פרוטוקולים/ועדת חוקה/197



פרוטוקולים/ועדת חוקה/197
ירושלים, ו' ב אדר ב, תש"ס
13 במרץ, 2000

הכנסת החמש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שני




פרוטוקול מס' 89
מישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט
יום שני, ט"ו באדר א' התש"ס (21 בפברואר 2000), שעה 10:00

חברי הוועדה: אמנון רובינשטיין - היו"ר
מיכאל איתן
טלב אלסאנע
אופיר פינס-פז
איוב קרא
דליה רבין-פילוסוף
ראובן ריבלין

עו"ד יהודית קרפ - משרד המשפטים, משנה ליועמ"ש
עו"ד נאוה בן-אור - משרד המשפטים, מנהלת המח' הפלילית בפרקליטות
עו"ד שוקי למברגר - משרד המשפטים, פרקליט בכיר
עידו באום - משרד המשפטים, דובר
תנ"צ חנה קלר - המשרד לביטחון פנים, יועמ"ש
פרופ' קנת מן - הסנגור הציבורי
עו"ד אריה שרעבי - פרקליט מזוכי מע"צ
עו"ד נתן קנת - לשכת עורכי-הדין

שלמה שהם

דורית ואג

הראל ארנון

אסתר מימון

פרשת מע"צ ושלטון החוק בישראל – הצעה לסדר-היום של חבר הכנסת מיכאל איתן

פרשת מע"צ ושלטון החוק בישראל – הצעה לסדר-היום של חבר הכנסת מיכאל איתן

בוקר טוב. אני פותח את ישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט. הנושא הראשון שלנו על סדר-היום הוא פרשת מע"צ ושלטון החוק בישראל, הצעה לסדר-היום של חבר הכנסת מיכאל איתן, שעברה מהמליאה אלינו.

לדאבוני הרב, חבר הכנסת מיכאל איתן לא נמצא אתנו. הנושא הוא חשוב, והזמנו אורחים, משום כך אפתח בדיון, וכאשר הוא יבוא, אנחנו נפסיק את הדיון וניתן לו את זכות הדיבור.

קראתי את פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב. המשפט נערך בפני כבוד השופטים משאלי, ישעיה והשופטת סוקולוב. אומנם פסק-הדין ברובו עוסק בנושא הפיצויים, אבל במקום אחד אומר השופט משאלי שזוהי פרשה חסרת תקדים, ואני מסכים אתו שהיא חסרת תקדים, ולכן חובה על ועדת החוקה לעסוק בפרשה הזאת, ובמה שמשתמע ממנה.

עורך-הדין שייצג את הנאשמים בפרשת מע"צ, מר שרעבי, אתה הגשת בקשה למשפט חוזר לפני ההתוודות של שמחי?

לא. הגשנו את הבקשה לקיום משפט חוזר לאחר ההתוודות של שמחי, בשנת 1994. במקביל לבקשה לקיום משפט חוזר גם הגשנו בקשה למשרד המשפטים, למחלקה לחקירות שוטרים, לפתוח בחקירה נמרצת כדי לבדוק את כל הטענות שהועלו על-ידי מר שמחי.

הבדיקה במח"ש נערכה במשך מספר שנים, ואולי בהזדמנות הזאת אני שוב רוצה לחזור ולציין את עמדתה של פרקליטות המדינה בתגובה לבקשה לקיים משפט חוזר, שהיא היתה בעצם תגובה אמיצה. פרקליטות המדינה, בצעד חסר תקדים במדינת ישראל, בתולדות המשפט הישראלי, בראשותה של הגברת נאוה בן-אור, שיושבת כאן, ועורך-הדין שוקי למברגר, שנמצא גם הוא כאן, פרקליטת המדינה, הגברת עדנה ארבל, והיועץ המשפטי לממשלה, מר אליקים רובינשטיין, המליצו כאמור בפני נשיא בית המשפט העליון לקיים משפט חוזר למבקשים בפרשת מע"צ.

זו היתה המלצה ראשונה של היועץ המשפטי לממשלה?

זו היתה המלצה של הפרקליטות ושל נציגי המדינה לגבי הבקשה של המבקשים, שהיתה כאמור ראויה לכל שבח.

לאחר ההחלטה של המשנה לנשיא בית-המשפט העליון לפתוח במשפט חוזר למבקשים, נתקיימו מספר הליכים בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, שבעקבותיהם, ולאחר התדיינויות בפרקליטות - - -

חבר הכנסת איתן, אנחנו ממתינים לך כדי לפתוח בדיון.

לאחר זמן מה, לאחר תזכורות בבית-המשפט המחוזי, באה פרקליטות המדינה וביקשה מבית-המשפט המחוזי לחזור בו מכתב האישום ולבטל את הרשעתם של המבקשים, הרשעתם המקורית, שעל-פיה נגזרו עליהם חודשי מאסר כבדים, קרי, לבטל את כל ההליכים שנתקיימו נגדם. אז, בית-המשפט המחוזי זיכה בפועל את המבקשים, ומכאן ואילך ניהלנו משא-ומתן לפיצויים למבקשים.

נושא הפיצויים לא על סדר-היום שלנו.

אני רוצה לשבח בהזדמנות הזאת את בית-המשפט המחוזי, שעשה מלאכתו נאמנה, הוציא משפט צדק למבקשים, תיקן את העוול שליווה את המבקשים הללו במשך כ-20 שנה, משנת 1979, כאשר הם הורשעו על-ידי בית המשפט המחוזי בעבירות חמורות, וההרשעה שלהם התבססה כל כולה על בסיס הודאתם בבית-המשפט בלבד, ללא כל הוכחת מניע, ודבר מה נוסף שמשקלו היה כמשקל נוצה.

מה היה הדבר הנוסף?

אז לא היה צריך דבר מה נוסף, רק מבחני הסדר הישר.

היה צריך דבר מה נוסף.

אני רוצה לומר מספר מילים על התנהגותם של קציני המשטרה וחוקרי המשטרה בפרשה הזאת, שיש לה אולי גם רלוונטיות לדיון הנוכחי, כי אנחנו מדברים פה על שלטון החוק. נכון שהפרשה הזאת ארעה בשלהי שנות ה-70, אבל היא פרשה חמורה מאין כמותה, כפי שאמר כבוד השופט משאלי, זו פרשה שאין לה אח ורע בתולדות המשפט הישראלי.

סליחה, אני מפסיק אותך לרגע. אני מבקש שיירשמו בפרוטוקול שורות 10 עד 24 מעמ' 11.

(לא נקראו, נמסרו לפרוטוקול)

"למקרה בו אנו דנים אין אח ורע במערכת המשפט בישראל וכפי שציינו ב"כ שני הצדדים – אין כל תקדים משפטי שיכול לשמש אחיעזר ואחיסמך בפסיקתנו במקרה הנדון.

רואה אני לנכון לציין כי אני דוחה את הספק המשתמע אולי מטיעוני המשיבה, שחזרה בה מן האישומים בכתב האישום שהגישה במשפט החוזר, בדבר חפותם של המבקשים וקובע כי הינם זכאים במלוא מבן המילה!

לא אחזור על התיאורים הקשים שציין ב"כ המבקשים בבקשתו, בהסתמכו על עדותו של פקד שמחי, על דרכי האיומים, המכות, ההשפלות והעינויים בהן נגבו "הודאותיהם" של המבקשים שהיוו – כפי שציין גם היועץ המשפטי לממשלה בחוות דעתו שהוגשה לנשיא ביהמ"ש העליון – את הגורם העיקרי להרשעתם בדין.

ב"כ המבקשים מתאר את הסטיגמה הקשה שדבקה במבקשים לאורך שנים רבות כחבורת עבריינים מסוכנים שמנעה את קליטתם בחברה בתום ריצוי מאסרם ואת השלכותיה על בני משפחתם."

אני רוצה במספר מילים לתאר את ההתעללות הקשה שעברו המבקשים בפרשת מע"צ, שהשערות סומרות למשמע התיאורים המזעזעים, ומעשי הפשע שנעשו במבקשים הללו: האנשים האלה הוכו, נחבלו, עונו בצורה שיטתית במשך תקופת המעצר שלהם על-ידי כך שהכו אותם במכות חשמל, החדירו לפי הטבעת שלהם חפצים, הוציאו אותם לחקירות, כשהם מכוסים בשקים על ראשם, כשהם מאבדים את מרחב הזמן והמקום, לקחו אותם לוואדיות, לקחו אותם לנחלים, לקחו אותם לשפת הים, טבלו את ראשם במי ביוב, קשרו אותם לעצים והשתינו עליהם. על חלק מהחשודים נמרחה צואה על-ידי השוטרים, אחד מהחשודים שמו ליד עץ, ואחרי שכיסו את פניו בדובון, החדירו לו נמלים לתוך הגוף, תוך כדי השתנה עליו. היו דברים מזעזעים. לא נעשו דברים כאלה מעולם במדינת ישראל.

הקצינים והחוקרים הללו, שהיו מעורבים בפרשה הזאת, וכאן אני חולק על עמדת פרקליטות המדינה, שגילתה אומץ כאמור מתחילת הפרשה הזאת, צר לי לומר, שאינני מסכים עם עמדת הפרקליטות שאין למצות את הדין עם אותם קצינים וחוקרים שעד היום משרתים במשטרת ישראל, כאשר עננה כל כך איומה מרחפת על ראשם.

קל וחומר, בן בנו של קל וחומר, כאשר עסקינן בראש צוות החקירה בפרשת מע"צ, בשעתו דרגתו היתה פקד, והוא סנדו מזור. פקד סנדו מזור הוא היום סגן המפקח הכללי למשטרת ישראל.

לא יעלה על הדעת, ואין זה מקובל, שפקד סנדו מזור, שהיה אחראי על כל צוותי החקירה, וניהל את החקירה, לא ידע, לא שמע, לא ראה, לא חזה במראות הקשים, לא שמע את צעקות וזעקות הנחקרים. לא יכול להיות דבר כזה. היום הוא אומר: לא ידעתי, לא שמעתי, לא ראיתי. כך הוא מתגונן.

נוסף על כך, יש קצינים בכירים נוספים, שמשרתים עד היום במשטרת ישראל, כמו ניצב יעקב רז. ניצב יעקב רז היה במהלך החקירה אחד מראש צוותי החקירה בפרשה הזאת, בדרגת מפקח. תחת פיקודו היו שוטרים נוספים. מפקח רז במהלך החקירה נקט שיטות אלימות, קשות, נגד הנחקרים.

אני טיפלתי בפרשה הזאת מתחילתה. בשנת 1978 הייתי עורך-דין צעיר. במהלך החקירה גיליתי את העובדה שאדון רז יחד עם קצינים נוספים תלשו שערות ללקוח שלי מהראש, נעצו בו סיכות, כיבו עליו סיגריות, מרחו לו באיבר המין חומר כימי צורב. אגב, הוא נבדק בפוליגרף בעניין הזה, ויצא דובר אמת. אני חושב שאתם יודעים על מי אני מדבר, אני מדבר על עוזי ארמי.

הנאשם הזה היה היחיד שזוכה בפרשה הזאת. אני אז ייצגתי אותו. לשמחתי הרבה, הוא זוכה. הוא היחיד מכל שבעת הנאשמים שזוכה.

הוא לא הודה.

דרשתי להעמיד את יעקב רז לדין בגין חלקו באלימות הקשה שננקטה כלפי ארמי. ואומנם, התמנה קצין בודק בדרגת תת-ניצב בשעתו, ניצב משנה יצחק זיו-אל, שהמליץ להעמיד את יעקב רז, ואחרי כן את הקצינים: את אשר הרפז, קצין בשם סרור ואת פלד, שהוא היום בדרגת ניצב משנה, ראש אח"ק למחוז תל-אביב. מה עשו עם ההמלצה להעמיד את השוטרים האלה לדין? – זרקו אותה לפח.

מתי ניתנה ההמלצה הזאת?

ההמלצה הזאת ניתנה תוך כדי החקירה.

היא הובאה בפני בית-המשפט המחוזי?

הובאה בפני בית המשפט המחוזי.

הם ראו את זה?

הם ראו את זה, אבל אף אחד לא נתן על זה את הדעת. התעלמו מזה.

זה לא מוזכר בפסק-הדין.

זה לא מוזכר בפסק-הדין.

אתה היית אז עורך-הדין שהופיע בערכאה הראשונה, אתם הבאתם את הממצא?

מה שהובא בפסק הדין, אלה הממצאים של אותו קצין בודק. החומר המהותי נדון בבית-המשפט, ובית-המשפט קבע ממצאי מהימנות מסוימים לגבי החומר הזה.

מה הוא קבע?

הוא קבע באופן עקרוני שהוא מאמין לשוטרים, ולא מאמין לשוטר שהפליל את אותם שוטרים.

זה אבי אבות החטאת בפרשה המצערת הזאת, העגומה הזאת, שקוראים לה היום "פרשת מע"צ. משום שקרה כאן דבר מדהים. לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, בערכאה הראשונה, היו ראיות למכביר. יושב פה חברי, עורך-דין נתן קנת, שייצג בשעתו - - -

הוא ידבר מיד אחרי מיכאל איתן.

היו ראיות למכביר שהיתה פה מסכת התעללות קשה בנחקרים. יתרה מזו, חלק מהנחקרים הודו והתוודו בביצוע פשעים חמורים, וכרכו בהתוודות שלהם את חבריהם לספסל הנאשמים. הלכו והצביעו על אותם מקומות שבהם הם ביצעו את ההצתות וכן הלאה. מה הסתבר? – למרבה הפלא, הסתבר שאותם אלה שהתוודו והצביעו ואמרו: אנחנו הצתנו ושרפנו וכיוצא בזה, בדיוק כפי שאמרו להם אנשי המשטרה, הסתבר שבאותה עת הם היו בכלל בכלא. הם לא יכלו לבצע את העבירות הללו. בית המשפט המחוזי בתל-אביב פטר את זה בלא כלום. הוא אמר: אולי הם שיקרו.

תמיד אנחנו שואלים את עצמנו, כשאנחנו באים לדרוש בעניין התוודותו של נחקר – אומרים: אין אדם משים עצמו רשע.

במשפט העברי זה אסור.

בתי-המשפט שלנו במדינת ישראל מקבלים באופן סיטונאי התוודות של נחקרים והודאות של נחקרים רק מן הטעם שאין אדם משים עצמו רשע, ולא ייתכן אדם יודה בביצוע פשע חמור שהוא לא ביצע אותו. זה הרציו שמסתתר מאחורי קבלת הודאות של נאשמים. אבל מה לעשות, ובמקרה שלנו אף אחד לא נתן את הדעת לכך שהאנשים הודו בביצוע פשעים חמורים בזמן שהם לא יכלו לבצע אותם. בית-המשפט המחוזי לא שאל את השאלה המתבקשת בדרגה הראשונה, הוא לא שאל את השאלה למה האנשים הללו הודו בביצוע פשעים חמורים שיוחסו להם כשהם נמצאו בכלא, מה הסיבה שהניעה אותם ללכת ולהודות, אלא אם כן האנשים האלה הוכו, עונו, נשברו וחתמו על הודאות.

יש פן נוסף לפרשה הזאת, מעבר להליך החקירתי הנפשע. אני נוקט במילה נפשע, משום שמורי ורבי שר המשפטים לשעבר, פרופסור דויד ליבאי, גם הוא הודה בריש גלי ואמר: אם אלה הם מעשי החוקרים, החוקרים אינם בעיני אלא עבריינים מהשורה הראשונה במדינת ישראל. "פושעים המה", כך הוא קרא להם.

פן נוסף, מעבר למסכת ההתעללות, וזה עלה גם מתוך ראיה חדשה ומתוך ראיות נוספות, שנמצאות בידי פרקליטות המדינה, שכל הקצינים והשוטרים שהופיעו בבית-המשפט העידו שקר בבית-המשפט. זו היום עובדה שאי-אפשר להתעלם ממנה. קצינים שמשרתים היום במשטרת ישראל בדרגות בכירות ביותר העידו עדות שקר, כאשר הם באו ואמרו שהנאשמים הם הנתעבים, הנאשמים הם השקרנים, הנאשמים האלה מוליכים שולל את בית-המשפט, עד שבית-המשפט המחוזי מרוב שהאמין לשוטרים, כבוד השופט וינוגרד, לימים נשיא בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, קבע בפסק-הדין, שהנאשמים, שהיום הם זכאים במלוא מובן המילה, השתמשו בהליכים המשפטיים תוך ניצולם למטרתם הם.

בעצם להשמיץ את המשטרה.

להשמיץ את מערכת אכיפת החוק. כך ראו אותם.

היו בפני בית-המשפט המחוזי מסמכים רפואיים לרוב, שבהם הוכח שהנחקרים נלקחו לבתי-חולים, קיבלו טיפול רפואי, חלק מהם אף ניסה להתאבד תוך כדי החקירה, מחמת ההשפלות והאלימות הקשה שהופעלה נגדם.

כאשר נדרשו השוטרים להסביר בבית-המשפט מה מקור המסמכים הרפואיים האלה שבאו מבית-חולים, שהיו ראיות אובייקטיביות, שמעידות כאלף עדים על השימוש באלימות הקשה שנעשתה כנגד הנחקרים, אז בחזית אחת, שורה ישרה של שוטרים באו לבית המשפט המחוזי, כולל כל הקצינים שמשרתים היום ואמרו: המכות, או סימני האלימות שאתם רואים בתעודות הרפואיות, זה בגלל הנאשמים שהכו את עצמם, הנאשמים הרביצו לעצמם בגלל שהם הודו והתחרטו, וכשהבינו את משמעות ההודאה הם הכניסו לעצמם מכות רצח, ולכן נאלצנו לקחת אותם לטיפול רפואי.

נימוק נוסף למסמכים הרפואיים היה, שהעצירים השתוללו, כשהם כבולים ברגליהם ובידיהם, במהלך החקירה, ואז אנחנו, השוטרים, השתלטנו עליהם בכוח סביר, השתמשנו בכוח סביר נגד הנחקרים הכבולים, וכתוצאה מההשתלטות שלנו זה נפגע פה וזה נפגע שם. אלה התירוצים שהיו בבית-המשפט המחוזי בעניין הזה.

אמרתי ליושב-ראש הוועדה הנכבד, שאינני רואה עין בעין את עמדת הפרקליטות בנושא השארת השוטרים הפושעים, סליחה על הביטוי, אבל זאת המציאות, במערכת אכיפת החוק. קל וחומר, כשהם ניצבים בראש מערכת אכיפת החוק במדינת ישראל. איזו צורה יש לנו?

אני רוצה להזכיר לכם, היו אנשים ש-20 שנה סבלו, ישבו בכלא על לא עוול בכפם, חלק מהם נשפט לעשר שנות מאסר בפועל. אלה אנשים שקטפו אותם מהבית והפלילו אותם. מי הפליל אותם בזדון? – אנשי המשטרה, כשהם יודעים שהם חפים מפשע.

תהיה לכם הזדמנות לראות היום בערוץ 1 את הסרט על פרשת מע"צ, ששם מתואר איך איך המשטרה ידעה שבעצם מדובר באנשים שאין להם כל קשר להצתות, אבל לא יכלו להפסיק את מחול השדים הזה. הם התחילו בחקירה ואמרו: אנחנו נסיים אותה עם כתבי אישום. איך אומרים החבר'ה? "ראס בין עינו".

אותם מורשעים היו להם הרשעות קודמות? היה להם עבר פלילי?

קלות ביותר, דברים פעוטים.

מאז שהבחורים האלה שוחררו מהכלא, לפני 20 שנה בערך, קצת יותר, לא דבק בהם רבב. הם אזרחים ישרים, שומרי חוק. כך הם היו לפני פרשת מע"צ, כך הם היו אחרי פרשת מע"צ.

הרי ברור מי ביצע את ההצתות.

אני רוצה לסיים את דברי. קודם כול, אני מודה ליושב-ראש הוועדה הנכבדה, ולחבר הכנסת מיכאל איתן שטרח בעניין הזה. בסיום דברי אני רוצה לשבח גם את בית-המשפט המחוזי בתל-אביב שבצעד אמיץ, יוצא דופן, קבע פיצויים באורח תקדימי לחבורה הזאת, כפי שמגיע, ועדיין הדרך לפנינו. תודה רבה לכם. אני מודה לכם על ההקשבה.

חבר הכנסת איתן, בבקשה.

אני מתנצל על כך שאיחרתי בכמה דקות, הייתי בוועדת הכלכלה, ואני מתנצל שלאחר דברי אני אצטרך ללכת לוועדת הכספים.

זה חבל.

אני עושה את זה בגלל מאבק שלי, שנראה לי קשור מאוד לנושא שבו אנחנו מדברים. אני יודע שזה לא מקובל שחבר כנסת שהציע הצעה והעלה את הנושא לסדר-היום, בא, אומר את דברו והולך.

חבר הכנסת איתן, יש עוד בעיה אחת, לא קיבלתי ממך טיוטה של הצעת החלטה.

אני אדבר ואסיים עם הצעת החלטה ברורה, אני רק אומר שהסיבות שבגללן אני הולך מכאן נעוצות במה שנראה לי די קשור. בזק עומדים להעלות עכשיו את התעריפים לגולשי האינטרנט בצורה שתנשל אנשים שאין להם הכנסה להגיע לאינטרנט, ופערים נוצרים. אנחנו מרחיבים את הפערים, משעבדים את העתיד של המדינה במו ידינו בפרשה הזאת של העלאת מחירי האינטרנט, ואני נלחם את המלחמה הזאת. לצערי הרב, קבעו בדיוק עכשיו ישיבה על כך.

אני רוצה לחזור לענייננו. עורך-דין אריה שרעבי כבר דיבר על כל מה שהיה צריך לדבר, וקטונתי, הוא עוסק בזה שנים רבים, ומדבריו ניכר שהוא ראוי להערכה רבה על פעולתו רבת השנים וחשיפת האמת והצדק בסופו של דבר ועשיית צדק לאנשים.

אני רוצה לתקוף נקודה אחת. כשאומרים: זה היה יכול להיות בשנות ה-70 זה לא יכול להיות היום.

המשטרה אומרת את זה. אחר כך נשמע אותה.

אני אומר לכם: זה לא נכון. המצב היום יותר גרוע מאשר בשנות ה-70 ביחס לפרשה הזאת. מדוע? בשנות ה-70 אנשים טעו, הם האמינו למשטרה, רימו אותם. היום כולם יודעים את האמת, אבל לא עושים שום דבר; בשנות ה-70 השופט וינוגרד, אני בטוח במאת האחוזים, הוטעה. היום המערכת המשפטית, וכולם סביב לשולחן הזה, יודעים שקציני המשטרה עשו את המעשים המיוחסים להם; היום, כשאנחנו יודעים את האמת, אנחנו לא נוקטים שום פעולה, אז המשמעות היא הרבה יותר חמורה מאשר כשלא ידענו את האמת. לא ידענו את האמת, טעינו בתום לב. היום אנחנו טועים ביודעין.

לא הייתי מרחיק לכת ומשתמש בביטוי למצות את הדין. אני לא רוצה כרגע לגלוש עשרות שנים אחורה, יש כל מיני בעיות ונעשו כאן פשעים חמורים. אבל אני מסתכל על ההיבט הציבורי, ויש דבר שנקרא במקומותינו "אמון הציבור במערכת השלטון". איזה אמון יכול להיות לציבור במערכת שלטונית, שחלק ממנה אומר שקציני משטרה בכירים עשו מעשי פשע שחותרים תחת אושיות זכויות האזרח הבסיסיות ביותר וחלק שני במערכת אומר: תמשיכו הלאה בעבודתכם, כאילו כלום לא קרה.

משרד המשפטים יגיב על זה בסוף.

אני מציע שוועדת החוקה תקבל החלטה שקוראת להפסקת שירותם במשטרה של הקצינים המעורבים בפרשת מע"צ, ואשר בית-המשפט קבע לגביהם ממצאים המצביעים על שימוש פסול ונפשע אפילו בסמכויותיהם בעת מילוי תפקידם במשטרה. איך זה יבוצע? אנחנו לא גוף ביצועי--

יש בעיה שהקצינים האלה לא מיוצגים כאן.

היועצת המשפטית של המשרד לביטחון פנים מייצגת את המשטרה.

--זו המסקנה ההגיונית היחידה מהממצאים של בית-המשפט המחוזי.

עורך-הדין קנת, אני מבקש שתתייחס לשני דברים נוספים: דבר אחד - האם, לדעתך, יש מסקנות משפטיות מבחינת החוק, שצריך להפיק מהעניין הזה? דבר שני – קראתי בעיתון, לא קראתי את פסק-הדין, שהיו נימות פוליטיות מסוימות, האם היית מודע להן?

אני הייתי עורך-הדין הבכיר שייצג את הנאשם העיקרי במשפט עצמו. היו שלוש תופעות מוזרות: לקחו אדם שהוא חולה נפש, העבריין העיקרי--

"פסיכופט", כהגדרת המשטרה.

--שהיה מפקד כל חברות מע"צ--

היה אמור להיות.

--גבו ממנו הודאות, והבטיחו לו, הגם שהוא העבריין העיקרי, שהוא יהיה עד מדינה ולא יעיד.

היה מודיע והיה עד מדינה.

היה עד מדינה והיה אחד שהיה המודיע, שאותו המשטרה הגדירה כפסיכופט.

ידענו את שמו וידענו על קיומו, ואמרתי וביקשתי כל חצי שעה: אני מבקש להזמין את העד יוסף ענו. את העד הזה לא הביאו.

דבר נוסף. העבריין העיקרי, שהוכחתי שהוציאו אותו ב-02:00 לפנות בוקר על אלונקה, כשפניו מכוסים - הבאתי את היומנאי שהעיד שהוא הוריד את השמיכה וראה שמדובר באותו עבריין - העבירו אותו למיון, הרופא נתן לי תעודה שכל עינו היתה פגועה. אלא מה? בית-המשפט פתאום אומר: לא, הוא כנראה נפל על קצה השולחן, ולכן עינו נפגעה, ולכן אנחנו לא מאמינים לו, אבל זה אגב אורחא.

דבר שהיה אז וקיים היום, שאותם קציני המשטרה קשרו קשר להטעות גם את הפרקליטות וגם את בית-המשפט. כיצד מטעים את הפרקליטות? באים אליהם ואומרים: בואו נוציא תעודת חסיון על העד העיקרי, כך שלא יוכלו לגלות את האמת. אי-אפשר יהיה להביא אותו לבית-משפט כעד, וכך לא יוכלו לגלות את האמת. לכן הבאנו את אחיו של אותו אדם שאמר: הכו אותי מכות רצח, שגם אני אודה שהייתי חבר בארגון הזה, ואני סירבתי להודות, ולכן אני לא בין אלה שיושבים פה.

לצד הפוליטי אני לא רוצה להיכנס.

שאלתי אם היה הקשר פוליטי.

אחד הסניגורים העלה שיש פה בעיה פוליטית, אבל זה לא מהצד שלי.

סליחה, לא אחד הסניגורים. מאחר שמשטרת ישראל בזמנו ראתה את החבורה הזאת כחבורה אנרכיסטית, שמטרתה למוטט מוסדות ארץ, וכביכול החבורה הזאת נשלחה על-ידי הליכוד, נאמר בהודעות, שחלק מהנאשמים היו זרועו הארוכה של מנחם בגין ושל שר המשפטים שמואל תמיר.

ההצתות בוצעו בתקופה שמפלגת העבודה היתה בשלטון, ואז חיפשו במשטרה מניע. ריבונו של עולם, למה הילדים האלה, שהיו בגיל 14, 15, 16, התחילו לשרוף? ואז יצא סיפור: אפרים מהליכוד הוא זה ששלח את הכנופיה הזאת, ושר המשפטים שמואל תמיר היה מחכה ליד איזה עץ בבית-ז'בוטינסקי בתל-אביב ושם להם פתק איפה להצית, ואז החבורה הזאת או נציגיה היו מגיעים לעץ ולוקח את ההודעה. כמו חסמבה. והשוטרים לא זרקו את כל זה לפח, ומה פתאום עניין מנחם בגין לעיתון "הארץ", וזרקו את הסיפור הזה על שר המשפטים שמואל תמיר. המשטרה גם התחילה לחקור בכיוון הפוליטי, ואחר-כך התברר שהכול עורבא פרח. במקום לזרוק את כל ההודעות האלה לפח ולבוא ולהגיד "אנחנו מדברים על מעשים בדיוניים", השתמשו בזה גם בבית-המשפט.

חברי הזכיר, אכן, שאותו עד מדינה, העבריין העיקרי, היה איש כהנא ואיש לח"י, והוא נידון אחר כך, בתיק שייצגתי אותו, שהוא שם רימון בביתו של שריד, וקיבל שלוש שנים וחצי.

אני נזכר שהעלינו את הטענה שאנחנו רוצים להוכיח שהוא נשלח על-ידי מישהו כדי להעליל עלילות.

בסיכומו של דבר, העמדה שלי היתה אז וקיימת היום, שיש לפתור את הבעיה בשני מישורים: מישור אחד הוא מישור הקצינים, מובן שיש התיישנות לגבי עבירות פליליות.

במישור מי שמשרת כיום.

אבל בעבירות משמעתיות אין התיישנות, ואפשר להביא אותם למשפט, ולא סתם להגיד "יפטרו אותם". זה לא יעמוד במבחן. מובן שצריך לתת להם זכות דיבור.

המישור השני – כדי שדברים כאלה לא יחזרו על עצמם, צריך לתקן את פקודת הראיות. אפשר להרשיע אדם על סמך הודאה, רק שתהיה עדות מסייעת ולא דבר מה נוסף. בשבוע שעבר אומר לי שופט: הדבר הנוסף הוא "גורנישט".

בזה הוא צודק. מוטב לבטל את הדבר מה מאשר שתהיה הפיקציה הזאת.

אני זוכר, עוד כשהייתי קצין משטרה צעיר, שאמר לי אז קצין בריטי, שכשיש לך הודאה בתיק, צא מנקודת הנחה שאין לך שום דבר. תתחיל לחקור את התיק מתחילתו, וכך צריך להיות.

מאז, הכנסת ביטלה את החוק הבריטי.

כל זה נובע מתוך הגישה הבריטית, שצריך COMMON SENSE TEST, שהפכו את זה אחר כך לדבר מה נוסף. צריך שזה יהיה מתועד בהקלטה ובווידיאו.

זה דבר שהוועדה דנה בו בהקשר אחר.

פרופסור מן, הסניגור הציבורי.

אני רוצה להתייחס לדיון שצריך להתקיים כאן בהמשך, וזה בנושא קבילות הודעות. יש דיון במשרד המשפטים בנושא זה, מוקדם מדי לדון בזה כאן, אבל נדמה לי שהוועדה הזאת בעתיד תצטרך לבדוק את כל הנושא של משפט זוטא, התנאים לקבילות הודעות, נושא הווידיאו ונושאים נוספים שקשורים לדוח ועדת גולדברג.

אריה שרעבי, הווידיאו היה עוזר כאן?

אני חושב שכן.

כן, אם היו מקיימים את זה כמו שצריך.

האגודה לזכויות האזרח לא באה לדיון כזה?

הם הוזמנו, קיבלו תזכורת, ואמרו שהם לא באים.

פרופסור מן, סליחה שהפרעתי.

הרבה מאוד משפטים פליליים מסתיימים בהגשת הודאות של נאשמים, ולא ברור לנו היום אם התנאים לקבילות הודאות הם תנאים מתאימים. היה כרסום גדול בשנים האחרונות בשסתומי הביטחון בכל הקשור לקבילות הודאות. הוסרו המכשולים להגשת הודאות, לבדיקת מהימנותם, לרצון החופשי של נאשמים. אני מקווה שהוועדה הזאת תדון בנושא הזה בהמשך, משום שיש עוד בעיה בתחום של קבילות הודאות של נאשמים, בהודאות שווא שיכולות לבסס הרשעות.

תודה רבה. חברי הכנסת ידברו, ואחרי זה נציג משרד המשפטים. בגלל העובדה שהוזכרו שמות קציני משטרה, אני מוכרח להעביר להם את הפרוטוקול.

אולי נציג משרד המשפטים יאמר משהו, כי כל מה ששמענו אלה דברים שמצמררים לכאורה.

הם רוצים לדבר אחרונים, כדי להגיב על הדברים שהועלו. נעשה פשרה, ונציגת המשטרה תדבר כעת.

אני רוצה להתייחס רק לנקודה מדוע המערכת לא נקטה היום באמצעים של דין משמעתי.

תת ניצב חנה קלר, בבקשה.

קודם כול, יש מכתב של היועץ המשפטי לממשלה אל מפכ"ל המשטרה, מה-7 בפברואר 1999.

המכתב הזה לא ידוע, הוא לא התפרסם בשום מקום, אני מבקש לצרף אותו לפרוטוקול. אני חוזר בי, אנחנו נספק את המכתב לאחר שנקבל את הסכמת היועץ המשפטי לממשלה, משום שהוא כתב אותו אישית.

אדוני יושב-ראש הוועדה, קראתי על תוכנו של המכתב הזה בעיתונות, זה הועבר לעיתונות.

אני לא חושבת שתהיה התנגדות.

אני לא חושבת שיש בעיה עם זה.

המכתב יצורף לפרוטוקול.

(המכתב לא נקרא, נמסר לפרוטוקול. ראה נספח 1)

במסמך הזה, אחרי שהיועץ המשפטי לממשלה סוקר את החלטתו על משפט חוזר, הוא מתייחס גם לפן של הצעדים שיש לנקוט נגד אנשי המשטרה שהיו מעורבים. צריך לציין שההתייחסות היא בעצם לרז, הרפז, פלד וסרור. גם לפי הדברים שנאמרו בעצם לגבי הסמפכ"ל סנדו מזור, בעצם אף אחד לא טען שהוא היה שם, אלא שרק דיווחו לו, ובעצם אין ראשית ראיה כדי לבדוק צעדים משמעתיים.

צריך לציין שגם ההמלצה בעבר של ראש מינהל כוח-אדם להמליץ על העמדה לדין היא התייחסה רק לארבעה מאנשי המשטרה שהזכרתי עכשיו. המפקח הכללי חיווה את דעתו, שחבל שההמלצה הזאת לא מוצתה בשעתו, ואנחנו נשארנו עם אי-בהירות.

העיון שנעשה בתיקים מראה שלא היתה עמדת יועץ משפטי לממשלה, ולא ניתן היום לשחזר ולהסביר בעצם מדוע לא מוצו אותם הליכים משפטיים.

מאחר והמסמך הזה הוגש לוועדה, אני לא אקרא את כולו, הוא כותב כאן, לאחר שהוא שקל אם להעמיד לדין או לא: " עם זאת, לאחר בחינת החומר, הערכתנו היא כי חומר זה אינו מספיק, על פי אמות המידה הנדרשות בהליך מינהלי, לצורך קיום הליך מסוג זה כנגד השוטרים המעורבים, וכי קיים קושי לבסס הליך כאמור על הראיות המצויות בידינו".

"מעל לכול, לצורך הליך מינהלי נדרשות ראיות מינהליות ברורות וחד-משמעיות. מאחר ואנו סבורים כי ראיות כאלה אינן מצויות באמתחתנו, איננו יכולים להמליץ למפכ"ל על קיומו של הליך מינהלי".

זו, דרך אגב, לא העמדה לדין, כי להעמדה לדין יש בפקודת המשטרה תקופות התיישנות, כאשר לגבי בית-דין למשמעת זה שלוש שנים.

זה ברור, הם לא דיברו על הליך פלילי, הם דיברו על הליך משמעתי. העמדה של היועץ המשפטי לממשלה שאי-אפשר להעמיד לדין גם לא בהליך מינהלי.

ממתי המכתב?

באפריל 1999 פנה עורך-הדין פלדמן בשם לשכת עורכי-הדין ובעצם ביקש שני דברים: האחד – לקבל את החומר של מח"ש, והשני – הוא ביקש למצות את הדין עם הקצינים.

לא הבנתי את עניין ההתיישנות. אני מורשע ברצח, יושב 20 שנה על עלילה שנרקמה נגדי על-ידי חוקרי משטרה בארצות-הברית. אחרי 19 שנה בא אחד מהם ומודה בצורה ברורה שפה נקשר קשר על מנת להפליל אותי. אני יושב 20 שנה בבית-סוהר, לאותו אדם תהיה את טענת המניעה מבחינת התיישנות?

חבר הכנסת ריבלין, על כך תהיה תשובה מלאה של משרד המשפטים.

השאלה היא לא לצד הפרוצדורלי, אלא לצד הפורמלי. האם המשטרה חושבת שהיא יכולה תחת מעטה סעיף ההתיישנות להמשיך הלאה. באופן פורמלי היא לא יכולה להעמיד לדין, אז אנשים ימשיכו לשרת במשטרה, אולי אחד מהם יהיה גם מפכ"ל.

פנה עורך-הדין פלדמן, ובעקבות פנייתו הטיל המפקח הכללי על היועץ המשפטי ועל אגף כוח-אדם לענייני משמעת במשטרה לעשות בירור לגבי כל אחד מהקצינים ששמם נזכר בקשר למעורבות בפרשה הזאת. עיינתי בבירור, ולגבי כל אחד מהם יש ניתוח מאוד מעמיק של הראיות אם ניתן היום לנקוט הליך מינהלי, והשורה הסופית היא, שלא ניתן.

זו החלטה שלך?

של ניצב משנה ענת שפי ושל נילי אושה, ראש מחלקת המשמעת. הם הביאו את זה בפני המפקח הכללי. המפקח הכללי השיב ליועץ המשפטי לממשלה.

תיאורטית, אחד האנשים האלה יכול להיות מפכ"ל.

במכתבו ליועץ המשפטי לממשלה נאמר שכאילו הדברים היום יותר גרועים. אני עדיין מאמינה, וזה מוכח, שיש ירידה מאוד חדה בעבירות האלימות במשטרה. והמסרים שהפיקוד מעביר, נכון להיום בכל אופן, ובשנים האחרונות, שהתנהגות כזאת, בהחלט, אני מקווה ומאמינה שלא תחזור.

ההחלטה שאין בסיס להליך כלשהו, היא על בסיס ראיות לגופו של עניין, לא במחסום החסינות?

מתעלמים מההתיישנות, לגופו של עניין.

בעניין ההודאות – אולי אפשר להגיד שיש לנו חלום, ואני שותפה לו, שפעם ההודאה תהיה אקורד הסיום של החקירה, ובדומה לאנגליה יבנו את תיק החקירה, וזו תהיה השמיעה הנוספת לאדם לפני שמעמידים אותו לדין. זו דרך ארוכה, אבל אנחנו בכיוון הזה.

איך אנחנו בכיוון, אם קודם אנחנו צריכים להוציא מעצרים, בשביל שאולי תהיה הודאה? הרי המשטרה היום עוסקת בעיקר בגביית הודאות ולא בחקירה.

רבותי, לפני שחברי הכנסת ידברו, אני מבקש שהמשטרה תספק לנו אינפורמציה ביחס לכמה מהתיקים המבוססים על הודאות ועל הודאות בלבד, אם יש לכם. ממשרד המשפטים אני מבקש, אם יש לכם אינפורמציה לגבי כמה הרשעות. כפי שאמר עורך-הדין קנת, זה אחד הדברים הבסיסיים.

הודאות שהתנהל לגביהן משפט?

שהתנהל לגביהן משפט זוטא, האחרות לא מעניינות אותנו.

לא בטוח. יש נאשמים שמודים כשהם לא אשמים, ואחר כך מגיע המשפט, והאדם כבר הודה, כבר יש ראיה נגדו, ואז הוא מודה גם במשפט.

מבקש היועץ המשפטי של הוועדה, גם זוטא וגם לא.

כשהראיה היחידה היא הודאת הנאשם.

כבוד היושב-ראש, אני יכול לומר שלמעלה מ-70% מהתיקים מסתיימים בהודאות, עם עסקת טיעון או בלי עסקת טיעון.

בעסקת טיעון זה לא קשור לעניין.

צריך הודאה, בסופו של דבר.

זה קורה גם בתיקים שבמשטרה הנאשם כפר בהם.

אמר עורך-הדין נתן קנת שהבעיה המרכזית כאן שאפשר להרשיע אדם על סמך הודאה בלבד. אני רוצה לדעת אם זו תופעה נפוצה היום או שזה לאט-לאט דועך, אנחנו צריכים לדעת את הנתונים האלה לצורך ההחלטה שלנו.

היום המשטרה נוהגת לקבל הודאות ולא לחפש ראיות נוספות.

אני רוצה את האינפורמציה מהמשטרה.

משפט אחרון לחברת הכנסת פילוסוף. גם במסמך, לא רק בניתוח שלנו של הראיות, שנעשה, וגם היועץ המשפטי לממשלה, כשהוא העביר לנו את חוות דעתו, הוא צירף אליה ניתוח של הראיות הקיימות לגבי כל אחד מהקצינים. גם שמחי בהודעתו החדשה אינו מערב את סנדו מזור. לגבי יעקב רז הוא כתב שאין ראיות לדברים מסוימים.

יעקב רז הוא שהרביץ מכות לנאשם שלי, והוא שהביא אותו לבית-החולים.

יעקב רז הועמד לדין בגלגול הראשון של הפרשה.

לא החליטו להעמיד אותו לדין, ולא העמידו אותו לדין.

אין שום דבר לגבי סנדו מזור, אבל לא ייתכן שבקומה אחת, בשישה חדרים, חוקרים אנשים, והוא מסתובב ואחראי על כל העסק, והוא לא יודע.

אם הוא לא ראש צוות חקירה, זה יכול להיות.

חבר הכנסת קרא. אחריו – חבר הכנסת טלב אלסאנע.

אדוני היושב-ראש, שמעתי את הדברים, ואני מזועזע מכל מה שקרה. כששמענו על הפרשה בזמנו לא הבנו כמה מוקשים וניואנסים יש, שאפילו הציבור לא ידע עליהם בזמנו.

על הפרשה הזאת, גם בקטע שהחוק לא נותן אפשרות לחקור או למצות את הדין עם מי שקשורים לפרשה הזאת, שהיום בטח חלק מהם מובילים במטה הארצי, אני חושב שאנחנו, כאנשי ציבור לא יכולים לעבור לסדר-היום.

צריך להקים מחדש ועדת חקירה מחוץ למשטרה, שתבדוק את כל הפרשה הזאת, ללא שום שייכות לחוק ולסדר, זוהי קודם כול אחריות ציבורית שלנו כוועדה, לקרוא להקמת ועדה חוץ משטרתית, אני לא יודע אם השב"כ או גורם אחר, שתחקור את כל הפרשה הזאת.

עד מיצוי הליך החקירה, המפכ"ל צריך להשעות או להוציא לחופשה את הקצינים, לפחות הבכירים, שעדיין משרתים היום.

גם בקטע הפוליטי, שדיבר עליו עורך-הדין שרעבי, זה דבר שלא ייעשה, וזכות הציבור לדעת על העניין הזה.

טוב נעשה שאנחנו, כוועדה, נהיה מאוחדים סביב הרעיון הזה, שצריך לחקור מחדש את כל הפרשה כדי שהאמת תצא לאור.

תודה רבה. חבר הכנסת טלב אלסאנע, אחרי זה אופיר פינס.

כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, אנחנו נמעל באחריות המוטלת עלינו אם אנחנו לא ננסה להיכנס לעובי הקורה ולדעת מה בדיוק קרה שם, על מנת לפחות לתקן את הדבר, שהוא לא יחזור.

מה זה עובי הקורה? ועדת חקירה פרלמנטרית?

מי שאמור לטפל בעניין, לתת תשובות ולהסיק מסקנות זו המשטרה. אבל המשטרה נתנה לנו תשובות של חיפוש איך להתגונן ואיך לסתום את האפשרויות, אם לחקירה פלילית או חקירה משמעתית, כי החתול שומר על השמנת. הם בודקים את עצמם והם חוקרים את עצמם, והם יחקרו את האנשים.

הרי בבית-המשפט כל אחד בא והעיד לטובת השוטר, שלא היו תקיפות, לא היתה אלימות, אף אחד לא היה שם ולא ראה. היה תיאום גרסאות. גם כאן יש תיאום גרסאות. זאת אומרת, השרשרת הזאת ממשיכה עד היום, ההליך הזה ממשיך עד היום.

דבר ראשון - צריך להסיק מסקנות, ללמוד את העניין ולנסות לטפל בעניין, אם זה בדרכי חקיקה או גיבוש מדיניות, על מנת שהדבר לא יחזור על עצמו. צריך לפתוח את תיבת הפנדורה הזאת ולטפל בה כמו שצריך.

דבר שני - צריך להיות גורם מרתיע. איפה הגורם המרתיע? איך אפשר להבטיח שחוקרים אחרים לא יעשו מה שנעשה לנחקרים, אם נותנים להם חסינות? מה שיהיה, שכולם יתחילו להלביש תיק, שאנשים ישתחררו 20 שנה אחרי, כדי שתהיה התיישנות. הם אף פעם לא ייצרו תיק של שחרור אחרי חמש שנים, כי על חמש שנים אין תקופת התיישנות.

דבר שלישי – צריך להסיק את המסקנות מעצם העובדה שכל הפרשיות מתגלות כשיש הרשעה על בסיס של הודאה בלבד. זאת אומרת, בכל המקרים שיש ראיות נסיבתיות, ההרשעה היא אמיתית ב-99%. במקרים שיש סחיטת הודאה או עיוות דין, זה כשיש ראיה שאדם מודה בה, הוא מרשיע את עצמו, וקל מאוד להשיג את הדבר הזה כנראה.

בהזדמנות זאת אפשר ללמוד גם לגבי הפרשה של סולימאן אלעביד, שהורשע באונס ורצח של חנית קיקוס, ואחר-כך זיכו אותו מהרצח, הרשיעו אותו באונס, והכול על בסיס של הודאה אחת, כשלאחר מכן הוא אמר "לא עשיתי". אנחנו צריכים לשאול: כמה אנשים יושבים היום בבית הסוהר כמו מורשעי מע"צ? מי יכול לתת תשובה?

חבר הכנסת אופיר פינס.

אדוני היושב-ראש, זו באמת פרשה מאוד קשה. אני מזדהה עם דברי הביקורת של קודמי, משום שהדעת לא סובלת שפרשה כזאת עוברת לסדר-היום בלי שהמערכת מסוגלת לבדוק את עצמה, לבדוק את הפרשה בכלים שעומדים לרשותה. זה דבר שקשה מאוד לעכל, במיוחד במדינה שהיא מדינת חוק, מדינה דמוקרטית, שהמשטרה, בעיני, היא אחד האורגנים המאוד חשובים בה. ואתמול, לא במקרה יזמת ביקור במשטרת ישראל, ולא במקרה הגיעו כל כך הרבה חברי כנסת לביקור, משום שאנחנו רואים במשטרה באמת אורגן מאוד חשוב.

משום שהוא אורגן מאוד חשוב, ומשום שזו מערכת שיש בידיה עוצמות מאוד גדולות, ובדין, לא מתקבל על הדעת שפרשה כזאת, סותמים עליה את הגולל או בהחלטת יועץ משפטי או טענת התיישנות או בכל טענה אחרת, אפילו אם היא טענה לגופו של עניין.

זכות הציבור לדעת במקרה הזה היא כל כך גדולה וכל כך זועקת לשמים, משום הישיבה בבית-הסוהר כל כך הרבה שנים, בין אם על הודאה שנסחטה מאנשים ובין אם בטעות וברשלנות נוראה. לא הכול נגמר בכסף.

המערכת גם צריכה לדעת שההתייחסות למקרים כל כך חמורים היא התייחסות מאוד מאוד קפדנית מצד המשטרה ורשויות החוק, הממשלה והכנסת. זאת אומרת, היום יושב שוטר חוקר בבית, ואני בטוח שהוא אומר לעצמו: זה חמור, זה לא בסדר. אבל הוא מבין, שאם, חלילה, דבר כזה עלול לקרות לו, זה לא טוב, זה אסון, זה נורא, אבל לא יקרה לו באופן אישי שום דבר.

אני לא חושב שצריך שתהיה חסינות גורפת לחוקרים מלשלם מחיר על טעויות, שבסופו של דבר עולות לאנשים אחרים בחופש שלהם, בשם שלהם ובעצם בחיים שלהם.

למורשעי פרשת מע"צ – מי יחזיר להם לא רק את השנים, מי יחזיר להם את שמם, את מעמדם, את עתידם, ודאי את עברם?

אדוני היושב-ראש, אינני יודע מה המכשיר הנכון, אבל ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת צריכה לפחות לבטא עמדה ברורה, שבה אנו סבורים שרשויות שלטון החוק, קרי, היועץ המשפטי לממשלה ומשטרת ישראל צריכים למצוא את הדרך כדי לטפל בפרשה הזאת באופן ספציפי, כדי להפיק מסקנות ולקחים, כדי שפרשות מסוג זה לא יישנו.

זה לא מספיק.

אולי זה לא מספיק, אבל אני לא יכול כרגע לשלוף משהו מהשרוול.

אתה בעצם מחזיר למצב הקיים.

הדיון לא מסתיים היום.

הם בדקו והגיעו למסקנה, אז אתה מחזיר להם את האחריות? המצב הוא כל כך שערורייתי, וכבר נעשתה בדיקה של השלטונות את עצמם, אז צריך ללכת קדימה.

אם אחד מחברי הכנסת ייזום הקמת ועדת חקירה פרלמנטרית, האם זה המכשיר? אינני יודע.

ועדת חקירה ממלכתית, לא פרלמנטרית.

המסר שצריך לצאת מהחדר הזה היום הוא, שאנחנו רואים את המצב הזה כמצב בלתי-נסבל, בלתי-מתקבל על הדעת, ואנחנו תובעים מהמערכת של היועץ המשפטי לממשלה מחשבה מחודשת באשר לדרך שבה הפרשה הזאת צריכה להיות מטופלת, ומהמשטרה - להפיק מסקנות ולקחים כתוצאה מהפרשה החמורה הזאת.

תודה רבה. חבר הכנסת ריבלין, ואחר כך אני אומר כמה דברים.

אדוני היושב-ראש, במקרה הטוב יש קלות בלתי-נסבלת, במקרה הרע נעשתה נבלה בישראל, אין על זה ויכוח. והשאלה, אם אפשר, בגלל נימוקים פרוצדורליים כאלה או אחרים, או מניעות פרוצדורליות, לעבור לסדר-היום.

צריך לקבוע בהוראת מפכ"ל, שכל אדם שקשור בפרשה הזאת, ולא ביקש לעמוד לדין על מנת לטהר את שמו, תירשם לו הערה או ימצו אתו את הדין, בתפקיד שהוא עושה במשטרה עצמה, לא לדבר על קידום, לא לדבר על כל דבר שהוא בבחינת החוזה שיש לו עם המשטרה. הדבר צריך לבוא לידי ביטוי ברור כהחלטה והכרעה מינהלית קודם כול, האומרת: אדם אשר שמו נקשר בפרשה כזאת ולא הועמד לדין, משום שהיתה מניעה פרוצדורלית, כל עוד הוא לא דרש לוותר על המניעה הפרוצדורלית לעמוד לדין ולזכות את שמו, הוא בבחינה מינהלית אדם חייב.

אי-אפשר.

בית-המשפט הגבוה לצדק קבע בדיוק מה מעמדו של גינוסר כאשר מדובר בשירות ציבורי. הלכת גינוסר יכולה לחול כאן לעילא ולעילא.

הוא קיבל חנינה.

הקלות הבלתי-נסבלת – אני מדבר אל אנשי הפרקליטות – באה לידי ביטוי בכך שאין שום קוד אתי שאוסר על הדלפות למעשה. ראיתי את הקוד האתי אתמול.

זה עניין אחר.

כאשר המשטרה מדליפה במכוון עמדות, היא מחייבת את עצמה - - -

מה זה קשור? לא הבנתי.

זה קשור לביקור אתמול.

מעניין לעניין באותו עניין.

כאשר אתה מדליף, ואתה בא וקובע עמדות, אתה יוצר מצב שבו אתה קודם יורה ואחר כך מסמן. ייתכן מאוד שהיו חוקרים, שבתום לב חשבו שהם תפסו את הפושעים האמיתיים. הדינמיקה של השכנוע הציבורי, שבידם נמצאים הפושעים, הביאה אותם - - -

מה זה משנה? התוצאה היא תוצאה הרסנית. התוצאה היא בלתי-נסלחת.

על זה אין ויכוח. על זה אמרתי "נבלה נעשתה בישראל".
הייתי מציע להקים ועדת חקירה בלתי-תלויה.

ועדה סטטוטורית? ועדת חקירה פרלמנטרית זה כמו ועדת חוקה.

חברת הכנסת רבין-פילוסוף אמרה: ועדת חקירה ממלכתית. היא לחשה לי. ועדת חקירה ממלכתית זה מה שהממשלה צריכה ליזום. יכול להיות שמהפכ"ל היה צריך להקים ועדת חקירה בלתי תלויה.

הוועדה לביקורת המדינה יכולה להקים.

היא לא יכולה.

משום שמיקי איתן מומחה לאולטימטומים, אני מציע לנצל את זה ולהגיד: אם בתוך חודש ימים, אנחנו נראה שאין שום טיפול מבחינת המשטרה והיועץ המשפטי לממשלה בפרשה הזאת, הכנסת תיזום הקמת ועדת חקירה פרלמנטרית.

תודה.

רבותי, קראתי את פסק-הדין בבית-המשפט המחוזי ובבית-המשפט העליון וקראתי גם את הודאות הנאשמים, ואני רוצה לומר לכם: זה מדיר שינה מעיני. אני באמת מאמין שהיום זה לא היה יכול לקרות, אבל זה מדיר שינה.

האחד – שאפשר היה להרשיע אותם על סמך הודאותיהם, כשאין שום דבר אחר. כל העדויות האחרות היו עדויות שהפריכו את העניין, אבל בית-המשפט פוסל אותן, מפני שאין צורך, אם די בהודאה. גם בית-המשפט העליון אומר: יש כאן הודאה בלבד, אין שום דבר אחר. הדבר השני – מה היה קורה אם שמחי לא היה נתקף ייסורי מצפון? אני לא יודע אם הם היו זכאים למשפט חוזר.

כל מה שאמרו חברי הכנסת לגבי קציני המשטרה זה נכון, אבל התפקיד העיקרי שלנו, כמחוקקים, הוא לדאוג לכך שהמצב המשפטי הזה לא יחזור.

לכן, מה שאמרו עורך-הדין קנת וחבר הכנסת טלב אלסאנע, נכון, יש בעיה עם הסתמכות על הודאה בלבד. לזה הכנסת אחראית.

צריך לקרוא את פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי. מה קורה כאן? הרי אנחנו מכירים את האנשים, השופטים הם אנשים טובים. השופטים מאמינים, כמו שהמשטרה מאמינה, קודם כול שהם אשמים, ואז הכול מותר כדי להגן על הציבור.

תפקידיהן של הפרוצדורה הפלילית ושל דיני הראיות זה להגן גם על השופטים וגם על המשטרה בפני טעויות כאלה. בארץ נוצר מצב שאין שום הגנה מסוג זה. מכניסים חשוד, מוציאים ממנו הודאה בכוח, וכאן, במקרה זה, בעינויים. מכאן זה רץ עד להרשעה, מכיוון שמביאים את זה לפרקליטות, והפרקליטות אומרת: יש הודאה, אני לא אעמיד לדין? יחליט השופט. השופט בא ואומר: כל המשטרה הם רשעים בסדום? מקבלים את גרסת המשטרה גם כשהיא מאוד מפוקפקת, ובמשפט זוטא מאשרים את ההודאה של הנאשם, ואז הדרך להרשעה כבר סלולה, לא צריך יותר מזה.

אם זה באמת נכון שיש כל כך הרבה משפטים שמסתמכים על הודאה בלבד - - -

מניסיוני, רוב המשפטים.

אז הכנסת אחראית לזה, שהיא אישרה בזמנו את ההצעות של משרד המשפטים לפני 30 או 40 שנה, שחיסלו את כל ההגנות המקובלות במשפט המקובל. לכן, המסקנה העיקרית צריכה להיות, שאנחנו צריכים למנוע הישנות דברים כאלה בעתיד. מה שנעשה – נעשה.

אני לא אוכל לקיים היום הצבעה על ההחלטה. ראשית, אין לי נוסח של החלטה, והיו פה בהיעדרך, חבר הכנסת מיקי איתן, הרבה הצעות. דבר שני – אני חושב שהיועץ המשפטי לממשלה חייב לבוא אלינו--

גם המפכ"ל.

--לאור הדברים שאמרו כאן חברי הכנסת, לא מספיק שהוא מיוצג כאן, הוא שקיבל את ההחלטה, וההחלטה הזאת מותקפת על-ידי כל חברי הכנסת שהתבטאו כאן. הוא חייב לבוא לכאן.

הקצינים ששמם הוזכר כאן, אומנם יש כאן נציגות של המשטרה, אבל הם הואשמו אישית. אני מוכרח לשלוח להם את הפרוטוקול, שהם יחליטו אם הם מסתפקים כאן בבא-כוח בהמשך הדיון.

אני רוצה להודות לפרקליטות המדינה, שהיה לה חלק כל כך גדול בטיהור העניין הזה, ובאופן אישי גם לגברת בן-אור.

באופן אישי מאוד לעורך-דין למברגר, שהוא בעצם הופקד על הטיפול בתיק וחיווה את דעתו, ועל יסוד חוות הדעת שלו הגיש היועץ המשפטי לממשלה את חוות דעתו לבית-המשפט העליון.

הייתי רוצה להתייחס לתחושה שעלתה מדבריהם של כל הדוברים, שכאילו הגענו עד הלום ולא נעשה דבר. אני חושבת שזה תיאור מאוד לא נכון של המציאות, שעושה עוול למאמצים אדירים שנעשו כדי לברר את העניין.

זה התחיל מן הרגע ששי שמחי פנה בפעם הראשונה לאמצעי התקשורת, כך בעצם התחיל העניין. הוא התראיין, נדמה לי, בתוכנית טלוויזיה או תוכנית רדיו.

גם בטלוויזיה וגם ברדיו.

הוא אמר דברים כלליים שהיה בהם כדי לעורר חשש שמא באמת החקירה שאנחנו עוסקים בה התנהלה בדרכים פסולות. ועל יסוד הדברים הללו הורתה פרקליטת המדינה דאז, הגברת דורית בייניש, על פתיחה בחקירה. עלו, במקביל, גם תלונות של עורך-הדין שרעבי, ונדמה לי שחבר הכנסת מודי זנדברג פנה. אבל ההחלטה להורות על פתיחה בחקירה היתה בעצם החלטה שלנו, של פרקליטת המדינה, שהורתה למח"ש לפתוח בחקירה מלאה וממצה של העניין הזה. למן הרגע הראשן המטרה היתה לנסות ולברר מה באמת היה שם.

מח"ש שקדה על החקירה הזאת.

לא, המשטרה עשתה זאת.

נכון. זה כבר בהתייחס להערה של אחד מחברי הכנסת, אינני זוכרת מי, ואני מתנצלת--

רובי ריבלין.

--שדרש להקים ועדת חקירה מחוץ למשטרה, כדי שהמשטרה לא תחקור את עצמה.

החקירה הזאת נוהלה מחוץ למשטרה על-ידי המחלקה שמופקדת על כך, המחלקה לחקירות שוטרים היא חלק מפרקליטות המדינה, והיא זאת שלמעשה הציגה את התיק על ממצאיו בפני פרקליטות המדינה.

כאמור, בעקבות הממצאים של מח"ש, מונה פרקליט במחלקה שלי, עורך-הדין למברגר, לבדוק את הממצאים הללו, הוא חיווה את דעתו בחוות דעת מאוד יסודית, וחוות הדעת הזאת אומצה, הן על-ידי פרקליטת המדינה והן על-ידי היועץ המשפטי לממשלה.

מה שעמד על הפרק מבחינתנו, כאשר הגענו למסקנה שעלינו להמליץ על משפט חוזר בפרשה הזאת היתה עדותו של שמחי. אותם דברים שהוא אמר בתקשורת, הוא חזר עליהם בחקירת מח"ש. הדברים הללו שפכו אור אחר על ראיות שהיו בתיק מלכתחילה. כפי שהזכיר עורך-הדין שרעבי, היו בתיק ראיות בזמן אמת, למשל, תעודות רפואיות, שבית-המשפט נתן להם הסברים כאלה ואחרים, כאשר הוא קיבל את העדויות של קציני המשטרה.

שהם הרביצו לעצמם.

נפלו על הפינה של השולחן.

מובן שהדברים האלה של שמחי היה בהם, מבחינת הפוטנציאל לשינוי התוצאה, כדי להציג עריכתו של משפט חוזר, וכך המלצנו.

לדבר הזה יש שלב שני, וזו הדרך היחידה שבה יכולנו לנהוג. ברגע שהגיעה לידיעתנו ראיה מן הסוג הזה, שזכתה גם לטיפול ולעיבוי או לבירור בחקירת מח"ש, הדרך הדיונית היחידה שקיימת היום במשפט היא לברר את הדברים על רקע של עריכת משפט חוזר.

אנחנו המלצנו בפני נשיא בית-המשפט העליון, העניין הועבר לטיפולו של המשנה לנשיא, והוא קיבל את העמדה בלי דיון. בכלל לא התקיים דיון בבית-המשפט העליון, והוא הורה, על-פי המלצת היועץ המשפטי, על עריכת משפט חוזר.

עכשיו אנחנו נמצאים במצב שבו לכאורה תלוי ועומד כתב אישום מול בית-המשפט המחוזי, ואנחנו נדרשים להעריך את יכולתנו לנהל את המשפט הזה, כפי שאנחנו עושים בכל תיק. הפרקליטות או התביעה המשפטית בוחנת האם יש ראיות לכאורה, והאם יש עניין לציבור. בהנחה שיש עניין לציבור, והרי זה לא העניין שעמד על הפרק, השאלה שהעסיקה אותנו היתה, האם יש בידינו תשתית ראייתית מספקת כדי לנהל משפט.

אנחנו חשבנו שהעדות של שמחי מערערת לכאורה את התשתית הראייתית. כלומר, חשבנו שאיננו יכולים לצאת לדרך, כאשר העדות הזאת, כפי שהיא נמצאת בפנינו, יש בה כדי לתת הסבר מסוג אחר לתעודות הרפואיות, למשל, שהיו קיימות בתיק בזמן אמת, ולכן אנחנו איננו יכולים לנהל משפט. לכך, כמובן, נוספו קשיים אובייקטיביים. אבל נקודת המוצא היתה ההערכה שלנו, שאין לנו ראיות לכאורה כדי לנהל את המשפט הזה.

לכך צריך, כמובן, להוסיף קשיים אובייקטיביים של חלוף הזמן, של אובדן מסוים של חומר. הגענו למסקנה שאנחנו למעשה לא ננהל את המשפט, נבקש לחזור בנו מכתב האישום הזה, והמשמעות של הדבר היא, שהנאשמים של פרשת מע"צ הם חפים מפשע.

את מתארת את העניין כאילו יש פה עניין פרוצדורלי.

זה לא מה שאמרתי.

את אומרת שהתוצאה של ההחלטה היא שהם חפים מפשע. הנימה היא, שכאילו הם לא חפים מפשע, שהיו כל מיני בעיות לנהל משפט חוזר.

בית-המשפט המחוזי קובע שהם חפים מפשע.

עכשיו, לא במועד ההחלטה שהם קיבלו אז.

אני מצטערת שכך אתה מבין את הדברים. אנחנו, באופן חד-משמעי, אמרנו שאין לנו תשתית ראייתית. כך הודענו לבית-המשפט המחוזי, ובהחלט לא התחבאנו מאחורי ענייני פרוצדורה.

אולי כדאי שאקרא בפניכם חלק ממה שהודענו לבית-המשפט. כתבנו כך: "על-פי הוראות סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, תובע מחויב לבחון שני מרכיבים קודם העמדתו של אדם לדין – קיומן של 'ראיות מספיקות' וה'עניין לציבור'. בענייננו כתב האישום מונח על שולחנו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב על-פי החלטת כבוד המשנה לנשיא בית-המשפט העליון שהורה על קיומו של משפט חוזר. גם במצב דברים זה (כאשר קיימת החלטה של בית-משפט עליון בדבר קיומו של משפט חוזר) מחויבת המאשימה לבחון את טיבו של חומר הראיות על-פי אמות המידה הקבועות בסעיף 62 לחסד"פ ובהתאם להוראת תקנה 12 לתקנות בדבר סדרי הדין במשפט חוזר, התשי"ז-1957, המתירה סטייה מסוימת מדיני הראיות.

הווה אומר, בהנחה שקיים אינטרס ציבורי בניהול ההליך הפלילי נגד הנאשמים, הרי שהמאשימה רשאית להמשיך ולנהל הליך זה רק בתנאי שבחומר החקירה המצוי ברשותה יש ראיות לכאורה ה'מספיקות לאישום'.

לפיכך, המאשימה מצווה כיום לבחון את חומר הראיות העומד לרשותה ואת סיכויי הרשעתם של הנאשמים.

המאשימה, לאחר שבחנה את חומר הראיות שברשותה הגיעה לכלל מסקנה, כי אין בידה כיום – בין היתר בשל חלוף הזמן ואובדן חלק מחומר החקירה – תשתית ראייתי מספקת" – וזה הדגש – "אין בידיה כיום תשתית ראייתית מספקת כדי לבסס את אשמתם של הנאשמים, כמפורט להלן:

כתב האישום הוגש בתחילה בהסתמך על תשתית ראייתית שכללה, בין היתר, עדות של עד מדינה. בית-המשפט המחוזי בהכרעת דינו קבע, כי אין לתת אמון בעד המדינה והמשקל שנתן לעדותו היה אפס. בית-המשפט הרשיע את הנאשמים בהתבסס על הודאתם במשטרה ועל עדותם האחידה של כל חוקרי המשטרה שהעידו לפניו, אשר שללו את טענות הנאשמים במשפט הזוטא.

כיום, בשונה ממצב הראיות שהיה בפני בית-המשפט המחוזי, שהרשיע את הנאשמים בראשונה, ולאור חקירת מח"ש, ניתן לקבוע, כי חל, לכאורה, כרסום בראיות התביעה, שבכוחן לשכנע את בית-המשפט, מעבר לספק סביר, כי הודאות הנאשמים ניתנו באופן חופשי ומרצון.

עדותו של שי שמחי, אשר מודה כיום, כי יש ממש בדבריהם של המבקשים באשר לשימוש בכוח שננקט על-ידי חוקרי המשטרה, יש בה כדי להשליך, לכאורה, על עדות חוקרי המשטרה האחרים. המאשימה בחנה את גרסתו של שמחי, את אפשרות השתלבותה של עדות זו עם יתר הראיות שבתיק."

לכאן כיוונתי את דברי, כשדיברתי, למשל, על התעודות הרפואיות. כלומר, העובדה שעדות כזאת כן יכולה להשתלב בחומר שקיים בתיק מלכתחילה, ואז הן חלק מממצאי בית-המשפט בשתי הערכאות, שכבר בזמן אמת, דרך אגב, היתה התייחסות לאווירה של החקירה ולעובדה שהשוטרים מאסו, אם אפשר לומר, בזכות השתיקה של הנאשמים. הם ראו בזה מטרד. כלומר, זה כבר קבע בית-המשפט המחוזי ב-1978.

כאשר בא שי שמחי ומצטרף לכל הדברים הללו, חשבנו שחל, אכן, כרסום כאמור בראיות התביעה.

אנחנו לא התחבאנו, לא מטעמי פרוצדורה ולא מטעמים אחרים, אבל בדקנו באופן מהותי את חומר הראיות והגענו למסקנה, כי קיים ספק.

אנחנו איננו יכולים לנהל משפט, אנחנו יוצאים לדרך על-פי הכללים שמחייבים אותנו, כאשר אנחנו משוכנעים, כמובן. הדברים מובאים אחר-כך לבית המשפט לבחינה, אבל נקודת היציאה לדרך, מבחינת האתיקה של הפרקליט, שהוא משוכנע שיש בידיו ראיות לכאורה לביסוס כתב אישום.

אנחנו הגענו למסקנה שאין בידינו הראיות הללו, ולכן אסור לנו לצאת לדרך. זו היתה העמדה. בית-המשפט המחוזי קיבל אותה, והסיכום היה שאנחנו חוזרים בנו מהאישומים שבכתב האישום, והתוצאה היא שבית-המשפט מבטל את האישום.

מאחר שאנחנו ראינו בפרשה הזאת עניין חמור, הרי אי-אפשר לייחס לנו חוסר רצינות בטיפול בפרשה, בהתחשב בעובדה שאנחנו למעשה הם אלה שחשפו את הדברים בחקירת מח"ש. אני לרגע לא מפחתת מעבודתו של עורך-הדין שרעבי, אין ספק שהוא תרם את תרומתו הניכרת, אבל כלי החקירה וההחלטה היו של הרשויות המוסמכות. אני חושבת שהדברים הללו הם דברים חד-משמעיים.

עם זאת, אנחנו משפטנים. למרות מה שאמרת, חבר הכנסת איתן, שאני נשמעת לך פרוצדורלית, זאת השפה, ואלה הכלים שבהם אנחנו עוסקים. יש לדבר הזה משמעות לשני הכיוונים. כלומר, מצד אחד, אנחנו סבורים שאין בידינו תשתית מספקת לביסוס אישום נגד מי שבזמנו הורשע, והיום הוא חף מפשע, לנהל נגדם מחדש את המשפט, והמשמעות היא שהם חפים מפשע, לא כאילו הם חפים משפע, ולא בחזקת חף מפשע.

יש הבדל בין זה שאת אומרת, "אין מספיק", לבין "אין תשתית ראייתית".

אין שום הבדל.

היא אמרה "חל כרסום בתשתית הראייתית".

נכון.

זו השפה שבה היא מתנסחת, אבל התוצאה היא, שהם חפים מפשע.

אלה הכלים שאנחנו אמונים עליהם, כמו שאנחנו סוגרים תיקים לפני שאנחנו בכלל מתחילים בהליך של כתב אישום, מחוסר ראיות. והאיש שנגדו נפתח התיק ונסגר מחוסר ראיות, הוא לא בחזקת חף מפשע, הוא חף מפשע. התיק נסגר, אז הוא חף מפשע.

כאשר אינך יכול לנהל משפט יש לזה גם צד שני. המשמעות של הדברים, שאנחנו היום איננו יכולים – לא יכולנו, וזאת העמדה שאותה הודענו בבית-המשפט, והוא קיבל אותה – להביא לידי בירור העניין עד תומו במצב הדברים.

יש לזה השפעה גם על מצב השוטרים. נאמרו פה דברים על השוטרים הפושעים שנשארים במערכת אכיפת החוק, שכל הקצינים העידו עדות שקר. נקבעו פה קביעות עובדתיות, שאין להן כיסוי מבחינת ממצאים של איזו ערכאה שיפוטית. מה ששנוא עלינו ועליכם בכל מה שנוגע לאופן שבו אסור לנהל משפט פלילי תיישמו גם בכיוון ההפוך.

אף אחד לא אמר פושעים.

אמרו.

ציטטתי מילה במילה.

דוד ליבאי, שר המשפטים לשעבר, כינה אותם פושעים.

כמו שאתם באים היום, ובצדק רב מודאגים מהשאלה איך קרה אז שהיתה הרשעה כזאת, מה ניתן לעשות כדי שלא יחזרו דברים כאלה על עצמם, אני חושבת שאותן אמות מידה צריכות להדריך אותנו בהתבטאויות ובשיפוט לגבי השוטרים. שוטר הוא גם אזרח, הוא גם זכאי לחזקת חפות, יש לו זכויות לפחות כמו לכל אדם אחר, והוא בחזקת חף מפשע.

לגבי שוטרים יש כללים אחרים מאשר לאזרחים, בתוקף תפקידם כשוטרים. יש להם מחויבויות אחרות.

יש מחויבויות, ולכן, למשל, שוטרים כפופים לשיפוט משמעתי, שאזרח איננו כפוף לו. אין ספק שלשוטר יש חובות, אבל הזכויות שלו כאזרח לא נשללות ממנו.

לכן, אי-אפשר לקבוע פה שהשוטרים הם פושעים, אי-אפשר לקבוע פה מסקנות עובדתיות, שאין להן תשתית באיזו החלטה שיפוטית. ואני רוצה להבהיר באופן חד-משמעי, הדברים שאני אומרת עכשיו לא באים לפחת לרגע מן העוצמה של הקביעה שהמורשעים של פרשת מע"צ הם היום חפים מפשע.

פעם ראשונה שאני שומע את זה. בגלל זה אמרתי שאת פרוצדורלית. את בתוכך מאמינה שהשוטרים עשו את זה או לא עשו את זה?

אל תשבש את הדיון.

עולם המשפט חי לפעמים בתוך סיטואציה כזאת שבה אדם הוא חף מפשע, מפני שאנחנו לא יכולים להוכיח את אשמתו. והעובדה שיש גורם שהוא זה שיוצר את הספק לעניין חפותו, לא יכול הספק הזה להתברר - - -

נוצר ספק משום שנתתם בו אמון.

לא. מפני שאנחנו איננו יכולים לברר את העניין הזה.

כותב היועץ המשפטי לממשלה במכתב המדובר, שהעננה הזאת תמשיך לרבוץ מעל ראשיהם של אותם קציני משטרה, שמחינה זאת הם גם משלמים מחיר ציבורי כבד.

נבצר מהם להסיר את העננה.

הם אינם יכולים להעמיד את עצמם למבחן.

לכן, צריכים להיזהר ביותר מהסקת מסקנות נחרצות. הדברים אינם עומדים בסתירה. נאשמי פרשת מע"צ הם חפים מפשע. השוטרים שהוטל בהם ספק או חשד הם חפים מפשע. הדברים אינם סותרים אחד את השני, כאשר אין היום דרך שמאפשרת את הבירור.

אין דרך?

מיקי איתן, תהיה עוד ישיבה, ותהיה הצעת החלטה.

ברור שאין דרך פלילית, כי חלה התיישנות על המעשים; ברור שאין דרך משמעתית, כי חלה התיישנות. על מעשים משמעתיים חלה התיישנות כעבור שלוש שנים. הליך מינהלי היה האופציה היחידה שניתן היה לשקול. לא נכון יהיה לומר שמי שבדק את עצמו, והחליט לא, זו המשטרה. אנחנו בדקנו, בינינו לבין עצמנו, בפרקליטות המדינה, את האופציה של נקיטת הליכים מינהליים, מפני שהיינו חייבים, על-פי תפיסתנו את תפקידנו, להמליץ למפכ"ל או להביע בפני המפכ"ל את עמדתנו. אנחנו, כמובן, לא חלק מן המשטרה, אנחנו לא בדקנו את עצמנו במובן הזה, אלא בדקנו אם יש לנו תשתית מספיקה לקיום הליך מינהלי, והגענו למסקנה שאין לנו תשתית כזאת.

אני רוצה להזכיר ששי שמחי, בהודאותיו, בעיקר מפליל את עצמו. שי שמחי, שהתאפק יפה מאוד עד שעברה תקופת ההתיישנות. אני רוצה גם להזכיר שהנאשמים עצמם, שהם חפים מפשע, באמת לא נוח לי להתייחס אליהם כנאשמים, אלא כמי שהועמד לדין מלכתחילה, ייחסו בזמן אמת את רוב התלונות שלהם לשי שמחי. כלומר, הוא היה הדמות הדומיננטית ביותר בפרשה הזאת.

יש תלונות נגד ניצב רז, נגד פלד, נגד סרור, נגד הרפז, ולא העמדתם אותם לדין.

למה בזמנו לא הועמדו הקצינים הללו לדין משמעתי, אינני יודעת.

למה את לא יודעת?

כי התיקים הללו בוערו או נעלמו, אנחנו לא יכולים לשחזר אותם.

הם כנראה מחזיקים אותם לתקופה מסוימת בלבד.

יש להניח. התיקים הללו נעלמו, ואיננו יכולים לשחזר מה הסיבה שבעטיה לא הועמדו בזמן אמת אותם אנשים שהיתה המלצה לגביהם, וחבל מאוד.

גם המפכ"ל הביע את צערו על כך. צריך לזכור שמצב של אי-בהירות קשה גם לגבי הקצינים, לא היתה להם אפשרות לנקות את עצמם.

היו פה התבטאויות והערות שכאילו לא נלמד הלקח, או היום אנחנו יותר גרועים, שהיום אנחנו מרמים ביודעין, ואז היו תמי לב. בכל הכבוד למי שאמר את הדברים הללו, לא רק שאין בסיס לדברים, זה הדבר האחרון שמגיע לנו. אני חוזרת ואומרת: מי שחשף את הפרשה הזאת זו פרקליטות המדינה, לא התחבאנו מאחורי דבר. להגיד שאנחנו היום מרמים ביודעין, זה הדבר האחרון שניתן לומר על התנהגות הפרקליטות בפרשה הזאת. גם בית-המשפט המחוזי, בפסק-הדין של הפיצויים, בסיום הדברים כותב השופט משאלי בעמ' 18: לא אוכל לסיים דברי בלא לציין מחד את עבודתו השקדנית והמסורה של ב"כ המבקשים, בהאמינו בצדקת מרשיו, שנשא פרי, ואת ההבנה, הפתיחות והרגישות שגילו ב"כ המשיבה למצבם של המבקשים, מאידך גיסא".

אי אפשר להשוות את המצב של היום למצב של אז בהרבה מאוד מובנים. ראשית, אנחנו היום הרבה פחות תמימים, ועידן אי-התמימות הוא עידן חשוב במובן הזה שאנחנו בודקים, אנחנו לא מקבלים כל דבר כמובן מאליו--

תלכי לבתי המעצר ותראי איך נותנים שם גיבוי לכל גחמה.

מיקי איתן, זה לא הוגן מה שאתה עושה.

ההטחה הזאת היא לא במקום.

--בעידן שבו קיימת מחלקה לחקירות שוטרים, שהיא מהווה גורם מרתיע וגורם אוכף בפרשות - - -

לוקשים מספרים לנו.

מיקי איתן, תאפשר לנו לנהל דיון מסודר.

המחלקה לחקירות שוטרים היא גורם חשוב ביותר. הנורמות והתפיסה הכללית של התפקיד ושל האופן שבו בודקים דברים השתנו לחלוטין. יש חשיבות רבה לעובדה שקמה סניגוריה ציבורית, והיא בהחלט גורם שיש בו כדי להשפיע על אכיפה של נורמות ראויות של ניהול משפט פלילי. אני אומרת את הדברים האלה במלוא הכנות.

אישית, כפרקליטה שמופיעה בבית-המשפט, אני יודעת איך נראה תיק שמופיע בו סניגור מיומן ואיך נראה תיק שלא מופיע בו סניגור. ותאמינו לי, שאנחנו כפרקליטים, אולי זה יישמע לכם משונה, עדיף ונוח לנו להופיע בתיקים מול סניגורים, ולא כאשר נאשמים אינם מיוצגים או שהייצוג שלהם הוא ברמה שאיננה מתקבלת על הדעת. כל הדברים הללו משנים דברים.

מעבר לכך, אני בהחלט מצטרפת לדברים שכבר העירו גם פרופסור רובינשטיין גם היועצת המשפטית למשרד לביטחון פנים, וגם פרופסור קנת מן, יש דברים שצריכים לעבור בדיקה ושינויי חקיקה, והדברים האלה נעשים.

השאלה של גיבוי על-ידי הקלטות של חקירות, של הכנסת ווידיאו לחקירות משטרה – אלה דברים חשובים ביותר שיש בהם כדי לתת פתרון, לא מלא. תמיד יש מי שיהיה מניפולטור כזה או אחר, אבל זה פתרון חשוב וראוי, שצריך היה במדינת ישראל להקדיש לו את המשאבים ולגבות אותו באופן תקציבי וחוקי. זה בעיני אחד הדברים היותר חיוניים.

הדיון שיזם חבר הכנסת איתן הוא דיון מאוד חשוב, מפני שהלקחים שצריך להפיק ממנו הם לקחים כלליים - - -

סליחה שאני קוטע אותך, זה רק בעיה של תקציב, עניין הווידיאו?

היה דיון על זה, ולא היית פה. תבוא לדיון הבא. אני אזמין אותך באופן מיוחד לדיון על הווידיאו.

אנחנו, כגורם של אכיפת חוק, מאוד מעוניינים בזה.

גם המשטרה מעוניינת.

הבעיה היא בעיקר בעיה תקציבית.

אם אנחנו רוצים להשאיר אחרינו מורשת מה אנחנו מפיקים מפרשה כזאת, נדמה לי, שהחיוניות של הדיון הוא בהפקת לקחים שכנסת מפיקה, וזה אומר תיקוני חקיקה מתאימים.

תודה רבה.

לדעתי, הפקת הלקחים צריכה להיות לא רק בעניין הווידיאו.

אני רוצה להעיר הערה אישית. זו עמדה שלי ולא של הוועדה, היא לא מחייבת אף אחד. מצב משפטי שמאפשר להרשיע אדם בנסיבות כאלה, וגם בערעור להרשיע אותו, הוא מצב ברברי, ואסור שהוא יתקיים. אתם צריכים לחשוב איך נפתור אותו.

פה יש מקרה מאוד קיצוני. טעויות במערכת משפט תמיד יש. אבל פה זה לא מקרה של טעות. פה, על פניו, אסור היה להרשיע אותם, אי-אפשר היה להרשיע אותם. קיים מצב משפטי שלא דורש בדל של ראיה נוספת להודאה הזאת שנגבתה במחשכים, כשאין לנאשמים, לא רק וידיאו, אין להם גם זכות לפגוש עורך-דין. זה שורש הבעיה, וזה לא עניין של צעדים משפטיים, את זה הכנסת צריכה לעשות. היא זאת שגרמה למצב המשפטי הזה ברוב טיפשותה. הרוב כאן ביטל את כל ההגנות המסורתיות של נאשמים, ולא המיר אותן בדברים אחרים.

הכנסת עשתה זאת בשנות ה-50 וה-60. ביטלה אחת-לאחת את הכול, היא חיסלה את כל ההגנות, בלי לשאול אם זה קיים במדינות אחרות, בלי לשאול אם יש לזה תחליף אחר. היא הלכה כפרה עיוורת בעקבות היוזמות לביטול כל ההגנות האלה. והתוצאה היא שאפשר להביא אדם, שאין שום דבר נגדו, לבד מהודאתו במחשכים בחקירה המשטרתית. זה דבר נורא.

העניין של השוטרים הוא באמת פרובלמטי, כמו שאמרה גברת בן-אור. אתה, כמחוקק, צריך למנוע מצב עתידי כזה.

גברת קרפ, בבקשה.

אנחנו מדברים במקרה שהוא מצמרר. אני מבקשת להעיר הערה אישית, לא בתור נציגת המערכת, ואני בטוחה שיחלקו עלי במערכת על מה שאני אומרת. בעיני, הפרשה מצמררת יותר, משום שכמי שטיפלה בשני תיקים מאותה תקופה, הדגם של הסביבה החקירתית הוא מדהים בדמיונו.

אנחנו צריכים להפיק את הלקחים שאפשר להפיק מהתיק הזה, אני לא רוצה לומר על המזוכים האלה "במותם ציוו לנו את החיים", אם כי אני בטוחה שהם מתו אלף מיתות, אבל בייסוריהם הם ציוו לנו את החיים. אנחנו חייבים להפיק לקחים בעיניים צופות קדימה.

אני לא רוצה להיכנס לשאלה שנשאלה כאן, מה אפשר להפיק לעניין טיפול בתיק. אבל אנחנו מצווים לעשות מהפך חשיבתי בהתייחסות שלנו לטענות של אנשים שטוענים לאורך זמן שהם חפים מפשע.

זו גם המסקנה באנגליה.

אני חושבת שאנחנו צריכים לעשות מהפך חשיבתי גם בהכרה ובידיעה שהודאות שווא לא ניתנות רק כתוצאה מאלימות שמפעילים כלפי נחקרים, אלא מהעובדה שיש סיטואציות חקירתיות של אנשים שיש להם נטייה להודות, הנסיבות של החקירה מביאות אותם להודות הודאות שווא.

נקודה חשובה מאוד שלא הועלתה. אם אותי היו חוקרים בעניין פרשת ההצתות האלה, הייתי מודה בלי עינויים.

זה מופיע גם בדוח גולדברג אם אני לא טועה – אופיו ואישיותו של הנחקר.

כל הדברים האלה כתובים בצורה מאוד ברורה בדוח ועדת גולדברג, ולדאבוני הרב לא נעשה שום דבר עם הדוח הזה לבחינה של הכשרת שופטים, של הכשרת פרקליטים, של הכשרת אנשי משטרה.

במשטרה נעשה משהו.

כשאני אמרתי "לא נעשה שום דבר", התכוונתי, לא נעשה שום דבר של ממש בכיוון של שינוי תרבות חקירה, תרבות חשיבה של המערכת לעניין הודאת שווא.

יש המלצות שונות בדוח ועדת גולדברג, גם אני עצמי כבר שנים כותבת למפכ"לי המשטרה לדורותיהם בסוגיה הזאת של תיקון הקונספט החקירתי באופן שימנע, ככל האפשר, הודאות שווא.

דובר על הקלטות, ומדינת ישראל יש באמתחתה הצעת חוק, היא לא מתקדמת מטעמים תקציביים ואחרים.

מה זה קשור לתקציב? אני לא מבין.

זה הרבה כסף.

רבותי, זה לא רק עניין תקציבי, אלא זה עניין של מהפך בדרכי חקירה של המשטרה, משום שברגע שמקליטים חקירות צריך לחקור אחרת.

אחת ההמלצות היו להקים בית-ספר לחוקרים, שבמסגרתו ילמדו החוקרים לא רק מה אסור לעשות במובן של מותר ואסור, שאסור להרביץ, שאסור לעבור על החוק וכן הלאה, אלא גם שילמדו להכיר את הסיטואציות האפשריות, את הצמתים שבהם יש סכנה של הודאת שווא.

היתה גם המלצה , ויושב-ראש הוועדה הזכיר אותה, זה הנושא של התיזה.

הניסיון מלמד שהודאות שווא ניתנות, כשאמרתי לאו דווקא בדרכי אלימות, חלק מהן אלה הודאות שווא שנתקבלו לא מתוך זדון של החוקר, אלא מתוך אמונה שלו בקונספציה, מתוך פרשנות שלו לאור הקונספציה של הראיות שהתקבלו ושל הראיות שצריכות להיגבות או שצריך לחפש אחריהן ולא מחפשים אותן, משום שהן לא מתיישבות בדיוק עם התיזה.

אחת ההצעות היתה להקים צוות בקרה, שיפעל בזמן אמת, של חוקרים מנוסים. שיפעל בזמן אמת בתיקים חמורים כדי לבדוק מלכתחילה את התיזות ולבדוק את הליך החקירה לאור השאלה של התיזה שלאורה מתנהלת החקירה. הדברים האלה קיימים במקומות אחרים.

אני חושבת שהתקבלה החלטה של המשטרה לעבור לשיטה הזאת. בבית-הספר לחוקרים, שהוקם לאחרונה, וחנכו אותו לאחרונה, אני חושבת שהיה מקום לבדוק באיזו מידה, אכן, הלימודים כוללים את הסוגיה הזאת של הודאות שווא, שזו תורה שפותחה ושיש מסביבה הרבה ידע והרבה תורת חשיבה, שחוקר לא יכול לחקור חקירת אמת בלי לדעת אותה.

מעבר לזה, הצורך להיפתח ולראות את הטענות או הזעקות של חפות מצד המערכת, הראייה השונה, לא הראייה המתקפדת, טעונה גם תיקון בסוגיה של משפט חוזר, בשאלה של איזון הכוחות מבחינת מי שמבקש משפט חוזר לעומת מי שממליץ על משפט חוזר, והיכולת של מי שמבקש משפט חוזר, שיהיו לו הכוחות במקומות שצריכים חקירה נוספת, שיהיה איזה גוף שיאפשר לבדוק את הדברים שמתבקשים לצורך הבקשה למשפט חוזר.

גוף כזה הוקם באנגליה.

גוף כזה הוקם באנגליה, אני חושבת שבתנאי הארץ והתושבים נשאלת השאלה אם אפשר להקים בדיוק גוף כזה. אבל המערכת חייבת להקים איזו מסגרת שתנסה לאזן בין הכוחות, מצד אחד מי שמבקש משפט חוזר, לעזור לו לגבש את הבקשה שלו מבחינת חוות הדעת שניתנת לנשיא בית-המשפט העליון. היום, לפי מה שקבוע, זה היועץ המשפטי לממשלה, הוא נותן את חוות הדעת לצורך העניין הזה, וזה מתוך ראייה שהיועץ המשפטי לממשלה מייצג לא רק את התביעה, אלא גם את אינטרס הציבור.

דעתי האישית, ואני בטוחה שחברי במערכת יחלקו עלי, המציאות מוכיחה שיש קושי ליועץ המשפטי לממשלה לייצג מעבר לראייה של הפרקליטות. זה נושא מאוד רגיש.

הוא יבוא בפני הוועדה בקרוב.

הפתרונות חייבים איזונים, ואנחנו צריכים לשקול בראייה רגישה מאוד את כל המערכת. אבל, לדעתי, היום לא מתקיים איזון בנושא הזה, ואנחנו חייבים לחשוב על דרכים לפתוח את המערכת לחשיבה יותר פתוחה בעניין בדיקת טענות של חפות מפשע.

תודה רבה. חבר הכנסת איתן.

אם אנחנו מדברים על המסקנות, רציתי לחדד את ההערה שלי, שאמרתי שאת, נאוה בן-אור, מאוד פרוצדורלית. גם עכשיו. את אומרת: אני מתייחסת לעולם המשפט, לעולם הדין, ועל-פי עולם הדין, יכולות להיות שתי אמיתות, ואני מדבר על עולם האמת. יש רק אמת אחת.

גם בעולם האמת יש לפעמים שאנחנו לא יכולים לברר את האמת.

בעולם האמת יש אמת אחת, לא תמיד מגיעים אליה, אבל יש אמת אחת. בעולם הדין יכולות להיות, כפי שאת מציגה כרגע, שתי אמיתות.

מבחינת אמון הציבור במערכת, ויש כל מיני ציבורים בארץ, הציבור שאני מכיר, כשהוא מגיב למה שאת אומרת, אז הוא אומר: מה הבעיה? בכוונה לא עשו משפט חוזר על מנת שלא יגיעו לחקר האמת. זה מה שאומר הציבור. את יכולה להגיד לי שזה לא נכון, אבל זה מה שהציבור שאני מכיר אומר. לא רצו להגיע לאמת, אז סגרו מראש, ועכשיו הכול מסודר. אני לא מאמץ את הגישה הזאת, אני רק מציג אותה כבעיה שצריך לתת לה מענה.

לא יכול להיות מצב שנבוא ונאמר, שאין לנו כלים, ואני עומד על זכותם של מזור, רז ואחרים להגן על עצמם בכל מאת האחוזים. אני רק מחפש את הכלי. לא יכול להיות שלא יהיה כלי שבלעדיו אי-אפשר יהיה לברר פרשה. אם הממצאים שעומדים לנגד עינינו כיום נכונים, הם לא יכולים להיות אפילו דקה במשטרה. הטענה היא שאין שום כלי שיכול לברר את זה, זה לא עומד מבחינה ציבורית.

אני לא בעד מיצוי הדין כאן. בחוץ היה לי ויכוח, ואמרתי: אני לא בעד להעמיד אנשים לדין עכשיו מחדש. אבל לתת להם להמשיך לתפקד במשטרה כאילו לא קרה כלום, כשיש ממצאים של בית-משפט, אז אחד מהשניים אבסורד, או שבית-המשפט לא פסק את מה שפסק נכון, או שהם לא יכולים להיות במשטרה.

אין כאן שאלה של זכויות אזרח, את מערבבת בין דברים. אדם שהוא מפכ"ל משטרה, דורשים ממנו הרבה יותר מאשר אדם רגיל, מאזרח רגיל. אדם שיש עליו אפילו חשד שלא הוכח, היזהרו מלמנות אותו לתפקידים רגישים. למשל, אנחנו נותנים כלים לכל מיני גורמי ביטחון לא להעסיק אנשים רק בגלל חשש כזה או אחר.

חנה קלר.

אני באמת מאמינה שאולי אותה הרגשה שהיתה, שהמטרה מקדשת את האמצעים, היום לא קיימת.

לגבי הקצינים האלה, אנחנו באמת במלכוד. אני בכוונה דיברתי עם נאוה בן-אור לפני הדיון, והעדפתי שהיא תספר על העניין הזה ותציג את הנושא, שזה לא יישמע ממני, כמישהו שנוגע בדבר.

בתוך המשטרה היתה בדיקה, לאחר הבדיקה של היועץ המשפטי לממשלה, ואני לא יכולה להשאיר את החומר. אני קראתי את החומר, ולא הייתי מצהירה שהבדיקה היא לגופו של עניין ויסודית, אילו לא הייתי סוברת כך.

תבקשי רשות מהמפכ"ל בישיבה הבאה לצרף גם את החומר הזה לפרוטוקול.

חשוב שהעניין של ועדת גולדברג יקודם, וזה בגלל שיתוף הפעולה בין שר המשפטים לשר לביטחון פנים, זה ניתן.

ועדת חוקה עוסקת בזה.

היום יש לנו ניסיון של יחידה בימ"מ חיפה, וזה פשוט לא יאומן. אין להם משפטי זוטא. והם עצמם מברכים על היום שהם נכללו בניסיון הזה.

לגבי השוטרים. צריך לזכור שאם היינו עושים פעולה של נקיטת הליך מינהלי, האנשים האלה היו הולכים לבג"ץ, ובג"ץ היה אומר שאין לנו בסיס.

תודה רבה. אני לא יודע אם זה לא יגיע לבג"ץ בלאו הכי.

אני מבקש להעביר את הפרוטוקול גם למפכ"ל וגם ליועץ המשפטי לממשלה. לדעתי, שניהם צריכים להיות כאן. היועץ המשפטי לממשלה חייב להיות כאן, משום שהוא חתום על המכתב שכל חברי הוועדה התייחסו אליו.

חבר הכנסת איתן, אתה תכין הצעת סיכום לאחר שתקרא את הפרוטוקול, מכיוון שלא היית בחלק גדול של הדיון. כל אחד מהחברים הדגיש היבט אחר של הפרשה. תגיש לי הצעה בכתב לישיבה הבאה, שהיא תתואם עם היועץ המשפטי לממשלה.

אני מודה לאנשי משרד המשפטים, בעיקר לעורך-דין למברגר ועורך-דין בן-אור, על חלקם בפרשה הזאת לחשיפת האמת. תודה רבה.


הישיבה ננעלה בשעה 12:05

נספח מס' 1 (ראה עמ' 13)

ירושלים, כ"א שבט תשנ"ט
7 בפברואר 1999

מס' מכתב: 1912/99
(בתשובה נא לציין מספר מכתב)

אל: רב ניצב יהודה וילק, המפכ"ל, משטרת ישראל

שלום רב,

"מע"צ"

כידוע חיויתי בתיק זה דעה בזכות קיומו של משפט חוזר, והמשנה לנשיא בית-המשפט העליון החליט על משפט חוזר, ואולם, נמסר לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, שאליו הוגש כתב באישום, כי הוחלט שלא לנהל את המשפט, הואיל ואין בידינו כיום, בבדיקת חומר הראיות, להצביע על תשתית ראייתית מספקת לביסוס אשמתם של הנאשמים. בית המשפט ביטל את האישום לבקשתנו, והמשמעות היא כי יש לראות את הנאשמים כמי שלא הורשעו. יצויין, כי הוחלט לקיים מגעים עם הנאשמים באשר לפיצויים.
הרקע להחלטה שלא לנהל את המשפט החוזר היה, בנוסף לחומר החקירה במח"ש, בעקבות ההחלטה בשעתו, גם רעיונות שקיימו המשנה לפרקליטת המדינה מר י' רזניק, מנהלת המחלקה הפלילית נ' בן-אור וגן פרקליטת המדינה י' למברגר עם קציני משטרה, בעיקר בדימוס. מדברים שנשמעו בשיחות אלה שבחלקן נתבקש חיסוי לגביהן – עלתה תמונה בעייתית לגבי אופי החקירה שנוהלה בתיק באותם ימים רחוקים של שנות השבעים.
בנוסף, כאמור, מתקיימים מגעים עם הנאשים באשר לפיצויים.
ביקשתי מפרקליטת המדינה לקיים דיון בהיבט הקשור בשאלה היש מקום לנקיטת אמצעים כלשהם נגד השוטרים שהיו מעורבים בחקירה. מתוך הנחה, מחד גיסא, כי הפן הציבורי והעובדה שהמדובר ברשות מרכזית באכיפת החוק מחייבים התייחסות – ומאידך גיסא, תוך תזכורת מתמדת, כי המדובר באנשים שלא נקבע דבר לגביהם בהליך מוסמך, ולא נתבררו לגביהם דברים לאשורם (אגב, לכאורה מדברי תנ"צ בדימוס זיו-אל עולה שהיתה בשעתו המלצה לדין משמעתי למספר אנשים באשר להיבטים מסוימים).
בסיכום ההתייעצות, בהשתתפות ה"ה רזניק, בן-אור ולמברגר וכן המשנה לפרקליטת המדינה, גב' ר' סוכר, מנהלת המחלקה לסכסוכי עבודה, גב' נ' אלשטיין, ומר מ' בלס, ממונה על ענייני הבג"צים המליצה פרקליטת המדינה כדלקמן:

"כידוע, החומר המצוי בידינו כיום כנגד קציני המשטרה אשר היו מעורבים בחקירה הינו בעיקר עדותו הכוללנית של שמחי ומספר עדויות ספציפיות לגבי אירוע בודד, הנוגעות לחלק מן המעורבים.
לגבי חלק מהדברים, הובטח שלא ייעשה בהם שימוש נוסף מעבר לצורך לו נתבקשו – בחינת עדותו של שמחי לצורך קבלת החלטה בדבר עמדתנו בשאלת המשפט החוזר.
יודגש, כי עמדתנו בתיק מע"צ אכן נבנתה על בסיס החומר שהגיע מהראיונות עם קציני המשטרה, אשר עורר ספק בגרסאות שניתנו בבימ"ש קמא. ספק זה די היה בו כדי לחוות דעתנו, לפיה אין מקום לנהל את ההליך, וכי יש לראות את הנאשמים כמי שלא הורשעו.
מהחומר המצוי בידינו עולה לכאורה חשש כי חלק מן השוטרים היו מעורבים באופן אישי בחקירות אלימות ולגבי חלק אחר – קיים חשש כי ידעו על אופן ניהול החקירות.
עם זאת, לאחר בחינת החומר, הערכתנו היא כי חומר זה אינו מספיק, על-פי אמות המידה הנדרשות בהליך מינהלי, לצורך קיום הליך מסוג זה כנגד השוטרים המעורבים, וכי קיים קושי לבסס הליך כאמור על הראיות המצויות בידינו.
אומנם, חלק מהשוטרים בהם עסקינן נושאים תפקיד עד היום, חלקם עדיין קשורים בחקירות, ומן ההיבט הציבורי יש לכך משמעות רבה.
עם זאת, יש לזכור כי מדובר במעשים שארעו, לכאורה, לפני כ-20 שנה. ודאי שלו היה בדברים משום עבירות פליליות לכאורה לא ניתן היה כיום לנקוט הליכים בשל התיישנות. בנוסף, ומאחר ולא ניתן להביא הדברים בפני בית-המשפט, תמשיך לרבוץ עננה מעל ראשיהם, באשר אין אפשרות לברר הדברים לאשורם.
מעל לכול, לצורך הליך מינהלי נדרשות ראיות מינהליות ברורות וחד-משמעיות. מאחר ואנו סבורים כי ראיות כאלה אינן מצויות באמתחתנו, איננו יכולים להמליץ למפכ"ל על קיומו של הליך מינהלי.
אם דעתנו מקובלת עליך, הצעתי היא כי עמדתנו האמורה תועבר למפכ"ל המשטרה, תוך התייחסות מפורטת למצב הראיות כפי שאנו רואים אותן. יחד עם זאת, ראוי להעביר אליו גם את החומר המצוי בידינו, לשם בחינתו ולשם קבלת החלטה על-ידי הגוף המוסמך על-פי דין להחליט בעניין".

המלצה זו מקובלת עלי. בנוסף, יש מקום לבחון האם נחוצה התייחסות מערכתית, במבט צופה פני עתיד, לרבות בתחומי ההדרכה והפיקוח. בעוד שאין ראיות המאפשרות לנקוט בהליכים, כאמור, הרי שמבחינה מערכתית וציבורית ישנה תחושה קשה. כמובן, חלפו מאז שני עשורים, והרגישות לזכויות גברה הן בתודעה והן בחקיקה, ואנו אף יוצאים מהנחה שבמערכת המשטרתית – בפקודות ובהדרכה, התמורות באות לידי ביטוי ראוי. עם זאת, המקרה חוזר ומציף את המודעות לשאלות אלו ויש לבחון כיצד יובאו לקחים לידי ביטוי. מועבר אליך החומר הרלבנטי, לעיונך.

בברכה,

אליקים רובינשטיין

העתק: פרקליטת המדינה.