ישיבת ועדה של הכנסת ה-14 מתאריך 21/07/1997

ילדים בסיכון ואלימות במשפחה

פרוטוקול

 
הכנסת הארבע עשרה

מושב שני



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מס' 103

מישיבת ועדת העבודה והרווחה

שהתקיימה היום ב', ט"ז בתמוז התשנ"ז. 21.7.1997 בשעה 00;13
נכחו
חברי הוועדה; היו"ר מקסים לוי

מוזמנים; שר העבודה והרווחה, אליהו ישי

אהוד אולמרט, ראש עיריית ירושלים

הרב חיים מילר, סגן ראש עיריית ירושלים

יגאל בן-שלום, מנכ"ל משרד העבודה והרווחה

אורלי אינס, משרד העבודה והרווחה

מנהלת הוועדה; חנה פריידין

נרשם על-ידי; חבר המתרגמים בע"מ
סדר היום
ילדים בסיכון ואלימות במשפחה



ילדים בסיכון ואלימות במשפחה

היו"ר מקסים לוי; אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת העבודה

והרווחה.

הבוקר התייחסנו לדוח של יהודית קרפ בנושא מסחור הזנות של בני הנוער

במדינת ישראל. כל הזמן אומרים שאצלנו זאת לא תופעה. תמיד בוועדת העבודה

והרווחה דיברו על כך שהתופעה היא לא בממדים כאלה שהיא צריכה להדאיג את

המדינה, אבל אני חושב שהדוח המאוד מסוכם שהציגה יהודית קרפ מראה על

בעיה חברתית עמוקה, שמתחילה מן התכניות החברתיות ברשויות המקומיות.

הדוח מעיד על כך שיש חוסר תקציבים בשירותי הרווחה. אני רוצה להזכיר

לכולם שפרוייקט שיקום השכונות בעצם נעלם כבר. אין כסף בנושאים חברתיים.

כל התקציב הזה נעלם, בעוד שמחויבותה של ממשלת ישראל הייתה לגרום לכך

שהמפעל האדיר הזה לא יתמוטט, שהתקנים לא יבוטלו, ומה שנתנה יהדות העולם

לא ילך לאיבוד. והנה "אשר יגורנו לפני ארבע-חמש שנים", מגיע ואנחנו

רואים שכבר בשנת 1996 כל התקנים בנושאים החברתיים בשיקום שכונות יורדים

ואיו התחייבות של ממשלת ישראל לקחת על עצמה את ההתמודדות עם אותם תקנים

שמומנו על-ידי יהדות העולם.

אני שמח שאנחנו מקיימים כאן את הדיון בנושא ילדים בסיכון. צריך להבהיר

שילדים בסיכון זה נושא מאוד מורכב, הוא לא נושא שקשור רק לפנימיות, אלא

למורכבות דרך הטיפול באותם 35 אלף ילדים שמצויים במעגל סיכון. אם לא

נטפל בזה עכשיו, אבוי לפניה של המדינה, כאשר הילדים האלה יגדלו לפשע

ולסמים, ואז נצטער על אותם ימים שלא טיפלנו בבעיה.

אני שמח שמשרד העבודה והרווחה בראשותו של המנכ"ל יגאל בן-שלום עושה את

מה שאני חושב כל הזמן. אני חושב שבמשך השנים נוצרו מצבים בהם התנהגות
משרדי הממשלה הייתה כמו בשבלונה
מה שקרה בשנות ה-50 יהיה בשנות ה-60,

ומה שקרה בשנות ה-60 יהיה בשנות ה-70, ואין בכלל שום רפורמה להתנהגות

ומחשבה האם מדינת ישראל יכולה להציב תכנית לקראת שנות האלפיים. אני

חושב שהתכנית הזאת בעצם נותנת נקודת אור. היום נקבל החלטה על המשאבים,

והם גם יוצגו. אני אומר שמזה שנים בלשכות הרווחה נוצרו כמה דברים, וכמי

שליווה רשות מקומית במשך 17 שנה והיה יושב ראש מרכז השלטון המקומי אני

יודע איך התנהגו הממשלות. התחושה תמיד הייתה שהשלטון המקומי, דרך לשכות

הרווחה מנסה להקשיח את הקריטריונים בהתאם לתקציב. כלומר, אם תקציב

המדינה היה מקוצץ, היו מקשיחים קריטריונים והיו נותנים לעובדים

הסוציאליים להתמודד ולפתור בעיות כמו מי ייכנס ראשון למעון וכמה מכסות

יינתנו לרשות המקומית. זו הרי חוצפה ממדרגה ראשונה כשלוקחים 191

מיליארד ועוד שואלים אותי אתמול מאין ניקח כסף. ניקח כסף, אם נגדיר

סדרי עדיפויות נכונות. העיקרון הוא שאם נמצאים תקציבים במסגרת

סקטוריאלית בקואליציה - ואני לא מתבייש לומר אותם, אם מוצאים לזה לבנות

600 יחידות דיור, ולזה מדענים - אי-אפשר כאן להפקיר ילדים. כל הפקרה של

ילדים כאלה משמעותה היא פגיעה באותן שכבות שלא יכולות לזעוק. זעקתן

היום כאן היא זעקה ראשונה.

במסגרת הפרוגרמה הזאת אני פונה בבקשה לפתור את הבעיה של ירושלים. חסרים

מיליון שקל כדי שהילדים לא יישלחו בחודש הבא למסגרות שעתידות להיסגר.

תוך כדי הפרוגרמה, כדי לדון בפרוגרמה ולחפש את המשאבים, יש לפתור

בתקופת הביניים הזאת את הבעיה המעיקה על עיריית ירושלים.
אהוד אולמרט
אדוגי תיושב ראש, ברשותך אני אעשה גס את

מלאכתי, אבל גם את מלאכתם של חבריי שבאו

מערים אחרות. צריך להבין שבמידה מסוימת המצוקה בירושלים, שהיא אולי

יותר אקוטית ויותר חריפה מאשר במקומות אחרים בארץ, בגלל נתונים

דמוגרפיים מיוחדים, אינה אופיינית רק לירושלים. אנחנו מדברים כאן בבעיה

כלל-ארצית. אני מבין שאתה בחרת להזמין נציגים ממקומות שונים כי אתה

רואה בזה בעיה בהיקף כלל ארצי.

אני רוצה לומר קודם כול משהו עקרוני, כדי להסביר את האילוץ שבתוכו

אנחנו פועלים. בעצם אנחנו מדברים על חובה, שבאופן פורמלי מוגדרת כחובה

של הממשלה. כלומר, וה לא שהאחריות הפורמלית היא עירונית ואנחנו כאילו

מפנים פנייה לממשלה ואומרים לה תעזרי לנו. החובה לטיפול בבעיה הזאת -

אנחנו כרגע מדברים על ילדים בסיכון, אבל האמת היא שהבעיה היא יותר רחבה

- היא בראש ובראשונה של הממשלה. על-פי המתכונת של מבנה הממשל הישראלי,

מי שמספק את השירות הזה זאת הרשות המקומית, שהיא במקרה הזה הזרוע

הארוכה של הממלכה, של הממשלה. אבל החובה והאחריות ליצירת התשתית של

משאבים ושל אמצעים מוטלת על הממשלה. בדיוק ברגע החשוב הזה הגיע גם שר

העבודה והרווחה, על-מנת לשמוע את הדברים ולהזדהות איתם, ואני מאמין

שהוא גם ייתן את הפתרונות שהממשלה צריכה לתת.

היות שנקודת המפגש המיידית של האזרח היא עם הרשות המקומית, הרשות

המקומית היא זו שמצטיירת לאזרח כמי שהיא או עומדת במבחן הזה של מתן

התשובות או איננה עומדת במבחן של מתן התשובות; עומדת במבחן של אספקת

השירות או לא עומדת במבחן של אספקת השירות. אבל יש כאן איזו שהיא מראית

עין שצריד לתקן אותה. אני לא מדבר על כך שהרשות באופן טבעי הופכת להיות

הכתובת המיידית לטענת האזרח; בזה אנחנו מוכנים לעמוד; אבל מה שאנחנו לא

מוכנים לעשות זה להיות הגורם שנושא באחריות מבלי שיש לנו היכולת לקבל

את ההחלטה ולקבוע את המשאבים שעומדים לצורך אספקת השירות הזה, בהיקף

שצריך לספק אותו. אנחנו בעצם לא בעלי היכולת להקצות את המשאבים, את

עיקר המשאבים, אבל אנחנו צריכים לעמוד יום יום בפני בררה אכזרית מאוד,

בעוד שהממשלה לא צריכה להתמודד איתה. העובד הסוציאלי שלי, שנמצא באחת

מלשכות הרווחה שפזורות אצלנו ברחבי העיר, הופך בעצם להיות מישהו שעושה

סלקציה בין ילדים שנמצאים במצב קשה, על-פי איזו שהיא החלטה שרירותית,

שלא תמיד אפילו אפשר למדוד אותה במאזניים מדויקים. זה בסך הכול רגישות

אנושית, זה בסך הכול לפעמים הצטברות מקרים. לפעמים גם נוצר מצב שאילו

מלכתחילה כל המקרים היו עומדים לפנינו והיינו צריכים לבחור את אלה שיש

לנו אמצעים לטפל בהם מכלל כל המקרים, בחלק מהמקרים שבחרנו לא היינו

בוחרים; אבל בינתיים כבר התחלנו בטיפול, ופתאום בא מקרה נוסף, שאולי

ראוי יותר לטיפול, ולנו אמצעים לטפל בו!

זאת דרישה אכזרית מאוד מאנשי מקצוע. הם צריכים לקבל את ההחלטה לעשות את

הסלקציה הזאת, כי מי ששלח אותם לספק את השירות לא מעמיד לרשותם את

האמצעים על מנת לספק את השירות חזה כהלכה. אני אומר שקודם כול פה ישנה

הדילמה היסודית.

אני רוצה להגיד עוד משהו עקרוני בתחום הזה, לפני שאני אגע קצת בנתונים

של ירושלים. אני אשתדל לצמצם, כי באמת גם התשובות חשובות, ואני שמח ששר

העבודה והרווחה הצטרף אלינו יחד עם מנכ"לו.



הרי לא אחת אנחנו נתקלים בתופעה הזאת שכל מיני נושאים בתחום של טיפול

בבעיות רווחה, נקרא להן, בעיות של מצוקה של קבוצות שונות באוכלוסייה,

ילדים בעלי צרכים מיוחדים, ילדים בסיכון, זקנים, נכים מסוגים שונים

וכולי, אינם מקבלי את העדיפות הנכונה שלהם בתקציבים הממשלתיים. אני

חושב שיש כאן איזו שהיא מיס-קונספציה. יש משהו בסיסי לקוי בתפיסת העולם

של אלה שקובעים את המדיניות - ואני באמת לא אומר את זה ברמה אישית

למישהו, לא לשר זה או לשר אחר, לא לשר הנוכחי או לשר קודם, אלא אני

אומר שזה משהו מובנה בתוך התפיסה או הדרן שבה הממשלה פועלת, שבראייה

שלנו הסוג הזה של הבעיות הוא בסדר עדיפות נחות יותר, שאותן אפשר להניח

בצד. הרי לא באמת קרה שבעשר השנים האחרונות או בחמש השנים האחרונות

פתאום גילו שיש אלימות במשפחה. אלימות הייתה תמיד, אלא שפעם הייתה איזו

שהיא הנחה שאם אבא מכניס זפטה לבן שלו, ובמקרה אחרי זה הוא סובל כל

החיים שלו, אז זה בתחום הפרורוגטיבה החינוכית של ההורים. לא הייתה

הגבלה, כי האבא יודע מה מותר לו. ביום מסוים פתאום התחלנו לגלות שזה לא

ככה, משום שהתוצאות המצטברות שיש לאלימות בתוך המשפחה כלפי ילדים או

כלפי האישה הן כאלה שאי-אפשר לתאר, ואז החלטנו שזו עברה. העברה הייתה

כל הזמן, אלא שזה רק עניין של קביעת סדר עדיפויות. בשלב ראשון הייתה

החלטה שאנחנו משנים את ההתייחסות הערכית, ובשלב השני העמדנו את המשאבים

הדרושים כדי שתהיה הלימה בין ההתייחסות הערכית שלנו לבין הפתרונות

המעשיים שאנחנו מציעים לטפל בבעיה.

לגבי המכלול הזה שאני מדבר עליו, אני חושב שאנחנו נמצאים בפער באיזה

שהוא מקום, שמשהו בתפיסת העולם הערכית לא מספיק מחודד. זאת אומרת,

אנחנו משלמים קצת מס שפתיים, אבל אנחנו לא נותנים תרגום אמיתי שמעיד על

כך שהבעיה הזאת באמת מדירה שינה מעינינו.

ברשות אדוני היושב ראש, אני רוצה לומר כמה דברים על ירושלים. קודם כול,

ירושלים היא העיר הכי צעירה במדינה. 45 אחוז מכלל תושבי העיר הם בגילים

שבין אפס ל-19. אני אומר לכם את זה רק כדי להדגים בפניכם מה היקף

האוכלוסייה שאנחנו מדברים עליה, ואנחנו מדברים על אוכלוסייה צעירה. זה

245 אלף ילדים, מתוכם 80 אלף הם בין גיל אפס לארבע. אני רק רוצה לומר

למשל בהערת סוגריים, אדוני השר, בזמנו בתפקיד אחר, בפוזיציה אחרת,

הקמתי ועדה בין-משרדית של מנכ"לים מארבעה משרדים ממשלתיים - משרד

החינוך, משרד העבודה והרווחה, משרד הבריאות ומשרד המשפטים - כדי לנסות

לבדוק למשל מה עושים עם הכשרת כוח-אדם וקביעת כשירויות ותנאי הכשרה

לכוח-אדם מקצועי שמטפל בילדים מגיל אפס עד גיל שלוש. גננת למשל, שמטפלת

בילד בגיל חמש, חייבת לעבור הכשרה מקצועית, ובלי שיש לה הכשרה מקצועית

היא לא עוברת את תנאי השירות. מורה שמלמד ילד בכיתה א' צריך להיות בעל

תעודת הוראה או בוגר סמינר למורים לפחות, בעצם בעל הכשרה פוסט בית-ספר

תיכון. אבל מישהו שמטפל בילד בין גיל אפס לשלוש, שמהרבה בחינות לפי

מיטב הבנתי וידיעותיי המקצועיות זה הגיל החשוב ביותר בכל התקופה

ההתפתחותית של האדם, לא צריך שום הכשרה. אף אחד לא חשב שאנחנו צריכים

לקבוע איזה שהם סייגים לעניין. אם יש אלימות, אנחנו מטפלים בזה, אבל

בהכשרה המקצועית של מי שמטפל בילדים האלה אנחנו לא עושים דבר. זאת רק

דוגמה נוספת.

בירושלים יש כ-30 אלף ילדים בסיכון. כדי שהם לא יהיו ילדים בסכנה

ממשית, צריכים לטפל ב-30 אלף הילדים הללו. בפועל אנחנו מטפלים היום

ב-10 אחוזים מהם, ב-3,000; וזאת פשוט מחוסר משאבים.



מה אגחנו מבקשים באופן מעשיי יש פה קהל רב של משתתפים, יש פה שר

ומנכ"ל, ואני לא רוצה להיכנס לכל הפרובלמטיקה של העניין, אבל אני אומר

שהטיפולים הם מגוונים. זה לא רק מעונות, וזה לא רק מעונות פנימייתיים

ולא רק מעונות יום, אלא זו סדרה ארוכה של טיפולים, שחלק ניכר ממנה

ממומן היום באופן חלקי על-ידי הממשלה ובאופן חלקי על-ידי העירייה.

בדיון שקיימנו בינינו הוכחתי לשר שעיריית ירושלים בפועל מוציאה, אם אתה

עושה את החשבון, כ-40 אחוז מהעלות של הטיפול שהיא עושה, למרות שהממשלה

צריכה לממן 75 אחוז, משום שאנחנו לא יכולים לעמוד מנגד לגבי כל מיני

מקרים שאנחנו צריכים לטפל בהם, ואנחנו לא מתחילים לטפל בעיקר המקרים.

לכן אנחנו מבקשים תוספת של מכסות. אנחנו מדברים במונחים של שנת 97י, על

עזרה ראשונה מיידית; וזה לא פתרון של הבעיה הגלובלית. כל מה שאני אומר

לכם, קיים בעצמות שונות בערים אחרות. לא תשמעו מילים אחרות בתל-אביב,

חוץ מזה שתל-אביב היא עיר קצת יותר עשירת ויש בה קצת פחות ילדים ויש בה

קצת פחות מקרים, אבל הבעיה קיימת שם, והבעיה קיימת בבני-ברק, והבעיה

קיימת בחיפה, והבעיה קיימת בפתח-תקווה והיא קיימת במקומות אחרים.

אנחנו צריכים לפחות עוד אלף מכסות לילדים - אני לא עושה את התרגום

הכספי של העניין, כי זו בעיה של משרד הרווחה - כדי לטפל בהיבט המיידי,

בטווח של המקרים שאם לא נטפל בהם באופן מיידי, הם יהיו כבר מקרים שעברו

את הסף, ושאחרי זה נצטרך להוציא עליהם סכומי כסף לאין ערוך יותר גדולים

ממשאבים ציבוריים, כדי להתמודד עם המצב שהם ייקלעו אליו ושהיום ניתן

למנוע אותו.

ברשותך אדוני היושב ראש, סגני, הרב חיים מילר, הוא אחראי על תיק

הרווחה, ואולי הוא ירצה להוסיף עוד כמה מילים בנושא.

ש העיר פחות או יותר תמצת את העניין. כבוד

השר, יושב הראש, אדוני ראש העיר ומנכ"ל משרד

העבודה והרווחה.

אני רוצה להזכיר למי שאולי לא כל כך זוכר שבנושא של הרשות למלחמה בעוני

הייתה בקדנציה שעברה פגישה עם ראש העיר, והוויכוח היה בעצם מי יוביל את

הרשות הזאת. לא משנה מי יוביל. השאלה היא מה ניתן לעשות בלי רשות

כזאת.

מאוד שמחנו, ואני חושב שהייתה פה תמיכה מלאה בעניין. בזמנו עשינו

סיורים עם אורה נמיר, שרת העבודה והרווחה לשעבר, והעמדנו אותה על חומרת

הדברים, על העוני בירושלים. מבחינת הילדים ומשפחות ברוכות ילדים,

ירושלים היא המובילה, אבל כשמדברים על השוואה - וחשוב שנראה את זה בחתך

של ערים אחרות - אם אנחנו מסתכלים על ירושלים, היא מהווה בסך הכול

10.54 אחוזים מכלל התושבים, ושיעור המכסות שלה הוא 7.49 אחוז. כלומר,

יש כאן פער מהותי של שלושה אחוזים, כפי שזה נראה לעין. אני כבר לא מדבר

על הנתונים על מצב המשפחות כאן. מבחינת העוני והמשפחות שהן ברוכות

ילדים, על-פניו, יש כאן פער. אנחנו עומדים על כך ומבקשים שקודם כל תהיה

שוויוניות בקטע הזה, שירושלים לא תקופח מול ערים אחרות. זה חייב

להיראות כבר בהשוואה של נתוני המכסות באוכלוסייה הארצית, וחלקה של

ירושלים חייב להיות שווה לאחרים.



ראש העיר העלה נקודה מאוד חשובה. עיריית ירושלים לוקחת נטל וחלק רציני.

חשוב שנדע שכשאנחנו מדברים על ירושלים, אנחנו מדברים אמנם למען כלל

הארץ, אבל עדיין ירושלים מבחינת הדירוג נמצאת במקום הרבה יותר נמוך

מערים אחרות.

צריכים לזכור שירושלים מבחינת הגבייה שלה בנושא הארנונה היא מהערים שיש

בהן הרבה מוסדות, הרבה בתי-ספר, הרבה משפחות ברוכות ילדים. הגבייה

בארנונה היא פחותה מזו שבתל-אביב, ששם גובים ארנונה פי שלושה מאשר

בירושלים. תל-אביב יכולה אולי להרשות לעצמה לשאת בחלק מהנטל מתקציבה

היא, בעוד ירושלים לא יכולה לעשות כך.
היו"ר מקסים לוי
לירושלים יש ועדת שרים, מה שאין לתל-אביב.

אני מכיר את השלטון המקומי.
חיים מילר
ועדות יש, אבל אנחנו לא רואים תכלית בשטח.

אהוד אולמרט; זה נכון שלירושלים יש ועדת שרים. הקימו ועדת

שרים לירושלים, משום שהיא צריכה יותר טיפול,

רק שהוועדה לא ממלאת את תפקידה, ולכן אנחנו באים אליך.
היו"ר מקסים לוי
הכנס הזה נועד להציג רפורמה מסוימת וגם

להעלות את נושא ירושלים. אין ספק, הוועדה

קיימה את הדיון שלה באוהל המחאה יחד עם אותם מסכנים שבאו לשם.

השר אליהו ישי; תמיד קשה לי מאוד לדבר אחרי ראש עיריית

ירושלים, ובפרט אחרי שהוא אמר דברים שרציתי

לומר. אני לא אכנס לתחרות ולוויכוחים בין עיריית ירושלים ותל-אביב, מי

צריך יותר ומי צריך פחות. אני בפירוש אומר, בצורה הכי ברורה, שמה שאני

רואה בחלוקה של המשרד הוא שזאת לא הייתה חלוקה לא שוויונית. את זה אני

מוכרח לומר בהזדמנות הזאת. אני לא יודע מה השיקולים שהביאו לכך, יכול

להיות שאלה לחצים מסוימים של ראשי רשויות, לחצים של שרים כאלה ואחרים.

אבל אני לא יכול להגיד שהחלוקה הייתה כל כך שוויונית, ואני בהחלט קובע

שירושלים הוזנחה ביחס למה שבאמת מגיע לה, ביחס למה שבאמת נתנו באופן

כללי. מה שמגיע זה באמת סיפור בפני עצמו, ואני אתייחס לזה בהמשך

דבריי.

אני רוצה לומר שמי שהעלה את הנושא של ילדים בסיכון לראש סדר העדיפות

במשרד העבודה והרווחה זה היה אני. אני לא יודע אם אי פעם מאז קום

המדינה זה היה בראש סדר העדיפות של המשרד, והיום זה נמצא בראש סדר

עדיפות. העליתי את זה לסדר העדיפות לא משום שאתם נמצאים פה היום ולא

בגלל שהרגשתי שיש עליי לחץ מנציגים כאלה או אחרים או מראשי רשויות, אלא

משום שראיתי שהדבר החשוב ביותר, המשאב האנושי של עם ישראל - שהוא גם

המשאב הכלכלי - הולך לאיבוד יום אחרי יום בהזנחה, לא הייתי רוצה לומר

שההזנחה מכוונת, אבל זוהי פשוט הזנחה תמידית; ואנשים מנסים להעלות

דברים אחרים לסדר העדיפות הציבורית. יכול להיות שזה בצדק, יכול להיות

שקשישים זה מעניין צד כזה או אחר או ילדים מפגרים, אבל כשאני העליתי את

הנושא הזה לסדר היום זה לא היה על-חשבון קשישים, מפגרים, נכים או

עיוורים, אלא הלכתי והשגתי תקציב נוסף מהאוצר. שיהיה ברור, התקציב הזה

מול הצרכים האמיתיים שיש הוא זעום מאוד.



מדובר ב-120 אלף ילדים בסיכון מיידי, מדובר ב-350 אלף ילדים בסיכון.

רבותיי, לדעתי ב-15 השנים האחרונות, משנה לשנה תקציב הילדים בסיכון הלך

וירד. במקום שהדבר הזה ילך ויעלה או לפחות לא ירד, זה הלך וירד. לצמצם

את הפערים האלה בשנה אחת או בשנתיים, זאת לא משימה פשוטה, ואני הבנתי

שאם אני לא מעלה את זה לראש סדר העדיפות, לא נוכל להתמודד עם הבעיה.

מטבע הדברים, אדוני ראש העיר (אתה גם כן היית שר) בדרך כלל השרים

אוהבים לגזור סרטים ולעשות דברים שבסופו של דבר נראים ונרשמים במאזן
השנתי של הקדנציה
כמה דברים הוא בנה, כמה דברים הוא עשה. אבל כל מה

שקשור לילדים בסיכון ולאלימות במשפחה זה דבר שלא נראה, זה לכאורה בור

בלי תחתית, וכמה כסף שישקיעו זה לא ייראה. עובדה שכשנכנסתי למשרד לא רק

דיברנו על הנושא של ילדים בסיכון, שהוא מאוד בסדר העדיפות שלנו, אלא גם

הקצבנו לו כסף.

הקצבנו הרבה כסף. רק במעונות יום תקצבנו 500 משרות, שזה 5 מיליון

שקלים, וזה ברחבי הארץ. בפירוש אני אומר שזה עדיין כלום מול מה שבאמת

צריך. אם ניקח את הדוגמה של מעונות יום, זאת פשוט שערורייה. נשים

עובדות, וזה דבר טוב, אין להם הגבלה של מכסות לנשים עובדות. זאת אומרת,

אם יש לך בעיריית ירושלים עוד אלפיים נשים, יש לך מכסה אוטומטית

מהאוצר, אין לך בעיה. אבל לעומת זאת, במכסות רווחה יש מגבלה. אם הילד

נמצא בסיכון, אם האמא נרקומנית או האבא נרקומן או שיכור, או שהאבא אלים

והאמא חולה, לא משנה מה הבעיה - הילד נמצא בסיכון, והוא עלול להיזרק

מחר מהחלון, מכבים עליו סיגריות וכל המקרים הכי קשים שיכולים להיות

בבית; או שיש ילד מפגר וחריג והילד הקטן סובל כתוצאה מכך - אומרים פה

שאין יותר משרות. זאת אומרת, הילד הזה, אנחנו יודעים שהוא נמצא בסכנה

מיידית, סכנה לקיום שלו, סכנה לחיים שלו, ואנחנו אומרים שאין לזה מכסות

אוטומטיות. זה אחד המאבקים שלי.

לכן, מטבע הדברים מיד אישרתי 500 משרות נוספות לצורך הנושא של ילדים

בסיכון על מנת שיהיו במעונות יום.

בלי שוס קשר לזה, נושא של מפגרים, שזאת גם כן סכנה אדירה למשפחה ולכל

התא המשפחתי, גם השגנו בתוך יומיים תקציב של 28 מיליון שקל במאבק

לחיסול התור לטיפול במפגרים. זה נושא לגמרי אחר, נושא לגמרי מורכב וזה

לא פתרון שיוכל לחסל את הבעיה בשנה הזאת או בשנה הבאה. הבעיה תמיד

תחזור על עצמה. לכן הנחתי הצעת חוק בממשלה, ואני מקווה שהיא תעבור ואז

נחסל את הבעיה אחת ולתמיד. אני לא מכיר מושג כזה באיזה שהוא מקום בארץ

שילד מגיע לכיתה א' ואומרים לו אין מקום בבית-הספר, הכול מלא, תבוא

בשנה הבאה. כך גם צריך להיות לגבי ילדים מפגרים. הילד המפגר צריך

אוטומטית להיות מטופל. כך גם צריך לתקצב ילדים בסיכון.

המשרד הוא משרד גדול, הוא משרד שמטפל בכל הבעיות של עם ישראל. מטבע

הדברים, מי שזוכה בפיס לא מגיע למשרד שלי, והמשרד מטפל בכל הבעיות

הקשות. מצאתי לנכון לקחת את תחום ילדים בסיכון, שאני רואה אותו כמקשה

אחת עם אלימות במשפחה, נשים מוכות, ילדים בסיכון. ילד חווה חוויה של

טראומה בבית, שהאבא מכה את האמא, אחר-כך זה עובר גם לילדים, ומטבע

הדברים, הילד הופך להיות אלים. לפי הסקרים, 80 אחוז מההורים המכים הם

ילדים שהיו עדים למחזות האלה. אם אנחנו לא נטפל בנושא הזה לצורך מניעה,

ויפה שעה אחת קודם, ייגרם לנו נזק בלתי הפיך.



הילדים האלה יחזירו פי כמה כל שקל שהמדינה היוס תשקיע בהם, למען עם

ישראל. אני תמיד מביא את הדוגמה של הרשות למלחמה בסמים, וזוהי דוגמה

קלאסית בראייה לא נכונה בטיפול בילדים ובני נוער בסיכון. הרשות למלחמה

בסמים מטפלת אך ורק במתבגרים ובכאלה שרוצים להיגמל. כאלה שרוצים להיגמל

- זה קצת מובן, משום שאם הוא לא רוצה, אתה לא יכול בכוח לשלוח אותו

לגמילה. ובכל זאת זה לא הגיוני, משום שצריך להשקיע בו, לגרות אותו

ולתמרץ אותו כן לבוא לגמילה, כי אחר-כך זה יעלה הרבה יותר כסף. אבל על

זה אני לא מתווכח, זה גם קשור בתקציבים. הקטע של המתבגרים זה הקטע שהכי

כואב, זה קטע שהוא פשוט שערורייתי. אגב, 52 אלף בני נוער היום משתמשים

בסמים, 29 אלף ילדים משתמשים בצורה קבועה בסמים, וזה הרי מדהים לחשוב

על הדברים האלה. זה לא סוד שכל ילד כזה שלוקח סמים, מטבע הדברים, מצרף

אליו עוד חבר ועוד חבר שנדבק במחלה הזאת, וגם הוא הולך ונהיה כמו כל

החברים. הרשות מטפלת במבוגרים ואומרת לבני הנוער: "לא נורא, אתה בגיל

14-13, חכה, אתה תצא לדרך, לא קרה שום דבר, עוד העתיד לפניך, תמשיך,

תגיע לגיל 18, לא תתגייס לצה"ל, גם לא נורא, תגיע לגיל 21, תיקח את

בחירת לבך, היא תהיה מוכית, לא נורא, היא תצטרף למעגל הנשים המוכות,

יהיה בסדר, נתקצב אותה, הילדים יהיו בסיכון, נטפל בהם". זאת בעצם

השיטה, וזאת בעצם הדרך לטיפול בכל מה שקשור לאלימות במשפחה וילדים

בסיכון.

בכסף שמדינת ישראל משקיעה היום רק בטיפול שיניים שאני נותן לאותם

נגמלים, אם אני אקבל אותו בזמן הנכון, כמובן בהצמדה ריאלית, אני יכול

להציל עשרות אלפי ילדים מהידרדרות לסמים. זהו אותו כסף שבסופו של דבר

כן נטפל באמצעותו באותו ילד. אותו נער בגיל 14-13 מיועד לו תקציב, יש

לו סל תקציב, הוא יכול להיות רגוע כי בגיל 26-25-24 הוא יקבל סיוע, אבל

כבר הבית הרוס, האישה כבר עזבה את הבית, בני הזוג התגרשו, הילדים

נמצאים כבר בסיכון, הילדים עזבו את המסגרות, הילדים הם כבר דור שני של

מצוקה, שהטיפול בהם הוא פשוט קשה ביותר. לפני כשלושה חודשים המדינה

עמדה על הרגליים כשילדה בת 12 נמצאה בבית-בושת, ובאמת בצדק כל המדינה

עמדה על הרגליים. הזמנתי אליי את הצוות המקצועי של המשרד, ביקשתי לסייר

במעון "צופיה" וביקשתי להיפגש עם הילדה - לשמוע ולראות מה קורה איתה.

זה היה מזעזע ומדהים לשמוע את אותה ילדה ומה שהיא אומרת. שאלתי אותה

קודם כול אם היה לה קשר לאותו בחור, איך באמת ליוו אותה למקום, האם היה

לה קשר ישן איתו והאם הוא דרדר אותה למצב. היא אמרה: "לא, פשוט מאוד,

רבתי קצת עם ההורים, יצאתי לתל-אביב, אמרתי שאני בורחת מהבית, ואל

תחשוב אדוני השר שאני יחידה, יש לי מלא חברות, מלא מלא מלא חברות

שעושות כך". אמרתי לה, "עשרות?" היא אומרת: "הרבה יותר. יוצאים

לתל-אביב, יש שם בחורים נחמדים והם לוקחים אותנו".

בתל-אביב וירושלים קיימת עמותת "אתנחתא". כל לילה היא יורדת לתל-אביב,

כל אחד באזור שלו, ופשוט אוספים את הנערים והנערות מהרחוב ומצילים

אותם. השאלה היא מי בא ראשון - האם ראשון יהיה האדם שנותן להם ביגוד,

נותן להם קצת מזון ולוקח אותם ומחזיר אותם לאיזה הוסטל בירושלים, בונה

אותם ומשתדל מאוד לשלב אותם חזרה בקהילה. יש תחרות מי מגיע לפני מי.

לצערנו הרב מדובר בעשרים ילדות כאלה בשבוע, שהמשרד צריך למצוא להם

מקום. אני לא יודע אם כולם היו באותו מקום כמו זה שאותה נערה הייתה בו,

אבל זה לא משנה. זה יכול להיות סמים או הידרדרות אחרת או התעללות מינית

בבית או גילוי עריות בבית. זה לא משנה באיזה צורה, עשרים נערות כאלה

נקלטות מדי שבוע במשרד העבודה והרווחה, בכל מיני מעונות סגורים. יש לנו

למעלה ממאה נערות כאלה בחודש. להערכתי, מדובר במאות ואלפי נערים



ונערות, שאנחנו לא מגיעים אליהם, וזאת מחוסר תקציב. מדובר בעשרות אלפי

נערים, שבינם לבין המקרה הזה מפריד כחוט השערה. המשרד מטפל היום

מהתקציב שיש לו בחמישית הילדים שנמצאים בסיכון, בעשירית מהנשים

המוכות.

כפי שאמרתי, אני מציג את הדברים בקצרה, ואם תראו את הסרט, תראו במה

מדובר. אני מתאר לעצמי שגם המנכ"ל יוסיף עוד מספר מילים.
אהוד אולמרט
מה הפתרון בירושלים?

השר אליהו ישי; אדוני ראש העיר, אתה התייחסת רק לירושלים,

ואילו אני מתייחס לכל הארץ.

היו"ר מקסים לוי; אני מציע שלא תגיד מה הפתרון בירושלים, משום

שאנחנו נקבע עוד ישיבה כדי לפתור את הבעיה

האקוטית הזאת.
אהוד אולמרט
אם יש פתרון מוצע, אני לא רואה מה העילה.

חלק מהדיון תזה היה הבעיה בירושלים. זה לא

משהו מלאכותי שפתאום הכנסתי. בגלל זה הוזמנתי על-ידי כבוד היושב ראש

לבוא לכאן.
היו"ר מקסים לוי
אדוני השר, אתה יכול לנהל את העסק במשרד

שלך. עם כל הכבוד לאדוני ראש עיריית

ירושלים, הנושא של הדיון היום הוא תכנית שכבר חמישה חודשים משרד העבודה

והרווחה מכין כדי להציג אותה היום. האנשים השובתים שנמצאים איתנו אלה

אנשים שהוזמנו לכאן דרכי, יחד אתך. אנחנו לא דנים כאן על בעיית

ירושלים, אלא על התכנית עצמה. אנחנו רוצים לקבל עליה הסבר ולאשר אותה.

באשר לירושלים, אמרתי בראשית דבריי, שצריך למקד את התכנית הנקודתית

בירושלים, כדי שאנשים יפסיקו לשבות ויחזרו בחזרה למסגרות.

אהוד אולמרט; אני רק רוצה שפשוט לא תהיה אי-הבנה. אני לא

רואה את הנושא הזה בהיקף כלל-ארצי, ואני לא

קובע מדיניות. אני באתי בעצה אחת איתך, אדוני היושב ראש, ואני מאוד

הערכתי את העובדה שהזמנת אותי וביקשת שאני אופיע כאן וגם אדבר, מתוך

הנחה שאנחנו מציבים את הבעיה של ירושלים, כמובן לא במנותק מבעיות

שקיימות בכלל ולא במנותק מבעיות שבערים אחרות, וגם התייחסנו לזה, אבל

בין היתר מתוך תקווה שעם מתן המסלול לפתרון, האנשים שעושים שביתה היום

בגלל המצוקה יוכלו לחזור לעבודה.
השר אליהו ישי
אני העליתי את הנושא לראש סדר העדיפות

בתקופה קשה ביותר מבחינה תקציבית. כאשר כל

משרדי הממשלה קיצצו את התקציב, אני השגתי תוספת תקציב, והתוספת הזאת

עזרה בכל מה שקשור בטיפול בילדים בסיכון ואלימות במשפחה. מדובר גם

בהשגת מכסות למעונות וגם בתקציב לנשים במעונות, שעד היום המשרד מימן 60

אחוז ממנו, והיום אני מממן 75 אחוז. זה רק מוכיח שנעשו כמה צעדים קדימה

בכל מה שקשור באלימות במשפחה ובילדים בסיכון.



אני מוכרח לומר שלמשרדי הממשלה אין תקציב שבזכותו יכול לכאורה השר

לעשות כל מה שהוא רוצה. אם הוא רוצה להוציא מסעיף מסוים, הוא צריך

להביא את זה לוועדת כספים. בפירוש אני אומר שאני לא אוציא ממפגרים או

מקשישיס או ממקרים אחרים ואעביר לנושא אחר. העליתי את הנושא לראש סדר

העדיפות והשגתי תקציב, למרות שזה תקציב מזערי מאוד. הצגתי בפני

ראש-הממשלה את מה שתראו היום, את הסרט. נפגשתי איתו פעמיים, ואני אמור

להיפגש אתו ב-30 לחודש עוד פעם.

אני רוצה לחזק את ידי כל העוסקים במלאכה, גם את ידי העובדים הסוציאליים

וגם את האנשים ברשויות, וגם אפילו את המפגינים, משום שלדעתי הדבר הזה

חייב לקבל תאוצה שונה מאשר הייתה עד היום. אני לא רוצה לומר שהדברים

האלה לא היו בעבר, כי כפי שראש העיר ירושלים אמר, הדברים היו בעבר הרבה

יותר מופנמים, והיום זה הרבה יותר יוצא החוצה, ולכן צריך לטפל בזה

בצורה יותר יסודית. אני שמח שהדבר הזה יוצא החוצה, משום שאם זה לא היה

יוצא החוצה, מצבנו היה הרבה יותר גרוע, כי זה לא היה מקבל את הטיפול

הראוי לו.

לגבי העובדים הסוציאליים, גם פה הבעיה היא קשה. העובדים הסוציאליים

נמצאים במצוקה אדירה. אותם תקנים שהיו לפני עשר, 15 ועשרים שנה, כמעט

אותם תקנים ישנם גם היום, וזאת מבלי להתחשב בגל העלייה, ביישובים חדשים

שמתווספים, בילודה הטבעית ובבעיות שבעבר היו מופנמות מאוד והיום יוצאות

החוצה. העובדים הסוציאליים לא מסוגלים לעמוד בנטל, ובצדק. עובד סוציאלי

לא יכול להיות פקיד, הוא צריך לבחון את הבעיה בצורה יסודית, הוא צריך

להתחבר למטופל שלו ולטפל בו כמו שצריך. הוא לא מסוגל לעשות זאת כי יש

לו נטל של עשרות ומאות פניות, והוא לא עומד בנטל. אחת הדרישות שלי

מהאוצר, ואני מאוד מקווה שזה יהיה בדיון על התקציב לקראת סוף השנה, היא

להקים את הוועדה שבזמנו האוצר התנגד לה והיום אני מקווה לגמור את זה

איתם, ועדה שתבחן את הצרכים האמיתיים שלנו ברחבי הארץ. אני רוצה לדעת

מה באמת קורה, כמה באמת צריך. אני בטוח שלא נקבל את כל מה שצריך, אין

לי ספק שזה יתוקצב במהלך של כמה שנים קדימה, אבל לפחות שנדע בדיוק מה

קורה בכל יישוב ויישוב, ונגיד לו בכנות "יש לך שני תקנים למרות שמגיעים

לך ארבעה תקנים; תקבל היום עוד חצי תקן, בשנה הבאה עוד חצי תקן, ובעוד

שנתיים עוד תקן". לפחות נהיה כנים עם עצמנו, ולא נחלק את התקנים בצורה

לא נכונה כפי שהיו מחולקים עד היום.
יגאל בן-שלום
כבוד השר, יושב ראש הוועדה, אדוני ראש העיר

וסגנו,

בהתאם להנחיות שר העבודה והרווחה, באמת הוקמו צוותים מקצועיים במשרד

העבודה והרווחה, אשר הכינו תכנית מקצועית כוללת במשך ששת החודשים

האחרונים.

אני רוצה להחזיר את הדברים לפרופורציות. אף אחד לא הולך לראות פה סרט.

הולכים לראות תוצאות של עבודה מקצועית שנעשתה ואיתרה בכל הארץ בעיה

חמורה שהחלטנו במשרד להעמיד אותה בראש סדר העדיפויות. אנחנו עומדים

לראות את ממדי הבעיה, את ממדי התופעה, את הנתונים בכל הארץ, נתונים

חמורים ביותר, ואת הצעת משרד העבודה והרווחה לפתרון הבעיה. זו הצעה

מסודרת, שנבחנה על-ידי גורמים מקצועיים בתוך המשרד, נבחנה על-ידי

גורמים מקצועיים מחוץ למשרד, נבחנה על-ידי גורמים אקדמיים, על-ידי



פרופסורים באוניברסיטאות, על-ידי העובדים הסוציאליים בלשכות, על-ידי

רשויות מקומיות.

התוצאה של העבודה של ששת החודשים זה המצגת שאתם הולכים לראות, שאומרת
את הדבר הבא
אם ממשלת ישראל תאמץ את מה שנאמר בסוף המצגת הזאת, לדעת

משרד העבודה והרווחה, מבחינה מקצועית, יש פתרון לנושא ילדים בסיכון.

אני רוצה להגיד ליושב ראש הוועדה, שבהתאם לבקשתך ולהנחייתך - ולמרות

ששר העבודה והרווחה יושב כאן אני אומר שבקשה שלך כיושב ראש הוועדה אליי

זה כאילו הנחיה - ישבתי עם האוצר אתמול, ישבתי עם האוצר בנושא הספציפי

של ירושלים, כי ביקשת, ואני מודה ואומר שיכול להיות שאפשר "לקנות" את

הפתרון של ירושלים בישיבה של שעתיים עם משרד האוצר. אבל יש לנו אותה

בעיה, ואתם תראו את זה בערים אחרות. המצגת הזאת הוזמנה מיושב ראש

הוועדה לפני ארבעה חודשים כדי להציג את הבעיה. אני משוכנע ובטוח שאם לא

נפתור ונתמודד עם הבעיה המיידית של כל הילדים בסיכון - ויש תכנית ותכף

תראו אותה - זה שנפתור את בעיית ירושלים לא יפתור את הבעיה. זה ישקיט

היום את הבעיה, ישקיט אולי את ההפגנה, אבל ישאיר את הבעיה במלוא חומרתה

באזורים אחרים של הארץ.

הקרנת המצגת.
אורלי אינס
לאחר הצפייה בתמונות המאוד קשות האלה, הייתי

רוצה להתחיל ולנסות לסקור באופן מאוד כללי

את מאפייני התופעה של ילדים בסיכון ותופעת האלימות במשפחה ולומר כמה

מילים על הנתונים.

הדבר הראשון שניסינו לבדוק, כשהתחלנו לאסוף את החומר, זה מה קורה

למשפחה בחברה הישראלית, נכון להיום. המשפחה בחברה הישראלית חשופה להרבה

מאוד גורמי סיכון. כל התופעות האלה שאתם רואים כאן אינן תופעות חדשות,

אבל ההבדל המרכזי שאנחנו רואים או השינוי המרכזי שאנחנו רואים במהלך

השנים זה שבעוד שבעבר המשפחה הייתה מתמודדת עם הרבה בעיות, שהיא הייתה

חשופה לחן, באמצעות מערכות תמיכה בלתי פורמליות בתוך קהילות שהיו יותר

חזקות, החברה המודרנית מאופיינת בכך שהמשפחה מתמודדת לבד עם הבעיות.

משפחה מורחבת פחות תומכת, בכלל יש ירידה במספר מערכות התמיכה, ולכן

עולה הצורך של המדינה, של הממסד, לסייע למשפחות בהתמודדות עם הבעיות

הקשות האלה.

כשניסינו להגדיר מי הם הילדים בסיכון, הבחנו בסוגים שונים של פגיעות
בילדים ובמשפחות
- הפגיעות הראשונות הן הפגיעות הישירות, זאת אומרת, פגיעות בגוף או

בנפש של הילד או של האישה המוכה או של האדם המבוגר הפגוע, כמו למשל

התעללות, הזנחה, כמו למשל נוער שהוא עבריין ובמובן הזה חשוף לסיכון

מיידי, שימוש בסמים שחושף אותו לפגיעה ישירה וקשה, ובמובן הזה, זאת

היא הקטגוריה הקשה ביותר של הילדים שלהם אנחנו צריכים לסייע.

- הקטגוריה השנייה היא של ילדים שחיים בתנאי חיים בלתי הולמים להתפתחות

של ילדים. אנחנו מדברים על מצביס שבהם הילד חשוף להתנהגות, של הוריו

בדרך כלל, מסוג של אלימות, הוא חשוף לעבריינות בתוך הבית, הוא חשוף

להתמכרות או לשימוש בחומרים מסוגים שונים של הוריו, הוא חי בקהילה



שהיא קהילה בלתי בריאה, אינה מספקת לו את אותם תנאים שהוא זקוק להם

או במצב של עוני ומחסור בתנאי מחיה בסיסיים.

- הסוג השלישי של הילדים אלה הם ילדים שלא בהכרח נמצאים בסיכון, אבל

נמצאים במצבים שיש בהם פוטנציאל לפגיעה, כמו למשל ילדים שנמצאים

באיזה שהוא משבר או שינוי או מעבר של המשפחה, במצבים של עלייה למשל,

ילדים שהוריהם מובטלים או ילדים שעוברים משבר גירושים או ילדים שחיים

במשפחות חד-הוריות, ילדים שבהקשר שלהם אנחנו מדגישים את נושא האיתור

המוקדם והמניעה.

בגלל התופעות וגורמי הסיכון שזיהינו בהתחלה וכל אותם משתנים חברתיים,

בהנחיית שר העבודה והרווחה ומנכ"ל המשרד, החלטנו לאחד את שתי התופעות -

ילדים בסיכון ואלימות במשפחה - לצורך הצגת הפתרון. בהרבה מהמשפחות יש

חפיפה בין התופעות. זאת אומרת, איפה שיש אלימות, יש ילדים בסיכון

וההפך, אבל אנחנו סבורים גם ששתי התופעות האלה הן שני ביטויים קיצוניים

לאותם מצבים חברתיים רחבים שתיארנו בהתחלה, ואנחנו גם משוכנעים שהפתרון

או התשתית שנדרשת כדי לתת פתרון לשתי התופעות האלה היא משותפת.

הדבר הבא שניסינו לעשות זה להעריך כמה ילדים בסיכון יש בישראל. היה

מאוד קשה להגיע אל הנתונים, אבל אנחנו ביססנו בסופו של דבר את המספר

הזה על עבודה שנעשתה על-ידי מכון ברוקדייל בשתי ערים גדולות בארץ,

בבאר-שבע ובחיפה, שם עולה מהנתונים שבחיפה יש 11 אחוז ילדים בסיכון

ובבאר-שבע יש 23 אחוז. על-סמך שני המשתנים האלה, שהם בדוקים ומסודרים,

הגענו לנתון הארצי שהוא 330 אלף ילדים בסיכון, שמהווים שישית

מאוכלוסיית הילדים. בסך הכול יש 1,950,000 ילדים במדינת ישראל. עכשיו

אנחנו נראה סרט על התופעה הזאת של ילדים בסיכון.

הקרנת הסרט.
אורלי אינס
מתוך 330 אלף ילדים בסיכון, אנחנו ניסינו

ליצור איזה שהם סדרי עדיפויות ולבדוק למי

אנחנו חייבים לסייע מהר, וכפי שאמרתי קודם, הקטגוריה הראשונה של הילדים

- הם קרבנות להתעללות או הזנחה, משתמשים בסמים או נוער עבריין או נוער

במצוקה קשה, נכללים בתוך הקטגוריה הזאת. מתוך נתונים שאספנו בתוך המשרד

והערכות שעשינו, מדובר על 120 אלף ילדים שנמצאים בסכנה מיידית, שזקוקים

לעזרה אתמול. כל ילד כזה מגדיל כל הזמן, גם בטווח המיידי וגם בטווח

הארוך, את כמות הילדים בסיכון, את מעגל הסיכון, גם באופן מיידי בהקשר

של העברה סביבתית, והוזכר כאן קודם שילד שמשתמש בסמים אוהב לעשות את זה

בחברותה, נוער שהוא נוער עבריין גם כן בדרך כלל משפיע השפעה שלילית על

הסביבה המיידית שלו. הסוג השני של ההעברה היא העברה הבין-דורית, גם זה

הוזכר כאן בדברים. ידועה לנו ההשפעה של אותו ילד בסיכון שלא מטופל,

כאשר הוא מקים את המשפחה שלו בבגרותו, וגם היא הופכת להיות דור שני

ושלישי, והיום אנחנו גם מוצאים דור רביעי של מצוקה.

הדבר השני שעשינו מבחינת השלבים היה לבדוק כמה נשים מוכות יש במדינת

ישראל. אנחנו שומעים כל הזמן מספרים, והמספרים האלה הם בגדר הערכות

בלבד. עד היום לא נעשה סקר מדויק בתחום הזה, גם לא במקום מסוים. בכל

אופן, ההערכות כאן הן יותר מבוססות, מכיוון שהן מושתתות על נתונים

אמריקאיים ואיזה שהוא יחס של ערך משולש בין הנתונים האלה לבין הנתונים

הישראליים. אנחנו מדברים על כל אישה שביעית בערך, בהתייחס לכל המשתנים



החברתיים שצריך לקחת בחשבון, שהיא אישה שהוכתה לפחות פעם אחת בחיי

הנישואין שלה מכות פיזיות. גם באן אנחנו כעת נראה סרט על התופעה.
אורלי אינס
מאז שנת 1990 נרצחו בישראל 95 נשים על-ידי

בני זוגן. בשנת 1996 בלבד נרצחו 17 נשים,

מתחילת שנה זו נרצחו 5 נשים על-ידי בני זוגן. התופעה גם ביחס למדינות

דומות לישראל, מדינות מודרניות אחרות, היא מאוד קשה, ועם השנים אנחנו

רואים שהיא הולכת ומחמירה.

נושא נוסף שאנחנו התייחסנו אליו זה הנושא של ילדים עדים לאלימות כלפי

אמא שלהם, נושא שמאוד מטופל היום בארצות הברית. בארץ אנחנו רק עכשיו

מתחילים להתייחס אליו. אם ההערכות מדברות על 150 אלף נשים מוכות,

ואנחנו מדברים על ממוצע של 2.9 ילדים למשפחה, אנחנו מדברים על כ-450

אלף ילדים שעדים לאלימות בין ההורים שלהם. הרבה מאוד מחקרים בשנים

האחרונות, בעיקר מחקרים של פיטר ג'פה, מדברים על זה שילדים שעדים

לאלימות נפגעים יותר מאשר ילדים שמקבלים מכות בעצמם, בגלל תחושת האשמה

שילדים נושאים איתם, בגלל חוסר היכולת שלהם לנבא את האלימות שתתרחש

כלפי אמא שלהם, בניגוד לעצמם, ובגלל הצורך של ילד לחיות בתנאים של

ודאות וביטחון, תופעה שעוד לא התחלנו - שוב, מחוסר משאבים - לטפל בה,

וגם המספר הזה איננו נכלל במספר של 330 אלף שהוצג קודם לכן.

המספרים שראיתם עד עכשיו חיו בעיקר הערכות, ואנחנו רצינו להציג כמה

נתונים שנחשבים לנתונים קשים - זאת אומרת, נתונים קשים במובן של הדיוק

שלהם - שקיבלנו מהמשטרה, משירות בתי-הסוהר, משירותי המבחן, על מה שקורה

בכל יום בישראל.

ובכן, בכל יום אנחנו מקבלים 41 דיווחים על התעללות בקטינים. אל פקידי

הסעד לחוק נוער מוגשות 52 תלונות בגין אלימות בין בני זוג. נפתחים 20

תיקים נגד בני נוער עבריינים, 16 תיקי חקירה בגין עברות נגד קטינים,

ונעצרים 10 קטינים. אלה הם נתונים חמורים ביותר, שאי-אפשר להתווכח

איתם.

השלב הבא היה לנסות לבדוק בכמה מתוך כל המספרים האלה מצליח משרד העבודה

והרווחה לטפל כיום. הבדיקה הזאת, גם היא נעשתה על-סמך נתונים של מכון

ברוקדייל בבאר-שבע, שהראו בצורה ברורה שאנחנו מצליחים לטפל רק ב-22

אחוז מבין הילדים בסיכון; 56 אחוז מהילדים בסיכון מוכרים לרשויות

הרווחה אבל אינם מטופלים, ועוד 22 אחוז, זאת הייתה ההערכה, אינם מוכרים

לשירותי הרווחה.

בשנת 1996 טיפלנו ב-12,500 משפחות, שהייתה בהן אלימות במשפחה, שזה פחות

מעשירית מההערכה שלנו, שמדברת על 150 אלף נשים. ובכן, כפי שאתם רואים,

רוב האוכלוסייה איננה מטופלת, ואנחנו נוגעים רק בקצה קצהו של הקרחון.

הדבר הבא שהיה ברור לנו הוא שרק לשכפל מסגרות קיימות זה לא מספיק

ונדרשת תפיסה חדשה להתמודדות גם עם תופעת הילדים וגם עם תופעת האלימות

במשפחה. ואנחנו ניסינו לבחון מהו הלב או מה הגורם המרכזי שעומד מאחורי

ההיקפים הגדולים והחומרה של הזנחת התופעות. ובכן, מה שראינו בראש

ובראשונה זה שמדינת ישראל לא הגדירה עד היום סל שירותי רווחה. בניגוד



לתחומים אחרים של בריאות למשל ושל חינוך, בהם אנחנו כן הגדרנו באמצעות

חוק סלי שירותים, זאת אומרת, אף אחד לא יכול להתווכח עם ראש מועצה

שיאמר שיש לו מספר כזה וכזה של ילדים שצריך לפתוח להם כיתה מסוימת,

וחוק ביטוח בריאות ממלכתי, שגם הוא מבטיח סל שירות לכל אזרח, אנחנו לא

הבטחנו בחקיקה מה מגיע לכל ילד שהוא ילד בסיכון, מה מגיע למשפחה שהיא

משפחה בסיכון, ומזה מתחילה הבעיה.

כאן אני רוצה לגשת להצגת הפתרון. התכנית של משרד העבודה והרווחה היא,

בהתאם לאותה בעיה שזוהתה, ליצור סל שירותי רווחה לילדים ומשפחות

בסיכון. יצירת סל שירותי הרווחה תיעשה על-ידי פעולה בשני כיוונים:

- הכיוון הראשון זה יצירת תשתית שתאפשר את הקניית כל הזכויות שאנחנו

חושבים שצריך להקנות לילדים.

- החלק השני זה חקיקה שמבטיחה את עיגון הזכויות האלה והבטחת נתינתן

על-ידי הממשלה.

לא ניתן לעשות את הדבר האחד בלי הדבר השני, מכיוון שאם אנחנו רק נחוקק

ולא תהיה התשתית המטפלת, אנחנו לא נוכל לאכוף את החוק הזה או לקיים

אותו, ולכן הבנו את חשיבות הפעולה בשני הכיוונים.

אני מיד אציג את התשתית, אבל אני רוצה להגיד שתי מילים על החוק. המשרד
פעל בשני כיוונים בתחום הזה
- הכיוון הראשון זה הכנת הצעת חוק זכויות ילדים לקבלת שירותים, הצעה

שעומדת להיות מוכנה בימים אלה. ההצעה הזאת תגדיר מי הוא הילד בסיכון,

מה הזכויות שלו, מה השירותים שהמדינה חייבת לתת לו בהתאם.

- הכיוון השני זה הצעה לפיתוח קרן של הביטוח הלאומי לשירותים לילדים.

אחוז מסוים מגבייה של ענף ילדים בביטוח הלאומי יבטיח הקמת שירותים

לילדים.

התשתית שאנחנו רוצים לראות בתחום הזה, יש לה עקרונות יסוד. היא מדגישה

את מרכזיותה של המשפחה. אנחנו לא רוצים לטפל בילד לבדו. אנחנו חושבים

שמקומו של הילד הוא בתוך המשפחה. וכדי לפתור את בעייתו צריך להתייחס

באופן הוליסטי ומערכתי למשפחה כולה, לכל חבריה ולכל בעיותיה. אנחנו

חושבים שניתן לאגם משאבים של גופים שונים, של שירותים שונים, לטובת

הנושא הזה. יחד עם זאת, אסור להזניח את המומחיות שנדרשת גם בתחום

הילדים בסיכון וגם בתחום האלימות במשפחה. אנחנו לא רוצים לראות יותר

התמודדות רק עם הגלוי, רק עם המקרים המאוד קיצוניים שמגיעים אלינו או

מגיעים לתקשורת ושההתמודדות שלנו איתם היא בדרך כלל קצרת טווח ולא

מורכבת ומקיפה. אנחנו רוצים שהתכניות של הטיפול תהיינה ארוכות טווח,

ואנחנו רוצים לעסוק בפעולות של איתור, שיביאו אל המערכת שלנו גם את

המקרים הסמויים, המקרים שאף אחד לא רואה אותם ולא שומע עליהם.

בנוסף לעקרונות הללו, אנחנו זיהינו שלושה משתנים, שלגביהם אנחנו רוצים

לבצע פעולות. היום אנחנו מתייחסים בעיקר לפגיעות, כפי שאמרתי כבר: מגיע

דיווח לפקיד הסעד, ילד מוכה, מבצעים איזה שהוא אקט של הרחקה, הוצאה מן

הבית של הילד בעצמו או של האדם התוקף וכולי, באיזה שהוא תהליך קצר של

טיפול. אנחנו רוצים להתמודד גם עם גורמי הסיכון, כפי שתוארו בהתחלה,



לצורך צמצום שלהם, וגם עם משאבים וכוחות שעומדים לרשות המשפחה,

שמאפשרים לה להתמודד או שלא להתמודד עם אותם גורמי סיכון כדי לחזק את

המשפחות ולהביא לאיזון של המשפחה.

התשתית שאנחנו רוצים להקים מורכבת מחמש תת-מערכות: מאתרת, מטפלת,

מונעת, חוץ-ביתית וביתית.

(א) המערכת המאתרת תעסוק בעיקר ביצירת הקשרים המתאימים והנחיה של כל

המערכות האוניברסליות . בקהילה, מערכות הבריאות, מערכות החינוך,

מערכות אוכפות החוק, מערכות קהילתיות למיניהן, לצורך סיוע לאותם

גופים לזהות את הילדים האלה ולגייס אותם לתהליכים טיפוליים.

(ב) המערכת השנייה היא המערכת המטפלת, שהיא בעצם לב התשתית. במערכת
הזאת יש מספר תת-יחידות
- היחידה הראשונה היא מערכת מאבחנת שתאבחן את חומרת הסיכון ותאבחן

את הצרכים של כל ילד ושל כל משפחה לצורך בניית תכנית טיפול

מפורטת לאותה משפחה.

- מערכת מגינה - היום אנחנו פועלים באורייטנציה של הגנה באמצעות

הרחקה, באמצעות הפרדה. אנחנו רוצים לשמור על הילדים בתוך הקהילה

ולהגן עליהם במסגרת הקהילה.

- יחידה נוספת היא היחידה שמטפלת בילדים, בהיבטים השונים של הצרכים

שלהם.

- יחידה שמטפלת בהורים - היחידה תכלול למשל מסגרת של ייעוץ

נישואין, מניעת אלימות במשפחה, בית-ספר להורים ויחידות נוספות.

- מערכת שתעגן ותאגם את כל התהליכים האלה שהם עברו בתוך המסגרת

הזאת ותתייחס למשפחה כולה ותמשיך גם את תהליכי המעקב אחרי

שהמשפחה מסיימת את תהליך הטיפול.

כפי שאתם רואים, מדובר בתהליך מאוד מורכב וארוך. המסגרת הזאת כמובן

איננה תחליף למחלקות לשירותים חברתיים, אלא היא תפיסת עולם, היא

אוריינטציה. היא תשתמש בכל השירותים הקיימים, תתגבר אותם ותבנה את

החיבורים ביניהם ואת המסגרות הנוספות שמתבקשות על אלו הקיימות.

(ג) המערכת המונעת - אנחנו פחות מדי היום, אם בכלל, עוסקים במניעה,

בגלל הלחץ של הטיפולים הישירים. המסגרות האלה אמורות לעסוק בשינוי

עמדות של אנשים בקהילה, בחלנוך של ילדים ומשפחות לחיי משפחה,

בהעברת מידע ואינפורמציה לאוכלוסיות על זכויות, על שירותים, בהגברת

מודעות של אנשי מקצוע ושל הקהילות בכלל לקיומן של תופעות חברתיות,

ובעוד פעולות מניעה רבות נוספות.

(ד) מערכת מוכרת וקיימת, המערכת החוץ-ביתית - זאת מערכת שמוכרת לנו של

הפנימיות, של ההוסטלים, של דירות הקלט, המקלטים וכל אותן מסגרות

שהילדים או הנשים מוצאים אליהם. למרות שאנחנו עם אוריינטציה של

לשמור את הילד בתוך הקהילה ואת המשפחה בתוך הקהילה ככל שניתן,

אנחנו עדיין נזדקק למסגרות האלה, ואנחנו נצטרך לתגבר אותן.



(ה) מערכת המידע - הצורך במערכת מידע עלה באופן מאוד ברור בתוך מהלך

הכנת התכנית הזאת, כאשר ראינו עד כמה נתונים נגישים היו חסרים לנו,

עד כמה הנתונים שהיו לא היו מאורגנים. אנחנו מתכננים להקים בנק

נתונים מסודר גם ברמה המקומית וברמה המחוזית והארצית עם הזרמה של

הנתונים מאחד לשני, גם לצורך הקלה על העובד המטפל וגם לצורך קביעת

סדרי עדיפויות בהקצאת משאבים ובקביעת התערבויות שונות.

זאת התשתית. אנחנו ניסינו לבחון באופן מאוד פרטני, ואתם לא יכולים

לראות כאן את הפרטים של הבדיקה הזאת - אם אנחנו נקים תשתית כזאת במקום

מסוים, איזה השלכות יהיו לזה על היקף האוכלוסייה המטופלת. לגבי העיר

באר-שבע היו לנו נתונים שמראים שמתוך 15 אלף ילדים רק 3,500 מטופלים

ברמה זו או אחרת. אנחנו הערכנו שלאחר הקמת התשתית כולה אנחנו נצליח

לטפל בלמעלה ממספר כפול של ילדים בשנה הראשונה. זאת אומרת, מיד נצליח

לטפל ב-7,500 ילדים.

לצורך הקמת התשתית בכל הארץ, אנחנו עשינו הערכה שאנחנו נצליח לטפל,

מתוך אותם 120 אלף ילדים בסיכון, ב-100 אלף ילדים. יש ילדים שיהיה קשה

לאתר, יש ילדים שיהיה קשה לגייס. כדי לטפל ב-100 אלף ילדים ועוד במספר

רב יותר של נשים מוכות, אנחנו זקוקים ל-500 מיליון שקל בשנה, על-פי
הפירוט הבא
- אנחנו עשינו חישוב כמה עולה לנו בממוצע לטפל בילד במסגרת הקהילה,

והגענו למסקנה שזה עולה 4,000 שקל כפול 100 אלף ילדים, בסך הכול, 400

מיליון שקלים.

- לטפל באישה מוכה עולה לנו 2,500 שקל בחודש, ואנחנו רוצים לטפל ב-40

אלף נשים מוכות. בסך הכול אנו זקוקים ל-100 מיליון שקלים.

התכנית כולה - עלותה לשנה היא 500 מיליון שקלים.

הדבר הבא שניסינו לעשות זה להעריך את העלויות של אי-הטיפול. זאת אומרת,

ניסינו לבחון גם ברמה הערכית, המוסרית, הרווחתית מה ההשלכות של

אי-הטיפול - כפי שראיתם קודם, העברה סביבתית, העברה בין-דורית, הגדלת

שולי החברה - אבל ניסינו גם לעשות חישוב כלכלי כמה יעלה למדינה

אי-טיפול באותם ילדים, ואנחנו הערכנו שזה עולה 40 אלף שקלים לטפל בילד

בסיכון או באישה מוכה, אם הם מוצעים מהבית ומטופלים במסגרת חוץ-ביתית.

מתוך 100 אלף ילדים שאנחנו רוצים לטפל בהם אנחנו מעריכים שרבע יזדקקו

בעתיד למסגרת חוץ-ביתית, והעלות של הטיפול החוץ-ביתי בהם תהיה מיליארד

שקלים. 5,000 נשים מתוך 50 אלף נשים, זאת אומרת שמינית, תזדקקנה בעתיד

למקלט או לדירת קלט, ועלות של התערבות כזאת תהיה 200 מיליון שקלים. זאת

אומרת, אם אנחנו לא נטפל באותה קבוצת אוכלוסייה, רק לגבי אותם אלו

שנצטרך לתת להם מסגרת הרבה יותר יקרה, בשלב הרבה יותר מתקדם של פגיעה,

העלות של זה תהיה מיליארד ו-200 מיליון שקלים. זה לעומת 500 מיליון

שאנחנו מבקשים לשנה אחת לטיפול במסגרת תכנית.

היו"ר מקסים לוי; תודה רבה.

ראינו את התכנית. לא באנו לפתור את כל

הבעיות. יש כאלה צעקנים בחוץ, יש כאלה שסברו שאנחנו דנים בבעיה האקוטית



של עיריית ירושלים, ובאמת אנחנו רואים חשיבות רבה בפתרון הבעיה. במסגרת

הוועדה ניסינו להביא תכנית שגובשה במשך שישה חודשים במשרד העבודה

והרווחה, באמצעות השר והמנכ"ל, כדי להציג תכנית כוללת, שבמסגרתה בעצם

תהיה התמודדות פעם אחת ולתמיד עם הנושא.

באשר לתכנית הזאת, אני חושב שנילחם כדי שהתקציבים כפי שהגדרנו אותם,

יהיו בחלקם ממפעל הפיס, בחלקם ממשרד האוצר ובחלקם ממשרד העבודה

והרווחה. אני מניח שזאת באמת עבודה שצריך לברך את השר ואת משרד העבודה

עליה, כי ממשלות ישראל פחדו לגעת בנקודה הזאת, פחדו להעלות אותה אפילו

לדיונים. אני סרקתי ובדקתי לאורך זמן בניסיון לראות מתי נדון הנושא של

ילדים בסיכון בוועדת העבודה והרווחה של הכנסת, ונדמה לי שאין פרוטוקול

כזה. אולי התמודדו עם בעיה כזאת או אחרת, אבל זאת הצגה יוצאת מן הכלל

של תכנית, שמגדירה בעצם את ההתמודדות.

באשר לשאלה על ירושלים, שוב אני מפנה את הבקשה לשר ולמנכ"ל. לא היינו

רוצים שההפגנות יימשכו כאן עם אותם ילדים מסכנים, שלא ימצאו את מקומם

בחודש הזה במעונות; וצריך לנסות לפתור את הבעיה כתכנית נקודתית.

אני חסיד של שיטה שאם אין מדיניות חברתית לממשלה, שיצאו לבחירות, ואת

דעתי אני משמיע תמיד. שר החוץ ישב עם שר האוצר כדי לגבש את התפיסה שלו

לגבי תקציב המדינה. ישבנו וקיימנו דיון לא מזמן, ואנחנו מכירים את

הבעיה של תל-אביב גם בתחום של העובדים הזרים, גם הילדים, גם הסכנות, גם

יפו עם כל הבעיות של חוסר התקציבים וההתמודדות של עיריית תל'אביב. כרגע

אנחנו מדברים על התכנית עצמה. אנחנו לא רוצים להתמקד כרגע בשאלות

העונות על הבעיות האקוטיות. הלא בלי התכנית הזאת ובלי מאמצים של שר

העבודה והרווחה לא תהיה אפשרות לגייס את התקציב הזה.
קריאה
תמיד מדברים על קבוצות סיכון, אבל לא דיברנו

על הורים נרקומנים. אנחנו יודעים שעם אותן

משפחות צריכים ללכת יד ביד, כדי שהן תוכלנה להשתקם. אם יש קבוצת הורים

שעומדת על הרגליים ומנסה ליישר את המשפחה, מנסה לקדם את הילדים שלה,

תעזרו להורים האלה, כדי שיעזרו לילדים שלהם; ולא שהם יפלו, ואחר-כך

יקחו את הילדים למוסד או לפנימייה. אני מדברת בשם כל העובדים בירושלים

ובכל הארץ.

השר אליהו ישי; אני לא רוצה שחלילה וחס על גבם של אותם

ילדים בסיכון, על גבם של אותם אנשים במצוקה,

נשים מוכות או ילדים בסיכון, נעביר מאבקים פוליטיים ונגלגל את זה

מהעירייה לרשויות, מהרשויות לממשלה וחוזר חלילה.

קודם כול, שיהיה ברור לגבי עיריית ירושלים, תקציב הרווחה שמגיע ממשרד

העבודה והרווחה לא קוצץ, שיהיה ברור. עיריית ירושלים ספגה מתקציבה

למען הדברים החשובים האלה. אני רואה את כל ראשי הרשויות שמשקיעים מעל

ומעבר מתקציבם למען הבעיות החברתיות, ויפה מאוד הם עושים. אבל מה, אני

לא המצאתי את הגלגל, ולפני שנולדתי הגלגל הזה עבד באותה צורה ובאותה

שיטה. הרשויות היו משקיעות מעל ומעבר, והיום כנראה החליטו שמספיק,

מרימים ידיים, לא רוצים יותר להשקיע. אני לא רוצה להיכנס לסדרי

עדיפויות של ראשי רשויות, אני לא שר הפנים שאני אכנס לבדוק אצלן איפה

מבזבזים ואיפה לא. מבחינתי, ראשי הרשויות משקיעים מעל ומעבר בתחום

החברתי. אבל ייתכן מאוד שיש גם השיקולים של ראשי רשויות. אנחנו במשרד



העבודה והרווחה הקצבגו יותר מאשר בשנים קודמות, דווקא בשנה הכי קשה

שנקראת שנת קיצוץ.

אני רוצה לומר בצורה הכי ברורה, לצערי הרב, לא ממשלת הליכוד ולא ממשלת

המערך התייחסו מספיק בצורה הנכונה לכל מה שקשור לילדים בסיכון. למעלה

מעשרים שנה אף אחד לא טיפל בזה, טייחו את זה מלמטה. מי שהוציא את זה

מעל השולחן זה היה אני, ועשיתי זאת ביום הראשון בו נכנסתי למשרד. אני

באתי למשרד על-מנת לשפר ולתקן ולפעול למען אותם אנשים נזקקים. אני לא

שר סקטוריאלי. כמו שאמרתי, אף אחד לא טיפל בזה כמו שצריך, אף ממשלה לא

טיפלה בנושא. אני מודיע שאני איאבק עם הליכוד באותה צורה בה איאבק עם

העבודה. נושא החוק כבר נדחה במשך 15 שנה, גם בממשלת הליכוד וגם בממשלת

המערך.

בואו לא ניכנס לנושא המפלגות. כואב מאוד שהדברים הקשים והכואבים האלה

טויחו כל הזמן, ואני אומר את זה בצורה הכי ברורה. לא הצלחתי לשכנע את

חבריי בממשלה בבעיות האמיתיות שיש. הצלחתי לשכנע באיום. איימתי לא

להצביע, וקיבלתי 50 מיליון שקל תוספת, וזה מה שאני עומד לעשות עוד פעם.

אני פשוט לא אצביע על הקיצוץ בתקציב. לצערי הרב, אין שיטה אחרת. ברמה

המקצועית אני לא מצליח לשכנע אף אחד, לא את הליכוד ולא את המערך. לכן

אני מבחינתי העליתי את זה לראש סדר העדיפות, ואני אעשה את הכול. אני

מכיר את הסיפורים, אני גדלתי עם הסיפורים האלה. אצלנו לא הייתה אלימות

במשפחה, אבל גדלתי בבית במצב קשה, גדלתי בסביבה של אלימות במשפחה,

בשכונה של עוני ושכונה קשה, ואני יודע את זה טוב מאוד, ואני חי את זה

מקרוב. לי אי-אפשר לספר סיפורים, אני יודע טוב מאוד מה עוברים האנשים

האלה, איך הם גדלו, ולכן אני נאבק על זה גם בכוח מקצועי וגם באיום של

כוח פוליטי, ואין מה לעשות, זו הדרך.

אני אומר לכם בצורה הכי ברורה והכי כנה, אין לי פתרון מהיום למחר. אין

תקציב שמועבר לטיולים או לדברים אחרים. מהתקציב שיש לי היום, באמצע שנת

97', רוצים מחר לקצץ עוד. זאת אומרת, רוצים לבוא ולומר לי, שלכאורה, את

הילדים שכבר נמצאים במעונות צריך להוציא - את אותן נשים מוכות גם

תוציא, אותם נרקומנים שאתה מטפל בהם, תפסיק לטפל בהם". לכן אני נאבק,

ואני מתנגד לתקציב.

אני אומר בצורה הכי ברורה - פתרון מהיום למחר לא יהיה, אבל אני יוצא

למאבק. אתם תמשיכו להיות חזקים. אני נאבק בכל הכוח למען הנושא החשוב

הזה. אתם לא צריכים להסביר לי כמה וה חשוב, כי אני יודע את זה לבד. אני

חוזר בפעם המי יודע כמה על כך שאת הנושא הזה אני העליתי לראש סדרי

העדיפויות. אני תקצבתי, עדיין בסכומים זעומים, מול העבודה המקצועית

שנעשית במשרד. את הנתונים המדהימים אפילו אנשי המקצוע בתוך המשרד לא

האמינו כשראו. המצב היה שגרתי, התעלמו מזה. לא היה כסף. היום אנחנו

מטפלים בזה בצורה הכי יסודית.

אני אומר בצורה ברורה - יהיה קשה, לא יהיה קל, יהיה מאוד מורכב;

המאבקים עוד לפנינו, אנחנו נמצאים בתקופה קשה של תקציב, אני מבטיח שאני

אמשיך להיאבק, ואני מציע שנעשה את כל מה שביכולתנו כדי להגיע למטרות

האלה.
היו"ר מקסים לוי
אני רוצה לסכם את הדיון. אני מקווה שהפגישה

היום בשעה 5:00 בקשר לירושלים תעלה איזה אור

חדש על אותן בעיות ומצוקות.

אדוני השר, מה שבטוה הוא שתמצא אותי נאבק איתן בכל הממשלה הזאת,

מראש-הממשלה ועד הסוף, כדי לקדם את התהליכים שאתה מאמין בהם ושאנחנו

מאמינים בהם.
השד אליהו ישי
זאת ההזדמנות להודות לך. אתה מלווה אותנו

מהיום הראשון ותורם מעל ומעבר.
היו"ר מקסים לוי
אנחנו מחזקים את ידי השר והמנכ"ל לגבי

התכנית שהוצגה כאן ומאשרים אותה, ואני מקווה

שנוכל להילחם כדי ליישם אותה.

תודה רבה. הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 15:00

קוד המקור של הנתונים