחר, צינור מיוחד במינו, כדי למנוע למעשה עינוי דין. לכאורה, אם אדם יזוכה, הוא יזוכה גם כשיהיה המשפט החוזר, אז למה צריך את הצעת החוק הזאת? אומר יושב-ראש הוועדה: רבותי, אנחנו רוצים למנוע סיטואציה מסוימת של עינוי דין נוסף, ואדם שעבר את כל הערכאות והגיע לאן שהגיע, וברור לנו. על פני הדברים, שזה המצב, נחסוך ממנו את עינוי הדין הזה. זו בעצם עיקרה של הצעת החוק, הרי אנחנו לא מרחיבים את העילות לזיכוי, עילות הזיכוי קיימות. דווקא משום כך אנחנו צריכים להשאיר את הצינור הזה רחב ככל האפשר. אם, אכן, אנחנו חושבים שיש מקום להליך הזה, ויש מקום לזיכוי על אתר, גם משום מראית העין, איך יכול להיות מצב שאנחנו אומרים שהמסננת להגיע לצינור הזה תהיה רק של צד אחד, צד התביעה? היועץ המשפטי לממשלה כאן הוא בכובעו כראש התביעה הכללית, הוא לא בכובעו כיועץ משפטי, של המדינה או לא של המדינה, ולא ניכנס כרגע לוויכוח על העניין הזה. היעלה על הדעת שבמשפט נאמר שיהיה זיכוי רק בהסכמת הצדדים? אנחנו מדברים על משפט שיש בו שני צדדים, צד אחד מייצג את התביעה והצד השני מייצג את ההגנה.

יכולים לומר לי "לא צריך את ההליך הזה, נחזור למשפט החוזר", אבל אם חושבים שההליך כולו נכון, לא יעלה על הדעת שניתן אפשרות להגיע להליך הזה רק לצד אחד, או רק בהסכמת צד אחד.

ההערה של מוטה קרמניצר בעניין ההרכב היא הערה נכונה, משום שבאמת מספר המקרים לא רב, אני לא חושב שזה יגרום לעינוי דין גדול, והתחושה שבא אדם וקיבל את התשובה שלו בבית-המשפט, יש בה היגיון מסוים.

סעיף 31(ב), שהתייחס אליו דוקטור סנג'רו - למעשה הסמכות הזאת קיימת היום, הסמכות מסורה לבית-המשפט העליון. אם היינו מעבירים אותה מנשיא להרכב רגיל, היתה לו סמכות, כהרכב, לומר: אני עכשיו יושב כבית-משפט, כמו שקורה בערכאות ערעור למיניהן לא פעם, שבית-המשפט לערעורים אומר: רבותי, אנחנו לא מחזירים לבית-המשפט לשמוע ראיות פעם נוספת או לדון בנקודה מסוימת, אלא אנחנו מזכים במקום. אם אנחנו הולכים על הרכב, ואני לא יודע אם נעשה את זה במסגרת הזאת או לא, על זה היושב-ראש יחליט, הדברים ברורים, צריך להשאיר את הצינור פתוח לשני הצדדים.

בתיקון על משפט חוזר, בעניין של עיוות הדין, היה פה דיון ארוך מאוד, והחלטנו לתקן את הסיטואציה של עיוות דין, משום שאמרנו: יש תמיד מקום בשטח האפור, שהוא לא ברור בהגדרה, שנמצאה ראיה נוספת או שיש דברים אחרים, והשארנו את זה פתוח. ודאי, אם אנחנו רוצים למנוע עיוות דין, זה בדיוק המקום לפתוח אותו לחלוטין.

יש לי הערה אחת לדברים של מר כהן. אתה אומר שלנידון יש ראיה חדשה, אבל הראיות החדשות לא באות כמו מן מהשמיים. קח את המקרה, שהוא בעיני המקרה המפחיד ביותר, המקרה שהמשטרה הוציאה ממישהו הודאה בלחץ בלתי-חוקי. אתה הרי לא תצפה מהשוטרים, כשהם יבואו לבית-המשפט, שהם יעידו ויספרו על זה. האדם יודע שזה הוצא ממנו בלחץ בלתי-חוקי, איך הוא מוכיח את זה? לפעמים יש מזל אלוהי, שבתיקי החקירה השאירו עקבות, אבל בדרך כלל מי שמפעיל לחץ בלתי-חוקי לא משאיר סימנים. צריך חקירה סופר מתוחכמת, קשה ויעילה כדי לפצח דבר כזה, זה לא יבוא מהשמים. לכן השאלה של חקירות בעניין הזה היא קריטית, אני יודע שלא דנים בה כרגע.

יש לי הצעת פשרה.

אני רואה שהרוח הנושבת בחדר הזה היא, שלא רק היועץ המשפטי לממשלה יוכל לבקש.

זו לא החלטה.

אם זו הרוח המנשבת, הייתי מציע, לפני שהולכים להתנות את זה בהסכמה או בבקשה , או של היועץ המשפטי או של הסניגוריה הציבורית, לחשוב מה רע כל כך אם לא נתנה את זה בכלל. האם מישהו פה חושש שנשיא בית-המשפט העליון יזכה אנשים סתם כך? אני מניח שלא. המסורת שלנו לא מצביעה בכיוון הזה.

נדמיין מקרה שבו, משום מה, ברור לנשיא בית-המשפט העליון שהאדם חף מפשע, על-פי בקשה שלו, בלי סניגוריה ציבורית ובלי היועץ המשפטי לממשלה, פה הוא לא יוכל להשתמש בסמכות, משום שאחד האנשים הנכבדים האלה לא הגיש בקשה. אם סומכים על נשיא בית-המשפט העליון שהוא לא שלח אנשים לחופשי סתם כך, הייתי מוריד לגמרי את התנאי.

אני רוצה לקרוא ליושב-ראש הוועדה, לאשר לפחות את החלק המתייחס לסניגוריה הציבורית, אני מכוון את דברי גם לפרופסור קרמניצר. שקלנו את האפשרות לבוא ולבקש סמכויות יותר רחבות, וקיימנו גם דיון במשרד המשפטים בנושא הזה, ואני נוטה להסכים אתך שתזוזה עתידית בנושא זה תבוא כאשר יהיו סמכויות חקירה ומשהו יותר ממה שמקובל עד היום, אבל הצעד שמוצע כאן הוא בכל זאת צעד חשוב מאוד, ואני חושש שאם נעמיד אותו זה על רף יותר גבוה, לא נשיג כלום.

לא הצעתי את זה.

זה גם נוגע לשאלה שהעלה חבר הכנסת יהלום, לגבי עניין התקציב. אם נעמיד את החוק על רף יותר גבוה, לא נקבל תקציב, התשובה תהיה "לאו". ייתכן שנגיע למסקנה, אחרי תקופת ניסיון, שאי-אפשר בלי התקציב הנוסף ובלי חוקרים ובלי מנגנון, אבל עוד לא הגענו לזה. אני רוצה להשאיר את הפתח להגיע לזה, אני רואה את מה שמוצע כאן כצעד מאוד חשוב, ואני לא רוצה להשאיר את המצב כפי שהוא היום. צריך להכשיר בצורה חוקית את הסניגוריה הציבורית לטפל בעניינים האלה, ולא לדחות זאת.

אני רוצה להתייחס לנקודה האחרונה שהעלה הסניגור הראשי. אני חושבת שהצעד שעשינו בהצעה הזאת הוא רלוונטי גם לנושא החקירות, לא במידה רחבה כמו צעד שיש לו סמכויות חקירה, אבל, לדעתנו, המוסד של הסניגוריה הציבורית, יש לו כלים יותר טובים לבקש חומר, לבדוק דברים ולחקור דברים מאשר סניגור פרטי. כך שבמובן הזה, יחד עם סמכות הסניגוריה הציבורית אנחנו גם מקנים לו את הכלים המיוחדים של הסניגוריה הציבורית, שהם לא מספיק רחבים כמו באנגליה, למשל, אבל זו תחילת דרך, ותחילת דרך שמשפרת את יכולת החקירה.

לעניין סעיף 1. המכנה המשותף של כל הדוברים היה שהנושא של זיכוי על אתר הוא במקרים החריגים והבולטים ביותר, שלכאורה צריך להגיד שאין עליהם מחלוקת. אבל דובר כאן על הפער שבין זיכוי מהדהד לבין זיכוי, שלפי המצב הקיים, יכול להיות פועל יוצא של בית-המשפט שמחליט על משפט חוזר, והתביעה מחליטה שהיא לא מגישה כתב אישום, ובית-המשפט אומנם מזכה, אבל זה לא הזיכוי המהדהד, שאנחנו מדברים עליו.

אני מאוד חוששת שאם נסמיך את בית-המשפט לזכות על אתר בניגוד לדעתו של היועץ המשפטי לממשלה, כשהיועץ המשפטי לממשלה ימשיך לטעון: אילו היתה ניתנת לי האפשרות, במשפט חוזר הייתי מראה שהאדם צריך להיות מורשע מחדש. לדעתי, האפקט הציבורי במצב כזה הוא לא לטובת המזוכה, משום שהוא אפקט זיכוי שיש בו צרימה גדולה. כשהתביעה הכללית עומדת ממול ואומרת: לדעתנו, המשפט הזה צריך להתנהל.

אני מכירה בקושי שעולה מהנוסח שכתבנו, שלכאורה מתנה את היכולת של בית-המשפט להחליט על זיכוי על אתר, כשזה תלוי בזה שהיועץ המשפטי לממשלה יגיש את הבקשה. נאמרו פה דברים אם היועץ המשפטי לממשלה יגיש או לא יגיש - במקרים הברורים האלה, חזקה על היועץ המשפטי לממשלה שהוא יגיש את הבקשה, אבל לא זאת הצעתי. אני מציעה לשנות את ההצעה, ובמקום לכתוב "לפי בקשת היועץ המשפטי לממשלה", לכתוב "בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה". כלומר, בית-המשפט יוכל מיוזמתו לשאול את היועץ המשפטי לממשלה, אבל עדיין לא תהיה הסיטואציה שבית-המשפט יחליט משהו והיועץ המשפטי לממשלה יחשוב אחרת.

חברת הכנסת דיין באה על סיפוקה בהצעה הזאת.

אפשר גם "לאחר קבלת עמדתו".

לא, אנחנו רוצים למנוע את הניגוד שעשוי להיות.

הסטטיסטיקה של משפטים חוזרים מאוד מדאיגה. שלושה משפטים חוזרים ב-52 שנות המדינה, זה דבר שלא ייאמן. כל מערכת רוצה להגן על עצמה, אבל אם המערכת מגנה על עצמה יותר מדי, היא פוגעת בעצמה בהיעדרם של משפטים חוזרים, בהיעדרם של זיכויים ממשפטים חוזרים, פרט למקרה אחד משנות ה-50. זה דבר יוצא דופן במערכות משפטיות בעולם. מערכת שרוצה להגן על עצמה צריכה לדעת שהגנה כזאת פוגעת.

היה פה דיון קשה מאוד בעניין מע"צ, כמעט כל חברי הכנסת שהתבטאו, תקפו בצורה קשה מאוד את המצב המשפטי הקיים.

אני רואה חשיבות בחוק הזה משתי בחינות: האחת - הוא מכניס סידורים מהפכניים בעניין הסניגוריה הציבורית; השנייה - הוא גם מוסר מסר למערכת המשפטית. מסר שני תוך שלוש שנים. המליאה מוסרת מסר למשטרה, לפרקליטות וגם לבתי-המשפט. אין שופטים שלא טועים, שופטי בשר ודם עשויים לטעות, והם גם עשויים להיות מוטעים.

אני רוצה להציע כאן שני תיקונים, שאפשר לשלב, בהסכמת משרד המשפטים, בנוסף לתיקון שהציעה יהודית קרפ. האחד, שנשיא בית-המשפט יוכל להקים הרכב, שלפחות יהיה לו שיקול דעת. זה נראה לי תיקון אלמנטרי. השני, בעקבות דברי מוטה קרמניצר, שהלכות שיבוש הליכי חקירה לא יחולו לגבי סניגור או סניגור ציבורי שאוסף חומר לצורך משפט.

זה לא יכול להיות בתחום כזה.

ראוי לקיים דיון בעניין זה.

אני יורד מזה.

אנחנו נקיים דיון במשרד המשפטים.

רבותי, אם קובעים "שיבוש הליכי חקירה", איך עורך-הדין יכול למלא את תפקידו בכלל?

זה לא שיבוש כמו הדחה בעדות.

זה יכול להיות גם שיבוש וגם הדחה.

אני מבקש ממשרד המשפטים לשקול את זה, ולחשוב אם אתם רוצים להגיש הצעת חוק.

דבר אחרון. אני ממש מבקש שתביאו לנו לאישור מחודש את התקנות. קראתי את התקנות האלה והן אולטרה וירוס. אני לא יודע איך ועדת החוקה אישרה אותן בזמנו, או שאז אולי לא היה צורך באישור.

בחוק החדש מ-1984, סעיף 108 נותן סמכות לקבוע תקנות חדשות.

אפשר לבדוק.

אנחנו קובעים: "נשיא בית-המשפט העליון או המשנה לנשיא, או שופט אחר של בית-המשפט העליון, או הרכב שקבע נשיא בית-המשפט העליון, רשאי, בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה להורות על זיכויו של נידון אם נוכח" וכן הלאה. זה הנוסח החדש של סעיף 1. כלומר, הגענו להסכמה עם משרד המשפטים על שני תיקונים: משאירים את החוק, שזה לא יהיה לפי בקשת היועץ המשפטי לממשלה, אלא בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה, כלומר, שהזיכוי על אתר לא יהיה בניגוד לעמדתו של היועץ המשפטי לממשלה, אבל הבקשה יכולה להיות מוגשת גם על-ידי אחרים. דבר נוסף, נשיא בית-המשפט העליון יוכל לעשות גם הרכב של שופטים, כפי שהציע פרופסור קרמניצר.

מוטה קרמניצר דיבר על חייב.

הגענו לפשרה, אנחנו רוצים לעשות את זה יחד עם משרד המשפטים.

מה אכפת לכם שהוא יהיה חייב לעשות הרכב? אם כבר מזכים זיכוי שיהיה זיכוי רציני.

למה לקבוע שהוא חייב?

כדי שתהיה משמעות. האדם הושחר, ויש סיכוי כאן שהוא יהיה זכאי. תחשבי איזו דרך חתחתים עבר האדם.

שאול יהלום, יש מקרים שזה כל כך ברור שאין צורך, למשל כשאדם אחר הורשע.

שאול יהלום, הזיכוי כאן הוא הנקודה החשובה.

שופט אחד זו תמיד החלטה פה אחד, ואם הוא יזוכה, זה זיכוי מוחלט; ובהרכב, ההחלטה יכולה להיות דעת שניים מול אחד.

כששלושה שופטים דנו, לא זוכרים את זה, זוכרים שהיה הרכב.

יש מקרים לכאן ולכאן.

תחשבו איזו דרך חתחתים עבר האדם עד שאישרו לו משפט חוזר.

זה עלול לעכב את הצעת החוק.

הסיטואציה היא לא שהאדם כבר עבר משפט חוזר, הסיטואציה היא שהיתה החלטה עקרונית שיש מקום למשפט חוזר.

אני אגיש הסתייגות.

ההצעה נשארת כמו שניסחתי, ושאול יהלום יגיש הסתייגות. מי בעד העברת הצעת החוק לקריאה שנייה ושלישית, עם התיקונים שקראתי לפרוטוקול?

הצבעה
בעד אישור הצעת החוק - 3
הצעת חוק בתי המשפט (תיקון מס' 28) (משפט חוזר, זיכוי על אתר והענקת סמכויות לסניגוריה), התשס"א-2000, של קבוצת חברי כנסת אושרה, בכפוף לתיקונים שצוינו על-ידי היושב-ראש.

תודה רבה. הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 10:30