ישיבת ועדה של הכנסת ה-14 מתאריך 01/07/1997

עתיד הקולנוע הישראלי

פרוטוקול

 
הכנסת הארבע עשרה

מושב שני



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מס' 91

מישיבת ועדת החינוך והתרבות

שהתקיימה ביום ג', כ"ו בסיוון התשנ"ז, 1.7.1997, בשעה 10:00
נכחו
חברי הוועדה: היו"ר עמנואל זיסמן

שמריהו בן-צור

נעמי חזן

האשם מחאמיד

ואליד צאדק

ראובן ריבלין
מוזמנים
דוד אלכסנדר, יו"ר מינהל תרבות, משרד החינוך

והתרבות

ד"ר דן רונן, מנהל האגף לתרבות ואמנות, משרד החינוך

והתרבות

שלמה יצחקי, סגן מנהל אגף התרבות למינהל ותקציב, משרד

החינוך והתרבות

דורית באלין, מפקחת על לימודי הקולנוע והתקשורת, משרד

החינוך והתרבות

שלמה שטרנפלד, סגן ממונה במרכז הסרט הישראלי, משרד

המסחר והתעשייה

אברהם מידן, יו"ר הנהלת המכון הישראלי לקולנוע

אלן יעקובוביץ, מנהל המכון הישראלי לקולנוע

גידי אורשר, עיתונאי ואיש רדיו, המכון הישראלי

לקולנוע

נפתלי אלטר, מנהל הקרן לעידוד קולנוע ישראלי איכותי,

המכון הישראלי לקולנוע

דוד בן-שטרית, במאי, מפיק ומרצה, המכון הישראלי

לקולנוע

ליה ון ליר, מנהלת סינמטק ירושלים

דנה דרור, עוזרת למנכ"ל המכון הישראלי לקולנוע

יכין הירש, צלם, עיתונאי, בימאי ומרצה על קולנוע,

המכון הישראלי לקולנוע

יצחק ישורון (צפל), במאי, המכון הישראלי לקולנוע

עו"ד אתי לבני, מדור לקולנוע, המועצה הישראלית לתרבות

אשר לוי, יו"ר הקרן לסרטים חברתיים, המכון הישראלי

לקולנוע

משה מזרחי, במאי, המכון הישראלי לקולנוע

אסנת מרדור, מפיקה, המכון הישראלי לקולנוע

גיורא עיני, מנכ"ל קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות

בתל-אביב, המכון הישראלי לקולנוע
המשך מוזמנים
ארנון צדוק, שחקן, במאי ומפיק, המכון הישראלי

לקולנוע

שעיה קטן, יו"ר איגוד עובדי הקולנוע והטלוויזיה

בישראל, המכון הישראלי לקולנוע

אסתר רותם-דר, במאית, המכון הישראלי לקולנוע

דנה צימרמן, עיתונאית ב"הארץ"

מרק רוזנבאוס, מפיק, יו"ר הנהלת איגוד המפיקים

סשה קליין, מפיק, הנהלת איגוד המפיקים

רות לב-ארי, מפיקה, הנהלת איגוד המפיקים

חגית (קומורובטקי) בראון, מנכי'ל איגוד המפיקים

אורה יבניאלי, מרכזת מדור הקולנוע והטלוויזיה, המועצה

הציבורית לתרבות ואמנות

אילנה שרון, מנכ"ל האקדמיה הישראלית לקולנוע

יורם גולן, יו"ר הקרן לעידוד הטרט הישראלי, חבר הנהלת

האקדמיה הישראלית לקולנוע

יוטי אבישר, במאי, נציג איגוד במאי הקולנוע

והטלוויזיה
מנהלת הוועדה
יהודית גידלי
נרשם על-ידי
חבר המתרגמים בע"מ
סדר היום
עתיד הקולנוע הישראלי



עתיד הקולנוע הישראלי
היו"ר עמנואל זיסמן
אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת החינוך

והתרבות.

הוועדה לא דנה בנושא הקולנוע כבר שנים רבות, ובתיאום עם הגורמים

הנוגעים בדבר החלטנו לקיים היום דיון מיוחד. שהמטרה היא לשמוע מה מצבו

של הענף, ואיך אנחנו פועלים כדי לחזק ולקדם אותו בכל התחומים. הוותיקים

שבינינו זוכרים את הפריחה שהייתה בשנים הראשונות של המדינה, ואנחנו גם

זוכרים את התועלת הרבה שצמחה למדינה; לא רק שזה הביא לידי כך שאנשים

באו לידי ביטוי ומיצוי יכולתם וכישוריהם בענף זה, אלא גם הענף הביא

ברכה, לא רק כלכלית ולא רק חברתית, אלא גם מבחינת מעמדה הבינלאומי של

ישראל. אם אני יכול להגיד משהו אישי, הייתי סטודנט למשפטים, הפרנסה שלי

הייתה כשהייתי מרצה בפרוזדור ירושלים ובכל מקום, בכל מושב ובכל יישוב;

אחרי ההרצאה היה סרט ישראלי, והמועדונים היו מלאים בתושבים של אותו

מושב.

אני מזמין את ד"ר אברהם מידן, יושב ראש הנהלת המכון הישראלי לקולנוע,

לפתוח את הדיון.
אברהם מידן
כמו שרמזת בתחילת דבריך, מצבו של הקולנוע

הישראלי היום לא טוב, לא טוב לפי מדדים

אובייקטיביים של הצלחה עולמית. כאשר אנחנו סופרים כמה סרטים זוכים

להכרה עולמית היום, לעומת כמה סרטים זכו להכרה עולמית בעבר - ולשמחתי

יושב איתנו היום כאן משה מזרחי שהוא אחת הדוגמאות להצלחות העבר של

סרטים ישראלים - אז המצב הוא לא טוב. חצי נחמה אפשר למצוא בעובדה שלא

רק ישראל בבעיה, אלא כל העולם בבעיה. מבחינה כלכלית נראה שסרטים

מצליחים לעשות בצורה רווחית כמעט אך ורק בארצות הברית, בעוד שאר

המדינות בעולם מתייחסות לאמנות עשיית הסרטים כאל חלק מהאמנות שמייצגת

את התרבות של כל אחת מהמדינות, ורק ארצות הברית מתייחסת לזה כאל תעשייה

לכל דבר ועניין. אבל בניגוד למדינות אחרות, שאנחנו שמחים להידמות

אליהן, בישראל ההקצבה לעשייה אמנותית של סרטים הרבה יותר דלה. אנחנו

הבאנו לכאן חוקים שמקובלים בארצות כמו דנמרק, צרפת ואחרות; ובהשוואה

למדינות האלה, החלק של סרטים בישראל הוא מועט מאוד, החלק מהעוגה הכללית

של מה שהולך לתרבות.

אנחנו רוצים להדגיש נקודה נוספת, בכל המדינות האלה, שהעשייה האמנותית

של סרטים מצליחה בהן, כמו דנמרק, הולנד, צרפת וכדומה - ואנחנו בכוונה

גם לוקחים מדינות קטנות כמו דנמרק, כדי להראות שהבעיה היא לא רק גודל

המדינה ולא רק מספר הצופים, מדינות שיש להם שפה ייחודית וכדומה - אנחנו

רואים שהחוקים שמקציבים תקציבים לעשייה אמנותית בסרטים כוללים מנגנון

של הקצבה אוטומטית. לא קורה שם מה שקורה היום בישראל, שהיוצרים בתחום

הסרטים צריכים לחזר על הפתחים כדי לקבל את המענקים שניתנים פה ושם,

אותם מעט מענקים שניתנים, אלא יש איזה שהוא מנגנון אוטומטי שמעביר להם

הקצבה ומאפשר להם לעבוד. בדרך כלל, אמנים אינם טובים בלחזר על הפתחים.

מסתובבות היום הצעות, ובאמת לא חשוב בדיוק איזו הצעה תתקבל. ההצעה

שגובשה בדיונים ושגם העלינו בהזדמנויות קודמות היא שההקצבה תהיה לפי

ההצלחה של הסרט. כלומר, ככל שיש יותר צופים בסרטים ישראלים, כך יוקצב



לענף הסרטים יותר מדי שנה. זאת אומרת, תהיה החלטה דמוקרטית של ציבור

הצופים באמנות במדינה, וכמות הצופים בכל אחד ממגזרי האמנות תהיה אחד

המרכיבים שיקבע באופן אוטומטי איזה חלק מקבל כל אחד מענפי האמנות. זה

בעיקרו של דבר ההצעה שלנו לתקצוב אוטומטי של הענף.

דוד אלכסנדר; אין ויכוח שאין מספיק כסף בתקציב המדינה

לפעילות הקולנועית. מה שמשרד החינוך והתרבות

מקציב באמצעות מינהל התרבות לקולנוע בסך הכול בשנה, כופל מסכומים

שניתנים למוסדות עצמאיים מסוימים - עצמאיים, לא במובן של עצמאות, אלא

מוסדות בודדים - בעוד שכאן מדובר על כלל התקציב לקולנוע. מהבחינה הזאת

אני חושב שאני לא חלוק בדעה עם מישהו מהחברים שיושב כאן, בוודאי לא עם

יושב ראש הנהלת המכון לקולנוע.

יש כמה דברים שצריך להעמיד גם על דיוקם בפתח הדיון הזה; וברשותכם - כמה

הרהורים קצרים מאוד.

גבירותיי ורבותיי, הוויכוח בין אמנות לתעשייה, אם הקולנוע שייך לאמנות

או לתעשייה, הוא ויכוח שאפשר שבמדינות מסוימות הוא הוכרע, אבל אני לא

מאמין שהוא יוכרע אי פעם, כי אנחנו, אפילו בטרמינולוגיה הלשונית

היום-יומית מדברים על תעשיית הקולנוע. אבל אני לא חושב שצריך להיות

ויכוח על כך שהאמנות הקולנועית כן משתייכת לתחום המסחר. לפחות בתור

שכזו אנחנו שמנו - ואני חושב שחובתי לומר את זה בתחילת הדיון - סימן

שאלה עם הרמת גבות רצינית מאוד על החלטתו של משרד התמ"ס לצאת מתחום

הקולנוע בטענה שהקולנוע איננו תעשייה ומן הדין שיתייחסו אליו רק במסגרת

האמנותית. עניינו של משרד התמ"ס הוא בקשרי המסחר של מדינת ישראל, ואני

לא אומר את הדברים כדי ליצור חס וחלילה זילות של האמנות הזאת, אבל אני

לא חושב שיש מישהו שיושב כאן ואיננו יודע שהיצירה האמנותית הזמינה

ביותר, הפופולרית ביותר, הבינלאומית ביותר, המהירה ביותר לתקשורת בין

עמים היא, היצירה הקולנועית. אין יצירה אמנותית שעונה יותר על

הקריטריונים הללו. חזרתי אתמול מדיונים ומחתימה על הסכמי התרבות שלנו

עם בריטניה, ואחד מן הנושאים המרכזיים שדובר בהם היה עניין של תקשורת

אמנותית באמצעות היצירה הקולנועית, שכאמור, היא הקלה לניוד, הזמינה,

הנוחה. פעם נהגו לומר שהאמנות הפלסטית והמוזיקה מדברות בשפה בינלאומית,

ואני חושב שנכון בשנים האחרונות לומר את זה גם על הקולנוע, הגם

שהקולנוע היא יצירה של שפה.

אין צל של ספק שכמה מן ההצלחות הגדולות של הקולנוע הישראלי בחו"ל הן

תעודת כבוד למעשה היצירה האמנותי בישראל. מתוך כך אנחנו ניהלנו, ועודנו

מנהלים, עם משרד התמ"ס דיאלוג, ויכוח ארוך למדי, על היציאה מן השותפות

לעשיית, לא משום שאנחנו מבקשים להתחמק, אלא משום שאנחנו תושבים שבכל

הזדמנות ובכל מקום שמצויים בו משאבים כדי לקדם מעשה יצירה - ראוי

וחשוב, מן הדין, לאגם את המשאבים הללו.

בעניין הזה אני רוצה לומר עוד משפט, אולי גם כדי לנקות את השטח ממידע

לא מדויק. כשמשרד התמ"ס החליט לקצץ בתקציבו בראשית השנה בעיקרו את נושא

הקולנוע, אני לא מכיר את המערכות האחרות, נוצר הרושם כאילו כל הקצבות

משרד התעשייה והמסחר בנושאי קולנוע הועברו למשרד החיכוך והתרבות,

ומעכשיו משרד החינוך והתרבות מופקד על הקצבתם. אין הדבר כן. אנחנו לא

קיבלנו את הסכומים שירדו מתקציבו של משרד התמ"ס, ואני מאמין שהוא קיצץ

את מה שקיצץ כי כל משרדי הממשלה נתבעו לקצץ, ואז התמ"ס קיצץ, אז הוא



קיצץ גס בקולנוע, לבטח גם בנושאים אחרים. אבל הסכומים הללו לא הגיעו

אלינו.

שר החינוך והתרבות החליט והודיע על כך גם בטקס הענקת פרסי האקדמיה

הישראלית לקולנוע וגם בהודעתו לעיתונות וגם בהודעותיו בכתב לאיגודים

השונים - וזו הודעה שאני חזרתי עליה באוזני ראשי הקרן לעידוד הקולנוע

הישראלי האיכותי, קרן לעידוד סרטי איכות - שמשרד החינוך והתרבות,

מתקציביו שלו, המקוצצים והדלים והבעייתיים ככל תקציבי הממשלה, מקבל על

עצמו להשלים את מלוא תקציבה של הקרן לעידוד סרטי איכות למן השנה הזאת,

1997.
היו"ר עמנואל זיסמן
דלים, זה לא מדויק. כי התקציב הוא בגובה של

18 מיליארד ו-120 מיליון שקל.
שמריהו בן-צור
מתוך זה 80 אחוז משכורת.

vrאלנטנדר; אנחנו יודעים מה חלקה של התרבות שם, וכולנו

תמימי דעים שמן הדין בתקציב 1998 ואילך

להכפיל את תקציב התרבות, ויש לי בעניין הזה גם עזרה מוועדת החינוך

והתרבות בכנסת.
ראובן ריבלין
גם מ-276 מיליון עוד אפשר למצוא לקולנוע קצת

יותר מ-14 מיליון.

דוד אלכסנדר; גם בתוך 276 מיליון רוב הכספים הם בייעודם

כבר למוסדות. מן הכספים הדלים והמעטים,

אנחנו קיבלנו על עצמנו להשלים את מלוא תקציבה של הקרן לעידוד סרטי

איכות למן השנה הזאת, 1997. עכשיו הכספים הללו מגיעים מתוך רזרבות

שבתקציב עצמו. ב-1998 זה יהיה בבסיס תקציב. אני מודע לכך שבכך שאנחנו

נשוב ונעמיד את הקרן לעידוד סרטי איכות על מלוא התקציב הראוי לה, כפי

שהוא היה כאשר התמ"ס היו בחבורה אחת ובכפיפה אחת איתנו, לא פתרנו בעיות

אחרות של היבטים אחרים בקולנוע, של גופים אחרים, של איגודים, ארגונים,

מכונים וכיוצא באלה, ואני מאוד מברך על הדיון הזה היום, כי הוא חשוב

לנו כהכנה לתקציב שנה הבאה, בוודאי למשרד שאני ממונה עליו.

הערה אחת לדברי הדובר הקודם, כאשר מדובר בהקצבת כספי ציבור לאמנויות,

לכל האמנויות, אין דבר כזה כמו העברת כספים אוטומטית. אני לא מקבל את

המושג חיזור על הפתחים, אני לא חושב שאמן מחזר על הפתחים. מאידך גיסא,

אני לא מכיר מקום בעולם שבו הקצאת משאבים מכספי ציבור נעשית באופן

אוטומטי. אני לא מכיר מקרה שאדם מגיע עם תסריט, והנה הצ'ק.

מדינת ישראל עשתה מעשה חשוב מאוד - אני לא זוקף אותו לזכותי, הוא היה

זמן רב לפניי, והוא ישרוד הרבה אחריי, ואני מקווה שהוא יגדל, יפרח

ויתעצם - בכך שהיא הקימה שתי קרנות, שכל אחת מהן היא ישות משפטית בפני

עצמה - האחת, הקרן לעידוד סרטי איכות, והשנייה, הקרן החדשה לקולנוע

ולטלוויזיה - שעיקר תקציביהן, בעצם כמעט מאה אחוז מן התקציב השנתי

שלהן, בא להן מן הקופה הציבורית, עכשיו ממינהל התרבות, אבל הן

אוטונומיות ככל מוסד אחר, ככל תיאטרון, מוזיאון, תזמורת, להקת מכון

וספרייה, לכלכל את את ענייניהן, לקבוע את נוהלי העבודה, להחליט על

תהליכים שעל-פיהם אנשים יקבלו מענקים, והן עומדות ככל גוף ציבורי אחר



במבחן של ביקורת ציבורית. זהו הישג עצום, כי המדינה מעבירה כספים, אבל

המדינה איננה מתערבת במעשה היצירה בשום צורה ואופן.

ברשותך אדוני היושב ראש, אני אסתפק בדברי הפתיחה הללו. לבטח יתעוררו

עוד דברים בהמשך.
ראובן ריבלין
אדוני היושב ראש, חברי הכנסת, אורחים

נכבדים, זכיתי לשמש בתקופה שבין הכנסת ה-12

לכנסת ה-14, כנסת שבה גליתי מעל מקומי בגלל חטאי, לשמש בקרן לעידוד

הקולנוע. על כל פנים, זכיתי בהחלט להיות שותף לאיזה שהוא מפעל שעומד

בסכנת סגירה, ללא סייג ושיעור אני אומר את הדבר הזה, משום שהיום המפיק

היחידי של קולנוע בישראל היא מדינת ישראל. אין מפיק אחר, אין היום

משאבים וכספים שאנחנו יכולים למצוא אותם באיזה שהוא מקום אחר, על-מנת

שיבוא, יתמוך, יעודד, או יקיים קולנוע בישראל. ההיסטוריה מלמדת

שלקולנוע קוראים "תעשיית הסרטים בישראל", ואכן ברוב שנותיה של מדינת

ישראל, הפטרון של הקולנוע הישראלי, מלבד אותם משוגעים לדבר ואותם אנשים

שהיו מוכנים לפשוט רגל על-מנת לקיים את תעשיית הקולנוע, או אנשים

מופלאים אחרים בעלי הון ואמצעים שראו את הקולנוע כאידיאל החיים שלהם,

אנחנו ראינו בקולנוע במדינת ישראל בזמנו דבר שהוא במסגרת תעשייה.

בוודאי שהקולנוע, מלבד היותו דבר שבתעשייה, הוא בראש ובראשונה דבר שהוא

בעל ערך ערכי, משום שהבבואה של החברה, של המדינה, של העם, באה לידי

ביטוי בקולנוע שהוא מייצר. אנחנו נמצאים במצב שבו הקולנוע הטוב ביותר

שיכול להיעשות, שמדבר עברית - קהל היעד שלו ממילא הוא מאוד מוגבל.

בתחילה היו עושים סרטים, ובארץ היו רואים אותם חצי מיליון אנשים, הדבר

היה מאפשר אולי באיזו שהיא דרך לקיים את ענף הקולנוע.

הקולנוע הישראלי הלך והתפתח, והמדינה ראתה לנכון להבחין בין שני סוגי

קולנועים - קולנוע איכותי וקולנוע מסחרי. פעמים רבות ראינו בקולנוע

המסחרי סרטים איכותיים ממדרגה ראשונה, שזכו גם לפרסים והכרה בינלאומית,

ופעמים ראינו סרטי איכותיים שהייתה שאלה רבה בקרב אותם אלה שאמורים

לקבוע מהו איכותי ומה לא, שפקפקו והרהרו בכלל האם האיכות היא ראויה. על

טעם וריח אין להתווכח, אבל לפעמים גם ריח הוא מסריח. היו שאלות והיו

תהיות; והיום, למעשה עד לפני שנה, כפי שהיטיב לומר ד"ר אלכסנדר, היו
שני מקורות מימון
העיקרי נובע ממשרד המסחר והתעשייה, שראה בקולנוע

תעשייה, כי בכל-זאת התעשייה הזאת מקיימת כל מיני מערכות של עבודה, של

יצירת מקומות עבודה, של אנשים שהם בעלי מקצוע, אם אלה הם צלמים, אם אלה

מעבדי תסריטים, אם הם כותבי תסריטים, אם הם סרטים, אם הם במאים, אם הם

מפיקים, ואם אלה הם האנשים שעובדים בשטח עצמו.

אני מוכרח לומר שמשרד החינוך והתרבות של העם נכנס לנושא זה עם הקמתה של

אותה קרן, קרן עידוד, שעומדת היום במצב שבו היא באותם כספים שעומדים

לרשותה יכולה להפיק שישה, שבעה או שמונה סרטים בשנה, כי השאלה הניצבת

תמיד היא האם במסגרת כל כך מצומצמת של תקציב כדאי להשקיע את מעט הכסף

הקיים כדי ליצור מספר מועט של סרטים, אבל שיהיו בעלי יכולת יותר רבה,

או לפזר את הכסף המעט בין מספר גדול של סרטים שיופקו במשך שנה.

גם שאלות אלה עומדות על סדר היום. והנה, כאשר מתלבטים בכל הנושאים

האלה, באה מדינת ישראל, ובא השר, שהוא באמת אחד האנשים המופלאים ביותר

של עמנו, שנתמנה לשר מסחר ותעשייה, ואומר שאין לו עניין יותר לבוא

ולטפח את הקולנוע הישראלי, כי הוא לא רואה בו יותר תעשייה. יותר מכך,



עד עידן הטלוויזיה, וכאשר הטלוויזיה עדיין לא הייתה אחד המקורות הבלתי

אמצעיים של האדם לבוא בקשר עם אותה אמנות, הרי שהייתה אפשרות לבוא

ולקיים את הקולנוע על-ידי כך שאנשים היו עוד מתעניינים בו, רוכשים

כרטיסים, נותנים את דעתם לטיפוח הנושא והנה עכשיו, הקרן לעידוד נמצאת

במצב שבו משרד המסחר והתעשייה בא ואומר שנושא הקולנוע הוא בעל ערך

אמנותי בלבד, ערך ערכי, תפקיד משרד החינוך הוא לבוא ולטפל בו, אין לנו

יותר עניין בו.

אין שגיאה יותר גדולה מזאת, משום שבכל-זאת אנחנו, כאשר אנחנו באים בפני

העולם כולו, אחד האמצעים, באופן יחסי הרבה יותר גדול מהאמצעים האחרים

שיש לנו, לבוא במגע עם כל העולם הרחב, הוא באמצעות הקולנוע שלנו, עם כל

הקשיים כמובן, שנובעים מייצור קולנוע ששפתו עברית, ושלגבי אחרים השפה

הזאת היא בלתי מובנת לחלוטין.

אני רוצה לומר שהקולנוע שלנו נכנס היום מבחינת איכותו למצב שהוא לא

נופל משום סרט שנעשה בעולם, מבחינת היכולת הטכנית, היכולת של יצירה

קולנועית. מבחינה טכנית כמעט מושלמת היא דבר שבא לידי ביטוי כמעט בכל

סרט שמופק היום. אני מוכרח לומר שהקרן להפקת סרטי איכות פסקה מזמן,

לדעתי, להיות קרן להפקת סרטי איכות בלבד. אני רואה פה כל מיני יוצרים,

האם אותם אנשים שנמצאים בתוך הקרן הם באמת האורים ותומיס שצריכים לקבוע

איזה סרט צריך להיות ואיזה סרט לא צריך להיות? ומה הם אותם ז'אנרים

שעליהם אנחנו יכולים להצביע כסרטי איכות, ומה הם אלה שאנחנו יכולים

לומר שאלה הם סרטים ישראליים?

אני מוכרח לומר שלשמחתו הרבה של עם ישראל, למרות ממשלת ישראל ומדינת

ישראל לדורותיה ולמרות שבאמת שרי חינוך לדורותיהם נתנו את כל מה שהם

יכלו לומר בפיהם לקולנוע, ואף על פי שהקולנוע הישראלי עומד כמעט רק על

אותם משוגעים לדבר שמבקשים לבוא ולקיים יש מאין, ובכל-זאת הקולנוע

הישראלי זוכה בפרסים. היום אנחנו לא צריכים לחכות למזרחי אחד שיבוא

ויגאל אותנו, כאותו נודד שבא לעיירה ואנחנו לא יודעים מאיפה הוא בא

ולאן הוא הולך, ופתאום הוא מביא לנו פרס, אלא היום פרסים לקולנוע

הישראלי והכניסה של הקולנוע הישראלי לפסטיבלים בעולם הם דבר שבשגרה,

ובהחלט הקולנוע הישראלי מוערך על-ידי יוצרים בעולם כולו כדבר שהוא בעל

רבותה מיוחדת במינה.

אני לא צריך לומר מה עשה הקולנוע למדינה כמו אוסטרליה. אוסטרליה,

הקולנוע בה החל בתמיכה של המדינה, והיום הקולנוע האוסטרלי הפך לאחד

ממקורות ההכנסה הטובים ביותר שקיימים במדינה. הוא הפך למקום שבו ניתן

להפיק קולנוע ולהרוויח כסף מצויין. בארץ הזאת, למרות שהקולנוע מבחינת

היוצרים והאנשים שמתעסקים באותו זיאנר - ואני מוכרח לומר שקולנוע

איכותי וקולנוע הוא לא טלויזיה, אבל בכל-זאת יש רבים מהאנשים שהיום,

בגלל השדה המאוד מוגבל של עבודה בארץ, שנמצאים בשני המקומות ואין הרי

קולנוע כהרי וטלויזיה - אני מוכרח לומר שאצלנו בארץ הייתה מעבדת קולנוע

באולפני הרצליה, שגם היא נסגרה, ומחייבת היום את האנשים שעוסקים עוד

בקולנוע ללכת ולנדוד לארצות רחוקות על-מנת לבוא ולפתח שם סרטים. אני

חושב שמדינת ישראל באגורות ספורות הייתה יכולה לקיים את אותה מעבדה, כי

אנחנו יודעים שאנחנו עכשיו בתקופה כזאת שבה פתאום אומרים זה כך או לא

כך, אבל הקולנוע התפתח והקולנוע הוא בהחלט במצב שאנחנו יכולים כבר

ליצור יש מיש ולא רק יש מאין.



אני הייתי קורא למשרד המסחר והתעשייה, קודם כול, לשקול מיד את מעורבותו

בתעשיית הקולנוע הישראלי. אנחנו מבינים, מעריכים ומוקירים את עמדותיהם

של שרי החינוך, ואני מוכרח לציין פה, למרות הבדלי השקפה פוליטיים, את

שרי החינוך של מר"ץ, שהם באמת נתנו את לבם לקולנוע ועשו עבודה יפה. אני

מברך את שר החינוך שמחזיק אחריהם. אני דיברתי עם השר שרנסקי וניסיתי

לשכנע אותו, מה עוד שמבחינת העלייה היום, רבים מאחינו שהגיעו מברית

המועצות הם גם היו מומחים ועסקו במטריה זאת, ובהחלט צריך לאפשר להם

לעשות זאת.

ד"ר אלכסנדר, אני חושב שצריך לבדוק את התקציב של משרד החינוך לגבי

הקולנוע ושאר האמנויות. להערכתי, גם באותם 273 מיליון, ה-7 או 8 מיליון

שמשרד החינוך הקציב מספיקים, והיום זה 14 מיליון, ועדיין לא ברור לי אם

הכסף ממשרד התמ"ס לא הגיע אליכם, כי משרד התמ"ס טען שהכסף הועבר אליכם.

יש מחלוקת על כך, ואני בודק את זה במשרד ראש-הממשלה, אצל מנכ"ל משרד

ראש-הממשלה, שגם הוא מבין גדול בקולנוע, וזה טוב מאוד.

דיך אלכסנדר; אם הכסף יגיע, אנחנו רק נברך.
ראובן ריבלין
לכל הדעות, הקולנוע נמצא בתת-תקציב ויש

אפשרות לעשות קולנוע, ויש אנשים נפלאים

שעושים קולנוע. אין לנו בררה, היום הקולנוע כולו מוחזק בידי שר החינוך,

ואני מבקש לחזק עוד יותר את ידי שר החינוך על המגמה לתמוך בקולנוע

הישראלי מתוך הבנה שהקולנוע הוא התרבות השולטת בשנים הבאות בתרבות

הישראלית, ואנחנו צריכים לעשות כל שביכולתנו כדי לחזק אותה.

אני מברך את היושב ראש שמצא לנכון להקדיש ישיבה מיוחדת לעיני המצלמות

לנושא הקולנוע.
אלן יעקובוביץ
כל פעם שאנחנו נפגשים עם אנשי הוועדה, דווקא

ההיענות שלהם לנושא הקולנוע היא אדירה. זאת

אומרת, יש לנו פה פרטנרים. זה בא לידי ביטוי בשיחותיי עם עמנואל זיסמן,

עם יהודה לנקרי, עם שלמה בן-עמי, ועכשיו עם ראובן ריבלין, כפי ששמעתי

אותו.

אני מוכרח לומר שיש לנו עם מי לדבר, ואנחנו חייבים שיהיו לנו פרטנרים

כדי לדבר איתם, כי הנושא הזה הוא נושא של היצירה המקורית הישראלית,

והוא בנפשנו. אם אנחנו פה יושבים, וכפי שהגדרת זאת "אנחנו משוגעים

לדבר, כאלה שעוסקים בנושא עשרות בשנים", הנושא הזה של היצירה המקורית

הישראלית הוא חשוב לנו ולכן זימנו את הישיבה.

אני מוכרח לומר שקיים פרדוקס והוא צורב מאוד, ואתם חייבים לדעת את זה

כי אנחנו חיים את זה יום יום. יש דחף מלמטה, יש דור צעיר שרוצה להיכנס

לתחום הזה, שרואה באמנות הקולנוע את אמנות הביטוי שלו, כלי הביטוי שלו,

יש בתי-ספר לקולנוע שהם מלאים כישרונות, אנחנו רואים בפסטיבלים

מסתובבים כל כך הרבה אנשים שמתעניינים בקולנוע, אנחנו רואים את היוצרים

שהם מלאי דחף ורעיונות, ומצד שני, המדינה - אין לה תשובות, לא פיננסיות

ולא ארגוניות, ואין שום מנגנון שיכול להבטיח את הדחף הזה. אני מוכרח

לומר שאם אני מסתכל על ארצות אחרות, מדינות אירופה בעיקר, אבל גם על

אגן הים התיכון, ארצות אפריקה, ארצות אסיה, (ראיתם אתמול בהונג-קונג



כמה הנושא הזה של היצירה המקורית מאוד חשוב להם) אני רואה שלנו אין

מנגנון כדי להבטיח את הדחף הזה, כדי להיענות לצרכים שבאיס מלמטה. האמת

היא, שאם אני מסתכל על ארצות אירופה, אני רואה כמה שהיצירה המקורית

חשובה להם, אני רואה כמה משקיעים בדנמרק, בצרפת, בספרד ובאיטליה, ואני

רואה כמה שמשקיעים כדי לשמר את היצירה המקורית שלהם. ואנחנו, אצלנו,

ואני לא רוצה להאשים, אין לנו הכלים ואין תקציבים כדי לפעול.

אני מאוד שמח שהישיבה הזאת מתקיימת, כי פעם אחת הוויכוח מוסט ממשרדי

הממשלה, קרי, משרד החינוך והתרבות, שבאמת אנחנו מנהלים איתו דיאלוג

פורה בזמן האחרון, ומשרד התמ"ס, שהתנער מאחריותו, והדיון פשוט עבר

לכנסת, לרשות המחוקקת.

אנחנו פונים אליכם. אנחנו רוצים שפשוט יחוקק חוק, כמו שיש בכל המדינות,

שבו יגדירו את אופי התמיכה הפיננסית לענף הקולנוע. יגיעו, כמובן, כמה

הצעות, ואנחנו נזרים מידע לוועדה, נזרים מידע למי שחבר הכנסת זיסמן

חושב שמסוגל להוביל את הנושא, נזרים לו את המידע מחו"ל, על-מנת שחברי

הכנסת, יחד עם הנוגעים בדבר, יוכלו להוביל חוק שיבטיח המשך של היצירה

המקורית. היום היצירה המקורית היא פשוט בסכנת חיסול, כמו שאמר רובי

ריבלין.
היו"ר עמנואל זיסמן
אין ספק שהתפקיד העיקרי של בית המחוקקים הוא

חקיקה, אבל חוק זאת דרך ארוכה מאוד, לפעמים

צריך להתגבר על מכשולים רבים. אם חבר כנסת מגיש הצעת חוק, ראשית, זו רק

מחשבה, זה עדיין לא עבר את הפרוצדורה עד לקריאה טרומית, אחר-כך זה צריך

לעבור הצבעה בקריאה טרומית, קריאה ראשונה, קריאה שנייה, קריאה שלישית.

לפי דעתי, גם אם הכנסת הזאת תישאר עד נובמבר 2000 - ואין הרבה שמוכנים

להמר על כך - זה יישאר כאפיזודה חולפת, ונראה מה יהיה בכנסת הבאה.

אני אומר את הדברים האלה, ורציתי להגיד אותם עוד לפני שאתה דיברת. מאחר

שאתה מדבר על הצעת חוק, אני אומר לכם "אל תאמינו בהצעת החוק הזו או

בהצעת חוק אחרת". מה שכן אתם צריכים להאמין בו הוא שלא במקרה יושבים

כאן שישה חברי כנסת. אנחנו רוצים לתת תמיכה ולהפעיל לחץ פרלמנטרי וגם

ציבורי כדי שלא רק מר דוד אלכסנדר יעמוד באותם הדברים שהוא דיבר עליהם,

אלא גם מעבר לזה. זה ריאלי. הצעת חוק היום, אני לא מאמין שהיא תעבור.

במידה שיתקבלו החלטות נכונות, אפשר לסייע ולבוא לקראת אותם הדברים שאתה

מדבר עליהם, וזו מטרת הישיבה. זה לא רק שהישיבה משודרת באדיבות ערוץ

33, ואני מניח שאנשים רבים צופים בנו עכשיו, אלא אנחנו מתכוונים גם

לקבל פה כמה וכמה החלטות ולעשות מאמץ לממש אותן, לשכנע גורמים וגם לנצל

את הפתיחות שיש במשרד החינוך והתרבות ומצד מר דוד אלכסנדר, במיוחד

בתפקידו, כי הוא אחראי על כמה מאות מיליוני שקלים, ואנחנו לא ניתן

שיקצצו אותם. צריך לעשות רוויזיה בתוך מאות מיליוני השקלים האלה, לתת

סדרי קדימויות אחרים. זכותנו לדרוש זאת ממנו, ואנחנו דרשנו זאת ממנו,

ויש כמה דברים שהוא עשה בתקופה האחרונה, ואני מניח שהוא יעשה גם

בעתיד.

פה יושבים אנשים בעלי מקצוע ומומחים רציניים. אני אומר לכם שאם אתם

רוצים חוק, לא יהיה חוק. הלוואי שיהיה חוק, אבל הוא לא יהיה.

קריאה; למה לא יהיה?



היו"ר עמנואל זיסמן; אני לא קראתי את כל ההצעה, אבל ממה שקראתי

ראיתי שיש כל מיני דברים. לדעתי אפשר לתקן

דברים, אפשר לשפר דברים ואפשר להשיג כמה דברים שהם מאוד נחוצים כדי

לצאת מהמשבר ולעודד ולחזק, גם לא דרך החוק. אני לא נגד חוק, אני רק לא

רוצה שתשלה את עצמך ותחשוב שהחוק הוא זה שיביא להבראת המצב. מה שיביא

להבראת המצב זה מאמץ משולב ומרוכז שלכם ושלנו עם גורמים אחרים בעזרת

משרד החינוך והתרבות, שיש לו מדיניות לפי דעתי קונסטרוקטיבית בנושא

הזה. מר דוד אלכסנדר, כשהוא נכנס לתפקיד לפני כמה חודשים, הוא בא

לוועדת החינוך והתרבות והרצה על עיקרי מדיניותו הוא במסגרת המדיניות של

משרד החינוך והתרבות, ואני הרגשתי שגם בנושא הזה יש לו גישה מאוד

קונסטרוקטיבית, ובמסגרת המגבלות הוא רוצה לעשות יותר ממה שנעשה. רציתי

לשים את הדגש במקום הנכון.
אלן יעקובוביץ
אני מודע לכל מה שאמרת, ואני מקבל במאה אחוז

את דבריך, ולכן ד"ר אברהם מידן בדברי הפתיחה

שלו דווקא הדגיש שאנחנו לא הגשנו כרגע הצעת חוק; בסך הכול דיברנו על

זה. הגשנו דברים שהם בתפיסה כללית, תפיסה אוניברסלית וגם פרטיקולרית של

ישראל, ובתוכם באמת הכנסנו עצה מיידית, מה צריך לעשות מיידית. אנחנו

באמת מודעים לכך שצריך למצוא פתרונות מיידיים; מצד שני, כמובן, צריך

למצוא מנגנונים דומים ולנסות להיות דומים לארצות אירופה שאליהן אנחנו

שואפים.
אשר לוי
אני אפתח דווקא בכסף כדי לפטור את עצמי מזה

ולעבור לעניין המעניין.

כפי ששמעתם, רק לסבר את האוזן מבחינת המספרים, מתוך תקציב התרבות, לא

מתוך תקציב חינוך, חצי פרומיל הולך לקולנוע.
דוד אלכסנדר
תדייק במספרים. 10 אחוזים בדיוק. יש לך או

בעיה באריתמטיקה או בהכרת המטריה.

אשר לוי; 14 מיליון מתוך 270 מיליון?

דוד אלכסנדר; אנחנו לא נותנים 14, אנחנו נותנים 25 מיליון

ברגע שאנחנו מממשים את החלטת השר בעניין

הקרן לקולנוע. אמרתי זאת בתחילת דבריי.
ראובן ריבלין
אתה מתכוון לקרן החדשה.

דוד אלכסנדר; לא, השלמה לקרן לעידוד סרטי איכות. לקרן

החדשה יש תקציבים שלה. זה יגיע ל-25 מיליון,

זה מאוד קרוב ל-10 אחוזים מתקציב התרבות של מדינת ישראל, ואני אומר

שאין די בכך.

אני רוצה לומר לך עוד משהו. ב-1992 משרד החינוך והתרבות נתן לקולנוע 5

מיליון ו-700 אלף שקלים, זה היה לפני חמש שנים. בחמש שנים מדינת ישראל,

גם באדמניסטרציה הקודמת וגם בשנה הזאת, בתקופת כהונתו של שר החינוך,

התרבות והספורט הנוכחי, שילשה את תקציבה לקולנוע.



ראובן ריבלין; אבל עד היום מקבלים כ-14 מיליון משני

המשרדים.
דוד אלכסנדר
כרגע מדובר בקצת יותר מ-17 מיליון, שהוא סך

כל ההקצבות שלנו, וזה לא רק לקרנות. אנחנו

נותנים פרסים, מענקים, מלגות ותומכים במוסדות. זה הכול תעשיית הקולנוע.

כשאתה נותן פרס לקולנוען, נתת לתעשיית הקולנוע.
ראובן ריבלין
אתה נותן לו פרס אחרי שהוא כבר עשה את

הסרט.

דוד אלכסנדר; לא. המועצה לתרבות ולאמנות, מדור הקולנוע,

נותנת מה שנקרא "פרסי עידוד", שאיתם עובדים.

אני לא אומר שיש בזה די, אבל צריך לדייק במספרים. ה-17.5 מיליון הללו

יהיו עד סוף השנה לפחות 25 מיליון, כי אם יהיו לנו יתרות בתקציב ולא

יהיה קיצוץ נוסף בתקציב, נוכל להוסיף. זה תקציב של פי שלושה מלפני חמש

שנים.

אשי לוי; כמובן שגם אני שותף לגינוי של הבריחה של

משרד המסחר והתעשייה מתקצוב הקולנוע, בעיקר

אם מסתכלים על הקולנוע גם במובנים שד"ר אלכסנדר דיבר עליהם, במובנים

המסחריים, וגם במובנים שיש פה תעשייה שמעסיקה כמה אלפי אנשים. אלפי

אנשים במדינת ישראל עובדים בתוך התעשייה הזאת, ואי-אפשר להתעלם מהם.

ד"ר אלכסנדר הוא ידיד ותיק, אבל הוא בעמדה שבה מרבית הכסף סגור, מיועד

וקשה מאוד לתמרן בתוכו. יוצא שאיך שאנחנו מתחילים לדבר, עוברים לדיון

על מה קורה במשרד התמ"ס. לדעתי, גם משרד החוץ צריך להיות בתוך העניין,

בעניין של ההפצה והשיווק בחו"ל.

בסופו של דבר, זה ייעוד ושליחות של משרד החינוך והתרבות, ועליו

האחריות. אני מבין את המצב שבו הכספים כבר צבועים, ולכן, חבר הכנסת

זיסמן, הצענו את החוק.
היו"ר עמנואל זיסמן
אני לא נגד החוק, ואני מבין את העניין. אני

רק מתאר לך את המסלול שלו.
אשר לוי
אני מבין את זה, אבל לדעתי אי-אפשר יהיה

לשנות באופן דרסטי חלוקות כספיות מבלי לעשות

איזה שהוא שינוי חקיקה. רצון טוב של האנשים בתוך העניין יכול להוסיף

עוד קצת פה ועוד קצת שם, אבל לא לעשות שינוי משמעותי ודרסטי.

טיוטת החוק שאנחנו רצינו להביא בפני הוועדה היא קצת אחרת מטיוטת החוק

שחבר הכנסת יהב מביא לכם; ומסתובבים בשטח, כמו שאמר ד"ר מידן, די הרבה

רעיונות לחוקים; ויכול להיות שאחד המהלכים הוא שצריך לאגם את כל החוקים

האלה, להושיב אותם יחד ולהוציא מזה חוק אחד, ולעשות איזה שהוא תהליך

שייקח שנה-שנתיים אבל פעם הוא ישנה את הקולנוע. אם לא נתחיל היום, לא

נעשה את זה לעולם. ובמקביל כדאי לעשות מה שאלן יעקובוביץ הציע, להתחיל

באיזה שהוא מהלך זמני עכשווי, כזה שיפתור בעיות עכשיו.



הבעיה המרכזית היא שהקולנוע הישראלי אינו מיוצג ומבוטא באופן כוללני,

וזאת גס הסיבה לכך שמסתובבות כמה הצעות חוק. זאת גם הסיבה לכך שלחבר

הכנסת יהב יש חוק, ואנחנו מביאים לכאן חוק אחר, ויש עוד כמה רעיונות

שמסתובבים. אין גוף מאגם שמייצג את הקולנוע. אז יוצא שהמפיקים עושים

למשל עבודה מבורכת, ומצליחים להביא לתודעה הלאומית שצריך לתת כספים

לעשייה קולנועית, ואני רואה שיש חברי כנסת שיודעים לבטא את זה מאוד

יפה, אבל השאלה היא איזו תעשייה קולנועית. כל תעשייה קולנועית? לצורך

זה המדינה הקימה את הקרן לעידוד סרטי איכות, ואחר-כך את הקרן החדשה,

והן שתיהן עושות עבודה נפלאה. אפשר להתווכח על סרט זה או אחר, אבל

בסופו של דבר נעשו הרבה מאוד סרטים טובים, וביטא את זה יוצא מן הכלל

חבר הכנסת ריבלין, שאמר שהמדינה היא המפיק הגדול ביותר של קולנוע

בישראל.
ראובן ריבלין
היחיד.

אשר לוי; אמרנו, יש מי שדואג לאיכות. איך הוא דואג

לאיכות? זאת קרן סלקטיבית שבודקת איכות

בקפדנות, ושוב, על-פי תפיסותיה היא עושה נכון. ובכל-זאת, כשאנחנו

יושבים ומנתחים את זה אחורה, אנחנו רואים שיש כמות גדולה מאוד של בעיות

שהחברה הישראלית מתמודדת איתן, של קבוצות אוכלוסייה שהחברה הישראלית

מתמודדת איתן, של צבעים, של גוונים, של כל מיני דברים שקורים בחברה

הישראלית, שאינם מבוטאים כלל בסרטים האלה. שוב, אני חושב שנעשית שם

עבודה טובה, אני רק אומר שיש סוג מסוים של טעם של האנשים שיושבים

ומחליטים שם, והבעיה איננה בקרן אלא הבעיה היא בזה שהקרן היא היחידה

ואין לצדה קרנות אחרות, מפעלים אחרים, אירועים אחרים שיבטאו דברים

אחרים, דברים שונים.

הפלורליזם הוא אבי הקיום של אמנות חופשית. אמנות לא יכולה ללכת כשיש

דבר אחד שמכתיב לכולם, צריך שיהיו הרבה, שכל אחד ימצא את זה. יכול

להיות שאלה שמייצגים, וסתם אני אומר, תרבות של אתיופים שהגיעו לארץ

והבעיות שלהם, אינם מייצרים את זה ברמה הכי גבוהה שיכולה הקרן לסרטי

איכות לעשות את זה, אז אולי מישהו אחר צריך לעשות זאת כדי לאפשר את

הביטוי הזה? כי אם אנחנו אומרים שקולנוע הוא ביטוי של החברה והתרבות של

החברה, ואנחנו רוצים שהוא ייעשה בעברית כדי שהוא ייצג את החברה

הישראלית, אז יש מגזרים שונים של החברה הישראלית שלא רואים את עצמם

שם.

נוסף לזה קיים גם הסיפור של ההפצה, השיווק בחו"ל וגם בארץ. קולנוע הוא

לא רק עשיית הסרטים האלה. חברים, אלה שעושים סרטים ועסוקים כל הזמן

לשכנע את המדינה שצריכים לקבל תוספת כספית לעשייה, בעוד עשרים שנה לא

יהיו להם צופים לסרטים שלהם. יש מלחמה גדולה מול הטלוויזיה, יש שינוי

של הרגלי צריכה בחברה הישראלית ובעולם בכלל; חלק מהמאבק הוא למשל על

חינוך קהל חדש לקולנוע הישראלי, דור שלם של ילדים שלא רואים סרטים כלל.

כאן אני מוכרח לציין את העבודה המופלאה שדורית באלין ממשרד החינוך

עומדת בראשה, בכל-זאת לנסות להכניס לבתי-הספר משהו מהקולנוע. אבל שוב,

כמו שדוד אלכסנדר אומר שהתקציב הוא קטן, גם הפעילות של הקולנוע

בבתי-הספר היא מאוד קטנה והיא רק בצד הפורמלי. אתם יודעים שמחנכים

אומרים שאם היו מלמדים את בני האדם ללכת בבית-הספר, אז חצי היו צולעים.

בתי-הספר זה לא המקום שרק ממנו אפשר לקבל אהבת קולנוע. אפשר לקבל אולי

ידע, אבל לא אהבה. צריכה להיות פעילות שלמה של חינוך דור צעיר, של



חינוך קהל לצריכת קולנוע, של אם עושים סרטי איכות, למה זה איכות, במה

זה איכות. צריך לחשוף חברה שלמה לרבדים כאלה. כל הצד הזה כרגע מוזנח

לחלוטין על-ידי משרד החינוך, ואני אומר לכם שוב, אנחנו נשלם עליו בעוד

25-20 שנה, אולי אפילו פחות, מחיר יקר ביותר, מפני שאולי נצליח לעשות

סרטים, אבל לא יהיה למי להקרין אותם.

הדבר המשמעותי ביותר שנראה לי זה לחזק את התרבות הקולנועית של החברה

הישראלית, את התודעה של הקולנוע בפנים, וזאת על-ידי חינוך, בעיקר של

ילדים אבל גם של מבוגרים. בעשייה צריך להיאבק להשגת יותר משאבים, וחלק

מזה אנחנו עושים פה היום, אבל גם להיאבק על זה שהסרטים שייעשו יהיו גם

איכותיים וגם ייצגו את כל החברה הישראלית.
נפתלי אלטר
אני מרשה לעצמי להגדיר את עצמי כאיש מבין

בקולנוע ובקולנוע הישראלי. משנת 71' אני

מפיק ומביים סרטים. בחמש השנים האחרונות אני מנהל את הקרן לעידוד

קולנוע ישראלי, וכמו שאמר חבר הכנסת ריבלין, זה המוסד שבעצם אחראי על

העשייה של כמעט כל הסרטים הישראלים.

אני רוצה לתת לחברים הנכבדים מצד שמאל של האולם שני נתונים שיעזרו להם

מאוד להמשיך ולרצות לעזור לקולנוע, וזה בדוק.

בשלוש השנים האחרונות צפו בסרטים ישראלים ברחבי אירופה למעלה מ-100

מיליון אנשים. 100 מיליון איש, וזה בדוק מה שאני אומר, זה בעיקר דרך

הטלוויזיה, אבל גם בבתי הקולנוע. מה שאנחנו עושים נצפה על-ידי עשרות

מיליוני אנשים באירופה.

יש לנו אחריות בעניין הזה. כל פעם שאנחנו שולחים סרט החוצה והוא מתקבל

ומוקרן באחת מתחנות הטלוויזיה, אנשים צופים בנו ויש לנו אחריות. אנחנו

קבענו לעצמנו רף תחתון של עשייה, שהוא כמעט בלתי מתקבל על הדעת. אנחנו

עושים סרטים במחירים כמעט בלתי אפשריים, מתוך העובדה שהתקציב הוא קטן

ורוצים לעשות כמה שיותר סרטים בכמה שפחות כסף. בסך הכול, תמיד אנחנו

נוגעים בגבול התחתון של עשייה; וקולנוע הוא תחום שדורש הרבה מאוד כסף.

אני לא צריך לומר לכם שנעשים סרטים בארצות אחרות בעשרות ואפילו מאות

מיליוני דולרים לסרט אחד. תקציב הקרן מאז שהיא הוקמה היה 20 מיליון

דולר.
קריאת
כמה סרטים?
נפתלי אלטר
למעלה מ-130 סרטים.
ראובן ריבלין
כמה בממוצע עולה סרט ישראלי?

נפתלי אלטי; כיום עלות הפקה של סרט ישראלי נעה בין חצי

מיליון למיליון דולר. בארץ, מול העובדה שחל

כרסום משמעותי בנושא המבקרים שהולכים לבתי-הקולנוע ונהנים מהחוויה

הגדולה הזאת של חושך ולראות את הסרט כמו שצריך, במסגרת האבסורדים

שקורים, במסגרת העובדה שהשתנתה מפת התקשורת באופן משמעותי, יותר צופים

ישראלים רואים קולנוע ישראלי דרך הטלוויזיה, וגם זה בדוק. בשלוש השנים

האחרונות, ואלה המספרים שעקבתי אחריהם לאחרונה, מיליוני צופים ישראליים

ראו סרטים ישראליים. זאת אומרת שאנחנו לא מדברים פה על משהו שצריך לקבל



תמיכה ושכדאי לתמוך בו, אלא אנחנו מדברים על הכרח. אני כבר לא מדבר על

הילדים שלי שמספר הספרים שהם קראו הוא בדיוק שביעית ממה שאני קראתי,

ואולי הרבה פחות, הביטוי הזה של "לא ראיתי את הספר אלא ראיתי את הסרט",

שהיה פעם בדיחה, יכול להיות שהיא מבחינתנו דרך ואפשר לנסות שכן, חשוב

לקרוא ספרים, ובאמת עדיף לקרוא ספרים, ואני מנסה ואומר זאת, אבל אם אני

לא מצליח בדרך אחת ואני יכול להביא תרבות בדרך של קולנוע, אני רוצה

לומר באחריות מלאה שזו כמעט הדרך היחידה שבה אפשר יהיה להביא תרבות

בתוך הטלוויזיה הקטנה הזאת, שמשדרת לנו רוב הזמן דברים שאני שותק

לגביהם, אבל כולם מבינים על מה אני מדבר.
קריאה
ועוד מכניסה פרסומות באמצע.
נפתלי אלטר
לפעמים זה החלק המוצלח.

הקולנוע הישראלי, למרות שהוא קולנוע נתמך,

הוא קולנוע עצמאי שאינו תלוי בחנופה לקהל ושאינו תלוי בהגדרות האלה של

הרייטינג. בעניין הזה האחריות שלכם כוועדת חינוך היא במפורש למצוא את

הדרכים המקסימליות על-מנת שהתחום הזה של הקולנוע - קרי, תרבות ישראלית

- יקבל את התמיכה העיקרית.

אני רוצה לומר עוד מילה אחת לגבי מימון, כי מדברים פה על כסף, ואי-אפשר

להפריד קולנוע מכסף. אני כמפיק, אני מאותם בודדים שיכולתי להרוויח הרבה

כסף מקולנוע. עשיתי סרטים, ואנשים באו - 500 אלף צופים, 600 אלף צופים.

הרווחתי הרבה מאוד כסף. אני מדבר על התקופה משנות השבעים עד אמצע שנות

השמונים. השתנתה מפת התקשורת, והטלוויזיה השתלטה על המצב, והיום אני

כמפיק לא יכול לעשות סרט, שלא לדבר על להרוויח, אני בקושי יכול לכסות

אותו, משום שהטלוויזיה, ששם רואים את הסרטים שאני עושה, לא מתגמלת את

המפיק, את האיש שעשה את העבודה הזאת, עבור כל צופה שרואה את הסרט. פעם

כל צופה היה מביא לי שניים-שלושה שקלים, ויכולתי באמת לעשות סרטים

ולהרוויח ולעשות עוד ועוד, אבל היום אני עושה את הסרטים בתקציבים

ממשלתיים, והטלוויזיות, ששם הסרטים שלי נצפים, לא מתגמלות את המפיק.
ראובן ריבלין
הטלוויזיות לא משתתפות מראש היום בכל סרט

וסרט?
נפתלי אלטי
הן משקיעות סכום של 15 אחוז מהתקציב, שאין

לו משמעות מול ההפסד האדיר שיש לי כמפיק

בגלל העובדה שאנשים לא באים לראות את הסרט בבית-הקולנוע, אלא הם צופים

בטלוויזיה.

המדינה קבעה שהגופים החדשים האלה, הזכיינים והכבלים, יעבירו תמלוגים

לאוצר, מעצם זה שהם מקבלים רשות לשדר ולהביא את המוצר הזה לאזרחים.

הכספים האלה, שמסתכמים בין 60 ל-80 מיליון שקל בשנה, עוברים כמו מע"מ -

אני לא יודע אפילו איך להגדיר אותו - מהזכיינים ומהכבלים לאוצר. זה כסף

ששייך למערכת, וזה כסף שאם הוא היה מצליח להגיע ישירות לקולנוע, ואני

לא מדבר עכשיו על איך היו מחלקים אותו, וחוזר בחזרה לעשייה, כולם היו

נהנים ממנו, חוץ מהאוצר שהיה סובל מגירעון של אותם עשרות מיליוני

שקלים. אני אומר שאני מרגיש שזה כסף ששייך לאותם אנשים שעושים קולנוע,

נלקח מהם בדרכים עקיפות, ועכשיו אנחנו נשארנו עם הרצון לעשות, עם הקהל

שרוצה לראות ועם חוסר אמצעים, בעוד שהתנועה הזאת של עשרות המיליונים

הייתה יכולה לעשות כמעט את כל ההבדל בקולנוע הישראלי.



אני לא יודע כמה, מבחינה פרקטית, אפשר לעשות משהו עס מה שאני אומר, אבל

כדאי שתדעו שיש ממון קטן שמסתובב במקומות לא נכונים.

ארנון צדוק; מאוד קשה לי להיות במצב של נזקק. אני חושב

שזה מצב לא טבעי, לא לי באופן אישי ולא

לקולנוע הישראלי, שהוא דבר חשוב לכולם. אני יכול להעיד על זה, משום שאם

דיברו פה על פרטים וייצוג של הקולנוע הישראלי בעולם, היו לי שתי
הזדמנויות
האחת, להיות בטקט האוטקר בארצות הברית ב-1984 עם "מאחורי

הטורגים 1", ובשנה האחרונה עם "לילה לבן", שזה טרט ראשון שביימתי, שזכה

בפטטיבל קאן, וזה היה פרט שכנראה עשה הרבה רושם בעולם, ולכן בשנה

האחרונה בעצם הייתי מעט מאוד בארץ, והייתי בכל העולם וראיתי מה עושה

קולנוע ישראלי במקומות שונים בעולם, ואני לא מדבר רק על כבוד, אני מדבר

גם על תכל'ט.

התעשייה הכי גדולה, או השנייה בגודלה בארצות הברית, זה קולנוע, וזה לא

מקרי, כי שם האנשים שממונים, אלה שבתפקידים שלכם, לא נתנו ולא יתנו

לענף הזה לקרוט, משום שהם מכירים את הערך שלו, לא רק התרבותי, אלא גם

הכלכלי. כששם קורה משהו, מיד מגייטים את כולם, באמצעות תמיכה ממשלתית

או זריקת עידוד מיידית, כדי לא לתת לעטק הזה ליפול.

הטרטים הם כלי חשוב מאין כמוהו לכולנו, ולכן זה נראה אבטורד בעיניי

לשבת פה ולדבר מעמדה של נזקק. גם אתם זקוקים לזה, כולנו זקוקים לזה, כי

זה כלי חשוב מאין כמוהו. בהקרנה חגיגית שהייתה לי לא מזמן בטייוואן,

ניגש אליי בחור ישראלי שבא עם השגריר, והשגריר ביקש שאני אעזור לו.

שאלתי אותו מה הוא צריך. הוא אמר לי שהטרט תורגם לטינית, והטרט דובר

עברית, יש פה אנשים שלא יודעים לא את השפה הזאת ולא את השפה הזאת, והוא

היה מוכן להתנדב לעזור לתרגם את הטרט לאנגלית. שאלתי אותו למי הוא רוצה

לעזור. אמר לי שיש פה הנציג העומאני, ואם הייתי אני יכול לטדר שהוא

יתרגם לו, זה יהיה יופי. ניגשתי לנציג העומאני והתחבקנו, הוא היה בטוח

שאני מאותה מדינה ואנחנו אחים, ואמרתי לו שאני יכול לעזור לו, יש פה

איזה בחור. ואכן, הוא ישב לידו ותרגם לו את הטרט. לפני שהוא תרגם,

שאלתי אותו באיזה עניינים הוא שם, והוא אמר שהוא בעטקי אלקטרוניקה.

אחרי זה, בקבלת פנים, ראיתי שהוא ממשיך להיות עם הנציג העומאני והם

ממשיכים לדון, שאלתי אותו אם הוא עוד ממשיך לתרגם לו את הטרט. הוא אמר

שלא, הם כבר בענייני ביזנט. שאלתי אם גם אני יכול להיכנט ב-10 אחוזים.

שאל אותי אם אני רוצה לקנות את כל רמת-גן. זה ה-10 אחוזים שהם דיברו

עליהם. זה דברים שקורים בתוך מפגשים כאלה, והם קרו לי עשרות פעמים בשנה

האחרונה.

מעבר לזה דברים קורים אם הטרט דן באיזה נושא מטוים. במקרה בטרט הזה היה

גם על נושא של גמילה מטמים וגם על בתי-טוהר, ואני יודע שהתארגנו שתי

משלחות - אחת מטינגפור, ואחת מהודו - לבוא לכאן כדי ללמוד איך עושים

זאת. הנציג התורכי קם ודיבר לפני כולם ואמר שהוא ראה את הטרט הזה והוא

מכיר את הטרט שהם עשו על בית-טוהר, ואם להיות אובייקטיבי, כנראה עדיף

לחיות בישראל. זה עושה המון.

באמת, אני יושב פה וכבר כמה שנים אני רואה את החבר'ה האלה מדברים

כנזקקים, וזה חורה לי; כנראה שלא מטפיק מכירים ומבינים את הכוח של זה.

כשאני עמדתי בפטטיבל קאן, שזה גמר הקולנוע הישראלי באירופה, היינו

בגמר, ודגל ישראל התנוטט שם, ואני גרמתי לו להתנופף, שם הטתובבו כל



הכספים של התעשייה וכל התרבות, לראות את כל התקשורת שם מכל העולם, אלה

דברים שאם נגיד היה יושב מישהו מכם בצורה רצינית, במקרה היה שם נציג של

התמ"ס שהוא מייד דיווה על זה לכל העולם, אלה דברים שאפשר להשתמש בהם.

זה כוח עצום, וכמו שאמר נפתלי אלטר, זאת גם תעשייה. 100 מיליון זה לא

צחוק. הרבה דברים יכולים לעבור דרך המסך, ותעשו לו כבוד. תעשו לו

כבוד, כי זה מגיע לו, וזה לטובת כולם, באמת לטובת כולם.
ליה זן-ליר
הייתי רוצה להגיד שגם הארכיון לשימור

הקולנוע הוא מאוד חשוב, וגם הסינמטק שמחנך

דור חדש, שעליו אתה מדבר, לאמנות הקולנוע. זה לא רק הצופים של הסינמטק,

ויש לנו היום 5,500 חברים בסינמטק, אלא שכל בוקר אנחנו מביאים בתי-ספר

לראות סרטים כדי ללמד אותם שסרט הוא אמנות ולא רק תמונות שאפשר לראות

בטלוויזיה.

אני חושבת שלא תומכים מספיק "לא בפסטיבל, לא בסינמטק, לא בארכיון" ואני

מצטרפת לאותה טענה שהעלו כולם. אני מבקשת באמת להתחשב בכך שהפסטיבל הוא

מאוד חשוב. באים המון נציגים מפסטיבלים אחרים, בוחרים כאן סרטים

לפסטיבלים שלהם, וצריכים לתמוך בו.
ראובן ריבלין
כמה סרטים ישראליים משתתפים השנה בפסטיבל?
ליה ון-ליר
רק ארבעה סרטים באורך מלא. לעומת זאת יש לנו

שמונה דרמות טלוויזיה.
ראובן ריבלין
יצירות מקוריות.
ליה ון-ליר
כן. יש לנו עשרה סרטים דוקומנטריים, סרטים

קצרים, סרטים של בתי-ספר, והיום יש 45

בתי-ספר תיכוניים ובתי-ספר לקולנוע שמלמדים קולנוע ומשתתפים בפסטיבל.

אני מקווה שכמו שקרה באנגליה, שערוץ 4 ו-BBC הם אלה שעזרו לקולנוע

האנגלי להתעורר שוב פעם, שגם כאן זה יהיה אותו הדבר. למשל, בשנה שעברה

היו לנו שמונה סרטים באורך מלא, והשנה יש לנו רק ארבעה.
נעמי חזן
איך את מסבירה את זה?
ליה ון-ליר
אני חושבת שפשוט אין מספיק כסף. הכסף הולך

לטלוויזיה, והטלוויזיה הייתה צריכה לעזור

הרבה יותר לתעשיית הקולנוע ולהקרין את הסרטים בטלוויזיה חודש, חודשיים

או חצי שנה אפילו אחרי שהסרטים עולים למסכים.
ראובן-ריבלין
יש עוד בעיה. אם יש תקציב מוגבל לקולנוע,

השאלה היא האם לעשות 16 סרטים, בהם כל סרט

מקבל 200 אלף דולר, או לעשות חמישה סרטים שכל אחד מקבל 800 אלף דולר.

האנשים שעוסקים בקולנוע היום, המצ'ינג שלהם הוא בכך שהם לא מקבלים שכר.

הם אומרים שהם יקבלו את השכר לאחר מכן. המדינה נותנת חצי, והם נותנים

את היכולת המקצועית שלהם. למעשה הם לא נותנים מזומן. השאלה האם לתת

לקולנוע 400 אלף דולר ולעשות סרט בינוני או לתת לו את כל המשאבים

שצריכים לתת כדי ליצור סרט, שהוא יהיה פחות או יותר שלם. לכן יש היום

רק ארבעה סרטים, משום שהקרן לא הייתה יכולה לתת לחמישה או לשישה סרטים

לפעול השנה.



דוד אלכסנדר; העניין הזה "של יותר למעטים או מעט לרבים"

זו שאלה מרכזית בכל מימוש סבסוד האמנויות,

ולא רק בקולנוע.
שעיה קטן
אני מייצג את איגוד עובדי הקולנוע. אנחנו

איגוד שמאגד בתוכו את הצלמים, התאורנים,

עוזרי הבמה, המאפרות, בעצם את כל האנשים הטכניים שעומדים מאחורי ההפקות

בקולנוע.

את זה שהקולנוע נמצא במצב קשה אנחנו מרגישים על בשרנו. האנשים אצלנו הם

כולם קבלנים עצמאיים למעשה. הם מנהלים לעצמם את התעסוקה היום-יומית

שלהם. הם עובדים שלושה שבועות, ואחר-כך הם עוברים לעבוד בסרט אחר, ואז

הם צריכים למצוא עבודה נוספת, והמצב הוא קשה, כי חלק מהאנשים באים

אלינו בתלונות ושואלים למה הם לא מקבלים דמי אבטלה, הרי המצב הוא כל כך

קשה והם לא מסוגלים להמשיך ולהישאר בתחום.

אני חושב שוועדת החינוך והכנסת כמחוקק, חייבות לתת ביטוי והגנה לעובדים

שנמצאים בתוך התעשייה. אלה עובדים שהעובד הכי מבוגר ביניהם הוא בן 45,

כי לאחר מכן הם נפלטים, הם לא מצליחים להישאר בתוך התעשייה, וזה חבל

מאוד. אני לוקח את הדברים של חבר הכנסת ריבלין, שאמר שמבחינה טכנית

אנחנו ברמה הגבוהה ביותר שנמצאת בתעשייה, כך שמבחינה טכנית אין שום

בעיה לקחת היום צלם ישראלי ואיש קולנוע ישראלי ולשים אותו בהפקה

הוליוודית; הוא יקבל את כל השבחים. מי שראה את הסרט מרקו פולו וראה

סרטים אחרים יודע שאין בעיה מבחינה טכנית. לנו יש בעיה מאוד ממשית בזה

שהזכויות הבסיסיות של העובדים בתעשייה הן לא ברורות, לא מעוגנות לא

משוריינות. בא אליי לפני מספר חודשים אחד הדוברים כאן וביקש שאנחנו

נרשה לעובדים לעבוד ושאת השכר שלהם הם יקבלו שלושה חודשים לאחר שהסרט

יימכר. אנשים לא יכולים לפרנס משפחה בצורה כזאת, הם לא יכולים לממן את

כל האידיאולוגיה ואת כל הרצון ליצור קולנוע בצורה הזאת שבעוד שלושה

חודשים, כשהסרט יסתיים, הם יקבלו את השכר שלהם אחרי שהוא יימכר.

כשאנשים עובדים 12 שעות, שזה יום העבודה המינימלי, ולאחר מכן מתחילים

לחשב את השעות הנוספות, אני חושב שהכנסת חייבת לתת ביטוי לעובדה שכאשר

מדברים לפחות על סרטים ישראליים שנתמכים בכספי המדינה, בין באמצעות

משרד החינוך, בין באמצעות קרן זאת או אחרת, שהעובדים יהיו עובדים

ישראליים. אנחנו נתקלנו בתופעה שהיום חלק מהפרסומות מצלמים בהונגריה

ובמדינות מזרח אירופה, שם השכר הוא יותר זול. נכון שגם העלויות שיש לכל

איש צוות שגר שם הן הרבה יותר זולות. אנשים הולכים ושוכרים אולפנים

במדינות מזרח אירופה, והם לא לוקחים עובדים ישראליים. זו בעיה מאוד

מאוד חמורה, כי המשמעות היא שגם אם יהיו פה התסריטאים המאוד מוכשרים

והבימאים המאוד מוכשרים, לא יהיו הבסיס והעובדים שיוכלו לתמוך ולעשות

את הסרטים.

לכן אני חושב שאחד הדברים החשובים, שאנחנו מבקשים מכם לקחת לתשומת לב,

הוא שאחד התנאים לתמיכה של המדינה, הוא שההפקה תהיה על-בסיס ועל טהרת

עובדים ישראליים, אנשים שחיים ומשלמים כאן מס הכנסה ושפועלים ויוצרים

בארץ. זה לא קשור רק לטכנאים, זה קשור גם לשחקנים, זה קשור לכך שלא רק

המימון יהיה ישראלי ולא רק המפיק יהיה ישראלי, אלא שגם העובדים וכל אלה

שעוזרים לידו יהיו ישראלים, ושזה יהיה התנאי לקבלת הכסף. התנאי השני

יהיה שההפקה תהיה הפקה נאותה, שלא יהיה מצב שבו אנשים לא יוכלו להתפרנס



מהמקצוע הזה, שלא יהיה מצב שבו אנשים יצטרכו לקבל את הכסף בעוד

שלושה-ארבעה חודשים או שהם יצטרכו לעבוד עשרים שעות בשבוע. אנחנו

יודעים שבפרטומות זה כבר קרה, אנחנו יודעים שאנשים היום נוטעים לחו"ל

לעשות פרטומות. שזה לא יקרה בקולנוע הישראלי, כשיהיה כטף גדול. שיהיו

כאן, על-מנת שיהיה כל הבטיט כדי ליצור קולנוע ישראלי, ולא רק שהבמאי

והמפיק יהיו ישראלים.
היו"ר עמנואל זיסמן
כמה אנשים חברים באיגוד?
שעיה קטן
אני מייצג כרגע את שני האיגודים. יש שני

איגודים עיקריים ובהם כ-1,100 איש. האיגוד

שלנו מונה כ-500, ויש עוד איגוד שמונה כ-600 איש.

היו"ר עמנואל ויסמן; כמה מהם עובדים בטלוויזיה?
שעיה קטן
באיגוד השני, כולם כמעט עובדים בטלוויזיה.

אנחנו מייצגים את כל אלה שעובדים לא

בטלוויזיה, אלא ביצירות של דרמות מקוריות או בקולנוע.
היו"ר עמנואל זיסמן
הם מאוגדים במטגרת ההטתדרות הכללית?

שעיה קטן; יש לנו קשר עם ההטתדרות, אבל מאז שחיים רמוו

נכנט, הוא טילק אותנו משם, כמו שהוא טילק

עוד כמה אנשים.

משה מזרחי; אני רוצה לחזק את הדברים שאמר נפתלי אלטר,

אבל לתת להם קצת פרטפקטיבה עניינית.

בטוף שנות השישים, שנות השבעים, מה שקוראים תקופת הזוהר של הקולנוע

הישראלי שדיברת עליו, בשנים האלה תעשיית הקולנוע הישראלית הפיקה בין 20

ל-25 טרטים לשנה. רוב הטרטים היו רנטביליים. זאת אומרת, בלי עזרה, בלי

קרן. רק בתחילת שנות השבעים התחילה איזו שיטה של החזר מט, כדי לעודד

קצת את ההפקה הישראלית. אבל כל טרט ישראלי, למעט כמה מקרים חריגים, היה

מחזיר את כטפו מהצופים בארץ ומכירות בעולם. באותן השנים הם היו הקצפת

שעל העוגה.

בעקבות מה שאמר נפתלי אלטר, אנחנו יודעים שהקהל העממי שתמך בקולנוע

הישראלי לא הולך יותר לקולנוע. נקודה. זאת לא תופעה ישראלית בלבד, זאת

תופעה בינלאומית, זה קורה בכל העולם. חייבים פעם אחת ולתמיד להבין. אין

היום בשום מקום קולנוע, אמנות קולנוע, אלא בארצות שקיבלו את הפרינציפ

ההגיוני המקצועי שאם אנשים רואים טרט באיזה מדיום שיהיה שהם רואים אותו

בו: בתי-קולנוע, טלוויזיה, כבלים או וידאו, הם משלמים. כל שנה 30

מיליון צופים ישראליים רואים טרטים ישראליים בטלוויזיה ובכבלים, 30

מיליון צופים שלא משלמים. כשמדברים על הדבר הזה, אני אומר את זה, כי אם

לא יהיה פה הטדר להגיע למה שאני קורא צדק מטחרי, דבר שמביא לכך שיוזם

פרטי יכול להגיד לעצמו שיש שם מאות אלפי צופים שיראו את הטרט, שהוא

יהיה מוכן לקחת טיכון ולהגיד ולהשקיע בקולנוע הישראלי ולהוציא את

הקולנוע הישראלי מהמצב של המפיק הבלעדי, שטוף טוף הוא דבר בירוקרטי איך

שלא יתייחטו לזה, שמטרתו העיקרית לא הייתה להיות המפיק הבלעדי של

הקולנוע הישראלי, אלא רק לעזור לטרטי איכות ולבמאים שעושים את טרטם



הראשון, אנחנו נמצאים במצב פרדוקסלי שאין יותר תעשיית קולנוע, כי אין

רנטביליות, למרות שבאופן אובייקטיבי הרנטביליות ישנה.

מספרים - בארצות הברית, ארץ עם תחרות חופשית ושוק חופשי, רק סרט אחד

מתוך עשרים מחזיר את כספו בבתי-הקולנוע. זה אומר ש-19 סרטים מפסידים

כסף? לא. כי לכל סרט אמריקאי יש פוטנציאל מובטח מתחילה, בין 7 ל-25

מיליון דולר שבאים מטלוויזיה, מכבלים ומווידאו. זה לא קיים בארץ. בצרפת

הקולנוע, מימונו מובטח ב-60 עד 80 אחוז מהצופים בטלוויזיה. חייבים

להגיע לצדק בעניין הזה.

נעמי חז1; אולי תשכיל אותנו ותסביר לנו בדיוק מה

המכניזם.
נפתלי אלטר
בחוברת שאנחנו הגשנו יש גם טבלה השוואתית

וגם דוגמאות.

משי? מזרחי; זה נורא פשוט. הכרח לפי חוק, כשנותנים לערוץ

כללי לשדר או לערוץ כבלים של סרטים, הם

מחויבים להציג כל שנה מספר מסוים של סרטי קולנוע עלילתיים שבאים

מהקולנוע. אני לא מדבר על יצירה מקורית, אני מדבר על סרטים חדשים שהם

חייבים לממן אותם - בחלקם או טוטאלית. זה לא קיים בארץ. זה קיים בצרפת,

זה קיים בהרבה ארצות.
ראובן ריבלין
נפתלי, האם אין היום חובה לטלוויזיות

הישראליות להשתתף בסרטים ישראליים ולהפיק

סרטים?

נפתלי אלטר; כן, יש חובה, אבל החובה הזאת לא מעוגנת

בכסף. היא אומרת להשקיע באיקס שעות.
ראובן ריבלין
במסגרת היצירה המקורית.
נפתלי אלטר
כן.
משו? מזרחי
אין מסגרת מחייבת. כמה סרטים נתמכו על-ידי

רשות השידור השנה! אולי שני סרטים בסכומים

מזעריים שלא מייצגים את מספר הצופים. כנ"ל לגבי הערוץ השני,

שניים-שלושה סרטים, וגם זה בתנאי שלא ילך לבית-קולנוע. "טלעד" אוסרת,

כשהיא מממנת סרט דרמה, כשהיא נותנת כסף, שהסרט קודם יצא לקולנוע. אנחנו

יודעים שהסרט הקולנועי העלילתי שמצולם בפילם הוא גם הקטר האמנותי, גם

הקטר הטכנולוגי של תעשייה, כל התעשייה האודיו-ויזואלית, ואסור לפגר

בעניין הזה.

חובה להציג סרטים חדשים. למשל, צריך שתהיה בארץ חובה לרשות השידור,

לערוץ 2 והכבלים להציג מספר מסוים של סרטים ישראלים חדשים כל שנה.

דבר שני, צריך למצוא שיטה של החזר כסף למפיקי הסרטים מהטלוויזיה. זה בא

בארצות מסוימות דרך זה שהטלוויזיות מקדישות אחוז מסוים מהמחזור העסקי

שלהן. נגיד, ארץ קטנה כמו יוון - אנחנו צריכים להיות נחותים מיוון



מבחינה כלכלית? - מקדישה שלושה אחוזים מהמחזור הכספי של כל הטלוויזיות

לקולנוע. בצרפת זה הרבה יותר.
היו"ר עמנואל זיסמן
זו המדינה היחידה שהייתה לה שרת תרבות שהיא

שחקנית קולנוע.

משו; מזרחי; לא, זה נעשה לאחרונה. זה נעשה לפני שנה.

על-ידי הזנחת הקולנוע הישראלי העלילתי אנחנו

הופכים בהדרגה לארץ מהעולם השלישי מבחינה אמנותית וטכנולוגית.
נעמי חזן
האם אדוני מוכן להגיש בכתב - זה לא נמצא

בחומר שהוגש לנו - שתיים-שלוש חלופות

קונקרטיות בנקודה הזאת? תגיד כן, תעשה טובה.

משה מזרחי; כן.
סשה קליין
אני נמצא פה בכמה כובעים. חבר הנהלת איגוד

המפיקים, חבר הנהלת מכון לקולנוע וחבר ועדת

יוסי פלד; וזה רלוונטי לכל הדברים שאנחנו מדברים עליהם.

אנחנו מדברים היום על קולנוע שהוא ענף חולה, ובמקום לבוא ולעשות ניתוח,

אנחנו אומרים לשים פלסטר או לתת גלולה. זאת אומרת, המצב היום הוא הרבה

יותר חריף ממה שחלק מהאנשים אמרו. היום, אני כמפיק עצמאי, לא יכול

להיכנס לשידור של "רשת", "קשת", "טלעד", אם אני לא מביא מימון מאיזה

שהיא קרן של המדינה. זאת אומרת, הפרדוקס שלא קיים כמעט באף מקום בעולם,

הוא שבמקום שהטלוויזיות המסחריות ישלמו למדינה או ישלמו ליוצרים,

המדינה מממנת את השידור הפרטי, ואנשים יודעים על מה מדובר.

הפרדוקס הוא גם אחר, שאם אני מגיע לחו"ל ואני אומר שאני מפיק-במאי, מיד

אני נכנס לאליטה בעיני האנשים. ואם אני אומר מפיק ובמאי בארץ, אז

אומרים שאני קרוב ללשכת הסעד. 1,600 בני נוער סיימו בשנה שעברה כל מיני

קורסים, ויש אנשים שרוצים ללמוד. כנראה הענף הזה קוסם, כי בין 7,000

ל-10,000 איש עובדים בענף, אבל אם הענף לא יעבור חקיקה, חקיקה רצינית

מאוד, לשיפור והכפלה של הכסף שנותן דוד אלכסנדר, והשלשת הכסף המזערי

שנותן השר שרנסקי, זה לא יעזור.
ראובן ריבלין
אתה רוצה בחקיקה לחייב את הטלוויזיה להציג

כל סרט שאתה עושה?

סשת קליין; לא. אני אתן לך דוגמה. היום החוק מחייב את

הערוצים המסחריים להקרין איקס שעות יצירה

מקורית. במידה שאני מביא את ה-85 אחוז של הכסף ורשתות הטלוויזיה בכבלים

שמות 15 אחוז, עבורם זה נקרא 100 אחוז יצירה מקורית. אנחנו רוצים שאם

הם מכניסים 15 אחוז, זה ייקרא 15 אחוז.

דוד אלכסנדר; הם עושים 'שירקעס' עם דבר שהם היו חייבים

בעצם לעמוד בו במלואו.
סשה קליין
אתמול היינו בישיבה של ועדת יוסי פלד. אנחנו

עכשיו נמצאים בעידן כזה שאנחנו מדברים על



הכבלים, אנחנו מדברים על הערוץ הראשון, אנחנו מדברים על הערוץ הפרטי

שאנחנו יכולים לחייב אותם בכך וכך אחוזים, והמשמעות היא כך וכך כסף.

הפרדוקס הוא שבחמש השנים האחרונות מצבו של כל אחד מאיתנו הוא הרבה יותר

גרוע מאשר היה לפני חמש שנים, לפני העידן של הכבלים ולפני עידן ערוץ 2.

המצב לא יכול להימשך ככה. אנחנו מדברים על זה שמחר יקומו עשרות או מאות

ערוצי טלוויזיה, ואז הכסף שנכנס היום דרך הגופים המשדרים יהיה פחות

מבוקר. אם הכסף לא יעבור ישירות ליוצרים - ועל זה אנחנו מדברים בהמלצות

ועדת יוסי פלד - דרך קרן אחת או מספר קרנות כך שבאמת יהיה פלורליזם,

שום דבר לא ישתנה. כדי שנוכל להגיע למצב הזה דרוש לימוד יסודי וחקיקה,

כי באותם ה-25 מיליון שקל שדוד אלכסנדר מדבר עליהם ישנו גם תקצוב של

מספר מוסדות שנמצאים תחת משרדו ותחת משרד התמ"ס, שהיום הם עושים עבודה

חופפת, ואני יכול גם לרדת לפרטים. ישנם מספר משרדים שעושים אותה עבודה,

ואותם הפקידים מקבלים את התקציב על אותה עבודה. אני מדבר על פלורליזם

בקרנות, פלורליזם באמנות, אבל לא פלורליזם בבירוקרטיה. אם לא יהיה

שינוי חקיקה, שום דבר לא יקרה בארץ.
היו"ר עמנואל זיסמן
התחלנו אתמול בסדרת דיונים על דוח ועדת פלד.

הזהרנו את השרה וגם את הממשלה באמצעותה,

שמאחר שיהיו הרבה חוקים שקשורים בדוח הזה, אז גם אם אנחנו מקבלים את

התכנית בקווים הגדולים, יש לנו הרבה טענות וגם התייחסנו לדברים שאתה

העלית עכשיו. אני חושב שהיא לקחה את זה לתשומת הלב, כי כל תכנית, גם אם

היא טובה בחוקים, אם החוקים האלה לא יקהו בחשבון את רחשי הלב האלה,

ייתקלו בקשיים גדולים.
מרק רוזנבאום
אני מניח שרוב הדברים שנאמרו כאן, משקפים

היטב את העמדות של רוב התעשייה בארץ, החל

מאיגודי עובדים, דרך יוצרים, במאים, תסריטאים, שחקנים שלצערי לא

מיוצגים פה, והמפיקים. רוב הדברים שנאמרו פה גם נאמרו מתוך הסכמה. זאת

אומרת, לא שיש איזו מחלוקת ביני ובין משה מזרחי או מחלוקת ביני לבין

ארנון, או מחלוקת ביני לבין המכון. הדברים מקובלים ומוסכמים פה על

כולנו. יש מספר שאלות אופרטיביות, איך הדברים האלה שידועים בתעשייה

ומוסכמים בתעשייה הופכים למשהו מעשי ואפשרי לביצוע. אלה הם דברים שבדרך

כלל לוקחים הרבה הרבה זמן. אני חושב שהרעיונות שמתגלגלים פה היום הם

רעיונות שמתגלגלים לפחות בשוק שלנו, בשלוש-ארבע השנים האחרונות. הבעיות

נובעות גם מבעיה של מונופוליזם בטלוויזיה, שזה החל מרשות השידור,

שהייתה הרבה מאוד זמן מונופול, ואחר-כך כבלים שהם בעצם מונופול בתחומם,

ואחר-כך הערוץ השני שהוא בעצם מונופול בתחומו; ומניעת תחרות, בסופו של

דבר, פוגעת קודם כול ביוצרים עצמם. ברגע שהגופים האלה לא נאלצים

להתחרות, אז היוצרים עצמם לא יכולים להגיע לביטוי אמיתי. התקציבים

הנמוכים הם תוצאה של הלוקה צודקת או לא צודקת בתוך תקציב התרבויות,

שהיא גם כן תולדה, שרק התחילה להשתנות בארבע-חמש השנים האחרונות

והתחלנו להגיע לתקציבים במינהל התרבות. שוב, כשאתה אומר למר דוד

אלכסנדר שנורא לשנות את חלוקת התקציבים, משום שבזה הוא יצטרך לפגוע

בתיאטראות, ואולי הוא לא יכול לעשות זאת, יש פה בעיות מאוד סבוכות

שאנחנו לא יודעים כיצד הן ייפתרו.

דבר אחד צריך לפעול, וזה הדבר המיידי שניתן לעשות, אולי באמת התערבות

בתקציבים הקיימים ושינוי עדיפויות. גם בתוך הקרנות חייבת להיות הגברת



פלורליזם, מכיוון שגם תחרות בין הקרנות היא דבר חיובי שלא קיים היום.

כדי שזה יתקיים, צריך שיהיו יותר קרנות, צריד שיהיה יותר כסף.

הדבר הנוסף שאנחנו כן מאמינים בו מאוד הוא שיש צורך בחקיקה מקיפה בתחום

הקולנוע בארץ. אנחנו עברנו חקיקות, אנחנו יודעים שחקיקה זה דבר שלוקח

מינימום שלוש-ארבע שנים, אנחנו יודעים שזה צעד ראשון לתוך החקיקה הזאת,

ואנחנו יודעים שהחקיקה לא תסתיים לפני שנת 2000, אבל לא ניתן היום

לחיות עם חוק הקולנוע מ-1954, שאומר שבקולנוע חייבים להקרין יומן

ישראלי לפחות פעם בשבוע. זה מה שאומר חוק הקולנוע בארץ, וזה חייב

להשתנות.

נעמי חזו; יש פה הסכמה בין שלושתנו לגבי סיכום, ואם זה

קורה ככה, מימין לשמאל, זה כבר סימן טוב.
בדברים שלי אני רוצה להבליט כמה נקודות
(1) אני חושבת שצריך תיקון דחוף בהגדרה של מה זה הפקה מקורית לגבי

המחויבויות בעיקר של הערוץ השני. בנוסף לכל חקיקה אחרת, ואני אחזור

לעניין הזה, אני חושבת שחלק ניכר מהבעיה שנתגלתה בדקות האחרונות

נובעת מפרשנות מאוד מאוד לא מקובלת עליי, של מה זה הפקה מקורית

בטלוויזיה. אם נוכל לתקן את זה, אני חושבת שאנחנו מתחילים לעלות על

דרך המלך.

(2) עדיין לא ברור לי מהו המכניזם להחזר כספי למפיקים על-ידי הערוצים

השונים של הטלוויזיה. זו נקודה שונה מהגדרה מחדש של הפקה מקורית,

ולכן גם בעניין הזה, הצעה קונקרטית תאפשר גם קידום הנושא בצורה

רצינית.

(3) לגבי העניין של הפלורליזם, אני תמיד בעד מתח אינטלקטואלי, כי אני

חושב שזה מביא לפוריות יצירתית ממדרגה ראשונה. אני לא יודעת תמיד

איך מעגנים את העניין הזה, אבל אני רוצה רק להדגיש את הנקודה שדובר

הרבה על פלורליזם. אני חושבת שפלורליזס לעתים קרובות מטפחים על-ידי

זה שבכוונה תחילה נותנים תמיכה לקונספציות שונות, נושאים שונים,

ויוצרים את המתח שוב במכוון.

(4) מאחר שאני צריכה לעזוב את הישיבה, צר לי שאני לא אשמע את נציג

התמ"ס, אבל יש לי רושם שאני יודעת מה הוא יאמר. לכן, אם אני יכולה

להקדים את דבריי לאמירותיו, אז אדוני היושב ראש, אם אתה מתחייב

לחידוש בהגדלה של מימון התמ"ס את הקולנוע הישראלי, אני אבקש סליחה,

אבל אני מבקשת שתנסה לעשות את זה. אני לא יודעת אם יש לך הסמכות,

וצר לי שהשר לא נמצא פה כדי שהוא ישיב על העניין הזה.

(5) לגבי החקיקה, אני יודעת כמה זמן זה לוקח לחוקק חוק, כמי שחוקקה כמה

וכמה חוקים. מדובר פה בחקיקה יסודית ומאוד מורכבת. יש דרך לקצר את

החקיקה, ואנחנו התייעצנו. אם הוועדה יוזמת את החקיקה, אנחנו

מרוויחים לפחות קריאה אחת, שזאת קריאה טרומית, וייתכן מאוד שנתחיל

ונעשה זאת.
גידי אורשר
מפאת חוסר בזמן אני אדלג על הסיפור, למרות

שהוא כן חשוב, של בבה אידלסון ויחס הכנסת

בשנות החמישים. הסיפור הוא סיפור אמיתי. רצו לצלם את הכנסת בפעולתה



בתחילת שנות החמישים, והמודעות הייתה אפס לענייני קולנוע, ודחו ודחו

ודחו, ובסוף היא אמרה שיגידו לה יום, החברים ילבשו חולצות לבנות ואתם

תצלמו את הכנסת בפעולתה. ככה רצו להראות את הכנסת. התדמית של הקולנוע

אז אצל חברי הכנסת הייתה, אולי בהשפעת בן-גוריון וכן הלאה, נמוכה מאוד;

ואני רוצה לדבר באמת בעניין הזה של תדמית ושל תפקידכם, מעבר למה שנאמר

פה על חוק ועל קידום ועל חובתכם כמעצבי דעת קהל גם לגבי העניין הזה.

לצורך העניין אני רוצה להביא גם את הזווית שלי, של העיתונות, ועוד

סיפור קצר באותו עניין. זה סיפור אמיתי שאני שמעתי. חבר רצה ללכת לסרט,

והיום בתי-הקולנוע הם בתי-קולנוע עם הרבה מאוד אפשרויות: סרט ישראלי

ליד סרט אמריקאי. הוא כבר קנה את הכרטיס לסרט הישראלי, אבל כשהוא נכנס

בשער, ברוס ויליס קרץ לו, והוא לא יכול היה שלא לראות אותו והחליף את

הכרטיס והלך לראות את ברוס ויליס. חלק מהסיבה היא התדמית של הקולנוע,

ופה יש תפקיד חשוב מאוד לאנשי הציבור לעזור ולקדם את הקולנוע.

כל השנים אנחנו באים כעניים בפתח, אנחנו באים כמי שמבקש תמיכה, כבן

האובד, כאלה שלא רוצים להתחבר אליהם. אנשים לא רוצים להתחבר עם תדמית

של לוזרים, ואנחנו הלוזרים של האמנות, אף על פי שאם אנחנו בודקים את

זה, את ההצלחות של הקולנוע הישראלי בחמש השנים האחרונות, הן הצלחות

אדירות. אם אנחנו לוקחים ארצות בסדר גודל דומה, אמרו יוון, אני אומר

דנמרק למשל, שזה פחות או יותר אותה כמות של אנשים, הם מוציאים

שלושה-ארבעה סרטים לשנה, שומעים עליהם בכל העולם, ואילו אנחנו מוציאים

12 סרטים לשנה, וכשיש כבר אפשרות לשמוע עליהם, אז הממסד דואג לכך שלא

ישמעו עליהם. אני הייתי בכמה פסטיבלים. הבעיה גם בארץ וגם בחוץ היא

שינוי התדמית. לנו כעיתונות קשה מאוד למכור את הקולנוע, משום שהקולנוע

היום נתפס כמשהו שאין לו שם טוב, למרות שהסרטים הולכים ונעשים טובים,

והם בהחלט יותר ויותר טובים. הקולנוע היום הוא הרבה יותר טוב מכדורגל.

רואים אותו הרבה יותר, הוא מגיע להישגים יותר מאשר כדורגל, בוודאי יותר

מאשר כדורסל, וראה מה שקרה אתמול. אבל תסתכלו בכמה עמודים מדברים על

כדורגל וכדורסל וכמה עמודים מפנים לקולנוע. חלק מזה שלא רואים אתכם,

חברי הכנסת, מעבר לכל הדברים, ופה אני מדבר על זווית שלא דיברו עליה

כאן, וזה הקהל, זה בגלל השאלה איך משפיעים על הקהל, איך יוצרים מצב רוח

לאומי ללכת לראות את הסרטים האלה בבתי-הקולנוע. מעבר לכל הדברים

הנכונים מאוד שנאמרו פה, גם בזה יש לכם תפקיד מאוד מאוד חשוב.
יוסי אבישר
אני הנציג של איגוד במאי הקולנוע. ישנם היום

בארץ 250 במאי קולנוע מאוגדים, בכל שנה

מצטרפים בוגרים מחמישה בתי-ספר, וזה כדי לעשות את היצירה הקולנועית.

אין צורך להגיד שבכל החוברת היפה הזאת, אף אחד לא דיבר על מספר הבמאים

שחיים בארץ, והם בעצם מייצרים את העשייה הקולנועית, כי אין סרטים בלי

במאים.

יושבים כאן כמה אנשים כמו צפל, ואנחנו היינו כבר בוועדות כאלה כאן לפני

15 ועשרים שנה, ותמיד הסיפור היה אותו הסיפור. לא מבינים את החלק של

הבמאי בסרט, ולא מתגמלים את הבמאי בהתאם. אני מדבר כאחד שעובד שנים

רבות עם רשות השידור ועם ערוצי הטלוויזיה השונים. יש שחיקה ברמות השכר

של הבמאים. מקבלים הרבה פחות היום. יש כמה כוכבים שמקבלים יותר, אבל את

מרבית העבודה עושים אלה שמקבלים הרבה פחות. השכר של הבמאי הוא פרוץ,

חברות הכבלים, למשל, והערוץ השני לא מוכנים להתייחס לאיגוד מקצועי



שמייצג את הבמאים, אלא מוכנים רק לעסוק בדבר אחד, לגמור עם כל במאי

בצורה אישית. בסך הכול המצב שלנו מידרדר.

במקביל, כמות ההפקה הישראלית בטלוויזיה הישראלית, אף על פי שעל הנייר

הם בטח יכולים להוכיח שזה לא נכון מה שאני אומר, ירדה בהרבה. בכל הפקה

שאתה מציע לטלוויזיה הישראלית, אומרים לך שאין להם כסף. עשיתי עכשיו

סדרה, חמישים שנה למדינה; הטלוויזיה הישראלית קפצה על העניין ואמרה

"יופי, תלך להביא". ומה תלך להביא? לא מספיק שאני עושה את סרט, אני גם

צריך להביא חסויות. ברגע שהחסויות נפלו בגלל הבג"ץ שהיה עכשיו עם רשות

השידור, נפלה הסדרה. אני מספק את זה, לא רק כדי לתנות את הצרות שלנו,

אלא פשוט כדי להסביר לאן זה הגיע.

שלמה שטרנפלד; אני רוצה לומר כנציג התמ"ס שלי יש רושם

שלפחות מה שנאמר לנו, שהשר שרנסקי לא ברח

משום דבר ושהתמ"ס עדיין מטפל בענף הקולנוע, אבל הוא בהחלט אמר שהוא

רוצה לטפל בתחום הקולנוע, בתחום התעשייתי, ולא בתחום האיכותי או בתחום

התרבותי. לכן, אם הבנתי נכון, הוא רוצה להעביר לשר המר ולד"ר אלכסנדר

את התחום התרבותי, ולכן הוא גם אמר שהוא יתמוך בקרן סרטי איכות.
ראובן ריבלין
תאמר לו שלא חשוב מה הוא יעשה, העיקר שיביא

את הכסף.

שלמה שטרנפלד; זה בדיוק מה שאמרתי לו, ויש לי חדשות

בשבילך, שאנחנו נשב ביום שישי הקרוב עם הצעה

מפורטת של תקציב 98/ כי תקציב 97' כבר גמור.
היו"ר עמנואל זיסמן
מה הסכום בתקציב משרד התמ"ס?
שלמת שטרנפלד
אל תשאל.
היו"ר עמנואל זיסמן
אני לא סתם שואל. את הנקודה הזאת אני מכיר.

שלמת שטרנפלד; 900 אלף שקל, ובזה באמת אי-אפשר לעשות שום

דבר. למען האמת, אנחנו ביקשנו והייתה לנו גם

שיחה עם מנכ"ל איגוד המפיקים, ונדמה לי שהשיחה הייתה טובה. לשר יש

כוונות טובות, ואי-אפשר לומר שתמ"ס לא מתעניין בקולנוע. נדמה לי שההפך

הוא הנכון. יש לנו ישיבה עם השר ביום ראשון הבא, יהיה לנו תפקיד משותף

לשנות את דעתו ולהגיע לתוצאות יותר טובות.
ראובן ריבלין
פעם היה מערכון שנקרא "איך להיות יהודי". שם

מראים אדם שקורא צוואה, ושם הוא אומר: לגיסי

הרי, שתמיד ביקש ממני להזכיר אותו בצוואה שלי, היי הרי.

אדוני היושב ראש, אני מציע שנקבל הצעת החלטה שננסח אותה אחר-כך ביתר

ניסוח, כדלקמן-.

(1) המלצה למשרד המסחר והתעשייה לשקול שוב את מעורבותו בתעשיית הקולנוע

הישראלי - הקולנוע הוא נושא ערכי, אך גם ענף תעשייתי מובהק



(2) בדיקה של פילוח התקציב של משרד החינוך, לגבי קולנוע ושאר האמנויות

- הקולנוע נמצא כיוס במצב שבו ראוי שייעשה פילוח נוסף, ואנו מקדמים

בברכה את הודעתו של ד"ר אלכסנדר לגבי תוספת תקציב בשנה הבאה

(3) חיזוק ידי שר החינוך על המגמה לתמוך בקולנוע הישראלי ולהגדיל

תקציבו, מתוך הבנה כי קולנוע הוא תרבות השלטת בשנים הבאות

(4) דרישה מגופים משדרים לעמוד בהתחייבויותיהם כלפי הקולנוע הישראלי

והיצירה המקורית הישראלית ואף להגביר השתתפותן בתעשיית הקולנוע

הישראלית

(5) קריאה לממשלה להקציב כספים נוספים, במסגרת שנת ה-50 למדינה,

לקולנוע הישראלי וליצירה המקורית

(6) הדגשת היושב ראש "לטפח חינוך לקולנוע בקרב הנוער ובמסגרת בתי-הספר

על-מנת שלא יגדל דור שאינו יודע עוד קולנוע מהו" יש לשפר את תדמית

הקולנוע ולהאדירו בעיני בני הנוער

(7) דאגה למסגרת מחייבת, לפיה תחויבנה רשתות הטלוויזיה להפיק או להשתתף

בהפקה ולהקרין מספר קבוע של סרטים ישראלים חדשים מדי שנה, תוך

הבטחת תשלום למפיקי אותם סרטים

(8) ועדת החינוך של הכנסת תומכת, ואולי אף תיזום, חקיקה בנושא הקולנוע

שתביע את צורכי כל הגורמים העוסקים בעשיית הקולנוע ולא מגזר זה או

אחר.

היו"ר עמנואל זיסמן; אני מודה לכם. אנחנו נעשה כמיטב יכולתנו לא

רק לבטא את זה אלא גם לקדם את זה.

הישבה ננעלה נשעה 11:50

קוד המקור של הנתונים