פרוטוקולים/כלכלה/3305




2
ועדת הכלכלה
19.6.2001

פרוטוקולים/כלכלה/3305
ירושלים, ה' בתמוז, תשס"א
26 ביוני, 2001

הכנסת החמש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שלישי


פרוטוקול מס' 297

מישיבת ועדת הכלכלה
יום שלישי, כ"ח בסיון התשס"א (19 ביוני 2001), שעה 12:00

חברי הוועדה: אברהם פורז - היו"ר
נחום לנגנטל

יהודה שטיין - משרד התחבורה
עמיר נאור - מ"מ מנכ"ל הר' הלאומית לבטיחות בדרכים
אמיר שביט - משרד האוצר
רחל גוטליב - לשכה משפטית, המשרד לביטחון פנים
נצ"מ בן זיקרי משה- המשרד לביטחון פנים

יעל הרמל - מנהל השרות לרווחת הפרט והמשפחה
מיכל כהן הטב - יועצת משפטית

רחל נפתלי - מחלקת שיקום, המוסד לביטוח לאומי
בנימין גדליהו - רכז לפעילות קהילתית, משרד החינוך
אילת מלקמן כהן- לשכה משפטית, משרד החינוך
ישי אילן - משרד הבריאות
עמי בן דרור - מ' היחידה המוניציפלית, מרכז שלטון מקומי

שוש מגן
דליה קמרון - "יד לנקטפים"
בן ציון קריגר - "יד לנקטפים"
נורית עופר
עזר רבקה
עזר רון
שירלי גולדפרב
מיכל אל-נקווה

שמואל בן יעקב - מנהל מח' שירותים רפואיים, אבנר
ד"ר משה בקר

מיכל לוצקי - מתמחה

לאה ורון

חנה כהן

הצעת חוק סיוע לנפגעי תאונות דרכים ולבני משפחתם, התשס"א-2000.




הצעת חוק סיוע לנפגעי תאונות דרכים ולבני משפחתם, התשס"א-2000

שלום לכולם, אני מתכבד לפתוח את ישיבת הוועדה. על סדר היום – הצעת חוק סיוע לנפגעי תאונות דרכים ולבני משפחתם. ועדת הכלכלה החליטה לאשר את הצעת החוק לקריאה שנייה ולקריאה שלישית ב-19 במרץ 2001. אולם, לאחר אותה ישיבה פנה שר העבודה והרווחה וביקש דיון חוזר. היו גם פניות משר התחבורה ושרים נוספים שביקשו שנדון בזה מחדש. לאור הבקשות הללו אני סבור שמחובתנו לדון שוב בנושא.

ברם, בהתחשב בפרוצדורה בכנסת, אני צריך להביא את הבקשה הזאת להצבעה. לפיכך אני מעלה את זה להצבעה. מי בעד?

הצבעה
בעד – 2

הוועדה מושכת את הצעת החוק מהמליאה חזרה לוועדה. הנושא פתוח לדיון חוזר.

מה משרד העבודה מבקש בנושא זה?

יש שתי בעיות: 1. הנושא התקציבי - בהצעת החוק הזאת מוטל עול על הרשויות המקומיות.

נדמה לי שהרשויות המקומיות עושות את זה גם היום.

אבל לא באותה מידה. לפי הצעת החוק הזאת רוצים לעשות קבוצות תמיכה וכל מיני דברים אחרים שצריך בשבילם עוד תקנים. תקציב של 1.6 מיליון שקל לא מספיק בשביל כל הדברים האלה. אם זה יהיה התקציב, העבודה לא תיעשה ברצינות והחוק הזה יהיה בבחינת אות מתה.

אני מבין שלכם אין התנגדות שאנחנו נעביר את זה מהמשרד שלכם למשרד אחר. אתם תשמחו אם למשל נעביר את זה למשרד התחבורה ונשחרר אתכם מהבעיה הזאת.

אם למשרד העבודה והרווחה יש כוחות מקצועיים כמו עובדים סוציאליים שיכולים ללוות את התהליך, אז בבקשה.

לרשויות המקומיות יש מחלקות רווחה. לא בכל רשות יש כל יום מאה נפגעים, אלא מידי פעם ולכן אני סבור שמחלקות הרווחה ברשויות יכולות להתמודד עם זה.

יש כל כך הרבה חוקים יפים במדינה שלנו והמדינה אכן מאוד נאורה מבחינת החוקה שלה, אבל את הכל מטילים בסוף על העובדים הסוציאליים ברשויות המקומיות. צריך לזכור שיכולת הספיגה שלהם מוגבלת ולכן עושים בעצם מהחוקים פלסתר, כי אי אפשר לבצע אותם.

ברור שאין לנו את המשאבים לתקצב עשרות תקנים של עובדים סוציאליים ברשויות המקומיות. התוצאה של זה היא להשאיר את המצב כפי שהוא, שבוחן התנועה עם הבגדים המאובקים שלו לאחר שעבד בשטח, הולך למשפחה ואומר להם אגב אורחה שהוא גם מת.

אני חושבת שאפשר למצוא את דרך הביניים.

האם אתם יכולים במסגרת משרד העבודה לתת קצת כסף לרשויות המקומיות, כדי שירימו את הנושא?

אנחנו בגירעון.

אז מה עושים? הרי כסף לא יימצא והדרך היחידה היא לא לעשות כלום ולומר שבהיעדר משאבים וכסף המצב הנוכחי יישאר.

אז עכשיו אנחנו הרעים. אז משרד העבודה והרווחה הוא הרע, כי הוא לא לוקח על עצמו משהו שהוא לא יכול לעשות בתנאים הקיימים.

לא אמרתי שאתם הרעים, אבל אתם בוודאי לא הטובים.

אם רוצים עבודה מקצועית, אי אפשר לעשות עבודה חלקית.

מה עמדת משרד התחבורה?

באופן עקבי משרד התחבורה נוקט את העמדה שאין להוריד מהתקציב של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים לצרכים האלה. הצענו שזה יהיה מתקציב המדינה. למדינה יש יותר כסף מתקציב משרד התחבורה או מתקציב הרשות. אנחנו רוצים להימנע מתקדים הנגיסה. אין צורך להתחיל בשיטת הסלמי, כי אם יישבר העיקרון שניתן להוריד מתקציב הרשות לאיזשהו צורך, עד כמה שיהיה חיוני, לא יהיה לזה סוף. אם הוא חיוני שהמדינה תתקצב אותו.

זה יעודד את הרשות למנוע תאונות דרכים, כי ברגע שהם יודעים שאחר כך הם צריכים להודיע למשפחות, הם יעשו עבודה יותר טובה.

להודיע למשפחות זה לא מניעת תאונת דרכים.

תשתדל יותר כדי שתודיע פחות.

החוק הוא מניעת תאונות דרכים.

לגבי הפאן הכספי ברור שאם נוריד תקציבים מהרשות אנחנו נטפל פחות במה שקבע לנו החוק.

לגבי החלק השני, לאחר ששמעתי את עמדת משרד העבודה והרווחה, אני מציע להטיל את זה על משרד הבריאות שכן הוא נוגע בנושא באמצעות מד"א, שיודע כמעט על כל תאונת דרכים וגם מביא חלק גדול מאוד מהפצועים לבתי החולים. הם הכי מעודכנים ולכן הם גם יכולים להודיע למשפחה. אם זה היה מוטל על הרשות, אני מניח שהיינו פונים למד"א כדי לעשות את זה בתיאום עם המשטרה לגבי כאלה שלא פונו באמצעות מד"א.

אם אני מדבר על מד"א אני רואה את משרד הבריאות בקטע הזה ולכן אני חוזר ומבקש לא להשתמש בתקציב של הרשות, כי זה יפגע בעבודה שלנו.

הבעיה חייבת התייחסות וטיפול בצורה הכוללת שלה. כמובן שהחברה הישראלית יכולה לומר שאם חוקקנו חוק שמקצה תקציבים ועוזר לרשות לטפל בחלק של מניעת תאונות דרכים, יכול מישהו לבוא ולומר שאחרי שכבר סופרים את הקורבנות וקוברים אותם, כשהם נמצאים בבית חולים, זה לא מעניין אותו, כי מה שאותנו מעניין זה המניעה. ברמה הפילוסופית-חברתית יש בזה משום פגיעה. צריך לראות את הבעיה על כל היבטיה ומי שמטפל במסירת הודעות למשפחות על החללים מודע לזה שבתקציב שיש לו צריך לעשות מאמץ עוד יותר יעיל להפחית את התשלום על הנזקים, כי הנזקים בוודאי לא נגמרים בסיפור של עוד צוות כזה או אחר שסוף סוף יניח קץ לחרפה של הדרך שבה החברה הישראלית מטפלת במשפחות החללים דרך ההודעה, הטיפול והליווי בהמשך.

אני חושב שהגדרת חללים פה אינה נכונה. נדמה לי ש"חללים" זה במקרה של פעולות איבה או של הצבא.

לגבי דידי זאת היא מלחמה בתאונות דרכים וצריך לראות את זה כך. לכן ההרוגים של תאונות דרכים לגבי דידי הם באותה מידה חללים. אני לא רוצה להתייחס להיבט הסמנטי, כי לדעתי הרוג הוא הרוג הוא הרוג, ואין הבדל אם האמא מבכה אותו בגלל שהמשאית שחזרה מהבסיס התהפכה בסיבוב או שהוא נהרג בגלל שהיה מטען צד. בשבילה הוא הרוג ומבחינת הדרך שבה מודיעים לה לא צריך להיות הבדל. בצה"ל יש מערכת מסודרת ובין שהוא נהרג בתאונה ובין שהוא נהרג כתוצאה מפיגוע, אנשי המקצוע המתאימים יגיעו למשפחה, יודיעו לה ויטפלו בה בהמשך. לדעתי גם בנושא הזה צריך לתת לדבר ביטוי.

נכון ש-2% מתקציב קרן הבטיחות זה בהחלט סכום משמעותי שאפשר לעשות איתו עוד כמה קמפיינים של הסברה ועוד כמה קמפיינים של אכיפה - -

מדובר בעוד תשתית.

בפרופורציות של התקציבים שנדרשים לעניין, טעות בידו של מי שרואה בקרן הבטיחות על סדר גודל של כ-200 מיליון השקלים שנאספים, כמשהו פרטי, כי זהו התקציב של מדינת ישראל. כשחוקק החוק, והייתי מעורב בהכנתו, הכוונה היתה שעל התקציבים הקיימים בכל המשרדים, התקציב הזה הוא תוספת, כדי לומר שהחברה הישראלית חושבת שהיא צריכה מאמץ מעבר לקיים ולכן היא משקיעה את הכספים האלה.

לאורך השנים קרה שברגע שכמויות כלי הרכב גדלו והקרן גדלה מ-40 מיליון ל-100 מיליון והגיעה ל-180 מיליון, אז גם במשרד האוצר ראו שזה התקציב לבטיחות בדרכים והורידו הרבה מאוד מטלות. הפעולה האחרונה שנעשתה בעניין הזה היתה לומר שגמרנו עם זה שקרן הבטיחות היא קרן של הרשות והיא הופכת להיות חלק מהתקציב של משרד התחבורה. כלומר, בסופו של דבר הגדירו מחדש ואמרו שזה התקציב לבטיחות בדרכים.

אני סבור שלגבי הטיפול במשפחות הנפגעים המערכת במצב הקיים יכולה להתמודד היטב אם יש גורם מקצועי מתאים שמנווט אותה ומתעל אותה כמו שצריך. מידי יום יש כ-200 נפגעי תאונות דרכים. מתוכם 15 – בין אחד לשני הרוגים ובין 12 ל-14 פצועים קשה – הם שמחייבים את התמיכה של המערכת שבה מדובר. כשאנחנו מדברים על 15 מקרים ליום שמפוזרים על פני המדינה, נכפיל את זה בשבעה ימים, אזי בסדר גודל של כמאה מקרים בשבוע, אין ספק שהפיזור על פני הרשויות המקומיות ועל פני הגורמים המתאימים יכול להביא לכך שהרשויות המקומיות יטלו חלק בעניין הזה בפרופורציה סבירה. אם יש לנו 200 רשויות מקומיות ומתוכן כ-60 – 70 ערים, אזי הפיזור של 15 מקרים, במיוחד אם הוא נופל ביישובים הגדולים, זה לא עומס נוסף כל כך גדול לרשות המקומית.

זה אפילו פחות ממה שציינת. עשינו ספירה נמוכה יותר.

אלא מה? אם יש גורם מרכזי – ולצורך זה צריך לראות את התקציבים – אפשר לעשות את זה טוב יותר. התקציבים האלה שהקרן תיתן הם לא תקציבים שצריכים לטפל בכל המשפחות ולפתור את הבעיות שלהן. התקציב הזה צריך לעזור להקים מרכז בקרה מסוים שיקבל דיווחים על תאונות הדרכים ועל הנפגעים והוא זה שיפעיל בתיאום נכון, מתאים ומקצועי את הגורמים ברשויות המקומיות המתאימות, דרך המשטרה שמדווחת על תאונה ועל העובדה שהיו נפגעים.

תרשה לי לתקן אותך בנתון אחד. נכון שבין 15 ל-20 נפגעים קשה ביום, אבל לפי החוק אנחנו מחויבים להודיע אולי לאחד או שניים מתוך המספרים הללו.

צמצמנו את זה רק למי ש-24 שעות איבד את ההכרה לאחר האירוע. הכנסנו להצעת החוק רק את הכי קשים שיכולים להיות.

אני מאמין שאם אדם פצוע קשה שעובר ניתוח ואף אחד לא יודע בדיוק מי הוא ומה הוא וצריך לחטט בין הבגדים שלו, כדי למצוא את התעודות שלו, צריך שמישהו שיידע מזה.

ההגדרה של פצוע קשה היא גם לגבי מי ששבר רגל וכו'.

אני מקבל את התיקון שהטיפול החמור יותר הוא בפרופורציות יותר קטנות. אבל אני טוען שהתקציב הזה צריך ללכת לשניים-שלושה כיוונים עיקריים: 1. מרכז בקרה שבו סופרים, מקבלים מידע, מעבירים, מפעילים ומוודאים שהגורם המקצועי יצא, הודיע וטיפל במשפחה.

הודעה זה לא חמש דקות בלבד. הודעה זה חצי יום עבודה.

נניח שאת בעיריית ראשון לציון ובעירייה הזאת קורה שאחת לשלושה שבועות יש פצוע בסדר גודל שמחייב את הטיפול. יוצא שפעם בשלושה שבועות מגיע טלפון אליכם ואומר שקיבלנו הודעה לפני שעתיים על תאונה קשה, האדם נמצא בבית חולים ויש להודיע למשפחה.

אתה לא מדבר על המשך הטיפול במשפחה.

אמרתי שיש שלוש פונקציות עיקריות לעניין הזה: 1. גורם מתאם שאין לו צוות מקצועי, אלא הוא מפעיל את הצוותים הקיימים במערכת; הוא גורם לפניות מצד משפחות שיש להן בעיות בנושא הזה והוא דואג לעשות אחר כך תיאומים מול הגורמים המתאימים כדי לטפל בעניין; הגורם הזה גם מדווח למערכת על המשמעויות ועל הבעיות שישנן.



לגבי קורסי השתלמות מקצועיים – המרכז הזה גם יבנה מערך השתלמויות שבו הוא יביא את העובדים הסוציאליים שמטפלים בנושא הזה להשתלמות, כדי שהידע המקצועי בטיפול הספציפי בנושא הזה יהיה מלא.

מה לגבי המשך טיפול במשפחות?

אני מבקשת להעיר כמה הערות לנוסח. לעניין מעמדו של השר לביטחון פנים, השר כתב מכתב בעניין הזה.

בסעיף 5(ב), שנוסח בדיון הוועדה האחרון, נקבע שמחצית מהסכום יועבר ליחידה משטרתית. אנחנו לא חולקים על כך, למרות שזה פחות ממה שסברנו שצריך, אבל הסייפא מטרידה אותנו. נאמר: "... אלא אם כן קבע שר האוצר, באישור ועדת הכלכלה של הכנסת, שיעור אחר". מכיוון שמדובר ביחידה משטרתית ומכיוון שאנחנו בונים על זה, צריך שזה יהיה בהסכמת השר לביטחון פנים, כדי שיהיה לו מעמד בהפחתת השיעור, כדי שזו לא תהיה איזושהי החלטה של שר האוצר מטעמים תקציביים.

שני שרים זה תמיד בעיה.

אפשר גם שהשר לביטחון פנים יקבע. אם יש מעמד לשר לביטחון פנים, יש לזה משקל.

לאור ההערה של משרד העבודה והרווחה לעניין מעמדו של השר לביטחון פנים בעניין היחידה, אני חושבת שהפתרון צריך להיות בסעיף 8: השר הממונה – בהנחה שזה שר העבודה – רשאי לקבוע תקנות ... בהתאם להוראות סעיף 4. גם פה אני חושבת שהתקנות צריכות להיות בהסכמת השר לביטחון פנים, כי זה נוגע לפעולה של המשרד לביטחון פנים.

לאור מה ששמעתי פה מנציגי המשרדים, אני רוצה לציין שמדינת ישראל באמצעות משרד התחבורה אחראי על כל מה שקורה בכבישים, כולל ההגנה על הנוסעים וכולל על הנפגעים. אולי זאת באמת השאלה מדוע שנושא התקצוב לגבי הפעלת מרכז לסיוע לנפגעי תאונות דרכים, דבר שלא נעשה עד היום, לא כלול בחוק ביטוח לאומי. נציגי המשפחות השכולות ישבו עם כל שר רווחה שהיה ולא מצאו סעיף אשר אפשר יהיה באמצעותו לסייע למשפחות שכולות מתאונות דרכים.

אנחנו שמחים ותומכים בחוק הזה שנחקק עתה, על מנת לנסות ולסייע. יש צורך לומר את זה בצורה הכי פשוטה, שמדינת ישראל, באמצעות משרד התחבורה, אחראית על כל הנעשה, כולל על הנפגעים. רק אם נראה את זה בצורה כזאת, נוכל לנסות ולעשות משהו, כי כל אחד מהמשרדים מנסה להתנער, כדי שזה לא יבוא מתקציבו.



לצערי יש איזושהי נורמה שהולכת ומשתרשת במדינת ישראל, שכל פעולה שיש בה צורך בסיוע של משטרת ישראל, יש צורך לשלם עבורה. עוד מעט, כאשר נרים את הטלפון למוקד 100, נצטרך קודם כל לתת את מספר כרטיס האשראי שלנו. זה לא ייתכן. גם בסיוע בהקמת מרכז סיוע לנפגעי תאונות דרכים, חצי מהתקציב הולך להיות לצורך הקמת יחידה במשטרת ישראל. אני מסתייג מזה. אני דורש שתהיה כזאת יחידה ואני מוכן שאותן משפחות נפגעי תאונות דרכים אכן יסייעו בהקמת היחידה, על מנת שלא נקבל את ההודעות כפי שקיבלנו עד היום, אבל אני לא חושב שצריך להעביר חצי מהתקציב לזה. אני מציע שזה יהיה שליש בלבד ושני שליש יהיו לצורך סיוע למשפחות שכולות מתאונות דרכים.

באשר למשרד הרווחה – בהצעת החוק נאמר שמשרד העבודה יסתייע במתנדבים מקרב משפחות נפגעות תאונות דרכים. ישנה עמותת "יד לנקטפים" שקמה במיוחד לצורך זה, אבל כדי לבוא ולקבל סיוע, אנחנו צריכים את החוק.

"בן זוג, ילד,הורה, אח או אחות או בן משפחה אחר התלוי בנפגע תאונת דרכים". אין דבר כזה "תלוי".

יש הגדרת "תלויים" בחוק. הכוונה לאחד שפרנסתו עליו.

אם כך אני חוזר בי.

הורים לא תלויים בבן שלהם.

הגדרת "הורה" היא ללא קשר. הרחבנו את זה למקרים שיש מישהו שהנפגע מפרנס אותו, כמו נכד למשל.

אני ממליץ שהסיוע הראשוני לא יהיה 60 יום, אלא שנה, 360 יום. זה הסיוע הראשוני שצריך להינתן והוא למעשה ההכוונה לאותם המשרדים שאמורים לסייע.

במסגרת מרכז הסיוע לנפגעי תאונות דרכים, אני מפנה את תשומת הלב לסעיף 2(ב)(2). אני מציע שנציגי המשפחות יהיו בתוך הגוף אשר אמור לסייע לשר לנהל את המרכז ויצוין ששני נציגים של ארגונים המייצגים נפגעי תאונות דרכים יהיו נציג איגוד הנכים או הפצועים ונציג איגוד המשפחות השכולות.

אתה צריך לסמוך על השר שהוא ימצא את הנציגים. יכול להיות שיש יותר מארגון אחד, מה גם שלא מדובר בארגונים סטטוטוריים. לכן אנחנו צריכים לאפשר לשר לבחור. מאחר שלא מדובר בארגונים שהוקמו על פי חוק, אין דרך אחרת. אני מניח שהשר יתייעץ וייקח את האנשים הכי טובים שיכולים להיות.

לגבי מטרות המרכז – בסעיף 3(א)(1) מדובר על הקמת יחידת המשטרה. בסעיף 3(א)(4) מדברים על ביצוע מחקרים, סקרים ובדיקות לצורך גיבוש מדיניות סיוע לנפגעי תאונות דרכים. אני חושב שלהוציא תקציב מיוחד לנושא של מחקרים, סקרים וכן הלאה, זה מיותר.

הסקרים הם לצורך גיבוש מדיניות סיוע. ייתכן שהם לא יודעים מספיק וצריכים לבדוק. בכל מקרה הסעיף הזה לא מחייב, אלא מאפשר להוציא כסף למטרה הזאת. אולי צריך לבדוק את דרך מתן ההודעה ואיך לעשות את זה יותר טוב וכו'.

בסעיף 5 נאמר: "הכנת חומר כתוב הכולל ...". אני חושב שכדאי לכתוב: הכנת חוברת הדרכה הכוללת.

"חומר" כולל גם חוברת.

חסר לי פה סעיף. לפני סיוע להקמת קבוצות התמיכה חייב להיות סיוע בהקמת יחידת אבחון ואפיון למשפחות השכולות, אשר חייבת להיות מורכבת מפסיכולוג ועובד סוציאלי.

זה בעצם ביצוע מחקרים, סקרים ובדיקות.

אני עברתי תאונת דרכים וכמו שאתם רואים אני לא הולכת היום כמו דוגמנית על מסלול. עברתי תאונת דרכים מאוד קשה והייתי בקומה מעל חודש. אני עיתונאית וכותבת רומן ואני גם עוסקת במתן הרצאות בנושא תאונות דרכים. התקשרתי לפי דפי זהב לבתי ספר והצעתי להם להסביר לתלמידים בכיתות י"ב, שמקבלים רשיון נהיגה, את נושא תאונות דרכים. אני חושבת שהדבר שיכול להיות חרוט בזיכרונם הוא המקרה האישי שלי, יותר מכל סטיקרים ותשדירים. בתי הספר ענו לי שאין להם תקציב לצורך מתן הרצאות. לכן אני חושבת שצריך לתקצב את בתי הספר ספציפית לנושא הזה.

זה שייך למניעת תאונות דרכים ולא לסיוע לנפגעים. החוק הזה לא דן במניעה, אלא רק בשאלה מה קורה אחרי שיש תאונת דרכים עם נפגעים.

כשנפגעתי אבי קיבל את ההודעה מכיוון שהוא עיתונאי. במכונית איתי היה אדם שלא היה מוכר ורק במקרה הוריי התקשרו להוריו והודיעו להם שהוא נפגע.

אני אם שכולה. בני גלעד נהרג לפני כארבע שנים בתאונת דרכים. אני יושבת כאן ומקשיבה למה שנאמר ויש לי כמובן הרבה מה להגיד.

אני מקשיבה לדברים שנאמרו כאן וקצת מקומם אותי לשמוע שמדברים על תקציב, כי במותו של בני אחראית גם המדינה. למה? במקרה שלנו הנהג שפגע בי הוא נהג שאסור היה לו לנהוג. אבי למשל, שכב במשך 13 חודשים כצמח ולאחר ארבעה חודשים הוא קיבל רשיון נהיגה. הרופא חתם על טופס האישור למשרד הרישוי. כך שאם לאדם שחולה במחלת פרקינסון ונזקק למקל הליכה ונוהג עם צווארון, המדינה נותנת לו רשיון לנהוג במצב כזה, אני חושבת שהיא במידה מסוימת חייבת גם להיות אחראית.

מבחינה אנושית, מבחינה הומאנית, אם אני אלך ברחוב ואני אראה בן אדם נופל ברחוב, אני אעזור לו. אני לפחות אהיה סקרנית להסתכל מה קורה לו. ההרגשה שלי פה היא שאתם עוברים ואפילו לא מסתכלים על האדם שנפל. וזה כואב. מהסכומים שאני שילמתי לביטוח חובה ולחברות הביטוח במשך כל השנים, הבן שלי לא שווה במחיר של המדינה אפילו לא שנים ספורות.

אני חושבת שאתם לא לוקחים בחשבון את הנטל הכלכלי שנופל על החברה כתוצאה מזה שמשפחה מפסיקה לתפקד. כתוצאה מחוסר התפקוד שנובע מבעיה נפשית, המשפחות מגיעות להתמוטטות כלכלית. בסך הכל אתם חוסכים את זה פה ומשלמים שם.

במד"א אמרו לי במפורש שהם מצטערים שהם לא הספיקו להגיע לבן שלי, כי רק נט"ן אחד בכוננות. הבן שלי מת סופית, כיוון שנט"ן הגיע – למרות שהיינו בפתח בית חולים רמב"ם כשהתאונה התרחשה – רק כעבור עשרים דקות. במד"א אמרו לי שמקצצים בתקציב ולכן יש רק נט"ן אחד על כל אזור חיפה.

לחיות במדינה ולדעת שילד בן 14 נפטר משום שלא היתה לו הספקת חמצן למוח, כי נט"ן לא הגיע בזמן, אז המדינה אחראית. אם המדינה אחראית וכתוצאה מזה יש תופעות קשות במשפחות ואני מכירה הרבה מקרים שמגיעים עד כדי גירושין, כי בן משפחה אחד מפסיק לתפקד, שהיא תשלם.

אני עוברת עתה לנקודה שהיה לי מאוד קשה בה והדחקתי אותה הרבה שנים. אתם לעולם לא תדעו ושלעולם לא תדעו מה באמת עובר עלינו, אבל כשאחות סוציאלית בבית חולים הגיעה אליי לאחר שנפגעתי באותה תאונה והודיעה לי שהבן שלי נפטר, ואותה מלווים שני שוטרים שהתיישבו לידי וביקשו לתחקר אותי באותו רגע, ומילאו ארבעה דפים, זו טראומה. זו צורה? אתם יודעים איזו טראומה יש לי עד היום מהדבר הזה? אתם יודעים כמה אני בוכה כשאני מדברת על זה וכמה אני כועסת שבכלל עניתי להם? היה לי אז צורך נפשי להראות שלא אני אשמה, אלא אותו אדם שנסע בכביש מהיר בניגוד לכיוון התנועה. הם לא יכלו לחכות קצת? הרי את התיק הזה סגרו אחרי כמה חודשים. הם מילאו ארבעה עמודים בתחקיר שהם עשו לי, בזמן שהם ידעו שהבן שלי מת. איפה נשמע דבר כזה, אפילו במדינה הכי מפגרת?

אתם מדברים פה על תקציבים? אנשים מתמוטטים ואתם מדברים על תקציבים? אני לא אזרח סוג ג' במדינה הזאת.

זאת המטרה של החוק, כדי שהדברים האלה ייושבו.

הרשות מוציאה מיליונים על פרסום. מאיזה כספים היא עושה את זה? מכספי הביטוח. הרי הרכב הוא הפרה החולבת הכי גדולה במדינה. אז מאותו סכום, משהו קטן, קצת לעזור לאלה שנפגעו.



חלק גדול מתאונות הדרכים הן באשמת מע"צ. אני מזמינה אתכם לבוא ולראות איך עובדים היום בכביש ראשון לציון, איך עמודים עומדים באמצע הכביש בלי שום שלטי אזהרה. או שיש מחסומים ופתאום נגמרת הדרך במקום חשוך. מה שכואב הוא שהרשויות מוציאות את כל הדברים האלה מתחום אחריותן, אז לפחות שיהיה מישהו שיעזור לנו.

לאחר שאיבדתי את בני כמעט שאיבדתי גם את בעלי. כשהודיעו לי, הודיעו לי את ההודעה כשהייתי לבד ובעלי היה בעבודה ודרך הטלפון הודיעו לו שיגיע הביתה כי בנו נהרג. איזה אדם נורמלי מסוגל לנהוג אחרי שמודיעים לו הודעה כזאת?

אנחנו כבר דנו בחוק הזה והוא כבר היה אפילו מונח במליאת הכנסת. החוק חזר אלינו בגלל בקשות של שרים ולכן אנחנו משנים את הדברים הבאים: א. השר, במקום שר העבודה והרווחה, יהיה שר התחבורה. אנחנו מורידים את זה ממשרד העבודה והרווחה שלא מעוניין בזה.

ב. בסעיף 2(א) יהיה כתוב: מוקם בזה מרכז סיוע לנפגעי תאונות ולבני משפחתם במסגרת משרד התחבורה, שימומן לפי הוראות סעיף 5 (להלן – המרכז).

ג. בסעיף 2(ב) יהיה כתוב: "המרכז ינוהל על ידי מנהל שימנה השר; לצד המנהל יפעל צוות היגוי שחבריו חמישה עובדי המדינה וחמישה נציגי ציבור ...". הראשון יהיה נציג של משרד התחבורה ואחר כך יבוא נציג משרד העבודה והרווחה.

ד. בסעיף 5(ב) יהיה כתוב: מחצית מהסכום האמור סעיף קטן (א) יועבר ליחידה המשטרתית, אלא אם כן קבע שר האוצר בהתייעצות עם השר לביטחון פנים, באישור ועדת הכלכלה של הכנסת, שיעור אחר.

ה. בסעיף 8 יהיה כתוב: השר הממונה – שהוא שר התחבורה – על ביצוע חוק זה והוא רשאי לאחר התייעצות עם השר לביטחון פנים באישור ועדת הכלכלה של הכנסת, להתקין תקנות לביצועו, לרבות לעניין מסירת הודעה למשפחה בהתאם להוראות סעיף 4.

בדרך כלל אינני נוהג לאפשר הסתייגות של שרים או מישהו אחר לאחר שהסתיים הדיון של הוועדה. אבל אני מבין ששר התחבורה מבקש שהמימון יבוא מתקציב המדינה ולא מתקציב הרשות, ולכן אנחנו לא נרשום את זה כהסתייגות, אלא כשתי חלופות – חלופה א' וחלופה ב'. חלופה א' תהיה 2% מתקציב הקרן וחלופה ב' תהיה שהתקציב יבוא מתקציב המדינה. 2% מתקציב הקרן זה 3.2 מיליון שקל.

לפיכך בסעיף 5(א) חלופה א' תהיה כך: לשם מימון פעולות המרכז יועברו אליו 2% מהתקציב השנתי של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, בהתאם לחוק המאבק הלאומי בתאונות דרכים, התשנ"ז-1997.

לשם מימון פעולות המרכז אוצר המדינה יממן בסכום של 3.2 מיליון שקל מידי שנה.

כשמדברים על האלטרנטיבה השנייה לא ברור אם אתה מקבל את מה שאמר נציג הרשות שזה יעבור להיות חלק מתפקידו של מד"א.

זה לא שייך בכלל למד"א. מסירת ההודעות למשפחות הנפגעים תיעשה על ידי משטרת ישראל. ניצב גנות היה כאן בשעתו ואמר שהמשטרה עושה את זה ממילא, אבל היא רוצה לשפר את עצמה, לעשות את זה באופן יותר מקצועי ובצורה יותר עדינה, כדי שחלק מהדברים ששמענו כאן לא יהיו. בנוסף לזה, במסגרת משרד התחבורה, תעבוד יחידה קטנה, שהיא יחידת תיאום, קישור והסברה והיא תצטרך לעבוד עם הרשויות המקומיות.

ברגע שהאחריות הועברה לשר התחבורה, לדעתי צריך להיות סעיף ספציפי שאומר שהאחריות לביצוע החוק תיעשה באמצעות הרשות הלאומית. הרשות הלאומית בהגדרה היא גוף הגג לטפל בכל הבעיות.

הואיל ולא התייעצתי עם השר ועד עכשיו השר לא ידע שזה יוטל עליו, אני מבקש לתת לנו פרק זמן להגיב.

סגן שר התחבורה התקשר אליי ביוזמתו ואמר לי שהוא מוכן שהנושא הזה יטופל במסגרת הרשות. הודעתי את זה ליושב ראש וחזרתי לסגן השר והודעתי לו שהיושב ראש הסכים לקבל את הודעתו.

לי לא הודיעו על כך.

אני מבקש להודות ליושב ראש הוועדה על קידום הצעת החוק. זו הצעת חוק שחתמו עליה כל חברי הכנסת. למיטב ידיעתי אין עוד חוק שכל חברי הכנסת חתומים עליו. כולם רגישים לבעיות החמורות שנשמעו כאן. כדרכו של חוק, וכך גם בחוק הזה, מהקריאה הראשונה הושמטו הרבה נוצות וכל אחד מרגיש שזה לא כמו שהוא ציפה ורצה – לא ההורים ולא גורמים אחרים. רצינו שזה יהיה הרבה יותר רחב וכל מה שיש כאן הוא תולדה של פשרות. יכול להיות שנבוא בעוד תקופה מסוימת ונאמר שצריך לעשות תיקונים ואכן נעשה אותם. אני רואה בחוק הזה התחלה של דבר שכרגע לוקה מאוד בחסר, אבל כרגע אני מבקש מכולם שנעביר את זה בקריאה שנייה ובקריאה שלישית, נתחיל ליישם את החוק ונראה מה הבעיות בשטח ואם צריך להוסיף תקציב, הרי לא מדובר כאן בסכומים גדולים.

למרות הכל אני מאפשר לכל אחד מנציגי השרים הרוצה להסתייג להוסיף הסתייגות עד יום שלישי הבא, זאת למרות שבדרך כלל אני לא מוכן לקבל הסתייגויות שלא הושמעו בוועדה. בכפוף לזה אנחנו מאשרים להניח את הצעת החוק לקריאה שנייה וקריאה שלישית. פרט לסעיף המימון, אם התקציב הוא מהאוצר או מהרשות, הכל מוסכם.

אני מבקשת להודות לחבר הכנסת נחום לנגנטל על הרגישות הרבה ועל האכפתיות. ליוויתי אותו מתחילת רעיון החוק ולאורך כל הדרך. כל הכבוד לו על היוזמה. כאם שכולה כואב לי לשמוע את הדברים שנאמרו פה, אבל חשוב לי לחזק את ידיו של חבר הכנסת לנגנטל, כי זה דבר מאוד חשוב. אני אגיד משהו אירוני – הבת שלי נפגעה במסגרת צה"ל ו"התמזל מזלי" ויש מי שמטפל בנו. זה מאוד אירוני, אבל אני כואבת את הטלפונים הרבים שמגיעים אליי מידי יום ממשפחות שאין להן למי לפנות.

אני רוצה לברך על הצעת החוק ואנחנו מחכים שהחוק יאושר. אנחנו מודים לחבר הכנסת לנגנטל שהוביל את הצעת החוק ונשתדל לסייע לו בהמשך.

אני מודה לכולם, הישיבה נעולה.




- - - - - - - -





הישיבה ננעלה בשעה 12:55