ישיבת ועדה של הכנסת ה-14 מתאריך 22/12/1997

סכנה לפרויקט שיקום שכונות

פרוטוקול

 
הכנסת הארבע עשרה

מושב שלישי



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מסי

מישיבת ועדת העבודה והרווחה

שהתקיימה ביום ב' כ"ג בפסלו התשנ"ח. 22.12.1997. בשעה 00;10

נפחו;
חברי הוועדה
היו"ר מקסים לוי

אפי אושעיה

טלב אלסאנע

דוד טל

מוזמנים; ד"ר אבי לוי, מנהל אגף שח''ר, משרד החינוך והתרבות

חגית חובב, שיקום שכונות חברתי, משרד הבינוי והשיכון

שבתאי שגב, שיקום שכונות, משרד הבינוי והשיכון

רחל שגיא, אגף שיקום שכונות חברתי, משרד הבינוי והשיכון

סימונה טסטב, אגף שיקום שכונות חברתי, משרד הבינוי

והשיכון

צבי וינשטיין, ממונה מחוזי בתל-אביב, אגף שיקום שכונות

חברתי, משרד הבינוי והשיכון

משה לביא, מזכ"ל אגודת זהב"י

שלום דנין, יו"ר תנועת זהב"י בישראל

שי וינר, משרד האוצר

חנה גן, מפקחת נוער וצעירים, משרד העבודה והרווחה

אלי פדר, נציג בצוות הבין מוסדי, שירות לעבודה קהילתית,

משרד העבודה והרווחה

דוד אוטן, אגף רווחה, אשקלון

דליה לב-שדה, מנהלת השירות לעבודה קהילתית ושיקום

שכונות, משרד העבודה והרווחה

שמואל פרידמן, סגן מנהל האגף לשירותים אישיים וחברתיים,

משרד העבודה והרווחה

יצחק סלבין, מפקח מחוזי לעבודה קהילתית ושיקום שכונות,

משרד הבינוי והשיכון

רמי חאלו, יו"ר ועד שכונות, תל-אביב

אדי רפטוב, מרכז נושא עבודה קהילתית, האגף לשירותי

רווחה, עיריית תל-אביב-יפו

יוסי מלר, מנהל אגף רווחה, קריית גת

מרים פיינטק

חיים כהן

גבי ביטון

אסתר טוייק

אופירה רובינשטיין, המרכז לשלטון מקומי, רחובות



בני אברקי

זוהר שרון, עוזר ראש אגף שירווני רווחה, עיריית

תל-אביב-יפו

אבי מרדכי, עובד סוציאלי, הלשכה לשירותים חברתיים,

מבשרת ציון

דוד עמוס, יו"ר מועצת השכונות, אשקלון

דוד וולפסון, עובד קהילתי, אשקלון

מרגלית הכרמלי, עובדת קהילתית, עיריית קריית-מלאכי

שלום סבן, שירות לנוער וצעירים, עיריית קריית-מלאכי

אבי שהרבני, מנהל המחלקה לשירותים חברתיים, מבשרת ציון

אדריאנה אלישע, מבשרת ציון

יורם שמעון, נציג האגודה לתרבות הדיור

שמריה גפרי, יו"ר ועדת הגיל הרך ונציג שכונת שעריה,

פתח-תקווה

יוחנן מזמר-טוב, יו"ר ועדת חינוך, פתח-תקווה

נפתלי לוי, יו"ר ועדת נערה במצוקה וקשישים

מרדכי אברג'יל, יו"ר מועצת שכונה ד', צפון באר-שבע

ריימונד אברג'ל, פעילת שכונה ד' צפון, באר-שבע

שלם אבו ג'אנה, פעיל, מינהלת ג'ואריש, רמלה

מוחמד אלעוברה, פעיל, מינהלת ג'ואריש, רמלה

סולימאןאבו סורס, מינהלת ג'ואריש, רמלה

רבקה חדד, סגנית יו"ר מינהלת אשכול, רמלה

שרה אלמקייס, מינהלת אשכול, רמלה

תמר חיים, עובדת סוציאלית קהילתית, עיריית באר-שבע

גילה פרי, יו"ר רובע בן-גוריון, אשקלון

חיים נגר, מנהל שכונה, אשקלון

מישל טפירו, נציג השכונות, קריית מלאכי

בצלאל קציר, חבר ועד שכונת ג'סי כהן

שלמה מסלאווי, ועד שכונת התקווה, תל-אביב

דוד עמור, יו"ר מועצת השכונות, אשקלון

אתי פרץ, יועצת שכונות

מנהלת הוועדה; שירלי אברמי

נרשם על-ידי; חבר המתרגמים בע"מ

סדר היום

סכנה לפרויקט שיקום שפונות



סכנה לפרויקט שיקום שכונות

היו"ר מקסים לוי; אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת העבודה

והרווחה.

אני דוגמה של חבר כנסת שבא וצמח מהשיקום, דוגמה למי שגדל בשכונת שיקום

והיה יושב-ראש ועדת שיקום שכונות בלוד, ולאט לאט, עם התפתחות השיקום

והמחויבות, התקדם עד שהגיע לכהן כחבר כנסת. כמי שצמח בשנים המוקדמות של

שנות ה-70 וה-80, אני מכיר את גיוס יהדות העולם לקראת שיקום השכונות.

הם גויסו למעשה בפרויקט חשוב מאוד מתקופתו של ראש-הממשלה מנחם בגין,

שקבע שעל יהדות העולם מוטלת החובה לעמוד ביעדים של הנושאים החברתיים.

מנגד התחייבה הממשלה להקצות את משאביה מול התקציבים שהוזרמו מהקהילות

בחו"ל.

מה שאנחנו רואים הוא קיצוצים הולכים וגוברים בתהליך שיקום השכונות.

בשנות ה-90 למעשה אנחנו רואים חיסול של פרויקט חשוב מאוד שהיה. אחד

הדברים החשובים שהפרויקט הזה נתן הוא חיזוק מעמדם של אלה שנפלו קרבן

לתסכול חברתי. בין השכונות שבהן היה שיקום הייתה התמודדות באשר ליכולת

לתת קצת בנושא של חינוך בלתי פורמלי, הגל הרך, עובדים סוציאליים,

עובדים לקידום נוער, העשרה חינוכית. כל אלה הביאו לכך שאולי בנושא

החברתי יוכל השיקום לעזור ולסייע. במסגרת זאת נבנים מוסדות ציבוריים,

מתנ"סים וכל הנושאים הקשורים למרכזי הגיל הרך ולמרכזים אחרים. כשאתה

היום מסתובב בארץ, אתה רואה את כל המפעלים האלה נופלים, ואיתם נופלים

הרבה מאוד דברים שבהחלט היו מפעלים אדירים בתחומים החברתיים. אל מול

תקציב המדינה, אתה לא יכול לשבת בשקט ולראות את עיירות הפיתוח ואת

מדיניות הממשלה בנושא קיצוץ של הרשויות המקומיות בכל הקשור לתכנית

ההבראה, שמביאה בחשבון פיטוריהם של עובדים סוציאליים, ואפילו עובדים

בתחום 18 פלוס. אתה רואה את הקיצוץ הגדול ביותר, והוא הולך ומחמיר,

ואיתו יש גם בעיית אבטלה וגם הנושא הפיזי. אם רוצים להגדיל את השכונות

או רוצים להרחיב אותן, הרי שב-200 מיליון שקל בסך כל התקצוב בנושא

הפיזי והחברתי, לא יכולים לספק את רצונן של אותן שכונות קיימות בכלל.

לכן אני חושב שבתחום הזה הממשלה שוגה ועושה טעות קשה ביותר, שתביא

בעקבותיה, לעניות דעתי, מצב עוד יותר חמור.

מה צריכה הייתה הממשלה לעשות? היא הייתה צריכה לתגבר את נושא שיקום

השכונות, משום ששיקום השכונות נותן באותן נקודות שבעצם הממשלה הייתה

אמורה לתת בהן דרך משרדיה. כשאנחנו רואים את תקציב 1998, הוא מבשר רעה

על כל המערכת החברתית. זוהי אטימות. גם כאשר ישבנו במסגרת זאת עם שר

האוצר, היה ברור לי שתקציב השכונות יגדל גם בנושא החברתי וגם בנושא

הפיזי.

הרשויות המקומיות לא יוכלו לשאת על גבן יותר, משום שהן עתידות לתת

תכנית הבראה שמקורה חיסול בכל הסיוע שקשור לרשויות עצמן, אם נוסעים

לאופקים ברכבת גדולה מאוד של שרים, השאלה מה יתנו לאותה רשות מקומית

באופקים, שרוצים לפטר ממנה כמאה עובדים. מה עושה ראש עיריית

קריית-שמונה כאשר הוא לא רוצה לפטר למעלה מ-150 עובדים? אז הוא מתפטר.

ההשלכות האלה תהיינה קשות.



אלה דברי המבוא הקצרים, אס כי אנחנו רוצים לשמוע מפי שני מנהלי

הפרויקטים-הפרויקט הפיזי והפרויקט החברתי, נתונים לגבי הנושאים הקשורים

לשיקום השכונות של שנת 1998.

אני מציע שחגית חובב תתחיל בטקירה שלה בנושא החברתי, ואחר-כך שבתאי שגב

ידבר בנושא הפיזי. לאחר מכן ניתן את רשות הדיבור לנוכחים.

חגית חובב; ברצוני לברך את כל המשתתפים, נציגי השכונות,

מהצפון, המרכז והדרום. עצם העובדה שהגעתם

לנושא החשוב הזה מראה שבאמת איכפת לכם הנושא. בוודאי זה אמור לגבי

חברי הכנטת שבאו להשתתף בדיון הזה.

נושא שיתוף התושבים הוא אחד הנושאים החשובים והמיוחדים של פרויקט שיקום
השכונות
ואולי בתחום הזה אנחנו יכולים לומר שהצלחנו. עצם העובדה שאתם

כאן.

פרויקט שיקום השכונות למעשה מבחינה חברתית הוא תמורה גבוהה להשקעה

נמוכה יחטית. אם הייתם בוחנים לאורך זמן מה את היקף המשאבים, או בכל

שנה, המושקעים בתקציב השיקום לעומת כלל תקציב המדינה, הייתם רואים שזה

אפט אפט ומשהו מהתקציב הכולל של המדינה.

בשנים האחרונות תקציב שיקום השכונות הולך ונשחק: וגם אם בשנה הזו,

1998, כנראה תקציב שיקום השכונות הכללי כנראה יטתכם בכ-230 מיליוני

שקלים, מתוכם 130 מיליון בתחום הפיזי ו-100 מיליון בתחום החברתי מכל

המקורות - משרדי הממשלה, ארבעה משרדים, עבודה ורווחה, חינוך, בריאות

ושיכון - לכאורה נראה לנו שזהו טכום די גדול, אבל בהתחשב בעובדה שאנחנו

עובדים ב-115 שכונות, יישובים וגם מועצות אזוריות במגזר הכפרי היום, אם

תעשו חשבון מהיר, תראו שזה 2 מיליון שקל לכל שכונה בתחום הפיזי ובתחום

החברתי, ובכל שכונה גרים בממוצע כ-8,000 תושבים שהם כ-2,000 משקי בית.

אז כל חשבון יראה שההשקעה היא קטנה ביותר.

יתר על כן, כפי שאמר יושב-ראש הוועדה, המצב הכלכלי הקשה של המובטלים,

וכולנו יודעים שהמובטלים לא מתגוררים בצפון תל-אביב אלא דווקא בשכונות

השיקום, המצב הזה בכל מוקדי המצוקה שצוינו השבוע בנתוני משרד העבודה

והרווחה ועל-ידי שר העבודה והרווחה, מתוכם, מתוך ה-14 שצוינו, 12 הם

יישובם הכלולים בשלמותם בפרויקט שיקום השכונות.

אנחנו רואים את הדבר הזה עם השחיקה והקיצוץ בשירותים חברתיים בשכונות

וביישובים, ובמקביל המודעות שהעלינו בשכונות לצריכת השירותים והקו או

הציפייה למוביליות, לשינוי היום בשכונות, היא הרבה יותר גבוהה מאשר

הייתה לפני עשרים שנה. היום לא מדברים על מוכנות לכיתה א' ובכך עטקנו

וצריך להמשיך לעטוק, אלא היום אנחנו מדברים על זכאות לבגרות ולימודים

באוניברטיטה, כי זהו הרף של הפער החברתי, ולא כפי שהיה בעבר.

לכן, אם אנחנו לוקחים את המשתנים האלה ובנוטף אנחנו יודעים שכדי לשנות

מצבו של מקום צריך להשקיע תוך תקופה קצרה מטה קריטית של משאבים, אחרת

לא ניתן לחולל שינוי, ברור לנו שעם התקציב הזה קשה מאוד לעשות דבר

מה.



אפשר לבוא ולומר - יפה, תצמצמו - ואמרו לנו את זה - תצמצמו את מספר

השכונות, ואז בכל מי שנותר תוכלו להשקיע יותר כסף - אבל לנוכח מה

שאמרתי, הדבר הזה מאוד קשה.

בנוסף אני רוצה להוסיף עוד משפט אחד, אדוני יושב-ראש הוועדה, והוא

העובדה שבכל פעם עולים מגזרים חדשים שאנחנו נדרשים להתייחס אליהם.

בשנים הראשונות עסקנו בשכונות השיקום העירוניות, עברנו לעיירות הפיתוח.

היום מסתבר שאנחנו צריכים לעסוק יותר ויותר במגזר הכפרי, שבראשית הדרך

לא עבדנו שם, אבל מאז קרה משהו במגזר הכפרי - בעזתה, במרחבים, במרום

הגליל - ואנחנו נדרשים יותר ויותר להיכנס למגזר הערבי, למגזר הדרוזי

והבדואי, וגם, לאחרונה, למגזר החרדי, שבראשית הדרך אמר זה - לא אנחנו,

אתם לא צריכים לעבוד אצלנו.

היו"ר מקסים לוי; עכשיו הם רוצים.

חגית חוננ; גם בשל מצוקתם הם באים ומבקשים את חלקם. לא

נשכח גם כן את העולים, ובעיקר העולים

מהאוכלוסיות שמחיבות התייחסות מיוחדת וסיוע בתהליך הקליטה, עולי

אתיופיה ועולי קווקז, שרובם גרים בשכונות הנכללות בפרויקט השיקום.

לפיכך המצב הנוכחי, שבעצם יש בו שחיקה לעומת שנה שעברה, בעיקר בתחום

החברתי, בכ-10 אחוז, כשאנחנו באים ואומרים לנוכח המצב הזה, ברור שהלחץ

על התקציב הקיים גדול יותר והאפשרות להיענות לצרכים קטנה יותר.

היו"ר מקסים לוי; אני מסכים לעובדה שלמעשה שיקום השכונות מת.
חגית חוננ
לא, אני לא אמרתי.
היו"ר מקסים לוי
כל נושא המשפחתונים, כל נושא הגיל הרך, כל

הנושא שהשיקום תמך בצדדים האלה, אני רואה

הסתלקות של הממשלה בהרבה מאוד מפעלים. אני רואה את ההפגנות. יושבים פה

תושבים, ואולי הם יביעו את דעתם, משום שאני מסייר בערים ואני רואה את

ההתמוטטות של מפעלים שהושקעו בהם מיליונים של תקציבים. המתנ"ס הפך

להיות למתנ"ס של הפרטה, משום שילד שאין לו כסף לא ייכנס לחוג. פעם

היינו נותנים, המתנ"ס הזה הוקם מתקציב יהדות העולם, והוא היה צריך לתת

לאותן משפחות שזקוקות לו חוגים חינם. אבל חינם הילד לא יכול להיכנס

לחוג הזה, אם אין לו כסף, וזאת הבעיה.
שנתאי שגנ
בתחום הפיזי אנחנו מתעסקים בעצם כבר עשרים

שנה. אנחנו היום מטפלים ב-115 שכונות. 85

שכונות הן שכונות שיקום, ויש לנו עד כ-30 שכונות שנקראות שכונות חיזוק.

בעצם שכונות החיזוק אלה שכונות שאנחנו מכניסים אותן לפרויקט, כדי

שהשכונות לא תידרדרנה בעתיד לפרויקט שיקום השכונות. זה מעין מתן עזרה

ראשונה כדי למנוע את ההידרדרות שלהם.

בתחום הפיזי אנחנו עוסקים בשני נושאים עיקריים. כל מה שקשור לדיור וכל

מה שקשור לתשתיות. הדיור, אני מתכוון להרחבות דיור, לשיפוץ המבנים לאחר

ההרחבה ולטיפול בדירות קשישים. עד היום, מתחילת הפרויקט, הרחבנו משהו

כמו -30 אלף יחידות דיור. היום הקצב הוא כ-2,200 יחידות דיור לשנה.

בנושא שיפוץ המבנים, אנחנו משפצים כ-2,500 יחידות דיור לשנה, והיה לנו



פרויקט של קשישים שאת המסה העיקרית של דירות קשישים אנחנו שיפצנו.

בשלוש שנים האחרונות שיפצנו כ-18 אלף יחידות דיור של קשישים. הקצב היה

6,000 יחידות דיור בשנה הראשונה, וירדנו לכ-1,200-1,300 יחידות דיור,

לא כי איו לנו תקציב, אלא כי זה בערך מה שאנחנו צריכים לשפץ. זאת קבוצת

המצטרפים החדשה כל שנה לאוכלוסיית הקשישים.

אנחנו מטפלים גם בתחום התשתית. מטפלים בגינות ציבוריות, מטפלים בסלילת

כבישים, מטפלים בתאורה, בניקוז. 40 אחוז מהתקציב הפיזי אנחנו מקדישים

לתחום התשתיות.

בשנה זו יש לנו תקציב של 130 מיליון שקל. התקציב הזה נומינלית נשאר זהה

לתקציב בשנה שעברה. התקציב של 1998 נומינלית זהה לתקציב של 1997. אני

רוצה גם להזכיר שהתקציב הזה בעצם, ה-130 מיליון שקל, זו השקעה ישירה של

הממשלה. בנוסף לזה יש עוד תקציב שמיועד לשיקום שכונות, למשל הנושא של

הלוואות להרחבות דיור שלא כלול ב-130 מיליון. יש את חלקם של הדיירים

שמשתתפים בשיפוץ המבנה ובהשקעות בהרחבת המבנים.

אפי אושעיה; אתה יכול לתת לנו השוואות? כשאונה נותן נתון

אנחנו לא יודעים להשוות, נניח לשנים 1996,

1997.

שבתאי שגנ; היו לנו 130 מיליון שקל ב-1997, זה יהיה גם

ב-1998. משהו דומה היה ב-1996.

אפי אושעיה; זאת אומרת שהיה קיצוץ ריאלי.

שבתאי שגנ; קיצוץ ריאלי קטן.
היו"ר מקסים לוי
כמה שכונות היו ב-1997 או ב-1996? כמה

שכונות הוצאו וכמה נוספו?
שבתאי שגב
יש לגו פה מאזן שעשינו.

אני לא רוצה שהתקציב הזה יהיה גדול,

אבסולוטית הוא קטן. כאשר מנחם בגין הכריז בזמנו על פרויקט שיקום

השכונות, דובר על חמש שנים, ואנחנו גומרים ומשקמים את השכונות. עד היום

יש ארבעים שכונות שעדיין לא נגענו בהן. זאת אומרת, התקציב לא מאפשר לנו

לסיים את הפרויקט הזה, שאז דובר שיהיה פרויקט לחמש שנים. בתקופה הזאת

שאנחנו עובדים עכשיו, עדיין נמצאות שכונות שהן 18 ו-20 שכה בפרויקט,

ועדיין הדרך רחוקה ואנחנו לא יכולים להוציא אותן כי אין לנו תקציבים

לסיים את הפרויקט. עכשיו היה איזה ויכוח בעיתונות איך אנחנו יוצאים

משכונה, כי גם לצאת משכונה זו בעיה. אתה לא יכול להשלים את השכונה עד

הפסיק האחרון. אם נלך בקצב הזה ונשלים את כל הפרויקטים עד הסוף ממש,

יש עוד ארבעים שכונות שמחכות לתורן ולא נכנסו לפרויקט הזה. יש בעיה

מבחינה זו שתקציבית אנחנו מוגבלים.

רק לסבר את האוזן, אם אנחנו מחלקים את התקציב הזה, את ה-130 מיליון

פחות או יותר, אנחנו מגיעים ל-800-700 אלף שקל תקציב לשכונת אחת. אם

אני רוצה לשפץ בית אחד בשכונה, רק בית אחד, אני בממוצע צריך 300 אלף

שקל. זאת אומרת, אני צריך להחזיק מנגנון כדי לשפץ שני בתים בשכונה.



בגדול אני יכול להגיד לך בנושא של יציאה וכניסה, במועדון הזה של שיקום

שכונות יש כמאתיים שכונות שבדקנו שצריכות להיכלל. אנחנו טיפלנו עד היום

ב-160 שכונות, ועדיין יש כארבעים שכונות, שאני לא יכול להגיד לך מי הן

עכשיו, אבל פחות או יותר כארבעים שכונות שעוד צריכות להיכנס לפרויקט

הזה, ועוד לא התחלנו את השיקום בהן.

היו"ר מקסים לוי; מי שמכיר תקציבים של מיליארד וחצי בנושא

הפיזי ומיליארד וחצי פיזי בנושא החברתי,

יכול לראות את התקציבים הזעירים האלה שלא יכולים להביא לפתרון, וזו

שחיקה שהיא בממדים כאלה שאני לא יכול לתאר לעצמי כמה אתם יכולים, כל

המנגנון הזה של שיקום פיזי וחברתי, לטפל בשכונה או בעיר מסוימת.
דוד טל
אני רוצה קודם כול להודות ליושב-ראש הוועדה,

ידידי חבר הכנסת מקסים לוי, על שהעלה את

הנושא הזה, משום שאדוני היושב-ראש, אם תתבונן ותסתכל, כל אלה אנשי

ציבור שקמו באותן שכונות וכל אלה הם אנשי ציבור שאכפת להם. אני לא מכיר

הרבה מאוד אנשי ציבור שאכפת להם והם מטריחים את עצמם להגיע הנה בכל דבר

שנוגע להם. לדעתי זו הראיה לכך שהפרויקט, בכל אופן בחלקו הגדול הצליח

להקים איזו שהיא הנהגה מקומית בפרויקט שיקום שכונות. אני יכול להעיד על

השכונה שממנה אני באתי, שהיא הייתה שותפה גם כן לפרויקט שיקום שכונות,

שיכון המזרח בראשון לציון, עם הקהילה האוסטרלית שם, שהתרומה של הפרויקט

הזה הניבה פירות טובים, עד כדי כך שהיו שלושה חברי מועצת העיר, ואפילו

חבר כנסת בא משם, ממקום שאף לא אחד מאיתנו חשב פעם שיוכל להעלות אנשי

ציבור.

אני רוצה קודם כול להודות לאנשים האלה שיושבים כאן איתנו, שכולם מתוך

תחושה של אחריות ומתוך תחושה של אכפתיות הגיעו הנה.

אני רוצה לומר בנקודה שאתה העלית, אדוני היושב-ראש, והדברים האלה נרשמו

על ידי ואני מודה לך שגם נגעת בהם, משום שיצרנו אולי מקום במתנ"ס שלנו

בשיכון המזרח, מתנ"ס מצוין, מפואר, הייתי שם לפני חודשיים, ואין זמן

להכניס סיכה בין החוגים. יש שם כל החוגים, אבל כשאני הולך ללמוד מי

האנשים שמקבלים את השירותים הללו, אנחנו מגיעים שוב לאותה בעיה שלשמה

בעצם הוקם הפרויקט, כדי לעזור לשכבות הנכשלות, כדי לעזור לשכבות החלשות

יותר, אנחנו מגיעים שוב לאותו מצב שאותם אנשים שלשמם הוקם הפרויקט הזה

לא יכולים לקבל את השירותים האלה. אני חושב שמכאן צריכה לצאת התביעה

שאותם ילדים יוכלו לקבל את כל החוגים שעומדים לרשותם במחיר סמלי. אני

לא רוצה שיקבלו את זה בחינם, אבל שיקבלו במחיר סמלי וקטן כדי שלא יהיה

שוב מצב של ישראל אחת וישראל אחרת. כל האינטגרציה החברתית שעשו, ואני

כרגע מדבר במקרה הספציפי הזה על ראשון לציון, שיכון המזרחי שאני מכיר

אותו קצת יותר טוב, כל האינטגרציה החברתית שנעשתה שם, ונעשתה שם,

והצליחו לעשות אותה, זה יתחיל להתמוסס ברגע שתהיה הפרדה כזאת, ואותם

ילדים לא יוכלו לקבל את אשר היו אמורים לקבל.

אני מוכרח להודות שגם בתחום הפיזי, באותה שכונה שאני מדבר עליה, ניכרים

הדברים. החזות של הרבה מאוד דירות השתנתה: התשתיות בהחלט השתנו: אתה

יכול לראות מדרכות יפות. בשכונות שכל הזמן היה רק חול וחול כמו שאומרים

חברינו הגששים, היום בעצם נמצאים עם מדרכות עם אבנים משולבות ועם עצי

נוי ועם גנים, ואין שם ספק שזה תרם תרומה חשובה וסגולית לאותן

שכונות.



אני חושב שהוועדה צריכה לצאת מכאן בקריאה, לתבוע מהממשלה להגדיל את

התקציבים האלה, וודאי לא להשאיר אותם נומינלית.

טלב אלסאנע; אני סבור בצדק שטוב עשה היושב-ראש שזימן את

הישיבה היום בנושא הזה ובזמן הזה, במיוחד

מאוחר שבימים האלה מתחיל הדיון בנושא של תקציב המדינה לשנת 1998.

הסוגיה של שיקום שכונות היא נושא מאוד חשוב. אני רוצה לומר לך, כבוד

היושב-ראש, כמי שהיית ראש העיר לוד שנים רבות, מספר שנים, אני לפני

מספר ימים סיירתי בעיר לוד, הייתי גם ברמלה, ואני רואה עד כמה הפרויקט

הזה חשוב מאוד ועד היום לא הצליח למצות את עצמו. אם אנחנו רואים

שבשכונות רבות, במיוחד בערים המעורבות, יש בעיה מבחינת תשתיות, מבחינת

בתים, מבחינת אכלוס, יש שכונה שאז הוגדרה כנווה שלום, ועד היום לא

הוקמה השכונה הזאת, ואנשים ממשיכים להתגורר בפחונים ובתנאי מצוקה,

בצפיפות רבה. היעדר העניין של השיקום, גם הפיזי וגם החברתי, מוביל

בסופו של דבר לנשירה מבתי-הספר, לסטייה חברתית, לשימוש בסמים, לסחר
בסמים
והמדינה או החברה משלמת לאחר מכן מחיר כפול ומכופל על-מנת

להתמודד עם בעיות שהן תוצאה מהיעדר טיפול בזמן הנכון ובזמן ההולם.

אני סבור שיש שכונות או יש חתכים בחברה שהמדינה מחויבת להקצות להם

תקציבים, להגדיל את המשאבים, על-מנת לאפשר וליצור חברה יותר שוויונית

ולתת יותר הזדמנויות לצעירים שנולדים בסיטואציה מסוימת, אם זה בשכונות

עוני ואם בשכונות שיש בהן מצוקה אמיתית של אבטלה.

אני סבור שבאותם מקומות שאני דיברתי עליהם, בערים המעורבות, ובמקומות

שאני סיירתי שם, הכול הוא כמו שרשרת אחת. תנאי דיור גרועים, לאחר מכן

תנאי חינוך מבחינת בתי-הספר, וזה מביא לאבטלה, לעוני ולמצוקה חברתית

קשה.

לכן, לפרויקט הזה יש חשיבות ממדרגה ראשונה, שיש לה השלכות בכל תחומי

החיים.

אני מצטרף לקריאה של חברי דוד טל. גם אני חושב שכל חברי הלובי החברתי

יירתמו לעניין של הגדלת התקציב לפרויקט חשוב זה.

היו"ר מקסים לוי; אני מבין שמה שעשתה הממשלה, שכביכול העמידה

את פרויקט יום חינוך ארוך בכמה רשויות

מקומיות, הוא בעצם שהיא פשוט לקחה ונגעה בכל הרווחה החינוכית, קיצצה

אותה כדי לומר שהנה אנחנו נותנים הזדמנות ליום חינוך ארוך. אולי נשמע

מה עושה המשרד בהקשר לנושא של הרווחה החינוכית ובהקשר לנושא שיקום

השכונות במשרד החינוך.

אגי לוי; תודה רבה ליושב-ראש על זימון הוועדה. כמו

שאמר חבר הכנסת טל, זה זמן טוב: אולי זה עוד

ישפיע על מישהו לפני שיידון התקציב.

באגף שירותי חינוך ורווחה במשרד החינוך אנחנו טוענים טענה אחת בסיסית

זה שנים רבות, שאתם שותפים לה. אם אנחנו רוצים חברה בריאה, אנחנו

חייבים ליצור איזו שהיא מוביליות בתוך החברה. חברה שאין בה מוביליות

זה כמו ביצה - בוץ ורפש. תסכול, חוסר שביעות רצון, ומכאן עד להידרדרות

אחרת הדרך בטוחה ומובילה אל עברי פי פחת. זאת לא מליצה.



גם אם לא היה קיצוץ נומינלי, בכלל אסור לדבר על תקציב נומינלי. אם

תקציב מקודם אפילו ב-5 אחוז או אפילו ב-10 אחוז, עדיין לא ניתן לעשות

בו בשנה הנוכחית או בשנת 1998 את אותן פעולות שעשו בשנת 1997. מעבר

לנומינלי, משרד החינוך עצמו, כמעט בכל סעיפיו, קוצץ ב-15 אחוז.

אני אומר שבדיוק האוכלוסיות החלשות או האגף שמטפל באוכלוסיות החלשות,

גם באמצעות השיקום - כי גם אצלנו פרויקט שיקום השכונות קיים בנושא

החינוכי, בתוך הנושא החברתי קיים הנושא החינוכי - כל פרויקט שיקום

השכונות במשרד החינוך מהווה 39 מיליון ו-224 אלף שקל, נניח 40 מיליון

שקל. אנחנו מטפלים ביותר מ-400 אלף ילדים. חישוב קטן שעשיתי עכשיו,

מורה שאם אני מחלק את הסכום למספר התלמידים, מקבלים 100 שקל לילד אחד.

זה אפילו לא חצי, זה אפילו לא שליש ממה שאני משלם רק כתשלומי הורים,

וזה בחינוך חינם. 100 שקל זה לשנת. מה אפשר לעשות עם תלמיד עם 100 שקל

בשנה? אחר-כך באים אל החינוך בטענות ושואלים איפה הקידום, איפה

הבגרויות.

כאשר באים לדון בנושא תקציב החינוך, אסור להימנע מלחשוב על כך שהתקציב

הזה, לא נעים לי להגיד, לפעמים הוא כמעט מס שפתיים. אני לא יכול ב-40

שקל לקדם 400 אלף תלמידים. אני לא מכיר קוסם כזה שיכול לעשות דבר כזה,

ומדובר על תהליך חינוכי בעל שנים רבות.

היו"ר מקסים לוי; 40 מיליון שקל היו תוצאה ישירה של שיקום.

המשרד, כפי שאני יודע, קיצץ מערכות של

משפחתונים, קיצץ מערכות של רווחה, קיצץ שיעורי העשרה. הוא קיצץ זאת

בנוסף לדברים אחרים. כלומר, גס אם 40 מיליון היו עזרה לאותם פרויקטים

אחרים, הרי ש-40 מיליון שקל באים במקום תכניות הממשלה.
אבי לוי
אנחנו פה בוועדה שדנה בשיקום שכונות. אם אני

אפרוס בפניך את כל אגף שח"ר, אז יאמרו שאני

מנצל את הזדמנות הפז הזאת לדבר על כל האגף. כל האגף מקוצץ.

היו"ר מקסים לוי; אתה צריך להבין. תקציב שיקום שכונות, כפי

שאני בקי בו, בא להשלים דברים מסויימים.

אם תקציב הממשלה מפיל פרויקטים בתחום הרווחה החינוכית, הרי שתקציב

של 40 מיליון שקלים לא יכול לסגור את הפערים האלה.

אני לוי; בוודאי. אתה מחזק את דבריי, ואני מחזק את
דבריך
אין לנו שום ויכוח.

היו"ר מקסים לוי; לכן אני רוצה שנבין מה הם הדברים שלמעשה

קוצצו ברווחה החינוכית עכשיו.

אני לוי; הרווחה החינוכית, מי שלא יודע, זו תכנית

תאומה של פרויקט שיקום שכונות, והיא התחילה

כמה שנים לפני כן, ב-1975-74. גם לה יש תקציבים שנועדו כמעט לאותן

המטרות של פרויקט שיקום שכונות.

אני מבין שאתה רוצה שאני אומר לך מה ההשלכות של קיצוץ כזה. השלכות של

קיצוץ- כזה למשל יכולות להיות סגירה של מועדוניות משפחתיות, שזה ילדים

בסיכון ובמצוקה. זו המצוקה הגדולה ביותר שיש לילדים, ואנחנו שמים 15



ילדים במועדונית. מועדונית כזו עולה כיוס 200 אלף שקלים. אנחנו תומכים

ב-100 אלף שקלים. הרשות המקומית תומכת בחלק, ומשרד העבודה והרווחה תומך

בחלק. תראה כמה שותפים יש עבור מועדונית אחת.

הייתה לנו שאיפה להגיע ל-500 מועדוניות, אבל יש לנו קצת למעלה מ-400

מועדוניות. השנה, אם נצטרך לספוג את הקיצוץ, נצטרך לסגור עשרות
מועדוניות
וחברים שלי אומרים שנצטרך לסגור אפילו למעלה ממאה

מועדוניות. זה אומר אלפי ילדים שעכשיו גמרו את בית-הספר, באו

למועדונית, באו לבית חם, קיבלו ארוחה חמה, קיבלו העשרה לימודית, עשו

שיעורי בית, אלה ילדים שהמועדונית מהווה עבורם כמעט תחליף לבית. אני לא

רוצה לומר תחליף לבית, כי אין תחליף לבית, אבל זה המקום החם היחידי שיש

להם במשך 24 שעות. זה ייסגר.

היו"ר מקסים לוי; אני יוצא לעשר דקות לוועדת כספים, שם יש

מלחמה על חוק הבריאות ונושא קצבאות הילדים.

בינתיים ינהל את הישיבה חבר הכנסת דוד טל.

שלום דנין; אנחנו רוצים להודות למקסים לוי על שהוא ער

לזה, לכל הבעיות החברתיות, ושהוא גם מזמן

אותנו כאשר הן עולות לדיון.

בואו נראה מי הם תושבי השכונות. אלה אנשים קשי יום, שכירים תמיד ברמה

הנמוכה, גרים בתנאים פיזיים די קשים, והבשורה הגדולה שהביא ראש-הממשלה

המנוח, מנחם בגין, ויבדל"א דוד לוי על שיקום השכונות, ראו בה צד מושיע.

ואכן, זה עשה את רישומו על השכונות. חיזק אותן, שינה את החזות

החיצונית, הפיח רוח חיים, אפשר לילדים לקבל את המינימום הדרוש להם.

אבל מה קורה? משנה לשנה זה פוחת, ואם להורי הילד אין אפשרות לשלם, הוא

לא יכול להיכנס למתנ"ס ולכל הפעילויות האחרות. זה נוגע לנו, שכן חלק

ניכר מתושבי השכונות הן משפחות ברוכות ילדים, וזה לא סוד שכאשר המשפחה

ברוכה וההכנסה דלה, אין אפשרות להפריש לחינוך את הסכום הנדרש. על-כן אם

המדינה רוצה להימנע מהוצאות שליליות שיהיו, הוצאות שיזיקו לחברה, היא

חייבת היום להגדיל את התקציב הזה ולסייע היום, כאשר אנחנו בונים את

החברה. אם הילד מקבל את החינוך הדרוש, הוא מסוגל להגיע להזדמנויות שוות

ולהתמודד, כי אחרת, מטבע הדברים, הוא יהיה שונה מחבריו.

לכן אני חושב שהקריאה מכאן צריכה להיות לא רק שלא להשאיר את המצב כפי

שהוא, אלא חייבים לשפר ולהגדיל את התקציב בצורה שיעלה על הצרכים. זה

יהיה זול מאוד לחברה, שכן התוצאות האחרות יעלו למדינה עשרת מונים. יש

מאיפה לקחת, המדינה נותנת, היא נותנת למעסיקים. יש אפשרויות לקצץ במתן

למעסיקים שמשתתפים איתם בדמי הביטוח ולהקצות לצורך החיובי הזה של

שיקום השכונות.

אלי פדה; חבר הכנסת מקסים לוי אמר ששיקום שכונות מת.

אני רוצה לתקן ולומר ששיקום שכונות לא מת,

אלא הוא גוסס וסובל פרפורי גסיסה. הממשלה צריכה להחליט או להרוג אותו

מיתת

חסד, או לתת לשיקום שכונות לעבוד. היום התקציבים שמוקצים לשיקום שכונות

זה לעג לראש, אין בהם כדי לכסות אפילו טפח אחד.



בצלאל קציר; אני נציג ועד שכונת ג'סי כהן בחולון. מאז

שנגמר התקציב של שיקום השכונות בשנה

האחרונה, המצב הידרדר לגמרי מתחת לכל ביקורת, הן במצב הפיזי והן במצב

החברתי. אצלנו בשכונה ירדו האנשים לסמים ולפשע. לאנשים אין אפשרות לשלם

למתנ"ס בשביל להיכנס לאיזה חוג, אף על פי שהמחירים הס סמליים, תשעה

שקלים או עשרים שקלים לחוג מסוים. המצב הוא קטסטרופלי, וצריך לתקן

אותו.

דלית לב-שדה; אני מנהלת השירות לעבודה קהילתית, ושיקום

שכונות וקליטת העלייה במשרד העבודה

והרווחה.

רציתי להצביע על מספר דברים, קודם כול על בעיה עקרונית אחת, שאמנם

שיקום שכונות תמך וקידם שכונות, אבל יחד עם זאת, הפער בין שכונות חזקות

לבין שכונות שיקום נשאר כמו שהוא, מה שמעיד על כך שהשכונות האלה

והיישובים נשארו במדד סוציו-אקונומי נמוך. כתוצאה מקליטת העלייה, שזו

מגמה בהחלט מבורכת במה שקרה לנו בשנים האחרונות בישראל, ידוע מחקרית

שהיישובים שקלטו עלייה בהיקפים גדולים ירדו במדד סוציו-אקונומי אחד

לפחות, אם לא שניים, ונשארו ברמה נמוכה. אז יש לנו פה איזה שהוא משחק

של כיסאות מוזיקליים בנושא של שכונות יוצאות. שכונות נכנסות, והתקציבים

ממילא מוגבלים. אני יודעת שחגית חוגג ערכה מחקר בנושא של עד כמה

הרשויות מסוגלות היום לקלוט ולספק את השירותים כתוצאה מסיום שיקום

שכונות, ידוע לכולנו היום שרשויות מקומיות נמצאות במצוקה עמוקה ואנחנו

כבר רואים מגמה של אין יכולת להמשיך להחזיק את התקנים, ותכניות

נסגרות.

אני חושבת שנוסף לכך תקציבי שיקום בתחום של קליטת עלייה הופסקו

לחלוטין, מצב ששוב גורם לערעור המצב החברתי והכלכלי של השכונות

והיישובים האלה. אני חושבת שחייבים לקחת את זה בחשבון וחייבים לתת לזה

תשומת לב.
יוסי מלר
אני מנהל אגף הרווחה, קריית-גת.

תמונת המצב מהשטח היא עגומה. היא מייצגת את

יישובי הדרום, ואני מניח שגם יישובים אחרים בארץ. אנחנו עכשיו בתקופה

של צמצום משאבים מחד, ומאידך הצרכים הולכים ועולים, האבטלה גואה, יש

הרבה יותר אנשים מחוץ למעגל העבודה, השטח למילוט זה סמים, חבורות רחוב,
נערות במצוקה, ילדים בסיכון
והמספרים הולכים וגדלים. בריחת התקציבים

של השיקום, של הממשלה ושל הרשויות המקומיות, משאירה אוכלוסייה גדולה

ורחבה שהולכת ומתרחבת בצורה דינמית, והיא חשופה לרחוב בעצם. אם אנחנו

כאן והשולחן של שיקום שכונות לא נביא למצב של העשרת התקציבים או נפיח

בהם קצת יותר רוח חיים, אנחנו בעצם משאירים כמות שהוא גם את המצב הפיזי

שהולך ומידרדר בתחזוקת המבנים במבני ציבור חסרים, במועדוניות שנראות

באמת שלא יאה לשנות האלפיים, שאנחנו מתקרבים אליהן, ואת האוכלוסייה

הזאת הרחבה חשופה בעצם ללא שום הגנה.

הצרכים הולכים וגדלים, והמשאבים הולכים ומצטמצמים, וחייבים לעצור את

הסחף הזה ולהפיח איזו שהיא תקווה בצימצום הפערים בין הצרכים לבין

המשאבים.

מ"מ היו"ר דוד טל; שאלה לגברת חובב, מה עמד מאחורי הרעיון של

שיקום השכונות, שברגע שיוצאת הקהילה המאמצת



מהפרויקט, אני מניח שצפיתם שלא ייווצר מצב כזה שיהיה איזה שהוא נתק או

איזו שהיא נפילה, וצריך להיות משהו מדורג, ומישהו אחר צריך להיכנס. מי

היה אמור להיכנס על-פי התכניות שלכם לנושא הזה?

חגית חובנ; הסוכנות היהודית למעשה סיימה את מעורבותה

במרבית השכונות כבר לקראת סוף שנות ה-80.

כלומר, התופעה היא איננה מהיום, אלא היא כבר החלה והייתה ברוב השכונות

בסוף שנות ה-80. מאז, בתקציבי הממשלה, ניסינו ככל האפשר להיכנס ולתפוס

את מקומה של הסוכנות. הדבר הזה הוא שגרם לחלק מתחושת החסר בשכונות, כי

בתקציב הנתון שהיה לנו, בתקציב הממשלה בשיקום השכונות, נדרשנו לא רק

למלא את מקומה של הסוכנות היהודית, אלא גם להיכנס לשכונות חדשות:

והתוצאה הייתה פחות ופחות כסף לכל שכונה.

רמי חאלו; אני יושב ראש ועד שכונת עזרא בתל-אביב,

אחת השכונות הדרומיות בתל-אביב.

אחד הדברים היפים שהיו במדינת ישראל, והדגש הוא על המילה "היו", זה

הנושא של שיקום השכונות.

אני לא רוצה לחזור על דברים שאמרו כאן החברים. אם המטרה היא לסמן על

איזו שהיא מפה או על איזה שהוא דף כזה או אחר וי, שאנחנו מטפלים בשכונה

כזו או אחרת, המטרה אני חושב שהיא מושגת. אבל אם המטרה באמת לטפל

בעניינים

בצורה יסודית ורק אחר-כך לצאת מהם, אני חושב שאנחנו חוטאים לנושא.

אני רוצה להביא את השכונה שלי כדוגמה, שהיא אולי מאפיינת גם שכונות

אחרות, אבל היא תיתן איזו שהיא תמונת מצב מה קורה היום בנושא שיקום

השכונות. כפי שאמרתי, שכונת עזרא היא אחת השכונות הכי דרומיות

בתל-אביב, היא מונה כ-800 משפחות, היא שכונה יחסית קטנה. על-פי נתוני

לשכת הרווחה כ-40 אחוז מהתושבים מטופלים ביחידות הרווחה, כ-35 אחוז

מהמשפחות שם הן משפחות ברוכות ילדים - מעל ארבעה, חמישה ושישה ילדים

בחדר. המצב הסוציו-אקונומי ממש נמוך. השכונה הזו הוכרזה כשכונת שיקום

בזמן מלחמת המפרץ, עם פגיעת הטילים בשכונה. שנה לאחר מכן כל השכונה

הוצפה, עשרות בתים שם נפגעו. זה מה שקורה גם מאז המלחמה.

עד 1996, יחסית השכונה שלנו קיבלה יחס די טוב. ואני לא רוצה להיכנס

לפוליטיקה. בתחום הפיזי הושקעו שם הרבה כספים, ובתחום החברתי הושקעו

סכומים יחסית מאוד נמוכים. לדוגמה, השנה הולכים להשקיע שם כ-300 אלף

שקל, זה כל תקציב שיקום השכונה בתחום החברתי. בשנת 1997 הוקצו שישה

מיליון שקל בתחום הפיזי, מתוך זה לא הושקעה ולו אגורה אחת. למה? יש

מלחמות בין המשרדים השונים. אין שיקום שכונות בתל-אביב. בפועל אין י שם

כלום.

הבקשה שלי, ואני מייצג את התושבים שם - או שמטפלים בשכונות כמו שצריך,

או שיוצאים מהן. אי-אפשר לעשות צחוק. אי-אפשר להכניס בחוק התקציב

סכומים כאלה שאנחנו מבוזים עליהם קבל עם ועדה ובכלי התקשורת.

ראש-הממשלה היה בשכונה והכריז בתקשורת שאנחנו מחדשים, נותנים תנופה
חזקה לשכונות
אבל בפועל עושים אפס. וזה מה שנעשה אצלנו בתחום הפיזי -

אפס אחד גדול, ובתחום החברתי 300 אלף שקל, חלק אותם לכל הבעיות שיש שם,

זה כלום.



דבר נוסף שצריך לקחת אותו בחשבון: השכונות הדרומיות בתל-אביב, שכונת

עזרא בפרט, הפכו לערי מקלט לעיירות הפיתוח, לעולים החדשים בשכבות

המצוקה שבורחים מכל העיירות האחרות ובאים לשם. לבוא ולסמן וי על המפה

זה כלום. צריך לעשות כאן טיפול שורש.

היו"ר מקסים לוי; אמר לי מנהל פרויקט שיקום ביפו שאין

תקציבים, וכתוצאה מכך הוא צריך לעבוד רק כדי

לקבל משכורת. ואז הוא התפטר. הוא אמר שבמקום שהוא יקבל משכורת סתם

חינם, כי הוא לא עושה דבר ואין כסף, הוא לא יתבזה וימשיך להיות מנהל

פרויקט שיקום שכונות.

רמי חאלו; אצלנו בשכונה בשנה וחצי האחרונות לא שיפצו

ולו בית אחד, לא שמו עמוד תאורה אחד, לא

מערכת ניקוז אחת. כלום. בחוק התקציב כתוב שישה מיליון שקל לשכונת

עזרא. אז איזה מין שיקום זה?

אתי פרא; אני יועצת לחקיקות חברתיות בכנסת ויועצת

לפורום שכונות תל-אביב.

שתי הערות לגברת חובב, נכון שמדובר פה בהשקעה קטנה עם תמורה גדולה, זה

משפט מאוד יפה, אבל פרויקט שיקום שכונות הוא הפרויקט היקר ביותר והעשיר

ביותר שהיה במדינת ישראל מאז קום המדינה. זה הפרויקט שגלגל את סכומי

הכסף, שבערכים של שירותים חברתיים, הם סכומי עתק. אני מוכנה לעמוד

מאחורי כל אות שאני אומרת עכשיו. זה פרויקט שהיו לו כמה אמירות חברתיות

וערכיות חשובות מאוד, שחלק מהן זה חיזוק של שכונות ויישובים במצוקה,

נתנו להם תוספת למה שהמדינה והרשות המקומית מחויבת, כדי להוביל אותם

לאיזו שהיא נקודת פתיחה יותר טובה מהדלות והעומק הבעייתי שבו הם

נמצאים.

מ-1978 אחד אחד ובאין רואה, המדינה התנערה מחלק מהאחריות שלה, השלטון

המקומי, הרשויות, התחילו להשתמש בתקציבים האלה למימוש משרות שהיו

חייבים בדין לתת אותן כרשות מקומית, וכאשר שכונה יוצאת משיקום, היא

יוצאת קירחת מכאן ומכאן. יש פה עדים מ-1991, פורום שכונות ארצי, יושבים

פה מבאר-שבע, מתל-אביב, מירושלים, אבל גם צפת, וכל המקומות באו ודיברו

גם אליך וגם אל השרים שהיו, ונתנו דוגמאות של שירותים שקמו, גוועו, מתו

כאשר השיקום יצא, כיוון שלא היה מי שייקח אותם לידיו. מיותר להגיד איזה

הפסדים אלה.

יש לי שתי אמירות לגבי 1997 ו-1998. אחד הדברים שמקוממים אותי כעובדת

סוציאלית, כאזרחית וכמי שיושבת בבית הזה, זה עד כמה מחויבות המדינה,

הממשלה, הפכה למס שפתיים. אני מסתכלת על שניכם, ואני רוצה דרככם להגיע

לסגן השר. שכונות בתל-אביב, באשדוד, בבאר-שבע ובירושלים, הוקצו תקציבים

בדין, אבל הכסף הזה לא עבר. את רוצה לשמוע משפט עצוב? שכונות תל-אביב

קיבלו מכתב מסגן השר, לפני כמה חודשים, ש-11 מיליון שקל לא עברו כי

הייתה טעות טכנית, תקלה טכנית. אלוהים עדי שאני לא יודע מהי תקלה טכנית

במדינה ובממשלה מתוקנת שמובילה למצב שבסוף תקציב 1997 כסף לא עובר.

ל-1998. יש משהו עקום ומעוות בסדרי העדיפויות שבהם לא משמרים את ההשקעה

שהייתה ולא מובילים לאיזה שהוא תהליך חברתי אחראי.



היו"ר מקסים לוי; מה שהם עושים הוא שהם מכניסים תיקון עוול

אולי לשכונות חרדיות. הם היו צריכים להוסיף

תקציבים, אבל הם לוקחים מהתקציב הקיים, מוציאים שכונות אחרות ומתקצבים

את ארבעים השכונות האחרות.

אתי פרץ; אני רוצה לומר לך משהו במלוא הכבוד לחדר הזה

ולך. אני רוצה להגיד לך, שאילו כנסת ישראל

הייתה עומדת על רגליה האחוריות ולא נותנת לשר או סגן שר להוביל למצב

שהוא שם אמירה והחלטה חקוקה של תקציב למס שפתיים, זה לא היה קורה. זה

קיים כי נותנים לו.

מריס פיינטק; אני באה משכונת יוספטל בחדרה. זו שכונה

שנכנסה לא מזמן לפרויקט. אנחנו שכונה מאוד

חלשה, קטנה יחסית, הרבה עולים חדשים וותיקים, משפחות חד-הוריות, נכים.

בקיצור, כל מי שחלש נקלע למצוקות כמו שלנו. הבעיות הולכות וגדלות,

ונכנסנו לפרויקט שיקום עם ציפיות גדולות, וקיווינו שהפרויקט אכן יעלה

אותנו על דרך המלך. אנחנו עדיין מחכים. אולי זה בגלל חוסר תקציב, אולי

בגלל התושבים שזקוקים ליותר לתמיכה חברתית והדרכה לשינוי החברתי, בעיה

של מקום, אין לנו תנאים פיזיים להפעלת תכניות חברתיות גם אם יש להן

תקציב, והן נתקעות בבעיות של מקום. הבעיה העיקרית היא התושבים שהם

מתוסכלים, רובם מובטלים, היאוש וחוסר האמון פשוט הולכים וגוברים, כי

למעשה אנחנו בפרויקט ולא כל כך רואים בפועל תוצאות. אנשים רוצים לראות

שינוי מהותי, משהו ממשי. אז מתחילים דברים, ואין תקציב לאנשים, הורים

מתוסכלים, מובטלים, ובאמת אני חושבת שאם עושים פרויקט, צריך תקציב גדול

שילווה את האנשים מבחינה חברתית.

היו"ר מקסים לוי; כמה היה התקציב לפני שנה-שנתיים לעומת

השנה?

קריאה; אני עובדת בשכונה שמרים פיינטק מדברת עליה.

לפני שנה-שנתיים התקציב היחידי היה כוח-האדם

שאני עבדתי. לא היו לי אפילו עובדות שכונתיות, ואני למעשה עשיתי את כל

העבודה בלי תקציבים. בשנה שעברה נכנסו תקציבים של מאה אחוז עובדת

שכונתית, והשנה הובטח לנו תקציב לתכניות, אבל העניין הוא שהיו לנו

תקציבים ולא יכולנו להפעיל אותם כי אין לנו מרכז בתוך השכונה, לא

מועדון ולא שום מקום שבו ניתן להפעיל את התכניות שהוצעו.

היו"ר מקסים לוי; אני טוען טענה בסיסית. בשביל מה להכניס

שכונה ולהרים רמת ציפיות לאנשים? אם אין, אז

אי-אפשר להרים רמת ציפיות, משום שהאכזבה והתסכול זה עוד יותר גרוע. אני

יודע מה זה, אני בא מעיר שהייתה בפרויקט שיקום שכונות.

מרים פיינטק; אז מה, להזניח שכונות כאלה?

היו"ר מקסים לוי; לא, לא אמרתי זאת.

מרים פיינטק; כי זה הפתרון הקל. לקחת שכונה כמו שלנו,

להגיד שצריך כל כך הרבה שלא כדאי בכלל

להיכנס לשם. אם נכנסים, צריך להיכנס בטיפול שורש.



חיים כתו; אני יושב-ראש ועד שכונות, מבשרת ציון. אנחנו

עברנו גס את התקופה של השיקום הפיזי ואני

רוצה לומר בנקודה הזאת, שכאשר השיקום הפיזי יוצא מתוך איזו שהיא שכונה,

הוא בא לתקופה מוגבלת, ומיד כשהוא יוצא, הוא משאיר אחריו הרבה שבילים

והרבה אדמה חרוכה, והוא לא ער לכך. את זה צריך לקחת בחשבון. כשיוצאים

מתוך שכונה, אדוני היושב-ראש, צריך לדעת שהיו שם עובדים שכונתיים,
עובדים קהילתיים
היום אין מי שיממן אותם. כל מה שקורה בתוך השכונות

האלה לאחר היציאה, הולך ודועך לאט לאט, והאנשים אין להם פשוט כתובת.

ועדי בתים - הולך ודועך. ועדי שכונות - הולך ודועך. המודעות שהייתה

לאותם האנשים שקיבלו הכוונה, הן על-ידי העובדים הקהילתיים והן על-ידי

העובדים השכונתיים, היום איננה, היא כבר לא קיימת בעקבות הצמצומים בתוך

השכונות.

היו"ר מקסים ליי; מבשרת ציון זו שכונה משנות ה-50, שטדי קולק

לא רצה לספח אותה לירושלים, משום שהוא אמר

שהוא לא רוצה עוד יחידת שיקום שכונות. נבנו שם דירות שנמכרות היום

במיליוני דולרים, אל מול עלובי חיים מסכנים ששמו אותם בצד בשעה שהאנשים

העשירים בנו את הווילות החדשות, כי זה המרחב. אני הייתי שם, אני יודע

מה קורה שם.

חיים כהו; הקיטוב אצלנו הוא נורא ואיום.

היו"ר מקסים לוי; כשאתה מדבר על שיקום פיזי, אתה רק צריך לצאת

ולראות את אותן דירות שאנשים חיים בהן

במבשרת ציון, ולעומתן וילות מפוארות בצד. כלומר, אתה חי בחברה של אנשים

עשירים מול עלובי חיים בצד השני, ואחר-כך כשהם מתחילים לדרבן את עצמם

בנושא דיור לזוגות צעירים, אז מכים בהם, מבריחים אותם: והאנשים האלה

בורחים לקבל מפלט מדיני ביריחו, ואחר-כך שואלים למה הם מקללים את

המדינה. זו הבעיה המרכזית. מה קורה במבשרת ציון? כמה התקציבים יש היום

לשיקום?

חיים כהו; אין תקציבים. לצערי הרב, השיקום השאיר אצלנו

אדמה חרוכה. אני מזמין את יושב-ראש הוועדה

ואת חברי הוועדה לבוא ולסייר ולראות את הדברים במו עיניהם, וגם להתרשם

ולראות שהמצב הוא מאוד קשה.

היו"ר מקסים לוי; אני הייתי שם. הייתי כשהמשטרה הוציאה ילדים

בני שלוש. משטרת ישראל על-ידי החלטה - לא

שהמשטרה רצתה בזה, אלא על-ידי החלטת ממשלה - הוציאה ילדים בני שלוש

ובני שנה החוצה, כדי לפנות אותם ממרכז הקליטה שהיום מי גר שם? לא יכלו

העולים הוותיקים למצוא לעצמם איזו שהיא פינה חמה, לתת לאנשים האלה, אלא

להוציא אותם החוצה?
חיים כהו
היום לא גרים שם בדיוק עולים חדשים אלא

מתנדבים שבאים לארץ לתקופה של חודש או

חודשיים. אלה הם האנשים שגרים היום באותן דירות שאנחנו מדברים עליהם.

גני ביטון; גם אני ממבשרת ציון כמו שאמר יושב-ראש

הוועדה מבשרת ציון, כולם מגיעים ליישוב

של איכות חיים, המון רוצים לבוא לגור בו, וכמו שאמרת, אדוני, ווילות



הושקעו המון המון כספים, לעומת אנשים שגרו שם, כמו שאתה אומר, משנות

ה-50, ולצערם לא יכלו להמשיך להתפתח כלכלית, והם נשארו כמות שהם. כרגע

אני גר בשכונה שבדיוק גובלת בין חדשה לוותיקה.

היו"ר מקסים לוי; כל אלה תמכו בממשלה הזאת.

גני ניטוו; אני גר בשכונה הגובלת בין חדשה לוותיקה, יש

לי שכן שהוא במצב סוציו-אקונומי גבוה מאוד,

שכל הילדים שלו - רק שלושה - הולכים לכל החוגים, שיעורים פרטיים, כל

חוגי התעופה למיניהם. מצדו השמאלי של הרחוב יש אנשים שמאוד רוצים, יש

להם בעיה לממן שיעור פרטי בחשבון, יש להם בעיה לממן שיעור פרטי

באנגלית, שלא לדבר על חוג. הוא לא יכול ללכת למתנ"ס. מה שקורה הוא שכל

האוכלוסייה החדשה הזו היא אכן לצערי מאכלסת את המתנ"ס.

היו"ר מקסים לוי; במבשרת ציון בנו את בתי-הספר, איפה?

באוכלוסייה החזקה. הם לא רצו לבנות את

בתי-הספר דווקא באוכלוסייה החלשה כדי שתהיה אינטגרציה אמיתית. לקחו את

כל הילדים של המסכנים ושמו אותם דווקא בלב השכונה החדשה. מהי

האינטגרציה? ילד בשכונה הישנה לא יכול להיכנס לחוג, כי החוג עשיר מאוד,

והעשרה כזאת במתנ"ס עולה לו הון תועפות. אחר-כך האדם העשיר יכול לקחת

מורה פרטי, ואז איזה אינטגרציה זאת? השיקום היה צריך להביא בחשבון מתן

שירותים לאותם אנשים שדווקא גרים באותן שכונות שיקום, ואז ליצור את

האינטגרציה האמיתית. מה עושים עכשיו? כל הנפל יהיה של האנשים המסכנים

שלא יכולים אפילו לקבל שום העשרה, ועכשיו הרווחה החינוכית ביטלה בטח את

המשפחתונים ואת ההעשרה, ואז יגידו - מבשרת ציון לא יכולה להיכלל בשיכון

מאחר שהיא כבר עלתה, היא אזור וילות.

אדריאנה אלישע; אני מנהלת הרווחה החינוכית במבשרת. שיקום

שכונות כבר אין, ואנחנו ערכנו מיפוי מאוד

גדול במערכת החינוך היסודית, ומצאנו שיש קוטביות קשה ביותר בין

האוכלוסיות הוותיקות לחדשות. הקוטביות הזאת חוצה גיל ומקצוע. זאת

אומרת, מכיתות א' עד ו' ילדים מהאוכלוסיות הוותיקות נמצאים בהישגים

נמוכים מאוד בכל הרמות, בכל רמות העשייה, הם מגיעים לחטיבות הביניים

במצב קשה ביותר. גם מבחינת בגרות ההישגים נמוכים, ואני מאוד מסכימה עם

חגית חובב שדווקא ביישובים כאלה שהאוכלוסיות החדשות בהם מאוד מבוססות

והישגיות מאוד, אוכלוסייה כזאת נופלת מאוד נמוך, האוכלוסייה הוותיקה,

משום שאין לה שום יכולת להשתוות ולצמצם את הפער הזה שקיים.

לכן אני מבקשת שתתחשבו באוכלוסיות האלה ותנסו למצוא מדיניות גם

ליישובים כאלה קוטביים. אני חושבת שאין מדיניות כזאת, ואני רואה את

עצמי תמיד באה למשרדים ובודקת איפה עוד אפשר למצוא תקציבים. כמו שאתה

תיארת, אכן המצב הוא קשה, והרווחה החינוכית כמעט יצאה גם ממבשרת. אני

חושבת שבשנה הבאה היא כבר לא תהיה שם.

קריאה; אני מהשירות לנוער וצעירים במשרד העבודה

והרווחה. דיברו כאן על שוויון הזדמנויות,

וזה בעצם הקו שמנחה אותנו בתכניות הטיפול שאנחנו מפעילים בשירות שלנו

לנוער וצעירים.



אני רוצה לתת כאן כמה עובדות, לגבי מה שקרה בעצם עם כניסת שיקום שכונות

לשירות שלנו ומה קרה מבחינת מספר המשרות שלנו. לפני שנכנסנו שיקום

שכונות, לשירות שלנו היו 143 משרות, עם יציאת שיקום שכונות יש לנו היום

134 מישרות. משמע, יש כאן בריחה תקציבית. מה שקורה היום, יושב מנהל אגף

הרווחה בקריית-גת, ואני מתחברת לנושא של שוויון הזדמנויות, מופעל שם

פרויקט יפהפה של צעירות, שנותן להן אפשרות להשלים השכלה כדי לעבור קורס

של מזכירות ממוחשבת. מבחינתנו, יש הרבה תכניות שכאלה. יש לנו תופעות

חדשות בשירות לנוער וצעירים, יש הנושא של האוכלוסייה החרדית שזועקת

מאוד ופונה אלינו, ואין לנו גם היום משרות לתת לה ואין לנו אפשרות

להיכנס עם תכניות כי אין תקציבים לנושא. יש הנושא של הצעירים במרכזי

בילוי, שיש תופעות חדשות לגמרי. יש לנו בני נוער שהם חסרי קורת גג.

יש הרבה תופעות חדשות של השנים האחרונות, שאנחנו אמורים להתמודד איתן,

בעוד שהמצב הוא שאין לנו מספיק משרות, ואין לנו מספיק תקציבים.

כמו ששיקום שכונות נכנס ועשה עבודה נפלאה ותרם רבות מבחינה חברתית,

היום, עם היציאה, מבחינת הצעירים אנחנו בבעיה מאוד מאוד קשה.

אסתר טוייק; אני מאשקלון, משכונת גולדה. אני שומעת פה

דברים, ואני אומרת שאני באה משכונה שמשפחה

של חמישה ושישה ילדים נחשבה בה זוג צעיר. יש משפחות עם 16-15-14 ו-17

ילדים. למשפחות מרובות הילדים שהיו גרות בצפיפות נתנו שתי דירות

בשכונה. והילדים האלה, לא יכולים ללמוד כי המשפחות לא יכולות להחזיק

מעמד והילדים ברחוב. אני מדברת על מועדונית אחת משפחתית, והיא בהחלט לא

מספיקה. כואב לראות ילד בכיתה ו' ובכיתה ז' מסתובב כבר ברחובות. אני לא

מדברת לא על מתנ"ס ולא על חוג ולא על כלום.

כבודו דיבר על ציפיות. אני לא מטפחת בהם ציפיות, אבל העובדת השכונתית

האחת בחצי משרה, שעובדת ארבע שעות, שהיא עושה עוד ארבע שעות בהתנדבות,

גם לא תהיה לי עוד מעט, ואותם אנשים שאני מסבירה להם איך לפנות, לאן

ללכת, מה לעשות, ושמישהו פעם ידפוק להם בדלת, גם זה לא יהיה, ואני לא

יודעת איך אני אוכל לעמוד בזה. אני במצוקה. הם טעמו את פרויקט השיקום,

ועכשיו מורידים להם אותו. אני הסתובבתי אתמול בשכונה, פגשתי שני קשישים

שבני זוגם נפטרו והם נשארו בודדים. העובדת השכונתית הזאת שעובדת ארבע

שעות ועוד ארבע שעות בהתנדבות, גם זה עוד מעט לא יהיה. אני לא מדברת על

יתר התקציבים, על אותו ילד שבבית-ספר יסודי לא מגיע לבית-הספר כי

להורים לא היה כסף לשלם אגרת חינוך או לקנות לו ספרים. אני לא מדברת על

רווחה חינוכית ולא על חוגים.

שלמה מסלאווי; אני יושב-ראש ועד שכונת התקווה, ואני גם

מייצג שכונות בדרום תל-אביב.

אני דווקא הייתי רוצה, ברשותך היושב-ראש, להתייחס למה שאמרת קודם. אתה

שאלת מדוע מכניסים שכונות חדשות, אם אנחנו עדיין לא יודעים להתמודד עם

הקיים. מרבית האנשים שנמצאים כאן הם פעילים שלא מקבלים שכר, וכולנו הרי

משוכנעים, אנחנו באותו צד. למי אנחנו אומרים את הדברים שגם אתה אומר?

הרי צריך להיות כאן לפחות נציג האוצר. הבעיה העיקרית כאן היא תקציבית.

אני חושב שיש עוד בעיות מלבד תקציב, אבל לדעתי הבעיה העיקרית היא

תקציב.

בנושא- שיקום השכונות, אני פונה גם לחגית חובב, גם לד"ר לוי, גם לשבתאי

שגב, כשהתחילו עם כל הנושא של שיקום השכונות, הבעיה העיקרית הייתה שלא



ידעו איך לתכנן את זה לעתיד, והזכירו זאת כאן, אני לא אחזור על מה

שהיה. זאת אומרת, הם התחילו עם זה לחמש שנים, הוסיפו עוד שנה ועוד שנה,

ויש שבונות שהגיעו גם לכמעט עשרים שנים, כמו שכונת התקווה. לא צפו את

הבעיות שאנחנו חווים אותן יום יום. לא צפיתם את העולים החדשים, העלייה
שיש איתה בעיות
וצריך להגיד את הדברים האלה. יש שם מצבים שהם יותר

גרועים מהמצבים שאנחנו הכרנו בקרב הוותיקים. לא צפיתם את העובדים

הזרים, ולאן הם כולם הולכים? הם לא מגיעים לצפון תל-אביב, הם מגיעים

לשכונות. העולים החדשים הפכו את השכונות לתחנת מעבר. על זה אף אחד לא

חשב בכלל. במקום שיגידו - נכון, לא צפינו, בואו נתקן את העוול הזה

ונוסיף תקציבים, מה עושים? את מה שמגיע לנו אנחנו לא מקבלים. אז אומר

כאן שבתאי שגב, שהוא נציג משרד השיכון לשיקום הפיזי, מדבר על תקציבים
שהוסיפו
אני יודע שיש עשרות ומאות קשישים שמחכים לתקציב שלכם, שבמילא

צריכים לקבל ולא מקבלים, והבתים האלה לא משופצים, והקשישים האלה עדיין

מחכים.

כאשר מדברים על נושא החינוך, מדברים על צמצום פערים, ואני לא רואה

בדרך הזאת צמצום פערים. אם עד היום אנחנו צריכים להסיע את הילדים שלנו

משכונת התקווה ויתר השכונות בדרום העיר עד תל-אביב, שעה וחצי בהסעות

באוטובוסים, וחזור גם שעה וחצי, אז על איזה צמצום פערים אנחנו מדברים?

אין סיכוי שאנחנו נגיע לאזן את המצב.

זה לא רק תקציבים. משרד החינוך לא בא ואומר שיבנה בתי-ספר יוקרתיים
בשכונות מהתקציבים האלה של שיקום
אף אחד אפילו לא חשב על זה. אבל מה,

הצפונים החזקים לא יגיעו לשכונת התקווה, אין סיכוי. אבל אני אגיד לכם

איך הם מגיעים. דיברת, חבר הכנסת מקסים לוי, על האינטגרציה, אז אני

אגיד לך איפה האינטגרציה כן באה לידי ביטוי. מסעדות ברחוב האצ"ל,

האודיטוריום, שם יש הצגות של "הקאמרי", תיאטרון חיפה, באר-שבע, לשם

מגיעים בהמוניהם. ההרקדות למיניהן, והם מגיעים לשם. למה לא לקחתם ובאמת

פתרתם לנו את הבעיות האמיתיות? לא הגעתם בכלל לדברים האלה.

נושא "בנה ביתך", משרד השיכון. שלוש שנים אנחנו רצים כדי שתאשרו את

נושא "בנה ביתך" בשכונת התקווה. זה לא עולה לכם כסף. במקום שיהיו שם

בתים לתפארת, מה קורה שם? המגרשים מוזנחים, יש שם עבריינים ונרקומנים

שמקימים להם שם כל מיני בתים וצריפים, וזה בעוד שאנחנו במשך שלוש שנים

רצים בעניין הזה. סתם נתתי דוגמה, מאחר שעלה כאן נושא השיקום הפיזי.

לא מזמן הייתה שביתה גדולה בנושא התברואה בתל-אביב. אני אמרתי שהגענו

למצב הזה שכאן בעצם גילינו את האמת. 90 אחוזים מבני השכונות הם עובדי

התברואה, זבל. למה? למה אנחנו צריכים להגיע אחרי עשרים שנה של שיקום

שכונות, למה אנחנו צריכים עדיין להגיע למצב כזה שאותם ילדים, אותו

נוער, היום הם כבר גברים, למה שלא יהיו להם חלומות על לימודים

באוניברסיטה וכאלה? הגענו למצב כזה אבסורדי שהשאיפה היום של האבא שעובד

בזבל היא שהבן שלו יגיע לשם אחריו: והוא מגיע דרך פרוטקציה לעניין

הזה.
אפי אושעיה
שמעתי את השאלה של שלמה מסלאווי, וכתושב

שכונה אני יכול להגיד לכם שהיום אני בכנסת,

אבל אני אומר לכם, לתושבי השכונות, שאם פה לא תקום זעקה ציבורית

והתארגנות משותפת. תראו מה קרה למושבים ולקיבוצים - נחלות, קרקעות,

אדמות, סיוע, הסדרי קיבוצים, הסדרי מושבים וחלוקת משאבי המדינה לקבוצות



הלחץ. אני נותן משאבים לקיבוצים. אבל לכל מקום שנלך וניגע, נראה איך

מחלקים את המשאבים הלאומיים שלנו לאנשים בעלי כוח או בעלי הון במדינת

ישראל. ההפרטה של המשק הישראלי מחזקת את העשירים.

אם פה לא תקום זעקה משותפת והתארגנות, אנחנו נמשיך להיות המסכנים

שיושבים, מקטרים והולכים הביתה. זה מה שעושים היום. מקטרים, זה משודר

לעם ישראל, יש לנו יושב-ראש יוצא מן הכלל שיצא מהמצוקה, אנחנו כולנו

מדברים על זה, אבל זה כמו לדבר על מזג האוויר. השורה התחתונה שאני אומר
היא, שצריכה לקום זעקה
צריך למשל לקחת את דירות "עמידר" ולתת אותן

לדיירים שגרים בהם עשרות שנה, כמו שעשו במושבים, לא יותר טוב. אני

לא רוצה שיעשו יותר טוב מאשר עשו עם האחרים.

לכן אני אומר כאן, הגיעה העת שבעקבות פרויקט השיקום בשכונות רבות, שזה

הצליח, אני מכיר בנתניה את שכונת דורה שהשיקום הצליח בה מאוד ואת צלע

שהצליחה פחות. אבל פה, אם לא תהיה התארגנות משותפת, להפעיל לחץ ציבורי-

פוליטי, כל אחד על מפלגתו ועל המערכות הקובעות במדינת ישראל, המערכת

הזו תלך ותידרדר, כי בחלשים הכי קל לפגוע. זוהי מדיניות שלצערי הרב

הולכת ומתעצמת.

ריימונד אביג'יל; אני משכונה ד' בבאר-שבע. לא הגענו בהמונים,

כי ידענו שלא יתנו להיכנס לרבים. אני רוצה

להתייחס לכמה נקודות, ואתחיל דווקא מהנקודה הסופית שלי. אתה מבקש

מ"עמידר" לתת את הדירות. אנחנו לא מבקשים שיתנו לנו בחינם, אנחנו

דיירים של ארבעים שנה מבקשים לרכוש את הדירות.

היו"ר מקסים לוי; יש הצעת חוק שלי שעברה בקריאה ראשונה, ושל

עוד חבר כנסת, שהולכת לקבל קריאה שנייה

ושלישית, לתת את ההנחה לאותם אנשים שאת מדברת עליהם בבל עיירות הפיתוח

ובכל הערים שמחזיקים בדירות דיור ציבורי, אם זה "עמידר", אם זה

"עמיגור" וכולי. אם היא תתקבל, הרי שאולי אחת התקוות היא שאנשים יוכלו

לקבל את הדירה במחיר סמלי, כמו שאנשים קיבלו קרקעות במחיר סמלי.

ריימינד אברג'יל; אני רוצה לגעת בכל-זאת בכמה נקודות, אף על

פי שהחברים שלנו כאן מהשכונות דיברו בגדול

על כמעט הכול. אנחנו השכונה הכי ותיקה, אנחנו מ-1979 בשיקום: ב-1981

ראינו את התקצוב הראשון. הוועדה הזו מתקיימת במקביל לוועדות שלנו

בתקצוב ותכנית. אתה, אדוני היושב-ראש, שואל כל מיני אנשים מה התקציב

שלהם השנה. אני רוצה להגיד לך שזו שאלה טובה, אבל אנחנו למשל בבאר-שבע
מגיעים לישיבות
אנחנו לא שומעים את המספרים, אנחנו שומעים רק את

האחוזים שבהם אנחנו יורדים בתקציב. הנציגים שלנו בשיקום שכונות פוחדים

מפיצוץ, ואז הנציגים לא ישתתפו, ועדות לא יתקיימו וכלום לא יהיה, אבל

מדברים איתנו באחוזים, ואנחנו מתרגמים את זה למשרות או להפעלה או

לתכניות מסוימות שיראו את הסוף שלהן.

אני שמחה מאוד שנמצא מישהו שדיבר על השיקום הפיזי. זאת פעם ראשונה. אני

השתתפתי בלובי הזה הרבה פעמים, וזאת פעם ראשונה שיש נציג "עמידר" ונציג

משרד השיכון. אני מברכת על כך. למרות כל השנים האלה, בשכונות הוותיקות

בבאר-שבע, כל התשתית הפיזית הרוסה לגמרי. לא נעשה בה שום דבר. כלום.

באר-שבע ידועה כעיר שקלטה עולים רבים מאוד, והעולים באו להתגורר איתנו

ואנחנו קיבלנו אותם בברכה, והם קיבלו דירות משופצות, אבל מהר מאוד



החזקים הלכו והשאירו לנו אחריהם חור, והבעייתיים נשארו איתנו, ואז

במקום שהשכונה תתחדש, התחדשו הבעיות בתוך השכונות. זה אמור לגבי כל

באר-שבע ולא רק לגבי שכונה ד'. קיבלתי רשות להציג גם את הנושא הקיים

במקום אחר.

לפני שיחליטו על כך ששכונה יוצאת מהשיקום, צריך שיבואו ויעשו סקר איך

היא הייתה ומה היא היום מייצגת ומה נכלל בה, ואם באמת יש מקום. גם

אנחנו כנציגי התושבים ניתן יד לזה ונשתף פעולה. אבל, לצערנו, אנחנו

רחוקים מזה. הבעיות החברתיות הלכו וגדלו, בעיות החינוך, נסגרים מקומות

בכל התחומים, גם ברווחה חינוכית אנחנו נותנים את חלקנו כל שנה.

סולימאן אבוסורס; אני משכונת ג'ואריש ברמלה. אני אגיד לכם את

האמת, אני מדבר עם החבר שלי, ואני אומר לו

לקום לדבר, והוא אומר לי שהוא רוצה לקום ולעזוב את האולם כי אין לנו

כאן פרנסה. הוא אומר שכל הדיבורים שאחינו מהשכונות מדברים בכלל לא

נוגעים לבעיה שלנו, ולכן חבל לנו על הישיבה, בוא ניקח את עצמנו ונלך

הביתה. הדיבורים האלה לא יעזרו לנו. חבר הכנסת מקסים לוי, אתה תושב

לוד, אתה מכיר את ג'ואריש. חבר אחר אומר לי על מה נדבר, הכפר שלנו הוא

הכי מוזנח במדינת ישראל.

אני הייתי חייב לדבר ולהבהיר כמה נקודות. חברים, אתם מדברים על

חסרונות, אני מדבר על אפס דברים, שום דבר: הבתים בתוך לא מדבר - אם יש

מים, אין מדבר- אבל אני מדבר על תושבים שגרים בבתים. איפה שגרנו קודם

בבאר-שבע היה יותר טוב מאשר המקום בו אנחנו גרים היום.

היו"ר מקסים לוי; אני מכיר את ג'ואריש, מכיר את הכול. מה אתה

רוצה בג'ואריש?

סולימאן אבוסולס; בג'ואריש מבחינה חברתית הכול הרוס. מבחינה

תרבותית, הכול הרוס. חינוכית, כמובן הכול

הרוס. מבחינה בריאותית, איכות סביבה וכולי.

היו"ר מקסים לוי; הולך להתקיים דיון בנושא הזה הספציפי. זו

בעיה לאומית ולא בעיה של שיקום שכונות.

הבעיה של שכונת הרכבת בלוד ונושא ג'ואריש היא בעיה של ערים מעורבות,

אוכלוסייה ערבית-יהודית שיש בה בעיות לא פשוטות, ואלה בעיות שמחייבות

ברמה הלא מוניציפאלית ולא הנושא של שיקום שכונות. לכן זה לא לדיון

היום.

סולימאו אנוסורס; נכון. אבל יש כפר שיכון מיעוטים, זה כבר

שקיים מלפני 1962, מתוכנן, מסודר, הכל.

היו"ר מקסים לוי; אני מבין, אבל הדיון כאן הוא על תקצוב שיקום

השכונות. זה לא דיון על הבעיה שאתה מתאר

אותה, ואני בהחלט נלחם נגדה כאן, כי זו בעיה שמבעירה חלקים אחרים, זו

בעיה אם לא פותרים אותה, הבעיה החברתית הולכת לכיוונים אחרים ולאפיקים

אחרים, אבל זו בעיה נפרדת. זה נושא שיקום השכונות.

סולימאן אנוסורס; זאת אומרת, יש טיפול בנושא הזה.



היו"ר מקסים לוי; כן. זה בנפרד. אני לא יודע אם אתה זומנת,

אבל היה דיון ראשוני של ישיבת ועדה שהתקיימה

לפני הפגרה הזאת ותמשיך להיות. משרד השיכון, משרד העבודה והרווחה ומשרד

הפנים עתידים להביא את סיכומי הדיונים לוועדת העבודה והרווחה באשר

לשכונות האלה.

יוחנן מזמר-טוב; אני משיקום שכונות אחדות - שעריה,

פתח-תקווה, זהבית - אני יושב-ראש ועדת חינוך

ויושב-ראש ועד בית-ספר יסודות.

היום מכל השיקום נשארה הכותרת. יש כותרת ויש שיקום, כל השאר זה סתם. מה

שהשיקום עושה היום זה שהוא מעסיק-. נותן כסף לזה_ולהוא ולעוד עובד ולעוד

עובד, אבל מה תכל'ס בשטח לא נשאר כסף לשיקום. אם אנחנו לוקחים את

התקציב שיש לנו, ואני לוקח את התקציב של העובדים שעובדים איתנו, שאנחנו

כביכול מתקצבים אותם, אתה רואה איך המצב יותר גרוע, הם מקבלים יותר

משכורת מאשר התקציב שאנחנו מקבלים. זה עצוב, וזה לעג לרש.

האבסורד הוא שממשלת ישראל מכירה בשכונה שלי, בתור שכונת שיקום. הממשלה,

לא אני הכרתי, אלא ממשלת ישראל באה אליי ואמרה - אתה היום שיקום, תקבל,

נעזור לך. באה העירייה, במקרה זה עיריית פתח-תקווה, היא לא מכירה בי.

אס יש שיקום, המדינה עוזרת בחינוך ובכל מה שקשור בזה. כשצריך לשלם

ארנונה, ואני אומר לעיריית פתח-תקווה שאני לא אזור א', אני לא אזור ב',

אל תקחי ממני כסף, תכירי בי שאני בשיקום, משמעו של עניין שגם בקטיגוריה

של הארנונה את צריכה להוריד לי, היא לא מורידה. למה להוריד? הם מקבלים

מפה כסף ומשם כסף.

אני מציע ליושב-ראש הוועדה לנסות לצאת באיזו שהיא יזמה להצעת חוק

שנותנת חוק שיקום שכונות. אני חושב שצריך שיהיה חוק שיקום שכונות,

והחוק הזה יבהיר בדיוק מה זה שיקום. תהיה רשות עצמאית לגמרי שנקראת

שיקום שכונות,והיא לא תהיה כפופה לאלף ואחד משרדים, שאף אחד לא יודע מה

קורה עם השני. כל פעם כשהיינו עולים לגברת חובב, הייתי צריך להילחם עם

כל הנציגים על התקציב שאני צריך לקבל. אז ההוא נלחם נגד ההוא, וההוא

נלחם נגד ההוא, ויש בעיה בקטע הזה. אבל אילו הייתה רשות אחת, שהכול היה

כפוף לה והיו יודעים שצריך להגיע איקס כסף, ומזה עושים מה שצריך לעשות,

הכול היה נראה אחרת.

האבסורד הוא שאנחנו בתוך שיקום. השנה, לקראת שנת הלימודים, הבשורה

שקיבלנו היא - סוגרים לכם כיתה - משמעות העניין, קיצוץ של 32 שעות ועוד

כיתה שזה עוד 32 שעות. כתוצאה מזה השבתנו בית-ספר. העצוב הוא שישנם

אנשים שכנראה לא יודעים מה זה נקרא שיקום, כנראה השיקום לא אומר להם

שום דבר. כנראה השיקום זה הכותרת. אני מציע לתת איזה הצעת חוק בנושא של

השיקום ולהכניס פנימה את הנושא של הארנונה, את הנושא של מספר תלמידים

בתוך בית-ספר בשיקום. זאת אומרת, אם החוק יגיד שבבית-ספר שיקום שכונות

יהיה 25 תלמידים, זה מה שיהיה.

קריאת; אני נציג השכונות בקריית-מלאכי, ואני רוצה

להצטרף לכל מה שאמרו כאן החברים. לצערנו

הרב, קריית-מלאכי היא הדוגמה בארץ לכל הבעיות ולכל התיאורים שהחברים

כאן נתנו. קריית-מלאכי זו הדוגמה בארץ.



מעבר לבעיות התקציב, אני כבר 15 שנה פעיל בשיקום שכונות, ישנה עוד

בעיה, ואני חושב שזו בעיה מקצועית של כל הגורמים. התקציב הזה שמפוזר

בכמה משרדים, כמו משרד העבודה והרווחה, כמו שיקום שכונות, כמו האגודה

לתרבות הדיור, כמו משרד החינוך - כל אחד עושה בו פרויקטים משלו: ובשטח,

כשבאים לעשות את זה, לא נשאר כבר כטף. זו הבעיה העיקרית. למשל, הקמנו

לפני שלוש שנים שכונה שלמה, ואפילו אין מועדון חברתי באותה השכונה. כבר

עברו שלוש שנים. כל כך השקענו בבניינים, כל כך השקענו בפיתוח, כל כך

השקענו הרבה מאמצים, ושוב פעם הכול חזר להיות כמו שהיה, כי אין שום

מועדון חברתי. הילדים באים מבית-הטפר בשעה 2-1, וההורים שלהם בעבודה.

עד 7 בערב הם בחוץ: כל הבניינים מוזנחים. אני חושב שמעבר לבעיות הכטף,

ובאמת צריך להגדיל את התקציב, יש גם בעיה מקצועית, וצריך להשקיע יותר.

כל הגורמים האלה, משרד העבודה והרווחה, משרד השיכון, החינוך, כל אלה

צריכים לעשות את זה כגוף אחד וכפרויקט אחד, ולא שכל אחד עושה את

הפרויקטים שלו ואין שום דבר בשטח.

קריאה; אני מייצג את שכונת גבעת אולגה בחדרה. אנחנו

נמנים עם השכונות הוותיקות במדינת ישראל,

ונכון הוא שפרויקט שיקום שכונות נתן לנו התחלה ראשונית כדי לתת תשובה

לתשתיות פיזיות ולבעיות חינוכיות. בהחלט, ההתחלה הייתה מעודדת. כבר

מ-1993 אנחנו מחוץ למשחק מבחינת שיקום שכונות, והמשמעות היא שהדברים

מידרדרים ואין מי שנכנס במקום. לפחות נשארה איזו קרן הצלה אחת בדמות

תכנית התנופה - לימודים בבתי-טפר תיכון והכשרה מקצועית לחבריה צעירים

כדי לאפשר להם לעלות בחינוך. גם העניין הזה נפטק מבחינתנו, והמשמעות

היא ששוויון ההזדמנויות שאנחנו מדברים עליו, בעצם, נטוג אחורנית

ונשארים במצב שאי-אפשר לטייע בו, ומדובר בעשרות רבות של ילדים, נוער

וצעירים שמטיימים צבא ועומדים בפני דלת חטומה.

נני אנרקי; אני מייצג את הקריות ועכו. כולם מדברים כאן

וכולנו יודעים, יכול להיות שאפילו גם אלה

שיושבים שם בשולחן, שהכול דיבורים, הכול דיבורים. אז כולנו צודקים,

והחבר'ה כאן אני בטוח שרובם כאן מתנדבים שעושים הרבה למען התושבים, אבל

רק אתם שמייצגים אותנו, שאנחנו הצבענו בשבילכם, שאתם אמורים לייצג
אותנו, יכולים לעשות משהו
ויש כאן הרבה שבאים מהשכונות, בגלל זה רציתי

להפנות את זה לחבר הכנטת מקטים לוי. חבר הכנטת מקטים לוי, אם הוא רוצה,

הוא יכול לעמוד על הרגליים האחוריות וכל המפלגה שלו, גשר, שהם היום

קובעים מדיניות במדינת ישראל ובממשלת ישראל, יכולים לקבוע עובדות בשטח,

בלי כל הדיבורים האלה שמדברים כאן כולם. כולנו צודקים, אבל לא ייעשה

כלום אם אנשים מטוימים לא יפעלו. מי שיפעל זה רק אתם חברי הכנטת

שצריכים להילחם בשבילנו. כל מה שנזניח אצל הילדים האלה, זה יחזור אלינו

בעוד עשרים - שלושים שנה. אם אנחנו היום מוותרים על 40 מיליון או 50

מיליון או 100 מיליון, בעוד עשרים שנה זה יעלה למדינת ישראל מיליארדים

של דולרים בגלל שהחבריה האלה יטתובבו ברחובות ויהיו דור שני, דור שלישי

ודור רביעי, וכך נמשיך הלאה.

אני מתחנן שהדיבורים האלה שהחבריה כאן מדברים יישמעו על-ידי אותם

גורמים שכן יכולים לעזור ושעמדו על הרגליים האחוריות ויפעלו כנגד

ראש-הממשלה וכל הצוות, כולל שר האוצר.
מ"מ היו"ר אי אושעיה
היושב-ראש לא נמצא כרגע, אבל אני חייב להגיד

להגנתו.



נני אנרקי; אני יודע שחבר הכנסת מקסים לוי יכול לעזור,

והוא עזר בהרבה מקרים, כולל דוד לוי, ואם הם

ירצו, הפרויקט הזה יעמוד ולא תהיה אפילו נזילה של שקל אחד. רק אם הם

ירצו, כי הם קובעים, הם יכולים לקבוע מדיניות במדינת ישראל.

שמריה גפרי; אני יושב-ראש ועדת הגיל הרך בשכונת שערייה

ונציג השכונה לפתח-תקווה. אני קורא כאן

לאנשים, לכל מי שיוכל לפעול לטובת העניין ולא לתת יד לקצץ בתקציב. פה

אני רוצה למסור מספר נקודות, כי התוצאה מקיצוץ בתקציב היא הנזק

שייגרם.

מ"מ היו"ר אפי אושעיה; תבינו, המערכות הציבוריות במדינת ישראל

נבחרות באופן דמוקרטי ומקבלות החלטות הרבה

פעמים על-פי לחצים. אם תבואו לכאן, הפעולה שעושים היום היא פעולה אחת,

בגיבוי הוועדה לקרוא לממשלה לתגבר אתכם. אבל פה צריכים לעשות מעשה, כל

אחד במפלגה שלו.
שמריהו גפרי
תעלה הצעת חוק שיקום שכונות, ובזה פתרנו את

הבעיה.

מ"מ היו"ר אפי אושעיה; להגיד לנו מה לעשות, זה בסדר. אני עכשיו

מציע גם לכם מה לעשות. אני אומר לכם שאם כל

אחד בתחום המפלגה שלו, בתחום הפעילות שלו, לא יפעיל לחץ. אם אתה חבר

ליכוד או חבר העבודה או חבר מרצ או מפלגה אחרת, תפנה לחברי הכנסת שלך,

לשרים שלך ותאמר להם שאם לא יתנו לך פתרונות, בפעם הבאה לא תבחר בהם.

תפעילו לחץ. תשלחו פקסים, תצלצלו, תשלחו מכתבים, תעשו את כל הפעילות

הארגונית שאפשר לעשות. לכל אחד יש השפעה בשכונה שלו.

שמריה גפרי; אני בכל אופן עושה מה שצריך לעשות, אבל לשם

כך התכנסנו כאן, כדי למסור כל אחד על הבעיות

שלו, בלי שום קשר ופנייה לגורמים אחרים. לכן אני רוצח למסור את הדוגמה

של גני הילדים שלקחתי, שזאת פגיעה בשכבות החלשות כתוצאה מצמצום התקציב.

חוגים, למידה, דברים כאלה יכולים ליפול. פגיעה בחינוך לגיל הרך,

בתי-ספר להורים, הרצאות וכל מה שתרצה לעשות, זה פוגע בהם.

אני נלחם כבר הרבה זמן לפתוח את גני הילדים בשכונות שיקום עם 25 ילדים.

לא ייתכן שאנחנו בפרויקט שיקום שכונות ויש לנו 35 ילדים ו-36 ילדים. זה

לא ייתכן. מקום קטן, 35 ילדים בגן, זו פגיעה אישית בכל ילד. אם אנחנו

בפרויקט שיקום שכונות, אז אכן צריך לתת לזה מענה ולפתוח את כל גני

הילדים בשכונות שיקום בכלל עם 25 ילדים ולא עם 35 ילדים, על-פי התקן של

משרד החינוך.

אני מדבר עכשיו על מה שהיה והצליח: תלמידים תוגברו בשעות נוספות של

החינוך בפרויקט שיקום, ועקב קיצוץ בתקציב, לידיעתכם, הקיץ קיימנו קורס

קיץ לילדים עולים מכיתות א', ז' ו-י'. קורסים אלה הוכתרו בהצלחה גדולה,

ויש לי פה המלצות של אותם ילדים שכתבו למורות שלהם מה הם היו לפני ומה

הם היו אחרי. תקצץ להם בדבר הזה, פגעת בהם. מה זה פגעת בהם! אתה נותן

להם להידרדר. בחינוך, בכיתות רגילות, אתה לא יכול לתת להם את, מה שאתה

כן יכול לתת בכיתות קטנות.



רווחה - יש לנו פה באחדות ושערייה כשבעים נערים ונערות במצוקה. הם

מקבלים טיפול מעובדת סוציאלית אחת. זו המשרה שפרויקט שיקום שכונות

נותן. מה קורה עכשיו אם אתה מקצץ את זה? יש לנו נערים ונערות שעדיין לא

מקבלים את זה. למה? כי אין תקציב, בגלל שיש לנו אך ורק למשרה אחת. מה

עושים עם זה?

אני מגיע לנושא הפיזי. בשכונת שערייה ואחדות קיימת צפיפות דיור אדירה.

אני מדבר איתך על שש נפשות בתוך חדר וחצי, 2י מטר מרובע, והדירות האלה

נבנו בשנות ה-50 וה-60. אלה דירות שהכול מפוצץ בהן. מה תעשה? תקצץ להן

את זה? נתת 100 אלף שקל, מה אתה יכול לעשות עם זה? אנחנו מבחינת השיקום

הגדולים בארץ מבחינת השכונה. תקצץ להם? מה אתה עושה? פגעת בהם. זה לא

מספיק.

בשכונת שערייה וגם באחדות לא קיים מתנ"ס ראוי לשמו, שישמש מקום לפעולות

חברתיות למען התושבים.

מ"מ היו"ר אפי אושעיה; סליחה. אנחנו לא באנו לפתור את הבעיות שלך.

המסר מפה שצריך לצאת הוא לכלל בעיית השכונות

בארץ. אם נרצה לפרט את הבעיות של גבעת אולגה, אין לזה סוף. לכל אחד יש

בעיות. אנחנו מדברים על המסר הכללי. הבנו מהדברים שלך שאצלכם יש

בעיות שצריך לפתור אותן, ולכן צריך כסף. לכן אנחנו מקיימים היום את

הישיבה, בגדול. הפרטים, יושבים כאן אנשי המקצוע שהם בוודאי ערים לכך.

קריאה; אני ממונה על שירותים חברתיים בעיריית לוד.

הייתי רוצה להפנות את דבריי למי שמובילה את

הפרויקט מתחילת דרכו, לגברת חגית חובב. אני חושב שיש לה תפקיד מאוד

מרכזי בנושא הזה של שכונות ממשיכות וקביעת קריטריונים מה זה שכונה

משוקמת. אני לא רוצה לצרף בטיעונים שלי את כל מה שנאמר כאן לגבי שכונות

חדשות שמצטרפות, אבל לא ייתכן לקבוע בצורה שרירותית ומלאכותית קיצוצים

בתקציב משנה לשנה, בלי לראות מה הם הצרכים של אותן שכונות, מה הן

המטרות והקריטריונים שנקבעו לטובת אוכלוסיות המצוקה שהעיר הזו מתמודדת

איתן. הנטל של התקציב, של מימון הפרויקט, הוא של הרשות המקומית.

אני יושב כאן עם תקציב 1998, אני מוכרח להגיד ש-60 אחוז מסך התקציב של

שיקום שכונות ממומן על-ידי הרשות המקומית. הרשות המקומית, שאני מייצג

אותה כאן, מפטרת בחודש זה כ-65 עובדים. במסגרת התקנים שמקוצצים ב-1998

יש לי שלושה תקנים של עובדים סוציאליים, אחד תקן של 18 פלוס, אחד תקן

של רכזת מועדוניות, אחד של עובד נוער וצעירים. אני מוכרח להגיד שאת

המשמעות כל אחד מכם יודע, כל אחד שיושב פה, ואני מברך ומוקיר את

הפעילות שלכם, אבל כל אחד מכם ירגיש את המשמעות של הקיצוצים האלה.

בסדרי העדיפויות האלה צריך לקבוע גם מי שמוביל את הפרויקט וגם מי ששלח

אותו לעשות את העבודה הזאת.

נכון, נאמר פה על-ידי חבר הכנסת אפי אושעיה שצריך להתארגן. איגוד

העובדים הסוציאליים נתן את אתי פרץ לטובת התפקיד הזה של התארגנות

תושבים, ואני בטוח שהיא עושה עבודה נאמנה ומסורה. אבל אתם, אם אתם לא

תצליחו להתארגן כגוף, אנחנו אנשי המקצוע נגבה אתכם, נדריך אתכם, נכוון

אתכם, ניתן לכם את הכלים ביד, ניתן לכם את האינפורמציה ביד, אבל אתם

צריכים להקים את הזעקה, כי מי שייפגע בסופו של דבר זה אתם.



מ"מ היו"ר אפי אושעיה; יושב-ראש הוועדה הלך לנהל ועדה אחרת, והוא

לא יכול לחזור לכאן.

קריאה; זה מראה על הזלזול.

מ"מ היו"ר אפי אושעית; לא. זה לא מראה על זלזול. זה מראה על זה

שהוא היה צריך לסיים את הישיבה בשעה 11:00

ולאור החשיבות שהוא נתן לכס, הוא לא סיים את הישיבה בשעה היעודה.

קריאה; יש כאן אנשים שבאו, יש כאן מצוקות. אני

מוקיר ומעריך אותו, ואני יודע שהוא היחידי

שיכול לעזור לנו.

מ"מ היו"ר אפי אושעיה; יושב-ראש הוועדה מקסים לוי כינס את הוועדה

הזאת, משום שהוא בין האנשים הבודדים שמנסה

לעשות משהו לטובת האוכלוסיות המקופחות במדינת ישראל. הוא מחברי הכנסת

היחידים שמטפל בעניין, והוא ישב כאן מתחילת הישיבה ועד סופה, ובסוף אתה

אומר שהוא מזלזל. באמת, יש גבול לכל דבר, ואל תפגעו דווקא באנשים

שמנסים לעזור לכולנו בעניינים החשובים.

קריאה; מקסים לוי הוא מהאנשים שאנחנו מעריכים

ומוקירים, ואנחנו יודעים שהוא בין הבודדים

שיכול להוביל מהלך להעשרת שיקום שכונות במדינת ישראל.

מ"מ היו"ר אפי אושעיה; הישיבה הזאת נועדה בעיקר לחזק את ועדת

העבודה והרווחה ואת היושב-ראש שלה. חוק

התקציב וחוק ההסדרים עושה הרבה עוולות: ויש נושאים שרוצים לעמוד עליהם.

לכן צריך גיבוי ציבורי. הישיבה הזו היום, הבעיות שסקרתם היום לא מוכרות

למקסים לוי שהיה 17 שנה ראש העירייה בלוד?! הוא צמח מהאוכלוסייה הזו,

ולא צריך לספר לו על זה.

קריאה; גם אתה צמחת משם.

מ"מ היו"ר אפי א1שעיה; אני לא צמחתי, אני עדיין גר שם.

היות שיושב-ראש הוועדה יצא, אני מציע

ליושב-ראש, אחרי שהדברים נשמעו, יש פה עוד להרבה אנשים מה לומר. אולי

תהיה ישיבת המשך.

היו"ר מקסים לוי; אני מתנצל. היום מצביעים על ההחלטות בוועדת

הכספים, על קיצוצים בשורה ארוכה של נושאים

שקשורים בחוק הבריאות ובקצבאות הילדים. לכן אני צריך לצאת כדי להגן

לפחות על אותן שכבות.

אני מציע שני דברים: ועדת העבודה והרווחה איננה רוצה רק להחליט החלטות,

אלא אנחנו עומדים לסייר בערים, בשכונות שיקום, לבדוק את הנושאים, לראות

מה עושה משרד השיכון ומה עושים משרדים אחרים ולטפל בנושאים כאלה

נקודתיים ולראות מה יכולת המעורבות של הכנסת לטפל בסוגיות ובעיות שמכאן

אנחנו לא רואים אותן,



לכן אנחנו לא מסכמים את הדיון, אלא אנחנו קוראים את ההחלטח, ואני מקווה

שנעלה אותה לפני אישור התקציב. אני מתאר לעצמי שיהיה דיון ראשוני עם

יושב-ראש התנועה שלי, ממלא מקום ראש-הממשלה, יחד עם שר האוצר ויחד איתי

בנושא הגדלת תקציב שיקום השכונות. ללא הגדלה, חבל על השיקום, כי הוא

ילד לאיבוד.

אופירה רובינשטייו; אני מנהלת האגף לשירותים חברתיים ברחובות,

ואני מצטרפת לכל הדברים שנאמרו כאן. הבעיה

היא שבתוך שיקום שכונות יושבים משרדים אחרים, שהיו צריכים, להערכתי,

להצטרף לוועדה הבין-משרדית, אחד מהם זה משרד הקליטה. להערכתי, יש המון

בזבוז כסף, ויכול להיות שאם היו יושבים בתוך הוועדה הבין-משרדית, גם

היה יותר תקציב.

חגית חובב; אדוני יושב-ראש הוועדה, כל מה שנאמר כאן

בעצם מוכיח וחוזר ומוכיח שלא ניתן להמשיך

במצב הזה, כי המצב הזה רק יוצר תסכול ולא תועלת, וכולנו יודעים מה קורה

אם יש תסכול במישור החברתי. יחד עם זאת, אני רוצה להזהיר את כולנו

שהממשלה לא תחשוב שהעלאת תקציב שיקום השכונות היא פתרון למדיניות

החברתית של הממשלה, שאתה כל כך נלחם עליה, ואנחנו מודים לך. כאשר

הפערים החברתיים הולכים וגדלים והמדינה משקיעה פחות בשירותים החברתיים,

והרשויות - מצבן קשה, ומכאן גם הפרט מצבו קשה, אין ספק שכל הגדלה

בתקציב שיקום השכונות לא תתמודד עם הבעיות האלה.

לכן טוב יהיה אם נצליח בתקציב השיקום, אבל אני מאוד מקווה שגס נצליח

ביתר הדברים.

היו"ר מקסים לוי; אני רוצה לסכם את הדיון. אנחנו בהחלט

מתריעים על התופעה החמורה ביותר של קיצוץ

הממשלה בנושא תקציב שיקום השכונות. הוועדה תעשה את כל מה שביכולתה

בנושא תקציב המדינה, ויחד עם זאת, בינואר, היא תתחיל לסייר בשכונות כדי

לראות את הדברים מקרוב.

ועדת העבודה והרווחה קוראת לממשלה להגדיל את התקציב של שיקום השכונות.

לא ייתכן שבתקופה של אבטלה גוברת וניסיונות לפגוע בשכבות החלשות בתחומי

הבריאות, החינוך והרווחה, לא ייערך תגבור משמעותי של תקציב המופנה

לשיקום שכונות בתחום הפיזי והחברתי.

הצלחת הפרויקט גרמה להרחבת המודעות בקרב תושבי השכונות ולדרישה להרחבתו

לשכונות מצוקה ומגזרים חלשים נוספים. על הממשלה להיענות לדרישה זו

ולחזק את השלטון המקומי באמצעיו על מנת להפעיל ולקדם יזמות מקומיות.

אני אומר - את השלטון המקומי, משום שהוא חלק חשוב מאוד בתמיכה שלו

לשיקום. אם אכן לא יחוזק החלק הזה על-ידי משרד הפנים, הרי שרשויות

מקומיות יקצצו את תקציבן בתחום השיקום, ואז יהיה עוד אסון גדול מאוד.

זאת הצעת ההחלטה. היה חשוב לקיים את הדיון דווקא היום. לא רציתי לבטל

אותו למרות שישיבות ועדות הכנסת בשבועיים האלה לא מתקיימות, כי ראיתי

בזה חשיבות רבה. מי שבא משיקום שכונות, ואני נולדתי בשיקום שכונות,

יודע מה זה מצוקה אמיתית ויודע מה זה תהליך שיקום.



אני מקווה מאוד שנצליח בכל-זאת להעלות את הנושא במליאת הכנסת, ואנחנו

נהיה עוד בקשר ונבוא לבקר אתכם ולראות מה אנחנו יכולים לעשות.

תודה רבה.

הישיבה ננעלה נשעה 30;ג1

קוד המקור של הנתונים