ישיבת ועדה של הכנסת ה-14 מתאריך 25/11/1997

תחיית השפה העברית לציון 140 שנה להולדת אליעזר בן-יהודה ו-75 שנה למותו

פרוטוקול

 
הכנסת הארבע עשרה

מושב שלישי



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מס' 126

מישיבת ועדת החינון והתרבות

שהתקיימה ביום ג', כ"ה בחשוון התשנ"ח. 25.11.1997. בשעה 00;13
נכחו
חברי הוועדה; היו"ר עמנואל זיסמן

שמריהו בן-צור

מרינה סולודקין

מוזמנים; דולה ויטמן

משפחת בן-יהודה

פרופ' גד בן-עמי צרפתי, האקדמיה ללשון העברית

רונית גדיש, האקדמיה ללשון העברית

סמדר ברק, מכון מזי"א

ארז ביטון, משורר

ד"ר דורית זילברמן

מנהלת הוועדה; יהודית גידלי

נרשם על-ידי; חבר המתרגמים בע"מ

תחיית השפה העברית

לציון 140 שנה להולדת אליעזר בן-יהודה ו-75 שנה למותו



תחיית השפה העברית

לציון 140 שנה להולדת אליעזר בן-יהודה ו-75 שנה למותו

היו"ר עמנואל זיסמן משפחת בן-יהודה, ח"כ בן-צור, נשיאות נכבה,

גבירותי ורבותי.

באלפיים שנות גלות חי עמנו כשהוא מפוזר בין אומות העולם, כמיעוט הנשלט

בידי זרים. בארצנו לא פסק מעולם ישוב יהודי זעיר, אך לגבי העם כולו

חדלה המולדת מלהיות מציאות חיה ונשארה בין דפי התפילות ועל לוח הלב. כך

גם לגבי שפתנו, העברית, שפת אבותינו בימים רחוקים, היא המשיכה להתקיים

ללא הפסק בשפת תפילה וקודש, ולפעמים אפילו כשפת מסחר ושלטון קהילתי.

ואולם, היא חדלה מלהיות שפת דיבור חיה ומתפתחת בקרב כל העולם, אלא בפי

מיעוט בחלק מארצות הגולה ופינתה את מקומה לשפות זרות ולשונות יהודיות

איזוריות שונות.

העת החדשה העמידה אותנו במלוא החדות והאחזריות על העובדה הניצחת כי אין

ישראל יכולה להמשיך ולהיות עוד אומה אלא בדורותיה, וכי אם העם היהודי

חפץ חיים והמשך קיום, עליו ליהפך לאומה מודרנית השולטת בגורלה וחוזרת

אל מקורותיה. משמע, עליה לקיים חיים ריבוניים, פיזיים ורוחניים בארץ

משלה. חיים רוחניים, לאומיים, ייחודיים בארץ משלה, משמע ארץ המולדת,

ציון.

בתפיסה לאומית מודרנית זו מתמצית המהפיכה הציונית. לכן שני ענקים הם

המסמלים את המהפיכה הציונית שמדינת ישראל היא תמציתה ומימושה: בנימין

זאב הרצל, הוא הארץ, ואליעזר בן-יהודה, הוא הלשון.

השנה מלאו 100 שנה לחזונו של הרצל. בקרוב ימלאו 50 שנה למימושו. היום

אנו מציינים בישיבה חגיגית, ביוזמת ועדת החינוך והתרבות, 140 שנה

להולדתו של אליעזר בן-יהודה ו-75 שנה למותו.

אין זה מקרה ששני ענקים אלה הצטיינו במידות הראויות למחנכים: חזון

מרחיק ראות, אמונה לוהטת, נכונות להיאבק למען רעיון צודק ומטרה ראויה

ונכונות לשאת בדידות והתקפות. אצל אליעזר בן-יהודת נוספה תכונת המחנך
החשובה והמובהקת ביותר
דוגמא אישית הרצל לא היה הציוני הראשון והכמיהה

לציון לא החלה בימיו, אך הרצל הפך גחלים ללהבה, ובזכות חזונו יש לנו

מדינה. במקביל, בן-יהודה לא היה דובר העברית הראשון והשימוש בשפה עברית

לא החלה במשפחתו, אך בן-יהודה הפך גחלים ללהבה, ובזכות חזונו,

יצירתיותו ועקשנותו אנו מדברים, מתווכחים, יוצרים, מחוקקים וחולמים

בעברית, ורחובותינו מלאים אנשים, נשים וטף ששפת עבר רבת רבדים חיה,

נושמת ומתפתחת בפיהם.

עובדות היסוד של הלאומיות המודרנית נוסחו על-ידי אליעזר בן-יהודה

בבירור במלים הבאות-. שני הדברים שבלעדיהם לא יהיו היהודים לעם, הארץ

והלשון. היום יש לנו ארץ ומדינה, היום יש לנו לשון, היום אין לנו רק דת

ותרבות אלא עם.

היום אנו מעלים על נס וזכרון במלאת 140 שנה להולדתו ובמלאת 75 שנים

למותו, את מחייה לשוננו הלאומית, מחייה השפה העברית, אליעזר

בן-יהודה.



אני מוסר את רשות הדיבור, את הניהול וההנחיה לחבר ועדת החינוך והתרבות,

ח"כ שמריהו בן-צור, שהוא חבר פעיל בוועדה ושהציע את הרעיון ויחד איתו

מימשנו את הכנס היפה הזה.
שמריהו בן-צור
אדוני יו"ר ועדת החינוך והתרבות של הכנסת,

משפחת בן-יהודה, אנשי האקדמיה ללשון העברית,

היושבים בנשיאות, פרופ' גד בן-עמי צרפתי שהוא חבר האקדמיה ללשון

העברית, לידו יושבת גב' רונית גדיש שהיא המזכיר המדעי של האקדמיה ללשון

עברית, וגב' סמדר ברק שהיא מנהלת מכון מזי"א ואחר-כך נשמע ממנה דברים.

מורים ואורחים נכבדים.

כאמור, היום אנחנו מעלים בכנסת ישראל את דמותו ותרומתו של אחד האנשים

שעשה רבות ונכבדות בתחיית העם היהודי בארצו, אליעזר בן-יהודה. הלשון

העברית לא מתה, היא נמשכה וחיותה נמשכה במשך אלפי שנים וכנראה שזה אחד

מסודות קיומו של העם היהודי. אליעזר בן-יהודה טען בצדק כי המבחן האמיתי

בתחייתו של כל עם ובמיוחד העם היהודי, הינו מבחן הלשון המדוברת. הדיבור

הוא הוא שמקשר ומאחד בין קבוצות והופך אותן לעם אחד. הלשון המדוברת

יכולה להמשיך להתקיים אם תפעל במרץ ובהתמדה בבית, ברחוב ובכל תחום

מחיינו. גדולתו של אליעזר בן-יהודה, שהוא הציב את הלשון העברית

המדוברת מסעמים לאומיים, כמו שמעיד עליו ההיסטוריון קלאוזנר. אף אחד

לא היה עקבי כמותו ולא נתכוון בדיבור העברי כיוון לאומי ומדיני

כמוהו.

זאת ועוד. אליעזר בן-יהודה הצליח יחד עם חבריו ליצור תנועה חברתית

שתגשים את הרעיון להפוך את הלשון העברית ללשון מדוברת של העם היושב

בארץ-ישראל. הזמן והמקום סייעו לו ולחבריו ועל-ידי כך הפיחו רוח חיים

שאכן ידברו כולם בלשון העברית. בעזרת הסופרים העבריים, בעזרת העתונות

העברית ובעזרת הגננות והמורים, הצליחו לעשות מהפך בחיי העם בראשית המאה

הזו ותרמו יחד עם חבריו למהפיכה בחיי העם היהודי.

בשל הדוגמא שלו, בשל בני ביתו לדבוק במטרה ובשל העידוד שנתן למורים

ולגננות, ראוי הוא לכל הכבוד וההוקרה.

קהל נכבד, הלשון העברית כיום מצויים בה אורות וצללים שמשמשים בערבוביה.

מצד אחד תחייה, פריחה ושגשוג בספרות, בעתונות הכתובה והאלקטרונית. אבל

מאידך גיסא אנו עדים לפריקת עול תורת הלשון וכל אחד עושה בה כרצונו.

עלינו להסיר מתוך הלשון, למרות הקשיים, את בדילי הלשון ולנסות לשנות את

המצב כפי שהוא היום, במיוחד בצורת השימוש בלשון העברית ובמניעת חדירה

של הלעז. לשוננו היום מתייסרת בגלל השימוש הצעקני בה, בגלל האלימות

שפשתה ותפסה לה מקום בהיכל ובמשכן הלשון. כל הצועק וכל דאלים גבר.

יודע אני שיטענו הטוענים כי איני מכיר את כללי המשחק, אך בכל-זאת חובת

הצעקה מחייבת אותנו לנסות להסיר את האלימות המילולית מקירבנו. כל

אלימות מילולית מובילה לאלימות פיזית וכבר ראינו לצערנו הרב כי מלים

מובילות לכדורים.

מורי ורבותי, אני רוצה לשלוח מכאן ברכה והוקרה רבה למורי הלשון העברית,

ממשיכי אליעזר בן-יהודה, אפשטיין, בכר ואחרים. אתם עושים יום יום

לשמירת הלשון ולפיתוחה ראויים לכל ברכה. בקשתנו, הקפידו לבל יפגעו



בלשוננו ושחשימוש בה יחיה עדין, תרבותי וחינוכי. אולי אולי כלי התקשורת

יסייעו בידיכם.

מורי ורבותי, שתי מטרות עמדו לנגד עיני כאשר ביקשתי לקיים כנס זה, ואני

מודה ליו"ר ועדת החינוך על שהסכים לכך. מטרה ראשונה, לתת כבוד והערכה

לאליעזר בן-יהודה ולחבריו. מטרה שנייה, להשיב את כבודה של הלשון

העברית ולנהוג בה בכבוד. מקווה אני כי היום בפיתחה של שנת היובל למדינת

ישראל יתכנסו רבים וטובים כדי לתרום להשגת שתי המטרות הנזכרות לעיל.

תודה.

אני מתכבד להזמין את פרופ' גד בן-עמי צרפתי, חבר האקדמיה ללשון

עברית.

גד בן-עמי צרפתי; "העברית לשון עתיקה אנל צעירה".

כבוד היו"ר, משפחת בן-יהודה, חברי הכנסת,

חברי האקדמיה, גבירותי, מורי ורבותי, חברים.

כבוד ושמחה היה לי כשהוזמנתי על-ידי ועדת החינוך והתרבות של הכנסת

להשמיע כמה מלים בעניין הלשון העברית, אליעזר בן-יהודה ועבודת האקדמיה.

אלא שהתפקיד קשה. מה אני אגיד שכבר לא נאמר, ומאידך גיסא, על מה אני

אדבר מן הנושאים הרבים הכלולים בתחום הזה.

ובכן, אני אגיד כמה רעיונות שנראים לי חשובים, אף על פי שאינם בהכרח

קשורים זה בזה, בין כך ובין כה יבואו אחרי מרצים רציניים שידברו בצורה

יותר הגיונית.

אחד הקשיים בחקר הלשון הוא העובדה שאנחנו מדברים על הילדות ולוקחים את

הלשון כדבר מובן מאליו, כמו האכילה או ההליכה, דברים שאינם טעונים הסבר

וחקירה. אני זוכר שפעם הוצגתו כפרופסור ללשון עברית לפני אישיות חשובה

מאוד, שמטעמים מובנים אינני יכול לפרש בשמה, אשר שאל: לשון עברית? מה

יש ללמד? למעשה הלשון הוא מנגנון עדין ומסובך ביותר ונס הוא שילד לומד

אותה בשנים מועטות, נס שעדיין לא הוסבר, אבל רכישת הלשון העברית היא נס

בתוך נס, כי כאן לא ילד אחד למד לשון, אלא חברה שלמה למדה לשון.

אם לנקוט מספר עגול, נגיד שבערך בראשית המאה הזאת התחילה לשון עברית

ליהפך ללשון הדיבור של הישוב, אבל אנחנו שוכחים את זה הרבה פעמים

ואנחנו משתוממים כשקוראים את דברי הרצל אשר כתב בפרק הלשון שבספרו
"מדינת היהודים" כדברים האלה
"מישהו יחשוב שימצא אולי קושי בעובדה

ששוב אין לנו לשון משותפת. מכל מקום, לא נוכל לדבר בינינו עברית, מי

מאיתנו יודע מספיק עברית כדי לבקש בשפה זו כרטיס רכבת. דבר כזה אינו

קיים". לכן הפתרון שהוא הציע היה: "כל אחד ישמור את לשונו, היא המולדת

היקרה שלו". במקום אחר הוא כתב שהלשון העיקרית היא הלשון הגרמנית. כל

זה נאמר רק לפני מאה שנה. אנחנו צריכים לאמץ את דמיוננו כדי לתאר

לעצמנו מצב עלוב כזה של לשוננו, אבל כך באמת היו הדברים.

ואמנם, מבחינת ההגיון והסבירות, הרצל צדק. לשון ששימשה לספרות הילכתית,

למעט ספרות יפה וללימוד בבית-המדרש, לא תצלח להביע על המשמעויות וכל

הדקויות שבמשמעויות, נניח שבשיחה בין בחור לבחורה ובשיחה שבין שני

מנהלי בנקים המבקשים לסגור ביניהם עיסקה. אבל כמו במקרים אחרים, השגעון

של בן-יהודה הוא אשר הכריע. כמו שנאמר כבר על-ידי קודמי במשפט שאני



מוצא יפה מאוד, שאמנם כבר דיברו עברית לפניו, אבל אלה היו גחלים ורק

על-ידי בן-יהודה הגחלים האלה נהפכו ללהבה.

אנחנו צריכים לזכור שלשוננו היא לשון עתיקה, אבל כלשון דיבור, לשון צרה

מאוד, לשון שרק ארבע או חמש דורות מדברים בה, ולפעמים חסרים לנו,

ואנחנו לפעמים לא מרגישים בזה, מלים ומושגים פשוטים ביותר. כדי לא

להאריך, אביא רק דוגמא אחת. באנגלית אנחנו אומרים משפט כמו i like this
.HOUSEבעברית אנחנו אומרים
הבית הזה מוצא חן בעיני. הביטוי הזה מוצא

חן, הוא ביטוי שבא פעמים רבות במקרא אבל הוא ביטוי מליצי, מאותם

הביטויים שבדרך כלל לא שימשו אחר-כך ברבדים של הלשון. עובדה היא

שבספרות התלמודית הביטוי מוצא חן בעיני פלוני, לא נמצא בכלל. אני יכול

להגיד על בית שהוא מוצא חן בעיני, אבל מה אני אגיד על הרצאה? ההרצאה

מוצאת חן בעיני? גלידה מוצאת חן בחיקי? אין לנו ביטוי פשוט ולא מליצי

בשל דבר כל כך פשוט כמו זה.

אנחנו משתמשים בדרך כלל בפועל נהנה. לי יש רתיעה רבה מן הפועל הזה,

אינני יודע אם זו רק הרגשה שלי או יש לי שותפים בזה. ההנאה זה דבר מאוד

וחומרי ומאוד חזק. אני נהנה מטיול יפה, מאיזה דבר יוצא מן הכלל שגופי

מרגיש בזה, אבל אני לא נהנה מההרצאה. אתם נהנים עכשיו?

אם כן, זו דוגמא שביטוי כל כך פשוט, שאין לנו למעשה בעברית ואין

להתפלא, כי הביטויים האלו נוצרים במשך הדורות, במשך מאות בשנים, ואת

הלשון שלנו קיבלנו אותה בעיקר בתעודות כתובות וכמעט כל העסיסיות, כל מה

שהית בדיבור של אבותינו ושל אבות אבותינו לא הגיע אלינו, ואנחנו צריכים

ליצור אותו לאט לאט בתוך הדיבור שלנו עצמנו.

לעניין זה חשיבות גדולה מאוד למה שבדרך כלל קוראים סלנג, ואני אתן לכם

לקרוא את לשון הדיבור או עברית תקנית. הסלנג מחדש את הלשון ומספק - בכל

האומות אני חושב - מלים ללשון התקנית. גם כאן אביא לכם רק דוגמא אחת.

בצרפתית ראש נקרא 'טט'. בלטינית הראש הוא 'קאפלד'. מי המילה הזו באה

למשל המילה באיטלקית 'קאפל' ולספרדית המילה 'קבסה'. גם בצרפתית הגיעה

המילה 'קאפלד', בצורת שף, אבל לא בהוראה הרגילה אלא בהוראה מושאלת של

מפקד. ומה זה 'טט'? בלטינית יש מילה 'טסטה' שפירושה קדירה. לכן סבורים

הבלשנים שבלטינית העממית המאוחרת, הליצנים קראו במילה קדירה את הראש של

האדם. מ'טסטה' בא 'טט' והמלים האלה נכנסו ללשון התקנית ואיש לא מרגיש

בהם. זוהי דוגמא של כיצד הסלנג יוצר כל הזמן. הרבה מן המלים שלו

נושרות, נשכחות, אבל אחדות מתקבלות בלשון התקנית. כך הלשונות מתעשרות

בדיבור.

הדבר הזה קרה כפי שאמרתי ברוב העמים במשך מאות שנים ואצלנו זה הולך

בהכרח לאט לאט, לכן עדיין חסרים לנו הרבה מאוד ביטויים ומכאן החשיבות

של הדיבור העברי. הדובר העברי, כל אחד מאיתנו שידבר יותר יפה או פחות

יפה, הוא מבוני הלשון, אם ירצה או לא ירצה.

יש כאן צרה. הסלנג שלנו, בפרט בדורות האחרונים, ניזון בעיקר מלשונות

זרות ובעיקר מן האנגלית. כל פעם שאנחנו שומעים ביטוי עסיסי חדש, צריך

לחשוב איך אומרים את זה באנגלית, ואז בדרך כלל זה המקור. זוהי צרה

גדולת שהסלנג מביא לנו בעיקרו חומר מלשונות זרות.



בתחום המינוח המקצועי, הרחבת הלשון נעשית באקדמיה על-ידי הוועדות

השונות המוקמות מדי פעם בפעם בל אחד למקצוע מסויים, וכל ועדה מורכבת

מאנשי אקדמיה ומאנשי אותו המקצוע. יש גם ועדה למלים בשימוש כללי שהיא

בעצם עושה מה שהסלנג היה צריך לעשות לפי מה שאמרתי.

יש לא מעטים בציבור הנוהגים ללעוג לאקדמיה, אבל על מה לא לועגים? זה

מוצא בא שמרנות יתרה, זה סובר שמונחיה אינם מוצלחים, וזה רואה בה פגם

אחר. אולם תאמינו שעבודת האקדמיה אינה קלה ואף אם יש בה חסרונות כבכל

דבר אנושי, אין לבטל את הצלחותיה. דעו שאם מתוך המונחים שהאקדמיה

מוציאה רבים מהם לא מתקבלים ונדחים על-ידי הציבור, גם באלה שנשארים יש

תרומה גדולה מאוד וחשובה להתפתחות הלשון.

בהזדמנות הזאת אני רוצה לדבר לא על מה שנעשה אלא על מה לא נעשה. אני

רוצה להזכיר שתי בעיות גדולות העומדות בפנינו, כה עמוקות, שאנחנו בדרך

כלל מעדיפים לא לדבר עליהן והאקדמיה אפילו לא חשבה איך להתמודד איתן,

והן: קושי הקריאה ופער הדקדוק.

הרבה פעמים דנתי עם ישראלים צעירים בעובדה שהקריאה בעברית היא קשה

ואיטית הרבה יותר מאשר הקריאה בלשונות הכתובות באותיות לטיניות. בדרך

כלל אמרו לי שזה רק בשבילי, כי אני התחלתי את חיי באותיות לטיניות. אבל

מצאתי משהו שסייע לי במאמר שנתפרסם לפני שנים ב"ידיעות אחרונות" שם

הובאה דעתו של פרופ' שלמה הרמתי אשר כתב, ושימו לב למספרים-. "הסטודנט

הישראלי קורא בממוצע 150 מלים לדקה, האמריקאי בין 600 ל-1,000י'. אפילו

אם ניקח את המספר הקטן ביותר, זה פי ארבע במהירות הקריאה של האמריקאי.

מהירות הקריאה גם מקלה על ההבנה, כי אם אדם מתקשה בקריאה, הוא גם מבין

פחות. הרמתי אמנם תולה את הפער הזה בשיטות הגרועות הנהוגות אצלנו

בהוראת הלשון. אני חושב שאנחנו רשאים לתלות את זה בסיבות עובדתיות

שבקריאת הלשון, ואני אמנה אותן בקיצור. אני רואה פה לכל הפחות חמש

תופעות המקשות על הקריאה.

(1) הדמיון בין קבוצות האותיות. בעברית למעשה יש שלוש קבוצות אותיות.

- יש אותיות שהן ריבוע - ב', ה', ח', כ', מ', ם', ס', פ', ת'. העין

רואה אותן כריבוע, ואחר-כך צריך לפענח איזה ריבוע זה.

- יש ארבע אותיות שהן זווית ישרה - ד', ר', ך', פ'.

- למעשה יש רק שבע אותיות שיש לכל אחת מהן פרצוף משלה - א', ', ע',

צ', ץ', ק', ש'.

- יותר מזה, יש צירופי אותיות הדומות לאות אחת - ב' ו-ו', או כ'

ו-ו', או נ' ו-ו'. כל זוג כזה נראה כמו מ'. ד' ו-ו', ר' ו-ו',

נראה כמו ח'. ד' ו-נ', ר' ו-נ', נראה כמו ת'. ע' ו-ו', נראה כמו

ש'.

(2) חסרות לנו אותיות ראשיות אשר מקלות מאוד בקריאה בהרבה שפות מאחר

ומיד אפשר לזהות היכן יש שם פרטי של אדם או של מקום.

(3) אין צורך לדבר על חוסר ציוני תנועות. הלא אנחנו בדרך כלל קוראים

עברית לא מנוקדת.

(4) אותיות המשקל ואותיות השימוש מסתירות את האות הראשונה של השורש, כך

שבמבט ראשון במילה אין רואים לאיזה שורש היא שייכת. לדוגמא: שורש

כתב, מתחילה ב-כ', אבל מכתב, מכתבה, התכתבות, תכתובת, מתחילות באות



אחרת. האות לא רואה מיד את השורש של המילה. אותו דבר כאשר מוסיפים
אותיות שימוש כמו
הכתובת, בכתוב, לכתבה וכן הלאה.

(5) יש לנו אות אחת שנקראת בשני אופנים - ש' ו-ש', ושתי אותיות הנקראות

באופן אחד, ס' ו-ש'.

אני חושב אם בן שקושי הקריאה של העברית זה לא רק בשבילי ובשביל אלה

שכמוני שהתחילו את חייהם באותיות לטיניות, אלא אני חושב שזה קיים גם

אצל הישראלים, אלא שהם לא יודעים מספיק אנגלית כדי שירגישו את ההבדל

שבקריאה של שני הלשונות.

הפער בין הדקדוק שלומדים בבית-הספר לבין הדקדוק של הלשון בה אנו

מדברים. בלשון המדוברת, בפי חלק גדול מהישראלים חלו בין היתר תופעות

אלו.- ביטול ההבדל בין קולות שונות - א', ע', ח', כ' והדברים ידועים.

היגוי שוא נע כאפס במקום שוא נח ולא כתנועה צרה, ברוב השמות. ביטול של

הכפלת העיצורים, עד כדי כך שבשיעורים לפעמים תלמידים שאלו אותי מה זה

הכפלת העיצור. הביטול הזה למעשה הורס את כל התשתית של הדקדוק העברי.

הזדהות התנועות המסומנות על-ידי פתח קמץ וצרה וסגול. כתוצאה מתופעות

אלה אין שומעים כל הבדל בין הביטוי קול ישראל לגולה ב-ק', שהיה כותרת

של שידור ברדיו, לבין הביטוי כל ישראל לגולה ב-כ', שזה ביטוי הלצה על

ריבוי ישראלים המיטטלים בחו"ל. נוחל נחלה ונוכל המתנכל לחברו, הם אותו

אדם בדיבור של רבים מאיתנו. אין הבדל בין פועל השם במשפט כגון: הגנב

הזה גנב ממני מאה לירות לבין המשפט אישתי ילדה ילדה יפה. אין שום הבדל

בין המלים האלה.

על זה מרבים בבכי, אבל הבכי לא פותר שום דבר. זהו המצב ועם המצב הזה יש

להתמודד. כיצד עושים את זה, אל תשאלו אותי. אין לי יהירות לענות תשובות

לשאלות אלה.

ברור שקושי הקריאה מחייב שינוי של צורת האותיות ואולי אף של שיטת

הכתיב, אבל מי יעז לעשות כן! כמו ההכרה בשינויים הפונטיים שהזכרתי קודם

תחייב מהפיכה בדקדוק, עזיבת הדקדוק המקובל ובניית דקדוק חדש. אבל מי

יעז לעזוב את הדקדוק המסורתי? אולם אין לומר שלא היו דברים כאלה מעולם.

הצורה של אותיות א'-ב', השתנתה אחרי גלות בבל. האותיות הנהוגות בימי

בית שני ומאז עד היום, בדפוס לכל הפחות, שונות בצורתן מאלה הנהוגות

בימי הבית הראשון. העתיקות נקראות בתלמוד כתב דעץ או רעץ ואף כתב עברי,

והאחרונות, כתב אשורי. בתלמוד יש דעה שעזרא הסופר הוא שחולל את השינוי.

לי נראה לומר שעזרא הסופר ידע להבדיל בין מקודש לשאינו מקודש. השבת

לדעתו היתה מקודשת, ויש לקיימה בכל דקדוקיה, אבל צורת האותיות אינה

מקודשת ואפשר לשנות אותה. אבל היום רבים חושבים אחרת.

גם הזדהות קולות אינה חידוש בלשון שלנו. סבורים בדרך כלל שבזמן בית

ראשון עדיין האות ח' סימנה שני הגיים שונים השווים, המקבילים פחות או

יותר, לשני הגיים של הערבים ח' ו-ח'. אותו דבר האות עי, ציינה שני

הגיים שונים המקבילים ל-ע' של ערבית. אבל במשך הזמן בכל זוג, האחד בלע

את חברו ונשאר רק אחד. יש להניח שגם אז מורי בית-הספר צעקו לתלמידים

שעושים כך וזירזו אותם להבדיל בין הקולות השונים. השימוש המרובה משכלל

ומתאים את האבר לתפקידו. השימוש בלשון, כלומר הדיבור, יצור מערכות

חדשות והוא יתקן את הטעון תיקון. מכאן, אני שוב מדגיש, החשיבות של

הדיבור העברי. הדיבור העברי זה לא רק עניין רגיל, יפה או פטריוט או



תרבותי, הדיבור של כל אחד מאיתנו, יכול לחיות מלומד, יכול להיות עם

הארץ, הוא בונה את הלשון.

אלא שכאן מתרגשת ובאה עלינו צרה חדשה. חשבנו שהמלחמה להשלטת הדיבור

העברי הסתיימה בנצחון מוחלט, אך היום לא ברור אם כן הוא הדבר. העולים

הרוסים אמנם מדברים עברית, לומדים עברית ומדברים עברית, לכל הפחות

הצעירים שלהם, אבל לא כו העולים מצפון אמריקה. ביניהם קורה שדור הנכדים

עדיין מדבר אנגלית כשפה ראשונה, דבר שכיוצא בו, לפי עניות ידיעתי, לא

ידענו בעליות אחרות. אנו נתקלים בבני יקים רבים שלא יודעים גרמנית.

בחרבה בתים שמדברים בהם אנגלית עם הילדים, שמעתי את הנימוק הזה: כך הם

לומדים אנגלית ללא מאמץ, עברית בין כך ובין כך ילמדו. זוהי טעות גמורה

ומסוכנת. אין שפה נרכשת בצורה יסודית וחיה כמו זו שמדברים בה בילדות עם

ההורים, ולא לחינם שפה זו נקראת שפת אם. וגדולה מזו, הדיבור כפי

שציינתי הוא המחזק והמשפר את הלשון ויתכן שבפעולה הזאת תפקיד גדול

לדיבור הילדים דווקא.

השלטת העברית נדחית גם על-ידי גורמים נוספים. הקהל חשוף להשפעה המתמדת

של אנגלית ברדיו, טלויזיה וקולנוע, העולם האקדמי מרבה להשתמש באנגלית

בטענה שעליו להשתלב בקהילה האקדמית הבינלאומית. לא רחוקה הסכנה שמעמד

העברית במדינתנו ישתווה למה שהיה מעמד האידיש במזרח אירופה. שם דיברו

אידיש בבית, אך כתבו בעברית ולמדו בעברית בבית-המדרש. כלומר, אידיש

חיתה לשון הבית, הלשון הנמוכה, ועברית לשון היוקרה. אולי תהיה אצלנו,

חלילה, עברית לשון הבית ואנגלית לשון היוקרה.

ספק אם האקדמיה ללשון העברית תוכל לפעול בדבר שתי הבעיות שהזכרתי

למעלה. כלומר, קושי הקריאה והפער שבדקדוק. האקדמיה, כל אקדמיה, היא

מטבעה מוסד שמרני ואינו בנוי לחולל מהפיכות. האקדמיה רק תוכל לאשר אגב

סינון ותיקון, אם תצליח, ולעתים בחרוק שיניים, מה שהעם הנהיג.

דבר אחד ברור, יש לדבר עברית בהרצאות ובשוק, בדיונים פוליטיים ובמדע.

יש לקרוא עברית, לכתוב עברית, לחשוב עברית בקנאות. הלשון תתקן את עצמה.

כל המדבר עברית, מלומד ועם הארץ, שותף למפעל זה של החייאת הלשון

והרחבתה. סוף סוף אפשר לטעון שהחייאת העברית היא אחד ההישגים העיקריים

של הציונות, הוא הישג שאין לו אח ורע בהיסטוריה. ארצות שוממות חזרו

לפרוח בחלקי עולם שונים, עמים נדכאים חזרו לעצמאותם, אבל מעולם לא קרה

שלשון חזרה להיות מדוברת אחרי שחדלה מכך. נשמור על הישג זה בכל כוחנו

והלשון בהיותה תפתור את בעיותיה. לשוננו העתיקה, צעירה היא כלשון

דיבור. עברו אמנם ימי הילדות, הימים שבהם חכמי הלשון היו צריכים לאמץ

את בקיאותם ואת כוחם היצירתי בשביל ליצור מלים לדברים הפשוטים ביותר,.

לכלי הבית או לפעולות הפשוטות ביותר. עברה הילדות. הלשון העברית עכשיו

הוא כנערה חמודה, נכונה וזריזה לכל תפקיד, אך עדיין חסר לה משהו ועלינו

לדבר בה כדי שתיהפך לאישה מושלמת ויפהפיה.
שמריהו בן-צור
תודה לפרופ' גד בן-עמי צרפתי. אני מתכבד

להזמין את גב' רונית גדיש.

רונית גדיש; "על עבודת האקדמיה ללשון העברית".

חברי ועדת החינוך והתרבות של הכנסת, הגב'

דולה ויטמן ובני משפחת בן-יהודה, קהל נכבד מאוד, מורי ורבותי.



האקדמיה ללשון העברית, זו הפעם האחרונה שאני אומר אקדמיה במילרע, היא

בעיני רבים מושג יותר משהיא מוסד. לעתים נדמה שסוג מסויים של אנשים

בוראים להם איזה דימוי של אקדמיה כדי שיוכלו אחר-כך לתקוף אותו, מעיו

שק איגרוף וירטואלי מוכן ומזומן לכל דורש, משהו המזכיר את מעמדה של

התקשורת בשנים האחרונות, אם כי לדרגת הפופולריות של דקויות מן הסוג

תקשורת עויינת, טרם זכינו.

אם ננסה להגדיר את המסומן של המסמן אקדמיה בעיני אותם אנשים, יצטייר

לפנינו גוף שמרני, מנותק מן הציבור, הנאחז בקרנות המזבח של עברית של

שבת, מקודשת, עתיקה, לא רלוונטית שכבר מזמן פסה מן העולם, ועמה גם

ההיזקקות לאקדמיה שאינה אלא משטרת לשון. מן הצד האחר יש אנשים, ומסתבר

שרבים רבים הם, המייחסים לאקדמיה איזה כוח עליון או רואים בה נציגתה

עלי אדמות של ישות לשונית אידאית שהיא היא העברית הנכונה, היא העברית

שיש לשאוף אליה, העברית שאין בילתה. כנציגי היישות הזאת הם רואים בנו

מעין סמכות רבנית, רק אחרי שבודקים היטב בציציות התואר האקדמי שלנו,

שאנחנו אמנם ראויים לכך.

אני מבקשת לצייר לפניכם תמונה מציאותית מעט יותר תחת שתי התמונות

ההטפסיות הללו. אם ננקוט חידוש שקבעה האקדמיה, הטפס (ב-ט') לציון

סטריאוטיפ. אסקור לפניכם מקצת הסוגיות שהאקדמיה מתלבטת בהן, אדגים את

העקרונות המנחים אותה או המונחים בתשתית פעולתה בסיפורים מן החיים,

ובעיקר בשלל פניות מאלו המגיעות אלינו יום יום מן הציבור הרחב. גם אם

דוגמא זו תעורר חיוך, אין מטרתי בהבאתה ללגלג כי אם להבהיר מה בכוחנו

ומה אין בכוחנו.

אפתח במה שיותר מכל מתקשר בתודעת הציבור עם האקדמיה, חידושי המלים. לא

ארחיב את הדיבור בשאלה הנצחית מה קובע את סיכוייה של מילה להיקלט, לא

אביא לפניכם רשימה מרשימה של מאות מלים מאלה שקבעה האקדמיה ונקלטו
בציבור. ברצוני להעמיד שאלה אחרת
מי האפוטרופוס על חידושי המלים. לא

פעם מתקשרים אלינו פונים ובפיהם הצעה מוצלחת ביותר בעיניהם למילה

עברית, ומדוע הם פונים אלינו? כי הלא אנחנו בעלי הבית. העברית היא תחת

פיקודה של האקדמיה ללשון רק אם תאמץ האקדמיה את המילה, תהיה המילה

קיימת.

לפני שנים אחדות פנו אלינו בהצעה, יפה יש לומר, לקבוע את המילה אורחאן

לצימר. האקדמיה שאינה ששה לחדש חידושי לשון ותצורה, העדיפה את הצירוף

הפשוט, חדר נופש. והנה בעת האחרונה, אולי שמתם לב, הופיעה המילה

אורחאן, עם המילה חאן ברקע, כשם מסחרי כנראה לציון מקום התרעננות

לנהגים, והיה כבר מי שביקש את חוות דעתנו על אורחאנית. השאלה היתה אם

תהיה בזה גניבה ספרותית מבעלי האורחאן.

לפני שנים אחדות פנה אלינו מנכ"ל המשרד לאיכות הסביבה, דייר ישראל פלג,

וביקש את הגושפנקא של האקדמיה לחידוש משלו, מטמנה, במשקל מדמנה, לציון

מקום טמינת הפסולת. הפעם אימצה האקדמיה את המילה, אמנם בתיקון קל:

מיטמנה במשקל המקומות כמו מיספרה, מירפאה וכוי. זכות היוצרים שמורה

למשרד לאיכות הסביבה.

פניה מסוג אחר קיבל נשיא האקדמיה זמן קצר אחרי רצח ראש-הממשלה יצחק

רבין מבני משפחה אחת. הם הציעו להנציח את רבין במילה הגזורה משמו,

שתציין את האינטגריטי, את המושג אינטגריטי, שהתכונה הזאת אפיינה אותו.



אביא לפניכם את אשר השיבונו לפונים: "מלים הגזורות משמות פרטיים אינן

יכולות לבוא מטעם. אלה שנוצרו וששרדו לאורך זמן כגון סטליניזם,

מקרתיזם, השם קיסר, הביטויים עצת אחיתופל, מעשה דון קישוטי וגם הפועל

גמז, הם פרי התפתחות טבעית ולא החלטה מגבוה. יתרה מזאת, ברוב המקרים

השמות הללו מציינים מושג חדש הקשור לאדם המונצח בו".

רק בשבוע עבר שמעתי מפי אהוד יערי את המילה רביניזם, כנראה פרי רוחו של

קלינטון. אשר לאינטגריטי, אימצה האקדמיה לא מכבר את יושרה שהחלה להלך

בתקשורת.

לאחר כל זאת חשוב להדגיש שלאקדמיה יש גם בית יוצר משלה בדמות הוועדה

למלים בשימוש כללי שהזכיר פרופ' צרפתי ובדמות ועדות המונחים המקצועיות.

כך הציעה הוועדה למלים לשימוש כללי את המלים: יעפת, סמליל, מצעית,

שילטוט, אם נזכיר רק את הצעירות והידועות שבהן, וכבר אמרנו שאין

האקדמיה נמנעת מלאמץ הצעות מוצלחות שבאו מן הציבור: קניון, משיבון,

ולאחרונה אף מיגדר.

מה יהיה על הרביניות ועל האורחאן ועל שאר ההצעות האחרות? אם יהיה בהן

צורך ויהיה מי שיפיץ את השימוש בהן והן יתחבבו על הדוברים, יתקיימו. אם

לאו, יחדלו. בדיוק כגורל המלים שיצאו מבית היוצר של האקדמיה.

כיוון שכבר נגענו בגורלם של חידושים, נשים לב לתופעה מעניינת. לפעמים

מלים שנותרו עלומות במילון מן המילונים עולות כפורחות שנים הרבה אחרי

שנקבעו. כך קרה למידע במילוני האקדמיה משנת תשי"ט, וכך קרא לגופן, מונח

מתחום הדפוס, שנמצא במילון אבן-שושן במהדורה משנת תשי"ח, כפי שמסרה לי

הגב' מלכה זמלי, ורק לאחרונה, לשתיהן היתה עדנה בזכות המחשב. כך אירע

למכללה של בן-יהודה שעשתה הסבה מקצועית חלקית בימינו אלו מאוניברסיטה,

שזאת היתה ההצעה המקורית, לקולג'ים הרבים שיש לנו היום.

אם הזכרנו מונחים מעולם המחשבים, הנה עוד תופעה. איקון, מי שמכיר, הוא

יכון. כך קבעה הוועדה למונחי מחשבים הפועלת במכון התקנים בשיתוף עם

האקדמיה. הדיסקים למיניהם הם דיסק, לפי האקדמיה, דיסקה או דיסקית. גם

איקון וגם דיסקה ותיקות הן בלשוננו בצורה מעט אחרת. האיכונין והדיסקוס

שנכנסו ללשון חז"ל מיוונית. בכמה תוכנות משמש החידוש צלמית לאיקון ואת

המילה תקליטון לדיסקט מכירים הכל. ללמדנו שהכרעה בגורלן של מלים נתונה

ביד הציבור. כאן יש גם תופעה מאוד מעניינת שדווקא עולם המחשבים שמאיים

עלינו עם אנגליות, שטף ושפע של אנגלית, דווקא בו אנחנו מוצאים איזה

שהוא נסיון של אנשים מהשטח להכניס מלים עבריות.

מעניין חידוש המלים נפנה למשמעויות המלים. הנה שאלה שהציג עורך-דין

אחד: מה פירוש איכון, הפעם ב-כ'. אחרי שהשיבותי לו על-פי מה שנקרא ידע

אישי ואחרי שקראתי לפניו הגדרה ממילון, "מציאת מקומו המדוייק של דבר

מבוקש בעזרת סיור, תצפית, מהמילה היכן", באה השאלה הניצחת: אבל מה

המשמעות לפי האקדמיה? התשובה שאין האקדמיה קובעת משמעויות למלים,

הפתיעה עד מאוד את השואל. מה זאת אומרת, אז מי קובע? התשובה: משמעות

המלים כפי שהיא באה במילונים אינה אלא נסיונו של המילונאי להכליל על-פי

שימושי המילה ועל-פי ההקשרים שהיא באה בהן את המשמעות המשוטפת. מכאן

ששום הגדרה מילונית אינה יכולה להיות מדוייקת לגמרי. בעצם משמעות המילה

נגזרת משימושיה והיא אף נתונה לשינויי הזמן. משום כך אין למעשה

אפוטרופוס למשמעויות.



כמובן אין הדברים פשוטים כל כך ובתחום המונחים, הטרמינים המקצועיים, יש

תפיסה אחרת, ואמנם לא פעם היו דיונים במליאת האקדמיה ובהם ביקשו חברים

לצמצם את שימושו של מונח חדש שהציעה ועדת מינוח לתחום המקצועי בלבד.

אחרים, למודי נסיון כנראה, התנגדו לחידוש המונח בכלל משום שחששו כי עד

מהרה יפשוט בציבור וירש את מקומן של מלים ותיקות וטובות. זה אשר אירע

כידוע לכינוס שנדחה מפני כנס, וראו עוד את הדיונים באיוש ובעיצומים

בזכרונות האקדמיה.

לסיום פרק זה בדברי עוד עניין אחד. לפני כמה ימים נשאלת איך יש לומר:

תחנת נסיונות או תחנת ניסויים. בירור קצר אצל השואל העלה כי מדובר

בתחנת נסיונות ותיקה ששמה נקבע כשעדיין לא הבדלנו בין ניסוי לנסיון.

האם יש מקום לשנות זאת עכשיו? ואם כן, מה יהיה על שפן הנסיונות! הלא

בכלל מדובר בארנבון. גבירותי ורבותי, אדרבא, ישמשו תחנת הנסיונות ושפן

הנסיונות גם החיוג והחייגן, אף שכבר אין מחייגים אלא מקישים על לחיצים

בטלפון, ישמשו הם בלשוננו וישמרו איזה ניחוח של שפה חיה של ממש, שאינה

מוציאה כל ישן מפני חדש זה מקרוב בא.

לאחר שנתנו את דעתנו לסוגיית המלים, נפנה לסוגיות המטרידות את האקדמיה

טירדה מרובה. כבר הזכיר הפרופ' צרפתי את שאלת הכתיב. דווקא בסוגייה זו

ראתה עצמה האקדמיה בת-סמכא ומי שאחריות לה ובידיה. משהוקמה, מיהרה

לכונן ועדה שתציע תיקון מקיף לכתיב העברי בעניין התנועות כמובן

והווועדה, שהריבונות החדשה שזכה בה עמנו הישרתה עליה רוח גבורה ועיזוז,

הציעה מהפיכה של ממש. להוסיף שני סימנים לציון תנועת א ותנועת א בתוך

השורה, צנועים, עדינים, אפילו בעלי ייחוס לניקוד הבבלי. התגובות לא

אחת לבוא. דבריו של אהרן מגד, לימים חבר האקדמיה, היו אולי העוקצניים

שבהם וקיצורם הוא שמעמידים לך שני לגיונרים רומיים בתוך שורה של יהודים

כשרים ואומרים להם עשו סדר ביניהם. דליה רביקוביץ יצאה במתקפת נגד,

הזכירה שהכתב האשורי נקנה במשיכה מגויים עכו"מים ועובדי עבודה זרה,

ושהכתב העברי דהיום אינה אלא שיטה משוכללת של ראשי תיבות. היא הוסיפה

שאפשר שנסתגל לשיטת הכתב הלטיני במלואה.

בשוך הסערה אימצה האקדמיה את הצעת ועד הלשון שאינה אלא שימוש עם אות

הקריאה ו' והסדרת כתיבת העיצורים ו' ו-י' המקבילים להם. בדיקה שעשיתי,

מקרית למדי, בכמה פרסומים העלתה שלמרות כל הבעיות בכללים הקיימים, ואף

שעדיין אין מלמדים אותם בבתי-הספר, אימצו ההוצאות לאור את הכללים הללו

ורק פה ושם הם חורגים מהם, אם לצורך ייחוד ואם מסיבות השמורות עמם,

אסטטיות בוודאי. יש כאלה שלא אוהבים הרבה ו' ו-י', זה נראה להם לא

אסטטי. אמנם עדיין נמצא מי שדבק בכתיב הילין, שאפילו דוד ילין עצמו לא

דבק בו, ובעיקר יש המקפידים לכתוב חסר בשמות כמו נעם, שהם, רתם, לטם,

ואף עזי בלי ו'.

נוכל איפוא לומר בסיפוק מסויים כי הכללים הללו, אף כפרי התפשרות בין

המצוי לרצוי הם, ופרי פשרה בין הצעות מגוונות, ואף כי אין בהם כדי לסלק

את ההומוגרפיות, מכים שורש בכתיבה העברית.

עד כאן לא שיתפתי אתכם בענייני הדקדוק - הגה, צורות תחביר, לחם חוקנו.

לא פעם דומה שסוררת זו, אותה עברית רבת דורות ומסורות, אינה ניתנת

לאילוף בשום פנים ואופן והכל בה סתירות על גבי סתירות. הנה כמה
דוגמאות
שאלת מיקודה והגייתה של מילת השאלה מה. השאלה עלתה עם נקדנים,

אם אמנם חובה לתת דגש בראש המילה שאחרי מה, וכן לנקדה בסגול לפי התנאים



הידועים ככללי נקודה של הא הידיעה כפי שלמדנו כולנו. כשבאה השאלה

למליאת האקדמיה, ביקשו החברים לכרוך את הדיון ב-מה בניקוד הא הידיעה.

ביום כ"ט במרחשוון בשנה שעברה בדיוק, התקיים דיון במליאה בעניין ההצעה

המרחיקה לכת לקבוע הגייה אחת ל-הא הידיעה, לעולם בתנועת א. כך יהיו

החתול, החזיר והחמור בקטיגוריה אחת, לא רק לענייני כשרות. כך גם אולי

ניגמל מחצי האחוז שבפי כתבנו לענייני כלכלה וכיו"ב תיקוני יתר. ההצעה

לא זכתה לרוב, אך היו לה תומכים נכבדים מאוד. אשר למילת מה, ההחלטה

התקבלה ברוב גדול. יצא העז, הא הידיעה, ועמה יצאה גם ה-מ.

שמרנות, לאו דווקא. זהירות רבה ושיקול דעת, כן. מי שנכח בדיון זכה

לשמוע ניתוח בלשני מרתק מפי דוברים אחדים, מסכת של שיקולים פונולוגיים

ואף אסטטיים, ראייה כוללת של הדיבור העברי בעת הזאת, ודברים על תפקידה

של האקדמיה מנקודות ראות אחדות.

ועוד דוגמא מישיבת המליאה האחרונה שתמחיש את מצוקת הפוסקים. שאלה תמימה

למדי: מה צורת היחיד הנפרד של בדל סיגריה או בדל אוזן. בדל או בדל.

הצורה בדל בוודאי נוחה היא לדוברים, אלא שצורה זו אינה עולה בקנה אחד

עם צורת הרבים, בדלי סיגריות. בדל, כמוה כמילים כלל, כללי. סגן, סגני,

הנוטות בקיום הקמץ. תאמרו, אז מהל תצטרף בדל אל כתב, כתבי, או אל

שכמותה שטר, שטרי, פסק, פסקי, וגזר, גזרי. אנחנו שואלים, והכללים? מה

יהא עליהם? האם אפשר לסבול דקדוק שאינו אלא רשימות רשימות? התשועה באה

מפיו של חבר אקדמיה חיפני שגילה כי הדיאלקט הרווח בפיו או בצפון הוא

בדלי סיגריות דווקא. ובכן, קבעה האקדמיה, בדל, בדלי. מערכה ראשונה. אני

לא יודעת אם זה ישאר כך.

רציתי לספר גם על ימחוק וימחק, וגם על קיוויתי וחיכיתי ועל מינוי

לתיאטרון, מינוי ולא מנוי, ועל הסבה וסיבוב, ועל כללי הפיסוק הישנים

והחדשים וגם על פרשת התעתיק. אך אם אספר על כל אלו נחמיץ את תיאורו של

הקרב המרתק מכולם, קרב הנקבה בזכר. מלחמה זו בראה לנו מיני יצורים

משונים מן הסוג איש/ת מכירות וכל תחבירים משונים כמו מהנדס/ת שייבחר,

או דרוש/ה אם בית ואות סופית באמצע המילה מסוג קלדן/ית, וכל שאר

הדוגמאות שבמודעות הדרושים. מעמד הנקבה בלשון העברית מעסיק רבים ורבות

ויש לו פנים מגוונות או מגוונים. זכור אגב לטוב מערכון נפלא של החמישיה

הקאמרית שהביא את הפמניזם הנשי הלשוני עד אבסורד.

השאלה המפורסמת מכל בסוגייה היא שאלת הפניית לציבור שרובו נשים. האם

נפנה בלשון נקבה או בלשון זכר? חנה זמר היא שתבעה מן האקדמיה לקבוע שיש
לפנות בלשון נקבה. לדוגמא
עשרים בנות ובן אחד לומדות בקורס שלי. זה

סוג המשפטים שיווצרו. וכבר השיבו לגב' זמר כי הזכר בעברית הוא הצורה

הלא מסומנת ומשום כך הוא הצורה הכללית, הסתמית - אפשר להיעלב מזה בשני

הכיוונים - ואילו השימוש בצורת נקבה, פירושו שאין הזכר בה כלל. שימו

לב, בגוף השלישי ברבים, בעבר, בעתיד ובציווי אנחנו נוקטים לשון זכר גם
לנקבות בלבד
הנשים הלכו, הנשים יבואו. מוטב מיה אולי אילו הציעו לבטל

לחלוטין את הקטיגוריה של הנקבה ברבים למשל בהווה, ואז היינו אומרים: כל

הנשים מסכימים לזה. ומה על הפנייה ביחיד? הקשב, כתוב, ציין בטפסים

וכו'. ובכן, כבר יצאה הנחיה במשרד החינוך לנסח את הפנייה בלשון רבים

והיא מקובלת למדי בספרי הלימוד היוצאים לאור. לא כן בבחינות, כדי שלא

תהיה עילה משפטית לעבודה קבוצתית.



אך האם בזה פתרנו את הנהגות מלעצור או להאט במקום שהתמרורים מורים

לעשות כן בלשון זכר? שום אישה גם לא קיבלה פטור מעשרת הדיברות, לא תרצח

וכוי, או מחוקי המדינה שגם הם מנוסחים בלשון זכר יחיד.

היטיב להבהיר את מיגבלות כוחה של האקדמיה בסוגייה זו אמנון שפירא
בתשובתו לגב' זמר, ואני מצטטת
"אני משער שלו הוטל על האקדמיה ללשון

העברית לתכנן שפה אידיאלית, לא היה בה המין קטיגוריה דקדוקית אלא

מילונית בלבד". ובהמשך- "מעולם לא הוטל על האקדמיה לייצר שפה חדשה יש

מאין. תפקידה הצנוע הוא לסייע בשימורה של לשוננו כפי שקיבלנוה מאבותינו

ולסגל אותה לצרכי המציאות החדשה על-בסיס העבר". יתר דברי תשובתו

המבריקה יש לומר, הלא הם כתובים בעתון "דבר".

דווקא במקום שהאקדמיה יכולה להחשב מתקדמת, אנחנו מוצאים היסוס בציבור.

בדחילו ורחימו פונות אלינו מנכ"ליות וסמנכ"ליות, מהנדסות עיר, דוברות,

פרקליטות, טוענות רבניות, מדעניות ראשיות, יועצות משפטיות, רקטוריות

וקונסוליות בשאלה מה יש לכתוב על דלת לשכתן, על נייר המכתבים שלהן,

בחותמת וכוי. להן אנו משיבים ומשיבות: לשון נקבה. הוא הדין למבקרת

המדינה, המתעקשת שיקראו לה מבקר המדינה, כך אומרים. אמנם לא תמיד צורת

הנקבה נגזרת בפשטות. כך למשל התמנתה איזו אישה לשמש אב בית-דין של אחד

מבתי-הדין. הצענו לקבוע ראש בית-דין כמושג כללי. ומה צורת הנקבה של רב

רפורמית? הרי רבנית כבר תפוס. אולי רבה? הן עצמן קוראות לעצמן רב. על

צורת הנקבה של רב-חובל אפשר לומר דיה צרה לשעתה.

לכינוי הלא סימפטי והבלתי הולם בעליל, משטרת הלשון, אני מציעה מטאפורה

חלופית, משטרת תנועה. מצד אחד העברית זורמת לה בחיוניות רבה בלשון

הדיבור ואף בספרות. מהצד האחר עומדים לרשותה אוצרות עברה העצומים, וכפי

שניסח זאת הפרופ' זאב בן-חיים במאמרו "לשון עתיקה במציאות חדשה": "שלא

מת בה דבר הוא ייחודה, משום כך קיימות בלשוננו שכבות זו על יד זו ולא

זו על גב זו כבלשון מן הלשונות הממשיכות את קיומן ברציפות היסטורית.

ובעבור כן אנו נתונים במבוכה רבה בשאלות יסוד ואין בידינו קנה מידה

אובייקטיבי מדעי וברור מהו כלל בלשוננו ומה יוצא מן הכלל, מה נכון בה

ומה לא נכון".

בתוך הסבך הייהודי הזה תפקידה של האקדמיה הוא כפי שנוסח בתקנונה: לכוון

את דרכי התפתחותה של הלשון העברית לפי טבעה, לפי צרכיה ואפשרויותיה.

הוא שאמרנו, משטרת תנועה.

כדי לסגור את המעגל שפתחתי בו. האקדמיה בוודאי איננו גוף שמרני, כי איך

יכול גוף שמרני להעז לפסוק פסיקות בלשון שכמעט הכל אפשרי בה! מהצד

האחר, אין גם לייחס לה את מעמד הבעל-בית של העברית. אין האקדמיה אלא

אינה נותנת שירות לבעלי הבית האמיתיים, דובריה.

שמריהו בן-צור; תודה. אני מזמין את גב' סמדר ברק, מנהלת

מכון מזי"א.

סמדר ברק; "חפש את האישה - חמדה בן-יהודה המושכת

בחוטים".

גבירותי ורבותי, חברי הכנסת, בני משפחת בן-יהודה לדורותיהם, חברים

וחברות וכל האחרים כאן.



אני שמחה מאוד שהצלחתם להגיע בשעה לא כל כך נוחה, ואני אתחיל את דברי

קצת בהווה, אצלול אל העבר ואשוב אל ההווה ואולי גס אל העתיד.

קצת על המכון. במכון מזי"א של האקדמיה ללשון העברית אנחנו חוקרים את

תולדות תחיית הלשון העברית על-פי תעודות של ועד הלשון ועל-פי תעודות

אחרות, ובהן הארכיון של ד"ר מזי"א. בד בבד עם המחקר, המכון מקיים ימי

עיון והרצאות על תקופת תחיית העברית ועל העברית בת-זמננו ורבים מן

היושבים כאן באולם כבר השתתפו בהם.

בפעילותנו במכון אנו מנסים לקרב את הציבור הרחב אל פעילותה של האקדמיה

ללשון העברית. מכון מזי"א הוקם בתרומת בני משפחת איזקסון, צאצאיו של

ד"ר אהרן מאיר מזי"א, רופא ומהנדס, פרדסן וחזן, וכמובן בלשן. ד"ר מזי"א

היה חבר ועד הלשון ואף נשיאו בשנה אחת.

משפחת בן-יהודה היתה מיודדת עם ד"ר מזי"א ובין הרבה המכתבים שיש לנו

במכון נמצא מכתב ששלחה חמדה בן-יהודה בשנת 1927 אל ד"ר מזי"א ואני

אקרא אותו בפניכם. מהמכתב הזה עולה מערכת היחסים של ממשפחת בן-יהודה

עם ד"ר מזי"א. היא כותבת לו כל: "ידידנו הנכבד, קיבלתי את משלח מנות

שלו בעונג וגם בצער, כי זה הזכיר לי זכרונות שחלפו, אך אין מה לעשות,

צריך לקבל את הדין. תפוחי הזהב שלו מצויינים. אדוני נתן בהם מחוכמתו,

הגברת מטוב לבה וילדיו מלאומיותם, ויצא פרי יפה. אין דוגמתם בכל

ארץ-ישראל". זאת אומרת לו חמדה בן-יהודה. את המכתב היא כתבה חמש שנים

אחרי מותו של בן-יהודה ומרגישים את הזכרונות המשותפים שהיא חלקה עם

משפחת מזי"א.

העבירו לכם עכשיו דפים ועל הדפים רשמתי תאריכים מחייו של בן-יהודה ואני

מבקשת לא לחפש את אי-הדיוקים בהם, כי להכין את הרשימה הזאת זו משימה

בלתי אפשרית. קשה מאוד לדייק בעניין הזה כי יש כל כך הרבה גירסאות לכל

תאריך, חוץ מהתאריך הראשון והאחרון. אנא, אני מתנצלת מראש אם יש על זה

ויכוח.

למעשה אני רוצה שתסתכלו על המכתב האחר שמצוטט, הוא מתוך גלויה שביקשתי

שיעבירו ביניכם. זו גלויה שחמדה בן-יהודה שלחה לד"ר מזי"א ב-1907

מברלין. כלומר, 15 שנה לפני מותו. היא שלחה לו את הגלויה כשהיא היתה

במסע לאיסוף כספים למען הוצאה לאור של המילון שלו. בן-יהודה היה אז

בארץ. על הגלויה בצד האחד שלה יש צילום ובצילום רואים את הפסל של מרטין
לותר. היא כותבת לו כך
"כמו לותר, עומד גבוה מעל לברלין המהוללה, כן

עומד היום בן-יהודה ובמבטו החופשי מקיף את ירושלים החרבה. מחר כל

המוחות הקטנים והצרים יכרעו ברך לפני הנצחון של בן-יהודה, נצחון אשר

אין עוד ספק בו. עוד נצחון אחד ואבדתי. אין לי כוח לשאת את ההצלחה.

חמדה".

בהזדמנות אחרת כבר קראתי לחלק מהאנשים היושבים כאן את הגלויה הזאת, אבל

אותי היא תמיד מרגשת מחדש ואני החלטתי לבדוק מה אפשר ללמוד ממנה. דבר

ראשון, כשבאים להיסטוריונים ואומרים להם שיש תעודה שהיא מכתב אישי, לא

כולם מתלהבים להסתכל על זה כעל דוקומנט היסטורי שכדאי להסתמך עליו,

והדברים האלה ממש נתונים במחלוקת. לדעתי זה באמת מסמך היסטורי, דווקא

משום שהוא סובייקטיבי. אדם לא מתכנן אותו, כי הוא לא מוכן לקראת החשיפה

הציבורית שלו. לכן אני מתייחסת לזה כאל כל תעודה אחרת ולאו דווקא כמכתב

אישי. אני רוצה לבדוק שני דברים: ראשית, מה אפשר ללמוד על חמדה ועל



מעשיה לצידו ובצידו של בן-יהודה. והאס באמת מה שהיא אמרה, כמו שאמר לי

מישהו שהראיתי לו את זה - שהיא ממש אמרה דברי נבואה - האם באמת היה בזה

דברי נבואה. 1907 זה בכל-זאת עוד זמן מוקדם, עוד רבים היו המתנגדים

והצועקים.

הלכתי ובדקתי - ויש מאות מאמרים שנכתבו על בן-יהודה - באילו כינויים

כינו אותו בני דורו. מה שמאפיין את כולם הוא שיש בהם רכיבים סמנטיים

מצד אהד של עוצמה, ומצד אחד של סופרלטיביות היובית ושלילית כאחד. אפשר

למצוא כמובן קנאי ופנטיקן, קיצוני, לוהם, חלוץ, גיבור, יוצר, ואיך לא?

נביא התחייה מופיע בהרבה וריאציות. בא-כוח השפה, מורשיה וסמל לשוננו

החיה. כל הביטויים האלה, אמרו בני דורו והם הפליגו הרבה, כי יש עוד

ביטויים.

מה שיותר עניין אותי היה לראות האם הרעיון הזה שהיא משווה את בן-יהודה

ללותר, האם זה היה רעיון שהיה אופייני אז, האם זאת היתה ההשוואה

הרגילה, או שזה היה באמת משהו שצץ במוחה של חמדה כאשר היא היתה בברלין

וראתה את הפסל של לותר הרפורמטור. הלכתי ובדקתי, ומה שמעניין הוא

המגוון הרחב של האישים אליהם מושווה בן-יהודה. הם פשוט מרכיבים את

הקשת של בוני התרבות שלנו. כאשר כתבתי בהתחלה את ההרצאה הזאת, כתבתי

בוני התרבות המערבית, ואני מסתייגת מזה כי זה מכניס אותי לתחום מאוד

מסוכן. אברהם גולדברג, סופר ועתונאי, קרא לו אליהו החדש. נחום סלוש

קרא לו היינה הרומנטיקן. דניאל פרסקי הישווה אותו להרצל ולתרומתו, ואת

זה כבר הזכירו לפני. דוד פרישמן עשה דבר יפה, הוא אמר שהתרומה של

אליעזר בן-יהודה דומה לתרומתו של גולדפאדן לתיאטרון היהודי מצד אחד,

ומצד אחר לתרומתו של זמנהוף ביצירת שפת האספרנסו, דבר שהוא קצת מוגזם

לדעתי כי מטבע הדברים מה שקרה לאספרנסו לא קרה לעברית. דוד פרישמן

אומר עוד דבר מעניין ואני רוצה לצטט, וזה משהו שמבליט את אופיו של
בן-יהודה
"בחצי הדרך לא ישאר עומד לעולם, יעלה נא כחנוך השמיימה, ירד

נא ככורח למעמקי האדמה ורק לא יהיה כאבשלום הנשאר תלוי בין השמיים ובין

הארץ".

הסופר ראובן בריינין, כשכתב הספד לאליעזר בן-יהודה אמר דבר כזה, ואני
שוב מצטטת
"ואם אנו רואים כי גם יוצרים גיאונים מתו באביב ימיהם כמו

מוצרט, שוברט, שופן, שפינוזה, יעקבוסון, שילר, אין זאת אלא מפני שכבר

עשו את שליחותם בעולם. בן-יתודה נסתלק מאיתנו בשעה שיש להניח שמילא את

תעודתו. הוא הניח אחריו את כל החומר הדרוש לגמירת מילונו, הוא הניח

אחריו את שיטת עבודתו".

מי שהפליג בהשוואות של בן-יהודה לאישים אחרים היה הסופר יהושע

רדלר-פלדמן שמוכר בכינויו רבי בנימין. הוא למשל ציין שיוסף חיים ברנר

אמר שאתם עוד תראו, כולם היום לועגים לבן-יהודה, אבל הלווייתו תהיה

מרשימה, והוא צדק. ברנר לא זכה לראות, אבל הוא צדק, כי את בן-יהודה

ליוו באמת המונים ומכל קצוות העם. הוא הישווה את ההלוויה של בן-יהודה

להלוויה של המחזאי השוודי סטרימברג, אבל הוא המשיך ורצה להדגיש את כוח

היצירה שהיה במעשיו של בן-יהודה ואמר דבר כזה-. "יתהלל לו וגנר

במנגינותיו, יתפאר ויתרומם לו אינשטיין ביחסיו, הלז - כלומר בן-יהודה -

יתרה עשה, הוא יצר נגינה למתה, הוא ברא יחסים לרפאים, הוא הסב את גלגל

הזמן אחורנית". הרשימות של הסופרלטיבים שנקשרו לו הן אין סופיות. מה

שהפתיע אותי בסוף ההספד של רבי בנימין היה שהוא משווה אותו למרטין

לותר. זאת היתה הפתעה נעימה שהדהימה אותי משום שלא מצאתי את זה בשום



מקוס אחר ורצתי לכל מיני ארכיונים, גם של רבי בנימין וגם של משפחת

בן-יחודה, ולא מצאתי שום עדות לסברה שעלתה במוחי שאולי חמדה שלחה

גלויה גס לרבי בנימין משום שהיא היתה מיודדת עם שתי המשפחות. בכל אופן

הוא משווה אותו למרטין לותר והוא אומר דבר כזה: "על מעשים מסוג זה,

כלומר הדומים למעשיו של בן-יהודה, אי-אפשר להוציא משפט מוחלט. כאן

דרושה פרספקטיבה של דורות של מאות בשנים". לא אלאה אתכם בפרטים עכשיו,

אבל הוא מספר שגם המעשה הנפלא של מרטין לותר, היו לו מתנגדים

ותומכים.

זה דבר אחד שרציתי לבדוק, כיצד הצטיירה דמותו של בן-יהודה אז. לשאלה של

מה חלקה של חמדה שהוא קצת ניבט מתוך הגלויה הזאת, עניין אותי התפקיד של

האישה. אם מתארים את חייו של בן-יהודה, אפשר לומר ששלוש נשים השפיעו

עליו במיוחד, ושלושתן ניבטות אליכן מן הדף.

קודם כל, אימו. אימי גידלה אותו מגיל חמש לבד משום שאביו נפטר ואולי

אני אספר שני סיפורים שבוודאי חלק מכם שמעו כבר, שמאפיינים את האישיות

הזאת ומראים כמה היא היתה באמת אישיות דומיננטית בחייו:

- בגיל מאוד צעיר הוא חלה במחלה מאוד קשה והרופאים לא הצליחו לרפא

אותו. כבר לא ידעו מה לעשות ואמרו לאימא שהישועה תבוא לו רק אם יקטעו

לו את האצבע, והאצבע נקטעה ממש ללא היסוס, היא לא היססה. זה מעשה של

אישה חזקה.

- כשהיא הגיעה ארצה אחר מות אישתו הראשונה דבורה, היא היתה פה קודם,

חזרה ובאה שוב לסייע, בן-יהודה, כפי שכולם יודעים, לא הסכים שאף אחד

ידבר בשפה אחרת חוץ מעברית ליד ילדיו. היחידה שהוא התיר לה לדבר איתם

לא עברית, משום שהיא לא ידעה מילה בעברית, לפחות כך אני יודעת, היתה

אימו. זאת אומרת שהוא באמת התייחס אליה בשונה מאחרים.

האישה השנייה שהשפיעה על חייו זאת אישתו הראשונה, דבורה יונה, שבאמת

הקריבה את כל חייה למענו, באה ארצה איתו בלי לדעת את השפה, היא ידעה

שהיא נישאת לאדם מאוד חולה והיא גם נדבקה ממנו, וידועים הסיפורים עליה

איד היא הקריבה את האוכל בשבילו, לא אכלה, סיפרה לו שאכלה ודברים

כאלה.

חמדה היא המפורסמת שבהם. היא היתה בת 19 כשהיא נזעקה אליו. אחותה דאגה

לו, לבעלה, על סף מותה והיא כתבה לה לבוא מהר כדי להחליף אותה, לטפל בו

ובילדיה. כך היא עשתה. כשהם נפגשו, ברגע הראשון שהם נפגשו, הדבר הראשון

שהוא עשה, הושיט לה רשימה של שמות ואמר לה: אינך יכולה מעתה להיקרא

פולה, זה שם לא עברי, בבקשה תבחרי לך, והיא בחרה מן הרשימה את השם

חמדה.

קל מאוד למצוא המון עדויות ליחס הלוהט של חמדה אליו. אני גיליתי

בארכיון הציוני משהו שלא קראתי עליו בשום מקום ואני רוצה לשתף אתכם בו.

באחד המכתבים, ויש הרבה מכתבים של חמדה אל אליעזר בן-יהודה והם במצב רע

מאוד מבחינת השימור שלהם, היא כותבת לו, באותה שנה שנשלחה הגלויה
מברלין
"אך היום ידעתי זה ברור, אין מאורע בעולם ואין כוח בעולם ואין

איש בעולם אשר יעמוד בינינו. רבים מוצאים חן בעיני, ובפרט במקום

שההשכלה מקושרה עם בינה, עם חיצוניות, עם יופי, עם כוח, אך אתה האלוהים



שלי, אתה גבוה מכל, אתה המלך שלי, אתה האידיאל שלי, אתה האדם העליון

שלי, אתה החלום שלי".

חמדה עשתה הכל. היא גם טיפלה בילדים שלו ושלהם ביחד, היא טיפחה את

הבית, היא כתבה בעתונים והיא גייסה כסף, היא תמכה והיא עודדה. לא מזמן

התפרסם בעתון מכתב של הסופר עגנון, שהיה ביריבות מסויימת עם בן-יהודה,

שכתב תשובה לברוור ושם הוא מספר שהוא יום אחד פגש את חמדה, שנים רבות
לאחר מות בן-יהודה, ושאל אותה
תגידי, מה בעצם היה האדון בן-יהודה.
והיא ענתה לו
לולא אנכי, היה בן-יהודה כשאר חכמי ירושלים.

בשנת 1932 היא כתבה עליו שתי ביוגרפיות. בביוגרפיה "הלוחם המאושר" היא

אומרת שהוא לא ויתר לה, הוא התעקש שהיא זאת שתכתוב את הזכרונות שלו
והיא אומרת דבר כזה
"תדיר, ואולי בכל, היה בן-יהודה מבטל את רצונו

בפני רצוני, אבל בעניין כתיבת הזכרונות עמד על דעתו".

הוא גמל לה על זה, הוא מאוד הכיר בזה, ועל מצבתה של חמדה בן-יהודה חקוק

המשפט שהוא כתב לב- "בעזרתך יומי ערוך ופועלי ברוך ועז מוחי ואיתו כוחי

ולא נס ליחי".

אני בכל-זאת רוצה להעלות שאלה קטנה והיא איך אפשר להסתכל היום, במרחק

של תשעים שנה, מאז הגלויה, מאז שבן-יהודה באמת פעל את פועלו, איך אפשר

להתייחס לתוצאה. אני לא רציתי לעסוק בזה, אבל אביא רק שניים שלדעתי

ניסחו את הדברים יפה.

פרופ' חיים רבין ברב-שיח שהתקיים לפני עשר שנים הגדיר את בן-יהודה

כמנהיג כריזמטי נסתר. זאת נשמעת לי הגדרה מצויינת. הוא אמר שהיתה לו

כריזמה בעיקר לרעיונות שלו, אבל הכוח שלו בצד האירגוני היה יותר חלש

ואולי זה מזלו כי אם הוא היה נתפס על-ידי המימסד, אולי הכוחות שלו לא

היו כל כך חזקים. הרבה שנים קודם ניסח את זה הסופר פרישברג ותאר את

בן-יהודה כ"פרש הוא עצמו ללכת בדרכו יחידי ולהיות כל ימיו לעמוד אש

להאיר את הדרך". זה היה מעמדו.

יעקב פלדמן שהוא אחד מחוקרי בן-יהודה אמר שגדולתו של בן-יהודה היתה

שהוא זה שהגשים. ניסח את זה שלמה צמח יותר טוב: "במחיקת המחיצה הקיימת

בין המחשבה והפעולה, בין המדרש ובין המעשה, באותה התמזגות מוחלטת בין

שתי מידות אלו, ערכו ההיסטורי של מחבר מאמר שאלה נכבדה, ומזה בין

המחשבה והפעולה".

כל הדברים שקוראים על חמדה מראה שהיא האמינה בו אמונה שלמה והיתה מוכנה

ללכת אחריו בכל ולשאת הכל. אמר את זה יפה מאוד רבי בנימין בהספד שלו,

משהו שאני רוצה לסיים בו, ונדמה לי שאפשר לראות בזה גם איזו אמירה

לעתיד. הוא פונה אל בן-יהודה, אבל זה נכתב לפני שבעים שנה: "מפעלך כזה

של ד"ר לותר לא ישוב אחור. עכשיו אין לסגת אחורנית. איתנו היא העברייה

המדברת ואיתנו תהיה בכל אשר נלך. עכשיו אין לנו אלא לטכס עצה על

השכלול ועל השיבוח. אתה איננו לאחר מעשה ואת המעשה המכריח - או כמו

שהיינו אומרים היום, המכריע - עשית אתה, אתה, אתה, הלא הוא

בן-יהודה".
שמריהו בן-צור
נמצא איתנו המשורר ארז ביטון.



ארז ביטון; אדוני יו"ר ועדת החינוך, מר זיסמן, ח"כ

שמריהו בן-צור, משפחת בן-יהודה, פרופ'

צרפתי, חברים.

אלתרמן, אפשר לקחת את ההשאלה ששולמית מתלבשת בחדרי חדשים, "אל תציצו

מבעד המנעול, נקבל אותח כשהיא כבר לבושה". מצד אחר, הסופר הספרדי, חתן

פרס נובל, קמילו חוזה טלה אמר במפגש בינלאומי שהשפה העברית הינה אולי

אחת הדוגמאות היחידות לפלא, לנס שאין דוגמתו בעולם במאה העשרים. השפה

העברית צמחה על קרקע תרבית של הספרות העברית, שדה דשן של הספרות

העברית. הסופר העברי, ובכללם אני גם כולל את בן-יהודה, היה נדבך חשוב

במערכת החינוך, בתהליך התקומה, בתהליך התחייה של העם והארץ, הסופר

העברי היה נדבך חשוב בתהליך צמיחתה לא רק ככלה אלא גם כשפחה וכמשרתת את

השפה העברית.

לכן אני מקווה שהברית הזאת ביו הסופר והמשורר העברי לבין מערכת החינוך

בישראל, לבין הצמיחה המחודשת של השפה העברית, בתנופה חדשה, כי אותה

מהפיכה אדירה שיזם והצמיח בן-יהודה לדעתי עדיין במחציתה.

אני מאוד מאוד שמח על ההומור הנפלא שזכינו לשמוע מאנשי האקדמיה. כנראה

בלי הומור כזה אי-אפשר לדלג או למצוא איזה שהוא איזון בין האפשרי לבין

הבלתי אפשרי. יחד עם זאת יתכן ולהתחדשות גדולה וחדשה בשאלות המרכזיות

שהועלו, יתכן ולא די במימסד אלא אולי צריכה לקום תנועה ליד המימסד.

זכותו הגדולה ואפשרותו הגדולה של בן-יהודה שהוא לא היה איש מימסד, ולכן

הוא היה יכול לעשות את הדברים. אני חושב שצריך להיות מאזין לסכנות

שפרופ' צרפתי העלה, יש לנו פה מאות אלפים של עולים חדשים שאינם יודעים

קרוא וכתוב, גם לא ידעו קרוא וכתוב. צריך לבוא ולתת את הכלים הנכונים

בתוך שפת הקריאה המתהווה, ויש פתרונות. צריך סרטים בערב, לעשות אותם

בדיבוב עברי, כפי שאנחנו מוצאים בארצות אירופה השונות. למה שהילדים

שלנו ישמעו אנגלית כל ערב שעות על שעות? זה דבר שאפשר לעשות אותו

בהחלטה אחת. גם אני לא שותף לדעה שצריך להנחית חוקים מהבית הזה בדברים

שאולי צריכים להיות מהפיכה טבעית של שפה, אבל יש דברים שאפשר על-ידי

החלטות מסויימות להביא לתיקון.

ברשותכם, אני אגיש ליו"ר ועדת החינוך וגם לח"כ שמריהו בן-צור, ספר

שהוצאנו לאחרונה בהוצאת אפריון, כתב העת אפריון, 44 משוררים, מטובי

המשוררים בארץ. זו דוגמת מופת לדעתי בנסיון לתת ביטוי ממזג של הביטוי

של תפילה של משוררים בלי שייכות של דת, נסיון לתת ביטוי לאדם בשפה

הנפלאה. לדעתי באמת יש לנו זכות לשימוש בשפה שהיא יפהפיה. כל משפט

בתנ"ך הוא אוצר, ואנחנו מודים בהזדמנות זו לממציא האוצרות בן-יהודה

ולממשיכיו.
שמריהו בן-צור
תודה.
דורית זילברמן
יו"ר ועדת החינוך של הכנסת, חברי הוועדה,

מורים ומורות. אמרו פה כולם לפני מורי,

ורבותי שאלה שני פעלים זכריים.

ח"כ בן-צור הזכיר צללים בשפה העברית. הוא הזכיר צל מאוד כבד, האלימות

המילולית. אני רוצה להזכיר צל יותר חמקמק, יותר דק, אולי יותר קשה

לאיבחון, אבל לכן הוא גם מאוד מסוכן. בשפה העברית משוקעים תכנים דתיים



משיחיים לא מודעים, מאלה שהביאו את שבתאי צבי משיח השקר לתיאורית של

מצוה באה בעבירה. העברית התעוררה מתרדמתה רק לא מזמן, היא עוד שבויה

במין תום קצר רואי המתעלם מהסכנות המשיחיות הללו. גרשום שלום, חוקר

הקבלה והמיסטיקה היהודית, מתריע על מה שהוא קרא העוקץ האפוקליפטי

במכתב שהוא כתב לחברו רוזנצוויג, ואפשר לראות בהתרעה הזו מעין נבואה

פוליטית שזיהתה חמישים שנה קודם את גוש אמונים וגם את יגאל עמיר,

להבדיל.

המחיר שגובה המשיחיות הוא מחיר יקר כשהיא מעצבת את התודעה, את דפוסי

המחשבה ואת צורת החיים של מי שקונה אותה. לעברית שלנו, ובעקבותיה

לתודעה שלנו, תכנים אפוקליפטים ואנו נדרשים להפעיל את מלוא כוחה של

מודעותנו העצמית כדי לעמוד מולם, שכן התכנים האפוקליפטים האלה מקבלים

אופי לאומי, הם מעוררים ביעותים, סיוטים וחזיונות המאיימים על ריבונות

התבונה בנוסח מה שקרה ליגאל עמיר. צריך לזכור שמצווה באה בעבירה היא

העקרון של משיחיות השקר ויש לעקר אותה מהתודעה ולהיזהר כשהיא מתגנבת

מבעד לשפה.

ברשותכם, הבאתי לחברים היושבים פה משהו שאני רואה בו שליחות לאו דווקא

לשונית, אבל כמובן שכל לשון מכילה סמנטיקה וערכי תרבות וזה מכללה שאני

פועלת בה, מכללת המשולש, מכללה ערבית ראשונה הפתוחה הן למגזר היהודי

והן למגזר הערבי.

שמייחל בן-צור; הנה כי כן התכנסנו, שמענו, צחקנו, הרהרנו,

הערכנו והערצנו וכל אחד יעשה בביתו כדי

לשפר, לנצור ולקדם את השפה, את הלשון העברית.

היו ברוכים. תודה לכם וכל טוב.

הישיבה ננעלה נשעה 14:55

קוד המקור של הנתונים