הכנסת הארבע עשרה

מושב שלישי



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מס' 249

מישיבת ועדת התוקת, חוק ומשפט

יומ שלישי, זי במשון התשנ"ט (27 באוקטובר 1998). שעה 09:55

תנו פורח - היו"ר

דוד צוקר

ד"ר פרץ סגל - משרד המשפטיס

תמיר גזיאל - משרד המשפטיס, מתמחה

הרב אלי בן-דהן - מנהל בתי הדין הרבניים

אשר רוט - הנהלת בתי הדין הרבנייס, יועמ"ש

עו"ד משה דרורי - לשכת עורכי הדין

עו"ד אסתר סיוון - שדולת הנשיס

עו"ד עמליה וקסמן - שדולת הנשיס

עו"ד אפרת פריימן - נעמ"ת

דורית ואג

שלמה שהס

הלית ברק

אסתר מימון

תקנות בתי הדין הרבנייס (קיום פסקי דין של גירושין) (הוראת שעה),

התשנ"ח-1998



תקנות בתי הדין הרבניים (קיום פסקי דין של גירושין) (הוראת שעה), התשנ"ח-1998

אנוזנו נדרשים לתקנות, זהיינו, לחקיקת משנה בוועדה לגבי הנושא של בתי הדיו

הרבניים (קיום פסקי דין של גירושין). לפנינו כאן מונחות הבקשות של שר הדתות, הרב יצתק

לוי, תקנות שאושרו על-ידי שר המשפטים. פה מופיע גם מכתבו של שר המשפטים בעניין.

התקנות הללו נוגעות לאותו וווק שהתקבל פה בדיונים, שבשעתו הוביל אותם מבר

הכנסת דדי צוקר בוועדה--

עם הממשלה. זאת היתה עבודה מהמהנות שהיו.

--שמסמיך את בתי הדין הרבניים לאחוז בכל אמצעי האכיפה שעומדים לרשותם של בתי

המשפט הכלליים.

נתנו להם אמצעים שלשום בית משפט אין: שלילת ישראכרט, פיטורים ממקום עבודה,

שלילת רשיון נהיגה - דברים איומים ומחרידים.

מה עם שדולת הגברים, לא הגיע מישהו?

הוזמן האדון וייצמן, לא הצלחנו לשוחח איתו אישית, השארנו לו הודעות, והוא לא חזר

אלינו.

הוא השאיר לי הודעה, שהוא כנראה לא יוכל להגיע.

בדברים הללו אנחנו מאוד רגישים, שתהיה אפשרות ייצוג לכל הגורמים.

אני מבין שאת התקנות אמור להציג חברנו, הרב אלי בן-דהן.

אלה תקנות שהבסיס היה הכנה שלנו, לאחר מכן עבדנו על זה במשותף עם דיר פרץ סגל

נכבדנו, והנוסח שמונח כאן לפנינו הוא נוסח משולב ומשותף. באופן עקרוני, התקנות, כפי

שתראו אותן, אני לא רוצה להיכנם יותר מידי לפרטים, מסדירות את הדרך שבה יוגש כתב

תביעה לצו הגבלה לבית הדין. לאחר מכן, מועד הדיון; ומה שחשוב איר צו ההגבלה יבוצע.

עד היום פעלנו גם ללא התקנות הללו, בעיקר בזכות הסדרים פנימיים עם מוסדות

ממשלה שלא מעוגנים. זאת אומרת, אני ישבתי עם מנהלת אגף הרישוי במשרד התחבורה

והגענו להסדר. ההסדר מבחינתנו היה קשה. איו זה פועל היום? צו הגבלה מגיע לשלילת

רשיון נהיגה, עובד שלנו קיבל קוד מיוחד להיכנם למחשב של אגף הרישוי, הוא נוסע למשרד

התחבורה לאגף הרישוי, נכנם למחשב עם הקוד שלו ומקליד את ההגבלה. כאשר אנחנו

מקבלים הודעה על ביטול, הוא נוסע לשם ומבטל.

מה היה קורה, אם עורך הדין של הנתבע היה בא ואומר שיש איזה פגם מבחינה חוקית?

לא, זה עובד מדינה. לא זאת הבעיה.

הוא יותר מעובד מדינה, הוא שלית בית הדין, שיש לו סמבות להפקיע.

אני לא יודע אמ אני הייתי מסכים שעובד ממשרד ממשלתי אמר ייכנס לממשב שלי. יותר

מזה, לא הייתי נותן, אבל זאת הפרוצדורה. מאוד מששו מהחוק הזה כשהוא נכנס.

למשל, אם רוצים את הרשימה של פסולי נישואין מבתי הדין הרבנייס, הוא לא ייתן

שייכנסו לזה.

ודאי שלא. הנושא של צנעת הפרט מאוד מאוד מוקפד אצלנו.

מששו מהמוק ולא ידעו איך לאכול אותו. מה שמוצע כאן זה, שבית הדין יחליט על צו

ההגבלה, הודעה תישלת למשרד התתבורה לאגף הרישוי, מתומה על-ידי מזכיר בית הדין,

והוא יהיה תייב לבצע אותו בדרך שלו. זה לא מעניין אותנו, התובה מוטלת עליו.

יש פה אלמנט תשוב, שאותו משרד תייב לדוות תור 14 יום לבית הדין על ביצוע הצו.

פרץ סגל, למשרד הבריאות, למשל, יש הסדרים עם משרד הרישוי, כאשר למישהו נשלל

הרשיון, נניח מטעמים פסיכיאטריים או בגלל בעיית ראייה.

ההסדר שונה. שס הכל נמצא באתריות משרד הבריאות, שמעביר את זה למשרד

התחבורה, וזה מבצע, אבל אין חובת דיווח הדדית.

חבר הכנסת דדי צוקר שואל, איך זה מבוצע בפועל? הודעה נשלתת למשרד התחבורה,

ואנשי משרד התחבורה עושים את זה.

ההסדר מבתינה זו, זה אותו דבר. ההבדל הוא שיש פה גם חובת דיווח, שהכנסנו בתקנות

האלה, משום שמדובר פה לא רק על גופים ממשלתיים, אלא זה יכול להיות מקום עבודה

וכדומה, ואנחנו רוצים לוודא שאותו מקום מילא אתר הוראת בית-הדין.

אותו דבר גם לגבי בנק-ישראל וכל שאר הגופים. עד היום ההגבלות בוצעו, אבל לא

בדרך הזאת.

כמה צווי הגבלה הפעלתם בשנתיים האחרונות?

130 צווי הגבלה.

זה היה אפקטיבי?

אפקטיבי מאוד.

אתם יכולים לאמוד, נניח, כמה זמן לוקח אחרי ששוללים את רשיון הנהיגה או את

הישראכרט?

מתוך 130 הצווים, נדמה לי שקרוב ל-65% מתוכם כבר נתנו גט.

עיקר ההשפעה היא כנראה עוד לפני שהגיעו עד לכדי הפעלת הצו הזה. האיום הוא

מאוד אפקטיבי.

הסברתי פעם שהאיום כוחו אדיר, מעבר להפעלה עצמה.

יש קודם אזהרה, אני מבין.

ודאי.

גם הגורמים שמהססים להפעיל את הצו, לא מהססים לאיים שיפעילו אותו.

משל למה הדבר דומה? לנושא הבג"ץ. ההפעלה של הבג"ץ היא יחסית מצומצמת, אבל זה

שאתה אומר שיש חשש שזה לא יעמוד בבג"ץ, זה כבר דבר שמשפיע.

מה היה המבחן בבג"ץ?

היו שתי עתירות שנמשכו.

הם לא הביעו את דעתם.

אתה לא היית חרד אז לכבוד האדם וחירותו?

אתה יודע כמה דיונים חיו על זה?

אלה אמצעים מאוד קשים, אין כמוהם במערכת המשפט הרגילה, והלכנו פה על תפר,

שאנחנו עוד לא במומים אם הוא יעמוד בבג"ץ או לא.

אם אתה מכנים אדם למאסר ושולל ממנו את חירותו, אז על אמת כמה וכמה שאתה יכול

להפעיל אמצעים פתות חמורים.

הדיון היה כל הזמן בהתייעצות עם השופט שמגר, ובסוף עם השופט ברק.

דבר נוסף. בתוך ה-35%, שהחוק לא השפיע ביחם אליהם, יש אחוז לא מבוטל של

אסירים. לגבי אסירים יש הצעת חוק שהכנו והפצנו אותה כבר. יש גם הצעת חוק של חבר

הכנסת אלכם לובוצקי.

כמה מקרים כאלה יש?

המקרים מעטים, אבל הקושי בהם גדול.

מה ההצעה?

להחמיר עוד יותר.

להוסיף סנקציות במאסר, אפילו להכנים לצינוק.

עד כדי כר?

כן, החשבון הוא פשוט. אם בבית סוהר, בגלל עבירת משמעת אפשר להכניס לצינוק,

למה שלא יוכלו במקרה הזה?

הלכנו בכיוון הסמכויות שניתנות למנהל כלא על עבירות משמעתיות.

מה שכתוב בהלכה היהודית "כופים אוחו עד שיאמר רוצה אני". אתם נותנים לזה את

התרגום, כמו שתבר הכנסת דדי צוקר אומר "החילוני". הוא קורא לזה כר.

לא איכפת לי לקרוא לזה "אזרוח", אני מוותר על המלים, המלים לא חשובות לי בעניין

הזה.

לבוש מודרני.

המקרה המקורי, שמופיע דווקא בפרשה השבוע של השבת שהיתה, זה "יפת אלוהים ליפת

וישכון באהלי שם". אומרים חכמים "יפותו של יפת באוהלי שם". דהיינו, לקחת את המבנים

האסתטיים, התרבותיים, גם את הנורמות המשפטיות של יפת, אבל להפנים אותם באהלי שם.

זאת אומרת, התוכן הוא של אהלי שם, הצורה היא של יפת.

אז למה אתם לא עושים את זה?

מי אמר שאנתנו לא עושים את זה? אנחנו עושים את זה בכל אורחות חיינו.

בקצב איטי כל-כך.

עוד תלמד מזה כמה דברים.

מעבר לנוסח הקיים, אני רוצה להעיר כמה הערות נוסחיות.

בזה גמרת?

יש גם, כמובן, הודעה על ביטול או על שינוי, גם זה קיים.

ערעור? 1

על הערעור יש הודעת ביטול, נגיד, אם הוא נתן גט.

יש עוד דברים נוספים?

אלה העקרונות. כמובן, גם במסגרת התקנות הכנו שני נוסחים.

מה העניין של ערעור?

ערעור לבית-הדין הרבני הגדול. כל מי שהוטל נגדו צו הגבלה רשאי לערער לבית-הדין

הרבני הגדול.

מה לגבי אפשרות של ערעור בפני בית משפט כללי או בג"ץ?

זה הכל. על-פי המבתנינו של בג"ץ: אם זו חריגה מסמכות או אם זו פגיעה בכללי הצדק

הטבעי.

יש לי שאלת הבהרה. התקנות הן לא הוראת שעה?

לא, וגם לא החוק.

נכון, אבל הסעיף הראשון אומר: "בתוקף סמכותי לפי סעיף 9', אז זה היה הוראת שעה.

השאלה היא אם כעת להשאיר את המלים 'הוראת שעה- בתוכן בפנים או למחוק.

אפשר למחוק. אנחנו כבר מתקינים, זו לא הוראת שעה.

יש לי כמה הערות לשוניות. בסעיף 5, בסופו, כתבנו, שהצו יועבר לרשות הנוגעת

"העתק ההודעה יומצא לתובע". אני מבקש להוסיף: "ולמנהל בתי-הדין

הרבניים". אני מעוניין להמשיך לעקוב אחר הביצוע של הצווים הללו, אם הס מבוצעים או

לא.

למרות שצריך למסור לך דיוות.

גם לצורכי הסטטיסטיקה. אני חושב שזה חשוב וטוב.

ברשותו של ידידי היקר, אין לנו כל התנגדות לדבר הזה, אבל בדרך כלל בתקנות אנחנו

שמיס רק את אותם דברים שהם בעלי כוח תחיקתי, והכוונה היא, כאשר אנחנו רוצים, נגיד,

אם זה אזרח או רשות חיצונית, לתייב אותה. כאשר מדובר בעניין פנימי, הדבר נעשה בנהלים

פנימיים, ולא כותבים את הדברים האלה בתקנות. אני לא מתנגד לגופו של עניין, אבל בעניין

הזה לא ראוי ולא נהוג שנכניס את זה לתקנות, אלא קובעים את זה בנהלים פנימיים.

רציתי שגם בנוסח הטפסים יהיה כתוב למטה: "העתק למנהל בתי-הדין", שגם הנתבע

יידע שיש עוד מי שמפקח.

שוב, זה לא שיש פה משהו שהוא פסול. אני לא אומר שהממונה על עניין מסוים יעביר

לממונה על עניין מסויס בתוך אותו משרד ממשלתי. אותו דבר פה, מדובר פה על בתי-הדין

הרבניים, שהם חלק ממשרד הדתות, אז גם כאן אין לכתוב שיעבור ממזכירות ביח-הדין הרבני

למנהל בתי הדין. בדרך כלל דבר כזה לא מופיע בתקנות, זה לא עניין שהוא בעל פועל

תחיקתי, אלא עניין מינהלי. בדרך כלל רברים כאלה מתבצעים בנהלים הפנימיים.

הערה נוספת לגבי סעיף 3. "הוגשה תביעה שלא ביום מתן פסק הדין, יתקיים הדיון עם

תום 30 ימים מיום הגשת התביעה'. זו נקודה שהיה לנו עליה קצת ויפות עם פרץ סגל.

לכאורה, לפי עניות דעתי הלא משפטית, זה נוגד את החוק. בחוק כתוב שכאשר עברו 30 ימים

מיום חתן פסק הדין אפשר להטיל את הצו. פה לכאורה יבול להיות מצב שעברו 50 ימים.

נניח, שהתביעה הוגשה עם תום 40 ימים, בית-הדין לא יובל לדון בה, רק ביום ה-70, וזה

נוגד את החוק.

דיברתי על הנושא הזה עם היועץ המשפטי של הנהלת בתי-הדין. לשון התוק פה, ראוי

היה שתהיה מתוקנת יותר ממה שהיא כתובה היום, אבל בלחץ לשון החוק נכנסנו כאן לעניין

שהוא כמעט חשש לחריגה מסמכות. אנחנו קבענו פה שבית-הדין ימתין, כמו שאומר ידידי, עד

70 ימים. הכוונה היא לא שהוא חייב להמתין 70 ימים. לשון החוק באה ואמרה, בלי קשר

לשאלה אם הוגשה תביעה או לא הוגשה תביעה; עם תום 30 ימים מטילים את צו ההגבלה.

כמובן, שבית-הדין לא יטיל את צו ההגבלה אם לא הוגשה התביעה.

הגשת התביעה באה בצמוד לפסק-הדין.

לאו דווקא. לפעמים נותנים לו הזדמנות.

הכלל הוא שבדרך כלל זה צריך להיות עם תום 30 יום מיום הגשת התביעה?

זה החוק. החוק מחייב.

הנוסח של החוק הכניס אותנו למצוקה, שעם תום 30 ימים ידון בית-הדין בפסק הדין,

בלי קשר לשאלה אם הוגשה תביעה או לא הוגשה תביעה.

אתה שבתת, שבזמנו הערתי שייתכנו מצבים שבהם אולי בית-הדין, אפילו מיוזמתן, יזום

הטלת סנקציות, ולכן לא תמיד זה מותנה בהגשת כתב תביעה לצו הגבלה.

לפי המקובל בסדרי הדין בית משפט בדרך כלל לא נוקט דברים, אלא אם מתבקש לכך.

לדוגמה, בית-הדין לא יודע אם יש איזה משא-ומתן, נסיון לגשר בין הצדדים וכדומה, הוא,

ביוזמתו, לא יילך ויטיל איזה צו הגבלה אם האדם לא יבוא ויאמר: "אני רוצה". הבאנו בזמן

הדיון מקרים שבהם יכול להיות שבית-הדין יאמר שהאיש יפסיק לעבוד במקום עבודתו, אבל

אז משמעות הדבר שהאישה וילדיה יהיו זקוקים למזונות וכדומה. כלומר, בית-הדין, בלי

לשמוע את הצד בדרך כלל לא פועל.

אני מבין שה-30 יום נועדו קודם כל כדי לאפשר, לאדם שהוגשה נגדו התביעה,

להתמודד, להתגונן, או גם כמו שאמרתם, לאפשר לו לעשות חשבון נפש אם זה כדאי. לכן

ההיגיון באמת, שה-30 יום הס סירס הגשת התביעה. ברגע שאתה מגיש את התביעה, אז מתחיל

השעון לתקתק.

לכן צודק ד"ר סגל, שצריך לשנות את לשון החוק. החוק אומר ברור: "30 יום מיום מתן

פסק הדין".

נכון, החוק צריך תיקון, אבל בינתיים - - -

נניח שאחה עושה תקנה הנוגדח את החוק.

שוב, אס מישהו יגיש בג"ץ, הוא לא יגיש בג"ץ על "למה לא קיצרתס לי את המועד?" זה

לא סביר. אנחנו דרך התקנות דואגים לתיקונם של סדרי הדין. אני רוצה לראות מישהו שיגיש

בג"ץ ויגיד "תקצרו לי את המועד".

התקנה באה להסביר את רוח התוק, זאת הבוונה.

עם כל הכבוד, שניהם לא ערנודים במבחן המציאות. הפרקטיקה היא, שכשביח-הדין

פוסק, אז בד בבד הוא כותב: לקבוע מועד לסידור הגט. והמועד לסידור הגט הוא בדרך כלל

מעבר ל-30 יום. ורק לאחר מכן, אם אז עדיין יש מקום להפעיל את הסנקציה, רק אם הוא לא

מתייצב, ובין כך אנחנו כבר אחרי ה-30 יום, אז מוגשת הבקשה.

האם יהיה צודק שבמקרה כזה יוכל בית הדין להגיש תביעה ובו ביום לקיים דיון? עניין

ה-30 יום נראה לי מאוד סביר, 30 יום זה לא זמן ארוך.

אני מבין את ההערה. אבל, בסופו של דבר, התקנה פה דווקא עומדת במבחן הסבירות,

והיא מפרשת את כוונת המחוקק. אם זה יעמוד למבחן בג"ץ, אז אולי נצטרך לתקן את החוק,

אבל עד אז דיה לצרה בשעתה.

בהיעדר השדולה של הגברים, אנחנו צריכים בבל אופן קצת לגונן עליהם, וזאת הגנה

סבירה.

תיקון לשוני נוסף בסעיף קטן 9(א) לא "ניתנן", אלא "ניתן". גמרתי את הערותי.

חבר הכנסת חנן פורח, הערת קודם שיש איזו השקה בין החוק הזה לבין רשות חילונית,

אני רוצה להזכיר, שליועץ המשפטי יש בקרה מסוימת על החוק, משוס שעל כל פקודת מאסר

שבית-הדין מוציא, חייבים על-פי החוק להודיע לו. ליועץ המשפטי יש אפשרות להגיש בקשה

לבית-הדין, מיוזמתו, לשקול מחדש את הנושא.

רק על מאסר.

אולי תשכיל אותי בעניין הזה. יש פה פריצת דרך שבאמת היתה צריכה להוות מופת גם

לגבי סנקציות אזרחיות בתתומיס אהריס, כגון נושא של תשלומי קנס, כגון נושאים של אי-

חשלוס חובות בין אדס לחברו וכדומח. אס אנחנו הולכיס לסנקציה החמורה ביותר ששולליס

חירותו של אדם, למה שלפני כן לא נעשה כל מיני סנקציות כגון ביטול רשיון הנהיגה שלו,

כגון סגירח כרטיס האשראי שלו וכדומה - אלה דברים שפוגעיס פחות ברשותו של אדם

ויכולים לפעמים להיות הרבה יותר מידיים והרבה יותר מרתיעים מאשר להכניס אדם לבית

סוהר? בחי הסוהר מלאים באנשים, בחי המעצר עם כל הנרקומנים ודכרים אחרים.

אחה כיוונת לדעת גדולים, לפרופ' פלר שבחלק הכללי של חוק העונשין קרא לסנקציות

אזרחיות. ובזמן שחוקקנו את החוק באמת הסתייענו באותה הצעה שפורסמה,

היא קיימת בפועל?

היא קיימת מעל דפי כתב עת משפטי.

אני מדבר כעת על הפרקטיקה. אני אתן דוגמה אחת: ההוצאה לפועל. היום, ההוצאה

לפועל, אנחנו רואיס שהיא נמצאת על הפנים, וכתוצאה מזה יש את כל הגבייה השחורה וכל

הדבריס הכי חמורים, לוקח הרבה זמן וכדומה. אס היו סמכויות בידי ההוצאה לפועל כמו

שיש לבית-הדין הרבני לסגור כרטיס אשראי, לבטל רשיון נהיגה וכדומה. היו לך פה כלי

אכיפה. דרך אגב, זה גם היה חוסך הרבה מאוד מבתי המעצר שנמצאים במצב שהם לא

מסוגליס לעמוד בעומס.

יש כאן שתי סוגיות. סוגייה אתת היתה של דיני העונשין. בשעתו היתה הצעה של פרופ'

פלר, שפורסמה ב"משפטים". החלק הזה לא נכלל בחלק הכללי של חוק העונשין שכבר עבר.

אני מניח שעם קידום החקיקה של חוק העונשין, ההשלמה של כל הרפורמה שפרופ' פלר הכין,

כולל העניין של הסנקציות האזרחיות, גם הוא יגיע באיזה מועד.

ברשותך, אני רוצה שההערה הזאת תירשם פה. בהקשר הזה אני גם רוצה להוציא מכתב

למשרד המשפטים, אמרתי את זה לגבי ההוצאה לפועל, אני מקווה גם לגבי דברים אחרים,

לאפשר סנקציות אחרות. יש לנו היום רק שתי סנקציות: קנם ומאסר.

דו"ח תנועה. שם קיימת סנקציה דומה לזו שאתה שואף אליה. שלילת רשיון נהיגה.

אדס שעבר על עבירה כל כך חמורה, זה לא תמיד כענישה, אלא יותר כמניעת נהיגה,

בשלב זה, כיוון שהוא סכנה לציבור.

משום שהוא לא שילם קנס. אי תשלום קנס גורר שלילת רשיון.

היום צריך מחשבה יצירתית לגבי הטלת סנקציות על אנשים, שלא נכנסת רק לפורמולה

השבלונית של מאסר, שיש בו כמעט את כל התחלואים האפשריים.

אתה הזכרת את החלק העונשי. בשעתו היתה גם לגבי החלק האזרחי הצעת חוק

שפורסמה בכחול, זה היה לפני 25 שנה בערך. היתה ועדה בראשות פרופ' ארנון, הוגשה הצעת

חוק לעניין סנקציות אזרחיות כגון שלילת רשיון נהיגה וכדומה, בשל חובות אזרחיים

וכדומה. הצעת החוק הזאת, גם היא לא קודמה מאז, אני לא יודע מה חיו הסיבות, לא עבדתי

במשרד המשפטים אז. על כל פנים, אם רוצים לקדם את זה יש מן המוכן גם בנושא של חוק

העונשים, ההצעה שפרופ' פלר הכין, גם בחלק האזרחי, ההצעה שהכין פרופי ארנון.

אני מבין שאתה כשלעצמו, הכיוון הזה נראה לך.

במגבלות מסוימות. כאשו מזובו בחלק העונשי, אז כפי שאמות קודם, קל וחומו, אם

ושאיס להטיל על אדם מאסו, וזה היה השיקול שעמד ביסוד התפיסה של החוק הזה, ודאי

שאנחנו ושאים להטיל עליו סנקציות קלות יותו. אבל לא כל עניין אזוחי אנחנו יכולים

לואות כעניין של פגיעה באחו. לכן, לגבי דבוים אחרים, צויו תמיד לעשות את השיקול,

למשל, אפשו לבוא ולומו שהעובדה שאדס לא שילם חוב לא אומות שאנחנו יכולים לפגוע

בזכות התנועה שלו. כלומו, צויו שיהיה איזה איזון.

מה הפגיעה יותו בזכות התנועה ממאסר?

אני לא מדבו על מאסו.

כל מקום שבו קבעת מאסו, אז אתה יכול להתחיל מסנקציות יותו קלות.

לעניין חובות אזוחיים. בעקבות פסק דינו של השופט אלון, בפסק דין פר"ח, הלכנו

בעקבות המשפט העבוי, שאין מטילים עונש מאסו על חוב אזוחי. לכן השאלה איזה סנקציות

אפשו ואיזה סנקציות אי-אפשו. לעומת מה שהיה בשנת 1974 צויר חשיבה מחדש לאור

המגבלות של חוק היסוד.

גם שם זה גורף ללא שוס מגבלות?

שם, אם נערכה חקירת יכולת, ומתבוו שהאיש איננו משלם בזדון, כי אז אפשו להטיל

עליו קנם.

יש חויג של מזונות. על מזונות אפשו להטיל מאסו מיידי, זה החריג היחיד.

גם בעניין מזונות, ברגע שהביטוח הלאומי משלם, אז יש כבר פסק דין של בית המשפט

העליון, שבמקרה כזה זה נהפך לחוב אזרחי, ואז שוב חוזרים לפרוצדורה. זאת על כל הפנים

הפסיקה.

אני קיבלתי ביקורות מאוד מאוד קשות, הייתי עכשיו בפגישה גם עס לשכת עווכי הדין

וגם בהזדמנויות אחוות, למשל, לגבי הנושא של קויסת המעוכת של ההוצאה לפועל, וחוסו

האונים ביכולת גבייה של תובות וכדומה, שמביאה לידי גבייה שחווה, שמביאה לידי עביוות

נוואות אחוות כתוצאה מכו. כשמעוכת קווסת, אס זה המעוכת המשפטית שלוקה בסחבת,

ואם זה המעוכת של ההוצאה לפועל, אז יש תמיד אלטונטיבות שהן הובה יותו חמווות.

לכן, אני אומו, בכיוון הפוו ממה שאמו קודס חבו הכנסת דדי צוקו. בואו, אדובה,

נלמד ממה שנעשה במעוכת הזאת, ומהאפקטיביות של הדבויס האלה, כפי שאמונו פה, וניישם

את זה גם לגבי תחומים של חובות אזרחיים ושל סנקציות פליליות.



לא ארצה ברגע זה להרחיב את הדברים מעבר לאותם מקומות שבהם על-פי החוק אפשר

ללכת למאסר. זאת אומרת, כל דבר שאפשר לשלוח למאסר, אז תהיה גם אפשרות לאחוז

בסנקציות פחותות, אבל לפעמים הן הרבה יותר אפקטיביות, והרבה יותר מהירות וקלות

לביצוע. לדעתי, זה ממש מתבקש.

א. נוציא בעניין הזה מכתב למשרד המשפטים, שמבקש לזרז את הליכי החקיקה הזאת,

כולל את הדברים האלה.

ב. שלמה שהם, אנחנו ניזום, או הצעת תוק פרטית שלי או הצעת חוק מטעם הוועדה,

שנאמץ בו במה מאותם פרקים שנמצאים בחקיקה.

אני אחסוך להם את כל ההרצאה על שיקולי ענישה ועל הצורך של יחס בין העונש לבין

המעשה. אומר במילה אחת, אכן המגמה של חוק העונשין בגדול היתה מגמה של הרחבה של

אותו בית מרקחת שיש לשופט כשהוא מטיל עונשים בכלל. פעם היינו במאסר או קנס, היום

יש כבר שירות לעובדי ציבור ויש עבודות שירות ויש וריינטים שונים ויש הנושא של גמילה

של מכורים לסמים - יש בהחלט התפתחות חשובה בעניין הזה. המחקרים הקרימינולוגיים

החדשים באמת מדברים על הצורך במגוון הרבה יותר גדול של תוצאות עונשיות - - -

פה אנחנו מדברים על סנקציות שלפני ענישה.

אני מדבר כרגע על ענישה בכלל.

בנושא של מאסר בגין תשלוס תוב, שהוא בהחלט נושא בעייתי, קודס כל, נראה לי

בהחלט הרעיון שבמקרים שאתה יכול להטיל מאסר, אתה יכול בהחלט להשתמש בסנקציות

שמגבילות פחות את חירות הפרט. כלומר, באותם מקרים השופט יכול לבחור ולומר: במקרה

הזה אני לא מטיל עליך מאסר. השאלה הגדולה היא לגבי האפקטיביות. התייחסתי לכל

הדברים האלה, התייחסתי לפסק-דין פר"ח, והתייחסתי גם לאפקטיביות של הדברים.

זה אפקטיבי מפני שזה מהיר. כל כניסה למאסר וכדומה היא הרבה יותר מורכבת, ופה

זה מיידי, זה מוחשי. תראה כמה אפקטיבי העניין הזה של המכוניות, כשגוררים את המכונית

ומכניסיס אותה לאיזה מקוס. אחרי שפעס פעמיים עושים את זה, עם כל הכאב שבדבר, הוא

ייזהר מאוד.

כתבתי ש-95% מפקודות המאסר למעשה לא מבוצעות בפועל, אלא ההרתעה בפקודת

המעצר, העובדה שאדם מקבל התרעה על פקודת מאסר לביתו, היא בעצם האפקטיבית.

הבעיה העיקרית של פסק-דין פר"ח היתה, שפסק-דין פר"ח אמר: אני לא יכול אפילו

להתרות בו במאסר, כל עוד לא ביצעתי חקירת יכולת. ההצעות שם הן הצעות מעשיות יותר,

ואם הן יפתרו את הבעיה, ואני מאמין שחלק מהן יפתרו את הבעיה, אז ייתכן שאנחנו לא

נזדקק לכל העניין הזה, אם כי בעיקרון אפשר.

ברגע שניצור חקירת יכולת, שתהיה מהירה יותר ואפקטיבית יותר, ויצרנו שס איזה

תהליך שבו תוך 21 יום אדם יהיה תייב לבוא לבית משפט ולהוכיח שיש לו מיעוט אמצעים,

וגם אם הוא לא עשה את זה, הוא ייחשב כמי שמשתמט מתשלום חובותיו - אם הדבר הזה

יפתור את הבעיה, אז ממילא התרעת פקודת המאסר תעבוד. עדיין, בהחלט יכול להיות שגס

בנושא של גביית חובוח אפשר להרחיב. בנושא של ענישה, אבל זה נושא אחר לחלוטין, כי

השאלה היא הרבה יותר מהותית.

אני לא אכנס עכשיו לכל הנושא של שיקולי ענישה. השאלה היא מה אתה רוצה להשיג,

אם אתה רוצה להשיג הרתעה, זה דבר אחד. במקרה שאתה מנסה להשיג אכיפה, הדבר הרבה

יותר פשוט, גם פה וגם בהוצאה לפועל הדברים נראים יותר פשוט. אם אתה מטיל סנקציה

לאחר שנסתיים המשפט, אז הדברים כבר אחרים לחלוטין. אז השאלה היא אם אתה נותן עונש

ממין העניין. האס אדם שאנס צריך לשלול לו את רשיון הנהיגה בנוסף למאסרו או לא.

אני מדבר כרגע על ענייני אכיפה ולא על עניין של ענישה. אני מעתיק את זה מהמקרה

שלפנינו כאן. בעניין האכיפה יש כאן סוגי אכיפה מאוד אפקטיביים, וכשאני תושב על זה,

יותר ויותר נראה לי שדבר כזה היה יכול ליצור ממש מהפיכה מבחינת כלי היכולת לאכיפת

התוקים.

במקום שאתה לא רשאי להטיל מאסר, ייתכן מאוד שאתה גם לא רשאי לשלול רשיון

נהיגה, אם עדיין לא הוכתת שהאדם אשם.

אני רק טוען שהמאסר הרבה פעמים לא מתבצע, ואני אומר שבמקום שהוא מתבצע, זה

דבר הרבה יותר קשה, תראה מה קורה היום.

יש לנו פה דוגמה מותשית, הרי גם קודם, בחוקים האלה, היה אפשר לתכנים אדם

למאסר, ועובדה היא שהדברים האלה הפכו להיות הרבה יותר אפקטיביים, אז אני מקיש מבאן

על דברים אתרים.

הבעיה העיקרית היתה שבתי-הדין הרבניים מאוד מאוד תששו להכנים אדם למאסר

לצורר כפיית גט.

אני אגיד בלשון הפוכה. השימוש הקל לעתים במאסר, מפני שאין כלים אתרים, הוא

יכול לפעמים לגרום לנזקים שהם הרבה הרבה יותר חמורים. הבעיה היא לא רק מאסר של

אדם, אלא גם באיזה תברה הוא נמצא שם. תן כלים לבית המשפט לאכיפה שהם לאו דווקא

הכנסה למאסר.

הרעיון הזה הוא מצוין, ואנחנו נכין הצעת תוק בהקשר האכיפה. יש פה מה ללמוד.

רבותי, זו היתה הערת אגב מאוד מאוד משמעותית. כבר כמה פעמים אני רוצה לציין לשבת

שלמדנו מבתי הדיו הרבניים, וצריר להעתיק אותם.

רבותי, אנחנו חוזרים לנושא שלפנינו. אני מבין, הרב אלי בן-דהן, שמעבר לדברים

שאמרת אין לר יותר הערות.

יש לי שתי הערות, האתת הערה קונספטואלית והשנייה הערה מעשית, כתוצאה מהמצב.

ראשית, כל הקונספציה של התקנות מניתה כביכול שני שלבים: פסק גירושין ותביעה תדשה

לאכיפת החוק. זה לא כתוב בתוק, זו המצאה של מתקין התקנות, שהוא מצמצם את סמכויות

החוק, ואני תושב שזה לא טוב.

ברות הדברים שאמר מר שהם לגבי הרתעה אם יש פסק לגירושין, שבסופו נאמר "אם לא

יקבל גט, או נדון בסנקציות לפי החוק הזה, או כתגובה נטיל את הסנקציות", אני חושב שזה

הרבה יותר אפקטיבי.

החוק מונע את זה. התוק אומר שהדיון בסנקציה צריך להיות במנותק.

איפה כתוב במנותק? אני בדקתי את החוק.

אתה לא יכול לשלב את הדיון בסנקציות מול הדיון בגירושין.

היה לנו ויכוח גדול מאוד על פסק-דיו לגירושין או לא, ואחרי ויכוח גדול מאוד אמרנו

שהמלים "קבע בית-דין רבני בפסק-דין שאיש התנגד לאשתו", זהו התנאי הפרלימינרי למעשה.

כאשר האיש לא קיים את פסק הדין, רשאי בית הדין לעשות לקיום פסק-הדין. זאת אומרת,

יש שלב ראשון שבית-דין רבני צריך לקבוע, ואז, אם האיש לא מקיים את פסק-הדין, יש

הרשות להיכנס לתהליך.

ואיפה ה-30 יום?

דיון בצו ההגבלה הוא 30 יום, לא ההגשה. סעיף 4(א) אומר כך: "עם תום 30 ימים מיום

מתן פסק-תדין, ידון בית-דין רבני במתן צו הגבלה'' וכוי.

מר שהם, אני שואל שאלה מעשית. מבין האנשים שנמצאים פה אני כמעט או היחיד

שמופיע כל יום. יש בית-דין שרואה שהמצב הוא ממור, הדיון מתתיל ב-10:00, אומרים לו

"ידידי היקר, תן גט עד השעה 11:00", הוא לא רוצה לתת גט בשעה 11:00. האם בשעה 11:05

בית-הדין מנוע מלדון בשאלת צו הגבלה? לפי השיטה של מתקין התקנות - כן, ואני תושב שזה

לא בסדר.

אמרנו לך "4(א)". סעיף 4(א) לחוק בתי-דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין) אומר

שהדיון בצו ההגבלה או בשינויו יהיה עם תום 30 יומים ממתן פסק-הדין.

אבל זה לא צריך להיות בדיון נפרד.

יש פסק-דין, אדם צריך לברר מה כן ומה לא.

כדי להטיל עליו סנקציה, אתה צריך לדעת שהאדם לא מקיים את פסק-הדין. זה נכון,

ואני אומר לך כבר, שיש מקרים כאלה שהס בהחלט חמורים - - -

אני הדרכתי את בית-הדין, כך אני הבנתי את החוק, שנושא הדיון בהפעלת הסנקציות

חייב להיות במנותק מתביעת הגירושין.

אבל יכולים להיות שני דיונים. זאת אומרת, בית-הדין קובע, בהזדמנות אחת, שחובה

למשל על הבעל לתת גט, ויכול להיות דיון נוסף אחרי חודש, ובדיון הזה כבר יכול לעלות

נושא הסנקציות, גם ביוזמת בית-הדין באותו דיון.

זה מה שאמרנו.

השאלה שעומדת פה היא בעיקרה לגבי מועד ה-30 יום, זאת השאלה. ממתי מתחילים

ה-30 יום? אם בפסק-הדין כבר הוגשה התביעה למתן צו הגבלה, דבר שבדרך כלל אינו קיים,

אבל לו היה קיים, אז ה-30 יום מתחילים מיד מפסק-הדין, ואחרי 30 יום מתקייס הדיון

בתביעה. אם התביעה הוגשה מאותר יותר, נתנו לאדם הזדמנות לעשות את הדברים האלה.



וראו שהוא מתמהמה, אז מגישים נגדו תביעה, והדיון יתקיים 30 יום ממועד התביעה. ההיגיון

הוא ש-30 היום מתחילים מאותה שעה שהוגשה התביעה, וזה מה שבא לידי ביטוי פה בסעיף

3, ואני חושב שזה נכון. צריך לתת את האפשרות, לאותו אדם שהוגשה נגדו תביעה, קודם כל

לעשות תשבון נפש ולהרהר ולתת את הגט או להתגונן ולשכור עורר דין וכל מה שקשור בזה.

היא העירה הערה אחרת.

אני מדבר על הנקודה הזאת, ואני שלנו איתה.

הנקודה השנייה, וזה דבר שהוא מאוד פרקטי, זה שלב הערעור. יש מקרים שבית-הדין

הרבני לא מחליט בכלל, לא לכאן ולא לבאן, והתוצאה היא שאין אפשרות להגיש ערעור.

במקרים של צו הגבלה יש לקבוע סעיף, שאם בית-הדין האזורי לא החליט, לא לחיוב ולא

לשלילה, תוך איקם זמן לגבי הטלת צו הגבלה, ניתן לפנות בערעור לבית-הדין הרבני הגדול.

באשר הוגשה תביעה לצו הגבלה ובית-דין לא ענה לו?

כן. אומר "נקיים את הדיון'', ומתן החלטה נדחתה.

למה רק בצו הגבלה? אתה מגיש ערעור על כל פסק-דין. למה בית הדין? זה גם בבתי

משפט.

אני לא מבין על מה אתה מדבר. יש תקנה מפורשת שאומרת, שאם עברו 60 יום מיום

קיום הדיון ולא ניתן פסק-דין, אז התובע יגיש בקשה לנשיא בית הדין הרבני הגדול ויעיר את

תשומת ליבו לבר שעברו 60 יום מסיום הדיונים, ולא ניתן פסק-דין. אין תקנה כזאת בבתי

משפט.

בבתי משפט יש תוך 30 יום, כשזו החלטה של נשיא בית משפט מחוזי. אני רוצה שלאשה

הזאת יהיה ערוץ תקשורת ישירות לבית-הדין הרבני הגדול, אם אין החלטה, לא לחיוב ולא

לשלילה, תור איקם זמן. לא 30 יום, אלא 60 יום, או אפילו 90 יום.

יש לך תקנה כזאת.

לא. לפנות לבית-הדין הגדול, שהם יתנו החלטה. שלחנו לכם בתזכיר וכתבנו בתזכיר

הראשון של לשכת עורכי הדין לתקן את החוק המקורי: "אי החלטה חור איקם זמן, דינה

לצורר הערעור, כאי-היענות, כדי שאפשר יהיה להגיש ערעור''.

כשאני חושב על זה יותר ויותר, זה רעיון מצוין, גם למערכת בתי המשפט, ואם נאמר

שאתרי שבית שפט לא נתן פסק דין, נניח, תוך ארבעה חודשים, יהיה ערעור בזכות.

על מה?

כאילו שבית המשפט זחה.

אנחנו חוזרים כל הזמן לאותו דבר שמורד אותי יותר מכל הדברים בקשר למערכת בתי

המשפט, וזאת הסחבת הבלתי מוצדקת. מחפשים דרך איך להתגבר על הסחבת הזאת, שהופכת

את כל המערכת המשפטית לעינוי דין, ועינוי דין ממילא הוא גם עיוות דין. פה מוצע רעיון,

שיכול להיות שאולי דווקא בקשר לבתי-הדין הרבנייס הוא פחות - - -

אין בו צורך. יש לנו תקנה מפורשת.

התקנה הזאת אומרת שמפנים את תשומת ליבו.

נשיא בית הדין הגדול מקבל מכתב מעו"ד דרורי, שבית -דין פלוני קיבל תביעה להגשת

צו הגבלה, עברו 60 יום מיום הדיון, ובית הדין לא נתן החלטה. מה קורה? באותו יום או תוך

יומיים נשיא בית-הדין הגדול פונה ומטפל בזה.

זה לא מספיק טוב.

אתה שולל מאדם זכות שעניינו ייבחן על-ידי בית-הדין - - -

עוד לא שמעת אותי בכלל. הבעיה שלא נותנים לגמור.

ב-1997, אליכם זה הגיע בינואר 1998, קיבלתם נייר עמדה של לשכת עורכי-הדין בעניין

תוק בתי-הדין הרבנייס (קיוס פסקי דין של גירושין) (הוראת שעה). היו איקס הצעות לתיקון

החוק, היות והוזכר בנושא הקודם של סנקציות, פה נותנים סנקציות נוספות. אביא לך דוגמה

של סנקציות, שהמדינה למשל לא תיתן לאדם הזה קצבת ביטוח לאומי, היא לא תיתן לו קצבת

זיקנה, היא לא תיתן לו קצבת נכות. יש הרבה סנקציות שהצענו, ברוח הדברים שאמרת, לפני

שאדם הולו לבית-הסוהר.

הם נפסלו בזמן חקיקת החוק.

קודם כל, כתבנו תזכיר, וחבל שלא קיבלנו התייחסות אחרי עשרה חודשים.

אני אשמת אם תעביר לנו העתק של התזכיר.

ממני קיבלת התייחסות.

בתקנות האלה לא קיבלו את התיזה שלנו, שיהיה מוטב ספציפי בכל בית-דין שיטפל

בסנקציות לפי החוק, אלא כתוב שאותו מוטב, אותו בית-דין שהחליט, יחליט. אני לא משנה

את הקונספציה, הם לא קיבלו את עמדתנו - לא קיבלו. גם זו היתה הערה שלנו.



לגבי העניין המעשי. אנחנו מניחים הנחה, שפסק-הדין הראשון שקבע שיש לתת גט הוא

פסק-דין שנגמר. עבשיו רוצים להגיע למימוש שלו. יש בתי-דין מסוימים שבתוכם, או שיש

דעת רוב ומיעוט, או שבתוכם יש אנשים יודעים יותר ויודעים פחות, והם אפילו שנתנו את

פסק-הדיו הראשון, וברוב ומיעוט יכולים לתת, בפסק-הדין השני הם לא נותנים.

יש אופציה לשופט השלישי, שהוא בדעת מיעוט, לא לכתוב בכלל, ואז אין פסק-דין

בבלל. זאת אומרת, לא שהוא כותב דעת מיעוט "אני חולק". יש תופעות כאלה, הן לא

נפוצות, לא שלוש פעמים ביום ולא שלוש פעמים בשבוע, אבל הן קיימות. לגבי האשה

העגונה הזאת זה מאה אחוז עגינות.

כמה זמן יש לו אפשרות לעשות דבר כזה?

שנה, שנתיים, שלוש.

תראה לי מקרה אחד ב-1998 שקרה הדבר.

אני תייב להודות שעבדתי עם בתי-דין רבניים הרבה שנים עוד לפי שהייתי שופט. אני

לא יודע מה קורה בשנים האחרונות, אבל אני יכול להעיד שאז, היו דברים מעולם.

אני רוצה להגיד משהו, חייבים. מר שהם, יש שני עידנים בבית-הדין: עידן טרום בן-דהן

ועידן פוסט בן-דהן.

לא פוסט. עידן בן-דהן, בינתיים הוא עוד פה.

נחזור לענייננו. אם יש מצב שבו אדם ביקש מערכאה מסוימת סעד, שהיא למעשה ברמה

הקונספטואלית מעין הוצאה לפועל, וההוצאה לפועל הזאת איננה רוצה לעזור, אנחנו

מאפשרים לו לעבור לערכאה הבאה.

אומר עו"ד רוט "שללת לי את הזכות". למה שללתי את הזכות? אני לוקח הנחה בסיסית

שכאילו החליטו לרעת האשה, כאילו באי-החלטתם לא הטילו על האדם את הסנקציות האלה,

אז קופצים לבית-הדין.

הבנו אח הרעיון, והוא כשלעצמו רעיון יפה. עונה על כך הרב אלי בן-דהן, שהיום, אם

יש איתור של 60 יום, פונים אל נשיא בית-הדין, ונשיא בית-הדין, לפי דבריו, תוך יום או

יומיים מעיר, ואז הוא מחייב אח בית-הדין לא להשתהות יותר. הוא אומר שזה פועל.

אחה מציע דבר יותר רדיקלי, לא רק שיש אפשרות להעיר, אלא אתה אומר שזה יעבור

לערכאה יותר גבוהה. הערכאה הזאת לא נתנה את דבריה, או כאילו שללה, וזה יעבור הלאה.

כאופציה.

אני מבין. הדבר הזה צריך לעמוד במבחן המציאות, אם יש בו צורך. לא הייתי רוצה

להיחפז בנקודה הזאת, לקבל תקנה כזאת, לפני שאני בוחן ונוכח שהדרך שקיימת היום לא

עונה על הצרכים, היום, לא לפני עשר שנים.



לעומת זאת, כראייה כוללת של הרעיון הזה, שוב אני מאוד נלהב ממנו, פה עכשיו

אנחנו מחדשים כמה חידושים, לחשוב על אפשרות, אני לא בטוח שזה ענייו של תקנה, לפי

דעתי זה מחייב חקיקה.

זה ודאי תיקון בחוק.

תיקון בחוק שאומר: אם בית המשפט לא נתן פסק-דין אחרי הסיכומים במשך חצי שנה,

יראו אותו כאילו שנתן פסק-דין שלילי, ותינתן אפשרות ערעור לבית-דין גבוה יותר. זאת

מהפיכה.

הבעיה בתוך המערכת היא, כמה זמן ערכאת הערעור תדון בזה.

שלמה שהם, אני רוצה שנשקול את האפשרות להגיש הצעת חוק ברוח הזאת. בהזדמנות

חגיגיח זאת אני רוצה לומר לכם, שעומדת לפנינו הצעת חוק שיש לה מקבילה בנושא הזה של

הפרקליטות, שאומרת שתיק שהונח לפני הפרקליטות להגשת כתב אישום, אם תוך שנה

הפרקליטות לא נתנה הכרעה לכאן או לכאן, התיק מתבטל.

יתבטל?

זה יחייב את הפרקליטות. תחשבי על עינוי הדין של אדם. מגישים נגדו כתב אישום - - -

צריך לחשוב על עינוי הדין של הקורבן.

פרקליטת המדינה אומרת לי "אין לנו כוח אדם לטפל בזה". אז תכניסו כוח אדם. זה

מצב בלתי נסבל שיש כתב אישום כלפי אדם, הם לא מחליטים ויכולים לסחוב את זה חמש

ועשר שנים. כל הזמן מוטל כתם על האדם, ועל-ידי כך הוא גם מפרפר ואפשר תמיד כך לשחק

בו. זה מצד אחד, ומצד שני, יכול להיות שמכיוון שזה קשה להם, אז הם בוחרים להשהות את

זה.

ניתן לזה פתתי מילוט, אפשר לבוא ולומר: אתם יכולים להגיד בהסבר מנומק למה אתם

מבקשים עוד חצי שנה, אם שופט או איזו ועדה בראשות שופט תיתן הנמקה. אבל המצב שזה

כאילו הפקר, מכניסים כתב אישום, הכל נשאר תלוי ועומד, אדם נשאר תלוי ועומד עשר

שנים, זה חיסרון בכל הכיוונים.

אנחנו מסתכלים על הצד של הקורבן בדרך כלל.

גם מצד הקורבן.

אתם צריכים להסתכל גם על הצד של העבריין.

אנחנו מסתכלים משני הצדדים.

גס מצד הקורבן, זה יחייב את המערכת לא לגרוס לסחבת. את תושבת שהס לא נחיס בזה

במשך כל השנה? הם לא נחים מפני שמכניסים את התיק, שיש להם ספקות בו, לאיזה מקום,

והוא מעלה אבק.

מצד הקורבן יש מחקרים מאוד ברורים, שהנושא של ההרתעה קשור מאוד בזמן העונש,

יחסית לביצוע העבירה. זאת אומרת, אם אנם מקבל עונש חודשיים אתר כך, זה לא כמו אנס

שמקבל עונש שנתיים או שלוש שנים אחר כך .

אבל זה כמו אנס שיקבל עונש.

יש פה דבר בלתי נסבל בעניין הזה. זה נכון לגבי זה, וזה נכון לגבי מערכת בתי

המשפט. הסנקציות האלה שכעת אנחנו שוקלים אותן, הן באמת יכניסו את המערכת למחויבות

להוציא תוצרת לכאן או לכאן.

בסנהדרין הגדולה בישראל כשהיה דין, אם היה צריר, היו יושבים לילה ומכריעים.

אני רוצה לגמור עוד נקודה אחת. שוב, אני מצטט ברשותכם מהתזכיר שלנו: "אין בהצעת

התקנות האלה לוח-זמניס 'מוכתב' או מוקבל לבית-דין לגבי הזמנים". אתם יכולים לספר לנו

שהדבר הזה אפשרי, פעם הייתי יכול להתחיל אחרי 30 יום. אני מבקש שיהיה כתוב, ולזה יש

לנו דוגמאות בתקנות אחרות, אומנם במישור אחר. למשל, בתקנה של תטיפת ילדים יש

הגדרות של זמנים. פה מדובר באמת באשה, שהיא בסוף ריצת המרתון, ביישורת האחרונה,

בקושי יש לה אוויר לנשימה. אני מבקש שפה ייקבעו זמנים שהדיון בצו הגבלה ייקבע לא

יאוחר מתום 30 יום מיום הבקשה, שפסק-הדין יינתן תוך 30 ימיס מיום תום הדיון, דברים

מהסוג הזה, כדי שתהיה איזו תתושת דחיפות, שפה מדובר בדבר שאנחנו רוצים באמת לעזור

לאשה הזאת. כתבתי זאת לפני שנה.

אני לא יודע אם 30 יום, ואם בדיוק יוצאת פגרה?

30 ימי שיפוט נטו, וההחלטה אחרי 30 ימי שיפוט נטו.

אין לי התנגדות.

במזונות, למשל, הרבה יותר חשוב מאשר הגט. אתה לא מגביל, לא שופט, לא דיין, לתת

תוך 30 יום.

למה בחטיפת ילדים מגבילים לשבעה ימים.

זו אמנה.

אני לא מביו, למה בעניין של גט אין בו דחיפות.

אשר רוט-.

מזונות, אוכל - זה יותר חשוב.

אתה צודק במזונות, אבל מה שהוא אומר באן, שצריך להיות מועד לקביעת הדיון.

זה יש.

ומועד לסיום הדיון.

ו

לא, עם תום 30 יום. זה הרף הנמוך שהאיש לא יבול לבוא ולהתדיין ביום ה-29, אבל זה

לא חייב להיות ביום ה-30, אפשר לקיים את זה גם ביום ה-90 או ביום ה-200.

בלשון פה "יתקיים הדיון עם תום 30 יום", לא בתוב "לאתר", משמע שזה צריך להיעשות

מיידית.

רבותי, לתקן תקנה בזאת בל בך בעלת משמעות, בלי שניתן את האפשרות למערבת

להתייעץ, לא נקבל ברגע זה.

אני מצטט את עצמי.

בכלל, אם אתה רוצה שדברים בגון אלה יבואו באן לידי ביטוי, נבון מבחינתך גם

במקרה בזה לעמוד בקשר עם בית-הדין הרבני, ולבקש מהם להעלות את הדבר הזה במסגרת

הדיון.

ביוון שהרעיון הזה בשלעצמו נראה לי, שוב, אנחנו מתלבשים על בתי-הדין הרבניים,

בשעה שהבעיות הרבה יותר גדולות במערבת הבוללת, אבל הם משמשים בחלק מהדברים

דוגמה למופת. אני מציע לגבש הצעה ברות זו, תשקלו כמה ימים, תבדקו בכל אופן גם פתח

אלא אם כן יהיו נימוקים להארכת דיון וכוי, ואז צריך לתת את הנימוק

בכתב, ואז זה מחייב משהו יוצא דופן. אני מבקש מכם להגיש הצעה מעין זו, נוסיף אותה

ונשלים את נושא התקנות.

בקשר לנקודה הראשונה, שהם לא ישלימו, אלא יבדקו אם בבלל יש צורך בנושא של

זבות ערעור בהיעדר החלטה.

אני מציע שהדבר הזה ייבדק. אומר פה אלי בן-דהן, וחזקה עליו שהוא בחן את הדברים,

שהיום אפשרות הערעור לנשיא בית-הדין, והתגובה שלו, מביאים לידי בך שהתוצאה היא

אפקטיבית, ושאין צורך בזה. לבן, אני לא רוצה להבנים פה עכשיו איזו מין תקנה כל בך

חדשנית, כל כך רדיקלית. אני מוכן לבתון אותה באופן כללי לגבי המערבת המשפטית, אבל

אולי באמת במקרה הזה, הדבר איננו חיוני ואיננו נחוץ. הדבר ייבדק.

יש לי כמה הערות. התקנות האלה החניתות שתביעה למתן פסק-דין של סנקציה מוגשת

על-ידי צד, והחוק לא מנית את זה בהכרת, המוק מאפשר לבית-הדין ליזום הטלת סנקציה.

אפשר לפרש את זה לשני כיוונים. אפשר להגיד: זה לא נוגד את סמכות בית-הדין בעצמו

עשויה לעלות טענה כזאת. בפועל, ברוב המקרים בעלי הדין

מעלים את התביעה, ולא בית-הדין יוזם.

יש גם מקרים שבית-הדין יוזם.

אולי כדאי להכניס כאן איזה משפט מקדים, ולומר: אפשרות להטלת סנקציות יכולה

להתבצע, בין ביוזמת בית-הדין ובין ביוזמת בעל דין.

החוק עצמו, ללא ספק, נותן סמכות גם לבתי-הדין.

צריו לכתוב: "אין בתקנות אלה כדי לגרוע מסמכות בית-הדין להפעיל את הסנקציות

ביוזמתו", וזה הכל.

אני מדברת על מצב שבו בעלי דין לא מיוצגים. בדרך כלל, כשבעלי דין לא מיוצגים,

הס לא ערים תמיד לאפשרות הזאת.

אני מבין שאין בעניין הזה בעיה, הוא לא נוגד את החוק כיום, והוא אומר גם

שבפרקטיקה הוא מתבצע. את מבקשת שזה ייאמר במפורש.

בסעיף 1(ג) כתוב במפורש: "קבע בית-דין רבני בפסק-דין שאיש ייתן גט לאשתו, והאיש

לא קיים את פסק-הדין, רשאי בית-הדין במטרה לביא לקיום פסק-הדין, ליתן נגד, בהתאם

להוראות סעיף 4, צו הגבלה".

בוודאי שהתוק מאפשר את זה. התקנות עצמן מניחות לכאורה שתביעה מוגשת על -ידי

בעל דין בלבד.

התקנות מסדירות את הדרך.

התקנות אמורות להסביר את החוק.

עם כל הכבוד, החוק קובע את הסמכות ולא קובע את הפרוצדורה.

תיקבע פרוצדורה מה קורה כאשר בית-הדין מחליט.



פרץ סגלי.

צריו שצד יהיה מעוניין בדבר. עורך-דיו לא ינקוט בדבר שצד עלול להיפגע, אם הוא

מאמין שהוא יכול להגיע להסדר. אם צד רוצה, אז הוא פונה לבית-הדין.

לכאורה, התקנות האלה מצמצמות, למרות שאפשר לטעון טענות משפטיות. כמובן

שהסמכות מקורה בחוק, וברור שלבית-הדין יש סמכות, אני לא מפקפקת בסמכותו של בית-

הדין. רק לפי לשון התקנות, נראה על פניו, שלכאורה כתב תביעה יכול להיו מוגש רק על-ידי

בעל דין.

תעייני בתקנה 4(א). ""ראה בית-הדין הרבני כי הדרך הדרושה להביא לקיוס פסק-הדין

היא מתן צו הגבלה, יתן, בשים לב לנסיבות העניין".

אני לא יודע על יסוד מה אתם מפרשים כאילו בית-הדין בא ומטיל את הסנקציות

מיוזמתו בלי שצד דרש את הדבר הזה. נאמר באופן מפורש בסעיף 4(א) לתוק: "עם תום 30

ימים מיום מתן פסק הדין ידון בית-הדין הרבני במתן הצו". על סמך מה הוא ידון? הוא מעצמו

יבוא ויאמר "אני רוצה לדון בעניין"?

כן. יש מצביס כאלה שבעלי הדין לא מיוצגים.

כל הסעדים, בלי יוצא מן הכלל, נעשים כאשר צד מבקש. בית משפט לא פועל ביוזמתו.

גם בענייני ענישה בית המשפט איננו פועל, אלא אם התובע מבקש וכדומה, אותו דבר גם פה.

פרץ סגל, אתה שכנעת אותי שהיא צודקת. בכל המערכת הזאת כשלעצמה, גם במערכת

הכללית, יש טעות יסודית, אבל על זה נדון במקום אתר. במשפט העברי, בית-דין הוא אביהם

של יתומיס, הוא אביהם של אלמנות. וגס אס אדם לא פונה, אם בית-הדין מוצא לנכון שהאשה

את פתח לו. לכן, זה כמעט טריוויאלי שזח כך. אבל מכיוון שעכשיו

אני רואה שיש אפשרות לפרש את זח אחרת, ולפרש שבאמת הדבר הזה מותנה רק בתביעה, אני

מציע שהדברים האלה ייאמרו במפורש, יכול להיות שגם בית-הדין ביוזמתו יכול לעשות את

זה, היא צודקת. כל הוויכוח פה היה, האס זה נחוץ או לא. לאחר מה שאמר פרץ סגל, אני

רואה שזה נחוץ כפל כפליים.

אני רוצה להסביר בכל זאת. מי שיודע באמת אס יש מקוס לבקש זה בעל הדין - - -

אבל יכול להיות שהאשה לא יודעת לפנות במכתב רשמי.

אז בוודאי בית-הדין יאמר לה: "גברתי, יש בידך אפשרות לקבל צו הגבלה, תגישי

בקשה", והיא מגישה את הבקשה. בית-הדין ביוזמתו לא יודע אם מישהו מנסה להביא את

הדבר בדרכי שלום, הוא לא נכנס לפרטים האלה.

הוא יכול לברר את זה.

השאלה היא, האם בית הדין יבוא וישאל.

כן.

מי שיודע צרת נפשו זה בעל הדין עצמו. בית-הדין יכול להדריך אותו וכוי, אבל

ההחלטה אם לבקש צו הגבלה או לא לבקש צו הגבלה, אס ייפגע או לא ייפגע, אינה שלו.

למשל, אחד השיקולים שלה, היא אומרת, אני יודעת שאס לא יינתן צו הגבלה יש סיכוי שאני

אשכנע אותו. בית-הדין יכול לדעת על זה? תן את זה לשיקול דעתה, משום שהיא זאת שיודעת

את הדברים, אתה בסך-הכל מדריך אותה.

אתה מזלזל באינטלגנציה של הדיין, או במקרים מסוימים באינטליגנציה של השופט. אני

אומר לך, שגם במערכת המשפטית הכללית זו רעה חולה כשהשופט רואה את עצמו כאילו הוא

יושב מנותק, ורק אס העורך-דין של אותו פלוני אלמוני מציע אז קורה משהו. השופט צריך

לחיות הרבה יותר אקטיבי. אני יודע שיש ויכוח בין שני סוגי מערכות משפטים. אני חושב

שיש טעות קונספטואלית בעניין הזה, אבל זה ויכוח אחר. פה, במקרה הזה, בבית-הדין הרבני,

בוודאי ששופט צריך להיות יותר מעורב, והוא צריך להיות בבחינת 'את פתח לו", ואני סומך

על שיקול דעתו שהוא לא יכפה על חאשה כאשר היא לא רוצה. בדרך כלל, כשאשה מבקשת

גט וכשהיא לוחצת על גט, היא באה כבר מחוסרת נשימה, רק לא תמיד היא יודעת את כל

הכלליס, לכן צריך לאפשר פה את הגמישות הזאת. מאחר שאין פה ויכוח, כדי להוציא טעות

מליבם של טועים, נוסיף את זה.

משהו כללי, שמבהיר את החוק.

על מנת שלא נחזור על טעויות שהיו בעבר, גם אם הוועדה תאשר את התקנות, מובן

שהתקנות לא תאושרנה סופית, עד שלא ייצא נוסח בחתימת יושב-ראש הוועדה.

כיוון שזה בהתייעצות עם שר המשפטים או בהסכמת שר המשפטים, וכיוון שהתקנות הן

של משרד הדתות, שיבואו למשרד המשפטים, ואנחנו נבדוק - - -

כתוב פה.

זה בהתייעצות, זו לא היתה הסכמה שלו.

הנושא הזה הוא נושא חדש, שקיא בדקנו ולא שקלנו, אני מבקש לחשוב עליו.

אין שום בעיה בעניין, וגם דיברנו על הסעיף הקודם - - -

תדחו את התקנות בשנתיים.

בשבוע הבא ייקבע מועד נוסף לישיבה.

היתה קודם הערה לגבי לוח הזמנים, ובעניין הזה אני רוצה אח תשובתכם. את הנוסח

שאנחנו מציעים בעת, אתם תגבשו. מיום גיבושו של חנוסח שאתם מציעים, תור שבועיים

ימים, נקבל תשובה בעניין הזה, ואם לא נקבל תשובה, נראה אותה כאילו שהדבר הזה מאושר,

ואז נאשר את זה כאן.

כיוון שמדובר כאן בתקנות, אין סיבה לא לאשר את הנוסח הזה, ואת התוספת לעשות.

אנחנו כבר למודי נסיון בעניין הזה.

האחרוניס שמבקשים לעכב, במיוחד אחרי כל הדיון ששמעתם כאן, אלה אנחנו. אני

זה נכון שאם אנחנו מציעים פה תיקונים ושינויים מסוימים, אז

הדבר הזה מחייב שיקול דעת. מאחר שהדבר הזה בא בעיקר לחייב יותר את מערכת בית-הדין,

כמו שאמרת בצדק, פרץ סגל, לב יודע מרח נפשו, הלב שיודע מרת נפשו זה מערכת בתי-הדין.

אני מבקש מכם, על-יסוד הדברים האלה, להציע את התיקונים שמוצעים על-ידכם. תעשו זאת

בתיאום עמנו, זה יוגש גם לשר המשפטים. אני מבקש, תוך שבועיים מיום הניסוח, וחזקה

עליכם שתעשו אותו באופן מזורז, נביא את זה פה לוועדה, ואני מקווה שעד אז תהיה תשובה.

אם לא תהיה תשובה, נראה את הדברים כאילו שהם מאושרים.

אני אמשיך בהערות בסעיף 1, אני לא מוצאת את בית-הדין המיוחד לעגונוח. יכול

להיות שזו איזה הצעת ביניים להצעה שהציע עו"ד דרורי, לטפל דווקא במקריס הקשים של

עגונות. אני חושבח שכדאי להעניק לו איזו סמכות מפורשת להטיל את הסנקציות, גם אם הוא

לא בית-הדין שקבע את פסק-הדין בעניין הגירושין, כלומר, גם אם לא בית הדין שחייב בגט,

או המליץ על גט, או ציווה על גט. היום, זה כך בפועל, וזה הרב בן-דהן יוכל לומר לנו, לתת

להמ סמכות.

השאלה אם יש כו צורר. אני לא רואה מגבלה חוקית.

אני אמרתי שצריר להיות היום מוטב, אני מדבר גם על המוטב הארצי.

כתבנו בסעיף 1, בסוף, "יוגש לאותו בית-דין רבני שנתן את פסק-הדין". יש בית-דין

שנותן פסק-דין לחיוב, אבל סנקציות הוא לא ייתן, אז מה יקרה אם התיק יעבור להרכב אחר?

אתה בכלל לא צריר את המשפט הזה, אתה יכול לקחת סיטואציות שיש דיין חולה, או

מישהו לא נמצא.

מדובר פה בבית משפט שקבע את הדין, הוא צריך עכשיו לבוא וליישם אותו.

פסק-זין כולל גם חיוב וגם המלצה, והם הסתפקו בזה. אבל בית-דין לעגונות, אתה

רואה אוחו בעוצמה יותר גדולה. זה היה הוויבות הראשון שהתחיל אז, לפני שנתיים.

ההערה יפה וההערה היא במקומה, אלא שבאמת בדי שלמבתחילה נדע שבית-הדין הראוי

הוא אותו בית דין שגם עשה את הדברים האלה, וגם, לעתים, יודע עד במה צריך להחמיר,

לבן, צודק עו"ד רוט, שזה יהיה או בבית-דין אחר או שקבע נשיא בית הדין הגדול, ואז זה

מראה את העניין ביוצא דופן.

תקנה כ"ב.

זה עשוי לפתור את העניין. אנחנו עומדים בפני שני בג"צים. הבג"צים על בך שבתי-דין

סרבו לתת סנקציות, ובא בעל וטען: אני חוייבתי בבית המשפט במזונות בסכום של 2,000

שקל, ואין לי בבלל ילד.

אני רוצה שבית-הדין הרבני ידון בנושא המזונות. אם האשה תסבים לוותר על פסק-דין

של בית המשפט, אז אני מובן לתת גט. אם בית-הדין אמר "הבעל צודק", עד שהאשה לא

תוותר על פסק-הדין שלה אנחנו לא נטיל עליו סנקציות.

אתה אומר שזה לגיטימי היה מצד בית-הדין לעשות דבר בזה?

אני הולך לשני בג"צים, שאומרים "מה אתם מתערבים?". אם אני אראה שהוא יבחר את

אותו בית-דין שעשוי לא לתת סנקציות, אז יבולה האשה לבקש להעביר לבית-הדין המיוחד,

שהוא מבחינה זאת הרבה יותר ליברלי, והוא יטיל את הסנקציות.

אבל בית-הדין המיוחד שאתה מבקש לעבור לשם, אני אישית ביקשתי בשביל מישהי,

וההרבב אמר לי שבבר אין בית-הדין המיוחד הזה. זה לא פתרון.

מי אמר לך דבר בזה?

ההרבב שביקשתי ממנו אמר: אין אותו יותר, ביטלו אותו.

זה לא נבון.

התקשרתי למשרדו של בבודו, והמזכירה אמרה "מה פתאום? הוא קיים".

דווקא לאור הדברים שאת אומרת, זה מחזק את מה שנאמר פה. אדם נוהג להחזיק

בדיבורו שלו. כלומר, בבר אמר אדם אחד חבם את הדברים האלה, אז אני מצטרף אליו. מי זה

אותו אדם? אותו אדם עצמו. אדם נוהג להחזיק בדיבורו. באן זה גם נבון לגבי בית-הדין. אם

אנחנו נותנים את בל הסמכות לאותו בית-הדין, אז לא נוח לו שיוציאו את זה מידיו. ברגע

שאנחנו נותנים גם פתח מילוט באמצעות נשיא בית הדין העליון, שיש לו שיקול דעת יותר



רחב, אז אף אחד לא יוכל לומר לך תירוצים, ואז יש פה מנגנון שמאפשר לחלץ את זה מאותו

בית-דין,

או אפילו להרכב אחר.

מה אמ ההחלטה ניתנה על-ידי בית-הדין הגדול? זאת אומרת, היה ערעור על אי-מתו

ההחלטה - - -

כשתביאי לנו מקרים כגון אלה, אז נתייחס אליהם. בשביל זה קיימת איזו היררכיה.

השאלה שהיא שאלה זו שאלה טובה מאוד. מה קורה אם בית-הדין האזורי לא נתן

החלטה לחיוב, בית-הדין הרבני לא נתן החלטה לחיוב? מיהו בית-הדין שבפניו עושים את

הסנקציות?

מי עומד מעל הבג"ץ?

השאלה היא, האם בפעם הראשונה צריר לפנות ישר לבית-הדין הגדול או לאזורי.

גם בית-הדין הגדול מטיל סנקציות.

נשאלתי שאלה כזאת, והתשובה שלי היתה חד-משמעית. הרי מה קרה במקרה הזה? בית-

הדין האזורי לא חייב, ובית-הדין הגדול חייב. אתה חושב שבית-חדין האזורי יטיל סנקציה

על חיוב גט שהוא לא חייב? הכחובת היא בית-הדין הגדול.

וכר גם עושה בית-הדין הגדול, הוא מטיל סנקציות.

אם לא נסמוך על בית-הדין הגדול, אין לנו גוף אחר.

השאלה היא אם יש לו סמכות מקורית, לא ממכות ערעורית.

בוודאי.

אני חושב שצריר לבדוק אח זה לפי חוק יסוד: השפיטה. יש פה שאלות שצריך לבחון.

אתה צריר לבחון לפי תקנות הדיון של בתי-הדין.

אני לא רואה בעניין הזה שום בעיה.

פרץ סגל, אני מוכרח להעיר הערה שלא לגוף הדברים. אני מאוד שמח לדיון כאן, מפני

שאני רואה לנגד עיני אנשים שהם המופקדים על המערכת, עם ראש פחוח, עם גמישוח, עם

נכונות לראות איו אנחנו בסופו של דבר נותנים את התשובה הנאותה ללקוחות, שהם העיקר.

פה אנחנו אומנם לא עוקרים ולא מערערים חוקים, אבל אנחנו נותנים את הגמישות הדרושה

כדי להגיע לתוצאה הנאותה, זה הקו שבאופן כללי צריר להנחות אותנו בכל המערכות. שוב,

אנחנו הרי לא נאשר כעת את התקנות, על-פי הצעתו של שלמה שהם.

את הנוסח הזה, אנחנו הכנו, וכל זה במגמה להקל. הכוונה שלי היא, שמכיוון שיש פה

שאלות שנוגעות לשאלות יסודיות, שאנחנו כרגע, מצד הפרקטיקה, לא מסתכלים עליהן במבט

כולל, לכן אני מבקש שאנחנו נעיין בדברים.

אני ארמוז למה היתה הכוונה שלי. העברה מאינסטנציה לאינסטנציה נוגעח לשאלה של

עצמאות ואי-תלות של בית משפט.

גם היום יש תקנה כזאת: כ' ו-כ"ב. אתה לא ער לה.

כשזה נעשה בתקנות כ' ו-כ"ב, זה נעשה בתקנות סדרי הדיון, זה לא נעשה תחת תקנות

סדרי דין שהוציא שר הדתות, זה משהו אחד. אבל כאשר אני בא ועושה את זה בתקנות של שר

הדתות, בהסכמת שר המשפטים, אז, עם כל הכבוד, אנחנו חייבים לבדוק אח זה גם לפי

השפיטה. זה הכל.

זה נכון לגבי כל מה שאנחנו מחליטיס עכשיו. קבענו כבר את הנוהל, הם יכינו את

ההצעה, על-פי סיכום קודם עם הוועדה. אתם תעיפו בזה את מבטכם ותציינו את הערותיכם,

או שתבואו בדברים כדי לסדר את זה. זה יובא לכאן, מיום שהם מכינים את הדברים, תוך

שבועיים.

ההצעה היחידה שלי, שאנחנו לא נעכב את התקנות האלה, ניתן אותן לפרסום כדי שהם

יחולו, ואת התיקון הזה הם יזמו תוך שבועיים, ואנחנו נבדוק אותן.

לא אנחנו ניזום תוך שבועיים, אתה תענה תוך שבועיים.

אני לא מטפל יותר במשרד הדתות, אז תיתן את זה למי שמטפל בענייני משרד הדתות.

רבותי, כיוון שבתקנות צריך להוציא דבר מושלם מתחת ידינו, הייתי מקבל את הצעתך

אילו הייתי חושב שעכשיו יהיה סיפור של שנתיים. אני לא חוסך מעצמי עבודה, נכין את

הדברים בצורה פחות או יותר שלמה ונביא את זה.

השאלה היא, אם אנחנו נכנסים למערבולת של בחירות זה לא יפנצ'ר אח הדברים?

אתמול התחיל גלגל מסוים, סופו מי ישורנו.

גם אחמול לא נתתי לסחבת לפעול, ההכרעות תהיינה במליאת הכנסת, ונראה עוז כיצד

יתנהלו הדברים שם. בינתיים, כפי שאתה רואה, יום אתרי כל המהומה, אנתנו יושבים פה

בוועדה ודנים בצורה מסודרת בדברים. אני מתחייב שלא לעכב שום עבודה שוטפת גם בעידן

של מערבולות וסערות פולטיות. אנתנו נעשה מה שמוטל עלינו.

רבותי, יש עוד הערות?

לגבי תקנה 8(א), שוב, אנתנו מניחיס שמדובר פה בנתבע, וזה בניגוד ללשון החוק

שמדבר על בעל דין. כלומר, גם התובע יכול להגיש בקשה לערעור.

ראית את 7(א)?

7(א) זה תביעה נוספת, אבל לבקשה לשינוי, גם התובע יכול להגיש בקשה כזאת לשינוי,

להבדיל מתביעה נוספת. החוק מדבר על שני דברים שונים.

מה ההערה?

יש פה אפשרות להגיש בקשה לשינוי צו הגבלה, זה סעיף 8(א), אתם אומרים: 'יכול

להגיש בקשה כזאת או נתבע או מי שעלול להיפגע".

משוס שהוטל כבר הצו.

החוק מדבר גם על תובע, התוק מדבר על בעל דין שיכול להגיש בקשה לשינוי. זה

להבדיל מתביעה נוספת.

תביעה נוספת באה לומר, אם התובע רוצה לשנות את הצו, באיזה אופן הוא יכול. הרי

הוא לא יבקש פתות, הוא יבקש יותר. פורמלית, את צודקת.

מה ההבדל?

ההבדל הוא משום שאם יש שינוי, פירושו של דבר, - - -

אני אתן לך דוגמה לשינוי. למשל, עכשיו הוגשה לנו תביעה על אדם שהוא עובד כנהג

משאית. הגבילו את רשיון הנהיגה שלו, אז הוא אמר: "תשאירו לי רשיון למשאית, תשללו את

הרשיון לאוטו פרטי".

הבקשה לשינוי היא רק להקלה?

נחתי לך דוגמה לשינוי, ובית הדין אישר את זה. הוא אמר: "תמשיך לעבוד לפרנסתך, כי

בזה אתה משלנו מזונות לאשת ולילדימ, אבל במבונית פרטית לא תוכל לנסוע''.

אני מביו שכל תביעה לצו הגבלה מצד התובע זהו גוף התקנה, ואת אומרת, שאם הוא

רוצה הגבלה נוספת, אז לכאורה זה שייך לאותו נושא.

יש 7(א), יש בתוספת.

אני תוהה מה ההבדל בין בקשה לשינוי לבין ערעור.

נתתי לך דוגמה.

לפעמיס הדבריס האלה מתערבים.

לדוגמה, האיש חלה, אז הוא מבקש לשנות את הצו. התובע יגיש דבר כזה?

החוק מדבר על זה.

פורמלית, החוק לא פירט את הדבר, כמו בהערה הקודמת. החוק לא נכנס לסדרי הדין,

הוא מתייחס בקטיגוריה כוללת. אנחנו באים ומבהירים איך זה ייעשה, משום שהפרוצדורה

שונה כאשר הוא מבקש או כאשר אחר מבקש.

אסתר סיוון, סעיף 7(א) אומר בדיוק את הדבריס האלה: ''רשאי התובע להגיש תביעה

נוספת למתן צו הגבלה". זה עונה על הדברים.

אני מקווה שלא יעלה מקרה, שאנחנו נזדקק לסעיף הזה. לעניות דעתי, החוק אומר

אתרת.

התקנה נותנת גם את האפשרת הזאת.

מה קורה אס ביקשו צו הגבלה, הם הגישו תביעה, וניתנה החלטה לא לתת. זה ערעור

כרגיל?

יש ערעור.

זה תקנה 9.

תור 30 יום?

כמו כל דבר.

אין הגבלה של זמן על בית-הדין הגדול תור כמה זמן לדון? לא יהיה שוב תור 30 יום?

אתה רוצה להגביל אותם מתי לדון?

למנוע המתנה של שלושה ארבעה חודשים בדיון הזה.

באופן כללי לגבי הנושא הזה של רף למעלה, זו היתה ההערה שנשמעה קודם, של עו'

משה דרורי, וכבר קבענו שהם יכינו הצעה בעניין, לא לגבי בית-הדין הגדול.

כחסיד של הטלת מגבלות והכנסה לסד של זמן, ואתם שומעים את הגישה שלי, קודם כל,

לא זאת המטריה שבה אנתנו צריכים עכשיו להעמים את כל הגישה הזאת שלנו, ודאי לא לגבי

בית-הדין הרבני הגדול. אם ניווכח, ואני שומע פה את הפרקטיקה, שיש באמת איזו סחבת

בלתי נסבלת, נצטרך לשקול את העניין הזה.

לא רק שאין טענות, יש קומפלימנטים.

שווי בנפשר שהיינו היום מקיימים פה דיון על הנושא של הבג"צים והיינו קובעים לבית

המשפט העליון לוח זמנים לגבי הכרעות בבג"צים שחלקם שוכבים אצלו שלוש וארבע שנים. |

במקרה הזה החוק קבע שהנושא הוא דחוף.

לכן קיבלתי את דבריו של עו"ד דרורי לבדוק את הדברים האלה לגבי בית-הדין האזורי.

לגבי הערעורים, אילו היינו שומעים שיש פה בעיה אמיתית, היינו נזקקים לזה, כיוון שאנחנו

שומעים שאין פה בעיה אמיתית, אז בינתיים אני לא רוצה להכנים את ראשי בין הרים גבוהים

שלא לצורר.

רבותי, אני מסכם את הדברים. באופן כללי התקנות נראות בעינינו, בכפוף לשינויים

שהוצעו על-ידינו. אנחנו מבקשים מכם, תור ימים ספורים, להכין הצעה מתוקנת בעקבות

ההערות שנשמעו כאן, ולהראות אותן לחוות דעתם של משרד המשפטים ומשרד הדתות. אנתנו

מבקשים, שתוך שלושה שבועות יוגשו לנו ההצעות המתוקנות, כדי שנוכל לאשר אותן. בסדר?

הישיבה ננעלה בשעה 11:25