ישיבת ועדה של הכנסת ה-14 מתאריך 27/05/1997

הצעת חוק איסור לשון הרע (תיקון מס' 7) (פרסום לעניין חשוד), התשנ"ז-1997

פרוטוקול

 
הכנסת הארבע-עשרה

מושב ראשון



נ וסח לא מתוקן



פרוטוקול מסי 77

מישיבת ועדת החוקה חוק ומשפט

יום שלישי, כי באייר התשנ"ז (27 במאי 1997), שעה 11:00
נכחו
חברי הוועדה; שי יהלום - היו"ר

מי גפני

י' דיין

צי ויינברג

י' יהב

ד' צוקר
מוזמנים
דלית דרור - משרד המשפטים

רפ"ק זהב ליב - רמ"ד תביעות,מח"ק, המשרד לבטחון פנים

תמי חריף - לשכת היועץ המשפטי, " " "

חיים צדוק - נשיא מועצת העתונות

בצלאל אייל - מזכיר כללי של מועצת העתונות

אלתר ולנר - עורך עתי"ם ומזכיר ועדת העורכים

חנוך מרמרי - עורך "הארץ"

אלון שליו - עורך "ידיעות אחרונות"

משה רונן - איגוד ארצי של עתינאי ישראל

ענת שקולניקוב - האגודה לזכויות האזרח

ירון דוד - לשכת עורכי הדין

יהודה לנדא - " " "
יועץ משפטי
ש י שהם
מנהלת הוועדה
די ואג

קצרנית; אי זכאי

סדר-היום; הצעת חוק איסור לשון הרע (תיקון מסי 7)(פרסום לענין חשוד),

התשנ"ז-1997 - אישור לקריאה שניה ושלישית - של חה"כ משה גפני.



הצעת חוק איסור לשון הרע (תיקון מס' 7)

(פרסום לענין חשוד), התשנ"ז-1997
היו"ר שאול יהלום
אני מתכבד לפתוח את הישיבה. הנושא: הצעת חוק איסור לשון הרע (תיקון מסי 7)

(פרסום לענין חשוד), התשנ"ז-1997 - אישור לקריאה שניה ושלישית. זאת הצעת חוק

פרטית של חבר-הכנסת משה גפני והיא מונחת לפניכם.
ההצעה אומרת
"בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, אחרי סעיף 1, - סעיף בו

מוגדר לשון הרע מהו - "יבוא: 1א. בפרסום השתייכות דתית, עדתית או מוצא אתני של

השוד, כאשר אין להשתייכות השלכה ישירה על מעשה העבירה שבה הוא חשוד יש משום לשון

הרע." זכות הדיבור למציע, חבר-הכנסת גפני.
משה גפני
דנו בהצעת החוק הזאת כמה פעמים גם בקריאה הטרומית, בהכנה לקריאה ראשונה

ובמליאת הכנסת. עיקרו של החוק הוא להעתיק תקנה של מועצת העתונות. אנחנו נמצאים

בעולם שבו לתקשורת יש חלק נכבד בעיצוב דעת הקהל, בהעברת מסרים חברתיים ואחרים

ואני מברך על זה. מטבע הדברים צריך להיות זהירים כאשר מדברים על הכללות וגם אם

מדובר במסר לא מדויק.

הצעת החוק אומרת שכאשר מישהו השוד או נתפס בביצוע עבירה, התקשורת שמפרסמת את

זה איננה צריכה לומר מהו מוצאו הדתי, העדתי או האתני, הכול אם אין קשר בין המוצא

של החשוד בביצוע העבירה לבין העבירה עצמה. אתן דוגמאות לכאן ולכאן.
כשאומרים
ערבי נתפס כשהוא גונב רכב, אין לגניבת הרכב כל קשר למוצאו של אותו

עבריין שנתפס בגניבה כי מי שגונב רכב יכול להיות ערבי, יהודי או ממוצא אחר,

עבריינים יש לצערי בכל מקום. או שאומרים: עולה חדש מרוסיה נתפס כשהוא מכה את

אשתו. אין קשר למוצאו של מי שנתפס בעבירה הזאת למוצאו. זה ניסיון להכתים ציבור

שלם שאין לו שום קשר לביצוע העבירה מלבד החשוד עצמו. לעומת זאת, כשאומרים: חרדים

עשו הפגנה בכביש בר-אילן, אז יש מקום לומר שאכן מדובר בחרדים. בדבר שהוא רלוונטי

לצורך הענין מן הדין שהציבור ידע שמדובר בהשתייכות הדתית, העדתית או האתנית.

כאשר יש כותרת בעתון שהציבור קורא אותה ומשייכים בה את מוצאו של החשוד בביצוע

העבירה, זה מכתים ומכפיש ציבור שלם ללא הצדק וסיבה.

אני לא מחדש בענין הזה דבר מלבד זאת שזה מועתק מלה במלה ממועצת העתונות שקבעה

את הדברים הללו אלא שזה לא נאכף ולא נעשה בזה שימוש כך שהתקשורת ממשיכה לפרסם

דברים כאלה. עלינו לעצור את התופעה הזאת עד כמה שניתן. אני יודע שתהיינה בעיות

בהגשת כתבי אישום נגד עתונים אבל המסר באמצעות החוק הזה הוא שאנחנו מבקשים להפסיק

את התופעה הזאת, אין בה שום צורך.
היו"ר שאול יהלום
כדי לחדד את הענין - מר צדוק השיג על כך גם בפעם הקודמת בהכנה לקריאה הראשונה

- אני מצטט את סעיף 14 של תקנון האתיקה של מועצת העתונות בישראל, זה סעיף די

דומה: "לא יפרסמו עתון ועתונאי דבר שיש בו משום הסתה או עידוד לגזענות, או

לאפליה פסולה על בסיס גזע, מוצא, צבע עור, עדה, לאומיות, דת, מין, סוג, נטייה

מינית, מחלה או נכות גופנית או נפשית, אמונה או השקפה פוליטית, ומעמד חברתי

כלכלי. לא יציינו עתון ועתונאי איפיונים אלה אלא אם הם נוגעים עניינית לנושא

הפרסום."

בסעיף בתקנון מועצת העתונות, שמבקשת להשאיר את הענין בידה כסמכות של גוף

ציבורי מבצע, יש יותר הדגשה לכיוון הפגיעה. מתי זה באמת אסור? כאשר יש בזה משום

הסתה, או עידוד לגזענות או לאפליה פסולה, כשהענין פוגע. גם בחוק לשון הרע הקיים

אנחנו אומרים שמדובר על מצב שמבזה אדם. בתיקון שלך אתה אומר שאפילו אם זה לא

מבזה את החשוד, אפילו אם זה דבר טוב מאוד ויגידו שהאיש הוא מצטיין של האוניברסיטה



העברית לאורך שנותיה, או בין הטובים בספר השיאים של גינס, נניח, וזה לא מבזה, יש

משום לשון הרע, כלומר בעצם פרסום השתייכות דתית, עדתית או מוצא אתני של החשוד יש

משום לשון הרע. אנשי התקשורת אומרים: אני לא מבזה אותו ולא פוגע בו, למה שלא

אכתוב לאיזו קבוצה הוא שייך?
צבי ויינברג
בנוגע לתקנון של מועצת העתונות. קראתי אותו לא פעם אחת ולדאבוני אני מוכרח

להגיד שהעתונאים לא מכבדים את מה שכתוב בתקנון הזה, בשטח הם מפירים את הכללים

שלהם. זו הבעיה העיקרית.

יונה יהב;

חבר-הכנסת גפני, שאלה מהמישור המשפטי. בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע קיימת

הגנה אם אמת דיברתי. נניח שאתמול נתפסה זונה והיא הגיעה שלשום מברית-המועצות,

זאת אומרת, קבעתי את מוצאה. לפי ההצעה שלך זה לשון הרע אבל זה עומד בסתירה להצעה

שלך משום שאמת דיברתי, היא באמת הגיעה. איך אתה פותר את הסתירה הזאת.
משה גפני
אסור לפגוע באדם ללא הצדקה כשכותבים עליו דבר לא נכון, זו עבירה על חוק איסור

לשון הרע. אני מדבר על מצב אמיתי - לא תמיד זה קורה בפועל - נתפס גנב ערבי.

האמת היא שהוא ערבי וזה גם לא מבזה אותו, להיפך, הוא גאה בזה. הידיעה העתונאית

היא אכן נכונה.
היו"ר שאול יהלום
יהיה אסור לכתוב שאתמול בתאונת דרכים אדם נהרג מפגיעה של נהג ערבי שגנב את

הרכב.
משח גפני
אנחנו מדברים על ידיעה נכונה אבל היא לא רלוונטית, הלא מכפישה ציבור ללא

צורך.
היו"ר שאול יהלום
האם אדוני מוכן להוסיף להצעת החוק שלו את המלה "מכפישה"? אדוני לא מתייחס

למובן השלילי, אפילו אם הידיעה לא מכפישה אתה אוסר את זה, זו הנקודה שמפריעה לי,

אתה נותן מין הגדרה נייטרלית. אם הידיעה לא מכפישה מה איכפת לי אם אני אגיד שהוא

משתייך למפד"ל?
יונה יהב
מאחורי ההצעה שלך עומדת כוונה - זח מצטלב עם עמדתו של פרופ' ויינברג - להימנע

מהכללות עדתיות. אנחנו נמצאים בתקופה שבה התיאורים אומרים: כל הזונות הן

רוסיות, כל המאפייה היא רוסית, בשנות החמישים אמרו שכל הסכינאים הם מרוקאים, וכל

החרדים שורפים דגלים.
היו"ר שאול יהלום
וכל האתיופים מלוכלכים.
יונח יהב
האם זו היתה הכוונה שלך?
משה גפני
אמת.
יונה יהב
הניסוה שלך סותר את הכוונה. הכללה זו עבירה ושופטים עולים על זה. השופטת

ולנשטיין, למשל, בפסק דין של בצלאל מזרהי נגד עתון "הארץ", שהוא אהד מפסקי הדין

המנחים, לקחה על עצמה להסביר לכתב וולנטיין איך היא היתה כותבת את המאמר. הם

כתבו את המאמר ככתבת צבע ואז מייד אתה עובר עבירה של איסור לשון הרע. אתה אוסר

פה דברים שמופיעים במסגרת סעיף ההגנה, סעיף 14, אמת דיברתי. אם יש תמונה בה

רואים שחרדי שרף אתמול דגל, החרד הספציפי הזה שרף דגל, הוא חרד, אני אומר אמת,

אבל להגיד שכל החרדים בשכונת מאה שערים שרפו דגל זו הכללה שאותה אתה רוצה למנוע

כי זה באמת לא נכון.
משה גפני
ניקח את הדוגמה של פרוצה שנתפסה שהיא עולה חדשה מרוסיה או מברית-המועצות

לשעבר. אנחנו נתקלים בכותרות כאלה הרבה פעמים. למה זה נעשה. אני יכול להביא

מקרים רבים שמגוף הכתבה מתברר שהדברים לא מדויקים, היא לא בדיוק עולה חדשה, היא

לא תמיד מברית-המועצות, אבל הכותרת הזאת מושכת את עינו של הקורא. אני מדבר על

מקרים אמיתיים אבל אביא גם מקרים לא אמיתיים. מכיוון שהמחוקק לא נדרש לזה לא נעשה

שימוש בחוק. אני מדבר על תמונת מצב - זו כוונתה של הצעת החוק - שבה מדובר על חשד

לביצוע עבירה. אף אחד לא רוצה להימנות על ציבור שיש בתוכו פושעים פליליים שעושים

עבירות. לא מדובר על מישהו שעשה תאונת דרכים, או על מי שעשה דברים נורמטיביים.
ש' שהם
אם הוא נהג ברשלנות זו עבירה.
משה גפני
בסדר. אני מדבר על מצב נורמטיבי ושנוי במחלוקת אבל עבירה פלילית איננה שנויה

במחלוקת.
היו"ר שאול יהלום
תאסור עלי לכתוב שגניבות הרכב נעשות על-ידי ערבים והיום יש מכה של גניבות רכב

במדינת ישראל.
משה גפני
הבנתי. בחוק מדובר אך ורק על עבירה פלילית.
יונה יהב
היתה לי שיחה עם העתונאים על התיאורים של התאילנדים שתופסים בעלי חיים

ואוכלים אותם. תמיד זה נדבק עם תאילנדים, זה לא נדבק עם חרדים, ערבים או
אשכנזים. שאלתי
מדוע לכתוב שהם תאילנדים? התשובה היתה: נוצרה פה בעיה חברתית

מסוימת, נורמה שהיא אולי בסדר שם, בתאילנד, אבל היא הובאה לכאן עם האנשים. עכשיו
שאל אותי העתונאי
האם אני חייב לדווח על התופעה החברתית הזאת או לא. לפי ההצעה

שלך, חבר-הכנסת גפני, אסור יהיה לדווח עליה.
דוד צוקר
יהיה מותר אבל בלי שיוך.
יונה יהב
אז אני לא מתריע על נורמה הברתית,
משה גפני
בהצעה שלי אנחנו מדברים אך ורק על דבר שהוא פלילי, אנחנו לא מדברים על נושאים

שהם בהשקפת עולם אלא על דבר שהוא מחוץ לחוק כשאף אחד לא רוצה שיהיו בקרבו אנשים
כאלה. בהצעה נאמר
"כאשר אין להשתייכות השלכה ישירה על מעשה העבירה", התאילנדים

עושים דברים שהם נורמה ומקובלים באזור מוצאם. בארץ זו עבירה, אסור לעשות את זה,

ועל כך צריך לחול החוק הזה. יש שייכות למוצאו האתני של אותו חשוד בביצוע העבירה

ויש רלוונטיות. חשוב לציין שזה תאילנדי כי זה רלוונטי לביצוע העבירה,
שי שהם
כמו רצח על כבוד המשפחה של בדואי, כמו שריפת דגל של הרדי.
מי גפני
אני הולך עכשיו לדוגמה השניה של העולים מרוסיה כשאותה עבירה אסורה גם ברוסיה

ואותה תופעה קיימת גם אצל נשים שמוצאן ממדינות אחרות בעולם ולכן מוצא החשוד איננו

רלוונטי לביצוע העבירה,
היו"ר שאול יהלום
אם סיירתי בתחנה המרכזית וראיתי ש-90% מהעובדות במכוני הבריאות הן עולות

מרוסיה אסור לעתונאי לכתוב את זה?
משה גפני
נכון. אני רוצה לדבר על התופעה של גניבות הרכב בידי ערבים,
דוד צוקר
החוק שלך עדיין לא עבר וגם זה סוג של ביזוי כשאתה מדבר כל הזמן על ערבים,

תיזהרו קצת.
משח גפני
אתה רוצה לדבר על חרדים? אני נזהר שלא לדבר על חרדים כי לא אליהם אני מתכוון

בחוק הזה.

חבר-הכנטת צוקר, טוב שהערת ואני נזהר מלקבוע עמדה, זה רק שקלא וטריא, נניח

שאצל הפלשתינאים יש מגמה לגנוב רכבים במדינת ישראל ולהעביר אותם לתהומי יהודה

ושומרון או לרצועת עזה, אם זה נכון - אני לא קובע עמדה - אז יש רלוונטיות למוצא

האתני בביצוע העבירה.
יונה יהב
מה רלוונטי?



משה גפני;

יש שם מגמה.

לענין שריפת הדגל. הנושא של חרדים שרפו דגל איננו רלוונטי לביצוע העבירה

ואומר את כל המלים החריפות שאני יכול לומר, זה ביזוי ואין שום מצווה לשרוף את דגל

מדינת ישראל. אתה יכול לכתוב שנתפסו אנשים ששרפו דגל שמשתייכים לקבוצה מסוימת

באוכלוסיח שאיננה חרדית, אני לא בטוח שזה נכון.
היו"ר שאול יהלום
פגענו פה בהרבה אוכלוסיות שלא לצורך. לו יצויר באמת ששלושה ילדים חרדים שרפו

דגל. האם למחרת יהיה מותר לכתוב בעתון: שלושה ילדים שרפו דגל במדורת ל"ג בעומר

במאה שערים?

משה גפני;

בשום פנים ואופן לא.
דוד צוקר
גם צילום שהוא מעשה עתונאי יהיה אסור?
משה גפני
אני לא רוצה לפגוע בהעברת מידע, זכות הציבור לדעת. אם מישהו עשה עבירה יכול

להיות שאפשר לראות אותו וגם לומר מיהו, על-פי החוקים הקיימים. אבל בנושא של הדגל

אין שום רלוונטיות לביצוע העבירה. נניה שאצל נטורי קרתא, שהיא קבוצה באוכלוסיה

ובמקרה חיא יכולה להיות חרדית, הנורמה היא לשרוף דגלים, לא שזה נכון, נניח שזה

נכון, בשום פנים ואופן אסור לפרסם: חרדי שרף דגל. אם אתה כותב: ילד מנטורי

קרתא שרף דגל, אם זה נכון ורלוונטי צריך לפרסם.
דוד צוקר
כלומר, הצלם יצטרך לברר אם הוא מתולדות אהרון או מסאטמר.
משח גפני
אנחנו מדברים על פרסום של כותרת. אנחנו יודעים מה כוחה של המדיה התקשורתית,

אנחנו מכבדים אותח ומעוניינים שהיא תפעל כמה שיותר בחופשיות ובעבודה מקצועית

נורמלית. אנחנו מעוני ינים שלא תהיה פגיעה בחופש הביטוי אבל צריך להיות זהירים,

העתונאים עצמם קבעו את זה. כאשר ראיתי מסע תקשורתי נגד הציבור החרדי על זה שילד

שרף דגל - אני יודע איזה חינוך אני נותן לילדי ואיך אני התחנכתי - זו עבירה לשרוף

דגל. אבל מה פירוש התקשורת אומרת: חרדים שרפו דגל? ניקח את האדם הממוצע במדינת

ישראל שניזון מעתונים ומתקשורת, הוא רואה כל הזמן את הכותרות האלה.
יונה יהב
אבל לפי הניסוח שלך אתה לא מצליח למנוע את חחכללות האלה. זאת הבעיה.
משה גפני
בחוק הזה יש שני צדדים - הצד האחד שבו מדובר על עבירה שבה לא רלוונטי לפרסם

את מוצאו הדתי, העדתי או האתני של החשוד; מצד אחר, אם לצורך הכתבה בעתונות יש

צורך לומר את המוצא, זה מותר. אנחנו המחוקקים מבקשים מהעתונאים משנה זהירות כאשר

מדברים בהכללה, דבר שהם קבעו בעצמם בתקנון האתיקה של מועצת העתונות.
דוד צוקר
יש דבר אחד שאין ויכוח עליו סביב השולחן הזה בין המחוקק לבין העתונאים והוא

על העובדה שאם יש פרסום שיש אתו הכפשה, או הסתה, או עידוד לגזענות זה פרסום פסול.

הראיה היא שזה נאמר בתקנון האתיקה של מועצת העתונות ואני מניח שכל מי שיושב סביב

השולחן הזה חושב שפרסום שיש אתו הסתה או עידוד לגזענות הוא פרסום לא ראוי.

הוויכוח הוא לא עם הבר-הכנסת גפני אלא האם עושים את זה בחקיקה או לא. המחוקק

צריך לשאול את עצמו האם לתקנון האתיקה יש תוקף מספק כדי לכפות את הנורמה המוסכמת

על הכול, או שמא מאחר ואין בו מספיק תוקף יש לתת לזה גיבוי אחר בתוקף חוק. שאלה
שניה שנגזרת מהראשונה
נניח שהמסקנה היא שצריך לחוקק ולא להסתפק בתקנון האתיקה,

האם זה מסוג החוקים שכדאי לחוקק אותם ואפשר לאכוף אותם, או שמא, כדרכם של חלק

מהחוקים נחוקק חוק שיישאר בבחינת אות מתה, הוא יתן סיפוק-מה למצפון שלנו שנאבקנו

את מאבקם של המיעוטים או הקבוצות המקופחות אבל בפועל לא יקרה כלום, שתי השאלות

האלה היו אלינו.

השאלה השלישית היא אל הנציגים השונים של התקשורת: אם העקרון מקובל, מה איכפת

לכם ללכת לחקיקה? מוכרחה להינתן כאן תשובה לכך.

אומר את עמדתי. התמונה האוטופית שהייתי רוצה לראות היא שבתוקף חוק היתה

למועצת העתונות סמכות כשם שיש היום לעוד כמה גופים סטטוטוריים, ושתקנון האתיקה

היה חלק מחוק שמאפשר למועצת העתונות להוציא את התקנון שלה לפועל ולא להידרש

למדינה, לסלק את זה מן הממלכה. זו תמונה אוטופית שלא עומדת להתבצע מחר. זו טעות

של הגופים העתונאיים כי הם פוחדים מכל דבר חקיקה, גם מכזה שיכול לסייע לאיכות

המקצועית שלהם.

אם זו תמונה אוטופית שלא הולכת להתבצע מחר, הייתי מנסה להגיע עם הצעת החוק

שתלויה מעל ראשנו כחרב דמוקלס להסכמה עם מועצת העתונות שבה היא אומרת: שמענו

אתכם, אנחנו קשובים לקולות הציבור, לרוגז הגדול שיש בציבור נגד כתיבה שהיא לעתים

לא אחראית ותנו לנו לבצע את סעיף 14 בתקנון האתיקה ותבחנו אותנו בשנה, שנה והצי,

בשנתיים הקרובות אם אנחנו הולכים בעקבות מה שאנחנו מסכימים. הכנסת הזה לא מתפזרת

ככל הנראה והצעת החוק הזאת תלויה ועומדת לכן הייתי מנסה להגיע להסכמה כזאת עם

מועצת העתונות.
ד' דרור
כמו שציינתי בדיון המוקדם לקראת הקריאה הראשונה משרד המשפטים מתנגד להצעת

החוק. החלטתה הראשונה של ועדת השרים לחקיקה היתה להתנגד לחוק וההחלטה הזאת

התהפכה בהנהלת הקואליציה בגלל הסכם מפלגת ישראל בעליה. באופן יוצא דופן קיבלתי

מוועדת השרים לחקיקה היתר לפרוס כאן את השיקולים שהיו ביסוד עמדתו של משרד

המשפטים להתנגד להצעה הזאת.
משה גפני
מה עמדת הממשלה לגבי החוק הזה?
די דרור
הממשלה תומכת בחוק ואף-על-פי-כן היא נתנה לי אישור לפרט מה היו נימוקי משרד

המשפטים להתנגדות.

ההגדרה הקיימת של לשון הרע אוסרת ממילא פרסום משפיל או מבזה ומתייחסת באופן

ספציפי לביזוי בשל מוצא או דת. הצעת החוק הזאת לא באה למנוע ביזוי של

אינדיבידואל זה או אהר אלא ביזוי של ציבור שלם בשל פרסום של אחד. בנושא הזה עוסק

סעיף 4 לחוק איסור לשון הרע שעניינו לשון הרע על ציבור, בו יש איזונים שנקבעו עוד

בדו"ח ועדת ויתקון בשנת 1965, ועדה שעל רקע המלצותיה נחקק החוק. התקבל שם איזון

האומר שלשון הרע על ציבור הוא עבירה, התנהגות אסורה. יש מדינות בהן לשון הרע על



ציבור איננו התנהגות אסורה אלא רק לשון הרע על פלוני אלמוני - אלא שזה לא נושא

לתובענה אזרחית, רק פלילית; זה לא נושא לקובלנה פלילית שמתנהלת על-ידי היחיד אלא

רק על-ידי התביעה; ויש צורך באישור מיוחד של היועץ המשפטי לממשלה כדי להעמיד

לדין על לשון הרע על ציבור. זה נעשה מתוך החשיבות שראה המחוקק לאפשר לתקשורת

לעסוק בבעיות חוקתיות. אם אנחנו מחליטים לפתור את הנושא הזה לא ברמה של אתיקה

אלא ברמה של חוק, החשש הוא שיהיה לזה אפקט מקפיא CHILLING EFFECT על עיסוק בבעיות

חברתיות שחיוני לעסוק בהן ואני לא חושבת שהפתרון שלהן יתקדם אם לא יעסקו בהן. אם

קיימת תופעה של גניבות רכב על-ידי ערבים, או אם קיימת תופעה של שכרות בקרב עולים

מרוסית חשוב לדבר על זה. האם זה רלוונטי או לא יודעים רק בדיעבד. יכול להיות

שהחינוך החרדי הוא נגד שריפת דגלים ובכל זאת קורית התופעה ואז חשוב לנתח את

התופעה למרות החינוך. אנחנו יודעים את זה רק בדיעבד, הרי מלכתחילה כמעט אף פעם

אין רלוונטיות למוצא או לדת לגבי המעשה האסור אבל חשוב לנתח שקיימת תופעה כזאת,

לנסות ללמוד ולהסיק את המסקנות בתקווה לפתור את הבעיה.

נכון שהתקשורת עושה סטריאוטיפיזציה שלא רק החרדים והערבים סובלים ממנה, גם

קיבוצניקים, שינקינאים, מתנחלים, תושבי עיירות פיתוח, כל קבוצה יכולה לראות את

עצמה נפגעת בדרך זו או אחרת. הייתי רוצה להגיע לסיכום שהציע חבר-הכנסת צוקר

בשיקלול האינטרסים. אם למרות זאת תהליט ועדת החוקה לקדם את ההצעה הייתי מציעה

לנסח את סעיף 1א. המוצע בנוסח הכחול של הצעת החוק כך שיראו בזה לשון הרע על ציבור

ונאמץ לנו את האיזונים שהמחוקק מצא בסעיף 4 על לשון ההע על ציבור, זאת אומרת,

יהיה צורך באישור מיוחד כדי להגיש את התביעה והאישור הזה יאפשר יתר משקל לחופש

הביטוי.

היו"ר שאול יהלום;

תאם מאז חוקק החוק ניתנו היתרים?
די דרור
ניתנו מעט היתרים.
היו"ר שאול יהלום
אם כן זה נגד הפסל תומרקין בנושא של ניצולי שואה, זה פורסם בעתון ייתל-אביביי.

המקרים בודדים.
די דרור
אני מבקשת גם שיהיה צורך להוכיח מטרה לבזות או להשפיל אותו ציבור על-ידי

הפרסום.
צבי ויינברג
עכשיו מדברים על מאפיה רוסית. אדוני היושב-ראש, סיפרת שאתה מסתובב באזור

התחנה המרכזית בתל-אביב ואמרת ש-90% מהזונות הן מרוסיה.
משה גפני
הוא לא אמר את זה בתור עובדה.
צבי ויינברג
יש לפני סקר מלפני חודשיים של טלסקר, שדולת הנשים והפורום הציוני על עמדות

הציבור כלפי עולות מברית-המועצות, מהסקר הזה נובע ש-44% מהציבור מסכימים, אני

מצטט: "רבות מהעולות עוסקות במתן שירותי מין"; ל-65% מהציבור עמדות שליליות כלפי
העולות. אני מצטט
"בסקר נמצא כי לאמצעי התקשורת השפעה מכרעת בגיבוש עמדה זו."

הסכמה עם העמדה כי רבות מהעולות מרוסיה או מברית-המועצות לשעבר עוסקות במתן

שירותי מין גבוהה יותר בקרב הנשאלים שאמצעי התקשורת היוו את מקור המידע העיקרי

שלהם - 52%, לעומת כלל האוכלוסיה או בקרב אלה שהיכרות אישית עם עולות היא ערוץ

מידע עיקרי שלהם וזה 31%.

כמובן שיש תופעה של זנות ונערות ליווי כשרבות מהנשים באות מחבר העמים. הבעיה

היא שהעתונות מביאה את הידע הזה אל הקהל בכותרות ובלי מחקר. לו היו חוקרים לעומק

את התופעה הזאת היו מבינים - היום כבר יודעים את זה - שהבעיה לא נובעת מעולות

הבאות מחבר העמים אלא יש מאפיה ישראלית ושיתוף פעולה עם מאפיה או עם פושעים מחבר

העמים שמייבאים זונות, ברובן לא יהודיות, שמגיעות ארצה או כתיירות או עם דרכונים

מזו י יפים.
היו"ר שאול יהלום
אדוני, האם מותר יהיה לפרסם את המשפט האחרון שאמרת שרוב הזונות הן לא

יהודיות?
צבי ויינברג
זה מה שאני קורא ויודע. זאת לא תופעה של עולות מחכה העמים אלא תעשייה של

ייבוא של המאפיה הישראלית.
היו"ר שאול יהלום
חבר-הכנסת ויינברג, לפי הצעת החוק אסור יהיה גם לפרסם שהן לא יהודיות. אם

מחר יגלה העתון שהרוב הן לא יהודיות, בזה הוא פרסם את המוצא ואז יגידו שביישת את

כל התושבים הלא יהודים במדינה.
צבי ויינברג
אני לא הולך לפרסם את זה. אם חוזרים בכל פעם על אותה כותרת ועל אותו סיפור

של "נערות ליווי מרוסיה" בלי לחקור את הענין, הביזוי יימשך. אני חקרתי את החוק

הצרפתי על השמצה DEFAMATION בעתונות שהוא היום החוק של הקהיליה האירופאית, של

EUROPIAN CONVENTION AND HUMAN RIGHTS שעכשיו קיבלה את החוק הצרפתי. שם נאמר שכל

עתונאי שמפרסם פרסום או מאמר, אפילו אם הוא אמת, והוא לא חקר את זה אלא זה מבוסס

רק על שמועות או על התרשמויות דינו קנס או עונשי מאסר. זאת אומרת, השטחיות,

הסנסציות והסטריאוטיפים שקובעים כאן בארץ את הכותרות והמאמרים בעתונות אלה הבעיה

העיקרית. יש הבדל עצום בין מה שכתוב בתקנון מועצת העתונות בישראל לבין מה שנעשה

בשטח. אני לא היחיד שאמרתי את זה, עוד אנשים אמרו זאת. היועץ המשפטי לממשלה

לשעבר בן-יאיר דיבר בנאום של 30 דפים על ההפרש העצום בין מה שכתוב בתקנון של

מועצת העתונות לבין מה שנעשה בשטה. לסמוך על התקנון ולהגיד שהעתונאים יתנהגו

היום לפי התקנון שלהם - לי אין שום אמון בזה. גם באירופה, בצרפת ובמדינות אחרות

יש חוקים מאוד מחמירים והם לא מפחדים מ-CHILLING EFFECT. לכן אין לנו שום ברירה

אלא לחוקק חוקים.
אי שליו
אני מודה על ההזמנה להופיע בפני הוועדה.

כמה הערות קצרות. הדילמה שחבר-הכנסת גפני הציג כאן היא דילמה שאנחנו עומדים

בפניה יום יום. לא רק שמטריד אותנו שכבר היום אנחנו חשופים לסעיפים בחוק

שמאפשרים למי שמוצא את עצמו נפגע לבוא אתנו בדברים אלא אנחנו מוטרדים מדבר יותר

מהותי, אנחנו נשפטים מדי יום על-ידי מאות אלפי אנשים שקוראים את העתונים

ומדובר בחשיפה לכל עם ישראל על כל עדותיו, על כל גווניו. אני מייצג פה עתון

שבהחלט יכול לדבר על כך שהוא פונה לכל עם ישראל.

דוד צוקר;

לא רק לעם ישראל גם לכאלה שהם לא בעם ישראל.
א' שליו
אנחנו מדברים על כל מדינת ישראל, אני מקבל את ההערה שלך.

לעתון אין שום אינטרס לפגוע במישהו מבין ציבור קוראיו. זה לא מצב שבו אנחנו

נמצאים משני צדי המתרס ולי יש מוטיבציה אחת ולך יש מוטיבציה אחרת, אני רוצה

שציבור הקוראים שלי לא ימצא את עצמו במצב שבו אני מעליב אותו או פוגע בו. לכן

מטריד אותי המבחן הציבורי לא פחות מהמבחן המשפטי.

בדיון הזה עלו לא מעט סוגיות שמראות עד כמה ההצעה שהעלית חיא בעייתית. הוצגו

פה שאלות, גם על-ידי היושב-ראש, לגבי הפרובלמטיקה שאיזכור המוצא בנסיבות מסוימות

משרת את הידיעה עצמה. זה מעיד על כך שאנחנו נמצאים בשלב מוקדם מדי מכדי להעביר

את זה למצב של חקיקה. ייווצר מצב שלקבוצת עורכי הלילה בעתון לא תהיה שהות, כמו

בדיון הזה, כדי להיות בטוחים אם יש רלוונטיות או אין רלוונטיות לאיזכור המוצא.

הניסיון לקחת כרגע מרכיב אחד מתוך תקנון האתיקה ולהפוך אותו לסעיף בחוק הוא

בעייתי במובן אחר. אחת מן השתיים: או שהגוף שמייצג כאן עורך דין צדוק הוא גוף

בעל משמעות, כך אנחנו חושבים; או לא. כמו שנאמר על-ידי פרופ' ויינברג אני סבור

שמדובר במצב שבו לא כל החלטות מועצת העתונות מתקיימות כפי שחיה צריך להיות אבל

המבחן הוא בפרספקטיבה של זמן. תיקח את המצב היום ואת המצב לפני מספר שנים ותבין

איזו מערכת יחסים קיימת בין מועצת העתונות לבין העתונים. דבר אחד: היום כאשר

עתון מוזמן לבירור בפני מועצת העתונות הוא ירא מכך מכיוון שלהחלטה יש השלכה

ציבורית, הוא מתחייב לפרסם את העובדה שהוא מעד ושגה. מאז שעורך דין צדוק נטל על

עצמו את הדברים הוא יצר לגוף הזה מצב שבו העתונים חוששים מתהליך הבקרה של המועצה.

זה תהליך שצריך לעודד אותו.
צבי ויינברג
נסיוני הוא להיפך. יושב כאן מר מרמרי, הוא צוחק על כל הדוקומנט הזה. הזכרתי

את תקנון מועצת העתונות והוא צחק באוזני בטלפון, הוא מצפצף על הדוקומנט שלכם.
היו"ר שאול יהלום
אני מציע שנתייחס בכבוד לאורחים שלנו.
ח י מרמרי
אני מתרשם שחברי הכנסת מייצגים די טוב את הפרובלמטיות שבהצעת החוק. אוסיף

כמה היבטים שיכבידו על החיים. לא שזה יכביד על העתונות משום שבלאו הכי העתונות

פועלת במסגרות, לדעתי היא תכביד על הציבור בקבלת אינפורמציה שבמקרים רבים היא

אינפורמציה מכרעת וחיונית כדי שהוא יוכל לעצב לו תמונת מציאות.



אני מבקש לחזור לחמשת ה-"W" , חמשת ה-"מ" , WHO, WHAT, WHY , WHERE, WHEN -מי,

מה, מתי, מדוע, מקום, יש לנו בעיה משמעותית עם ה-מיי הראשונה, עם ה"מי".

כשאתה

אומר "מי" אתה חייב לצייר אותו בכלים מסוימים כדי לקבל תמונה ברורה ככל שניתן.

אתה יכול לצייר את המתאר שלו בתיאור תכונות, או בהשתייכות, או בקבוצת התייחסות

ולפעמים אתה נדרש לאיפיונים נוספים. יש מקרים רבים שבהם האיפיונים הנוספים חם

רחבים ועלולים לפגוע במידה זו או אחרת. אתה יכול להגיד שהעובדה שיגאל עמיר הוא

סטודנט מאוניברסיטת בר-אילן יוצרת את האוניברסיטה כקבוצת התייחסות ובכך מוטל איזה

שהוא דופי בסטודנטים שם באשר הם, אם כי אפשר לטעון גם אחרת. העתונאי נדרש

לאיפיון הזה כי הוא רלוונטי לעבודתו.

אתם מתייחסים להשתייכות דתית, עדתית או מוצא אתני. אחת הבעיות היא שהשתייכות

דתית מוגדרת היום בסעיף הלאום בתעודת הזהות של מדינת ישראל והמדינה לא מטשטשת

לחלוטין השתייכויות אלא מבקשת לאפיין אותן, האם אתה אומר לי לא לאפיין דבר שמדינת

ישראל עצמה מבקשת לאפיין? כאשר אדם מוגדר בתעודת זהותו כערבי מוסלמי האם אסור לי

לכתוב את זה בעתון כאשר הוא חשוד בביצוע עבירה כלשהי? יש פה איזשהו פרדוכס.

קבוצת התייחסות איננה בהכרח מלת גנאי ובמקרים רבים היא נדרשת לצורך חברתי ברור

כדי לאפיין, למיין, לסווג, לקבוע עמדה. ברור שצריכים להתקיים כאן איזונים ויום

יום עתונאי ועורך נדרשים להתלבט בשאלה עד כמה נדרש לאפיין אדם או מקרה מסוים.

אם החוק הזה יתקבל כפי שהוא וייאכף, העתונות והחברה יבקשו לעקוף אותו ואנחנו
נכתוב
תושב מאה שערים אלא אם תגבילו את האפשרות לכתוב את אזור המגורים; נציין

את השם אלא אם תגבילו את האפשרות לכתוב את השם,
היו"ר שאול יהלום
אתה יכול לכתוב איך הוא היה לבוש.
חי מרמרי
יש מראה אלא אם תגבילו את הצילום; אני ער לבעייתיות שבצבע עור במקרה מסוים;

אני ער לבעייתיות האתנית. במראה מסוים שאופיו אתני.
דוד צוקר
אתה מוכן עכשיו לחוקק את הסעיף הזה?
היו"ר שאול יהלום
מר מרמרי, אני מתנצל על דבריו של חבר-הכנסת ויינברג. מדבריו היה מובן כאילו

אתה, או "הארץ", או עורכי עתונים "מצפצפים" על מועצת העתונות, פסקיה והתהליך עצמו

ולכן צריך חקיקה. זה מה ששואל אותך עכשיו חבר-הכנסת צוקר. השאלה היא איך אתם

מתייחסים ל"בית הדין" הפנימי שלכם - האם כדברי חבר-הכנסת ויינברג, או כפי שאמר מר

אלון שליו,
ח' מרמרי
אני לא רוצה להתנצח עם חבר-הכנסת ויינברג ואני מבקש לא להשיב על הדברים.

העתונאים מהווים 30% ממליאת מועצת העתונים, עורכי העתונים והמו"לים - 30%, אנחנו

חלק אורגני מהמועצה כמו מר צדוק - אולי הוא צריך להשיב. רק אגיד שמועצת העתונות

היא בשר מבשרנו ומטבע הדברים אנחנו פועלים בתוכה, מכירים בה, שותפים לה ומבצעים

את הדברים כמיטב יכולתנו,
מ"מ היו"ר דוד צוקה
אם, נניח, יקבלו את הנוסח שלכם, האם אתה מוכן ללכת להקיקה?
חי מרמרי
אני מתנגד לחקיקה מסיבות רחבות אבל אני יכול לשאול למה לא תהפכו את כל תקנון

מועצת העתונות לחוק? החוק הוא שלד ועליו הולך ונבנה מרקם של קודים אתיים וביניהם

כאלה שעוסקים באזורי הדמדומים ובתחומי האיזונים. אני חושב שזו טעות בכל קנה מידה

להפוך קוד אתי לחוק. מן הסיבה הזאת אני לא חושב שצריך לשריין איזו שהיא שורה

מתקנון מועצת העתונות בחוק, להיפך, מועצת העתונות צריכה לבחון את החוק ולהוסיף לו

נדבכים של קודי התנהגות אתיים.
יונה יהב
חבר-הכנסת גפני, הכוונה שהודית שעומדת מאחורי הרעיון של הצעת החוק פוספסה

לחלוטין בניסוח והוא מביא אותנו לאבסורדים בלתי רגילים. כמי שבא מהשטח אני אומר

שאתה מכביד על השופט שיושב בדין בצורה קטסטרופלית. סוג הניסוח הזה מייחס לשופט

ידיעות שיפוטיות - דברים שהשופט יודע אותם מעצם ידיעתו ולא חייבים הוכחה. למשל,

התאילנדים. אמרת שמקובל שאצלם אכילת בעלי חיים זה אורח חיים ואילו אצלנו זו

עבירה פלילית. בית-המשפט יועמס בתלי תלים של הוכחות על-מנת להראות אם אכן זה

אורח חיים או לא ותראה שכל הנושא של איסור לשון הרע יורד מהבנקט. זאת אומרת,

ההכללה ויצירת תדמיות לקבוצה כזאת דרך פעולה הריגה אחת או יותר שרצית למנוע אותן

פיספסת בניסוח חזה שאיננו מתאים למה שרצית לבטא.

כפי שאמר חבר-הכנסת צוקר, אם מועצת העתונות תמצא איזו שהיא דרך כדי להפוך

הכללה שאין לה מקום לעבירה של לשון הרע - אני משוכנע ששום עורך לא יתן יד להכללה

כזאת אם אין בה צורך ואם היא יוצרת עוולה- - -
צבי ויינברג
למה אתה כל כך משוכנע בזה? כל ההוכחות הן להיפך.
יונה יהב
אני כאן לא כדי להעניש את העתונות אלא כדי לחיות עם העתונות.
משה גפני
יש לי פה מקבץ של ידיעות, ביניהן: נלכדו שודדים חרדים. זו כותרת מעניינת

וכשאני רואה כותרת כזאת אני קונה את העתון. זו דוגמה אהת מני אלפים שאני עד להן

יום יום. האינטרס של עורכי העתונים, בצדק, שתהיה כותרת טובה ולכן הם לא רוצים

לערב פה את תקנון האתיקה של מועצת העתונות. יש ניגוד מוחלט בין האינטרס של

העתונים, עורכי העתונים, בעלי העתונים והעתונאים לבינינו כמייצגי הציבור. הם לא

ירצו להוריד את הכותרת הזאת, כמה שיש יותר דם בעתון כך קונים יותר את העתון.
מ"מ היו"ר דוד צוקר
מר שליו הזכיר את האינטרס המסהרי לא לעשות את זה שמא ייפגע הציבור.
משה גפני
האינטרס המסחרי הוא הכותרות האלה.
יונה יהב
מידיעה של המאטריה הזאת בתוך בתי-המשפט אני אומר שהניסוה הזה לא טוב. אתה לא

רוצה שההוק ייהפך לאות מתה, אי-אפשר יהיה להפוך את זה למשפטים של ממש בניסוה הזה

מכיוון שזה יוצר אבסורדים על אבסורדים. רצית למנוע הכללה על ערבים, על חרדים, על

רוסים, פעם זה היה על מרוקאים אבל פיספסת פה את הכוונה,
צבי ויינברג
מר שליו ומר מרמרי דיברו על איזונים כשכל עורך צריך להחליט תוך כמה שעות אם

להזכיר או לא להזכיר את המוצא האתני. אני שואל את מר מרמרי: האם מאמר בדף

הראשון של העתון שלכם בכותרת שמנה ושחורה: עולה מרוסיה היכתה את החבר של הבן

שלה, זו החלטה בן לילה? האם זה היה כל כך רלוונטי ותוך דקה הייתם צריכים להחליט

שזה יהיה בדף ראשון? זה גם היה במסגרת שחורה. יש לי את תאריך העתון. האם אלה

האיזונים?
עי שקולניקוב
אני מייצגת את האגודה לזכויות האזרח ומתוך כך אינטרסים של חופש הביטוי וגם

אינטרסים של מיעוטים חרדים, עולים חדשים ואחרים, כך שאני חיה את הקונפליקט הזה.

הייתי מציעה לוועדה לא לקבל את הצעת החוק הזאת לא בנוסח הזה ולא בנוסח מרוכך

כלשהו. חופש הביטוי מכיר כל מיני סוגים של ביטוי, גם ביטוי לא חיובי, מרגיז,

מצחיק ומגוחך. התרופה לביטוי היא ביטוי נגדי שמביא את הסיפורים האמיתיים של

המיעוטים. לכן כשבאים לפגוע בחופש הביטוי הפגיעה צריכה להיות מינימלית ותהיה

על-ידי אינטרס שמצדיק זאת,

לא במקרה היתה סתירה בין הצעת החוק הזאת לבין ההגנה הקיימת בחוק איסור לשון
הרע שבמהותו מדבר על
לשון הרע, הכפשתו, הלבנתו ברבים של אדם מסוים על-ידי

ביזויו וכו', המהות של ההוק היא הלבנתו של אדם ספציפי ולא האינטרס הקבוצתי ולכן

ההצעה לא מתאימה כאן. גם ההגנה על קבוצת המיעוט היא אינטרס אבל זה נעשה בצורה

יותר מצומצמת על-ידי המחוקק באיסור של הסתה לגזענות בחוק העונשין. כשהמחוקק מדבר

על פגיעה קבוצתית הוא דורש משהו יותר מרחיק לכת, לא עצם ההזכרה של הקבוצה אלא

כאשר זה מגיע להסתה לגזענות ואז יש מקום לאסור את זח.
ד' דרור
גם בחוק העונשין בכל העבירות של חופש הביטוי מקובל שיש צורך באישור מיוחד

מהיועץ המשפטי לממשלה.
עי שקולניקוב
בנוסף לכך נדונה בבתי-המשפט השאלה מהי דרגת ההסתברות של התוצאה שאכן אנשים

יבצעו אלימות כלפי עולים, ערבים, רוסים - כל מי שההסתה נוגעת אליו. זאת אומרת,

איזון שהוא הרבה יותר מרחיק לכת לטובת חופש הביטוי. זה, לטעמי, האיזון הראוי

כשמדובר בהגנה על קבוצה ולא במסגרת של חוק איסור לשון הרע העוסק בהגנה על שמו של

אדם ספציפי שנפגע, לאחר התיקון שהוצע על-ידי חברת-הכנסת יעל דיין, אם אותו אדם

ספציפי נפגע משיוכו לקבוצה הוא כבר יכול ליפול במסגרת איסור לשון הרע והאינטרס

הזה מוגן.
משה גפני
חברת-הכנסת יעל דיין דיברה על שיוכו לקבוצה מוגדרת.
ע' שקולניקוב
לא, זה מורחב.

לשאלה האם איזכור המוצא הוא רלוונטי. הוויכוחים שהיו כאן מראים עד כמה אסור

להגיע למצב שבית-המשפט הוא זה שיקבע האם ההשתייכות היא רלוונטית או לא. היה

מעניין לקרוא בעתון ולשמוע כאן האם החינוך החרדי שייך לענין שריפת הדגל או לא; או

כשאני קוראת בעתון שצבי בן-ארי נעצר וננקטו אמצעים סביב מעצרו והשאלה אם רלוונטי

או לא שהוא מרוסיה צריכה להידון במסגרת העתונות הכתובה ולא בבית-המשפט; קשה לומר

אם הענין רלוונטי לגניבת רכבים. הדברים האלה לא צריכים להיחתך בבית-המשפט.
דוד צוקר
את לא יכולה להתעלם מהכותרת "שודדים חרדים".
עי שקולניקוב
זה מצחיק אותי.

משה גפני;

יש כאלה שזה מצחיק אותם ויש כאלה שבוכים בגלל זה.
עי שקולניקוב
אגיד לך למה. כשכותבים: אדם נשך כלב, כנראה שזה לא כל כך נכון.
היו"ר שאול יהלום
זה בוודאי לא רלוונטי אבל ברגע שכתוב: במכס נתפסו שלושה מבריחים - תגידו

איזה שם שאתם רוצים - זו בעיה.
קריאה
גרוזינים.
עי שקולניקוב
לכן אני לא רוצה שבית-המשפט יקבע, זה שייך לתופעה חברתית או כלכלית.
משה גפני
מי יקבע - עורך העתון שרוצה למכור את העתון?
עי שקולניקוב
הציבור שקורא את העתון הוא שיקבע האם זה רלוונטי או לא.
דוד צוקר
מה שאמרת כרגע הוא שלעורך אין מבחן רלוונטיות אלא רק לקורא.
עי שקולניקוב
בוודאי שגם לעורך אבל אנחנו לא סומכים עליו כי יש לו שיקולים ואינטרסים

מסחריים שלו, זו נקודת המוצא שלו. גם אם הוא שגה במבחן הרלוונטיות אנחנו נקבע

בסופו של דבר.



לשאלה למה לא להפוך לחוק אותו סעיף בתקנון האתיקה, להעביר מסעיף אתיקה לסעיף

של עבירה פלילית זה לא להגביר את הווליום של האכיפה אלא להעביר זאת למישור אחר

לגמרי, להתערבות של השלטון שאומר לי מה אסור ומה מותר לי לכתוב בעתון שלי. אזכיר

את פסק-הדין של שניצר כדי לומר שגם לגוף שנקרא מועצת העתונות יש יכולת.
היו"ר שאול יהלום
איזו יכולת היתה לגוף הזה? הבג"צ קבע והאפקטיביות היתה שלו.

עי שקולניקוב;

פסק דין האתיקה לא ניתן לגבי פרס ישראל אלא ניתן מזמן על המאמר ובית-המשפט

הסתמך עליו, כך שיש לזה אפקטיביות.

אני גם מציעה לחשוב ולשקול את ההסכם שהציע פה חבר-הכנסת צוקר עם מועצת

העתונות.

חי צדוק;

אני לא מתכונן לתאר פה מצב אידיאלי על התפקוד והאפקטיביות של כל הפעולות של

מועצת העתונות אבל אני צריך להעמיד דברים על דיוקם. הבר-הכנסת ויינברג הגיש

תלונה למועצת העתונות. המוסדות השיפוטיים של מועצת העתונות טיפלו בתלונה הזאת

והם מצאו שאין פגם בפעולת העתונות. הוא כנראה נושא עמו את הכאב והתגובה על התוצאה

הזאת עד לכאן בו ועדה.
צבי ויינברג
אני מתנגד בתוקף לכך שלקחת והפכת את זה לענין אישי, זה לא נכון.
היו"ר שאול יהלום
חבר-הכנסת ויינברג, אתן לך אחר-כך משפט תגובה.
חי צדוק
אני מזכיר את פסק-הדין של מועצת העתונות בענין שניצר. ענין המאמר שלו שנוי

במחלוקת. עובדה היא שבית הדין של מועצת העתונות פסק פסיקה מסוימת ובג"צ לא פסק

למי מגיע פרס ישראל ולמי לא. השאלה למי הפרס לא נוגעת למועצת העתונות עובדה היא

שבית-המשפט העליון נתן משקל מספיק לפסק-דין של מועצת העתונות כדי לומר לוועדה
המוסמכת לענין הפרס
זה שיקול שאתם צריכים לשוות לנגד עיניכם.

מה בין חוק ובין תקנון אתיקה. כבר נאמר שחוק הוא איסור או ציווי שסנקציה

פלילית בצדו; תקנון אתיקה הוא איסור או ציווי שסנקציה ציבורית בלבד בצדו. אני

חושב שהמחוקק צריך לנהוג זהירות רבה בקביעת איסורים וציוויים שבצדם סנקציה פלילית

וזה בתחום חופש הביטוי והעתונות. כל חוק לשון הרע בא להגביל את חופש הביטוי

וחופש העתונות אבל כל תוספת של איסורים שסנקציה פלילית בצדם צריכה להישקל בזהירות

רבה.
היו"ר שאול יהלום
ניקח את הדוגמה של שניצר שהיא אופיינית ונלך לפי פסק הדין השני שלכם, הערעור.

פסק הדין הזה קובע שמר שניצר פגע קשות בלשון הרע בעדה שלמה בעצם המאמר. נעזוב

את פרס ישראל, אז מה? מר שניצר יכול-לכתוב מחר עוד שלושה מאמרים כאלה ולפגוע עוד

פעם בעדה האתיופית, לעומת זאת אם יש סנקציה כזאת מר שניצר לא היה כותב את המאמר.

כאן נאמר שהסנקציה דרושה כדי למנוע דברים כאלה. השאלה היא האם תמורת חופש הביטוי

אנחנו צריכים לשלם באסונות שניצר כאלה?
ח' צדוק
דברים רבים בתקנון האתיקה שאינם מגיעים כדי ציווי או איסור פלילי גם הם מגבלה

על חופש ביטוי. למשל אחרי שעתון מפרסם את כתביו וזה לא מדויק הוא חייב לפרסם

תיקון או התנצלות, זו חובח שהתקנון מציע. זה סוג ההוראות בתקנון האתיקה שאני לא

ממליץ שייהפך לחוק ואני לא חושב שמישהו יציע שזה ייחפך לחוק. יש בתקנון האתיקה

סעיף שאומר שלפני פרסום ידיעה כלשהי יבדקו העתון יהעתונאי את נכונותה במקור

המהימן ביותר, בזהירות הראויה ובנסיבות הענין. המחוקק צריך לקבוע קו שבו הוא

אומר: עד כאן יש הצדקה לחתערבות המחוקק ובסנקציח פלילית, מכאן ואילך זח ענין

לכללים אתיים של הברנז'ה עצמה.

אני רוצה להגיב על ההצעה הקונקרטית שהעלה חבר-הכנסת צוקר. אני מוכן שנקבע

בינינו הבנה שתעמיד במבהן את האפקטיביות של מועצת העתונות ושל הסנקציה הציבורית

שעומדת לרשותה בהקשר של סעיף 14 ושל הצעת החוק שנמצאת על שולחננו. חהבנח שאני
מציע היא זאת
נסכים בינינו שלתקופה סבירה מסוימת משהים את הצעת החוק. למשך

התקופה הזאת אני מבקש שיגישו במועצת העתונות תלונות שהן במסגרת אותו סעיף 14.

לנו אין משטרה, אנחנו לא יכולים לעבור כל יום על חעתונים ולבדוק איפה יש הפרה של

הסעיף. לחבר-הכנסת גפני יש תיק של תלונות, יקח את המקרים הברורים והבולטים ויגיש

תלונה למועצת חעתונות.
משה גפני
את חמזוודה לא הבאתי.
חי צדוק
אני יכול להבטיח שאנחנו נברר את התלונה הזאת באמצעות ההליכים השיפוטיים. מראש

אני אומר שאני לא מתערב בהליכים האלה, יש בית דין של ערעור.
דוד צוקר
הדיון בערעורים האלה פתוח?
חי צדוק
הערעורים פתוחים. מדוע קבענו שהערעור הוא פומבי? לעתים קרובות הערעור

באינסטנציה הראשונה מסתיים באיזו שהיא הסכמה, בפרסום התנצלות, או תיקון.

חאינסטנציה הראשונה עוסקת הרבה במשא-ומתן להסדר מוסכם ולא חשבנו שטוב שדין ודברים

מהסוג הזה יהיה פתוח לציבור אבל אם יש פסיקה ויש ערעור, הדיון בערעור הוא פומבי.

גם אמרנו שבערעור הצדדים יכולים להיות מיוצגים על-ידי עורכי דין.

אני חוזר ומבקש שתהיה שהות של תקופה סבירה, אולי שנה. אני מבקש להגיש

תלונות, נדון בתלונות האלה לפי ההליכים הקיימים במועצת העתונות ותשפטו אותנו אחרי

תקופת הניסיון.
צבי ויינברג
בצורה בלתי הוגנת הפך מר צדוק את תלונתי האישית נגד "הארץ" לעילה העיקרית

להאשמותי על השיגרה של השמצות, הכללות, סטריאורטיפים בעתונות הישראלית במה שנוגע

לעולים מרוסיה. זה לא הוגן. חוץ מהדוגמאות שהבאתי כאן עם התאריך וכותרות חוזרות

על פשיעה, על נערות ליווי יש לי תיק, אולי מזוודה שלמה של דוגמאות שאני יכול

להציג. כ-30 שנה אני קורא את העתונות הרצינית בעולם, בארצות-הברית, בקנדה,

באירופה ואני יכול להגיד בלי היסוס שמרגע שהגעתי לכאן והתחלתי לקרוא יום יום את



שלושת העתונים ראיתי מייד הבדל עצום במה שנוגע לכבוד האדם במדינה הזאת. בכל יום

שישי יש בעתון אחד טור במוסף שעיקרו השמצה עם שמות, עתון ש-60% מהתושבים במדינה

קוראים אותו וגם ילדים. אני עוקב אחרי הבעיה הזאת כבר ארבע שנים ואני יכול להביא

עוד דוגמאות על חוסר הגינות, השמצות והפקרות. באנגלית יש מלה חופש, ויש

LICENSE . מה זה LICENSE ? הפקרות. אני חושב שכאן במדינה העתונות עדיין לא

הפנימה מה זה חופש ביטוי ומה זו הפקרות.
משה גפני
אני מבקש שתסתכלו על עתון "מעריב" היום, זה לא רלוונטי לחוק הזה אבל רלוונטי

לנושא שאנחנו מדברים עליו, יש פה תמונה גדולה שכתוב תחתיה "ל"ג בעומר תשנ"ז

בשכונת מאה שערים". אותו עתון פרסם יום קודם אותה תמונה כשהוא מדבר על שלוש שנים

קודם.
מ' רונן
אני מייצג את האיגוד הארצי של עתונאי ישראל. רוב הדברים כבר נאמרו ואסתפק

בכמה הערות. חבר-הכנסת ויינברג, אם מדברים על העתונות האמריקאית היה לי יותר נוח

לשבת בוועדה של הקונגרס האמריקאי כיוון שהסעיף הראשון לחוקה מתחיל במלים:

CONGRESS SHELL MAKE NO LAW לגבי חופש העתונות לקונגרס אין רשות לחוקק חוק

מגביל.

מלבד תקנון האתיקה שהוזכר פה יש עוד שלושה תקנוני אתיקה שמצאתי אתמול: מסמך

נקדי של רשות השידור סעיף 33, כללי הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו כלל 15, בכבלים

כללי הבזק לשידורי בעל זיכיון כלל מסי 6, כולם אומרים אותו הדבר, השלטון לא מגביל

את חופש הביטוי.

יש כאן מזוודות של חבר-הכנסת ויינברג ושל חבר-הכנסת גפני וכולן מלאות. יש

הרבה דוגמאות אבל אני טוען שאלה הם החריגים. עתונאי ישראל מפרסמים אלפי ידיעות

שברובן אנחנו נזהרים ומקיימים את תקנוני האתיקה. אביא שתי דוגמאות. אתמול

הופיעה ידיעה שהיה לי הכבוד לערוך אותה: ילדה בת 16 שהושאה בניגוד לרצונה, נעצרה

פעמים רבות, בסופו של דבר נשלחה למאסר אחרי שהיא דקרה את בעלה. לידיעה הזאת היה

הד תקשורתי. אני קיבלתי את ההחלטה שלא לפרסם את העובדה שהיא בדואית מכיוון שאני

לא רוצה להכפיש את הציבור הזה. ייתכן שחשוב היה לפרסם את זה.
ע' שקולניקוב
בשבילי חשוב לדעת שהיא בדואית.
מ' רונן
לפי תקנון האתיקה החלטנו למנוע מהציבור מידע שייתכן שהוא חשוב. לפי החוק

שמציע חבר-הכנסת גפני זו תהיה עבירה.

דוגמה שניה מידיעה שפורסמה ב"מעריב" אתמול. הכותרת: סיפור אהבה, רוצה

להינשא לנערת ליווי שעצורה ומחכה לגירוש. בשום מקום לא נכתב מהי דתה או מהו

מוצאה של אותה נערת ליווי אלא שנכתב בטקסט שהיא רוצה להתגייר. אני רוצה להוכיח

שברוב הגדול של המקרים העתונות איננה מפרסמת את הדברים.

חבר-הכנסת גפני חושב שכאשר פועל תאילנדי אוכל חתולים יש לכך נגיעה לענין.
משה גפני
אני לא יודע, אמרתי את זה לצורך ובדוגמה.



מ' רונן;

כאשר עורך הלילה יושב במערכת - אני יודע כי אני עושה את זה - והושב אם יש לזה

נגיעה או לא, ברור שה-CHILLING EFFECT. אותו חשש שמא אגיע לבית-המשפט מונע

מהציבור גם את המידע הזה. מתלבטים אם לכתוב שהוא תאילנדי או לא, לבסוף מרוב

התלבטויות הזמן עובר והידיעה כולה נשמטת ולא מתפרסמת ואז הציבור לא מקבל את כל

המידע מכיוון שאיש לא רוצה להיקלע למשפטים.

פרט להשש של פגיעה בחופש הביטוי יש נושא של תוספות איסורים לחוק איסור לשון

הרע ואני מתייחס גם להצעה של חברת-הכנסת יעל דיין. חבל שלא הזמינו אותנו כי

הי יתי מתנגד.

יעל דיין;

היתה תמיכה.
מי רונן
אם כך, למה לא למנוע גם פרסום של השתייכות מקצועית. אם ייאמר שעתונאי חשוד

בריגול זה עלול לפגוע בכל העתונאים.

יעל דיין;

החוק שלי איננו דומה לחוק שלפנינו, הוא לא איסור פרסום. זה יכול להיות

במליאת הכנסת, זה יכול להיות ברחוב.

מי רונן;

אם נגדיר דברים נוספים לשון הרע, למה לא לאסור לפרסם שאדם שחשוד בעבירה הוא

תושב ישוב מסוים. לפני כמה שנים היו נגדי הרבה טענות על שקראתי לעבריין מסוים

יימלך גבעת שמואליי כשהייתי כתב לעניינים משפטיים ביי ידיעות אחרונות". שוב ושוב

הופיע התואר הזה בעתון ומכיוון שכך היו טענות רציניות שאני מכפיש את הישוב כולו.

קיבלתי את הטענות ומנעתי זאת. אם אנחנו מוסיפים דברים אין לזה סוף לא רק לגבי

השתייכות דתית או מוצא אלא גם לגבי השתייכות מקצועית, לגבי השכלה. למה לא נאמר

שסטודנט מבר-אילן רצח?
אי ולנר
ועדת העורכים מתנגדת בתוקף לחקיקה והעמדה שלה היא למנוע ככל האפשר חקיקה

בתחום של שמירה על חופש הביטוי של העתונות כי כשאתה מתחיל אתה לא יודע ,איפה זה

נגמר- בשעתו התנגדנו לחוק הצנזורה למרות שרבים תמכו בזה ועדת העורכים, מועצת

העתונות וכל עורכי העתונים התנגדו אז לחקיקה בתחום זה.

כבר דובר פה על האבסורד שאי-אפשר יהיה להימנע מכל מיני עקיפות כי לפעמים לא

מדובר על שעות אלא על דקות כאשר ידיעה מגיעה בשעה מאוחרת וכיצד לנהוג - האם לפרסם

את המוצא או לא. כשאני מזכיר את אלפרון מגבעת שמואל האם מותר לפרסם את זה, או

לכתוב מלך גבעת שמואל.

לא מקובל עלי להפוך קטע מתקנון לחוק. מקובלת עלינו ההצעה של עורך דין צדוק

בקשר לתקופת שהות. אני יכול להודיע שלא נעים להופיע בפני בית דין של מועצת

חעתונות, בכמה מקרים נערכות קרבות כבדים כדי למנוע פסיקה נגד העתונאי או נגד

העתון.



כדוגמה לאבסורד אספר מקרה שקרה לסוכנות עתי"ם. כעורך עתי"ם נקלעתי למשפט על

מקרה מעניין. עתי"ם פרסמה ידיעה שנתגלו כתבי יד וספרים מסוימים בחנות מסוימת

בעיר העתיקה. קיימנו את התקנון הקובע שלא מפרסמים את השם ופרסמנו רק את העובדה

שנעצר בעל חנות מסוימת. קיבלנו תביעה מבעל חנות מסוימת מאוד בעיר העתיקה בה

נאמר: לא יכולתי להיכנס למחרת לבית הכנסת כי כולם חשבו שמדובר בי. הוגשה תביעה

והפסדנו בה על זה שעתי"ם נמנעה מלפרסם שבעל החנות הוא ערבי. אילו היינו מפרסמים

שבעל החנות הוא ערבי הכול היה בא על מקומו בשלום, עתי"ם הקפידה לא לצרף את המוצא

האתני והיא מקפידה על כך גם לגבי קיבוצניקים וגם לגבי חרדים כדי לא להכליל

ציבורים שלמים.
משה גפני
למה לא פרסמתם את שם החנות עצמה?

אי ולנר;

כל עוד אדם לא הובא לבית-משפט אי-אפשר היה לפרסם זאת. לכן אני חוזר ואומר:

נמנע מחקיקת חוקים בתחום העתונות.
י י דוד
אני מייצג את לשכת עורכי הדין.

הנחת היסוד היא שאיזכור המוצא או השתייכות כלשהי אף פעם אינם נוגעים לעבירה

פלילית, גם לא בריגול, אדם יכול להיות מרגל גם אם הוא ערבי, יהודי, או עולה.
דהיינו, הצעת החוק אומרת
אל תפרסמו. נקודה.

הנחת היסוד השניה היא שעצם העובדה שמציינים את ההשתייכות של אדם לציבור מסוים

מכפישה אותו ציבור. אני חולק על ההנחה הזאת.
דוד צוקר
ואם זה מופיע בשכיחות גבוהה?
י י דוד
אם זה מופיע בשכיחות גבוהה אזי גם אם זה מכפיש זה רלוונטי כי זה מצביע על

תופעה חברתית מסוימת שאם אתה מצנזר אותה המחיר הוא יותר כבד מאשר להיפך.
היו"ר שאול יהלום
אם כתוב: עורך דין גנב רכב. אתה חושב שעורכי הדין לא רואים בזה פגיעה קשה?
י' דוד
אני לא רואה בזה פגיעה כי אני לא גנב, אין זה ראוי שעורכי הדין יציגו עצמם

כציבור שכולו טלית של תכלת רק בגלל שמעולם לא פורסם שגנב כלשהו היה עורך דין. זה

סילוף המציאות. אם מסלפים את המציאות באמצעות החוק הזה הרי שהמטרה שלו נפסדת,

היא צינזור של עובדות שעלולות להתברר ברלוונטיות.
היו"ר שאול יהלום
למה אתה הולך לתקופה של לפני 30 שנה? חבר-הכנסת ויינברג הראה לך את הענין של

הזונות הרוסיות. מי שמכיר את התופעה טוען שהבעיה היא של 30%, מי שחשוף לתקשורת

טען שזה למעלה מ-50%. כלומר, התקשורת העצימה בעיה.
י' דוד
אילולא זה נכתב בתקשורת הוא לא היה יודע שום דבר, מי שהעלה את הבעיה זו

התקשורת. בגלל שהיא פרסמה דבר שלכאורה לפי הצעת החוק היא לא היתה יכולה לפרסם

הרי שהבעיה הזאת לא היתה נודעת לאף אחד, לא באיזה אחוזים, ולא היינו יודעים שיש

בעיה שצריך לטפל בה. המחיר שמשלמים הוא גרוע פי כמה וכמה מהרעה שמנסים לתקן.

הזכירו את הענין של שניצר. חשוב לציין את ההבדל בין אתיקה לבין עבירה

פלילית. אם הוא חשב מה שהוא כתב הוא היה חייב לפרסם את זה. אילו זו היתה עבירה

פלילית הוא לא היה מפרסם את זה, זה לא היה עולה לתודעת הציבור וכלל לא היו דנים

בזה. גם אם הוא נקט במונחים שהם לא טובים וגם אם הוקיעו אותו התופעה היתה ראויה

לדיון. הוא שילם את המחיר אבל לעולם לא הייתי מעמיד אותו על זה לדין פלילי.

מה שמנסים לעשות הוא לחנך את העתונות להיות פוליטיקל קורקט.
צבי ויינברג
כבוד האדם זה פוליטיקל קורקט?
י י דוד
לפעמים כן, השאלה איפה הגבול היא קשה. לא ראיתי שנותנים הנחיות דומות לכלי

תקשורת שלפעמים עוסקים בהסתה גופא. צריך לראות את הדברים בפרופורציה.

לגבי ההסכם, אני רואה בזה טעם לפגם וכדבר מסוכן. העתונות מבקרת את הוועדה,

הוועדה תבקר את העתונות אבל עתונות צריכה להיות חופשית ולא נגועה בהסכמה עם אף

אחד.
י י לנדא
כנציג נוסף של לשכת עורכי הדין אי-אפשר לומר שהבעיה איננה קיימת. לעתונות יש

כוח אדיר ויש פה ABUSE בכוח הזה. איני יודע אם דבר חקיקה הוא דרך להתגבר על ה-

ABUSE של העתונות אבל טוב שהשולחן ידע שבציבור יש התמרמרות נגד חסטיגמטיזם של

העתונות. אותו כלל 14 מיושם ברחמנות רבי מדי ולכן נזעקים חברי הכנסת על הבעיה

האמיתית. חקיקה איננה הדרך הנכונה לטפל בזה אבל אני לא ממעיט מחומרת הבעיה.

אני מציין שיש פה בעיה עם המרקם החקיקתי של הסעיף כי הוא מוכנס למקום הלא

נכון וציינה זאת גבי דרור. סעיף 1 הוא סעיף הגדרתי שמתייחס לאותו אדם ולא למהות.

אם תחליט הוועדה להפוך זאת לדבר חקיקה, יש לקחת את הרעיון העומד מאחורי הסעיף

ולהכניס אותו למקום הנכון בחוק.
יעל דיין
התבטאתי כבר ועמדתי המתנגדת לחקיקה ידועה מה גם שימצאו דרכים לעקוף אותה ולא

ילכו לתבוע כל מקרה, המקרים יהיו בתום לב ויהיה קשה להוכיח שאין השתייכות ישירה

לענין. בצורה מסוימת נתגבר את מה שאנחנו רוצים למנוע.

בשעתו הובא לפנינו תקנון האתיקה. אני לא חושבת שצריך ללכת להסכמות בין ועדת

כנסת לבין גופים חיצוניים אבל צריכה להיות הבנה שהנושא הזה מכאיב ויש בו סימני

שאלה. יכול להיות שתקנון האתיקה לא נאכף או שלא שמים לב אליו בתוככם. הייתי

משאירה אותו במלואו ללא שום כפייה של חקיקה. יש לי הרבה טענות בנושאים שאני

עוסקת בהם באלימות כלפי נשים ושבהם לא צריך להזכיר את המוצא אבל החברה הישראלית

לא היתה יכולה לטפל בצורה עמוקה בדברים כי אלימות אצל האתיופים לא דומה לאלימות

אצל הרוסים או אצל יוצאי חבר העמים, היא לא דומה לחילול כבוד המשפחה שקיים רק אצל

ערבים, ברית מילה לנשים קיימת רק אצל הבדואים. אם רוצים לטפל נכון בדברים האלה

אנחנו מעלים אותם במליאת הכנסת, קוראים לילד בשמו.
משה גפני
זה רלוונטי לביצוע העבירה.
יעל דיין
זה רלוונטי אבל זה מכליל.
היו"ר שאול יהלום
אני מסכם. חבר-הכנסת גפני, מדעות חברי הכנסת אני מניח שאם אביא את הצעת החוק

להצבעה אין לה רוב. לכן אני מציע לך לקבל את הצעת הבר-הכנסת צוקר שקיבלנו לה

נכונות ממר צדוק. כפי שהציע חבר הכנסת, השר לשעבר ויושב-ראש מועצת העתונות חיים

צדוק נקבע פרק זמן של שנה ואפשר יהיה להגיש תלונות גם על-ידי חברי הכנסת, ומועצת

העתונות תטפל בענין.

חבר-הכנסת גפני, תגיש לנו את כל התלונות שהוגשו במשך השנה הזאת במסגרת הדברים

הרלוונטיים, החשובים והפוגעים ביותר. מועצת העתונות תטפל בזה, נראה איזה טיפול

יהיה ואז נבדוק האם להמשיך או שזה יהיה בתהום בית הדין של מועצת העתונות.
משה גפני
שמעתי את הדברים. מועצת העתונות לא אמרה מה היתה עמדתה המקורית.
חי צדוק
עמדתה המקורית היתה נגד החקיקה והיא עדיין נגד החקיקה.
משה גפני
לפני שהגשתי את הצעת החוק הזאת נאמרו לי דברים אחרים אבל זה לא רלוונטי. אכן

בוועדה הביעה מועצת העתונות את התנגדותה לחוק בכל שלבי החקיקה. זה לא מפתיע. אף

אדם לא רוצה שתהיה עליו הגבלה היצונית, בשביל מה הוא צריך את זה? הוא רוצה לפעול

בהתאם למטרותיו והוא לא רוצה שגורמים שונים יתערבו בזה.

הצעת החוק הזאת לא נולדה מכיוון שהיו מאמר, ידיעה או כותרת בכמה עתונים,

ההצעה נולדה לאחר תהליך ארוך, ממושך כמעט יומיומי וכל אחד מחברי הכנסת יכול להביא

דוגמאות ממה שהיה עד היום. עלתה פה הצעה שאתה נוטה לקבל אותה, אדוני היושב-ראש.

אני מבקש ממך לבחון את הדברים, אתייעץ אתך, אתייעץ עם מר חיים צדוק שהוא אחראי

ומקובל עלי ואבקש ממך או לקבל את ההצעה הזאת או להרפות.
היו"ר שאול יהלום
ההצעה היא שלך וזכותך שנקיים הצבעה. אם אתה רוצה שתהיה הצבעה נעשה עכשיו

הצבעה. מאחר שאינני חושב שבהצבעה נקדם את הצעת החוק, אני מציע שתקבל את ההצעה של

חבר-הכנסת צוקר. יש פה נכונות לזה, נראה איך זה הולך ונוכל אחר-כך לבחון חמישה

או עשרה מקרים בולטים של הענין. אם עורכי העתונים יראו שמועצת העתונות לא טיפלה

כיאות בענין, או שיש מגיפה של פגיעה קולקטיבית הם יתייחסו לזה. בינתיים תשב גם

הוועדה שמרכז אותה חבר-הכנסת יונה יהב בכל הנושא של לשון הרע, הדברים יתבררו.

עכשיו יש שעת רצון ואני מציע לך לקבל את ההצעה הזאת שכשלעצמה היא הישג.
משה גפני
אם כך, אני מבקש להגביל את זה לזמן קצר.
היו"ר שאול יהלום
על הזמן נדבר.

ח' צדוק;

חבר-הכנסת גפני אמר שגוף לא רוצה לקבל עליו מרות או מגבלות של גורם חיצוני.
מועצת
העתונות לא נוהגת כך. כשהיתה לפנינו הצעת התיקון של חברת-הכנסת דיין

הופעתי בוועדה הזאת בשם מועצת העתונות ואמרתי שאנחנו מסכימים לתיקון - חברי מר

רונן איננו בדעה אחת אתי - כי יש שיקול דעת.
הי וי "ו- שאול יהלום
חבר-הכנסת גפני אני רוצה לבוא לקראתך, שנה זה זמן סביר. מר צדוק וגם אני

מקבלים שאם אחרי חצי שנה יתברר שיש די חומר, אפשר לבוא ולדון בענין. זאת אומרת,

אנחנו קובעים שנה או שהענין מהותי.

חי צדוק;

בתום התקופה הזאת, יהא אשר יהא הלקח ממנה, חבר-הכנסת גפני יישאר ודאי נאמן

לעמדתו. דעתה של מועצת העתונות נשארת בעינה אבל כדי לאפשר בדיקת האפקטיביות של

המועצה ביישום אותו סעיף 14 בתקנון שלה הצעתי מה שהצעתי.
היו"ר שאול יהלום
הסיכום כפי שסיכמתי.

תודה רבה. הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 13:00

קוד המקור של הנתונים