הכנסת הארבע עשרה

מושב שלישי



נוסת לא מתוקן



פרוטוקול מס' 272

מישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט

יום שלישי, י"ט בכסלו התשנ"ט (8 בדצמבר 1998), שעה 13:45

חנן פורת - היו"ר

הרב אלי בן-דהן - מנהל בתי הדין הרבניים

עו"ד אשר רוט - בתי הדין הרבניים, יועץ משפטי

ד"ר פרץ סגל - משרד המשפטים

שלומית ביר - טוענת רבנית

ציפי פינקלשסיין - טוענת רבנית

שמעון וייצמן - הארגון למען המשפחה בישראל

אפרת פריימן - נעמ"ת, מתמחה

עו"ד אסתר סיוון - שדולת הנשים

דורית ואג

הלית ברק

אסתר מימון

תקנות בתי הדין הרבניים (קיום פסקי דין של גירושין) (הוראת שעה),

התשנ"ח-998 1



תקנות בתי הדין הרבניים (קיום פסקי דין של גירושין) (הוראת שעה). התשנ"ח-1998

רבותי, הנושא על הפרק הוא תקנות בתי הדין הרבניים (קיום פסקי דין של גירושין)

(הוראת שעה), התשנ'ח-1998. מי אסור להציג את התקנות?

בדיון הקודם בוועדה עברנו על רוב התקנות והיו לנו שלושה תילוקי דעות. הדיון

בישיבה הקודמת חיה על עצם התקנות עצמן, זמן הגשת כתב התביעה למתן צו הגבלה,

האפשרות שצווי ההגבלה יוגבלו בתלקם, לא במלואם. והעיקר, מה שתשוב כאן. זו ההודעה -

למי מודיעים. ההודעה על הטלת צווי הגבלה והודעה על ביטולם. אלה עיקרן של התקנות

הללו. שמסדירות את כל דרר ההפעלה.

אני אתזור לשלושת הדברים שנשארו פתותים בדיון בישיבה הקודמת. הנושא הראשון -

האם ישנה אפשרות שצווי ההגבלה יוטלו על-ידי בית דין אתר, לא זה שתייב את פסק הדין?

המהלך הוא כזה, בשלב הראשון צריר שיהיה פסק דין. שמתייב, נניח. את הבעל לתת גט.

לא מחייב.

בבל מיני ניסוחים של חייב. צריר. רצוי.

אני רוצה לעבור מהר. אנחנו אחרי ארבע שעות של דיונים פה.

הרעיון בתקנות הוא. שבאשר ניתן פסק דין לחייב את הבעל במתן גט. עבר הזמן והוא

לא קיים את פסק הדין. מי יכול להטיל את צו ההגבלה - האם אך ורק אותו בית דין שחייב,

או שבשלב הזה אפשר להעביר אותו לבית דין אתר? אנחנו. הנהלת בית הדין סברה שאפשר

להעביר את התיק גם להרכב אחר. שהוא יוכל להטיל את צווי ההגבלה

זה נקבע במפורש בתקנת 3(ב). לאחר ששמעתי את ההערות של שדולת הנשים נכניס

תיקון נוסת קל.

(קורא תקנה 3(ב)).

זה בדיוק בא לענות על שני הדברים. על הגבלה של הזמן והיכולת להעביר את זה

להרכב אחר.

על מה זה בא לענות בפועל?

לא ייתן צו הגבלה בגלל בעיות הלכתיות וכן הלאה. זה קיים.

זה לא עונה, אם ההרכב הראשון דחה את הבקשה.

אם ההרכב הראשון דחה את הבקשה, אז יש ערעור.

מה שדולת הנשים הוסיפה כאן?

הם ביקשו להבהיר את הנוסח. כתוב: "התביעה לאחר המועד האמורי. "המועד האמור"

צריך להיות בסיפא של סעיף קטו (א), במו שנאמר: 'הוגשה תביעה שלא ביום מתן פסק הדין,

יתקיים הדיון לא יאוחר מתום שלושים הימים מיום הגשת התביעה". זה המועד האמור בסעיף

קטן (א), אנחנו נעביר את זה בדי שלא נצטרר לחזור לסיפא של סעיף קטן (א).

מאחר שבאמת בקביעה הזאת להעברת הדיון להרבב השני, יש בה מידה מסויימת של

פגיעה, או על בל פנים נזיפה מסויימת בבית הדין הראשון. האם לא היה נכון למצוא פה עוד

איזה בלי ביניים של התרעה או של אזהרה או משהו מעין זה?

התקנות עצמן הן אזהרה.

יש פעמים שזה באמת נובע בתוצאה מזה שבית הדין חושש להבריע, גם אם זה עניין של

רשלנות או של דברים בגון אלו. הייתי רוצה, אם אנחנו עוסקים פה בתקנות. שיהיה פה איזה

ציון של שלב ביניים.

בבל מקרה מי שמעביר זה נשיא בית הדין הגדול. הוא שלב הביניים.

אני הייתי רוצה שלאותו בית דין יהיה שלב ביניים.

אני מניח שהנשיא יפנה ויברר את העניין.

אני מסכים איתך שהוא יפנה ויברר. אבל הייתי רוצה לעגן את זה בגוף החקנות.

לא הבנתי.

למשל. אחרי 40 יום או אחרי 30 יום. שתהיה תזכורת או התרעה.

זה עניין מינהלי, זה לא עניין של תקנות. הרי תקנות מסדירות רק עם מה הציבור יבול

לבוא לבית הדין. בעניין כזה. מינהלי. הנשיא יכול לבוא ולומר: עבר כך ובך זמן. אני מבקש

התראה מינהלית. אבל זה לא דבר שאפשר להכניס בתקנות.

אמרתי שיכול להיות שאפשר להכניס את זה בצורה מינהלית, ואז אני גם רוצה שהדבר

יסוכם.

לא הבנתי למה אתה שואף.

אני שואף לכך, שהעברה של התיק מבית דין לבית דין תיעשה לאחר התרעה - הזברת את

שיהוי הזמן - שלא יגידו לו אחרי שלושים יום. שתהיה לבית הדין הראשון איזו אזהרה.

הנשיא איננו מעביר תיק מהרכב אחד להרכב שני ללא קבלת עמדתו של ההרכב הראשון.

אבל זו לא עמדה, הוא פשוט עיכב מלדון בתיק. פה אתה מדבר על כך שבית הדין לא

נתן החלטה.

הוא פונה אליו. אבל לכתוב בתקנות, שהנשיא יפנה אליו, זה לא דבר שנעשה.

בתקנון נקבע מנגנון פיקוח של אישור של נשיא בית הדין הרבני הגדול. נשיא בית הדין

הרבני הגדול לא ייתן אישור כדבר שבשגרה. אם ברור שזה נובע מאיזה קושי טכני, לבית

הדין תהיה הזדמנות לומר זאת לנשיא בית הדין הרבני הגדול.

יש 60 יום, ועד שפונים לנשיא, ואחר כך זה אצל הנשיא, זו עוד שהות. אחד כך,

כשמפעילים את זה, צריך את 30 הימים להקדים, את 30 הימים להשלים - עוברת חצי שנה עד

שהאדם יזכה לכך שיוצא צו הגבלה. זה המינימום בפועל.

התקנה הזאת כבר קיימת בפועל?

לא התקנה הזאת, אבל תקנה כזאת קיימת כתקנות הדיון של בתי הדין, ונשיא בית הדין

הגדול יכול בכל שלב משלבי הדיון, להעביר תיק מהרכב אחד להרכב השני. על סמר התקנה

הזאת, דרך אגב, קם אוחו בית דין מפורסם לעגונות.

למה צריך את התקנה הזאת פה?

כדי שהציבור יידע.

פה יש אפשרות לפנות אליו.

מטבע הדברים צווי ההגבלה עוסקים בתיקים הבעייתיים, בתיקים הקשים. כאן זה ידי

שאותו צד שלא זכה לקבל את סעדו, יידע שיש לו האפשרות הזאת. הוא יידע שיש הגבלה של

60 יום. לא כל אחד יודע אח תקנות הדיון.

תקנות הדיון לא תלויות בשום אזהרה?

לא.

אס ביקשו להעביר תיק, משום שבמשך 60 יום לא ניתנה החלטה, מה קורה בפועל?

חיבינו 60 יום, פנינו לנשיא בית הדין הגדול, שהולך ומברר, ומבקשים מהרכב אחר לספל.

מתי נזבה להגיע להרבב החדש?

מה את מציעה?

אני חושבת ש-60 יום זה פרק זמן ארוך מידי במקרה הזה. למה שבית הדין לא ייתן

החלטה בנושא צווי הגבלה תוך 30 יום?

30 יום עד לדיון ו-30 יום עד ההחלטה.

אנחנו מטפלים פה בתקנות ולא בחוק. בחוק עצמו בתוב שנותנים 30 יום לבית הדין,

הוא רשאי לקבוע לפני כן, זה חלוי בו, אבל הוא צריך להציג את הבקשה לצד השני, הוא

צריך לקבל תגובה, זה פרק זמן מינימלי.

תקנה כ(2) אומרת: "נשיא בית הדין הרבני הגדול לערעורים רשאי בכל שלב משלבי

הדיון לפי בקשת בית הדין הדן בעניין, או לבקשת אחד מן הצדדים, להעביר את הדיון לבית

דין אחר, אם ראה נימוק חשוב לכך, שיירשם בהחלטחו".

התקנה פה באה לקבוע את המועדים, זה בעצם הדבר שמוצע עכשיו.

פה זה מכוח החוק.

יש לי שחי הערות. הערה אחת שאמרתי, ואני מבין שבין כה וכה זה דבר שבשגרה. אם

נצטרך להכניס את זה, אז נכניס.

הפרקטיקה היא, שהנשיא בא לצד השני, מעביר את הבקשה לצד השני, הוא רוצה לשמוע

את התגובה שלו, או שהוא מעביר אח הבקשה בכתב או שהוא מזמן אותם לדיונים, ורק לאחר

מכן הוא מחליט.

הוא ודאי צריך לברר את זה עם בית הדין מה הסיבה לכך שהוא השתהה.

הוא מברר את זה באמצעות הרב בן-דהן, שהוא הפרקטיקה.

לא אכפת לי אם זה יהיה בתקנות או בנהלים. ביוון שמדובר פה בדבר שיש בו מידה

מסויימת של נזיפה, באותו בית דין שמעבירים את תיקו ממקום למקום, צריך איזה הליך שבו

יהיה ברור במערכת המינהלית ששואלים את אותו בית דין: מה קורה איתבם? נגיד, הוא היה

אוזד מאיתנו חלה. שתהיה לו היכולת להשיב. אם אתה אומר שזה בין כה וכה

קיים בפועל, אז נשאיר את זה כך.

לפעמים מגיעה לבית דין נזיפה. אנחנו מדברים פה בנושאים שהתבשלו כבר שנים. עניין

שמגיע לשלבי הגבלה, זה נושא שנמשך כבר שנים. אז אם הוא מושך את זה אחרי שהוא פסק

על חיוב לגט, מגיעה לו נזיפה.

הבנתי, רק שחשבתי שהדבר הזה צריך לבוא לידי בירור, לא על-ידי הנחתה.

זה נעשה.

לגבי הנקודה השנייה. זה נכון שיש פה פרק זמן יחסית ממושך, אבל צריך לקחת

בחשבון, שכאשר ההחלטה תינתן תוך 60 יום, זה כבר יום פסק הדין. אתה הולך פה בצעד די

דרסטי בעניינים של צווי הגבלה וכדומה, צריך לראות גם את הצד השני של העניין. אם תוך

60 יום הצו לא ניתן - נשמע בפרקטיקה איך הדברים עובדים - במקרה כזה, כשאחד מהצדדים

מבקש מנשיא בית הדין, זה לוקח חצי שנה?

בשום פנים ואופן לא.

זה לוקח יותר מפרק הזמן שרשומ כאן.

אני לא חושב שאנחנו נרצה להעמיד גם את נשיא בית הדין הרבני הגדול בלוח-זמנים.

סדר הזמנים פה הוא בהחלט נכון. בדרך כלל, במקרים די נדירים יש בעיות מעבר ל-60

יום.

ואז מפעילים את אלי בו-דהן, והוא מזרז את העניינים.

אילו היתה לנו פה בעית אמיתית, יכול להיות שהיה צריך להגביל אותה גם בתקנות.

אתם מכירים מקרים מעשיים, שאחרי 60 יום לא נתן בית הדין החלטה על צו הגבלה?

אין מה לעשות, אי-אפשר לעשות זאת בזמן קצר יותר.

לא נתנו החלטה, צריך היה לפנות לנשיא. יש לצד השני 30 יום להגיב. בינתיים הוא

מגיב - - -

למה 30 יום להגיב? יש עשרה ימים.

לפי התקנות, זה שהוציאו נגדו צווי הגבלה. ומי שתושב שיכול להיפגע מצו ההגבלה,

רשאי תוך 30 יום להגיב.

זו פרוצדורה. פה מדובר באשר אדם הגיש בקשה לצו הגבלה, הצד השני הגיב, ובית

הדיו לא נתן התלטה. על זה מדברים. זה משהו אחר לגמרי.

איו זכות תגובה של 30 יום. מהיכו לקחת את זה?

בחוק ציות בתי דיו רבניים.

זה בשלב הראשון, זה בהרבב הראשוו. אנחנו מדברים בעת על השלב השני.

גם בשלב הראשוו זה לא קיים. "עם תום 30 יום מיום מתו פסק הדיו, ידוו בית הדיו

הרבני במתו צו הגבלה. לא יינתו צו דומה לאחר שניתנה הזדמנות לכל בעלי הדיוי.

מיום שאישה קיבלה פסק דין לגירושיו עד היום שבפועל ישללו לבעלה את הרשיון, כמה

זמו יעבור לשיטתכם?

יש לזה תשובה. בסעיף 8 כתבנו: 'הומצאה לרשות הודעת שינוי כאמור...'.

לא על זה היא שואלת.

היא שואלת מתי בית הדיו ייתו את ההגבלה.

לא, מתי ההגבלה תבוא לידי ביצוע, מתי ישללו לו את הרשיוו? האם זה 30 יום, 14 יום

או 60 יום? ואם הוגש ערעור, האם ערעור מהווה עיכוב ביצוע או לא מהווה עיכוב ביצוע?

זה בסמכות בית הדיו. אתו שואלות שאלות שהתשובות להו כתובות בחוק וכתובות

בתקנות. הדברים לא צריכים להיות פה, כי הם כתובים בחוק ובסעיפים אחרים בתקנות. לגבי

השאלה השנייה שלך, כתוב בחוק שיש סמכות בידי בית דיו של ערעור להחליט אם הצו עומד



בתוקפו או לא עומד בתוקפו, עד אשר הוא יחליט בערעור. זה כתוב בחוק. אנחנו לא דנים

כרגע בחוק אלא רק בתקנות.

לגבי הביצוע, בסעיף 8(ו) נאמר, שכאשר הומצאה לרשות הודעה, היא צריכה, תוך 14

יום, להודיע אם היא ביצעה או לא ביצעה את ההגבלה. כלומר, רשות רישוי, הבנק או מקום

עבודה, צריכים להודיע על ביצוע, אחרת הם יעברו על ביזוי בית-משפט, משום שהם מפירים

את הצו של בית-המשפט.

לגבי עיבוב, למרות שהקדמנו אח המאוחר. מהניסיון בשטח עם הדיינים, צריך להיות

כתוב כאן מפורשות, שהוגש ערעור, הערעור איננו מהווה עיכוב ביצוע, אלא אם כן הוחלט.

זה בחוק.

זה שזה כתוב בחוק ? זה יופי, הדיינים לא מכירים את החוק.

אז אח התקנות הם כן יכירו?

את התקנות אני יכולה לצטט בפניהם ולהראות להם.

זה כחוב בחוק. תקראי את החוק, עם כל הכבוד.

זה לא שייך לשולחן הזה. צריך במקרה הזה להעביר את החוק או את התקנות לידי

הדיינים, יכול להיות שצריך להעביר גם הנחיות.

הועברו כל כך הרבה הנחיות.

אנחנו פה עוסקים כעת בחקיקת משנה בנושא של התקנות. התקנות לא צריכות לחזור על

מה שמפורש בחוק. אס החוק נמצא, רק צריך להביא את זה לידיעת הדיינים. זה שאנחנו נוסיף

פה עוד סעיף, זה לא יעזור דבר וחצי דבר.

מי שלא קורא את החוק, על אחת כמה וכמה לא יקרא את התקנות.

רק בית הדין הרבני הגדול מוסמך להחליט, ערכאת ערעור יכולה להחליט על עיכוב

הביצוע.

זה כתוב בסעיף 4(ד) לחוק.

הצענו שזה יצטרף לתקנות.

אין צורך.

יש עוד תיקון קטן שהוספנו, לפי בקשת הוועדה, בסנ1יף קטן 3(א), שבית הדין ביוזמתו

רשאי לקבוע, ביום מתן פסק הדין, מועד לדיון במתן צו ההגבלה.

יש הערה נוספת של שדולת הנשים, שאני מקבל אותה, וזה בתקנה 1. הוספנו את המלים

"אשר מסייס את הדיון בגירושין באותה ערבאה", ואנחנו נמחק את המליס האלה כדי להיצמד

ללשון החוק, ולא נפתח פתח לפרשנות אס בן מסיימיס או לא מסיימיס את הדיון.

אני מסבים לכך.

מה היתה המגמה?

ביוון שאלה תקנות, להבהיר שזה על-פי תקנות הדיון. אבל משום שאנתנו עוסקים פה

בתקנות על-פי החוק, נמחק את זה.

בסעיף 3(ב) היה תיקון קטן.

תיקנתי את 3(ב). הנוסח ב3(ב) יהיה - - -

צריו למתוק את הוראת השעה, הגיע הזמן. זה כבר לא הוראת שעה.

ולעדכן את סעיף התתילה.

למה זה היה מלכתתילה הוראת שעה?

החוק היה לארבע שנים לניסיון, וזה הפך לחוק קבוע.

יש דבריס בגו', ואומר דבר תורה לצורך העניין. בשעתו, כשקבענו את הוראת השעה,

החוק הזה נחקק בעקבות פסיקת רבנו תס. הופיע בוועדה פרופ' אריאל רוזן-צבי, זכרונו

לברכה, הוא התבסס על העבודה של יעקב ויינרוד, שטען שהסמכות לפי ההלכה מסורה, לא

רק לבתי דין רבניים, אלא גס לבתי-סשפט אזרחיים, משום שזו הסמכות של הקהילה.

לגבי צווי הגבלה.

לכן, הכל היה הוראת שעה, אם זה לא היה עובד, הרי שמכוח ההלכה היינו יכולים

להסמיך גס את בתי-המשפט. זה היה כדי לתת תקופת ניסיון לכתי הדין הרבנייס. לאתר מכן

ביטלו את הדבר הזה, כנראה שהם עמדו במבחן.

כיום בתי המשפט הכלליים - - -

לא הסמכנו אותם לעניין הזה.

השאלה האם נוהגים פה במהות של הדברים או רק בצד הטכני שלהם? האם הקהילה

יכולה לקבוע את הנהלים של איך עושים את צווי ההגבלה וכדומה. אלה שאלות קשות.

ממתי התחולה שלהן?

"תחילתן של תקנות אלה ביום 14 באוקטובר 1998י.

תתקן את זה כמובן.

אנחנו נתקן את זה.

ביום 15 בינואר, זה ממפיק.

1 בינואר 1999, זה תאריך טוב.

כל תאריך לועזי הוא לא תאריך טוב. צריך תאריך עברי.

י'ג בטבת התשנ"ט.

לא נספיק עד ה-1 בינואר.

נקבע בראש חודש שבט. א' שבט החשנ"ט (18 בינואר 1998).

מורי ורבותי, אני מקווה שהתקנות האלה יביאו לייעול מתן הגיטין. תודה רבה.

הישיבה ננעלח בשעה 14:15