הכנסת הארבע-עשרה

מושב שני



נוסח לא מתוקן



פרוטקול מס' 72

מישיבת ועדת החוקה חוק ומשפט

יום שלישי כ"ט בניסן התשנ"ז (06.05.1997) שעה 10:00

חברי הוועדה: שאול יהלום - היו"ר

בנימיו אליו

עו"ד אריה רוטר - יועץ משפטי, משח- ראש הממשלה

אהה- אילן - משרד ראש הממשלה

עו-ד רחל סוכר - המשנה לפרקליטת המדינה

עו"ד לבנת משיח

מיה חדד

סגן עופר חנוך - יועץ משפטי, משרד הבטחון

נצ"מ רחל גוטליב - סגנית היועץ המשפטי

סנ"ץ עידו גוטמן - ראש מדור סיור

סנ"ץ אלינוער מזח- עתרת ליועץ המשפטי

רב פקד איילת אלישר

תמי חריף

נצ"מ דורון בית-נר

תג"ד חיים שמולביץ- יועץ משפטי, שירות בתי הסוהר

סג"ד משה מלול - מתמחה, יועץ משפטי בשרות בתי הסוחר

גנ''מ יגאל פלד - ראש מדור ארגון ותקינה, שרות בתי הסוהר

עו''ד רמי רובין - הנהלת בתי המשפט

עו"ד רינת קיטאי - האגודה לזכויות האזרח

מיכל אהרוני - האגודה לזכויות האזרח

פרופי דוד ליבאי

פרופ' קנת מן - הסנגור הציבורי

שלמה שהם

דנה לביא

דורית ואג

חנה כהן

א. תקנות סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) (תנאי החזקה

במעצר), התשנ"ז-1997.

נ. תקנות סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרימ) (הסדרימ לקיום דיונים

לפי סעיף 29 לחוק), התשנ"ז - 1997.

ג. תקנות סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) (דחיית פגישת עצור

בעבירות בטמון עם עורך דין), התשנ"ז - 1997.



תקנות סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים)

(הסדרים לקיום דיונים לפי סעיף 29 לחוק), התשנ"ז - 1997.

בוקר טוב. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הוועדה בדיון בתקנות סדר הדין הפלילי

(סמכויות אכיפה - מעצרים) (הסדרים לקיום דיונים לפי סעיף 29 לחוק), התשנ"ז - 1997.

"מצ''ב לעיונו התקנות שבנדון המיועדות לקבוע הסדרים

להבאת עצורים בפני שופט בשבתות וחגים, וכן סדרי דין בנושא דחיית פגישת עצור

בעבירות בטחוניות עם עורר דין. על פי החוק טעונות תקנות אלה אישורה של ועדת החוקה

חוק ומשפט של הכנסת, וכדי שהתקנות יכנסו לתוקף בו בזמן עם החוק העיקרי בנושא

המעצרים (ב- 12.5.1997), יש צורר בקבלת אישור הוועדה בהקדם".

עיינתי בתקנות אלה ויש לי הערה לגבי תקנה 3 (א) בה נאמר: "בית המשפט ייפתח שעה

לאחר צאת השבת או החג". כשדנו בפתיחת בתי המשפט במוצאי שבת ביקשנו שלא יהיה

חילול שבת או חג, ולכן ביקשנו שבית המשפט ייפתח בזמן מסויים לאחר צאת השבת, כדי

שגם שופט הגר רחוק מבית המשפט לא יאלץ לחלל את השבת, כדי להגיע במועד לבית

המשפט.

על פי הערת יו"ר הוועדה הוספתי בסייפא של סעיף זה, אם יומכם גם על דעת נציגי

ובלבד שניתן לפתוח את בית המשפט בשעה זו בלי לחלל את השבת או החג.

קבענו שבית המשפט יפתח שעה לאחר צאת השבת או החג. ברור שאס זה לא גורם

לחילול שבת אין עם כך בעיה, אך יתכנו מקרים בהם יהיו חייבים לפתוח את בית המשפט

יותר משעה לאחר צאת חשבת כדי למנוע חילול שבת, לכם אני מבקש שזה יהיה שעה או

זמן קרוב לזה כדי למנוע במקרים מסויימים חילול שבת.

נראה לי שזה יכול להיות בעייתי מבחינת הפרשנות, ולפי זה נהיה חייבים לפתות את

בתי המשפט לפי מקום מגוריהם של השופט, הקלדנית ואחרים שאולי הם אנשים חילוניים

ומימלא הם נוסעים לפני כן.

לכן הנהלת בית המשפט תיקבע את זמן פתיחת בית המשפט לפי הדרישה של עובדיה,

כדי שלא יקרה מצב שבו ידרש עובד לחלל שבת.

ניתן לכתוב שבית המשפט יפתח לא פחות משעה לאחר צאת השבת או התג.

אין לי התנגדות עקרונית להצעת יו"ר הוועדה, אך הניסוח צריך להיות יותר ברור וחד:

בית המשפט יפתח שעה לאחר צאת השבת או החג, ואם תהיה בקשה ספציפית של עובד

מסויים בתי המשפט יתחשבו בבה

זו בדיוק הכוונה, שלא יווצר מצב בו חובה מוחלטת לפתוח את בתי המשפט שעה לאחר

צאת השבת, אלא שתהיה גמישות.

ניתן לא לקבוע בתקנה זמן מדוייק של שעה, אלא לקבוע: בית המשפט יפתח בסמור ככל

שניתן לצאת השבת או החג, ובלבד שלא יגרם חילול שבת או חג.

המטרה היתה שזה לא יהיה נזיל, ההנחה היא שפתיחת בתי המשפט שעה לאחר צאת

השבת לא תגרום חילול שבת.

זו הנחה לא סבירה בהתחשב בבעיות התחבורה, מגורים וכד/ זאת תורנות שנכפית על

בית המשפט ולבן יש ליצור מצב שלא יסתור את רוח התקנות.

אני מבקש להציע את הנוסח: בית המשפט יפתח בשעה שיורה השופט ולא לפני שעברה

שעה מצאת השבת או החג, למנוע חילול שבת או חג.

השופט מכיר את העובדים ואת הנסיבות ויודע שהמטרה היא למנוע חילול שבת, ולכן

יכול להורות על השעה שבית המשפט יפתח. אני מבין את עמדת המשטרה שלא רוצים

שהעניין היה נזיל לגמרי. בדרר כלל שעה מספיקה, אם נסיבות מסויימות לעובדי בתי

המשפט או הציבור הנזקק לו דרוש זמן שהוא ארוך משעה, השופט יתן יותר, אך פחות

משעה הוא לא רשאי לקבוע.

אני סבור שנוסח זה עונה על מה שהמחוקק ביקש להשיג. נשיא בית המשפט יתאם עם

מפקד המשטרה במחח מהי שעת הפתיחה לאור ההנחיה למנוע חילול שבת.

אני מציע לקבל את הנוסח כפי שהציע פרופ' דוד ליבאי.

כדאי לקבוע שהכלל יהיה שבית המשפט יפתח שעה אחרי צאת השבת, אלא אם כן

השופט הורה אחרת.

ניתן לכתוב: בית המשפט יפתח שעה לאתר צאת השבת או התג. כדי למנוע חילול שבת

או חג דשאי השופט לקבוע מדאש שעה מאוחדת יותד.

החלטה: תקנה 3 (א) אושדה בנוסח זה שהציע פדופי דוד ליבאי.

אדיה מטת

בתקנה 5 יש העדה שאינה הד משמעית: "יובא העצוד בפני השופט על פי תיאום עמו

ביום שני של דאש השנה" - לא בדוד בתיאום עם מי: השופט או העציד. זה חייב להיות

בדוד כי זה יכול לסתוד את הנאמד בחוק שעציד יובא לפני שופט לא יותד מ- 32 שעות

ממועד מעצדו.

בדוד שהמטדה שבשלושת הימים של שבת וחג צדיך לקבוע שהמכסימום להחזקת עציד

עד הבאתו לפני שופט הוא 32 שעות, והתיאום צדיו להיות עם השופט. לפיכך יש לתקן את

יובא העצוד בפני השופט על פי תיאום עם השופט.

אנו מאשדים את תקנות סדד הדין הפלילי (סמכויות אכיפה, מעצדים) (המדדים

לקיום דיונים לפי סעיף 29 לחוק), התשנ"ז - 1997 בכפוף לתיקונים שאושדו.

ב. תקנות סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים)

(תנאי החזקה במעצר), התשנ"ז - 1997.

הגיע אלי מכתב של השר לבטחון פנים אביגדור קהלני : " לוט עותק נוסח התקנות

שבנדון, אשד באות להסדיד נושא תנאי החזקה במעצד, זכויות וחובות עצודים, כפי סמכותי

על פי סדד הדין הפלילי (סמכויות אכיפה מעצדים), התשנ"ו - 1996.

יעל מנת שההסדר החוקי בקשד עם חובות חבויות עצודים במשמודת על פי החוק החדש

יהיה הסדד חוקי מלא, יש חשיבות לכך שהתקנות יכנסו לתוקפן ביחד עם החוק החדש,

היינו ב-12.5.1997".

בתקנות אלה יש מצבים מסויימים שמטעמים של טובת החקידה, זכויות מסויימות של

העציד עשויות להימנע, כמו מקלחת, טיול וכדי. חלק גדול של ההעדות של לשבת עודכי

הדין ושלנו מתייחסות לחשש שישתמשו באמצעים אלה על מנת ליצוד לחץ על החשוד,

לפיכר הגענו להסכמה עם המשה- לבטחון פנים להוסיף בסעיף ההגדדות סעיף, שבעיני

"טובת החקידה" - שיקולים המיועדים לקדם את החקידה ובלבד

שתכליתם לא תהיה יצידת לחץ על החשוד.

נדון בתוספת זו לאתר הדיון בכל התקנות.

"הגדרות 1. בתקנות אלה-

"הממונה על החקירה'' - בעל סמכות תקירה על פי דין האחראי על החקירה

שבמסגרתה נעצר העצות

"מפקד מקום המעצר" - מי שנקבע לפי הפקודות כמפקד מקום המעצר;

"מקום המעצר" - מקום המיועד להחזקת עצורים שהשר לבטחון הפנים הכריז עליו

כמקום מעצר;

"עצור" - מי שנעצר ומוחזק במשמורת במקום מעצר;

"עצור החשוד בעבירות בטחון" - עצור בחשד לביצוע עבירות המנויות בסעיף 35 (ב)

לחוק שטרם הוגש נגדו כתב אישום;

"פקודות" - פקודות משטרת ישראל כהגדרתן בפקודת המשטרה [נוסח חדש], התשל"א

1971 או פקודות השירות כהגדרתן בפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב - 1971, לפי

הענין;

"תא" - תא מעצר במקום מעצר;

סעיף ההגדרות אושר.

תקנה 2. "הכחת מקום מעצר" - "השר לבטחון הפנים יכריז על מקום מעצר רק אם

אישר המפקח הכללי של המשטרה או נציב בתי הסוהר כי אותו מקום עומד בתנאים על פי

החוק וכי ניתן לאפשר לעצורים שיוחזקו במשמורת באותו מקום לממש אח זכויותיהם על

פי החוק".

על מי תחול האחריות אם יתברר שהמעצר לא היה בתנאים המתאימים ?

עד שהנזפכ"ל לא יאשר לשר לבטחון פנים שתנאי המעצר במקום מסויים ראויים ועונים

על דרישות החוק והתקנות הללו, השר לא יחתום, ואסור יהיה לשלוח לשם אנשים למעצר.

מי שאחראי לכו לפי החוק הוא השר לבטחון פנים. לפי סעיף 7 לחוק השר לבטחון פנים

הוא המכריז על מקום כמקום מעצר. ברור שהוא צריך להכריז על מקום שממלא אחר

דרישות החוק, כדי שהוא לא ישא באחריות לבד, נאמר שהוא יכריז אל מקום מעצר רק אם

אישר מפכ''ל המשטרה או נציב בתי הסוהר כי אותו מקום עומד בתנאים על פי החוק. בכך

יוצרים שותפות באחריות של הממונה על המשטרה מצד אחד, והממתה על בתי הסוהר מצד

שני. זה אומנם לא פותר את השר מאחריות אך יש לו שותפים לאחריות.

בתקנה 20 נאמר שיש למנות אדם לערוך ביקורות בבתי המעצר ודו"וזות על בו יועברו

לשר אחת לשנה. האם ההבחה של השר לבטחון פנים על מקום מעצר היא הכרזה קבועה?

המצב דומה לבתי הסוהר שגם הם מובחים וגם בהם יש זכויות לאסירים, והמחוקק לא

סבר שיש לחדש את ההבחה אחת לשנה או שנתיים. התלבטנו בשאלה שיו"ר הוועדה

העלה, ואנו סבורים שהפתרון הנבון הוא על ידי הבחה שתעשה לאחר בקרה חד פעמית

עבשיו, ובקרה חד שנתית לאחר מבן.

ברור על פי הפרשנות שהשר לבטחון פנים הוא שמבריז על בית מעצה ואם על פי

הביקורות ימצאו מקומות שאינם ראויים להכחח, ברור שהשר יבטל את ההבחה.

האם אין בחקיקה הראשית הבתה על מקום מעצר ?

זו הפעם הראשונה שנקבע מקום המעצר בסעיף 7 לחוק. תקנה זו יצקה תובן למשמעות

ההבחה, שמקום מובח רק אם הוא עומד בתנאים, ואם ניתן לתת בו את הזבויות לעצירים.

בפקודת המעצר והחיפוש סעיף 8 נאמר: "המפקח הבללי של המשטרה באישור שר

המשטרה, יקבע בצו שיפורסם ברשומות את המקומות שיהיו תחנות משטרה". בדרך בלל

בתחנות משטרה יש מקומות מעצר.

בדאי לצרף את תקנה 20 לתקנה 2 בדי שיהיה סדר הגיוני. בתקנה 20 נאמר: "המפקח

הבללי ונציב בתי הסוהר, לפי הענין, ימנו אדם מטעמם לערוך ביקורות לבדיקת קיום

ההוראות הקבועות בחוק ובתקנות לענין התנאים במקום המעצר; דו"ח הביקורת יוגש לשר

לבטחון הפנים אחת לשנה''.

היבן נאמר שאם דו"ח הביקורת הצביע על פגמים, חייב השר לפסול מיד את מקום

המעצר ?

זו אבן היתה הבוונה של תקנה 20, ואם יש ספק ניתן לנסח זאת אחרת.

ההבחה היא תהליך משפטי שמתחייב. יש אומנם קשר לתנאים, אך לא נאמר במפורש

שאם במקום מסויים לא מתקיימים התנאים יהיה הליך של ביטול ההבחה.

אני מציע לכתוב: הובהר לשר לבטחון פנים שהמקום אינו אומר עוד בתנאים כאמור

יורה מיד על ביטול ההכחה.

אם יתברר לשר שדו"ח הביקורת שהוגש לו שונה ממה שהיה בשנה הקודמת הוא חייב

לבטל את ההכחה. כמו שבתקנה 2 יש אקטיביות של השה כך גם צריך להיות בתקנה 20.

צריך להשאיר לשר את שיקול הדעת, כי יהיו תקלות שהוא יכול להורות על תיקונן,

ולאו דווקא לחייבו להורות על סגירה.

ביטול ההכחה הוא צעד חריף, ויתכן מאח- שהתקלה ניתנת לתיקון.

התקלות שיכולות להיות הן משני סוגים: תקלות שיורדות לשורש העניין כמו במבנה,

דבר שהתיקון שלו לא מיידי, ואם נניח שהתקלות הן מסוג כזה שלא ניתן לתקנן תוך תקופה

מסויימת, צריך להיות כתוב שההכחה תבוטל ולא יאוכלס בית המעצר.

מדוע זה לא נאמר כך בהכחה הראשונה?

אני יוצאת מתוך נקודת הנחה שאם בהכחה הראשונה הכל לא תקין לא תהיה הכתה

בכלל. אם יתברר שמתגלים פגמים שיורדים לשורש הענין צריך להיות כתוב שההכחה

תבוטל עד שלא תתוקן התקלה.

איילת אלישר

ההכחה היא לא בצורה כוללת לכל המתקן, אלא הכחה על כל ונא בנפרד. כל תא נבחן

לגופו אם הוא מתאים.

יש להוסיף פרק זמן מסויים שהשר רשאי לתת לצורך התיקון.

כמו כן צריך להיות ברור שאם התקלות לא יתוקנו המתקן לא יאוכלס.

אני סבור שיש לנסח המשך לתקנה 2 בצודה יותר כוללת : הובא לידיעת השר בדו''ח

הביקורת של מבקרת הנדדינה, או בדו''ח המבקר הפנימי, או בדו"ת לפי תקנה 20, יורה השר

לתקן את התנאים כדי שיעמדו בדרישות החוק. אם לא יתוקנו התנאים, ידווח השר על

המצב לממשלה וישקול ביטול ההנחה על מקום המעצר או חלק ממנו.

הבעיה המרמית בנושא זה היא תקציב, דבר שאינו באחריותו של השר והדרישות ממנו

הן בלתי סבירות, לפיכך אני מבקש להבהיר בצורה ברורה שאם השר עומד בפני מצב שהוא

צריר לשחרר עצירים, כי ביטול ההכחה משמעותה לעיתים השארת מאות עצירים ללא

מקום מעצר, האחריות לכך לא תהיה עליו בלבד , כי לא רק הוא אחראי לכר ולא הוא

שאחראי על התקציב.

ברגע שהחוק דורש זאת והחובה על ההכחה נמצאת בתקנות, יש אפשרות להגיש בג"ץ

נגד השר על התנאים בבית הסוהר. החוק קובע מה התנאים שצריכים להיות והתקנות שהן

עזר לחוק קובעות נהלים מסויימים. כיוון שהסעיף מדבר על הכחה אנו דורשים מהשר

להיות קשוב לדו"חות הביקורת ולהיות אחראי להסיק את המסקנות.

מדובר כאן על תקלות שמתגלות לאחר שהיתה הכחה על בית מעצר. אם מתגלות

תקלות כאלה, אני סבור שיש לתת זמן מסויים לתיקון התקלות, ואם אי אפשר לתקנן תוך

פרק זמן מסויים, יש להורות על ביטול ההכחה.

המטרה שלנו לתת כלי בידי השר והמשטרה לדרוש משר האוצר והממשלה תקציב

לתיקון, כי אם לא יהיו להם תקציבים הם לא יוכלו לשכן עצירים.

החוק סתם ולא פירש בשאלת האחריות. החוק קבע שכדי להחזיק אנשים במקום מסויים

הוא צריך להיות מוכח כמקום מעצר, וכן נקבע שצריכים להיות תנאים מסויימים לכך.

תקנה 2 אומרת שהשר לבטחון פנים יכריז על מקום מעצר רק אם אישר המפקח הכללי של

המשטרה כי אותו מקום עומד בתנאים על פי החוק.

לפי החוק השר צריך עתה לפרסם את ההכחות על בתי מעצר, ולהורות שכל בתי

המעצר כשרים לקבל עצירים. זו בדיקה ואחריות חדשה שלא היתה מוטלת קודם לכן לא

על השר, לא על המפקח הכללי ולא על נציב בתי הסוהר.

בהנחה שחתימתם אמת הם עשויים לא לחתום על הכחת מתקן מסויים כבית מעצר, דבר

שיכול להיות כלי בידי השר לבקש משר האוצר תקציב, כי אחרת יהיו חסרים מקומות

מעצר.

למעשה אתה מבקש להכניס סעיף שיבקש מהשר לשקול את ההנחה מחדש, לבן אני

מבקש להוסיף בתקנה 2 פיסקה שתאמר: אם הובא לידיעת השר בדו'ח הביקורת, ואני מציע

לפרט אלו דו"וזות ביקורת, הוא צריו להורות לתקן את התנאים בדי שיעמדו בדרישות

החוק.

אם לא יתוקנו הליקויים תבוטל ההבחה. המשבר לא יכול להיות רק בהכחה

הראשונית, שכן אם התנאים לא מתאימים לא יכולה להיות הכחה.

על פי הצעתנו יש 2 מנגנונים של ביקורת ואני מציעה להשאירם כה כי אסור לנו ליצור

מצב בו כל תקופה קצרה יהיה דו"ח ביקורת והשר יאלץ לבטל הכחה.

הסכמנו שיהיה דו"ח ביקורת אחת לשנה ולא דו"חות ביקורת נוספים שיחייבו שיקול

דעת של השר. הבקרה שנקבעה בתקנות תכליתה להביא זאת בפני השר כדי שישקול מחדש

את ההכחה.

מנגנון ביקורת נוסף הם העצירים עצמם. עצור שימצא בתא שלא עומד בתנאים יגיש

עתירה לבית המשפט, ולפיכך מנגנון זה דינמי וקיים כל השנה. אני מבקשת שהתקנה תשאר

כפי שהוצעה כדי לא לשגע את המערכת.

שיקול הדעת לגבי ההכחה הוא אחת לשנה, והוא צריו להיות דינמי כדי שהדברים אכן

יבוצעו על פי דו"חות הביקורת.

שיקול הדעת של השר צריו להיות מוגבל בכו שתיקבע תקופת ביניים לצורו תיקון

התקלות. לפיכו יש להוסיף שאם במשו התקופה מובא לידיעת השר על תקלות הוא יורה

על תיקונן.

אנו מבקשים להטיל על השר את חובת שיקול הדעת בפעם הראשונה כאשר הוא מכריז,

לגבי היתר, הרי הדברים נעשים במשו כל הזמן כמו בכל הנושאים האחרים. לכתוב זאת

בתקנות נראה בעיני טרחני, כי מובן מאליו שאם השר קיבל תלונה חובתו לבדוק אותה.

יש מאגרים של מבקרים רשמיים שבאופן תקופתי מגיעים לכל מקומות המעצר ומגישים

דו"חות.

החלמה: תקנה 2 אושרה.

תקנה 3: "תנאים פיזיים בתא המעצר" -

(א) "בתא יהיה חלון שיאפשר אוורור טבעי; תא שאיו בו חלון יותקנו בו אמצעי

אוורור מלאכותיים".

בשבתבנו את התקנות הללו היו בפנינו שני אילוצים: זבויותיו של העצור, שלגביהן

פעלנו על פי אמנות בינלאומיות שקבעו זבויות של עצירים. אילוץ אתר הוא בתי המעצר

הקיימים היום בארץ. ניסינו לשפר אותם במה שיותר, או אי אפשר להתעלם מהקיים.

אין לנו יבולת לבדוק את במויות האוויר, אך מקומות בלי ונטה ובלי מלון לא יאושרו.

ונטה לא כתובה בתקנות, ואילו מאוורר אף הוא נחשב לאמצעי מלאכותי, ולכל הדעות

אינו מספק אוורור נאות.

אמצעי אוורור אקויולנטיים מלאכותיים, כלומר בעלי משקל באוורור טבעי.

יש מקומות כליאה בישראל שהאוורור המלאכותי טוב יותר מהטבעי, כמו בנגב שם

האוויר הטבעי בחוץ יכול להגיע ל- 40 מעלות, ובמקרה זה האתרור המלאבותי טוב יותר.

הנושא הזה הוא בעייתי כמעט בכל מקומות המעצר. מקומות מעצר כמו במגרש הרוסים

בירושלים, יש מעין ונטות שלא פותרות את בעיית האוורור, אך על פי סעיף זה נשארים

למעשה תקניים למרות שמצב האוורור בהם גרוע.

חלק מתאי המעצר לא אושרו בגלל הבעיה של חוסר תקינות ונטה.

בתאים בבית המעצר במגרש הרוסים בירושלים בהם ביקרו חברי הכנסת, ישבו 15

עצירים במקום 8. על פי המצב החדש התפוסה תרד ולפיכך גם האוורור ישתפר.

מה סוג האוורור שקיים במגרש הרוסים?

במגרש הרוסים יש שני סוגי אוורור: אוורור מרכזי הפועל בחלק מהתאים, ובחלק אחר

יש ונמות.

ניתן לכתוב בתקנה: חלון או אמצעי אוותר מלאכותי עם קשר לחוץ. חכוונה למעט

מקום סגור עם מאוורר כלשהו שיסובב את האוויר, לפיכך יש לציין את הקשר של מקור

האוורור לחוץ.

איו ניתן לענות אחר הדרישה המינימלית שיהיה חלון שפונה לאוויר החיצוני, ולא

שיהיה חלון למסדרון ?

יש לקשור את המצב עם סעיף 8 בחוק, המאפשר לעצור הליכה של שעה ביום בחוץ.

יכולים להיות מקרים בהם עצורים נמצאים במעצר למעלה משנה, הם אומנם יקבלו זכות

לטיול של שעה ביום בחוץ, אך הם נמצאים בתא בלי חלון דבר שנראה לי חמור. מצד שני

אני מבין שיש בעיה פיזית ליצור תאים מסוג זה, לפיכך נשאלת השאלה אם אפשר להגביל

את משך הישיבה של עצור בתא ללא חלון, כי מעבר לאוורור הוא מנותק לחלוטין מהחוץ

ולא סביר שאדם ישהה בתא מה זמן ארוך ואולי אף יזוכה אחר כך.

תאי המעצר עם חלון חיצוני אינם בהכרח הרנאים הטובים, משום שבתאים כאלה החלון

מסורג ויש עליהם סבכות שלא מאפשרות לראות דבר.

המהפיכה של מתן זכות להליכה יומית שלא היתה קיימת עד היום, ומחוייבת על פי

תקנות אלה, היא הפתרון להרגשת החנק השוררת בתאי המעצר. זה אומנם לא מספיק אך

לא נוכל לשנות הרבה לאור מה שכבר קיים.

הרגשת הניתוק בתא בלי חלון קשה מאוד, משום שאפילו לא ניתן לדעת אם יום או

לילה.

על חלונות בבתי המעצר מורכב ארגז שמונע זריקת חפצים פנימה והחוצה. זהו חלון

מסורג בצורה אלכסונית שמאפשר אומנם אוורור, אך יש בו סבכה על סבכה ואין שום

יכולת לראות דרכו. לא נכון לקרוא לדבר מת חלון.

האידאלי ביותר הוא שבתי המעצר בעשור זה יהיו כמו כלא צלמון.

כלא צלמון הוא לאסירים שכבר נשפטו ואיו מניעה שיהיו ביניהם מגעים שוטפים, לכן

הם מסתובבים באיזורים הציבוריים בצורה חופשית. לעומת זאת התאים אינם האידיאליים

ביותר.

היה קל יותר לו המשטרה היתה עושה דיפרנציאציה של העצורים, כלומר, עצורים לזמן

קצר שאחת גבוה מהם משתחררים מיד, ומצד שני עצירים שהם זמן רב במעצר שיקבלו

תנאים הולמים כדי לא לדכא אותם.

הנושא נדון בחוק. בסעיף 9 (4) נאמר שבתא צריכים להיות תנאי תאורה ואוורור

סבירים, לכן התקנות צריכות להיות מותאמות לחוק ויש לדרוש שהאוורור יהיה סביר, שכן

אי אפשר ולא נכון לשנות את מבני בתי המעצר באמצעות תקנות.

יש תאים שיש בהם תלונרת אך הם למעשה אטומים לגמרי, לעומתם יש תאים טובים

שפונים למסדרון, ותאים אטומים עם אוורור מצויין. לכן כדי לא להכנס כרגע לצורך לשנות

מבנים מכוח תקנות, אני סבור שנכון לכתוב בתקנה: התא יהיה עם אוורור טבעי. תא שאין

בו אוותר טבעי יותקנו בו אמצעי אוורור מלאכותיים.

אם המחוקק הלך בזהירוח לכיוון של אוורור סביר, נראה לי שגם התקנות צריכות להיות

ברוח זו. צריך לעמוד על כך טהאוותר המלאכותי יהיה קשור לאוויר שבחוץ ולא רק יסובב

אוויר חנוק.

אם הדברים הם אכן כמו שאמר פרופ' דוד ליבאי יש צורך למחוק תקנה זו, כי בתקנה אנו

מגדירים מהו הסביר בעינינו. המחנק בבתי הסוהר הוא בעיה קשה מאוד ואם לא רוצים

שינוי יש להשאיר את החוק כמו שהוא, ואז תהיינה פניות לבג"ץ אשר יחיליט אם האוורור

סביר אם לא, ולא לכך אנו שואפים להגיע.

יש תאים המזרימים אוויר מהפנים אל הפנים דבר לא תקין, אך למעשה משפטית הוא

יענה לדרישה של אוורור.

היתה עתירה לבית המשפט המחחי בטענה שאין אוותר מספיק בתא. בית המשפט ביקר

במקום שבו היתה ונטה שלקחה אוויר מהפנים ולא מבחוץ, התרשם שזהו אוורור סביר רדחה

את העתירה.

זה היה קיים במצב הקורם ומטרתינו לשפר את המצב הקיים. על פי החוק החדש המצב

השתנה ובית המשפט יכול להחליט שאוותר מה אינו סביר.

המצב השתנה משום שמ- 12.5.1997 לא יוחזקו עוד עצורים בתאים שלא יהיו בהם

חלונות או אמצעי אוורור ובכך יש מהפיכה גדולה.

אני מציעה להשאיר את התקנה כפי שהיא, או בפי שהציע הפרופ' דוד ליבאי.

ברצוני להציע את הנוסח הבא: בתא יהיה חלון שיאפשר זרימת אוויר טבעי מן החוץ.

תא שאין בו חלון יותקנו בו אמצעי אוורור מלאבותיים המבטיחים אוויר טבעי מן החוץ.

החוק החדש מצמצם בצורה מאוד משמעותית את מקומות המעצר, וניסוח בפי שהוצע

עתה עשוי לצמצם עוד יותר את מקומות המעצר.

אני מבקשת לשקול את הנושא עם אנשי התבנון העתידי, אם ניתן להוסיף דרישה זו

לתבנון העתידי.

תובלי להגדיר מה הכוונה באוורור טבעי ?

אוורור טבעי הוא אוויר שנכנס מן החוץ. אם זה לא מדוייק ניתן לנסוז זאת מחדש.

אני מתחייבת לבדוק את נושא מערכת האוורור ולהביא את הצעתינו בפני הוועדה.

מבחינה לשונית הביטוי "אוויר טבעי" הוא חסר משמעות.

יש לאמץ את הנוסח שהציע מר שלמה שהם ולבתוב: אוויר מן החוץ. יש לקבוע את

תחולת התקנה בעוד שלושה חודשים.

אנו מתנגדים לכך משום שלפי נוסח זה יהיה מצב בו לא יהיו מקומות מעצר במדינת

ישראל. לא ניתן להתעלם מהמצב הקיים בבר 49 שנה ולדרוש לשנותו עד 12.5.1997.

הצעתי שהתקנה תיכנס לתוקפה כעבור שלושה חררשים.

כדי לבצע שינוי מה אנו זקוקים לפתות לשנה, משום שהדבר קשור למכחים, תשתיות

תשמל וכדי. לא נוכל להתארגן לכך תוך פרק זמן קצר כל כך, מה עוד שקיימת בעיה

תקציבית.

אנו לא נוכל לעמוד בדרישה מו ולפיכך אני מבקשת לא לשנות את התקנה. אני מבקשת

שהנושא יועלה שנית בוועדת התוקה חוק ומשפט במועד אחר, לאחר שנבדוק את בל

ההיבטים של דרישה זו.

המשרד לבטחון פנים ידע שהחוק יכנס לתוקפו ב- 12 במאי, ועל הסעיף המדבר על תנאי

אוורור סבירים, אך המשטרה סבורה שוונטח פנימית מספיקה. הקשר לאוויר החיצוני יכול

לעבור דרך מסדרון או תעלה הקשורה לאוויר החיצוני, ויתכן שהנוסח שהוצע אכן עונה גם

מבחינתכם.

ההערה היחידה שאנו מבקשים להוסיף היא אוויר מבחוץ, במקום אוויר מלאכותי, ולכך

הרי למשטרה אין התנגדות.

מטרת הוועדה לתת למשטרה מכשיר ''להרים ידיים" ולדרוש מהממשלה תקציבים

לשינוי.

אנו לא רוצים "להרים ידיים", אלא לנסות להגיע למהפיכה הנדרשת מתקנות אלה

באפשרויות הקיימות. המשמעות של ''להרים ידיים" היא לאפשר לפושעים לחגוג

ברחובות, ולכך איננו מוכנים.

ניסינו למצוא את נקודת האיזון בין היכולת שלנו לבין מימוש זכויות עצירים. הדבר

מארד מכביד על המשטרה וחלק גדול של התאים לא יאושרו בגלל התקנות האלה.

בתקנה זו אנו צריכים ליצור מצב שהאורור המלאכותי יהיה קשור לאוויר החיצוני.

אני מבקשת שזה יכתב ברוח הדברים הללו, שאם הוונטה פונה למסדרון והמסדרון

מאוורר זה יהיה קביל.

אם יתברר שהמסדרון שטוף אוויר אז זה בהחלט בסדר, לכן יש לכתוב שהאוורור יהיה

עם קשר לאוויר החיצוני.

אם יכתב אמצעי אוורור סבירים, ניתן לשכנע שגם ונטה שפונה למסדרון מאוורר זה

אוורור סביר או אם כתוב קשר לאוויר החיצוני נתקשה לשכנע שוונטה הפונה למסדרון

עונה על התקנה.

גב' רחל גוטליב הציעה שבסעיף קטן (ה) המדבר על תכנון עתידי, תתווסף ההוראה

שבכל תאי המעצר שיבנו יהיה חלון, דבר שיענה גם על הדרישה שפתפי קנת מן הציג.

בתאים שכבר קיימים היום יהיו אמצעי אוורור סבירים.

אם היינו יודעים מהו טווח הזמן שתקנת משנה 3 (ה) תחליף את תקנה 3 (א) היינו

יכולים להסכים לכך, אך למעשה תקנת משנה 3 (ה) יכולה להשאר סעיף על הנייר, כי יכול

להיות מצב תיאורטי בו לא מתכננים בכלל, מה גם שאף אם יוקמו תאי מעצר חדשים,

התאים הקיימים יכולים להשאר עוד 100 שנים.

אני מציעה שהנושא יובא לדיון חתר, יחד עם ערר נושאים שהוועדה אולי תרצה לשנות.

אנו מבקשים לפתור את בעיית תנאי המעצר הקיימים היום במדינת ישראל, חועקים על

התנאים הקיימים שמטרת החוק היתח לשפרם.

אם המשרד לבטחון פנים לא יכול כרגע לעמה- בדרישה, אנו יכולים בהחלט לקבוע

מועד אחר בו התקנה תכנס לתוקפה, אך לא ניתן לדחות זאת לדיון בערר תקופה לא

מוגדרת.

הוועדה לא עוסקת כרגע בחוק אלא בתקנות, שהן לשיקול דעתו של השר לבטחון פנים.

''השר לבטחון הפנים רשאי, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת

לקבוע בתקנות - (1) הוראות לביצוע סעיפים 7 עד 10'', לפיכך ''בעל הבית של התקנות

הוא השר לבטחון פנים. נכון שכדי שתקנות יכנסו לתוקף צריך את אישור הוועדה אך אי

אפשר להפוך את הסדר ולומר שהתקנות שייכות לוועדה, והיא רשאית להכתיב לשר מה

היא רוצה. צריכה להיות הידברות בנושא.

מה שמוצע כרגע על ידי הוועדה לא מקובל על חשה משום שהמחוקק אמר : ''תנאי

תאורה ואוורור סבירים'', ואילו הוועדה מנסה להכתיב מעבר למה שסביר מבחינת היכולת

לקיים.

יש אפשרות להשבית את תקנה 3 (א) בכלל ולהישאר עם החוק, ובכל מקרה שמישהו

יעתור שאיו לו אוורור סביר, קנת המידה יהיה לפי החוק. הוועדה לא צריכה לפרש כרגע

מהי סבירות.

יהיה נכון לכתוב שבתא יהיה חלון שיאפשר אוורור סביר, במקום המילה "טבעי" שהיא

לא משמעותית. עצם העובדה שהשר לבטחון פנים הכנים בתקנות את המילה תלון שלא

היתה קיימת בחקיקה הראשית, והפירוש שלו לאומר סביר הוא תלון, אומר שאנו צריכים

לקתת את התלון כמודל להבין מהו אווורור סביר, לכן המשך התקנה צריך להיות: תא שאין

בו תלון יותקנו בו אמצעי אוורור מלאכותיים.

השאלה מהו תלון. יש הרבה תאים שאין בהם תלון אר הם פונים למסדרון ומעבר

למסדרון יש אוויר, מה יעשו אם כן עם כל התאים הללו. לעומתם קיימים תאים שאין בהם

תלון אר יש בהם תנאי אווורור טובים מאוד.

השר לבטתון הפנים הכניס לתקנה את המילה תלון, דבר שנותן לנו כיוון כללי של

אוורור מן התוץ.

אני סבורה שאוויר חיצוני יכול להיות גם אוויר תיצוני לתא שיכול להיות גרוע מאשר

בתא עצמו. בתוך התקנות יש סעיף המקנה זכות לעציר להליכה באוויר הפתות, ואני מניחה

שלכר היתה הכוונה. אוויר תיצוני הוא האוויר הצת שמחוץ לכלא ולא פרודרור וכדי.

מהכרותי את בתי הסוהר הוויכות כאן אינו ראוי בעליל. אם רוצים להרוס את התוק זו

הדרר הטובה ביותר. אני מציעה שהנוסת יהיה: בתא יהיה תלון שיאפשר אוורור. ונא שאין

בו אוורור טבעי יותקנו בו אמצעי אוורור מלאכותיים.

אני מסכימה עם הצעתו של פרופי דוד ליבאי שאם אין הסכמה לתקנה 3 (א) יש למתוק

אותה, ולהשאיר את התוק עם הפרשנות של סבירות.

השר נתן פרשנות לתנאי אוורור סבירים שהם תלון או אמצעי אוורור סבירים.

אני לא רוצה לאבד את האפשרות לתלון שהשר נתן בתקנה, כי בתקיקה הראשית אין

תלון דבר שהוא תשוב ויכול לתת לשופטים כיוון מהו סביר ומה לא. לפיכך הייתי משאיר

את התקנה ומוסיף אמצעי אוורור מלאכותיים סבירים.

אני מציע את הנוסת: בתא יהיה תלון שיאפשר אוורור תיצוני, ונא שאין בו תלון עם

אוורור תיצוני יותקנו בו אמצעי אוורור תליפיים.

אם מתפשים תתליף למילה "טבעי" ניתן להשתמש במילה פתות כמו בתקנה המדברת על

טיול באוויר הפתות.

ניתן לכתוב: תא שאין בו תנאי אוורור באמור, יותקנו בו אמצעי אוורור מלאכותיים

חליפיים סבירים.

הנוסח מוסבם עלינו.

החלטה: תקנה 3 (א) אושרה בנוסח הבא: בתא יהיה הלון שיאפשר אוורור טבעי; תא

שיאן בו תנאי אוורור באמור, יותקנו בו אמצעי אוורור מלאבותייס חליפיים סבירים.

פרופ' קנת מן העלה את הנקודה של עצירים השוהים תקופה ארובה בתא ללא חלון

ואולי יש צורך לאפשר החלפת תאים, בדי שהעציר לא ישאר זמן רב מנותק מן העולם.

אנו חלוקים בנושא ההפרדות, דבר שמצמצם את מקומות המעצר, מה גם שלא בהכרח

שתא עם עם חלון טוב יותר מתא ללא חלון.

3. (ב) "בתא יהיו שירותים וביור. בין השירותים ובין חלק המגורים של התא תהיה

הפרדה באופן שתשמר פרטיותו של העצור; היתה בתא מקלחת, תהיה הפרדה באמור בין

המקלחת לחלק המגורים של התא".

(ג) "לא תהיה מקלחת בתא, יהיו במקום המעצר מקלחות במספר מספיק המאפשר

מימוש זבות העצור למקלחת במים חמים מדי יום".

(ד) "בכל תא תהיה תאורה חשמלית שתאפשר, באופן סביר, קריאה".

(ה) "רנא שתכנון בנייתו יחל לאחר תחילתן של תקנות אלה יחולו עליו גם הוראות

(1) יותקנו בו שולחן, מושבים ומדפים לאחזקת חפצים אישיים של עצורים;

(2) יהיו בו לא יותר מ- 4 מיטות לעצורים;

(3) השטח הממוצע לעציר בתא לא יפחת מ- 4.5 מטרים; חישוב השטח האמור

יהיה לפי השטח שבין קירות התא, לרבות שטח השירותים, הכיור והמקלחת, המחולק

במספר המיטות שבתא.

(4) בונא תותקן תשתית חשמלית ויהיה בו שקע חשמלי המאפשר שימוש באמצעי

חימום, אוורור, טלויזיה ונזכשירי חשמל נוספים, שעצורים זכאים להחזיקם ברנא לפי תקנות

אלה".



יש להוסיף גם אנטנה שתאפשר קליטת שידורי טלויזיה. אני מבקש מאנשי המשרד

לבטחון פנים לחשוב על ניסווז מתאים שיאפשר את קליטת שידורי טלויזיה.

(5) "המקלוזת תהיה בנפרד המשירותים".

בתקנה 3 (ה) (3) צריו להוסיף: מטרים רבועים.

בסעיף (ב) נאמר שתהיה הפרדה ביו חלק המגורים לבין השירותים, אני מבקש לבדוק את

האפשרות שתהיה הפרדה קשיוזה.

איו הפרדה קשיחה. ישנו חצי קיר בנוי והשאר מופה- באמצעות וילון.

לאנשים שומרי מצוות, בששירותים הם בחדר ואין שום מחיצה סבירה ביניהם, כל החדר

הוא כמו שירותים, ולא ניתן להתפלל וללמח- תורה באותו תא.

הדלת היא באמצעות וילון.

אם העציר רוצה להתפלל וילון לא מספיק כדי ליצור את ההפרדה בין השירותים

למגורים, וכן גם מבחינת הפרטיות והריח הנובעים מבר. לפיכר צריכה להיות הפרדה

קשיחה.

גם בשירות בתי הסוהר לא משתמשים בדלתות, מסיבה בטיחותית, כדי שלא ייגרם נזק

פיזי לעצירים.

המטרת שתהיה הפרדה בין השירותים למגורים, ואם עציר אחד עושה את צרכיו כל

יתר העצורים לא צריכים לסבול.

יש בעיה של בטיחות. יש בתאי המעצר התאבדויות, מעשי אונס ופגיעה בעצירים ואנו

חייבים לראות מה קורה שם, לפיכר המחיצה צריכה להיות חצי שקופה, כדי שהסוהר יראה

מה קורה בפנים.

ניתן לפתור זאת בדרכים אחרות. כמו חלון הצצה לשירותים.

סוהר שעורך בדיקה בתא צריך לוודא שכולם נמצאים, ודרך הוילון ניתן להבחין מי

נמצא בשירותים. אם השירותים נמצאים בחלק האחורי של התא והסוהר לא יוכל להציץ

מהמסדרון, זה יחייב את הסוהר להיכנס לתוך התא דבר שיכול לפגוע בבטחון הסוהר.

ניתן למצוא פתרון על ידי דלת חצי שקופה שתאפשר יותר פרטיות.

אם יש דרישה מצד עציר מסויים להיות בתא ללא שירותים, אנו נענים לה והוא נלקח

לשירותים ככל שידרוש. בעיה זו לא קיימת רק עם יהודים דתיים, אלא גם עם מוסלמים

שעל פי מצוות דתם חייבים להיות מופרדים ממקום טמא.

לא יתכן שלא תחיה דלת אטומה שתיצור הפרדה, ניתן בהחלט למצוא דרכים כדי ליצור

את ההפרדה וגם לענות לכל צרכי הבטיחות של העצירים והסוהרים.

דרישה מו משמעותה לסכן כל הזמן הן את העצורים והן את הסוהרים. נעשים בתוך

כותלי בית המעצר דברים חמורים כמו רציחות ומעשי אונם, ואם לא יתאפשר לנו לבדוק

במבט קל את הנעשה בתאים, מקרים מעין אלה יתרבו.

יש לתת לעצוריס פרטיות, ואם ניצור מחיצה אטומה, נהיה חייבים להשתמש במצלמת

טלויזיה והפרטיות חופקע לגמרי מהעצורים.

בחלק מבתי המעצר השירותים לגמרי חשופים ובתקנה זו יש התקדמות רבה, כי הרעיון

הבסיסי הוא לפקח על העצורים גם כשהם נמצאים בשירותים. תהיה עתה שמירה על צנעת

הפרט עם אפשרות לפיקוח.

יש בעיה לאנשים שומרי מצוות במקומות כאלה, יש למצוא פתרון של מחיצה אטומה

שתאפשר לראות מה קורה בשירותים. בשירות בתי הסוהר במקומות שניתן לבדוק את

השירותים מהמסדרון ניפתחו חרכי הצצה המאפשרים לסוהרים לפקח מבחוץ על הנעשה

בתא.

עשינו עבודת מטה מאוד מסודרת שהגיעה אל השר וחלק מהגורמים שמעירים עתה

הערות היו שותפים לה, והשר חתם בשמם על תקנות אלה, לנסות עבשיו לקעקע אותו לא

נראית לי נאותה. אני מציע לא למצוא פרצות בעבודה שנמשבה חודשים רבים, כל ההערות

הללו היו צריכות להשמע עוד לפני שהשר חתם על התקנות.

אנו צריכים למצוא פתרון שמצד אחד יתן אטימות ומצד שני צריך לתת שקיפות, זה

אומנם קשה אך לא ניתן להסתפק בוילון, המצב הקיים הוא לא אנושי וגם נוגד את

עקרונות הדת.

במצב הקיים התפיסה היתה לחצוץ באמצעות וילון, למעט בכלא צלמון החדש. אני

מוכנה להתחייב לבדוק פתרונות שיענו לבעיית הריח ולבעיה ההלכתית, אר אני לא מוכנה

שהדבר יהיה בתקנות.

לגבי תכנון עתידי של תאים, צריך לדעת מה האלטרנטיבות, כדי ליישם את הדרישות

הללו.

החלטה: הגברת רחל גוטליב בשם המשרד לבטחון פנים תבדוק את האפשרויות ליצור

תנאים בתאי המעצר, שמצד אחד תהיה אטימות סבירה בין המגורים לשירותים, ומצד שני

יהיו אמצעים שיאפשרו פיקוח של רשויות בתי המעצר על הנעשה בשירותים. תהיה

מחשבה לגבי התאים הקיימים ולגבי התאים העתידיים.

הוועדה תדון בעניין זה תוך חודשיים.

יש לוכור שרב תאי המעצר שנבנים הם בתחנות משטרה ולא בבתי מעצר. לתחנת

משטרה יש יעודים משל עצמה והיא מחוייבת בסוג מסויים של מבנה, כאשר כל הפונקציות

שוכנות אחת ליד השניה. באיסורים והתניות כמו שהועלו לגבי תקנה זו אנו עלולים להגיע

למצב שמבתינה אדריכלית לא ניתן לבנות מבנה מסוג זה, ויש להיזהר מתהליר מה של

הוספת התניות לגבי התכנון העתידי.

אני לא תאה את הסכנה בשאיפה לגבי העתיד. יתכן מאח- שיתברר שהמשטרה תצטרר

להכנס לאילוצים מסויימים ולחשוב על רעיונות חדשים.

אם יווצר מצב בעתיד שאדריכלים לא יסתדרו עם הדרישות שלנו, ניתן יהיה למזור

לוועדה ולשקול שוב, אר לא ניתן למנוע את השאיפות לשיפור.

אני סבורה שצריך להוסיף בתקנות הללו שתא עתידי יבנה עם חלונות. על פי סטנדרט

בינלאומי של תנאי כליאה מינמליים של האו"ם, תא תייב להיות עם חלון גם אם יש לו

אוורור מלאכותי. בהכרזה לגבי העתיד זה כן חייב להיות.

אני לא יכולה להתחייב כרגע, אנו נבדוק את האפשרות הזו בתכנון העתידי. בדיון

שיהיה בעוד חודשיים אנו נאמר מה דעתנו.

בדיון הבא שיתקיים, אנו נדון בבקשה זו של האגודה לזכויות האזרח.

מה לגבי האסלות בשירותים?

בתקנה כתבנו שירותים ולא כתבנו מה צורת השירותים. במצב הנוכחי לא בכל

השירותים יש אסלות, שלא בטוח שהן הטובות ביותר מבחינה הגיינית וכדי.

תקנה 4 - ''תנאי תברואה והיגיינה במקום המעצר'' -

(א) ''חא יסויד בהתאם לצורר ולפחות פעמיים בשנה; בכל תא תבוצע פעולת חיטוי

והדברה אחת לשנה לפחות על פי הוראות רופא מקום המעצר; החיטוי וההדברה ייעשו

באופן שלא יביא לפגיעה בבריאות העצור''.

(ב) ''מקום המעצר יספק לעצורים בכל תא אמצעים וחומרי ניקיון בכמות הדרושה להם

לשם שמירה על נקיון התא''.

(ג) ''כל עצור חייב בנקיון התא על פי הסדרים שיקבעו בנהלי מקום המעצר''.

למשטרה איו אחריות על נקיון התא ?

יש אחריות כוללת על הנקיון בכל בית המעצר.

החלטה: תקנה 4 אושרה.

תקנה 5 - החזקת חפצים אישיים בידי עצור" -

(א). עצור רשאי להחזיק ברשותו מסמבים שנמסרו לו על פי דין במהלך

מעצרו, הקשורים לחקירתו או למשפטו".

לגבי עציר שהוגש נגדו כרנב אישום איני תאה מדוע לא יותר לו להחזיק מסמכים

אחרים, בכמות סבירה, גם שאינם נוגעים לחקירה.

בנוסף לתקנות האלה שמדברות על עצירים, יש את תקנות שירות בתי הסוהר המדברות

גם על אסירים שפוטים וגם על עצירים עד תום ההליכים, ולגביהם יש הסדר משלים

המאפשר להם להחזיק מסמכים אחרים.

תקנה 5 (ו) מאפשרת למפקד בית המעצר שיקול דעת על התנהגות טובה, והוא יבול

לאפשר לו להחזיק כמות יותר גדולה של מסמכים או כל דבר אחר.

(ב). "עצור יהיה זכאי להחזיק בתא חפצים נון הסוג המפורט בטור א' בתוספת

הראשונה; בתנאים מיוחדים במפורט בטור ב' בה, ובכמות כאמור בטור גי שבה; מקום

שנאמר בטור גי כי החזק החפץ מותנית בקיום תשתית מתאימה בתא, לא יהיה עצור זכאי

להחזיק באותו חפץ אלא אם כן אישר מפקד מקום המעצר כי תנאי התשתית במקום המעצר

מאפשרים שימוש כאמור; עצור יהיה זכאי לרכוש חפצים שהוא זכאי לפי תקנת משנה זו

להחזיק בתא בחנות במקום מעצר, אם הדבר ניתן, או לקבל חפצים באמור מאנשים מן

החוץ.

מדוע שלא יוכלו העצורים עד תום ההליכים להחזיק יותר ספרים, כלי כתיבה ומחברות

ומסמכים אחרים שיכולים לאפשר לאדם שמנותק זמן ארוך ממקום עבודתו לתפקד ?

יש לאפשר לעצורים להחזיק כלי כתיבה ומחברות בכמות סבירה, אלא אם כן הממונה

על החקירה אסר זאת.

מקובל עלינו.

תוספת ראשונה: "כונבי עת ועיתונים, ספרים, תשמישי קדושה, משחקי חברה ומשחקי

מחשב ידניים, טלויזיה, טרנזיסטור, מכונח גילוח (לשימוש עם סוללות).

מדוע אתם מבחינים בין טרנזיסטור או הריו ?

יש בעיה של תשתית, ובעיה של העברת מסרים בין אסירים באמצעות רדיו שאינה

קיימת עם טרנזיסטור.

ניתו לכתוב טרנזיסטור או רדיו לפי אישור הממונה על החקירה, מדוע יש לחייב אותו

לקנות סוללות במשך תקופה ארוכה.

זה יכול ליצור בעיה, משום שרריו קשור לתשתית חשמלית. אנו רוצים שתהיה זכות

אישית לעצור להחזיק טרנזיסטור.

מדוע מכונת גילוח צריכה להיות רק עם סוללות?

באמצעות מכונת הגילוח החשמלית ניתן ליצור רעש שיכול לשבש האזנה.

ניתן להתנות זאת באישור מפקד תא המעצר. החיוב להתגלח באמצעות סוללות עולה

הרבה כסף.

עד כה לא נשמעו טענות בקשר לכך, מתו אישור למפקד בית החעצר לאפשר אחרת,

מחייב מתן שיקול דעת ולפיכך אנו מבקשים להשאיר את המצב הקיים.

ניתן לעשות אבחנה ביו עצורים שהוגש נגדם כתב אישום לבין עצורים אחרים שאולי

קיימת לגביהם בעיה. אני לא מבקש לחייב שימוש במכונות חשמליות, אר לפי תקנה זו זה

נאסר לגמרי.

אנו נבדוק גם נושא זה.

מדוע הגבלתם את מספר הספרים רק לארבעה ?

קיימת בעיה של מקום, ובכל שנגדיל את מספר החפצים שמותר להוחיק הבעיה תחריף.

אנו מייבים ליצור איזון בין המקום לבין הרצון למממש זכויות של עצירים. לכן ניתנת כמות

מסויימת שבעינינו נראית סבירה. יש שיקול דעת של מפקד מקום המעצר שבמידת הצורך

ניתן להגדיל את הכמות, אך חייבים לקבוע מיכסה מסויימת.

כל כמות נוספת שנכנסת יוצרת מטלה בטמונית נוספת של בדיקה וכד/ אני מציעה

להגדיל את המספר ל- 5 ספרים.

אני מציע שהעצור יהיה רשאי להחזיק בתאו 6 ספרים.

בתקנה 5 (א) אין אבחנה בין סוגי עצורים, וצריך להיות ברור שהזכויות הללו לא ימנעו

מעצירים לתקופה קצרה מאוד, שלא מוגש נגדם כתב אישום.

ברשימת החפצים שעצירים רשאים להחזיק חסרים פריטים כמו פלטה חשמלית, שהרבה

מאוד אסירים משתמשים בה לחימום אוכל.

לא ניתן לספק פלטה חשמלית, גם כאבו כביר אין בכל תא פלטה חשמלית, ואולי היא

ניתנת רק לעצירי עבודה. אם תינתן פלטה חשמלית בכל תא המערכת החשמלית תקרוס.

ניתן לכפוף זאת לתשתית החשמלית.

חייבים לקבוע סדרי עדיפויות מה כן ניתן להכניס ומה לא. זה קשור גם לתשתיות וגם

לתנאים הקיימים. העצירים מקבלים אוכל חם והם לא נאלצים לחמם אותו. מלבד זו קיימת

בעיה של בטיתות.

העצירים אינם מקבלים כריות וידוע לנו שהם חותכים את המזרונים והופכים אותם

לכריות, חבל להשאיר את הנוהג הזה.

אין בבתי המעצר כריות מהסיבה הבטחונית.



עידו גוטמן-.

כרית בניגוד לשמיכת צמר דקה היא מקום מחבוא, שאפשר לה13ביר אותו בין התאים

ולהוות סליק נייד. ניתן למצוא פתרון של גלגול השמיכה מתחת לראש וכדי. לא קיימת

בעיה של מחסור בשמיכות למרות שהזכות המינימלית היא ל- 2 שמיכות.

על פי התוספת הראשונה ניתן להחזיק מאוורר קטן באישור הממונה על המקירה, דבר

שנראה לי מגוחך.

האישור למאוורר קטן הוא בדיוק כמו הטעם לאיסור להשתמש במכונת גילוח חשמלית.

לפעמים ניתן לקבל אינפורמציה באמצעות מכשידים מעין אלו אם האסיר יודע אם

מאזינים לו אם לא. אם מפעיל מכונת גילוח חשמלית משך ארבע שעות, דבר מוגזם, אנו

יודעים שהוא חושד שמאזינים לו, אך הפעלת מאוורר משך כל היום לא יכולה להיות

חשודה.

את המאוורר החשמלי לא נוריד מהתוספת, אך צריך להוסיף שעצור יוכל להחזיק מכונת

גילוח חשמלית באישור הממונה על החקירה.

נראה לנו שיש להוסיף מוצרים קוסמטיים, וכן להוסיף לכמויות הגרביים והתחתונים

שהעצור רשאי להחזיק.

ניתן להוסיף מוצרי קוסמטיקה, ולהגדיל את מספר הגרביים והלבנים ל- 4.

היכן נאמר שחובה על בית המעצר ליצור תשתית לכל הדברים שהחכם בתקנה 5 (ב) ?

בתקנה 3 (ה) (4) נאמר שתותקן תשתית חשמלית שתאפשר בתאים העתידיים להחזיק את

כל הדברים הללו. אותו מודל של התא העתידי ישמש לנו ,ככל האפשר, מודל גם לשיפוץ

התאים הקיימים.

איו ברור שבית המעצר יאפשר לכל עציר להשתמש במכשירים החשמליים, כי במקרה

של תפוסה מלאה תוכלו לטעון שאין אפשרות לכך.

לכן נאמר שהדברים תלויים בתשתית. אני מציעה שבתקנה 3 (ה)(4) יכתב: "בבית

המעצר תותקן תשתית חשמלית".

התלטה: אנו מאשרים לשנות את הניסוח ולכתוב.- בבית המעצר ובתאים תותקן תשתית

חשמלית.

כל הדברים הללו הם לגבי התשתית העתידית, או לא נאמר דבר לגבי התאים הקיימים

היום.

בתוספת הראשונה בטור גי נאמר שזה תלוי בתשתית. אם תהיה תשתית מתאימה

הזכויות הללו ינתנו כבר בתאים הקיימים.

איר יוצרים מצב שגם בתשתית הקיימת הזכויות הללו יתקיימו ?

בתקנה 3 (ה)(4) צריך לכתוב: גם בתאים הקיימים במגבלה של תשתית. כך יוצרים את

השאיפה לקיים כבר עתה את כל הזכויות הללו.

נראה לי נכון להוסיף בתקנה זו: בתא שתכנון בנייתו החל וככל הניתן בתאים קיימים.

תקנה 5 (ג) . "חפצים כאמור בתקנת משנה (ב), יהיה העצור זכאי להחזיק לאחר שנבדקו

בידי מפקד מקום המעצר או מי מטעמו".

(ד) - "על אף האמור בתקנת משנה (ב), רשאי מפקד מקום המעצר לאסור על

העצור להחזיק חפצים העלולים, לדעתו, לגרום נזק לעצור או לאחרים, או לשמש לשם

גירמת נזק כאמור; הנימוקים לאיסור יתועדו על ידי מפקד מקום המעצר בכתב'.

זח מונע מתן זכות טיעון למי ששוללים ממנו להתזיק מפצים. אנו מציעים להוסיף מתן

זכות טיעון לעציר בפני מפקד מקום המעצר במידה ששוללים ממנו את הזכות להחזיק

חפצים מסויימים.

אם הדבר נשלל ממנו כאמצעי משמעת, הדבר נאמר בתקנה 18 המדברת על אמצעי

המשמעת, שלפני בל נקיטת אמצעי משמעת חייב לתת הזדמנות לעציר להשמיע את דברו.

הבקשה של האגודה לזבויות האזרח היא להוסיף בתקנת משנה זו: לאחר מתן זכות

לעציר להשמיע את טענותיו.

מקובל עלינו להוסיף את התוספת הזו.

תקנה 5 (ה) - -מפקד מקום המעצר יאפשר לעצור, על פי הנחיות רופא מקום המעצר,

להחזיק חפצים הנחוצים לו לשם שמירה על שלומו או בריאותו".

(ו) "מפקד מקום המעצר יאפשר לעצור מטעמים של התנהגות טובה או טעמים אחרים

שיירשמו, במות גדולה יותר של חפצים המותרים לפי התוספת הראשונה או חפצים נוספים,

ואולם באשר לעצור שטרם הוגש נגדו כתב אישום, לא יאשר מפקד מקום המעצר אחזקת

חפצים כאמור אלא אם כן קיבל אישור לכך מהממונה על החקירה".

(ז) "חפצים של העצור, שאינו זכאי להחזיקם בתא, יוחזקו כפקדון עבורו בדרך שתיקבע

בפקודות או יימסרו, לפי בקשתו, למבקר שיבוא למקום המעצר; בעת שחתר העצור ממקום

המעצר יוחזרו לו החפצים כאמור".

לגבי הסייפא של תקנת משנה (ו) יש הערה של לשכת עורכי הדין, שאני מסכים עימה.

בשני מקומות בתקנות שוללים זכות מעצור שטרם הוגש נגדו כתב אישום, ונותנים זבות וטו

לממונה על החקירה, ולא ברור מה הקשר. מחבר כאן שמותר לממונה לתת לעציר החזקת

חפצים בבמות גדולה יותר, מחמת התנהגות טובה , ובתקנה 6 (ד) נאמר שעצור יהיה זכאי

להתקלח במים חמים אמת ליום.

התקנות אינן דומות, אר המשותף הוא שבסייפא כתוב : "אולם באשר לעצור שטרם

הוגש נגדו כתב אישום לא יאשר מפקד מקום מעצר החזקת חפצים באמור אלא אם כן קיבל

לכך אישור מהממונה על החקירה", ובתקנה 6 (ד) נאמר: "עצור שטרם הוגש נגדו כתב

אישום, רשאי הממונה על החקירה, בהחלטה מנומקת בכתב, שלא לאפשר מימוש זכותו

למקלחת, אם הדבר מתחייב מטעמי חקירה", נוסח זה נראה כאמצעי לחץ לגיטימי

בחקירה.

בשתי תקנות אלה לשכת עורכי הדין כותבת: "לא ברור לחלוטין מדוע מצבו של עצור

לפני כרנב אישום, צריר להיות מופלה לרעה בנושא מנהלי כה פשוט, לעומת עצור לאחר

כתב אישום". כך גם לגבי תקנה 6 (ד) הם כותבים: "נובע מתקנה זו שימוש באמצעים

פיזיים כנגד עצור בחקירה, בנושא כה בסיסי של מקלחת".



אני סבור שיש לתשוב שנית על כך. אם יש יותר חפצים או פחות חפצים זה לעניין

הממונה על מקום המעצר, כך גם צריך להיות לעניין המקלחת, אם הוא בחקירה או לא

הוא חייב לקבל את הזבות למקלחת. אני לא מבליל באן את הנושא של עצירים בטחוניים

שנדון בו בנפרד.

אני מציע לבווון את הסייפא בחקנה 5 (ו) ובתקנה 6 (ד) ולחשוב אם יש הצדקה לערב את

הממונה על החקירה. זה לא צריך לעניין את החקירה אם העציר התקלח אם לאו. לא צריר

להיות דין שונה בין מי שהוגש נגדו כתב אישום לבין מי שטרם הוגש נגדו בתב אישום.

המצב לפני הגשת האישום שונה לגמרי מהמצב לאחר כתב האישום. נמנעים מהעציר

דברים מסויימים בדי לא לשבש את החקירה, כמו מתן עיתונים וכדי.

התקנות הללו גורפות מאוד. מדובר בחפצים לפי התוספת הראשונה שרבים מהם אין

להם קשר לחקירה, כמו לבנים, גרביים, מגבת ובד'. אם זה עלול לפגוע בחקירה סביר

למנוע אותם.

יתכן שחובת תיעוד תפתור את הבעיה.

כדי למנוע לחץ פיזי, סביר מאוד למנוע מעציר חפצים מסויימים.

החשש שהועלה על ידי לשכת עורכי הדין בשימוש באמצעי זה כאמצעי לחץ פסול אינו

נכון, משום שלא זה השיקול. ניתן להוסיף: מפקד מקום המעצר רשאי להורות שלא לתת

אישור כאמור מטעמים שבחקירה.

הממונה על החקירה יבול להתערב רק משיקולים שבחקירה. מקובל עלי הצעתו של מר

שלמה שהם להוסיף בסעיף ההגדרות, שטובת החקירה לא כוללת לחץ בלתי סביר על

העצור.

בסייפא של תקנה 5 (ד) נאמר: "הנימוקים לאיסור יתועדו על ידי מפקד מקום המעצר

בכתב". כל מקום שיש איסור כמו בסעיף (ו) יש לתעד זאת בכתב, תה יהיה קביל בבית

המשפט.

במצבים שלפני חקירה לא תמיד ניתן לנמק.

לא נתנו כלים למנהל הוזקירה להעניש ולתת הטבות. קבענו רף מאוד גבוה של דברים

שהעצור יבול לקבל. האחראי על העצור בתקופה שלפני הגשת בתב האישום הוא הממונה

על החקירה, ולא יתבן שלעצור תהיינה שתי בתובות לשחק בהן.

ישנם דברים שלממונה על החקירה אסור לגעת בהם, אך לא יתבן שהעצור ינהל מגעים

עם מנהל המעצר והאחראי לו בחקירה לא ידע מבר בבלל.

יתכן שצריך להוציא הנתיה פנימית שלגבי תוספות, הממונה על מקום המעצר צריך

להיות בקשר עם הממונה על החקירה.

אני לא נבנם למערך הניהול של משטרת ישראל או שירות בתי הסוהר, איך הם מדריכים

את מנהלי בתי המעצר. הדברים הללו גלויים לעין כל, ועם זה יכול העציר לגשת לבית

המשפט.

בית המשפט יקבע שהממונה על בית המעצר אחראי על האבסניה בלבד, ואין לו שיקול

דעת על החקירה.

אין מחלוקת עניינית, שיש למנוע ניצול שרירותי לרעה ולחץ. לכן הנוסח צריך להיות:

אולם באשר לעצור שטרם הוגש נגדו כתב אישום לא יאשר מפקד מקום מעצר החזקת

חפצים כאמור, אלא אם לדעת הממונה על החקירה יש במתן החפצים בדי לפגוע ביעילות

החקירה.

אנו מסבימים לכך.

הפתיח מדבר על מערכת צ'ופרים של מפקד בית המעצר, יבול מפקד ביח המעצר

משיקולים של שקט תעשייתי אצלו, לנהל מערכת מול עצורים שהוא למעשה לא אחראי

להם. זו לא סתם ענישה אלא מערכת תיגמול פרטית של מפקד בית המעצר, לכן צריכה

להיות בקרה טובה על מפקד המעצר ועל מערבת התיגמול שלו.

בכל מקום שיש איסור אני מציע להוסיף שהנימוקים לאיסור יתועדו על ידי מפקד מקום

המעצר. אם מפקד המעצר יידע שהוא צריך לתעד את האיסור, הוא לא יפעל בצורה

שרירותית.

בתקנה 5 (0 יש איסור ולכן מחייבים תיעוד, אך בתקנות הבאות אין איסור אלא

צ'ופרים, ולפיכך לא צריך לתעד למה לא ניתנו צ'ופרים.

הצעתי בהתחלה ש"טובת החקירה" תוגדר כך: שיקולים המיועדים לקדם את החקירה

ובלבד שתכליתם לא תהיה יצירת לחץ על החשוד. אם נגדיר זאת בך מימלא כל העניין הזה

יורד, וטובת החקירה משמעה רק עניין שיכול לפגוע בראיות וכדי.

יתכן שכדאי להוסיף סעיף כדי לכסות על הטענה שמנהל בית המעצר יכול להתחשב גם

בשיקולים של הממונה על החקירה, ובלבד שלא יהיה בהם משום לחץ.

השאלה אם מפקד מקום המעצר יכול לעשות את השיקול הזה או רק הממונה על

החקירה. לא הגיוני שמפקד מקום המעצר יעשה שיקולים שקשורים לחקירה. רק הממונה

על החקירה יכול לעשות את השיקולים של טובת החקירה, ויש לו למעשה זכות וטו.

אני מציע שהסעיף העוסק בתנאי מעצר לא יעסוק בלחץ, דבר שיכול להביא לקבילות

וכד/ זה יכול להיות מוקש משום שיכולים לומר שהמחוקק התכוון שיהיה לחץ וכיוב'.

אם מדובר בעצור שטרם הוגש נגדו כתב אישום סביר שיוגבל בהליכה יומית מטעמים

של טובת החקירה, כי הליכה בחוץ כרוכה לפעמים במגע עם אחרים וצורכי החקירה

יכולים לחייב בידוד, לפיכך במקרה זה יש להבדיל בין עציר רגיל לבין עציר נחקר, כך

לגבי ביקזרים ומכתבים. כל מה שיכול להוות אמצעי תקשורת, שעציר יקבל מידע או

יעביר מידע ויחבל בחקירה, נראה מוצדק עניינית.

לא נראה לי מוצדק ענייני למנוע מעציר להתקלח. אם יש מקום מבחינת התנהגות טובה,

גם אם באותו זמן הוא נחקר, לתת לו עוד משהו שאין לו שום קשר לחקירה, יש לאפשר זאת

ולא למנוע אותו מעצור. דברים מסוג זה נקראים גרוע, מבחינת ניצול ההטבות לצורך

השפעה על החקירה.

אני מציע להוסיף: באשר לעצור שטרם הוגש נגדו כוזב אישום לא יאשר מפקד מקום

המעצר החזקת חפצים כאמור, אם לדעת הממונה על החקירה יש במתן החפץ כדי לפגוע

ביעילות החקירה.

אתה נזציע שבמקום המילים "אלא אם" יהיה כתוב בנוסח חיובי: אם מפקד התחנה יורה

שזה יכול לשבש את הליכי החקירה.

תקנה 5 (ו) אושרה בניסוח כפי שהציע פרופ' דוד ליבאי.

תקנה 5 אושרה בכפוף לשינויים שאושרו.

תקנה 6. (א). "לעצור יסופקו, לשימושו האישי במקום המעצר, מיטה, מזרון, ושמיכות

נקיות".

תקנה 6 (א) אושרה.



(ב) - "שמיכות העצורים יכובסו או יוחלפו בתדירות שתבטיח את נקיונן".

תקנה 6 (ב) אושרה.

(ג) - "לעצור יסופקו במקום המעצר סבון ונייר טואלט בכמות סבירה לשימוש

אישי".

תקנה 6 (ג) אושרה.

(ד) - "עצור יהיה זכאי להתקלח במים חמים אחת ליום; עצור שטרם הוגש נגדו

כתב אישום, רשאי הממונה על החקירה, בהחלטה מנומקת בכונב, שלא לאפשר מימוש

זכותו למקלחת, אם הדבר מתחייב מטעמי חקירה. ואולם לא תמנע ממנו זכות זו לפרק זמן

העולה על - 3 ימים רצופים".

לשכת עורכי הדיו מעירה על כרי. "נובע מתקנה זו שימוש באמצעים פיזיים כנגד עצור

בחקירה, בנושא כה בסיסי של מקלחת. הניסוח כמו שהוא, הינו בדיוק אמצעי חקירה

פסול".

הסכמנו לא להשתמש בחוקו על מנת להוציא דברים שונים שהוחדרו לגוף. הרעיון הוא

שאמצעי לחימה שהוחדרו לגוף יוצאו על ידי קילוח בפיקוח, כך גם כשהעציר עושה את

צרכיו. זו אלטרנטיבה יותר טובה מאשר החדירה לגופו של העציר.

ישנן שתי שיטות לבדוק את צרכיו של העצור. השיטה הפרימיטיבית יותר בה העצור

עושה צרכיו בנוכחות סוהר על גבי מצע של נייר וכד' ולאחר מכן ניתן לבדוק מה הצרכים

מכילים.

לפיכר מה הבעיה לאפשר לעציר להתקלח בנוכחות סוהר, ולא יהיה החשש שמא

באמצעות המקלחת העציר יוכל להוציא מגופו את מה שהחדיר לפני המעצר.

חלק מהדברים שהעצירים נוהגים להחדיר לגופם הם אשגרים שהם מבריחים לבית

הכלא או החוצה ממנו. אשגרים הם פתקים עם מסרים, שיושמדו במים. בצואה יבשה לא

בעיה להוציא את זה וכבר עשינו זאת.

אשגרים מעין אלה מכילים אינפורמציה שיכולה להיות חשובה מאוד לנו, והם עלולים

להיפגע במים.

החשש שלכם הוא שתוך כדי המקלחת הדברים המוחבאים בגופו של העציר יפלטו,

ולטענתכם פיקוח של שוטר לא ימנע את הדבר. בעיה זו יכולה להיות רק לגבי עצירים

בטחוניים, מאחר ועצירים אחרים שמעבירים בגופם סמים לדוגמא, הסמים לא יפגעו במגע

עם מים, כי הם עמידים גם בכל חומצות הקיבה.

גם עם סמים קיימת בעיה, כי הם יכולים להתפזר באמצעות המים ובכך למעשה תושמד

ראיה.

לא מדובר בעשיית אמבטיה לעציר, אלא במקלחת בה המים זורמים. ניתן לנקז את המים

למקום כלשהו ולבדוק את תכולתם.

היכן נאמר בתקנות ששוטר יכול לפקח על העציר בזמן שהוא עושה את צרכיו, ובכך

למעשה לפגוע בפרטיותו?

דבר זה לא נכתב בתקנות והוא למעשה חלק מתהליך החקירה.

אני מציע לכתוב: העצור יהיה זכאי להתקלח במים חמים אחת ליום. היה חשד שהעצור

נושא בגופו חפצים רשאי שוטר להיות נוכח בעת שהעציר עושה אה צרכיו. לא נראה לי

נכון למנוע מעציר להתקלח אחת ליום.

אני סבור שאנו עוסקים בדבר מהותי מבחינת היחס לכבוד האדם. יש בקשר לכך כמה

פסיקות, כמו הפסיקה במקרה של גואטה. גם לפי המשפט העברי רגם לפי המשפט הכללי

יש שמירה על כבוד האדם בדיוק בנקודות אלה. אנו מודעים לצורכי הבטחון וגם לעניין

הברחת סמים, או מצד שני זו בדיוק היתה מטרת המחוקקים לתקפיד על כבוד האדם.

בתקנות אלה אין שום התייחסות לזכות האלמנטרית של העצור, שלנו נראה מובן מאליו,

לעשיית צרכים, ופה יש אפשרות למנוע את הדבר מעצור.

אריה רומח

מדובר ב- 3 ימים בסו הכל, והם בגבולות הסביר.

תלוי מה קרה בשלושת הימים הללו. יתכן שהם נמצאים בתנאים קשים וחייבים

במקלחת. ניתן להבדיל במקרה זה בין העצורים הרגילים לעצורים הבטחוניים.

יש לבדוק מה הצורו של המשטרה במניעת מקלחת מעצור, יתכן שתקנת משנה זו צריכה

להתייחם או ורק לעצורים בטחוניים, משום שעצורים רגילים על עבירות סמים לדוגמא,

אפשר לתת להם להתקלח במים חמים, דבר שיהרוס את הסמים.

יש מקרים בהם הגיעו עצורים בגין וזשד לירי, ובמידה והם יתקלחו עם מים וסבון אנו

למעשה מאבדים את הראיה החשובה ביותר. אם לא תהיה אפשרות למנוע מעצור מקלחח

אנו למעשה מאפשרים לעצורים לשבש את הליבי החקירה.

בכל המקרים שמקלחת יבולה להשמיד ראיות אין לנו ויבוח עם המשטרה. או אין צורך

לאסור זאת לתקופה שעולה על 24 שעות, משום שלרוב מימצאים מסוג זה נלקחים מהחשוד

בבר בשעות הראשונות למעצר.

אני סבור שמן הראוי להבדיל בין עצירים רגילים לבטחוניים. לגבי הסמים, גם לטענת

המשטרה יש לעודד את העצור להוציא מגופו את הסמים דבר שניתן להיעשות על ידי

מקלחת אטומה, בה המים נקלטים ותכולתם נבדקת.

ההערה של לשבת עורכי הדין היתה הערת ניסוח, כלומר, שלא מתאים שיכתבו דברים

שמשמעותם כאילו לחץ על הנחקר. לפיכך אנו צריכים למצוא ניסוח מתאים שלא ישתמע

שמעודדים לחץ פיזי על הנחקרים.

אני מקבל את הטיעון שדחיית מקלחת ביומיים שלושה היא לא דבר חמור מאוד. נראה

לי נכון לכתוב שמניעת המקלחת נחוצה לאיתור ראיות בגוף החשוד ומניעת השמדתם.

החלטה: הניסוח לתקנה 6 (ד) יהיה: במקום לכתוב: "אם הדבר מתחייב מטעמי

אם הדבר נדרש כדי למנוע השמדת ראיה.

לאור תיקון זה יש לכתוב בתקנה 3 (ב) אחרי המילים "שתשמר פרטיותו של העצור":

למעט מקרים בהם הדבר נמנע מטעמי חקירה במשך שלושה ימים.

החלטה: התיקון בתקנה 3 (ב) אושר.

תקנה 6 (ה) - " עצור שאין ביכולתו לרכוש או לקבל מגורם מחוץ לבית מעצר מערכת

בגדים להחלפה, סדין, מגבת ואמצעי הגיינה בסיסיים, והוא מוחזק במעצר למעלה מ- 3

ימים יספק לו מקום המעצר פריטים אלה".

מדוע החובה לספק לעצור צרבים אלו היא רק לאחר 3 ימים?

הרעיון הוא שבמשך שלושת הימים הראשונים העצור יקבל צרכים אלה מגורם שיבוא

לבקרו, או שישוחרר ממעצרו. העלות הכספית של הפריטים הללו היא גבוה, ואם לאחר

שלושה ימים בכל זאת אין לעצור פריטים אלו, המערכת עושה מאמץ לספק צרכים אלה.

אנו מתארגנים לצורר זה ובכל בית מעצר תהיה ערכה עם הפריטים האלה.

חייבים לעשות איזון עם יכולת המערכח להתמודר מבחינה תקציבית עם סיפוק צרכים

אלה. אם נספק לכל עצור כבר ביום הראשון את הפריטים האלה המערכת תפשוט את

הרגל. לאחר שלושה ימים ניתן להעריך אח היכולת שלו או של בני משפחתו לספק לו את

הצרכים הללו.

טענת המשטרה אכן צודקת, אך מצד שני שלושת הימים הראשונים הם הקשים ביותר

ולכך אין לנו פתרון.

רב העצורים מקבלים דברים אלו מבני המשפחה. המשטרה תכרע תחת הנטל התקציבי

אם היא תהיה חייבת לספק את הצרכים הללו, כי גם אנשים שלא זקוקים ידרשו אותם ולא

יתאמצו לבקש אותם מבני משפחתם.

אנו צריכים פתרון לאותם עצורים שיש להם בעיה, שהמשטרה חייבת לספק להם

פריטים אלה לאחר שלושה ימים, שיקבלו אותם כבר ביום הראשון.

בבתי המעצר תהיה ערכה שתכלול אח הפריטים הללו, ואם יתברר בבית המעצר כבר

מהתחלה שאותו עצור לא יוכל לקבל צרכים אלה מאף גורם חיצוני, ניתן יהיה לספק לו

אותם כבר מהתחלה.

חובה להביא את העצור לפני שופט לאחר 24 שעות, ובמידה שאותו עצור מוחזר למעצר

יש לספק לו צרכים אלה.

יתכן מאוד שהשופט יאריך את המעצר רק בחצי יום או בשעות ספורות, יהיה זה נטל

כבד על המערכת לספק לאותם עצורים את הפריטים האלה.

פריטים אלה עולים למשטרה הרבה מאוד כסף. נראה בעיני ששלושה ימים הם תקופה

מאוד סבירה, מה גם שאחוז גבוה של העצורים משתחרר תוך תקופה זו. יהיה יותר קל

לספק לאלה שאכן צריכים להשאר תקופה יותר ארוכה ואין באפשרותם לקבל ממקור

חיצוני.

אנו מקבלים את טענות המשטרה אך בכל זאת סבורים שיש להוריד את התקופה בה אין

העצור יכול לקבל מהמשטרה את הפריטים הללו. ההנחה היא שאחרי 24 שעות שופט כבר

קבע אם העצור ימשיך במעצר ולאיזו תקופה.

אני מוכנה לקבוע שהעצור יקבל ממקום המעצר את הפריטים האלה, אם הוא מווחק

במעצר למעלה מ- 48 שעות ואם בית המשפט פסק שישאר במעצר למעלה מ- 5 ימים.

בהארכת המעצר ניתן לברר אם יש לעצור את התנאים הללו ובמידת הצורך המשטרה

תספק לו אותם.

ניתן לכתוב: עצור שמעצרו הוארך על ידי שופט לתקופה העולה על 24 שעות ואין

ביכולתו לרכוש או לקבל מגורם מחוץ לבית מעצר מערכת בגדים להחלפה, סדין, מגבת

ואמצעי היגיינה בסיסיים, יספק לו מקום המעצר פריטים אלה.

אני מציעה לכתוב לתקופה העולה על 48 שעות, כי יכול להיות שהוא יובא בפני

השופט לאחר 6 שעות ומעצרו הוארך ב- 24 שעות.

ההנחה הבסיסית היא שכל עצור שיש לו בני משפחה, הם מתייצבים כבר לאחר מספר

שעות ספורות.

ניתן לשנות רק את המילים :"מוחזק במעצר למעלה מ- 3 ימים'' ולכתוב: מוחזק במעצר

למעלה מ- 48 שעות.

נוצרת לנו בעיה עם העצורים ערבים שנעצרו על שהיה בלתי חוקית בארץ, שעצורים

בדרך כלל ל- 96 שעות.

כשעובדים לא חוקיים מהשטחים נתפסים, קצין משטרה חותם על אסמכתא לכליאה ל-

96 שעות ובפרק זמן זה תייבים להוציאו מתחום מדינת ישראל. אם יספקו לכל עצורים

אלה את הפריטים הללו, ומדובר בעשרות אלפי מקרים, המשטרה לא תעמרר בנטל זה.

אני מציעה להוסיף שלעצור תהיה זכות לקנטינה, דבר שלא קיים במלק מבתי המעצר

ומקשה מאוד על העצירים.

הקנטינה נועדה כדי לחסוך ובכך אנו מטילים למעשה חלק מההוצאות על העצור.

הקנטינה היא בנוסף לצרכים שבית המעצר מספק. אנו התלבטנו אם להכניס זאת

לניסווז. במקומות שיש קנטינה נותנים את האפשרות לקנות, ובמקומות שאין לא נוכל לתת

את זה.

לפי הבקשה של האגודה לזכויות האזרח נצטרך לכתוב בתקנות גם אלו דברים יהיו

בקנטינה. יתכן שניתן להחזיק בבתי מעצר ערכות עם פריטים בסיסיים ולמכור זאת לנזקקים

להם.

לפי הצעה זו אנו נהיה חייבים במערכת חשבות שלמה בכל בית מעצר, דבר שיכביד

מאוד על המערכת.

הדרכים לקבל חפצים לתא המעצר היא באמצעות רכישת דברים בקנטינה או קבלה

מהחוץ. מה שיושב ראש הוועדה מציע מחייב הקמת מנגנון נוסף שלא קיים, על ידי החזקת

מלאי חפצים שבמידה ועצור נזקק להם, אפשר יהיה למכור לו.

התפיסה שלנו בכל נושא מימוש זכויות עצירים היתה, שאותם חפצים יובאו על ידי בני

המשפחה, ולא על ידי רכישה, בין אם יש לו כסף ובין אם לאו. הקמת מערך מה דורש כח

אדם שיעסוק ברכש ובתשלומים.

הקנטינה נועדה בדרך כלל לשרת את השוטרים ויש שם מוצרי מזון בסיסיים לשוטרים,

ונותנים לעצירים להשתמש בה.

יש בתי מעצר שהם לכליאה ארוכת טווח ויש בהם קנטינות מסרררות. מקומות המעצר

בתחנות המשטרה הם בדרך כלל עם תחלופה מאוד גבוהה של עצורים, הקנטינות הן מחוץ

לכותלי בית המעצר, ונוצרת סוגיית אבטחה קשה מאוד של ליווי עצורים לקנטינה חיצונית,

כמו במגרש הרוסים לדוגמא, הקנטינה לשוטרים היא מחוץ לכותלי בית המעצר.

כדי ששוטרים ירכשו לעצורים מפקדון אישי של העצורים, נדרשת מערכת שלמה שלא

תאפשר תיפקוד.

יש חובה לתת לעציר מהרגע הראשון מוצרי הגיינה כמו נייר טואלט וכד'. לא יקרה

שום דבר לעצור אם ב- 24 השעות הראשונות של המעצר לא יהיו לו מגבת ומברשת שיניים,

אם אחרי הארכת מעצר יוודאו אם לעצור יש יכולת לקבל את הפריטים הללו, לא נראה לי

שתהיה בכך פגיעה בכבוד האדם.

החלטה: תקנה 6 (ה) אושרה בניסוח הבא: עצור שמעצרו הוארך על ידי שופט ב- 24

שעות ואין באפשרותו לקבל מגורם מחוץ לבית מעצר מערכת בגדים להחלפה, סדין, מגבת

ואמצעי הגיינה בסיסיים, יספק לו מקום המעצר פריטים אלה.

תקנה 7 (א) - "עצור זכאי לקבל שלוש ארוחות ביום לפחות, בשעות סדירוח; הארוחות

תהיינה מורכבות ממזון בכמות ובהרכב הנדרשים לשם שמירה על בריאות העצור".

אני סבורה שראוי להוסיף בתקנת משנה זו: במרווחים מתאימים בין הארוחות. יכול

להיות שכל הארוחות נגמרות בשעות אחר הצהריים, ועד הלילה למעשה אין לעצור מה

לאכול, במיוחד כשאין קנטינה במקום המעצר.

זה לא ניתן לפתרון, כי יש מצבים שלעצירים המופרדים צריך להגיש ארוחות בנפרד,

דבר ש מסרבל את המערכת.

אני מציע להוסיף לתקנה זו: בכמות, בהרכב ובזמנים הנדרשים לשם שמירה על בריאות

העצור.

אני מציעה: בשעות סדירות וסבירות.

החלטה: לתקנה 7 (א) יוספו המילים: בשעות סדירות וסבירות.

תקנה 7 (ב) - יעצור הנזקק למזון מיוחד מטעמי בריאות על פי אישור רופא מקום

המעצר, יהיה זכאי לקבל מזון כאמור במקום המעצר".

אני מבקשת להוסיף גם את המילה כשרות. אני יודעת על מקרים בהם עצורים לא אכלו

כי לא סופק להס אוכל כשר.

תובה שבתי המעצר יהיו כשרים. זה משתמע מתקנה 13 שחובה לתת לעצור לקיים את

מצוות דתו. האם בתי מעצר מספקים גם הבשרים מיוחדים ?

בל האובל בגופים השייבים למדינת ישראל בשר. לגבי בך בתובה הוראה בללית

הקשורה לבל מוסדות המדינה. אנו לא יבולים לעמוד באספקה של אובל לפי הבשרים

מסויימים שהעצורים דורשים. אך יש גישה ליברלית ונותנים להבניס אובל מחוץ לבית

המעצר.

האם ייעשו מאמצים בדי לספק לעצור שאובל מזלו בהבשר מסויים את המזון בהבשר

שהוא מבקש , או לספק לו תחליפים?

יש אנשים צמחוניים ואנשים עם טעמים מיוחדים, אנו לא נובל להיענות לבל דרישה של

בל עצור ועצור. אני מציעה שבעניין זה לא ישתנו ההוראות והעצור יובל לבחור מהמבחר

הקיים.

בבתי הסוהר זה פועל על פי אישור רב בית הסוהר. אם הוא מצהיר שהוא אובל אובל

בשר למהדרין והרב מאשר זאת הוא מקבל אוכל כשר למהדרין.

הסדר זה לא קיים בבתי המעצר . בדרך בלל מאפשרים לבני המשפחה להבניס אובל

לעצור.

מדוע שלא תהיה האפשרות לספק אובל בהבשר מסויים גם במשטרה אם רב המשטרה

מאשר זאת. מדוע לא להבניס זאת לתקנה, שעצור הנזקק למזון מיוחד מטעמי בשרות, זבאי

לבו על פי אישור רב המשטרה.

ישנם בל מיני דרישות של בל מיני דתות, וטעמים אישיים של עצורים. לבן יש לקבוע

סטנדרט.

היה מקרה בו עתרו אסירים לבית המשפט המחתי וביקשו שחיטה שיעית משום

שהשחיטה היהודית אינה בשרה בעיניהם.

מדובר בעצורים שנמצאים תקופה קצרה בבית המעצר , בלתי אפשרי להיענות לצרבים

של כל אחד מבחינת היערכות תמן.

שירות בתי הסוהר לא מבשל את הארוחות אלא רוכש שירותים, ולפיכר הוא יכול להיות

יותר גמיש בבחירת המנות.

איני סבור שזה יעמוד במבחן בג"ץ אס עצור יעתור על כך שלא מוגש לו מזון לפי מצוות

דתו.

המעצר לא יכול לאפשר למלא את מצוות הדת קלה כבחמורה. המטבח כשר באישור

הרב של משטרת ישראל. אס עצור מסויים רוצה הכשר לחומרה שהוא מבקש לא ניתן

למלא זאת במגבלות של בית המעצר, ועל כך הוא היה צריך למשוב לפני שהוא עבר את

העבירה.

יהיו יהודים רבים שלא יוכלו לאכול בהכשר רגיל של הרבנות.

אני מציע שאדם שלא יכול מטעמי אורח חיים סביר לאכול את האוכל של בית המעצר

יקבל אלטרנטיבות אחרות.

אני סבור שכל עוד לא עבת לשירותי קייטרינג חיצוני, שתהיה אפשרות, באישור רב

המשטרה, לקבל אוכל בהכשר אחר.

מה שנעשה עד היום ימשיך. יש לאמץ את התפיסה שאם יש אורח חיים סביר, יקבל

העצור שאינו אוכל אוכל מסויים, השלמת התפריט מתוך התפריט הקיים.

אם לא מגבילים זאת באישור של סמכות מקצועית כמו רב או רופא, כל העצורים

"המקצועיים'' יוכלו במתכוון לשגע את המערכת בדרישות משונות לגבי התפריט.

כשאדם נעצר זו שעת מצוקה, וכל דת מאפשרת בשעת מצוקה להתפשר ברמה מסויימת

כדי לשמור על קיומו.

כל התקנות הללו הן פתח לעצורים לשגע את מפקדי בתי המעצר וצריך מאוד להיזהר

מכה בחנו את הנושא של כשרות ובמכוון לא הכנסנו זאת לתקנות.

בשירות בתי הסוהר יש בתקני כח אדם תקן לרב. בנוסף לכך, שירות בתי הסוהר שוכר

שירותים של השגחה אזרחית, אשר מפקחים על הכשרות בהיקף שעות מסויים. דבר זה לא

קיים במשטרה, שהפריסה בה היא מחוזית. הרב הוא מחוזי, ובין היתר גם על בית המעצר.

אין אפשרות לנובחות יום-יומית של רב בבתי המעצר.

אני מציע שנשאיר את הדיון בסוגיה זו לישיבה שתהיה בעוד כחודשיים. עד אז אני

מבקש שנציגי המשרד לבטחון פנים ידונו בכך עם רב המשטרה, וינסו להביא בפני הוועדה

פתרון לבעיה שהוצגה בנושא.

תקנה 7 (ב) אושרה. בישיבה הבאה נדון בכך שנית.

תקנה 8 (א) - "עצור זכאי במשך שעה מידי יום, בשעות היום, להליכה באויר הפתוח

במקום המעצר, אם תנאי מקום המעצר מאפשרים זאת, בכפוף לאמור בתקנות משנה (ב) ו-

(ג)".

(ב). " לא יוחזק עצור למעלה משבעה ימים במקום מעצר, שבו לא ניתן לממש זכותו

להליכה יומית כמפורט בתקנת משנה (א) מטעמים הנוגעים לתנאי מקום המעצר, והוא

יועבר למקום מעצר אחר שתנאיו מאפשרים מימוש הזכות כאמור".

(ג). "הממונה על החקירה רשאי, בהחלטה מנומקת בכתב, להורות למפקד מקום המעצר

להגביל או לשלול את זכותו להליכה יומית כאמור בתקנות משנה (א) ו- (ב) של עצור

שטרם הוגש נגדו כתב אישום מטעמים של טובת החקירה. הוגבלה זכות עצור כאמור, הוא

יהיה זכאי לצאת באויר הפתוח במשך שעה לפחות פעם בשבעה ימים, לפרק זמן שלא יעלה

על חודש ימים, ואולם רשאי קצין תקיתת בדרגת סגן ניצב ומעלה להאריך את פרק הזמן

של החודש לפרקי זמן נוספים שלא יעלו על 15 ימים בכל פעם מטעמים של טובת

החקירה".

(ד) "מפקד מקום המעצר רשאי להגביל זכותו של עצור לטיול יומי מטעמים של שמירה

על שלום העצור. הוגבלה זכותו של עצור כאמור, הוא יהיה זכאי לצאת להליכה יומית

לאויר הפתוח במשך שעה לפחות פעם בשבעה ימים''.

(ה) "עצור שלא נרנאפשר לו לממש זכותו להליכה יומית בשעה שנקבעה לכך על פי נהלי

מקום המעצר, עקב הוצאתו ממקום המעצר לבית המשפט או לחקירה או מטעם אחר, לא

יהיה זכאי באותו יום להליכה יומית, אלא אם כן סדרי מקום המעצר מאפשרים זאת,

ואולם לא תימנע זכותו של העצור להליכה יומית מהטעם כאמור במשך למעלה מ- 7 ימים

רצופים".

על פי החוק העצור זבאי להליכה יומית אם תנאי המקום מאפשרים זאת, בתנאים

ובמועדים שיקבעו בתקנות. זכות זו ניתנת להגבלה מטעמים של חקירה ושמירה על שלומו

של העצור.

לפיכך זכות זו לא תלויה בהכחה של בית מעצר, אם יש שם חצר אם לא.

התלבטנו בשאלה קשה זו, כי הועלתה טענה שלפי סעיף זה בחוק יהיו חייבים לסגור

בתי מעצר. לפיכך נקבע גג לבמה ימים אפשר להחזיק עצור ללא מתן הזכות להליכה

יומית. משום כך צריך לזכור שאנו לא יכולים להגביל בתקנות יותר ממה שכתוב בחוק,

ושההגבלות על הימים צריכות להיעשות בזהירות רבה.

בתחילה סברנו שהתקרה המתאימה היא 14 יום, לאחר דיונים רבים במשרד המשפטים

המשטרה הסכימה לרדת ל- 7 ימים, אך לא נוכל לאפשר לרדת מתיקרה זו.

המצב שקיים היום הוא שעצורים מווחקים חודשים במקום מעצר מה שלא מאפשר

הליכה יומית. שבעה ימים מבחינת יכולת המשטרה נראה המינימום ההכרחי ובפחות מזה

לא נוכל לעמוד.

האם יש כוונה לעתיד שכל בתי המעצר יאפשרו הליכה יומית ?

בבתי המעצר בתחנות המשטרה איו מקום פיזי כדי לממש זכות זו. בבתי המעצר

הגדולים יש אפשרות כבר היום לממש זכות הליכה יומית.

אני מקבלת לכתוב בתקנות שניתן לשלול את הזכות להליכה היומית מטעמים של

פגיעה בחקירה במקום "טובת החקירה".

לפי תקנת משנה (ג), ניתן להאריך את פרקי הזמן של שלילח הליכה יומית עד אין סוף.

אסור לשכוח שמדובר בעצור בחקירה, עד שיוגש נגדו כתב אישום. המועד מוגבל בחוק

ל- 30 יום. בתוך פרק זמן זה ניתן למנוע הליכה עד שבוע, ומעבר לכך קצין בדרגת סגן

ניצב ומעלה צריך לתת על כך את הדעת אחת לשבועיים.

מה הבעיה להוציא אסירים כאלה להליכה לבד בלי עצורים נוספים ?

יש בעיה פיזית של מקום. יש תצר טיולים אחת וניתן להוציא לטיולים רק בשעות היום,

לפיכך מספר השעות שניתן להוציא עצורים לטיול מאוד מוגבל. מטעם זה עצור לשם

שמירה על שלומו מוגבל להליכה רק פעם בשבוע.

לא ניתן לבזבז שעת הליכה לעצור בודד במקום לאפשר ל- 20 עצורים לממש את זכותם.

בבקרים הרבה עצורים יוצאים לבתי משפט וזה מהווה לגביהם טיול.

האם לא ניתן לתת לעצורים כאלה פרק זמן קצר יותר להליכה, אפילו מספר דקות ?

אפשר במקרים כאלה להיות יצירתי יותר ולתת זמן קצר יותר להליכה יומית, ובלבד

שתינתן לעצור הזכות להליכה יומית, ולא לדתות זאת לאתת לשבוע.

ברב בתי המעצר התצר, מעבר לתפקודה כחצר טיולים, משמשת גם כאזור ציבורי ולא

ניתן לנטרל אותה רק לטיולים. אזור זה מוקף בדרך כלל בתאים ויש חשש שאותו עצור

יצעק דבר מה לעבר התאים או להיפך. לפיכך יהיו כאלה שלא יוכלו לצאת להליכה מכל

מיני טעמים כמו מטעמי שיבוש חקירה או תיאומי גירסאות עם אחרים, או שלומו ושלומם

של אחרים. אותו עציר ירתק גם את החצר וגם את השוטרים אליו, ולפיכך נקבע פרק זמן

סביר שניתן למנוע מעצור הליכה יומית.

לא מדובר כאן בעצורים בטתוניים, ונראה לי שפרק זמן זה ארוך מדי. ב- 99% של

התקירות לא נדרש פרק זמן מה של שבעה ימים בבידוד.

אנו לא עושים כאן הפרדה בין סוגי העבירות. יכולים להיות תשח-ים שאתזקתם במעצר

מתייבת בידוד לצרכי תקירה, גם אם הם לא מקרים רבים. שיקול הדעת של הממונה על

החקירה צריך להיות מנומק והוא עומד בביקורת. אם הוא לא סביר והבידוד הוא ללא טעם,

מן הסתם הוא לא יעמוד במבחן משפטי.

מפריע לי בנושא זה בעיקר עניינם של טעוני ההגנה, שהוא לא מוחזק במעצר בגלל

עצמו אלא בגלל אחרים או בגלל ששיתף פעולה. למעשה אותו אחד מקבל עונש על כך

ששיתף פעולה ועזר למערכת.

כפינו על עצמנו, בניגוד למצב השורר היום, להגביל את התקופה לשבעה ימים, כי אנו

לא יכולים לעמוד במתן זכות לאחד, על חשבון שלילת זמנם של 20 אחרים. אם רוצים

שהמסה הקריטית של העצירים תצא פעם אחת ביום להליכה, אין ברירה אלא להגביל את

אלה המוחזקים בבידוד.

אנו סבורים שבתקנה 8 ישנם מספר דברים לא סבירים, כמו האפשרות שקצין בדרגת סגן

ניצב רשאי להאריך את התקופה בה מונעים מהעצור הליבה יומית, ובן מניעת ההליבה

מטעוני הגנה.

ישנם אילוצים רבים של המקום, ובתנאים שהוצעו בתקנות אינני יודעת עד כמה תוכל

המערבת לעמוד בכך. מטעמי בטמון ההליכה היא רק באור יום דבר המצמצם את מספר

השעות.

על פניו, הסמכות הניתנת כאן למשטרה מופחת. להאריך מעצר מעבר ל- 30 יום מצריך

אישור של היועץ המשפטי לממשלה, לא נראה לי לאפשר למוקר, באמצעות תקנות,

להאריך פעם אמר פעם שלילה של זכות כזו לתקופה כל כך ארוכה. צורך מה רחוק

מהמציאות, אני לא מאמין שיש כל כך הרבה מקרים שיש צורך להגביל אותם בהליכה

יומית, לפיכך האפשרות שיאפשרו לאותם עצורים ללכת לבד נראית לי מאה- אקטואלית.

הפתרון לכך הוא לקצר את המועד המכסימלי של מניעת זכות זו ל- 7 ימים.

מדובר בנחקרים שאם ייצאו לחצר עם עצורים אתרים, הם יכולים לשבש הליכי חקירה.

במצב הקיים היום עצורים מסוג זה לא יצאו בבלל, לבן לא ניתן לומר שזה בלתי סביר.

את מגינה טל עמדתם של אנשי הביצוע, אך האם לא ניתן לצמצם את מספר הימים

המכסימלי שבהם ניתן לשלול מהעצור את ההליכה היומית משבעה ימים לחמישה ימים ?

זה המכסימום שניתן לעשות. מספר זה נקבע בניגוד לדעתם של אנשי הביצוע שסברו

שיש לאפשר מניעת זכות זו עד 14 יום. אינני בטוחה שהם יובלו לעמה- בתנאים החדשים

ואני מציעה לא להכביד עליהם יותר ממה שאפשר.

אני מציע שטעוני ההגנה, שזמן ישיבתם במעצר אינו מוגבל, יוכלו לצאת להליכה פעם

ביומיים לפתות.

אני מציע שתקנת משנה 8 (ד) תנוסח כך: מפקד מקום המעצר רשאי להגביל זכותו של

עצור מטעמים של שמירה על שלום העצור. הוגבלה זכותו של עצור כאמור, יהיה זכאי

לצאת להליכה יומית לאויר הפתוח במשך שעה לפחות פעם בשבעה ימים ועד מעצר של

שלושים יום. מעבר לכך יהיה זכאי להליכה פעם ביומיים.

אנו לא נוכל לעמוד בתנאים אלה.

מבחינת היערכות המשטרה יש התקדמות רבה. שירות בתי הסוהר יבנה בעתיד הקרוב

בית מעצר גדול, שיוכל לקלוט 640 עצורים, ובהדרגה כל העצורים עד תום ההליכים יגיעו

לשמ. בית מעצר אבו כביר עובר תהליר של שיפוץ יסודי ולטעוני הגנה בו תהיה אפשרות

לטיולים.

אני מוכנה לקבל, אם מוסכם על דעת הוועדה, שיקבע שהליכה תהיה לפחות פעם

בשבעה ימים, או מועד קצר יותר, אם תנאי המעצר מאפשרים זאת.

הפתרון הטוב ביותר ששירות בתי הסוהר יקלוט אותם, כי שם יש את האפשרות לממש

את זכות העצורים להליכה יומית, אך נכון לעכשיו הם לא יכולים לקלוט אותם.

המגמה שלנו היא ששירות בתי הסוהר יקלוט אותם, ולהפסיק להחזיק עצורים בבתי

המעצר. גם לפי מכתבו של נשיא בית המשפט העליון, אהרון ברק, לשר לבטחון פנים, לא

יהיו בתנאים כאלה מעצרים במדינת ישראל.

המסר של הוועדה מקובל עלי, אך אני מבקשת שלא נגיע למצב שערב כניסת החוק

לתוקפו לא יחיו תקנות.

לא נוכל להסכים למצכ שעצור לתקופה ארוכה יצא רק פעם בשבוע להליכה יומית. יש

למצוא פתרון לכך.

אני מתכוונת להעביר את המסר של הוועדה לשר לבטחון פנים, מתוך שאיפה שעצורים

כאלה יועברו לשירות בתי הסוהר.

כדי שתקנות אלה תכנסנה לתוקפן בלי שנהיה עבריינים, אני מבקשת שנדון שוב בסעיף

בעוד חודשיים. עד אז אני מקווה למצוא פתרון פרקטי, ואם לא אני אבקש את התערבותו

של השר לבטחון פנים.

החלטה: תקנה 8 (ד): העצור יהיה זכאי לצאת להליכה יומית לאויר הפתוח במשך

שעה לפחות פעם בחמישה ימים. נדון בתקנה זו שנית בעוד חודשיים.



תקנה 9 (א). - ''זכות לשימוש בטלפון'' - ''עצור שהוגש נגדו כתב אישום יהיה זכאי

לעשות שימוש בטלפון במקום המעצר פעם ביום. השימוש בטלפון יהיה על חשבון העצור''.

''שימוש בטלפון'' לא נראה לי ניסוח נכון, יש לנסח: לשוחח בטלפון. כמו כן יש לקבוע

זמן מינימלי סביר לשיחת הטלפון.

כתבנו בתקנות שהזכות לשימוש בטלפון תהיה פעם ביום, אך מסתבר שבבתי מעצר

מסויימים לא יוכלו לעמוד בכר, משום שאין מספיק מכשירים. בשלב זה אני מבקשת

שהזכות תהיה פעם ביומיים ולא פעם ביום כדי שכל בתי המעצר יוכלו לעמוד בכר.

מה פרק הזמן המינימלי שמותר לעצור לשוחח בטלפון ?

אני מציעה שהזמן המינימלי יהיה 5 דקות.

אני מציע שעציר שהוגש נגדו כוזב אישום יהיה זכאי לשוחח בטלפון לפחות 10 דקות

ביום, תחולת סעיף זה בעוד שלושה חודשים.

במידה ונמצא שלא ניתן ליישם זאת אנו נדון בכר מחדש בדיון שיהיה בערר חודשיים.

10 דקות הם זמן ארוך מאוד, דבר שיכול להקשות מאוד. יש להשאיר זאת לנהלים של

בית המעצר ולא לקבוע זאת מראש.

איילת אלישר

אני רואה בעיה נוספת בהגדרת משו השיחה. כשקובעים זמן מסויים מגלגלים למעשה

את הנטל על השוטר, שעליו לוה-א שכל עצור אכן מקבל פרק זמן זה ובכך בעצם אנו

צריכים להעסיק שוטר כדי לפקח על כך. הדרר המקובלת היא להכניס טלפון לתא המעצר

ושהעצורים סוגדת בינם לבין עצמם.

החלטה: תקנה 9 (א) אושרה בנוסח הבא: עצור שהוגש נגדו כתב אישום יהיה זכאי

לשוחח בטלפון במקום המעצר פעם ביום לזמן סביר-, השימוש בטלפון יהיה על חשבון

העצור.

9 (ב) ''עצור שטרם הוגש נגדו כוזב אישום לא יהיה זכאי לעשות שמוש בטלפון כאמור

בתקנת משנה (א) זולת אם הממונה על החקירה אישר כי לא יהיה בדבר כדי לפגוע

בחקירה''.



9 (ג) ''עצור שטרם הוגש נגדו כתב אישום והוא זכאי על פי החוק להפגש עם עורו דינו,

יהיה זכאי לבקש בכתב ממפקד מקום המעצר שיתקשרו טלפונית למשרדו של עורך דינו

לשם מסירת הודעה מטעמו; זכותו כאמור למסירת תודעה לעורר דינו תהיה פעם ביום

במועדים כמפורט בתקנה 10 (א); מסירת ההודעה על פי בקשת העצור תתועד בכתב על ידי

מי שמסר את ההודעה".

בדיון לחוק היתה התלבטות איר לנסח את זכותם של עצורים שטרם הוגש נגדם כתב

אישות לביקורים, לטלפון ולמכתבים. בסופו של דבר התקבל הניסווו כפי שהוא בסעיף 9

(ב) בחוק: "עצור יהיה זכאי, בין היתר, לכל אלה": (6) לקבלת מבקרים, לשליחת מכוזבים

ולקיום קשר טלפוני; עצור שטרם הוגש נגדו כתב אישום יהא זכאי לאלה, רק אם אישר

הממונה על החקירה שאין בכך כדי לפגוע בחקירה". זהו ניסוח חיובי, היינו, זכאי, אלא אם

הממונה על החקירה אומר אתרת. לפיכך אני סבורה שיש לשנות תקנות אלה באותו אופן:

העציר יהיה זכאי אלא אם הממונה על החקירה אומר אחרת.

החלטה: הניסוח יתוקן בהתאם לבקשת האגודה לזכויות האזרח.

אני מבקש למתוק עצור שטרם הוגש נגדו כתב אישום יהיה זכאי על פי החוק להיפגש

עם עורך דינו. זו זכות בסיסית להיפגש עם עורך דין, לפיכך יש לכתוב: למעט אלה שאינם

זכאים להיפגש עם עורך דין.

לגבי מי שאין לו זכות להיפגש עם עורך דין אין זה אומר שהוא לא יכול להודיע

לעורך דין להגיש ערר על עצם מניעת הפגישה. מניעת הפגישה אינה אומרת שאין לו זכות

למסור הודעה, אלא אם כן מפרשים את תקנה זו כשלילת הזכות להתקשרות בכלל.

אם החוק מאפשר לשלול מעצור את הזכות להיפגש עם עורך דין, לפי דכריך, למתת

שבחוק נאסר להיפגש עם עורך דין, יש לאפשר לעצור להעביר לעורך דינו מסרים

באמצעות מפקד בית המעצר.

ישנם שני מצבים: איסור פגישה ואיסור ידיעה על עצם המעצר. אם אין ידיעה, כמובן

שלא ניתן לאפשר לעצור להעביר הודעות, אך אם האיסור הוא על פגישת העצור עם עורך

דין, אין זה אומר שלא ניתן להעביר הודעה.

על פי סעיף 32 לחוק מודיעים לעורך הדין על עצם המעצר. בתקנה זו מדובר על

העברת מסר, ומפקד בית המעצר אינו יכול לדעת אם בגין מסר זה עוכבה הפגישה עם עורך

הדין אם לאו. בתקנה זו פתחנו פתח שלא קיים בוזוק היום, ולכן אני מציעה לא לשים

מכשול בפני עיור כי מפקדי בתי המעצר אינם יכולים לעשות אבחנה מדוע עוכבה הפגישה

עם עורך הדין. הפגישה עוכבה כדי למנוע את הדיאלוג ואם מאפשרים להעביר מסר, לא

השגנו בעיכוב הפגישה שום דבר.

מדובר במקרה של עצור שנאסר עליו להיפגש עם עורך דיו, או הח-יעו לעורך הדין על

עצם המעצר. בהנחה שייקבעו בנהלים מסרים סטנדרטיים, האם ניתן להתיר למנהל בית

המעצר להעביר מסר מעצור לעורך הדיו?

עשויים להיקבע קודים ביו העצור לעורך דינו, ואם נאפשר להעביר מסרים באלה אנו

נחבל למעשה בחקירה. לא ניתו להקל בצו למניעת פגישה עם עורך דין משום שהוא נועד

למנוע העברת מסרים שיחבלו בחקירה.

אני סבור שצריכה להיות דרך בזמו ההליך משפטי, כאשר יש מניעה על העצור להיפגש

עם עורך דינו, שהעצור יוכל להודיע על רצונו לגבי ההליך המשפטי.

העצור יכול להודיע למשפחתו להיות בקשר עם עורך דיו ולהגיש ערר, ואף הוא יכול

בעצמו להגיש ערר שמוסבר על ידי מפקד בית המעצר.

המניעה היא גם על קשר עם העולם החיצוני. נשאלת השאלה איך ניתו להעביר מסר

בקשר להליכים המשפטיים המתקיימים.

החשש הוא שבאמצעות מסרים תמימים לכאורה, שהם למעשה קודים שנקבעו מראש ביו

החשה- לעורך דינו, יועברו מסרים אחרים שישבשו את החקירה.

צו מניעת פגישה עם עורך דיו משמעו צו מניעת כל תקשורת עם עורך הדין.

נושא זה חורג מהמקובל ופוגע בזכויות. אנו מכירים בצורך הזה, אך יש לחשוב אם ניתו

ליצור דבר שהוא מצב ביניים בו יתאפשר קשר כלשהו שקשור להליך המשפטי, ולא בידוד

מוחלט.

האם ניתו להוסיף בתקנה 9 (ג), אפשרות למשלוח פקס ?

השאלה אם לא יהיה בכך שימוש לרעה מאותה הסיבה שמנעו מעצור שיחות טלפון.

כשהפגישה נערכת על פי חוק ביו העצור לעורך דיו היא נעשית בפיקוח שוטר, איו לנו

שליטה וידיעה מי מקבל את הפקס, דבר שיכול להביא לשיבוש חקירה.

אם מותר להעביר מסר טלפוני לעורך דין, לא נראה לי שיש לחשוש מכך יותר מאשר

שיתה עם עורך דין שגם אותו לא ניתן לזהות בטלפון.

אני מבקשת לבדוק את הנושא הזה מבל ההביטים ובעיקר מצד החקירה, ונודיע על בך

בדיון שיתקיים בעוד חודשיים.

בפקס אין אישור קבלה, והאישור המתקבל בתום העברת הפקס אינו יכול להוות אישור

משפטי, ויבולים להיות על כך ויכוחים.

המטרה היתה לאפשר למשטרה להעביר מסר קצר לעורך הדין. אין כוונה שמשטרת

ישראל תהיה "פקידה" של העצורים, שיבולים להטריד אותה בבל מיני בקשות.

החלטה: תקנה 9 אושרה עם תיקוני נוסח בתקנת משנה (ב).

תקנה 10. "פגישה עם עורך דין" - (א). "ביקש עצור להיפגש עם עורך דינו במקום

המעצר או ביקש סניגור להיפגש עם עצור, ואין מניעה על פי החוק לקיים את הפגישה,

יתואם מועד הפגישה במקום המעצר בהקדם האפשרי ולא יאוחר מאשר שעות ספורות מעת

קבלת הבקשה מהעצור או מבא כוחו, ובלבד שהפגישה תיערך בין השעות 8 ו- 16 בימי

וזול, או 8 ו- 13 בערבי שבת או מועד".

קיום הפגישה בין העצור לעורך דינו לא יאוחר משעות ספורות מעת קבלת המעצר, נוגד

את התוק, כי על פי החוק חייבים לאפשר לעצור להיפגש מיד עם עורך דינו.

יתכן שמתן האפשרות ל''שעות ספורות" נוחה למשטרה, אך כבר היו דברים מעולם

שבשעות אלה הספיקו לגבות הח-אה באמצעים פסולים וכד'.

בסעיף 34 (ב) לחוק נאמר: "ביקש עצור להיפגש עם עורך דין או ביקש עורך דין שמינהו

אדם קרוב לעצור להיפגש עמו, יאפשר זאת האחראי על החקירה ללא דיחוי". המשטרה

מרוקנת את החוק ממשמעותו הפשוטה.

יש בעית תיאום, מאחר שמקומות המפגש עם עורכי הדין הם ספורים, יכולה להיות

בעיה עם מקום במידה שיש במה עצורים שמבקשים להיפגש בו זמנית עם עורך דינם.

יש הבדל בין הסיטואציה שהעצור בחקירה, לביו הסיטואציה שהוא במקום המעצר.

בתקנות אלה מדובר על תנאימ בבית המעצר.

החוק לא מבדיל בזה, ורק כאשר העצור נמצא בחקירה ניתן לדחות את הפגישה עמ עורר

דינו.

החוק מתיר דחיית פגישת העצור עמ עורו דינו רק בזמן החקירה, בדי למנוע הפרעה

לחקירה.

מדוע לא לאפשר פגישת עצור עם עורך דינו גמ מעבר לשעות הכתובות בתקנה זו ?

אני מציע למחוק את כל תקנת משנה 10 (א).

הנוהג הפנימי במשטרה הוא לקבוע שעות ביקור כמו שנאמר בתקנה זו. אני סבור שיש

לקבוע במסגרת התקנות הללו שתהיה אפשרות לביקור, לפני שהאדם מובא להארכת

המעצר ללא קשר עם שעות הביקור.

הדברים הללו רלוונטיים רק לפני הארבת מעצר ראשונה.

אם נאמר בחוק: "ללא דיחוי" אני סבור שאסור למשטרה לקבוע בכלל שעות ביקור.

בתקנות אלה אנו נוטלים למעשה סמכות שהחוק לא נתן.

בית המשפט יכול לקבוע ש"ללא דיחוי" הוא כאשר העצור במעצר ממושר וניתן לקבוע

שעות ביקור, אר לא כאשר העצור צריר להיות מובא תוך שעות ספורות להארכת מעצר.

זהו אתד המצבים שמטרידים את ציבור עורכי הדין יותר מכל דבר אחר בכר שלא

מאפשרים להם לראות את העצורים. אני סבור שיש לשנות עתה את הנוהג הקיים ולא כדאי

להמתין עד שתהיה עתירה לבית המשפט בנושא זה.

אם המשטרה עצרה אדם בשעות הבוקר ולא סיימה את חקירתה עד השעה 16, והוא

יובא להארכת מעצר בבית דין לילי, האם גם אז לא יותר לעצור להיפגש עם עורר דינו?

החוק מסייג וקובע במפורש בסעיף 34 (ו) שגם אם יש עיכוב בפגישת עצור עם עורך דין

מטעמי חקירה. חובה לאפשר לו להיפגש עם עורך דינו לפני הבאתו בפני שופט.

במקרה שהחקירה תימשך ויש צורך לדון בהארכת המעצר, לא תחול אז המגבלה, משום

שהנוהג הפנימי או התקנה לא יכולים לגבור על החוק, שמחייב פגישה עם עורך הדין.

בסעיף זה בחוק נח-ובר רק אם יש החלטה לאסור פגישה עם עורך דין.

אם במקרה מה חובה לדון בזה לפני שופט, קל וחומר כשהמגבלה היחידה היא בגלל

שהחקירה התארכה עד שעות מאוחרות.

על פי ההסדר הקיים היום, אם אדם נעצר בשעות אחר הצהריים והוא מובא בפני שופט

למחרת בשעות הבוקר, אין שום אפשרות לעורך הדין לראות את העצור. דבר זה קיים

למתת שכתוב בחוק שעורך דין יכול יכול להיפגש עם עצור ללא דיחוי.

הנוהג לא יכול לגבור על החוק, במקרה זה הנוהג צריך לכלול הסתייגות. בפועל אכן

לא מתקיימת פגישה עם עורך דין, כי הפרשנות שניתנה למילים ''ללא דיחוי" היא לא

כאן ועכשיו. "ללא דיחוי" לא נספר במונחים של ימים ושעות רבות,

אלא במסגרת 48 שעות המעצר הראשונות.

נראה לי שתקנה 10 לא צריכה להיות בכלל בתקנות. מוצע למחוק את תקנת משנה (א)

ותקנת משנה (ב) כי הן העתק של החוק הראשי.

צריך לנצל את ההדרמנות הזו ולהורות על הסדר פנימי אחר של שעות הביקור, אחרת

אני חושש שזה ישאר נ1ד שבית המשפט יבטל זאת. איני סבור שאנו צריכים להמתין עד

שבית המשפט יעשה זאת.

האם נראה לכם הגיוני שנשאיר תקנה זו בצורה המוצעת, ונוסיף שאם מדובר בפגישה

לפני דיון בבית משפט, יתאפשר לעורך הדין להיפגש עם העצור גם מעבר לשעות שנקבעו ?

מדוע לא ניתן לאפשר לעורך דין להיפגש עם עצור בשעות אחרות, גם אם הוא לא מובא

לפני שופט. אם לא ניתן לאפשר זאת ראוי למחוק את התקנה.

אם לא תיכתב התקנה, המצב הנוכחי ישאו בעינו. אם כבר נחקק חוק חדש, מצב לא

תקין זח צריך להשתנות.

הנוהג הקיים נוגד לחלוטין את דרישת החוק.

ניתן לקבוע בתקנות שעצור יהיה רשאי להיפגש עם עורך דין 24 שעות ביממה בתנאים

מסויימים, אם מדובר בפגישה ראשונה או בשעות הראשונות למעצר.

אם המגבלה היא על פגישה ראשונה עם עורר דין נראה לי ראוי לאפשר זאת. אני

סבורה שיש לתקן את התקנה ולכתוב שיש לאפשר פגישה ראשונה של העצור עם עורך דין,

או לאפשר את הפגישה מספר שעות לפני הדיון בבית משפט.

לגבי דיונים שמתקיימים במוצאי שבת אני צריכח לבדוק כיצד זה יתאפשר,

בבית המעצר "אוהלי קידר" הנמצא בתור המתתם של כלא באר שבע, דבר חריג

שנעשה כדי להתחיל את התהליך של השינויים בחוק, אין כל אפשרות לפתוח את המתקן

לאחר השעה 17, כי כל המערכות האלקטרוניות יופעלו.

האם בסעיף 34 בחוק אין שום חידוש בדבר זכות העצור להיפגש עם עורך דין ?

אני סבור שעתה הפרשנות לחוק תהיה יותר רחבה. חוק זה חוקק לאחר שחוקק חוק כבוד

האדם וחירותו והפרשנות לחוק תהיה לאור חוק זה.

יש להכנים שינוי בתקנה שבפגישה ראשונה עם עורך דין לא תהיה מגבלת שעות. יש

על פגישה ראשונה עם עורך דין לאחר מעצר לא תחול מגבלת שעות, אלא

אם כן מתקיימת חקירה.

בניסוח שהוצע בתקנה נאמר: ''בהקדם האפשרי", זה מאפשר להיות הרבה יותר גמיש.

ללא דיחוי, דבר זה מקשה על חריגות שהן לא החריגות

הקבועות בחוק עצמו, ונוצרת עם כך בעיה, כי המילים ''ללא דיחוי' מלחיצות יותר.

אם עושים את האבחנה בין פגישה ראשונה לבין פגישות אחרות, בית המשפט עשוי

לקבל זאת.

נראה בעיני ראוי לשנות זאת.

התלטה: 1. הערת השוליים בתקנה 10 תשונה ותהיה: פגישת עצור עם עורך דין בפעם

.הראשונה.

2. תקנה 10 (א) תימחק. ולא תהיה מגבלת שעות.

תקנה 11 - "הזכות לקבל מבקרים" - (א). ''עצור שהוגש נגדו כתב אישום יהיה זבאי

לקבל מבקרים במקום המעצר אתת לשבוע לפרק זמן של 30 דקות בבפוף לאמור בתקנת

משנה (ג); מספר המבקרים המרבי לכל עצור ונהלי הביקור וסדריו יקבעו בפקודות; מפקד

מקום המעצר מוסמך להאריך זמן ביקור ולאשר תוספת למספר המבקרים את העצור

מטעמים של התנהגותו הטובה בעת המעצר או מטעמים אתרים שיירשמו".

(ב). ''עצור שטרם הוגש נגדו כתב אישום לא יהיה זכאי לקבל מבקרים במקום המעצר,

אלא אם כן הממונה על התקירה אישר כי לא יהיה בכך כדי לפגוע בתקירה; כמו כן דשאי

הממונה על התקירה להתנות אישורו לביקורים אצל עצור כאמור בתנאים שתכליתם למנוע

אפשרות פגיעה בתקירה".

(ג). "לא יותזק עצור הזכאי לקבל מבקרים במקום מעצר שלא ניתן לאפשר בו ביקור

מבקרים, במשך למעלה מ- 7 ימים מיום שקמה לו הזכות לקבל מבקרים".

(ד). "מפקד מקום מעצר רשאי לאסור כניסת אדם למקום מעצר לצורך ביקוד או

להגבילה בתנאים או להפסיק ביקור או פגישה עם עצור, אם יש לו יסדר סביר לתשש

שביקורו של אותו אדם במקום המעצר יגרום לפגיעה בבטתון המדינה או בבטחון הציבור

או בסדר הטוב של מקום המעצר; ההתלטה בדבר האיסור תהיה מנומקת בכתב".

מדוע יש לעכב את הביקורים ב- 7 ימים ?

לפי התוק ישנם מקומות שלא ניתן לאפשר בהם ביקורים, וקבענו שבעה ימים מאותם

נימוקים כמו בתקנה העוסקת בטיולים. מדובר בהתזקת עצורים בתתנות משטרה שאינן

ערוכות מבתינה פיזית לקלוט מבקרים. במקומות שאי אפשר לקיים את הזכות לטיול לא

ניתנת גם האפשרות לקבל מבקרים.

למה הכוונה בנאמר בתקנת משנה (א): בכפוף לנאמר בתקנת משנה (ג) ?

הזכות שנקבעה בדיישא, שהיא פעם בשבוע ל- 30 דקות, בכפוף לתקנת משנה (ג).

זה תייב להיות כפוף למצב שאין אפשרות לקבל מבקדים, מאתר ותקנת משנה (ג) אומרת

שאם אין אפשרות לקבל מבקרים ההגבלה היא ל- 7 ימים.

כיוון שקבענו את הלכות ציינו את המגבלה.

היכן נאמר שאם אין במעצר תנאים מתאימים לא יתקיימו ביקורים?

זה נאמר בחוק. להבדיל מהליכה יומית לא נאמר בחוק ביקור שבועי, ניתן לכאורה

שהשר יורה על ביקור פעם בחודש. השר הורה לאפשר ביקורים פעם בשבוע ובמקומות

שלא ניתן, מותר להחזיק רק שבעה מיום שקמה לו הזכות לקבל מבקרים.

גם לגבי תקנת משנה (ב) יש לנסח בצורה חיובית ולכתוב: העצור יהיה רשאי לקבל

מבקרים אלא אם כן לא יאפשרו זאת התנאים.

עצירים שנמצאים במקומות שאין בהם סידורי ביקור אין לפגוע בזכותם לביקור. עצירים

כאלה מועברים אומנם לבתי מעצר שמאפשרים ביקורים, אר לא צריר לפגוע בהם בעיכוב

נוסף של הביקור לעוד 7 ימים. כדי לא לפגוע בזכות זו הגיוני לקבוע שצריך לאפשר לו

ביקור נוסף.

לא ניתן לחייב את מפקד בית המעצר לנהל מערכת חשבונות מסוג זה.

מאחר ועציר זה נפגע גם בשלילת זכותו לטיולים, אין לפגוע גם בזכותו לקבלת

מבקרים, ויש לאפשר לו צבירה של הזכות לביקור.

הבקשה של האגודה לזכויות האזרח שתקנת משנה (ב) תנוסח בניסוח חיובי לא מתיישב

עם החוק, מאחר שבסעיף 9 (ב) (6) בחוק נאמר : ''לקבלת מבקרים, לשליחת מכתבים

ולקיום קשר טלפוני; עצור שטרם הוגש נגדו כתב אישום - יהא זכאי לאלה, רק אם אישר

הממונה על החקירה שאין בכר כדי לפגוע בחקירה". הניסוח הוא חיובי והערה זו סותרת

למעשה את החוק.

זה לא סותר את החוק כי הניסוח הוא: יהיה זכאי לכל אלה רק אם אישר הממונה על

החקירה.

כל מקום שהחוק חיובי התקנה חיובית, חקום שהחוק שלילי התקנה שלילית.

לא נראה לי לשלול מעצור את זבות הביקורינו, לפיכך אני מציע לאפשר לו לאחר מבן

לקבל זכות זו פעמיים, או שיוכפל זמן הביקור.

אני מציע להוסיף לתקנה: באשר יגיע לבית המעצר המאפשר ביקורים ישובץ לליום

הביקורים הראשון האפשרי. זאת בדי למנוע שגם בשבוע השני העצור לא יובל לקבל

מבקרים.

יש לקבוע שבמתקן המעצר החדש תינתן לעצור אפשרות לשני ביקורים או לזמן ביקור

בפול.

תקנה 11 אושרה בבפוף לתיקון.

תקנה 12 "הזכות לשלוח מכתבים"-

(א). "עצור שהוגש נגדו בתב אישום יהיה זבאי לשלוח מבתבים ולקבל לשם בך

לבקשתו נייר בתיבה בבמות סבירה; דמי המשלוח יהיו על חשבון העצור, זולת אם ראה

מפקד מקום המעצר שיש לפטור אותו, לבקשתו, מתשלום זה מחמת מצבו הבלבלי הירוד".

(ב). "עצור שטרם הוגש נגדו בתב אישום לא יהיה זבאי לשלוח מבתבים, אלא

אם בן הממונה על החקירה אישר כי לא יהיה בכך כדי לפגוע בחקירה; הממונה על

החקירה רשאי להתנות את אישות באמור בתנאים שיובאו לידיעת העצור שתבליתם למנוע

אפשרות פגיעה בחקירה, לרבות תנאי של עיון במבתב ואי העברת בולו או חלקו לתעודתו

מטעם כאמור".

(ג). "עצור זכאי לשלוח מכתבים על פי תקנה זו רק באמצעות מפקד מקום

המעצר ולא באמצעות מבקרים או בבל דרך אחרת".

תקנה 12 אושרה.

תקנה 13 "זבות לקיום מצוות דת" -

(א). "לעצור תינתן אפשרות לקיים את מצוות דתו, אם המגבלות הנובעות מעצם

היותו נתון במעצר או בחקירה מאפשרות זאת".

(ב). "על אף האמור בתקנת משנה (א) יהיה עצור זכאי להשתתף בתפילה בציבור,

אם הדבר ניתן על פי תנאי מקום המעצר ונהליו; מפקד מקום המעצר רשאי להגביל או

למנוע את השתתפות העצור בתפילה בציבור אם יש לו יסוד סביר להניח שהדבר מהווה

סבנה לבטחון או לסדר הטוב במקום המעצר או מטעמים של שמירה על שלום העצור; עצור

שטרם הוגש נגדו כתב אישום לא יהיה זכאי להשתתף בתפילה בציבור כאמור, אם התנגד

לכך הממונה על החקירה מטעמים הנוגעים לחקירה".

על פי תקנת משנה (א) העצור יכול לקיים את מצוות דתו, בכל דבר שיכול להתקיים

במעצר. לפי סעיף זה יש לאפשר לעצור להתפלל גם בעת היותו בחקירה.

אריה רוטר

לא תמנע מעצור הזכות להתפלל, יתכן שבמקרה מסויים היא תדתה לזמן קצר.

מבוזינת התפיסה של חירויות הפרט זהו הסעיף הטוב ביותר, הוא המרחיב ביותר את

הזכויות.

סגנון התקנה מפריע לי. אני סבור שיש לנסח זאת אחרת: אם המגבלות מעצם היותו

נתון במעצר מאפשרות זאת וכן אם לא פוגע במהות החקירה.

אני סבור שהניסוח כפי שהוצע סביר מאוד ולא פוגע בזכויות העצור.

בתקנת משנה (ב) נאמר: " על אף האמור בתקנת משנה (א) יהיה עצור זכאי להשתתף

בתפילה בציבור", כלומר, שתקנת משנה (א) הוא סעיף מגביל ולא סעיף פתוח.

ניתן למחוק את הפתיח של תקנת משנה (ב), אך גם אם נשאיר את המילים הללו זה אומר

שאם מצוות הדת של עצור מחייבת תפילה בציבור, היינו, על אף האמור בתקנת משנה (א)

שהעצור זכאי להשתתף בתפילה בציבור, התפילה בציבור היא בתנאים הכתובים בתקנת

משנה (ב). תקנת משנה (ב) לא באה להוריד מתקנת משנה (א).

אני חושש שהפרשנות תהיה הפוכה, ולכן אני מציע שהנוסח יהיה: על אף האמור בתקנת

משנה (א) מפקד מקום המעצר רשאי להגביל.

תקנת משנה (ב) מצמצמת את האמור בתקנת משנה (א), אלא שהוא מתחיל בכך

שמלכתחילה יש לעצור זכות, אך בתנאים מסויימים ניתן להגבילה.

על פי תקנה זו העצור רשאי לקיים את כל מצוות דתו, אם המעצר לא מגביל זאת. ועל

אף האמור בתקנה זו העצור רשאי להשתתף בתפילה בציבור, זהו סעיף שמרחיב את

"מעצם היותו במעצר".

הריישא מתייחסת לעצם היותו נתון במעצר ולא בחקירה, ובחקירה יש את הסייפא

שניתן לשלול ממנו את הזכות.

החלטה: 1. תקנה 13 (א) אושרה.

2. הנוסח של תקנת משנה (ב) יהיה: על אף האמור בתקנת משנה (א), יהיה

רשאי מפקד מקום המעצר להגביל או למנוע את השתתפות העצור בתפילה בציבור, אם יש

לו יסוד סביר להניח שהדבר מהווה סבנה לבטחון או לסדר הטוב במקום המעצר או

מטעמים של שמירה על שלום העצור. עצור שטרם הוגש נגדו כוזב אישום לא יהיה זבאי

להשתתף בתפילה בציבור באמור, אם התנגד לבך הממונה על החקירה מטעמים הנוגעים

לחקירה.

תקנה 14 - " עבודת עצורים" -

(א). "עצור שהוגש נגדו כתב אישום רשאי מפקד מקום המעצר להעסיקו, בהסכמתו,

בעבודה במקום המעצר".

(ב). "לא יועסק עצור בעבודות הדורשות מאמץ פיזי אלא לאחר אישור רופא".

(ג). "עצור שהועסק בעבודה כאמור בתקנת משנה (א), יהיה זכאי לשכר בעד

עבודתו; גובה שכר העבודה יחיה זהה לשכר הנהוג לגבי אסירים המוחזקים בבתי סוהר

והמועסקים בעבודה דומה".

לגבי עצורים בשירות בתי הסוהר לא קיימת שום בעיה עם השכר, משום ששם יש מערך

תשלומים. לגבי עצורים במשטרה לא קיים מערך תשלומים ולא סביר להקים מערך כזה

עבור מספר עצורים, דבר שהוא כמעט בלתי אפשרי. לפיכך אנו מבקשים למחוק את תקנת

משנה (ג) מחמת חוסר יכולת לבצע את האמור בה.

יש להשאיר את התקנה ולכתוב : לעצורים השוהים במתקני שירות בתי הסוהר.

ראש האגף יצור קשר עם ראש מערך התשלומים בשירות בתי הסוהר וינסה לבדוק האם

ניתן לשלם לעצורי המשטרה באמצעות מערך התשלומים של שירות בתי הסוהר.

כרגע זה לא כר ביצוע ובשלב זה אנו מבקשים למחוק את תקנת משנה (ג), ובישיבה

שתתקיים בעוד חודשיים אנו נדווח כיצד התפתחו הדברים.

החלטה: תקנה 14 אושרה. תקנת משנה (ג) נמחקה.



תקנה 15 "טיפול רפואי"-

"כל עצור המבקש טיפול רפואי זכאי להיבדק בידי תובש או רופא במקום המעצר-,

כל עצור זכאי לקבלת טיפול רפואי הנחוץ לו לשם שמירה על בריאותו, על פי קביעת רופא

מקום המעצר, ובדרך שתיקבע בפקודות; בסעיף זה "חובש" - מי שקצין רפואה ראשי של

משטרת ישראל או קצין רפואה ראשי של שירות בתי הסוהר הסמיכו לבדוק עצורים לפי

תקנה זו".

השאלה המרכזית אם עצור יכול לדרוש שיגיע רופא מטעמו לבדוק אותו ולא רופא

המשטרה. היו מקרים שאנשים שנעצרו בהפגנות הוכו על ידי שוטרים, האם יש להם זכות

לדרוש שרופא מחוץ לבית המעצר יבדוק אותם ?

ישנם רופאים שנותנים אישורים פיקטיביים ואני יכול להבין את חשש המשטרה. מאותה

הסיבה שיש רב צבאי או רב משטרתי צריך להיות רופא משטרתי שמכיר את המערכת ואינו

תמים.

אם הרופא הוא משטרתי והוא מקבל טובת הנאה מהמשטרה, הוא יכול למשוך לכיוון

השני. אם היה רופא אובייקטיבי הבעיה היתה נפתרת.

אם יש בעיה של מחלה אצל העצור ניתן להבין שרופא משטרתי יבדוק אותו, אך

כשהטענה היא שהפגיעה הרפואית נעשתה על ידי שוטרים תוך כדי המעצר, צריך לאפשר

לרופא לא משטרתי לבדוק אותו.

כל נושא זכויות החולה עוגן בחוק זכויות החולה, שהוא לגבי חולים בכלל ולא רק לגבי

עצורים. בחוק זה היתה הוראה שנושאים מסויימים בקשר לעצורים יוסדרו בפקודות ואכן

הם הוסדרו בפקודות שנותנות פתרון לנושא זה. לעצור יש אפשרות לדרוש בדיקה על ידי

רופא מטעמו, ויש הסדר לגבי תוצאות הבדיקה.

אין לחוקק חוק זה שוב משום שזכויות עצור לטיפול רפואי הוסדרו בפקודות שאושרו על

ידי היועץ המשפטי לממשלה, והן מסדירות את הנושא בכללותו.

האם את מקבלת את הקביעה שעצור שיש לו טענה שהפגיעה בגופו נעשתה בשעת

המעצר על ידי העוצרים, זכאי לבדיקה שאינה על ידי רופא המשטרה ?

העצור זכאי בכל מקרה, בלי הנמקה, לדרוש בדיקת רופא חיצוני.

אין חובה על רופא בית המעצר ליישם את דרך הטיפול שיקבע הרופא החיצוני.

אני מבקש לבדוק את המקרה של הקטין יאיר היזמי שנעצר בחודש האחרון בתחנת

המשטרה בחברון, באירוע בו מתיישבי חברון נאבקו נגד הקמת הגדר ליד "בית הדסה".

טענת ההורים היתה שהשוטרים נקעו לקטין את היד, הקטין יחד עם אמו ביקשו שרופא

מטעמם, ד"ר יעקב בן טריא, יבדוק אותו, אך מפקד משטרת חברון או הקצין הממונה באותה

עת לא הסבימו לבר.

אני מבקש לבדוק את המקרה ולהודיענו, ובן להעיר למשטרת חברון על הנוהג הקיים

המאפשר בדיקת רופא מחוץ למשטרה.

תקנה 15 אושרה.

תקנה 16 "שמירה על שלומם של עצורים" -

(א). "היה למפקד מקום המעצר או לממונה על החקירה יסוד סביר להניח שנשקפת סכנה

לעצור מצד עצורים אחרים או שהעצור עלול לפגוע באחרים או בעצמו, יורה על שיבוצו

בתא שיאפשר פיקוח מוגבר על אותו עצור, לשם הגנה טובה יותר עליו או מפניו".

(ב) "ביקש עצור לעבור מתא שבו הוא מוחזק מטעמים הנוגעים להגנה על שלומו,

יחליט מפקד מקום המעצר בבקשתו בהקדם ולא יאוחר מאשר תור שעה מקבלתה, ולא יסרב

לבקשה אלא לאתר שנתן אפשרות לעצור להשמיע טענותיו בפניו או בפני מי מטעמו בענין

בקשה זו".

תקנה 16 אושרה.

תקנה 17 "אמצעי הריסון"-

(א). "בסעיף זה - "שימוש בבוח" - לרבות שימוש באמצעי דמע ובבילת העצור, בדרר

שנקבעה בפקודות; "אמצעים נוספים" - לרבות רישום אזהרה בתיק של העצור או נקיטת

אמצעי משמעת באמור בתקנה 18".

(ב). "היה לשוטר או לסוהר במקום מעצר יסוד סביר לתשש שעצור עומד להימלט או בי

הוא עומד לגרום נזק לגוף או לרכוש או לפגוע בדרך אחרת בסדרי מקום המעצר רשאי הוא

להשתמש בכוח סביר כנגד העצור כדי למנוע את הבריחה או גרימת הנזק או הפגיעה

(1) לא ניתן להשיג את המטרה שלא על ידי שימוש בכוח;

(2) השימוש בכוח היה רק במידה הסבירה הנחוצה להשגת המטרה האמורה ולא יימשר

לאחר שהושגה;

(3) אין בשימוש בכוח כדי לסכן חיי אדם.

אין באמור בתקנת משנה זו כדי לגרוע מסמכותו של שוטר או סוהר על פי כל דין".

"פגיעה בסדרי מקום המעצר" היא מושג רחב מאוד שאני מתנגד לו.

מדוע כל זה נכתב בתקנות, הרי תלק מהדברים כתובים בחוק עצמו וחלק אחר נמצא

בפקודות המשטרה.

למשטרה יש סמכות לשימוש בכוח והיא מצויה בסעיף הסמכויות הנילוות למעצר.

בסעיף 10 בחוק יש התייחסות לנזק לגוף ולרכוש בלבד, המחוקק לא קבע זאת בתקנות

הוסף כאן דבר גורף מאוד.

מדובר בסדר במקום המעצר, המטרה היא להשליט סדר, ואם עצור פוגע בסדר מותר

להשתמש באמצעי ריסון על מנת למנוע זאת.

בפרק סמכויות נלוות למעצר יש אבחנה בין שימוש בכוח שיש עימו כדי לסכן, לשימוש

בכוח שאין עמו לסכן. הנושא של סמכות שימוש בירי נתונה לשוטר רק אם יש לו סמכות

מעצה ולכך כוונת הסייפא של התקנה שאין בכו כדי לגרוע. באשר לסמכות שימוש בכוח

שאין עמו שימוש בירי, כמו תפיסה ביד או כבילה של עצור הם אמצעי ריסון לשימוש בכוח

שחייבים לתת לסוהר כדי לאפשר לו להשתלט על המקום.

בסעיף 10 בחוק נאמר: "ניתן לנקוט אמצעים סבירים, לרבות שימוש בכוח, כנגד עצור,

שקיים חשש כי הוא עונזד להימלט או לגרום נזק לגוף או לרכוש", השימוש בכוח הוא נגד

עצור שניסה להימלט או ניסה לגרום מק לגוף או לרכוש, ואז ניתך לנקוט אמצעים סבירים

כדי למנוע את הבריחה או הנזק כאמור, וכדי להשליט סדר במקוס המעצר.

איו סעיף זה מונע התעללות ?

בתקנה 17 (ב) יש את התנאים לשימוש בכוח כדי למנוע התעללות.

הנאמר בתקנה 17 (ב) הם תנאים מצטברים: כשלא ניתן להשיג את השלטת הסדר שלא

על ידי שימוש בכוח, רק במידה סבירה להשגת המטרה וכשזה לא מסכן.

כל עוד יש לסוהר אלטרנטיבה פחותה הוא חייב להשתמש בה. למעשה בתקנה זו

הגבילה המשטרה את עצמה יותר ממה שהחוק הגביל אותה.

מתעוררת לפיכך השאלה אם כדאי להכניס סעיף נוסף המחייב את הסוחר לבחור תמיד

באמצעים פחותים יותר כדי לרסן עציר.

תקנת משנה 17 (ב) (2) מדברת בדיוק על חובה זו. צריך למצוא את האמצעים שפגיעתם

בעצור פחותה, הפגיעה תהיה רק במידה הנחוצה והסבירה להשגת המטרה.

אני מעדיף ניסוח האוסר ריסון באמצעים פיזיים. אני מציע ניסוח שונה: השימוש בכוח

יהיה במידה סבירה הנחוצה להשגת המטרה האמורה, לא יימשך לאחר שהושגה, ותיבחר

האפשרות השומרת ביותר על כבוד האדם.

תקנה 17 אושרה.

תקנה 18: "אמצעי משמעת" -

(א). "היה למפקד מקום המעצר יסוד סביר לחשש שעצור לא מילא חובה שהוא חייב,

על פי החוק בקיומה במקום המעצר, או גרם נזק לגוף או לרכוש במקום המעצר או פגע

בדרך אחרת בסדר הטוב במקום המעצר, רשאי הוא לנקוט נגדו אמצעי משמעת, כמשמעותם

בסעיף 10 לחוק".

(ב). " לא יחליט מפקד מקום המעצר על נקיטת אמצעי משמעת כאמור, אלא לאחר

שהזהיר את העצור כי בדעתו לנקוט אמצעי משמעת, הסביר לו את הסיבה לכך, ונתן

לעמור הזדמנות להשמיע טענותיו לעניין זה; ההליך לפי תקנה זו יתועד בכתב על ידי

מפקד מקום המעצר; ההחלטה תהיה מנומקת ובכתב".

(ג). "אמצעי משמעת של החזקה בבידוד לפרק זמן שלא יעלה על 7 ימים, לענין סעיף זה

משמעותה החזקתו בתא ללא עצורים נוספים וללא מתן אפשרות ליציאה מן התא לרבות

לצורך הליכה יומית באוויר הפתוח''.

מפקד בית המעצר אינו מזהיר את העצור לפני עשיית המעשה, אלא רק מזהירו על

נקיטת אמצעי המשמעת.

במידה והעצור לא מילא חובה המוטלת עליו כמו נקיון התא, מפקד בית המעצר מזהיר

אותו שאם לא יעמוד בחובה זו ינקטו נגדו אמצעי משמעת.

זהו למעשה הליך השיפוט. מפקד בית המעצר לא יחליט על העונש לפני שהזהיר את

העצור.

אני סבור שיש להתרות תחילה בעצור, אם הוא לא ימלא חובה מסויימת הוא יהיה צפוי

לעונש מסויים.

ההתראה היא לאחר המעשה. אם למפקד יש יסוד סביר שהעצור השחית רכוש, הוא אינו

יבול להזהירו לפני המעשה.

בשהעצור נבנס לבית המעצר הוא יודע את חובותיו. הוספנו על רשימת אמצעי המשמעת

אמצעי נוסף שהוא רישום ואזהרה בתיק העצור.

לפני שימוש באלימות מצווה הסוהר להזהיר את העצור כדי למנוע את האלימות.

האזהרה היא קודם בל על ידי שילוט בבית המעצר לגבי חובות העצור חבויותיו. יש

חובת שילוט בבית המעצר, ובסעיף 19 בתקנות נאמר: "יותקן שלט במקום בולט לעין ובו

פירוט עיקרי זכויות עצורים לפי החוק וכן סדר היום ודרכי התנהגות עצורים באותו מקום

מעצר".

לא נאמר בתקנון שאם העצור לא ינקה את התא הוא יקבל עונש מוגדר כלשהו.

יש חובת שילוט, ובשילוט המתוכנן יכתבו זכויות וחובות העצור. המחיר על אי מילוי

חובות נתון לשיקול דעתו של מפקד בית המעצר.

נראה לי שיש לכתוב בסוף תקנה 18 : ובתנאי שהעונש על אי מילוי החובה הובא

לידיעת העצור.

ניתן לכתוב בתקנה 19: זכויות וחובות העצור.

אני סבור שבזמן שהעצור מתקבל לבית המעצר יש להקריא לו את חובותיו וזכויותיו,

כדי שיהיה מודע לענישה הנלווית לאי מילוי הנהלים.

חזקה טל אדם שידע את החוק מכות חובת הפירסומ.

הכוונה להגיד לעצוד מה חובותיו, אך לא נוכל להיכנס לפירוט חח המשחעות שקי אי

מילוי החובות.

ניתן לכתוב בתקנה שאם ניתן להזהיר על אי מילוי החובה מראש ועל הסנקציה הנלווית

לכה יוזהר העצור מראש.

ניתן לכתוב בשלט שאי עמידה בסידרי בית המעצר עלול להביא לענישה כמו: שלילת

ביקורים, העברת מכתבים וכדי.

ישנם הרבה שלטים בבית המעצר, כדי למנוע אפשרות שעצור לא יוכל לראות את

השלט.

אזרח מהשורה שמבצע עבירת תנועה יודע מה העונש הצפוי במידה ויתפס, מדוע העצור

אינו יכול לדעת מה הסנקציה שתינקט נגדו.

לא כל אזרחי המדינה מכירים את חוק העונשין. האזהרה ניתנת דרך הפירסום בשלט.

ניתן לפרסם את תקנה 18 לעצורים. כמו כן לתקן את הערת השוליים בתקנה 19: פרסום

זכויות וחובות העצור והעונשים עליהם.

יש לכתוב: סמכויות הענישה. אני לא רוצה שיהיה תעריף עונשים.

החלטה: תקנה 18 אושרה.

בתקנה 19 תשונה הערת השוליים: חובות וסמכויות הענישה.

תקנה 20 אושרה.



תקנה 21. "סייג לתחולת התקנות על עצור החשוד בעבירות בטחון" -

(א) "תא מעצר שמוחזק בו עצור החשוד בעבירות בטחון יחולו עליו תקנות אלה

(1) בתקנה 3 -

(א) בתקנת משנה (ב) יראו באילו נאמר : "(ב) בתא יהיו שירותים; הממונה

על החקירה רשאי להורות על החזקתו של עצור בתא שאין בו שירותים מטעמים שבחקירה;

בתא יסופקו לעצורים מים כבל שיידרש".

מה הכוונה בקביעה ש"הממונה על החקירה רשאי להורות על החזקתו של עצור בתא

שאין בו שירותינו"?

נעשתה הבחנה בין חשודים בעבירות בטחון, המוחזקים בונאים שאינם באגף הכללי,

ההבחנה אינה רק ביו העצורים אלא גם בתאים. העקתן הבסיסי הוא חקירה בבידוד, וברב

המקרים העצורים הם לבד בתא, לפיכך אין צורך לכתוב חציצה והפרדה בין השירותים בי

אין כאן עניין לצנעת הפרט מאתר שהוא נמצא לבד.

תאים אלה נמצאים באזור שיש להגדירו כתאי מעצר לחקירה בטחונית. בתאים אלה

מוחזק העצור לבדו או עם אחרים על פי קביעת הממונה על החקירה.

עצורים מוחזקים בתאים אלו לחקירה בלבד ולא לשם כליאה.

לפי דבריך בתאים של עצירים בטחוניים לא מתקינים שירותים.

לפי תקנה זו כתא יהיו שירותים. אך הממונה על החקירה יכול להורות על החזקתו בתא

שאיו בו שירותים, בדי למנוע השמדת ראיות שהסתיר בתוך גופו. כמו כן לעיתים זה נעשה

לבקשת העצור שמטעמי דת אינו רוצה להיות בתא עם שירותים.

"בתא יסופקו לעצורים מים ככל שיידרש". במקומות אחרים נאמר

שבתא יחיה כיור, במקרה זה יסופקו מים ככל הנדרש אך לא יהיה כיור.

איך באה לידי ביטוי החובה להוציא את העצור לשירותים באופן מיידי ? נודע לי

שמנעו מהעצור סגן אורו אדרי לצאת לשירותים במשך זמן ארוך.

במקרה זה לא מנעו מסגן אורן אדרי לצאת לשירותים כאשר היה בתא מעצר, אלא

כאשר היה בנסיעה לחיפה.

אם לא מאפשרים שיהיו שירותים בכל תא, יש לפתות לאפשר שבכל תמישה תאים יהיו

שירותים.

העיקרון הוא שבכל התאים יש שירותים, אר יהיו אחדים שמטעמים מסויימים יוחזקו

בתאים ללא שירותים.

תא שאין בו שירותים, צריך שיהיה בסמוך לו שירותים כדי שאם העצור מבקש לצאת

לשירותים ניתן למלא את רצונו באופו מיידי.

קבענו זמן מכסימלי להוחקת עציר בתא מה.

צריך לקבוע שדרישה לשירותים תמולא ללא דיחוי.

אריה תמת

לקבוע הגבלת זמן או שיוכל לצאת לשירותים לפי בקשתו.

אני סבורה שאם כותבים מטעמים שבחקירה חובה לפרט זאת. אם יש חשש שעציר

מסתיר בגופו דברים שעשויים לשבש את החקירה רק אז יהיה מותר להחזיקו בתא ללא

שירותים, מטעמים שבחקירה.

פה לא מדובר בזכויות העצור, אלא רק בתנאי התא, כדי שהמעצר יוכר כתקין. אותם

זכויות עציר שישנן לא ממעטים בחן.

השאלה המרמית צריכה להיות מהם טעמים שבחקירה. האם גם לחץ אפשרי מטעמים

שבחקירה? אם מדובר רק בחשש מהסתרת אשגרים בגוף יש לכתוב זאת.

ניתן לכתוב שבתאי עצורים על עבירות בטחון לא יהיו שירותים, וכך לא יהיה אפשרי

לפסול תא מה.

ישנם עצורים על עבירות בטתוניות שאין תשש שהם מסתירים בתוך גופם דברים, מדוע

יש למנוע מהם להיות בתא עם שירותים.

יכולה להיות סיטואציה שכל ונא ללא שירותים לא יוכח כתא מעצר. נוצרה בעיה שאנו

מטעמים שונים חייבים תאים ללא שירותים.

האם ניתן לכתוב בתקנה שהווזקת עצור בתא ללא שירותים היא על מנת למנוע השמדת

ראיות?

אין לנו עם כר בעיה.

האם אין בעיה למערכת לכתוב שיש להוציא עצור לשירותים מיד לבקשתו?

מניעה מעצור לעשות את צרכיו אינה מופיעה בדו"ח לנדאו בשום צורה שהיא.

התלטה: תקנה 21 (א) אושרה בכפוף לשינויים: 1. עצור יהיה בתא ללא שירותים אם יש

חשש להשמדת ראיות או לבקשתו.

2. עצור בתא ללא שירותים יוצא לשירותים מיד לבקשתו.

תקנה 21 (ב). ''בתקנת משנה (ה) פסקה (1) ו- (4) לא יחולו ויראו כאילו במקום פסקה (2)

נאמר: ''(2) יהיה בו מקום ל- 4 עצורים לכל היותר".

בתקנת משנה 3 (ה) (4) מדובר על התקנת תשתית חשמלית. לא יתכן להתקין תשתית

חשמלית למחבלים שהם מתאבדים פוטנציאליים ואשר הגבולות שלהם שונים לחלוטין

מגבולותיו של עבריין פלילי. אותו מחבל יכול בלי שום בעיה להתחבר לחשמל ולעשות

נזק לעצמו או לאחרים.

יש אבחנה מהותית בין חקירה בטחונים לבין חקירה פלילית, משום מה כללי המשפט

במשפט הישראלי אינם עושים אבחנה. בחקירה בטחונית משתמשים באותם כילים

משפטיים שמשתמשים בהם לגבי עבריינים פליליים.

אני סבור שאנו לא יכולים להקיף עתה את כל הנושא של החקירות הבטחוניות. מצד שני

אני מביו שהמשטרה חייבת לקבל את אישור התקנות בבר עתה, לפיכך אני מציע לאשר את

התקנות בפי שהוצעו על ידי המשרד לבטחון פנים כולל תקנה 21, מלבד אותן תקנות שבבר

תיקנו.

נקיים דיון נוסף על התקנות ונאשר או נתקן לפי הצורך ללא התחשבות באישור שניתן

עתה.

ההצעה מקובלת עלינו.

החלטה: ו. תקנה 21 אושרה . דיון נוסף יתקיים בעוד חודש.

2. אנו מאשרים את שלושת קובצי התקנות שהובאו בפנינו, תקנות שטרם

אושרו על ידי הוועדה יהיו בעמדת הממשלה. בהסבמת נציגי הממשלה נדון תור חח-ש

בסעיפים הבטחוניים, ובתקנות סדר הדין הפלילי (סמבויות אביפה - מעצרים) (דחיית

פגישת עצור בעבירות בטחון עם עורר דין) התשנ"ז - 1997, בהסבמת נציגי הממשלה הדיון

יהיה פתוח לתיקונים.

אני מודה לבל המשתתפים בישיבה. הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה ב-17:15