ישיבת ועדה של הכנסת ה-14 מתאריך 02/06/1997

הצעת חוק יום ירושלים, התשנ"ז-1996הצעתו של ח"כ חנן פורת

פרוטוקול

 
הכנסת הארבע עשרה

מושב שני



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מס' 80

מישיבת ועדת החוקה חוק ומשפט

שהתקיימה ביום ב', כ"ו באייר התשנ"ז, 2.6.1997. בשעה 12:45
נכחו
חברי תוועדה: היו"ר שאול יהלום

בני אלון

יעל דייו

אלכס לובוצקי

חנן פורת

דוד צוקר

ראובן ריבלין
מוזמנים
ח"כ אהוד אולמרט, ראש העיר ירושלים

עו"ד נחום רקובר, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, משרד

המשפטים

יאיר מעיין, יועץ ראש-הממשלה, משרד ראש הממשלה

עו"ד גד ישעיהו, הלשכה המשפטית, משרד ראש-הממשלה

עו"ד סיגל קוגוט, משרד המשפטים

ישראל חזקיה, התאחדות התעשיינים

עו''ד אסא אליאב, היועץ המשפטי, עיריית ירושלים

שמעון כהנר, מנכ"ל גבעת התחמושת

עו"ד דורית מורג, סגנית היועץ המשפטי, משרד החינוך

והתרבות

רפי אלדד, מנהל קשרי ציבור, משרד החוץ

עמוס רדיאן, היועץ המדיני לראש העיר ירושלים וממונה

על ענייני ירושלים, משרד החוץ

עובד קדמי, משרד התיירות
מנהלת הוועדה
דורית ואג
נרשם על-ידי
חבר המתרגמים בע"מ
סדר היום
הצעת חוק יום ירושלים. התשנ"ז-1996

הצעתו של ח"כ חנן פורת



הצעת חוק יום ירושלים, התשנ"ז-1996

הצעתו של ח"כ חנן פורת

היו"ר שאול יהלום; אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת החוקה חוק

ומשפט.

הנושא שלנו הוא נושא, שכמובן, מעבר להיותו נושא חוקי הרי הוא נושא

שקשור לחגיגיות של התקופה. אנחנו נמצאים 30 שנה לאחר מלחמת ששת הימים,

בשבוע שחל בו יום כ"ח באייר, יום שחרור ירושלים. יום שחרור ירושלים חל

השנה ביום רביעי, ובישיבה זאת נעסוק בהצעת חוק שקשורה ביום ירושלים.

מונחת לפנינו הצעת חוק של חברנו חבר הכנסת חנן פורת, הצעת חוק יום

ירושלים, התשנ''ז-1996, שעוסקת ביום ירושלים.

הנן פורת; תודה לחברי שאול יהלום, יושב ראש הוועדה.

הרשה לי, אדוני היושב ראש, בפתח הדברים,

להזכיר נשכחות. הצעת החוק הזאת הועלתה על ידי לראשונה בשנת תשנ"ב, ואז

לא אני הייתי לבדי חתום עליה, היה חתום עליה גם חברי, מפקדי, מוטה גור

ז"ל, שהיה גם כידוע חבר כנסת, סגן שר הביטחון, אבל אז עוד, כחבר כנסת,

היה מוטה גור, המפקד, הלוחם, מפקד חטיבת הצנחנים ומשחרר ירושלים, זה

שיחד עמי הביא את הצעת החוק הזאת למליאת הכנסת, ועל כן גם היא זכתה

כמעט לקונצנזוס מלא באותם ימים.

לימים, מכיוון שהחוק הזה לא עבר את השלב של קריאה טרומית, ועל-פי

הפרוצדורה היה צורך להעלות אותו מחדש, ובשעה שהיו היסוסים וספקות של

חלק ממפלגת העבודה בעניין התמיכה בחוק הזה, הזכרתי להם שלאמיתו של דבר

זוהי צוואתו של מוטה גור, שבינתיים הלך מאתנו, ושאני חושב שאסור להם גם

לפגוע בבקשתו, בצוואתו, במורשתו.

לגופה של הצעת החוק, כפי שאמרת בצדק, להצעת החוק הזאת יש משמעות חגיגית

מיוחדת בשעה הזאת, בשלושים שנה לשחרור ירושלים. גם אם באותם ימים וגם

בימינו שלנו יש עדיין סימני שאלה גדולים לגבי פירותיה של מלחמת ששת

הימים, לגבי שחרורם של חבלי ארץ-ישראל וההתיישבות בה, וזהו נושא ששנוי

במחלוקת, דומני שבדבר אחד רוב רובו של העם מסכים, שהשעה הזאת והמעמד

הזה של שחרורה של ירושלים, של שובנו להר הבית, לכותל המערבי, לעיר

העתיקה שנלקחה מאתנו במלחמת השחרור, תוך כדי קרבנות אדם ושפיכות דמים

גדולה, השעה הזאת הייתה שעה גדולה מאוד לעם ישראל, וכמו זרם חשמל הקיף

את העם היהודי מקצה אל קצה, בשעה שנשמע קול מבשר ואומר-. הר הבית

בידינו, שבנו הביתה לירושלים, לכותל המערבי. ואז, בקבוצות הפקודות אמר

מוטה את המילים הללו לכל קציניו: אנחנו נשארים בירושלים לנצח.

מאז עברו שנים, וגם היום בירושלים ישנן שאלות כבדות, סוגיות לא פשוטות,

ואף על פי כן אני חושב שאנחנו חייבים לשמר את היום הזה, יום ירושלים,

הן כביטוי לשחרורה ולגאולתה של ירושלים, אבל אולי מעבר לכך. צריך לזכור

ולהזכיר דווקא היום, כשיש ניסיונות לעתים לטשטש את הדברים, שמלחמת ששת

הימים שבמוקדה עמד שחרורה של ירושלים, מלחמה זאת, בראש וראשונה הייתה

מלחמת קיום, היא הייתה מלחמה מול ניסיונות להשמיד את עם ישראל, ואלה

היו הקולות שאז עלו, ולהשליך אותו לים. על כן המלחמה הזאת, שבה נפרצה

טבעת המצור ועם ישראל זקף את קומתו, ראוי שתצוין דווקא מתוך יום

ירושלים שמאחד את רוב רובו של העם.



אני רוצה לציין שהצעת החוק שלי, שבשעתו הוגשה עם מוטה גור, לקוחה

בבסיסה מהצעת החוק של יום העצמאות, תוך כדי שינויים מתחייבים. השינוי

המרכזי הוא שאם יום העצמאות נקבע כיום חג וכיום שבתון, אנחנו איננו

מציעים כמובן לקבוע את יום ירושלים כיום שבתון, אנחנו משופעים בימים

כאלה, אבל אנחנו מציעים לקבוע אותו כיום בחירה - יום שבו יהיה רשאי כל

אדם לקחת ולתבוע יום חופש. נדמה לי שעד עצם היום הזה יום כמו 1 במאי

וימים כמו ימי חול המועד וכדומה הם ימים של בחירה; הדבר הזה נכון ותקף

לגבי יום ירושלים.

יש פה ציון של דברים ספציפיים, שאנחנו לא רוצים מעבר לקביעת השם להיכנס

אליהם, אלא מבקשים להסמיך את ראש הממשלה ואת הנוגעים בדבר לגבש תכנית

לימודים מיוחדת בבית-הספר, לקבוע בתקנות את סמלי יום ירושלים, לקבוע

דברים גם בשגרירויות ישראל בעולם. שוב, כל אלה לקוחים בבסיסם מהצעת

החוק של יום העצמאות.

ועוד נקודה אחת, וגם היא חשובה - צריך לזכור שהשנה כמעט שעמדו לשנות את

חוק יום העצמאות מבלי משים בהקשר הזה, שליל יום הזיכרון, שקודם ליום

העצמאות, חל במוצאי שבת. היה איזה שהוא ניסיון שנדון בשלבים מסוימים

כאילו לדחות את הכול ביום שלם, ואז ממילא היה נדחה יום העצמאות עצמו.
היו"ר שאול יהלום
זה לא היה ניסיון. הייתה החלטת ממשלה.

אחר-כך הממשלה חזרה בה.

חנן פיות; נכון, הייתה החלטת ממשלה שבעצם עומדת בניגוד

לחוק יום העצמאות, אם תבדוק את החוק. אנחנו

ידענו את הרגישות לגבי חילול שבת, ואמרנו "מה פירושו של דבר לדחות את

יום העצמאות, כאילו שליום אין משמעות". גם כאן מוצע שיום כ"ח באייר,

על-פי התאריך העברי שלו כמובן, יהיה יום ירושלים וייקבע בשמו כיום

ירושלים. אם יום כ"ח באייר יחול ביום שישי או בשבת, יוקדם יום ירושלים

ויוחג ביום חמישי באותו שבוע, כמו שמקובל. הגמרא אומרת, להקדים פורענות

לא מקדימים, אבל להקדים שמחה אפשר להקדים, ואז אנחנו נקדים את זה בעצם

ליום שבו החלה מלחמת ששת הימים.

היום אני רוצה לקוות שההצעה הזאת - שכאמור, היו שותפים לה כל חלקי

הבית, או רוב חלקי הבית בשעתו, שהוצעה גם על-ידי מפקדי מוטה גור - לא

תהפוך להיות לסלע מחלוקת פוליטי חלילה, אלא היא תתקבל על-דעת כולם.

הייתי מאוד שמח אילו חיינו זוכים להעביר את הקריאה הזאת כבר לקריאה

שלישית לקראת יום ירושלים. לצערי, הדבר הזה הוא לא ניתן, ולכן בתאריך

הזה עדיין יוחג היום מכוח מסורת ומנהג, אבל אני מקווה שבשנה הבאה כבר

נוכל לחוג את החג הזה כחג ממלכתי על-פי כל המשמעויות של חקיקה

ממלכתית.

אדוני היושב ראש, אני רוצה לומר בכאב לב - יום ירושלים בפנים מסוימים

הפך להיות בשנים האחרונות יום של אלה שחוגגים אותו, והשאר, בעבורם השאר

הוא כמעט מנותק ומרוחק. המעגל האחד שחוגג הוא המעגל הציוני הדתי, הדתי

הלאומי, שבא לירושלים בהמוניו וחג, חוגג, את היום הזה. והמעגל השני

שמציין את היום הוא של הלוחמים, של האנשים שנפשם קשורה במלחמת ששת

הימים, וגם ביום הזה יש להם הרבה זיכרון, כאב וצער לחבריהם, למשפחתם,

שנפלו. אלה הם שני המעגלים שאנחנו רואים. אני חושב שעכשיו בשלושים שנה

לשחרורה של ירושלים, ראוי הוא שהיום הזה יישא את האופי הממלכתי. אינני



תולה תקוות רק בקביעה הממלכתית, אבל יש לה משקל גדול כדי שהיום הזה

יהיה יום חג לאומי ולא יהפוך להיות נחלתו של ציבור מסוים ושל מעגל

מסוים.

היו"ר שאול יהלום; גם כיושב ראש הוועדה וגם כתומך בחוק, אני

רוצה לברך אותך חנן פורת. בהזדמנות זאת, יפה

שהעלינו את זכרו של מוטה גור, משחרר ירושלים, חבר כנסת, טגן שר. אם

החוק הזה יתקבל, יהיה זה באמת גם משהו מבחינת העלאת זכרו, ואני מאוד

מאוד מברך אותך ומקווה שהחוק יתקבל.

גב' קוגוט, מה עמדת הממשלה?

סיגל קוג1ט; הממשלה תתמוך בחוק, אבל יש הערות ניטוחיות

למר רקובר, המשנה, ולי. הממשלה הביעה תמיכה

בחוק בקריאה הטרומית.

דת צוקי; איך מציינים חג, איך נקבע אירוע, או מקום,

או נסיבות היסטוריות כחג? בדרך כלל, אם אני

לוקח את כל החוקים שאני יכול להריץ נגד עיניי, מדובר בכמה מרכיבים

הכרחיים. מדובר בהתגבשות של מסורת ארוכת שנים בדרך כלל; רוב החגים הם

דתיים, מקורם לפחות בוודאי דתי; יש צורך בתנאי נוסף והוא הכרה או הסכמה

רחבה, לגיטימיות רחבה להכיר במועד או באירוע כחג שמקיף את הכול, את

הכלל. אינני מדבר על מועדים שמאפיינים קהילות שונות, שזה עניין אחר.

כאשר אחד משני המרכיבים הללו חסר, נדרשים לחקיקה. כאשר איו הסכמה רחבה,

נדרשים לחקיקה. אם היה מדובר בעניין המוסכם על הכול, על כלל אזרחי

ישראל, ונניח שנוציא עכשיו מן הכלל את עשרים אחוז אזרחי ישראל הערבים,

אני מכיר בזה, האם מישהו פה יכול לומר בהגינות, כמצלם מצב, לא מצב

רצוי, האם באמת יום ירושלים - ואני שואל אתכם את זה בהגינות, ותענו על

זה - הוא יום שאנשים קמים בו בבוקר אחרת, או שהם קמים בו כמו שהם קמים

ביום העצמאות? מישהו יכול לומר שאזרחי ישראל קמים ביום ירושלים ממש כמו

שהם קמים ביום העצמאות?

קריאה; חלק מאזרחי ישראל כן.

דוד צוקר; חלק מאזרחי ישראל כן. נכון. אני מסכים. היום

הזה הופקע על-ידי הציונות הדתית. לא רק

הציונות הדתית, יש עוד אנשים, ירושלמים רבים שוודאי מציינים את זה, אבל

תלכו ברחבי מדינת ישראל באותו יום - אני אומר את זה, אפשר להתייחס

לדברים שלי ולבכות עליהם או לשמוח בהם- אבל תגידו לי שאני לא צודק אם

אני אומר לכם שרוב אזרחי ישראל, כאשר הם קמים בבוקר, הם קמים ליום

רגיל; ומה שמתקיים באמצעי התקשורת או בטקסים נתפט כמצוות אנשים מלומדה,

לא עניין אוטנטי ועמוק. אני לא חושב שמישהו יכול להכחיש את זה. אז

נדרשים לחקיקה. אז הולכים לחקיקה, כדי לאכוף משהו שאיננו נתפס על-ידי

רוב הציבור, כמשהו שנובע מתוכו כיום יוצא דופן, כיום חג. הוא לא נתפס

ככזה, ולכן חנן פורת צריך חקיקה. לא פלא שזה בא מהאגף הפוליטי הזה, כי

רק האגף הפוליטי הזה הפקיע את היום הזה. שוב, אמרתי, יש עוד מעגלים,

אבל הם לא רחבים, שהיום הזה עבורם הוא יום חשוב.

אני אומר לכם שגם אם נחוקק את החוק הזה, זה לא יהפוך ליום שהכלל שותף

לשמחתו ורואה את עצמו כחלק מיום חשוב. להשוות את זה ליום העצמאות, באמת



אתם חושבים שרוב האזרחים מרגישים באופן דומה, סימטרי, זהה, קרוב לדומה?

ונהיו הגונים, תגידו, זה באמת כך? או שזה עוד טקס, ולהכניס את זה

בחקיקה, אז כולנו מכירים, כולנו מחוקקים ויודעים שחקיקה היא חלק מתופעה

חברתית, וקשה לה מאוד ליצור נורמה חברתית. בדרך כלל חקיקה טובה באה

אחרי שנוצרה נורמה. חקיקה כמעט לא יוצרת נורמה. אתם מבקשים פה להפוך את

הדברים. לחוקק, ואז תיווצר נורמה. אני לא מאמין בזה.

לכן נדמה לי שמי שהולך להצביע בעד קידום החוק בקריאה ראשונה, ואני מניח

שרוב חברי הוועדה יעשו את זה, הולך לייצר פה אות מתה, וחבל לייצר

אותיות מתות בספר החוקים.
יאיר מעיין
ראש-הממשלה ביקש להתנצל על שלא יכול היה

להגיע. ראש-הממשלה כמובן מברך על יזמת

החקיקה ותומך בחוק. ראש-הממשלה בהחלט ישמח מאוד שמשרד ראש-הממשלה והאגף

להסברה יובילו את חגיגות יום ירושלים, שמסמלות בראש ובראשונה את אחדות

העיר. החג - יש לציינו בהחלט כחג לאומי, ממלכתי, שמציין גם את אחדות

העיר, וכמו שהזכיר חבר הכנסת חנן פורת, את אחדות האומה, וביחוד את

המשמעות של ירושלים כבירת הנצח של מדינת ישראל.

היו"ר שאול יהלום; אני מקדם בברכה את ראש העיר ירושלים. אדוני

ראש העיר, לכבודך ולכבוד ירושלים רק אחזור

על הדברים בשני משפטים. כידוע לך, אנחנו עוסקים בהצעת חוק פרטית של חבר

הכנסת חנן פורת. בדבריו, בדברי הצגת החוק, הוא הזכיר שבזמנו הייתה הצעת

חוק, אולי קצת שונה אבל באותו עיקרון, שהייתה משותפת למוטה גור ולו.

עמדת הממשלה הוצגה כתומכת בחוק, עמדת ראש-הממשלה תומכת בחוק. עד עכשיו

דיבר חבר הכנסת צוקר שאמר שחוק צריך בכלל לא להיות, אלא כאשר חג מתקבל

על-ידי כל שכבות העם, במקרה שהוא לא מתקבל על-ידי כל שכבות העם, ואז

נדרש חוק, הרי שחוק במקרה כזה עלול להפוך לאות מתה ולכן הוא מיותר.

אלכס לובוצקי; אדוני היושב ראש, ראש העיר, אורחים נכבדים,

אני בהחלט חושב שצריך לברך את חבר הכנסת חנן

פורת, ושמחתי לשמוע, לא ידעתי, שזאת הצעה שהיה שותף לה גם מוטה גור,

ואני מקווה שהיא באמת תהיה הצעה שתבוא, אם לא מכל חלקי הבית, אז מרוב

חלקי הבית. במיוחד אני מאוד מקווה שעמדת מפלגת העבודה תהיה כזאת, משום

שירושלים, העיר שחוברה לה יחדיו, אמרו לנו גם חז"ל, שזאת העיר שמחברת

ועושה את ישראל אחים זה לזה.

אני לא מתעלם מהבעייתיות שיש בנושא הזה; ואני לא אוכל להסתפק רק בנאום

חגיגי שיאמר עד כמה הדבר הזה הוא אכן חגיגי, ואני חושב שמוצדק. אני

יודע שיש בעיות, אני יודע שהקשר של עם ישראל לירושלים הולך ונחלש בשנים

האחרונות. אני חושש שהובע כאן משהו שלא היה אומץ הלב הציבורי לומר אותו

במפורש. יש גם בעיה נוספת, בעיה ששמענו עליה בשבועות האחרונים או

בחודשים האחרונים מבחינת הפיכתה של ירושלים לעיר כזאת, שמטבע הדברים

גורמת לאוכלוסיות השונות, לסקטורים האחרים בחברה הישראלית אולי להרגיש

פחות מקושרים אל העיר הזאת. אני חושב שזאת בעיה, ואני חושב שעם הבעיה

הזאת צריך להתמודד, ועם הבעיה הזאת צריך להתמודד על-ידי מאמץ לאומי

כולל שיחזיר את ירושלים להיות מרכז הווייתנו ומרכז חיינו ומרכז

שאיפותינו, והחוק הוא לא הדרך היחידה, בזה אני מסכים אתך, אבל זאת

בהחלט לא דרך פסולה, זאת דרך נוספת, ויש לעשות עוד דברים.



אני חושב שיש לעשות מאמץ, וזה חשוב עכשיו, דווקא בגלל העובדה שאנחנו

עומדים בפני משא ומתן שיכלול בסופו של דבר איזה שהיא צורת דיבור על

העיר הזאת, לחזק את הקשר של כל מגזרי החברה הישראלית לירושלים.

יש לי גם הצעה קונקרטית לראש העיר איך להפוך את העניין לנושא לאומי:

שכל בית-ספר בארץ יבוא לירושלים אל הטיולים השנתיים שלו. בארצות הברית

זה דבר מקובל, תלמידי בית-הספר עושים מבצע, חוסכים כסף ובסיום בית-הספר

נוסעים לוושינגטון, לעיר הבירה.

אני אומר יותר מזה. לא איכפת לי שכל אחד תהיה לו ירושלים שלו. אני יודע

שיש כאלה שירצו את הר הבית, ויש כאלה שירצו את הכותל המערבי, ויש כאלה

שיבואו לבית-המשפט העליון ויראו בהיכל בית-המשפט העליון את אותו ביטוי

של הממלכתיות של ירושלים. זה מה שחשוב להם בירושלים, אולי יותר מסמלים

אחרים, וזה בסדר בעיניי שלכל אחד תהיה הירושלים שלו. אבל אני חושב

שאותו דבר שאיחד אותנו במשך אלפי שנים והיה אותו ציון שאליו נשאנו את

עינינו, צריך להימשך, גם אם כל אחד ייתן לו את האינטרפרטציה שלו.

לכן אני רוצה בהחלט לברך על החוק הזה. אני אתמוך בו, אתמוך בו

בהתלהבות, ואני מקווה שהמדינה תשכיל ללוות אותו בצעדים נוספים, שאכן לא

ישאירו אותו כאות מתה בספר החוקים.

אהוד אולמרט; אני מתנצל בפניך ובפני חברי הוועדה, אדוני

היושב ראש, על שאיחרתי בכמה דקות. הימים

האלה שהם סמוכים ליום ירושלים באמת עמוסים באופן מיוחד בסדרה גדולה של

אירועים.

אני כמובן מחייב את הצעת החוק הזאת. אני לא שמעתי את הדברים שאמרו אלה

שהסתייגו, אבל ממה שיכולתי ללמוד מדבריך, אני מוכרח לומר שאני קצת

מופתע. אפשר לחשוב שיש איזה שהוא חג במדינת ישראל שמעמדו לא נקבע

כתוצאה מאיזה שהוא הסדר חוקי. אז מה שונה חג זה לעניין הצד הפורמלי

שלו?
דוד ציקר
הפסדת את ההרצאה שלי.

אהוד אולמרט; אני חושב שהרווחתי את ההרצאה שלך, לפי מה

שאני כבר מבין.
דיך צוקר
אתה ממש בטוח בזה שהיהירות שלך תתקבל על

ארגומנטים האחרים. תעבור לעניין. למה

היהירות הזאת?
אהוד אולמרט
אני משיב עניינית. אתה מיד קופץ ועוקץ אותי,

וכשאני משיב לך כגמולך, אז אתה כבר מאשים

אותי בארוגנטיות. מה אתה רוצה, אתה רוצה לריב איתי?

דוד צוקר; אני אומר לך שאתה הפסדת את דבריי.

אהוד אולמרט; בסדר. יכול מישהו להתווכח על איזה ירושלים

הוא רוצה. מה שאני לא מצליח להבין זה שיכול

להיות אדם במדינת ישראל, לעניין זה יהודי, שהוא לא רוצה בכלל את יום



ירושלים, שהוא לא רוצה שיהיה חג של ירושלים. הוא יכול אחרי זה להתווכח

ולומר שבעניין הפתרון הפוליטי יש לו דעה כזאת או אחרת, ויכול להיות שזה

יהיה כרוך בוויכוח קשה ובמחלוקת עמוקה וכוי, אבל לפסול את זה לחלוטין?!

הרי כל התירוצים הפורמליים של מה חשים התושבים... אם יש חג אחד שבמדינת

ישראל יש לגביו הסכמה מאוד רחבה, זה חג שחרור ירושלים. שום החלטה

פורמלית לא תייצר את הקונצנזוס הזה, אבל החלטה פורמלית באה לשקף

לפעמים, לתת ביטוי למשהו שהציבור כולו חש, וזה בדרך כלל קורה בהתאם

להסכמות שכל אחד מזדהה איתן. לא הייתה לך שום בעיה עם זה אילו זה היה

בנושא שאתה מזדהה אתו, אבל כשאתה לא מזדהה איתו, אז אין שום עניין

פורמלי, ולא חשובה שום החלטה, וההחלטה לא יכולה לייצר יום כזה וכו'

וכוי.

מדינה מגדירה סמלים ונותנת להם מעמד- פורמלי. אין סמל שמשקף את הרגשות

העמוקים ביותר של הסכמה לאומית רחבה במדינת ישראל יותר מאשר ירושלים.

מי שטוען שסמלים לא נותנים ביטוי פורמלי או מעמד פורמלי, הוא מוליך או

שולל את עצמו או שמנסה להוליך שולל את זולתו.

לכן אני מאוד בעד הצעת החוק הזאת. כל יתר הנושאים, שהם כמובן

לגיטימיים, בהחלט ראויים לדיון, אבל אין להם שום קשר עם העניין הזה.

אני גם הבנתי שאלכס לובוצקי לא חושב שאם יש טענה שהאוכלוסייה החרדית

מתרבה בירושלים או קטנה בירושלים זה קשור לעניין הזה. זה אולי קשור

לעובדה שלחלק מסוים מהציבור, שחש רגשי ניכור עמוקים לאוכלוסייה הזאת,

נוח אולי גם באותה הזדמנות חגיגית להתנכר לירושלים משום שנדמה לו שהיא

כזאת. אבל זה כמובן איננו עומד באותו מישור של התייחסות לגבי השאלה

הבסיסית והעמוקה ביותר.

אני לא רוצה לכן להיכנס לשאלות הללו. אם היינו נכנסים אליהן, היינו

מגלים כל מיני דברים מעניינים, למשל, שירושלים מבין הערים הגדולות

במדינה, יש בה ההגירה השלילית הכי קטנה; שההגירה השלילית הכי גבוהה

במדינה היא דווקא בתל-אביב ובחיפה. אבל זה לא הנושא כרגע לדיון, כך

שאני לא רוצה להיכנס אליו. יש הרב:ה מאוד הפרזה והגזמה וניפוח והוצאת

דברים מהקשרים גם בעניין הזה של הרכב האוכלוסייה בירושלים. זאת לא

השאלה שאנחנו דנים בה היום, אז אני לא רוצה להתווכח על זה. אני רק אומר

שכל אלו הן שאלות מעניינות ברמה הסוציולוגית, ברמה החברתית של ירושלים,

ששווה להתייחס אליהן כמו ששווה להתייחס לשאלות כאלה בהקשר לערים אחרות.

למה תל-אביב הפכה להיות העיר הכי זקנה במדינה, שכל צעיריה לא גרים בה,

אלא בערי הלווין שלה? משום שמחירי הדירות בה הכי גבוהים, ולמה אנשים

עוזבים את מרכז חיפה ועוברים לגור בקריות, בגלל מחירי דירות. אבל זה לא

רלוונטי כרגע לשאלה מהו מעמדה של ירושלים בתודעה הקולקטיבית של הציבור

שמהווה את הגרעין הרחב ביותר של מדינת ישראל; ומעמדה של ירושלים בתודעה

הקולקטיבית של כולנו הוא כזה שהכרזה על יום ירושלים כעל חג לאומי היא

הביטוי האמיתי ביותר, האוטנטי ביותר, הנכון ביותר למה שהרוב המכריע של

האנשים בציבור הישראלי חשים לגבי ירושלים.

למה זה צריך להיות דווקא ב-כ"ח באייר? מן הסיבה הטבעית והפשוטה, שזה

היום שבו שוחררה ירושלים, שוחררה ואוחדה. אני לא זוכר בשנות חיי רגע

שבו היה ביטוי ספונטני, עמוק יותר, צלול יותר וטהור יותר של שמחה שפרצה

את כל הגבולות, יותר מאשר היום הזה, כ"ח באייר, כשמוטה גור ז"ל הכריז:

הר הבית בידינו. זה היה רגע חד-פעמי בהיסטוריה היהודית, לא היה כמוהו

ולא יהיה כמוהו. לא יהיה כמוהו, משום שהמשמעות שיהיה כמוהו היא שיצטרכו



לשחרר עוד פעם את ירושלים. אני מקווה מאוד שכמוהו לא יהיה. כמוהו,

במובן הזה שזה היה רגע חד-פעמי של שחרור העיר ירושלים. אני מאמין בכל

לבי שאת העיר בשלמותה, עם הקדושים שבמקומותיה, כפי שאמר מי שהיה שר

הביטחון, משה דיין ז"ל, לא נצטרך לשחרר אותם לעולם יותר. אבל לכן,

דווקא היום הזה ודווקא התאריך הזה הם המועד הנכון והמתאים ביותר לקיים

בו את יום החג הלאומי הזה.

יעל דיין; אני לא רוצה לחזור על דברי קודמי ובוודאי לא

להיגרר כאן למצב הזה שמי שסוטה מהצעת החוק

הזאת כלשונה אז הוא כבר עוכר ישראל והוא חורג מהאחדות המוצהרת שאין לאף

אחד מונופול עליה, לא על הרגע של השמחה, לא על ההתרגשות הגדולה שאחזה

בכולנו, בעיקר אלה שהיינו בשדות הקרב השונים. אין כאן מונופול, לא

לציונות הדתית ולא לדתיים ולא לחילוניים. היא מוציאה אמנם מהכלל את

ערביי ירושלים שסיפחנו אותם, והם במספרים גדולים מאוד, וזה יידון

בהמשך, כי זה יידון בהמשך. אז כשנגיע ליום הזה, אולי לא כדאי ליצור

איזה שהן עובדות לגבי האנשים האלה, ודאי לא לחייב אותם לחוג משהו

שלגביהם זה יום אבל נוראי. אבל נאמר שנתעלם מהם, כי הם מיעוט, הם אזרחי

ישראל בעל כורחם והם מיעוט בעיר הזו. אני רוצה לומר שאין צורך בחקיקה

הזו, משום שירושלים לא זקוקה לא לחוק של חנן פורת, לא להנצחה של מוטה

גור דרך החוק הזה, לא לחוק ממשלתי, לא לדברים מתלהמים, שבסך הכול

יוצרים, אפילו בינינו כאן, פילוג, במקום ליצור אחדות. אנחנו חוגגים את

יום העצמאות לפני שמגיע יום ירושלים, יום העצמאות מתרכז בירושלים, כל

הטקסים הם בכותל ובהר הרצל, ואנחנו סביב ירושלים המאוחדת, הכותל, רחבת

הכותל והגבעות מסביב, וכל מה שתרצו. יום העצמאות שהיה פעם נחוג באמת

בכל מקום קטן, היום החגיגות שלו, הביטוי הלאומי שלו מתרכז בירושלים.

אני לא רואה איך למשל פריס חוגגת את יום פריס ולא את יום הבסטיליה ב-14

ביולי, שזה יום המהפכה שהייתה בפריס. הבסטיליה בכל-זאת הייתה בתוך

פריס, וזה היה שחרור של משהו סמלי בתוך פריס. אני חושבת שיום העצמאות

מחובר ליום ירושלים. למעשה אנחנו חוגגים שלושים שנה לאיחוד ירושלים,

וכבוד ראש העיר חוגג גם 3,000 שנה לירושלים. אתה מקטין בערך של

ה-3,000, אם אתה הולך לציין שלושים; בשנה הבאה אנחנו נהיה 31 וכוי.

אהוד אולמרט; כל שנה חגגו את היום. את מציעה עכשיו להפסיק

לחגוג את זה בגלל 3,000 שנה לירושלים בירת

ישראל?
יעל דיין
לא. אני אומרת שירושלים בלוח הלאומי שלנו

קיימת כבירת ישראל המאוחדת לנצח, לב לבו, כל

מה שאתם רוצים, את הקסטה במלואה, לפני המדינה, בוודאי מאז המדינה,

ובוודאי ובוודאי מיום הכיבוש או השחרור או האיחוד או איך שתקראו לזה.

אהוד אולמלט; כיבוש?
יעל דיין
אני לא הפרעתי לך, ותאמין לי שבא לי להפריע

לך. אני אומרת כיבוש, אתה תגיד שחרור.

אתת אולמרט; אני אמרתי כיבוש, רק חזרתי על דברייך, שמא

מישהו החמיץ את הבשורה הזאת.
יעל דיין
אם לא הייתה כאן מצלמה, לא היית טורח לחזור

על דבריי.

אהוד אולמרט; מי שמדבר על מצלמה. כל חייך זה מצלמה.

יעל דיין; על זה אני יכולה לענות.

אהוד א1למרט; אני לא בטוח.

יעל דיין; אני יכולה. לך בוודאי. אני לא יודעת איך אתה

מצליח. יש כאן שני אנשים שאינם בדעתך

המוחלטת או מהמפלגה שלך, איך אתה מצליח להוריד את זה לרמה אישית,

נבזית, מתחת לחגורה.

חט פורת; תשמעי איך את מדברת.

יעל דייו; אני מדברת על ירושלים, לא על עניין אישי.
אהוד אולמרט
אני מוכרח להגיד לך שמה שאמרת על ירושלים זה

צורם. אם זה עניין אישי, אני חוזר ואומר שזה

צורם את אוזני.

דוד צוקי; הטונים שלך, החל מהכניסה, אהוד, זה לא

נעים.

אהוד אולמרט; יש לי הצעה אליך, מר צוקר. אל תחנך אותי.

דוד צוקר; נכנסת לכאן, אנחנו כאילו במקרה יושבים כאן,

והפרענו לך באמצע החגיגות.

אהוד אולמרט; הוזמנתי לכאן על-ידי יושב הראש, והתבקשתי

לדבר על-ידי היושב ראש.

דוד צוקר; אתה חושב שאנחנו עובדים אצלך?

אהוד אולמרט; אתה לא עובד אצלי, ואתה גם לא ראוי לעבוד

אצלי.

יעל דיין; זה לא אישי, כבוד ראש העיר? אז מה אישי?

דוד צוקר; יש לו מוניטין בלריב עם כולם. זה המוניטין

העיקרי שלו.

היו"ר שאול יהלום; אדוני ראש העיר, דבריך, נוכחותך, הצגת

הנושא, ודאי רצויים ומוזמנים על-ידינו, אבל

אני רוצה להגן כאן. אנחנו בתקופת חופש העיסוק, ולא להפלות בין

עובדים.



יעל דיין; אני רוצה לסייס ולומר שיוקרתה, יקירותה

וחשיבותה והרגשות שיש לכו כלפי ירושלים לא

ייקבעו בחוק. אני לא מסכימה עם חבר הכנסת צוקר. אני חושבת שזה כן מקיף

את כל האוכלוסייה. ואכן אצל כל אחד בלוח כתוב יום ירושלים. מה יהיה

כתוב עכשיו? יום ירושלים, בסוגריים "יום בחירה"? זאת אומרת, מאז 67,

כדי לא לציין את זה בציון ערכי, זה כתוב בלוחות השנה, בבתי-הספר, ויש

לי ילדים שלמדו בבתי-הספר מאז, ומציינים את יום ירושלים בכל בתי-הספר

בלי חוק. הנושא הזה, לפי דעתי, זה "תפסת מרובה לא תפסת", חבר הכנסת

פורת. ירושלים, מקומה מובסח במסגרת יום העצמאות, ואני לא חושבת שצריך

להוסיף על זח ולעשות שלושה ימי ירושלים, האחד שחוגג את ה-3,000 שנה,

אחד שחוגג את ה-49 שנה ואחד שחוגג את ה-31 שנה. זה קצת מבלבל.

נחום רקובר; אדוני היושב ראש, הנושא של קביעת יום

ירושלים כיום שיצוין על-ידי החוק, דומני

שהוא תרומה נפלאה לתחושה שכבר נתגבשה במידה מסוימת על-ידי אקט מאוד

חשוב של הרבנות הראשית, שבעצם ימי הספירה ביטלה את אבלות ימי הספירה

וקבעה במקום האבלות ביום זה, כיום חג, עם תפילות מיוחדות כפי שקבעו

בזמנו הרבנים הראשיים לישראל, הרב אונטרמן והרב נסים. הדברים מובאים

בקובץ מיוחד שהוצאתי, שהוא קובץ שנקרא "הלכות יום העצמאות ויום

ירושלים", ובו מקובצים כל בירורי ההלכה הנוגעים לשני הימים הללו, ליום

העצמאות וליום ירושלים, וכן ההחלטות שניתנו מטעם הרבנות הראשית, מועצת

הרבנות הראשית, לקביעת הצביון הנכון והראוי לימים הללו. התחום הזה

עניין אותי במיוחד כחוקר המשפט העברי, משום שכאן התנגשו, אם אפשר לומר,

הסטטי והדינמי שבהלכה היהודית. כלומר, ישנם אירועים שבהם אנחנו רואים

את הדינמיקה של ההלכה, וזוהי דוגמה נפלאה לכך, כיצד מתחדשים ימים

טובים, כיצד מתחדשים חגים במסורת היהודית. הדבר הזה עובר לא ללא דיון

הלכתי, אלא לאור דיון הלכתי ממצה על-ידי גדולי ישראל בארץ ובתפוצות על

עצם קביעת היום, על אמירת ההלל, על אמירת "שהחיינו", כנהוג בימים

הראויים לכך.

העניין שבקובץ זה, אם מותר לומר מילה מתוך המבוא תזה, אמרתי, קביעת

דמותו של יום העצמאות, כך פתחתי את המבוא, קביעת דמותו של יום העצמאות

היא אחת השאלות שלא ירדו מהפרק מאז הקמתה של המדינה, ולכך הצטרפה

לאחרונה גם שאלת דמותו של יום כ"ח באייר, יום שחרור ירושלים.

לאחר מכן הלכות הימים הללו, יש בהס כדי לצקת, וכאן אני עובר לנקודה

השנייה, דפוסי ביטוי לרחשי הלב, לבו של כל פרט ופרט, ולבו של כלל

ישראל. כלומר, כשאנחנו מבקשים להשאיר את הדברים לא בצורה המופשטת אלא

בצורה, אם אפשר לומר "כל עצמותיי תאמרנה" של התחושה האישית, נשמעו כאן

כל כך הרבה דברים שאין די בתחושה הקיימת הנוכחית לגבי היום הזה, הרי

שהרבנות מצדה עשתה את שלה, היא קבעה את היום. אבל דומני שללא הגיבוי

הממלכתי והפרקטי, המעשי, שמתבקש ועשוי להיוולד, אם אפשר לומר, כתוצאה

מהוראות החוק, הדברים יישארו כאות שאין לה השלכות בחיים.

נשאלה שאלה כיצד אדם קם ביום כ"ח באייר, האם הוא קם כמו ביום העצמאות.

יום העצמאות הוא יום פגרה, יום כ"ח באייר איננו יום פגרה, האדם הולך

לעבודתו כרגיל. אם הוא יאזין לרדיו, הוא ישמע משהו; אם הוא ילך

לבית-הכנסת, גם אז הוא ישמע משהו. אבל מי שלא יהיה בבית-הכנסת ולא



יאזין לאותם שידורים מסוימים השייכים ליום הזה, הוא לא יחוש, וממילא זה

טבעו של אדם, שהתחושה הולכת ודועכת. דבר שהפעיל או האיר או עורר לבבות,

לא רק בארץ אלא בכל העולם כולו, יש כאלה שאומרים שכל ההתעוררות של

יהודי רוסיה נבעה מהיום הזה, אז כמובן שהטבע עושה את שלו, ובמידה שאין

נותנים לכך את תשומת הלב הראויה במסגרות הראויות, אז התחושה לא תגבר,

אלא להפך. אומרים החסידים "מדוע שותים יי"ש בשעות שמחה?" מסבירים
החסידים כך
הנשמה כל הזמן שמחה, אבל הגוף, צריך גם אותו לעורר, שותים

יי"ש כדי שגם הגוף יתעורר לכך.

הייתי אומר, לחוק הזה יש שני אלמנטים חשובים: ראשית, העניין הדקלרטיבי,

שכנסת ישראל מכריזה על היום הזה כיום חג. זה דבר ראשון. דבר שני, ולכך

ישנן כמה הערות שאולי גברת קוגוט לאחר מכן תשמיע, ההוראות המסוימות

שהחוק הזה מבקש לקבוע בנושאים פרקטיים, גם הן יתרמו, עשויות לתרום,

להגברת גם התחושה וגם הכבוד המיוחד הראוי ליום הזה.

מילה אחת לגבי הטרוניה שהייתה לחכמינו, והדבר בא לידי ביטוי בתלמוד

ובמדרש, על חזקיהו המלך כשהוא ראה את מפלת סנחריב, את הניצחון במלחמה,

ולא נתן ביטוי לרחשי הלב הללו, אומרת הגמרא, מספרת מסכת סנהדרין וצ"ד

שמשום כך נשללה האפשרות שחזקיהו יהיה משיח, משום שאמרו המלאכים בפני
הקדוש ברוך הוא
דוד שאמר שירות ותשבחות "לא עשית אותו משיח. חזקיהו

שלא אמר, ראה את כל הנסים ולא נתן ביטוי אישי לזה" אותו תעשה משיח?! או

דברים יותר חריפים, בדוגמה האחרונה, במדרש שיר השירים. שם מספרים

באריכות את הדו-שיח שהיה עם חזקיהו בקשר לחובה שלו לתת הודיה לה' על
הנסים, ואז שני טעמים מעניינים
הטעם האחד, אמר חזקיהו, "תורה שאני

עוסק בה מכפרת על השירה" - אני עוסק בתורה, והתלמוד מספר הרבה על

הפרוספריטי, אם אפשר לומר כך, שהיה ללימוד התורה בזמנו, זה יכפר על

השירה. והמדרש אינו מקבל את הטעם הזה. הטעם האחר הוא, הדברים כבר

ידועים, אומר חזקיהו, "מה אנחנו צריכים לומר, גבורתו של הקדוש ברוך הוא

כבר נודעת מסוף העולם ועד סופו, לא כבר עמד גלגל חמה באמצע רקיע וראו

נישא וגבורותיו של הקדוש ברוך הוא עד סוף העולם?;...", כלומר "כבר

ראינו דברים כאלה, מה ההתרגשות הזאת?!". התחושה של החובה המוטלת שיישמע

הד, הד אנושי לנסים, תורה שאדם לומד, זה התורה של הקדוש ברוך הוא, אבל

מה החלק שלך בתוך כל המערכת הזאת? זו התגובה האנושית למעשים שהוא רואה

שנעשים תחת השמים. זו בעצם התביעה שהייתה בחזקיהו, וזאת בעצם התביעה

מאתנו לתת ביטוי לרחשי הלב.

אלה הס דברים כלליים, בלא להיכנס כרגע לפרטים.

בני אלץ; גם אני מצטרף למברכים את היזמה ואת חבר

הכנסת פורת, שמגלגלים זכות על-ידי זכאי.

חבר הכנסת צוקר, השוואה ליום העצמאות, אתה צודק, אני חושב שאין מה

להשוות, אני חושב שיום העצמאות הוא בכל אופן התשתית והבסיס לכול. בכלל,

יום העצמאות לא נקבע כיום של ניצחון במלחמת השחרור. ההפך, ב-ה' באייר,

הגיעה ההודעה שגוש עציון נפל. יום העצמאות עד היום זה נס שאני לא מבין,

וככל שאני קצת יותר פה, בבניין הזה, אני לא מבין איך זכינו לנס הזה,

שפוליטיקאים היה להם אומץ להכריז על מדינה. זה נס אדיר, שגלגל אחריו

נסים של גבורה בשטח ועוד הרבה דברים אחרים.



דוד צוקי; זה אומץ נדיר. השאלה לא עמדה להצבעה בכלל.

בני אלון; ותדע לך שפוסקי ההלכה התלבטו דווקא בכיוון

שלך, כי כשאנחנו אומרים "שהחיינו וקיימנו

והגיענו לזמו הזה", זה במסורת היהודית לא משהו אבסטרקטי, זה לא שאתה

יכול לדבר על דבר מופשט. קרה איזה שהוא נס ביום הזה. שאלו מה קרה ב-ה'

באייר באמת? מה היה ביום הזה. הרי טקסים וסמלים זה לא מושג הלכתי. טקס

וסמל זה דבר חיצוני. חוק יכול לקבוע טקס וסמל, אבל בהלכה יום שנעשה בו

נס, אז היום צריך להיום יום שנעשה בו נס. אם לאדם היה נס במקום? הוא לא

יכול לשבת בבית ולדמיין את המקום. באמת הם מסבירים את מה שאמרתי כאן

בהרחבה, שהנס היה עצם האומץ הזה, האומץ המדיני של הקמת המדינה, שהיא

הדבר הגדול ביותר שיש לנו, שאנחנו מרשים לעצמנו קצת להיות זקופים, אחרי

כל שנות הגלות הזאת; וזה לא דומה ליום ירושלים.

בואו נזכור, כל בני השלושים בארץ-ישראל ובעולם נולדו לירושלים המאוחדת.

19 שנה של טעות היסטורית שעבדאללה, הסבא של חוסיין, כבש את ירושלים,

שנקראה 'אוקיופייד טריטוריס ביי עבדאללה'. אז 19 שנה של 'אוקיופייד

טריטוריס'. לצערי, חלק מהשמאל העצים את התקופה הזאת, ואז זו הייתה

ישראל היפה של האסקימו לימון של שדרות רוטשילד, ואחר-כך היה רק כיבוש

משחית ועוד כיבוש משחית ועוד כיבוש משחית, ונהיינו כולנו מושחתים במוסר

וכוי. אבל כמובן שכאשר היסטוריון ילמד את התקופה הזאת, הוא יגחך. אז

באמת הוא ישאל את השאלה שלך, מה ראו לעשות עוד חג אחר יום העצמאות

בטווח 19 שנה, ואני מסכים עם השאלה הזאת. לכן אני גם אומר שזה לא קרוב

ליום העצמאות וגם הביטויים ההלכתיים שניתנו ליום העצמאות הם יותר

עצמתיים מהדבר הזה, למשל ליל יום העצמאות, שיש לו משמעות בבית-הכנסת

וכמעט אין לו משמעות ביום ירושלים. לא משנה אם אומרים הלל בלי ברכה או

אומרים הלל עם ברכה, אבל ביום ירושלים לא אומרים הלל בכלל.
חנו מורת
בלילה לא אומרים.

קריאה; אבל התפתח נוסח יותר נרחב של מזמורים בליל

יום העצמאות, שמשום מה לא התקבל ביום

ירושלים, וזה נראה לי דווקא דורש תיקון.

דוד צוקר; הציבור מרגיש אחרת.
בני אלון
אם אני אסכם את דברי, אני אפנה בקריאה לראש

העיר, שהסכמתי עם כל דבריו, ודווקא בגלל

דבריך, דדי, ובגלל דבריה של חברת הכנסת יעל דיין, אני באמת חושב שהאתגר

הוא גדול. לא נוח לו עם הסקטוריאליות הדתית לאומית שתפסה את היום הזה,

ולא שהיא התנדבה. הם פשוט התמידו בדבר הזה, וחשו את הדבר הזה ורקדו עם

הדבר זה עד אור הבוקר. האתגר הגדול באמת שהולך לדעתי לך כראש עיר,

והחוק יסייע בדבר הזה, ואני יודע שאתה עושה בזה מאמצים גדולים גם כך,
זה לנצח שני סקטורים
- לנצח את הסקטור המקומי, שיום ירושלים לא יהיה רק של ירושלמים, כי הוא

לא אמור להיות של ירושלמים, והוא חייב להיות נחוג או בירושלים על-ידי

מקומות אחרים, או אולי אפילו לחשוב על רעיונות חגיגה במקומות אחרים

באותו יום.



הסקטור השני שאני מאחל לך לנצח זה את הסקטור של הכיפות הסרוגות. שוב,

לא לדכא אותם, חלק מהחברים הכי טובים שלי חובשים כיפה סרוגה, אבל

אסור שזה יהיה רק שלהם.

בשני הדברים האלה אני מאחל לך הצלחה, ואני חושב שהחוק נותן לך כלי

שיסייע בדבר.

היו"ר שאזל יהלום; זימנתי לישיבה הזאת את אחד ממשחררי ירושלים,

שמעון כהנא, המכונה קאצ'ה, שהיה קצין בחטיבת

הצנחנים, היום הוא מנהל גבעת התחמושת, ואני מאפשר גם לו ומזמין אותו

לומר כמה מילים.

שמעון כהנר; קודם כול, לא במקרה מוטה היה שותף להצעת

החוק הזאת, מפני שאנחנו, ואני במקרה הזה

לוקח לעצמי את הזכות להיות דובר של אנשים שלחמו על ירושלים, ולא בגלל

שאני הייתי ראש וראשון ביניהם, אלא הייתי אחד בשורה, אלא מפני שהיום

אני מדבר בשם כל אותם לוחמים ואותם רבבות אנשים שבבואם לירושלים עוברים

גם דרך גבעת התחמושת. אני עד ורואה את התחושות העמוקות של רגש ונפש

שמלוות את האנשים שבאים לירושלים ועוברים גם אצלנו, ואני חושב שאכן

צריך לתת לאותו לבוש של רגש ונפש גם מעמד של חוק. אני מניח או כמעט

בטוח שגם יתפתח ערב יום ירושלים, מפני שמספר החוגגים - ואני אומר

בפירוש חוגגים - הולך ורב משנה לשנה וביום ירושלים עצמו כבר אין לנו

הזמן והמקום להכיל את הכול, וחוגים רבים עולים לירושלים לחגוג. אני

אומר לכם במפורש, לא רק דתיים ולא רק כיפות סרוגות. אליי גם מגיעים

הרבה חרדים שמחפשים את אצבע אלוהים במה שהיה, ובאים אליי הרבה גויים

שרואים את יום ירושלים כחג. באופן קבוע למשל, קדטים של הווסטפוינט

מארצות הברית באים אלינו לירושלים, והם לא באים ביום אחר. הדבר הזה,

לפי דעתי, כדי שהוא יקבל איזה שהוא דפוס ממלכתי ומכוון, ויקבל את המעמד

שלו, שתישמר אותה רוח ואותה תחושה, צריך לתת לו את הלבוש הזה הממלכתי

של חוק, ולא להשאיר את זה בצורה כזאת שאולי בזרמים שונים זה ייסחף לכל

מיני אגפים. לכולנו שחווינו את החוויה הזו ולא נולדנו לירושלים מאוחדת,

שאותה תחושה ואותה הרגשה תישאר לתמיד.

ראובן ריבלין; מנחם בגין היה אומר שהמובן מאליו חשוב

שייאמר. אני מברך את חבר הכנסת חנן פורת

ויודע עוד על יזמתו של מוטה גור בזמנו, שהמובן מאליו יבוא לידי ביטוי

בחקיקה.

חבר הכנסת צוקר, יום ירושלים נחוג מאז תשכ"ז, 1967, כ"ח באייר והוא

נחוג באופן קבוע על-ידי רובם של תושבי ישראל, שקמים ביום ההוא בהרגשה

ובתחושה של יום מיוחד. יכול להיות שיש כמה כאלה שרוצים להפחית את נושא

היום המיוחד בגלל איזה שהן השקפות פוליטיות או נכונויות פוליטיות באמת

מרחיקות לכת. אבל אני מוכרח לומר ולהעיד על עצמי, ולא בגלל כישרוני או

כישוריי, אלא בגלל קשריי עם ירושלים, שחודשים לפני יום ירושלים, אדוני

ראש העיר, חודשים, ארבעה או חמישה חודשים לפני יום ירושלים, מתקשרים

איתי מאות מוסדות, ארגונים, גופים, בתי-ספר, כפי שביום ירושלים אני

אהיה אצלם, כמו ירושלמים רבים אחרים, שביום ירושלים אבוא לספר להם על

קורות ירושלים, על קורות העם היהודי בירושלים, על קורות ירושלים, העיר

שלא רק אוחדה, אלא שיש בה מיקרו קוסמוס של כל ארץ-ישראל כולה. אני

מוכרח לומר שבכל פעם אני נמצא במקום אחר. אם זה בקיבוצים, אם זה



בעיירות פיתוח, אם זה ברשתות של רדיו, ולא הרדיו הכללי של שידורי ישראל

או גלי צה"ל, אלא אני מוכרח לומר שבשנים האחרונות כל תחנות השידור

המקומיות מבקשות לדבר עם ירושלמים ביום ירושלים. אני מעיד זאת על עצמי,

ואני יודע על רבים אחרים שמתבקשים לעשות ככה.

יש רבים שרוצים לעלות לרגל ביום ירושלים, והם לא יכולים לעשות זאת משום

אין בידם את האפשרות לקבוע שיום ירושלים הוא יום בחירה. בא חוק זה ובין

השאר ומאפשר גם להם לבוא ולבחור להם את היום כיום בחירה, שיאפשר להם

באמת להביע את רחבי לבם כלפי ירושלים וכלפי אותו יום מיוחד שהוא בבחינת

נס לגבי חזרתו של עם ישראל לארצו. אני זוכר את אותו יום נרגש בשנת

1967, אני יודע שגם חבר הכנסת דדי צוקר, כמו חנן פורת, נדמה לי היו

בחטיבה הזאת, שהיו בחטיבה 10 והחטיבה הירושלמית, שותפים לשחרורה של

ירושלים, ואני חושב שיפה עשו האנשים, ואין אלא להיכנס לפרטי החוק, כי

לגבי פרטי החוק בוודאי יהיו לי איזה שהן הערות, לגבי הסעיפים השונים,

כי כאן בהחלט יש מקום לשיפורים, לתיקונים, להפחתות או לתוספות.

היו"ר שאיל יהלום; ראש העיר צריך לעזוב אותנו. אני רק מבקש

לומר, ואני רמזתי על זה בהתחלה. אנחנו קראנו

היום - ואני אומר את זה בסוגריים מאחר שאדוני ראש העיר כאן - בעיתון

"הארץ" תחקיר מדהים על אי-קיום צווי הריסה לבתים שנבנו שלא כחוק

בירושלים, ועל-ידי כך, מי כמוך יודע, שבוודעת חוקה חוק ומשפט אנחנו

מאוד מאוד משתדלים להקפיד שספר החוקים של מדינת ישראל לא יכפוף את עצמו

להחלטות מדיניות, ולכן החלטתי לקיים ישיבה בנושא הזה בהשתתפותו של

אדוני ראש העיר. אני מקווה שכמובן לאחר יום ירושלים תתפנה לעניין הזה,

כי הנושא מאוד מאוד חשוב בעינינו. תודה רבה, אדוני ראש העיר.
חנו פורת
אגב, צריך לציין שהשנה, שלושים שנה לשחרורה

של ירושלים, יש גם בגבעת התחמושת וגם בברכת

השולטן, כנס של כל החטיבה, חטיבת הצנחנים. מי שיגיע לשם מובטחת לו

חוויה גדולה.

היו"ר שאיל יהלום; אני מבקש מהגברת קוגוט לומר איזה הערות יש

למשרד המשפטים.

סיגל קוגוט; על הנוסח. ראשית, לסעיף (ב), היום לא יכול

לחול בשבת, הוא תמיד אחרי א' פסח. יכול לחול

ביום שישי, אבל לא יכול לחול בשבת. את זה צריך לתקן.

לסעיף (ד), "בבתי-הספר היהודיים תהיה תכנית לימודים" - לא נהוג לכתוב

באופן כזה. אנחנו סבורים שכדאי לכתוב שלשר החינוך תהיה סמכות להורות

למלא בתוכן את אותו יום, והוא יקבע בדיוק כמה שעות הוא רוצה, איזה תוכן

הוא רוצה שיהיה, באיזה מגזרים זה יהיה, אבל לא לכתוב בחוק בצורה כזאת.

צריך לכתוב ששר החינוך יקבע הוראות בדבר שילוב תכניות לימודים.

לגבי השירותים, יש פה הערה למשרד ראש-הממשלה, של הנציבות, אבל אנחנו

מעירים שזה הועתק מחוק של שבתון, זה הועתק מחוק יום העצמאות, ואנחנו לא

בטוחים בכלל שביום בחירה יש הבעיות האלה של שירותים חיוניים, ושצריך את

הסעיף הזה.



לסעיף 4, על השגרירים, חשבנו שצריך להשמיט אותו, מאחר ששגריריס תמיד

מוסמכים לעשות חגיגות, גם בחנוכה הם יכולים להדליק נרות. ביום העצמאות

זה לא מופיע בחוק ששגריר מוסמך לעשות חגיגה בתפוצות. לכן חשבנו שלא

כדאי ליצור אנומליה שפתאום בחוק הזה יופיע על התפוצות בשעה שבחוקים

אחרים אין התייחסות, למרות שברור שבשגרירויות ובתפוצות נערכים ועושים

חגיגות.

דורית מורג; בדרך כלל תכניות לימודים לא נקבעו בחוק,

וחשבנו שהיה יותר מן הראוי לכתוב אולי באמת

את הנוסח של משרד המשפטים, ששר החינוך יהיה רשאי להורות לבתי-ספר

ובבתי-הספר תקוים פעילות, ולאו דווקא תכנית לימודים, שתיוחד ליום

ירושלים. זאת אומרת, יש לנו בעיה בהנחיה של דווקא תכניות לימודים בנושא

הזה. חשוב יותר לציין את החגיגיות שביום, ולאו דווקא את קיום חובת

תכנית לימודים כזאת או אחרת.

חזקיה ישראל; חבר הכנסת פורת הבהיר בהתחלה שלא מדובר ביום

שבתון, לכן לדעתי צריך לתקן את סעיף 2(ב),

שמתקבלת בו תחושה שמדובר כאילו ביום שבתון. מישהו עשוי להבין שמדובר

ביום שבתון, ואילו אתה הבהרת בהתחלה שלא כך הוא.
היו"ר שאול יהלום; כתוב
"יום ירושלים יהיה יום בחירה".

חזקיה ישראל; נכון, אבל בסעיף 2(ב) כתוב: "מוסמך

ראש-הממשלה להורות הוראות בדבר קיום עבודה

ושירותים שלדעתו אין להפסיקם".

היו"ר שאול יהלום; זה בא הפוך. מאחר שזה יום בחירה, ואז יכול

להיווצר מצב, לדוגמה, שכל המורים יקחו יום

בחירה, ואז יגידו שבכל-אופן רוצים לציין את זה. זה ציון חיובי.

גד ישעיהו; יש לנו הערות של הנציבות לגבי סעיף 1(ג). יש

להבהיר שביום הבחירה, שהוא אחד מהמועדים בהם

רשאי עובד לבחור כיום חופש, אין הכוונה להגדלת מכסת ימי הבחירה השנתית

של העובד. זה אחד מימי הבחירה.

לגבי סעיף 2(ב), כמו חוק יום העצמאות, "שעותיהם", התיקון הוא לשוני

טכני.

היו"ר שאול יהלום; היום יש שני ימי בחירה, זה בתוך ימי

החופשה?

גד ישעיהו; לא, זה בנוסף.

היו"ר שאול יהלום; אם העובד יבחר ביום חופשח, היום יובא בחשבון

במניין ימי החופשה שלן. זה כתוב במפורט

בסעיף 1(ג). אז מה אתה מחדש מעבר לכתוב?



גד ישעיהו; יש לנו עם זה בעיה. אנחנו לא רוצים להוסיף

עוד יום בחירה על המכסה השנתית, אלא להכניס

את יום ירושלים כאחד מימי הבחירה.

דורית ואג; יש בערך עשרה ימים בשנה שהם מה שנקרא "ימי

בחירה". אלה הס ימים שעובד יכול להחליט

שהיום הוא לא עובד. הוא יכול לבחור שניים מתוך אותם עשרה ימים. מה שהם

מציעים הוא שיום ירושלים יהיה היום ה-11. אפשר יהיה לבחור מתוך העשרה

או 11 הימים האלה שני ימים.
היו"ר שאול יהלום
אני אגיד לך איך אני מבין את החוק. יש עשרה

ימי בחירה, והרשות בידי עובד לבחור בכל אחד

מעשרת ימי הבחירה, אפילו את כל העשרה, כי זה הזכות שלו כלפי המעביד.

אבל מעבר לשניים זה יורד מימי החופשה שלו.

גד ישעיהו; נכון.

היו"ר שאול יהלום; וזה מה שכתוב כאן. מצד אחד, יום בחירה; מצד

שני, זה יורד מימי החופשה שלו.

אני מעמיד להצבעה. מי בעד הכנת החוק לקריאה ראשונה? 4. מי נגדל אין. מי

נמנע? אחד, חבר הכנסת צוקר.

תודה רבה, הישיבה נעולה. אני מברך את יוזם החוק.

הישיבה ננעלה בשעה 55;13

קוד המקור של הנתונים