פרוטוקולים/ועדת חוקה/1147

5
ועדת החוקה, חוק ומשפט
4.1.2000

פרוטוקולים/ועדת חוקה/1147
ירושלים, כ"ז באב, תש"ס
28 באוגוסט, 2000

הכנסת החמש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שני




פרוטוקול מס' 57
מישיבת ועדת החוקה חוק ומשפט
יום שלישי, כ"ו בטבת התש"ס (4 בינואר 2000), שעה 09:00

חברי הוועדה: אמנון רובינשטיין - היו"ר
יוסף לפיד
אופיר פינס-פז
דליה רבין-פילוסוף

ויקטוריה אוסטרובסקי-כהן - שופטת בית-המשפט העליון לשעבר
יצחק איש הורביץ
ד"ר יובל קרניאל
יהודית קארפ - משרד המשפטים, משנה ליועמ"ש
עו"ד יהושע שופמן - משרד המשפטים, משנה ליועמ"ש
עו"ד טנה שפניץ - משרד המשפטים, משנה ליועמ"ש
עו"ד הווארד פולינר - משרד המשפטים, יועץ לרשם הפטנטים
עו"ד ליהי פלדמן - משרד המשפטים, מחלקת ייעוץ וחקיקה
סנ"צ בועד גוטמן - המשרד לביטחון פנים, יחידה לחקירות הונאה
חנה אדן - משרד החינוך והתרבות, המח' לתוכניות לימודים
ישי מנוחין - מרכד הקואליציה לחופש המידע
עו"ד איריס גוטפרוינד - לשכת עורכי הדין
עו"ד דודי זלמנוביץ' - סלקום, לשכה משפטית
יריב בן-יהודה - סמנכ"ל נטקינג

שלמה שהם

דורית ואג

הראל ארנון

אסתר מימון

חקיקת האינטרנט ויישום חוק חופש המידע:
1. האם יש צורך בחקיקת אינטרנט?
2. היערכות משרד המשפטים לקראת עידן המידע.
3. טכנולוגיות המידע כאמצעי ליישום חוק חופש המידע.
4. המאבק נגד הפשע באינטרנט.


חקיקת האינטרנט ויישום חוק חופש המידע

אני פותח את ישיבת הוועדה. במסגרת יום האינטרנט בכנסת אנחנו מקדישים את החלק הראשון של הישיבה לדיון בנושא חקיקת האינטרנט ויישום חוק חופש המידע.

1. האם יש צורך בחקיקת אינטרנט?

עורך-דין יובל קרניאל, בבקשה. קראתי את המאמר שלך על חופש המידע באינטרנט, הוא מעניין מאוד. האם יש צורך בחקיקת אינטרנט, או שאפשר להסתדר, לשם שינוי, גם בלי חקיקה?

תודה רבה ליושב-ראש, אני רוצה להודות גם לחבר הכנסת מיכאל איתן - הוא לא נמצא אתנו – על היוזמה הזאת של יום אינטרנט. זה רעיון חשוב, וזה יום חשוב. זו הזדמנות לדבר על הנושאים שהם הנושאים האמיתיים שמעצבים את החברה ואת העתיד שלנו מעבר ליומיום.

אני רוצה להגיד מילה על עצמי בקצרה, לפני הדברים עצמם. אני ד"ר למשפטים ומלמד דיני תקשורת בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית ובמכללה למשפטים ברמת-גן, אני עורך-דין שעוסק בתחום כשותף במשרד.

הוא היה יועץ משפטי של ערוץ 2.

הייתי היועץ המשפטי של הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו.

לפני שהגעתי לכאן התבקשתי על-ידי ראש לשכת עורכי-הדין לומר לכם, שהדברים שאומר כאן הם גם בשם לשכת עורכי-הדין, שרואה את הדברים עין בעין אתי.

רשת האינטרנט התפתחה, וזה כוחה, מחוץ לכל ממסד, מחוץ לכל שלטון, מחוץ לכל מדינה. הרשת היא לא יוזמה של שלטון, היא לא של חברה פרטית כזאת או אחרת, אלא היא תוצאה של פעילות של הרבה מאוד גורמים, הרבה מאוד אנשים בכל העולם. ולכן, הגרעין, המקור שלה, שמשפיע עד היום על האופי שלה, מתנגד לכל הסדרה, לכל משפט, לכל כפייה או צנזורה.

האופי הפרוע הזה של רשת האינטרנט בתחילתה, הוא זה שדחף אותה קדימה. כלומר, העובדה שאפשר לעשות ברשת, בקשר הזה שנוצר בכל העולם בין אנשים, דברים חדשים, דברים שאולי אי-אפשר לעשות אותם בעולם האמיתי שלנו, זה היה הכוח המוביל והמוליך של ההתפתחות של הרשת, ואת זה חייבים להבין. גם העובדה שאפשר לעשות דברים לא חוקיים ברשת, במידה רבה. כשאנחנו שואלים מהם הסוסים שהובילו את הרשת, מתברר לנו שמצד אחד פורנוגרפיה - - -

אני מבין, שהם האתרים המכניסים היחידים.

הרעיון של "הקרים", הרעיון שאפשר לחדור מהבית, מהמחשב שלך, למקומות אחרים, שאפשר להיכנס למקומות שאליהם אתה לא יכול להגיע בשום דרך אחרת, העובדה שאתה יכול להתחזות לאחר ברשת, להופיע בפרצוף אחר ולעשות פעילות שונה – כל אותם דברים הם לא רק תופעות ברשת, הם הסוסים המובילים, הם היו הדברים שגרמו להרבה מאוד אנשים יצירתיים להיכנס לדבר הזה, לפתח אותו, להפעיל אותו ולהביא אותו לשלב מסוים.

בין הדברים המרכזיים שקרו ברשת, זו העובדה שאתה יכול לקבל דברים חינם, זה גם כן לא קיים בעולם. השאלה אם זה חוקי או לא חוקי באה אחר כך. אפשר לקחת תוכנות ואפשר אולי להוריד קבצים של מוזיקה, אפשר לעשות הרבה מאוד דברים במשטח הזה שהוא מעין מערב-פרוע.

אפשר להמר.

הימורים זה גם כן אחד מהסוסים המובילים. הדברים האלה שירתו ויש להם תפקיד חשוב בהיסטוריה של האינטרנט.

אחרי שאמרתי את הדברים האלה, ברור שהיום הרשת הגיעה לבגרות מסוימת. כלומר, השלב הזה שאני מדבר עליו, שלב הלידה, שלב ההתפתחות, שלב המערב-הפרוע, שהרשת הצטיירה כמקום מחוץ למשפט, מחוץ למדינה, מחוץ לחוק, ששם מותר לעשות הכול – הימים האלה מגיעים כנראה לסיומם, ובצדק.

ברגע שהרשת הגיעה לרמת חדירה כל כך גבוהה, שהיא הולכת ונכנסת כמעט לכל בית, וזה תהליך שמתרחש בעולם, ויתרחש גם אצלנו בקרוב, ברור שהפעילות הרצינית ברשת, הפעילות העסקית ברשת, הפעילות החינוכית וכל שאר הפעילויות, לא יכולה להישאר באותו תחום של מערב-פרוע.

האופי הזה של הרשת, של חופש ללא גבולות, שהיה בהתחלה יתרון גדול וגרם לצמיחה ולהתפתחות וליוזמה שבנתה את הרשת, יתחיל להיות מכשלה, יתחיל להיות מגבלה, שיקבע את אופי הרשת.

הדוגמה האלמנטרית זה הנושא של אבטחת שימוש בכרטיסי אשראי. כלומר, באיזה שלב אנשים רצו להתחיל לסחור באינטרנט, וברור שזה הדבר הבא, שהוא כבר קיים בארצות-הברית ומגיע גם אלינו. וכדי שהדבר הזה יוכל להיעשות, אנשים כבר לא רק רצו את אותו חופש שהיה להם קודם, את אותו עולם ללא גבולות, אותו פוטנציאל שדיברנו עליו, אלא הם רצו גם ביטחון. הם רצו גם לדעת, שכאשר הם נותנים את מספר כרטיס האשראי שלהם ברשת, הם בטוחים. הם רצו להתחיל להגן על הפרטיות שלהם. יותר ויותר אנשים נמצאים ברשת, ופתאום האינטרס של האזרח הרגיל, העובדה שהרשת הגיע ל"אזרחים הרגילים" שאינם מומחי מחשבים, ושהם לא מחפשים את התחום הזה, אלא הם מחפשים פשוט תכנים, מסחר וכדומה.

תאמר לנו: האם חקיקה, ואם כן, איזו.

ברור שאנחנו בשלב השני, והשלב הזה הוא שלב שצריך להסדיר ולקבוע שרשת האינטרנט לא נמצאת מחוץ לעולמנו, אלא היא חלק חשוב ומרכזי בעולם, ולכן יש צורך בכללים, כללים שיסדירו, כללים שיאפשרו לנו לסחור באינטרנט, כללים שיאפשרו לנו להגן על הפרטיות וכללים שיאפשרו לנו להגן על זכויות היוצרים וכדומה. אני נוגע בדברים בקצרה, כי אי-אפשר בהרצאת מבוא לגעת בכול.

תגיד מה יש.

הדבר המרכזי שצריך להבין לגבי הסדרת הרשת, שזה שיש צורך היום להעביר את הרשת לפאזה השנייה, מעלה את השאלות המרכזיות הבאות. השאלה היא: מי יכול ומי מוסמך לקבוע אותם כללים ואותן נורמות?

איזו מסגרת? אתה לא אמרת מה החוקים הדרושים.

אנחנו צריכים לחשוב מי בכלל הגורם שיכול או מסוגל לקבוע את הכללים שחלים בעולם הווירטואלי. ואותם גורמים, שיכולים לעשות את זה, הם אלה שצריכים לחשוב על התכנים עצמם.

הטענה המרכזית שלי היא, שהיכולת של מדינה אחת, ודאי מדינה קטנה כמו מדינת ישראל, לקבוע את הכללים, להסדיר את רשת האינטרנט, היא מוגבלת, כמעט ולא קיימת. כלומר, הרשת היא על-מדינתית, הרשת היא לא רשת שקיימת במדינה מסוימת, היא לא רשת שמדינה אחת יכולה לשלוט בה.

יש היום הבנה ומודעות כלל עולמית לכך שיש צורך בסוג מסוים של כללים. ולמרות ההבנה שמדינה מסוימת מוגבלת מאוד בכוחה לקבוע אותם ולאכוף אותם הלכה למעשה, מדינות בכל זאת מנסות, וזה טבעי, משום שיש להן את האינטרסים החשובים והחיוניים של האזרחים שלהן, הן מנסות להגן עליהם. בדבר הזה קורים הדברים הבאים: או שזה נכשל ברמה החוקתית, זה מה שקרה בחלק מהמקומות בארצות-הברית; או שזה נכשל ברמת האכיפה, או כמו שקורה במדינות אחרות שמוכנות ללכת רחוק יותר עם הדבר הזה, זה גורם לבידוד מסוים של אותה מדינה מהעולם כולו. כך שאם המדינה מצליחה באמת לאכוף על האזרחים שלה מגבלות חריפות, והסדרה חריפה של הרשת, המשמעות שאותה מדינה הוציאה עצמה מהרשת. הרשת ממשיכה לחיות, הרשת היא כלל עולמית והרשת לא משתנה, אלא אותה מדינה נפגעת ביכולת שלה לקשר, להתחבר לעולם, להיות חלק מהמגמה.

לכן, אנחנו צריכים להיות מודעים ליכולת המוגבלת שלנו לפעול בתחום הזה של ההסדרה והרגולציה של תכנים ושל אחריות ברשת.

יש כמה דברים שבכל זאת צריך לתת עליהם את הדעת, ואני רוצה להזכיר אותם. יש נושאים שאותם אנחנו מעוניינים לפתח ובהם יש לנו יכולת מסוימת, לפתח אותם ולהתיישר עם הנורמות הכלליות שהעולם מנסה לגבש. ושוב, המהלך הזה הוא מהלך מורכב, אני לא חושב שמדינות בעולם מעכלות את הדבר הזה, שיש להן בתוכן משהו שהשליטה עליו היא מוגבלת.

מתרחשים תהליכים. למשל, האינטרס המובהק של כולנו ליצור סחר אלקטרוני, ליצור סחר באינטרנט שיהיה מוגן, גם מבחינת אבטחת העברת כרטיסי האשראי, גם מבחינת הגנת הפרטיות של המשתמשים, דברים שהם היום דברים אלמנטריים מבחינת ההסדרה של הרשת.

המדינות השונות מסדירות את זה בצורה קצת שונה. למשל, הנושא של חתימה אלקטרונית, כדי להבטיח את האמינות של חוזים באינטרנט.

איפה יש חקיקה על חתימה אלקטרונית?

יש חקיקה בארצות-הברית, יש חקיקה באירופה.

שוב, כל נושא כזה שאני מזכיר אותו ביעף - נושא הסמכות, שהתחלתי אתו, נושא הסחר האלקטרוני, שעכשיו אני נוגע בו, נושאים אחרים שמיד אני אזכיר בקצרה – כל נושא כזה הוא נושא שמחייב אותנו לדיון ספציפי ומעמיק בפני עצמו. ברור לי שבמסגרת ההרצאה הזאת זה לא הזמן להיכנס לתוכנם של ההסדרים.

יש שורה של נושאים שאני רוצה להעלות אותם ברמת המודעות, שזה מה שאני יכול לעשות בדיון הזה. יש שאלה של אחריות הגורמים השונים שעוסקים באינטרנט. כלומר, כאשר אנחנו כן נכנסים לאיזו הסדרה, גם אם ברמה המינימלית וגם אם תוך פזילה כל הזמן למה שקורה בעולם, כדי לא לבודד את עצמנו מהנורמה הבין-לאומית, השאלה המרכזית היא: איך אנחנו מטילים אחריות? האם אנחנו מטילים אחריות רק על משתמש? האם אנחנו מטילים אחריות לספק הגישה לרשת, שהוא גורם מרכזי שיכול ליצור איזו שליטה?

הטלת אחריות או על המשתמש או על הסרוור.

זו לא האפשרות היחידה, אפשר על שניהם, אפשר גם על ספקי התשתית. כלומר, לא רק על ספק הגישה, אלא על גופים שמעבירים לך תשתיות, אם זה יהיה כבלים, אם זה יהיה חברות הבזק וכדומה.

יש נושא של הפרטיות ברשת, שהוא נושא חשוב, שמחייב אותנו לתשומת לב. יש נושא של זכויות יוצרים, כאשר הרשת נותנת לנו אתגר אמיתי, לנו כחברה, לנו כמשפטנים שעוסקים בזכויות יוצרים, על מידת ההגנה שאנחנו מעוניינים לתת היום, בעידן המידע ובעידן הזרמת המידע, על זכויות יוצרים. אלא שעל-פי החקיקה הקיימת ועל-פי מגמות של חלק מחברות התוכנה הגדולות, האכיפה בעניין זכויות יוצרים יכולה לגרום גם לפגיעה בזרימת המידע. למשל, מה שקורה היום בתחום המוזיקה, יכול להיות שאנחנו רואים את ההתמוטטות של ההגנה המקובלת על זכויות יוצרים באמצעות חברות התקליטים, והרחבת המושגים של שימוש הוגן.

אתה אומר שהתחום העיקרי היא אמנה בין-לאומית בתחומים מוגבלים, וזו חקיקה של הכנסת בתחומים, בעיקר של הגנה על פרטיות וזכויות יוצרים כן או לא.

אני מסכם. את הרשת אי-אפשר להסדיר באמצעות חקיקה ישראלית, את הרשת מסדירים שני כוחות גדולים: כוח אחד היא ההתפתחות הטכנולוגית שמאפשרת כלים פנימיים לגורמים שונים, שקובעים את הכללים של המשחק, ובאמצעות חקיקה או מגמות של חקיקה, של הגנות בין-לאומיות, שיוכלו לאפשר את המסגרת הכללית. מדינה שתחוקק חקיקה מגבילה, מעבר לסטנדרט העולמי המינימלי שנקבע, רק תפגע בעצמה.

מה שמדינה כן יכולה לעשות, היא יכולה לעשות כמה דברים כדי לסייע לרשת, לסייע בתחום המסחר האלקטרוני, לסייע בתחום הגנת הפרטיות. מובן שצריך להתרגל לרעיון שצריך לאכוף את החוק גם ברשת. כלומר, זה שיש לנו כללים וחוקים קיימים לגבי הסתה, לגבי פורנוגרפיה וכדומה, החוקים האלה חלים גם היום על דברים שמתנהלים ברשת, וצריך להתנער מהרעיון שזה מערב-פרוע, שבו הכול מותר. דברים פליליים צריך לאסור גם כשעושים אותם ברשת. זה מחייב אותנו לחשיבה חדשה בתחום הקניין הרוחני, זכויות היוצרים, הרחבה של מושגי השימוש ההוגן היום ברשת, כן לחשוב על הטלת אחריות מסוימת, בסייגים מסוימים, שאני אוכל להרחיב בהם אם יהיה על זה דיון, של ספקי - - -

2. היערכות משרד המשפטים לחקיקת עידן המידע

נציגי משרד המשפטים עומדים לספר לנו מה הם מתכוונים לעשות. אני מודה לך, יובל קרניאל.

גברת טנה שפניץ, היערכות משרד המשפטים לחקיקת עידן המידע.

אחרי שפרץ האינטרנט, והבנו שיש בעיות בתחומים שונים, הקמנו צוות במשרד, כדי שכל אחד יוכל להתרכז בתחומו, לראות מה נדרש וגם לעשות הכול תחת אותו גג.

אני אסרוק את הנושאים המרכזיים, שאנחנו מטפלים בהם: קודם כול, תחום החוזים, מה יהווה הצעה וקיבול לצורך כריתת חוזה, מהו כתב, מהי חתימה אלקטרונית, ואולי בקטע הזה שהוא דבר מאוד מיידי, לא הכול גם כל כך דחוף, צריך גם את זה לקחת בחשבון. בעיני, חלק מהדחיפות נובעת במיוחד מאותם הנושאים שכבר מתבצעים במדינה. נכון שהאינטרנט הוא בין-לאומי ורשת וכן הלאה. אבל מכרזים באינטרנט מתבצעים היום במדינה, ואם מתעוררת בעיה או תלונה, אנחנו צריכים לדעת איך לפתור, ואנחנו נותנים את הדעת איך היינו פותרים בעיות שהיום מתעוררות. אני אבקש מגברת פלדמן אחר כך להרחיב בתחום החוזים.

מובן שתחום הנזיקין הוא נושא מרכזי. מבחינת חלוקת האחריות, לאור העובדה שיש לנו הרבה יותר שחקנים באותה עסקה, באותה פעולה משפטית, השאלה היכן נופלת האחריות זה נושא מרכזי, ואנחנו עדיין עוד בודקים אותו, איזה עוולות רלוונטיות, רשלנות בוודאי, גניבת עין, תרמית, גרם הפרת חוזה – הרבה מאוד דברים יכולים להיות פה רלוונטיים.

הפרטיות – יש פרטיות אקטיבית, שגורמים חודרים למאגרי מידע של אחרים, מפרסמים מידע פרטי, אבל יש גם פרטיות הסיבית. היום מתנהל מעקב, אני לא זוכרת בחמש השנים האחרונות באיזה מסעדות אכלתי, אבל חברת כרטיסי האשראי שלי יכולה לדעת את זה. הנושא הזה הוא נושא מאוד בעייתי, איזה מאגרים גורמים שונים מסדרים לעצמם, ואיך הם יכולים אחר כך להשתמש בהם.

קניין רוחני – יושב פה מר פולינר, שגם היה בוועידה של WIPO, הארגון הבין-לאומי לקניין רוחני, שחלק מהדיונים בה היה מוקדש לנושאים של האינטרנט. הוא יגיד כמה מילים, ככול שתרצו להרחיב.

הסמכות הבין-לאומית היא בוודאי בעייתית. תמיד יש שתי בעיות: היכן הדברים צריכים להתדיין, מהו הפורום הנכון בעסקה כזאת, שמפוזרת על פני תבל עם כל כך הרבה גורמים, ואיזה דין אנחנו צריכים להחיל. זו בעיה בין-לאומית, והנושא דורש היערכות בין-לאומית, בינתיים לא ראינו פתרונות בין-לאומיים.

הנושא האחרון, שאנחנו נותנים עליו את הדעת בצורה יותר אינטנסיבית, הוא הגנת הצרכן. כל הבעיות שדיברנו עליהן פה תופסות תאוצה יותר רצינית כשמדובר על הגנת הצרכן, שהוא ודאי יכול להגן על עצמו פחות מכל גורם אחר. כאן, דווקא מבחינה בין-לאומית, כבר נעשו דברים.

איך אנחנו פועלים? יש לנו צוות, כל אחד בודק בתחומו את הנושאים, ואחר כך אנחנו דנים יחד בנושא מסוים. במסגרת התחום הפלילי, אצלנו, עוד ב-1998 עשו תיקון, נקבע שפרסום יכול להיות גם פרסום דרך המחשב.

הבדיקה היא גם מבחינה זו של איך אנחנו משתמשים בחקיקה הקיימת, תמיד נשאלת השאלה אם צריך חקיקה, בינתיים הפרשנות של החקיקה הקיימת. בדיני חוזים, אילו היה נופל לנו משהו, אנחנו פחות או יותר יודעים את התשובות. ייתכן מאוד שצריך בכל זאת חקיקה.

העקרונות שמנחים אותנו הם עקרונות בין-לאומיים. קודם כול, מכיוון שהנושא בין-לאומי, אנחנו לומדים את כל החקיקות, יש לנו את כל הקלסרים עם החומר, ואנחנו מנסים להתאים עצמנו לכללים הבין-לאומיים עד כמה שאפשר.

אחר כך יש העיקרון של הזהות הפונקציונאלית, לא שזה אומר הרבה. הרעיון הוא שאנחנו לא ממציאים עכשיו עקרונות משפטיים חדשים, אלא אנחנו מנסים להגיע לתוצאה, במחשבה, שהעובדה שהמסר עבר בצורה אלקטרונית זו לא סיבה לא לקבל אותו. זאת אומרת, לא לומר אוטומטית, משום שזה הגיע בדרך אלקטרונית, מת העולם. האם צריך לזה חקיקה? לפעמים כן, לפעמים לא. אבל כעיקרון, אנחנו עוברים לעולם האלקטרוני, אנחנו רוצים לקבל מסרים, זה כשלעצמו לא סיבה לדחות או להגיד שלא נכרת חוזה, אבל מובן שצריך לעשות את זה בזהירות הראויה.

אם צריך חקיקה, לפחות בתחומים מסוימים, כמו למשל הגנת הצרכן, ודווקא בתחום המסחרי, זה לעניין הוודאות. הוודאות המשפטית בתחומים האלה היא מאוד חשובה, ואם אנחנו יכולים להשיג על-ידי חקיקה לא מזיקה, לא מגבילה, ואני לא מפרטת, אז אנחנו מתכוונים לעשות זאת.

מה מתכוונים לעשות?

אני אביא דוגמה, למשל, דרך החוזים, איך אנחנו פועלים. התחלנו בתחום החוזים, כי ראינו אותו כיותר דחוף, וגברת פלדמן תציג את העניין.

אני מתייחסת לשלוש סוגיות עיקריות בתחום החוזים, שאנחנו כבר עוסקים בהן היום. הנושא של המסחר האלקטרוני הוא מאוד חשוב, גם כי הוא כבר בשימוש היום, וגם כי לפחות בתחום הזה ברורה מה ההסדרה שהעולם הולך בכיוון שלה, בניגוד לפרטיות שעוד לא ברור מה תהיה רמת ההתערבות שמדינות רוצות בתחום זה.

הדוגמה הראשונה תהיה בכל הסוגיה של כריתת החוזה. חוק החוזים שלנו קובע איך נכרת חוזה, מה הן ההודעות שצריכות לעבור בין הצדדים, מתי הודעה נחשבת כנקלטת על-ידי הצד השני.

אם אנחנו רוצים לנסות ולהלביש את המשפט הקיים, כמו שנאמר, על האינטרנט, מתעוררות בעצם שאלות: האם המידע נקלט כשהוא מגיע לספק? האם המידע נקלט כשהוא מגיע למחשב האישי שלי? מתי, בכל מהלך מעבר המידע הזה, אני יכולה להגיד "עכשיו, זה רגע כריתת החוזה, ומרגע זה חלה האחריות על הצדדים"?

שאלה נוספת שעולה בהקשר של המחשבים היא, האם מידע צריך להיות זמין, האם אני צריכה יכולת להדפיס אותו, יכולת לאחזר אותו, או יכולת לשחזר אותו ברגע שהוא מגיע אלי,או מספיק שהמידע מרחף בדרך ובאמצעות זאת אני אחייב את הצדדים. זו סוגיה שיש כמה התייחסויות אליה בכל מיני מודלים חקיקתיים בעולם. דוגמה שאנחנו מתייחסים אליה הרבה היא לגוף שנקרא "UNCITRAL", הסחר הבין-לאומי של האו"ם, שקובע כל מיני מודלים לחקיקה, שניתנים לאימוץ על-ידי המדינות, ושם באמת יש איזו קביעה שאומרת, שהמסר צריך להיות ניתן לקליטה וניתן לאחזור ושימוש בעתיד, אחרת הוא לא ייחשב מסר בין הצדדים.

זה מוביל לנושא של הכתב, שהוא נושא מאוד מהותי במשפט שלנו, ויש כל מיני דרישות צורניות שחוק החוזים קובע, יש כל מיני סוגיות מהותיות כמו חוזה מקרקעין, שלא ייעשה אלא אם כן יש מסמך בכתב. מהו מסמך בכתב לצורך עסקה ברשת? זו שאלה שקיימת בכל מיני חוקים בעולם. החוק האמריקני קובע כל מיני דרישות צורה, והשאלה היא עד כמה אנחנו יכולים להגדיר את הכתב הזה.

כמו שטנה שפניץ ציינה יש לנו כתב קיים, יש היום הגדרה בחוק הפרשנות, שאומרת משהו על הכתב: "לרבות בכל דרך אחרת של הצגת אותיות, ספרות, סימנים בצורה שנראית לעין או שניתנת לפענוח חזותי". זו הגדרה מ-1981, אבל היא יכולה לכאורה לתפוס את הפענוח החזותי של מידע שמופיע על המסך.

אפשר היום, באמצעות הכלים האלה, כן לנסות לקבל פתרונות. השיקול שעומד לנגד עינינו הוא, שצריכה להיות ודאות ברורה. אנחנו רוצים שיהיה ברור שיש כאן כתב. מתוך כל השיקולים ההיסטוריים שניתנו לכתב, שאלה של ודאות, שאלה של הרתעה, שאלה של חשיבות יתר לעסקאות מסוגים מסוימים, שאנחנו רוצים להבטיח שהצדדים נתנו את דעתם על כך - - -

התעוררו בעיות בקשר למסחר באינטרנט או שאנחנו ממציאים בעיות?

עד עכשיו לא.

יש המון בעיות, אדוני.

בבתי-משפט לא ראיתי שום פסק דין.

לא כל כך בישראל.

אני שואל על ישראל.

בנושא מסחר באינטרנט יש פסק דין מחוזי, שדן בנושא רישום של מתחם, נגד חברת סלקום.

לפעמים החקיקה נכנסת למקום שאינה נדרשת בכלל. משרד המשפטים עוסק בעניין מכיוון שבאו אליו תלונות או מכיוון שזה נושא מעניין?

להקדים תרופה למכה.

אנחנו מרחיקי ראות. אנחנו יודעים שמתבצעות עסקאות – מכרזים – טלוויזיות נמכרות במכרזים דרך האינטרנט.

יש 2 מיליון עסקאות ביום במכירות פומביות.

אני מדברת על הארץ.

לא נכרת חוזה. אומנם אתה ענית, אבל המחשב שלי היה סגור. יכול להיות שנשתמש במילים המוזרות האלה של מופע חזותי, ונגיד: זה מופע חזותי. מצד שני, אפשר להגיד, שכשעשו את פקודת הפרשנות מישהו חשב על זה? מה אתה בא עם מופע חזותי.

בשביל זה יש בתי-משפט. האינטרנט פרח עד כה, מכיוון שלא היתה חקיקה; הוא שגשג בגלל זה שלא התערבו בו.

הביטוי המשפטי הכי חשוב הוא באנגלית: “IF IT AINT BROKE DON’T FIX IT” - אם זה לא מקולקל, אל תתקן. זה צריך להדריך את כל המחוקקים, גם מטעם משרד המשפטים.

אמנון רובינשטיין, ברגע שמישהו יבוא לבית-המשפט ויתבע ביצוע חוזה או עסקה, ויטען שזה נעשה באינטרנט, יצטרכו לענות על השאלות.

לבית-המשפט יש כלים פרשניים.

ליהי פלדמן, תמשיכי הלאה.

נושא יותר ספציפי הוא נושא החתימה. מבחינת חקיקה, נשאלה פה שאלה.

הנושא של חתימה אלקטרונית הוא בהחלט בעייתי.

והצורך בו הוא ברור. אנחנו עוסקים ברשת פתוחה, בצדדים שלא מכירים אחד את השני, ואנחנו רוצים להבטיח יכולת זיהוי של שני צדדים שבחיים לא נפגשו ולא ייפגשו לעולם.

בארצות-הברית, יותר מ-40 מדינות קיבלו את הנושא של חקיקת חתימה אלקטרונית. יש דירקטיבה אירופית, שיצאה ממש לאחרונה, שמנחה את המדינות, היא יצאה לפני חודש. ה-UNCITRAL משנים כל הזמן, אבל הם מוציאים הנחיה למדינות לאימוץ מודל של כללים לחתימה. ויש עוד חוקים, בסינגפור יש חוקים. משנים תוך כדי, אני לא אגיד שכולם צפו מראש את כל הבעיות וענו עליהן, אבל כולם מתמודדים עם הצורך הזה.

יש מדינה שהסדירה את העניין של וידוא של אדם מבוגר באתרים הפורנוגרפיים?

עושים את זה, אבל השאלה היא מה הכלי הטכנולוגי לווידוא, ואין לזה שום משמעות.

בארצות-הברית זה כרטיס אשראי. יוצאים מתוך הנחה שכרטיס אשראי ניתן רק למבוגרים.

ילד משתמש בכרטיס האשראי של אמא שלו.

זה יוצא דופן.

זה לא יוצא דופן, זו הנורמה.

יש חקיקה כזאת באיזה מקום?

יש חקיקה.

בנושא של החתימה, כמו שנאמר פה, יש סוגים שונים של רמת פיקוח. יש מדינות שאמרו: אנחנו נכיר כמעט בכל דבר כחתימה אלקטרונית, ואנחנו לא ניכנס למידת התערבות דרמטית. יש מדינות שאמרו: אנחנו רוצים להגדיר מהן התכונות של החתימה - החתימה צריכה לזהות את החותם, היא צריכה להיות בעלת מאפיינים מסוימים שדומים לחתימה בכתב יד, שאפשר יהיה לקשור אותה לאותו חותם. יש מדינות שנקטו בגישות ספציפיות, מאוד שאמרו מהי הטכנולוגיה המפורשת, שרק באמצעותה ישתמשו, ורק היא תענה להגדרה של חתימה אלקטרונית.

וזה רע.

בהרבה מדינות בעולם ההגדרות האלה עובדות ועובדות טוב, וזה מבטיח רמת ודאות מאוד גבוהה.

אנחנו היום עובדים על חוק חתימה אלקטרונית. הוא מבוסס על שיטת ביניים, שמגדירה מהי חתימה, ולב החוק הוא בעצם הקמת מערך של פיקוח על החתימה, איך בעצם שני צדדים מזהים. כשהם לא מכירים אחד את השני הם צריכים להיעזר בגוף שלישי, גוף נייטרלי, שייתן אישורים לכל אחד לאשר את הזהות שלו. הגופים האלה הם מעין נוטריונים, ואז נשאלת השאלה, שעליה יש מחלוקות רבות בין המדינות, מה רמת הפיקוח על הגופים האלה. האם לדרוש חובת רישוי לכל גוף כזה, כי אנחנו לא רוצים שכל אחד יקים חברה, ייתן אישורים וייעלם למחרת? האם אנחנו צריכים לאפשר גם לכוחות השוק לפעול באיזו מסגרת וולונטרית?

גם כאן יש כל מיני מודלים. כרגע אנחנו בוחנים מודל שהוא מעין מצב ביניים, שהוא גם נובע מהנחיה של הדירקטיבה וגם ממודלים קיימים, שאומר: אנחנו לא נקבע חובת רישוי, אנחנו נקים מערך רישוי וולונטרי, אבל ניתן יתרונות למי שיעדיף להיכנס לרישוי הזה. יתרונות משפטיים, הכרה במעמד שלו, הגנה על חלוקת האחריות – כל הדברים האלה יוסדרו בחקיקה.

הווארד פולינר, בבקשה. יש בכלל עתיד לקניין רוחני אחרי האינטרנט? אולי נבטל את ה-WIPO בהזדמנות זאת?

ב-WIPO יש כמה אמנות חדשות שיצאו לאור בשנת 1996: אמנת זכויות יוצרים, אמנת זכויות מבצעים ומשדרים, ובעיקר הם מתעסקות בעניינים של אחריות של ספקי שירות אינטרנט וגם קצת של הגולש.

יש משהו חדש, שדורש חקיקה אצלנו, וזה לגבי אמצעי מיגון, שזה חל על האינטרנט וזה טוב ל-30 יום, אחרי 30 יום אי-אפשר להשתמש בו. אם אני יכול להיכנס פנימה, יכול להיות שיהיה לי ספר בחינם. האמנות האלה אומרות, שצריך לאסור על אנשים שרוצים לנטרל אמצעי מיגון.

לך, תאכוף חוק כזה.

יש בעיה של מה שפעם היה נחלת הכלל מול אמצעי מיגון כדי לאסור על אנשים לגשת למה שהיה שייך להם בנחלת הכלל.

יש בעיה של DOMAIN-NAMES בסימני מסחר, ב-CYBER SQUATTING.

אתה תדווח לנו על ההתפתחויות הבין-לאומיות בבוא העת. תודה רבה.

3. טכנולוגיות המידע כאמצעי ליישום חוק חופש המידע

יהושע שופמן, יציג את טכנולוגיית המידע כאמצעי ליישום חוק חופש המידע.

התבקשתי להשתתף בדיון, כי כנראה אי-אפשר לדבר על טכנולוגיות מידע בלי להזכיר את חוק חופש המידע שחוקק בכנסת, בוועדה הזאת, לפני שנה וחצי.

להבדיל מהנושאים הקודמים שעסקו בבעיות משפטיות חדשות שהתעוררו עקב האינטרנט, פה אנחנו מדברים על פתרונות שהאינטרנט מספק לבעיות ישנות, בעיית נגישות למידע.
החוק חוקק, כאמור, במאי 1998. העבודה התחילה לפני שאנשים היו מודעים לאינטרנט. המכשיר היה קיים אולי, אבל היה מדובר ביוזמה של הקואליציה לחופש המידע – נציג הקואליציה נמצא פה – מונתה ועדה ציבורית בראשות השופטת אוסטרובסקי-כהן. הוועדה הזאת דנה, בניצוחו של חבר הכנסת צוקר, במספר רב מאוד של ישיבות, בחקיקת החוק, והוא נכנס לתוקף במאי 1999. הוא חל לגבי כמעט כל הרשויות הציבוריות, יש מספר רשויות שהוחרגו מהחוק, יש מספר רשויות שהחוק עדיין לא חל לגביהם, כמו צה"ל, אבל זה יהיה בעתיד הקרוב.

המשטרה.

על המשטרה ודאי שזה חל, אבל לא על תיקי חקירה.

החוק בא בעקבות חקיקה בעולם, שקדמה לעידן האינטרנט, אבל המגמה הזאת נמשכת. בעת שהחוק שלנו נכנס לתוקף התקבל גם החוק היפני, למשל, בנושא חופש המידע, שכמובן אפשר לעיין בו באינטרנט.

התחולה של החוק שלנו היא רחבה יותר, במידה מסוימת, מחוקים דומים בעולם, בכך שהיא חלה לא רק על הרשות המבצעת, היא חלה גם על הכנסת, היא חלה גם על מבקר המדינה - לגבי המנגנון של מבקר המדינה, לא לגבי פרטי הביקורת - היא חלה גם על המנגנון המינהלי של בתי-המשפט, היא חלה גם על נשיא המדינה. אנחנו בתהליך של החלה גם לגבי חברות ממשלתיות, בתיאום עם רשות החברות הממשלתיות.

האחד הוא פרסום מידע יזום, והשני - מידע לפי בקשה. המידע היזום הוא אחד הדברים החשובים בחוק. החוק קובע, קודם כול, שהממשלה צריכה לפרסם רשימה של רשויות ציבוריות. אני מודה, יש עיכוב בעניין הזה, אבל זה בדרך, עובדים על זה, והדבר יפורסם כמובן באינטרנט. החוק מחייב רשות ציבורית לפרסם דוח תקופתי, הדוח הראשון צריך להתפרסם ביולי הקרוב. החוק מחייב להעמיד הנחיות מינהליות לרשות הציבור באופן יזום, לא לחכות לבקשה. רשויות מקומיות חייבות להעמיד לרשות הציבור גם חוקי-עזר של אותה רשות מקומית.

לגבי חלק מהעניינים האלה יש חובה, שהפרסום יהיה גם באינטרנט. יש מגמה, ועל זה צריך להצהיר, שבשלב זה אנחנו מתלהבים מעניין האינטרנט, זה מכשיר מאוד חשוב. הוא עדיין לא הגיע לכל בית בישראל, עדיין הוא כלי משלים, הוא כלי בנוסף למידע באמצעים אחרים, באמצעים כתובים, למשל בספריות ציבוריות, בלשכות מחוזיות של משרדי הממשלה. עדיין אי-אפשר להגיע למצב שפרסום באינטרנט יהיה פרסום בלעדי כשמדובר בחומר שכל אזרח צריך להיות בעל נגישות אליו.

הפרסום היזום מעלה בעיה בנוסף לפתרון. היום, למשל, אפשר לקבל דרך אתרים של משרדים שונים דברים שפעם היה קשה להשיג אותם, כמו כללי הזכאות להלוואות לדיור, מידע מפורט על תקציב המדינה ועוד.

חוקי הכנסת.

לא את כל החקיקה שבתוקף.

זה לא טוב.

אנחנו בפיגור בנושא הזה.

באתר הניסיוני של משרד המשפטים, שהוא עדיין בהרצה, יש פרסום של ילקוט הפרסומים, אבל, שוב, כדבר ניסיוני, והוא עדיין לא מלא.

ילקוט פרסומים צריך להיות רק באינטרנט.

אין רק, כי לא לכל אדם יש מחשב.

מי נזקק לילקוט הפרסומים? עורכי-דין.

לא רק זה, יש גם עניין של שמירה לדורות. אם הייתם שומעים את גנז המדינה שאומר: "חומר על מדיה מגנטית מלפני עשר שנים, היום מאוד קשה להוציא ממנו". אין תחליף לנייר. נייר מלפני מאות שנה יש לנו. לא צריך לוותר על הכתב.

אגב, לגבי הפרסום היזום צריך לדעת שיש גם סכנות מסוימות. יש עיקרון של פומביות, למשל, על הליכים משפטיים, ואדם יכול לשבת בדיון משפטי, אדם גם יכול, אנחנו מקווים - יש גם עתירה לבג"ץ וגם ועדה ציבורית אחרת בראשות השופט גרוס - גם לעיין בתיקי בית-משפט. זה חשוב וזה נכון.

היום, למשל, בית-המשפט העליון מפרסם באופן אוטומטי, כל פסק-דין שאין עליו איסור פרסום, באתר של בית-המשפט העליון.

יש מקרים שזה מופיע באינטרנט לפני הקראה בבית-המשפט.

היה לא מזמן פסק-דין מאוד ידוע, שכולם ראו באינטרנט לפני שהוא הוקרא.

"אגד".

פסק-הדין של בית הלורדים באנגליה, שהיה לא מזמן, פורסם באינטרנט בבוקר שהוא ניתן, אני באמת חושב שהוא פורסם באינטרנט לפני שהוא הוקרא בבית הלורדים.

בישראל, כשהמערכת עובדת כהלכה, אם יש פרסום, יש פרסום גם באינטרנט. בפסקי-דין עקרוניים חשובים, אפילו היה פרסום בו-זמנית בתרגום לאנגלית.

יש בעיות קשות של פרטיות.

היום יש מרשם פלילי שהוא חסום. מצד שני, דרך פסקי-הדין אפשר לקבל מידע רב על אנשים שמתלוננים על נאשמים.

נשיא בית-המשפט העליון עדיין דן בכל הנושא של התרת נישואים של אנשים בני דתות שונות, את המידע הזה אתה יכול לקבל באופן שוטף מהאינטרנט, וזה לא בטוח שזה דבר שבהכרח רצוי.

בנושא של מידע לפי בקשה, אנחנו עושים השתלמויות. נציבות שירות המדינה עושה השתלמויות לממונים על חופש המידע. יש ממונים ברשויות הציבוריות. אנחנו מדגישים בכל השתלמות, ויש גם פורומים אחרים, שככל שהרשות דוחפת יותר מידע באמצעות האינטרנט, כך יש פחות צורך בבקשות פרטניות, זה חוסך זמנם של עובדי מדינה, זה חוסך ביורוקרטיה. ואנחנו מעודדים כמה שיותר, בכפוף כמובן לאינטרסים של פרטיות וכדומה, שתעמיד לרשות הציבור בלי צורך לחכות לבקשות.

אין עדיין מנגנון של קבלת בקשות פרטניות באמצעות האינטרנט, אין עדיין דרך טובה לגביית אגרות דרך האינטרנט, אבל כרגע למשל יש דף של משרד החינוך, תחת הכותרת "צוהר תעשה לתיבה" עם תמונה של תיבת נוח, גם טקסט של החוק והנחיות לאזרח איך להגיש בקשה לפי חוק חופש המידע.

זה חוק חריג במובן זה שהוא מטיל חובות על כל המשרדים. אין משרד אחד שמבצע את החוק, כל משרד מבצע את החוק, לא רק כל משרד, אלא כל תאגיד ציבורי, כל רשות מקומית. ולכן מטבע הדברים, וכך זה היה בכל מדינה, דברים נכנסים לתודעה באיטיות, ויש מעט בקשות יחסית. החדשות הטובות לאזרח, שכמעט ולא גובים אגרות, אף על פי שיש הסמכה לגבות אגרות.

החשיבות הגדולה של החוק היא הגברת המודעות. הבוקר קיבלתי את הפרסום של הקואליציה לחופש המידע, שמופצת בהרבה עותקים, גם באמצעות משרדי ממשלה - הגברת מודעות בקרב הרשויות הציבוריות. אנחנו חוזרים על זה פעם אחר פעם, שעובדי ציבור צריכים לעשות סוויץ' במחשבה. השאלה איננה מכוח מה אתה זכאי למידע, השאלה שכל עובד ציבור צריך לשאול את עצמו, האם יש סיבה מיוחדת לא למסור את המידע. זה דבר שהיה קבוע בפסיקה. עד שזה לא הוטמע בחוק של הכנסת, בהשתלמויות, בפרסום בציבור, זה לא הגיע לנחלת הכלל.

בדרך הזאת, ויש הרבה עבודה, גם אם ייקח קצת זמן שכולם יתיישרו לגמרי לפי הוראות החוק, הדברים מתקדמים בכיוון הזה. יש פסק-דין, שניתן לאחרונה על-ידי השופט עודד מודריק, לגבי האיזון בין דיונים פנימיים לגבין חופש המידע. הדברים יתפתחו גם בפסיקה וגם בפרקטיקה.

לגבי ההערה שנעשה את הדברים רק באינטרנט. צריך מאוד להיזהר, הדברים נזילים, זה בכלל לא דבר פשוט. אפילו במכרזים לא צריך שספק קטן, שרוצה לגשת למכרז, יצטרך להשתמש באינטרנט. הוא לא נגיש לו, הוא לא יודע, הוא לא מבין. צריך לראות את כלל האוכלוסייה, את סוג העסקאות.

ילקוט הפרסומים מכוון בעיקר לעורכי-דין.

יש גם עניין של אחריות של הטקסט.

האינטרנט הוא מכשיר שאתה מחפש בו את המידע, הוא לא דוחף מידע. יש מיליוני דפים באתרים באינטרנט, ואתה מגיע למידע רק אם אתה מחפש אותו, לעומת פרסומים פומביים עיתונות וכדומה, שעדיין יש צורך בהם.

4. המאבק נגד הפשע באינטרנט

סגן ניצב בועז גוטמן. המאבק נגד הפשע באינטרנט.

אדוני היושב-ראש, הבאתי לכאן החלטה מאוקטובר האחרון. התכנסו שמונה שרי משפטים של שמונה המדינות המתועשות ודנו בדרכי האכיפה של "סייבר קריים", אנחנו נקרא לזה "פשעי מחשב", ובמיוחד בנושא אינטרנט.

אדוני שאל שאלה חשובה מאוד לגבי מה ראוי לעשות בתחום החקיקה, ואני אראה כמה דברים שנמצאים על סדר-היום של המדינות המתועשות, של כל המדינות המערביות. אני הייתי הישראלי היחיד שהוזמן לכנס של ה-NIPC בספטמבר, שזה המרכז להגנת התשתיות הממוחשבות של ארצות-הברית. בראש המרכז עומד סגן ראש ה-FBI. היו שם נציגים של 22 מדינות ידידותיות לארצות-הברית. הם למעשה קיימו את הכנס הראשון שלהם, של כל ראשי היחידות ללוחמה בפשיעת מחשב/אינטרנט של כל הזרועות בארצות-הברית. הכנס נמשך ארבעה ימים בניו-אורלינס.

בחודש דצמבר האחרון הייתי בכנס נוסף נוסף בסטנפורד, ושם מכינים טיוטה בין-לאומית, אמנה נוספת, ששוקד עליה השופט לשעבר אייב סופר, שהוא מוכר ודאי לכל הנוכחים פה. בכנס נכחו גם נציגים של תעשיית ההיי-טק, החלל, משפטים, פנטגון ונציגים נוספים בנושא של לוחמה בסייבר, גם "סייבר קריים" וגם "סייבר טרור". יש לי את הטיוטה, שלא מן הדין שאני אציג אותה, אני אציג רק את העמוד הראשון, כי פרופסור סופר עוד יושב על זה, והיא תעבור הגהות, עדכונים והערות של כל המשתתפים במהלך החודשים האחרונים.

יכול להיות שלחלק מהאנשים לא יוצא לראות על מה אנחנו מדברים בדיוק. רק לשם המחשה ויזואלית, אני מדבר על האילוסטרציה האחרונה: אדם יושב ברמת-השרון בקומה שנייה, ונכנס השכן שלו מהקומה השלישית דרך שרת של "הוט-מייל", כידוע לכם ל"הוט-מייל" יש בעלים, מייקרוסופט בסן-פרנסיסקו, ליד המשרד של ה-FBI. הוא עושה את זה דרך האינטרנט, זה מחייב אותי לדפוס פעולה שונה. אנחנו עובדים עדיין בדפוסי פעולה של המאה ה-19, עם פשיעה של המאה ה-21. כולם מכירים את חוק הסיוע המשפטי, דפוסי הפעולה של כל הרשויות משתנות לחלוטין, ומדובר על סיוע משפטי און-ליין.

מה אפשר לעשות במחשב כולנו יודעים, אנחנו רואים בשקף שתי קטגוריות בעבירות מחשב: האחת – המחשב כמטרת עבירה, ואני לא מתכוון לגרימת נזק, אלא להיכנס למחשב שרת או למערכת במדינה אחרת. למשל, אם אני אכנס למחשב של חברת היי-טק, יכול להיות שהשרת שלה בכלל נמצא במדינה אחרת. השאלה היא מי הקורבן, איך נתחיל את החקירה, איפה היא תתבצע ומהי הדוקטרינה שמיושמת; והמחשב ככלי לביצוע עבירה. אני מתכוון לדבר פשוט מאוד. משתמשים במחשב, אני יכול לקחת את כל רשיונות הנהיגה שלכם ולזייף תוך דקה, עם התמונות שלי בפנים, אני אעבור את הכנסת, ואני אעבור את הכול. מובן שאני מבצע עבירת זיוף, אבל אני לא מבצע עבירה על-פי חוק המחשבים.

איך אנחנו מאתרים איפה בוצעה העבירה כשהיא רצה באינטרנט? אחת מהתוכנות המקובלות נקראת תוכנת "ניאו-טרס", שנמצאת בשימוש כל רשויות האכיפה ברחבי העולם המערבי, גם בישראל, גם בארצות-הברית, ובאמצעות התוכנה הזאת אני סורק את המסר האלקטרוני, שאנחנו קוראים לו "אינטרנט פרוטוקול", שזו סדרת מספרים שרצה, במקום השם שאתם רואים באינטרנט, ואנחנו רואים בשקף דרך איזה שרתים הוא עבר, דרך איזה מחשבים. ברגע שאנחנו יודעים דרך איזה שרתים הוא עבר, באיזו מדינה בוצעה בתחומה העבירה, הזיקה הטריטוריאלית היא דוקטרינה מקובלת בכל העולם המערבי. אני יכול מיד ליצור קשר עם חוקרים עמיתים במדינה אחרת, אני מבקש:" תעשה משהו כדי לשמור את הראיות הדיגיטליות". וזה דבר מאוד חשוב, כי אין חוק, רק בארצות-הברית, לגבי שימור של עדויות.

אי-אפשר להסתיר מהתוכנה הזאת את העקבות?

רק במידה שניתן לזייף את מספר ה-IP.

לסרוור אין אינטרס לזייף, רק למשתמש.

למטה, מה שאתם רואים, זו תוכנה להאזנת סתר, או סוס טרויאני, שנקראת "ניאו-טרס". זו אחת התוכנות שדרכה אני יכול להיכנס ממדינה אחרת, או אפילו מקומה שנייה לקומה השלישית, לגנוב את כרטיס האשראי, לשנות נתונים, לשלוף את הקבצים, לשנות אותם, לשלוט על המחשב של השכן, ואני עושה את זה דרך מדינה אחרת עם הסוס הטרויאני הזה.

דיברתי קודם על תוכנת "ניאו-טרס", שהיא תוכנה בסיסית ויסודית. בשקף אפשר לראות את ההצגה הגרפית הגיאוגרפית של השרתים במדינות ובערים. זאת אומרת, בכל עיר שיש מחשב, דרכה עבר המסר האלקטרוני, הפירוש הוא שבוצע אקט פלילי – בוצע גם אקט אזרחי, מפני שאף אחד לא העלה כאן את הנושא של מה שנקרא היום בעולם המערבי IPS, שזה ראיות דיגיטליות.

האחד – דבר שאמור לצמצם את האפשרויות לרמות, ושהוא כבר נמצא בניסוי בכמה ערים בעולם המערבי, והצד השני, שהוא יוצר בעיה לאכיפת החוק באינטרנט ובכלל במחשבים, זה כל האמצעים שנמצאים בתוך מכשיר אחד. לדוגמה, המכונית של דייהו, כל אחד יכול לקנות היום מכונית של דייהו, שיש בפנים אינטרנט, מחשב, פקס וכדומה, והשאלה היא בכלל באיזה חוק אנחנו משתמשים כדי ליישם את החוק, האם בחוק האזנת סתר? חוק המחשבים?

אני מניח שרוב האנשים הנוכחים פה מכירים את התיקונים העקיפים של חוק המחשבים. סעיף 23 לפקודת מעצר וחיפוש דורש צו מיוחד של שופט כדי לחדור למחשב. וכרגע כל עורך-דין שיצא עם פלאפון, שיש לו פקס, ויש לו סקאנר או כל תוספת אחרת לנוקיה, בשדה-התעופה הוא יעצור את השוטר ויגיד לו: אתה לא יכול להיכנס, תביא צו של שופט להיכנס, והשאלה היא עם השוטר הוא בעל תפקיד מיומן.

עבירות פליליות באינטרנט ועבירות פליליות בכלל בנושא המחשבים, בחלק הניכר אין דיווחים בכלל, מעט מאוד מגיע לידיעת רשויות אכיפת החוק, אם זה בישראל, אם זה בארצות-הברית, גם הסטטיסטיקות הפנימיות של ה-FBI, גם של משרד המשפטים האמריקני. במשרד המשפטנים האמריקני יש 22 עורכי הדין בחטיבה לפשעי מחשב בוושינגטון, שעוסקים בזה במשרה מלאה, וכולם יודעים שאין אינפורמציה אמיתית ומהימנה.

פה יש מצגת שהציגו ה-CSI, ה-“COMPUTER SECURITY INSTITUTION”, בסן-פרנסיסקו, שהוא מוציא פרסומים משותפים ל-FBI, למחלקה לפשעי מחשב של סן-פרנסיסקו, והוא מראה פה את הדיווחים האמיתיים מ-500 חברות ענק בארצות-הברית, שהם מדווחים להם, כמובן אנונימית, על כל המקרים שהיו להם, כולל על פשעי מחשב מבחוץ, מבפנים, התקפות והכול, וזה נותן תמונה אמיתית, פחות או יותר. זה מכון שמנהל את המחקר משנת 1974, והוא נותן תמונה אמיתית לגבי מה שקורה.

מובן שיש עלייה בדיווחים לרשויות החוק, כ-30%, שאותם מדווחות 500 חברות. 48% לא מדווחים בכלל על מה שקורה בתחום הזה. 30% מדווחים ליועץ המשפטי, כאשר 96% מהאירועים מתייחסים לפרצות בחורים בתוך מערך האבטחה.

כמעט כל עבירת מחשב היום, שלא תבוצע בתוך רשת פנימית, תבוצע בתוך האינטרנט. יש כאן מצגת של “PROJECT LEADER”, ב-אירו-ספייס קואופריישן" , שזו חברה שבונה על לוויני מעקב, ופשוט מאוד הוא מסביר את הדרך שבה יכולים לבצע עבירה דרך מחשב או דרך אינטרנט. יש הדרך הרגילה שאנחנו נכנסים למחשב, דרך הבית, ויש הדרך המקובלת, שעוקפים קיר-אש כדי להיכנס פנימה. השאלה מאיפה זה נעשה ואיך אנחנו מזהים את האיש, ומאיזו מדינה זה נעשה, זו שאלה מאוד קשה.

בשקף יש דוגמה לפריצה לבסיסים של חיל-האוויר האמריקני בארצות-הברית, כאשר עשו פה עסקת טיעון, כי היתה בעיה של ראיות דיגיטליות, שהצד השני יצטרך לחשוף. וזו שאלה מעשית פרקטית בחיי היומיום. וכאן, חיל-האוויר האמריקני, למרות שהוא שם מוניטור איפה שסימנו באדום, בתוך הבסיסים של חיל-האוויר, שהתחילו מלונדון דרך בוגוטה. לבסיסים של חיל-האוויר האמריקני היתה פשלה, כי לא חקרו בכלל בבוגוטה. אתם צריכים לדעת שמתוך 188 מדינות החברות באו"ם, רק כ-50 מדינות חוקקו חוקים בתחום המשפט המהותי בנושא התנהגות פלילית בחלל הסייבר. בבוגוטה אין עם מי לדבר בכלל. נוסף לזה שחיל-האוויר האמריקני סרב לחשוף את הראיות שלו, הגיעו לעסקת טיעון עם האיש.

בשקף יש דוגמה שמאפשרת לכידה של 10,000 הודעות דואר אלקטרוני ברגע אחד. זו תוכנה ישנה, לא מפותחת, והיא מאפשרת לתפוס את הדואר האלקטרוני עם הנספחים, הקבצים. הקבצים יכולים להיות גם קבצים של 50 מגה, והתוכנה יכולה כמובן לסנן במהירות. היא יכולה לקחת, למשל, את השם הנבחר, ובתוך דקות אחדות להוציא את כל מה שהוא כתב.

בנושא של אינטרנט ומחשבים אחד הנושאים שמעסיקים היום את העולם המערבי זה טרור מחשבים. והנושא נמצא היום על האג'נדה של כל רשויות הביטחון בחוץ-לארץ, זה העמוד הראשון של ה-POWER POINT של איש ה-NIPC שהיה שם.

סגן-ניצב גוטמן, תספר לנו גם מה שקורה היום בישראל.

קודם כול, מה שקורה היום בישראל נמצא במאמר שלי.

אחרים לא יקראו את זה.

אני מיד אגיד.

יש לנו קטגוריות של פורצים. ובתחום הזה, על-פי כל המחקרים, השכיחות הגבוהה ביותר היא של עובדים ממורמרים. כל הסקרים וכל המחקרים בדיווחים האמיתיים מראים שהעובדים הפנימיים מבצעים את כל העבירות.

מהם הקשיים שיש בכלל כאשר מדברים על חקיקה באינטרנט?

לפני כן תאמר, ידוע לכם על עבירות אינטרנט חוץ מה"הקרים" הידועים, שקראנו עליהם?

כן, ומתנהלות חקירות כל הזמן. אני יכול להגיד לאדוני, אתמול היתה צריכה להינתן החלטה בבית-משפט השלום בעניין עומר קליפמן, שעצרנו אותו, בשיתוף עם ה-FBI מבוסטון, שהוא פתח אתר שקרא לרצוח את ראש הממשלה. מובן שהלכנו על עבירה של סעיף 3 לחוק המחשבים, שזה הפקת מידע כוזב או פלט כוזב, סעיף 4(א) לפקודה למניעת טרור, וסעיף נוסף.

לא צריך ללכת לפי חוק המחשבים, זו עבירה של הסתה לרצח.

השאלה שאדוני העלה בתחילה לגבי מה צריך לעשות, אני מיד אעלה אותה. הבאתי כאן לאדוני את העמודים הרלוונטיים מההחלטה של שרי המשפטים של שמונה המדינות.

משרד המשפטים צריכים ליזום את זה.

קודם כול, יש כמה קשיים בסיסיים: א. היעדר אבחנה בפגיעה. לא תמיד מבחין האיש שפגעו בו בכלל; ב. היעדר מיומנות טכנית. לא רק אנשי החוק, זה יכול להיות גם עורכי-דין פרטיים, שהם נכנסים לתוך אתר במסגרת צו אנטון-פילר, שהם לא יודעים בכלל איך להשתמש בחומר שהם תופסים; ג. אי-דיווח; ד. קשיי ההוכחה. מחיקת עקבות. אנחנו צריכים להפעיל תוכנות סריקה כדי להעלות את מה שנקרא "התאים החבויים" כדי למצוא את ההוכחות. ה. היעדר עדים לעבירה, היעדר סימנים פיזיים. איך אנחנו מסבירים לתובע בבית-המשפט, ומה שאני אומר פה תקף בישראל ותקף גם בכל מדינה אחרת, ואחר כך איך מסבירים לבית-המשפט, וצריך להבדיל בין ראיה מדעית ותוקף מדעי לבין ראיה משפטית, שיש לה מבחני קבילות וכדומה; ו. קשיי אכיפה. יש קושי בהבנה של יישום החוק, מפני שהצרכים משתנים. בזמן שאני מדבר חלים שינויים טכנולוגיים, שאף אחד עוד לא יודע איך להתמודד אתם. וכמובן, אלמנטים בין-לאומיים.

המפתח בהתמודדות בפשיעה בכלל בנושא מחשבים/אינטרנט זה הכשרה ועוד פעם הכשרה, להיות מעודכן.

בדקתי, לבקשת רשויות הביטחון, באמצע חודש מאי איפה בכלל נמצא הדיווח המשטרתי, הקרמינולוגי, האדמיניסטרטיבי, שאמרתי שאין להסתמך עליו. קודם כול נמצא שבין ינואר לאפריל 1999 נגנבו 16 מסופים, בהם אחד ממשרד ממשלתי ושניים ממוסד ציבורי.

ברור לכולכם ש"לפ-טופ" אחד שנעלם או הולך לאיבוד על-ידי קצין רשלן בצה"ל, יש בו כמות אדירה של חומר. ג'יגה אחת – אם אני לוקח דפים שם ביציאה מהכנסת עד באר-שבע, זה מה שיש באותה ג'יגה שהלכה לאיבוד עם המסמכים הסודיים, זה כדי להמחיש מה כמות המידע שיש בתקליטור קטן או בהרד-דיסק של ג'יגה בלפ-טופ שהולך לאיבוד.

עבריינים משתמשים בלפ-טופ מוצפן, מעבירים מסרים באינטרנט, ויש בעיה איך פותחים ואיך מפענחים את ההצפנה.

לגבי דיווח של תיקים. בין ינואר לדצמבר 1997, ובין ינואר לדצמבר 1998, דווח למחשב של המטה הארצי על 26 תיקים שנפתחו בקטגוריית מיון ראשונה של עבירת מחשב. בינואר עד מאי 1999 כבר דווח על פתיחת 36 תיקי עבירות מחשב. זה לא אומר שלא פתחו תיקים ולא רשמו אותם אחר כך, זה לא אומר שהחקירה לא הובילה לראיות או לכתב אישום לגבי עבירות מחשב, אבל אני כבר אומר לכם שלא זו התמונה האמיתית.

בשנת 1999, בארצות הברית, 48% לא דיווחו בכלל על עבירות שבוצעו במחשבים ואינטרנט. 32% דיווחו, ו-29% דיווחו ליועצים משפטיים.

איך יודעים על עבירות שלא דווחו?

המכון הזה מפיץ כל מיני ידיעונים, מגזינים לכל המנויים האלה, והוא מבקש מקציני אבטחת מידע, מיועצים משפטיים, לדווח, בלי פרטים, מה קרה אצלם, ועל זה מסתמכים, כי אין דרך אחרת.

לדוגמה, בארצות-הברית יש חוק לשמירת ראיות דיגיטיליות אצל ISP. אין בישראל שום חוק שמחייב “INTERNET SERVICE PROVIDER" לשמור קבצים. התשובה לכך תהיה לא רק למענה פלילי ולאכיפת חוק, אלא גם לצרכים אזרחיים, כמו שדיברו על חוזים דיגיטליים.

המדינות המערביות, לפחות שמונה המדינות, כבר מדברים מאז חודש אוקטובר על פיתוח חקיקה שתתייחס לשמירת קבצים.

למה המשטרה לא יוזמת חקיקה דרך משרד המשפטים?

התשובה פשוטה מאוד: אין מודעות לצרכים גם במשטרת ישראל. לי יש מודעות, כי אני חי את זה 24 שעות.

בארצות-הברית, בחודשים האחרונים, הוגשו הצעות חוק, למשל, לחייב ISP לשמור קבצים 90 יום. יש הוראה שמאפשרת לדרוש קבצים ועד כמה זמן לשמור אותם. זה מאוד חשוב בנושא של אכיפת חוק ושל שיתוף פעולה און-ליין.

בעולם המערבי כרגע יש הסכמות, לא רגולציה של האינטרנט, אלא ביצוע של אמנות והסכמים לביצוע חיפושים מחוץ לטריטוריה, האם אני יכול להיכנס כרגע לשרת ולבצע חיפוש בארצות הברית שנעשה מפה. טכנולוגיה שמאפשרת כבר אכיפה און-ליין בין מדינות, שמונה מדינות, ועוד כמה כבר מקיימות את זה במהלך השנה האחרונה. זאת אומרת, שבו ברגע שאני מדבר פה, ואני נכנס למישהו למחשב בבית הסמוך, ומישהו בדנמרק, אז נכנסים באותו רגע. מפתחים טכנולוגיה של מיקום וזיהוי עברייני היי-טק. אתם יודעים שהמיקום והזיהוי של עברייני היי-טק הוא דבר מאוד קשה. הטכנולוגיות האלה מעוררות שאלות של פרטיות באינטרנט, כמה מדינות ישתפו פעולה בעניין הזה. הדבר הנוסף שמתקיים כבר וקורם עור וגידים זה החלפת מידע לגבי מעשי מרמה שמתבצעים באינטרנט. כמובן אני לא ממציא את הגלגל, ואתם יודעים שהמכות שעושים דרך אינטרנט ושעושים דרך מחשבים עולות על כל דמיון. תודה רבה.

לפני שנתחיל בדיון הקצר, משום שיש לנו ישיבה נוספת, אני רוצה לקבל בברכה את התלמידים. אם יש לכם שאלה, אתם יכולים לשאול.

חבר הכנסת לפיד.

אני מרגיש קצת כמו שהרגיש מי שאחרי המצאת הצפלין השתתף בדיון על התעופה האזרחית, ועוד לא ידע שיהיו מטוסים ויהיו חלליות. אני מודע באופן, מאוד אקוטי, לעובדה שאנחנו נמצאים בראשיתה של תקופה שתשנה את פני העולם. אנחנו פה עדיין מתייחסים לאינטרנט כמו אל זנב של כלב, אבל בעצם הזנב הזה ישכשך את הכלב עוד מעט, ואנחנו לא מוכנים לזה, לא מבחינת מידע שיש לנו, לא מבחינת המודעות שלנו, לא מבחינת ההכנה החקיקתית, ופעם יקראו את הפרוטוקולים של הישיבות האלה ויחייכו ויגידו: איזה אנשים נאיביים היו, שהם חשבו שהאינטרנט זה איזה דבר שולי שצריך פעם בשנה לקיים לגביו דיון, ואולי יש שניים וחצי פקידים פה ושם שעוסקים בזה, בשעה שזה הנושא הכי חשוב בעולם ל-100 השנים הבאות.

הדבר הקטן שאנחנו יכולים לעשות, וזו הצעתי המעשית לאדוני היושב-ראש, הוא, שוועדת החוקה, חוק ומשפט תקים ועדת משנה לצורכי האינטרנט, היא צריכה לתת לכמה חברי כנסת להתמחות בנושא הזה, היא צריכה תקציב, היא צריכה לאסוף חומר כתוב בנושא הזה.

עוד לפני שיש הצעת חוק ממשלתית?

אתה יודע על כמה דברים בטלים אנחנו מבזבזים את זמננו כל החודשים?

אני באופן מאוד חריף מודע לכך שכל המוסדות מפגרים אחרי המציאות, לא מצליחים להדביק אותה, לא מצליחים לקלוט אותה אפילו קונספטואלית, לא כל שכן טכנית. הילדים יודעים על הטכניקה הזאת הרבה יותר מכל אחד שיושב פה.

אני מרשה לעצמי, אדוני היושב-ראש, לגנוב ממך חצי דקה. כשבא אלי הביתה טכנאי לתקן את ה-PC שלי, הוא בא עם בחורה מבוגרת. היא עמדה בצד, ואני שאלתי: את לומדת ממנו? אז היא אמרה: לא, אני הנהגת שלו, הוא עוד לא יכול לקבל רשיון.

אנחנו נמצאים במצב כזה, ואני חושב שוועדת המשנה הזאת צריכה ליצור גם קשר עם ועדות אחרות: ועדת הכספים וועדת הכלכלה, ולהמריץ אותן להיכנס לנושא הזה, ושהכנסת תבין על מה מדברים, ולא שתחיה רק מפי מומחים שבאים מבחוץ, כי אנחנו נצטרך לחוקק חוקים, ורצוי, בדרך כלל, שחברי כנסת ידעו על הנושא של החוקים שהם מחוקקים.

תודה רבה. נציג הקואליציה לחופש מידע, בבקשה.

הייתי מבקש מהוועדה לבקש מהרשות המבצעת לקיים את חוק חופש המידע.

זה לא הנושא, אנחנו נדון בזה.

חלק גדול מהמשרדים הממשלתיים לא מינו עדיין ממונה לאספקת מידע לציבור.

אנחנו נדון בנפרד על ביצוע חוק חופש המידע.

בבקשה.

אני מחברת סלקום. אני רוצה להתייחס לשני נושאים בקצרה. א. האם הנושא הזה קיים או לא קיים בישראל? – כן, הנושא הזה קיים. בתי-המשפט בישראל מתחילים לדון בנושא האינטרנט באופן מאוד מרכזי. אנחנו נושאים את התואר המפוקפק שהבאנו להדחה בישראל בנושא של ה-"DOMAIN-NAME”.

מתקיים הליך מעניין , המתקיים בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, בין חברת CNN לחברה ישראלית, שיש בו שתי סוגיות מרכזיות: א. סמכות שיפוט. ב. הנושא של הפרת זכויות יוצרים.

מה אפשר לעשות בישראל, ספציפית, שלא קיים בעולם? אדוני מעורב, וזה לא עלה פה, בטיפול של צו הצופן. כל נושא ההצפנה בישראל - - -

משרד הביטחון הגיע להסכם עם היזמים, אז ויתרתי על הנושא של החקיקה, ואני נגד חקיקה.

הנושא השני, והוא קיים בארצות-הברית, וזה הזמן לדון בו בישראל. הוא לא נסתייע לחלוטין בארצות-הברית, לפחות זו היתה המגמה, זה המונופול הבלתי-מוצהר של DOMAIN בארץ. הנושא הזה נתקבל בלא-מעט בעיות. פסק-הדין סלקום לא היה בא לעולם, אילו היו חלות ההוראות או ההנחיות שחלות על גופים דומים בארצות-הברית.

יכול להיות שצריך להשלים את המלאכה שבוצעה בתיקון פקודת הראיות דרך חוק המחשבים, ולפתוח את זה גם לעולם האינטרנט בנושא הראייתי.

מה זאת אומרת לפתוח לעולם האינטרנט?

זה נושא לדיון משפטי.

תשלח מכתב על זה.

צריך לאמץ, להפנים וללמוד את הדברים שקורים בעולם, החל ממה שקורה בארצות-הברית, דרך הדירקטיבות האירופיות בנושא של חתימה אלקטרונית, נושא הגנת הפרטיות וכדומה, לעולם החוקים שלנו.

בבקשה.

כבוד היושב-ראש אמר קודם: “IF IT AINT BROKE DON’T FIX IT”, זה שבור. אין ספק בכלל שחייבים לחזק את ידיהם של משרד המשפטים ושל כל העוסקים בנושא החקיקה. החקיקה מפגרת אחר התפתחות הטכנולוגיה, אנחנו יכולים אומנם לעשות דיונים של שאלות ותשובות.

באנגליה יש חקיקת אינטרנט? נדמה לי שאין אפילו חוק אחד, והיא מעצמת אינטרנט.

יש לה דירקטיבה.

זה רק יצא כעת.

הם מתמודדים עם הבעיה הזאת. לפחות מי שקורא את הספרות בנושא הזה רואה שלפחות יש להם בעיה עם העובדה שאין. הבעיה העיקרית היא באמת בעיית החוזים והסחר במשפט האזרחי. אני לא מתייחס כל כך לנושא הפשיעה ונושא הקניין, אני מסתכל על המשפט האזרחי, שהוא מפגר.

בבקשה.

יש דבר אחד שמאוד מפחיד אותי, ואנחנו מתמודדים אתו יומיום. כל אחד מהאנשים אצלנו שמתעסקים בתוכן, מגיע עם בעיה שהיא בעיה בין אתיקה לבין חוק. השאירו ב"פורום" את כל צו איסור הפרסום על נמרודי, האם אנחנו מורידים את זה או לא? איך אנחנו מתמודדים עם זה. פורום זה שירות לגולשים, לכאורה אין בו יד עורכת, לכאורה זה שירות שאפשר לדבר בו. זה כמו צ'אט, רק שהוא נייח.

מה הבעיה?

אחריות פלילית.

בעולם הוכרה אחריות של ISP ברגע שהוא ידע על מה שמתרחש בפורום.

אם הוא ידע ידיעה אקטיבית.

אנחנו נמצאים כרגע בעידן של תחרות. בעצם, חקיקה כזאת עשויה להבריח אתרים שלמים דוברי עברית לפעול מחוץ לתחומי מדינת ישראל, וזו הבעיה שאתה הוועדה צריכה להתמודד. אני איישר קו עם כל הנהלים שהם בין אתיקה עיתונאית לבין צנזורה צבאית, ואנחנו לא נפר את זה. היה לי קל מאוד לומר לאנשים, על תמונה שפדופיל השאיר בפורום "תורידו את זה מיד". היה לי יותר קשה לעשות זאת לגבי מסמך, כשידעתי שהוא כבר נמצא בחצי מאתרי האינטרנט, חלקם בארץ וחלקם לא בארץ. כשאני צריך לקבל החלטה כזאת, ופירושה של ההחלטה הזאת יכול להיות פחות תחרותיות, אני צריך להיות מגובה בחוק לעניין הזה. החוק הזה צריך להכיר בעובדה שהוא לא יכול לאכוף את עצמו על מתחרים שלי, שיחליטו לפעול מחוץ-לארץ בגלל החוק.

מיקי איתן, אתה רוצה לומר משהו?

רציתי להגיד תודה רבה לכל הפורום הנכבד שהגיע לכאן, אני רוצה להודות ליושב-ראש הוועדה שהסכים להכליל את הנושא בסדר-היום.

במקביל מתנהלים היום דיונים בשש ועדות כנסת, ואנחנו בעצם רוצים לבטא בזה את הפתיחות של הכנסת לנושא בכללותו, לטכנולוגיית המידע, למהפכה הזאת שמתרחשת, ואני מקווה מאוד שבכוחות מאומצים ומשולבים - סקטור פרטי, אקדמיה והממשל - אנחנו נצליח להציב את מדינת ישראל בחמישייה הראשונה בעולם, זה בהחלט בידינו.

אנחנו היום בעשירייה הראשונה?

תלוי באיזה מדדים מסתכלים, אבל לצערי הרב בשנים האחרונות אנחנו נסוגים. אנחנו מתקדמים, אבל לא בקצב של המדינות המפותחות, אני מתכוון מבחינת מספר הגולשים, מבחינת מספר האתרים והיקפי הפעילויות, כיתות מחוברות. בקנדה, 90% מכיתות בתי-הספר מחוברות.

אני רוצה לסיים בנימה פוליטית. לאלה שאומרים שמדינת ישראל צריכה להיות חזקה ולהגן על הגבולות שלה ועל השטחים, צריך להגיד להם: העוצמה היום היא לא רק בצבא, אלא גם בכוח ובטכנולוגיה, תעודדו את העניין. לאלה שאומרים שצריך להחזיר, אז אני אומר: הנה, יש אתגרים חדשים למדינת ישראל, תשקיעו בטכנולוגיה, תהפכו אותנו למעצמה בתחום הזה.

תודה רבה.

חבר כנסת אמר שאנחנו לא יודעים לחזות את העתיד. קראתי במקום מסוים שלשאול היום מה העתיד האינטרנט זה כמו שאפשר היה לשאול את האחים רייט בשעתו מה לדעתם הזכויות של הנוסע המתמיד?

בגלל זה שזה רק ההתחלה, אני רוצה להזהיר בפני חקיקה חפוזה מידי, כיוון שחלק מהבעיות ייפתרו על-ידי הטכנולוגיה עצמה. אולי אני מושפע כאן מהעמדה של ה"אקונומיסט", שיצא באופן חוצץ נגד חקיקה באינטרנט. קראתי גם את המאמר של יובל קרניאל, וגם הושפעתי ממנו. אם יש בעיות בוערות, שאי-אפשר בלי חקיקה, צריך לחוקק, אבל לי יש הרושם שיש חוקים ויש כללי פרשנות שמאפשרים לבתי-המשפט להחיל את הדינים הרגילים, גם על כריתת חוזה, גם על חתימה אלקטרונית. אגב, נושא החתימה האלקטרונית זו דוגמה קלאסית, שייתכן והיא תיפתר באמצעים טכנולוגיים, ואז ההתערבות של המחוקק היא מיותרת.

מדינת ישראל היא מדינה קטנה, ואנחנו שומעים מחבר הכנסת איתן, לדאבוני הרב, שאנחנו מפגרים באינטרנט. אני חשבתי שיש לנו עם של גולשים. אנחנו קטנים בתחום המתפתח הזה, ייתכן ואנחנו צריכים ללכת בעקבות האמנות הבין-לאומיות, ולא להקדים אותן.

אני מודה לכל המשתתפים, אני מודה לתלמידי בית-הספר שהיו כאן. אנחנו נמשיך בדיונים, ואולי גם נקים ועדת משנה. תודה רבה.

הישיבה ננעלה בשעה 10:30