פרוטוקולים/ועדת הפנים/4190



10
ועדת הפנים ואיכות הסביבה
27.11.2001

פרוטוקולים/ועדת הפנים/4190
ירושלים, ה' בטבת, תשס"ב
20 בדצמבר, 2001

הכנסת החמש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב רביעי




פרוטוקול מס' 329
מישיבת ועדת הפנים ואיכות הסביבה
יום שלישי, י"ב כסלו התשס"ב (27.11.2001), שעה 12:30

הריסת בתי בדואים בנגב

חברי הוועדה: משה גפני - היו"ר
אליעזר כהן
איוב קרא
עסאם מח'ול
טלב אלסאנע
צבי הנדל
נסים זאב

עו"ד נעמה אלבה - משרד הפנים
אבי הלר - מתכנן מחוז דרום, משרד הפנים
יחזקאל לביא –מנהל האגף לתכנון ואחראי על המידע
עו"ד דבי סולו – לשכה משפטית, משרד הפנים
אליסיה סידר –מתכנן מחוז דרום, משרד הפנים
אילן שגי –ממונה פיקוח דרום, משרד הפנים
תנ"צ מאיר בוקובזה –ממ"ר הנגב, משרד לבטחון פנים
יעקב כץ –יו"ר מנהלת הבדואים, משרד התשתיות
עו"ד באנה שוגר מדראנה –האגודה לזכויות האזרח
אבו סביח אברהים –המועצה האזורית לכפרים בלתי מוכרים בנגב
אלהוזיל עאמר -המועצה האזורית לכפרים בלתי מוכרים בנגב

יפה שפירא

מיטל אמסלם









הריסת בתי בדואים בנגב

אני פותח את הישיבה. על סדר היום – הריסת בתי בדואים בנגב. מר טלאל אלקרנאוי, תציג את הנושא בבקשה.

מדינת ישראל לא הגיעה עד היום לידי החלטה בנוגע לבתים של הבדואים ביישובים הבלתי מוכרים בנגב. אני מדבר על אנשים שאין לגביהם תכנית מתאר, גבולות ומיקום. הבניה היא ללא רשיון, אך היא מחוסר ברירה. אין להם אפשרות אחרת. יש חוק שלפיו הבתים האלו נהרסים, אך מה הפתרון? אנו בעד לקיים את החוק, אך אנו זקוקים לפתרונות חלופיים. לא ניתן יד להריסת בתים כל עוד לא יימצא פתרון חלופי ליישובים הלא מוכרים מבחינת תכנון, תכניות מתאר.

אני רוצה לומר, כי כאשר מדברים על בתים בלתי חוקיים, השלטון צריך לבוא עם ידיים נקיות. לדעתי, הרשויות אינן מטפלות בידיים נקיות בנושא הזה. אני מציע שוועדת הפנים תחליט לפנות למשרד הפנים ולרשויות התכנון בבקשה שלא תהיה החלטה חוקית להריסת בתים כאשר באותו יישוב, אשר קם לפני המדינה, לא מאפשרים בנייה חוקית. המדינה לא רשאית מבחינה מוסרית להחליט על הריסת בית, כיוון שמשהו לא רוצה לגור תחת כיפת השמיים. אם המדינה תכיר ביישובית האלו ותגביל את תחום היישוב ותיתן קונספציה של הבנייה במקום, אז היא תוכל לבוא ולטעון טענות על חוקיות או אי חוקיות הבנייה. אנו לא מדברים על בני אדם בודדים, אנו מדברים על שבעים אלף בני אדם שחיים ביישובים שקיימים עוד לפני קום המדינה, ועל כן בתיהם לגיטימיים גם אם הם ללא רשיון. ההצעה שלי היא שלא נסתפק רק בדיון הנוכחי אנו תובעים מוועדת הפנים להוציא מכתב פנייה למשרד הפנים המציג התנגדות להריסת בתים ביישובים שהם לא מוכרים, ישובים שהמדינה לא מילאה את חובתה כלפיהם ולא נתנה את האופציה לבנייה החוקית ביישובים האלה.

החוק לא נעשה בשביל המדינה, אלא בשביל האזרחים. אני מסכים שצריך למצוא פתרון, אך אי קיום החוק בסופו של דבר יפגע בתושבים הבדואים עצמם. אם יאפשרו לכל אחד לבנות באופן בלתי חוקי, אחד יבנה על חשבון שטחו של השני.

הבעיה שאנו מדברים עליה היום, היא בעיה חמורה מאוד. מונעים מהאנשים האלו את הזכות היסוד לחיים, לקורת גג. במדינה הזו יש חוק יסוד, לפיו לאדם מגיע קורת גג. זכות היסוד לקיום, לקורת גג קודמת לכל. צריך לזכור, כי החוקים האלה וצווי ההריסה נחקקו לאחר שהוקמו בתים אלו. כאשר יינתנו אפשרויות של תכנון, בנייה חוקית וקבלת רשיונות, נוכל לדבר על אלה שמפרים את החוק.

אני חושב, כי אחת הנקודות התורפה החברתיות הקשות ביותר במדינת ישראל, היא האוכלוסייה הבדואית בנגב. אנו דנים רבות על הנושא בכנסת, אך אף אחד לא נותן פתרון אמיתי. אנחנו צריכים להשאיר את הפוליטיקה בצד, ולגבש מאבק משותף של כל הסיעות. לכל אזרח במדינת ישראל יש את בזכות לקורת גג. האוכלוסייה בנגב, היא אוכלוסייה מאוד חיובית ואסור לנו לפגוע בה. אנו צריכים להתאגד ולצאת למאבק כדי להביא להם את הבשורה שהם מחכים לה. אני כבר שנתיים שומע רק דיבורים, לא נעשה כלום למען הציבור הזה.

אני יודע, כי שר התשתיות ער מאוד לנושא הזה. הוא הורה למשרדו לקדם את הנושא הזה. ישנה בעיה של ריבויי נקודות ההתיישבות. אם ההתיישבויות האלו ימשיכו ויתרבו לא יהיה ניתן להשתלט על העניין.

אני העליתי את הנושא בדיון שהיה במליאה עקב הריסת שישה בתים בנגב. סגן שר הפנים אמר כי, היישובים האלה לא היו קיימים בשנת 1948. נשאלת השאלה, מדוע לא קיים ישוב יהודי אחד לא מוכר? יש ישובים יהודיים שיש בהם עשרים משפחות ובכל זאת מקבלים את הכרת המדינה, לעומתם ישנם ישובים בדואים הקיימים לפני קום המדינה, שיש בהם עשרות אלפי אזרחים, והם אינם מוכרים על ידי המדינה. האם זה מקרי, או תוצאה של מדיניות? מדוע יש גוף שדואג להרוס, אבל אין גוף שדואג לתכנן? חוק התכנון והבנייה, הוא חוק תכנון והרס לגבי האוכלוסייה הבדואית. עוזר ראש הממשלה היה לאחרונה בסיור בנגב. במקום שהוא ייפגש עם נציגי הנגב וישמע מהם על הבעיות, הוא נפגש עם גלעד אלטמן יו"ר סיירת, ומסייר מעל הבדואים. הוא שומע רק עמדה אחת. במדינת ישראל ישנו חוק כבוד האדם וחירותו. בית המשפט העליון פרש את המילה כבוד האדם כזכות גם לדיור. שבעים אלף בני אדם חיים בבתים ללא היתרים וזה כתוצאה ממדיניות פושעת המביאה את האנשים למצב הבלתי נסבל הזה. הוועדה הזו צריכה לצאת עם המלצה שהפתרון יהיה תכנון יישובים, ומתן היתרי בנייה. אנו נפגשנו עם שר הפנים, אלי ישי, והוא התחייב שלא ייהרס בית שיבנה עקב גידול טבעי של המשפחה. אני שומע בתקופה האחרונה, כי יש נטייה לחזור למדיניות הקודמת ואני מזהיר מפני כך.

סגן שר הפנים השיב לך במליאה, שהולכים לבנות 400 יחידות דיור באזור הטרבין. באזור מראית מתוכננות 1800 יחידות דיור, באזור בית פלד מתוכננות 4200 יחידות דיור, באזור באר חיים מתוכננות 2500 יחידות דיור, באזור אום בתין 2500 יחידות דיור. האם הוא לא אומר דברים נכונים?

בינתיים הכל בשלב תכנון.

אני חושב שהאוכלוסייה הבדואית, היא אוכלוסייה נפלאה. אני הכרתי אותם בעת שרותם בצה"ל. אחת הבעיות הגדולות היא עם טלב אלסאנע אשר מסית את אלו הרוצים להתגייס לצה"ל. המנהיגות שלהם מקרינה כי החוקים או השירות למען המדינה הם בגדר המלצה בלבד. יש היום אופנה לא להישמע לחוק. מחנכים אותם להתנהג כך שהמשטרה תפחד להיכנס אל מקומות אלו. אני רוצה לומר, כי לכל מטבע שני צדדים, ואותם חוקים נכבדים של כבוד האדם וחירותו נותנים כבוד לאדם ולחירותו גם אם הוא גר בבאר שבע. החינוך שנותנים אישי ציבור בולטים בעדה הבדואית בנגב, גורם להפרת החוק. כפי שאמר חה"כ אליעזר כהן, הבנייה לאורך הכבישים היא מכה שאין כמוה בעולם. יש היום תכנון מסודר של מספר אנשים שהמדינה החליטה להקים בעיצה אחת עם המנהיגות הבדואית. יש היום הסתה של המנהיגות לא ללכת לגור במקומות אלה, אלא לפתח מקומות בהם היו ישובים מפוזרים, לתפוס קרקע ולהקים עליה וילות. חה"כ טלב אומר לאנשים אלו, כי למרות שהקרקע לא רשומה על שמם בטאבו, היא שייכת להם. אנו מגיעים למצב, כי בזכות המטרייה שנותנת המנהיגות, הפכה הקהילה שהייתה נאמנה למדינה, לבעלת ניכור ושנאה למדינה. בעקבות זה נוצר מצב שגם לאחר שהמדינה מתכננת הקמת ישובים ואלפי יחידות דיור האוכלוסייה ממשיכה לבנות היכן שהם רוצים ללא היתרים. המשטרה כורעת תחת הנטל, בטיפול בנושא הזה.

אתה גר בעזה, באדמות לא שלך ואתה מטיף מוסר?

אם אנו רוצים, שהבדואים ישתלבו במדינה כאזרחים שווי זכויות, אנו מחויבים לטובתם לטפל בפושעים ביד קשה. כך רמת הפשיעה תרד ותהיה אפשרות להידבר על הצורך בבניה ולפתח את אותן ערים שהקימו במדינת ישראל ואף להוסיף התיישבויות נוספות. לדעתי, זה הפתרון היחיד לטובתם.

אני מסכים עם דבריו של טלב אלסאנע, כי המדיניות של המדינה בעבר היא מדיניות כושלת. אני לא חושב שהיתה פה כוונה זדונית, אלא חוסר מעש. אני רוצה לומר, כי הוויכוח הוא בין 47 ישובים שהבדואים מבקשים להכיר לבין 7 ישובים שהממשלה מציעה. לדעתי, יש צורך בהקמת ועדה של נציגי ציבור, בדואים, ואולי גם חברי כנסת, כדי שלא יווצר מצב כזה שיבואו כמה פוליטיקאים ויטרפדו את ההחלטה והפיכתה לוויכוח פוליטי במקום מקצועי. הוויכוח הוא לא האם מדובר בשטחי לאום. המחלוקת היא על איך והיכן מתפשטים. הממשלה טוענת שיש מצב לא טוב בעקבות הפריסה. שר הפנים אמר כי הוא יגבה בתים הנבנים ליד ישובים קיימים, אבל לא בתים הנבנים במקומות אחרים שנקבעו על ידי האזרחים הבדואים. המשמעות היא, אנחנו רוצים לקבוע את העובדות ואתם תיישרו קו לפי העובדות שאנחנו מציבים. אני חושב, כי יש מקום להקמת ועדה שבה ישבו חברי הכנסת טלב אלסאנע, עבד-אלמאלכ דהאמשה ואיוב קרא.

כולם מסכימים שצריך לתכנן ולבנות, אך השאלה היא במקרה של משפחה שגרה לפני חמישים שנה באיזשהו מקום בנגב, האם ניתן להעביר אותה בניגוד לרצונה ליישוב שמדינת ישראל תכננה ובנתה. חה"כ דהאמשה קורא לזה טרנספר. אם היו יושבים נציגי האוכלוסייה הבדואית יחד עם חברי הכנסת שעוסקים בנושא הזה, כאשר בראשם שר הפנים, ומגיעים להסכמה שמתכננים ובונים את הישובים בהם תתגורר האוכלוסייה הבדואית, לא היה ויכוח.

ישנן שתי תכניות של תכנון אלטרנטיבי.

מדובר היום על שבעה יישובים. צריך להתחיל להקים את היישובים האלה. אנחנו חייבים להשתכנע, כי כאשר יוקמו יישובים, הבדואים יסכימו לעבור אליהם.

דבריו של חה"כ מח'ול הם קריאה לאי כיבודו של חוק במדינת ישראל. הוא אמר שלא לקיים את הוראות חוק התכנון והבנייה. הצווים מוצאים על ידי בית משפט, ועל כן הם חייבים להתבצע. ישנם מקומות מסוימים שבגלל העובדה שהוגשו מאות התנגדויות לתוכניות התכנון על ידי אנשים במקום, תכניות אלו לא בוצעו. בשבוע שעבר ביצעו פקחי הבנייה של משרד הפנים הריסה של עשרה מבנים ביישוב קדיתה, שאינו יישוב בדואי. גם בירושלים בוצעו צווי הריסה נגד בנייה לא חוקית. סגן שר הפנים במליאת הכנסת ציין, כי ישנם תצלומי אויר במשרד הפנים משנים קודמות, שאנו יודעים בדיוק היכן היה והיכן לא היה מבנה מסוים.

השאלה היא האם אתה מאפשר לבנות בית ברשיון באותו כפר?

אני מאפשר לבנות במקומות שהיו קיימים.

אליסיה, אני מבקש שתספרי, האם נעשה ניסיון מצדכם להגיע להסכמה עם נציגי הישובים הבדואים בנגב?

אני רוצה להסביר באיזה שלב אנו נמצאים ביחס לשבעה ישובים בדואים חדשים שאנחנו תכננו בנגב. אנחנו נמצאים בשלב הפקדה במועצה הארצית. במקביל, כבר לפני שנה, למרות שלא היו עדיין אישורים לישובים אלו ברמה של תכניות מתאר מחוזיות, התחלתי להקים ועדות היגוי לתכניות מתאר מקומיות לכל אחד מהישובים, וזה על סמך החלטת הוועדה המחוזית שאמרה, כי משרד הפנים יישב כיו"ר ועדות של כל היישובים. מדובר על ישובים בהם יהיו חמשת אלפים יחידות דיור, שבעה ישובים גדולים וחווה חקלאית אחת. בוועדות היגוי אנו דנים עם נציגי משרדי הממשלה ונציגי המשפחות של הישובים.

קודם היתה כאן קריאה, כי ביישוב מרעית ישנה התנגדות.

לפני שלשה חודשים דנו עם הנציגים של כל הישובים. הסברנו להם על התכנון העתידי. בוועדת היגוי של היישוב מרעית היו נציגים מכל אחת מהמשפחות שאמורות להיכנס ליישוב הזה. היתה הסתייגות של רק משפחה אחת.

כמה תושבים בדואים יש בנגב?

בנגב יש מאה ושלושים אלף בדואים.

בשבעת הישובים הקיימים, כמה תושבים בדואים יש?

בממוצע 50% מסך כל התושבים הרשומים במרשם האוכלוסין של משרד הפנים.

כמה תושבים יכולים לקלוט הישובים החדשים?

לא את כל התושבים. בערך 20 אלף.

זאת אומרת, שאנו מדברים על מצב שבו ל- 85 אלף תושבים בדואים יהיה פתרון. מה אנו עושים לגבי 45 אלף תושבי נוספים?

צריך למצוא להם פתרון. אני מקווה שתכנית מתאר מחוזית בבאר שבע תוכל לתת פתרון כולל לכל הנושא. אני מניחה שיהיה מדובר על הקמת עוד כמה ישובים.

מדובר גם על ישובים חקלאיים?

כן.

תנ"צ מאיר בוקובזה, איך המשטרה מתמודדת עם הבעיה הזו?

משטרת ישראל לא מתכננת ולא מבצעת הריסות, אלא מסייעת לגופים שמוציאים את הצווים לבצע את ההריסות. ישנם שני סוגי צווים, צו של הרשויות המוניציפליות שלהן אנו מסייעים לבצע את הצו. מי שמבצע את ההריסות בפועל זו אותה רשות. הסוג השני של הצו מוצא על יד משרד הפנים לו אנו מסייעים לבצע את הצו. בפועל, משרד הפנים הוא זה שמבצע את ההריסה. ברגע שאנו מקבלים צו, אנו בודקים האם הוא חוקי על ידי היועץ המשפטי, לאחר מכן אנו מדברים עם התושבים ומבצעים את הצו.

כמה חודשים אתה מפקד מחוז נגב?

שבעה חודשים.

רציתי לשאול, האם היתה עלייה או ירידה בכמות הצווים שהוצאו? האם זה נכון, כי ישנם מקומות אליהם השוטרים מפחדים להיכנס עם צווי הריסה?

בחצי שנה האחרונה בצענו שמונה צווים ועוד מספר בתי עסק, שחלקם ממוקמים לאורכו של כביש מספר 31.

היכן היו ממוקמים בתים אלו, בתוך ישובים או מחוץ לישובים?

מחוץ לישובים. בצענו גם צווים שהוצאו על ידי ראש המועצה בלהט. לגבי שבט אלעזזמה, הם הגיעו להבנה עם ראש המועצה, ועל כן הצווים בוטלו. חלק מועט מהמקומות האלה מבצעים את הצו בעצמם. לגבי חלק גדול מהצווים שמוצאים במשרד הפנים, יש התליות, ועל כן לא ניתן לבצע אותם.

כמה צווים לא מתבצעים לאחר שבית המשפט סיים את ההליך?

מאז שאני מפקד מרחב, אין צו שלא בוצע או שקיימת התלייה נגדו בבית המשפט. לגבי השאלה הקודמת, האם ישנו יישוב שמפחדים להיכנס אליו, אני רוצה לומר לך, כי לא קיים דבר כזה. בחלק גדול מיושבי הקבע קיימות נקודות משטרה. בכל הישובים יש מש"קים שראשי המועצות רוצים בנוכחותם. אי אפשר לומר, כי אין עבריינים כלל בישובים אלה.

התפקיד שלנו הוא להגיע לפתרון, כי אחרת המצב יחמיר ואז אני לא בטוח שהמשטרה תישאר מחוסרת עבודה.

אני אומר, שאם יידעו שבנייה בלתי חוקית היא לא דבר של יום ביומו, אז לראשי הערים שמשתפים פעולה עם התכנון יהיה קל יותר. אני רציתי לדעת, כמה צווי הריסה שאושרו על ידי בית משפט, לא מבוצעים, ומדוע.

אני רוצה לומר, כי מדובר סך הכל על ארבעים וחמישה ישובים, שהקטן ביניהם מונה שבע מאות נפשות. בנגב יש מעל מאה ישובים קטנים כמו הישובים של הבדואים שקמו אחרי המדינה. אם רוצים לפתור את הבעיה, צריך להכיר ביישובים ולא לעקור אנשים מבתיהם ליישובים אחרים. לבדואים יש תביעות על מיליון דונם קרקעות, אך בפועל הם יושבים רק על 240 אלף דונם. בשנת היעד 2020 אנחנו נצטרך שהמדינה תפשיר לנו עוד 200 אלף דונם, אך אנו יודעים, כי המדינה לא תעשה זאת. אני מציע להכיר בישובים ולא לרכז אותנו במקומות מוגדרים, כי אנחנו לא נתרכז.

במדינת ישראל יש חוק הקובע לתת לכל אדם כבוד מינימלי. ממשלות ישראל השונות חתמו על אמנות בינלאומיות שונות, המחייבות אותם לתת תנאים בסיסיים לכל האזרחים במדינה, כולל לבדואים. על המדינה חלה חובה לתת לבדואים את כל התנאים הראויים, אך לא ניתן לתת להם זכות לבריאות וחינוך כאשר לא מכירים בישובים האלה. כאשר פונים לבית המשפט בבקשה להקים מרפאות בישובים האלה, הדיון נתקע בבית המשפט לא מחוסר תקציב, אלא כי רשויות התכנון לא מוכנות לתת שירותים אלה בכפרים לא מוכרים.

מה לדעתך אנו כוועדה צריכים לעשות, ומה אנו צריכים להגיד לממשלה לעשות? לדעת כל ממשלות ישראל צריך למצוא לכל ההתפרסויות של התיישבות הבדואים פתרון מודרני. מה עמדתך?

הפתרון הוא לתת הסדר תכנוני בחוק, להכיר לפחות בחלק מהישובים.

המשמעות היא שאף ממשלה לא תיקח על עצמה אחריות, ואז לא יימצא פתרון. מכיוון שאת אומרת שרוב התושבים יישארו, משמעות העניין היא שלא יהיו פתרונות של קהילה, לא יהיו חיי רווחה נורמליים. המדינה לעולם לא תסכים לפתרון הזה, כיוון שהמשמעות תהיה שברוב האזורים תהיה קבוצה קטנה של ישובים, שתהיה לה גידול טבעי, ויהיו להם צרכים, ואז את תבואי ותגידי אי אפשר להשאיר אתם במצב כזה. מדינה מודרנית לא יכולה להסכים להסדר כזה, מבלי שיהיה תכנון ופתרון לכל.

ברגע שהמדינה תכיר בקיומם של היישובים האלה, ורשויות התכנון והבניה יעשו תכנון לפי קריטריונים מקצועיים, תהיה אפשרות לבנות מרפאות ולספק שירותים אחרים.

שמונה הבתים שהוזכרו, נהרסו כאשר הם הוכרזו שטחי צבא, וזאת תחת הטענה, כי איפה שמכריזים כי זהו שטח צבאי אסור לבנות. האבסורד הוא, כי לפני שבוע ראש הממשלה חנך ישוב חדש שנקרא חלוקים. ישוב זה הוקם בשטח צבאי ללא היתר.

אתה אמרת דבר שחייבים לברר. אליסיה, האם הישוב חלוקים נבנה ללא היתר?

לחלוקים יש תכנית מתאר מחוזית שבהפקדה במועצה הארצית. מאחר שחלוקים נמצא באזור של המועצה האזורית רמת נגב, יש לרמת נגב תכנית מתאר מקומית שלפיה יש סעיף המאפשר הוצאת היתרי בניה במקרים מסוימים.

כאשר מדובר ביהודים המעוניינים להקים ישוב, יש היתר חריג לבניה. נאמר לנו עכשיו שרמת הנגב היא שאישרה הקמת ישוב חדש, ולא הוועדה המחוזית. יש בנגב שלושים חוות יחיד, שכל חוה משתרעת על יותר מ-7,000 דונם ללא שום היתר תכנוני, אך הם מקבלים את כל התנאים והשירותים.

אילן שגיא הוא זה שפתח לנו שכונות בהתחלה, והיום הוא הורס לנו את הבתים. השאלה היא מי דאג למשפחות של שמונת הבתים שנהרסו? אנחנו רוצים שיתחילו לפעול ולמצוא פתרון לבעיה שלנו. כבר הרבה זמן מתוכנן בית ספר בכסיפה ולא מבוצע, שלוש פעמים החזירו את התקציב למשרד הפנים. חה"כ הנדל אמר, שצריך קודם כל לבדוק שאין עברות על בניה. אני אזרח כמו כל אזרח במדינת ישראל, ומגיעה לי הזכות לבנות.

אני פיקדתי על החיילים ששמרו על היישוב שצבי הנדל גר בו, ועכשיו הוא ואילן שגיא רוצים להרוס את הבית שלי ואת העסק שלי המעסיק חמישה עובדים, שהתעסקו בפשע כאשר לא היתה להם עבודה. מי שיסבול מהפשע כתוצאה מהריסת בתי עסק, זו האוכלוסייה היושבת במרכז הארץ ובצפון הארץ. אתם צריכים לזכור כי הבדואים בנגב, המהווים 38% מהאוכלוסייה בנגב, הם אזרחים מהשורה הראשונה במדינת ישראל. צבי הנדל אולי ציוני, אך אני עשיתי יותר ממנו למען המדינה. אנחנו רואים היום כי צעירים עוזבים את הישובים המוכרים וחוזרים לפזורה. אם ניקח את להט לדוגמא, נראה כי זה ישוב שיש בו אבטלה, פשע וזנות. הנציגה של משרד הפנים דיברה על היישובים המתוכננים. יש ישוב הנקרא מולדה, שלפי התכנון אני אגור בו. אני רוצה שיגידו לי מי היו הנציגים שישבו בוועדה של תכנון היישוב.

מאז קום המדינה ועד היום, המדיניות של המדינה היא לא להכיר בבדואים. הבעיה היא לא הבית או הצריף שהורסים, אלא הקרקע. הבדואים שיושבים בכפרים הבלתי מוכרים הם בעלי הקרקע האמיתיים. הבדואים לא מוכנים למכור את הקרקע שלהם בשום פנים ואופן. מדינת ישראל נקטה במדיניות, לא לתת לבדואים שום שירות ולא להכיר בישובים שלהם, כל עוד הם לא מוותרים על הבעלות על הקרקע. הריסת בתים בטענות שונות, כמו שהם בנויים על שטח צבאי או ממוקמים תחת חוטי חשמל, זו לא דרך להרוס את הבתים. גם מחוקי הנגב לא נתנו לנו ליהנות כלל, זאת אומרת שאנו גם אנשים לא מוכרים.

אני מברך על כך שהכנסת מקדישה יום לנגב. אני חי בבית לא חוקי. אני שייך לשבט אלעטרש כמו סלאם אלעטרש, הקצין שדיבר קודם. אני לא יכול להסתכל לסלאם בעיניים לאחר שהוא שירת את המדינה בנאמנות גדולה, ועכשיו רוצים להרוס לו את העסק. אנחנו סובלים מאז קום המדינה. לא יכול להיות שיאשימו אותנו בהאשמות כאלו. אנחנו חיינו בזמן הטורקים ובזמן האנגלים, אנחנו חיים אלפי שנים במקומות האלו, אפילו בתורה אנו מוזכרים. אנחנו חלק מהנגב. הפכו אותנו לעבריינים. אני יכול להגיד בוודאות שאף אחד מהשבט שלי לא השתתף בוועדת המתאר שהגברת אליסיה מדברת עליה.

הכפר שלי, דרז'ת הוכר ב-1995, ואחרי זמן מה בוטלה הכרת המדינה בישוב. באוגוסט 2000 היישוב הוכר וקיבל תוקף החלטת ממשלה בנובמבר 2000, וגם זה עדיין לא בוצע. יש תכנון שנקרא מרעית. אנו אוכלוסייה של שבע מאות נפש המתנגדים להיות חלק ממרעית. שמענו כי כוחלה מקבלת מעמד של חוה חקלאית. השאלה שלי היא למי רוצים עיר שם? רצו לכלול את דרז'ת שם ואני התנגדתי לכך. בשביל מה אני אלך לכספה או למרעית? לא מוצאים פתרונות ליישובים שהקימו אותם, אז איך יקימו ישובים חדשים?

מדוע לא ניתן לתכנן ולבנות בתים ביישובים הקיימים?

אתה נוגע באחת הנקודות הרגישות, והיא תביעות הבעלות בתוך שטחי עיירות הקבע. בכסיפה יש תכנון לאלפי מגרשים, אך לא ניתן לבצע שם כלום, כיוון שתובע הבעלות לא נותן למדינה לפתח תשתית באותם המקומות כדי שאחרים יוכלו לבוא ולהתאכלס. על פי חוק המדינה, ברגע שזה מגיע לבית המשפט העליון, בית המשפט קובע שהקרקע היא קרקע מדינה. עד היום כך נקבע בבית המשפט העליון, ועל כן גם המדינה וגם הבדואים לא מעוניינים שזה יגיע לבית משפט, ויש רצון להגיע להסכמה. הבעיה היא גם בהגדרה מהו יישוב. השאלה היא איך היישובים האלה פרוסים, כי הם לא עונים לשום קריטריון תכנוני. בחלק מהמקומות הבניה היא כזו שלא ניתן לתכנן שום דבר שם. ישנה בעיה נוספת והיא הסכסוכים הפנים שבטיים, המונעים קבלת החלטות מסודרת על ידי גופים מייצגים.

אני רוצה לסכם את הדיון. ועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת מברכת את התושבים הבדואים בנגב. הועדה קובעת, כי הם אזרחים כמו כל אזרחי מדינת ישראל ועל כן מגיע להם את כל הזכויות שיש לכלל האזרחים. צריך למצוא להם פתרון לדיור, חינוך, תעסוקה ושירותים מוניציפליים.

ועדת הפנים קוראת לתושבים הבדואים, כמו כלל אזרחי המדינה, לשמור על החוק והסדר כיאה לקהילה המכובדת הזו.

ועדת הפנים דורשת ממשלת ישראל להקים ועדת שרים שתשב יחד עם הקהילה הבדואית, על מנת למצוא פתרון לבעיה, בהתחשב בצרכי האוכלוסייה, ובהתחשב בצרכי המדינה, ביצירת תשתית מודרנית בחיי קהילה ויישובים מתקדמים. לפי הנתון הקיים והתכנון, יש פתרון לחלק מהאוכלוסייה, אך לחלק מהאוכלוסייה אין עדיין פתרון כלל. אנחנו מבקשים בתוך חודשיים דיווח על הפתרון שיימצא לבעיה הזו, שהיא פצצה חברתית ולאומית ממדרגה ראשונה. העניין הזה חייב לבוא על פתרונו.

אני פונה למנהיגי הקהילה הבדואית וגם לחברי הכנסת שמייצגים קהילה זו, להטות כתף לעניין הזה, כדי למצוא לעניין פתרון למען רווחתם של תושבי הנגב כולם, והתושבים הבדואים בפרט.

תודה רבה, הישיבה נעולה.


הישיבה ננעלה בשעה 14:30