ישיבת ועדה של הכנסת ה-14 מתאריך 29/12/1998

הצעת חוק לאיסור תחרות לא הוגנת. הוגנת-1996

פרוטוקול

 
הכנסת הארבע עשרה

מושב שלישי



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול טס' 285

מישיבת ועדת החוקה חוק ומשפט

יום שלישי. י' בסבת התשנ"ט (29 בדצמבר 1998), שעה 09:00
נכחו: חברי הוועדה
חנן פורח - היו"ר

יונה יהב
מוזמנים
עו"ד טנה שפניץ - משרד המשפטים, משנה ליועמ'ש לממשלה

פרופ' נחום רקובר - משרד המשפטים, משנה ליועמ'ש לממשלה

עו"ד רחל גרשוני - משרד המשפטים, ממונה על חקיקה

עו"ד אלו זיסבלט - משרד המשפטים, ממונה בכיר על חקיקה

עו"ד מירב ישראלי - משרד המשפטים, מח' ייעוץ וחקיקה

עמירם במ - משרד המשפטים, מתמחה

ליאור זמר - משרד המשפטים, מתמחה

רוני נויברג - משרד המשפטים

פרופ' מיגל דויטש - משרד המשפטים, מומחה

יצחק קמחי - משרד התעשייה והמסחר, הממונה על הגנת

הצרכן

רון אילון - משרד האוצר, סגן הממונה על התקציבים

עו"ד דרור שטרום - רשות ההגבלים העסקיים, הלשכה המשפטית

עו"ד גל רוזנט - רשות ההגבלים העסקיים, הלשכה המשפטית

אברהם בירנבאום - יו"ר ארגוני הםוחרים בישראל

חזקיה ישראל - התאחדות התעשיינים

עו"ד יוסי לוי - התאחדות התעשיינים

עו'ד יעל אונגר - המועצה הישראלית לצרכנות, יועמ"ש

עו"ד אורנה דויטש - לשכת עורכי הדין

גיא סלע - עוזר מחקר בוועדת חוקה חוק ומשפט
מנחלת הוועדה
דורית ואג
יועץ נזשפטי
שלמה שהם
מתמחה ליועץ המשפטי
הלית ברק
קצרנית
אסתר מימון
סדר היומ
הצעונ תוק לאימור תחרות לא הוגנת, התשנ'ו-1996



הצעת חוק לאיסור תחרות לא הוגנת. הוגנת-1996
היויר חנו פורת
מורי ורבותי, בוקר טוב. אנחנו עומדים היום בהבנה לקריאה שנייה ושלישית של הצעת

החוק לאיסור תחרות לא הוגנת, בפי שהוא נקרא בגלגולו הקודם. דנו בהצעת החוק הזאת בבר

פעם אתת, לאחר שהובנה בוועדת המשנה בראשותו של חבר הכנסת יונה יהב. הוא יובל

להאיר את עינינו. הגענו לבמה ובמה נקודות שבהן ביקשנו השלמות, ואני מקווה שנובל לסכם

את הצעת החוק החשובה הזאת ולהביא אותה בטווח הקרוב לקריאה שנייה ושלישית.

אנחנו נמצאים היום ביום עשרה בטבת, יום שנקבע במורשת ישראל ביום תענית, שבו

סמך מלך בבל ידו על ירושלים והביא את העיר במצור. אני רוצה להסב את תשומת הלב, וזה

יהיה בשבילנו גם פתח לדיון נבון בסוגיות שלפנינו, לדברי הנביא זבריה, שהוא משבי ציון.

הוא מאלה שמדברים ותוהים אם להמשיך לשמור על הצומות הללו, צום הרביעי וצום

החמישי, צום השביעי וצום העשירי, ארבעה צומות שנקבעו בזבר לחורבן, ליום המצור, ליום

בקיעתה של העיר, ליום שבו נהרג גדליה בן אחיקם, והצום הקשה מבולם, צום חורבן בית

המקדש, שהוא תשעה באב.

הנביא, בתשובה לשאלה אם הצומות הללו ימשיבו להיות צומות, או שמא ישתנה המצב

עם שיבת ציון, עם מהלבה של גאולת ישראל, אומר בסופו של דבר, שהדבר תלוי בנו. אומר
הנביא כך
"באשר זממתי להרע לבם בהקציף אבותיבם אותי, אמר ה' צבאות ולא נחמתי, כן

שבתי זממתי בימים האלה להיטיב את ירושלים ואת בית יהודה, אל תיראו.' (זכריה, ח, י"ד

ט'ו). אבל, 'אלה הדברים אשר תעשו, דברו אמת איש את רעהו, אמת ומשפט שלום שפטו

בשעריבם, ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבבם, ושבועת שקר אל תאהבו, בי את בל אלה

אשר שנאתי נאום ה'." (זבריה חי, ט'ז-י'ז). ואז הוא אומר: 'ויהי דבר ה' צבאות אלי לאמור.

בה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה

לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו.' (זבריה ח'. י'ח-י'ט). דהיינו. התנאי

הוא שתאהבו את האמת והשלום. בפי שפורט שם. איש רעת רעהו אל תחשבו בלבבבם. שבועת

שקר אל תאהבו ובדומה. אנחנו שומעים באן שהיסודות המוסריים ביחסי אנוש הם גם התנאי

לתיקונם של הצומוח.

בדיונים שלנו פה על הנושא של עוולות מסחריות, אנו משתדלים ללבת בעקבותיו של

הנביא. גם אם לא נגיע לאותה רמה מוסרית. באמרו עשינו את ההבחנה בין מה שמעוגן

בהצעת החוק לבין מה שנשאר בגדר הוויה מוסרית שלא מחוקקת. אבל אנחנו משתדלים ללבת

בעקבות העקרונות הללו ולקיים את 'האמת והשלום אהבו'.

אחרי הקדמה שמעפילה לפסגות באלה. ניגש לדברים לגופם ונבחן את הצעת החוק

שעומדת באן.

בישיבה הקודמת פתחנו דווקא בסעיף 1. שהיה בהצעת החוק הבחולה והושמט בדף

שלפנינו בגלל האמירה הבוללת והמהותית שלו. הביעו דעות לבאן ולכאן, אם יש מקום

לסעיף עקרוני בזח בפתיחת הדברים או לא, וביקשנו ממשרד המשפטים להציע בפנינו הצעה

שיש בה מצד אהד, איזו אמירה עקרונית, ומצד שני. שתהיה מוגדרת בפרמטרים קצת יותר

ספציפיים. האם הובן איזה דבר בביוון הזה?
טנה שפניץ
ניסינו. עשינו ניסיון בן ברוח הדברים האלה, אבל אנחנו לא בל בך מופתעים שהיה קשה

לנו להגיע למשהו יותר מוגדר. בי בזמנו. בשעבדנו על הצעת החוק הבתולה. היינו מוטרדים

בבר במידה רבה מהשאלות האלה. הדרך שמצאנו היתה להוסיף אח העוולות הספציפיות.

בדקנו שוב בחוץ-לארץ. הסעיף הראשון הוא מאוד בוללני. אין סעיף ראשון שנותן דברים יותר

ספציפיים חוץ מאשר מטרייה בללית, ואם אתה רוצה, מכניסים עוד עוולה ספציפית.

עברנו שוב על אותן העוולות שהיו. שהחליטו להוריד בוועדה. עברתי שוב על חומר

שהיה בפנינו ומראש החלטנו לא להבניס להצעת החוק הבחולה. פרופ' דויטש בזמנו הביא לנו

את הסקירה של חוץ-לארץ, ואלה דברים שבבר אז החלטנו לא להבנים.

חשבנו בבל זאת אולי לרבז שוב את הנימוקים. דיברתי עם פרופ' דויטש ואותם אנשים

שהדבר היה יותר קרוב ללבם. והיה להם קשה להגיש משהו מוגדר. נבון לאתמול הדברים לא

היו.

אני אציג שוב את המסגרת ואסביר למה אחרי התלבטות לא קלה במשרד החלטנו. בסופו

של דבר. לא ללבח לעוולה הבללית. למרות שנפשנו קשורה בה.



הסיבה המרכזית היא החשש מתביעות לא מוצדקות ופגיעה בתחרות. בשנים האחרונות

למדנו שבכל זאת התחרות מאוד מועילה לצרכנים וגם למצב הכללי של ההתפתחות וכיוצא

בזה. נאמר פה כל הזמן 'תחרות פרועה' וכיוצא בזה. אני לא חושבת שאנחנו. כמשרד

משפטים, דווקא בעד תתרות פרועה, רק הגבולות הם מאוד דקים. בסופו של דבר, אנחנו

יודעים שהתחרות פועלת לנזובה, ואנחנו גם מוכנים לשלם מחיר מסויים.

החשש המעשי, ומר בירנבאום כל פעם מדגיש את זה, הוא, שיש אנשים שמספיק לתבוע

אותם כדי שיהיה להם קשח לחיות. סוחרים קטנים ודווקא אנשים שיש להם פחות עלויות

קבועות, יבולים למכור לפעמים יותר בזול, איכות אחרת. לא כולם צריכים דווקא את האיכות

הכי פנטסטית. תמורת מתיר מסויים הם מוכנים גם לשלם פתות. מספיק שיחבעו אותם כדי

שהם יצטרכו לשכור עורכי דין כדי להופיע בבית-המשפט, וזה כבר גורם להם נזק מאוד רציני

וקשה להם להמשיך לחיות. האיום גם מהווה לפעמים סחיטה קשה.

בבוקר דיברתי עם עו'ד לוי על כר שלא יהיו נושאים שלא מכוסים בצורה הדרסטית

שהעוולה הכללית נותנת, אבל אנחנו צריכים להיות ערים לכך שאנחנו מקיפים אותה מהרבה

מאוד צדדים. קודם כל, מחוקי הקניין הרוחני; אחר כך, העוולות הספציפיות שאנחנו נותנים

פה והרחבנו אותן, גניבת עין יותר רתב ממה שהיה בחוק קיים. זאת אומרת, כל דבר שמזכיר

את העסק כבר מאפשר להכניס דברים שלא היו קודם. בנוסף, בחוק ההגבלים העסקיים נעשו

לאחרונה תיקונים בנושא ניצול לרעה של כוח מונופוליסטי, שהם הרבה יותר רחבים ממה

שהיו קודם. אנחנו נותנים עמידה לפי חוק הגנת הצרכן גם לסוחרים שיכולים במידה מסויימת,

לפחות בנושא ההטעיה, כבר לתבוע, וזה לא כל כך רחוק מהתחרות הלא הוגנת. והמקרים

היותר חמורים, ביח-המשפט יש לו הנתיבים הכלליים שלו של עוולת הרשלנות. והפסיקה

לאחרונה של עשיית עושר ולא במשפט, שבמקרה אמיתי ביח-המשפט יוכל לתת את הסעד.

לעומת זאח, במקרים המאוד כוללניים לא יובאו בכלל לבית-המשפט.

הוועדה קיבלה מהתאחדות בעלי אולמות השמחה פנייה, והם אומרים: יש ארנונה,

הארנונה לא מתולקת בשווה, זו תתרות בלתי הוגנת. הס הגישו לנו מסמך שלם למה הארנונה

לא בסדר. יכול להיות שהארנונה לא בסדר, אני לא מתווכחת לגופו של עניין, אבל האם

אנחנו רוצים שזו תהיה עילת תביעה לבוא לבית-המשפט? הוועדה הזאת יודעת טוב יותר מכל

אחד אחר שבתי-המשפט לא בדיוק יושבים ומחכים לתביעות. תביעות סרק הן הנזק היותר

רציני. הן גם ממלאות את בתי-המשפט, גם לא דנים בדברים החשובים שצריך לדון בהם וגם,

בסופו של דבר, מי שזוכה כבר לא יכול ליהנות מזה.

זו הסיבה שאנחנו מוכנים לשלם את המחיר. אנחנו לא מאושרים להוריד את סעיף 1, זה

לא שסתם הצענו אותו ועכשיו אנחנו רוצים להוריד אותו, אנחנו לא מאושרים מכך. אבל

אנחנו חושבים שבאיזון הסופי עדיף להוריד את סעיף ו ולהסתפק באותם הדברים שהזכרתי.
היו'ר חנן פורת
לפנינו מונח כאן מכתב מטעם התאחדות התעשיינים, ואני נדרש להציג את הצעתם

שמתייחסת לאותו סעיף שהושמט. אני קורא: "הסעיף הראשון בהצעת החוק לאיסור תחרות לא

הוגנת, התשנ"ו-1996, שעניינו איסור תחרות בלתי הוגנת הושמט מהצעת החוק הנוכחית,

הסעיף שהושמט קבע כי מי שמוכר נכס או נותן שירות דרך עיסקו (להלן - עוסק), לא יעשה

מעשה הנוגד אח הלכוח התחרות ההוגנת; מבלי לגרוע מכלליות האמור, יראו מעשים

האסורים לפי פרק זה כנוגדים את הלכות התחרות ההוגנת. מטרת הסעיף היתה ליצור מסגרת

חקיקתית הקובעת איסור תחרות בלתי הוגנת, אשר לתוכה יוכלו בתי-המשפט לצקת תוכן

בהתאם לשיקול דעתם, נסיבות העתים ושיקולי מדיניות וניתן יהיה לסייע ביתר קלות

לעוסקים הנפגעים מהתנהגות בלתי הוגנת, אולם אף על פי כן אין הם זכאים לסעד מכוח

הדינים הקיימים. לדעתנו, בהיעדר העיקרון מנוסח הצעת החוק יחמיץ המחוקק הזדמנות לעגן

נורמה התנהגותית אשר חשיבותה לחיי המסחר בישראל ראשונה במעלה". כאן יש ביטוי

תמציתי לאותו קו.

לא הייתי רוצח כעת שנחזור על הדיון הנרחב שקיימנו בישיבה הקודמת.
יוסי לוי
אני רוצה לומר משפט אחד בשס התאחדות התעשיינים. אין חולק על זה שבהיעדר

העוולה הזאת, יהיו מקרים רבים שבהם אדם שנפגע לא יזכה לסעד, למרות שהתחושה

הפנימית של כל אתד ואחד מאיתנו תהיה, שאותו אדם זכאי לסעד. בית-המשפט העליון רק

לאחרונה, בעקבות השופט טל בפסק הדין 'אטלנטיק נגד דאק-פרוסט", בעצם קבע שיש

חשיבות להכניס לתוך החקיקה הישראלית את העוולה הזאת. לא רק שהוא אמר את זה, הוא

גם הסתמך בעצם על מקורות תלמודיים.



אני אקרא מתוך פסק הדין: 'אולם קיימת הצעת חוק באיסור תחרות בלתי הוגנת,

המבקשת להגדיר תחרות בלתי הוגנת כעוולה בנזיקין. הווה אומר, שקיימת הברה בבר

שתחרות בלתי הוגנת אינה צודקת, ויש לתקן את המצב המשפטי בבר שהיא תיתן בידי הנפגע

עילה בנזיקין." הוא אומר את הדברים, בין היתר, בהסתמך על מקורות במשפט העברי. אני
אקרא קטע נוסף שאומר
'למרות תופש התחרות גינו חכמים את היורד לאמנות חברו', הוא

מסתמר על קידושין נ-ט.
היו"ר חנן פורת
פרופ' רקובר בפעם הקודמת הזכיר אותה.
יוסי לוי
אני מבין לתלוסין את מה שאומרת המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, הגב' טנה שפניץ,

ואני מסכים שקיים איזה מתח בין הצורר לקיים תתרות ובין הצורר להגן על אדם נפגע

כתוצאה מתחרות בלתי הוגנת. הרי גם חוק ההגבלים העסקיים, שעוסק בתחרות, בעצם קובע

מסגרות לתחרות בלתי הוגנת. היינו יכולים באותה מידה 'להגיד: למה לנו חוק ההגבלים

העסקיים, למה שבעל מונופולין לא יעשה בשוק ככל העולה על רוחו? זו תחרות. אם הוא הזק

שיהיה תזק. באותה מידה, למה שעוסקים לא יעשו הסדרים כובלים? חוק ההגבלים העסקיים

הוא הדוגמה המובהקת לכר שישנם סייגים לתחרות.
רון אילון
אין סייגים לתחרות בחוק ההגבלים העסקיים. זה מאוד משונה מה שאתה אומר, כי בעל

מונופולין אסור לו לנצל את מעמדו לרעה, זה הסייג לתחרות.
יונה יהב
אדון לוי, תגיד לי, בבקשה, מה טוב בנוסח הקודם?
יוסי לוי
מה שטוב בנוסח הקודם הוא העובדה שמוסיפים עוולה בנזיקין, שאלמלא העוולה הזאת

יהיו מקרים רבים שבהם נפגע - - -
יונה יהב
היא מאוד כוללנית.
יוסי לוי
האם אנחנו סומכים על בתי-המשפט שיידעו לצקת תוכו לזה? עשיית עושר ולא במשפט

זה גם דבר כוללני, ואפשר היה להכניס שם הכל. בכל זאת בתי-המשפט צמצמו את זה. חזקה

עלי שבתי-המשפט במדינת ישראל הם בתי-משפט מאוד רציניים שיידעו לצקת לזה תוכן, לפי

הנסיבות המשתנות של מיי המסתר בישראל.
יונה יהב
היו אנשים בוועדה הזאת, ביניהם אני, אולי בראשם אני, שחשבו שלא צריר להגיע

למצב שבית-המשפט הוא שיקבע את ההלכות ויצמצם את הצמצומים, אלא שהמחוקק, בלשון

בני אדם, יאמר את מה שהוא רוצה לומר ואת מה שהתכוון, ולא לאפשר לעשרות שנים לעבור

על מנת שההלכות תתגבשנה. יותר מזה, אתה יודע שזה לא יגיע מיד לעליון, באמצע הדרר כל

הנציגים של אדון בירנבאום יעמדו שם בפתח מולכם, מול התעשיינים הענקיים, או מול

רשתות הענק עם יכולות הענק, ובינתיים יפגעו בתחרות אפילו הפרועה, אני יכול להגיד

פרועה, שהיא בהחלט לגיטימית - תחרות בלתי הוגנת היא לא לגיטימית - והניסוח הכל כר

כוללני ימנע את זה.
יוסי לוי
אני מבין את החשש הזה, אבל השאלה המרכזית היא, האם לעומת החשש הזה אנחנו

צריכים לגרום לזה שלא תהיה עוולה כזאת? ואני אביא דוגמה. סעיף קטן 2(א) לחוק ההגבלים

העסקיים אומר, שאמור לעשות הסדר כובל הפוגע בתחרות. משפט כוללני יותר מזה לא קיים.

אמרו את זה בחי-המשפט. כשאני מוכר לר דירה ואתה קונה מהם דירה, זה הסדר כובל.
מיגל דויטש
וזו אפילו עבירה פלילית.
יוסי לוי
יש כל כך הרבה מעשה חקיקה כוללניים. האם הסנטימנט שלנו לא דורש שתהיה עוולה

כזאת שנותנת פתרון? בסעיף קסן 2(א) יש הגדרה גורפת כיס, ואמר השופט זיילר, שכמעט כל

הסכם בין בני אדס נכנס לסעיף קטן 2(א), ובכל זאת בתי-המשפט והרשות להגבלים עסקיים

יודעים לצמצם את זה לחייס המשתניס ולפי הנסיבות. מה שהיה הסדר כובל לפני ארבע שנים

היום איננו, ולהיפר, כי הזמנים משתנים.
היו"ר תנן פורת
אני תושב שהמכתב שכתבתם מפרט שורה שלמה של דברים. ידידי היקרים, כיוון שאינני

רוצה שנחזור על כל הדיון שהיה בפעם הקודמת, ואני מיצר על כך שחרף הרצון הטוב שלכם

לא הצלתתם להגיע לאיזה נוסח שמביא את הדברים לידי איזון, אני רוצה לתרום את הצעתי

שלי לעניין.

אני מקווה שחבר הכנסת יונה יהב, שהיה יושב-ראש ועדת המשנה, והוא חבר הכנסת

שאיתו, בסופו של דבר, אנחנו צריכים להכריע על הדברים, מכיוון שאין לנו ברגע זה חברי

כנסת נוספים, יקבל את העניין. הנקודה המרכזית היא הרצון לקבוע עיקרון כללי, שמתוכו

אחר כך יורדים לפרטים. בפעם הקודמת הדגשתי שבעצם אוחו כלל, למשל, על-פי כללי

ההלכה התלמודיים, אחד מ-13 מידות שהתורה נדרשת בה, יש כלל ופרט וכלל. כשיש כלל

ופרט וכלל קובע העיקרון שאין אתה דו, אלא כעין הפרט. זאת אומרת, שהפרטים הם שנותנים

לך את הקריטריונים המנחים לגבי הכלל. אם יש רק כלל, אז הוא אמורפי לגמרי. אם יש כלל

ופרט, זה כאילו נשאר בפרט בלבד, ולא שום דבר נוסף. אם יש כלל ופרט וכלל, פירושו של
דבר, שרוצים לומר
אלה דוגמאות, אבל אתה יכול להרחיב אותן מעין הפרט.

הייתי מצפה בהצעת החוק הזאת, אם אני רוצה לחת את ההשוואה, לאיזה עיקרון, אבל

שהעיקרון יהיה מונחה על בסיס הפרטים. אני חושב שזה נכון גם מבחינת בניין עקרוני של
חוק. למשל, כשאתה כותב
"הלכות מסחר בלתי הוגנות', ואתר כך אתה לא מזכיר בגופו של

החוק כלל את העקרון הזה - - -
יוסי לוי
תוץ ממקוס אחד בטעות. בנוסח החדש יש מקום אחד שבטעות זה מוזכר, בסעיף 15.
היויר חנו פורת
ברשותכם, אני רוצה להציע סעיף 1, אבל בשינוי אחד, שהוא שינוי רב משמעות. בסעיף
ייאמר כך
"מי שמוכר נכם או נותן שירות דרך עיסוק, לא יעשה מעשה הנוגד את הלכות

? התחרות ההוגנות', בלי לכתוב 'מבלי לגרוע מכלליות האמור', אלא כאן יהיה כתוב: 'לאור

זאת' או 'על פי זאת ייראו מעשים האסורים, לפי פרק זה, כנוגדים את הלכות התחרות

ההוגנת', ואז באים הפרטים. פירושו של דבר, שאתה לא אומר 'מבלי לגרוע מכלליות
האמור', מכיוון שאז אתה אומר
יש דברים כלליים, ועכשיו אני נתבע לפרטים שלא שייכים

לזה. אני מחבר אח הכלל עם הפרטים, ואז באמת אולי תהיה לשופט יכולת הרחבה מסויימת,

אבל היא מותוות על-פי השוואות והקבלות לפרטים שמנויים כאן.
יונה יהב
אני מבין מה השמטת, אני לא מבין מה אתה משיג.
היו'ר חנן פורת
אני משיג בכך, שהעיקרון הכללי יהיה מונחה על-פי הפרטים. זאת אומרת, אם תעמוד

לפני השופט סוגיה, הוא יצטרך לראות אם לסוגיה הזאת יש הקבלה ודמיון לדוגמאות

שמופיעות כאן בסעיפים 1 ו-2 וכדומה, או שלא. למשל, אם יבואו אנשים ויגידו: רבותי,

האיש הזה בא לשכונה שיש בה מעט אנשים, פתחתי פה חנות, והוא פתח על-ידי חנות דומה.
זה בלתי הוגן. יגיד השופט
עם כל הכבוד, יכול להיות שאולי זה לא דבר כל כך ראוי, אבל

אין בכל הדוגמאות שנתנו שום דבר שמתחיל להיות מקביל לזה, כי בכל הדוגמאות יש פגיעה

ממשית, על-ידי רמייה וכדומה. לעומת זאת, אם יש דוגמה אחרת, והדוגמאות שנמצאות פה

נותנות כמה מקבילות של רמייה, אבל בסוג שונה - - -
יונה יהב
אתה טועה בכר שאתה לא שם לב ששינינו את שם החוק. זה חוק עוולות מסחריות. בחוק

הזה עשינו אסופה של עוולות ססחריות. אנחנו לא נבנסיס להגדרה מה זה תחרות בלתי הוגנת.

הסך הכל המצטבר של כל העוולות המסחריות, אני מניח שמובן שזה תחרות בלתי הוגנת.
היו"ר חנו פורת
אמרתי גם בפעם הקודמת, אני מבין שאם יש פה אמירה כוללת, 'לא יעשה מעשה הנוגד

את הלכות התחרות ההוגנת", ואחר כר אתה אומר: "מבלי לגרוע מכלליות האמור" - - -
יונה יהב
אתה מפנה לתור החוק.

היו"ר חנן פורח;

זה מה שאני אומר.
יונה יהב
בשביל מה להגיד את זה בכלל?
טנה שפני?
אתה יכול להגיד: "ואלה הם המעשים הנוגדים את התחרות הבלתי הוגנת".
היו"ר חנן פורח
זה יותר מידי מצומצם. אני אמרתי "לאור זאת", אני לא יודע אם זה ביטוי משפטי

מדוייק, אפשר להגיד "בעקבות זאת" או משהו מעין זה.
יוסי לוי
אפשר להוריד את המלים "מבלי לגרוע מכלליות האמור", ולכתוב: 'ייראו מעשים

האסורים לפי פרק זה כנוגדים - - -
יונה יהב
חבר הכנסת חנן פורת, מאחר שרק אני הייתי בוועדת המשנה מבין חברי הכנסת, אני

אומר שזה לקח את רוב הדיוניס. למה? כי זו הגדרה לא טובה, וכן, קשה מאוד להגדיר את זה.
היו"ר חנו פורת
את המושג תחרות בלתי הוגנת?
יונה יהב
כן.
היו'ר חנן פורת
לכן הלכתם לפרטים. כל מה שאני מציע, תבר הכנסת יונה, תן בראש פתוח לחשוב על

הדברים.
יונה יהב
אני בראש מאוד פתוח. ישבנו שעות שלמות רק על זה.
היו"י חנן פורת
אני מציע שאס אתה אומר כלל, ואחר כר אתה מפנה באופן ישיר לפרטים, אז ממילא

ברור שהכלל - - -
יונה יהב
אז צודק עו"ד לוי, אז אתה לגמרי מצמצם. עויד לוי לא רוצה לצמצם.
יוסי לוי
הייתי שמח מאוד בסעיף 1 כפי שהוא, אבל אני מביו את הבעיות, אני לא מנותק מעמי.

אני חושב שהצעתו של היושב-ראש היא במקום, מכיוון שאולי זה נותן פתת לא רחב כל כר'

כפי החשש, אלא קצת יותר רחב מהעוולות המפורטות. אס בתי-המשפט ירצו לצקת לזה תוכן,

מה טוב.
היו"ר חנן פורת
אני מבקש שתתמודו עם ההצעה שלי. פרופ' נחום רקובר, בבקשה.
נחום רקובר
נדמה לי שמה שטעון הכרעה כרגע היא השאלה העקרונית, אס מעוניינים רק בעוולות

מסחריות מסויימות, הקבועות כרגע בהצעה מתוקנת, כפי שמונח לפנינו, אל משהו כללי, כמו

שנאמר קודם. השאלה העקרונית טעונה הכרעה.

לפי הצעת היושב-ראש, אס הבנתי נכון, הוא מתכוון לדרך ביניים, כלומר, לנקוט

בדוגמאות המסויימות, ועס זאת, לאפשר הרחבה מעין הפרטים המסויימיס. אם תהיה הסכמה

לעיקרון, השאלה הבאה תהיה כיצד לנסח. אפשר לומר -כגון המעשים המפורטים להלן.

יכגון" הוא הביטוי היותר מקובל מאשר הסונח הטכני במקורות היהודיים של הכלל מעין

הפרט. זה בעצם נותן את הביטוי.

השאלות הללו עלו בהרבה הרבה חוקים שחוקקה הכנסת, ועברו גלגוליס. בהצעח חוק

הפרטיות, למשל, בהתחלה היתה הצעה שאמרה: כל פגיעה בפרטיות אסורה, לרבות מעשים

אלו ואלו. לאחר מכן שינתה הכנסת וקבעה, שיראו במעשים הבאים בלבד כפגיעה בפרטיות.
היו"ר חנן פורת
כתבו את המלה ''בלבד"?
נחום רקובר
לא כתבו "בלבד", אבל נתנו ביטוי לרשימה סגורה של הדברים המופרטים בלבד.

השאלה הזאת עולה בהקשרים רבים. אני מציע שהסדר יהיה קודם בהכרעה העקרונית,

שמבחינת המקורות היהודיים היא בהחלט מוצדקת, ולאחר מכן לדון בשאלה הטכנית על דרך

הניסוח. במסכת מכות נאמר שדוד המלך העמיד את כל תרי"ג המצוות, אח כל מצוות התורה,

4 על 11 עיקרים. בין 11 העיקרים הוא לא עשה לרעהו רעה שלא ירד לאמנותו של חברו. ביו 11

העיקרים החשובים ביותר ביהדות, שנסמכים על פרק בתהילים, שמונה את המידות הישרות

שבין אדם לתברו, אתד החשובים הוא זה. חקיקה ישראלית, יהודית, שתדלג על זה, מבחינת

המקורות היהודיים זה יהיה תסר.
יונה יהב
החפץ תייס נתן 14 לא תעשה ו-13 כן תעשה. אנחנו לא יכולנו לאמץ את זה לתוך החוק

המודרני, מכיוון שברגע שאנחנו בחוק המודרני חייביס לשים כנורמה עליונה את חופש

הביטוי, אם היינו מאמציס את הדברים, כפי שזה בחפץ חיים, היינו יוצרים מצב בלתי נסבל

במדינה מודרנית. העלו לדרגה של 11 עיקריס את התחרות הבלתי מוגנת, את זה אני מבין.

אבל בתלמוד, למשל, אני בטוח שעל תחרות פרועה גס היה איסור, ואנתנו תחרות פרועה כן

צריכים להתיר.
נחום רקובר
אני חייב להעיר מה שהערתי בפעם הקודמת. העיקרון הבסיסי במקורות היהודיים היה

של תחרות תופשית, והבאתי את דברי התנאים במשנה, שאם אדם מחלק קליות ואגוזים לפתות

את הילדים ללכת אליו, אז גם השני יכול לעשות כן, ולא יראו בזה תחרות בלתי הוגנת.

התחרות החופשית היתה אתת מאבני היסוד, ומשום כך התפתחה כל כר יפה ההלכה היהודית

בנושא הזה, משום שהיא שמרה על איזון נאות. תחרות חופשית, אכל בלא פגיעה גסה,

דורסנית.
היו"ר חנן פורח
ההפרדה לצורך זה אינה בין מדינה מודרנית לביו קהילה יהודית שחיה על-פי מקורות

היהדות, ההבתנה היא באותם דברים עצמם, בין דברים שהם עניין מוסרי, שאיננו רוצים

להכנים אותם לעקרונות חוקתיים עם הסנקציות התוקיות ועם המציאות הפלילית לבין דברים
שאנתנו אומרים
פה אנחנו עוברים קו אדום, שהוא נידון בפלילים. זו ההבחנה. לכן, לא כל

דברי לשון הרע, שהם עניינים מוסריים, יכולים להיכנם בפסיקה בפלילים בבית-המשפט. לכן,

למרות המקור החריף של מי שיורד לאמנות תברו, שזה כולל גם תחרות, כפי שאמרנו, של

פתיתת חנות סמוכח, אנחנו את הדברים הללו לא נרצה לאסור בחוק, אפילו אם חכמים

משתמשים בביטוי חריף עוד יותר בפסוק, -ולא טימא את אשת רעהו שלא ירד לאמנותו של

חברו".

אני רוצה להציע בפניכם אולי תיקון עוד יותר קל, שיהיה כתוב כך: "לא יעשה מעשה

הנוגד הלכות תחרות הוגנת. המעשים האסורים לפי פרק זה ייראו כנוגדים את הלכוח התחרות

ההוגנת." אז, ממילא, אמרת בכו בעצם, אם אתה רוצה לדעת מה נקרא הלכות תחרות בלתי

הוגנת, בבקשה. אבל בכל זאת זה נותן איזה עיקרון כללי שמאפשר פיתוח מסויים על-ידי
השופט, ושלא יגיד השופט
אני הולך בצמצום מדוייק, רק על-פי הדוגמאות הללו, ואין

בילתן.
מיגל דויטש
נשארתי בדעתי שסעיף 1 הקודם ראוי, אבל לא נפתח את העניין שוב. חיים איחו

בארצות-הברית, עם רעיון דומה חיים בגרמניה, יכולנו לחיות איתו גמ כאן, אבל העניין

הוכרע.

לעניין ההצעה של היושב-ראש, הנוסח השני יותר קרוב ללבי מהנוסח הראשון, אם כי

אני עדיין חושב שמבתינת העמדה שלי, שמצדדת בהרתבה, יש פה חשש של ממש. אם נשמיט

את סעיף 1, ולא נאמר דבר בעניין, בכל זאת נוע תנוע, כלומר, הפסיקה תעשה את שלה מכוח

עוולת הרשלנות, מכות דיני עשיית עושר ולא במשפט, רזה יפותח ממילא.

הנוסח השני, אכן, משאיר פתח, אבל הוא יהיה מאוד נזיל מבחינה פרשנית. כלומר,
יבואו ויאמרו
האם אנחנו לא מתכוונים להסדר שלילי לגבי העיקרון הכללי, כאשר אנחנו

קובעים את העוולות המיוחדות?
היויר מנן פורת
"המעשים האסורים, לפי פרק זה, ייראו כנוגדים את הלכות התמרות ההוגנת.''
מיגל דויטש
הייתי מפרש את העניין כלא קובע הסדר שלילי, אבל ער לסיכון שיאמרו שזה כן קובע

הסדר שלילי.
יונה יהב
אם הייתי יושב בדין, הייתי נותן משמעות לעצם הפירוט בכך שרצית איכשהו לכבול את

הידיים וליצור רשימה סגורה.
מיגל דויטש
זה עלול להיות.
היו"ר חנן פורת
הסעיף הראשון שלי: "מי שמוכר נכס או נותן שירות דרך עיסוק, והעוסק לא יעשה

מעשה הנוגד את הלכות התחרות ההוגנת. המעשים האסורים, לפי פרק זה, ייראו כנוגדים את

הלכות התחרות ההוגנת."
יונה יהב
זו רשימה סגורה.
היו"ר חנו פורת
זו לא רשימה סגורה. רשימה סגורה זה הנוסח שכתוב: 'ואלה המעשים הנוגדים...'.
יונה יהב
אני מזכיר לך שההנהגה הנוכחית של בית-המשפט העליון תפרש את זה בהרחבה, תבוא

הנהגה אחרת ותפרש אחרת. לנדאו היה מפרש את זה בצמצום.
יוסי לוי
החיים תמיד כאלה.
מיגל דויטש
אם יורשה לי לסיים אח המשפט. בגישתי שתומכת בהרחבת האחריות, אם זה הקו, עדיף

לא לומר דבר. אלטרנטיבה אחרת היא בכל זאת לצמצוס מה, לבוא ולומר: 'לא יעשה עוסק'

וכו' "מעשה הנוגד את חובת תום הלב". בכל זאת יש כבר תשתית בפסיקה ובספרוח לחובת

תום הלב. יש פה צמצוס מסויים. אפשרות חלופית אחרת, אופרטיבית, היא להכניס שוב את

סעיף 3 הקודם, על שימוש במוניטין של האחר, ולהוסיף את המלים 'בלתי הוגן'. 'שימוש

בלתי הוגן במוניטין של האחר'. אז אנחנו נותנים עוד קבוצה חשובה של מצבים שבהם ראוי

לתת את הדעת עם אינדיקציה מסויימת.
היו'ר חנו פורת
זו סוגיה בפני עצמה.

מישהו רוצה להתייחס עכשיו רק להצעה שהועלתה כאן, כדי שנוכל לסכם את הדברים?
אברהם בירנבאום
ההצעה שהציע היושב-ראש, אין ספק שכוונתו טובה ורצויה. החשש הגדול שלנו,

והיטיבה להציג את זה עו'ד טניה שפניץ, מהאפשרות להרחבה. לא במקרה דווקא נציגי

החעשיינים והתעשייה בישראל זה בעיקר מונופוליס או ליגופולים.
תזקיה ישראל
לא צריך להיסחף.
אברהם בירנבאום
אתה רוצה שאני אתן דוגמאות? תנובה, עלית, אוסס. לעומתם עומד העוסק הקטן, ואנתנו

מאוד חוששים מכל הרחבה. אין ספק, שהחוק הזה, למרות שהוא יכול לשרת גס עוסקים

קטנים, בפועל הוא ישרת בעיקר את הגדולים, את אלה שיש להס עורכי דין מהשורה הראשונה

על בסיס שנתי. לא צריך לתת לבית-המשפט את האפשרות להרחיב. ככל שמצמצמיס ייטב.
רוו אלון
אדוני היושב-ראש, לא בכדי ניסינו להימנע מהשארת המונח "תחרות לא הוגנת', משום

שזה מונת שלא ברור לחלוטין, אף אחד לא יודע למה הכוונה בשימוש במונח הזה. ניסינו

לאסוף אותם מקרים שבהם אנחנו מסכימים שאסורה תחרות, ואי-אפשר להגדיר אותה כתחרות

בלתי הוגנת.

אני לא שבע רצון מכך, שדווקא התאחדות התעשיינים היא זו שמנסה להחדיר כאן כללים

עמומיס לתחרות בלתי הוגנת. יתכבדו נא התעשייניס, שאין ספק שהלכות המסחר ידועות

להם, ויציגו לנו איזה עוד עילות לתחרות בלתי הוגנת צריר להוסיף כאן. יש כאן עורכי דין

מלומדים, יש כאן נציגי תעשיינים.
מיגל דויטש
אדוני, תפתח את ה'ריסטייטמנט' האמריקני לתחרות בלתי הוגנת ותראה.
רון אלוו
אני לא אדונך, וגם לא יוצא לי, אנא, אל תפריע לי.

אני נזבקש שיציגו כאו את הנושאים אחד לאחד, מהן אותן הלכות תחרות לא הוגנח

שאותו רוצים למנוע, ובכך נדון. ההרחבה ויצירת העמימות תגרום לכך שהחוק הזה, מחוק

לתחרות בלתי הוגנת יהפוך להיות לחוק למניעת תחרות. מי שיוכל להשיג את עורך הדין

הטוב ביותר, מי שיוכל להשקיע בכך את המשאבים הגדולים ביותר, יוכל למנוע תחרות, ואת

זה צריך למנוע.
יוסי לוי
כבוד היושב-ראש, מי שהציע את העוולה הזאת זה משרד המשפטים, ולא התעשיינים.

אני יכול לתת לחברי, סגן הממונה על אגף התקציבים, עשרות דוגמאות שבהן התעשיינים

הגדולים ייפגעו מהעוולה הזאת יותר מהעוסקים הקטנים. לא בכדי סעיף 1 לדברי ההסבר

אומר: 'עוולה כללית נדרשת לאור העובדה שלא ניתן לצפות את מגוון המעשים אשר עלולים

לסתור את הלכות התחרות ההוגנת". כלומר, דברי ההסבר של משרד המשפטים אומרים את זה,

אז אני ודאי לא מתכוון לתת לך רשימה סגורה שאני רוצח לפטור אותה. הכוונה המרכזית היא

לקבוע עוולה כללית שהחיים יצקו תוכן לתוכה.

הדבר החשוב יותר, זה לא עניין של התעשיינים. כפי שנאמר פה, זה קיים במדינות .

אחרות, מדינת ישראל לא המציאה אותו, ודבר לא פחות חשוב, גם המשפט העברי קבע אותו. /

אז, בואו, נוריד את התעשיינים מעל הפרק. אני יכול לתת עשרות דוגמאות שהתעשיינים

ייפגעו מזה.
רוו אלון
אני מבין שאתה בא לכאן בהתנדבות.
יומי לוי
חבל שאתה לא מקשיב, אם היית מקשיב, היית מבין. יש רבים מאוד מהחעשיינים שלא

רצו את העוולה הזאת.
אברהם בירנבאום
מי שקובע אצלכם אלה הגדולים.
יוסי לוי
הגדולים לא רצו את זה.
היו"ר חנן פורת
רבותי, אומנם האנשים משתדלים כאן באמת לבטא את הדברים בהיבט העקרוני, אבל אין

ספק שמתחת לפני השטח מבצבצים פה ניגודי האינטרסים, והם לגיטימיים. אנחנו, חברי

הכנסת שיושבים כאן, איננו נגועים בעניין זה באיזה אינטרס אישי לכאן ולכאן. אנשים

שמייצגים קבוצות, באופן טבעי יש להם אינטרסים, אלה חלק מהדיונים הטבעיים בוועדה.

מה שעומד בפנינו כעת הוא, אם אנחנו מוותרים על כל הסעיף הזה, ואז ממילא אנחנו

מגיעים ישר לפרטים שהס מוסכמים, או שאחנו מנסים לתת ביטוי עקרוני כולל שהוא נכון גם

מבחינת המבנה החוקתי. מעבר לתוספת שיש בו" הוא נכון מבחינת הצגת העיקרון, ומתוכו

משתלשלים הפרטים, וגס לא נותניס לכלל להתרחב ככל האפשר. לכן, ביטוי "מבלי לגרוע

מכלליות האמורי הוא ביטוי שבאמת שובר את האיזון הנכון. הוא אומר: הכלל הוא כלל,

עכשיו נותרו הפרטים, אבל הכלל כולל דבריס אחרים לגמרי, זו המשמעות. את זה אינני

מקבל. אני חיפשתי איזה נוםח שעל-פיו הכלל והפרט ייצרו את האיזון או את הקשר ביניהם,

ואז יהיה ברור לשופט שתוא צריך לדון בעיקרון על-פי הדוגמאות של הפרטים, בהתייחסות

לאנלוגיה לפרטים.

אם היינו מוצאים נוסח נכון בכיוון הזה, היינו מגיעים פה לאיזון הנכון, לא מפני שאני

מחפש פשרה, אלא מפני שאני חושב שראוי שהעיקרון יהיה. הצעתי את ההצעה שהצעתי, יכול

להיות שאפשר להוסיף פה עוד איזה מילה בסגנון, שהמעשים האמורים לפי פרק זה ייראו

ככלולים, וממילא אתה אומר שזה כלול בזה. אם הכיוון הזה מוסכם, אז אפשר ללכת עליו

ולדקדק בדברים, אם הוא לא מוסכם אז נוריד אותו.



חבר הכנסת יונה יהב, עכשיו אנחנו מגיעים אלינו, כי אנחנו שני חברי הכנסח היושבים

בוועדה. האם נראה לר הכיוון הזה שאני מציע, זאת אומרת, שיהיה כלל והפרטים ימחישו

אותו? כלומר, 'המעשים האסורים לפי פרק זה ייראו או יהיו כלולים - - -
מיגל זוימש
'האיסורים על-פי חוק זה ייכללו באיסור על-פי סעיף 1'.
יונה יהב
אני ייצגתי בוועדה את הגישה המצמצמת.
היו'ר חנו פורח
רבותי, אם כך, סיכמנו את הדברים. אני שומר לעצמי את הזכות להציג את ההצעה שלי,

לאחר שאדייק בה יותר, כהסתייגות להחלמת הוועדה. אנחנו שני חברי כנסת, ואי-אפשר

להכריע, אז ההצעה נשארת כמות שהיא.
יונה יהב
אם תביא נוסח שאנחנו יכולים לחיות איתו, שהוא לא יוצר את הבעיות, יכול להיות

שאצטרף אליך, אבל כרגע, גם בוועדה לא הצלחנו למצוא נוסח.
היו'ר חנו פורת
אני מאוד צמצמתי את הדברים.
יונה יהב
זה עדיין יוצר בעייתיות. אני גם מאמין, כמו פרופ' דויטש שהשיירה נוע תנוע. לגבי

בתי-המשפט זה בעצם כאילו לא אמרת כלום, הם יבנו תילי תילים, בייחוד ביח-המשפט

העליון בהרכבו הנוכחי.
היו'ר חנו פורת
דווקא מפני שהשיירה נוע תנוע, ואתה אומר שהיא בין כה נוע חנוע, אני מעדיף - - -
מנה שפני?
הנוסח שלך, כיוון שאומרים שהמחוקק לא משחית אח מילותיו לריק, וצריך את הביטוי

הזה לפרש, אז יגידו, לאור העובדה שהעוולות האלה כבר מוצעות, אז אם זה בא להוסיף

משהו, זה בא להוסיף שיראו רק את אלה. אני אומרת, שעלולה להיות פרשנות מרחפת.

פרשנות צרה תגיד שזה מצמצם.
היו'ר חנן פורה
אני שומר לעצמי את הזכות להגיש הסתייגות, שיהיה בה הביטוי הנכון באיזון שאני

מציין, ונחשוב על זה, יש עוד כמה ימים.

אני ממשיך הלאה.
מיגל דויטש
אם התיקון הזה של ההסתייגות יעבור, בעוולות הספציפיות סמכנו בזמנו על כך שיש

את סעיף 1, כלומר, שיש די הרבה דברים שלא ייכנסו בסעיפים הספציפיים, אבל ייכנסו

בסעיף 1. אס כך, בסופו של דבר, תהיה פרשנות של הכלל מעין הפרט, והשמטנו את הנושא

של שימוש במוניטין של האחר. אם אכן אנחנו רוצים שזה יהיה מעין הפרט, אני חושב שבין

הפרטים חשוב להתייחס שוב לנושא הזה.
היויר חנן פורת
נתייחם לזה מיד.



אני מבין שלגבי סעיף 1(א) ו-(ב) יש הסכמה. לגבי סעיף 2 ישנה הסכמה. לגבי סעיף 3.

דיברנו כבו על הנקודה הזאת בפעס הקודמת. סעיף 4, גם הוא מוסכס.

אס כר אני עורך הצבעה על פרק א' כולו.

מי בעד, יריס את ידו - 2.

מי נגד? אין מתנגדיס.

פרק א', הלכות מסתר לא הוגנות - אושר.

אנתנו עוברים לפרק ב', גזל סוג מסתרי.
טנה שפניץ
היינו צריכים להגיד משהו לנושא של ההנדסה החוזרת. הכנו, ויכול להיות שהוא צריך

עוד ליטוש קל.
היו"ר תנו פורת
אני קורא את הנוסח: "7(א) ייראו כגזל סוד מסתרי אחת מאלה: (1) נטילת סוד מסחרי

ללא הסכמת בעליו באמצעים פסולים, או שימוש בסוד על-ידי הנוטל; אין נפקא מינה אם

הסוד ניטל מבעליו או מאדם אתר אשר הסוד המסחרי נמצא בידיעתו; (2) שימוש בסוד מסחרי

ללא הסכמת בעליו, כאשר השימוש הוא בניגוד לחיוב חוזי או חובת אמון המוטליס על

המשתמש כלפי בעל הסוד. (3) קבלת סוד מסתרי או שימוש בו ללא הסכמת בעליו, כאשר

המקבל או המשתמש, בעת הקבלה או השימוש, יודע, או שהדבר גלוי על פניו, כי הסוד

הועבר על-ידי אדם אחר, בין אס הוא מעביר סמוך או מעביר קודס, באופן האסור על-פי

פסקאות (1) או (2)'.
טנה שפניץ
הסעיף קטן (3) הוספנו 'או שהדבר גלוי על פניו', משום שהיפנו את תשומת לבנו לכך

שבאמנה הבין-לאומית, שאנחנו צריכים בסוף השנה להתיישר לפיה, נדרשת רשלנות תמורה,

גם אז זה נכלל. אז במקומ 'רשלנות חמורת", שיש לנו כבר, הוספנו "או שהדבר גלוי על-

פניו'.
יוסי לוי
למה לא השתמשתם בביטוי "או שהיה עליו לדעת"?
טנה שפניץ
זו רשלנות רגילה, ואנחנו לא חושבים שכל מי שקונה איזה מכשיר צריך להסתכן

ברשלנות, שצריך להטיל עליו את העול לבדוק אם הוא לא רשלן רגיל, וכבר אז להתתייב

בהפרת סוד מסחרי. לכן, האיזון הוא בין זה שאתה יכול לעקוב אחרי השרשרת של כל מי

שמפר, זה יכול להיות מס' 5 או 6, שאם זה גלוי על פניו או שהוא ידע בפועל, אז הוא באמת

גזל סוד מסתרי.
מיגל דויטש
למען הסדר, בפסיקה האמריקנית זה גם שהוא חייב היה לדעת, והוחלט לצמצס את

העניין, כדי לא להטיל אחריות רחבה מידי.
היו"ר חנו פורת
הניסוח כפי שפה הוא ניסות נאות.

אנחנו מגיעים מכאן לסעיף קטן (ב).
יוסי לוי
לפני כן אני רוצה לשאול, מה המשעמות בסעיף 7(א)(1), של נטילת הסוד המחרי

באמצעים פסולים?
מנה שפני?
כבר דיברנו על בך בישיבה הקודמת, והחלטנו.
יוסי לוי
אם זה ללא הסכמת בעליו, זה מספיק. צריך גם "ללא הסכמת בעליו" וגם "באמצעים

פסולים"?
מיגל דוימש
למשל, הנדסה חוזרת מותרת, גם איו הסכמה.
היו'ר חנו פורת
דיברנו על כך שצריכים להיות פה תנאים מצטברים, לא די שזה ללא הסכמת בעליו.

אני עובר לסעיף קטן (ב), שהוא החידוש: 'גילוי סוד מסחרי באמצעוח הנדסה חוזרת,

לא ייחשב כשלעצמו אמצעי פסול כאמור בסעיף (א)(1). לעניין סעיף זה - 'הנדסה חוזרת' -

פירוק או ניתוח בהילוך חוזר של מוצר או תהליך במטרה לגלות את הסוד המסחרי.'
מיגל דויטש
רק הייתי משנה את סדר המלים 'פירוק או ניתוח של מוצר בתהליך של הילוך חוזר...'.
טנה שפניץ
רצינו להורות שהפירוק והניתוח הם בהילוך חוזר. לא מצאנו הגדרה. מצאנו כל מיני

פסיקות וסיפורים, מפה ועד להודעה חדשה מה זה, אבל הגדרה של ממש לא מצאנו. לא חשבנו

שנאות להכנים את המושג הזה בלי להגדיר אותו.
היו''ר חנו פורת
במובן של ההרחבה של התחרות זה דבר מאוד משמעותי. זו דוגמה, למשל, שגם אם הדבר

הזה מותר, אני חושב שהיה מתבקש באיזו דרך, שלפחות תיתן למי שאתה עושה את ההנדסה

התוזרת על מוצר שלו איזה תמלוגים, או לפחוח יידע שהוא עושה הנדסה חוזרת. אבל אני

באמת לא יודע אס הדבר הזה יכול להיכלל במסגרת האיסורים.
מיגל דוימש
מותר לו לפצח את קוקה-קולה, אם הוא עושה את זה מתוך כך שהוא קנה בקבוק קוקה-

קולה ועשה ניסויים במעבדות. אסור לו לחדור לכספת, כי זה עדיין סוד מסחרי, כי זה אמצעי

בלתי הוגן.
היו'ר חנו פורת
או כשזה רשום כפטנט, שאז זה נופל ברמה אחרת.
מנה שפניץ
כתבנו 'כשלעצמו". זאת אומרת, רק זה לא ייחשב כגזל.
אלו זיסבלט
הנדסה חוזרת דה דבר מאוד מקובל בעולם.
יונה יהב
טנה שפניץ, מה יקרה אם יהיה כחוב "פירוק או ניתוח של מוצר, או תהליך במטרה

לגלות את הסוד המסחרי'. למה זה צריך להיות בהילוך חוזר? אני עושה פירוק וניתוח של

המוצר. אם אני, למשל, מפצח נוסחה של נוזל, אין פה בכלל הילוך חוזר. נתחיל דווקא בסוף.
יוסי לוי
המונח 'הילוך חוזר" הוא לא ברור.
מיגל זויטש
ההילוך החוזר הוא מהסוף להתחלה, בזה הוא חוזר, הוא חוזר להתחלה, מהסוף

להחחלה.
אורנה דויטש
מהמוצר למרכיביס שלו.
יונה יהב
אבל אס אני מנחח אח הבטן, אני מתחיל מהסוף ומגיע פנימה.
יוסי לוי
היה צריך להיות "פירוק או ניתוח או הילוך חוזר". יש כאן שלושה דברים שהס לא

קשורים. הפירוק והניתוח לא קשוריס להילוך החוזר. זה יכול להיות פירוק וניתוח לא

בהילוך חוזך.
היו"ר חנו פורת
חבר הכנסת יונה יהב צודק. המלים "בהילוך חוזר" הן פשוט מיותרות. כשאתה אומר

"פירוק או ניתוח של מוצרי, אי-אפשר לפרש את זה אלא במשמעות הזאת. ברור שמדובר פה

על מוצר שניתן להשיגו באופן חופשי.
טנה שפני?
גילוי לא ייחשב כשלעצמו, רק אס אתה עושה הנדסה חוזרת, אס אתה גונב זה כבר לא

נחשב.
היו"ר חנן פורח
כדי למנוע טעות כן צריך להדגיש שמדובר פה במוצר שניתן להשיגו באופן חופשי.

למשל, אס הוא מצא מוצר, היה דבר שהלך לאיבוד, מישהו מצא אוחו, אבל זה לא דבר שהיה

אמור להיות בשוק, ועכשיו הוא עושה את ההילוך החוזר.
טנה שפני?
זה נכנס להגדרה של סוד. ההגדרה של סוד היא "ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים

לשמור על סודיותו, אז אס הוא מוצא את המוצר מונח ברחוב, זה בכלל לא נכלל בהגדרה של

סוד, אז הוא גס לא צריך הגנה מפני זה.
מיגל דויטש
קשה מאוד להגדיך אח מצבי התפר. המצב הרגיל הוא מוצר בשוק חופשי, שקונים אותו

ומפרקים אותו, אבל אולי יש עוד מצבי בינייס, במקרה של אבידה, למשל, שזה ייכנס תחת

העניין הזה "כשלעצמו". כל מה שאנחנו אומרים כאן, שעצם זה שהוא עושה כך, זה מותר. אם

הוא נטל אבידה שלא כדין - כי יש חוק השבת אבידה - אז זה ייפול תחת העניין של אמצעי

פסול, של עצם נטילת האבידה.
היו"ר חנו פורת
הוא יכול להשיב אותו לאחר שהוא פירק וניתח אותו ולמד את כל סודותיו.
יוסי לוי
כל דבר שצריך לגלוח אותו באמצעות הנדסה חוזרת נופל בתוך הסוד המסחרי, כי בעליו

עשה את כל האמצעים הסבירים על מנת להגן על הסוד שלו בתוך הסוצר. עובדה שאתה צריך

לעשות משהו על מנת לגלות את זה, ולכן זה סוד מסחרי. השאלה המשפטית היחידה, למרות

שזה ללא הסכמת הבעליס, האם האמצעיס פסוליס או לא. הסעיף אומר: זה לא יהיה אמצעי



פסול. הבעיה היא שלקחו את הפירוק והניתוח והכניסו אותו פנימה לתוך ההילוך החוזר,

כאשר למעשה כל האלמנטים האלה נפרדים. יש פירוק, יש ניתוח, יש הילוך חוזר.
מיגל דויטש
איך אחה עושה הילוך חוזר אם לא באמצעות פירוק וניתוח?
יוסי לוי
אתה יכול לעשות ניתוח שלא באמצעות הילוך חוזר.
היו"ר חנו פורח
לכו המלים "הילוך חוזר" מיותרות. הן לא נותנות פה שוס דבר.
יונה יהב
הייתי כוחב: "פירוק, או פירוק לגורמים, או ניתוח של מוצר, או תהליך במטרה

לגלות...".
היו"ר חנו פורת
למה לך לסבך? פשוט צריך להוריד את המלים "בהילוך חוזר". פירוק וניחוח מקיפים את

כל מה שמדובר בו.
יצחק קמחי
אולי המלה היא "פענוח". פענוח של מוצר זה תהליך בדרך של פירוק או בניתוח, זוהי

ההנדסה החוזרת.
מנה שפני?
פענוח של הסוד.
מיגל דויטש
אבל כחוב "גילוי". "גילוי באמצעות הנדסה חוזרת".
יונה יהב
במחשבה שנייה אני בעד להשאיר "הילוך חוזרי, כי זה מתאים למלים "הנדסה חוזרח".
היו"ר חנן פורת
השאלה אם אנחנו עוסקים ברגע זה בסמנטיקה, שמחפשים את המילה הנאותה, או שיש

לזה באמת נפקא מינה בהרחבה. אם אין נפקא מינה בהרחבה, למרות שהמילה "פענוח" היא

מילה יפה. היא מופיע בסך הכל במקום אחד במקרא כולו, "צפנת פענח'.
מיגל דויטש
המושג "הנדסה חוזרת" מאוד מושרש בפסיקה.
היו"ר תנן 3ורת
דרך אגב, הפענוח הוא לאו דווקא של מוצרים, אלא פענוח, למשל, של שפת סתר או כל

דבר אחר.
יוסי לוי
זה הכל כאן.
מיגל דויטש
כתוב: למען הגילוי. גילוי באמצעות פענוח, יש פה איזו כפילות מסויימת.
מנה שפניץ
פענוח זו מילה מאוד יפה. רק שכל הזמן אנחנו מדברים על גילוי סוד מסחרי, אז מה

ההבדל בין פענוח וגילוי? צריך שהפענות לא יתנגש עם הגילוי.
היו"ר חנו פורת
אפשר לכתוב 'או פענוח'. כלומר, 'פירוק, ניחוח או פענוח'.
יוסי לוי
בדרך כלל משתמשים בקונוטציה של סוד בגילוי ולא בפענוח.
יונה יהב
אני בהחלט בעד להכניס את המילה פענוח, כי אתה צריך לפרק ולנתח כדי לפענח. לא

תמיד אתה צריך לפרק ולנתח כדי לגלות.
סנה שפניץ
במקום גילוי?
יונה יהב
יחד. 'במטרה לגלות או לפענח אח הסוד המסחרי''.
היויר חנו פורת
'גילוי או פענוח סוד מסחרי'.
מיגל דויטש
פה יש בעיה, כי יאמרו: מה ההבדל בין גילוי לפענוח? גילוי כנראה גם שלא באמצעות

חדירה למוצר, זה עלול להיות בעייתי. צריך לכתוב או פענוח או גילוי.
יונה יחב
אחה יכול לעשות מתמונת רנטגן או תמונת לייזר, ולא צריך לפרק כדי לגלות.
מיגל דויטש
גם רנטגו ניתן לפענוח.
היו'ר חנן 3ורת
מה עם חדירה באמצעות המחשב?
מיגל דויטש
זה נחשב לבלתי הוגן או בלתי חוקי לפי חוק חמתשבים.
היו'ר חנו פורת
למרות שלכאורה זה מאוד דומה להנדסה חוזרח.
מיגל דויטש
זה לא כשלעצמו, אלא יש פה עוד אלמנט בלתי חוקי של החדירה, שאסורה לפי חוק

המחשבים.
טנה שפניץ
השאלה היא אם אנחנו מורידים את ההילוך החוזר, האם אנחנו לא מרחיבים יתר על

המידה.
יוסי לוי
לי לא אכפת שיישאד 'הילוך חוזר-, אבל הכוונה היתה שהפירוק והניתוח יהיו בהילוך

חוזך. 'פירוק, ניתוח או הילוך חוזרי.
מיגל דוימש
לא. "פירוק או ניתוח של מוצר או תהליך במטרה לגלות את הסוד המסחרי בהילוך

חוזרי. המטרה היא לגלות באמצעוח הילוך וווזר.
היויר חנו פורת
אני לא רואה מה המליס יהילוך חוזר" מוסיפות, אבל אני מקבל, אס אתס רוציס.

"במטרה לגלות את הסוד המסחרי בהילוך חוזרי.
אברהס בירנבאוס
אני מבקש לומר דבר כללי בהדיוט, במי שלא למד משפטיס. עיקר הזיופיס שנעשים

באזורנו, נעשיס באוטונומיה, זו המציאות המסחרית בה אנחנו חייס. אני לא מוצא בהצעת

חוק העוולות המסחריות שוס התייחסות לנושא הזה. סוחר קונה מוצר מסיטונאי, הסיטונאי

קיבל אותו מהאוטונומיה, וזה מוצר מזוייף. זה נוגע לתעשיינים אפילו יותר ממה שזה נוגע

לנו. אי-אפשר לתבוע אותס.
יוסי לוי
תחרות בלחי הוגנת, סעיף 1.
מיגל דויטש
התשובה היא שיש בללי סמכות ביו-לאומית ויש כללי שיפוט בין-לאומיים - - -
אברהס בירנבאוס
הס לא מדינה, זו אוטונומיה.
היויר חנו פורח
העלית בפנינו סוגיה מאוד חשובה, והיא גס נוגעת ללבנו, באופו מיוחד ללבי, אני מכיר

היטב את החומרה הגדולה שיש בדבריס האלה. באמת היוס עשרות אחוזיס מכלל הזיופיס

וכדומה, שנעשיס במדינה, נעשיס באמצעות הלבנת השוק בדרך הזאת. אני מציע שנתייחס

אליה בהמשך.
יוסי לוי
זו עוד טענה מדוע להחזיר את סעיף 1. באמצעות סעיף 1 אפשר יחיה להילחם בזה.
היויר תנו פורת
סיכמנו את הסעיף בנוסח הבא: ''לגלות אח הסוד המסחרי בהילוך חוזרי. תבחנו את

הוספת המילה פענוח. אס אתס חושבים שהיא יכולה להוסיף משהו, אדרבה. בזה סיימנו את

סעיף 7.

מי בעד סעיף 7 בנוסח המתוקו, יריס אח ידו - 2.

מי נגד? איו מתנגדיס.

אנחנו עוברימ לסעיף 8. י לא יהיה אדס אחראי בשל גזל סוד מסחרי, אס התקיימו אחת

מאלה: (1) הידע הגלוס בסוד המסחרי הגיע אליו במהלך עבודתו אצל בעליו של הסוד

המסחרי וידע זה הפך חלק מכישוריו המקצועיים הכללייס. (2) השימוש בסוד המסחרי מוצדק

מחמת תקנת הציבור."
היויר חנו פורח
אבקש להבהיר לי מה זה תקנת הציבור?
סנה שפני?
תקנת הציבור מופיעה בחוק חוזים כללי. הוא מושג ידוע בעולם המשפט, בוועדת המשנה

היו הרבה ויכוחים על הנושא. ולבסוף הוחלט שזה הרט במיעוטו. לא מצאנו משהו יותר

קולע.
נחום רקובר
זו אחת הדוגמאות הנוספות מדוע כדאי לחשוב על סעיף 1. נכון שתקנת הציבור דורשת

העברת היידע לציבור בהרבה תכונות, רפואית ושאר דברים. מצד שני, גס אם הוא לא רשם

את זה כפטנט, להגיד משום שזה טובת הציבור לכן הופקעה זכותו בבעלותו על הסוד, והוא

יהיה נקי מנכסיו במובן זה שהוא לא יקבל תמלוגים, משום שהוא לא רשם כפטנט, וגם זה

יהיה הפקר לכל, זה פרוץ מידי. מבחינת העקרונות של המשפט העברי, זו דוגמה נוספת לכך.

שגם כאשר אנחנו רוצים להיטיב עם הציבור, לא להתעלס נזבעל הסוד. סעיף 1 היה יכול לתת

מרפא למקרים מיוחדים, הוא יכול לאסור, אלא אם כן חרא יקבל איזו טובת הנאה, ואז זה

מסיר את הסוד לציבור. זו אחת הפרצות הלא מוסריות.
היו"ר חנן פורת
פרופ' רקובר, אם אחה רוצה לצמצס בסעיף קטן (2) עצמו, חפש דרך איך בסעיף קטן (2)

עצמו אתה קובע איזה סייגים, שלא חהיה משמעות כללית יותר. פה נהיה יותר קונקרטיים,

אם אנחנו רוצימ להגיע לדברים באמצעות חקיקה. /
נחום דקובר
הייתי מאפשר לו לגשת לבית-המשפט ולבקש תרופה נאותה וצודקת לזכותו בשיקלול

לטובת הציבור. כלומר, לא הייתי מפקיר את בעלותו לגמרי.
היו"ר חנן פורת
אני מודה ומתוודה. בעיני המושג ''תקנת הציבור" הוא לא מושג ברור. אני אביא דוגמה.

יש. למשל, איזה דבר שמכיוון שהוא סוד מסחרי הוא נמכר במחירים יקרים מאוד, מופרזים
ומופלגים. בא פלוני אלמוני ואומר
משום תקנת הציבור. כדי שנוכל להביא את הדבר הזה

באופן עממי, וזו תרופה בעלת ערך שיכולים להשתמש בה מאות אלפים, אני אהיה מעין רובין

הוד. אבל רובין הוד במובן הזה של פענוח סודות מסחריים. זו תקנח הציבור, שאני מאפשר

לציבור שימוש נרחב במוצר שהיום הוא מוצר רק לעשירים. האם הדבר הזה ייכלל במושג

"תקנת הציבור". המושג הזה הוא מאוד כללי.
נתום רקובר
אני רוצה להביא דוגמה מתחום ה"קופירייט". ישנה תשובה מאוד מעניינת שמותוות

בספר "שאלות ותשובות', משיב דבר של הנצי"ב מוולוז'ין. השאלה שנשאל על-ידי בניו של

הרב יצחק במברגר. שציווה לא לפרסם את תשובותיו, משום שהוא חושש שהוא טעה בתשובות

שהשיב בענייני הלכה. הוא חושש שלא כיוון לאמת.

אומר הנצי"ב, שהבעלות של הבנים בכתב היד של אביהם היא בעלות שמקנה להם את

הזכות לתת במתנה. להפקיר וכוי. עד כאן הבעלות. אבק- אין באפשרותו לשלול לגמרי את

טובת הציבור ליהנות מכתב היד הזה. הוא ציווה לא להיענות לצוואת אביהם ולפרסם את

התשובות. וכך הם עשו.

בפתח הספר. על שער הספר. מובאת התשובה הזאת של הנצי"ב מוולוז'ין יחד עם תשובה

של רבי יצחק אלחנן. שעל שמו ישיבת רבי יצחק אלחנן בניו-יורק. שתי התשובות האלה

ששניהם מצדיקים לא להיענות לצוואתו של האב ולפרסם. וכך פרסמו את ספר התשובות.

משום תקנת הציבור. כלומר. נחלת הציבור בטובה שיכולה להיות מן התשובות בהלכה.
היו"ר חנו פורת
לפי הדברים האלה, מחר אתה יכול לחייב את העניין של שימוש באיברים.
נחום רקובר
לא שימוש באיברים, אבל לגבי פענוח מחלות באיברים. היתה שאלה בקליפורניה.

במשפט מאוד ידוע שהגיע עד בית-המשפט העליון בארצוה-הברית.
היו"ר חנן פורת
אז גם ללא הסכמתו של אדם אפשר לנתח אותו.
נחום רקובר
השאלה עד כמה. זו שאלה סבוכה וקשה וחשובה, ומאוד מאוד מרתקת. העיקרון מוכר.

והשאלה אם לפרוץ אותו שוב לגמרי או לתת לשופט לשקול את הנסיבות.
מיגל דויטש
קודם כל, מבחינת הקיים, הסייג הזה קיים גם בפסיקה האנגלית וגם בפסיקה

האמריקנית. אין מחלוקת שהוא ראוי עקרונית, אם כי אני אוסיף הערה בעקבות הדברים של

פרופ' רקובר. צריך גם לזכור, וזה מבטא אלמנט חשוב מאוד בכל התחום, שבתחומי הקניין

הרוחני בכלל, כשאני בעלים על קניין רוחני זה לא כמו בעלות על שולחן. התפיסה היא

שבדיני הקניין הרוחני נותנים הגנות, ביו היתר, כדי שהציבור כולו ייהנה, על מנת שאנשים

יפתחו תהליכים חדשים וכיוצא בזה. כלומר, בתחום הזה יש הבדל גדול מאוד בין ההחייחסות

של המשפט לקניין המוחשי, לקניין השולחן, לבין ההתייחסות לקניין אינטלקטואלי, והמטרות

הן אחרות.

האינטרם הציבורי טבוע עמוק מאוד בדיני הקניין הרותני בהרבה מאוד הקשרים, גם

בדיני זכות יוצרים עושיס, למשל, הבחנה בין רעיון שלא מוגן לבין ביטוי שמוגן.
אלו זיסבלט
בתקופה המוגבלת של ההגנה.
נתום רקובר
עד כדי כך שבית-המשפט העליון בארצות-הברית אמר, שכל ההגנה על המתבר, בעצם זו

הגנה על הציבור.
מיגל דויטש
יש לזה התייחסות בחוק האמריקני.

אם להיות קונקרטי, אכן, יש פה סעיף סל במובן הזה. אני מניח, למשל, שיפתחו

קטיגוריות שמבחינות בין חשיפת מידע מזיק לציבור, כגון תרופה שהיום בשוק, ויודעים

שהיא מזיקה - - -
היו"ר חנן פורת
הדוגמה הזאת היא דוגמה ברורה לגמרי. אם אי-חשיפת הסוד עלולה להביא פגיעה

י ממשית בציבור, אז אנחנו מבינים שמותר שימוש בסוד. אבל הדוגמה שאני נתתי - - -
מיגל דויטש
היא דוגמה יותר קשה של חשיפה פוזיטיבית, של משהו שעוד לא חשוף כדי להועיל

לציבור. יש הבדל בין מניעת נזק לבין הבאת תועלת. אלה קטיגוריות שהפסיקה תפתח באופן

ברור. קשה מאוד להגדיר אוחן, כמעט בלתי ניתן.
היו"ר חנן פורת
האם המושג "תקנת הציבור" יש בו מספיק קונקרטיזציה?
יוסי לוי
בכוונה אין בו מספיק קונקרטיזציה.
מיגל דויטש
המושג הוא מושג של איזון שמתחייב כאן ביו האינטרס הציבורי לאינטרס הפרטי. נכונה

ההערה של פרופ' רקובר בעניין סוגיית התמלוגים. יכול להיות שאפשר לשקול כאן לתת



סמכות לבית-המשפט בשיקול דעת, בנסיבות מתאימות, לחייב את המשתמש למען הציבור,

לחייב אותו בתמלוגים, באשר כמובן הוא נהנה מהחשיפה הזאת.

בעיקרון, המוקד באן הוא האינטרס הציבורי. אמ אני, בתור עובד, יודע שהתרופה מזיקה

לציבור, ואני תושף זאת, אני חושב שלא צריך לחייב אותי בדבר, משומ שכל העניין פה הוא

האינטרס הציבורי. אבל אנו אני מפיק איזה תהליך בעקבות כך, ותקנת הציבור מחייבת

לאפשר אח זה, השאלה אם לא צריך לאפשר באן איזה שיקול דעת לבית-המשפט, לפחות

לחייב בתשלום. העניין הוא בעייתי מאוד.
היו"ר חנן פורת
אם הדבר תלוי בי, הייתי מגדיר את זה באופן מאוד מצמצם ואומר: שימוש בסוד מסתרי

מוצדק במקום שיכולה להיות פגיעה בציבור, ואז אני מגדיר את זה באופן מובהק בסוגיה, בי

אחרח תקנת הציבור, שהיא ביטוי יפה כשלעצמו, והיא ביטוי חיובי, העובדה שהיא מאפשרת

פענוח של סוד מסחרי תוך בדי בעצם גניבת הסוד או המוניטין, יש בה הפלגה גדולה מאוד,

כמעט בבחינת מצווה הבאה בעבירה.
נחום רקובר
המונח 'תקנת הציבורי מופיע בחקיקה הישראלית.
היו"ר חנן פורת
השאלה היא באיזה הקשרים הוא מופיע. אתה, למשל, לא כתבת בשום מקום שמותר

לגנוב משום תקנת הציבור. זאת אומרת, אתה מתייחס פה לפענוח סוד מסחרי, שהוא יכול

לחיות עניין שבשביל הבעלים הוא בל קיומו, ואתה מאפשר זאת בחסות תקנח הציבור, זה

נראה לי הפרזה גדולה מאוד במובן הזה. אם אתה הולך לתאם איתו תמלוגים, זה סיפור אחר,

זה חלק מהבעיה של מסחר. יבול להיות שאפשר להפעיל לחץ, משום טובת הציבור ובדומה.
נחום רקובר
במקום לדבר על תמלוגים אפשר להתנות אולי את ההיתר בשימוש באישור של בית-

המשפט, ואז אנחנו מצמצמים, מעבירים מסננת של אדם אובייקטיבי.
יונה יהב
מה שמציע פרופ' רקובר עוקף את כל דיני רישום הפטנטים, וזה מקעקע אותם באיזו

צורה. אם למישהו רעיון שיילך וירשום אותו, שירשום מידגם, שירשום פטנט, שיעשה משהו.

זה נחלת הציבור, זה לא דברים סודיים. כל אחד יודע שיש את המונח של רישום או הגנה על

פטנט. ברגע שאתה מקנה למישהו זכות על משהו שהוא לא רשם, אתה בעצם עוקף - - -
נחום רקובר
אתה קובע סעיף נגד גילוי סוד מסחרי.
היו"ר חנן פורת
למרות שהוא לא נרשם כפטנט.
מיגל דויטש
יש פה במה וריינטים אפשריים. וריינט אחד יכול להיות, לצמצם את ההתייחסות באן

למניעת היזק לציבור, זה יכול להיות כיוון, למרות שאולי זה לא מכסה אח כל המצבים

שיכול להיות שבדאי לכסות. לדוגמה, חשיפת שחיתויות, כדי למנוע נזק לציבור. זו בהחלט

אפשרות.
היו"ר חנן פורת
אפילו נזק לציבור במובן זה שיש תרופה שמתברר שהיא סתם תרופת אליל, אין בה שום

דבר, זה רק בתור מין קמע.
מיגל דויטש
זו אפשרות שבהחלט באה בחשבון.
יוסי לוי
מדובר טל השימוש.
מיגל דויטש
שימוש מוגדר גם כחשיפת.
היו"ר חנן פורת
אתה חושף שזה בלוף. חשיפת בלוף, למשל, זו מניעת היזק לציבור.
מיגל דוימש
לתת שיקול דעת לבית-המשפט זה מאוד בעייתי מבחינת הזמנינו. אם האינטרס הציבורי

דחוף, אז הוא יקבל צו זמני שמאפשר חשיפה? מבחינת הזמן יהיה מאוד קשה לעמוד בזה.
היו"ר חנו פורת
אני רוצה להציע, ששימוש בסוד מסחרי מוצדק במקרים של היזק לציבור, במקום תקנת

הציבור במובן החיובי. זה נראה לי צמצום ראוי.
יונה יהב
אין לי בעיה.
טנה שפני?
צריו לדעת, שהיזק לציבור זה סעיף 105 בפלילי, וזה דווקא נחשב לעבירות הקלות

בדרך כלל.
יוסי לוי
ברור שאי-אפשר לחזות היום מקרים שבהם, למרות החקיקה הזאת, נניח לאדם להשתמש

בסוד מסחרי, ולכן המונח יתקנת הציבור" הוא מונח אמורפי, ויצטרכו את סיוע בית-המשפט

אם נרצה או לא נרצה. אני בעד להשאיר את זה אמורפי. אני חושב שמאותו טעם שהכניסו את

זה לחקיקה והשאירו את זה בחקיקה אין שום רע להשאיר את סעיף 1 כדי שבתי-המשפט ייצקו

בו תוכן. השילוב בין סעיף קטן 8(2) וסעיף 1 הוא השימוש הנכון. מצד אחד, יהיה ניתן

להשתמש ולא יוכלו להוציא צו מניעה, אבל למרות העובדה שאדם משתמש בזה מפני שהיעדר

השימוש פוגע בתקנת הציבור, ייתכן והוא יצטרך לשלם כסף, וזה ההבדל הגדול.
היויר חנו פורת
שאלתי אתכם שאלה פשוטה, האס בהלכות גניבה, גזילה ואבידה אפילו, יש סעיף כזה

שמותר לעשות כל מקום של תקנת הציבור?
מיגל דויטש
לא.
היויר חנן פורת
למרות שאנחנו יודעים שיש מקרים קיצוניים, למשל, אם אדם צריך להציל מישהו, והוא

משתמש בלי בקשת רשות ברכושו של החבר, אז זה ברור.
מיגל דויטש
זה בדיוק ההבדל בין קניין מוחשי לקניין רוחני.
היויר חנן פורת
זו דוגמה קיצונית, אבל הביטוי יתקנת הציבורי הוא ביטוי רחב מידי שמייחס לכל

הנושא של שימוש בסוד מסחרי דבר מאוד מאוד קל.
יוסי לוי
יכול להיות שהוא מצומצם מידי ולא רחב מידי, זה תלוי בפרשנות. הפרשנות המשפטית

של בתי-המשפט למונח 'תקנת הציבור'- היא מאוד מצומצמת. ההיסטוריה השיפוטית מוכיחה

בדיוק ההיפר-
מיגל דויטש
אני מפנה למילה ''מוצדק'. בית-המשפט צריך עדיין לאזן את הדברימ. על מנת למנוע

נזק לציבור, בית-המשפט יבדוק את הנזק, יבדוק את מה שיש לבעל הסוד, ויבדוק אם הוא

מוצדק.
טנה שפניץ
נזק חמור לציבור, לא סתם. תקנת הציבור היא בדברים חמורים. צריו להיות נזק חמור

לציבור, לא בגלל בל נזק הוא יכול להתחיל לגלות סודות.

תקנת הציבור היא אמורפית, לכן היא מתקשרת לסעיף 30, לדבר שלא חוקי ולא מוסרי

ולכן הוא פסול. לפתוח יש לנו איזה הקשר מצמצם.
היו'ר חנן פורת
אחם רוצים להוסיף פה משהו שקשור לבית-המשפט, או 'במקריס מיוחדים'?
יונה יהב
למה לא לכתוב ''מוצדק מחמת מניעת נזק לציבור"?
יוסי לוי
זה עוד יותר אמורפי מתקנת הציבור.
רחל גרשוני
בסעיף הזה צריך שיהיה מונח מוכר, לא מונח חדש. באנגליה, למשל, וגס במקומות

אחרים, הגנה כזאת מוכרת. מה יכול להיות יותר רתב מ-PUBLIC INTEREST DEFENCE? יש

פסיקה לגבי זה. כשאנחנו אומרים "תקנת הציבור', לפחות שזה יהיה מושג שאנחנו מכירים,

שזה מזכיר למישהו משהו.
היו"ר חנו פורת
בדרך כלל תקנת הציבור זה דבר שנופל גמ על איזה גורם ציבורי, פה את נותנת לכל

פרט את הזכות, אם הוא סבור שיש פה משהו שהוא משום תקנת הציבור, שיטול על עצמו את

העניין.
מיגל דויטש
לפעמים זה נופל על האדם הפרטי. בחוזה, למשל, אני פרט, יש לי חוזה, ואומרים לי:

החוזה.בטל, כי האינטרס הציבורי מצדיק שהוא יבוטל. יש מצביס שהפרט סובל.
היו"ר חנן פורת
השימוש הזה יכול להיות גם למטרות רווח? כשאתה אומר 'שימוש בסוד מסחרי מוצדק',

גס כאשר באותה הזדמנות חגיגית זה נעשה למטרות רווח?
מיגל דויטש
זה עלול להיות, ואז השאלה אם חוק עשיית עושר ולא במשפט לא ייתן איזו עילת

תביעת טובה.
היו'ר חנן פורת
אם היה פה למשל סיוג, שימוש בסוד מסחרי שלא למטרת רווח, אז זה היה קצת מקל עלי

את העניין.
רחל גרשוני
אני לא חוששת מזה. מהפסיקה שיש בארץ טל סודות מסחריים, הסוד המסחרי בעצמו

אפשר להסתכל עליו כתקנת הציבור. הרבה הלכות פותחו במסגרת המונח של תקנת הציבור.

באנגליה, למשל, כל ההגבליס העסקייס פותחו במסגרת המונח של תקנת הציבור. זה מוכר. זה

מונח שמאפשר לבית-המשפס לעשות את האיזון שהוא צריר לעשות.
מיגל דוימש
סעיף 8 רק נותן פסור מאחריות בנזיקין. -לא יהיה אדס אחראי בשל גזל סוד מסחרי'.
היו"ר חנן פורת
האס לא יהיה צריך להוסיף פה לפחות, שלא למסרות רווח?
מיגל דויטש
צריך להתייחס לזה בצורה של נתינת סמכות לבית-המשפט, שיקול דעת לחייב בהשבת

רווחיס, אבל הסיכון, כמובן שזח ירתיע אנשיס לפעול למען האינטרס הציבורי, משוס שאס

הוא יצטרך לשלס, יכול להיות שהוא לא יעשה את זה.
היו"ר חנו פורת
אתה בעצס אומר כך: המניע של האדס כאן להשתמש בסוד מסחרי הוא תקנת הציבור. אז

אני אומר: לפחות האינדיקציה צריכה להיות שהוא לא מתכוון באותה הזדמנות לעשות

רווחיס.
מיגל דויטש
כאן אנחנו לא שופטיס מניעיס, אלא תוצאות.
היויר חנן פורח
המניע פה משמש אינדיקציה לפחות לגבי השופט או לגבי מי שיצטרך לדון בזה, כשהוא

אומר "תקנת הציבורי, אבל באותה הזדמנות חגיגית אתה רואה שהוא בעצס גרף רווחיס מזה

שהוא פענח סוד של מישהו אחר.
מיגל דויטש
אני מסכיס שנקודת ההתעשרות האפשרית היא בהתלס בעיה. נשאר חוק עשיית עושר ולא

במשפט, אבל השאלה אס לא יגידו שהדין - - -
היו"ר חנן פורת
גובר על זה.

מה אכפת לכס שיהיה כתוב "שימוש בסוד מסחרי שלא למטרת רווח" או 'שימוש בסוד

מסחרי מוצדק מחמת תקנת הציבור - - -י.
יוסי לוי
זה לא למטרת רווח של פלוני, אבל זה מונע רווח מאלמוני, אז למה זה מוצדק?
היו'ר חנן פורת
אני רוצה שזה לא יהווה פתח.
סנה שפניץ
אולי ימוצדק ונדרש מחמת תקנת הציבור'?
מיגל דויטש
מבחינת הכיוון הזה אולי צריך לתת סמכות, שיקול דעת לבית-המשפט לחייב בהשבת

רווחים, אם הדבר צודק.
טנה שפניץ
זה סעיף 9 במידה מסויימת.
מיגל דויטש
לא, שם זו פנייה בתום לב, זה סיפור אתר.
היויר חנו פורת
אני מבקש שנוסיף שיקול דעת לבית-חמשפט, ואני אפילו לא מבקש כרגע את הנוסח

המדוייק.

סעיף 8 מאושר בכפוף לסיכום.

אנחנו עוברים לסעיף 9.

9(א) "אדם אינו אחראי לפי סעיף 7(א}(3), בשל שימוש שעשה בסוד המסחרי, אם רכש

וקיבל את הסוד המסחרי בתום לב ובתמורה, אלא אם כן קבע בית-המשפט אמרת אם ראה

שהדבר מוצדק לאור כלל נסיבות העניין.'' נראה לי סעיף מיותר לגמרי.

9(ב) "קבע בית-המשפט כאמור בסעיף (א), רשאי הוא לפטור את האחראי לגזל הסוד

המסחרי מהתרופות להן זכאי בעל הסוד המסחרי, כולן או חלקן."

סעיף 9 מוסכם.

אנחנו עוברים לסעיף 10.

סעיף 10, אני מבין, קשור לסוגיית המותגים.
יוסי לוי
יש חוסר קונסיסטנטיות בסעיפים 10 ו-11. סעיף 10 קובע חזקה חלוטה למעשה, שרואים

כשימוש בסוד מסחרי אף שימוש בסוד שנעשו בו שינויים. לעומת זאת, סעיף 11 לא מדובר על

חזקה חלוטה. "הגיע הסוד המסחרי לידיעתו של הנתבע, או שהיתה לו גישה אליו, והמידע

שבו משתמש הנתבע דומה דמיון מהותי למידע נושא הסוד המסחרי - חזקה על הנתבע כי

השתמש בסוד המזחרי שבבעלוח התובע".
מיגל דויטש
סעיף 10 הוא לא תזקה כלשהי. הוא בא להגדיר את מושג ההפרה. מתי יש הפרה?

כשהשני נטל את שלך והשתמש בו. מה זה השתמש בו? השתמש בו זה שהוא הפיק עם המידע

מוצר דומה למוצר שלך. זה מה שבא לומר סעיף 10, לכן, בוודאי שזה חזקה חלוטה.
יוסי לוי
למרות העובדה שיש שינויים,
מיגל דויטש
צריך ליצור איזה טווח.
יוסי לוי
מה מוסיף סעיף 11?
מיגל דויטש
הוא עוסק במשהו אחר לגמרי.



סעיף 10 בא לומר, שגם אם לא עשית בדיוק אחד לאחד את מה שלקחת מהתובע, עדייו,

אם יש מספיק דמיון, אז אני דואה אותך כמפר. יש פסקי דין בלי סוף על הענייה באמריקה,

בבל מקום, זה קיים בדיני ה'קופירייט". "דמיון מהותי" הוא מושג של בל הקניין הרותני.

סעיף 10 מדבר על מה זו הפרה.

סעיף 11 בא לתת חזקה על מנת לבוא ולהקל על נטל ההובחה של התובע, להצביע על

זה שמה שהנתבע השתמש הגיע ממך בבלל. הוא יבוא ויאמר: עשיתי את זה באופן עצמאי,

גיליתי את זה באופן עצמאי, זה לא ממך. סעיף 11 בא לומר, שאם היתה לאדם גישה אליך,

ואם באמת המוצר דומה, בנדאה הוא לקח ממך ולא פיתח באופן עצמאי.
יוסי לוי
התלוקה בין 10 ל-11 יוצרת באן אי-בהירות. בסעיף 10 למעשה קובעיס ששינוייס שנעשו

בסוד מסחרי עדיין רואים אותם בגזל של הסוד המסחרי.
מיגל דויטש
שינויים מוגבלים.
יוסי לוי
) סעיף 11 מדבר על החזקה הראייתית. ההבדל הוא ש-10 קובע את הדין המהותי וסעיף 11

קובע את החזקה הראייתית. בלומר, מי צריך להרים את הנטל, על מי עובר הנטל לשבנע

שסעיף 10 לא יתקיים.
מיגל דויטש
לא רק, ולא בדיוק 10, אלא היסוד שזה יתגלגל ממני אליך. זה מה שעושה סעיף 11.
היו"ר חנן פורת
יש פה שני שלבים. השלב של הדבר שמגיע אליר, והשלב שאתה אחר בך מפתת אותו,

אבל עושה בו שינויים שאינם מהותיים. עיקרי הדברים הם די טריוויאליים, וחזקה על

השופטים שיזדקקו לדברים האלה, שיידעו לעשות את ההבחנות. בעיני, העניין הזה של

השינוי המהותי הוא לא הברחי. למשל, אם אדם לוקח בסיס של המצאה, פענח את הסוד, גזל

סוד מסחרי, ובנה מעליו אחר בך קונסטרוקציות נוספות, אפילו שמשנות שינוי מהותי,

שיוצרות דבר חדש, אבל הבסיס שהוא לקח היה הפענוח של הסוד. זו לא יבולה להיות עילה

שבשלה הוא ייפטר מגזל סוד מסחרי. זאת אומרת, השוני במוצר הסופי הוא לא בהברת נימוק.

אס הגזל היה בשבילו תשתית, למשל, לצורך הדימוי, אדם גזל בסיס של דבר ואחר בך בנה

עליו עוד חמש קומות, אבל הואיל ואת הבסיס הוא גזל, אז השינוי המהותי לא צריך לשנות.
מיגל דויטש
יש דיון עצום על זה, והבלל הזה הוא בלל שטבוע עמוק, שוב, מחמת האינטרס הציבורי.

אנחנו רוציס שאנשיס יפתחו עוד פיתוחיס, וזה לא ייעצר באן, ולבן מאפשריס את העניין

הזה, בדיני פטנטים, בדיני זבות יוצרים.
היו"ר חנן פורת
הבל טוב ויפה, אבל בסופו של דבר, את הגזל הוא גזל, הוא לא שילם עבורו. לצורך

העניין אביא דוגמה - היא לא דוגמה בל בך מתאימה לעניין הזה, אבל היא ממחישה - גזלת

איזה סוד מסחרי של מכשיר ניווט במטוס, אבל פיתחת מטוס שלס. תגיד שאנחנו מתייחסים רק

לאותו פרק ולא רואים את המטוס הכללי, אבל זו דוגמה שממחישה שיש פה גזל חלקי.
מיגל דויטש
ב"דמיון מהותי" הפסיקה לא בל בך קלה.
היו"ר חנן פורת
הואיל ואני סומך על שיקול הדעת של השופטים, אני מוכן שזה יתקיים.
יוסי לוי
ככל שאני חושב על סעיף 11 קשה להבין אותו. סעיף 11 אומר, שאם היתה לו גישה

לסוד המסחרי, עובר אליך הנטל, אבל אם לא היחה לך גישה, ולמרוח זאת הוסיפו שינויים,

והדבר שעשיח אוחו דומה לסוד המסחרי, הנטל לא עובר.
מיגל דוימש
אחה מניח, עובדתית, שהסוד התגלגל מהתובע לנתבע או לא.
יוסי לוי
סעיף 11 מעביר את הנטל רק במקרה שהיתה לך גישה, ואס לא היחה לו גישה, אז הנטל

נשאר על החובע, למרות העובדה שיש דמיון מהותי.
מיגל דויטש
יכול להיות שהוא הגיע לעניין לבד ולא יצר דבר באופן פסול.
יוסי לוי
סעיף 11 מעביר אח הנטל אם היתה גישה. |
מיגל דויטש
זה הצידוק העיקרי להעברת הנטל. כנראה, שאם עבדת אצלו ובדיוק במקרה פיתחת אוחו

מוצר, זה לא כל כו במקרה.
היו"ר חנו פורח
אני לא רואה בעיה באישורם של הסעיפים האלה. אילו הייתי נדרש לתת הנחיוח יוחר

פרטניות לשופט, הייתי עושה פה עוד הבחנות מסויימות, אבל חזקה על בתי-המשפט שיעשו

זאת.
נחום רקובר
אדוני היושב-ראש, רציתי לחזור לכותרת של סעיף 9. המשפט העברי קורא לזה 'תקנת

השוק". זה בעצם אותו רעיון שיש בחוק המכר. הפתרון כאן הוא טוב יותר מאשר הפתרון

שבחוק המכר, משום שתום לב מצד הקונה אינו עדיף אף פעם על חום לב של הנגזל. שיקול

הדעת לבית-המשפט הוא טוב יותר מההוראות שבחוק חמכר, שאינן צודקות. שם אומנם

קוראים לזה 'תקנת השוק", הייתי מעדיף אם הכותרת גם כאן היתה נקראת "תקנת השוק בסוד

מסחרי'.
מיגל דויטש
גם כשלא קנית מסוחר ביידע, אתה יכול להיות מוגן.
אלן זיסבלט
לאור סעיף 34 והפסיקה, באמת חושבים שתקנת השוק היא כשאתה קונה ממישהו במהלו

עיסוקו, ואנחנו לא מדברים על זה. אנחנו מדברים על הגנה מצומצמת יותר. לדעתי, עדיף

להשאיר זאת כו.
היו'ר חנו פורח
חבר הכנסת יונה יהב, אנחנו נצביע על כל הפרק הזה, עד פרק גי, התרופות.

מי בעד פרק ב', ירים את ידו - 2.

ובכן, אישרנו גם את הפרק הזה.

אנחנו מגיעים לפרק התרופות.
יונה יהב
אני חושב שסעיפים 12 ו-13 אפשר לאשר.
הין"ר חנן פורת
טנה שפניץ. תסבירי במליס פשוטוח מה הסעיפיס הללו מבקשים לומר מבחינת הסנקציה.
טנה שפניץ
באופן כללי כל מה שהיה עד עכשיו נחשב כעוולה בנזיקין.
היו"ר חנן פורח
מה משמעותה של עוולה מבחינת הענישה?
טנה שפניץ
בפקודח הנזיקין אפשר לקבל צווי מניעה ואפשר לקבל פיצויימ.
היויר חנן פורת
יש רק מניעה ופיצויים.
טנה שפניץ
אין הוראות פליליות.
מיגל דויטש
בפקודח הנזיקין יש הוראות כלליות שחשוב שיחולו: חסינוח לקטינים, אחריוח

שילוחית. יש כל מיני היבטים שחשוב שיחולו.
היויר חנו פורת
שזה לא כלול לגבי הנושא של עוולות?
מיגל דויטש
זה חל בפקודח הנזיקין ואין טעם לחזור על זה.
טנה שפניץ
בסעיף 13 אנחנו נותנים לגניבת עין וסוד מסחרי תרופות וסעדים, נתינת אפשרות לחת

צווים לבית המשפט. אלה דברים שנהוגים כיום בצורה כזאת או אחרת, בבית-משפט זה או

אחר, וכן אנחנו מגבשים בצורה ברורה, שכל שופט יידע מה מותר ומה אסור, איזה צווים

אפשר לתת, ובמיוחד איזה איזונים הוא צריך לדרוש כדי לא לגרום נזק.
היויר חנו פורת
לגבי הסעיפים האלה הענישה קלה יותר.
טנה שפניץ
אין צורך בפולשניות שאנחנו נותנים כדי לתפוס וכיוצא בזה.
היויר חנו פורת
סעיף 14.
טנה שפניץ
כבר הזכרתי שלעויד שלמה כהן היתה דעה אחת, שאני אפרט. היה לו קשה להגיע

לוועדה, והוא ביקש ממני שאני אייצג אותו. כאן, לאור העובדה, שלעתים קרובות מאוד קשה



להוכיח את הנזקים הנגרמים בתוזונזים האלה, נתנו את האפשרות, גם ללא הוכחת נזק לתת

איזה פיצוי עד תקרה מסויימת. זו בעצם הוראה יוצאת דופן בפסיקה, כי בדרך כלל אדם צריך

להוכיח את הנזק שלו אם הוא רוצה פיצוי.
היו"ר חנו פורת
דנו בזה בנושא של לשון הרע.
מנה שפניץ
משרד המשפטים לא התלהב מזה.
היויר חנו פורת
אתם לא התלהבתם, הוועדה אישרה, ובמליאה העלו אפילו את הסכום מ-30,000 ש-ת

ל-50,000 שיח, ואני מאוד תמכתי בהצעת החוק הזאת.
מנה שפני?
אנחנו משתמשים בזה במקרים יוצאי דופן, לשון הרע, זה קיים גם בחוץ-לארץ בנושא

הזה, ובקניין רותני, ששם הוכחת הנזק היא במיותד קשה, למרות שברור שיש נזק.

בנושא הזה יש שתי אפשרויות. לדוגמה, אם היה חיקוי של 50,000 ג'ינסים, אז אפשר

לראות את הפעם האחת שתפסנו את 50,000 הג'ינסים כהפרה, ולראות בה מסכת אחת, ועל כל

אלה אפשר לתת רק 100,000 ש"ח. לעומת זאת, אפשר לומר שכל ג'ינס הוא הפרה בפני עצמה

ולדרוש את כל ה-100,000 ש"ח לכל חיקוי וחיקוי של כל זוג מכנסיים, ואז אפשר להגיע

לסכומים הרבה יותר גבוהים.

עו"ד שלמה כהן ביקש להדגיש שני דברים. א) את הקושי הגדול בהוכחה. ב) הוא חושש

שהצורה הזאת תמריץ אנשים לעשות הפרות גדולות. אם הוא צריך לשלם 100,000, אז הוא

כבר יעשה את זה בגדול כדי שה-100,000 יהיה כדאי.
היויר חנן פורת
אז יש אפשרות להוכחת נזק.
מנה שפניץ
אמרתי לו, שלא במות שאדם מתכנן לעצמו שיתפסו אותו ועל כמה יתפסו אותו וכמה זה

יהיה כדאי.

לאור העובדה שהוא עוסק הרבה בנושא והוא מומחה גדול. אני רוצה להביא בכל

עוצמתה את הטענה שלו. .
היויר חנן פורת
חבר הכנסת יונה יהב, אתה רוצה לומר משהו בקשר לסעיף?
יונה יהב
אני מאוד שלם עם מה שכתוב פה.
היויר חנן פורת
זה לא דבר פשוט תביעה ללא הוכחת נזק בסכום של 100,000 שיח. במקרים יחסית

קטנים ה יכול להיות סכום גבוה.
טנה שפניץ
זה עד.
יונה יהב
יש שיקול דעת לשופט.
היו"ר חנו פורת
בתשלום יש בעצם שני היבטים. יש עניין של תשלום עבור הנזק שנגרם ויש בימוי

מסויים של קנם. אנחנו קונסים אדם שעשה פה דבר מרמה, אז מגיע לו קנם, והקנם הזה ישולם

לזה שהוא גרם לו נזק, גם אם השופט יבול לשקול שהנזק היה מקרה פחות, אבל הוא גם רוצה

להרתיע באמצעות קנם בלפי אותו אדם.

לבן, כשאנחנו עוסקים בדבר שהוא קנם ושנותן לשופט שיקול דעת עד 100.000 שקל,

אני יבול לראות את זה בלי צורך שהשופט יעשה בדיוק את השיקלול מה היתה עוצמת הנזק

או הובחת הנזק ביחס לקנם. הוא אומר: פה אני מוצא לנבון לתת קנס בדי למנוע פריצת דרך

בעניין.

אם, אבו, מדובר פה על נזקים בקנה מידה גדול, במו שאמרת, בתוצאה ממסבת אחת של

מעשים, ורוצים לדבר על סכומים יותר גבוהים, או אז, יתבבדו אלה שעומדים בדבר ויבררו

את הדבר ויוביחו את היקף הנזק. אז אנחנו נבנסים בבר לשאלה של שיקול מה היתה עוצמתו

של הנזק. אני דווקא חושב שהביוון שמוצע פה חרא ביוון נבון מאוד.
טנה שפניץ
נקודת הראייה שלו היא שקשה מאוד להוביח את הנזק.
יוסי לוי
הבעיה לדידי עם 14(ב) שרואים את זה בטוולה אחת. לפעמים הבמות הופבת לאיבות,

וצריך לראות את זה במספר עוולות. יש על זה גם פסק דין של השופט שמגר בבית-המשפט

העליון,
אברהם בירנבאום
אדוני היושב-ראש, ישנם חוקים, ונתתם את הדוגמה של חוק לשון הרע, שסעיף פיצוי

ללא הובתת נזק מוצדק, ביוון שאיו אזרח מן השורה יבול להוביח שמשום שהוא נפגע נגרם לו

נזק, וגם אז פסקתם שזה יהיה רק 50,000 ש"ח. על עוולות מסחריות ניתן תמיד להוביח קודם

כל את עצם הנזק, ואני אלך לדוגמה של גב' שפניץ. 50,000 שיח, נניח, של "ליווים". אם הם

ג'ינסים מזוייפים קשה להוביח את הנזק?
היו"ר חנן פורת
אתה צריך להוביח שבהוצאה מבך שאדם מבר במחיר זול יותר נגרם לי נזק, שאותם

קליינטים לא באו אלי.
אברהם בירנבאום
הרי ברור לכל שופט, שכאשר מישהו מבקש לקנות "ליוויס", ויש 50,000 -ליוויס", אז

ברור שנגרם נזק, כיוון שהקונה חשב שהוא קנה "ליוויס".

יש שני דברים. האחד, האם נגרם נזק, השני, כימות הנזק.
היו"ר חנן פורת
שאלת בימות הנזק היא שאלה מאוד מארד לא פשוטה, גם ביחס לניזוק הישיר. הקונה,

שקנה את ה"ליוויס" הזה, ואתה צריך להגיד מה הנזק שלו, למשל, בצד הרוחני, לא בצד של

איבות הבד, מזה שהוא רצה ללבת עם "ליוויס", ועבשיו התברר לו שזה לא "ליווים" למרות

שהפער יבול להיות בעיני אנשים אחרים מגוחך, במו בזיוף תמונות אמנות, שהרפרודוקציה

היא במעט זהה למקור, אבל בבל זאת הוא אומר: אתה רימית אותי, לא נתת לי את המקור. לך

תבמת את הנזק הרוחני שנגרם לקונה.

דבר שני, יש פה הנזק לעוסק השני, אז הוא יכול לבוא ולומר: מי אמר לך שהוא היה

קונה אצלך. הוא קנה אצלי מפני שזה בזול, אחרת הוא לא היה קונה בכלל.
אברהם בירנבאום
אם מדובר ביחידה אחת לצרכן, אז כמה עולה "ליוויס" מזוייף? 300 שיח, 100 שיח, אז

זה לא בעיה.
היו"ר חנן פורת
חזקה על השופט שהוא לא יקנוס אותו ב-100,000 שקל.
אברהם בירנבאום
הבעיה היא ליצרן טצנזו או ליבואן הבלעדי עצמו. שיקול הדעת של השופט הוא, מאז

ומתמיד, גם ללא ההוכתה הספציפית. יבוא צד אחד ויטען: היו קונים את בל ה-50,000

"ליוויס" אצלי. יבוא הצד השני ויאמר: לא היו קונים אח כל ה-50,000, היו קונים רק

30,000, כיוון שהמחיר הוא בכל זאת יותר זול. מדוע לתת ללא הוכחת נזק? כלומר, כל צד

יטען את שלו, והשופט יכריע.

ברגע שקובעים 100,000 שקל, ואני חוזר לדברים הנכונים שאמרה הגב' שפניץ בראשית

הישיבה, זה ייתן פתח אדיר ליצרנים גדולים ובלעדיים, לרשתות שיווק. תחשבו על המשכיר

לצרכן בירושלים, שנפגע מחנות קטנטנה שמוכרת דברי הלבשה לידו יותר בזול. המשביר

לצרכן יגיש תביעות ללא סוף, יש להם עורכי דין מהשורה הראשונה.
היו"ר חנן פורה
הם יגישו תביעות רק אם באמת יהיו זיופים. כי אם יתברר שהתביעות קנטרניות, אז

השופט יכול גם לקנום אותם.
אברהם בירנבאום
ללא כל קשר לדוגמת הג'ינסים, שיש הצדקה להגיש תביעה.
היו"ר חנן פורת
על מה הם יגישו תביעה?
אברהם בירנבאום
ליבואן של ''ליוויס" לא תהית שום בעיה, ללא הסעיף הזה, על-פי החוק הזה, להגיש

תביעה ולזכות בפיצוי הולם בבית-המשפט, כיוון שהוא יוכל תמיד להוכיח נזק.
היו"ר תנו פורת
עיקרו של הסעיף הזה בא כדי להקל על השופט. הססעיף הזה בא כדי לאפשר לשופט שלא

יצטרך להיכנס בכל דבר לדברים שקשה לכמת אותם. לטעמך, הסעיף הזה בא גם להקל על

היצרן הקטן, כדי לא להביא את הסכום מעבר לסכום של 100,000 שקל ללא צורך בהוכחת

נזק.
אברהם בירנבאום
אפשר להסתפק ב-10,000 שקל.
היויר תנן פורת
אני לגמרי שלם עם הסעיף הזה. הוא נכון. אין צורך בתוספת הזאת, כי באמת במקרים

האלה שאת מדברת על היקפים גדולים, שם באמת נדרשת, כשאנחנו עוסקים בסכומים של

למעלה מ-100,00 שקל, אז יתכבד השופט ויאמץ - - -
אברהם בירנבאום
הוא לא צריך את הסעיף הזה. אני מצטער שלא נמצא כאן הממונה על ההגבלים

העסקיים. הרי אני לא מתואם עימו, והוא אמר דברים כדוגמת מה שאמרתי.
יוסי לוי
הסגן שלו נמצא פה.
אברהם בירנבאום
הוא אמר ש-100,000 שקל זה המון כסף, זה ימנע תחרות, זה יפגע בקטנים, וזה בלתי

מוצדק. אלה הדברים, תבדקו בפרוטוקול.
סיגל דוימש
הכל טוב ויפה, אבל הוא ממילא יביא הוכחות, כי הוא רוצה להביא את העניין לגבול

ה-100,000 שקל, ולא לגבול התחתון.
היו"ר חנן פורת
כאן מדברים רק במקרה שהוכחה העוולה. אם לא הוכחה העוולה כל העניין הזה הוא

מלכתחילה אינו תקף. ברגע שהוכחה העוולה, אז אתה יכול לומר שיש פה איזה דבר שהוא

סתם התאנות או איזה ניסיון לפגוע. השאלה היא רק לנסות ולכמת אותה. אפשרנו עד

100,000 שקל לשופט כדי להכריע בדברים גם בלא שהוא יצטרך להראות בהנמקה מספרית. זה

הרעיון, וחשוב להקל במקרה הזה על השופט, גם מפני שהכימות הוא קשה וגס מפני שיש פה

צורך באיזו סנקציה מרתיעה.

כיוון שאנחנו נסמכים פה גם על כתפיה של ועדת המשנה, אני מאשר את הסעיפים

האלה, 12 עד 14, כולל.
יוסי לוי
בסעיף קטן 14(ב) יש מידה מסויימת של אי-צדק. אני לא חושב שאני יכול להגיד יותר

ממה שאמר כבוד הנשיא שמגר באחד מפסקי הדין: 'הייתי מעדיף, למשל, לו היה נקבע כי

ההפרות החוזרות ונישנות פעמיס רבות במיוחד, היינו, הפרות בהן הופכת הכמות לאיכות,

נתשבות להפרות נפרדות, אשר מזכות יותר מפיצוי סטטוטורי אחד. מבחינת האינטרס

ההרתעתי המשולב בקביעת הזכות לפיצויים, בלחי רצוי לקבוע כי המפר הפרה חד-פעמית

דינו מבחינת הפיצוי כדין מפר מאה פעמים."
דרור שטרום
על איזה חוק הוא אומר את זה?
יוסי לוי
זה לא חשוב.
דרור שטרום
חשוב, כי ישנם חוקים שסכום הפיצוי ללא הוכחת נזק הוא 10,000 שקל, ואז זה מאוד

מאוד חשוב.
היו"ר חנן פורת
אני חוזר לדברים שאמרתי קודם, בהתייחסות לדבריו של שלמה כהן. אילו היינו קובעים

סכום סטנדרטי של 100,000 שקל, היית צודק. הייתי אומר: צריך לעשות פה הבחנות. מאחר

שאנחנו אומרים" עד 100,000 שקל", הדבר שאתה אומר עכשיו הוא בעצמו נתון לשיקול דעתו
של השופט. למשל, השופט אומר
אם זה היה חד-פעמי, אני נותן 10,000 שקל, אס זו עוולה

מתמשכת של תקופה ממושכת ובהיקפים גדולים, אני נותן 100,000 שקל. פה יש לשופט את

הגמישות בתוך ה-100,000 לשקול את האפשרויות השונות.

אתה מדבר על כך שאתה רוצה סכום שהוא גבוה יותר מ-100,000, במקרים האלה יתכבד

השופט ויצטרך להתייחס להיקפו של הנזק. הרי אתה לא אומר, שזה רק עד 100,000 שקל.

באופן כללי יכול שופט לתת הרבה יותר. אנחנו מדברים פה ללא הוכחת נזק. אס הוא יוכיח

את הנזק בעניין המצטבר, שהוא מעבר ל-100,000 שקל, אז השופט ימצא לנכון לדון בזה. כל

מה שאנחנו עושים בסעיף הזה הוא בהתייחסות למצב שבו אין צורך בהוכחת נזק, ועדיין נתנו

את הגמישות לשופט, גם בתוך אי-הוכחת נזק במקרה אחד, במקרים רבים ב-100,000 שקל.

הדבר הזה בהחלט עומד במבחן של כל סבירות.
יוסי לוי
הייתי מוסיף 'זולת הפרות שחוזרות ונישנות מספר פעמיס".
היו"ר חנן פורת
אם זה סכום גבוה מ-100,000 שקל, שיוכיח את הנזק.
מיגל דויטש
במסכת אחת?
היו"ר חנן פורת
השאלה היא, מה ההגדרה של מסכת.
דרור שמרונו
המסכת היא רק לצורך סעיף זה.
יוסי לוי
מסכת של מעשיס.
דרור שטרום
זה לא משנה. כל הפרה היא עילה עצמאית.
היו"ר חנן פורת
רבותי, אנחנו עוברים לסעיף 15.
יוסי לוי
יש לי הערה לסעיף 15. מדובר כאן במקרה שבית-המשפט מצא כי המבקש הפיק יתרון

לא הוגן מהחזקה בסוד לפני פרסומו, רשאי הוא להשאיר את הצו בתוקפו. אני לא מבין את

המונח "לא הוגן". במיוחד לאור מה שעשיתם בסעיף 1.
היו"ר חנן פורת
"לא הוגו" אולי צריך להגדיר בהתאם לתוק זה.
טנה שפניץ
יוסי לוי, זה לא הפך למלה גסה. הרציו של הסעיף ברור.
מיגל דויטש
זה העניין של ה-פור". אם אתה מנצל את תקופת הביניים לפני הפרסום כדי כבר לחפר

בעצם, להכין את הצרכן להפרה - - -
היו"ר חנן פורת
אני מבין שיש כאן יתרון שלא עולה בקנה אחד עם החוק הזה.
מיגל דויטש
נניח שלפני הפרסום אני כבר גזלתי את הסוד והתחלתי להפיק את התהליך, יום אחרי

הפרסוס אני בשוק, יש לי יתרון על פני אחרים שרק עכשיו ראו את המוצר הזה בשוק. הרעיון

הוא שגזלתי בתוך התקופה המוגנת, אבל בפועל השתמשתי רק אחרי התקופה המוגנת, אם הצו

הזה יפקע מיד באותו יום, ולעומת זאת כל המתחרים האחרים רק מתחילים עכשיו, כי הסוד

פורסם, אז יש לי יתרון בלתי הוגן.
היו"ר חנן פורת
במקרה הזה, המושג "לא הוגן" הוא ברור בהקשר שמרובר עליו.

אנחנו עוברים לסעיף 16, מתן חשבונות. שוב, מדובר פה במקרה שהעוולה כבר הוכחה.
מיגל דויטש
זה תלק מהסעדים בסוף המשפט. זה מה שמאפשר לתובע לקבל אח ההתעשרות של

הנתבע.
היו"ר חנן פורת
האם ברור שהכוונה היא לגבי פרטי העוולה שהוכחה?
מיגל דויטש
כשהסעד הוא זמני, אנחנו אומרים שהוא זמני. באן אנחנו לא אומרים את זה. אם כי

אפשר בהחלט לכתוב, אמ רוצים את זה, שבית המשפט רשאי לחייב אח האחראי לעוולה או

משהו כזה. כלומר, אז ברור שרק אם אתראי.
יוסי לוי
השאלה היא, מה היחס בין הסעיף הזה לסעיף 123 לתקנות סדר הדין?
טנה שפניץ
קודם כל, זה הוראות מיוחדות.
יוסי לוי
סעיף 123 הוא הרבה יותר רחב, הוא גס מחייב מתן חשבונות. לא שאני מתנגד, אני

חושב שהסעיף הוא טוב. אבל השאלה היא, מה היחס בינו לבין סעיף 123 או סעיף 83 לחוק

הפטנטים? צריך לוודא שהסעיף הזה, שהוא יותר מצומצם מתקנה 123, לא פוגע בתקנה 123.
דרור שטרום
זו הוראה ספציפית, בוודאי שזה יחול. אבל מה אומרת תקנה 123?
יוסי לוי
'בכל עת לאחר הגשת התובענה להורות על עריכת חקירה או חשבון, אפילו אס מבוקש

סעד מיוחד או סעד נוסף, או שיש לדון...". זה סעיף רחב מאוד.
מיגל דויטש
זה משהו אחר. כאן זה כדי לחייב אח הנתבע לשלם את ההתעשרות שלו לתובע בסוף

המשפט, זה העניין.
יוסי לוי
בכל משפט אתה יכול לדרוש מתן חשבונות. אני לא מבין מה היחס בין זה לבין תקנה

123, ואני לא רוצה שיישמע כאילו סעיף 16 מצמצם את תקנה 123. סעיף 16 הוא במקוס, אבל

יש תקנה.
מיגל דויטש
אני לא בטוח ש-123 הוא התשובה.
היו"ר חנן פורת
כל השאלה היא כעת, האם יש צורך בסעיף ספציפי, או שאפשר לכלול את זה בסעיף?
יוסי לוי
צריך להוסיף "מבלי לגרוע בכל דין".
טנה שפני?
יש את זה בסוף. כתוב, שלא פוגע בחוק ההגבלים העסקיים או בכל חוק אחר.
היו"ר חנו פורת
השאלה היא באמת, האם יש פה צורך בסעיף נפרד, האם הסעיף הזה בא לחדש דבר מה.
נחום רקובר
רציתי להעיר שבסעיף 16, ואולי גם בסעיף של סדר הדין האזרחי, בזיקה דווקא לסוד

מסחרי, ישנו תקדים מאוד מעניין של אחד החכמים, שהיה בקהיר לפני ב-300 שנה, בשם רבי

מרדכי הלוי. שם היה הסכם בין הסוחרים לא לקנות עורות במחיר מופרז. הגויים במצרים ראו

שבאים שליחים מתורכיה וכו' לקנות עורות, הם העלו את המחיר מאוד. ואז החליסו כל

הסוחרים לעשות יד אחת, מעיו קרטל, הם החליטו להימנע מלקנות עד שיורידו אח המחירים.

אחד מהם נחשד על כך שהוא הפר אח ההסכמה. הוגשה תביעה נגדו, ואז הוא טען: אני

לא חייב לגלות את סודוחי, זה סוד פנימי של המסחר שלי בכמה קניתי, ואני לא מוכן לגלות

את הסוד. רבי מרדכי הלוי ציווה עליו לגלות את הסוד לבית-המשפט. כלומר, ישנה דרך

ביניים לגלות את הסוד, אבל לא לתובע אלא לבית-המשפט, כדי שבית-המשפט יידע, במקרה

כזה כמו של סוד. אם אומנם נעשתה העוולה.
היו"ר חנן פורת
פה מדובר על כך.
נחום רקובר
פה זה גס לתובע.

רבי מרדבי הלוי משתמש במשל מאוד יפה שידוע גם מן המדרש. הוא אומר: לא ייתכן

שאחד יפר את ההסכמה בין בל הסוחרים וינקוב בספינה, במקום מושבו בספינה, ויאמר: אני

נוקב במקום תחת מושבי. אם אחה נוקב בספינה כל הספינה תצלול למים, אז אתה לא יכול
לטעון
אני עושה בשלי. אתה עושה בשל בולם, בזה אתה מפר את ההסכמה.
מיגל דויטש
אני מפנה לסעיף 24 שמטפל בבעיה הזאת של החיסיון בתוך ההליך. המקרה שבו דרך

חשבונות מנסים לחשוף סודות מסחר מטופל בסעיף 24, הוא מוסדר.
היו"ר חנן פורת
בתוך כל הסיפור היפה שסיפרת, שהוא סוגיה מפורשת בבבא בחרא, בעניין הגילדות

וזכויות ההתניה וכדומה, השאלה הספציפית פה לענייננו זה במתן דין וחשבון לתובע.
דרור שטרום
בסוף המשפט, אחרי שהוכחה העוולה. נדמה לי, שהדברים האלה צריכים להיאמר

בסעיף.
היו"ר חנו פורת
השאלה אם זה לתובע או לבית-המשפט שצריך לפסוק.
דרור שטרום
מהדברים שאומר פרופ' דויטש די ברור שיש הצדקה לתת את זה לתובע. אלא מה?

ההצדקה הזאת קיימת במשפט עצמו, בשלב שהעוולה לא הוכחה, ונדמה לי שהדברים האלה
ראוי שיובהרו. לא כתוב בסעיף
הוכחה העוולה.
מיגל דויטש
אז אפשר לומר: רשאי לחייב את העוול - - -
היויר חנו פורת
השאלה שלי היא גם בהתייחסות לתובע. למה זה בעצם לתובע? הרי מי שצריך עכשיו

לפסוק את ההיקף של הנזק זה בית-המשפט.
מיגל דוימש
התובע כמובן משתמש בתומר הזה עכשיו בבית-המשפט.
דרור שטרום
כדי לטעון לגביו.
מיגל דויטש
ודאי, בדי לטעון לעשיית עושר.

המצבים שבהם יהיה משהו בגדר סוד מסחרי בחשבונות של הנתבע, שוב, מוסדר בסעיף

24. הוא יכול לתת צו להבטיח שהתובע לא ישתמש במידע הזה, אלא לצורך המשפט.
דרור שטרום
אני לא יודע אם הוא צריך את זה. במשפט כולנו מכירים כבר את כל הכלים של

חקירות, של גילויי מסמכים, של שאלונים - כל הכלים האלה כבר קיימים.
טנה שפניץ
את מה לא צריך?
דרור שטרום
לא צריו את סעיף 16 בתור לקס ספציאליס במקרה הזה, הרי כל הכלים כבר קיימים.

סעיף 24 דן לגביהם, מםדיר אותם.
טנה שפניץ
סעיף 24 זה דבר אתר. סעיף 24 זה שמירת מודות מסחריים. פה לא מדובר על שמירת

סוד, פה ההיפך.

אני מציעה שנבדוק שוב לגבי סעיף 123. כאן הכוונה היא יותר, שבית-המשפט יכול

לתת הוראות איר עורכים את החקירות ואת החשבונות.
אברהם בירנבאום
הבאת לדוגמה את חוק לשון הרע בראשית הדיון. בחוק לשרן הרע נאמר במפורש, שכשיש

תביעה בבית-המשפט המחוזי, יכולים שני הצדדים להידרש לענוח, כל אחד מהם, על שאלונים

של הצד השני. מדוע לתת כאן יתרון לצד אחד, לצד התובע?
היו"ר חנן פורת
ידידי היקר, מדובר פה באדם שכבר הורשע בדין.
אברהם בירנבאום
לא כתוב פה.
היו"ר חנן פורת
מכיוון שזה לא כתוב, שאלתי, ולכן הוצע לכתוב "בית-המשפט רשאי לחייב", לא את

הנתבע, שמשמעותו מתחילת ההליך, אלא את 'האחראי לעוולה-.
דרור שטרום
"את המעוול".
יוסי לוי
צריך להיות ברור לגמרי שתקנה 123 לא נפגעת.
היו"ר חנו פורת
יש סעיף מפורש שמכסה את זה, שאומר, שאין בזה כדי לפגוע בכל דין שבא בסוף.

אדון בירנבאוס, לחייב את האחראי במתן דין וחשבון. אתה מבין את השוני? מדובר פה

במצב שהתברר כבר שהוא עשה עוולה, גנב סוד, עשה רמייה, השתמש בדרך של זיוף וכדומה.

במקריס האלה, כדי לדעת כמה היה היקף הרווחיס שלו כתוצאה מכך, הוא באמת נתבע לתת

דין וחשבון.
אברהם בירנבאוס
לבית-המשפט, לא לצד השני.
היו"ר חנו פורת
גס פה אמרנו שמוגש לתובע, שמשמעותו התובע בבית-המשפט.
מיגל דויטש
התובע צריך לטעון על סמך החומר הזה, אז זה לא יכול להיות מוגש רק לבית-המשפט.
היו"ר חנו פורת
ברור שהכוונה פה היא לתובע במהלך המשפט. לא מדובר פה שעכשיו, באותה הזדמנות

חגיגית, הוא יצטרך לפרוש לפניו את הדברים. מדובר פה לגבי פרטי העוולה. מר בירנבאוס,

אתה דואג לסוחר הקטן, אבל כאן אנחנו לא צריכיס לדאוג יתר על המידה לאדס שנתפס

בעוולה, שהוא רוצה לדעת עכשיו כמה הוא הרוויח מן העוולה הזאת.

אני חוזר ושואל שאלה בסיסית שנשאלה פה כבר. האס כל התרופות שנמצאות באופן

עקרוני בנושא העוולות לא מכסות את הדברים האלה? למה יש פה צורך בהתייחסות מפורטת

גס למקריס, למשל, בסעיף 17?
מיגל דויטש
יש כאן כמה חידושים חשוביס.
טנה שפניץ
אנחנו בדקנו, ולגבי חלק מהסעדים יש סעדיס דומים, אך שונים. למשל, בעיכוב יציאה

מהארץ, בעיקוליס. זאח אומרת, אין דגס אחד שברור שאנחנו כבר הולכיס אליו ויכולים

להפנות אליו. השופט צריך כל פעם להקיש ממקום אחר.

יש פרקטיקה מסויימת לגבי סוג של צווים שהיום נותנים אותם רק מכות הפסיקה.
היו"ר חנו פורת
(קורא סעיף 17, כונס נכסיס, מהצעת החוק).
אברהס בירנבאום
כונס נכסיס יכול להיות עורך הדין, לפעמים עורך הדין הלא ישר, ואנחנו יודעים שיש

כאלה. יכול להיות עורך הדין הלא ישר של התובע שיקבל צו זמני - - -
היו"ר חנו פורת
אבל מבית-המשפט.
אברהם בירנבאוס
לכן, אני מציע שייאמר: רשאי הוא למנות כונס נכסים מטעם בית-המשפט שאינו קשור

לתובע. בית-המשפט הרי יכול לתת צו זמני, ובסוף יתברר שלא היתה עוולה. בינתיים,

באמצעות כונס הנכסים שהוא עורך הדין של התובע, יגלה התובע את סודותיו של המתחרה

שלו, של הנתבע.
מנה שפניץ
צריך לקרוא את הפרק כדי לראות את האיזונים המתאימים.
היויר תנו פורת
העניין הזה של כונס נכסים זה לא תידוש שמתחדש פה. השאלה מיהו כונם הנכסים,

במקרה שיש דיון בין שני הצדדים, קיימת תמיד. האם בשאלה הזאת של כונם נכסים. או של

מישהו שממונה על-ידי בית-המשפט, יש את הזהירות הזאת שלא יהיה זה איש מבעלי הדין

שבדבר, עורך הדין של התובע או משהו מעין זה?
מיגל דויטש
בדין הכללי אין הגבלה מהסוג הזה, כמובן שה-OFFICER OF THE COURT חייב אמון

לבית-המשפט ולציבור וכוי, אבל לא מעבר לזה.
אברהם בירנבאום
זה בדרך כלל עורך הדין של התובע, ומדובר בצו זמני, לפעמים במעמד צד אחד.
היו"ר חנן פורת
אני מרגיש שאנחנו קצת חורגים מהסוגיה שלפנינו, סוגיית עוולות במסתר, כשאנחנו

נכנסים לכל העניין הזה של סדרי הניהול של הדין וכדומה. אם צריך למצוא לנכון הנחיות

לבית-המשפט לסדרי הדין, שלמינוי של כונם נכסים וכדומה צריך להיות אדם שאין לו נגיעה

בעניין, ויש בזה היגיון, זה לא שייך רק לסעיף הזה, זה שייך לכמעט כל סוגיית כינום

הנכסים, בכל מקום. אני לא מכיר את הכללים בעניין הזה. יש פה הערה במקומה, שיכול

להיות מצב שבו האדם לא היה ממנה ככונם נכסים את התובע עצמו.
אברהם בירנבאום
בדרך כלל זה עורך הדין של התובע. אומר עו"ד מיגל דויטש שזה נכון.
טנה שפני?
זה בהחלט יכול להיות עורך הדין של התובע. האכיפה בתחום הזה היא אכיפה, במידה

רבה, אזרחית. זה בתחום שיש הרבה מאוד נזקים, אני לא רוצה עכשיו לפרט. בפרק הזה יש

הרבה מאוד סעיפים כדי לשמור על הזכויות שמר בירנבאום חרד להן. יש פה ציון שהוא צריך

לתת ערובה, שהיא יכולה להיות בגובה הנזק הצפוי; בנוסף לכך הוא צריך לתת עירבון שזה

סכום קבוע, שאפשר לתלט אותו תוך כדי הבירור, גם אם בכלל לא נגרם לא נזק.
אברהם בירנבאום
הוא אפילו לא יידע שנגרם לו נזק, שסודותיו התגלו למתחרה על-ידי עורך הדין. זה

יישמר בסוד.
טנה שפניץ
אם מדובר על סודות, אז השופט יצטרך לשקול אם לת לו, למי לתת ובאיזה מגבלות. זו

הפרקטיקה המקובלת.
אברהם בירנבאום
שיהיה עורך דין ניטרלי מטעם בית-המשפט.
טנה שפניץ
אין עורך דין מטעם בית-המשפט, אין לנו דברים כאלה. אנחנו לא יוצרים עכשיו עולם

חדש. כל עורך דין שמתמנה על-ידי בית-המשפט הופך לזרוע של בית-המשפט, והוא תב כלפי

בית-המשפט את הנאמנות ואת היושר.
אברהם בירנבאום
בפועל הוא נאמן ללקוח שלו.
טנה שפניץ
היום זו הפרקטיקה, וזה מה שקורה.
היו"ר חנן פורת
אני לא יכול לחרוג ברגע זה מהעיקרון המנחה לגבי כל הכללים של כונם נכסים. אנחנו

חושבים שזה מוצדק, שבמקרים שהוכח לדעתו של בית-המשפט - - -
אברהם בירנבאום
במעמד צד אחד. מדובר פה גם על צו זמני. תקרא הלאה בסעיף 18.
היויר חנן פורח
יש לנו בעיה שיכול להיות שבמעשה היא עלולה להביא לתקלות. קודם כל, שיקול דעתו

של בית-המשפט, שהוא חושב שיש פה מקרה חמור שבו נזקקים למעמד צד אחד, ואני רוצה

לתת אמון בבית-המשפט שהוא לא יעשה שימוש מופרז במתן צווים במעמד צד אחד. אלא

באמת רק באותם מקרים שבהם הוא חושש שיש בהם סכנה מיידית וכוי.
אברהם בירנבאום
אם הכל מסתכם בכסף, איזו סכנה מיידית יש? י
טנה שפניץ
שהוא יעלים ראיות.
אברהם בירנבאום
זה צריך להיות במעמד צד אחד?
היו"ר חנן פורת
מה המקרה של צד אחד? פעמים רבות יש בעיה שקוראים לצד השני, והצד השני נעלם.

שמימ לו את הבקשה חמש פעמימ על הדלח, והוא לא בא. אם בית-המשפט לא בסדר בדברים

האלה, אז צריך לחפש את הדרך איו להתמודד עם זה.
אברהם בירנבאום
שיהיה כתוב "כונס נכסים ניטרלי'.
היו"ר חנן פורת
בעיקרון, יש הרבה היגיון בדבריך, אלא שלפי מיטב הבנתי לא כאן מקומם. אנחנו פה

הולכים על-פי הכללים המקובלים בבתי-המשפט, מעמד צד אחד במקרים מיוחדים, כונם

נכסיס, שצריך להיות בכל אופן אדם שגם הוא צריך לעמוד כמבחן. לא חזקה על כל עורכי

הדין שהס רמאים. ואם יש פה, למשל, מקרים שמשטרת ישראל מעורבת, אז צריך שהשוטר

יהיה בסדר.
אברהם בירנבאום
בסעיף קטן (א) יהיה כתוב: קיים חשש מוחשי, ולא "חשש סביר'.
טנה שפניץ
איזה חשש מוחשי?
אברהם בירנבאום
חשש מוחשי לביצוע עוולה, שזה לא יהיה סחם חשש, שזו דרך לגלות את סודותיו של

המתחרה. לאחר מבן, לך תוביח שבכלל הסודות החגלו.
היו"ר חנן פורת
במושגים אצלכם יש הבחנות?
מנה שפניץ
אין מוחשי, יש חשש של ממש, חשש מהוחי, חשש ממשי.
מירב ישראלי
צריו לבדוק אח זה. יש שלושה מבחנים.
היו"ר חנן פורת
פה אנחנו נכנסים לרשות הפרט. אם המילה ממשי מחדדח יותר את הזהירות, אז נשתמש

בביטוי "חשש ממשי".
טנה שפניץ
זה היה, והורדנו.
מירב ישראלי
השאלה, איזה נטל התובע יכול להרים בשלב הזה. אם הוא לא יכול להראות שיש חשש

ממשי, הוא לא יקבל את הסעד הזה. יכול להיות שברוב המקרים, בשלב הזה של המשפט, הוא

לא יכול להרים את הנטל הזה, כי אין לו ראיות עדיין.
היויר חנן פורת
רבותי, נראה לי באמת שהביטוי "ממשי" לעניין זה הוא ביטוי טוב יותר. באמת, התרופה

פה היא תרופה חריפה, לעתים גמ תוך כדי שימוש בכוח, לעתים במעמד צד אחד, אז סביר

שנשתמש בביטוי 'ממשי'', וכך צריכה להיות הוכחה יותר בולטת, ולא רק איזה סבירות שהיא

יכולה להיות גם 50%, זה צריך להיות יותר מ-50% אם אני מנסה לכמת את זה באחוזים.

על כל פנים, לכל העניין הזה של אישיותו של הכונם ודמותו, אני לא מציע שניכנם

כעת. יכול להיות שיצטרכו לדון בזה באיזח פרק בנושא של סדרי הדין. פרופ' נחום רקובר

בוודאי היה יכול לדבר איתנו על המושגים האלה של שליח בית דין על-פי ההלכה היהודית,

שהוא צריך להיות איש מאוד מיוחד. זה נכון שיש היגיון, שפה צריך להיות אדם שהוא בכל

אופן חלק מהמערכת המשפטית.
נחום רקובר
מי שמבזה שליח בית דין, הוא מבזה את בתי-המשפט.
היויר חנו פורת
הוא שליח בית דין, ולכן מביר שבמקרה הזה שליח בית דין צריך להיות אדם שיש לו

איזו מידה של אחריות כלפי בית הדין ולא אחריות כלפי התובע. אבל אני לא רוצה בהזדמנות

חגיגית זו להתתיל לעסוק בכל סדרי הדין.
טנה שפני?
את סעיף קטן 17(ב) אנתנו מציעים למחוק. היה ומדובר על צו קבוע אנחנו לא חושבים

שיש צורך בזה.
היו"ר חנו פורת
גם לגבי סעיף 18, אני מבין שיש לנו את העניין של צד אחד, שעומד באותו עיקרון של

מתן צו במעמד אחד כמו בדברים אחרים בדרך כלל. עסקנו בזה בכל מיני דברים, בהלכות

גיטין בבתי הדין וכדומה.

יש פה איזה דבר רגיש, רבותי?

אנחנו עוברים לסעיף 19. (קורא את סעיף 19 להצעת החוק).



אנחנו עוברים לסעיף 20.
אברהם בירנבאונו
אני חושב שהעירבון נמוך מידי. צריך שיהיה כחוב: ולא יעלה על 300,000 שקל.
טנק שפני?
ערובה ניחנה בהקשר של הנזק שעלול להיגרם. העירבון הוא בנוסף לערובה, הוא לא

יכול להיות בסכומים מאוד גבוהים, כי אפשר לחח אוחו במהלך אוחו דיון בלי לשמוע ראיוח

חדשוח וזה היחרון הגדול שלו. הוא ניחן גם אס לא היה נזק. הוא ניחן לאדס רק מפני שחדרו

לפרטיותו או משוס שהטרידו אוחו. לכן, הסכום צריך להיוח מוגבל. בוועדת המשנה הכנסנו

סעיף נוסף.
היו"ר חנן פורת
(קורא סעיף קטן 20(ב)).
אברהם בירנבאוס
זה לא מספק. למשל, כונס הנכסים תופם מלאי של שמלות אופנתיות בחנות, שיש חשש

שהן מזוייפוח. מחברר אחר כך שהן לא מזוייפות. בינחיים, חוך שישה שבועוח, האופנה

מחחלפת והמלאי הזה תמר ערך לחלוטין. נניח שחתובע הוא בסך הכל מתחרה קטן, והוא לא

יכול אחר כך לשלם אח מלוא הנזק. צריך לחח לבית-המשפט אח שיקול הדעת.
היו"ר תנן פורת
בסעיף קטן (ב) במפורש שיקול הדעת לבית-חמשפט.
אברהס בירנבאוס
אס הוא יפנה פנייה נוספת לבית-המשפט, עד שבית-המשפט ידון בזה העונה מתחלפת.

העונה מתחלפת לפעמים כל שישה שבועות בנושא האופנה. כעבור שישה שבועות הוא לא מכר

את המלאי, הוא יגיע לבית-המשפט באיחור.
מיגל דויטש
המקרה שלך הוא סעיף 19.
טנה שפניץ
זה שזייפו את השמלות שלו, גס אצלו העונה מתחלפת.
אברהם בירנבאום
המוציא מחברו עליו הראיה. אדם מגיש תביעה, שייחן ערבות בנקאית, זה לא הרבה

כסף.
מיגל דויטש
סעיף 19 יחייב אותו לתת ערבות בנקאית טל סכומים גדולים מאוד לפעמים.
היו"ר חנן פורת
ההערות שלך במקומן, אבל, למיטב הכרתי, בדיוק הדברים האלה מכוסיס על-ידי

הסעיפים כאן, לא רק לגבי הערובה אלא גם לגבי העירבון, אפשרות ההגדלה במקרים

ספציפיים. מדובר פה בציון מפורש, תוך כדי ההליך המשפטי.
אברהם בירנבאום
הוא לא יגיע לבית-המשפט חוך שישה שבועוח. נכנסו אליו, תפסו את הסחורה, שמו

אוחה באיזה מחסן, אם חולפיס שלושה שבועות או חודש, גמרנו, המלאי הזה הוא כבר חמר

ערך.
מיגל דוימש
הוא יתבע פיצוי על אובדן המכירות.
אברהם בירנבאוס
לפעמים לא יהיה לו ממי לתבוע. לבו, אני אומר: ייתן ערבות עד 300,000 שקל לפי

שיקול דעתו של בית-המשפט.
מנה שפניץ
אתה פשוט מגן על הרמאים. סוחר קטן לא יכול לעולם לתבוע איש, כי הוא לא יכול

לשים עירבון כזה.
אברהם בירנבאום
סוחר קטן ממילא לא יתבע.
היו"ר חנן פורת
אנחנו ממשיכים לסעיף 21. לגבי נושא זכויות צד שלישי יש דברים מיוחדים, רבותי?
טנה שפניץ
הכנסנו הרבה איזונים.
היו"ר חנן פורת
אנחנו עוברים לסעיף 22, השמדת נכסים. מה זה השמדת נכסים?
טנה שפניץ
כשיש זיוף אין טעם שזה יגיע לשוק בדרך אחרח. בסעיף קטן (ב), אם זה שווה למעשה

רק 10 שקלים ולא 100 שקלים, אז הוא צריך להעביר לו את זה ב-10 שקלים.
היו"ר חנן פורת
לא הבנתי. מה זה "כערכם אלמלא ביצוע העוולה"?
טנה שפניץ
אם הוא מזייף אותם, אז הם שווים 100 שקלים.
אלן זיסבלט
בגלל המותג.
היו"ר חנן פורת
בגלל הערר שהיה שלו, של התובע. זאת אומרת, העלות שעלה המוצר לאותו אדם.

אנחנו מאשרים את פרק ג'.

חבר הכנסת יונה יהב, אני מוכרח לומר לך שאני עושה את העבודה תוך הסתמכות רבה

על העבודה שנעשתה בוועדת המשנה. אני מרגיש שיש פה סוגיות כל כך גדולות וכבדות,

וחזקה עליכם שבניתם את הדברים בצורה נבונה עם האיזון הנכון.

אנחנו עוברים לפרק ד, שונות.
טנה שפניץ
סעיף 23 משקף את המצב המשפטי הקיים, שבית הדין לעבודה דן בנושא של סודות

מסחריים של עובדים או מעבידים, ויכול לתת את הסעדים המתאימים.
היו"ר חנן פורח
אנחנו עוברים לסעיף 24.
מנה שפניץ
זו הגנה על הסוד המסחרי בהליכים משפטיים.

אנחנו רוצים להציע אולי בהגנת הצרכן, בסעיף 26, למחוק אח סעיף קטן 26(2). זה על

דעת הממונה על הגנת הצרכן, והממונה על ההגבלים העסקיים מסכים. אחרי כמה שנים

שאנחנו רואים אותו, אנחנו לא יודעים בדיוק איו יפעילו אותו בשטח זה. זה העניין של

היצרן שמציג אח עצמו כצרכן, סיטונאי וכוי, זה כל כך מפורט. ניסיתי לבדוק איך זה יפעל

בשטח, וחיה לי קשה. למשל, בפרסומות שמגיעות מכל מקום, איך נתפוס מישהו.
אברהם בירנבאום
למה לא יפעל? כשסוף סוף אתם נותנים איזו הגנה לקמעונאייס אתם רוצים לבטל אותה.
היויר חנן פורת
בסעיף קטן (3) אמרנו שזה לגבי העוסק שנפגע בעוולה במהלך עיסוקו. כבר עסקנו בזה

בשעתו. השתכנענו בישיבה הקודמת שצריך להשאיר את הסעיף הזה.
טנה שפניץ
אנחנו רוצים להציע שינוי.
אלן זיסבלט
מר בירנבאום, אנחנו מבינים שלגבי סעיף קטן (2)הפתרון יהיה בהטעיה כללית, זה קצת

מסובך.

לגבי סעיף קטן (3), כפי שאמרתי, גם בחוץ-לארץ מאוד מקובל להפעיל את איסור

ההטעיה בחוק הגנת הגנת הצרכן גם על העוסק. מצד שני, אמרנו בפעם הקודמת, שהוא לא

יודע איך בדיוק זה יפעל לגבי כל מיני איסורים קטנים של חוק הגנת הצרכן. זאת אומרת,

שאסור לך להשתמש בחוזים אחידים אם אין לך גודל אוח מינימלי וכוי. הכוונה לא היתה

לתת למתחרה להפעיל את העניין. הכוונה היא, ויש חוקים מיוחדים לעניין, לתת לו סטטוס

לגבי הטעיה, ובעצם המטריה של איסור הטעיה מארד דומה למטריה של תחרות לא הוגנת.
דרור שטרוס
אתה מתחם את זה להטעיה?
טנה שפניץ
כן.
היויר חנן פורח
מה אחה מציע שיהיה כתוב במקום "נפגע בעוולה"?
טנה שפניץ
"הטעיה לפי חוק הגנת הצרכן".
היו"ר חנן פורח
מה הניסוח? "הזכות לתרופות בשל עוולה כאמור נתונה לצרכן שנפגע מהעוולה, וכן

לעוסק שנפגע..." ממה?
אלן זיסבלט
עורלה, לפי סעיף 2 בחרק הגנת הצרכן, גם לעומק שנפגע מעוולה.
היו"ר חנו פורח
אתה מצמצם את זה להטעיה ולא למה?
אלן זיסבלמ
לכל הדברים, כי באמת עשוי להיות מאוד מסובך ומאוד בעייתי לתת למתתרח לטעון

שהוא נפגע או לא נפגע נואקט מסויים כלפי צרכן מסויים.
היו"ר חנן פורת
הסעיפים של תיאור כוזב?
אלן זיסבלט
רק לגבי הגנת הצרכן.
טנה שפניץ
אנתנו נותנים בעצם מעמד להגנת הצרכן. בתוק הגנת הצרכן יש הטעיה, יש עושק, יש

סימון מתירים, יש כל מיני דברים. התרשמנו ממה שאמר מר בירנבאומ, לא שהוא הילך עלינו

אימים בעשרות אלפי תביעות, אבל הוא אמר: אתם לא יודעים איפה אתם תיים, יהיו פה המון

תביעות של סותרים נגד סותרים, ותבל לתת את הפתת, אז צמצמנו את עצמנו. אמרנו: הדבר

שאנחנו רוצים לתת לו בכל זאת מעמד זו הטעיה. אם הוא עשק אותו מפני שהוא ידע עברית

או לא ידע, זה לא יוכיח הסותר השני.
אלן זיסבלט
אנחנו מתאימים את זה כך גם להגנת הצרכן, שזה התתום המתאים.
מיגל דויטש
אני לא תומך בצמצום. דנו בכך כל כך הרבה, שזה לא נכון לפתות את זה בתמש הדקות

האתרונות, אתרי שכבר התתבטנו בעניין ודנו בזה פעמים רבות.

לגופו של עניין, אני לא רואה שום הבדל ערכי, מהותי כלשהו, בין מצב שבו המתתרה

הנתבע מפיק יתרון מזת שהוא עושק צרכן, בזה שהוא מנצל מצוקה ותולשה וכר הלאה, זח

בלתי הוגן לחלוטין, לבין הטעיה. זה בלתי הוגן לתלוטין באותה מידה. אני לא מבין מדוע

בעניין הזה אנתנו נאפשר לעשוק ביתר קלות מאשר להטעות.

גם האיסורים הקנונים של האותיות הקטנות, זה הכל עניין של הטעיה בעצם. אומרים פה

שמטעים את הלקוח, שתוא לא יודע לקרוא אותיות קטנות.
היויר תנן פורת
חבר הכנסת יונח יהב, מה אתה מציע?
יונה יהב
אני מציע להשאיר את הפרק כפי שהוא.
אורנה דויטש
אחרת, הגנת הצרכן תהיה רק בידי הרשויות, כפי שהיא היום.
דרור שטרום
יש סעיפים כמר מכירות ברוכלות, מכירות באשראי, אלה פשוט דברים לא רלוונטיים.

הנושא המרכזי הוא הטעיה. אני סוחר א', הוא סוחר בי, אני מטעה לגבי דברים שלו. בזה

באמת צריך להתמקד.
היו"ר חנן פורח
אני דווקא התרשמתי מאוד מהנקודה שצויינה כאן, שתוק הגנת הצרכן הוא חוק שאם לא

יהיו אנשינו שיהיה אכפת להם לאכוף אותו, מלבד הלקוח הקטן שבדרך כלל לא רוצה להסתבך

עם בית-המשפט, אז החוק הזה נשאר במידה רבה אות מתה.

חלק מהבעיה שלנו היא, שמערכת בתי-המשפט לא פועלת בלות זמנים נאות, ויש פה

כאילו ניצול לרעה של מערכת בתי-המשפט.

בהקשר הרבה יותר רחב מזה, הייתי אומר, שאם יתברר שאנשים מנצלים את המערכת

הזאת לרעת, ואז מתברר שהתביעה לא היתה במקומה, והסנקציות הפליליות לגבי אלה

שמנצלים את בית-המשפט לרעה צריכה להיות חריפה מאוד כדי למנוע את הדברים מהסוג

הזה. אבל לא בגלל זה הייתי רוצה לא לאפשר את השיחוש בהליך המשפטי, כי אחרת באמת

אנחנו, מתוך הפחד מבית-המשפט, יוצרים מצב שאנחנו מונעים את האפשרות של שימוש בבתי-

המשפט.
אברהם בירנבאום
כל קמעונאי יוכל לתבוע את מתחרהו, לשלוח אליו צרכן - - -
היו"ר חנן פורת
הבנתי את דבריך.

אם פעם אחת מישהו יעשה דבר כזה ויתברר שהוא עשה את זה בהטעיה, הוא יקבל עונש
חמור ביותר. יגידו
ניצלת לרעה את בית-המשפט.
אברהם בירנבאום
אדוני היושב-ראש, יש ממונה על הגנת הצרכן, יש ארגוני צרכנים, הצרכן עצמו יכול

לתבוע. לא צריך לאפשר למתתרים לתבוע זה את זה יומם ולילה. זה יגיש תביעה נגד זה

והשני יגיש תביעה נגד האתר, ובתי-המשפט להערכתי יתפוצצו מרוב תביעות. אני מכיר את

המטריה. אני מכיר את השנאה שיש בין חברי, המתחרים זה בזה. אני לא חושב שצריך לאפשר

להם את זה. בשביל זה יש חוק הגנת הצרכן.
יצחק קמחי
מחד גיסא, הסעיף הזה באופן ברור נוטה לטובת העומקים הגדולים שמעוגנים בדרך של

תברה, ולכן האתריות שלהם מופחתת. קל להם יותר, ידם של המנהלים שלהם הרבה יותר קלה

על ההדק, הם לא אלה שיסבלו באופן אישי מהתביעה. מאידך גיסא, האינטרס של העוסק,

המתחרה, אינו זהה באופן מובהק לאינטרס של הצרכן. זה דבר שכולם יסכימו עליו, ודרך

אגב, זה נאמר במאמר שציטטת, אלן זיסבלט, בפעם הקודמת, של פרופ' בר-ניב. האינטרס אינו

זהה.

לכן שתי הצעות פשרה מצטברות. האחת, מחד גיסא, לדאוג להכניס סעיף שיאפשר

תביעה רק במקרה שישנה זהות בין האינטרס של הצרכן לבין האינטרס של העוסק.
היויר חנו פורת
לא נצליח לכמת את זה. מה ההצעה השנייה.
יצחק קמחי
האפשרות השנייה היא לאפשר לבית-המשפט לדחות תביעה, גם כאשר קיימת עילה, אם

ראה שיש בכך משום פגיעה קשה בתחרות. אני אביא דוגמה, ברשותכם. יישוב קטן יש בו סניף

של רשת סופר-פארם ויש בו מכולת. לרשת הסופר-פארס אין שום בעיה להגיש תביעות לא

יעילות, לא כלכליות, שבהן עלות הוצאות בית-המשפט גבוהות יותר מסכום התביעה, כי

הערך השולי של הכסף אצלם נמוך בהרבה מהערך השולי של הכסף אצל המתחרה, ולו רק

בגלל הסיבה היחידה שמידי פעם הם יזכו ויגרמו לו הפסדים, ורק כדי לשבור אותו. במקרה

כזה, למשל, הפגיעה בצרכנים עצמם תהיה קשה הרבה יותר, כיוון שסניף הרשת יהפוך להיות

מונופול ויקפיץ את המחירים.
מיגל דויטש
אתה מהעלם מכך שיש הרבה פעמים אינטרס עסקי לא להגיש תביעה, כדי לא להכיר

בכך שהשני מתחרה בו באופן יעיל ואפקטיבי.
היו"ר חנן פורת
הואיל ועשינו פה דבר חידוש, החידוש שגם העוסק יובל להיות התובע, וזה חידוש נועז,

אני מציע לצמצם את זה להצעה של משרד המשפטים.
יונה יהב
אני הולך איתך.
היו"ר חנן פורת
בדברים כגון אלה, שהולכים לחידוש, נלך בזהירות.
טנה שפניץ
חבר הכנסת יונה יהב, אתה רוצה להשאיר את הצרכן?
יונה יהב
כן.
היו"ר חנן פורת
מכיוון שהתחולה של הצעת החוק הזאח בעוד חצי שנה, ועד אז שר המשפטים צריו

להכין תקנות, אז אנחנו מבקשים מכם לזרז את הדברים האלה. לגבי הנימוחים המדוייקים

נמצאת איתנו פה הלית ברק, ובעזרת השם, אנחנו נעביר את הצעת החוק הזאת. תודה רבה.

הישיבה ננעלה בשמה 12:05

}

קוד המקור של הנתונים