פרוטוקולים/כלכלה/536

5
ועדת כלכלה
30.4.2000

פרוטוקולים/כלכלה/536
ירושלים, כ"ו באייר, תש"ס
31 במאי, 2000

הכנסת החמש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שני


פרוטוקול מס' 113
מישיבת ועדת הכלכלה
יום ראשון, כ"ה בניסן התש"ס (30 באפריל 2000), שעה 11:30

חברי הוועדה: אברהם פורז – היו"ר
יוסף פריצקי

מירון הכהן יועץ משפטי, משרד התעשייה והמסחר
הדסה גרינברג משרד התקשורת
יוחנן מאיר משרד התקשורת
מירי זיסו חברת הנהלה ומנהל הפרסום של שירותי
בריאות כללית
יאיר פלדמן מנכ"ל איגוד המפרסמים
יאיר תדהר מנכ"ל האיגוד הישראלי לפרסום
מיקי קאופמן האיגוד הישראלי לפרסום
אבנר בר-אל פרסומאי
אודי פרידן פרסומאי
דוד אדמון נשיא חטיבת ישראל, איגוד בינלאומי לפרסום
אהרון לפידות יו"ר האיגוד ליחסי ציבור ודוברות, איגוד
לשכות המסחר
אורי קידר לשכת עורכי הדין
מרסיה צוגמן לשכה משפטית, רשות השידור
חנה פלג משרד הבריאות
יערה גוטמן חברת הנהלת קול הרוב הדומם
ד"ר מירון גרוס חבר הנהלת קול הרוב הדומם
צביה נתן חברת הנהלת קול הרוב הדומם
הילה אברמסון חברת פוסטר מדיה
זאב אברמסון חברת פוסטר מדיה
אביעד ויסולי קו חם לצרכן – היו"ר
תקוה נוימן איגוד הצרכנים
גבי רותם קסטרו

אתי בנדלר

לאה ורון

יפעת שפרכר

נושא: המגבלות על חופש הפרסום.



המגבלות על חופש הפרסום.

כינסתי את הישיבה, לפי בקשתו של חבר הכנסת פריצקי, כי הוא הצביע בפני על כך שבמקרים לא מעטים מוטלות הגבלות שונות על חופש הפירסום, כולל חרמות. א. רצינו ללמוד על הבעיה ב. לראות עד כמה היא חמורה ג. לראות אם אנחנו יכולים לסייע במשהו. אני אתן לחבר הכנסת פריצקי להציג את העניין.

לפני כ-4 שבועות התקיימה פגישה עם אחד מגדולי המפרסמים, המפרסם שלטי חוצות גדולים מאוד באיזור תל-אביב. הוא תיאר בפני את דרך התלאות שהוא עבר, משום שכל מה שהוא רצה לשים על הלוח המאוד גדול זה נערה יפה הלובשת מכנסיים וחולצת טי-שירט. אם נלך שלב אחד עוד לפני זה, ישנו פסק דין בבית משפט שחייב אדם מסויים על סחיטה באיומים, משום שהלך לחברת פירסום ואיים עליה שאם היא תפרסם מודעה מסויימת הוא יפעיל מערכת לחצים של מפרסמים אחרים לא לפרסם בחברת הפירסום הזו. התוצאה היתה שהאדם הזה החליט שבמקום לפעול מפה הוא יפעל מניו-יורק.

הדבר השלישי והאחרון שאותי הכי הקפיץ היה בנוגע לפירסומת של בושם בישראל. הפירסומאי שישבתי איתו סיפר לי שחלק רוכשים את הפירסומת מהמשווק. הם הציעו פירסומת מאוד יפה עם גב חשוף של איזו שהיא אישה. ועדת הרבנים העולמית למאבק בפירסומי שח"צ, הודיעה שזה לא מתקבל על דעתה. עשו איזו שהיא סקיצה שלא רואים גב, אבל גם זה לא התקבל על דעתה. בסוף אמר המפרסם – כשאני אומר מפרסם הכוונה היא החברה שמייצרת את הבושם – שהוא ישלח את מה שפירסמו באיראן - וזה אושר.

אני האיש שהגיש את התלונה כנגד יושב-ראש הוועדה הארצית למניעת פירסומי שח"צ ותועבה בארץ הקודש, אם יש כזה גוף. בעקבות התלונה הזאת הרשיעה השופטת מירה ליצקי את האדם העומד בראש הוועדה בגין סחיטה באיומים. מה שמחזיק חבר הכנסת פריצקי זה מכתב שהתקבל הבוקר בנוגע לפוסטר. הוא נשלח על ידי הוועדה העולמית שמושבה בניו-יורק. על הפוסטר הזה עוד אפשר אולי להתווכח - כן גב, לא גב, אבל חבר הכנסת פריצקי ודאי זוכר את הפוסטר של המימדיון, שפורסם לפני חצי שנה בערך, ורחמנא ליצלן, כתפיה של הילדה הזאת חשופות. הבעיה היא שזה בכלל לא ילדה זה ילד. כאשר הבאתי את הילד, הצגתי אותו וכמעט הוכחתי גם שהוא נימול, קביעת הרבנים היתה: אוקיי, אם זה ילד, שילבישו אותו.

אנחנו מבקשים להוסיף מספר אירועים לאלה שתוארו על ידי חבר הכנסת פריצקי שבהם היינו מעורבים. בדצמבר 1998 חברת סלקום פירסמה בשלטי חוצות זוג מתחבק, שהקשר ביניהם היה קשור לתקשורת. סלקום לבסוף הורידה את השלטים. ועד הרבנים פירסם מודעה שאמרה כדלקמן: "עכב הזלזול הבוטה ברבבות אלפי ישראל הנאנקים מפירסומי השח"צ של חברת סלקום בחוצות ארץ הקודש, נקרא הציבור שלא להצטרף בהתקשרות חדשה לסלקום, ואין לפרסם כל שירות של חברה זו". המודעה היתה תמימה מאוד, לא היה בה שמץ של איזו שהיא קונוטציה מינית. היה בה רק קונוטציה של קשר. "קול הרוב הדומם" נעמד על רגליו האחוריות ושלח אלפי מכתבים לסלקום. סלקום, לצערי, לא החזירה את המודעה הזו לשלטי החוצות, אבל במובנים אחרים תיקנה מעט את דרכיה. שלט אחר שהרגשנו שפוגע בנו היה בנוסח: "סלקום טוב לחרדים". מכיוון שהרגשנו שכאן יש הפרה בוטה של תנאי הרשיון שלהם, הם הסירו את השלט. הם לא החזירו את המודעה שהיה בה בסך הכל זוג שנמצא בקשר, לא יותר מזה.

כולם זוכרים את מודעת הקופים. מי לא זוכר את מודעת הבנטון, שהיו בה שני סוסים – שחור ולבן – שפורסמה בכל העולם, למעט במדינת ישראל. הסוסים האלה עסקו באהבה. המודעה פורסמה בכל העולם כשלטי חוצות גדולים ויפים. מודעת הבנטון – לא שיש לנו משהו מיוחד בעד הבנטון – פורסמה בכל העולם החופשי. במדינת ישראל היא הורדה משלטי החוצות. האמת היא שהורכבה אז מודעה מיוחדת עבור מדינות כמו מדינת ישראל, שבה הסוסים נפרדו. יש לנו עוד מספר דוגמאות כאלה, אבל אין צורך להאריך. השאלה המרכזית: האם באמת אין בכוחה של כנסת ישראל וועדותיה לעצור את מה שכינתה כבוד השופטת: "סחיטה באיומים"? אנחנו חושבים שהמודעה הרשמית של ועד הרבנים, שקראה להחרים, זה דבר שגובל באותה עבירה שכבוד השופטת הרשיעה את האיש.

אני משמש היום כנשיא האיגוד הבינלאומי לפירסום בארץ. אנחנו מקבלים הרבה מאוד מידע על נושא הגבלות פירסום בכל בעולם. לפני כמה שנים שימשתי בתפקיד יושב-ראש מועצת המנהלים של פוסטר מדיה. ב-1985,1986 ו1987 החלו הבעיות עם הגורמים הדתיים. אני לא רוצה להזכיר שמות של חברות, אבל ודאי, אני מניח, חלק מכם זוכרים את פרשת "גוטקס" וחברות בגדי ים אחרות שנאלצו להוריד את הפוסטרים כתוצאה מאיומים למיניהם. אם יתקפלו מול אותם האיומים, אנחנו נגיע למצב שבעתיד הלא רחוק הפוסטרים כפי שהוצגו כאן ייראו משהו כמו שח"צ או דברים הרבה יותר גרועים מזה. גם אם נסכים למה שהיום קורה, אני בטוח שבעוד מספר שנים המצב יהיה הרבה יותר גרוע. אני מאוד שמח שהכנסת נכנסת לעובי הקורה, כי הבעיה הספציפית הזאת הולכת ומחמירה. היום זה בשלטי חוצות, מחר היא כבר תכנס לאמצעים אחרים. אנחנו עוסקים בוועדה לא מעט בבעיות של הגבלות פירסום בנושאים אחרים. זאת רק דוגמה לאן אנחנו עלולים להגיע אם לא נתערב בעניין הזה.

אני רוצה שהוועדה תבחין בין שני מקרים. כאשר יש לחץ או טענות מצד הציבור החרדי – וזה לא מסתכם רק בחרדי, כי יש עוד ציבורים שיכולים לראות את עצמם נפגעים – כנגד "תנובה" או "קוקה קולה", אותה "תנובה", אותה "קוקה קולה" צריכה לעשות לעצמה את החשבון שלה איך היא רוצה לנהוג, כלומר אם היא רוצה להכנע ולקבל את הלחץ כי יש לה אינטרס גדול בקהל החרדי, או לא להכנע. המקרה היותר חמור הוא כאשר אותם גופים חרדיים מפעילים את הלחץ באמצעות אותן חברות שילוט חוצות על חברה שנייה. למשל, אם הוא מרוגז ממודעה של "תנובה", הוא ילך ל"קוקה קולה" ויגיד לו: אם תפרסם בפוסטר מדיה, אני אנקום בך. זה כבר לחץ משני שיש בו אי הגינות, כי "קוקה קולה" לא פירסמה מודעה לא הגונה. כל חטאו היה בכך שהוא פירסם באותה חברה.

זה נקרא חרם שניוני. זה כמו החרם הערבי שהיה בשעתו, שכל מי שסוחר עם ישראל יוחרם.

זאת אני חושב התופעה היותר חמורה, כי "תנובה" או כל חברה רשאית לנהוג כפי שהיא מבינה במהלך העסקים הרגיל שלה.

לא ממש, כי היא מונופול.

אני רציתי, ברשותכם, להביא את עמדתו העקרונית של איגוד המפרסמים בנושא, ולהתייחס לעוד כמה דברים עקרוניים. אני מדגיש עקרוניים, משום שאנחנו בהחלט חותרים למציאות מאוזנת. היום יכולים להתנכל לחופש הפירסום חרדים כשם שמחר יכולים להתנכל גם חילונים או כל קבוצה אחרת.

כעיקרון, את עמדת האיגוד ניתן לתמצת במשפט הבא: כל רעיון, מוצר או שירות המותרים לשיווק חופשי או לשיווק בהגבלות מסויימות, יותרו בהתאמה לפירסום שיהיה או חופשי לחלוטין, כפי שהשיווק יהיה חופשי לחלוטין, או בהגבלות שתואמות את הגבלות השיווק של אותו מוצר. אם לשם דוגמה מוכרת לכולם יש הגבלות על שיווק של משקאות משכרים מגיל מסויים, כי אז נראה לי מאוד הגיוני ונראה לאיגוד שלנו מאוד הגיוני שהפירסומת לאותם משקאות משכרים תעשה כך שהיא תשתדל לא להיות מופנית לאנשים מתחת לגיל 18.

אנחנו באיגוד עובדים מזה זמן על מסמך שאנחנו קוראים לו אמנת חופש הפירסום, כאשר כוונתינו היא ליצור מסמך מאוזן שיתחייב למגוון הרבדים והצרכים של הקבוצות החברתיות במדינת ישראל. אנחנו מבקשים ליצור כללים מוסכמים שישמשו כללים מנחים גם ליצירה וגם למתן היתר פומבי לפירסומת שתעמוד בתנאים אתיים, מודרניים ומאוזנים, כפי שאמרתי כבר קודם. מה שכולם יודעים ומוסכם על הכל הוא שתהיה פירסומת ללא הסתה, ללא ניצול לרעה של תום לב הצרכן, ללא הטעייה, ללא השוואה בלתי הוגנת, וכמובן ללא הנאה או עידוד לפעולה הנוגדת את החוק. כאן באה איזו שהיא תוספת שאומרת: תוך שימוש במסגרות של זמן ומקום המיועדות לקהל אליו היא מכוונת, ותוך הימנעות מהפנייתה לקהל העלול להיפגע מתכניה. אין לנו עניין להציב שלטי פוסטר מדיה, כדוגמת אלה שהוצגו כאן מקודם, בליבה של בני-ברק, אבל גם אין לנו עניין שימנעו מאיתנו להציב אותם בליבה של תל-אביב.

אנחנו מבקשים להגן על צרכן התקשורת מפני פירסומת החורגת מהתקנים האלה, באמצעות בחינת הפירסומת החורגת, באמצעות התאמתה מחדש לכללים ובאמצעות פעילות המכוונת למנוע פירסומה של פירסומת שאינה עומדת בכללים. יחד עם זה, אנחנו מבקשים להגן על כל פירסומת העומדת בתקנים מפני אלה המבקשים למנוע את פירסומה ולפגוע בחופש הפירסום.

איפה הגבול שאתם תוחמים? אפשר, למשל, להראות עירום מלא, לשיטתך?

התשובה המצערת היא שאי אפשר לקבוע גבול קבוע בעניין הזה, כיוון שטעמים משתנים, תרבויות משתנות ומה שהיה מותר היום אסור מחר. לכן יש צורך בהקמה של גוף שבו יהיו נציגים מכל הציבור, לא רק מפרסמים, לא רק פירסומאים, לא רק אנשי שיקוץ ותועבה. צריכים להיות 10, 12, 18 נציגים מהקבוצות העיקריות.

אין היום שום גוף כזה?

אין היום גוף כזה.

יש גוף כזה של המועצה לצרכנות, שכבר עובד על אותה טיוטה..

על הדברים האלה?

כן. אריאלה רבדל היא זאת שיזמה את העניין.

זה לא בדיוק שייך למועצה לצרכנות. זה סיפור של אתיקה יותר מכל דבר אחר. אני חושב שלא צריכה להיות הגזמה, כי הרחוב הוא קניין כולם וכולם הולכים ברחוב. הנורמה ברחוב לא יכולה להיות לפי הנורמה האיראנית, ששם צריך הכל להיות מכוסה, חוץ מהעיניים, ואולי גם זה לא, אבל זה גם לא יכול להיות סנטרופז.

אנחנו מחפשים את נקודת האיזון בין צ'יצ'ולינה ובין איראן.

כן, אבל אני מניח שאתם תעשו את זה ממילא, משום שהקליינט שלכם רוצה למכור. זאת אומרת, אם תביאו מודעה סופר פרובוקטיבית שתעורר חמת זעם של אנשים, אז הוא לא יעבוד איתך. בסופו של דבר השאלה היא אם צריך לקבוע, או שהשוק מאזן את עצמו.

לדעתינו השוק ודאי מאזן את עצמו, למעט באותם מקרים כאשר מתנהלים איומים, חרמות הסתות וסחיטות כנגד דברים שלא כוח השוק קבע אותם אלא כוח הזרוע.

אני נמצא פה לאו דווקא בגלל שאני לא יכול לפרסם טי-שירט, שזה מה שקורה היום.

למה אתה לא יכול לפרסם טי-שירט?

אי אפשר לפרסם היום במדינת ישראל טי-שירט. אי אפשר לצלם טי-שירט ולשים אותו על מודעת שילוט חוצות במדינת ישראל, בגלל איומים של הוועדה למניעת שח"צ, שגובלים באיומים לרצח, כולל שריפת שלטים. אם זה לא היה מגיע לרמות האלה, לא הייתי מגיע לפה.

איך אתה מעורב בזה?

אני מפרסם. השלט הכי גדול בארץ לפירסום חוצות הוא שלט שאני נמצא עליו בנתיבי איילון. מי שיעבור היום בנתיבי איילון יראה טי-שירט בשרוול אורך שלושת רבעי. הטי-שירט הזה הוא לא פרובוקטיבי בעיני. אני מסתייג מהמילה מין, כיוון שמין לדעתי זה דבר שכן מוכר. מין זה לא דבר שלילי.

אני בן למשפחה ניצולת שואה. הורי הגיעו לפה מתוך בחירה. הם רצו להיות במדינה יהודית, דמוקרטית, שבה הם יוכלו לעשות מה שהם רוצים. אני בעל חברת אופנה מאוד משגשגת במדינה. אני בשנים האחרונות לא מסוגל לפרסם את מה שאני רוצה בפירסום חוצות. זאב אברמסון הוא חברי, והוא יודע כמה פעמים נמנעתי מלפרסם בקיץ בפירסום החוצות של פוסטר מדיה. זה לא שאני לא מעוניין. אני הייתי מוכן כבר לקנות את הקירות שעליהם אני מפרסם, כדי שכל האחריות תהיה עלי, שכל האיומים יהיו עלי, אבל כמובן שהדברים האלה לא עובדים בצורה כל כך חלקה, כי אז הם מאיימים לא רק על זה שהוא בעל הקירות אלא גם על משרדי הפירסום שמפרסמים גם חברות אחרות, כמו אל-על, תפוזינה ועוד הרבה מאוד גורמים.

אז יש את החרם הזה?

החרם הזה לא רק שקיים, אלא הוא גובל בסחיטה. זו לא תחרות חופשית. החרם הזה גובל באיומים לרצח. החרם הזה גובל בכך שעומדים בפתח הבית של זה שעושה את שילוט החוצות שלי. החרם הזה הועבר מאשדוד, ששם היה המקום הקודם, עד שהורשע הרב רז'ימינסקי. אני אספר לכם חווייה של פגישה שלי איתו. גם אני באתי מבית שהוא בסך הכל מסורתי. כאשר באתי לפגישה איתו האדם אמר שהמודעה שאני מפרסם גורמת לנשות ישראל להיות מופקרות. אמרתי: תסלח לי, אתה לא השופט שיקבע מי מופקרת ומי לא, כי אשתי לובשת את הבגדים האלה ואשתי לא מופקרת. היום זה בשילוט חוצות כי כולם רואים, אבל אני גם עושה חלונות ראווה, והחלונות הראווה שלי הם בקניונים מרכזיים, איפה שמסתובב כל הציבור. איזו סיבה תהיה לא לשים קירות גם על חלונות הראווה בשביל שחס וחלילה לא יראו שם איזה שורט או טי-שירט?

יש עוד בעיה, כי הולכים עם זה ברחוב.

מכיוון שהוא ראה שבתשובות שלי יש איזה שהוא הגיון מסוים, הוא אמר לי שאנחנו צריכים לעשות את זה למען העולם הבא. זה היה הארגומנט הסופי בשיחה שלי עם מר רז'ימינסקי. אני אמרתי לו: תסלח לי, אם אתה יכול לבוא לי עם הוכחות מהעולם הבא שבאמת זה יעשה לכל העם הזה יותר טוב, אז אני הראשון שילך אחריך, אבל זה באמת נראה לי שטויות במיץ. אני אגיד לך למה זה כל כך מקומם אותי. אני עובר עכשיו תהליך של ייעוץ אסטרטגי בחברת "קסטרו", תהליך שמעביר אותו אחד היועצים הטובים בארץ שקוראים לו ד"ר יוסי רן. הוא סיפר לי מה הביא אותנו למלחמת יום-כיפור. הוא סיפר לי שהוא היה קצין בתעלה והיו שם איתותים. בטווח הארוך, אם הסטטוס קוו ימשיך בהפרה שלו אחרי שנגמור, בתקווה, את בעיות הביטחון שלנו ויהיו לנו הסכמי שלום, אנחנו הולכים פה לבעיה פנימית שהיא חבית נפץ לא קטנה, כי אנחנו באנו הנה לחיות בצורה חופשית בארץ הזאת. היום אנחנו נאלצים לעשות דברים שמונעים מאיתנו להיות חופשיים. אני לא מרגיש חופשי. אני בא הנה לדבר לא בשם הטי-שירט שלי בשילוט החוצות, אלא בשביל הבן שלי. אני רוצה שהבן שלי יגדל במדינה חופשית, שהוא יוכל לפרסם את מה שהוא מייצר לנשות ישראל שהן בעיני לא מופקרות. אני מלביש אותן בכבוד, בגאווה ונותן להן רק כבוד.

יש עוד חברות שלא הוצגו כאן. אני אתן מספר דוגמאות כלליות או ארציות. אני חושב שהדוגמה הטובה ביותר זה פוסטר שמדינת ישראל יצרה לכבוד שנות ה-50, שנפסל מפני שהיו שם ילד וילדה יחדיו. פה דיבר בעל חברת אופנה. אני לא מייצג אותו, אני מייצג את כלל הציבור. תארו לעצמכם שהיום בעל חברת אופנה לא יכול להראות את ההבדל בין אופנת חורף לאופנת קיץ. זאת המשמעות. אם השרוול צריך להיות לפחות שרוול שלושת רבעי, אז אין הבדל בין חורף לקיץ. במדינה כמו שלנו שהולכים יותר חשופים אי אפשר להראות שום דבר מהדברים האלה.

הגיע סרט אנימציה של טרזן. את זה לא נתנו להראות בשילוט חוצות, כי הטרזן לבוש כמו טרזן. מוזיאון תל-אביב, למשל, לא היה יכול לפרסם בכרזות שלו את הכרזה המקורית שהוא הכין של צייר בשם בוטרו, והם היו צריכים לעבור לכרזה חלופית. אם אתם מכירים את העבודות של הצייר, אני חושב שזה מדבר בעד עצמו.

מצידי, שתשים בחורה ערומה על השלט האדיר שיש לך מול תחנת הרכבת. אני לא מכיר חוק אחד במדינת ישראל שאוסר עליך לשים בחורה ערומה. אתה בא לכנסת ואתה מבקש מחברי הכנסת לחוקק חוק נגד האנשים שמתנגדים לזה שתהיה בחורה ערומה. ממילא יש לך את הזכות, אבל אתה רוצה גם לשים אותם בכלא שאסור יהיה להם לפתוח את הפה. לגבי הבחור שאתה כביכול התלוננת נגדו, אם האדם הזה יבוא אלי לייצג אותו בעירעור, אני אייצג אותו בחינם, ותאמין לי שאני אזכה בזה. היתה לו טעות אחת: שהוא פנה אליך. האמת היא, שהוא היה צריך לארגן חרם צרכני נגד כל מי שנותן לך מודעת מפרסם, וזה היה באלף אחוז חוקי. הוא בחר לפנות אליך. אתה פנית למשטרה, וזה הגיע לשופטת בתל-אביב. כנראה בכל מקום אחר זה לא היה עובר. חוק חופש הביטוי וחוק כבוד אדם וחירותו מרשים לצרכנים לעשות חרם צרכני. היום המגזר החרדי זה המגזר היחיד שיודע איך לארגן חרם צרכני. אנחנו בתור עמותה צרכנית נארגן חרם צרכנים, ואם יבוא נציג של "תנובה" מחר, "שופרסל", "בזק", או "סלקום" לסתום לנו את הפה, אני אחשוב שזה סוף הדמוקרטיה.

כיום המחוקק, ובית המשפט העליון נדמה לי שהגן על זה, נתן לאנשים לפרסם מה שהם חושבים לנכון. אם השוק טוען שכדאי לך לפרסם בחורות ערומות, תפרסם מצידי בחורות ערומות, אף אחד לא יגיד לך כלום. החרדי רק יכול להגיד לך שהוא יארגן חרם צרכני. הוא יעמוד עם שלט מול הבית שלך – זו זכותו המלאה. אנחנו נלחם על זה.

הגישה שלך, עם כל הכבוד הראוי, היא הגישה הליבראלית הקיצונית. לפי הגישה הזאת גם האירגונים הגדולים יכולים להתארגן, וזה נקרא קרטל. אף על פי כן אנחנו עושים רגלוציה, ואומרים: לא, אתם לא תתארגנו. ילכו כל יצרני החלב בישראל, שהם שלושה, ארבעה, ויחליטו לתאם ביניהם את שיטת הפירסום, את המחיר. אז מה, זה לא בסדר, אין חופש ביטוי בישראל? יש. השאלה היא בסופו של דבר שאלה של מידה, עד איזה גבול אתה לוקח את זה. הבא נניח שאני, כמו חבר הכנסת פורז, אוהב מאוד בעלי חיים, ואני מאוד מתנגד לפירסומות מעור, אני חושב שזה דבר נורא לעשות לבעלי חיים. אף אחד לא מדבר על זה שאני לא יכול לארגן הפגנה מול המפעל שמייצר, ואף אחד לא מדבר על זה שאני לא יכול לכתוב מכתב לפירסומאים ולומר להם כך וכך, או אפילו לארגן הפגנה, אבל האם אתה סבור שהחופש הזה מגיע עד כדי כך שכל אוהבי בעלי החיים, או העמותה למען בעלי החיים, יוכלו לבוא ולומר ל"קוקה קולה": אם תפרסמי אצל המפרסם שמשווק את מעילי העור, אנחנו נחרים את בקבוקי "קוקה קולה"?

זה נעשה באנגליה ובארצות הברית.

באנגליה, אני מודיע לך, שמרגרט תאצ'ר העבירה חוק שאוסר את זה. הפרלמנט הבריטי אסר חרם משני בגלל הדבר הזה, משום שהוא אמר שהמידה היא העיקר. בארצות הברית, בגלל הקונסיטוטציה, לא יעלה על הדעת לעשות דבר כזה. אני לא מכיר מדינה שבה זה נעשה.

מר ויסולי, אני מוכרח להגיב על דבריך. ישנה פה התחסדות כפולה. ההתחסדות הראשונה היא בתשובתך לגבי רותם. יושב פה האדם שיוכיח לך שהוא לא יכול לפרסם בחורה ערומה על שלטי החוצות מאחר וחברת פירסום החוצות שבה הוא רוצה לפרסם לא מאפשרת לו לפרסם, כי היא מפרסמת גם את "סלקום", ו"סלקום" אמרו לאותה חברה שבגלל החרם הצרכני השניוני, שהוא לא חוקי בעליל, הם יסירו את שלטי החוצות. כתבה על זה בפסק דינה המלומד מאוד השופטת נירה ליצקי: "במקרה מסוג כתב האישום שבפני, נראה כי למתלונן, לי, לכל חברה לא היתה חלופה מעשית וסבירה שלא להכנע לדרישות הוועדה, שכן נראה שהציבור החרדי מהווה נתח נכבד משוק הצרכנים, וחרם כלכלי מצידו של פלח שוק זה על כל מוצר שיפורסם על ידי חברת פוסטר מדיה, שהמתלונן הינו מנכ"לה, הינו גזירה אשר ספק אם יכול המתלונן לעמוד בה". ההתחסדות השנייה שלך זה שאתה שם את עצמך מעל לחוק, ואתה אומר: בגלל שזה הגיע לבית המשפט בתל-אביב, זה פסול. אני בטוח שאצל גדולי התורה אני הייתי זה שמורשע ועוד זה שזוכה לפולסה דה-נורא, אבל יש חוק במדינת ישראל.

איש שאיננו מבין בזה, שלא ידבר על כך. כל הסיפור של השוק החופשי מתמוטט כאן. כל התופעות שמדברים עליהן כאן הן הדוגמאות הכי קיצוניות של אקסטרנלטיסט. אנחנו נזהרים מלצטט אותן בספרים, כי אף אחד לא מעלה על דעת שיהיו אקסטרנלטיסט כאלה שישברו את המונח של השוק המשוכלל או השוק המשוקלל. הם שוברים אותו באופן הכי הכי קיצוני. אין ספק שזה תפקידה של כנסת ישראל, ובוודאי של ועדת הכלכלה, לעשות את הרגלוציה שעליה מדבר חבר הכנסת פריצקי. זה ממש מתבקש. בלי זה אנחנו עושים צחוק מהמונח של שוק חופשי. אין שוק חופשי כשיש תופעות כאלה.

המטרה שלי לא היתה להקצין את העניין, אלא לעורר בסך הכל חרדה ממה שקורה. אני לא מעוניין לפרסם נשים ערומות, אני גם לא מוכר נשים ערומות. אני רוצה לפרסם את הבגדים שלי. היום אי אפשר במדינת ישראל של שנת 2000 לפרסם טי-שירט. המושג של נשים ערומות זה כאילו גורם למשהו קיצוני שהוא לא במהות העניין. לנו יש חוק של חופש הביטוי, שאי אפשר לקיים אותו במדינה שלנו. אני חושב שמחובתה של הכנסת לתת אפשרות לחופש הביטוי להיות חוק אמיתי במדינה הזאת.

אני חושב שהתמונה שהתגלתה פה היא תמונה חמורה מאוד. יש פה גם מידה לא קטנה של צביעות, משום שאם אנחנו מדברים על טי-שירט, אז הרחובות מלאים בבני אדם שהולכים בטי-שירט. מאחר שאי אפשר לאסור על אנשים החיים ללכת בטי-שירט וגם אי אפשר לאסור על נשים ללכת עם איזה שהוא מחשוף, אז יש פה מידה לא קטנה של צביעות, כי בסופו של דבר מי שהולך ברחוב רואה גם את האנשים, לא רק את השלטים. יש פה לדעתי נסיון לכפות איזה אורח חיים ואיזו שיטת מחשבה שהיא זרה לרוב הציבור. אם היו אומרים שמי שגר בשכונות דתיות לא רוצה ששם זה יפורסם, הייתי יכול להבין את זה. אם היו באים ואומרים שבבני ברק הכניסו בכוונה דבר פרובוקטיבי, הייתי אומר שזו פרובוקציה, אבל אם זה במקומות אחרים, ודאי שלא צריכה להיות התנגדות, מה גם שהחרם השניוני הוא, לדעתי, בלתי חוקי. אני חושב שנוצרה פה איזו שהיא תופעה שאנחנו משלימים איתה בגלל הפחד. אני רוצה להודות לאלה שבאו לפה ודיברו באופן גלוי, כי אני חושב שלכאורה מי שמדבר פה באופן גלוי עלול להיות מטרה של התנכלות. אני מעריך את אומץ הלב.

אנחנו נעשה בדיקה משפטית אם אנחנו יכולים לעגן את זה, מעבר למה שיש היום. עניין הסחיטה הוא סחיטה, אבל יכול להיות שהטלת חרם שניוני היא כרגע לא בלתי חוקית. יתכן שהיום אפשר בעצם להכריח על ידי זה שהולכים למפרסמים אחרים. אם זה היום דבר שהוא לא בלתי חוקי, אז בעיני זה צריך להיות בלתי חוקי. אני יכול להבין שציבור דתי אומר: אני לא קונה מחברה שמפרסמת תמונות כאלה. לא רוצה לקנות, זכותו, על זה אין ויכוח. אני לא חושב שיש זכות לאיים על צד שלישי, ולומר: אם אתה תשתף איתם פעולה, נעשה חרם וכו'. אני חושב שהתופעה היא חמורה. אנחנו צריכים לתת את הדעת לפתרונות המשפטיים שלה. אנחנו נעשה כל מאמץ שלא יהיה מצב שהשילוט שמפרסמים פה בארץ ייכנס לנישה לגבי חברות בינלאומיות שאומרת שלישראל ולאיראן יש סוג מסויים של מודעות ולכל העולם אחרות. בינתיים אנחנו שמים פסיק בעניין הזה.

השיר לא תם, הוא רק מתחיל. אנחנו לא התייחסנו פה בכלל לאלמנטים הכלכליים של זה. גם זה נושא לדיון. בסוף הרי מישהו משלם על כל זה.

תראה, כשמישהו עושה טי-שירט ורוצה למכור את המוצר, יש לו עניין שיראו את הטי-שירט במיטבו כי זה מה שהוא מוכר. אם הוא היה חושב ששילוט חוצות לא מוכר, הוא לא היה מפרסם, כי זה עולה הרבה כסף. אבל אם מכריחים אותו לפרסם לא את המוצר הנכון אלא מוצר על יד, יכול להיות שעל ידי זה נגרם לו נזק כלכלי.

אבל אסור לסתום את הפה.

מר ויסולי, אסור לסתום לאנשים את הפה. מה שעושים בחרם שניוני זה שסותמים לאנשים את הפה. אנחנו שואלים את השאלה הקשה של רגולציה. אני מבקש מהיושב-ראש לקיים המשך דיון בנושא הזה.

אנחנו נקיים דיון נוסף. אנחנו נבדוק אם יש לנו היום מנגנוני הגנה נגד החרם השניוני הזה. אם לא, אז לדעתי אנחנו צריכים ליזום הצעת חוק על מנת שהדברים האלה יהיו בצורה מובהקת בלתי חוקיים.

אני מודה לכם.

הישיבה ננעלה בשעה 12:30