פרוטוקולים/כלכלה/1116

5
ועדת הכלכלה
22.12.99

פרוטוקולים/כלכלה/1116
ירושלים, כ"ו באב, תש"ס
27 באוגוסט, 2000

הכנסת החמש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שני




פרוטוקול מס' 54
מישיבת ועדת הכלכלה
יום רביעי, י"ג בטבת התש"ס (22 בדצמבר 1999), שעה 09:00

חברי הוועדה: אברהם פורז – היו"ר
אחמד טיבי

מירון הכהן - יועץ משפטי, משרד התעשיה והמסחר
עו"ד יצחק קמחי - הממונה על הגנת הצרכן, משרד התמ"ס
עו"ד גיתית שריקי - לשכה משפטית, משרד התעשיה והמסחר
עו"ד תמר פינקוס - התובעת הראשית, משרד התעשיה והמסחר
ורד שרעבני - משרד המשפטים
ראול טיטלבאום - יו"ר ועדת האתיקה, אגודת העיתונאים
אביעד ויסולי - יו"ר קו חם לצרכן
אריאלה רבדל-נדקוב - מנכ"ל המועצה לצרכנות
חנה מיצקביץ - יועצת משפטית, רשות השידור
עו"ד מרסיה צוגמן - לשכה משפטית, רשות השידור
עו"ד כרמית פנטון - הרשות השניה לטלויזיה ורדיו
גלית אבישי - מנכ"ל הרשות להגנת הצרכן
פרופ' דן כספי - האוניברסיטה הפתוחה
אלי ישראלי - איש תקשורת
ישראל מידד - מנכ"ל האגודה לזכות הציבור לדעת
דוד אדמון - האיגוד הבינלאומי לפרסום
אימי לב

אתי בנדלר

לאה ורון

סיגל גורדון

הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 7), התשנ"ח-1998: השתתפות עיתונאים בתשדירי פרסומת ברדיו ובטלוויזיה.



הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 7), התשנ"ח-1998 –
השתתפות עיתונאים בתשדירי פרסומת ברדיו ובטלוויזיה

בוקר טוב, אני פותח את ישיבת ועדת הכלכלה, הנושא שעומד לפנינו הוא חוק הגנת הצרכן, השתתפותם של עיתונאים בתשדירי פרסומת ברדיו ובטלוויזיה.

אני רוצה להסביר איפה אנחנו עומדים. במהלך הדיונים שלנו בסעיפי החוק, כאשר דיברנו על פרסומים מטעים, עלתה בעיה של עיתונאים המשתתפים בתשדירי פרסומת. הבעיה היא לא בזה שעיתונאים עוסקים בדברים נוספים, אלא שלעתים מיטשטש הגבול בין הכתיבה העיתונאית לבין הפרסום ויוצא לפעמים שהצופה, השומע, המאזין או הקורא איננו יודע אם מה שעיניו רואות זה חלק מכתיבה עיתונאית אובייקטיבית מערכתית או שמא מדובר בפרסומות שמי שעושה אותה מקבל תשלום.

אני חושב שהבעיה העיקרית היא בעיקר ברדיו משום שבעיתונות הכתובה, בדרך כלל המודעות מתפרסמות בנפרד, בפורמט אחר, ולפעמים כאשר הפורמט מטעה, העיתון דואג לכתוב הודעה או לכתוב את האות מ' כדי להבדיל. בפרסומת המסחרית בטלוויזיה, הדברים גם ברורים, מכיוון שכאשר יש תשדיר פרסומת מופיעה האות פ' בצד ואז אפשר לדעת שמדובר בפרסומת. ברדיו הבעיה חמורה כי אתה יכול לפתוח את הרדיו ופתאום לשמוע קול של מישהו מאוד מוכר לך מתחום אחר שאומר לך כל מיני דברים ולרגע אתה יכול לחשוב שזה חלק עיתונאי ולא עניין של פרסומות.

פנינו למספר עיתונאים שעוסקים בתחום הזה, בוודאי לא לכולם, וחלקם שלחו לנו תגובות כתובות. אני חושב שבטרם ניכנס לדיון אני אקרא בפניכם כמה תגובות כתובות:

כותב לנו רפי גינת מ"רפי גינת הפקות, עולם הספורט בע"מ" כך: "צר לי שאיני יכול להשתתף בדיון ביום 22 בדצמבר 1999 בשל יום הקלטות באולפן" – אגב זה נימוק מוזר, לא?

התוכנית הוקלטה אתמול.

רבותיי, אין חובה להופיע פה. מאחר ואין חובה להגיע וגם אין חובה להגיב, כל אחד עשה מה שהוא חשב שהוא צריך לעשות. כך הוא אומר: "בכל הנוגע אלי, הסכמתי להופיע בקמפיין פרסומי "סנסור" רק כאשר באותה תקופה לא עסקתי בעבודה עיתונאית. בתקופת הקמפיין עשיתי את פוקוס ו"בשידור חוקר" בערוץ 2, שתי תוכניות שאינן עיתונאיות. בתקופה שעשיתי את "כלבוטק" ברשות השידור, ב-1979 עד 1989, ערכתי את השבועון "העולם הזה" מ-1990 עד 1992, הפקתי את "כל-בודק" בערוץ 2 מ-1993 עד 1994, הקפדתי לא לעשות פרסומות וגם לא רדיו, דבר שמותר ברשות השידור. לקראת חידוש "כלבוטק" בערוץ 1, הודעתי ל"סנסור" על אי מימוש האופציה בהמשך החוזה ובשבועות האחרונים דחיתי שש הצעות לקמפיין פרסומי. ביוזמתי הכנסתי סעיף לחוזה עם רשות השידור שבו אני מתחייב כי אני וכל תחקירי "כלבוטק" לא ישתתפו בקמפיין פרסומי ולא יעסקו בשום צורה שהיא בפרסום. עמדתי העקרונית היא, כי כל איש טלוויזיה שתוכניתו היבטים עיתונאים ובוודאי צרכנות, מן הראוי שיימנע מלהשתתף בקמפיין של פרסום, מצד שני, אין למנוע ממנו עיסוק בפרסום אם לתוכנית שלו אין נגיעה לעבודה עיתונאית. בברכה, רפי גינת".

המכתב השני שקיבלתי הוא ארוך עוד יותר, אני לא יודע אם אקרא את כולו, אבל אני יכול לומר לכם, שאתמול הייתה לי שיחה עם הגברת יעל דן, שהשתתפה בקמפיין פרסומי שהמליץ על המשקה "אקטימל", מעדן בוקר שאמור להיות בריא. פנינו אליה, כי כאן בוועדה, בזמן שקיימנו את הדיון הקודם, היו כאלה שהביאו לדוגמה דווקא את התשדיר הזה כתשדיר מאוד לא רצוי וציינו שהגברת יעל דן עוסקת במשך שנים ברדיו ובטלוויזיה בתוכניות שעניינן מדע וכו'. אגב, בתשדיר היא ראיינה מישהו, זה נראה כאילו תחקיר עיתונאי. היא דיברה איתי והיא מסרה לי, שהיא עשתה שגיאה, היא חושבת שהיא לא הייתה צריכה לעשות זאת, שזה היה משגה ומן הראוי היה שהיא הייתה נמנעת מכך. עוד היא אמרה, שבעתיד היא תעשה כל מאמץ על מנת שדברים כאלה לא יקרו. אני אקרא לכם את המכתב של הגברת יעל דן:

"שלום רב, אני מודה לך מאוד על ההזמנה להשתתף בדיון על "שדרנים ופרסומות", לצערי אין באפשרותי להשתחרר מעבודתי באותו יום למרות העניין הרב שיש לי (באמת) להביע באוזני הוועדה את עמדתי בנושא.

לכן, אני מצרפת לעיונך את החלטת בית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות מיום 5 באפריל 1999, שפסקה שאין כל פגם בעיסוקי בפרסומות ואין הצדקה לפגוע בפרנסתי. בית הדין לאתיקה שמע את הסברי המפורטים לגבי חוסר הזיקה המוחלט שיש ביני לבין המפרסמים או המוצר שלהם.

אני מבקשת לציין עם זאת, שסדרת התשדירים האחרונה שהקלטתי עבור "אקטימל", ואשר אליהם התייחסת בדיוק הקודם בכנסת, היא בבחינת יוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל.

מבלי להלאות אותך בפרטים כיצד ומדוע הסכמתי להקליט את התשדירים, אני רוצה לציין שגם לטעמי הייתה בהם חציית גבול שאין בדעתי לחזור עליה, ואף עשיתי כל שביכולתי כדי למנוע את שידורם לאחר שהוקלטו. תשדירים אלה היו שונים באופיים מכל התשדירים שבהם אני נוטלת חלק".

היא מצרפת לנו את החלטת מועצת העיתונות. עוד מצרפת יעל דן מכתב בשמו של עו"ד אביגדור פלדמן. הוא כותב כך: "מסרה מרשתי יעל דן כי בכוונת הוועדה הנכבדה לדון ביום 22 בדצמבר 1999 בשאלת פרסום על ידי עיתונאים.

התבקשתי על ידי גברת דן להביא בפניכם עמדה משפטית המבוססת על דיון שהיה בפני בית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות בישראל בנושא זה אשר בו ייצגתי את הגברת דן.

לצערי, לא יהיה באפשרותי במועד זה להופיע בפני הוועדה הנכבדה ועל כן מצאתי לנכון להביא עמדתי בכתב – הוא מצרף את החלת בית הדין לאתיקה ואומר – זאת החלטה בראשות פרופסור אסא כשר, שלמה נקדימון ונתן אשר. ההחלטה מנומקת ומפורטת להפליא ולעניות דעתי משרטטת באורח מדויק את קווי האיזון בין חוק יסוד: חופש העיסוק ובין השאלה האתית של ערבוב בין מקצוע העיתונאי לפרסום.

פרופסור אסא כאשר מוחזק בוודאי כמומחה לאתיקה וכידוע חיבר את הקוד האתי לצה"ל ולמוסדות אחרים.

לעניות דעתי, כראוי הניח בית הדין את קו הגבול בין התנהגות אתית להפרה אתית, במקום שבו נוצר רושם של הזדהות בין עיתונאי העוסק בחדשות, באקטואליה, בפרשנות ובין המוצר או המפרסם שאותו אדם מפרסם.

רק במקרה כזה נוצר חשש או מראית של ניגוד אינטרסים או הטעיית הציבור. גילוי נאות מחייבני לומר כי על החלטה זו הוגש ערעור לבית הדין לערעורים של מועצת העיתונות אשר טרם נדון.

אין בפי להוסיף הרבה על מה שנאמר בהחלטה המשקפת לטעמי את הטיעונים שהבאתי בפני בית הדין והתקבלו על דעת בית הדין.

מכל מקום נראה לי כי עניין זה אינו נושא לחקיקה ומן הראוי שיוכרע על פי פרמטרים אתיים כפי שהדבר נעשה וייעשה בקרוב כאשר יידון הערעור בפני בית הדין לערעורים. רגישות חקיקתית מיוחדת נדרשת אף לנוכח העובדה כי המדובר בהגבלה של זכות יסוד של חופש העיסוק הקבועה בחוק יסוד.

אודה לך באם תניח מכתבי זה בפני חברי הוועדה הנכבדה הדנה בנושא זה".

ישנו גם מכתב של ירון לונדון: "לכבוד חבר אברהם פורז, שלום רב, מזכירת ועדת הכלכלה ביקשה ממני להשתתף בישיבת הוועדה, ביום רביעי הקרוב, כדי לחוות את דעתי על סוגיית פרסום מוצרים ושירותים על אנשי תקשורת נודעים. התברר לי שביום ד' לא אוכל להתפנות ואת כל מה שיש לי לומר בעניין זה כתבתי בכמה שורות הנשלחות אליך להלן:

א. הופעתם של אנשי תקשורת בפרסומת נשפטת כמעשה לא הגון. הטעמים לכך:

1) הצרכן מתקשה להבחין בין הופעתו של איש תקשורת כמבקרה ההגון של המציאות לבין הופעתו כתעמלן. הצרכן עלול לחשוב כי המלצתו של איש התקשורת על מוצר או שירות מבטאת עמדת ללא פניות.
2) איש תקשורת המקבל שכר עבור תעמולה למענו של ארגון כלשהו, עלול להטות את סיקורו לטובת הארגון הזה.

ב. עמדת הגוף היציג של העיתונאים - מן הטעמים שלעיל, תקנון האתיקה של אגודת העיתונאים אוסר על חבריו לעסוק בכל מלאכה הכרוכה בקבלת תשלום כספי או תמורה חומרית אחרת, מארגונים כלכליים או פוליטיים. הבעיה היא שההשתייכות לאגודת העיתונאים היא וולונטרית ורבים מאוד מאנשי התקשורת אינם חברים בה. אנשי תקשורת מסוימים, החשים כי מעמדם המקצועי האיתן פוטר אותם מהזדקקות לאיגוד המקצועי, נטשו את האגודה משעה שהזדמנו להם חוזי פרסום מכניסים.

ג. עמדת העיתונאים המודפסת - עמדתה של אגודת העיתונאים זהה לעמדת הנהלותיהן של שלושת העיתונים היומיים הגדולים וועדת המשמעת של האגודה דנה בעניינם של חברים החורגים מתקנותיה.

על עובדי רשות השידור חלות כל המגבלות המושתתות על עובדי מדינה ובתוכן האיסור לעסוק בעבודה נוספת ללא היתר מפורש. אין צריך לומר, שהרשות אוסרת על עובדיה להופיע בפרסומות, להוציא חריג אחד: מסיבות היסטוריות הותר לקרייני הרדיו להשמיע את קולם בתשדירי פרסום. גם על אנשי חברת החדשות של הערוץ השני נאסר לעסוק בפרסומת, אבל אין הדבר כך לגבי אנשים המופיעים לפרקים או דרך קבע בשאר שידורי הערוץ המסחרי.

ד. קשיים בהבחנה – לדעתי, בעייתו העיקרית של המחוקק היא ההבחנה בין עיתונאי לבין איש תקשורת והגדרתם של אלה ושל אלה.

בחוק אין הגדרה ל"עיתונאי". מפעם לפעם נשמעות תביעות להתנות את העיסוק במקצוע הזה בהסמכה מקצועית ובסגולות כאלה ואחרות, אבל התביעות האלה נהדפות. על אחת כמה וכמה, אי אפשר להגדיר "איש תקשורת".

ואכן, מה הם "עיתונאים"? אלה הם אנשים שמילותיהם מתפרסמות במקומונים זעירים של עיריות קטנות, בבטאונים של ארגוני עובדים, בעלונים פנימיים של מפעלים, בתחנות שידור מקומיות, אבל גם באמצעי תקשורת רבי תפוצה וגדולי השפעה. יש מן העיתונאים שהם חובבים ואחרים שהם מומחים מיומנים. יש אנשים השייכים ל"עולם התקשורת", שעיסוקם הוא בידור או "אינפוטיינמנט" (בידור במסווה של אקטואליה, כדוגמת העוסקים בתוכנית "טוק-שאו"). יש הפועלים מאחורי הקלעים כתחקירנים ועורכים ומפיקים, יש הכותבים מאמרים וידיעות בחתימתם ויש שקולם או פניהם מוכרים לכל. תכופות, השפעתם של המופיעים לפני הקלעים פחותה מהשפעתם של אנשי המנגנון הפועל מאחורי הקלעים, אבל לאחרונים קל יותר להסוות פעילות בשדה הפרסומת כגון כתיבה או ייעוץ.

ובכן, על מי יש להטיל איסור מוחלט לפרסם? ברור שאין לאסור זאת על מי שהוא בעיקרו של דבר בדרן או שחקן, אפילו אם הוא מגיש תכנית אירוח. אבל קו ההפרדה מטושטש ולכן קשה יהיה להקפיד עם אחדים ולהתיר לאחרים. האם רפי רשף הוא בדרן או עיתונאי? האם גדי סוקניק הוא בדרן או עיתונאי? האם רפי גינת הוא עיתונאי חוק, מפיק-יבואן של סדרות בידור או כרוז במשחקי "מכבי עלית ת"א"?

5. אני מסכם באומרי כי שום חוק ייחודי לא יוכל להתמודד עם הסוגיה הזאת. איני בקי בחוקי הצרכנות, אבל אולי אפשר לפשפש בהם ולמצוא דרך שבאמצעותה יוגדר כמעשה תרמית "אנדורסמנט" של מוצר ושירות בידי אדם שיוגדר כ-public figure וקיבל טובת הנאה בתמורה למעשהו".

יש גם מאמר שהעביר אלינו פרופסור כספי בעניין.

פרופסור כספי נמצא כאן, הוא יוכל לומר את דברו.

במכתבו של גדעון רייכר הוא אומר: "אני מציע להניח למצב הקיים שבו מוגבל העיתונאי המפרסם על ידי הוראות, תקנות ורגישויות. במקרים בהם הוא עובר על החוק ומקבל טובת הנאה ומטעה את הצרכן, הוא עומד לדין כאחד האזרחים.

מועצת העיתונות תטפל בעיתונאים ולשכת עורכי הדין תמנע מחבריה גילויים בלתי מוסריים והמחוקק ימשיך להגן עלינו תוך שימוש במנגנונים הקיימים ואל לו לבוא במקומם.

בתקווה שדברי המושפעים מהעובדה שאני גם עיתונאי וגם מפרסם ימצאו מסילות ללבך וללב חבריך".

מאחר שמכתבו ארוך מאוד, אני לא אקריא את כולו, אבל כשאני מעיין בזה אני רואה שהוא מדבר במידה רבה מאוד כמו ירון לונדון על זה שהקו פה מטושטש, הוא אומר: "האם יאיר לפיד המפרסם טור במעריב וגם מנחה תוכנית אקטואליה, הוא עיתונאי? אם כך, ייאסר עליו לפרסם את "מכבי" או ת היקב של זכרון?" דומה מאוד למה שכותב ירון לונדון.

נשמע את עמדת משרד התמ"ס, לאחר מכן את הממונה על הגנת הצרכן, אחר כך נשמע את האנשים שלכאורה הם בלתי תלויים כמו פרופסור כספי או אנשים שהם לא עיתונאים ולא מפרסמים.

התיקון שביקשנו, בסעיף 4(ג)(1) להצעת החוק, הדגש הושם על הנושא של ההבחנה. אני לא יודע אם אנחנו תמיד יכולים להבחין היכן אותו מפרסם - - -

סעיף 4 להצעת החוק, ותיקון סעיף 7 לחוק העיקרי, הנוסח שהוצע היה: (1) "המפרסם פרסומת מסחרית בצורה של כתבה, מאמר, או ידיעה עיתונאית, מבלי לציין באופן ברור כי המדובר בפרסומת, יראו בכך פרסומת מטעה אף אם תוכנה אינו מטעה".

(2) השר, באישור ועדת הכלכלה של הכנסת, רשאי לקבוע כללים בדבר הנוסח והדרך שבהם על המפרסם לציין כי מדובר בפרסומת". מכאן ברור, שהכוונה הייתה רק לפרסומות בכתב.

העבריין כאן הוא רק המפרסם או גם מי שמבצע עבורו?

גם מי שמביא לפרסום, זה כבר קיים בחוק בסעיף 7א' לחוק העיקרי. סעיף 7(א)(2) מרחיב יותר, את המפיץ ואת מי שהביא בפועל לפרסום במידה והם ידעו שהפרסומת מטעה. זאת הרחבה נוספת שקיימת.

זה הנוסח שאתם מציעים.

הנוסח שאנחנו מציעים נמצא בסעיף 4.

אתה אומר שזה בצורה של כתבה, מאמר או ידיעה. אבל מה הדין עם אדם שמזוהה בנושא מסוים, נניח אדם שמזוהה בנושא צרכנות?

אדוני היושב ראש, בישיבה הקודמת, הדוגמה שהועלתה הייתה הפרסומות של "שטראוס". את אותה פרסומת לכאורה מפרסמת הגברת יעל דן, וזו מעין שיחה או ראיון עם המדען של מוצרי "שטראוס" כאשר יעל דן מזוהה היום עם נושאי מדע, למי שצופה בערוץ 8, וזה נותן איזה הסכמה של בר-סמכא, והתחושה הלא נוחה הייתה מוצדקת. לומר שאני יודע בדיוק איפה קו התפר הברור, היכן הטעיה והיכן זה לא, אני לא יודע.

בוא נאמר שזה נעשה בצורה של כתבה, כי היה ראיון, אבל ניקח למשל דוגמה ברורה, מעבר לעניין האתי, רפי גינת היה מזוהה במשך שנים עם תוכניות צרכנות, קולו מאוד ייחודי, זה קול שאי אפשר לטעות בו, מחר הוא יפרסם במקביל – מה שהוא התחייב לא לעשות – ומחליט לפרסם רשת כמו "סנסור" ואומר: סמוך על סנסור. הוא עובר עבירה? לא, זאת לא כתבה.

על פי התיקון, אם לא צוין שמדובר בפרסומת, הוא עובר עבירה.

אתם כותבים: כתבה על מאמר או ידיעה.

כן, אבל הדרישה היא לציין באופן ברור כי מדובר בפרסומת.

אבל לא מדובר בכתבה, במאמר או בידיעה. אתה תוקף את זה מהצד השני.

אם זאת פרסומת וברור שזו פרסומת, לכאורה, הוא לא עובר עבירה על פי התיקון שישנו כאן. סעיף 2 מדבר על הקמת תקנות. באמת, במכתבים שהוקראו כאן קודם ישנה בעיה לגבש את הכללים, אני עוד לא יודע בדיוק מה הם או איך למצוא היכן הנוסח שצריך לציין שזה אכן פרסומת ולא מאמר, פשוט לחתוך בצורה מאוד ברורה את ההבחנה או להבחין בין עיתונאי מסוג זה או אחר, אני לא יודע בדיוק איך זה ייעשה, זה עוד מוקדם לומר, אבל אלה כללים שיובאו גם אליכם בהמשך. בעצם, אני לא בטוח שיש לי סמכות לעניין הזה.

אנחנו מבינים, שאנשים עם קול ערב במדינה הזאת יש ודאי אלפים, שמוכנים לעשות תשדיר כזה בפרוטות או בהרבה פחות כסף. זה נעשה במכוון כי הקול הזה משדר משהו נוסף.

על פי הסעיף הזה, מדובר בהטעיה, אם לא צוין שזו פרסומת, מדובר בהטעיה, בלי לציין באופן ברור כי מדובר בפרסומת.

אבל מצוין שזו פרסומת.

קודם אמרת לי שלא מדובר בפרסומת ולזה התייחסתי. אם מצוין שזו פרסומת, על פי החוק הוא לא עבר עבירה, אם לא צוין שזו פרסומת, יראו בכך עבירה.

אני מקשה עליך, השאלה היא, כאשר איש טלוויזיה או איש רדיו, קולו מזוהה למשל בנושא צרכנות, ניקח את רפי גינת בתור דוגמה, הוא בעצם מר צרכנות. מה קורה באם במקביל הוא יגיש פרסומת ברדיו שבעליל זו לא כתבה, לא מאמר ולא ידיעה עיתונאית, זה חלק מתשדיר פרסומת שמשודר, זה יהיה בסדר?

לדעתי זה לא יהיה בסדר, אבל הסעיף הזה לא מטפל בנושא הזה.

בעקבות הדיון שהתפתח כאן, בתיקון שעשינו לא לקחנו את הדבר הזה בחשבון, באנו לתקן ומצאנו את עצמנו קצת מקלקלים. מה שקורה, הסעיף הזה אמור לבוא במקום סעיף אחר, שלאור ההערות של הוועדה, אני חושב במחשבה שניה, שכדאי להשאיר אותו על קנו. הסעיף הנוכחי, סעיף 7ג' לחוק הנוכחי אומר כך: ”פרסומת העלולה להביא אדם סביר להניח כי האמור בה אינו פרסומת, יראו בכך פרסומת מטעה אף אם תוכנה אינו מטעה". זה הרבה יותר רחב מאשר הסעיף הקיים היום שנועד לפתור בעיה ספציפית של הצורך לציין מפורשות - לא רק להיכנס לספק אם זה כן מטעה או לא מטעה - בכתבות פרסומות שמפורסמות בעיתון כי מדובר בפרסום. מה שנעשה היום בחלק מהעיתונים, מצוין למעלה של המודעה כי מדובר בפרסומת או מודעה, ולכן יש גם לעגן זאת בחוק. את התיקון שאנחנו מציעים לעשות הייתי מוסיף אבל לא על חשבון הסעיף שקיים היום.

סעיף 7(ג) קיים בוודאי מספר שנים. האם מישהו הועמד לדין עד היום?

כן, לפחות בתקופתי, אני נמצאת שנתיים במשרד התעשייה והמסחר, היו לנו שני מקרים של כתבי אישום על פרסומת שפורסמה בעיתון, לא ברדיו, שנחזתה להיות כתבה עיתונאית והיא הייתה פרסומת.

אנחנו מדברים כאן על היבט רחב יותר, אני יכול להבין כאשר מפרסמים הודעה בעיתון, לפעמים כותבים למטה שזה נעשה במימון, ולפעמים לא. אלה המקרים הברורים. השאלה היא, איך אנחנו מטפלים באותם מקרים שהם הטעיה בקנה מידה אדיר?

אני חושבת, שההצעה של היועץ המשפטי של המשרד עונה בדיוק על הצרכים, להשאיר את הסעיף על קנו ולהוסיף בתיקון את התיקון שלנו, לא להביא אותו במקום סעיף 7ג' אלא להוסיף אותו.

אני גם רוצה לומר, שהתופעה של הקריינים הרגילים שנותנים היום פרסומות היא לא תופעה שהייתה קיימת אז, זאת תופעה שהתפתחה בעיקר בשנתיים האחרונות.

היא הייתה קיימת תמיד.

זאת תופעה שקיימת כבר 20 שנה.

אולי אני לא כל כך קשובה לרדיו, אבל אני מוכרחה לומר, שאחרי ששמעתי את הפרסומות של גברת יעל דן, שבאמת נראו כמו חדשות, אני חושבת שעל פי הסעיף הקיים אנחנו בהחלט יכולים לפתור את הבעיה.

יש דוגמה לפרסומת של אלכס אנסקי, בשידור על התאחדות הקבלנים, הוא משדר במסגרת הפרסום הזה דברים שעל פניו כל אדם שקצת מתמצה בנושא, מבין שאין אמת בדברים. זאת פרסומת מובהקת של שדר.

יש כאן שתי עבירות. אנחנו יכולים לתקוף את האמת בפרסום.

אבל אתם לא תוקפים את זה באף עבירה, זה לא משנה שאתם יכולים, זה שאתם יכולים אנחנו יודעים.

בחוקים כאלה לכם יש זכות תביעה לתובענה פלילית פרטית?

צריך לבדוק זאת, יש בעיה מאוד קשה בעניין הזה להוכיח את הנזק. הבעיה של הוכחת הנזק היא מאוד קשה.

אבל אתם יכולים להוציא צו מניעה. כאשר אתם רואים הטעייה ואתם מוציאים צו מניעה, עשיתם את שלכם.

אתה צודק, אני מקבלת את ההערה.

אני מצטער על כל הדיון הזה משום שהדיון הזה היה מיותר באם המוסדות העיתונאים היו אוכפים את חוקי האתיקה.

אבל אלו גופים וולונטריים.

תארו לעצמכם שהיה דיון על סעיף באתיקה של עורכי דין - - -

פרופסור כספי, במהלך השנים בכנסת עלו רעיונות לעשות רישוי של עיתונאים ולומר למה מהנדס צריך רשיון ועורך דין צריך רשיון ואפילו בעל מוסך צריך רשיון אבל עיתונאי לא צריך רשיון והיה ויכוח גדול בענין. אני חושב שאחת הבעיות שיש כאן זה שמוסד אגודת העיתונאים - - -

עובדה שהם לא הופיעו פה.

קיבלתי מכתב מחיים צדוק, שביקש שנזמין את מועצת העיתונות, הם בוודאי קיבלו הזמנה.

הם אפילו לא הופיעו פה, אבל אני רוצה לגשת לעניין. בקוד האתיקה העיתונאית של מועצת העיתונות, סעיף 17, אולי בלית ברירה צריך לשקול ולהכניס אותו בחוק, הוא קצר ולכן אני אקריא אותו: "לא יעסוק עיתונאי בכל עיסוק, עבודה, שירות, יחסי ציבור, פרסומת ופרסום מודעות המעוררים חשש או מראית עין לניגוד אינטרסים". זה מדבר בעד עצמו. אם אין ברירה, ואם המוסדות העיתונאיים הוולונטריים לא מסוגלים לטפל בסעיף הזה שהם בעצמם ניסחו אותו, אולי כדאי לשקול להכניס אותו בהצעת החוק?

שנית, אני מופתע מאוד, השימוש בעיתונאים לשם פרסומת איננו תמים ואיננו מקרי משום שמנסים לתרגם ולהעתיק אמינות מתחום אחד לתחום אחר. מאחר ועיתונאים או חלק מן העיתונאים עוסקים בעובדות ויש להם אמינות, כי אז המפרסמים הממולחים מנצלים את האמינות הנרכשת בתחום העיתונות כדי לערוך מבצעי הסברה בפרסומת. דווקא בגיליון האחרון בעיתון יש כאן מודעה של רפי גינת, שמפרסם לא רק את סנסור אלא גם את "בון-מרט". למה לקחו אותו לפרסם את סנסור ואת בון-מרט, משום שהוא לא רק נחשב למר צרכנות, אלא שבעצם מנצלים את האמינות שלו כדי לפרסם מוצרים אחרים.

לכן, הבעיה היא, שדווקא עיתונאים ב"בליגה הלאומית", הם שמקלקלים את הנורמות העיתונאיות ואת האתיקה העיתונאית.

לכן, בלית ברירה, אם המוסדות הוולונטריים, לא יכולים לעשות שום דבר בעידן הזה, אין ברירה לצערי אלא לעגן את הדבר הזה בחוק, וחבל. אני הייתי נכנס אתם למשא ומתן שהם יעשו את העבודה מכיוון שאני לא הייתי רוצה שיהיה חוק שייכפה על העיתונאים שלא לעסוק בפרסומות, אבל אם הם לא מבינים את הדבר הזה, אולי צריך לכפות עליהם זאת.

יש כאן אלמנטים אתיים נוספים. דווקא היום עולה לשידור תוכנית כלבוטק. אני יכול להבטיח לכם, אחרי 40 התוכניות שהוא חתם עליהם תמורת מיליון ומאתיים אלף דולר, הוא יחזור לפרסומת כיוון שהוא לא מרוויח רק את הכסף בשנה הזאת אלא הוא מרוויח את הדימוי שלו כמר צרכנות. לא יעלה על הדעת שהוא יתפרסם על חשבון תוכנית וגם יפרסם תשדירי פרסומת.

אם העיתונאים עצמם לא מבינים את האחריות המוטלת עליהם כלפי האזרחים, כנראה שאין ברירה, כבוד יושב ראש הוועדה, אלא פשוט ללמד אותם, שצריך להגן על הצרכן בפני טעויות כאלה.

ויתרתי על הסקירה ההיסטורית כי זה לא מהיום זה מתקופת "קול ישראל" ואז היו כל מיני היתרים לקריינים שונים לעסוק בפרסומת, בין היתר, היה נימוק, כדי לשמור על שפה תקנית. אבל יש דבר נוסף בהצעה שלכם, בסעיף 7'(1) ו(2), מה שמדאיג אותי, שיש מועמדים סמויים שלעולם אנחנו לא נדע אם הם ניקנו או לא ניקנו תמורת כסף, מועמדים בתחקירים, והשאלה שנשאלת, כיצד אנחנו יכולים לגלות אותם?

זה לכאורה אסור גם היום.

ההצעה שלכם מטפלת בהיבט אחד של הנגע, בהיבט של העיתונאות אבל לא בהיבט של העוסקים בפרסומת, כלומר בעיתונאים, ולא מדובר רק בשדרים, אתה יכול להיתקל בעיתונאים שעוסקים גם ביחסי ציבור ויחד עם זאת גם בונים בלונים של מוסדות שונים שהם בעצמם מסקרים אותם. לכן, הבעיה היא הרבה יותר מורכבת.

נסכם את הדברים בקיצור נמרץ. האגודה שלנו: "האגודה לזכות הציבור לדעת" היא אגודה שקיימת מזה חמש שנים והיא עוקבת בעיקר אחר השידור האלקטרוני.

ריכזתי את עמדתנו בחמש נקודות, אני אקדים ואומר, שבקשר לנאמר המשפטי, אין לי אפשרות לחוות דעה, אם עיתונאי יעתור לבג"ץ על חוק יסוד: עיסוק וכו', אני לא יודע איזה חוק או איזה תקנה תציעו, ואני לא יודע אם זה יעמוד בפני בג"ץ.

חוק חופש העיסוק.

שוב, אני לא יודע אם זה יעמוד בפני בג"ץ.

זה יעמוד בפני בג"ץ כי יש סבירות לחקיקה שהיא ברמה של חוק רגיל ואם היא נועדה לשרת מטרה ראויה והצעדים אינם עולים על הנדרש אז זה בסדר גמור. עיתונאי צריך להחליט, או שהוא עושה פרסומת או שהוא עיתונאי ושייבחר לו את אחד העיסוקים. כמו שאתה לא תסכים שאדם יהיה גם שופט וגם עו"ד.

אל תתייחס לזה כאילו שאני תוקף את הדיון.

לו חיים יבין או מיקי חיימוביץ יפרסמו אבקת כביסה, הם יוצרים קשר מהמעמד הציבורי המקצועי שלהם לגבי אותו מוצר. זה בוודאי חציית קו מסוים של ניצול. איך עושים זאת: פנינו למעלה מ-30 גורמים דרך האינטרנט בכל העולם, לא מצאנו חקיקה ראשית של איסור השתתפות עיתונאים, אנשי תקשורת, כמעט בכל הקודים המקצועיים, וכאן זה כן מופיע. דהיינו, הבעיה היא, איך לחזק את הקוד המקצועי מצד אחד - - -

כל עוד אין רישוי עיתונאי, וכל עוד חלק גדול לא רוצים להיות חברים - - -

לרשות השידור או לרשות השנייה יש קוד אתי על פי חוק והם לא דואגים לשמור על הקוד האתי שלהם ובעיקר בשידור הציבורי. אצלנו זה גלי צה"ל, חברת החדשות, קול ישראל והערוץ הראשון והטלוויזיה החינוכית. ממה נפשך? לפחות נתחיל בגופים שבוודאי מחויבים על פי חוק לעשות את זה. לגבי עיתונאים ולגבי אנשים אחרים, בשלב השני של הופעתם של אנשי תקשורת, אני לא יודע אם זה יעמוד במבחן, אני מאוד ממליץ, אבל הבה נעשה שני דברים: נגרום לכך, שהסעיף כן יופיע בכל הקודים האתיים המקצועיים של עיתונאים או עובדי השידור הציבורי ולחזק את האפשרות של אותן רשויות שידור לדאוג לנקיטת צעדים משמעתיים חריפים כנגד אותם מפירי צו. זה גם נוגע לקידום עמדות פוליטיות. למשל, חיים יבין או מירב מיכאלי חתמו על מודעה בעיתון בעד עמדה אידיאולוגית מסוימת, האם זה מותר, זאת פרסומת?

ועוד איך פרסומת, אם המודעה שולמה בכסף זאת פרסומת.

אני לא יודע מה ההבדל בין פרסומת לבין קידום רעיון מסוים, אני זורק את זה אליכם.

פרופסור כספי הסביר לנו, כי מה שנעשה כאן למעשה זה העברת אמינות מתחום לתחום, כלומר מוניטין. אני לא יודע אם זה נכון בתחום הפוליטי.

אני מדבר על עיתונאים, אנשי תקשורת שמעמדם הציבורי מגיע להם בעיקר על ידי ההופעה בשידור הציבורי. ירון לונדון למשל, הוא כבר מעבר לזה, וזה לא מגיע לו דרך השידור הציבורי זה מגיע דרך הטלוויזיה המסחרית, ואיך אפשר לעצור אותו?

אני מייצג כאן את האיגוד הבינלאומי לפרסום, אני רוצה שיבינו שאני מייצג את עולם הפרסום ואני רוצה להזהיר את עצמנו מפני חקיקת חוקים שקשה יהיה לעמוד בהם כי מרגע זה ועד כל ההגבלות שעליהן אנחנו מדברים, הדרך היא מאוד ארוכה. באופן מעשי, אני שואל את עצמי את השאלה, מה זה פרסום? האם פרסום אנחנו מגדירים אותו כשטח שקונים אותו בכסף באמצעי התקשורת או שלא? אז יש הגדרה במקומות מסוימים בעולם, שפרסומת זה למעשה שטח ברדיו, בטלוויזיה, בעיתונות, שנקנה תמורת כסף או שהוא ממוסגר אפילו אם העיתון נתן את זה לאיגוד כזה או אחר. אבל מכאן ועד לחוקק חוקים, זה מוגזם, גם כך היום החוקים שלנו הם די קשים וקשה לעמוד בהם, קשה מאוד לאכוף אותם וזאת בעיה.

רק הבוקר שמעתי ברדיו תשדיר פרסומת של דני רופ, תשדיר ששולם בכסף, משרד התחבורה קנה את התשדיר של רופ ברדיו, ודני רופ מדבר על דבר חשוב, תאונות דרכים, אבל זו פרסומת, תגיד לו לא לשדר? כל הפרומו שאנחנו רואים בטלוויזיה, כולל החומוס, האם הפרומו הזה הוא לא פרסומת? כל השדרים למיניהם עושים בערוץ השני פרומו לתוכניות שלהם על מנת ליצור רייטינג ושהציבור יעבור לתוכנית שלהם, המשמעות של הרייטינג היא להזכיר לכם יותר כסף לתשדירי הפרסום לאותן תוכניות. הרי הם עושים פרומו לרייטינג כדי שאותה חברה תשלם יותר כסף.

אבל אין כאן הטעיית הצרכן.

זה גם הטעיית הצרכן במידה מסוימת.

הטעיית הצרכן היא כאשר הצרכן מאמין, שרפי גינת ממליץ על סנסור כי אין רשת כמו סנסור.

מאחר והצרכן הישראלי הוא מספיק חכם, אין צורך לחוקק חוק בעניין. אם כך הדבר, צריך לחוקק הרבה מאוד חוקים במדינת ישראל.

החוק הזה יוצא מתוך נקודת הנחה, שהצרכן לא יודע להיזהר לבד ולכן אנחנו שומרים עליו.

החוק הזה קובע, שבפרסומת כתוב שזה פרסומת או מודעה ולמרות הכל זה מטעה. אנחנו לא יכולים לעמוד בכך מעבר לזה, אלא אם כן גם כאן יש קושי למשרד המסחר והתעשייה או לגורמים השונים לתבוע – ואנחנו שומעים על מספר תביעות קטנות ביותר בשנים האחרונות שנעשו בשנים האחרונות.

אינני חושב, שניתן במדינת דמוקרטית כמו שלנו, לאסור על עיתונאים להחליט בעצמם איפה הם רוצים לעסוק, במה הם רוצים לעסוק, איפה הם רוצים לקבל כסף או לא, כל עוד הם כעיתונאים לא שומרים על האתיקה העיתונאית. אני בטוח שיש עיתונאים שאומרים, מותר לי ואני רוצה להרוויח כסף, ויש עיתונאים שלא יעיזו לעשות זאת.

יש לנו בעיה מאוד רצינית לעמוד מאחורי ההחלטה אם אדם רוצה להעמיד את עצמו בפרסומת ולקבל כסף רב. כאן גם באה השאלה הגדולה בעניין תחקירים או כתבות, כאשר עיתונאי כותב את דעתו על תוכנית כזאת או אחרת בתחום הבידור, האם כאשר הוא מהלל את האופרה הוא בעצם עושה פרסומת טובה לאופרה ולמחרת לוקחים את הכתבה הזאת ומפרסמים אותה כמודעה בעיתון אחר, או אם הוא אומר שהאופרה לא טובה, איפה הפרסומת? לכן, השאלה הזאת של כתבות סמויות אינה יכולה לעמוד בשום מבחן רציני כשאתה פותח עיתון, התוצאה תהיה שבעיתונים נראה רק מודעות ולא כתבות.

אני מטעם עצמי, אני משתמש בקולי ככלי עבודה. אני רוצה להזכיר לפרופסור כספי, שמלבד הקריינים ברשות השידור שקיבלו את הזכות לפרסם ברדיו, נאמר להם שזאת השלמת הכנסה. אני לא יודע אם היו שינויים, לפחות מאז שאני עבדתי ברדיו, ההכנסה הייתה מתחת לממוצע מבחינת הכנסה של קריין שעובד במשרה מלאה. היו הרבה טרוניות, אמרו להם, תקליטו פרסומות שיהוו השלמת הכנסה. מאז קרו דברים.

היום השלמת הכנסה היא למי שנמצא מתחת לקו העוני.

אני לא מצליח להבין למי אתם קוראים עיתונאים? עיתונאי ספורט הוא עיתונאי? מותר לו לפרסם או שאסור לו? כאן אני שומע שמתייחסים לאנשים שעובדים בתוכניות אקטואליה וענייני היום. דוד אדמון הזכיר את העניין של עיתונאי בידור, יש עיתונאי ספורט, למי מותר לפרסם ולמי אסור?

לגבי האינטגריטי, אני חושב שזכותו של כל עיתונאי שעוסק בזה, אם הפרסומת היא חלק גדול מההכנסה שלי, אני אחליט אם אני מפרסם מכון ליווי, אבקת כביסה או משהו מכובד שאין חלוקים עליו. אני מנסה לחפש את האמת בפרסום, בדרך כלל, החברות הגדולות ממשרדי הפרסום שפונות אלי, אני נוטה לסמוך עליהן שיש אמת בפרסום ואם אני משאיל את קולי, בדרך כלל מבחינת התחושה אני עומד מאחורי הדברים.

אם אתה פרשן במשרד ספורט ואתה מביע עמדות לגבי השחקנים, השיפוט, המאמן והקבוצה, והדברים שלך נתפסים כעניין אובייקטיבי, יודעים שאתה לא קיבלת תשלום מאחת הקבוצות כדי לומר את הדברים, יש לך מעמד של פרשן ספורט אמין, ולאחר מכן אתה מנצל את האמינות הזאת כדי להדביק אותה לאיזה מוצר שאין לך מושג מהו והצרכן התמים חושב שאם אתה, אלי ישראלי, ממליץ על המוצר אז הוא סומך עליך, ולך אין מושג, אתה לא בדקת את המוצר.

אני לא אפרסם מוצר שאני לא מאמין בו.

אתה אומר שאתה אדם עם עקרונות ואתה לא תפרסם דבר שנראה לך בלוף. אנחנו לא באים לפעול כנגד מי שבסדר, אם הכל היה בסדר לא היה צריך את החוק, אבל מה קורה כאשר מישהו מנצל את האמינות שלו כדי למכור מוצר שאין לו מושג מהו, יכול להיות גם מוצר קלוקל? כאן הבעיה.

חלק ניכר מהקוראים ומהמאזינים מתקשה להבחין בין חומר מערכתי לבין פרסומת.

לקראת המילניום יש בגלי צה"ל מדור מידע שמעביר מידע. האם זה מותר או אסור?

בערוץ השני ראיתי שתוך כדי כתבה מופיעה כתובית פרסומית. כאן ההבחנה היא מאוד ברורה. הרבה יותר פרובלמטי כאשר אדם שקונה לעצמו מוניטין משתמש בזה אחר כך לצורך פרסומי.

אני רוצה להרחיב את הנושא מעבר לפרסומת על ידי עיתונאים. פרסומת על ידי עיתונאים היא רק אחת מהבעיות של הטעיה בפרסומת. הנושא של עיתונות ופרסום הוא רק אחד ההיבטים של הטעיה בפרסומת ואני לא בטוחה שהוא ההיבט הכי קשה, יש היבטים הרבה יותר חמורים בהטעיה בפרסום. בסופו של דבר אנחנו מזהים את השדרן, אנחנו יודעים שהוא שדרן. יש הטעיות סמויות הרבה יותר קשות מהעניין הזה. לדוגמה, חברה לייבוא רכב פרסמה שהמכונית שלה זכתה במקום הראשון במבחן הבטיחות של הראלי, שהוא מבחן הבטיחות העליון של רכבים מסוג מסוים. אנחנו בדקנו את העניין כי לא זכרנו שהם הופיעו שם. מסתבר, שהיא זכתה במקום האחרון במבחן הבטיחות השני למכוניות מסוג שני, מסוג נמוך יותר, וגם שם היא לא זכתה במקום הראשון, להפך, היא זכתה במקום אחרון. ואז הסבנו את תשומת ליבה של החברה, הסבנו את תשומת ליבו של הממונה על הגנת הצרכן, אנחנו היינו במאבק חריף עם החברה, היא הסירה את הפרסום, נפתחה שנת ייבוא חדשה והיא רצה עם אותו פרסום.

כאן ברור שיש הפרה של החוק, מדובר בהטעיה ברורה.

אדוני היושב ראש, אתה לא ידעת זאת כי אם הם כותבים ומציינים שהם זכו במקום ראשון, אתה מאמין להם שהם אומרים אמת, אתה לא יכול להעלות על דעתך שהם משקרים. מכיוון שלנו יש את הממצאים של כל מבחני הבטיחות של אירופה כי זה חלק מהמעורבות שלנו בנושא, יכולנו לזהות את השקר.

זה בדיוק תפקידכם.

לא, זה לא תפקידנו בכלל.

אנחנו לא עוסקים בשאלה אם אוכפים את החוק או לא, אנחנו שואלים כרגע, איך אנחנו יוצרים חוק טוב, את אומרת כרגע, היעדר אכיפה או היעדר פיקוח של חוק קיים.

אני אומרת בעצם, שהחוק הוא לא טוב. הבעיה היא לא בחוק, אני מסכימה מסיבות לגמרי אחרות עם דוד אדמון. אני חושבת שלא ניתן וזה לא נאכף בשום מדינה דמוקרטית רק באמצעות אמירה ברורה בתוך החוק משום שהחוק לא יכול להחיל בתוכו את כל ההיבטים של ההטעיה בפרסום. הנושא של הטעיה בפרסום בסופו של דבר הוא עניין מסחרי כלכלי ובמדינות נאורות פתרו זאת בדרך אחרת.

החוק צריך למצוא עקרון כללי, אבל הוא לא יכול במהותו להיכנס לכל ההיבטים שיש בתחום הזה והם רבים ומתוחכמים. אני רוצה לומר לך, שאנחנו מלומדים מאוד בעניין הזה ולוקח לנו הרבה זמן עד שאנחנו מזהים את ההטעיה שבפרסום.

לכן, אני חושבת שהשתתפות של עיתונאי ו/או שדר בפרסומת זאת הטעיה בפרסום, אם מצוין שזאת פרסומת או אפילו כאשר לא מצוין. כאשר מופיע אלכס אנסקי והוא נותן מידע בתחום הבניה, שכל כלכלן מתחיל יאמר שזה שקר, שהמידע הזה הוא הטעיה, אנחנו לא מדברים על הופעת של קבלן או של יו"ר התאחדות הקבלנים, מופיע אלכס אנסקי שנתן לנו מדור עיתונות כל בוקר, ותקף וביקר את כל השקרנים למיניהם והוא מר אמת בעינינו. זה חמור בצורה לא רגילה, אם מצוין שמדובר בפרסומות וגם אם לא, זה לא חשוב מכיוון שאנשים נוטים להאמין לאנשים וכאשר מדבר אדם שאני מאמין בו, אני מאמין בו. וכאשר מופיע גדעון רייכר והוא משווק מוצר או חברה או שיטת קניה, זאת הטעיה מהחמורות שקיימות בתחום הפרסום ויש דוגמאות רבות.

אני פונה אל הוועדה שתטיל על שר המסחר והתעשייה עבודה רצינית בתחום הזה, תורה שהחוק יסמיך את שר התמ"ס להקים מועצת אתיקה לפרסום כקיים באנגליה ובארצות אחרות באירופה.

זה גוף וולונטרי, הוא קיים אבל הוא וולונטרי.

באנגליה ובאירופה זה על פי חוק. מועצה שבה יהיו חברים הפרסומאים, המפרסמים, התקשורת על כל ענפיה, הצרכנים ונציגי הממשלה, ושהם יקבעו שני דברים: 1. את כללי האתיקה בפרסום. 2. את הדרכים לאכיפה שלהם, משום שכללי אתיקה הטובים ביותר כמו החוקים הטובים ביותר, אם הם לא נאכפים, מוטב שלא ייעשו מלכתחילה. זאת הצעת התיקון שלי לוועדה.

ראשית, אני רוצה לספר, שישבנו גם עם פרופסור אסא כשר וגם עם דוקטור חיליק לימור מהאוניברסיטה בירושלים, עברנו על מאה תקנוני אתיקה בעולם המערבי, כל התקנונים של אתיקת העיתונאים טוענים מפורשות לאיסור מוחלט של הופעת עיתונאים בפרסומות, עיתונאים שמשדרים אקטואליה בפרסומות – יש פה ניגוד אינטרסים ברור. שלחנו E-MAILלמועצות עיתונים בעולם, נאמר לנו, שתופעה כזאת של השתתפות עיתונאים בפרסומות בעולם היא נדירה, האינטגריטי של עיתונאים בעולם קצת יותר טובה משלנו, זה ברור מאליו לעיתונאים בעולם שלא צריך להשתתף בפרסומות בגלל שזה עלול להטעות את הצרכן ופרסומות כאלה אכן מטעות את הצרכן.

למרות שיש כאן הטעיה מפורשת, לא הייתי רוצה לראות אצלנו חוק שאוסר על עיתונאי להופיע בפרסומת או שמתערב בכללי אתיקה של עיתונות, אני חושבת שזה דבר שאסור לעשותו, לדעתי זה גם לא יעמוד במבחן שיפוטי. הצעתו של ד"ר חיליק לימור היא, לאסור שימוש בדמויות ובקולות של אנשים שמשמשים בתפקיד של אספקת מידע לציבור או שירות לציבור שיש בשימוש, בדיוקן או בקול חשש של הטעיה לציבור, קודם כל, כמובן שהאיסור צריך לחול על המפרסם עצמו.

כמו למשל בפרסומת תמורת תשלום.

תמורת תשלום כמובן, אני רק מוסיפה את זה למה שכבר קיים.

אני לא הבנתי את החשש.

יש חשש, שהשימוש בדמות או בקול יטעה את הציבור, ואז בעצם להעמיד זאת במבחן של בית המשפט.

זו פרנסה טובה לעורכי דין אבל אנחנו יוצרים נורמה מאוד מעורפלת כי יש פה גישה אחת שאומרת, מי שעוסק באקטואליה והוא עיתונאי פעיל – לא יעסוק בפרסומת, זה ברור.

אבל אז אתה נכנס לתחום האתיקה של עיתונאי.

אני לא מדבר על תחום האתיקה, אני מדבר על הגנת הצרכן, הרי אני לא קובע מי זה עיתונאי.

דוח ועדת צדוק עסק בנושא, הוא התלבט קשות בגלל עבירות בחוקי האתיקה. אני אתן דוגמה, כתב ספורט באחד העיתונאים הוא משמש גם דובר של אחת הקבוצות, זו עבירה חמורה על כללי האתיקה. הדברים האלה לא נאכפים.

אנחנו לא עוסקים באתיקה של עיתונאים, אתיקה של עיתונאים זה סיפור בפני עצמו, אנחנו מדברים כרגע על כך, שאנחנו רוצים שהצרכן לא יוטעה לחשוב שההמלצה שהוא מקבל ממישהו היא אובייקטיבית ומוסמכת שהכל כנגד כסף ולאיש שפרסם אין אפילו מושג מה הוא מפרסם. נניח שמר ישראלי יתבקש מחר לפרסם מכונית, מה, הוא יעשה לה נהיגת מבחן? הוא יחליט אם היא טובה בסיבובים? זה ברור לגמרי שאין לזה שום קשר, אבל לוקחים אנשים כמוהו לא רק משום שיש להם קול ערב אלא משום שזה עושה את האסוציאציה בין עיסוק נוסף.

זה נכון, אבל נשאלת השאלה, האם היינו רוצים להטיל את האיסור על העיתונאי או על המפרסם? שאלה נוספת, האם אנחנו מדברים רק על עיתונאים, מה קורה באם שר אוצר לשעבר מפרסם בנק למשל? מותר לו, אבל יש דברים שהיינו רוצים לאסור מעבר לעיתונאים.

אני יכול גם להבין סיטואציה שמישהו עסק פעם בתשדיר, עשה קו, פרש, והיום הוא עוסק בתחום אחר, אז אי אפשר לרדוף אותו כל ימיו ולומר לו, פעם היית סלבריטי בטלוויזיה ועכשיו אתה חייב להיות בפנסיה, זה לא הגיוני. אבל האם לא הגיוני לתבוע ממישהו שהוא פעיל ועובד עכשיו בזה?

אני חושבת שצריך לתבוע זאת מכל מי שעשוי להטעות את הציבור בצורה כלשהי. פרופסור כספי טען, שרפי גינת, לאחר תוכנית של צרכנות יכול לפרוש מאותה תוכנית ולהמשיך לפרסם.

אז יש תקופת צינון, את יודעת שיש הגבלות לאנשי ציבור לאחר פרישה, יש חוק שירות הציבור, הגבלות לאחר פרישה, יכול להיות שגם כאן צריך להגביל מישהו, אבל אם מישהו עושה תוכנית צרכנות במשך שלושה חודשים, אחר כך הוא עושה פרסומת, זה בעייתי.

איך אפשר להגביל? אם לא תרשה לו לעשות פרסומת בארץ, הוא יופיע באם.טי.וי, באינטרנט, איך אפשר לאסור עליו?

ברצוני להוסיף, שכבוד השופט ברק הציע בדיוק בהקשר הזה שאולי כדאי להכפיף את העיתונאים למעין מעמד של עובדי ציבור, וברגע שהם עושים את זה הם כפופים לתקשי"ר.

במקרה יצא לי לשמוע את ההרצאה הזאת, הוא נתן את ההרצאה הזאת לא כשופט אלא כאיש אקדמיה, הוא אמר, שגם בעיניו, עיתון, למרות שהוא פרטי, יש לו חובות בתחום המשפט הציבורי. זה כל מה שהוא אמר, אני לא חושב שהוא אמר, שעיתונאים יהיו כפופים לתקשי"ר.

הוא בהחלט אמר זאת, הוא לא הרחיב, הוא טען שיש צורך ללבן את הסוגיה הזאת.

הוא חזר בו, אפילו הוא חזר בו משום שהוא חשב שזה מרחיק ופוגע.

אני חושב שהוא התכוון לכך, שאם עיתון למשל מביע עמדה פוליטית מסוימת באופן מגמתי ומישהו רוצה להביע עמדה חולקת ולא רוצים לפרסם זאת, יכול להיות שהוא יכול לפנות לבית המשפט ולחייב את העיתון מחמת היותו גוף ציבורי לשמור על ייצוג.

עורך מעריב היום, יו"ר ועדת ההסתה, תגיע אליו ידיעה על הסתה חמורה, הוא יצנזר אותה בגלל שהוא יושב בוועדה, זה ניגוד אינטרסים והאם זכות הציבור לדעת?

הייתה לנו כאן ישיבה לפני כחודש וחצי ואז הוזכר כלאחר יד, שבעיתונות אנחנו מכירים כתבות שמתייחסות למפרסמים באותם עיתונים. אז אמר יושב ראש הוועדה, שיש כמה מקומונים קטנים בערים קטנות שזה קורה, ואני אמרתי שזה קורה בעיתונים הגדולים ביותר. לאחר הישיבה בדקנו את הנושא הזה בעיתונים הגדולים ביותר, ב"מעריב" ו"בידיעות". צוות שלנו בדק בין התאריכים 7 לנובמבר ל-7 בדצמבר קשר בין פרסומות וכתבות באותם עיתונים. הקריטריון שבדקנו היה קריטריון מאוד חד, חייבת להיות כתבה ופרסום באותו יום בדיוק. כלומר, גם אם אני מסתכל על המוסף של שבת שמודפס ביום שלישי, אני עדיין רוצה לראות את הכתבה ביום שישי עם המוסף של יום שישי. מצאנו 20 ידיעות כאלה. זה משתרע החל ממכונית שמדור המכוניות בודק אותה, כאשר המפרסם מפרסם שני עמודים על אותה מכונית - - -

למען הצדק, זה יכול להיות גם אחרת. יכול להיות שעיתון עובר על כל המכוניות, מגיע לחברה מסוימת, אומר לה, אנחנו עושים מבחן רכב ואנחנו מבקשים לעשות למכונית מבחן כדי לבחון אותה. שואלים את העיתונאי, מה אתה הולך לכתוב? הוא אומר למשל, נסעתי, נהניתי מכל רגע, הביצועים נהדרים, המחיר סביר וכו', והוא מפרסם את הכתבה. אין פסול בזה שהמפרסם באותו שבוע גם רוצה לפרסם מודעה בתשלום. השאלה היא, האם הכתיבה הטובה או הביקורת שנעשתה על המכונית מושפעת מהעובדה שיש מודעה?

ראינו גם, שספרים שההוצאה שמוציאה את העיתון מוציאה אותם ופתאום יש עליהם כתבה של ארבעה עמודים במוסף. ראינו גם סרטים שיש עליהם סקירה באותו יום.

יתרה מכך, בתוכניות אירוח בטלוויזיה של הזכיינים בערוץ השני מראיינים את המראיינים של התוכנית האחרת.

לא התייחסנו לחלוטין לנושא הפוליטי, התייחסנו לפרסום ממש. יכולה להיות למשל כתבה במוסף העסקי שמתארת תוכנית שיווק של אותו בנק שמפרסם בעמוד האחורי של אותו מוסף.

האם אתה יכול להוכיח שכנגד המודעה בתשלום נכתבה כתבה מטעם?

בהחלט, מכיוון שהכתבה מתארת את מה שמפורסם במודעה.

אבל זו לא הוכחה, זו מסקנה, אנחנו שואלים על הוכחה.

השאלה, מה קדם למה? אני גם יכול לראות עיתונים שכותבים משהו כנגד פלוני ואותו גוף גם מפרסם אותו.

זה היה באותו יום וזה היה הקריטריון של אותו יום. אם אנחנו מחליטים שהפרסום והחדשות הולכים יחד זה אומר שבעצם אנחנו מסתכלים על המדיה בתור אמצעי פרסום גם בצד החדשותי שלה וגם בצד המודעות שלה. אותי זה מזעזע.

פן אחר שעסקנו בו לפני כמה חודשים הוא העניין של העתקת תוכנה. ישנה עמותה שמפרסמת בטלוויזיה כי מי שייתפס בהעתקת תוכנה ייאסר לשלוש שנים. שימוש בתוכנה היא לא עבירה פלילית, אך מכירת תוכנה היא כן עבירה פלילית. מי היא אותה עמותה? מייקרוסופט.

האם אדם שמשתמש בתוכנה מועתקת ביודעין אינו עובר עבירה?

לחלוטין לא. אדם שמעתיק תוכנה לצרכיו הפרטיים לא עבר שום עבירה. העתקה בבית היא לא עבירה, העתקה בעסק גם אינה עבירה פלילית, ל היא יכולה להיות עבירה אזרחית על זכויות יוצרים, אך אם נעשית העתקה לשם מכירה זו עבירה פלילית.

אני רוצה לומר מה קורה אצלנו ואני רוצה להתייחס לשמות שהועלו כאן כמו רפי גינת ואחרים. ראשית, אני רוצה לעדכן בין מקרים שבהם עיתונאים מופיעים בפרסומות, הכללים לגביהם ולגבי כללים אחרים של פרסומת שיש בהם הטעיה, לנו יש פרסומת רק ברדיו ויש לנו את הכללים שלנו.

יש לכם גם תשדירי חסות שגם הם פרסומת.

לגבי האיסורים והמגבלות שחלים על פרסומת, ישנם כללים בעניין, אי אפשר לבחון אותם ואי אפשר לבדוק את הפרסומות על פי אמות המידה שנבדקות ברשות להגנת הצרכן או במועצה לצרכנות, אבל יש אצלנו כלל שאומר, שאסור שתהיה הגזמה לגבי איכות המוצר או השירות. הבעיה היא, שלעיתים אנחנו לא יודעים שיש בעיה עם הפרסומות אלא אם כן פונים אלינו בתלונה וכשפונים בתלונה אנחנו לא בוחנים כל היבט.

אתכם אני לא מדבר על התיאוריה, אני מדבר על הפרקטיקה. הפרקטיקה היא, לדעתי לפחות, שאתם נכשלים בהגנת הצרכן כי אצלכם ברדיו, בקול ישראל, משודרות פרסומות שמדברות על ההפרה שדוברה כאן. התיאוריה נהדרת, אבל מה קורה בפועל?

אני מוכנה לבדוק את הדברים, יכול להיות שאנחנו צריכים לעשות מעקב אחר הפרסומות, הדברים האלה לא נעשים. ברגע שיש תלונה, אנחנו יכולים להתייחס אליה.

יש דברים שאתם לא יכולים לעמוד בפניהם. הסיפור הזה שלא הגזמה, אתם לא יכולים לעמוד בזה, אין לכם אפשרות לדעת אם מדובר בהגזמה ואם לאו, אין לכם כלים לכך וגם איש לא מצפה מכם זאת, אבל כאשר אתם רואים איש תקשורת בולט המגיש מהדורות חדשות, בין אם זה אצלכם ובין אם זה בערוץ השני, ואתם יודעים שהוא מפרסם בקולו מוצר שאין לו מושג במה מדובר ואתם עוברים לסדר היום, יש כאן בעיה.

לגבי הופעת עיתונאים בפרסומות, אין לנו כללים, יש לנו הנחיות ומדיניות שנקבעה על ידי הוועד המנהל. כאן יש הבחנה בין הופעה ברדיו לבין הופעה בטלוויזיה, בעיתונות ובשלטי החוצות, והיא מתייחסת למי שעובד אצלנו, דהיינו, אם אלכס אנסקי הוא עיתונאי אבל הוא לא עיתונאי שלנו, בהנחיות שלנו אין התייחסות לגבי אפשרות ההופעה שלו.

כלומר, זה בסדר שגדעון רייכר מפרסם.

מבחינתנו, אין לנו בעיה עם הדבר הזה.

למה, אין לכם אחריות כלפי הציבור?

היא מתייחסת אל זה כמו אל קוד של רשות השידור, אדם שמחוץ לרשות השידור לא מעניין אותה.

הייתה לנו בעיה עם גדעון רייכר, רצו לתת לו תוכנית ולי הייתה מלחמה קשה מאוד עם המנכ"ל שלי בעניין כי אמרתי שהוא לא יכול לקבל אצלנו תוכנית מאחר שהוא מופיע בפרסומות. הוא היה אמור להנחות אצלנו תוכניות וזה בניגוד למדיניות שקבע ועד המנהל עצמו. מדיניות של ועד מנהל, כל זמן שהיא לא נקבעה בכללים היא גם יכולה להשתנות על ידי קונסטלציה כזאת או אחרת. המדיניות היום אומרת כך: לעובדים שלנו מותר לשדר פרסומות ברדיו וזאת גם מהסיבה שבזמנו נתנו להם זאת כאפשרות להגדיל את השכר שלהם, וגם בגלל הניסיון שיש להם ואנחנו רוצים להשתמש בניסיונם.

מה עם רפי גינת?

אסרנו על רפי גינת בחוזה לעסוק בכל פרסומת שהיא. לא ידענו על בון-מרט, אבל ידענו על סנסור.

כאשר הוא יסיים את התוכנית הוא יעסוק בפרסומת.

הוא לא עובד שלנו ולכן לא יחולו עליו כללי הצינון שחלים על עובדים שלנו.

למה נתתם לו לחזור למסך?

זה כבר לא מענייני.

למה, את יועצת משפטית, את יכולה להילחם בעניין ולמרות זאת לא שמענו את קולך. הוא בא מן הפרסומות, יש לו גם מגעים עם יזמים עסקיים, מנין לנו לדעת שהוא לא ישתמש בתוכנית הזאת לסגירת חשבונות?

זה יכול להיות נכון לגבי כל אחד.

לא, מכיוון שהוא חברה פרטית, הוא לא חברה ציבורית. מנין לי שהוא לא סוגר חשבונות? תוכנית צרכנות היא שידור ציבורי שאין לו אינטרס כלכלי.

כל חשיפה במסך יכולה להיות פתח לסגירת חשבונות, אתם ממש מגזימים.

עם כל הכבוד, את לא יכולה להשוות את האתיקה של יעקב אחימאיר לאתיקה אחרת.

אתם יכולים לטעון, שכל חשיפה תקשורתית היא פתח לחיסול חשבונות.

איזו זכות מוסרית יש לו לדבר על הפקעת מחיר כאשר הוא עצמו מקבל סכומי עתק על התוכנית? הוא יכול לדבר על צרכנייה שהפקיעה מחיר של לחם כאשר הוא מקבל מחיר מופקע על התוכנית שלו? איך אתם בתור רשות ציבורית יכולים להרשות את העיוות המוסרי הזה?

נניח שאסרתם עליו להופיע בפרסומות חדשות - - -

לא בפרסומות חדשות, כאשר הוא יתחיל לתת אצלנו את התוכנית, אסור לו להופיע בכל פרסומת.

אבל הפרסומת הישנה היא כבר לא שלו, הוא מכר אותה, איך אתם יכולים למנוע שהמפרסם לא יפרסם אותה?

זו בעיה חוזית שלו עם המפרסם, הוא חייב לאכוף על המפרסם את החוזה שלו עם רשות השידור.

כאשר נודע לנו, שחיים יבין הופיע בפרסומת למכללה מסוימת, אנחנו אסרנו עליו להופיע בפרסומת.

אני רוצה להקריא לכם את הכללים שנקבעו אצלנו כמדיניות: יש איסור על השתתפות בפרסומת מסחרית של מראיינים ומנחים בטלוויזיה כאשר הפרסומת היא בטלוויזיה, בעיתונים, בשלטי חוצות, בסטיקרים וכיו"ב.

מראיין מנחה שכולו מזוהה עם נושא מסוים, אסור לו להופיע בקולו בתשדיר שנושאו דומה או זהה, בין ברדיו ובין בטלוויזיה. את הסעיפים הללו אנחנו נוהגים להכניס בחוזים גם עם קבלנים.

לפני כמה זמן נעשתה פרסומת של בזק בשיתוף עם חברי הכנסת, אנחנו אסרנו על עובדים שלנו להופיע בפרסומת הזאת, שהשתתפו למעשה ללא ידיעתנו ולאחר שנודע לנו, התמונות שלהם הורדו מהפרסומת.

שוב אני אומרת, יש עיתונאים שהם לא עובדים שלנו, הם עובדים בגופים אחרים, ולכן הם יכולים להופיע אצלנו, למרות שבטלוויזיה אצלנו אין פרסומות למעט תשדירי שירות שלפעמים גולשים קצת לכיוון הפרסומת, וזה לא בסדר, אבל מאחר ואין אצלנו פרסומות, זאת לא בעיה, עיקר הבעיה היא ברדיו, אבל הכללים שאנחנו קבענו נשמרים פחות או יותר.

רציתי להציע לאמץ את הכללים שלנו כי הם עברו גם את מבחן בג"ץ. בעצם, בכללים שלנו, גם בטלוויזיה וגם ברדיו, יש פתרונות להרבה מאוד מהשאלות שהעלו כאן גם בנושא של הגדרות, ואני חושבת שזה הסדר שיכול לעמוד במבחנים השונים.

אני מתייחסת ראשית לכללי הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו, אתיקה ופרסומת היא טלוויזיה. הסעיפים שעוסקים בהטעיה הם סעיפים 24 ואילך, כאשר יש סעיף שאומר: "לא ישדר בעל זיכיון תשדיר פרסומת העלול להטעות את קהל הצופים". אחרי כן יש התייחסות ספציפית לנושא של הדיון. ברשותכם, אקריא את סעיף 24ב': "כהטעיה יראו פרסומת:

1. שנעשתה על ידי שימוש בקולו, דיוקנו או דמותו של איש תקשורת והיא בתחום הצרכנות, הספורט, הכלכלה, הכספים, בתחום המדיני, הפוליטי או בתחום אחר המזוהה כתחום מומחיותו והוא עוסק בו בכל כלי תקשורת בישראל.

2. ששודרה במהלך תוכנית או בסמוך אליה והיא כוללת את קולו או דיוקנו של מגיש או קריין באותה תוכנית.

3. הכוללת שימוש בתמונה, ביטוי, מלל או רמז שיש בהם התחזות הפרסומת לתוכנית חדשות או לתוכנית אחרת."

אני רוצה להדגיש, שלנו הייתה בעיה ולכן היינו צריכים לצמצם זאת לתחום המומחיות של איש תקשורת. כלומר, יש כאן התמודדות בנוסח הנוכחי עם כל הבעיות של תכלית ראויה וכו', ולכן, זה צריך להיות בתחום מומחיות, היינו צריכים גם לפרסם את התחומים, צרכנות, ספורט וכו'.

רציתי לומר, שסעיף 24ד' גם כן עמד במבחן, שקובע: "שלא ישדר בעל זיכיון תשדיר פרסומת שבו משתתף איש תקשורת אם מנהל הרשות הודיע לבעל הזיכיון כי הדבר נוגד נורמות אתיות ראויות". זאת אומרת, השארנו פתח לשיקול דעת גם של מנהל הרשות וזה עמד במבחן.

יש לנו גם הגדרה לאיש תקשורת: "בסעיף זה איש תקשורת, עובד הרשות, עובד של בעל הזיכיון, עיתונאי, מגיש, קריין או מנחה בכל כלי תקשורת בישראל אף אם חדל לשמש בתפקיד כאמור בתוך תקופה של שלושה חודשים קודם למועד שבו נעשתה הפרסומת". זאת אומרת, כן יכולנו לאפשר תקופת צינון, היינו צריכים להגביל אותה בזמן בגלל חוק יסוד: חופש העיסוק, וזה הנוסח שהגענו אליו לאחר כל האיזונים ושעמד במבחן בג"ץ.

ברדיו זה כללי יותר מכיוון שהמדיום קצת שונה, בכללי הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו, אתיקה בפרסומת בשידורי רדיו, סעיף 7, איסור הטעייה כללי: "בעל זיכיון לא ישדר תשדיר פרסומת העלול להטעות מאזין סביר. בעל זיכיון לא ישדר פרסומת בקולו של אדם המזוהה בציבור כמי שתחום מומחיותו בנושא שאותו הוא מפרסם בדרך שעלולה להיות בה הטעיה בקרב המאזינים". מדובר באיסור רחב יותר, לא רק בנוגע לאיש תקשורת כי מדובר על האזנה ולא רק על צפייה ויש כאן עדיין את אותה התמודדות עם האיזונים שעלולה להיות הטעייה.

הכלל שלנו הוא בהקשר של הגנת הצרכן. המסגרת של הכללים בנוגע לפרסומת של איש תקשורת זה במסגרת של הטעיית הציבור. בהתחלה עתרו כנגד הכללים שלנו כי טענו שהם רחבים מדי מבחינת חופש העיסוק של איש תקשורת, צמצמנו את ההגדרה, הסעיף הנוכחי עמד במבחן בג"ץ ולכן אני מציעה לאמץ את הסעיף הזה ולהשתמש בו לצורך הדיון כאן. אני מציעה שזה ישמש איזשהו בסיס לתיקונים שאתם עושים כי זה כבר צלח את המבחן. נכון שלא אוהבים את הסעיף ויש לנו ויכוחים יום יומיים עם המפרסמים, אבל מאז התיקון זה לא הגיע לבג"ץ.

אצלכם הבעיה היא פחות פרובלמטית מכיוון שבתשדיר פרסום מופיעה האות פ' שמודיעה על פרסומת.

רציתי להעיר הערה לגבי הגדרת פרסומת. אני לא בטוחה שכדאי להגביל את הפרסומת לפרסום שממומן ונתמך על ידי גורם מסחרי.

אני מופיע כאן בתוקף תפקידי כיושב ראש ועדת האתיקה של האיגוד הארצי של עיתוני ישראל, אני רוצה להבהיר מה עמדת האיגוד בקשר לסוגיית עיתונאים בפרסומת. האיגוד אימץ בתקנות שלו את תקנון האתיקה המקצועית של מועצת העיתונות. פרופסור כספי ציטט כאן משפט אחד מהתקנון של האתיקה, אבל אולי הוא לא היה מודע לכך שהתווספו למשפט הזה כמה תיקונים נוספים שבעצם החליפו והחמירו את הקריטריונים לגבי איסור עיתונאים לעסוק בפרסומת. מה כתוב בתקנון? "לא יעסוק עיתונאי בכל עיסוק, עבודה, שירות, יחסי ציבור, פרסומות ואיסוף מודעות המעוררים חשש או מראית עין לניגוד אינטרסים או להטעיית הציבור". זה המשפט המקורי ולזה התווספו כמה משפטים:

1. "רואים כעיסוק נוסף המעורר חשש או מראית עין לניגוד אינטרסים או להטעיית הציבור תשדיר פרסום, יחסי ציבור או שירות דומה אחר הקשור בתחום עיסוקו או מומחיותו של עיתונאי המגיש שירותים אלה".

2. "תשדיר פרסום, יחסי ציבור או שירות דומה אחר המוגש על ידי עיתונאי העוסק בחדשות, באקטואליה, בפרשנות, בתחקירים על מגוון נושאים". למעשה, על פי זה, ניגוד אינטרסים הוא כאילו מובנה שלעיתונאי אסור לעבוד בצד השני של השולחן שזה פרסומת או יחסי ציבור.

ובכל זאת, איך זה קורה כשזה קורה?

פרופסור כספי רצה שבהזדמנות חגיגית זאת יחנכו את העיתונאים. החוק לא מחנך. בעיית האכיפה גדולה יותר מהגוף הוולונטרי אבל היא קיימת גם כאשר החוק קיים. המאבק הזה צריך להיות וולונטרי, אם הוא יצליח הוא היעיל ביותר. הנורמה המחייבת של האתיקה העיתונאית נקבעה כאן די בחדות, קבעה מי הוא עיתונאי.

הבעיה להטעיה בפרסומת לא מתעוררת עם אנשים שיש חילוקי דעות לגבי עצם היותם עיתונאים.

אני מדבר על הסנקציות של הגופים הוולונטריים.

גם לגבי מוכר בחנות אין רישוי, אם הוא יעשה הטעיה או מרמה, יש סנקציה.

החוק הזה בעצם צריך להטיל איסורים. הוא יכול לאזכר את התקנות של האתיקה המקצועית של האיגוד למועצת העיתונות, אבל החוק הזה צריך לתת איסורים על המפרסמים, עליהם צריך לתת את האיסורים.

מה פתאום.

כי הוא בא להגן על הצרכן.

שניהם שותפים לעבירה.

יש כאן יוזם והיוזם הוא המפרסם.

יש כאן יוזם ויש גם נהנה כמו בשוחד.

אני מסכים להשאיר את הסעיף הקודם שהוזכר על ידי אנשי משרד התעשייה. אני מציע להרחיב קצת את הסעיף שקיים פה: במקום בצורה של כתבה, מאמר או ידיעה עיתונאית, יבוא: בעיתונאות הכתובה והאלקטרונית, כך הסעיף יהיה רחב יותר. אני גם מציע, שיהיה סעיף, שלמפרסם אסור לצורך פרסומת מסחרית להשכיר את שירותיו של עיתונאי.

אני רוצה לגעת בנקודה שלא קשורה ישירות לפרסום על ידי עיתונאים, אבל היא קשורה בקידום, בפרסום סמוי והצורך של הרשות להגנת הצרכן להגן על הטעיות סמויות, הטעיות מכוונות. חברות סקרים. אנשי חברות סקרים עובדים בתקופת הבחירות עבור מפלגה פוליטית או פוליטיקאי כלשהו. זה היה רק לפני שישה חודשים, אך בשבוע שעבר וגם בעוד שבועיים היא מפרסמת סקר שבו מוצב האיש שהיא עבדה עבורו במקום הראשון מבחינת פופולארית. חלק גדול מהציבור לא יודע, שהחברה הזאת קיבלה סכום של מאה אלף דולר עבור עבודתה עם אותו פוליטיקאי.

אני שואל את אנשי רשות השידור, האם יש חובה לציין בכתוביות או לציין בתחילת הסקר, שהחברה הזאת עבדה עבור אותו פוליטיקאי? ואם לא עושים זאת, האם יש סנקציה, האם זאת עבירה על חוק כלשהו? האם זה מעוגן בתקנה, בחוק כלשהו?

אני רוצה לסכם. ראשית, מונחת בפנינו הצעת חוק ממשלתית שנוגעת בסוגיה ואנחנו חייבים להיזקק לה, אנחנו לא יזמנו את ההצעה, הממשלה יזמה אותה. חובתה של ועדה של הכנסת כאשר באה יוזמה ממשלתית, להוציא את המוצר הטוב ביותר.

אנחנו דנים בחוק הגנת הצרכן ומטרתנו להגן על הצרכן בפני אינפורמציה מטעה. האינפורמציה היא מטעה כי אם למשל יש מוצר שהוא יקר בהרבה ממוצר אחר אבל ממליצה עליו כביכול אישיות חשובה והצרכן ילך ויקנה את המוצר האלטרנטיבי בעלות יקרה של עשרות אחוזים, זאת הטעיה של צרכן.

מבלי להיכנס לשאלה של רישוי עיתונאי, יש כאן בעיה, מצד אחד, רישוי עיתונאי זה דבר פרובלמטי, מצד שני, בהיעדר רישוי, כל הגופים הוולונטריים האלה, כבודם במקום מונח אבל לעיתים הם נעדרי שיניים. לכן, אנחנו צריכים לנסח את ההצעה באופן שזה לא יפגע בחופש העיסוק במובן הרחב, אני חושב שמותר לאדם להתפרנס כל עוד אין בזה הטעייה.

כפי שציין כאן בצדק פרופסור כספי, כאשר אדם מביא את המוניטין ואת האמינות שלו מתחום אחד ומנסה להעביר אותו לתחום אחר שאין לו מושג בכלל בתחום האחר מה הוא מפרסם, זאת הטעייה, כי לוקחים את האיש בגלל מראהו, בגלל קולו. אנחנו נצטרך למצוא כאן את האיזון המתאים.

אני מציע לכל הגורמים שנכחו כאן ושרוצים להציע לנו נוסח לסעיפים השונים, לעשות זאת לקראת הישיבה הבאה, זה יעזור לנו בניסוח למצוא את האיזון המתאים. אין לי בעיה עם חלטורה או עם פרנסה כל עוד אין כאן הטעיה, אבל אם יש בזה הטעיה, אנחנו רוצים למנוע את ההטעיה.

בתום הישיבה הבאה אנחנו ננסה להתכנס לקראת גיבוש. אם נראה שאנחנו לא מצליחים להתגבש בעניין הזה אז נשקול את האפשרות של הפיצול.

אנחנו בוודאי לא המצאנו את הבעיה, לכל מי שיש דוגמאות של פתרון במקום אחר, מי שיכול לסייע ולהביא מסמך קצר, נשמח לקבל תוך שבועיים מהיום.

אני מודה לכולם, הישיבה נעולה.




הישיבה ננעלה בשעה 11:05.