פרוטוקולים/ועדת הפנים/2807



2
ועדת הפנים ואיכות הסביבה
27.2.2001

פרוטוקולים/ועדת הפנים/2807
ירושלים, י"ג באדר, תשס"א
8 במרץ, 2001

הכנסת החמש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שלישי




פרוטוקול מס' 219
מישיבת ועדת הפנים ואיכות הסביבה
שהתקיימה ביום שלישי, ד' באדר התשס"א, 27.2.2001

חברי הוועדה: דוד אזולאי – היו"ר
יגאל ביבי
נסים דהן
יוסף פריצקי

הרב הראשי ישראל מאיר לאו
הרב שאר ישוב כהן – הרב הראשי של חיפה
הרב יצחק בר-דעה – הרב הראשי של רמת גן
הרב יהודה וסרמן – חזן
הרב יעקב רוזן – חברה קדישא בתל-אביב
הרב חנניה שחור – רב חברה קדישא בירושלים

יפה שפירא

שולמית לחוביצקי

הכרזת ז' באדר כיום חברות קדישא בישראל.
הכרזת ז' באדר כיום חברות קדישא בישראל

אני מתכבד לפתוח את הישיבה. התכנסנו לדון במעמד הכרזת יום ז' באדר כיום חברות הקדישא בישראל.

אני מבקש מחברי הכנסת הרב נסים דהן וחבר הכנסת פריצקי לשבת על הבמה.

ברשות הרב הראשי לחיפה וראש אבות בתי הדין, הרב שאר ישוב כהן, ברשות הרב בר-דעה, רבה הראשי של העיר רמת-גן, חברי כנסת, מנהלי חברות קדישא, הנשים הצדקניות היושבות איתנו כאן באולם, שגם הן עוסקות במלאכת הקודש, קהל נכבד.

ביום שישי השבוע יחול ז' באדר, יום הולדתו והסתלקותו של משה רבנו עליו השלום, אדון הנביאים. ז' אדר מקדמת דנא בכל קהילות ישראל התקבל כיום המוקדש לחברות קדישא ולעושים גמילות חסד של אמת עם הנפטרים. העוסקים בחברה קדישא אינם סתם עובדים ומלאכתם אינה סתם משלח יד. עובדי החברה קדישא עוסקים במלאכת קודש, בגמילות חסד של אמת. תעצומות הנפש הנדרשות מהעובדים העובדים במלאכה קשה זו ראויות להערכה ולכבוד.

בכל ימות השנה אנשי חברות הקדישא גומלים חסד של אמת בקדושה, במסירות נפש, בקיץ, בחורף, ביום, בלילה, והכל והכל למען כבוד הנפטר. ישלם השם פועלם ומשכורתם שלמה מאדון הכל.

קהל נכבד, למרות עבודת הקודש בה עוסקים עובדי חברות הקדישא, ואולי דווקא בגללה, יש רבים המוציאים את דיבתם רעה. לצערי הרב, ואני אומר זאת בלשון המעטה, תדמיתן של החברות אינה מן המשופרות. אני אומר זאת ממש בלשון המעטה. מי שמכיר את הדברים יודע למה אני מתכוון. תדמית העובדים והחברות אינה עומדת בשום יחס למסירותם ולעבודתם הקשה מנשוא. בסופו של דבר חברות הקדישא פועלות על-פי ההלכה הפסוקה מדור לדור ולא כל אחד בחברה הישראלית מוכן, לצערנו, לקבל את מרות וסמכות ההלכה. מבחינה זו עשתה הכנסת צעד גדול כאשר בהסכמת חברות קדישא והרבנות הראשית לישראל חוקקה את חוק הקבורה החלופית וקבעה, כלשונו של סעיף 2 לחוק: אדם זכאי להיקבר על-פי השקפתו בבית עלמין אזרחי חלופי אם בחר בכך. ואת המלאכה הזאת עושים בנאמנה אנשי מנוחה נכונה.

באופן מעשי חברות הקדישא בכל אתר ואתר הן המטפלות בנפטרים ובהבאתם לקבר ישראל בבתי העלמין, על-פי המסורת שנתקדשה מדור לדור. היטיב לבטא זאת שופט בית המשפט העליון מישאל חשין בפסק דינו בעניין ציון תאריך לועזי על המצבות בראשון לציון. באותו פסק דין קבע כי "רובה דרובה של הציבור בישראל פונה בעת צרה לחברות קדישא". כאמור, החוק קבע אפשרות לקבורה אזרחית חלופית. שם הקבורה מתבצעת בנהלים שמקומם לא יכירם בדת ישראל, במסורת ישראל המעוגנת בהלכה.

אלה המבקשים להיקבר באורח אזרחי חלופי אין הם אלא מיעוט מן הכלל, בני אדם מן הישוב. גם אם הם אינם נמנים על שומרי תורה ומצוות לא יבקשו להיטמן בבית עלמין אזרחי חלופי. בקשתם מן הסתם תהא להיטמן במקום בו נטמנו אבותיהם, אבות אבותיהם ובני משפחתם שהלכו לעולמם. כשם שהיו בחייהם יחדיו כן יבקשו להיות יחד לאחר מותם. כפי שנאמר: הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו.

ועדת הפנים בראשותי שוקדת בימים אלה על קביעת מחירים והוזלת מחירי הקבורה, כדי לאפשר למעוניינים להיקבר סמוך לבן המשפחה. המדינה אינה משתתפת בעלויות וזו הסיבה לעלויות הגבוהות לכאורה של רכישת חלקת קבר בחיים. חשוב שנדע, המדינה איננה משתתפת בעלויות הפיתוח של בתי העלמין. במקרה הטוב המדינה נותנת קרקע וכל הוצאות הפיתוח ממומנות על-ידי חברות קדישא, דבר שמייקר מאד את המחירים והעלויות של חלקות קבר שנרכשות בחיים. זהו מצב בלתי-נסבל. הגיע הזמן שמדינת ישראל, הדואגת לאזרחיה בכל תחום, תדאג גם למתיה, וזה יוריד את הנטל מן האזרח, מחברות הקדישא, שבוודאי בוודאי תשמחנה להוזיל את עלויות רכישת קבר בחיים, והיו לי שיחות עם אנשיהן.

למתים אמנם אין זכות בחירה. אבל אנחנו כנבחרי ציבור מחוייבים לייצג גם את המתים וגם את החיים.

מוריי ורבותיי, הרבה אתגרים ניצבים בפני ראשי ומנהלי חברות הקדישא בישראל. אחת הבעיות המרכזיות היא בעיית עתודת הקרקעות שהולכת ומתמעטת. בתי העלמין הולכים ומתמלאים ואם משיח לא יבוא במהרה נצטרך להיערך למציאות של קבורה בקומות, שכבר התחילה בכמה מקומות בחיפה ובתל-אביב.

אני יודע כי חברות קדישא, בעיקר בערים הגדולות, נערכות למציאת פתרונות קבורה חדשניים העומדים בקריטריונים ההלכתיים, כגון: קבורה בקומות, מה שנקרא בשפה המקצועית קבורה רווייה.

גלי העלייה למדינת ישראל הציבו לפני החברות ואישי ההלכה המנחים אותן אתגרים לא מעטים. אני מודע לכך שברגישות המירבית ובהרבה תשומת לב וסבלנות, הרבה מן הבעיות בסופו של דבר מוצאות פתרון הולם, תוך שמירה קפדנית על כבוד הנפטר.

קיבלתי בסיפוק רב את יוזמת פורום מנהלי חברות קדישא בישראל להכריז על יום ז' באדר כיום חברות הקדישא בישראל. יום זה מעתה ואילך יוקדש לחשיפת פעילותן של חברות קדישא, ליתר מודעות, לגיוס למלאכת שימור בתי העלמין שאינם פעילים עוד, להצגת מאזנים כספיים של פעילותן, להענקת פרסים לעובדים מצטיינים ומסורים ועוד ועוד, בדיוק כמו במפעלים חשובים. זאת בשים לב למימד הייחודי של עבודתם הקדושה של גומלי חסדים של אמת.

מוריי ורבותיי, אין לי ספק כי ככל שחברות הקדישא יפעלו בשקיפות ובפתיחות כך יידע הציבור במדינת ישראל יותר ויותר להעריך את מלאכת הקודש שלהן, את היותן גומלות חסד של אמת ואת תרומתן המשמעותית לקידום החברה בישראל.

זו זכות גדולה, זו פעם ראשונה, מאז כוננה הכנסת, שבבית הזה מתקיים כנס של חברות הקדישא הגדולות בישראל, שבו הכוונה היא להכריז על ז' אדר כיום חברות הקדישא בישראל. מעמד זה מבטא את הערכתנו ואת תודתנו לאותם עובדים העושים במלאכת הקודש.

לכן, זו פעם ראשונה שהכנס הזה מתקיים בבית הזה, ובעזרת השם זו התחלה שתלך ותתרחב בהמשך השנים הבאות עלינו לטובה.

כעת אני מתכבד להזמין את הרב הראשי וראש אבות בתי הדין בחיפה, הרב שאר ישוב כהן לדברכי ברכה. בבקשה.

כבוד עמיתי הרב הראשי לרמת-גן, הרב יצחק בר-דעה, רבותיי חברי הנשיאות, בראשם היוזם, המארגן, הרוח החיה בכנס הזה, יושב-ראש ועדת הפנים, חבר הכנסת אזולאי, שכולנו מביעים בזה לו את הערכתנו ואת תודתנו על היוזמה הברוכה שנקט בה, להעלות את הגישה, הרמה וההערכה של הציבור הרחב ושל מדינת ישראל לאנשי חברות הקדישא העושים במלאכת הקודש. הם זקוקים לכך וחשוב שהם ירגישו שאנחנו נמצאים איתם ומאחורי גבם. כבוד חברי הכנסת, סגן שר הדתות לשעבר, ואני מקווה שגם בעתיד, ויש כאן עוד חברי כנסת שאולי בעוד שבוע נצטרך לפנות אליהם בתור שר. אבל עדיין זה לא בבחינת כל הראוי למילה, אין מילה מעכבת בו, אלא צריך שזה יקרה בעזרת השם. כאמור, אני מאחל להם הצלחה בדיונים לטובת כלל ישראל, שיתנהלו השבוע.

מוריי ורבותיי, אחיי ורעיי, קהל קדוש. יום לידתו ופטירתו של משה רבנו עליו השלום נקבע במסורת של הרבה קהילות כיומם של אנשי חברות הקדישא, יום שמתחלק לשניים: יום תענית ותפילה במשך היום, וסעודה של מצווה בצאת היום, עם ערב, סעודת הילולה לזכרו של משה רבנו עליו השלום. לא פחות חשוב מהעניין של הסעודה וההתכנסות יחדיו הוא העניין של הצום והתפילה. כמה גדולה זכותם של אלה שחולקים כבוד לספרי תורה שנשרפו, והרי כך נפסק להלכה שכל מי שעומד בשעת פטירתו של אדם חייב לקרוע קריעה כספר תורה שנשרף. אבל כמה גם חמורה, חלילה, האווירה של פגיעה, או אפילו אי-חלוקת כבוד מספקת לנפטרים.

לצערי, בחיפה עברנו ואנחנו עוברים דבר כזה שנקרא חידות... ולמה לך, דבר שבוודאי קראתם עליו בעיתונות. החרדה, חרדת הדין, מפני חלילה פגיעה בכבודו של יהודי שהלך לעולמו היא לא פחות חמורה מכל עניין אחר. דווקא אלה שמתמסרים לעבודת הקודש צריכים יום אחד של חשבון הנפש ושל הרהורי תשובה באותו יום ז' באדר שמוקדש לזכרו של משה רבנו עליו השלום. "וייקח משה את עצמות יוסף עמו, כי השבע השביע בכה לבכות אלקים אתכם והעליתם את עצמותיי מזה אתכם". מלמד שהיו ארון הברית וארונו של מת הולכים זה בצד זה, והיו ישראל עוברים, קיים זה מה שכתוב בזה. ישנו עצם הרעיון הזה של ספר תורה שנשרף, וראיתי שכבר כותבים על זה כבר. יוסף הצדיק שהוא מיחידי סגולה שחז"ל הקנו ליד שמו את התואר צדיק - מכל גדולי ישראל ורואי האומה דווקא יוסף – נמשל כאן לארון הברית. מזה לומדים שכל יהודי כשר שהלך לעולמו, כל יהודי שנפל על קידוש השם וכל אדם שנהרג בידי גויים בגלל שהוא יהודי, אנחנו מתייחסים אליו כאל קדוש וצריך להתייחס אליו בקדושה ובטהרה.

לכן, יישר כוחו של חבר הכנסת אזולאי ויישר כוחכם, מוריי ורבותיי, העוסקים במלאכת הקודש. הציבור בישראל צריך לדעת שהוא חייב להיות מלא הערכה לעושים במלאכת הקודש. יושב כאן מנכ"ל חברה קדישא בחיפה, מר בני הסה, ויש קבוצה של מתנדבים ומתנדבות, כמיטב מסורת יהודי אשכנז, שמתנדבים ללא כל תמורה. יש אנשים שזו עבודתם, שזו פרנסתם, הם צריכים להתפרנס. יש מתנדבים על-מנת לעסוק ממש במלאכת הקודש של טהרה, של עוד עניינים אחרים. מסורת ההתנדבות הזאת היא מסורת של קדושה בישראל ואתם העוסקים במלאכת הקודש צריכים לדעת שהציבור מכבד את עושי המצווה הללו. בואו ונחלוק כבוד לעושי המצווה ביום הזה, שבעזרת השם יחול השנה השבוע, ביום שישי, ובו עם ישראל מתייחד עם זכרו של משה רבנו עליו השלום.

אנחנו מתפללים לכך שכנסת ישראל, על כל אגפיה, ואני שמח שמיוצגים כאן כל אגפיה, תתייחס בכבוד הראוי ובתמיכה הראוייה לכל העוסקים במלאכת הקודש הזאת. יהי רצון שבמהרה יקויים בנו הפסוק "יחיו מתיך, הקיצו ורננו שוכני עפר... לנצח... אמן כן יהי רצון".

יישר כוח לכבוד הרב הראשי לחיפה, הרב שאר ישוב הכהן, על דבריו ועל דברי החיזוק שהשמיע כאן.

כשיעקב אבינו מבקש שיקברו אותו בארץ ישראל, הוא מבקש: ועשית עמדי חסד ואמת. "אמת" זה ראשי תיבות של ארון, מיתה, תכריכים. זהו חסד של אמת, זה להתעסק עם המתים, שהם בעצם לא יכולים לתת את התמורה, או איזושהי טובת הנאה שאנחנו עתידים לקבל. לכן העיסוק במתים הוא חסד של אמת.

אני מקדם בברכה את הרב הראשי לישראל וראש אבות בתי הדין, הרב ישראל מאיר לאו, שבאמת עשה השתדלות גדולה על-מנת לכבד אותנו בנוכחותו בכנס.

כעת אני מבקש מהרב בר-דעה, הרב הראשי לרמת-גן, להגיד כמה דברי ברכה. בבקשה.

כבוד הרב הראשי לישראל, הרב ישראל מאיר לאו, שליט"א, הרב הראשי לחיפה, הרב שאר ישוב כהן, כבוד הרב בנשיאות, חברי הכנסת, יושב-ראש ועדת הפנים הרב אזולאי, רבנים נכבדים, מוריי ורבותיי, חברי המועצה הדתית, ראשי המועצה הדתית, חברי חברות הקדישא.

כשאנחנו קוראים במסורת שלנו את המילים חברה קדישא, בדרך כלל אנחנו מקבלים ריגוש יתר, מפני שהשם הזה ניתן להן לא בכדי, אלא מפני שקדושה יתירה נסוכה על האנשים הללו. בקהילות מסויימות תפקיד זה היה אפילו עובר בירושה ולא היה אפשר להיכנס לתוך החבורה הסגורה הזאת מפני קדושתה, ורק יחידי סגולה היו שותפים לה.

אני רוצה לציין עניין אחד או שניים. את הכבוד לנפטר אני לא צריך להציג בפני מוריי ורבותיי. נשאלתי השבוע בדיוק מהו העניין של הקדיש שאנחנו אומרים על הנפטרים, איך זה עוזר, במה זה עוזר. ציינתי את העובדה שבשני לוחות הברית דברה ראשונה, או דיבר ראשון הוא "אנוכי השם אלוקיך", ואילו הדיבר הראשון בלוח השני הוא "לא תרצח". דורשי רשומות אמרו שזה כנגד זה. בשעה שאדם הולך מן העולם, אם ברצח, חלילה, או באופן אחר, יש מיעוט הדמות גם בצד הראשון. יש חולשה כביכול כלפי מעלה. יש התקטנות, ואשר על כן, אנו אומרים: יתגדל ויתקדש, כי אדם בחיים זו קדושתו של הבורא בחיים. אנחנו מוצאים לזה סימוכין רבים במקומות שונים. מי שנמנע מפרייה ורבייה אמרו עליו שהוא ממעט את הדמות. אם אדם תלוי – לא תלין נבלתו, כי קללת אלוקים תלוי. זה לא רק האדם. הקלות והזולות היא גם כלפי הבורא, יתברך שמו. אם אדם נפסק עליו עונש מיתה, כתוב שהקדוש ברוך הוא כביכול מצטער ואומר: קלני מראשי, קלני מזרועי. גם הרצח הראשון שהיה בעולם הביא את הקריאה הגדולה: איה הבל אחיך? הפגיעה היא לא רק למטה, היא פגיעה גם למעלה.

כל העולם כולו גשר צר מאד. אם כל העולם כולו הוא גשר צר מאד, אזי המעבר מעולם לעולם הוא גם כן צר, ומאד צר, וכיוון שצר שם יש הרבה צרות שם, כאב רב של המשפחות.

אנחנו הרבנים מפעם לפעם נאלצים להיות בבתי העלמין ואנחנו רואים את עבודת הקודש של העוסקים במלאכה. אנחנו רואים גם את קידוש השם שהם עושים בפני רבים. אף אחד מאיתנו לא מוכן לעשות את המלאכה הזאת. מי מוכן לעשות דבר כזה? והם עושים זאת ברצון, בחפץ, במסירות.

שבח גדול ונפלא לכל העוסקים במלאכה. אני רוצה להודות ולהצטרף לרב שאר ישוב כהן על הברכות והאיחולים על עצם הכנס וחיזוקו.

אני רוצה אולי להביע משאלה אחת, שמספר פעמים הבעתי אותה. אנחנו כרבנים רוצים לקחת חלק בצער של המשפחות וללוות אותן. הרי זה לא נגמר בסתימת הגולל. זה ממשיך. יש שבוע, יש חודש, יש 11 חודש. לא אחת אנחנו יודעים רק מלוחות המודעות מי נפטר בעיר, ולא את כל לוחות המודעות אנחנו רואים. יש גם חילונים שאנחנו לא מכירים, שרוצים ישתתפו. כמה פעמים אפילו מברק קטן אחד שכתבתי כל-כך ריגש את המשפחות. אנשים צלצלו, ביקשו עזרה והדרכה, ונתנו להם את זה. שמא אפשר יהיה להגיע למצב שכל רבני העיר יידעו, כל שבוע, לפחות פעם בשבוע, מי ומה נעשה בתחום הזה, כדי שהם יוכלו גם הם לסייע. תודה רבה.

יישר כוח לרב בר דעה על דבריו.

נמצא איתנו החזן, הרב יהודה וסרמן, שאביו, הרב פנחס וסרמן זכרונו לברכה, היה ידוע כמסורב עלייה מרומניה והניח את התשתית לעבודת חברת קדישא בעירו דרוי ובכל רחבי רומניה.

נשמע עתה קטע נגינה קצר "ומחה ה' דמעה מעל כל פנים". בבקשה.

למעשה רציתי להחליף קצת את הרפרטואר של חברה קדישא ואת השיר שהמנחה, חבר הכנסת אזולאי, המליץ עליו אשיר אולי יותר מאוחר. אנגן משהו שלא רגילים לשמוע מהפסוקים של חברה קדישא.

(הרב יהודה וסרמן מנגן קטע נגינה ושר

תודה, הרב וסרמן.

יום ז' באדר נקבע כיום חברות קדישא. על מה ולמה? ידוע שכל בעל אמנות, כאשר מלאכתו נפסקת, ודאי שאין לו שמחה יתירה על כך, כי הוא רוצה לעבוד כמה שיותר על-מנת לפרנס. לא כן אצל אנשי חברות הקדישא, שבוודאי היו רוצים שלא תהיה להם מלאכה לעשות. אך, לצערנו, זו מנת חלקנו בחיים. יום פטירתו של משה רבנו, הוא יום ז' באדר. אף אחד לא התעסק עם קבורתו של משה רבנו. הנה לנו איש שאף אחד לא התעסק בקבורתו והוא לא נקבר. על כן נקבע יום ז' באדר כיום חברות הקדישא.

אני מזמין עתה את הרב הראשי לישראל וראש אבות בתי הדין, הרב ישראל מאיר לאו שליט"א, שבאמת עשה מאמצים רבים להגיע לכאן ולברך את באי הכנס. כבוד הרב, בבקשה.

כבוד יושב-ראש ועדת הפנים, חבר הכנסת דוד אזולאי, אחיי ורעיי, הרבנים, היושבים עמנו בנשיאות והמסובין עמנו כאן במעמד המיוחד הזה, כבוד ידידיי חברי הכנסת, כבוד ידידיי ראשי ומנהלי חברות הקדישא, חברי הפורום שהתכנסו היום ליום קביעת ז' באדר, יום הולדתו והסתלקותו מהעולם של משה רבנו, כיומה של גמילות חסדים של אמת.

תורה - תפילתה גמילות חסידות וסופה גמילות חסדים. על קבורה נאמר: תחילתה גמילות חסדים שהקדוש ברוך הוא מלביש את אדם חוה כותנות עור. בכל בוקר אנחנו אומרים: ברוך אתה ה' מלביש ערומים. תפילה לגמילות חסדים יש כבר בפרק ג' של בראשית. סופה בדברים ל"ד, הפרק האחרון של חמישה חומשי תורה: ויקבור אותו בגיא מול בית פעור. הקדוש ברוך הוא בעצמו התעסק בקבורתו של משה רבנו. תורה – תחילתה וסופה גמילות חסדים. הוא עצמו, בכבודו ובעצמו, מורה לנו את הדרך, נותן את הכיוון ומחייב אותנו ב"והלכת בדרכיו", מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא גומל חסדים אף אתה גומל חסדים, ועוד גמילות חסד של אמת.

הדברים האחרונים של יושב-ראש ועדת הפנים נסבו על הסיבה לקבוע את ז' באדר כיומה של חברה קדישא, משום שמשה רבנו עסק בהעלאת עצמות יוסף לקבורה בארץ-ישראל. אני מבקש להעיר על דברים אלה שלך הערה אחת שהיא אקטואלית תמיד גם בזמן הזה, ואולי בפרט בימים אלה. "חכם לב ייקח מצוות", פסוק זה במשלי דרשו חכמנו ז"ל על משה. כשכל העם התעסק אז בביזת מצרים, והוא מתעסק בארונו של יוסף, שנאמר: וייקח משה את עצמות יוסף עמו, כי השבע השביע את בני ישראל לאמור: פקוד יפקוד אלוקים אתכם והעליתם את עצמותיי מזה אתכם".

מוריי ורבותיי, אתם שומעים כרבנים כמה פעמים שאלה אחת, ויעידו על כך פה חבריי. סבא נפטר באיזה מקום והובא לקבורה אי-שם באירופה, ורוצים להעלות את עצמותיו לארץ. מוכנים לעשות כל השתדלות, כל מחיר שישיתו עליהם. כמה פעמים שואלים את השאלה: האם זה מותר? באלו תנאים? אם בכלל? יש לנו עכשיו שאלה כזאת בתוך הארץ.

לא היו לו ליוסף בנים ובני בנים, שילשים וריבעים, שיתעסקו בצוואה של סבא? עזוב לרגע שזה יוסף הצדיק. סתם יהודי, יהודי מן השורה, משאיר צוואה: והעליתם את עצמותיי מזה אתכם. זה לא סוף העולם, זה שלושה דורות בסך הכל. והנכדים אלה, בני מחיל בן מנשה, יולדו על ברכי יוסף. הוא עוד גידל את הנכדים. מגיע הרגע הנכסף, יוצאים ממצרים, "וייקח משה משבט לוי". ליוסף יש את אפרים ומנשה. אפרים ומנשה כראובן ושמעון היו שני שבטים, לא אחד, עם רב. כשאתה עושה את המפקד של שישים ריבוא, מדובר בשני שבטים שכל אחד מהם מונה רבבות. אף אחד לא מתעסק בעצמותיו של סבא קדישא. משאירים את זה כמונופול למשה. לא פעם שאלתי את עצמי: למה משה? שיזכיר להם לכל היותר: אתם זוכרים את הצוואה של סבכם.

וייקח משה את עצמות יוסף עמו (באות ע'). אומרת הגמרא בפסחים ס"ז: במחיצתו. 40 שנה נודד משה רבנו במדבר ומחזיק במחיצתו קופסא, ארונצ'יק עם עצמות. והארון של יוסף, אומרת הגמרא, מהלך בצד ארונה של שכינה, אוהל מועד. קיים זה מה שכתוב בזה, במחיצתו של משה, בתווך, כשכל בני ישראל מסביב, אוהל מועד באמצע ומשה עמם, עם הארון של יוסף, לא סבא שלו ולא דוד שלו.

שבע סיבות מניתי פעם, אם כי לא בבת אחת, כדי ליישב את התמיהה הזאת. אחת אני מבקש להביא בפניכם, ברשותכם, מוריי ורבותיי. אחת מהן אני מבקש להביא בפניכם. כתוב: חכם לב ייקח מצוות. והוא לוקח את ארון יוסף במחיצתו. משה הכיר אותנו ממצרים, כאשר הוא מציל איש עברי מוכה, נרדף על-ידי איש מצרי. ולמחרת הוא פונה אל המכה: רשע, למה תכה רעך? והוא אומר לו: מי שמך? מי שמך לאיש שר ושופט עלינו? הלהורגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי? ויירא משה ויאמר: אכן נודע הדבר, והוא בורח למדיין. מפרשים אומרים: אכן נודע הדבר – אם יש כזאת פלגנות בינינו ואם יש כזאת שנאה בתוכנו, אכן נודע הדבר. אני מבין למה אנחנו נאנקים פה תחת העול של שיעבוד מצריים. "ויירא משה" – מתי ניגאל אם אלה הם פני הדברים.

משה הכיר את דתן ואבירם. הוא הכיר את כל בעלי המחלוקת. הוא הכיר את קורח, עוד לפני שקורח התפלג. "וייקח קורח" – לקח את עצמו לצד המחלוקת והתפליג קורח, כמו שאומר אונקלוס. משה חכם. ואיזהו חכם הרואה את הנולד? הוא לוקח את עצמות יוסף עמו במחיצתו. כאשר יבוא קורח, ויבואו דתן ואבירם, ויבואו המתאוננים, ויבואו המרגלים, ויבואו בקירות התאווה, ויבואו לפני עמלק להגיד לו: היש השם בקרבנו, אם אין, ויבואו כל בעלי המדנים - משה רבנו לא צריך יותר כמחנך מאשר להצביע על הארון במחיצתו ולומר: אתם יודעים מה אני נושא איתי? מה יש בארון הזה? – כולכם יודעים, עצמות יוסף.

איפה חי יוסף? במצרים. הוא נולד שם? לא. הוא נמכר לשם. מי מכר אותו? – אחיו מכרו אותו. ובגללו כולנו ירדנו מצרימה. בעקבותיו כל המשפחה, 70 נפש, 66 נפש ליתר דיוק, הצטרפו לארבעה נפשות שהן: יוסף, אסנת, מנשה ואפרים. יעקב, עם כל המשפחה, 66 נפשות, יורדים מצרימה, שם נמצא האח, הבן, שנמכר בשל שנאה. "ויוסיפו עוד שנוא אותו" על חלומותיו ועל דבריו. אז קודם: לכו ונהרגהו. אחר-כך: לכו ונשליכהו לאחד הבורות. בסוף: לכו ונמכרנו לישמעאלי. "תראו", אומר משה, בלי לומר מילה, וזה חינוך פדגוגי מושלם בדרך המחשה ויזואלית; תראו מה אני נושא איתי, תראו לאן התגלגלנו, לאן התדרדרנו בשל חטא של שנאת אחים. "וייקח משה"; זה חכם לב, כפי שמגדירים אותו חז"ל. הוא לקח את המצווה והוא נושא את עצמות יוסף עמו. הוא לא שם את העצמות על איזו פרדה וקושר אותה בעבותות כדי שהיא תגיע לכנען. הוא מחזיק אותם איתו, כדי שתהיה לו תשובה, כדי שיהיה לו לקח. "קחו עמכם דברים", הוא אומר לכולם, בלי לומר מילה. תראו לאן זה יכול להוביל, זה מתחיל מלא כלום, מכתונת פסים.

חברות קדישא צריכות ללמד לא רק את כבוד הנפטר, אלא עצם התעסקותן בכבודו של האדם, שהוא בצלם אלוקים, וקל וחומר עם כבודו של החי, של בני המשפחות, ביום הכי קשה, בימים הקשים ביותר. מגיעה משפחה, אבא נפטר, אמא הלכה לעולמה, חס ושלום. אצלנו יש למעלה מ-20,000 אלף – וזה רק בצה"ל, ואני לא דבר על תאונות דרכים ותאונות עבודה – הורים שאמרו קדיש על בניהם. אמנם מדובר בחברה קדישא צבאית, אם כי לא תמיד, ואתם יודעים זאת יותר טוב ממני. ברגע המר ביותר, הנמהר ביותר, הכאוב ביותר, באים ומבקשים טיפול, שירות. זו לא בושה לומר את המילה שירות, זו מילה גדולה, לשרת בקודש. הם באים ומוצאים אתכם.

וכל הדין של "בל תלין" זה משום כי קללת אלוקים תלין, כי "בצלם אלוקים עשה את האדם". כל הדין של "מת מצווה" שכהן גדול ביום הכיפורים חייב להיטמא לו, משום שבצלם אלוקים עשה את האדם. זה יכול להיות נרקומן, זה יכול להיות אלכוהוליסט, זה יכול להיות קרימינל, אבל הוא בצלם אלוקים. ואם הנפטר זוכה לכבוד מצידנו, על-פי ההלכה משום היותו בצלם אלוקים, החי לא פחות.

אלה הדברים בקשר לז' באדר, יום משה.

אבל אומר עוד מילה אחת. הרב שאר ישוב שליט"א יושב כאן איתי ואזכיר חווייה אחת ששנינו היינו שותפים לה. אני רוצה לומר זאת כאן בקהל. זה בקשר לבעיה שהעסיקה אותנו בשנים האחרונות – קבורה של לא-יהודים בבתי עלמין במדינת ישראל. לפני שנים אחדות פרסמתי בנושא הזה בירור הלכתי מקיף בשנתון "שנה בשנה", שיוצא לאור מטעם היכל שלמה. עמיתי, כבוד הרב בקשי דורון שליט"א, בספרו האחרון שיצא בשבוע שעבר לאור "בניין אב" חלק ד', מביא אף הוא את הבירור שלו באותו נושא, ששנינו נתבקשנו לעסוק בו מכורח הנסיבות.

אין צל של ספק שאנחנו חייבים בכבודו של כל אדם, כי "בצלם אלוקים עשה את האדם". יש חיבה יתירה למי שניתן להם כלי חמדה. יש כבוד מינימלי, אלמנטרי, חובה לכל אדם שנברא, אדם באשר הוא אדם, ואנחנו אמונים על כך, ואנחנו מחונכים על כך, ואנחנו משתדלים לחנך לדרך ארץ. בקרית שאול בתל-אביב יש בית עלמין. אני מזכיר, שבתל-אביב יש חברה קדישא שמאגדת 11 רשויות מקומיות בתוכה, אפשר להתווכח עם זה לטוב או לרע, אבל זו עובדה, אני רואה את זה תמיד בעין טובה. חמי, הרב ידידיה פרנקל, בכל סעודה בז' באדר 40 שנה היה מדבר על האחדות שבאה לביטוי בין היתר בכך ש-11 ערים, רשויות מקומיות, מאוגדות בחברה קדישא אחת, ואין פרץ, ואין יוצאת, ואין צווחה. יש פרץ, אבל לא פרצה ברחובותינו.

מה אני רוצה לומר? – שם, בבית העלמין בתל-אביב, עשינו חלקה מיוחדת לחסידי אומות העולם, במפלס מיוחד. רצינו לשמור על ההלכה לפרטי פרטיה, וחייבים אנו לשמור על ההלכה. בשביל זה אנחנו נקראנו. עשיתי מפלס גבוה. ראש העיר דאז, שלמה להט, מאד שיתף פעולה, וחברה קדישא של אז, כמובן. בפער בין המפלסים עשיתי בירק, בדשא, בפרחים, כתובת של חז"ל: חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא. הם לא באותו משטח, הם לא באותו מפלס. עד היום חסידי אומות העולם מוקירים לנו טובה והערכה רבה על זה שאיפשרנו להם זאת, בנפרד, ויחד עם זאת בצורה מכובדת ביותר.

אנחנו מדברים על בתי עלמין, על חלקות, על-פי ההלכה, שזה יהיה בלי סטייה מינימלית מכל שיור הלכתי, בגובה, במרחק, בגידור נאות, בגדר מן החי, בכל דרך שהיא. אנחנו נותנים כבוד.

אבל אני רוצה לומר לכם מלה אחת: גם ליהודי יש זכויות במדינת היהודים. אדם שהולך לעולמו, והוא לא צריך לכתוב את זה בצוואה, מתוך ידיעה שהוא יובא לקבר ישראל, גם הוא רוצה להיות מובא לקבר ישראל, מה שנקרא על-פי ההלכה "קבר ישראל". ויש הלכות אין ספור בנושא זה. כמה ספרים יש בנושא זה, כמה שאלות ותשובות יש, אלפים. אז יהודי שהולך לעולמו ולא השאיר צוואה, או כן השאיר, מה הוא רוצה? הוא רוצה את המינימום הזה. הוא לא מטריח. לא אומר יעקב ליוסף: אל תקברני במצרים, ונשאתני במצרים, הוא לא מבקש "והעליתם את עצמותיי", הוא לא מטריח. רק הוא מבין שמגיע לו המינימום הזה להיות מובא בכבוד הראוי לקבר ישראל.

מה זה קבר ישראל? – יש הלכה. מי שאינו נמנה על בני אברהם, יצחק ויעקב, על-פי ההלכה, בכל הכבוד הראוי, בכל הדרת הכבוד ייקבר, עם שמירת זכותו של היהודי להיות קבור בקבר ישראל, במה שנקרא "קבר ישראל".

אסיים רק בסיפור קטן, בחווייה אישית. ב-1 במאי 1989, לפני 12 שנים, כשהיתה עדיין ברית המועצות, כשהיה עדיין סובייט עליון, כשגורבצ'וב היה הנשיא, כשריצ'קוב היה ראש הממשלה, היה פוליטבירו, בנטישיאשווילי היה מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית, היה קרמלין, ועדיין כל הארצות האלה היו מדינה אחת, לראשונה ניתן רישיון למשלחת רבנים בין-לאומית להגיע לביקור רשמי בלנינגרד, עדיין לנינגרד, במוסקבה וביקור בקרמלין לשיחה. חברי המשלחת היו הרב שאר ישוב, רבה של חיפה, ואני שימשתי אז כרבה של תל-אביב-יפו. היינו שם, היינו בלנינגרד ביומיים הראשונים. אזכיר לכבוד הרב שב-3 למאי למניינם הכל אדום ומוצף עוד בדגלים אדומים, כל הרחובות והבתים. לפני שהלכנו לקרמליין, שר הדתות שלהם, קונסטנטין קרצ'ב, היה אז חולה ומילא את מקומו סגנו קיריל, שהיה גם המתורגמן מאנגלית לרוסית. ואנחנו היינו קודם בבית הכנסת "קול יעקב" בארחיפובה, כדי להתפלל מנחה, כי לא ידענו מתי נשוחרר. זה היה יום ארוך, עד השעה אחת-עשרה וזה היה יום מואר. לא ידענו מתי נשוחרר. כשנכנסנו, הרב רוזן זכרו לברכה, רבה של רומניה, אמר לנו: אתם יודעים ש-72 שנה רב יהודי לא נכנס הנה לקרמלין. אמרתי לו: אני לא בטוח שלא נכנס, אבל אני בטוח שלא יצא. אנחנו נהיה הראשונים גם לצאת מפה. כך היה.

שאלנו את היהודים אם יתנו לנו אפשרות לדבר, להתבטא. לא ידענו איך זה יהיה. שאלנו אותם: מה אתם צריכים באופן מיוחד? מה אתם מבקשים? זה היה שבועיים אחרי פסח והייתי בטוח שהם יגידו: מצות וכן הלאה. והם אמרו לנו, וזה לא ייאמן: בראש וראשונה, אם לא בתי קברות יהודיים, דבר שהיה פעם וכבר הרבה שנים אין, כי אנחנו מפלגה אחת, חברה אחת, אין פה מקום להגדרות לאומיות בחברה הסובייטית, הקומוניסטית, אם לא בתי עלמין נפרדים כפי שהיה כל השנים ברוסיה, לפחות חלקות נפרדות בשבילנו בתוך בתי העלמין הקולקטיביים, שתהיה חלקה ליהודים. אני לא אשכח ששאלתי את אחד משלושת הזקנים שהיה שם, שאיני זוכר את שמו וכנראה הוא כבר לא חי, הקצב קראו לו, הוא היה פעם קצב: למה זה הדבר המטריד אתכם ביותר? חשבתי שהם יבקשו עלייה. אך הם ביקשו חלקה ליהודים. הם אמרו: יש לנו כבוד לאבא ואמא. אמא ואבא שלהם יביאו אותם, אחרי 120 שלנו, לפקוד את קברנו. הם יראו "מגן דוד" במקום משהו אחר. אבל הם יראו שסבא לא קבור עם כולם. אני גם לא בטוח שבעוד שנים ירצו לעשות מגן דוד, אבל אם אני אהיה נפרד, אזי הילד שלי ישאל את בתי, האמא שלו, כי אבא שלו לא יהודי, הוא לא מבני ברית, אבל הבת שלי, היא תביא אותו, והוא ישאל את בתי: אמא, למה סבא לא עם כולם? ואז היא תגיד לו: בגלל שסבא עברי, סבא יהודי, ובתור יהודי הוא נקבר לא עם כולם. ואז הוא ישאל: וגם אני יהודי? והיא תגיד לו: גם אתה יהודי. מניעת ההתבוללות בעיניי, מספר היהודי הזה, באה לביטוי לא במצות שלי, לא בבשר הכשר שמספקים הג'וינט שדואגים לנו, וכל הכבוד להם, לא בזה נימדד, אלא בהמשך להעביר את המורשת שלי לנכדים שלי. לצערי, אין להם בית-ספר, אין להם חדר, אין להם שום דבר. יהיה להם דבר אחד: חלקה מיוחדת, שיידעו לדורות הבאים שגם אנחנו יהודים, גם הסבא והסבתא היו יהודים. זה הטריד אותם. ואגב, דיברנו על זה.

שאלתי אותם עוד לפני שאני הולך: יש לזה תקדים? והם אמרו: לארמנים יש. כבוד הרב אולי יזכור, ישבנו מול מנטששוילי ואמרתי לו באנגלית: שתהיה חלקת קבר ליהודים. ואז הוא אמר לי: אנחנו חברה אחת. אמרתי לו: אבל לארמנים יש. ואז הוא קרא שמאלה לקירין, סגן שר הדתות, ושאל אותו: דה? דה? והוא ענה לו: דה, דה, כן, כן. ואז הוא לקח את העפרון שהיה לו מעל שולחן המהגוני, דפק עד שהשפיץ של העפרון נשבר, דפק על השולחן ואמר: נו, דיסקרימינציה, בלי אפלייה. אם יש לארמנים – יהיה ליהודים. ואז דיברנו על בתי-ספר, ומה-1 בספטמבר – ויגודין היה אז שר החינוך – פתחו בתי ספר גם ליהודים, עם סקטור מיוחד לבתי עלמין. אפשר לבדוק זאת היום. הנושא הזה ריגש אותי.

לכן, כשהתחילה הבעיה להתעורר אצלנו, אמרתי: גם ליהודים יש זכות להיקבר כיהודים, ולדעת בלב שקט: אני מפקיד את מה שנשאר, רוחי בידך אפקיד רוחי, אבל גווייתי כאן שתטופל בכל הדרת הכבוד, על-פי דיני ישראל, כפי שמסרו לנו מדורי דורות, עם שמירה על הכבוד וצלם אנוש של כל אדם באשר הוא.

תחזקנה ידיכם. רק הקב"ה יודע מי הם העוסקים בצרכי ציבור באמונה, והוא משלם שכרם, והוא ישלח ברכה והצלחה בכל מעשי ידיכם ונאמר אמן.

ברכת יישר כוח, חזק וברוך, לכבוד הרב הראשי לישראל על דבריו המאלפים. שפתיים יישק.

היות שאנחנו יושבים כאן במסגרת דיון של ועדת הפנים, נשלב את הדוברים כנציגי חברות קדישא וחברי הכנסת.

ראשון הדוברים מחברי הכנסת יהיה חבר הכנסת הרבה נסים דהן. בבקשה.

כבוד הרב הראשי, מורנו ורבנו, הרב לאו שליט"א, כבוד הרבנים, שולחן הנשיאות כל אחד לפי כבודו ומעלתו, ידידי יושב ראש הוועדה, חבר הכנסת אזולאי, חבריי חברי הכנסת, חבר הכנסת פריצקי וחבר הכנסת ביבי, יושבי-ראש חברות הקדישא בארץ שנמצאים איתנו כאן והמנהלים.

כאחד שמכיר את פועלכם ומעשיכם מקרוב, כי גם אני חבר בשירות צבאי בזיהוי חללים, אני יודע לפחות את מה שאתם עושים, לא רק מתוך ידיעה בעיתונות וקריאת כתבות, אלא מתוך עבודה בשטח.

ידידיי היקרים והאהובים, אני עוד זוכר מבית אבא את המושג חברה, מה שאנחנו קוראים לזה היום חברה קדישא, החברה. להיות מנוי על החברה זו היתה זכות. ומי בכלל היה מנוי? מי היה ראוי? – גדולי הדור, גדולי העיר וחשוביהם היו ראויים להיות בחברה. זו היתה זכות עצומה.

אני עוד זוכר כילד שסבא היה נעדר שעות ארוכות וכשהוא היה חוזר סבתא, זכרונה לברכה, היתה מנשקת את ידיו, לא כל פעם אלא רק במקרים מיוחדים. פעם שאלתי אותה: סבתא, מה קרה היום? אתמול לא נישקת את ידי סבא. והיא אמרה לי: היום חזר מהחברה, היום הוא עשה מעשה. אתמול הוא הלך לבית הכנסת לתפילת מעריב, אולי. אבל היום הוא חוזר מקבורת מת, הידיים האלה הן ידיים קדושות.

היתה התייחסות של הוד והדר למושג הזה חברה קדישא. זה היה משהו מיוחד.

לצערי, בשנים האחרונות המושג הזה "חברה קדישא" הוא מילה נרדפת, שלא באשמתכם בכלל, לתאוות בצע, כי אנשים שחיברו בין המילים האלה היו רחוקים מהמושגים של חברה קדישא אמיתית.

לא אאריך, אך אתן את תרומתי לפירוש: למה דווקא ז' באדר? חסד של אמת קשור יותר ליעקב אבינו. היה צריך אולי לקבוע את יום פטירתו של יעקב אבינו, שהוא המציא את החסד של אמת. אבל דווקא אצל משה רבנו, מתוך המקומות הבודדים שנרמז על תחיית המתים בתורה, שניים מהם נרמזים אצל משה: "אז ישיר", אז לא נאמר שר, ו"הנך שוכב עם אבותיך וקם וזנה". מכאן רמז לתחיית המתים מהתורה. שני הציבורים האלה, אלה שישירו ואלו "וקם וזנה", שניהם בתחיית המתים, שניהם נרמזים אצל משה. יתירה מכך, תחיית המתים היא בעצם אנטיתזה לחברה קדישא. זו בדיוק המטרה, ורמז על כך ידידי יושב ראש הוועדה. כל בעל מקצוע רוצה שהמקצוע שלו ימשיך ויתמיד. יש רק בעלי מקצוע אחד שהיו שמחים להיות מובטלים, שלא תהיה להם עבודה, לא שתהיה להם מזה פרנסה, ואף פעם לא היתה להם מזה פרנסה, אלא שכר בטלה בקושי. וזה נרמז בז' באדר, ביום פטירתו של משה רבנו.

חשוב מאד שאנו כפרלמנטרים, כחברי כנסת, כאנשי ציבור, נביא את הפן האמיתי של עבודת הקודש שאתם כולכם עושים, שנסביר בצורה הנכונה והאמיתית כמה אחריות, כמה הוד והדר יש בעבודה הנפלאה הזאת שאתם עושים. נדחה את כל המלעיזים ואת כל המלעיגים. אבל אתם תצטרכו לעזור לנו. ואני יודע שאתם עושים הכל ותעשו הכל. אני יודע כמה חשוב לכם לא רק כבוד המת, אלא גם כבוד החי. אני יודע כמה קרנות סיוע לחיים מקימה דווקא החברה קדישא. אני יודע כמה יתומים ואלמנות מסתייעים דווקא על-ידי החברה קדישא. זה בעצם התפקיד שלכם – כבוד האדם, כמו שאמר מורנו ורבנו, הרב הראשי.

ידידיי היקרים, כולנו, כל חברי הכנסת, לרשותכם, לשירותכם. תחזקנה ידיכם. עלו והצליחו.

חזק וברוך לידידי, חבר הכנסת הרב נסים דהן. כעת אני מבקש להזמין את חבר הכנסת פריצקי.

כבוד הרבנים, מוריי ורבותיי, קודם כל, ברוכים הבאים לכנסת. אני לא חושב שאמרנו את זה. אנחנו מתכבדים מאד בנוכחותכם ומברכים אתכם על בואכם אלינו.

אני גם מבקש להודות לעמיתי, חבר הכנסת דוד אזולאי, על המילים החמות שלו ועל הסובלנות והסבלנות שהוא גילה. אני אומר לכם: לא היה לו קל להזמין את אנשי עמותת מנוחה נכונה. הוא גילה אדיבות, אורך רוח ופתיחות, ועל כך בהחלט מגיעה לו ברכת יישר כוח.

כשעוסקים במת עוסקים בכבוד האדם. לכל אדם הומני, לכל אדם שאיכפת לו כבוד האדם, אני חושב שאלה הם אחד הרגעים החשובים ביותר, ואולי החשוב ביותר, שבו עוסקים בכבוד האדם. אנחנו הרי אוהבים לעסוק בחיים. אנחנו אוהבים לעסוק בעולם הזה, באכילה, בשתייה, בהנאה, בשיחה, במחשבה. מי אוהב לעסוק במתים? מתים זה לא דבר שאוהבים לעסוק בו. מי שעוסק בהגינות, בכבוד ובדרך הראוייה במתים, מגיעים לו כל הכבוד והאהדה מכל אחד ואחד מאיתנו. זו מלאכה שאין רבים מאיתנו שקופצים לעשותה. אני יודע שרבים מאד מתנדבים לעשותה ועושים אותה מתוך תחושה אמיתית של שליחות.

ישנם אנשים שאינם יכולים להיקבר בקבר ישראל, ואני האחרון בעולם ובישראל, שיעז לכפות על איש רב, או על איש הלכה אחר, לעשות דבר בניגוד למצפונו ולאמונתו. חלילה לי מלעשות כן. אוי ואבוי אם הדבר הזה ייעשה. אני אומר לכם כאן, מעל הבמה הזאת, אם מישהו יכפה על מישהו מכם לעשות דבר בניגוד למצפונו – לא יעלה כדבר הזה. אבל צריך לאפשר גם לאנשים שאינם יכולים להיקבר לפי דיני ההלכה וגם לאלה שאינם רוצים קבורה הגונה וראוייה בבית עלמין.

יש לנו בעיה קשה. אני רוצה לומר לכם עכשיו כאזרח מדינת ישראל וכחבר כנסת, שאין תכניות מתאר מספיקות וראויות לבתי עלמין. זה דבר גרוע מאד. אין תקצוב מספיק. העניין הזה, במקום שיזכה להתייחסות כפי שצריך לזכות באומה מתוקנת, ממלכתית, ראוייה, תוך תקצוב, תוך תכניות מתאר, תוך קביעת קריטריונים, נופל תמיד בין הכסאות.

דומני שחבר הכנסת אזולאי רוצה להביא הצעת חוק שתאפשר להקים רשות ממלכתית לקבורה. אני כבר מודיע לך, חבר הכנסת אזולאי, מעל הבמה הזאת, שאני אחתום אתך על הצהרת החוק הזאת, כי זה נכון וראוי. העניין הזה צריכה מדינה להתעסק בו, כי כל אחד ואחד מתושביה יילך לבסוף לבית עולמו.

באווירה הטובה ששוררת כאן אני מבקש לומר מילה אחרונה על הרב עובדיה יוסף. כידוע לכם, אינני מחסידיו. אבל כל פעם שאני כועס עליו אני נזכר במשהו שקראתי עליו, שלאחר המלחמה הלך הרב עובדיה יוסף וזיהה חללים כדי להתיר עגונות. הוא עשה בזה מעשה של קדושה, לדעתי. אני לא יודע אם הוא מוחל לי, אבל כל פעם שאני כועס אני אומר: אם אדם עשה דבר כזה, הוא ראוי. תודה רבה.

יישר כוח לחבר הכנסת פריצקי. חבר הכנסת פריצקי, אתה בסדר, אתה בדרך הנכונה.

כעת אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת יגאל ביבי. בבקשה.

מכובדי הרב הגאון, הרב הראשי, הרב לאו שליט"א, רבה של רמת גן, הרב בר דעה, כבוד הרבנים, יושב ראש הוועדה, חברי הכנסת, אנשי החברה קדישא.

אני מציע שלא נקרא ליום זה יום חברות הקדישא בישראל אלא יום החסד של האמת. אז אנחנו משתפים ביום הזה לא רק את חברות הקדישא, אלא אנחנו משתפים את כל ארגוני החסד ביום הזה של חברות הקדישא.

לא סתם המפד"ל וש"ס רבות על משרד הדתות. כולם רוצים לטפל בחסד הזה, בחברות הקדישא ובשירותי הדת. אנחנו לא נריב, רבותיי, אנחנו נסתדר, ויחד נפעל למען שירותי הדת במדינה.

אני מאד נהנה לראות את הציבור הזה. בכלל, כל דבר שבקדושה, שמתבצע פה בכנסת, אני שמח עליו ונהנה. לראות דמויות יפות, יהודים יראי שמיים שעוסקים בחסד, זה חשוב.

כבוד הרב הראשי, הרב יודע איזה אולם פה גדוש ביותר בכנסת, מלא ביותר בכנסת, שחסרים בו כסאות בזמן האחרון, וזה בית הכנסת. לפעמים במליאה יש אנשים בודדים, אבל מי שיילך בשעה שתים-עשרה וחצי, או במניין השני, לבית הכנסת פה, יראה שהוא מלא. הדבר הכי קשה הוא להשיג שם כסא. במפלגה זה קל, אבל בבית הכנסת כאן זה הכי קשה. אני זוכר שזה לא היה כך לפני 12 שנה. נחת רוח. אתה נכנס אחרי הפרגוד ויש מניין. אתה עולה לחדר של ש"ס ויש שם מניין, מניין וחצי. אתה עולה למפד"ל, מצרפים כמה עוזרים ויש מניין. אתה נכנס לחדר השכפול ויש מניין. ברוך השם, שטיבעלך כזה, בכנסת, ריבונו של עולם.

לכן, כשישבתי כאן והסתכלתי עליכם אמרתי: ברוך השם, אולם כזה, זה תיאטרון. כאשר אני רואה אתכם מתקיים פה מעמד חז"ל: רואים תיאטראות וזה ייהפך לבתי כנסת ולבתי מדרשות. ברוך השם, חסדי השם רבים, ואנחנו בדרך הנכונה, לא רק חבר הכנסת פריצקי.

"ואלה המשפטים", כל פעם שאני מגיע לפרשת משפטים אני נזכר שאני מחוקק, ואני רואה מה ההבדל בין החוקים של התורה לבין החוקים שאני שותף להם כאן ומצביע עליהם. "ואלה המשפטים" הוסיפו על חוקי היסוד של פרשת יתרו. חוקי היסוד של פרשת יתרו הם כלליים, ואלה המשפטיים הפרטניים, חוקים רגילים. חוקי נצח.

באתם לכאן היום ביום של דוגמא נפלאה המראה איך החוקים של הכנסת לא נצחיים. לפני שבוע וחצי חוקקנו חוק והיום מנסים לשנות אותו. תראו כמה זמן מחזיקים החוקים הנצחיים של הכנסת, שבוע וחצי. ואצלנו, משה אמת, תורתו אמת, אלפי שנים אותם חוקים, אותן מצוות. ברוך השם.

לכן, בעזרת השם – ואני רואה שיש פה גם משפטנים – יבוא יום שבאמת חוקי הכנסת, ואני לא יודע אם חבר הכנסת פריצקי מסכים אתי, יהיו תואמים את חוקי התורה. זאת השאיפה שלנו. זאת המטרה שלנו. בעזרת השם נעשה ונצליח.

יישר כוח לחבר הכנסת יגאל ביבי.

אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת שמנהלי חברות קדישא נמצאים כאן. אני רוצה להפנות אליכם אתגר. אני מבקש אולי לרתום גם את הדור הצעיר לעבודת הקודש הזאת, על-מנת שהדור הצעיר יראה לפניו את האמת מול העיניים. שלא יחשבו שהחיים בעולם הזה הם לנצח נצחים. יש משהו גם אחרי זה. אולי זה יביא קצת לתיקון המצב הקשה במדינת ישראל.

כעת אני מתכבד להזמין את הרב יעקב רוזן, רב החברה קדישא של תל-אביב.

ברשות כבוד הרב הראשי לישראל, הרב לאו שליט"א, ברשות הרבנים, חברי הכנסת, יושב-ראש הוועדה ושאר כל הקהל העוסקים במלאכת הקודש.

כאשר שמעתי את דבריו של הרב הראשי, הרב לאו שליט"א, עם הסיפור על המצבה, נזכרתי בסיפור נוסף. כבוד הרב מרשה לי להוסיף את הסיפור. יש אדם אחד שגר בכפר הרואה ולצורך פרנסתו הוא חוקר כתובות על מצבות עתיקות. יש גם מקצוע כזה. הוא סיפר לי שבאחת הערים הנידחות ברוסיה, ואינני זוכר את שם העיר, הוא מצא מצבה כתובה באותיות קריליות ועליה שתי מלים עבריות: כשר לפסח. הוא היה סקרן לדעת מה מסתתר מאחורי אותן אותיות. מתברר שמדובר ביהודי שהיה נשוי לאשה שאיננה יהודיה והיא מאד מאד כיבדה אותו ואת דתו. כאשר הוא נפטר מן העולם היא חפשה איזשהו סמל יהודי לחרוט על המצבה שלו. האותיות העבריות היחידות שהיא מצאה בבית היו: כשר לפסח. היא גם לא הבינה את משמעותן. היא נתנה את האותיות הללו לעושה המצבות, שיכתוב אותן על המצבה כדי לציין שבעלה היה יהודי. עד כדי כך.

קודמיי האריכו והסבירו את המשמעות של ז' באדר. כל מי שמעיין במה שנקרא "פנקסי הקהילות", או "פנקסי החברה קדישא", יודע שז' באדר לא מופיע לא בתורה, לא במשנה ולא בגמרא, אלא בתקופות הרבה יותר מאוחרות. מה שמציין את התענית הזאת ואת היום הזה הוא שמעולם לא התיישב בית דין, או סנהדרין, או חכמי ישראל, או אנשי כנסת גדולה, וקבעו את היום הזה. היום הזה נוצר מלמטה. אנשי החברה קדישא בדורות קודמים הם עצמם ראו צורך לקבוע יום אחד בשנה לחשבון נפש. איש לא כפה עליהם זאת, אלא אותם אנשים מעולים, העוסקים בעבודה הקדושה הזאת, או כפי שהם קרויים באותם ספרי תקנות האלופים, הגבאים, הממונים, שמות שונים ומשונים, הם מכוח עצמם החליטו שצריך פעם אחת בשנה לעצור ולהתבונן. דרך אגב, לא בכל הקהילות ז' באדר היה יום של חברה קדישא. היו מקרים שזה היה ערב ראש חודש ניסן, היו כאלה שקבעו זאת בט"ו בכסלו, היו כאלה שקבעו זאת במרחשון, כי חיפשו את היום הקצר ביותר במשך השנה לצורך צום, או חפשו יום אחר שלעולם איננו חל בשבת. לאט לאט, במשך הדורות האחרונים, זה התרכז בז' באדר, עם כל הטעמים שנאמרו.

אבל העקרון היה אותו עקרון. אותם האנשים מאז ומעולם, שעסקו בנושא הזה של חסד של אמת, היו מן המעולים שבחבורה. הם נזהרו בכבוד המת ובכבוד החי, והם עצמם הרגישו כי פעם בשנה יש לעצור, לעשות חשבון נפש.

ביום הזה ישנם שני יסודות עיקריים: היסוד הראשון הוא כבוד המת. הכוונה ידועה. כשאדם עוסק במתים כל השנה זו עובדה שלבו קצת מתקהה, הרגשות לא מספיק עדינים. זו שגרה אצלו. שלא לצטט את דברי בעל ה"שדה חמד" שכותב שלא ראה מעולם איש חברה קדישא שלבו שבור, שכן כל השנה הוא רגיל לראות דברים כאלה.

הם הרגישו צורך פעם בשנה לעשות חשבון נפש, לבוא ולומר סליחות, תהילים, לצאת לבית הקברות ולבקש סליחה מן המתים אם חס ושלום, בשוגג או במזיד, חס וחלילה, פגעו בכבוד איזשהו מת. זה צורך שבא מצידם.

אולי כאן יש פירוש חדש לפסוק: חכם לב ייקח מצוות. מחכמת הלב אנשים בעצמם מתעוררים לטפל ולבקש סליחה מן המתים. זו היתה התענית לליל הסליחות.

אשר לסעודה שנעשתה במוצאי הצום – שוב, מי שמעניין בתקנות של פנקסי חברות הקדישא מוצא שהסעודה הפכה למעין הצדעה של הקהילה לאותם האנשים. פה מדובר בכבוד החי לא של האבלים, אלא של אלה שכל השנה עוסקים בנושא הזה, כי גם להם מגיע קצת יחס, קצת כבוד.

אינני יודע מה היה בתקופות קדומות מאד. בתוך עמי אנוכי יושב, בתוך חברה קדישא תל-אביב. אפשר להבין היטב מדוע לאותם האנשים שעוסקים במלאכה קשה כזאת מגיע להם כבוד וקצת יחס מכובד. אפשר גם להבין באיזה קשיים הם עומדים ואולי אפשר גם להבין את הביקורת המרומזת והלא מרומזת שנאמרה כאן, מעל לדוכן הזה.

אתאר לכם מצב. יום ראשון. חברה קדישא תל-אביב, כמו שכבוד הרב הזכיר, היא אולי הגדולה ביותר בעולם. השעה אחת-עשרה בבוקר. החל ממוצאי שבת ועד אחת-עשרה בבוקר רשומות בפנקס בסביבות 40-50 לוויות ביום אחד. אתה עומד בחדר מול פקיד שעומד לקבל את ההזמנה ללווייה של המשפחות. באה משפחה שחרב עליה עולמה. אדם נפטר, קרוב משפחה, אם זה אביו, או אשתו, או בנו, חס ושלום, וזה משהו פתאומי. הכל קרס. ואוי ואבוי למי שעובר את זה. אנחנו יודעים, זאת מציאות. הביטחון העצמי נפגע. הוא לא יודע מה נעשה איתו. הוא בא לפני איש החברה קדישא מבולבל, כואב ובדרך כלל גם עם איזו מרירות מסויימת. למה זה מגיע לי? מה מגיע לי שאבי נפטר בגיל צעיר? או שבני ייפול בקרב? וכו'. ואיש החברה קדישא במלוא הסבלנות ואורך הרוח מנסה לקבל ממנו פרטים, מה מספר תעודת הזהות, מתי הוא רוצה את הלווייה, בשיא הסבלנות. לפעמים באה משפחה שיש לה רגשי אשמה, כי הזניחו את אבא הזקן באיזה בית אבות. מי האדם הראשון שהם רואים לפניהם? – איש החברה קדישא. הם פורקים עליו את כל המרירות, את כל הכאב, אם הוא אשם או לא אשם.

העומס הוא גדול. אנשי החברה קדישא, כפי שאני יכול לראות, מנסים בכל כוחם לקבל את האנשים הכואבים האלה, להתמודד עם רגשות כעס שאינם קשורים בכלל אליהם, לכבד את הנפטר ולכבד את החי. זוהי עבודה קשה מאד, מאומצת מאד. לכן, חלק מז' באדר חייב להיות תמיד מוקדש לכך שיש להעריך ולכבד את אותם האנשים שעוסקים גם בכבוד המת וגם בכבוד החי. הם בעצמם משתדלים בכל כוחם לכבד גם את החיים.

יהי רצון שהעבודה הזאת תיפסק וכל ההכרזה הזאת על ז' באדר תהיה רק הלכה ולא למעשה. ויקיצו שוכני עפר. אמן.

כעת אזמין את אחרון הדוברים, הרב חנניה שחור, מנכ"ל חברה קדישא ירושלים.

כבוד הרב הראשי לישראל, הרב ישראל לאו שליט"א, מכובדי יושב-ראש ועדת הפנים ואיכות הסביבה, חבר הכנסת דוד אזולאי, חברי הכנסת, עמיתיי מנהלי ועובדי חברות הקדישא, מוריי ורבותיי.

נתבקשתי לשאת דברים בשם פורום המנהלים של חברות הקדישא הגדולות כמנכ"ל חברה קדישא קהילת ירושלים, בעיר אשר עליה נאמר "כי מציון תצא תורה". חברות הקדיש"א, אשר פרט להיותן עמותות צדקה וחסד בעיני החוק, עושות את עבודתן, עבודת החסד, בהתאם להלכה ולמסורת היהודית. כחלק משמן של חברות קדישא מופיעות ראשי התיבות גחש"א, שמשמעותן גמילות חסד של אמת. ועל כך אומר רש"י בפירושו לתורה, בעת בקשת יעקב מיוסף לגמול אתו חסד של אמת ולהעבירו לקבורה בארץ אבותיו, שאינו מצפה לגמול. שאינו מצפה לגמול – זו ההגדרה של גמילות חסד של אמת.

במסורת ובמוסר היהודי קיימת הנחייה נוספת לעשיית חסד והיא עשיית הדברים בצניעות, לשם המצווה, ולא להתפאר ולהתהדר בעשייתה. וכשם שבמצוות הצדקה הדרך הנעלה היא מתן בסתר, כך אנשי החברה קדישא עוסקים במלאכתם במסירות, בנחישות, ברגישות ראוייה ובעיקר ללא פרסום.

בשל מציאות זו מוצא אני לנכון בשם כל חברות הקדישא להודות ליושב-ראש ועדת הפנים, חבר הכנסת דוד אזולאי, על אשר השכיל להזמיננו לחסות בצל קורתו בבית זה ולהביע את יחס הציבור לחשיבות העשייה היום-יום בה אנו עסוקים.

כידוע, אנו, אנשי החברה קדישא, נפגשים יום יום עם כאב, צער ושכול, הבאים לידי ביטוי בכל מיני דרכים. אנו משרתים את הציבור ברגעים האישיים הקשים ביותר, רגעים טעונים בכאב ובצער. לא פעם נתקלים אנו עם אבלים הפורקים את זעמם עלינו ואנו מקבלים זאת בהבנה ומבליגים. ברוב רובם של המקרים אנו זוכים להערכה ולאמירת תודה. דבר זה גורם לנו סיפוק בעבודתנו, עבודה הכרוכה בכל כך הרבה עצב וצער.

אנו, אנשי החברה קדישא, חייבים להיות קשובים לצרכי הציבור, שכן אנו משרתי הציבור. מתוך בדיקה עצמית מתמדת, עקבית ושיטתית, ובמגמה לשפר את השירות לציבור, החלטנו, במסגרת הפורום, לעשות מספר פעולות היכולות למנוע עד למינימום את השגיאות ואף לתקנן במידת האפשר. פורום מנהלי חברות הקדישא החליט להקים ועדה ציבורית עליונה, בלתי-תלוייה, אשר תשמש כתובת לציבור הרחב. הוועדה הציבורית העליונה תשמש מקור השראה וסמכות להכוונת פעילותן התקינה של חברות הקדישא. אין לי ספק כי הרכב הוועדה הציבורית יעניק מימד של אחריות, בקרה ושקיפות ציבורית.

נושא מרכזי וחשוב העולה על סדר יומנו, הן בתקשורת והן בבית הזה, הוא הנושא של גביית כספים ממשפחות אבלות. אני מבקש להבהיר בהזדמנות זו את הנושא בקצרה ולהציגו מזווית שונה. עד שנת 1976, עת נחתם הסכם בין חברות הקדישא לבין המוסד לביטוח לאומי בדבר קבורה על חשבון הביטוח הלאומי, שילמה כל משפחה עבור שירותי הקבורה, כולל שמירת אחוזת קבר בחיים. ההסכם, שנחתם עם המוסד לביטוח לאומי בלחץ חברות הקדישא ובעקבות התערבות בג"ץ, הסדיר את התשלום בגין הוצאות קבורה בלבד. חברות הקדישא קיבלו על עצמן, במסגרת ההסכם, לממן את עלות הפיתוח וההקמה של בתי העלמין. חברות הקדישא אינן גובות כל תשלום עבור שירותי קבורה. החברות גובות תשלום בהתאם להסדר רק ממשפחות המבקשות להביא את יקירן לקבורה בחלקות חריגות, או בבתי עלמין סגורים, או עבור שמירת אחוזת קבר לאנשים החיים. למעלה מ-70% מכלל האוכלוסיה בישראל מקבלת שירותי קבורה ללא כל תשלום.

כיום, לנוכח המצוקה בעתודות קרקע המיועדות לקבורה, מתמודדות חברות הקדישא עם אתגר חדש של הכנת קברים בשיטה המכונה קבורה רווייה, דהיינו: ניצול מירבי של שטח הקבורה לשיטות חדשניות העומדות בקריטריונים הלכתיים ותכנוניים כאחד.

אנו מדברים על מהלך של שינוי בהרגלי קבורה, קבורה בכוכים, קבורה על גבי משטחי בטון במספר מפלסים, קברים משפחתיים האחד מעל גבי השני באותו קבר ועוד. שיטות אלו, הכרוכות בעבודות תשתית נרחבות, מייקרות את בניית בתי העלמין בצורה משמעותית. הוצאות אלו כולן ממומנות מכספי חברות הקדישא.

בהזדמנות זו פונה אני אליך, אדוני יושב-ראש הוועדה, חבר הכנסת דוד אזולאי, לבצע את אשר הבטחת בסיורך המשותף איתי בבית העלמין בהר המנוחות, בו ראית במו עיניך את ההוצאות העצומות בבנייה ובפיתוח, לדואג להשתתפות כספית של המימסד העירוני, או הממשלתי, על-מנת שנוכל להוזיל את המחיר לרוכשי החלקות בחיים.

כאן אני מתחייב בשם כל חברות הקדישא, כי אם יימצא מימון כזה, יוזילו כל חברות הקדישא את העלויות.

פרט לבעיה הכלכלית קיימת בעיה הסברתית בהחדרת שיטות קבורה חדשניות, אשר משנות את הידוע והמקובל בציבור בכל הקשור לקבורה. אנחנו, כמנהלי חברות קדישא גדולות, עושים פעולות מיוחדות להחדרת שיטות קבורה אלו, הנותנות לנו מרווח מחייה גדול יותר וכמובן תואמות את עמדת ההלכה.

חברות הקדישא רואות עצמן מחוייבות לפעול לשינוי תפיסת הציבור בכל הקשור לצורת הקבורה. לצורך זה אנו זקוקים לעזרתם של נציגי הציבור ונבחרי העם. לא נהסס לפנות אליכם ולבקש את תמיכתכם.

בסיום דבריי אני מרשה לעצמי לבקש במעמד מכובד זה מכל הנוכחים והמתעניינים בנושא הקבורה לבחון אותנו לפי מעשינו ולא לפי התדמית שכנראה דבקה בנו בגלל מספר מזערי של מקרים חריגים הטעונים תיקון. חבריי, מנהלי חברות הקדישא ואני, מזמינים בזה כל אדם לבוא ולהתרשם מקרוב אחר עבודת חברות הקדישא, לסייר בבתי העלמין ובאיזור הפיתוח, לבחון את המאזנים הכספיים הגלויים לעין כל ולהתרשם מקרוב אחר פעילותן.

תודה בשם כולנו על הכבוד שהענקתם לנו באירוע זה.

תודה רבה. כעת נכבד בקימה את צאתו של הרב הראשי לישראל, הרב ישראל לאו.

(מכבדים בקימה את צאת הרב הראשי לישראל, הרב ישראל לאו).

רבותיי, לסיכום הדיון הזה אבקש מכולם לשבת עוד שתי דקות.

לפני סיכום הדיון אני רוצה להביא לידיעתו של הרב חנניה שחור, מנכ"ל חברה קדישא ירושלים, שהגשתי את הצעת החוק. מה לעשות, בבית הזה כשאין הבנה, הולכים באמצעות חקיקה. הגשתי הצעת חוק. היא מונחת לפניכם ותוכלו לעיין בה. אשמח לקבל את הערותיכם בעניין זה.

ברשותכם, אני רוצה להודות לכם על כך שהואלתם לבוא, לכבד את המקום ולהופיע כאן היום בפנינו. אני רוצה לומר תודה וברכה מיוחדת למנהלת הוועדה, הגב' יפה שפירא, שיושבת בקצה האולם בצניעות, יחד אתה, מזכירת הוועדה, שושי אזולאי, שפעלו ועשו רבות למען הצלחת הכנס הזה בזמן כה קצר. תודה וברכה לידידי, הרב אריה פרנקל, מפרסום גל, על כל העזרה והסיוע להצלחת הכנס הזה.

אני רוצה לגשת לסיכום הדיון.

1) לרגל ז' באדר, המוקדש במסורת היהודית כיום חברות קדישא, שולחת ועדת הפנים ואיכות הסביבה את הוקרתה והערכתה לעובדי חברות הקדישא, גומלי חסד של אמת, על מסירותם בעבודה הקשה.

2) הוועדה רשמה לפניה בסיפוק את הודעת פורום מנהלי חברות קדישא על הקמת ועדה ציבורית עליונה, בלתי-תלוייה, אשר תשמש כתובת לציבור ומקור סמכות והשראה לניהול התקין של חברות הקדישא.

3) הוועדה סבורה שיש למסד את השתתפות המדינה בהקצאת קרקעות לקבורה ותמיכתה ביישום שיטות קבורה חדשניות לניצול מירבי של שטחי הקבורה.

לסיום, אני רוצה להזמין שוב את הרב וסרמן לקטע נגינה קצר לסיום האירוע הזה. תודה רבה.

(הרב וסרמן מנגן קטע נגינה לסיום האירוע).

הישיבה נעולה.


הישיבה ננעלה בשעה 14:05