ישיבת ועדה של הכנסת ה-14 מתאריך 07/01/1997

"מאה שנות ציונות"

פרוטוקול

 
הכנסת הארבע עשרה

מושב שני



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מס' 41

מיום עיון של ועדת החינוך והתרבות

במלאות מאה שנה לקונגרס הציוני הראשון

שהתקיים ביום ג'ף כ"ח בטבת התשנ"ז. 7.1.1997. בשעה 13:30

בהשתתפות; יו"ר הכנסת, דן תיכון

הרב הראשי לישראל, הרב ישראל מאיר לאו

יו"ר ועדת החינוך והתרבות של הכנסת, ח"כ עמנואל

זיטמן

ח"כ פרופ' שלמה בן-עמי

קצין חינוך וגדנ"ע ראשי, תא"ל אברהם עשהאל

יו"ר המועצה הציונית בישראל, ניסן הרפז

הסופר א"ב יהושע

פרופ' אניטה שפירא

פרופ' אליעזר שביד

מנהל המועצה הציונית בישראל, משה בן עטר

יורם טהר-לב

נרשם על-ידי; חבר המתרגמים בע"מ



"מאה שנות ציונות"

מושב א '
היו"ר ניסן הרפז
אדוני יושב ראש הכנסת, כבוד הרב הראשי, יושב

ראש ועדת החינוך, חבר הכנסת בן-עמי, קצין

חינוך ראשי, חברי כנסת שבאו להשתתף איתנו, חברי הנהלת ההסתדרות

הציונית, חברי הנהלת המועצה הציונית בישראל, פעילים של המועצה הציונית

ברחבי הארץ, הדרוזים הציונים שבאים תמיד לפעילויות שלנו, וחברים רבים

ציונים אמיתיים מכל רחבי הארץ.

ברוכים הבאים לאירוע זה, שהוא אחד מאירועים רבים שמארגנת ההסתדרות

הציונית, באמצעות מחלקת הארגון; והפעם מארגנת את זה המועצה הציונית

בישראל. אלה אירועים שבאו לציין את מלאת מאה שנה לציונות, או ליתר

דיוק, מאה שנה להתכנסות הקונגרס הציוני הראשון לפני כמאה שנה בבאזל,

בחודש אוגוסט 1897.

כשכתב הרצל את ספרו "מדינת היהודים", הוא ודאי לא חזה את כל מה שיהיה

כעבור מאה שנה, אבל הרבה ממה שכתוב שם וב"אלט נוילנד" התגשם, חלק לא

התגשם. בין השאר הוא כתב, ואני מצטט מדבריו: "אני מאמין באמת ובתמים

שגם לאחו שתהיה ארצנו ארץ-ישראל לנו, לא יסתיים החזון מן התנועה

הציונית".

אני החלטתי לפתוח את הכנס הזה, את יום העיון הזה על שני מושביו בציטטה

הזאת של הרצל, דווקא משום שאני יודע שפה יושב קהל שמאמין במסר הציוני

ובשליחות הציונית. אבל יש כאלה שהאמינו ואומרים ששליחותה של הציונות

הסתיימה. אני נמנה עם אלה שחושבים ששליחותה של הציונות טרם הסתיימה. יש

לה מטרות רבות, אבל המטרה המרכזית שלה בוודאי שלא באה עד היום לידי

הגשמה, וזה ריכוזו של מרבית העם היהודי בארץ-ישראל. יש עוד מטרות רבות,

יש מטרות שנויות בוויכוח, אבל אנחנו, במועצה הציונית בישראל, שאולי

רבים יודעים על פעילותה, אבל לא כולם, פועלים על פי מה שאנחנו מכנסים

"הקונצנזוס הציוני" המכנה המשותף הציוני. נמצאת כאן איתנו חוה צימוקי,

אריה צימוקי היה בין מייסדיה וראשיה של התנועה הציונית שנים רבות. היא

פועלת בכל רחבי הארץ, בקרב נוער ומבוגרים. מי שמכם שמע או היה לפני

כעשרה ימים בהתכנסות הקונגרס הציוני של הנוער יודע שיש לנו מועצה

ציונית לנוער, עם 1,200 נערים ונערות. ראינו שם מחזה, שאני הייתי מזמין

כל חבר כנסת מכל הסיעות, שיראה - שיושבים נערים עם כיפות ובלי כיפות,

שומרי מסורת ושאינם שומרי מסורת, ימין ושמאל, כל גווני הקשת, ומדברים

שפה אחת, מתווכחים ומגיעים למסקנות בסדנאות דיון. הם לא עושים את זה רק

פעם בשנה, אלא הם במערכת שלמה של פעילות ציונית, שאומרת שיש משותף רב

מן המפריד.

אני בא היום ומציג את זה גם למכובדים שיפתחו את הדיון - גם כשאלה וגם

כאתגר להתמודד איתו, ואני מניח שגם הפורום השני יעשה זאת - מה משמעותה

של ציונות במדינת ישראל. היום, עם כל מה שנעשה במדינה, האם אפשר עוד,

כפי שאני מאמין, אני מאמין שאפשר, לדבר על המשותף למרות המפריד הגדול?

אז המפריד אולי הוא פוליטי, אבל המשותף הוא החזון הציוני, והוא מאפשר

לנו גם להתווכח על נושאים שלא שייכים לפורום הזה היום.



אני חפץ לסיים את דבריי בתודה קודם כל לכנסת, ליושב ראש הכנסת שנתן את

הסרתו לאירוע זה, לידידי הבר הכנסת עמנואל זיסמן, יושב ראש ועדת

החינוך, שאיתו ביחד יזמנו את הרעיון, והפעולה היא משותפת לנו ולהם ולכל

אלה שעסקו בארגונו ובהכנתו של יום העיון הזה. אני מקווה שהוא יהיה

פורה, מעניין, וכל אלה שבאו מרחבי הארץ יצאו עם תחושה שרכשו איזה שהוא

ערך חדש והבנה חדשה לנושא של הציונות.

אני מאחל לכולנו דיונים פוריים.

יו"ר הכנסת, דו תיכון; כבוד הרב הראשי, יושב ראש ועדת ההינוך

והתרבות, חבר הכנסת עמנואל זיסמן, חבר הכנסת

שלמה בן-עמי, קצין חינוך ראשי, חברי כנסת, חבר הכנסת ואליד צאדק,

אורחים נכבדים ואדוני המנחה.

לפני כמה חודשים, כשבאו אליי ואמרו לי שחוגגים מאה שנים לציונות, מאה

שנים לקונגרס היהודי הראשון ב-1897, באזל, ונניח שהייתה נפתחת הדלת של

לשכתך, והרצל היה עומד בפתח, מה הוא היה אומר לנו היום ב-1997 ? והשאלה

הזאת מעניינת, משום שבעצם זהו הנושא של הסימפוזיון. מה בעצם מציעה לנו

הציונות ב-1997, עד סוף המאה, שנת 2010, כפי שאני אוהב תמיד לציין, או

2020, במדינת ישראל, והיהדות בעולם. האם האתגר מצוי בתחום החינוך בארץ

ובגולה, האם העם היהודי הולך ונעלם, נעלם והולך, והאם אנחנו יכולים

לעשות משהו כנגד התהליכים הללו? השאלות האלו, כמובן, יזכו לכמה היבסים.

למשל, אתמול בערב התקבלה בכנסת משלחת רמת חשיבות, מן החשובות ביותר

שביקרו בכנסת, יושב ראש הפרלמנט התורכי ושישה חברי פרלמנט שמייצגים את

כל המפלגות בתורכיה; ואני צריך להזכירכם, שהרצל בעצם התעסק עם שלטונות

האימפריה העותומנית; מה היה קורה אילו היו כמה דברים משתנים במלחמת

העולם הראשונה, לאן אנחנו היינו מגיעים ומה היה גורלו של היישוב הקטן

בארץ-ישראל? אבל באותה פגישה היה בן-אדם שקורא לעצמו סטף ורטהיימר,

והוא מציג את אתגר הציונות בשנות האלפיים ואומר: בואו, אנחנו נתעש את

מדינת ישראל, כי הציונות מצויה בתחום התיירות, בתחום התעשייה, בתחום

החינוך; והוא, אגב, הציע לתורכים להקים אזורי תעשייה בדומה למה שהוא

הקים בישראל, בכל רחבי המזרח-התיכון, בתורכיה, באיזמיר, בירדן. הוא בא

ואומר שהמדינה מתקדמת, המדינה מתפתחת, בואו נשים אתגרים חדשים למדינה

הציונית.

זה מזכיר לי בעצם שלושה ביקורים שעשיתי בתקופה האחרונה, בהיותי יושב

ראש הכנסת. ביקור ראשון נעשה בבולגריה, פתיחת בית-הכנסת החדש-ישן

בבולגריה. חבר הכנסת עמנואל זיסמן היה איתי ביחד, ושם סופר לנו הסיפור

של יהדות בולגריה, שלא חיכתה להרצל, שהיא לא יהדות דתית. אם הם היו

היום עולים לארץ, אני לא יודע מה היה אומר כבוד הרב הראשי. ברור שזו

הייתה יהדות מסוג אחר. פתיחת בית-הכנסת לוותה בטקס מרשים, אבל לא כל כך

בדומה לפתיחת בית-הכנסת בהונגריה באותו שבוע. השאלה שאני שואל, איך קרה

שבמשך מאות שנים ישבו יהודים בבולגריה, ומה שאיחד אותם זו השאיפה לעלות

לארץ לירושלים, וב-1949 הם קמו כולם, מכרו הכול, השאירו הכול ועלו

לישראל?! האם זו הייתה ציונות, על אף העובדה שהתנועה בבולגריה הייתה

קיימת עשרות, אם לא מאות שנים לפני שהרצל הגיע לסופיה?

מקרה נוסף, כעבור כמה שבועות, אני מגיע לשנחאי, יום כיפור, ואין מניין,-

ושנחאי עיר קטנה מאוד, כמו תל-אביב, 14-12 מיליון תושבים, לא רואים את

הרחוב מרוב אנשים. ערב יום כיפור, משלחת של חברי הכנסת לכנס



הבין-פרלמנטרי, ומחפשים מניין, ויש רק שלושה-ארבעה חברי כנסת ולא

יודעים מה לעשות, ולפתע באים כמה חסידי חב"ד ואומרים שיש להם מניין.

מוצאים דירה והולכים להתפלל, והדירה היא בית-הכנסת של הקהילה היהודית

בשנחאי, ואני יכול להבטיחכם שבשנחאי אין יהודים, אבל הייתה קהילה

יהודית. איפה הקהילה היהודית? בארץ-ישראל, עלתה לארץ. ציונות, שנות

הארבעים. כמה מהם אפילו היו חברי כנסת. מעניין מה יקרה בעתיד בשנחאי,

תהיה קהילה יהודית?

האירוע הנוסף, והוא המסעיר ביותר - לפני חודש, ביקור בפורטוגל. יושב

כאן השגריר לשעבר בספרד. ציינו 500 שנה לגירוש יהודי ספרד ופורטוגל.

הכוונה לפורטוגל, כי חלק גדול מיהודי ספרד עברו לפורטוגל, וכעבור חמש

שנים הוצא צו גירוש, והם, ברובם לא יצאו מפורטוגל, אלא נשארו, אבל

נאלצו להמיר את דתם, ועתה במפגש עם נשיא פורטוגל, עם יושב ראש הפרלמנט,

אומר לך נשיא פורטוגל שהאימא שלו יהודייה, והאימא שלו באה לטקס הדלקת

הנרות בחנוכה בבית-הכנסת המרכזי בפורטוגל. כשאתה מסתובב, נפגש עם

אנשים, אומרים לך אנשים, אולי כל שני-שלישי, שהם מצאצאי האנוסים. ואתה

מגיע לבלמונטה, אותו יישוב קטן ליד גבול ספרד, ליד סלמנקה, בין ההרים,

ואתה מוצא קהילה יהודית ששמרה על המסורת שלה במשך 500 שנה. אומרים לך

שבעצם כמעט בכל משפחה בפורטוגל זורם דם יהודי. אתה שואל את עצמך שאלה

אחת, מהי היהדות, מהי הציונות, מאין הלכנו, ולאן אנחנו הולכים. אני

חוזר לפתיח שלי, האם הציונות מצויה בתחום החינוך, בתחום הערכים, בתחום

מה שנעשה בבית הזה, בכנסת? והאם הכנסת היא המרכז של התנועה הציונית, אם

בכלל, הסוכנות בוודאי שלא. אלה הן השאלות שאנחנו צריכים להציב בפנינו

לקראת הסימפוזיון הזה.

אם תשאלו אותי, תפקידה של התנועה הציונית לא חלף, היא יכולה להתחדש,

צריך להקים תנועה ציונית חדשה, אפשר לעשות זאת, צריך לעשות זאת, צריכה

לקום ההנהגה שתציב אתגרים חדשים שאנחנו נוכל לפעול לאורם.

הנשיא עזר וייצמן אומר בנאומיו שנלך מאה שנה אחורנית, נראה מה קרה

לתנועות שהובילו את העולם, היכן הן מצויות, ניקח את הפאשיזם, את

הנאציזם, את הקומוניזם, את כל ה-איזם, ונישאר עם התנועה הציונית שהיא

חיה וקיימת. משברים היו באוגנדה, משברים ישנם, משברים יהיו, תנועות

אדירות חברתיות ששלטו בעולם חלפו מן העולם באותן השנים, והתנועה

הציונית חיה, נושמת, פועלת בקרב היהדות בכל העולם. תודה.
הרב ישראל מאיר לאו
כבוד המנחה, מר ניסן הרפז, אישי, יושב ראש

הכנסת, כבוד יושב ראש ועדת החינוך והתרבות

של כנסת, חבר הכנסת עמנואל זיסמן, חבר הכנסת פרופסור שלמה בן-עמי, קצין

חינוך ראשי, תא"ל אברהם עשהאל, חברי הכנסת, פרופסור אבנר חי שאקי,

רחבעם זאבי, ואליד צאדק ויורי שטרן, מוריי ורבותיי, אורחים נכבדים,

אחינו בני העדה הדרוזית, קהל נכבד.

בשאלה על פני הציונות כיום, מאה שנה לאחר התכנסות הקונגרס הציוני

הראשון, כדאי לשים לב לנתון אחד עכשווי, מה המגמה במספרי היהודים

הפזורים ברחבי תבל כיום. כבוד יושב ראש הכנסת הזכיר את בולגריה ואת

שנחאי. היהודים היום נמצאים בערך ב-150 מדינות, במספרים גדולים או

קטנים, אבל המגמה, למעט שתי מדינות שאזכיר מיד, מספר המדינות בכל העולם

פוחת והולך. שתי המדינות היחידות שבהן המספר קוניוקטוראלית לפי היצע

וביקוש עכשווי, מספר היהודים עלה בעשר השנים האחרונות הן גרמניה וקנדה,



ואני מדבר על כ-150 מדינות בגולה. מדינת ישראל היא המדינה היחידה שמזה

כחמישים שנה, 49 שנים מאז ההחלטה של האו"ם, וקרוב ל-48 שנים ב-ט"ו בשבט

תש"ט, מאז כוננה הכנסת הראשונה, מספר היהודים בה בוודאי עולה, מספר

היהודים ב-148 מדינות אינו יורד בשל העלייה. בולגריה, זו הייתה דוגמה

של דבר שיצא מן הכלל ואיננו מאשר את הכלל. שנחאי, כנ"ל. 148 מדינות,

מספר היהודים בירידה מתמדת, במקומות מסוימים קטסטרופלית, ולא עקב

עלייה, אלא עקב טמיעה והתבוללות ואובדן הזהות היהודית.

לא שבגרמניה או אפילו בקנדה זהותם היהודית עמוקה בהרבה יותר, לא אמרתי,

ולא אומר זאת, אלא שכאשר הורם מסך הברזל, רבים ממזרח-אירופה הלכו לשפר

את תנאי חייהם בגרמניה ומרחבי העולם המערבי, ולבושתנו, גם מהבית, מפה,

הגיעו לקנדה לשפר את רמת חייהם הכלכלית.

ולכן, להעמיד בכלל בסימן שאלה את המקום לחזון הציוני זה פשוט אי-ראייה

של המציאות. מה השאלה בכלל? יש ספק בדברי להפך. הרצל וחבריו היו צריכים

לעמול שתהיה מסגרת לקליטת אלה שהחזון הציוני מדבר אל לבם. ברוך השם

רצינו, ואז כבר זאת לא אגדה, אלא הרצון הפך למציאות, החזון התגשם,

המסגרת קיימת, הבית הלאומי שבלפור דיבר עליו בנובמבר 1917, במילים

האלה, הבית הלאומי, קם והיה לפני קרוב לחמישים שנה, עכשיו צריך למלא

אותו. דרך הפעולה השתנתה, אבל המגמה של "ושבו בנים לגבולם" בחזונו של

הנביא ירמיהו, פרק ל"א, המגמה הזאת הווה וקיימת אלפי שנים, ומאז שיש

מסגרת בית לאומי, המגמה הזאת גם מחייבת אותנו יותר לעשייה, כי לא נוכל

היום להתחבא מאחורי התירוץ שאין סרטיפיקטים. לפני חמישים שנה בדיוק,

כאשר יצאנו פה ברחבי היישוב בהפגנות עם שתי ססמאות מקבילות: "מדינה

עברית, עלייה חופשית'/ הציעו לנו 5,000 סרטיפיקטים לשנה. על 100 אלף

פליטים מגרמניה ומכלל אירופה שביקשנו, מוסדות הציונות ביקשו אז העלאה
לארץ-ישראל, אמרו לנו
כן, אבל בעוד עשרים שנה. כדי לא להפר את האיזון

בין היישוב היהודי והערבי, הסכימו למאה סרטיפיקטים, אבל במרוצת עשרים

שנה, לא יותר מ-5,000 לשנה. היום אין התירוץ הזה.

מה שיש היום, הרשו לי כרב, שיושב על כיסאו של הרב הראשי הראשון עדיין

לארץ-ישראל, הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, לומר בפניכם בסיום מילותיי

את פירושו שלו לפסוק קצר אחד בלתי נשכח, ישעיהו פרק ס'. ישעיהו מדבר על

החזון הציוני, לא לפני מאה שנה, אלא לפני 2,500 שנה, והוא רואה את

הציונות בהתגשמותה בחזונו כנביא, והוא מתאר את הבנים ששבים לציון
בקיבוץ גלויות ואומר כך
"מי אלה כעב תעופנה וכיונים אל ארובותיהם".

שני משלים פה לשיבת ציון, בחזון ישעיהו. עפים כענן, "כעב תעופנה", או

כיונים עפות אל ארבותיהם, אל קינן. שואל הרב קוק המנוח, הרב הראשי

הראשון - לשם מה שתי הדוגמאות? או מה השוני בין עב לענן? - ואומר שיש

הבדל. פה מדובר על שני סוגים של מגשימי חזון הציונות. ענן - אין לו

יזמות, לעב אין רגשות, אין הכרה ואין שאיפה, אין רגש ואין הבנה. עב

איננו זז מילימטר מבלי שרוח תהדוף אותו. יונה, יש לה רגש של געגועים

לשוב הביתה, אל ארובתה, שם גוזליה או ביציה או בן או בת זוגה. אני רואה

בעיני רוחי, אומר הנביא ישעיהו, שני סוגים של בנים שעולים לציון. יהיו

כאלה שיגיעו הנה נהדפים כ"עב תעופנה" - גזרות, פוגרומים, עלילות, תחומי

מושב, נומרוס קלאוזוס, שואה. אלה יגיעו הנה נהדפים ברוחות סערה. אני

רואה גם אחרים, אלה שיבואו הנה כיונים אל ארובותיהם, מתוך רגש פנימי של

הבנה שזה ביתי, "ושבו בנים לגבולם".



מדבר בפניכם אדם שאיננו יכול להתפאר בכרטיס ביקור של ציוני שהגיע הנה

כיונה אל ארובתה. אני הובאתי הנה, אני ילד של עליית הנוער. אותה

הסתדרות הציונית, דרך הזרוע המבצעת שלה, הסוכנות היהודית. הייתה בה

מחלקה שהייתה אז נחוצה, עליית הנוער, ובמשלוח - אני קורא לזה בכוונה,

כפי שזה נקרא אז - בטרנספורט הראשון של ילדים יתומים אחרי השואה, הגיעו

הנה, עוד לפני קום המדינה, ביום ט' באב תש"ה, יולי 45/ הגיעה האנייה

הראשונה, ספינת דיג איטלקית, "מטרוא", לנמל חיפה, ואני זכיתי להיות

בתוכה, אם כי הבריטים, עם כל הסרטיפיקט עוד שלחו אותנו לעתלית, והיינו

סגורים שם מאחורי גדרי תיל זמן מה. אני הגעתי הנה כעב ברוח, ואיזו רוח,

איזו סופה!

היום יש סיכוי שהיהודים יגיעו כיונים אל ארובותיהם. יהודי, מה שנקרא

היום ארצות הרווחה, וגם יהודים שהיו בעבר בארצות המצוקה, אינני מדבר על

קומץ פה ושם בארצות ערב, אני מדבר על ברית המועצות לשעבר, חבר העמים של

היום, הם יכולים להגיע היום כבר לא כעננים, לא דרך ישראל בעלייה, אלא

דרך עלייה לישראל, יזומה, רצונית, הכרתית, אבל כדי שיבואו יהודים הנה,

המיליונים, כיונים אל ארובותיהם, הם צריכים להיות קודם כול ובראש

וראשונה יהודים, בעלי זיקה לזהות יהודית שורשית עמוקה ואמיתית. ולשם כך

ההסתדרות הציונית של היום צריכה בשתי זרועות להתפרס- חינוך יהודי אמיתי

בגולה ועלייה הביתה ושיבה לציון אמיתית. חינוך זאת היא המגמה הראשונה.

לכל היתר יש לנו מקבילות בארץ. אמנם יש ועדת תיאום בין הממשלה לסוכנות,

אבל כולנו יודעים, מה קורה בנושא של חינוך פה; יושב פה יושב ראש ועדת

החינוך ומי שהיה עד לפני חצי שנה יושב ראש ועדת הקליטה - לא במקרה זה

אותו אדם, חבר הכנסת זיסמן. בנושא של קליטה, יש מי שעוסק. בנושא של

התיישבות, יש מי שעוסק, התנועות המיישבות המשרדים השונים. בנושא של

חינוך יהודי אמיתי, לא לתפארת המליצה, שורש, עמוק, בלי ויתורים בנושא

הזה, שם, למנוע טמיעה, למנוע התבוללות, למנוע נישואי תערובת שהם או

תוצאה או סיבה להתבוללות, למנוע את כל השלילה הזאת, להביא את היהודים

הנה כאל תיבת נוח של דורנו - חינוך יהודי כזה, יכולה הציונות של היום

להקנות, ולהגשים בכך את החזון שכולנו עדיין מצפים להגשמתו, ושבו בנים

לגבולם.

ח"כ עמנואל זיסמן; כבוד יושב ראש הכנסת, כבוד הרב הראשי

לישראל, יושב ראש המועצה הציונית, חבריי

לנשיאות, חברי כנסת, קצינים, רבנים, גבירותיי ורבותיי.

עם ישראל הוא עם עתיק בן אלפי שנים. בהיסטוריה ארוכה ועתיקה של עם זה

קרה דבר, לפני מאה שנה קמה התנועה הציונית - תנועה לאומית חדשה, צעירה

של עם זה. תנועת הציונות שקמה בסך הכול לפני מאה שנה, ואשר התגבשה

בקונגרס הציוני בבאזל, שמה לה מטרות כבדות משקל. בחמישים השנה הראשונות
הוגדרה המטרה
ריכוזו של רוב העם היהודי במדינתו הריבונית שתקום במולדת

ההיסטורית, ארץ-ישראל.

לאחר תקופה כה קצרה בחייו של עם כה עתיק ולקראת המאה השנייה של הציונות

מותר לנו להתלבט ולהתחבט במטרות הציונות, אך אסור לנו, בשום פנים

ואופן, לטאטא את הדברים מתחת לשולחן. הכלים שהעמידה הציונות להגשמת

מטרותיה - עלייה, התיישבות וביטחון - השיגו את אחת המטרות המרכזיות,

הקמת מדינת היהודים. אך עדיין לא הושגה המטרה של ריכוז רוב העם במולדת,

ועדיין לא הוסר האיום הקיומי המלווה את מדינתנו זה יובל שנים, מאז

כינון המדינה.



בצד הסכנות מבחוץ הולכת ומתעצמת סכנה מבית. האם תשכיל ישראל הציונית

לגבש זהות לאומית ותרבותית מודרנית, תוך מאבקים פנימיים חריפים! על סף

המאה השנייה לציונות, שאלת עצם הקיום עדיין שרירה וקיימת, ואיו לחיות

באשליה שכבר נפתרה, ושאלת טעם הקיום כבר עומדת על הפרק, ואין לדחות עוד

את ההתמודדות עמה.

על פרשת דרכים זו ממלאים את החלל שלנו קולותיהם הצעקניים של שני זרמים,

הנלחמים על נפש העם ותמיכתו. זרם אחד מערב דת ומדינה, קורא בשמה של

היהדות האורתודוכסית, יחידה מיוחדת שאין בלתה, דוחה את תרבות העולם,

ומוכן לשלם כל מחיר של שלום העם ודמו בשם הארץ השלמה. מנגד, הזרם השני

מבטל כל יחס בקשר למורשת ולעבר, קורא בשמו של הומניזם חילוני,

קוסמופוליטי ותלוש, הבז לרגשותיו ולמסורתו של רוב הציבור, ומוכן לשלם

כל מחיר של ביטחון העם וריבונות המדינה בשם השלום. אני יודע, אני עשוי

להרגיז, אבל זאת המטרה של הכנס, גם להרגיז.

אם חפצי חיים אנו, חובה עלינו ליצור ולבחור גם בנושא הזה בדרך שלישית,

ואני לא מתכוון למפלגת הדרך השלישית. עלינו להמשיך בכל עוז את העלייה

ואת קליטתה ולבצר לעצמנו כלכלה פורחת, יחד עם צדק חברתי. עלינו לטפח

תרבות יהודית ישראלית מגוונת, השואבת מן העבר, מהוויית חיינו ומן העולם

בהווה, אך פניה לעתיד. עלינו לחזק את זרוע כלי המגן לביטחוננו ולחתור

ללא לאות ובאומץ לקראת הסדרי שלום. שימו לב, אני לא אומר שלום, אני

אומר הסדרי שלום. עלינו לשמר פסיפס חברתי ותרבותי מגוון וליצור תמונה

ישראלית אחת אך רבת גוונים. את כל אלה יש לקיים במסגרת דמוקרטית חזקה

ובאורח חיים ומחשבה דמוקרטיים ללא פשרות. זו מדינה יהודית, אבל גם

דמוקרטית.

הדרך השלישית הזאת שאני מציע אותה איננה אלא הדרך הראשונה, דרך

הציונות. זו הדרך, ועלינו ללכת על סף המאה הציונית השנייה, והתקיים בנו

דבר הנביא עמוס "ושבתי את שבות עמי ישראל ונתתיהם על אדמתם ולא ינטשו

עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם".

ח"כ פרופ' שלמת בן-עמי; כבוד יושב ראש הכנסת, כבוד הרב הראשי,

עמנואל זיסמן, מר ניסן הרפז מהמועצה

הציונית, חברי כנסת, אנשי צבא, גבירותיי, מוריי ורבותיי. אני גם רואה

פה את הגברת רעיה יגלום, שלום.

אני חושב שבימים אלה של מידה לא מבוטלת של ספקנות וזרמים של מחשבה

פוסט-ציונית, לא יהיה חטא מוגזם לשיר ביום ההולדת המאה של הציונות גם

מקצת משבחיה. אני מתקשה להאמין שיש בתולדות העמים ובהיסטוריה של תנועות

לאומיות כלשהן חוויה מופלאה יותר משיבת העם היהודי לארצו. אני חושב

לעצמי על יהודי נניח בן כשישים, שהתעורר ב-1945, אולי כנער צעיר, כאיש

צעיר, לראות את חורבנו הכמעט מלא של העם היהודי באירופה, את השואה

הגדולה ביותר שידעה האנושות, ושלוש שנים לאחר מכן חווה אותו יהודי את

הקמתה של מדינת ישראל, ושלוש שנים מאוחר יותר הוא הווה כיצד מוכפלת

ומושלשת אוכלוסיית מדינת ישראל באמצעות עלייה המונית הן של שארית הפלטה

באירופה והן של יהדות ארצות ערב. במהלך אותן השנים הוא גם חווה את

מלחמות ישראל עם ערב, אחת אחר השנייה, ופעולות התגמול והפדאיון, וכיצד

הוא הווה שוב ושוב את הניסיון של ייבוש השממה, של קליטת העלייה, של

המעברות, של מעבר מהמעברות לעיירות הפיתוח, עליית הנוער, ותרשה לי,

כבוד הרב, להציג את עצמי כעמיתך לעליית הנוער; והוא גם חזה בדבר הנדיר



הזה של פתיחת שערי ברית המועצות והעלייה המדהימה משם, והוא עומד היום

על סף מפתן אפשרות - אני הבנתי את הניואנס שעמנואל זיסמן הכניס פה בין

חוזה שלום להסדרי שלום - והוא חוזה גם באפשרות הזאת של שלום. אני מתקשה

להאמין שיש דור יהודי מאז מעמד הר סיני, ששפר חלקו כדור שלנו, כדור של

המעבר משעבוד, מגולה לתקומה.

לכן אני חושב שבלי קשר או עם קשר לכל המגמות הפוסט-ציוניות שקיימות,

ראוי ביום הולדת המאה של המפעל הציוני לשיר גם את שבחיו, לפחות כדי

שהדבר הזה יהיה רשום בפרוטוקול שלנו.

זה מביא אותי לאתגרים של היום. הרצל, אם אנחנו נעקוב אחרי הביוגרפיה

שלו ואחרי הכתבים שלו, היה בעצם, תסלחו לי על הביטוי, מין שינקינאי.

הרצל היה שינקינאי מצוי. הוא היה איש שחשב חילונית, הוא היה פלורליסט,

הוא היה איש האימפריה ההאבסבורגית, שהייתה אימפריה רבת שפות, אימפריה

פוליגלוטית, הוא עצמו היה איש מתבולל. בעצם, יותר משעניינה אותו צרת

היהדות, עניינה אותו צרת היהודים, לכן העסיקה אותו אוגנדה. במידה

מסוימת קונגרס הבוכים של 1904 היה קונגרס שבו לפתע עלתה שאלת אוגנדה

בצורה כל כך חדה; ולו נדמה היה שהנה, יש טריטוריאליזם, צריך להציל את

היהודים, מה זה חשוב כרגע שאלת היהדות?! והנה, האיש הזה היום, כשאנחנו

מסתכלים על אופיה של החברה הישראלית, אנחנו רואים שבדרך עקיפין מוזרה

מתגשם החלום שלו, ואני אומר לכם כיצד.

מהרצל ועד בן-גוריון, החזון הציוני דומה היה שהוא חונק את הרב-גוניות

של החברה הישראלית, שהוא חונק את הפלורליזם המובנה בעם הרב-עדתי, בעם

הזה של תרבויות וניואנסים ועדות וקהילות וכיוצא באלה. היה איזה שהוא

חלום לאבות המייסדים, שלא היה בדיוק חלומו של הרצל, החלום של ישראלי

מונוליטי אחד. ומה מסתבר? מאה שנים אחרי שנולדה הציונות אין כל כך

ישראלי מונוליטי, ואתם יודעים, אני לא כל כך בוכה על כך. הישראלי היום

במדינה הזאת הוא מוזאיקה ופסיפס רב-פנים. יש אשכנזים, יש מזרחים, יש

חרדים, יש מסורתיים, יש עדות למיניהן, וזה איננו דבר נורא כל כך. זה

העושר המובנה בעם הזה, שדובנוב קרא לו בזמנו "עם עולם", עם שהעולם הוא

מקומו. ומתוקף זה שהעולם היה מקומו הוא לבש פנים רבות כל כך.

היום האתגר שלנו הוא, וזה לשנים הבאות בעיניי הדבר החשוב ביותר, כיצד

מן העם רב הפנים הזה אנחנו מונעים תהליך של התפרקות, ושומרים על העושר

רב הפנים של העם הזה שיושב כאן - יהודים, ערבים, יהודים מעדות שונות,

מקהילות שונות. כיצד אנחנו הופכים את העם רב הפנים הזה לעם אחד. מה הם

החישוקים, זאת השאלה של הדור שלנו. לפתע מסתבר לנו שאנחנו לא ישראלי

אחד, שאנחנו רבי פנים, אבל לא לגמרי ברור לנו איך אנחנו מחשקים את כל

הישראלויות השונות הללו.

נדמה לי שאנחנו יכולים לעשות את זה בכמה עקרונות בסיס. לא יכול להיות

ערעור על ההיבט הייחודי של המדינה היהודית. אנחנו לא יכולים לפתוח

היום, גם אם יהיה גבול קבע, את הוויכוח על מדינת האזרחים או מדינה

יהודית. העיקרון הזה יהיה חייב להישמר באמצעות חוק השבות, הוא חוק

מכונן, אמנם הוא נכנס לתוך הקונסטיטוציה הלא-כתובה שלנו בראשית שנות

ה-50, אבל הוא חוק מכונן, והוא חייב להישאר חוק ברזל. ביחד עם זה,

אנחנו חייבים ללכת בעקבותיו של הרצל בנקודה של יהודים וערבים. בנו את

מדינת ישראל, כך שהזר בתוככם יהיה שבע רצון, ואינני מתייחס לצורך

העניין הזה לערבים כאל זרים, בשום פנים ואופן. סיסמתו הרשמית: אתם אחיי



אתם. כך הוא כתב ב"אלט נוילנד", והוא התייחס לערבים "אתם אחיי אתם.

עלינו לראות כיצד אנחנו שומרים על ייחודה היהודי של המדינה, אבל באותו

זמן איננו מערערים כהוא זה את שאלת הזכות האזרחית של כל מרכיביה של

המדינה הזאת.

ועוד אתגר - אין מדינה חופשית בעולם שאין בה עוני ודלות, ויש מדינות

שבהן העוני והדלות זועקים לשמיים - ארצות הברית למשל. אנחנו מדינה של

5.5 מיליון אנשים, עם תאים אפורים, עם ריכוז כזה של תבונה ויכולת, המוח

היהודי פה מייצר יותר מהנפט הסעודי; אנחנו ניקח כמשימה לבטל, לעקור,

לשרש את העוני מתוכנו. זה יהיה חלק מהייחוד שלנו. כשאני אומר "עוני",

אני לא מתכוון לעניינים סטטיסטיים, כי בסטטיסטיקות אפשר להחליט שמעכשיו

העוני זה מ-3,000 שקל. לא זה העניין. עוני בעיניי הוא לא רק עניין

חומרי. צריך להכניס את כל השכבות אל תוך הנכסים של התרבות והרוח

וההשכלה, וגם לזה התייחס הרצל. הוא כותב ב"אלט נוילנד": "ההברה והתרבות

צומחים מתוך הניסיון הנצבר ומיטב הספרים והחלומות של האנושות". זאת

אומרת, אין בעצם ציונות, אם היא לא מכניסה, אם היא לא שואבת לתוכה את

כולנו, את מרב הנכסים של התרבות והרוח. אנחנו יכולים בהחלט לראות גם

בזה חלום גדול לדורות הבאים, חינוך טוטלי, שהייחוד של המדינה הזאת יהיה

בזה שזאת מדינה שרמת החינוך בתוכה והכלליות שלו והשאיבה של כולנו אל

תוך החינוך יהיו טוטליות.

באיזה שהוא אירוע טלוויזיוני אחרי הבחירות הגדרתי את הבחירות האלה

כניצחון של ירושלים על תל-אביב. אין בדעתי בשום פנים ואופן להרחיב מעבר

להבחנה הזאת, ואני חושב שישראל מקוטבת בין ירושלים לתל-אביב, בלי קשר

לפוליטיקה. היא מקוטבת בין ירושלים לתל-אביב, תל-אביב כמטפאורה,

וירושלים כמטפאורה. תל-אביב היא הדבר הזה שאנחנו חושבים של האירופאיות

של ישראל שנבלעת לתוך הכפר הגלובלי ומאבדת את הזהויות במידה רבה. יש

סכנה גדולה מאוד בכפר הגלובלי, יש קסם אדיר, אבל מי היה מאמין שעל סף

האלף השני, השאלה המרכזית שמעסיקה היום את העמים במערב היא לפתע שאלת

הזהות. שאלת הזהות מעסיקה. אל תטעו לחשוב שהמערכות הפוליטיות בעולם

המודרני, כולל בישראל, הן מערכות על פוליטיקה ומדיניות. אלה מערכות על

תרבות וזהות. זאת השאלה המרכזית, לפתע מסתבר, דווקא בגלל שיש יותר מדי

טכנולוגיה, דווקא בגלל שכולנו נבלעים לתוך ה .MTV-והשאלה שלנו היום

היא איך מקצרים את המרחק בין תל-אביב לירושלים. שישים הקילומטר האלה הם

ארוכים מדי. יש מרחק גדול מדי בין תל-אביב לירושלים. ירושלים של העדות,

של, במידה מסוימת, הפחד מן הקונפליקט, הפחד מן ההסדר, שהוא בחלקו

מוצדק. הדבר הזה, כיצד אנחנו עושים מדינה שהיא גם פתוחה לעמים, שהיא גם

פתוחה למיטב במורשת האוניברסלית, ומצד שני, איננה הופכת את לאומיותנו

לדתית.

אחד העם לא טעה. אחת הבעיות הגדולות ביותר שלנו תהיה, אם נשכח שדתנו

היא אכן לאומית, אבל אסור לה, ללאומיותנו, להיות דתית, כי מרגע

שלאומיותנו תהיה דתית, היא לא תדע את עיקרון או את חוויית הפשרה הבלתי

נמנעת כדי לחיות באזור קשה ועוין כזה וכדי להבטיח את ניצחונה הסופי של

הציונות. הרי הציונות, כל מה שהיא רצתה זה לחיות בשלום עם שכניה. רק אם

אנחנו נדע להבחין בין דת לאומית לבין לאומיות דתית, ולא נהפוך את הדת

למערך פוליטי מחייב ומערך אמונות ומערך ערכים חיוני לחברה היהודית, אבל

הוא לא מצע פוליטי - אם נדע למצוא את המרחק בין השניים, אין לי ספק

שהעם הקטן-הגדול הזה יפתח את המאה השנייה לציונות במצעד מחיל אל חיל.



תא"ל אברהם עשהאל; אדוני יושב ראש הכנסת, כבוד הרב הראשי, חבר

הכנסת זיסמן, חבר הכנסת בן-עמי, חברי כנסת,

אורחים נכבדים.

אני, כלובש מדים, נדרש בעצם לחבר בין צה"ל לעשייה הציונית. אבל אני

מנסה ללכת לאחור ולחפש מאה שנים לאחור, לראות שבעצם מראשיתה של הציונות

המעשית - אולי לא מאה שנה, אבל קצת לאחר מכן - יש קשר הדוק מאוד בין

העשייה הציונית ובין הביטחון. מדובר בדברים שהתרחשו בקהילה עצמה, עדיין

בתפוצות - קבוצות נוער מצאו לנכון, כדי לשמור על זהותן, גם היהודית וגם

הציונית, להבטיח את עצמן, להקנות לעצמן ביטחון. מאוחר יותר, בהגיען

ארצה, עם ההתיישבות ועם העשייה, יצרו את הביטחון הראשוני, וללא כל ספק,

מיום ראשיתו של צה"ל, ניסו ליצור את הגוף שבא להבטיח ולהקנות ביטחון

לכל העשייה הציונית שנעשתה עד לאותו יום, וזו שתבוא אחריה.

אני יכול לומר היום, כאחד שנולד בארץ, גדל בה, התחנך בה והתגייס לצה"ל

לא לפני הרבה שנים, יושבים כאן אנשים ששירתו בצה"ל עוד טרם היוולדי -

צה"ל בעצם שזור בעשייה הציונית ובכלל העשייה במדינת ישראל בהרבה מאוד

מובנים, אבל לא רק כאן. אני אנסה לקחת מספר דוגמאות, ודווקא מהעת

האחרונה, כדי להדגיש או להציג את האופן שבו צה"ל מבטא את העשייה

הציונית, על כל הגוונים שלה.

חבר הכנסת זיסמן, הצגת את נושא העלייה, ליווית אותו כיושב ראש הוועדה,

ואתה עוסק בזה גם היום בחינוך. אני חושב שמה שהתרחש בצה"ל בשש-שבע

השנים האחרונות, בכל שקשור לעולים שהגיעו מרחבי ברית המועצות לשעבר

בעיקר, וגם בקרב העדה האתיופית, אנחנו יכולים לראות עשייה מאוד מאוד

משמעותית. אחד מהיעדים המרכזיים שצה"ל רצה לעצמו, הן מנקודת המבט שלו

אבל הן מנקודת המבט הציונית, זה לקלוט נכון את העולים האלה, לאפשר להם

להיטמע בצה"ל ולהיות כאחד האנשים בצה"ל, ובאופן הזה לאפשר להם להפוך

להיות אזרחים טובים יותר במדינת ישראל. אנחנו יכולים לראות את היקף

הפעולות שנעשו, דברים שנעשו בצה"ל לאורך כל השנים. צה"ל היה בין מקימי

המעברות, וצה"ל היה בין אלה שלימדו עברית, והוא עושה את זה עד היום

בעזרת המורות החיילות שפזורות בכל רחבי הארץ ומסייעות בלימוד השפה

ובלימודים עצמם בבתי-הספר, מורות חיילות שפזורות בתפוצות, אותה קבוצה

של מורות שנמצאת היום בחבר המדינות, ועושה את אותה מלאכה שנעשתה עוד

קודם להקמתה של המדינה, ובוודאי מראשיתה של המדינה והקמתו של צה"ל,

צה"ל היה מחובר לעשייה הזו תמיד. אם אנחנו מסתכלים על האופן שבו אנחנו

קולטים את העולים אצלנו, בית-הספר לעברית של חיל החינוך והגדנ"ע,

והאופן שבו אנחנו מנסים להקנות שפה ובאמצעותה תקשורת טובה יותר, אבל

בצד השפה גם את התרבות שמייחדת אותנו פה בארץ. בעצם, לא נגמרה הדרך,

ויש עוד הרבה מה לעשות, אם אני לוקח את נושא העלייה.

כך גם בתחום החינוך - צה"ל, על-בסיס ערכי צה"ל, הקוד האתי, מגדל על

ערכי הציונות, יהדות וציונות ועשייה, את כל חייליו ואת כל מפקדיו,

ואנחנו יכולים לראות את זה באופן שבו הוא מחנך את האנשים ומוביל אותם

קדימה.

זה מקשר אותי לתחושות שקיימות בציבור בישראל בעת האחרונה ביחס לצה"ל.

קוראים לזה מוטיבציה. אני קורא לזה הנכונות למלא את חובת השרות, לאו

דווקא מוטיבציה. אני מנסה לרגע לשאול את עצמי איך הנושא הזה של

נכונותנו לשרת בצה"ל קשורה לעשייה הציונית. ניסיתי לחשוב לעצמי, ולנסות



לחבר את הדברים, ואני רוצה קודם להגדיר. צה"ל הוא תעודת הביטוח של

העשייה במדינת ישראל, כך הוא היה, וכך הוא יהיה. הוא מאבטח את הקיום

הלאומי שלנו כאן, וככזה אנחנו צריכים לשמור עליו. זה מתחבר מיד להמשך

העשייה הציונית. עצם השירות בצבא הוא ציונות, ואני לא מתבייש לומר את

זה, אף על פי שלא כל כך נהוג במחוזותינו בעת האחרונה לדבר על השירות

בצבא כעל ציונות. אני לא מכוון לאלה שבחרו בצבא כקריירה צבאית, גם

אליהם, אלא אני מכוון דווקא לאלה שעל-פי חוק חייבים למלא את חובת

שירותם, שלוש שנים לבנים, ו-21 חודשים לבנות. יש מקרים מיוחדים, אבל

אני רוצה להסתכל על החתך הרחב יותר. השירות הזה בצבא, שמטרתו לאבטח את

העשייה הציונית והאחרת עד עצם היום הזה, ומטרתו לעתיד וייעודו הוא לשמר

את העשייה הזאת לעתיד, ולכך אני לא יכול לקבוע גבול, אני לא יכול לדבר

אפילו לא על המאה השנייה, אלא לדורי דורות, ולא ננקוב כאן במספר, כי לא

נכון יהיה לעשות את זה, אלא מעתה ועד עולם. עצם השירות, למרות שהוא

חובה, צריך לראות אותו גם מהפן של עשייה ציונית נקייה, כי באמצעות

הקניית הביטחון ותעודת הביטוח של מדינתנו, אם אני משלב בזה את אותם

אלמנטים שזה כרגע ציינתי - של חינוך, של לימוד שפה, של 09+ *)קשר עם התפוצות,

רק נזכיר את המשלחת שיצאה מפה לבואנוס-איירס אחרי שהיה הפיצוץ ב"עמיה",

ואיך אתה מוצא חיילים וקצינים ומפקדים במדים מפוזרים בעולם, כי החוט

והקשר נמשך.

עדיין לא השלמנו, כפי שהזכירו הדוברים לפניי את זה שכל העם היהודי יבוא

ויתיישב כאן. אנחנו עדים למה שמתרחש בתפוצות, אבל צה"ל עומד נכון

לעשייה הזאת, ובפעילויות הספציפיות שהוא עושה בתחום הזה הוא חלק

מהעשייה הציונית.

אני רוצה לסיים את דברי באמירה שאין לנו מה להתבייש במה שאנחנו עושים

בצה"ל; ולהיות בצה"ל ולשרת בצה"ל זו ציונות.

ניסו תרפז; אני שמח, כפי שפתחתי ואמרתי, שלא תם עוד

חזון הציונות. ציטטתי את הרצל, למעשה זה

השתמע מדברי כל הדוברים, איש איש כמובן לפי סגנונו ולפי השקפותיו. אני

יכול רק לומר שהמועצה הציונית בישראל, שאני עומד בראשה, עושה זה שנים,

ועכשיו במשנה תוקף, להגדלת התודעה הציונית במדינת ישראל, בקרב צעירים,

בקרב נוער ובקרב מבוגרים במסגרות שונות. אנחנו נמשיך בפעולה הזאת גם

בעתיד בסיוע, אני מקווה, של הכנסת, של המסגרות הממלכתיות האחרות, כי

צריך בהחלט להגביר את התודעה.

לסיום אומר מילה שקשורה עם דיון אחר. דיברנו על עלייה, יושב ראש הכנסת

דיבר על אתגרים ציוניים חדשים. לדעתי, צריך שוב להתחיל לבדוק את עצמנו,

מדוע גם רבים רבים יורדים מהארץ. לולא כל הירידה הגדולה, זה יכול היה

להביא לכך שפה יהיה מספר היהודים הגדול ביותר בעולם, דבר שעדיין הוא לא

כך.

לסיום החלק הזה, אני מתכבד להזמין את יורם טהר-לב ש"התגלח על זקנו של

הרצל".
יורם טהר-לב; מופע
"מתגלח על הזקן של הרצל".



מושג ב'

סימפוזיון בנושא; "לקראת המאה השנייה לציונות - משבר או תמורה"
משה בו עטר
התכנסנו כאן על-מנת לעשות את חשבון הנפש של

מאה שנות ציונות ושל התנועה הציונית.

פרופסור ישראל אלדד, שהשבוע מלאה שנה למותו, הראה לי פעם תצלום של

ה"טיימס" הלונדוני מראשית נובמבר 1917, ובו יש שתי כותרות. הכותרת

הראשונה, על המהפכה הגדולה ביותר בתולדות המהפכות בעולם, המהפכה

הקומוניסטית; ולצדה, כותרת נוספת של המכתב שנשלח ללורד רוטשילד, שמוכר

כצהרת בלפור. מעניין מי היה הגאון שערך את העיתון הזה באותו יום,

והיום, שמונים שנה אחר-כך, הציונות חוגגת את ניצחונה על פני כל התנועות

הלאומיות האחרות שצמחו באירופה; וזאת היא תנועה לאומית יהודית יחידה

שנותרה ברחוב היהודי.

ביום העיון הזה אנחנו מבקשים לעסוק בעתידה של הציונות. נושא הדיון, כפי

שהגדרנו אותו, "לקראת המאה השנייה לציונות - משבר או תמורה", וזאת על

רקע תהליך של הדה-לגיטימציה של הציונות בחברה הישראלית המואץ בעשור

האחרון.

לשם כך הוזמנו שלושה מרצים.

פרופסור אניטה שפירא, מחלוצי המחקר על תולדות הציונות, ארץ-ישראל

והיישוב, ערכה את המחקר המקיף על ברל כצנלסון, והרבתה לעסוק בשאלות

ציוניות וחברתיות.

הסופר א"ב יהושע, הוגה דעות, חושב ומורה באוניברסיטת חיפה, מהסופרים

הבולטים בישראל של היום, הרבה לעסוק בנושא הזהות היהודית, הציונית

והישראלית.

מורי ורבי, פרופסור אליעזר שביד, הוגה דעות, מרצה למחשבת ישראל

באוניברסיטה העברית בירושלים, מרבה בחמש השנים האחרונות מרבה לעסוק

ולדון בנושא הציונות והתרבות היהודית בזמננו.

הצוות התבקש, בהתאם לנושא, לעסוק בניסוחים שונים של הציונות בחברה

הישראלית, ואני אבקש, בשלב הראשון, רבע שעה לכל מרצה, ואחר-כך נמשיך

בדיון.

אניטה שפירא; שלום לכולם. אני קצת מרגישה כאן כמו הרגל

החמישית בכיסא. סוף סוף אני היסטוריונית,

והיסטוריונים לא נוהגים לעסוק בהווה, וודאי שלא בעתיד, ועל-כן אני קצת

מרגישה שאני לא במקומי. מי אני שאדבר על ההווה ועל העתיד, ודאי שלא

אדבר. אני עושה כדינם של מרצים במקרים כאלה, אני עוסקת, בחלק מהזמן

לפחות, במה שאני יודעת, וביתר הזמן אני אזרוק כמה הגיגים לגבי הנושא

האמור.

לגרשון שולם יש רשימה שאני אולי אסגור אתה גם את דבריי, אבל היא יכלה

לשמש כותרת טובה לדיון היום. הכותרת של הרשימה היא "העוד ציונים

אנחנו". השאלה הזאת היא בעצם השאלה שעליה אנחנו עומדים לדון. אבל לפני

שאנחנו דנים, אולי נדע על מה אנחנו מדברים, מה זה בכלל, מה זאת התנועה



הציונית, מה היא רצתה, מה היא עשתה. נעשה זאת בקיצור נמרץ, עד כמה

שאפשר, תוך כמה דקות.

ובכן, אני לא צריכה לחזור ולומר שהתנועה הציונית היא התנועה הלאומית של

העם היהודי. אבל פה אני רוצה להוסיף משהו ששנוי בוויכוח, ומן הראוי

להתייחס אליו. יש רבים שטוענים, שהתנועה הציונית כמוה כתנועות לאומיות

אחרות,- אין הבדל. אפשר לראות כאלה תנועות לאומיות שחידשו את השפה שלהן,

אפשר לראות תנועות לאומיות שאצלן חידשו תרבות עתיקה בארץ קיימת, אפשר

לראות כל מיני קווים שהם דומים למה שהתרחש בתנועה הציונית. ובכל-זאת,

אני חושבת שנקודת המוצא שלנו צריכה להיות שהתנועה הציונית היא מה שנקרא

"סואיגנריס". זאת אומרת, היא תנועה לאומית יחידה במינה.

במה הייחוד שלה?

(א) אינני יודעת בכל תולדות התנועות הלאומיות עוד תנועה אשר העבירה עם

שלם על כל קרביו מגלות לארץ נושבת. כלומר, השינוי הטריטוריאלי,

המהפכה הטריטוריאלית והדמוגרפית, שהייתה כרוכה בהגשמת הציונות, היא

מהפכה שלא הייתה כמוה בשום עם אחר.

(ב) אנחנו מדברים על עם שהיום, כשאנחנו חוגגים את מאה שנה לתנועה

הציונית, אין לנו ספק שהוא עם, אבל לפני מאה שנה אף אחד לא העריך

שבאמת העם היהודי יחליט שהוא רוצה להיות עם. פתאום קם אדם בבוקר

ומחליט שהוא עם ומתחיל ללכת. ובכן, זה בדיוק מה שקרה לפני מאה שנה.

עד אותו זמן, היהודים דנו בשאלה האם הם עם או אינם עם, אבל הם לא

החליטו אם הם באמת רוצים להיות עם.

(ג) חידוש הזיקה של אומה עתיקה לארץ שמתוכה התרחקה במשך כ-1,900 שנה

זוהי תופעה שגם כדוגמתה אין. אז תגידו לי "לא התרחקו, היו בתפילות,

והיו מדי פעם עולים כמה משולחים". ובכן, ודאי זה נכון, אבל אין

דומה הציונות לתופעות הקודמות הללו, משום שפה היה גיוס של הרצון

הלאומי לצורך מפעל אקטיבי, מפעל שאיננו מצפה לבוא הנס, אלא מפעל

שבני הדור נוטלים על עצמם.

(ד) קודם כול, הציונות ראתה את עצמה כיחידה מכל התנועות בעם היהודי.

היא ראתה את עצמה כמייצגת הרצון הכללי של העם היהודי לא רצון של

מעמד ולא רצון של קיבוץ יהודי בודד, אלא הרצון הכללי של כל העם

היהודי. היא באה בעקבות תהליך של פרגמנטציה שהתחולל בעם היהודי

במאה ה-19, שפורר את העם היהודי לפרודות. באה הציונות ואמרה שיש

קולקטיב יהודי, ואנחנו חייבים לפעול לקידומו, לקידום האינטרס שלו.

הקולקטיב היהודי הוא הנושא של התנועה הציונית, ויש בו חשיבות רבה

גם היום.

(ה) נטילת האחריות עבור הגורל היהודי, מה שגרשון שולם קרא "התפרצות

היהודים לתוך ההיסטוריה החילונית" זה היה בעצם המשימה של התנועה

הציונית. לא עוד היהודים כנשוא של פעולת אחרים, אלא היהודים כמי

שנוטלים על עצמם את עיצוב גורלם.

אני רוצה להגיע לנושא שמעניין אותי במיוחד. האם הציונות הייתה גזרה

היסטורית? האם הציונית הייתה בלתי נמנעת, או שמא, כמעט מקרה, התפתחות

חד-פעמית שכמעט פספסנו אותה? אם אני נזכרת בדברים של בן-גוריון, הוא



תמיד היה אומר-. העם היהודי בגולה היה יכול להתקיים לדורותיו. הוא אמר

שבשנות ה-30, הוא כבר לא בטוח. על הציונות הוא תמיד אמר שהציונות תלויה

במה אנחנו עושים או במה שאנחנו לא עושים, היא איננה גזרת גורל. האפשרות

שהעם היהודי יאחר את רכבת הגורל שלו הייתה מאוד מאוד אפשרית. הציונות

כמעט איחרה, אבל העובדה שאנחנו כאן פירושה שהיא לא איחרה. אבל אם אני

משווה אותה עם תנועות לאומיות אחרות, היא באה באיחור. אילו הייתה מאחרת

עוד מעט, ספק אם היינו יכולים בעידן שלאחר הקולוניאליזם, לאחר

הדומיננטיות של מעצמות המערב במזרח התיכון, להגשים אותה. זאת אומרת,

לציונות היה חלום הזדמנויות קטן אחד, והשאלה אם מגשימים את הציונות

באותה תקופה או לא מגשימים אותה הייתה שאלה שהיא תוצאה של מעשים או

מחדלים של אנשים. הציונות, בסופו של דבר, הייתה תלוית רצון אדם, תלוית

נחישות ההחלטה של קבוצה קטנה מאוד של אנשי אינטליגנציה יהודית חילונית,

אשר נטלו על עצמם פרויקט להגשמת הציונות. אתה חושב על זה ברטרוספקטיבה,

כמה מעטים הם היו, כמה העם היהודי לא נענה להם, כמה בסך הכול מתוך העם

היהודי היה אותו המיעוט הקטן שנטל על עצמו את המשימה של הגשמת הציונות,

ומסתבר שזה מדהים. אנחנו מדברים על כמה אלפים, אנחנו מודדים את המספרים

באלפים ולא ביותר מזה. אבל ברגע מסוים הפרויקט של האינטליגנציה הזאת

הפך לפרויקט לאומי.

כיצד קורה הדבר, או מתי מתרחש התהליך שבו רעיון ונושאיו הופכים להיות

למנהיגיה של תנועה לאומית? ובכן, זה מתרחש באותו רגע שהתנועה הזאת עונה

על הצרכים הקיומיים של שכבות רחבות. אנחנו צריכים להבין מה הייתה

הציונות הלכה למעשה. היא אמרה שצריך לעזוב בית וארץ מולדת וקברי אבות

ותרבות ושפה ידועה, ולעבור למרחב גיאוגרפי, תרבותי, אנושי אחר. זאת

החלטה קשה ביותר, וזה מה שקרה בין שתי מלחמות עולם, וכמובן אחרי מלחמת

העולם השנייה. זה היה הרגע שבו העם היהודי היה מוכן לזוז; והציונות -

הכוח שלה היה בזה שבאותו הרגע היא ידעה לבוא עם הססמה הגואלת, ידעה

לבוא עם הרעיון שנותן פתרון למצב הקיומי של העם היהודי.

לא בכל תקופה הציונות הייתה עשויה להתגשם. כפי שכבר אמרתי, היה פה חלון

הזדמנויות, אבל היה כאן עוד דבר. אנחנו צריכים לזכור את התקופה. אנחנו

מדברים על תקופה מהפכנית, תקופה מהפכנית מבחינת האתוס בעולם כולו, מאז

המהפכה הצרפתית ועד אמצע המאה ה-20. זוהי תקופה מהפכנית בעולם, זוהי

תקופה שבה אידיאולוגיות נאבקו אלה עם אלה, סוציאליזם, קומוניזם,

פאשיזם, ליברליזם, דמוקרטיה, לאומנות, כל אלה נאבקו ביניהן, כל אלה

נאבקו על הנאמנות של האנשים. בתקופה כזאת, הפרט רואה את עצמו כחלק

מקולקטיב, והוא רואה את חשיבותו בכך שהוא תורם לקולקטיב. בתקופה כזאת,

החברה מצליחה לגייס את נאמנות העם, את נאמנות האנשים למטרות-העל של

החברה. זוהי תקופה שבה הציונות יכלה לגייס את הנאמנות של תומכיה. לא

בכל תקופה זה קיים. במילים אחרות, אנחנו מדברים על תקופה שבה לקנאות

שלנו, לעצמה של המסירות למטרות העל של החברה, הייתה משמעות כל-כוללת,

ובתקופה הזאת זאת לא הייתה תופעה יוצאת דופן. אנחנו היינו על גל עולמי

בעניין הזה, וכתוצאה מכך העם היהודי יכול היה להבין את זה, והיה מוכן

לקבל את זה.

אם זה כך, מה קורה היום? קודם כול, צריך לזכור שהציונות הגשימה את

המטרה העיקרית שלה. אנחנו יושבים במדינת ישראל, היא כבר חוגגת את יום

הולדתה החמישים. עד שנת 2020, אומרים לי הסטטיסטיקנים, רוב העם היהודי

בעולם יהיה במדינת ישראל, אז אולי באמת הציונות סיימה את תפקידה, ויכול

להיות שזאת המסקנה שצריך להגיע אליה. אבל עוד רגע אני רוצה להאיר איזה



שהוא הבדל בסיסי בין התקופה שלנו לבין מה שהיה, נאמר, לפני חמישים

שנה.

מהי תמונת העולם שעליה אנהנו, בני דורי, חבריי לפאנל, התחנכו? מהי

תמונת העולם, שכשאנחנו גדלנו, הייתה התמונה הדומיננטית? ובכן, אנחנו

גדלנו בעולם שבו החולשה היהודית ורפיפות הקיום היהודי היו עובדות יסוד.

קשה להיות יהודי או יותר נכון, לא טוב להיות יהודי, בגלל שאף אחד לא

אוהב את היהודים, וגם בטובות שבמדינות, באותה תקופה, הייתה האנטישמיות.

אני רוצה להזכיר דווקא דוגמה מארצות הברית. בין שתי מלחמות עולם היו

תנועות חברתיות בארצות הברית שהיו בפירוש אנטישמיות, ושלא להזכיר את

חוקי ההגירה, ולא להזכיר את העובדה שהקיבוץ היהודי בארצות הברית פחד

לדרוש בתוקף פתיחת שערים לפליטים יהודים, מחשש להתעוררות האנטישמיות

בארצות הברית. כלומר, אנחנו מדברים על תקופה שבה האנטישמיות הייתה

עובדת חיים, באותן הארצות, הטובות שבהן. בגרועות שבהן, כמובן, אינני

צריכה להזכיר מה שקרה. הפליטות היהודית, חוסר בית מולדת, עולם סגור

בפני יהודי המחפש מפלט, זאת הייתה חוויית החיים שעליה גדלנו, שאותה

הכרנו, אם לא באופן מיידי, הרי מהסיפור, מהעיתון, מהספר שקראנו.

כשאנחנו מתקרבים למלחמת העולם השנייה, כמדומני היה זה וייצמן שאמר,

שהעולם נחלק בין המדינות שלא נותנות לנו לצאת לבין המדינות שלא נותנות

לנו להיכנס. כלומר, אנחנו היינו בתקופה שבה היהודי נמצא במצב נחות מכל

בחינה שהיא. העניין הזה בא לכלל ביטוי בעמידה העלובה של נציגי העם

היהודי בוועידת ויאם ב-1938, ועידה שהייתה אמורה לפתור את בעיית

הפליטים! והנה, בוועידה הזאת באים נציגי כל מיני עמים, אבל לעם אשר לו

הייתה הבעיה המרכזית, אסור להביא משלחת משלו לוועידה. יש למעלה משלושים

משלחות, אבל אין משלחת של העם היהודי.

עוד דבר שהיה לנו בראש באותה תקופה. כפי שהזכרתי קודם, אנחנו גדלנו

בעולם שנאבק מאבק אידיאולוגי, בעולם שנחלק בין כוחות האור לכוחות

החושך, בין המשטרים הטוטליטריים לבין הדמוקרטיות, בין הנאציזם לבין

המערב, ואחר-כך בין הטוטליטריות הבולשביקית לבין המערב. זהו עולם שבו

הקיום של כולם, תמיד, היה על חוט השערה - משברים כלכליים, משברים

פוליטיים, מלחמה רודפת מלחמה. כלומר, הקיום היהודי והקיום שלנו היה

קיום בסימן שאלה. בעולם כזה, קום המדינה נתפס כנס. היינו כחולמים.

עכשיו, בואו נסתכל על העולם של הילדים שלנו ושל הנכדים שלנו. אנחנו

נמצאים בעולם, קודם כול, שכבר חמישים שנה לא ידע מלחמה עולמית. זהו

עולם סובלני, שבו העם היהודי משתלב. האנטישמיות, למרות כל מיני דיווחים

על כך שפה ושם ובכל מיני מקומות יש כל מיני תופעות, בסך הכול

האנטישמיות בעולם נמצאת בשלבי ירידה, שלא היו כמותה אינני יודעת ממתי.

הכול פתוח. יהודי יכול להגיע למשרות הרמות ביותר בארצות הגדולות ביותר.

יהודי שנולד באוסטרליה וגדל בארצות הברית נעשה שגריר במדינת ישראל,

יהודי אחר שנולד בגרמניה ובא כפליט לארצות הברית, נעשה שר החוץ.

היהודים היום מגיעים בארצות הברית לכל מיני תפקידים שלפני שלושים שנה

אי-אפשר היה לחלום עליהם. כלומר, העולם גדול ופתוח, והיהודים יכולים

לנוע בו בחופשיות. גם הגבולות היום הרבה יותר פתוחים מאי-פעם. כלומר,

ההרגשה שאתה יכול לקום ולנסוע בעולם קיימת, מה שלא היה לפני חמישים

שנה.

זהו עולם שבו נקעה נפשם של האנשים מהקולקטיבים, הקולקטיבים הלאומיים,

הקולקטיבים החברתיים. הקולקטיבים נחשבים למקור של כל מיני רעות בעולם,



החל מהמשטר הנאצי, דרך המשטר הבולשביקי, וכלה בכל מיני צרות אחרות.

אנחנו חיים בדור של גאות האינדבידואליזם. הפרט, היחיד, הוא נזר הבריאה,

לא עוד קולקטיבים. זהו עולם של אינדבידואליזם, וכתוצאה מכך ההצלחה של

הפרט היא הקובעת, והיא נמדדת במושגים מטריאליים, כלומר, בהצלחה, קודם

כול, כספית.

מדינת ישראל היום היא מדינה חזקה, היא מדינה מצליחה, היא מסוגלת להושיט

עזרה לכל קיבוץ יהודי הנתון בסכנה, כל גדולי עולם באים למדינת ישראל.

בואו נזכיר לעצמנו, לפני שלושים-ארבעים שנה, בן-גוריון לא זכה לכך

שיזמין אותו נשיא אמריקאי לבית הלבן. היום, ביקור בבית הלבן, זה כלום

אצלנו, שלא לדבר על כך שכל גדולי העולם באים גם לכאן. יש לגיטימיות

למדינת היהודים, שלא הייתה לה לפני ארבעים שנה. הילדים שלנו רואים את

זה, והם חושבים שככה זה היה תמיד. העצמה של המדינה נראית בעיניהם

כמובנת מאליה. בזיכרון שלהם כל הסבל, הייסורים, הסכנות שהיו בדרך, לא

קיימים בכלל. לכן הם רואים את חסרונות המדינה ולא מתפעמים מעצם קיומה.

כך גם צמחה תופעת הפוסט-ציונות. הם אומרים שלא חשובה ההיסטוריה, חשוב

ההווה. אתם, אל תספרו לי "כשאנו בנו ארצה", את זה כבר שמענו. עכשיו,

כאן, האם החברה שלנו היא בסדר? האם החברה שלנו מתנהגת כפי שהיא צריכה

להתנהג? לחלש, למיעוט, לשונה? אם לא, אז הציונות, משמע, מהתחלה לא

הייתה בסדר. ההווה משליך על העבר; העבר צריך להשתנות כדי שההווה

ישתנה.

בעידן זה, שבו הקולקטיבים מתפוררים, שבו האידיאליזם נחשב לנאיביות,

ושבו המסירות לכלל נחשבת לפרייריות, מה מקום יש לציונות? אפשר לומר,

ואני אמרתי את זה קודם, שהציונות היא תנועה היסטורית, היא מילאה את

תפקידה, וככל אידיאולוגיה אחרת, היא לא נצחית. אולי הגיע הזמן שנשנה את

המושגים. האם לא הגיע הזמן שבמקום לדבר על ציונות, נדבר על פטריוטיזם

ישראלי? אנחנו אזרחי המדינה, אנחנו אוהבים את המדינה, אנחנו קשורים

אליה, מדוע לא לדבר על פטריוטיזם במקום לדבר על ציונות? הרי עוד לפני

חמישים שנה שמו את הציונות במרכאות. כן, כן, כבר בקום המדינה היו

שאמרו; הם מדברים אלינו ציונות. מה זה ציונות? הכוונה הייתה שמטיפים

לנו מוסר, מדברים אלינו "כשאנו באנו ארצה" וכו' וכו'.

ציונות, בדרך כלל, הייתה אידיאולוגיה של אלה שלא היו בארץ, הייתה

השאיפה לציון. אלה שהיו בארץ בעצם לא היו ציונים, כי הם כבר פה. אלה הם

בעצם אזרחי המדינה, ולכן, אולי באמת לא נורא אם נשנה את המושגים.

על סף המאה השנייה לקיום הציונות עולות שאלות שהרצל בשעתו ביקש לדחות

עד אחרי הקמת המדינה. מהו האתוס המרכזי של המדינה? לאילו עולמות

רוחניים היא שייכת? האם היא מדינת יהודים או מדינה יהודית או מדינת כל

אזרחיה? הרצל תיאר לעצמו מדינת יהודים סובלנית, שבה משתתפים בשלטון

יהודים וערבים, דתיים וחילוניים; אבל כידוע לכם, הרצל הרי לא הכיר את

העם היהודי.

לכל אורך תולדותיה התנועה הציונית השכילה לגלות סובלנות כלפי נאמנויות

המשנה של חבריה. היו בתנועה דתיים וחילוניים, סוציאליסטים ובורגנים,

דמוקרטים ובעלי נטיות אוטוריטריות, פציפיסטים ואנשי מלחמה.



היום אנחנו עומדים בפני קרעים באותה רקמה עדינה של חיים משותפים שרקמה

תנועת התחייה הלאומית היהודית. שאלה זאת מעלה על סדר היום את השאלה שלא

חדלה להטריד את אבות התנועה הציונית. האם העם היהודי מסוגל להיות עם

נושא מדינה.

ההיסטוריה היהודית לא פינקה אותנו במובן הזה. ניזכר בכך ששתי התקופות

של עצמאות יהודית הסתיימו תוך זמן די קצר. בתקופה הראשונה, תקופת הבית

הראשון, יש פילוג הממלכה כבר בימי רחבעם. בתקופה השנייה, תקופת

החשמונאים, מסתיימת תוך פחות ממאה שנה. אנחנו בתקופה השלישית של עצמאות

יהודית. האם נשכיל להוכיח שהיהודים מסוגלים להיות עם נושא מדינה?

הטיעון האנטישמי תמיד היה שהיהודים זקוקים לגויים כדי שהם יהיו מסוגלים

לקיים את חייהם, שהם לא מסוגלים לקיים חיים עצמאיים. בשעתו סברנו שזוהי

אנטישמיות בלבד, ושאנחנו נצליח לקיים כאן חברה מתוקנת עם קונצנזוס

והסכמה לכללי היסוד.

אני אסיים בהעלאת כמה נקודות שמעוררות אצלי חשש בימים אלה. קודם כול,

אנחנו מגלים אצלנו חוסר נכונות לקבל כללי משחק מקובלים. זה מתבטא

בהתייחסות לשלטון החוק, זה מתבטא בהתייחסות לסממנים של ממלכתיות

ישראלית, זה מתבטא ביחס לצבא, זה מתבטא ביחס לבית-המשפט העליון, זה

מתבטא ביחס, כפי שאמרתי, לשלטון החוק. האם פירושו של דבר שהממלכתיות

הישראלית עומדת בפני כישלון? אם כך, זה יהיה הכישלון של הציונות. האם

בכך תסתיים המאה השנייה? תודה רבה לכם.

א"ב יהושע; אני פטור קצת מכמה מהדברים שרציתי לומר,

בגלל דבריה של אניטה שפירא, אבל אני רוצה

קצת לחדד את הדברים בכל אופן, בכל הקשור, ראשית כול, למושג ציונות,

ואחר-כך לגבי העתיד.

אנחנו לא יכולים בכל אופן לקיים כנס כזה בלי לומר איזה מילה אחת לטובתו

של הרצל, כיוון שאנחנו אומרים מאה שנה לציונות. ב-1896 התפרסם ספרו על

מדינת היהודים, ולאחר מכן, ב-1897, התקיים הקונגרס הציוני. העובדה היא,

כשמעיינים בביוגרפיה הקצרה של הרצל, שהוא מת בגיל 44 בלבד, והעובדה

שעיתונאי מתבולל, תלוש בעצם מן העם, בפאריס, אבחן במדויק כל כך את

העובדה שהעם היהודי הולך לשבור טוב את הראש שלו בקיר של המדינה הלאומית

החילונית, שכל מה שהיה עד עכשיו כפוגרומים וכרדיפות, יהיו כאין וכאפס

לעומת מה שהולך לקרות ליהודים, ולכן צריך מהר לנרמל אותם, לא לשנות את

העולם. היהודים חושבים תמיד איך לשנות את העולם כדי שיתאים ליהודים,

אבל הרצל אמר איך לשנות את היהודים כדי שיתאימו לעולם. את העולם לא

נשנה כל כך בקלות, וגם הוא לא רוצה להשתנות, ויש לו גם סיבות טובות לא

להשתנות. אבל היהודים שמתגלגלים ממקום למקום, ולא רוצים לחיות

בטריטוריה משלהם, ורוצים לחיות רק בקרב עמים אחרים כספיחים וכנספחים,

אם כן, את היהודים הללן צריך לנרמל.

האבחנה שלו הייתה כל כך מדויקת, אבל העצמה היא בכך שבסך הכול זה היה

אינטלקטואל, זה היה מחזאי, זה היה עיתונאי, ושהוא יכול היה לעשות מדברי

ההגות, מהאבחנה האינטלקטואלית - והוא לא נשאר רק באבחנה האינטלקטואלית

שלו - תנועה של ממש. אדם בודד בן 36, שיכול היה להקים תנועה מאין בעצם,

זה דבר מדהים. כל פעם כשאנחנו חושבים על הרצל, אנחנו צריכים לומר

לעצמנו כמה גדול ונפלא היה האיש הזה, שמהשוליים של העם היהודי, דווקא

בגלל שהוא לא היה רב ולא מנהיג קהילתי ולא מנהיג פועלים, ולא ישב בתוך



גטו, ולא ישב בתוך המקומות האלה, כיוון שהוא היה לגמרי מן הצד, הוא

יכול היה לראות כאילו במעוף ציפור את הבעייתיות המיוחדת של העם הזה,

ולא רק לראות ולכתוב על זה איזה מאמר יפה או איזו רשימה יפה, אלא לעשות

פעולה.

נכון, הרבה דברים הוא לא הבין בתוך העם היהודי, וטוב שהוא לא הבין. הוא

היה תמים לגבי העם היהודי; הוא לא ידע איזה כוהות אדירים אנטי ציוניים

מפעמים בתוך העם היהודי. הוא לא הבין כמה הגולה דבוקה עמוק בתוך העם

הזה, שכבר 2,500 שנה חיפש את הגולה והעדיף אותה על חיים לאומיים. ודאי

שהרבה דברים הוא גם לא הבין בתרבות היהודית. אבל דווקא האבחנה היסודית

שלו הייתה כל כך נכונה. אם הוא היה בא עכשיו, והוא היה שומע על הצהרת

בלפור, והוא היה שומע על השואה, הוא היה קורע את שערותיו והיה אומר

"בעצם נכשלתי". הייתה לעם הזאת הזדמנות ב-1917 לממש את מה שאני חיפשתי

כל כך, את הצ'רטר הזה בינלאומי, והעם הזה לא בא, ואחר-כך הגיע לשואה,

שאפילו בדמיון הכי פרוע של הרצל, והיה לו דמיון, הוא לא חשב שזה מה

שיקרה בסוף. ולכן, עם כל העונג הגדול שהיה לו לראות את הכנסת ואת מדינת

היהודים ואת ה-4.5 מיליון יהודים שיושבים כאן ואת כל ההכרה הבינלאומית

שיש לנו, הוא עדיין היה בוכה בלבבו על שלא הצליחו להקים מדינה לפני

השואה, מה שהיה אפשר לעשות; ואנחנו במו ידינו החטאנו ופספסנו את

האפשרות הזאת.

זאת מילה אחת לגבי הרצל, שגדולתו מזדקרת כל פעם מחדש, ולא ילאה הפה

לספר את שבחיו.

אני חוזר שוב ואומר מהי ציונות. אניטה שפירא קצת עמדה מסביב לזה, ואני

רוצה לומר שחלק מן הבעייתיות הגדולה של המושג הזה שקרתה לו, מה שאתם

אומרים, דה-לגיטימציה, כמו שאומר בן עטר; אחרים אומרים "נשחק".

פוסט-ציונות, אנטי-ציונות, א-ציונות - הדברים הללו - חלקם נובע מן

הבלבול העצום בהגדרת המושג ציונות. העובדה הציונות הפכה להיות קולב שכל

אחד זורק עליה את המעיל שלו, והדבר איננו כך. למושג הזה יש מובן, ואני

רוצה להגדיר אותו. אם מישהו חושב שההגדרה שלי איננה טובה, שינסה לתת

הגדרה אחרת, אבל שההגדרה הזאת אכן תעמוד במבחן המציאות, ושתאמר לי למה

פה, למעלה בכנסת, מיוסי שריד ועד רחבעם זאבי, שהם מנוגדים זה לזה באלף

דברים, למה בכל אופן אחד לשני הם אומרים שהם ציוניים. למה בכל אופן? אז

מהו בכל אופן המושג ציונות?

ראשית כול, ציונות איננה אידיאולוגיה. כשאדם אמר על עצמו "ציוני", הוא

לא אמר על עצמו שום דבר, חוץ מן העובדה שהוא מכיר בעיקרון שמדינת ישראל

איננה שייכת היום אך ורק לאזרחיה, היא בראש ובראשונה שייכת לאזרחיה,

ל-5.2 מיליון שהם אזרחיה וקובעים את בית המחוקקים שלה וקובעים את

הפוליטיקה שלה וקובעים את כל חייה, אבל המדינה הזאת איננה שייכת אך ורק

לאזרחיה נושאי תעודת הזהות הישראלית, אלא גם לעם היהודי. מי שמקבל את

העיקרון הזה הוא ציוני. מי שאיננו מקבל את העיקרון הזה איננו ציוני.

הוא יכול להיות פטריוט, הוא יכול להיות חלוץ, הוא יכול להיות אזרח יוצא

מן הכלל, והוא איננו ציוני, אם הוא לא מקבל את העיקרון הזה. כמו שאדם

גם בבית-סוהר ומושחת, ועומד לדין, כמו שיש כמה מחברי הכנסת כאן, שהם

ציוניים, בגלל שהם מקבלים את העיקרון הזה. ציונות זה לא תעודת יושר לאף

אחד. כשאדם אומר על עצמו שהוא ציוני, הוא לא קיבל מדליה על עצמו. בסך

הכול הוא אמר את הדבר הפשוט הזה "אני מכיר בעיקרון שמדינת ישראל איננה

רק מדינת אזרחיה, אלא גם מדינת העם היהודי". אגב, זה עיקרון שקיים אולי



גם בעמים אחרים. הציונות היום, כפי שאנחנו תופסים אותה, היא לא כל כך

מיוחדת. כאשר תקום המדינה הפלשתינית, גם בה יהיה העיקרון שהמדינה הזאת

לא תהיה רק מדינת אזרחיה, אלא מדינת העם הפלשתיני, כפי שהם יגדירו

אותה. או ישנם ההונגרים, שמקבלים את העיקרון שמדינת הונגריה שייכת גם

להונגרים, ויש חוק שבות להונגרים, כמן שיש חוק שבות לגרמנים, לחזור

לגרמניה. כאשר אנחנו קיבלנו את העיקרון הציוני, רוב העולם התנגד

לעיקרון הזה, ובכל-אופן הצלחנו להעמיד אותו.

אני אומר את זה כיוון שחלק מן העובדה שהמילה "משבר" נצמדת תמיד למילה

"ציונות", וכל היום מדברים על משבר, מיום שאני ילד בן 12, ששומע כל

הזמן סימפוזיונים על הציונות, כל הזמן אומרים "משבר, משבר, משבר". כל

הזמן היא במשבר. הולכים מחיל לחיל, וכל היום במשבר. מה זה המשבר הזה?

כיוון שכל אחד הכניס לציונות את החלום המסוים שלו, הוא מדבר על משבר של

הציונות. זה לא שייך לציונות. הציונות הבטיחה דבר אחד בלבד: מדינה, ואת

המדינה הזאת הקימו אנשים, כמו שאת אומרת, בעלי אידיאולוגיות שונות

וסותרות זו את זו. בין הליברלים, ובין הדתיים, ובין הסוציאליסטים, ובין

חצי פשיסטים, ובין הקומוניסטים, היו תהומות אידיאולוגיות, ובכל-אופן הם

הסכימו על דבר אחד, רוצים להקים מדינה.

לכן גם הדיבורים על יהודי חדש אינם נכונים. לא קם כאן יהודי חדש, זה

אותו יהודי, אלא יהודי טוטאלי, במובן הזה שהוא צריך לתת תשובה טוטאלית

לכל פרט במציאות. ואין לכם מקום יותר ברור, והייתי אומר מדגים את זה,

מאשר המקום הזה. כאן יושבים למעלה אנשים שמתווכחים על נקודת זיכוי

לאישה ועל דמי אבטלה ועל השטחים ועל בעיית דת ומדינה ועל בעיית התחבורה

ועל כל הדברים הללו, שיהודי צריך לתת להם תשובות טוטאליות בתוך מציאות

של יהודים, יחד, כמובן, עם מיעוט שמשתתף בעניין הזה. אבל התשובות

הטוטאליות הללו הן ההבדל מה יהודי שהיה חי בתפוצות, שלא עסק באלף דברים

שעוסקים כאן. ההבדל הוא לא שכאן קם איזה יהודי חדש. אנחנו רואים כאן

הרבה יהודים ישנים נושנים, ואני לא מחפש שיהיו יהודים חדשים. יש יהודים

חדשים, יש גם צרפתי חדש. אתם חושבים שהצרפתי שחי היום בפאריס הוא דומה

לצרפתי שחי לפני מאתיים שנה בפאריס? גם הוא שונה, כל אדם משתנה. הבעיה

היא לא השינוי, הבעיה בציונות היא לא שאנחנו השתנינו, כל עם משתנה

מאבותיו; הבעיה היא שאנחנו חייבים לתת התייחסות טוטאלית ואחראים

למציאות הטוטאלית של חיינו, לטוב או לרע. ניכשל, ניכשל, כמו עם, יש לנו

תקופות טובות, יש לנו תקופות רעות, כמו בכל עם.

אם כן, זאת היא ההגדרה של הציונות. אם היום אני שואל את עצמי במה עוסקת

הציונות, אם אתם רוצים ליצור צבא שעוסק בחינוך או מורים, ואתם שואלים

את עצמכם על מה אני צריך להגיד "ציונות", אז ציונות קשורה רק בנושא

אחד, באזור אחד - הקשר בין היהודים כאן ליהודי התפוצות. כל שאר הנושאים

- עניין חברון, עניין הפער הסוציאלי - הם עניינים נכבדים ביותר, חשובים

ביותר, שהם צריכים להיות נדונים על-פי הכותרות שלהם. בהרבה מדינות דנים

על בעיות הגבולות, בהרבה מדינות דנים על בעיה של דת ומדינה, בהרבה

מדינות דנים על בעיה של חוקים סוציאליים. כל אחד עוסק בדברים חשובים

ביותר, ובדברים הללו אנחנו עוסקים, כיוון שאלה הם חיינו, אבל הם לא

ציונות. הציונות היא רק באותה צורה שקשורה ביחסים בינינו לבין התפוצות.

כאן הוא הדיון. זה במקום לזרוק את המילה "ציונות" בכל מיני שאלות

אחרות, ועל-ידי כך גם לעורר מיד ויכוחים מדומים. היום, עוד מעט ייסוגו

מחברון, ושם ישבו אנשים ויבכו, יקרעו קריעה מרה על עניין הציונות

שנשבר, שבגדנו, שביבי בגד בציונות, או כל מיני דברים מהסוג הזה. אני לא



אומר שלא יבכו, אבל שיבכו על הנושא האמיתי. שיבכו על הנושא שעזבנו את

קברי האבות, שנתנו את חברון לערבים, מה שהם רוצים, שיגידו. אבל זה לא

קשור לציונות, הציונות לא נכשלה בגלל שעוזבים את חברון, כשם שהציונות

לא הרוויחה כאשר כבשו את חברון. גם כשכבשנו את לבנון, והיה שם כל מה

שהיה שם, הציונות לא נפגעה. זה לא הציונות שנכשלה שם. כמו שידידיי
בשמאל תמיד אומרים
אם אתם הרגתם ערבים, או עשיתם מעשי עוולה, אז

הציונות הוכתמה, הציונות נשברה. המדיניות הייתה רעה, האנשים היו רעים,

אבל זה לא קשור לציונות.

אם נשחרר את המושג ציונות מכל הספיחים ומכל התוספות שכל הזמן מספחים,

יש סיכוי לנהל ויכוח ממשי ולעשות את העניין רלוונטי, כאשר הוא נמצא

בפוקוס שלו. ומה הוא הפוקוס היום? הפוקוס היום הוא בקשר בינינו לבין

התפוצות, שהוא משתנה בשנים האחרונות. הוא משתנה בגלל כמה וכמה סיבות,

הוא משתנה, ראשית כול, משום שעם בוא השלום - ואני מאמין שהוא אכן יבוא

והממשלה תמשיך בתהליך השלום - ועם העובדה שכבר חלק מהשלום הושג, הקשר

בינינו לבין התפוצות, שהיה בנוי מאוד על המוטיב של העזרה לישראל

המבודדת, הנמצאת במצוקה, הזקוקה לתמיכה כספית, לתמיכה פוליטית, העניין

הזה ילך וייעלם. אי-אפשר יהיה להעמיד אותו כאחד מהנושאים המרכזיים

בינינו לבין יהדות התפוצות, על כל הגדולה שהיתה לנושא הזה קודם.

אני לא אומר שאין אנטישמיות. היא תמיד תימשך. אבל, כמו שאת אומרת, אפשר

לראות את סילוק האנטישמיות או את התמעטותה של האנטישמיות בתוך החברה

האירופאית, אפילו בברית המועצות. אני זוכר כמה איומים איימו שכאשר

ישתחרר הקומוניזם בברית המועצות ירצח יהודים, ויהרגו אותם, ויהיו שם

פוגרומים. שום דבר כזה לא היה שם. ניבאו נבואות שחור נוראות על מה יהיה

מצבם של היהודים בברית המועצות לאחר הקומוניזם, עובדה שזה לא קרה. היום

פחות או יותר, לא שאין אנטישמיות, יש אנטישמיות, יש שנאת שחורים ויש

שנאת תורכים וכל מיני דברים כאלה, אבל אנטישמיות כדבר פעיל, שמשמש נושא

בתוך היחסים בינינו ובין היהודים, המעיטה את כוחה.

יש רוויה בעלייה. הנושא היה קדוש בחברה הישראלית. יש היום תחושה

שמהעלייה מילאנו את הבטן, יפה מאוד, ב-900 אלף עולים, במשך שמונה השנים

האחרונות. ובעצם אפילו הריטואל הזה, שעל פיו היינו באים לגולה להוכיח

אותם "למה אתם לא עולים" הפסיק להיות מעשי. אפשר לדבר על העלייה באיזה

שהוא אופן, אבל אני אומר את זה לא כדבר שאני רוצה, אלא כעובדה. החברה

הישראלית הפסיקה להתעניין בעלייה כאחד ממקורות חייה, ממקורות קיומה,

וברגע שייווצרו גבולות הקבע של מדינת ישראל, המאבק הדמוגרפי שלנו עם

הערבים, שהיה כל הזמן עם עניין העלייה, יפסיק להתקיים.

השינוי בהגדרת היהודי. היהודי הופך להיות יותר ויותר וולונטרי, יותר

ויותר חלקי. היהדות בארצות העולם, המערב, ובמיוחד אמריקה, הפכה להיות

הובי. היהדות, כהובי. ההבדל ההולך ונפער בין יהודים שיושבים בניו-ג'רסי

בסוף השבוע ועושים להם את התבשיל היהודי הנחמד שלהם עם קצת

הומוסקסואליזם, עם קצת פמיניזם, עם קצת איכות סביבה, עם קצת בודהיזם,

עם קצת כזה וכזה, בין זה לבין הבעיות הטוטאליות שאנחנו מתלבטים בהן

ונלחמים עליהן, ההבדל הופך לפער גדול ויותר ויותר. גם בין האיש הדתי

הישראלי לבין הדתי בחו"ל יש הבדל מהותי. אדם כמו דרעי, כמו גפני, כמו

אנשים כאלה, צריך להחליט בענייני מלחמה, לא רק בענייני הלכה. הם צריכים

להחליט על עשרות עניינים באופן דתי. לכן העמדה הדתית שלהם היא הרבה

יותר עשירה ומלאה מעמדת אנשים דתיים שדומים להם בחו"ל.



אם כן, הפער הולך ונעשה גדול. יש סיכוי, וזה כבר הולך ומסתמן, שעכשיו,

כאשר נושא המלחמה, נושא המצוקה של ישראל, לא יעמוד עוד כנושא מרכזי

ביחסים בינינו לבין התפוצות, הניתוק ילך ויגדל. בין כה וכה ההתבוללות

הולכת ומתעצמת שם, הגדרת היהודי נעשית לגמרי רופפת. היום, יהודים יש

לנו בעולם כאלה שהסבא שלהם הוא יהודי, שהם התגיירו באיזה גיור משונה

על-ידי הרפורמים, ואנחנו לא יכולים להחליט מי יהיה יהודי בחו"ל ומי לא

יהיה. מדינת ישראל יכולה להחליט אלף החלטות כאן בכנסת, אבל יהודי

בניו-ג'רסי או יהודי בקליבלנד יקבע בעצמו. הוא יגיד שהוא יהודי, ואף

אחד לא יכול להגיד לו שהוא לא יהודי.

מה לעשות? איך בכל אופן לגרום לכך שהקשר בינינו לבין התפוצות לא יתמעט,

לא יתפוגג, לא יתמסמס? אין לי הרבה זמן כאן, אני מדבר באופן לגמרי

טלגרפי. דבר אחד הוא, להכניס היום את השפה העברית באופן הרבה יותר

משמעותי ליהדות התפוצות, בעבודה מאוד אינטנסיבית של ישראל, בהשקעה

כספית שלנו. ואולי גם צריכה להיעשות רפורמה בתוך השפה העברית, על-מנת

להקל על היהודים לקלוט אותה. זאת על-מנת להפוך את העברית לשפה שנייה של

העם היהודי. הם לא יחפשו ב"ניו-יורק טיימס" את הכותרות הגדולות על

ישראל, וכבר לא יהיו הכותרות הללו, והם יוכלו להתחבר. היום כלי

הקומוניקציה החדשים, הלוויינים, האלקטרוניקה, האינטרנט, כל הדברים הללו

מאפשרים לאנשים להגיע למגעים ישירים במהירות הרבה יותר גדולה. הם

יכולים להשתתף בתכנית טלוויזיה כאן, הם יכולים להשתתף בתכנית רדיו

ממרחק באופן חי. הם יוכלו לקרוא מקומון. הווה אומר, הם יצאו מן השכבה

השטחית של הכרת ישראל וייכנסו הרבה יותר עמוק לתוך חיינו, ועל-ידי כך

יקבלו מן המציאות הישראלית חלק מתוך הזהות שלהם.

דבר נוסף, והוא דבר חשוב ביותר, המאה הזאת של השנים הללו הייתה מאה קשה

מאוד ליהודים. שואה. אנחנו עדיין לא עיכלנו מה הייתה משמעות הדבר -

במשך חמש שנים לאבד בצורה האיומה והמשפילה ביותר, שישה מיליון מבני

עמנו, בצורה כזאת. במאה הזאת היינו עסוקים מאוד בעצמנו, בבעיות שלנו.

אני רואה באופטימיות רבה את ישראל במאה הבאה. אם היא תלך בדרך השלום,

יש לה, עם כל נבואות הזעם שאנחנו אוהבים לתת לעצמנו, עתיד חשוב. הגיעה

השעה, יחד עם יהדות התפוצה, לעשות שני דברים, ואני אומר אותם בצורה
טלגרפית
דבר ראשון, לחשוב מחשבה יהודית על כמה מבעיות העולם. אנחנו עם הניסיון

הטוטאלי שלנו מתוך מדינת ישראל, יהודי התפוצות בניסיון הבינלאומי העשיר

שלהם, צריכים לחשוב ולנסות לדבר, לא רק שוב פעם לפנות אל עצמנו ואל

בעיותינו. אני חושב שחלק מהאתגר שיכול למשוך היום יהודים מהקהילה

היהודית הוא לתת להם תחושה שליהודים יש מה לומר על העולם: לא דבר אחד,

לא דבר חד-ממדי, אבל היהודים צריכים לחשוב על כמה מהבעיות העולמיות

ולתת תשובה יהודית, כמו שהקתולים נותנים תשובה קתולית, או כמו

שהפרוטסטנטים, או כמו שהאיסלמי מנסה לתת את התשובות שלו. צריך להשתתף

בתוך בעיות העולם, שעכשיו מעסיקות יותר ויותר את כולנו, כיוון שאנחנו

כמו כפר קטן אחד.

דבר שני, יש העניין של להחזיר איזה שהוא ייעוד לחברה הישראלית ולעם

היהודי. דיברנו תמיד בשעתו על עם סגולה, על אור לגויים. אלה היו הרבה

פעמים מליצות, אבל היה מאחוריהן גם איזה שהוא אתוס; הייתה בזה גם כוונה

אמיתית. הגיעה השעה שיחד, עם היהודים, כאתגר משותף, כתוכן משותף, נעשה

משהו. אני מדבר בעיקר על מה שנקרא "חיל לימוד", אני מדבר על מתן מורים



ואנשי הוראה לארצות העולם השלישי, דווקא בגלל שאנחנו היים על התפר

בינינו לבין העולם השלישי. אנחנו צריכים לנסות לתרום בעניין הזה

ולהכניס איזו שהיא תחושת ייעודיות לעולם כולו, כיהודים, גם יהודים וגם

ישראלים.

תגידו שיש לנו הלא אלף צרות, ולמה לא להתרכז בעצמנו; אני לא מדבר על

להתחיל להתפשט מנכסינו ולעסוק רק בעניין הזה, אבל לדעת גם לתת. אני

תמיד גאה במדינת ישראל שאחרי מבצע סיני, מדינת ישראל הקטנה, החלשה, עם

מעט תושביה, עסקה בשליחת שליחים לאפריקה, עסקה בשליחת מדריכים חקלאיים,

ונתנה את התרומה הקטנה שלה, את הפירור הקטן שלה לתוך העולם. אנחנו

צריכים להחזיר משהו מן הייעוד הזה ולצאת קצת מתוך עצמנו, כאתגר משותף

בינינו לבין היהודים. זה אחד מן האפיקים על-מנת שלא נגיע למצב כזה

שבעוד מאה שנה מדינת ישראל תהפוך להיות מה שהיה בית ראשון, הווה אומר,

יהודים בני ישראל שאפילו לא יהיו בני הדת היהודית. כלומר, יכולים להיות

מוסלמים, נוצרים או אחרים שיהיו בני העם היהודי. זה יכול לקרות עוד מאה

שנה, אם נינתק לחלוטין מתוך התרבות היהודית, וראשית כול, העם היהודי.

אלה היום השאלות הציוניות, עליהן צריך להתדיין, הן ברורות יותר, וצריך

לעזוב את כל השאלות האחרות לנושאים המיידיים שלהם.

אליעזו שביד; אני מסכים לרוב הדברים שנאמרו, ובייחוד

לדבריו של א"ב יהושע, אבל כרגיל אצל יהודים,

אף פעם אין אדם מסתפק במה שנאמר, וכנראה רוצים קצת יותר.

אני רוצה לפתוח ולומר משהו באמת לגבי שאלת מאה שנות הציונות שאנחנו

מתבוננים בהן. העניין הוא חשוב. זה נכון וזה טבעי שבוחנים את מאה

שנותיה של הציונות היום, מפני שאנחנו חוגגים את מאה שנה לקונגרס הציוני

הראשון, וזה יהיה כמעט חמישים שנה למדינת ישראל, ואלה הם תאריכים

עגולים. אבל אני חושב שאסור בכל-זאת לשכוח שהציונות לא התחילה עם הרצל,

אף על פי שהרצל לא ידע על ההתחלות שקדמו לו. ההתחלות האלה היו, ואנחנו

לפחות צריכים לדעת מה שהרצל לא ידע בשעתו, וספק אם הרצל היה מצליח

לעשות מה שעשה אילו הציונות הייתה מתחילה איתו. בכל-זאת, עוד לפני

הרצל, כשלושים שנה לפחות לפניו, הייתה תנועה ציונית, והיא הגדירה את

עצמה אחרת.

אני אומר את הדברים האלה גם מפני שכאשר מתבוננים במאה שנות הציונות

הללו מן הפרספקטיבה של הקונגרס הציוני, כלומר, הקמת ההסתדרות הציונית,

נותנים לציונות הגדרה מסוימת חד-משמעית וברורה מאוד, ואני אינני בטוח

שההגדרה הזאת היא נכונה. זאת אומרת, אינני בטוח שהיא מלאה.

הציונות שאנחנו מדברים עליה, ועליה דיברו גם קודמיי, היא הציונות

המדינית שהרצל ייסד. זה נכון שהציונות המדינית יצרה את הקונצנזוס הרחב

והמקיף ביותר בין התנועות הציוניות השונות שהיו, אף על פי שגם על כך לא

היה קונצנזוס, מפני שלא כל הציונים דגלו בציונות מדינית, ולא כל

הציונים ראו את הקמתה של מדינה יהודית בארץ-ישראל כחזונה הגדול של

הציונות או כחזון בכלל. תאמינו או לא תאמינו, היו ציונים שלא חשבו על

מדינה בכלל, והם היו ציונים טובים.
היו לפחות ארבע תפיסות של ציונות
הייתה הציונות המדינית שדיברה על מדינה ועל הצלת העם היהודי מפגי

האנטישמיות. על כך דיבר הרצל.

אבל היה יהודי שקראו לו אחד העם, והוא דיבר על ציונות רוחנית. בעיניו,

חזונה של הציונות היה להתמודד לא עם צרת היהודים, שהוא לא האמין שהיא

יכולה להתמודד אתה, והוא לא האמין כלל שהרצל יוכל להציל את עם ישראל

על-ידי הקמת מדינה. הוא לא הבין שזה בכלל יוכל להיות. לפי עניות דעתו,

עד כמה שאפשר יהיה להציל יהודים, יצטרכו להציל אותם בייחוד באמריקה.

הרוב הגדול של היהודים שניצלו מן השואה ניצלו באמריקה באמת. אגב, במאמר

מוסגר, ארץ-ישראל הייתה קרובה מאוד בימי השואה לכך שגורל יהודיה יהיה

כגורל שאר יהודי הגולה. זה היה כהרף עין ממש. אם אירע נס בעניין הזה,

אז הצלתה של ארץ-ישראל הייתה הנס הגדול שאירע. אחד העם דיבר על ציונות

רוחנית, אחד העם דיבר עם התמודדות עם צרת היהדות, עם אובדן זהותו

הרוחנית והתרבותית של העם הזה, ובשבילו ארץ-ישראל והציונות ובניינה של

ארץ-ישראל והציונות היה בניינה של תרבות יהודית חדשה, שתפגיש את מורשת

התרבות היהודית מדור לדור עם המורשת של התרבות המערבית המודרנית החדשה,

ותיצור מוקד מחודש של זהות יהודית לעם היהודי.

והייתה גם ציונות חברתית, שמנקודת הבנתי היא לא הייתה רק עוד תוספת אחת

לציונות, היא הייתה ציונותם של אלה שחשבו על הציונות החברתית, וזה היה

לדידם המרכיב שלהם לאותו מושג של ציונות רוחנית, לאמור, למרכיבי הערכים

היסודיים שיגדירו ויאפיינו את זהותם של היהודים כאן, וחלומם החברתי היה

זהה עם חלומם הציוני ולא איזו שהיא תוספת עליו.

והייתה ציונות דתית, שהייתה סוג אחר של ציונות רוחנית, שגם היא חשבה אז

בההלט באותם מושגים של אחד העם, להתמודד עם צרת היהדות וליצור רנסנס של

התרבות היהודית, ליצור רנסנס של הדת היהודית. על כך היה מדובר.

אני אומר את כל הדברים האלה, מפני שכאשר עושים את חשבון הנפש של מה

שהשגנו או מה לא השגנו, יש לשאול על מה צריך והיכן צריך להמשיך. חייבים

לראות את ההיקף המלא של החזון הציוני.

אנחנו באמת, ואני מסכים בכך לדברי קודמיי, הגענו עכשיו אל השלב שבו

חלומו של הרצל מתקיים. עוד עשרים שנה באמת רוב העם היהודי, ובוודאי

ובוודאי רוב היהודים שרוצים שגם בניהם יהיו יהודים, ישבו במדינת ישראל.

זוהי הגשמת חלומו של הרצל. החלום הזה לא התגשם כשקמה מדינת ישראל בשנת

48', אבל היום אנחנו עומדים על סף הגשמת ההישג הזה, בלי שום ספק. אני

חושב שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו אם גם חלומו של אחד העם התקיים, ואם

גם חלומם של הציונות החברתית התגשם, ואם התגשם גם חלומה של הציונות

הדתית באותו מובן מקורי שהיה לה, וזה לא היה המובן של ארץ-ישראל השלמה,

זה היה המובן של עם ישראל השלם, זהותו היהודית השלמה. זה היה חזונה של

הציונות הדתית, לפחות זאת של הרב קוק שבשמו דוגלים היום תלמידים, שנדמה

לי, שאינם מפרשים אותו על-פי עיקר מהות דבריו.

אני מוכרח לומר שבהסתכלות אל המציאות שנוצרה במדינת ישראל, עם כל השמחה

על כך שחזונו של הרצל אמנם נתגשם, אני רוצה לטעון שאנחנו במחיר הגשמת

חזונו של הרצל, במימדים החומריים, הפוליטיים, הכלכליים, הצבאיים שלה,

ואני לא מזלזל כלל וכלל בחשיבותם של ההישגים החומריים האלה, אבל אני



אני שואל את עצמי אם מדינת ישראל לא שילמה במחיר ההישגים החומריים -

הפוליטיים, הכלכליים, הצבאיים - ואני לא מזלזל כלל וכלל בחשיבותם

בהריסת כמעט כל מה שהתחילו להגשים במישור של הציונות הרוחנית ובמישור

של הציונות החברתית ובמישור של הציונות הדתית. תחושתי הקשה מאוד היא

שאמנם את כל המחיר הזה שילמנו. היו מאמצים גדולים מאוד בתקופת היישוב

ובראשית שנותיה של המדינה ליצור מחדש את התרבות האחרת, ולנסות להתמודד

גם עם הבעיה החברתית, עם האוטופיה החברתית ולבנות אותה, ולהביא אותה

לידי איזו שהיא השלמה. אנחנו בהדרגה ולאט לאט ויתרנו על המאמצים האלה,

ומה שנבנה התפורר.

מנקודת הראות של הציונות החברתית, הדברים נראים היום דרמטיים מאוד.

הקונספציות היסודיות שכובשות היום וקובעות היום את המדיניות החברתית

והתרבותית במדינת ישראל הן הפוכות. צריך לראות היום את צורת הפערים

החברתיים ואת האתוס התחרותי הבסיסי, שהורס לחלוטין כל תודעה של ערבות

הדדית, של אחריות הדדית, של סולידריות של עם אחד, בשל אידיאולוגיה של

הצלחה כלכלית, (והיא אידיאולוגיה מובהקת, אמנם אידיאולוגיה

פוסט-מודרנית, אבל זוהי האידיאולוגיה הפוסט-ציונית במהותה האמיתית,

והיא משתלטת על חיינו) המשמעות שלה היא הסיאוב הגמור ואחר-כך ההרס

הטוטלי של כל המאמצים הקודמים שהיו לבנות כאן חברה שיש בה יסודות של

צדק חברתי יסודי, שיש בה חלום של חברה, שיכול לומר גם מסר אל העמים.

והייתה תקופה שעדיין באו לארץ-ישראל כדי ללמוד משהו מן החלום החברתי

שניסו להגשים כאן.

אני חושב שהדבר הזה קרה גם לניסיונות ליצור את התרבות העברית, כפי

שהבינו אותה בהתיישבות העובדת ובמקומות אחרים בארץ-ישראל. חדלנו מזה,

והאתוס התרבותי המנצח כיום הוא אתוס תרבותי מיובא, שהמשמעות היסודית

שלו היא התבוללות במדינת ישראל עצמה.

צר לי לומר, אבל כשאני מתבונן כיום במציאות שנוצרה מבחינה יהודית

במדינת ישראל, ולא רק בעם היהודי כולו, אני רואה לנגד עיניי מחדש את

התמונה שראה לעיניו אחד העם. התמונה של צרת היהדות בעיניו של אחד העם

הייתה נתק בין שני חלקים גדולים בעם היהודי: חלק אחד שמשתריין בדפוסי

העבר הדתי שלו ומתאבן באי-יכולת להתמודד עם תרבות רוחנית מערבית

מודרנית ועם ערכיה החיוביים, כדי להפנים אותם וכדי ליצור תרבות חדשה;

וחלק שני, שבורח לחלוטין מזהותו היהודית ורוצה להיטמע בתרבות

אוניברסלית, שאין בה שום ממד של זהות עצמית פרטיקולרית. התמונה מצטיירת

כך.

הדבר שמדאיג אותי מבחינה זאת, הוא, אם כן, ההמשך הזה. אם אני צריך

לשאול עכשיו היום אם כן, מה הלאה, אינני יכול לומר אלא את הדבר הזה,

אני מסכים עם א"ב יהושע, אני בהחלט מסכים. העניין של ראיית מדינת ישראל

כמדינת העם היהודי ולא רק כמדינתם של אזרחיה היהודיים כאן, היא נקודה

מרכזית ביותר מבחינת זהותם של היהודים במדינה זאת, מבחינת האופן שבו הם

יבינו את מדינתם ואת חייהם בתוך מדינתם. אני מסכים הסכמה מלאה עם

התביעה האומרת היום שציוני הוא אולי לאו דווקא מי שעולה לארץ-ישראל,

אבל מי שלומד עברית ברמה שבה הוא יוכל לנהל שיחה רוחנית תרבותית, כדי

שתהיה בינינו לשון יהודית. מעולם לא היה עם יהודי שאין לו לשון יהודית

משלו, והעם היהודי היה תמיד דו או תלת-לשוני. לא היה יהודי שידע רק שפה

אחת. אני מוכרח לומר שמי שיודע רק שפה אחת הוא על-ידי עצם העובדה הזאת

חדל להיות יהודי. כל הקולטורות השונות של הזיקות התרבותיות על עצמו ואל



סביבתו באו לידי ביטוי ברב-לשוניות הזאת, ביכולת להידבר, בהקשרים

השונים, אבל לעומק. אנחנו זקוקים לשפה שבה היהודי יכול לדבר עם עברו

ויוכל לדבר עם כל היהודים בסביבתו כיהודי. כיום אנחנו יכולים לדבר עם

יהודי התפוצות רק בלשון שבה כולנו יחד מתבוללים. זהו הסימבול של

ההתבוללות המשותפת שלנו, שהיא היא, פרדוקסלית, המקרבת אותנו זה אל זה.

מפני שברגע שנתחיל לדבר אחד אל השני על יהדותנו, מתברר שלכל אחד מאיתנו

יש יהדות אחרת שאותה אנחנו לא מבינים אפילו.

אנחנו זקוקים לשפה. אבל אני רוצה לומר לכם שאנחנו זקוקים לשפה שלנו גם

במדינת ישראל. שפה איננה רק עניין טכני. אותם הדברים שנאמרו לפני

שהתחיל הדיון הזה על-ידי יורם טהר-לב, יורדים לכבשונה העמוק והטרגי של

הבעיה. אלה לא היו דברים מצחיקים. אלה היו דברים טרגיים מאוד, מפני שהם

אמרו שבעצם השפה העברית שאנחנו מדברים כיום בבתי-ספרנו היא שפה שאיננה

יודעת להתקשר אל העבר ואל המקורות, שאיננה יודעת להתקשר לא רק אל התנ"ך

או אל המשנה או אל התלמוד, אלא איננה מסוגלת להתקשר אל ביאליק ואל

טשרניחובסקי, ובוודאי לא אל עגנון; ואני חושש לומר, היא בקרוב לא תוכל

להתקשר גם אל א"ב יהושע ואל עמוס עוז. אם אנחנו זקוקים היום לבנות

מבחינה זאת את המרכז הרוחני, אנחנו זקוקים לכך, קודם כול, בשביל עצמנו.

מאור איננו נברא כדי להאיר לאחרים, מאור מאיר מפני שהוא אור ויש בו

אור, ואנחנו זקוקים, מבחינה זאת, לבנות מבפנים, מחדש, את הזהות הרוחנית

התרבותית שלנו, את הלשון התרבותית לעומק. זה דורש היום רה-אוריינטציה

נוקבת מאוד בתהליך החינוכי שלנו.

אינני יכול להאריך בדברים, אבל מי שיבדוק היטב כיום את פעולת מערכת

החינוך הכללית במדינת ישראל, נדמה לי שזה נוגע בהרבה מאוד מובנים גם

לחינוך הדתי, ייווכח שהפונקציה המרכזית שפעם מילא בית-הספר, אותו תפקיד

שמגדירים אותו כחיברות רוחני'תרבותי, או בלשון העברית המסורתית, הנחלת

מורשת תרבותית, התפקוד הזה איננו מתמלא עוד. אולי בגן ילדים ובכיתה א'

או בי עוד עושים את זה, אבל מעבר לכך, אנחנו עוסקים אך ורק בחיברות

מקצועי, בהכשרה לכניסה לתחרות בתנאי השוק והשפע של זמננו, וזהו הדבר

היחידי שאותו עושים.

אני חושב שזוהי הנקודה המכרעת. אם מערכת החינוך שלנו לא תתחיל לבנות

מחדש את התהליך של הנחלת מורשת תרבותית רוחנית ויצירת לשון תרבותית

יהודית משותפת לכולנו, אנחנו נאבד את המנגנון היסודי שדרכו נוצרת זהות

של עם ודרכו נוצרת תרבות.

משה נו עטר; תודה רבה. אנחנו נוהגים לדבר לאחרונה על אחד

העם, והיום, כ"ח בטבת, זה יום פטירתו השבעים

של אחד העם.

אני רוצה להודות לא"ב יהושע, לפרופסור אניטה שפירא ולפרופסור אליעזר

שביד. אני יודע שעל הרבה מאוד שאלות אין לנו תשובות, אבל עצם הצגת

השאלות יש בה כדי לתת כיוונים. תודה רבה לכולם ושלום.

יום העיון ננעל בשעה 16:00

קוד המקור של הנתונים