ישיבת ועדה של הכנסת ה-14 מתאריך 30/06/1997

הצעת חוק העונשין (תיקון - פרסום שירותי זנות), התשנ"ז-1997, של חה"כ חנן פורת (פ/1052)

פרוטוקול

 
הכנסת הארבע-עשרה

מושב שלישי



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מסי 89

מישיבת ועדת החוקה חוק ומשפט

יום שני. כייה בסיון התשנ"ז (30 ביוני 1997). שעה 12:30

נכחו: חברי הוועדה: שאול יהלום - היו"ר

בני אלון

יונה יהב

שמואל הלפרט

חגי מירום

דוד צוקר

משה שהל
מוזמנים
חה"כ אברהם פורז

חה"כ חנן פורת

עו"ד גלוריה ויסמן - ראש התחום למשפט פלילי, משרד המשפטים

אתי שוסטר - מתמחה, משרד המשפטים

עו"ד זהבה לייב - רפ"ק במדור תביעות, מחלקת החקירות והתביעות, משטרת ישראל

עמוס שוקן - מו"ל הארץ

עו"ד מיבי מוזר - ידיעות אהרונות

יעקב בטינגר - המנהל המסהרי - ידיעות אהרונות

אלי בן גרא - יו"ר איגוד העובדים הסוציאליים

ד"ר יצהק קדמן - מנכייל המועצה הלאומית לשלום הילד

עו"ד ירון דוד - לשכת עורכי הדין

עו"ד שמואל סף - לשכת עורכי הדין

דנה לביא - מתמחה בלשכה המשפטית של הכנסת
י ועץ משפטי
שלמה שהם
מנהלת הוועדה
דורית ואג
קצרנית
ימימה פרלס
סדר-היום
הצעת חוק העונשין (תיקון - פרסום שירותי זנות), התשנ"ז-1997, של הה"כ הנן

פורת (פ/1052}.



הצעת חוק העונשין (תיקון - פרסום שירותי זנות). התשנ"ז-1997. של חה"כ חנן

פורת (פ/1052)
היו"ר שאול יהלום
אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת חוקה חוק ומשפט.

מונחת לפנינו הצעת חוק העונשין (תיקון - פרסום שירותי זנות), התשנ"ז-

1997, של חה"כ חנן פורת (פ/1052). חה"כ פורת אומר שאחרי סעיף 214א לחוק
העונשין התשל"ז-1997 יבוא
"(א) המפרסם או המכין לפרסום מודעה בדבר שירותי זנות ושירותים קרובים להם

כגון שירותי ליווי, שירותי מין ושירותי שיחות אירוטיות, דינו-מאסר שישה

חודשים.

(ב) הוראות סעיף קטן (א) לא יחולו על דבר דפוס המוקצה אך ורק למודעות

בתחומי השירותים המצוי ינים בסעיף קטן (א) ואשר על גביו הודגש בבירור ובאופן

בולט כי מטרתו היא פרסום שירותי מין".

הסעיף השלישי נמחק בהסכמת המציע, כלומר, אנחנו איננו עוסקים בנושא

האינטרנט.
חנן פורת
החוק הזה בא לעגן דברים שהיו צריכים להיות מוסכמים ומובנים מאליהם, וגם

ברובם באו לידי ביטוי בוועדת האתיקה של העיתונות בראשותה של הגב' חנה זמר

שקבעה כללים בעניין, אלא שלצערנו הרב, כל הדברים האלה לא קויימו בפועל.

העיתונות היתה נכונה, בעיקר בשל בצע כסף, לחרוג גם מאותם דברים שהם מוחתמים

עליהם, ולפרסם שירותי ליווי, שיחות אירוטיית ודברים חמורים יותר, בעיקר

במקומונים, שכוללים תיאורים ותמונות.

הדברים פרוצים היום במידה רבה מאוד, ואין מנוס, גם לדעת אלה שניסו ללכת

בדרכים אחרות, אלא לעגן את הדברים האלה בחקיקה. בעצם ישנן דיעות שאפילו החקיקה

אינה נחוצה להן, כי הן כבר כלולות באותם סעיפים על שידול לזנות, שאסורה על פי

חוק. יש פה שטח אפור שבו יש פרשנויות שונות, ואת הפירצה הזאת אנחנו מבקשים

לסגור.

התוודעתי לדברים הללו דרך פניות של לא מעט אנשים, ולפחות עשרה אנשים פנו

אלי באופן אישי בעקבות הפרסומים הללו בעיתונים, בעיקר לגבי ילדים ובני נוער

שחשופים לנושא הזה לחלוטין, כאלה שהתפתו לכל מיני שיחות אירוטיות שכרוכות גם

בהוצאות ממון ענקיות, וכאלה שהתגלגלו לסימטאות אפלות. אני חושב שהדבר הזה

כשלעצמו מחייב עיגון של הדברים האלה בחוק.

היה לנו דיון יחד עם היועץ המשפטי, בעיקר בעקבות דבריו של חה"כ פורז,

באשר לנושא הזה מול חופש העיסוק. לטעמי אין שום ספק שהחוק הזה עונה גם על

הכללים של חופש העיסוק, כי הרי גם בחוק יסוד: חופש העיסוק, מצויין שבטעמים

נאותים ובהגבלה נאותה, ראוי להגביל את חופש העיסוק. יחד עם זאת, כיוון שלא

רצינו לסתור את הדברים הללו לחלוטין, הצעתי בהצעת החוק, שאם מדובר על חוברות

מיוחדות לצורך הנושא הזה של שירותי מין וכדי, החוק הזה לא מתייחס לכך. אני

אינני מוכן, ועל כך מדברת הצעת החוק, שכל אדם שמכניס לביתו בתום לב עיתון,

ייתקל שם בפרסומים של שירותי מין, ועל ידי כך, בלא שהוא יכול אפילו להתנגד

לכך, נמצאת תועבה כזאת בתוך ביתו. בנקודה הזאת עמדנו בקשר עם היועץ המשפטי, מר



שהם, ובסופו של דבר הגענו להבנה שבאה לידי ביטוי בכך שאם מדובר, אפילו מטעם

רשתות עתונים כמו מעריב וידיעות, בדפים נפרדים שאינם חלק מן העיתון, ושמי

שרוצה יכול לבקש אותם, לכך איני מוצא לנכון להתנגד, והחוק לא חל על כך.

לא ייתכן שאדם שקונה את העיתון יקבל זאת באופן אוטומטי.
חגי מירום
אבל הזכות שלו לעלעל קיימת.
חנן פורת
זה נכון, אבל כשאתה מכניס עיתון כזה הביתה, אתה לא תמיד יכול לשלוט במה

אתה מעלעל ובמה לא. הנקודה המרכזית היא האם אתה מקבל את זה באופן אוטומטי, או

שאתה צריך לבקש את זה. זה דומה מעט למה שהגב' שולמית אלוני עשתה לגבי הנושא

הזה של שירותי המין הטלפוניים, על פי המלצת ועדת פרוקצייה. הגב' אלוני קבעה

שלא כל אדם מתחבר לשירתים המין הטלפוניים באופן אוטומטי, אלא רק מי שמבקש זאת

זכאי להתחבר לכך.

דוד צוקר;

ותוך פחות משבוע עקפו את החוק הזה.
היו"ר שאול יהלום
אנחנו עוסקים בעיתונות הכתובה. מדובר כאן רק בהצעה טרומית, כך שאחר כך

אפשר לדייק ולשנות אותה. אני מבין שחה"כ פורת טוען שהחוק יאסור - ולא משנה

כרגע מה יהיו הסנקציות - את העמוד שיש בו מודעות לשירותי מין וליווי, שמופיע

כחלק כרוך מהעיתון. כמו כן, אפילו אם מדובר בדף נפרד, החוק יאסור לתת אותו

באופן אוטומטי לקוראי העיתון. החוק לא יאסור להוסיף את המוסף עם המודעות הללו

למי שיבקש זאת באופן מיוחד וללא תשלום נוסף.
חנן פורת
צריך שיהיה ברור שמטרתו של המוסף היא פרסום לשירותי מין, כדי שיהיה ברור

במה מדובר. יש כאן הבחנה דקה בין שידול שיווצר אם תיתן את המוסף לקונה העיתון

באופן אוטומטי, לבין מצב שבו הקונה מבקש אותו מיוזמתו.
היו"ר שאול יהלום
תודה. הגבי ויסמן, בבקשה.
גלוריה ויסמן
הממשלה תומכת בהצעתו של חה"כ פורת. העמדה הפורמלית של ועדת השרים לענייני

חקיקה בקשר לפירוט ההצעה תתקבל היום, כי היום דנים בהצעת חוק ממשלתית שכוללת

תיקון מאוד רחב של חוק העונשין, בנושאים של עבירות זנות ועבירות נגד המוסר,

פורנוגרפיה, פרסומי תועבה בקשר לקטינים ופרסומי תועבה בכלל. אני מקווה שנוכל

להגיש לקריאה ראשונה את הצעת החוק הממשלתית. היא לא זהה להצעתו של חה"כ פורת,

אבל היא דומה לה. ההצעה הממשלתית מורכבת יותר, משום שהיא מתייחסת באופן נפרד

לפרסום על זנות של קטינים במקום בו קטין נותן שירותי זנות, שאז האיסור הוא

טוטאלי.
חנן פורת
האיסור הוא גם בפרסומים מיוחדים?

גלוריה ויסמן;

בכל פרסום, כי אנחנו מציעים לאסור באופן טוטאלי. לגבי הפרסומים שאתה

מזכיר כאן, הם מופיעים בכל העיתונים, ולתדהמתי גם בעיתון הארץ, אנחנו חושבים

שיש בגוף ההצעה פגיעה בחופש הביטוי ובחופש המידע, אבל אנחנו חושבים בכל זאת

שההצעה מאוזנת ושהפגיעה נסבלת, ועל כן אנחנו תומכים בהצעה.
היו"ר שאול יהלום
עם קבלת הצעת החוק בקריאה הטרומית, פנה חה"כ פורז במכתב, בטענה שהחוק הזה

אינו יכול להתקבל. מכתבו הועבר לחוות הדעת של היועץ המשפטי שלנו. מר שהם יציג

לנו במילים ספורות מה טען חה"כ פורת, ומה הושב לו.
שלמה שהם
למעשה, חה"כ פורז התייחס רק לפגיעה בחוק יסוד: חופש העיסוק, וטענתו היתה

שהצעת חוק כזאת פוגעת בחופש עיסוקם של הנותנים את שירותי המין ושל המפרסמים

אותם. בחוות הדעת שכתבתי, התייחסתי גם לאפשרות של פגיעה בחופש הביטוי. נשאלת

השאלה האם הזכות לחופש הביטוי היא זכות חוקתית הכתובה עלי ספר כחלק מחוק יסוד:

כבוד האדם וחירותו, או אם לאו. התייחסתי לשאלה הזאת בחוות הדעת. לדעתי אין ספק

שהצעת החוק הזאת תואמת את ערכי המדינה, ואין ספק שהתכלית שלה ראויה, לפחות

מבחינת האספקט של הגנה על ציבורים מסויימים, כמו ציבור הקטינים.
אברהם פורז
אבל אנשים יכולים לקנות גם את המוסף שחה"כ פורת הציע.
שלמה שהם
הטענה היא שלגבי קטינים, לפחות בגילאים מסויימים שבהם הקטינים אינם קונים

עיתון ברחוב, העובדה שמכניסים את העיתון הזה הביתה - כשאין להם את זכות

הבחירה, וקיימת אצלם סקרנות טבעית של קטינים - מגבירה את הסיכוי שהם יעיינו

במודעות האלה. אני רוצה לאפשר להוריהם להחליט האם הם מכניסים את הפרסום הזה

הביתה, או לא. אני דן בחוות הדעת באריכות בשאלה הזאת, ואני שוקל את כמות

הפגיעה. אף כי אין ספק כי יש פה הכבדה על מערכות העיתונים, וישנם שני האספקטים

של חירות הביטוי ושל זכות הציבור לדעת, בסופו של דבר המסקנה של חוות הדעת, היא

שהפגיעה אינה עולה על המידה הראויה. הפגיעה הזאת עדיין עומדת בפיסקת ההגבלה

ובעיקרון המידתיות, כאשר יש אינטרסים כאלה ואחרים - מבלי להכנס כרגע להשקפות

עולם שונות של מציעי ההצעה ומתנגדיה - בסופו של דבר האינטרס הזה לגיטימי,

ובוודאי אי אפשר לומר שהצעת החוק הזאת איננה חוקתית. הכנסת כמובן רשאית להחליט

לקבל את הצעת החוק הזאת או לדחות אותה. אם רואים בחוק הזה כפוגע בחוק יסוד:

חופש העסוק, ששם הבעיה פחות חמורה מאשר בחוק יסוד: חופש הביטוי, לדעתי הפגיעה

אי נה חמורה.
בני אלון
אני מאוד תמה על ההליך הזה. קודם כל, כל הכבוד על חוות הדעת שיש בה חומר

חשוב, אבל אני קורא במסקנה שהצעת החוק כולה היא במסגרת מרחב התימרון החקיקתי -

אני מבין שזה מטבע לשון של השופט אהרן ברק - ואין מקום למנוע מן הרשות המחוקקת

מלדון בה. האם היינו זקוקים לאישור על הצעת החוק? האם מכתבו של חה"כ פורז קובע



פה תקדים שאנחנו נזקק לחוות דעת משפטית כמחוקקים האם מותר לנו לדון בחוקים,

כי זה אולי יכנס למרחב התימרון החקיקתי שבו הכל שפיט, וכו', וכו'?

משה שחל;

מה מפריע לך שמתייחסים ברצינות למכתב של חבר כנסת?
בני אלון
אני מאוד מכבד את חה"כ פורז.
חגי מירום
אתה גם לא מערער על חוקי היסוד, כי כיום, כאשר ישנם חוקי יסוד, כשמחוקקים

חקיקה אחרת, צריך לשקול האם היא סותרת את חוקי היסוד או לא.
היו"ר שאול יהלום
השאלה אינה אם נדון האם החוקים סותרים את חוקי היסוד, אלא שחה"כ אלון

שואל האם יכול להיות מצב שאנחנו מנועים אפילו מלדון בחוק.
בני אלון
אני פשוט פוחד מפחד חשיבתי שלנו, ממעילה באמון שלנו כמחוקקים. לא ייתכן

שנתחיל להיות יראים מעצמנו ולמנוע את הדיון בחוקים. זה דבר מסוכן.
שלמה שהם
כתבתי את זה גם כשכתבתי על מרחב התימרון החקיקתי בהצעות חוק אחרות,

כשהתוצאה היתה הפוכה. אין ספק שהכנסת היא הריבון, והיא רשאית לדון ולעסוק בכל

אשר תחפוץ. כיוון שאנחנו מצפים מבית המשפט העליון את ההגבלה העצמית בביטולם של

חוקים, סברנו שכאשר מדובר בסיטואציה ברורה - וזה לא המקרה - שבה חוק סותר חוק

יסוד סתירה חזיתית, וברור לכולם שהוא סותר, צריך למצוא דרך שבה הכנסת תיתן את

דעתה לכך שמדובר בסתירה חזיתית לחוק יסוד. היום המכניזם הוא שהיועצים המשפטיים

של הוועדות, ונציגי משרד המשפטים, מביאים לתשומת ליבה של הוועדה, אם באמת

מדובר בסתירה חזיתית של חוק יסוד. כמובן שההחלטה היא של הכנסת, הכנסת רשאית

להחליט, ובג"ץ יכריע, אם זה יגיע לבג"ץ. לגבי מרחב התימרון החקיקתי, השופט ברק

מדבר דווקא על מרחב רחב מאוד, זאת אומרת שבמרחב הזה יכולים לבוא לידי ביטוי כל

הביטויים הפוליטיים והחברתיים. בספרו של השופט ברק "פרשנות ומשפט", הוא נותן

הגדרה מאוד רחבה וכמעט אינסופית. הכנסת רשאית לדון ולהכריע בכל דבר, וזה

אינסופי. כמובן שהיה ראוי לומר לעצמנו שצריך לבדוק את הדברים, ולא משנה מה

תהיה החלטתנו. לכך מכוונות חוות הדעת הללו, ואלה חלק מן הדברים שעשינו בכנסת

הקודמת.
היו"ר שאול יהלום
כשיהיה חוק שלגביו חוות הדעת תאמר שהוא סותר את חוקי היסוד, אז נדון

בשאלה שהעלית.
חגי מירום
דעתי היא שהצעת החוק אינה מאוזנת. התכלית שלה אולי ראויה, אבל המידה

המוצעת כאן לא ראויה בעיני. הייתי יכול להבין גישה עקרונית שיש בה איסור על כל

העניין כולו, בין אם על מתן שירותי ליווי, ובין אם על כל הפרסום עצמו. אני לא



רואה שהמציע הלך ביושר את הדרך הזאת על מנת למנוע את התופעה, אלא חיפש לעצמו

דרך עוקפת, כדי לעסוק בהקטנת נזקים.
חנן פורת
דיברתי באופן מקומי על ההבחנה בין שידול לבין עצם הדבר.

חגי מירום;

הפיתרון המוצע משונה בעיני מאוד, אפילו מבחינה מעשית. יש כאן נכונות

לייצר נייר נפרד שלא צמוד לעיתון, אבל שמותר לייצר אותו, שהוא קיים לחלוקה. יש

פה התנגדות לחלוקה אוטומטית, אבל יש היתר לחלקו על פי בקשת הקונה.
חנן פורת
אני לא תומך בכך, אבל אני לא אוסר זאת.
חגי מירום
אני צריך להבין מכך שיש פה "היתר עיסקאיי?
היו"ר שאול יהלום
חה"כ מירום, אני רוצה לרדת לעומק העניין. לדוגמה, הנושא של הכבלים נתון

בוויכוח, כך שאם אדם רוצה להירשם לכבלים, הוא עושה זאת, ואם אדם לא רוצה, הוא

לא נרשם. אם אומרים שכל מי שקונה טלויזיה, לא יכול להיות שלא יראה כבלים, כי

זה חלק מהמכשיר, זה הבדל עצום, לעומת האפשרות לבחירה חופשית אם להתחבר לכבלים.

העיתונות הכתובה נעשתה כמעט מצרך יסוד, והשאלה היא אם אתה יכול לומר שאפשר לא

לקנות בכלל עיתון. אתה יכול לומר זאת גם לגבי בנק, שמי שלא רוצה ישמור את הכסף

מתחת למזרון, ואף על פי כן המדינה קובעת כל מיני דברים בעניין הבנקים, כי אין

כמעט אדם שלא נזקק לבנק. אין כמעט אדם שלא נזקק למעריב, ידיעות, או הארץ.

הרעיון הוא שאני מבקש שלא תכריח אותי לקבל מודעת זנות עם העיתונים האלה, אבל

אם אתה רוצה זאת בנוסף, תוכל לקבל זאת. לדעתי, צריך לשבח גישה כזאת שהיא

סובלנית, בכך שהיא לא נותנת זאת בכח לכל אדם, אבל גם לא מונעת זאת מאנשים

שזקוקים לכך. הייתי דווקא מצפה שיחייבו גישה כזאת, ולא ינקטו בגישה קיצונית.
חגי מירום
אני מבין את מה שאתה אומר כאן, אבל אני חוזר ואומר שבעיני העיקרון מאוד

פשוט. העיקרון הוא שהחברה שלנו מכירה באפשרות של קיומם של שירותי ליווי ושל

פרסום כל מיני נושאים שקשורים באירוטיקה. היות שהחברה מתירה את קיומם, אינני-

רואה מדוע צריך לפגוע בפרסומם. להבדיל מחה"כ פורז, שאת הטיעון המרכזי שלו ביסס
על חוק יסוד
חופש העיסוק, אני מבסס את הטיעון המרכזי שלי על חוק יסוד: כבוד

האדם וחירותו, ועל הנושא של חופש הביטוי, שהוא עניין עמוק ומרכזי בחיים

הדמוקרטיים, והוא יסוד מיסודות הדמוקרטיה. אני חושב שבעניין זה, הצעת החוק של

חה"כ פורת, עולה על הנדרש, למרות שיש בה תכלית ראויה. אני רוצה להזכיר שבארצות

הברית, בימים אלה ממש, נדונה סוגייה דומה בבית המשפט העליון--
היו"ר שאול יהלום
שם נדונה סוגייה שירדה כאן מהפרק, וזאת סוגיית האינטרנט. התשובה לסוגייה

זאת היתה שכל ראש בית משפחה שרוצה לקנות תוכנה ממיינת, יכול לעשות זאת, וזאת

בדיוק הנקודה.



חגי מירום;

היה שם דיון בשאלה העמוקה של חופש הביטוי, ובית המשפט העליון האמריקאי

קבע שאין לפגוע בחופש הביטוי, גם אם יש מישהו שרואה עצמו נפגע מן הדברים

שמתפרסמים בערוצי האינטרנט.

יש כאן טענה בדברי ההסבר על דעתם של מחנכים ופסיכולוגים בעניין. אני חושב

שעצם -זמינותו של החומר הזה, ואולי אפילו הפרדתו מהעיתון הרגיל, לא רק שלא תמנע

את גישתם של בני נוער וקטינים לעניין, אלא תהפוך אותו לדבר שהם יצרכו כפל

כפליים, בגלל היותו מיוחד במינו.
משה שחל
בראש וראשונה, אני רוצה להודות למר שהם על חוות הדעת שהוא נתן. אני חושב

שחוות הדעת חוסכת לנו הרבה מאוד בשאלות העקרוניות, מבחינת חופש העיסוק וחופש

הביטוי. אני חייב לומר לחה"כ מירום, שהאימרה על החופש שנשאר לחבר כנסת בתחום

הדיון בחוק, לא נאמרה על בסיס של איסור לדון בחוק, אם כי אני לא רואה את זה

כדבר פסול לחלוטין בעתיד, שאם יגיע חוק רגיל הסותר חוק יסוד, שמישהו יאמר

לחברי הכנסת שהחוק עומד בסתירה לחוקי יסוד.

דוד צוקר;

אנחנו הפרלמנט האחרון בעולם הדמוקרטי שלא עושה את זה.
משה שחל
נכון. כאן אני בא לפסיקה של בית המשפט העליון, שבה היה מדובר על פרסומים

באינטרנט של חומר תועבה וגם חומר תעמולה נאצי. בית המשפט העליון בפסק דין

שניתן לאחרונה, פסק שחוקים האוסרים פרסום יהיו אסורים, על אף הבעיה הציבורית

והלבטים בנושא הזה.

הסוגייה הזאת של פרסום בעיתונות איננה חדשה. הגיעו בעבר להסכמה בין

פרקליטות המדינה לבין שני מו"לים, על מה שנקרא מסגרת רצונית של בקרה וביקורת

לגבי הפרסומים שישנם בעיתונות.
עמוס שוקן
מעריב וידיעות אחרונות עשו מעבר למה שהוועדה של הגבי חנה זמר קבעה, ובעצם

צימצמו את הפרסומים האלה בצורה מאוד משמעותית. עיתון העיר פועל לפי הכללים

שקבעה ועדת זמר.
משה שחל
הייתי מציע לחברי הוועדה לשמוע איך הסיכום הזה מתבצע הלכה למעשה. באופן

כללי, מה שהנחה אותי כל הזמן בתחום הזה, הוא לא לבצע דברים על ידי חקיקה,

ושניתן יהיה להגיע להסכמה, בגלל האינטרסים הרחבים יותר שישנם בהגבלה. אם אתה

מתחיל בחקיקה, אתה לא יודע היכן זה נגמר. גם היום חוק העונשין נותן אפשרות

להסכמה, אחרת לא היה צורך בוועדת זמר. ועדת זמר באה כתוצאה מכך שניתן היה

להחיל את חוק העונשין על פרסומים מהסוג הזה. היתה הסכמה, ופרקליטות המדינה

צריכה לתת לנו תשובה האם קיים ביצוע של ההסכם. עם כל הכבוד לחה"כ פורת, מה

שהוא התוודע לו על ידי עשרה אנשים, כבר טופל לפני שנתיים, והגיעו לפתרון מתוך

הסכמה.
חנן פורת
ציינתי שהגב' חנה זמר עצמה אמרה שהוראות הוועדה אינן מתקיימות, והיא היתה

מיואשת.

משה שחל;

הנקודה השניה היא שאני לא שש בשום מקרה להטיל עונשי מאסר על עבירות מן

הסוג הזה. לא מקובל עלי לתת חצי שנת מאסר, כאשר חוק כזה ניתן לפרשנויות שונות.

הבעיה של ההגדרה מה זה שירותי ליווי ושירותי מין, תיצור עקיפות כאלה ואחרות גם

אחרי חקיקה. לא נותנים ענישה מהסוג הזה בהקשר הזה.

אברהם פורז;

קנס כספי גם יותר יעיל.

משה שחל;

נכון, זה יותר יעיל, כי הרי מדובר פה בשאלה שהמניע שלה כלכלי. אני רואה

הרבה הצעות חוק שמטילות מיד שנתיים-שלוש מאסר.

היו"ר שאול יהלום;

יכול להיות שהמציע כתב את הצעת החוק בזמן פרסום קו העוני, והגיע למסקנה

שכבר אי אפשר לשלם קנס, אלא רק מאסר.

משה שחל;

הנקודה האחרונה היא דווקא הגנה על ההצעה, בעניין ההפרדה של המודעות

מהעיתון עצמו. אי אפשר לבוא בטענה, כפי שעשה חה"כ מירום, כי בהצעה יש איזון

בכך שהיא מבקשת שתהיה אפשרות שהדבר ייעשה בנפרד, כך שאם מישהו קונה עיתון, הוא

יוכל לזרוק את החוברת הנפרדת. יש גם סכנה בחוברת נפרדת. היתה אלי פעם פנייה

בנושא הזה כשהייתי שר המשטרה, ועד אז לא שמתי לב למודעות האלה. ייחוד הפרסום

יכול להביא דווקא למצב הפוך, בכך שהן תמשוכנה תשומת לב מיוחדת.

בני אלון;

אתה מתכוון לייחוד הפרסום באותה הפצה?

משה שחל;

בוודאי.

היו"ר שאול יהלום;

חה"כ פורת לא מתנגד לכך שכל העיתונים יוציאו מוסף מין, והוא גם לא מתנגד

לכך שעיתון ידיעות אחרונות יפרסם בנפרד מוסף או עמוד לשירותי מין. הוא מתנגד

לכך שאם אתה ניגש לדוכן עיתונים ומבקש את עיתון ידיעות אחרונות, תקבל יחד איתו

את המוסף באופן אוטומטי. אתה צריך לומר במפורש שאתה מבקש גם את המוסף הזה.

משה שחל;

ההצעה כפי שהיא, גורמת לבעיה מבחינה חוקתית. אם האיסור היה מוחלט, יש

להניח שכל מה שכתוב בחוות הדעת של מר שהם, היה אומר את ההיפך, כלומר, שהחוק



עומד בסתירה לחוקי היסוד, גם לחופש הביטוי וגם לחופש העיסוק. חה"כ פורת עשה

פשרה עם עצמו, ואמר שיהיה ניתן לפרסם בהוברת נפרדת באותו עיתון. מה שמציע

היו"ר לא יהיה ישים בפועל, כי בפועל יחלקו את המוסף הזה יהד עם העיתון.

היו"ר שאול יהלום;

אני מבטיח לך במאה אחוז, שבאלקנה, מקום מגוריי, לא יכניסו את המוסף באופן

אוטומטי לעיתון.

משה שחל;

ההצעה של הה"כ פורת היא פשרה עם עצמו, והוא הגיש אותה כך, כדי שהחוק

יעבור את המחסום החוקתי.
הנן פורת
לא. אצלי יש נקודה עקרונית.
משה שחל
כך אני רואה את זה מבחינה משפטית. אני מוכן להתייחס להצעה, כי היא מדברת

על איזון מסויים, עם מגבלות מסויימות. אני מקווה שיהיו מספיק חברי כנסת

שיתנגדו לחוקק חוק שעומד בסתירה לזכויות יסוד, ולכן בהצבעה יפילו אותו, מפני

שהוא איננו חוקתי.
דוד צוקר
אני רוצה לשבח את צורת הדיון שמתבססת על חוות דעת היועץ המשפטי. אינני

רוצה להוסיף לדברי חה"כ שהל בשאלה האם יש כאן סתירה חזיתית או לא חזיתית לחוקי

היסוד, כי מאוד מאוד חשוב להמשיך את המסורת הזאת בעבודת הכנסת שהחלה לפני

שנתיים או שלוש, ובכל פעם היא משרתת מישהו אחר.

אני רוצה להוסיף עוד אינטרס אחד לשאר האינטרסים שיש כאן, ולא לשחק שום

משחק צבוע. יש ערך חברתי בשירותי מין, שהאנושות מכירה בו מיום בריאתה וחייה

כחברה מאורגנת. אני מציע להוסיף את האינטרס הזה למכלול השיקולים המאוד מסובך

שנמצא לפנינו. כל הדתות הכירו בזה, וגם כל החברה האנושית. גם ההברה המודרנית

מכירה בערך של מתן שירותי מין שונים ומגוונים, ומטעמים שונים, והצעתם כמרכולת

בשוק החופשי. זה עניין מוכר שזכה להיות לגיטימי בכל החברות האנושיות, כולל

בחברה הישראלית, ובוודאי בדת היהודית. צריך לראות איך אנחנו מתמודדים עם

העניין הזה, בין שאר האינטרסים.

כמו לכל עניין חברתי, גם לעניין הזה יש מגבלות. אפשר לנסה את המגבלה

במילה אחת. קל מאוד לנסה זאת כך שהגבול עובר בפורנוגרפיה, אבל הבעיה היא כיצד

להגדיר פורנוגרפיה. ברמה התיאורטית אפשר לנסח את הגבול של האינטרס החברתי הזה

בפורנוגרפיה או בילדים. יותר קל לנטה את הגבול בילדים, אם כי גם פה הגבול

משתנה ומיטשטש. צריך להכיר באינטרס החברתי הזה, וגם בסייג או בגבול שצריך לשים

לו.

גם אני הושב שהדיון הוא ביסודו של דבר בתחום חופש הביטוי, ופחות בתחום

חופש העיסוק. בעיתונות מונופוליסטית כמו בישראל, הצפייה היא כפויה. כאשר יש

עיתון אהד ש-70% מהאוכלוסיה קוראת אותו ונחשפת אליו, זה סוג של מונופול. זה

מאוד דומה לעניין שלטי החוצות מבחינת הצפייה הכפויה. אני מקווה שבשלטי הוצות,

גם ליברלים גדולים מאוד, סבורים שיש שלטי חוצות שאסור להציב אותם במקומות

מסויימים. כאשר המודעות מפורסמות בידיעות או במעריב, זה סוג של צפייה שכמעט



ואין לך מנוס ממנה, מאחר שזה מוצר ביתי, זה מוצר שאתה קונה אותו כמעט כמו חלב.

מהרגע שהכנסת את העיתון הביתה, אתה יודע שהילדים יקראו את העיתון, יראו את

המודעות האלה, וישאלו שאלות שדורשות מענה. אם אני עובר לעיתונות אחרת שלא

מפרסמת את זה, יש לזה מחיר, והשאלה היא אם אני רוצה לשלם את המחיר של לא להיות

חשוף לידיעות ולמעריב. אפשר לקנות את הארץ, אבל תקבל יחד עם זה את עיתון העיר

בתל אביב, וזאת שוב צפייה כפויה.

היו"ר שאול יהלום;

אני לא עוקב בעיתון הארץ אחרי המודעות האלה, אבל לפני שנתיים הייתי עד,

במסגרת ועדת חינוך, לכך שמר שוקן הצהיר במפורש שבהארץ אין את המודעות האלה.

הבנו מדברי הגבי ויסמן שהארץ התחילו לפרסם זאת. האם זה נכון?
עמוס שוקן
יכול להיות שזה מופיע בהארץ במסגרת מודעות הלוח.

דוד צוקר;

רציתי להציב לתוך המשוואה המסובכת הזאת את עניין הפורנוגפיה כגבול אחד

לחופש ביטוי, את עניין הצפייה הכפויה על מי שקונה עיתונות שנמכרת בהיקף כזה,

וגם את האינטרס החברתי האחר, הסותר, של מתן שירותי מין מגוונים בחברה.

הוויכוח שהיה פה לפני שנתיים, היה ויכוח מאוד נכון ומאוד לטעמי. הייתי

באותה גישה שאמרה שמוכרחים להציב סכר בפני העובדה שהפרסום הזה מצוי בכל

העיתונים, בשפע כפי שהיה, ובמתכונת שהיתה מלווה בצילומים או איורים. מעריב

וידיעות קיבלו על עצמם את הסייג הזה, והם מפרסמים רק בכיתוב, אם כי התרשמתי

שגם הכיתוב השתנה. המתכונת של הפיתרון היתה שלא הולכים לחקיקה, אלא המו"לים

אמרו שהם מבינים את הקריאה הזאת, והיא לא באה אז רק מהחוגים הדתיים.

בני אלון;

זה לא קשור רק לדתיים.

דוד צוקר;

זה היה מצב שבו התקשיתי עם הילדים שלי, וקיבלתי פניות גם מאנשים אחרים.

מיקי מוזר;

גם למו"לים יש ילדים,

דוד צוקר;

קשה להסביר לילד שמין זה לא רק מה שכתוב שם, ואהבה ויחסים בין גבר לאישה

הם לא רק מה שכתוב שם, ויש להם ביטויים אחרים. אם עיתון מבטל נורמה ונותן

לגיטימציה לתיאורים מסויימים, אני מתקשה להסביר לילד בן 14 שליחסים בין גבר

לאישה יש גילויים אחרים, ושזה לא הגילוי היחידי שמותר בין גבר ואישה.

אי אפשר לחסום פרסומים בנושא מין. מיום שהחברה האנושית התארגנה, היא

פרסמה שירותי מין. בדף נפרד יש אטרקטיביות יתר, ויהפכו אותו לפוסטר. לדעתי,

המוצא הנכון הוא סוג של פרסום שהוא פחות בוטה. אני מציע פתרון של פשרה. בהפרדה

יש יתרונות, אבל אני חושש שזה יהפוך ללהיט בקרב צעירים ולדף מבוקש, כך שאינני

בטוח שאתה משיג בכך את המטרה של הצנעת הפרסום. אני מציע למו"לים ריסון עצמי,



וסוג אחר של פרסום בלי איורים וכותרות. לדעתי, צריך לשבת עם המויילים ולנסות

להגיע באופן מוסכם לאופי הפרסום, שיהיה מרוסן יותר,
היו"ר שאול יהלום
הייתי עד להסכם לפני שנתיים, ומעבר למה שעשו, המו"לים לא יכולים לרסן את

הפרסום.
דוד צוקר
בידיעות ומעריב הפרסום נסבל יותר וסביר יותר.
היו"ר שאול יהלום
אז תחשוב שחה"כ פורת מתייחס למעריב וידיעות, ועל אחת כמה וכמה להארץ.
דוד צוקר
אם מגיעים להסכמה עם המו"לים על דף נפרד שמתכונתו יותר CIVILIZED, הייתי

מסכים לכך. לגבי דף נפרד, יש שני סוגי דפים נפרדים. סוג אחד הוא שאתה צריך

לבקש את הדף, ולדעתי זאת פגיעה בוטה בחופש הביטוי. סוג שני הוא שאתה מקבל דף

נפרד באופן אוטומטי עם העיתון, ואני, כהורה, יכול לשלוף אותו מהעיתון ולזרוק

אותו.
אברהם פורז
פניתי לוועדה והצבעתי על הבעיה המשפטית. אני מתכונן להלחם בהצעת החוק,

ובין היתר אטען גם בעתיד שהיא לא חוקתית. אינני חושב שפתרנו את הבעיה החוקתית.

לגופו של עניין, לפני כעשרים שנה, הוגשו המלצות ועדה בראשות השופטת בן עיתו,

שהמליצה על הסדרים מאוד סבירים בנושא הזנות, בין היתר, מודעה צנועה בעיתון.

מנעו את החקיקה, והתוצאה היתה שזה חוגג בניגוד לחוק. יש היום בתי בושת מוכרים,

וכל מיני מכוני בריאות.

לדעתי, כל הדברים האלה הם מלחמות מאסף חסרות יכולת. הניסיון של חה"כ פורת

להתמודד עם התופעה שבעיניו נראית שלילית, הוא חסר סיכוי, ואסביר בקיצור מדוע.

אס היא בת סיכוי, אז המצב עוד יותר גרוע. האם הגברות הנכבדות או הגברים

הנכבדים שמפרסמים היום מודעה בעיתון עם טלפון, וכתוצאה מזה המפגש נעשה בצניעות

בתוך דירה, בהסכמה, היו מעדיפים שזה יהיה ברחוב? האם עדיף שהגברת תעמוד ברחוב,

ושם תימכר הסחורה? שם זה יהיה יותר טוב לילדים, נכון? הרי כבר היינו בייסרט"

הזה.
היו"ר שאול יהלום
היום הם לא עומדים ברחובות?
אברהם פורז
הרבה פחות.
היו"ר שאול יהלום
האם מספר הזונות שעובדות בתל ברוך ירד בשנים האחרונות?
דוד צוקי
לא, אבל הוא יעלה.
אברהם פורז
המספר לא גדל באופן יחסי לאוכלוסיה שגדלה פי שישה.

היו"ר שאול יהלום;

זה לא שייך, כי מדובר על תל אביב, והיא לא גדלה בהרבה, יצאת פעם מחיפה

בדרך לבת גלים?
אברהם פורז
אדוני היו"ר, אם מישהו מאמין בלב תמים שגבר שרוצה שירות'- מין, ובחורה

שרוצה להתפרנס ממין, יימנעו מלעשות כן כתוצאה מכל מיני מכשולים

אדמיניסטרטיביים, אז הוא טועה. אם חה"כ פורת יצליח, הסחורה תימכר ברחובות,

במקום להמכר בעיתון.

העיתון עצמו הוא כולו בעייתי לאדם שרוצה לשמור על מראית עין, כי בעיתונים

ישנן תמונות בחצי עירום וסיפורים על ניאופים. הידיעות העיתונאיות יותר גרועות

מהמודעות האלה מבחינת התמונות. זה טיבו של עיתון, ואם זה לא לטעמך, אל תכניס

את העיתון הביתה. לפעמים אתה הולך ברחוב ורואה מחשופים שגם אותם לא היית רוצה

לראות, ואפילו אני לא הייתי רוצה לראות ברחוב, אבל מה אפשר לעשות?
חנן פורת
יש לך קווים אדומים בעניין הזה?
אברהם פורז
אני חושב שהקווים האדומים הם בכך שצריך להדבר עם העיתונות מתוך רצון טוב.
חנן פורת
אבל בעניין פרסומי פורנוגרפיה, האם יש לך קווים אדומים?
אברהם פורז
יש לי קו שקשור להגנה על קטינים. לגבי מבוגרים, כל עוד זה לא נעשה

בכפייה, בעיני, אנשים מבוגרים יכולים לעשות מה שהם מבינים.
חנן פורת
אתה מקבל פרסומי פורנוגרפיה גמורים בעיתון כללי?
אברהם פורז
המאבק היחיד שיכול להיות לאדם נגד פרסום פורנוגרפי, הוא להפסיק לקרוא את

העיתון הזה. אתה מצביע כל יום בשאלה האם אתה רוצה את העיתון הזה בבית. זה לא

נכפה עליך.
היו"ר שאול יהלום
זה כן נכפה, הרי אתם טוענים שכל הליברליות והחוקה, נועדו כדי להגן על

מיעוטים. אם אני יושב בקולנוע תל אביב ורואה סרט פורנוגרפי, אתה יכול לומר לי

שלא אלך לסרט הזה, אבל אם באוטובוס דן בקו 4 ובקו 5 בתל אביב תראה מודעות

פורנוגרפיות-
אברהם פורז
בעניין האוטובוס, אני מסכים איתך.
היו"ר שאול יהלום
למה אתה מסכים איתי, כי הרי לדעתך אין אדם שלא נזקק לשירות הזה? אתה לא

יכול להתעלם מהמציאות. נכון שעיתון זה לא אוטובוס, אבל עיתון מאוד דומה

לאוטובוס. אין היום אדם אינטליגנטי במדינת ישראל שלא נזקק לשירות הזה של

העיתונים היומיים הגדולים. גם בנק זה לא אוטובוס, ואתה יכול לחיות בלי בנק,

אבל אין אדם אינטליגנטי שלא נזקק לבנק, אם הוא חלק מהחברה המודרנית. אתה מצפה

מאדם מודרני אינטליגנטי שיקרא עיתון כדוגמת שלושת העיתונים הגדולים, ולכן זה

נכפה עליך. לזה אתה צריך לתת תשובה.
אברהם פורז
אני הושב שמי שלא רוצה להכניס הביתה עיתון שיש בו מודעות כאלה, אל יקנה

את העיתון הזה, ויילך לעיתון אחר. אני כופר בזה שקריאת ידיעות אחרונות, מעריב

או העיר, היא הכרה שבלעדיו אתה מנותק מהעולם. אני חושב שאדם בעל השקפת עולם

כמו שלך, יכול להחרים את ידיעות ומעריב, לקנות את הצופה, לשמוע קול ישראל,

ולראות את הערוץ הראשון בטלויזיה. מי מכריח אותך לקנות את העיתונים האלה?

אתם עושים בעיני, דבר שהוא בלתי נסבל בחברה דמוקרטית. יש מוצר שנקרא

עיתון, ואתה יכול להחליט אם לקנות אותו. אני מסכים שצריך להיות דיאלוג עם

העיתונים, שהתיאורים שנעשים בעיתון יהיו מתונים, בלי תיאורים פלסטיים, בלי

תמונות, וכוי. חהייכ פורת, מה תעשה, אם מחר העיתונים ירחיבו את מדור השידוכים
למודעות כמו
"בחורה בלונדינית, וכו', מחפשת חתן", אתה תבדוק אם זה נכון? אין

לך דרך להתמודד עם זה. אם היית הולך בדרך של דיאלוג עם העיתונים, היה אפשר

לשנות את התיאורים. אני מסכים איתך שהתיאורים חייבים להיות מאוד בנאליים ולא

פלסטיים. אפשר להגיע להבנה עם העיתונים, שהמודעות לא יהיו מוגזמות בתיאוריהן.

אינני יכול להכריח אף עיתון לעשות משהו בעניין.
היו"ר שאול יהלום
תודה. חה"כ אלון, בבקשה.
בני אלון
אני חושב שאילו העיתונים הגדולים בארץ, ידיעות ומעריב, ומאוד הצטערתי

לשמוע גם על עיתון הארץ--
חנן פורת
יש בידי מודעות כאלה מעיתון הארץ, וזה כבר אחרי ועדת זמר.



עמוס שוקן;

אם זה מופיע בהארץ, זה אולי מופיע במסגרת מודעות הלוח, ואני אבדוק איך זה

נכנס.

בני אלון;

זה כבר חשוב. החוק הזה היה נחסך לו העיתונים הרציניים היו נוהגים במידת

מכובדות שנוהגים בה בארצות מתוקנות עיתונים מכובדים, כמו הניו-יורק טיימס,

הוושינגטון פוסט ועוד, בהם לא תמצא דברים כאלה. אילו ידיעות, מעריב והארץ, שהם

עיתונים מכובדים שיש להם מה להציע לכך המשפחה, היו נוהגים מעצמם במידה המכובדת

הראויה, החוק היה נחסך. אני אתנגד אם המשמעות היא שפשוט נאמר שלא יעשו זאת

בעמודים הרגילים, אלא שיעשו מוסף מיוחד, כי זה הרבה יותר גרוע. אם הבנתי נכון

את חה"כ פורת, הוא מציע את מה שיש בארצות הברית, שמי שזקוק לשירותים האלה

ורוצה לדעת איפה עושים את זה, גם יידע איפה לחפש את סדום. לא שמעתי אמריקאי

מכובד שמרגיש שבכך שדברים מסויימים הם מחוץ לתחום בעיתונים מסויימים, ושצריך

ללכת לדוכן עיתונים כדי לקנות אותם, זאת פגיעה בחופש הביטוי. להיפך, זאת רמה

לא מכובדת של תרבות, שתושבת שזה מכובד להעלות זאת על שולחנם של ילדים ואנשים

בגיל הילדות, ההתבגרות והזיקנה. זה לא קשור לדתיים או לא דתיים, אלא זה קשור

לתרבות, מכובדות וסובלנות בחיים החברתיים הפשוטים שלנו. לו מעריב, ידיעות

והארץ היו מבינים את. זה בעצמם, זה היה נחסך מאיתנו. נדמה לי אפילו שמעריב

ניסו, אבל הם לא עמדו בתחרות מול ידיעות.

אני חושב שאנחנו זקוקים לחוק הזה, והלוואי שלא היינו זקוקים לו. אני מכבה

את זה שחה"כ פורת הרגיש צורך לתת תיעול לצרכים של אנשים, כדי שלא יאמרו שבאים

לחסום אותם. אני בפירוש אתנגד לכך שזה יהיה מוסף. אני לא חושב שהמטרה היא

שבאותה רשת הפצה תהיה מערכת שלמה שמפרסמת עיתוני מין, כך שמי שזקוק לעיתון

מין, יוכל לקנות זאת בכל דוכן עיתונים.
חנן פורת
אני לא הצעתי שיהיה מוסף, אלא רק התייחסתי לעיתון הנוכחי שניתן לאדם.
בני אלון
אם אני ממשיך עם ההקבלה האמריקאית, אז יהיו עיתוני גבול, כמו ה"ווילג"

ווייס", שאני חושב שהוא מהווה מקור השראה למקומונים העיר וכל העיר. אני לא

חושב שהעיר וכל העיו- הם עיתון, כי הם מקומון, ולא מתייחסים אליהם התייחסות

רצינית כמו לעיתון גדול. אם כל העיר אומר משהו, אני לא מגיב בדרך כלל, כי אני

מתייחס אליו כאל מדור רכילות במקום אחר. אני לא מתרגש באותה מידה מביטוי

פוליטי של העיר או כל העיר, מול הארץ, ידיעות ומעריב, למרות שאולי אני טועה.

לדעתי, היה מן הראוי שהנושא הזה יאושר לקריאה ראשונה. יש בהחלט למליאה מה

לומר בו, בכל הרמות החברתיות ובכל השכבות שמיוצגות פה בבית הזה. הבנתי שאילמלא

היה סעיף בי, היה אסור בכלל לפי החוק להוציא עיתון מין, וזאת בוודאי פגיעה.
היו"ר שאול יהלום
חה"כ פורת אמר שהוא מתיישר עם חוות הדעת של עו"ד שהם. חוות הדעת של עו"ד

שהם אמרה שכדי להיות מותאמים לערכים החוקתיים, אנחנו צריכים שתהיה אפשרות לקבל

את המודעות האלה, ובלבד שאדם יצטרך לעשות פעולה חיובית כדי לבקש אותם.
בני אלון
הייתי רוצה להגיע למצב אידיאלי, שאדם שיקרא מעריב, ידיעות והארץ, לא יבוש

להחזיק את העיתון הזה בכל מקום, לקרוא בו, וכוי. אדם שירצה לקרוא עיתון מין,

לא ייסע באוטובוס עם העיתון הזה בגלוי. אדם שיקרא כל העיר והעיר, יילך לחדר

אחר, כי כולם יידעו שמדובר בעיתון לא רציני, אם הייתי מגיע למצב כזה, הייתי

שמח מאוד. הייתי שמח מאוד אם היינו מצליחים להכתים את המקומונים הללו בכתם של

חוסר תרבות.
היו"ר שאול יהלום
תודה. מר שוקן, בבקשה.
עמוס שוקן
אתם צריכים להבין, שהתופעה קיימת בעיתונים, לא בגלל שהעיתונים רוצים

כסף, אלא כי יש צורך אמיתי בשירות הזה. כשעיתון העיר קם בשנת 1980, הוא ניתן

חינם, ופורסמו מודעות כאלה בחינם. עד אז היו רק מודעות שידוכים במעריב

ובידיעות אחרונות. הנושא של מודעות של יחסים הומוסקסואליים ולסביים, ומודעות

מין בצורות מגוונות שהעיתון הציע לפרסום חינם באותיות קטנטנות, נוצר בגלל שהיה

צורך ממשי שיהיה. אני הושב שחה"כ פורת מתעלם מן הצורך הזה. ההצעה שלו לא יכולה

להתממש. אין אפשרות להוציא דף אחד בנפרד, אלא יש אפשרות להוציא עיתון נפרד

להומוסקסואלים ואחרים.
דובר
כבר קיים עיתון כזה.
עמוס שוקן
כל הניסיונות להוציא עיתונים כאלה, בעצם נכשלו. אם החוק הזה יתקיים, אז

במקום ליצור את הקשר בטלפון בצורה דיסקרטית, זה ייעשה בגנים הציבוריים, כמו

שזה נעשה לפני שנים, כשלא היו אפשרויות אחרות. אין אפשרות טכנית להפריד את

המודעות לדף נפרד. אם אשקול עיתון נפרד, אגיע למסקנה שמבחינה כלכלית אין לזה

סיכוי, ולכן זה לא יהיה.

בעקבות הדיון שהיה לפני שנתיים בוועדת החינוך של הכנסת, מי שישווה את מה

שמפרסמים מעריב וידיעות אחרונות, למה שפרסמו אז, יראה שהל שינוי מאוד מאוד

משמעותי. למעשה, הוציאו את הסקס מהמודעות האלה.
דוד צוקר
רק עיתון העיר נשאר בצורתו המקורית, כל השאר השתנו.
היו"ר שאול יהלום
מה זאת אומרת שהוציאו את הסקס מהמודעות הללו?
עמוס שוקן
הוציאו את הלחלוחית.
חנן פורת
הפרסום שהראיתי לך הוא חלק מהנורמות גם במעריב וידיעות.
דוד צוקר
זה לא נכון.

עמוס שוקן;

צורת הפרסום במעריב וידיעות אחרונות שונה לחלוטין ממה שהבאת.

היו"ר שאול יהלום;

אני לא רואה שהלחלוחית יצאה מהמודעות במעריב וידיעות, לפי המודעות שאני

רואה.
דוד צוקר
אני אומר לך שמעריב וידיעות שינו את העניין.

עמוס שוקן;

אני חושב שמה שיש בידיעות ומעריב זה דבר טכני ויבש. זה נכון שבעיתון העיר

הטקסטים קצת יותר נועזים, ויש גם פה ושם צילומים. אני לא חושב שזה דבר שלא

צריך להיות, כי העיר הוא עיתון שאדם יכול לא לקנות אותו. נכון שמנויי הארץ

באיזור התפוצה של העיר מקבלים אותו יחד עם העיתון, אבל לא קיבלתי אף תלונה מאף

קורא של הארץ על המודעות האלה שחה"כ פורת הביא אותן. אני מקבל תלונות על

המודעות מקוראי הארץ שמקבלים את העיר יחד עם העיתון. בעקבות התלונות האלה

קבענו כללים שלא היו קיימים קודם, ואני יכול להראות לכם איך זה נראה בלי

כללים, אפילו במסגרות שלא מתירים לפרסם את המילה; "ילדה", בכותרת כמו: "ילדה

יפה מחכה לך". הגענו למודוס שהחלטנו עליו, ואני חושב שבעיתון כמו העיר, אין

סיבה שזה לא יהיה. מנוי הארץ שמקבל את העיר בעל כורחו, לא חייב להכניס את

העיתון הביתה, והוא יכול להשליכו ישר מתיבת הדואר.
שלמה שהם
לפי הצעת החוק, השינוי יהיה שבעיתון העיר תצטרך לציין שהעיתון מכיל

שירותי מין, ושכל קורא הארץ יצטרך לומר אם הוא רוצה את העיתון הזה.

עמוס שוקן;

אין אפשרות טכנית לעשות סינון בין מנוי הארץ בדירה 3 שמקבל את העיר, לבין

המנוי בדירה 5 שלא מקבל את העיר.

כשאני עונה לתלונות כאלה, אני אומר שאחרי כל הנימוקים שלי, מי שרוצה יכול

לא להכניס את עיתון העיר הביתה. לצערי, איננו יכולים לא לחלק אותו למנויי הארץ

באי זורים הרלבנטיים, אך מי שאינו חפץ בו, יכול להשליכו לפח האשפה. בכל מקרה

העיר מחולק חינם לקוראי הארץ. אני נותן שירות חשוב לציבור, וגם הכנסת צריכה

לקבל את העובדה שהשירות הזה צריך להתקיים.
היו"ר שאול יהלום
אתה מוזמן לכאן כדי לתת חוות דעת של מו"ל, מעבר להיותך נציג של עיתון

הארץ. אנחנו מדברים פה על שלוש דרגות. הראשונה היא שבכלל אין מודעות כאלה.

השנייה היא שזה מופיע בשני פרסומים שניתנים יחד, והמקבל צריך לעשות פעולה כדי

לזרוק את המודעות. השלישית, לפי דברי חה"כ פורת, היא להוציא שני פרסומים

נפרדים, אבל המקבל צריך לעשות פעולה כדי לקבל את המודעות. ישנה עוד אפשרות,

שהיא המצב הנוכחי, שאי אפשר לגזור את המודעות, כי בצידו השני של העמוד יש מידע

חיוני.

מר שוקן, אתה אומר שאתה מציע את הדרגה השנייה. האם זוהי דעתך, מעבר למה

שאתה עושה? האם אתה מקבל את זה שגם מעריב וידיעות צריכים לקבל זאת על עצמם, או

שאתה חושב שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה?

עמוס שוקן;

נדמה לי שגם במעריב וידיעות המודעות האלה מופיעות במקום שאינו החלק

המרכזי של העיתון.
היו"ר שאול יהלום
אני רואה שבמעריב זה מופיע בחלק המרכזי של העיתון.

עמוס שוקן;

יכול להיות שצריך לשים את זה במקום פחות מרכזי. בעיתון העיר זה מופיע

בעמוד 100, כך שזה מוצנע יחסית לכל הגיליון. אותם טקסטים שמופיעים במודעות

האלה, יכולים להופיע בעמודי הספרות של הארץ, ואמרתי זאת גם בוועדת החינוך לפני

שנתיים. הקראתי אז שיר של אהרן שבתאי, שיש בו מילים בנושא מין.

היו"ר שאול יהלום;

אי אפשר לאחוז את החבל בשני קצותיו. בכל פעם שאנחנו מדברים על

פורנוגרפיה, הגישה הנגדית אומרת שנבדיל בין פורנוגרפיה לבין עירום באמנות.

חנוך לוין זאת אמנות, ואין ספק שזאת דעת רוב המבקרים, ולכן אם חנוך לוין נזקק

באמנות שלו לכמה קטעים שעוסקים במין, אני לא שולל את זה. מי שלא רוצה שלא יילך

להצגה שלו. לעומת זאת פה מדובר במודעות פורנוגרפיות.

עמוס שוקן;

מנחם בן כתב שהפואטיקה של מודעות הסקס בעיתונים, היא חלק מן העולם שגורם

לכך שאנשים רואים סרטים בערוצים הכבלים, ושזה נכנס גם לחלק מן הפואטיקה של

השירה של אהרן שבתאי, כלומר, שאלה צורות שונות של אותה תופעה.
היו"ר שאול יהלום
בכבלים אתה יכול להחליט באילו ערוצים אתה מנוי, ובאילו לא. זה נקרא

טירינג. אתה בעד טירינג?
עמוס שוקן
אני בעד טירינג בגלל חופש הבחירה.
היו"ר שאול יהלום
זה מה שמבקשים ממך גם לגבי העיתון.
דוד צוקר
אם אתה מפריד את המודעות לדף נפרד ולא מחלק אותו לכל אחד, זה לא טירינג,

אלא זה משהו אחר.
היו"ר שאול יהלום
גם טירינג היא התקדמות לעומת המצב הקיים.
דוד צוקר
טירינג היא שיטה שמאפשרת לך בחירה.
עמוס שוקן
אין אפשרות לעשות טירינג.
דוד צוקר
מה הבעיה לשים INSERT בתוך העיתון?
עמוס שוקן
אני לא יכול להכניס INSERT של עמוד אחד, בגלל הטכנולוגיה של ההדפסה.
היו"ר שאול יהלום
אם יחסרו לך מודעות, תעשה אותו חלק.
עמוס שוקן
אבל אז תצטרך להעלות את המחיר.
חנן פורת
הייתי מוכן להשמיט מהצעת החוק שלי את המילים: "אך ורק" בסעיף (ב). לא

איכפת לי אם תהיה לך חוברת שבצד הפרסום על שירותי מין, יהיו לך מודעות על

מכירת ארונות. אני עומד על נקודה עקרונית, שכשאני קונה עיתון, אני לא צריך

לקבל תועבה אל ביתי. זאת הנקודה העקרונית, וזאת לא פשרה.
עמוס שוקן
חח"כ פורת, אתה מתחיל פה, ואתה תגמור עם התמונות שמופיעות בשער האחורי של

מעריב וידיעות אחרונות, של החיילות שמתרחצות, ואתה תשרוף אותן כשהן תופענה שם.
חנן פורת
באותם דברים שמוסכמים עלינו שיש בהם את הבחירה, הנקודה של הבחירה

עקרונית, למרות שהיא דקה. באותם קווים אדומים שנסכים לגביהם, למשל של תמונות

עירום גמורות, או מכוערות-פורנוגרפיות, שגם אתה לא תכניס לעיתון, עומדת לפנינו



השאלה מהי נקודת הבחירה. אני קובע כאן קו חד, למרות שהוא דק. הקו הוא שאני לא

צריך לקבל באופן אוטומטי דבר כזה. הגבי שולמית אלוני עמדה בדיוק על הנקודה

הזאת בנושא של שיחות סקס.

דוד צוקר;

לא נכון, היא אמרה בדיוק דבר הפוך. היא אמרה שהשירות יהיה, אבל יגיעו

אליו בדרך אחרת.
חנן פורת
היתה נקודה עקרונית שאמרה שמי שרוצה את השירותים הללו, יצטרך לבקש להתחבר

אליהם.
היו"ר שאול יהלום
נכון, קודם זה היה באופן אוטומטי.

דוד צוקר;

אי אפשר ללכת עם עיקרון שהוא לא ישים.
הנן פורת
העיקרון הזה קיים בכל העולם, ורק בארץ אתה מוצא זאת.
בני אלון
הוא לא קיים בחקיקה, אלא מתוך כבוד.
עמוס שוקן
אני חושב שלמעריב, לידיעות אחרונות, ובמידה פחותה גם לעיתון העיר, יש גם

הכנסות מהמודעות האלה. יש תהליך של פגיעה בכושר עמידתה של העיתונות.
היו"ר שאול יהלום
היו הצעות שאמרו שצריך לאסור בכלל על העיתונות להיות שותפה בערוץ השני,

אפילו באחוז אחד, ואתה יודע שהכנסת לא קיבלה את הגישה הזאת, למען העיתונים.
עמוס שוקן
השורה התחתונה היא שמה שהעיתונים מקבלים מחלקם בבעלות על הערוץ השני, זה

בטל לא בשישים, אלא ב-6,000, לעומת הנזק שנגרם להם כתוצאה מהירידה בהכנסות

שלהם. הצד השני של זה, הוא שאנחנו פחות ופחות מסוגלים להתחרות בשכר של השירות

הציבורי, ולשלם שכר תחרותי, ואז באים חברי כנסת אחרים ורוצים לחוקק הוק של 50

אלף שקל אוטומטית בתביעת דיבה, כי יש תביעות דיבה. בוודאי שיש תביעות דיבה,

אבל העיתונאים לא מקצועיים, הם צעירים, הם מקבלים משכורות נמוכות, משום שכדי

להתקיים בתנאים האלה, העיתונות צריכה למצוא את הפתרונות שלה, ואז מאשימים את

העיתונות שהיא לא טובה. אי אפשר לאחוז את החבל בשני קצותיו. אני חושב שהדרך

לפתור את הבעיה הזאת היא בדרך של דיאלוג עם העיתונים. התרשמתי שבמעריב

ובידיעות אחרונות, אוזנם כרויה לדיאלוג.



היו"ר שאול יהלום;

תודה. מר מוזר-, בבקשה.

מיבי מוזר;

אתחיל מהסוף, משום שלפחות לגבי ידיעות אחרונות, הייתי שותף לניסיונות של

העיתון לעכל את ההמלצות של הוועדה, איך להפעיל אותן בעיתון, איך להעביר אותן

למחלקות המודעות, ולתוצאה הסופית. אני מודה ומתוודה שלא ראיתי איך זה מופיע

במעריב, אבל אני רואה את זה בידיעות אחרונות, וזה מופיע באחד מעמודי המודעות

האחרונים, במדור מסומן ומסוייג, שיש בו למעלה לוגו שמעיד על כך שזה מדור

למבוגרים. הוועדה קבעה כללים שלא יכתבו ילדה או חיילת, שלא יתנו תיאור פלסטי

של הביצוע, ושלא יפרסמו צילומים. אני מזכיר לכם שבזמנו היו מפרסמים צילומים

ואיורים איך מתבצע המעשה. העיתונות היתה מאוד ערה לזה, והעיתונות שינתה את

הדברים כתוצאה מדיאלוג, ולא כתוצאה מצנזורה כפויה או של איומים. הוועדה אמרה

מה שאמרה, והעיתונים שינו לחלוטין את הצורה של המודעות האלה.

יכול להיות שאחרי שנתיים שוב צריכה לשבת ועדה ולחשוב איך אפשר לתקן

ולסייג עוד יותר את הנושא הזה, אבל לא לחוקק חוק. אני אומר כאן דברים שאולי

נאמרו ברמז, אבל צריכים להאמר באופן הברור ביותר. צנזורה זה דבר שנורא קל

להטיל, אבל ברגע שאתה מטיל אותה, אתה לא יודע איפה הגבול. היום תאמר שהגבול

הוא במודעות האלה, ומה תעשה אם מחר יכתבו מאמר שיתייחס לנושא הזה-
היו"ר שאול יהלום
זה בדיוק ההבדל. מר שוקן אמר שיש הבדל בין המודעות לבין התמונות בעמוד

האחרון של העיתון. זה הקו בין מודעות לדברים אחרים.
מיבי מוזר
השאלה היא איפה הצנזורה מתחילה.
עמוס שוקן
אתה מוכן להביא הביתה את ידיעות אחרונות עם תמונות של נערות חשופות שד?
היו"ר שאול יהלום
אנחנו הולכים על סולם מסויים של שידול, אם הייתי חושב שהילד שלי בן

השמונה יקרא את המודעות האלה, אני פחות חושש מכך, מאשר אם הוא משודל להרים את

הטלפון. אם מופיע שיר מסויים במדור הספרותי, או בחורה חשופה, זה מאוד כואב לי,

אבל זאת דרגה הרבה יותר נמוכה מאשר דרגת השידול וההתנסות בדברים עצמם.
דוד צוקר
מחר הדרגות תשתנינה, ולכן זה לא צריך להיות בחקיקה, אלא בדיאלוג.
מיבי מוזר
הדרך הנכונה היא לא דרך הצנזורה, אלא דרך הדיאלוג, משום שהדיאלוג הניב

פירות. אם לא היה מניב פירות, אני מסכים שהיה צריך לחשוב על דרכים אחרות.
היו"ר שאול יהלום
אתה חושב שדיאלוג נוסף יניב יותר פירות מהמצב הנתון?



מיבי מוזר;

כן, אין לי שום ספק בזה, משום שישנה נכונות מצד המערכות לקבל את הפידבק

בעניין הזה, ולראות מה ניתן לעשות. אם תסתכלו על המדורים האלה, לפחות בידיעות

אחרונות, מבחינה כלכלית זה לא כל כך משמעותי. השטח של המודעות לא משמעותי

מבחינה כלכלית, והוא יותר משמעותי מבחינת השירות. עמדנו בפני בעיה שהיה סוג

מסויים של מודעות שביקשו לפרסם אותו, ומר בטינגר, המנהל המסחרי של ידיעות

אחרונות היה ער לזה. ידיעות אחרונות לא רצה לפרסם, ואז באו איומים שייפנו לבית

המשפט אם לא נפרסם. היו מודעות שביקשתי למתן את הניסוח שלהן, ואכן עשו זאת.

היו מקרים שבהם אמרנו שבשום אופן לא נפרסם את המודעה, גם אם מאיימים עלינו

שיילכו לבית משפט נגדנו בעניין הזה, בשם חופש העיסוק וחופש הביטוי.
היו"ר שאול יהלום
אולי לכן כדאי שיהיה חוק?

מיבי מוזר;

לא, כי אני מסתכל על החוק הזה, ואינני מבין דבר אחד. אם יש מודעה שהיא

תועבה, יש חוק נגד פרסומי תועבה, שהפעילו אותו לא אחת בכל מיני דברים.
יצחק קדמן
המשטרה מסרבת להפעיל אותו.

מיבי מוזר;

אם המשטרה מסרבת להפעיל אותו, אז לכן אנחנו נחוקק צנזורה חדשה?

בני אלון;

ראה מכתבו של בן יאיר לחיים צדוק בפנייה למועצת העיתונות. עשו משהו כדי

לאכוף את החוק הקיים, ולא נעשה דבר.

מיבי מוזר;

ראשית, נעשו דברים, ואם תשווה דברים, תראה שאכן יש שינוי. הדרך היא לא רק

בדיאלוג, אלא אפשר לנסות ללמוד משהו מן האומות המתוקנות. בואו נחפש ונשאל את

עצמנו מה קורה באנגליה, וזאת חלק מן המלאכה שצריכה להיעשות לפני שמגיעים

לחקיקה.

היו"ר שאול יהלום;

הנקודה אם זנות היא תועבה או לא, היא נושא מאוד שנוי במחלוקת. בישיבה

שלנו הרבה אנשים השתמשו במושג שנקרא פרסומי תועבה, אבל למעשה הם לא התכוונו

לפרסומי תועבה, כי יש מחלוקת מה הם פרסומי תועבה. הם התכוונו למה שכתוב בחוק,

כלומר, שירותי זנות, שירותי ליווי, שירותי מין ושיחות אירוטיות. אני לא בטוח

שלדעת היועץ המשפטי לממשלה, זה תואם תועבה, ולכן הוא אומר שהוא לא בטוח שאם

הוא יגיש תביעה על ארבע הקטגוריות האלה לפי פרסומי תועבה, בית המשפט יקבל זאת.

מיבי מוזר;

הבעיה איננה שמישהו מציע שירות זנות. אילו מישהו היה מציע זאת בסגנון או

בדרך לא מקובלת--



היו"ר שאול יהלום;

למה אתה חושב שזאת לא בעיה? חה"כ פורת מתנגד שתהיה מחר מודעה שאומרת:

"זונה מקסימה בת 25 מוכנה לקבל לקוחות בשעות אלה ואלה, נא להתקשר לקביעת תוריי.

חה"כ פורת מתנגד, כי זה נקרא אצלו שידול לזנות.
מיבי מוזר
גס פרסום התועבה אסור, וגם השידול לזנות אסור. אם המודעה איננה שידול

לזנות ואיננה תועבה--
חנן פורת
השופט פרופ' אוריאל פרוקצי'ה בחן את הנקודה הזאת בשעתו, וזאת בדיוק

הנקודה העמומה, האם הדבר הזה מוגדר כשידול או לא. הצעת החוק שלי באה להגדיר

שהמודעה עצמה מוגדרת כשידול. כשאני מקבל את העיתון באופן אוטומטי, זה שידול.

כשאני פונה אליך ומבקש אותו ממך, זה איננו שידול. זוהי בדיוק ההבחנה הדקה, אבל

החותכת.
דוד צוקר
השידול תלוי במפרסם, ולא בזה שמדפיס את העיתון.
חנן פורת
לא.
מיבי מוזר
כשקראתי את סעיף (ב) בהצעת החוק, ראיתי בו עידוד לפרסומי זימה. יש כאן

סעיף שאומר בעצם-
דוד צוקר
זה גם מוציא את זה מגדר תועבה.
מיבי מוזר
בוודאי. זהו סעיף שמזמין לפרסם פרסומי תועבה. נניח שאדם באמת זקוק לשירות

הזה ורוצה בו, מה אתה מצפה ממנו? שהוא יבוא למוכר בקיוסק ויבקש זאת? אתה יוצר

מצב שבו אדם שרוצה במודעות האלה, לא יוכל לקבל אותן, אם יש לו כל מיני עכבות,

שלחלקנו יש אותן.
בני אלון
אתה יכול לומר את זה על כל עיתוני המין.
מיבי מוזר
נדמה לי שהדרך החכמה לטפל בזה תהיה לראות איך העניין הזה הצליח אחרי

הוועדה, ולראות שיש שיפור ושינוי גדול, כלומר, שהוא כן הצליח, ולומר שנשב שוב,

כדי למצוא דרך.
היו"ר שאול יהלום
אתה אומר שננסה לעלות בעוד דרגה בתחום הזה לחיוב, בדרך ההדברות והקבלה

העצמית, וזוהי עמדת ידיעות אהרונות.

מיבי מוזר;

נכון.

היו"ר שאול יהלום;

זו גם עמדת הארץ?

עמוס שוקן;

העמדה שלנו היא שאנחנו מוכנים לשמוע, אבל לא מתחייבים.
שמואל סף
עמדת לשכת עורכי הדין היא שאנחנו מחפשים את המכנה המשותף הרחב ביותר

בציבור, ולכן כל פתרון שיימצא על ידי ארבע קבוצות האינטרסנטים, מקובל עלינו

בעיקרון. מקובל עלינו בעיקרון, שאי אפשר לחייב אדם בעל כורחו להכניס לביתו

דברים שהוא לא רוצה. מצד שני, אני לא מקבל את הגישה הילדותית שאדם כזה מגלה

פתאום את המודעות האלה. אם אנחנו מחייבים את המערכות בזהירות בפרסום, ומחייבים

אותן לכתוב נספח נפרד, האם אינני יכול לחייב את האדם להוציא את הנספח ולזרוק

אותו לפח? זוהי דרישה מוגזמת?

דברי ההסבר להצעת החוק לא מתאימים למה שנאמר פה. הפחד הוא שקטינים יראו

תמונות עירום, ואז כל תמונה שמתפרסמת בעיתון של מתרחצות בים תכנס להצעה הזאת.

אני חושב שאם זה הנימוק, הכל נופל. אני חושב שלא זה הנימוק, אלא הנימוק הוא

שתהיה לקונה אפשרות של צנזורה לעצמו, אני חושב שהתעלמנו מכמה דברים רציניים.

הצעת החוק מדברת על שירותים "כגון". מה זה "כגון"? מכון בריאות זה "כגון"? אם

מדובר על נספח נוסף, אין ספק שזה מחייב את מי שקונה את הפרסום ביותר כסף, וזה

מחייב את העיתון בהוצאה כספית גדולה יותר, כי זה פורמט אחר. יש לי הרגשה

שאנחנו מזלזלים באנשים שמבקשים את השירות הזה. הם לא יבינו בעצמם שזה פוגע בהם

ושזה מיותר. אני נזהר מאוד, ואני חושב שאם היה פה הנימוק של חה"כ פורת שיש פה

שידול, אז מה זה משנה אם הפרסום יופיע בעיתון או בחוברת נפרדת? הרי השידול

יהיה בכל מקרה. השידול הוא לא המטרה.

כאשר אנחנו בודקים את ארבע קבוצות האינטרסנטים שיש פה, אמרנו שיש פה

זכויות יסוד. אני מקווה שמול זכויות היסוד של הפרסום, זכות הביטוי, חופש

העיסוק וחופש הפרט, יש גם זכויות יסוד של חופש הבחירה של מי שקונה. אני מציע

כרגע לא להכנס לחקיקה, כי היא מסבכת פה מערכת שלמה של מוסכמות והבנות. הייתי

מציע לנסות לשוחח ולקבל נתונים.

היו"ר שאול יהלום;

תודה. ד"ר קדמן, בבקשה.
יצחק קדמן
אני חייב לציין שבידיעות ובמעריב לפחות, חל שינוי בעקבות מסקנות הוועדה.

לשבחם ייאמר שהיתה הסכמה גורפת להוציא את כל תיאורי הילדות והקטינות שהיו

נפוצים, בין אם המפרסמת היתה קטינה ובין אם לאו, כי חשבו שכך יקדמו מכירות.



אין היום יותר מודעות, לפחות בעיתונים הללו, שמציינות שנותנת השירות היא ילדה

או נערה. חל גם שינוי ברוב העיתונים בנושא הגרפיקה, והמודעות פחות בולטות,

אני רוצה להסב את תשומת ליבכם לכמה דברים. ראשית, העניין לא נגמר

בידיעות, מעריב והארץ. אחד הדברים החמורים ביותר, ואני רואה בו גם אלמנט של

הונאה, הוא מה שקרוי "מדריכי הכבלים", אם אתה רוצה לדעת אילו תוכניות יש

בכבלים, אתה קונה באופן תמים לגמרי מדריך כבלים, ומופיעות שם מודעות שאפילו

עיתון העיר מחוויר לעומתן, ואתה לא יכול להפריד בין המודעות ובין המידע על

הכבלים. המדריכים האלה הם מטעמן של חברות הכבלים. אני מזכיר את הדברים, כי

התייחסו פה למעריב וידיעות, אולי בצדק, בגלל המרכזיות שלהם, אבל זה לא נגמר

בזה. יש גם דברים אחרים.

אני מקבל בלי סוף תלונות מאנשים שהם אינם דתיים, והם לא באים מבית מדרשו

של חה"כ חנן פורת. זה לא עניין של דתיים או לא דתיים. אף אחד לא אומר לי על גב

המדריך לכבלים שיש בפנים מודעות חינם מן הסוג הזה והזה. אני חושב שיש פה אלמנט

של הונאה.

מיבי מוזר;

יש הרבה סוגי מדריכים. כל עיתון מצרף בסוף השבוע מדריך לשידורי הטלויזיה.

יש פה בחירה, ולא חייבים לקנות מדריך מסויים.
יצחק קדמן
אין אותה רמת פירוט בעיתונים הרגילים לעומת הפירוט במדריכי הכבלים.

המועצה לשידורי כבלים ניסתה להתערב בעניין הזה, ודי אם אקרא לכם משפט אחד

שכותבת יו"ר המועצה לשידורי כבלים, שגם היא לא באה מבית מדרשו של חה"כ פורת:

"אעיר כי למרות רגישותי הרבה לחופש העיסוק וחופש הביטוי, אמליץ גם על איסור

בחקיקה של פרסומים מן הסוג הזה, כשמדובר בחומרים הקשורים לזיכיונות שניתנו

מטעם המדינה". אני חולק על מה שנאמר פה שעיתון העיר הוא לא עיתון. אני רוצה

לקרוא את עיתון העיר, כי אני חושב שתחקירי החינוך הטובים ביותר בארץ נמצאים

בעיתון הזה. אינני יודע מדוע צריך לכוף זאת על קהל קוראי עיתון העיר, שהוא

עיתון ברמה מאוד גבוהה.

הלוואי ולא היה צריך את החוק הזה. יש דברים שברור מאליו שלא עושים אותם.

אני חושב שצריך למצוא דרך שבה אדם שרוצה להכניס עיתון יומי הביתה או מדריך

כבלים או מדריך למשהו שימושי אחר, לא יכופו עליו את הדברים האלה, שיוצרים קושי

עצום גם במשפחות לא דתיות בהתמודדות איתם. יש גם עניין של כבוד האישה שלא עלה

פה, שהמודעות האלה עושות ביזוי נוראי לכבודה של האישה. יש היום מגבלות על חופש

הביטוי גם בפרסומת. יש ארצות לא מעטות שאסרו על פרסומת לאלכוהול, זאת לא פגיעה

בחופש הביטוי? ארצות הברית הולכת לאסור פרסומת לסיגריות, זאת לא פגיעה בחופש

הביטוי?

היו"ר שאול יהלום;

תודה. אני מעמיד להצבעה האם אנחנו מכינים את החוק לקריאה ראשונה. אם

ההצבעה תהיה חיובית, הריני להודיעך, חה"כ פורת, שבין קריאה ראשונה לקריאה

שנייה ושלישית, ננסה קודם כל להכניס את כל השינויים שנאמרו כאן, ולעשות את כל

ההדברות עם העיתונאים. אני מתחייב כאן שאם ההדברות תשא פירות, אפילו בדרגה

אחת, כלומר, שיקבלו את המודעות בנפרד ויוכלו לזרוק אותן, אז בכך נתקן או

נעצור. אני מעמיד את זה להצבעה.



דוד צוקר;

אני לא בעד הצבעה. בואו נשב ונדבר.

היו"ר שאול יהלום;

אני פונה אליך להסכים, ואני מתחייב למצות את כל הליכי ההדברות לפני המשך

החקיקה.

דוד צוקר;

אז תאשר את זה לקריאה ראשונה, ואל תעלה את זה עוד במליאה.

היו"ר שאול יהלום;

אנחנו נצביע אם לאשר את הצעת החוק לקריאה ראשונה, וזה לא יעלה למליאה,

אלא תהיה הדברות עם עורכי העיתונים, מי בעד ההצעה הזאת?

היו"ר שאול יהלום;

הצעת החוק אושרה לקריאה ראשונה, ונעצור אותה לפני הגעתה למליאה.

אני מודה לכם, הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 14:40

קוד המקור של הנתונים