ישיבת ועדה של הכנסת ה-14 מתאריך 25/12/1997

משבר ברשויות המקומיות הערביות

פרוטוקול

 
הכנסת הארבע עשרה

מושב שלישי



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מס'

מישיבת ועדת הפנים ואיכות הסביבה

שהתקיימה ביום ה'. כ"ו בכסלו התשנ"ח. 25.12.1997. בשעה 00 ;11
נכחו
חברי הוועדה; היוי'ר סאלח טריף

טלב אלסאנע

תמר גוז'נסקי

מיכה גולדמן

עבד-אלמאלכ דהאמשה

איתן כבל

טופיק כטיב

אחמד סעד
מוזמנים
אחמד אלחג', ראש מועצת כאורב

טאלח טלימאן, ראש מועצת בועינה

מוחמד גנאים, ראש עיריית סכנין

שוקי חטיב, ראש מועצת יפיע

אברהיס אדי, ראש מועצת דיר אל אטד

אחמד אבו עטקיה, ראש מועצת גת

מוטטפה חוניט, ממלא מקום ראש מועצת כפר מנדא

אחמד חטיב, ממלא מקום ראש עיריית שפרעם

חוטין סולימאן, ממלא מקום ראש מועצת משהד

מוחמד טעיד ריאן, ראש המועצה המקומית כאבול

יאטר איברהים, המועצה המקומית כאבול

מנטיר מוחמד, כפר משהד

אבל ראט אבלי, כפר עיליט

אבו ראט מוחי, כפר עיליט

שהד חטיב, יפיע
יועצת משפטית
מירי פרנקל שור
מנהלת הוועדה
יפה שפירא
נרשם על-ידי
חבר המתרגמים בע"מ

סדר היום

משבר ברשויות המקומיות הערביות



משבר ברשויות המקומיות הערביות

היו"ר סאלח טריף; אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת הפנים ואיכות

הסביבה.

למרות הדיונים על התקציב, זימנו היום דיון מיוחד עקב המצוקה של הו-שויות

המקומיות ובגלל שנודע לנו שהסכם חתום וכתוב, כמו הסכמים רבים אחרים

שהממשלה חתמה ועשתה, גם זה לא כובד. החלטנו לקיים דיון מקדמי כאן

בוועדה ולקבל החלטות. הדיון הבא יהיה עם יושב-ראש ועדת הכספים ועם שר

האוצר ושר הפנים, באותו יום שהם יהיו בוועדה לצורך חוק חשוב אחר. רצינו

לקבל כאן דיווח ולקבל מספר החלסות וכבר לפנות כדי שלא נבזבז זמן. לכן

ביקשנו מראשי הרשויות להגיע, ועל-פי בקשתם כינסנו את ישיבת הוועדה.

אני מבקש מראש מועצת יפיע שיציג לנו את המצוקה ואת הבעיה ויהיה צמוד

כמה שיותר לאותו הסכם ולאותן בעיות שישנן.

אתם יודעים שיש קיצוץ גם בתקציב המקומי לרשויות הערביות, דבר שהוא פשוט

לא יאמן, משום שהכיוון היה ללכת לקראת שוויון ולסגור פערים. הקיצוץ בא

להחזיר מצב נורא וישן, ולהוריד מאותם תקציבים. אני ראיתי שהורידו

בחינוך ונתנו להתנחלויות ביהודה ושומרון. זה כל כך ציני, כל כך מרושע,

שאין מילים בפי ברגע זה. לכן אני מתחיל את הישיבה הזאת, ואני מבקש ממך

להציג לנו את העניין, כדי שנבין על מה מדובר.
שוקי הטיב
כמו שאמר היושב-ראש, זה דיון מקדמי, אבל זהו

כבר היום הרביעי בכנסת בו אנחנו מנסים

להסביר את התחושה הקשה ששוררת בין ראשי הרשויות ומשתקפת בצורה ישירה

הציבור הערבי. יש תחושה די קשה, שהממשלה לא מתייחסת לאוכלוסייה הערבית,

ולא רק לא מתייחסת ולא לוקחת בחשבון את צרכיה, אלא אפילו לא מכבדת את

ההסכמים שהיא חתמה איתנו.

יגידו לי שיש הרבה הסכמים שנחתמו ולא מכובדים על-ידי הממשלה, אבל אנחנו

מדברים כנציגי שלטון מקומי, ואנחנו במצוקה. מרכז השלטון המקומי הפעם

מגבה אותנו ויודע את כל הצרכים והיה מעורב בכל ההסכמים.

הבעיות של הרשויות המקומיות לא התחילו מהיום, אלא הן קיימות זמן רב.

המאבק שיצאו למענו הרשויות הוא לא חדש.

אני אתחיל בהסכמים. אני אתמקד בשני הסכמים, כי אני לא רוצה לפרוס את כל

המאבקים שהתחלנו בהם וכולנו, כל ראשי הרשויות בתחושה, גם אם המאבקים

יימשכו, שהם לא יסתיימו גם בשנה הזאת.

ההסכם הראשון שנחתם בשנת 1994: הייתה אמורה לקום ועדה שתאמוד את צורכי

הפיתוח של המגזר הערבי תוך פרק זמן די קצוב של שישה חודשים. הוועדה

היתה אמורה להשלים את עבודתה תוך ששה חודשים ולהציג את המלצותיה

לממשלה. הוועדה הוקמה על-ידי שר האוצר ושר הפנים, ונתמנו חברים, אבל

לצערנו האוצר לא נתן לוועדה להשלים את עבודתה ולהגיע למסקנותיה, מפני

שידעו שזה כרוך בסכומים שמגיעים למגזר הערבי.
היו"^ר סאלח טריף
סכומים גדולים.



שוקי תטיב; סכומים גדולים שמגיעים למגזר הערבי, וכנראה

הממשלה לא רצתה, לא הייתה לה כוונה, להקציב

את הסכומים שהגיעו, אלא שהיא תמיד שילמה מס שפתיים ואמרה שמכירים בצורך

ומכירים בכך שיש פערים - יש פער, ויש בעיה של חמישים שנה שאי-אפשר

לפתור אותה תוך פרק זמן קצר: ואנחנו לא ציפינו שהיא תיפתר תוך זמן

קצר.

את הוועדה חסמו ופסלו, והיא לא הגישה את מסקנותיה.

הרשויות המשיכו להתגלגל בבוץ של הגירעונות; הרשויות הערביות יוצרות

גירעונות לא, כפי שמנסים להשמיץ אותנו, כתוצאה מאי-תשלום ארנונה. המצב

הסוציו-אקונומי במגזר הערבי ידוע, אלא שהגירעון נוצר מכיוון שהרשות

חייבת לבצע פרויקטים ומשתתפת עם המשרדים היעודים, וזה בהתניית המשרדים

תיעודיים ל - 50-50 אחוז, ולפעמים גם 25-75 אחוזים. כל משרד לוקח לעצמו

את האחוז שהוא רוצה וקובע את האחוז שהוא רוצה. אי לכך הרשויות לוקחות

מהתקציב הרגיל ושמות מתקציב הפיתוח. אי-תקציב הפיתוח בצורה נכונה, גורם

לגירעונות שהלכו והצטברו כל הזמן ברשויות הערביות.

באוהל האחרון שהקמנו בסוף דצמבר-ינואר 1997-1996 כחתם הסכם ב-15 לינר

1997. ההסכם היה מבוסס על ארבעה סעיפים. בסעיף אחד הממשלה אמרה שהיא

רוצה להשוות אותנו בהתאם לנוסחת סוארי: אי לכך יש צורך ב-160 מיליון

שקל. פרסו את זה לשלוש שנים. ב-1997 היו צריכים להיכנס לבסיס התקציב -

זה ההסכם הראשון או השני - 55 מיליון שקל. ה-55 מיליוני שקלים הכניסו

אותם לבסיס התקציב, אבל, לצערנו, לקחו מהם כ-26 מיליון שקל להקמת

רשויות חדשות. זאת אומרת, מימנו החלטה ממשלתית בניגוד להסכם שקיים בין

השלטון המקומי לשלטון המרכזי. ההחלטה הממשלתית אומרת שהממשלה תמצא

מקורות תקציבים משלה. אי לכך הפאזה שהייתה אמורה להתקדם ב-1997 לפי

סוארי, במגזר הערבי לא התקדמה.

היו"ר סאלח טריף; בסך הכל קיבלתם 24 מיליון.

שוקי חטיב; נכון. במקום 55 מיליון.

הסעיף השני מדבר על כך שאנחנו לקחנו על

עצמנו, קיבלנו את כל ההמלצות של ועדת אפרתי, שהייתה אמורה לדון בכיסוי

הגירעונות של כל הרשויות במדינה. קיבלנו על עצמנו שמה שתחליט הוועדה

נקבל גם על עצמנו. שם הוספנו הערה שהוועדה הזאת צריכה להתחשב במצב

הסוציו-אקונומי ובסיבות שיצרו את הגירעונות במגזר הערבי. לצערנו,

הוועדה הזאת לא התחשבה בסעיף הזה שנחתם בתוך ההסכם.

סעיף שלישי - תשלום מקדמה של 40 מיליון שקל נוספים מתקציבי הפיתוח

לרשויות הערביות. ה-40 מיליון שקל הוספו, אבל לצערנו חולקו גם בהתאם

להחלטות ממשלה. היי! אסון בקלנסואה, אז הממשלה החליטה והודיעה שקלנסואה

זה מוקד מוכה, ובמקום שימצאו כסף, את ה-20 מיליון שקל, לקחו מהקופה של

הערבים, של הכי חלשים במאבקים. לקחו מהקופה של הערבים ושילמו.

הסעיף האחרון מדבר על כך שראש-הממשלה או שר הפנים לוקח על עצמו לבוא

בדברים עם שר האוצר כדי להתוות דרך איך לסגור או לאמוד את תקציבי

הפיתוח במגזר הערבי. זו החלפה לוועדה שהייתה בהסכם של 1994, שסירבו

להקים ועדה. אנחנו ראשי הרשויות סירבנו לחתום על ההסכם הזה. אחרי דיון



של שבועות, זומנו על-ידי ראש-הממשלה, נציגות של ראשי הרשויות וישבנו

בלשכתו בתל אביב. זה היה לפני שנה, לפני שחתמנו על ההסכם. ראש-הממשלה

אמר לנו שהוא מילה מילה מאחורי ההסכם הזה, והמילה שלו הרבה יותר חשובה

ממה שכתוב בהסכם הזה. הוא אמר לנו שהוא תלמידו של בגין ושל ז'בוטינסקי,

שהם חרתו על דגלם שוויון ואנחנו נקיים אותו. אמר לנו ללכת, זה מילה של

ראש-הממשלה, תחתמו על ההסכם. הודיע לשר קצב שישב לידו להכין את התכנית

ולדאוג לכך ששר הפנים ושר האוצר יתוו את התכנית.

לצערנו לא נעשה שום דבר בפרק הזה, למרות ההתכתבויות והמכתבים שנשלחו

לראש-הממשלה ולשרים.

ראשי הרשויות בתחושה די קשה, וזה משתקף בתוך הציבור. אני מודיע, ואנחנו

מתריעים על פצצה חברתית קשה שהולכת להתפוצץ במגזר הערבי. אני מתריע

ואומר שברגע שזה יתפוצץ, שלא יאשימו את הציבור הערבי למה הוא יוצא

לרחובות, למה הוא מפגין, למה שורף ולמה משתולל. אני ציפיתי שיהיו כאן

הרבה חברי כנסת גם מהקואליציה, שישמעו על הפצצה החברתית שלא קיימת רק

באופקים, אלא קיימת גם בציבור הערבי. בינתיים המצב נשלט, אבל אם הוא

יצא מתוך שליטה בגלל שראשי הרשויות, המנהיגים, הפסיקו להאמין לרוב

ההבטחות, כל המצב החברתי יכול להידרדר בכל המדינה. הדו-קיום שכל הזמן

דגלו בו במשך חמישים שנה ואמרו שאנחנו מתקנים, זה יהיה בומרנג חזק כלפי

כל מה שקורה במדינה.
היו"ר סאלח טריף
האם אתם יכולים להתייחס לנושא הגירעונות,

כמה רשויות דיברו עם משרד הפנים בנושא הזה.

אני מתכוון לתכניות הבראה.

שוקי חטיב; דובר על תכנית הבראה במסגרת מרכז השלטון

המקומי. התנו את זה בתכנית הבראה בכל

הרשויות. תכניות ההבראה שהוגשו הן אקמול לחודש-חודשיים ולא יותר מזה.

הן לא באו לפתור את הבעיה הספציפית של הגירעון. לרשויות גדולות נתנו

סכומים על-חשבון הגירעונות, שבקושי יכולים לאפשר להן להחזיק מאמד עוד

חודש או חודשיים, ועוד פעם חוזרים לשקוע. התקבלה החלטת ועד ראשי

הרשויות הערביות שאסור לנו לחתום על תכנית ההבראה. זה לא פותר את

הבעיה. יש כל כך הרבה מרכיבים, כמו מרכיבים סוציו-אקונומיים אי-גביית

חובות, אי-כושר תשלום וכל מה שקשור בזה. זה לא יפתור בעיה לכל מי שהגיש

תכנית הבראה אלא להפך, הוא יצטרך לקצץ בעובדים, יצטרך לקצץ בשירותים,

יצטרך לקצץ בהרבה דברים שלא יודעים מאיפה לקצץ בהם.

הדבר היותר חמור - אנחנו נמצאים היום ב-1998, והלכנו ועשינו בדיקה לגבי

משרדי ממשלה ייעודיים כמו משרד השיכון, כמו משרד התחבורה, כמו התמ'יס,

כמו משרד התיירות ובכלל. אתה רואה שם שחיקה. לא מוסיפים אפילו את המדד.

מה שהיה 60 מיליון שקל ירד ל-30 מיליון שקל: מה שהיה 40 מיליון ירד

ל-15 מיליון. ניתחנו את המצב אתמול-שלשום. ב-1998 זה ירד ב-25-24.

במקום שזה יגדל במדד, להגדיל את זה ב-30-20 אחוזים, הייתה שחיקה

נומינלית.

חוסיו סולימאן; תכנית ההבראה הורסת את השלטון המקומי. מה זה

תכנית הבראה? קודם כול צריך לפטר עובדים.

הבעיה. היא שכל הגירעונות נובעים משני דברים, וזה הפיתוח ושירותי חינוך

ורווחה. אם אתה מסתכל על הרווחה - אין. במגזר הערבי אין רווחה. כל



המגזר הערבי הוא ברווחה. לגבי החינוך, אנחנו טעוני טיפוח. אז מה עושים?

הממשלה הזאת אטומה, והיא הרסה את המגזר הערבי.

בשבוע הבא, כבר סיכמתי, יש לנו ישיבה, והישיבה הזו תהיה קשה מאוד. נקבל

החלטות די קשות. אני חושב שאופקים תהיה יותר נמוכה ממה שיהיה במגזר

הערבי. זה לא יעבור ככה.

סאלח סלימאן; בקשר להסכם על כיסוי הגירעונות ותכניות

ההבראה, אנחנו חלק מהשלטון המקומי והסכמנו.

אבל לנו, למגזר הערבי, יש בעיה. כל ההכנסות שלנו, אם אתה לא מגיע ל-50

אחוז מהארנונה, מורידים לך מהמענק. לנו אין מפעלים, אין לנו בנקים, אין
לנו כלום
וכל מה שיש לנו זה ארנונה בתים. במצב הזה של היום, של האבטלה

וכל מה שקורה, אנשים לא יכולים לשלם. אנחנו מוציאים עיקולים לבתים,

חוזרים המעקלים ואומרים שלא מצאו כלום.

היו"ר סאלח טריף; תעשו מה שעשו באופקים. תלכו לבג"ץ, ואז הם

לא יעזו להוריד לכם מענק מותנה.

סאלה סלימאן; אופקים לא הולכת לתכנית הבראה בכלל.

היו"ר סאלח טריף; לא מורידים להם שום אגורה. הם לא יכולים

לנהוג איפה ואיפה.

טאלח סלימאן; בהסכם של 1994 היו 20 מיליון שקל, מה שנקרא-

שחיקת שכר של העובדים - הכסף הזה היה מיועד

לשחיקת שכר ולכך שיחולק לרשויות. לקחו את ה-20 מיליון שקל וחילקו את

הסכום לכמה מועצות מקומיות ולא נכנסו לבסיס התקציב. זה הפך להיות תקציב

חד-פעמי, ולא תקציב שרץ כל הזמן עם הצמדה.

חוסין סלימאן; יש עוד סיפור אחד בנושא המענקים למגזר

הערבי. אם תיקח את הסכום של -614 מיליון שקל,

תמצא בו את התקציב לרשויות המקומיות, שמעבירים אותו לאנשי ש"ס, ויש בו

עוד 25 מיליון שקל לכפרים הדרוזיים ברמת הגולן. ממה שיש לנו, הם נתנו

לדרוזים 25 מיליון שקל, על-חשבון התקציב שלי. למה זה? - אנחנו נוריד את

זה - מתי תורידו את זה? - משנת 1994 ועד היום לא ירד אפילו שקל אחד

מהסכום הזה.

איתן כבל; אני ביקשתי את רשות הדיבור ראשון, היות

שבאתי במיוחד לדיון הזה ומחכים לי בפגישה

נוספת.

אני מכיר את הנושא של המגזר הערבי ממש מקרוב כי עסקתי בו. אני לא
אאריך
אפשר לקיים דיונים מן הסוג הזה למכביר: ואני רוצה לומר רק שני

משפטים. לא יעזור כלום. אם יש לכם תקוות וציפיות, הן לא הולכות להתממש.

אני אומר את זה בצורה בוטה ביותר. כל העניין הזה חוזר על עצמו כל פעם.

אילו הייתי יכול להקליט אתכם לפני כמה חודשים... אותם דברים נאמרו,

והקלטת הייתה מדברת בעד עצמה. אמרתי לשוקי חטיב בכניסה שיכין את האוהל.

אין לי מה לומר. אני כל כך מכיר את המגזר הערבי, את התקציבים שלו, את

הבעיות שלו. בן אליעזר היה שר הבינוי והשיכון בתקופת ראש-הממשלה יצחק

רבין ז"ל, כשכבר הייתה קפיצת מדרגה: אבל מי שהיה רואה את הקפיצה הזאת,



ככל. שעשית, התגלה עוד יותר כמה הפער גדול. ככל שאתה נכנס, אתה רואה עד

איזה עומק מגיעות הבעיות והמשבר בתוך המערכת הזאת. יש לי גישה ברורה:

מבחינתי, גם מי שמדבר על גיוס לשירות לאומי וכל הדברים האלה לא מבין

שכל עוד לא יהיה שוויון, אתה לא יכול לבוא ולדבר על חובות.

אני אומר לכם, אתם חייבים לצאת לרחוב, ואתם חייבים לעשות הפעם הזאת אחת

ולתמיד, סוף. כי לבם גס אל יהודים, יהודים חלשים ביותר, וקל וחומר

מבחינתם, לבם גס כפל כפליים כלפי המגזר הערבי. אנחנו יודעים, אני תמיד

אומר את זה, במגזר הערבי יש מצוקות שביישובים היהודיים החלשים ביותר לא

קיימות. אני אומר לכם שאני יודע על מה אני מדבר.

אני איתכם, ומה שתחליטו אקבל. אתם תשבו ותחליטו החלטות, זה עניינכם

ההחלטות האלה. אני אומר לכם, בנהלים שאנחנו מנהלים פה, ואני מכבד את

הוועדה שאני חבר בה, חבל על הזמן.

היו"ר סאלח טריף; אני מקווה שאתה תבוא איתנו לסיור בשטח.

איתן כבל; אני אבוא.
מיכה גולדמן
אני רוצה להתייחס לכמה נקודות. תראו, אם אני

מדבר קודם כול בגדול על ההתייחסות הרחבה,

אנחנו צריכים לקבוע כאן אסטרטגיה מסודרת לגבי ההתמודדות עם הבעיה

האמיתית של אי-עמידה בהתחייבויות ממשלה. אני לא נכנס כאן לפרטים, וודאי

שאני יכול להביא הרבה דוגמאות. ביקרתי לפני שבועיים בנצרת, וראיתי שיש

למשל תכנית 2000, אז משרד התיירות מעמיד את הכסף שלו, אבל משרד הפנים

שהתחייב לשמונה מיליון שקל כנגד משרד התיירות לא נותן את הכסף. זאת

אומרת, הוא גורם לידי כך שמשחקים את המשחק, שמבליטים את מה שהמשרד עומד

לתת, אבל הם מנטרלים את הביצוע כתוצאה מכך שאגף התקציבים דואג לכך

שהמשרד שצריך לתת את המצ'ינג, את הכסף המקביל, לא ייתן, ואז הם לא

מנצלים את הכסף של המשרד השני: וכלפי הציבור יוצרים אווירה שאומרת - מה

אתם רוצים, שמנו השנה תקציב פיתוח של 50 או 60 מיליון שקל? - אבל למעשה

הסכום הזה לא נוצל. הם לא מסוגלים לנצל את הכסף. מה זה לא מסוגלים? זו

הטקטיקה של אגף התקציבים באמצעות הממשלה, לבוא ולהגיד - מה אתם רוצים,

לא קיצצנו, הנה יש כסף - אבל בפועל לא מבצעים את העבודות משום שאו משרד

השיכון עשה אפס, או משרד הפנים עשה אפס, ומשרד אחר השאיר את התקציב ולא

הגדיל אותו. נומינלית יש נסיגה בתקציבי הפיתוח.

לכן אני אומר שבקטע הזה קל מאוד לבוא ולהציג שקפים. אני מציע לכם,

אנחנו צריכים להתרגל לעבוד בשיטה הכי מודרנית שקיימת במינהל ציבורי.

אני אומר את זה לך, כי אתה מרכז את העניין הזה, כדאי להתכונן. אם אפילו

יזמינו אותך לטלוויזיה, אתה צריך לדעת איך אתה נותן בשישים שכיות מה

שאנשים צריכים להסביר ברבע שעה. לא יעזור כלום. אני אומר לכם, אפילו אם

נעשה מאה ישיבות, שלושים ישיבות, פתרונות לא יהיו, אם לא יעשו פה משהו

שיקבל ביטוי. במדינת ישראל, לצערי הרב, זה לא עובד אחרת. לא יעזור

כלום, אם לא נעשה פעולה שיש בה מה שנקרא - הד ציבורי רחב - פה

בירושלים, לא יעזור כלום. אתם יכולים להסתובב פה בכנסת מהבוקר עד

הלילה, וזה לא משנה אם זה ערבי או פועלי טקסטיל או כל מי שיהיה כאן.

תסתובבו כאן מהבוקר עד הלילה, אבל זה לא יעזור. צריכים ליצור הד ציבורי

גדול כמו שעושים הד ציבורי גדול על חוק הבריאות. למגזר הערבי במדינת

ישראל יש היום אווירה שונה ממה שהייתה לפני עשר או 15 שנה. היום, כאשר



המגזר הערבי עושה הפגנה ומראה נוכחות, ההתייחסות ההומאנית היא הרבה

יותר בעלת השפעה מאשר לפני עשר שנים. לפני עשר שנים היו אומרים

כשהערבים עושים הפגנה - שימותו שם - בכוונה אני מדבר כחבר אל חבר,-

שיירקבו שם על יד משרד ראש-הממשלה:- ולאף אחד זה לא היה אכפת. היום

במדינת ישראל, כתוצאה מהתהליכים, גם המדיניים וגם כתוצאה מהדרך שרבין

הוביל אותה, עם שינוי סדר העדיפות בארבע השנים שלו, הצלחנו להרחיב את

המעגל של מה שנקרא שוויון. עוד אין שוויון, אבל יש היום יחס הרבה

הומאני יותרנ מאשר היה לפני עשר שנים: וזה לא אותו הדבר. הציבור בישראל

מזדהה עם ההפגנה ועם הנוכחות של המגזר הערבי בירושלים הרבה יותר מאשר

קודם.

אנחנו ואני אומר - אנחנו - זה האנשים שעוסקים בזה בצד המקצועי, צריכים

לדעת להעביר מסר, כדי שהציבור יבין. הלא מה יעשה אגף התקציבים? ישלחו

את אפרתי לטלוויזיה ואת סוויסה ויגידו - מה אתם רוצים? הם גובים

בארנונה רק שלושים אחוז.

פה זה הבית שלנו, פה אנחנו יכולים לדבר חופשי. אני אומר שאנחנו צריכים

להתכונן ולהציג את מה שנאמר פה קודם, למה גובים חלק 30 אחוז, חלק 40

אחוז, חלק 50 אחוז.

היו"ר סאלח טריף; בינינו, חלק מזה הוא לא בסדר.

מיכה גולדמן; גם מגדל העמק, שהיא חלשה, גובה 74 אחוזים:

ונהריה גובה 85 אחוזים.
תמר גוז'נסקי
יש להם עסקים.

היו"ר סאלח טריף; זה לא קשור לעסקים.
מיכה גולדמן
בואו נדבר כאן באופן גלוי. איפה הבעיה שלנו.

אני לא אומר שאפשר להעלות יישובים מ-30 אחוז

ל-70 או 80 אחוז. מה שאומר יושב-ראש, הוא צודק. יש יישובים שאפשר

להעלות את הגבייה בהם בעוד 20 אחוז, אבל אי-אפשר להעלות אותה בעוד 40,
אחוז וצריך להסביר למה
משום שאין אזורי תעשייה, אין אזורים מסחריים,

אין אוכלוסייה שכולה עובדת.

אני מבקש ממך להכין שלושה-ארבעה שקפים ולהכניס את המצב הכלכלי של החתך

שנעשה הסוציו-אקונומי ואת האבטלה, כדי שידעו כמה מובטלים יש באותו

יישוב. אתה צריך לעבוד היום מול אנשי מקצוע. זה לא אגף התקציבים שהיה

לפני עשר שנים. גם ברשויות שלנו יש אנשי מקצוע. היום יושב גזבר, אז הוא

בוגר כלכלה. היום לא יושבים איזה אנשים שבגלל שהם שייכים לאיזה חמולה,

אז הם קיבלו את התפקיד של הגזבר, אלא יושבים אנשי מקצוע.

לכן אני אומר שחשוב מאוד שתכינו שניים-שלושה עמודים שנפיץ אותם בקרב כל

חברי הכנסת, שיהיה שם דף הסבר, לא דף הסבר כזה שמבינים אותו רק אנשי

מקצוע כמונו, שהיינו ראשי מועצות, אלא שכל אזרח מן היישוב ידע להבין

מדוע ולמה המצב הוא כזה. צריך להסביר שאם אתה הלך לבנות כיתות, אז משרד

החינוך נותן לך רק 70 אחוז, ולא 100 אחוז של עלות הבנייה. אתה רוצה

להשלים מרפאה, אתה צריך לקחת 30 אחוז מאותו תקציב דל שיש לך. אתה רוצה

לעשות איזה מועדון נוער או איזה מגרש ספורט, אז אתה צריך להשלים



מהארנונה שכמעט לא קיימת, ואז אתה נכנס לגירעון. אתה צריך להציג את

העניין כדי שאנחנו נהיה משוכנעים - לא אני והיושב-ראש נהיה משוכנעים,

או שחברי הכנסת יהיו משוכנעים - אלא אנחנו צריכים לבוא ולהציג את זה

בצורה כזאת שהציבור יהפוך להיות מזדהה עם המציאות הכואבת והקשה שקיימת.

מי ששומע אותנו מעל במת הכנסת, אני לפחות, מי שייקח את כל הנאומים שלי

לאורך כל תשע השנים שלי בכנסת, יראה שכשאני מדבר, אני תמיד מדבר על כל

האוכלוסיות, כדי להחדיר לציבור בישראל שאין בישראל רק יהודים, אלא

בישראל יש גם ערבים, יש גם דרוזים, יש גם מעט צירקסים. אני רוצה שהאזרח

באום אל פאחם ירגיש שכשהולך חבר כנסת ומדבר על הנושאים, הוא מתייחס

לחדרה ולאום אל פאחם באותה צורה ובאותה מידה, כמו שההתייחסות צריכה

להיות לכפר שיבא ולכפר תבור, או לנצרת ולמגדל העמק.

קריאה; זה חזון אחרית הימים.

מיכה גולדמן; מי שייקח את הפרוטוקולים שלנו יראה שאין פעם

שכאשר אני מדבר על נושא, אני מתייחס

בהתייחסות רחבה לעניין.

אני רוצה לסיים את דבריי ולומר למה אמרתי את כל הדברים. נציג את כל

הנתונים האלה. הציבור במדינת ישראל היום צריך לדעת שפצצת הזמן זה לא רק

ערי פיתוח ושכונות, אלא פצצת הזמן זה גם היישוב הערבי. אני לא רוצה

שבמדינת ישראל נגיע למצב של הילדה הרעבה בבית-שאן, שזה הגיע לאו"ם.

יגאל אלון היה שר חוץ, ואני לא אשכח את זה. אני הייתי אז במשלחת לאו"ם

איתו, ואני לא אשכח את זה. הנושא של הילדה הרעבה בבית-שאן עלה באו"ם.

אף ראש-ממשלה במדינת ישראל לא ירצה שיציגו את המצב שישנם היום אנשים

רעבים במגזר הערבי, וישנם כאלה. ואי-אפשר להתעלם מזה. אנחנו צריכים

לראות את הכול וצריך לבצע את העבודה הנכונה. תעשו שקפים שאפשר יהיה

להראות אותם.

גם אם תקימו את האוהל, אני מציע לכם שתעשו אוהל בשיטה המודרנית. שיהיה

שם מטול עם הכלים, אפילו אפשר לעשות וידאו, כדי שכל מי שיבוא יראה את

המצוקה ואת המציאות. בסרט של עשר דקות על מה שקורה ליישוב הערבי:

תאמינו לי שזה יעזור. מזה פוחדים יותר מכל דבר אחר.

היו"ר^ סאלח טריף; אני מבקש לא לחזור האחד על דברי השני, אלא

לתת הצעות פרודוקטיביות ולומר מה צריך

לעשות.

טופיק כטיב; ראשי הרשויות יכולים להציג את כל הבעיות

בצורה הכי טובה. אני רוצה להתייחס לישיבות

עם שר הפנים והנאומים שלו בכנסת.
מיכה גולדמן
משפט אחד לגבי שר הפנים, תדעו לכם שיש לנו

שר פנים לאומני. זה לא שר פנים שהיה. הימני

שבימני לא היה כמו סוויסה, ואני מכיר אותו. תדע לך' ש"מולדת" ו"צומת" זה

שמאל בשבילו.
טופיק בטיב
יש לכם שר פנים שהוא גרוע מאוד, ותצטרכו

לעבור את המסוכה שלו עד שנתפטר ממנו, או

שהממשלה תלך או שלא יודע מה יקרה. כל עוד הוא קיים, לא תזכו לכלום.



יש לו שתי נקודות שהוא תמיד מעלה: ראשית, תזכרו שהוא בשנות ה-50 היה

במעברה, ואתם רוייבים לדעת את זה. ושנית, אתם גובים רק 13 אחוז גבייה.

פה רציתי להתמקד, וזה מה שמעניין אותי, כי אני הייתי שמונה שנים ראש

רשות, ואני יודע איך מעלים אחוז גבייה, אפילו בלי לגבות - נשארים באותה

גבייה ולהעלות את האחוז.

מה שעושות לצערי חלק גדול מהרשויות, הן מציגות את הנתונים, מביאים את

החובות של שנות ה-50 של אנשים שלא קיימים ביישובים, חובות כאלה עדיין

רצים במחשב, צוברים עשרות אלפי שקלים לכל אחד.

היו"ר סאלח טריף; אל תיכנס לעניין הזה, כי אתה מזיק.

טופיק כטיב; אני מכיר רשויות שלא מחקו עד היום חובות

משנות ה-60.

היו"ר^ סאלח טריף; עזוב את זה. יש רשויות שיודעים שהגבייה בהן

היא טובה, ואז חלק האנשים, שהם פטורים בגלל

מצבם הטוציו-אקונומי, יורד מהחישוב. אנחנו לא ילדים קטנים. יבואו לכאן

נציגי האוצר ויגידו לך שאנחנו מדברים שטויות. אתה רוצה שנזיק לעצמנו?

נושא הגבייה הוא לוקה, הוא לא תקין.
טופיק פטיב
אני לא אמרתי שהוא תקין.

היו"ר סאלח טריף; ברוב הרשויות הוא לא בטדר, ולא עושים את זה

נכון.

מיכה גולדמן; אם אתה רוצה, אני אלך איתך למחשב, תראה

שמחקו. זה היה פעם.
טופיק כטיב
כל מה שאומר השר זה שלא גובים, כל החובות של

הרשויות המקומיות הם אצלו. יגבו את החובות,

נגמר הטיפור.
היו"ר סאלח טריף
אני הייתי ראש רשות. אתם לא רוצים לריב עם

אנשים? בחיים לא תגבו. אני אומר את זה כאן

לכם, שזה לא בטדר. אין דבר כזה שמישהו מקבל שירות בחינם. אני הגעתי

ל-90 אחוז, ואנשים היו בתרבות גבייה ירודה ביותר, כי רבתי עם אנשים.

אי-אפשר להיות טוב עם כולם. אני אומר לכם בכנות, אתם רוצים שנלחץ על

מישהו? צריך לחטל את הבעיה הזאת. אם מישהו יגיד לכם, תגבו מאותם

מובטלים אני אטפל בו. אם מישהו יגיד לכם לגבות מעטקים בעוד שאין עטקים,

אנחנו נטפל בו. אבל הגבייה חשובה. זה לא כמה כטף אתה גובה, אלא כמה

מתוך הפוטנציאל שלך אתה לא גובה.

קריאה; בגוף ההטכם התחייבנו להגביר את הגבייה.

אנחנו לא בורחים מזה.

מנסיר מוחמד; אנחנו בכאבול הגשנו תכנית הבראה, והיא

התקבלה, וחתמנו עם משרד הפנים. עשינו כל מה

שדרוש. כמועצה מבחינת הגבייה, והכול בטדר. אפילו המחוז אמר לנו שאנחנו



מספר אחת במחוז מבחינת הגבייה. אבל משרד הפנים עד היום לא קיים את מה

שהבטיח.
היו"ר סאלח טריף
זה עניין פרטני, בזה אני יכול לטפל בשקט

ולסדר את זה. בזה אנחנו נטפל.
תמר גוז'סקי
אני חושבת שנקודת המוצא צריכה להיות שזכותם

של התושבים, של האזרחים הערביים, זכותן של

הרשויות הערביות, היא זכות בתוקף עצמה. אני מציעה לדחות על הסף כל הצעה

לעסקה. זאת אומרת - אם תעשו ככה, ותהיו ככה, ותצביעו ככה בבחירות

הבאות, ותהיו נחמדים, אז תקבלו - אני אומרת את זה, כי זה מאוד משפיל:

ומי שעולה על הדרך הזאת לא יודע לאן הוא יגיע. אני אומרת, עקרונית,

צריכים את היחס עם הממשלה הנוראה והאיומה הזאת, שלא יבואו ויגידו

שכאילו אתם צריכים לשלם משהו תמורת הזכויות, כי אתם לא צריכים לשלם שום

דבר.
נכון שיש פה כמה רמות מאבק
(1) הלובי, מה שאתם עושים עכשיו.

(2) לצאת לתקשורת.

(3) מאבק ציבורי.

אני לא אומרת שזה הולך לפי סדר. אפשר לעשות הכל באותו זמן, וזה תלוי

בכוח שיש לכם. לובי כבר עשיתם, על זה אני לא צריכה להגיד שום דבר. אבל

היציאה לתקשורת מחייבת מחשבה מאוד רצינית, כי אני אקח לדוגמה את נושא

הבריאות. נכון, היום אפשר להגיד שכולם עוסקים בנושא של הבריאות, ובאמת

הצליחו להביא לכך, אבל בסיפור הזה שילבו שני דברים: ראשית, הצליחו למקד

בנושא שהוא לא הנושא העיקרי של המערכת, וזה עניין התרופות לחולי סרטן.

זה לא הנושא הכי חשוב במערכת, לא זה, אבל הצליחו למקד, וזה פרץ, זה היה

כמו פיצוץ כזה, ופתאום כולם מדברים על בריאות.

לכן יש פה שאלה מרכזית, אם ניתן, אני לא יודעת, צריך לקיים התייעצות

מאוד רצינית ולראות אם יש נושא אחד, שהוא כמו טיפה בים, שמראה את

הבעיה, את חומרת הבעיה, ושהתקשורת תתעניין בו. להגיד שחייבים כסף - זה

לא. בתקשורת כיום כפי שהיא, זה לא מעניין אותה. לכן יש פה בעיה שדורשת

מחשבה, דורשת אמצעים ודורשת להקדיש לזה. לא מספיק שאתה שולח את המסמך

הזה או משהו כזה, אלא זה צריך להיות משהו שבאמת מלמד מי משלם. זאת

אומרת, אם הרשויות המקומיות נמצאות במצב הקשה, מי משלם. לא ראש המועצה

משלם. מי משלם? התושבים. אבל איך הם משלמים, מה זה נקרא לשלם. תתרגמו

את המילה הזאת למשהו, למשהו ברור, משלמים מה. פיטרתם קציני ביקור

סדיר, פיטרתם גננות, אני לא יודעת, משהו, אבל משהו שאפשר, שכל אחד מבין

אותו. לא מספרים.

לכן אני מציעה, תקדישו לנושא הזה מחשבה.

בקשר למאבק ציבורי. מאבק ציבורי בסופו של דבר הוא מאוד יעיל, אבל עד

גבול מסוים כמובן. לכן תראו מה קורה עכשיו, תראו איך התגייסה מערכת

הבריאות והרופאים, ועל מה? לא על שכר, אלא על הצלת המערכת. לכן אני



חושבת שמאבק ציבורי מאוד חשוב, אבל גס במאבק ציבורי צריך לעשות דברים

שהתקשורת תעשה. לכן אני קושרת את הדברים האלה ביחד.

לגבי הוויכוח על ביצוע הבטחות או החלטות. הוויכוח הזה הוא על הגבול

שביו כנסת לבין מערכת המשפט. זאת אומרת, אתה יודע את הכוח שלנו ככנסת

לבוא ולצעוק, ואתה יודע גם את המגבלות שלנו. זאת אומרת, נניח שאנחנו

לוקחים את המסמך חזה, ונניח שאת מביא לכאן את שר הפנים או את המנכ"ל

שלו, אתה שם לו את המסמך הזה לנגד עיניו ואתה אומר לו מה שכתוב פה

ודורש לדעת למה לא ביצעת. הוא אומר לך מה שהוא אומר לך, והישיבה

הסתיימה. ומה הלאה? הרי אין לך סנקציות אמיתיות נגד משרד הפנים. מצד

שני, בתי-המשפט, אני לא יודעת עד כמה הם מזדרזים לעזור בנושאים

חברתיים. זה לא הנושא שבתי-המשפט נחלצים, בו בכל מיני נושאים חברתיים.

הנה, עכשיו היה מערכת הבריאות, הלכו לבג"ץ והפסידו בו.

פה נחוץ ייעוץ משפטי מאוד רציני. אתה הצעת השוואה לאופקים: אולי אפשר

לקחת עוד איזה שהוא דבר. אני אומרת שיכול להיות שאי-אפשר, אבל צריך

לחשוב לפחות גם על הנושא הזה, כי הכוח שלנו ככנסת הוא מוגבל.

הדבר האחרון שרציתי לומר, אתם תיפגעו, הרשויות המקומיות, האוכלוסייה

הערבית תיפגע מעבר לנושא הזה בכל סעיפי התקציב ב-1998. זאת אומרת, אם

החליטו לא לבצע את חינוך חינם לגיל שלוש, אתם יודעים שזה נוגע לכם,

קודם כול ולפני הכול, והרבה מאוד טיפות חלב וכל מיני דברים אחרים. לכן

אתם הולכים להתמודד עם מציאות, נוסף לאבטלה, גם של שירותים מקוצצים

בכלל ברמה הארצית. לכן הזעקה שלכם היא מאוד בזמן, ואנחנו תמיד נהיה

מוכנים לעזור.

טלב אלסאנע; אני לא מקנא בראשי הרשויות שחייבים לתת את

השירות לתושבים שלהם, ומצד שני חייבם להילחם

בממשלה, חייבים להילחם נגד השלטון המרכזי על-מנת שיגייסו את המשאבים

והאמצעים. זאת אומרת, הם נתונים בין לבין.

אני סבור שאנחנו, ראשי הרשויות הערבים, צריכים לעשות חושבים לגבי צורת

המאבק. האוהל והמכתבים, אני חושב שזה כבר מיצה את עצמו. יש הבעיה של

העוני והאבטלה, שהיא נחלתם של היישובים הערביים, והמצוקה הכלכלית, זה

מצב סוציו-אקונומי של התושבים. יש תושבים עניים, אין תעסוקה, זה גם כן

מביא למעגל של המצב הכלכלי של היישוב המקומי. למרות זאת, למרות העוני,

למרות האבטלה, אנחנו רק בוכים, רק מתלוננים, אבל הבעיה של העוני

והאבטלה לא מקבלת את הממד האנושי. זאת אומרת, בחברה לא מרגישים, לא

רואים את האנשים, לא רואים את הבעיה במשפחה, את אותה אלמנה, את אותו

זקן. לא רואים את הממד האנושי, וזה נשאר בגדר סיסמה. אנחנו סובלים

מאבטלה, סובלים מעוני, אבל המסר צריך להיות יותר חזק. לפעמים תמונה

יותר טובה מאלף מילים. ראינו את אותה חולת סרטן שביקרה אצל הנשיא לגבי

תרופות לחולי סרטן. אותה תמונה נחרטה בראשו של כל אחד ואחד, ואותה

תמונה הייתה, לדעתי, חוד החנית בכל המאבק התקשורתי לגבי דרך ההסברה בכל

מה שנוגע למערכת הבריאות. לפעמים תמונה אחת של אותה אלמנה, אותו זקן,

אותם אנשים שאין להם מה לאכול, לא קיימים, לא רואים אותם ואנחנו אשמים.

מדוע דוחפים אנשים באופקים לצאת ולחסום רחובות וכולם מתגייסים לעזרתם

ואומרים שהם צודקים, והיום, אנחנו צריכים ללכת ולתמוך באופקים, כאילו

לנו אין בעיה, כאילו המצב של אופקים הוא הכי גרוע והמצב שלנו הכי



צריך להעלות את הבעיות ולהעלות את הכאב האמיתי של האנשים, כדי שכולם

ידעו אותו, כולם יחושו אותו.

אם נתווכח עם שר הפנים, הרי התשובות ידועות מראש. הוא רוצה לצאת ידי

חובה, לנער, לנטרל. אבל מה שהוא מבטיח, כשהוא מגיע לרשויות הערביות או

אריה דרעי מגיע לשם, עושים חגיגה. אני רוצה לראות את אותם האנשים

שעושים איתו את החגיגה, שיבואו למשרד ראש-הממשלה. אם הוא כל כך טוב,

מדוע לא בוחרים בוי ואם הוא כל כך רע, מדוע עושים לו קבלת פנים ושמחה

ברשויות הערביות? אני לא מקבל את הגישה הזו, את העניין שאנחנו רוצים

להתחנף כדי לקבל את הזכויות. משתיקים אותנו בליטוף או טפיחה על השכם.
באופקים יודעים להיאבק
ומדוע אין מאבק כזה גם אצלנו? מדוע לא מגייסים

את האנשים הסובלים! צריך להכיר את הכאב, להכיר את הבעיה בצורה אמיתית

ולא לשבת בנאומים.

אנחנו ברשויות הערביות חייבים לשבת ולגבש מדיניות איך מנהלים את

המאבק.
עבד-אלמאלכ דמאמשה
כל העניין סובב סביב בעיה אחת, איך לנהל את

המאבק הזה בתנאים האלה, בתנאים של אפליה ושל

עושק.

אני רוצה להעיר שתי הערות, שבשתיהן נגעו חבריי. ראשית, את המאבק צריך

לארגן בצורה יעילה, וזה מתחיל אצלנו, זה מתחיל אצל כל ראש עיר וכל ראש

מועצה בכפר שלו, בין אם זה בהפגנות רחוב, בין אם זה בשרפת צמיגים, בין

אם זה אוהל שיאורגן כאן, בין אם זה בעמידה על זה שאלה זכויות שלנו ואף

אחד לא עושה לנו טובה. שר הפנים ביקר אתמול בבית זרזיר ועשה לעצמו

מסיבת כבוד, ומה הוא בסך הכל עשה? נתן תעודת אזרחות לאלמנתו של חייל

בדואי שנהרג בלבנון לפני שנתיים. אם אנחנו נמצאים במצב הזה, אנחנו עוד

רחוקים מאוד מניהול מאבקים. אנחנו צריכים לדעת מה הן זכויותינו. הרי

האישה הזאת, לא צריך להרבות במלים, זכותה להיות אזרחית. הוא צריך

להתבייש ולהתנצל שחמישים שנה שללו ממנה את הזכות הזאת, ולא לעשות מזה

כבוד שהוא נותן לה את תעודת האזרחות.

אנחנו כנראה לא מבינים בעצמנו שאלה זכויות שמגיעות לנו ואף אחד לא עושה

לנו טובה, לא שר הפנים, לא ממשלת ישראל, לא הקואליציה ולא שום אדם

בעולם. מגיעים לרשויות האלה תקציבים שווים כמו לכל הרשויות האחרות. על

זה צריך לעמוד, ובזה צריך להתחיל. במאבק הזה אין שום אמצעי שאיננו כשר.

אם נדע להתארגן טוב ולנהל את זה ביעילות, נוכל להגיע להישגים. גם

המועצות הערביות הדרוזיות עשו את זה בצורה כלשהי, והבעיה אצלן הרבה

פחות קיימת.

הם נהגו איתנו באלימות, בהרבה יותר כוח. אם אנחנו פעם אחת נעמוד

באלימות ובכוח הזה, הם ילמדו את השיעור. אנחנו לא צריכים לפחד לנהל גם

מאבק כשהוא אלים. שיתנו מכות ושיעצרו אנשים, ואנשים ייכנסו לשבוע

לבית-סוהר. גם אנחנו ניכנס. מה הבעיה? מי שרוצה זכויות, צריך לשלם

בשביל זה.
היו"ר סאלח טריף
הזמנתי את ראשי הרשויות היום כדי שנעשה

ישיבת הכנה אמיתית לקראת הישיבות הבאות

שלנו.
עבד-אלמאלכ דהאמשה
אני אומר שבמאבק הזה לא צריך לפחד מאלימות,

צריך לשלם את המיחר.

שנית, אנחנו במקביל, בכנסת, כל הסיעות של שוחרי השלום, בין אם זה חברי

כנסת ערבים ובין אם לא ערבים, אלה שיכולים לעזור, נתארגן בצורה כלשהי

ונלווה את המאבק הזה, ונלך יחד, ולפניכם אפילו.

אתם צריכים גם בפנים, בתוך המועצות, לבנות את הבית שלכם טוב, לחזק אותו

מבפנים, ואז המאבק יכול להיות יותר מוצלח ויותר אפקטיבי.

היו"ר סאלח טריף; לפני שאנחנו מסכמים, יש למישהו מהחברים

הערות נוספות?

מוחמד גנאים; בעניין סוארי. בוועדת סוארי הגיעו עד 80

אחוז, ו-50 או 60' אחוז. בזמנו דרשנו שיהיה

שוויון, אפילו בסוארי, אפילו בין הערבים עצמם. עכשיו הם מבקשים בין

הערבים ובין הדרוזים, ולא רוצים את היהודים שאחר-כך יבוא התור שלהם.

קודם כול נלך צעד אחר צעד. קודם כול שיממשו את המלצות ועדת סוארי.

קריאה; צריך להזכיר גם את נושא מפעל הפיס, שהם

כאילו ממלכתיים.

היו"ר טאלח טריף; אסור לערבב שמחה בשמחה. אני אביא את המנכ"ל

לכאן, ונוכל לפרוס את הטענות. זה נושא אחר.

זה בעיה שאפשר לפתור כאן. אין בעיה.

אני רוצה שנסכם את הדברים. זו ישיבת הכנה. אתם מדברים על מה שהיה עד

עכשיו, אבל אתם לא יודעים שעכשיו בימים האלה כשאנחנו עושים את תקציב

1998, הפגיעה בציבור הערבי, אתם לא מבינים, היא מכוונת. הם לוקחים מפה

ושמים פה. אין פה חכמות.

תמר גוז'נסקי; דרעי אמר את זה הבוקר ברדיו.

היו"ר טאלח טריף; אני אומר שיש כאן מדיניות ברורה, שהיא שינוי
דרסטי
אתם יושבים בבית ושותקים. אני לא

יודע למה אתה לא שובת רעב. תאמינו לי, אני מדבר מתוך כאב, ואתם צוחקים.

אתם לא רציניים. היום יש מדיניות מכוונת לפגוע בציבור הערבי. אני לא

ראיתי אף אחד מכם עולה על עץ. שום דבר. אתם מדברים על תקציבים שהיו.

אתם תשמעו אותי בימים הקרובים והיום, אבל זה לא מספיק. אתם הנציגים

הנבחרים של הציבור הערבי לכל נושא השירותים המונציפאליים שכל מדינה

צריכה לתת. אתם מספקי השירותים, ואתם אלה שצריכים להרים קול צעקה, חוץ

מאיתנו.

זה היה מחייב אתכם קודם כול ליציאה למאבק קשה, יחד איתנו. אני לא מנסה

להוציא את האחריות שלי מהעניין הזה. לכן התקציב הזה הוא קריאת קרב נגד

הציבור הערבי. הם לוקחים לחרדים, לוקחים להתנחלויות באופן הברור והגלוי

ביותר. מה יש פה לספרי! בדוח מבקרת המדינה לפני שנה היה פרק רציני מאוד
על החינוך הערבי והדרוזי
שניהם במצב הכי קשה במדינת ישראל: והמבקרת

מצביעה באופן ברור על אפליה. השנה מקצצים עוד 17 אחוז מהציבור הערבי.

למה? המצב השתפר? אפשר להוריד מהם ולתת לאחרים? כל תלמיד ישיבה חרדי

מקבל. פי שניים הקצבת מדינה מתלמיד שלומד באוניברסיטה לתואר ב.א. עשינו

את הבדיקה הזאת בוועדת הכספים.



בכל מה שקשור להסכמים שהיו עד עכשיו, אני מציע שאנחנו כוועדת הפנים

מחליטים כאן היום שאנחנו פונים בשאילתות לראש הממשלה, לשר האוצר, לשר

הפנים, לשרי הממשלה הנוגעים בדבר. אני מבקש שיביאו לוועדה לקראת הישיבה

הבאה וישיבו לנו תוך שבועיים-שלושה מה התקציבים שהוקצו למגזר הערבי

ולמה חלה מגמת הרעה בסעיפי התקציב לעומת השנים הקודמות: האם זה נבע מכך

שהתשתיות במגזר הערבי הגיעו לרוויה, האם המצב הוא כזה טוב שאפשר לקצץ

מהן ואפשר להעביר לאחרים?! אני רוצה לפנות לכל שר, כיושב-ראש ועדה,

ולציין שזו החלטת ועדה היום, שאנחנו מבקשים להבין למה זה התרחש בשנת

1997, למה המגמה הזו של פגיעה נמשכת ב-1998, ואנחנו מציינים על-פי

החלטת ועדת הפנים מהיום, שאותו שר נדרש לתת לנו הסבר כאן תוך

שבועיים-שלושה. אם הוא לא ייתן הסבר, אנחנו נמצא את הדרכים המתאימות

כדי להביא אותו לכאן לתת הסבר. אני אמרתי שלושה שבועות, כי יש לנו שבוע

של תקציב ועוד שבועיים נוספים.

קריאה; הפגיעה היא לא רק בחינוך.
היו"ר סאלח טייח
אני דיברתי על כל משרדי הממשלה.

אני מציע לכם, כשיש לכם נתונים מדויקים, אתם

חברים במרכז השלטון המקומי ויש שם כלכלנים, שיעבירו מסמך על כל משרד

לכאן, למנהלת הוועדה שלנו, כדי שיעזרו לה בהעברת השאילתות לשרים

הנוגעים בדבר. אנחנו נפרסם כל שאילתה כזאת בציבור, ונגיד שהשרים האלה

והאלה פועלים במדיניות גזענית מפלה. אנחנו חוזרים לשנות ה-50 של

המדינה, שנות חושך, שבהן הופלינו לרעה בצורה איומה. אנחנו נגיד את

המילים הכי קשות.
מיפה גולדמן
אתם דרשתם מעדי אלדר, במסגרת התמיכה בו

כיושב-ראש מרכז השלטון המקומי, שכל שירותי

יחסי הציבור של השלטון המקומי יעבדו איתכם, כאילו זה השלטון המקומי,

משום שזה חשוב מאוד. דוברות והסברה לעיתונות, שיעשו את זה אנשי המקצוע,

משום שזה לא מספיק שזה כך. צריך לדרוש מעדי אלדר שייתן הנחיה ברורה

למנכ"ל השלטון המקומי, לגיורא רוזנטל, להעמיד לרשותכם את כל לשכת

הדוברות של השלטון המקומי, משום שיש לזה חשיבות גדולה מאוד כדי להתמודד

עם העניין.
היו"ר סאלח טריף
אני מבקש להודיע לשני השרים שבאותו יום בו

יבוא שר האוצר והפנים לדון על חוק האכיפה,

יידון נושא הרשויות הערביות. באותו יום, אם לא יתנו פתרונות לנושא

הרשויות הערביות, לא יקבלו שום קידום של חוק האכיפה. אנחנו נקפיא את

החוק. זו הסנקציה החשובה שיש לנו, לא היחידה. זה היה חלק מההסדר עם כל

הרשויות, וזה יכול לטרפד את כל ההסדר. אני אנקוט את הסנקציה הזאת ואני

אמנע קידום של החוק, אם לא יפתרו את הבעיה.

אני מציע לכם, רבותיי, תכריזו על יום שביתה אחד כללי. תראו אותנו ביום

הזה, אנחנו נבוא גם כוועדה, ואני מציע שחברי הכנסת, כל חברי הכנסת

הערבים, כולל חברי הכנסת היהודים שמזדהים, ישבתו. צריך לדעת שיש יום

אחד שבו כל המגזר שובת. תזמינו את חברי הכנסת המזדהים איתכם, יהודים

וערבים. אני מציע שיהיה יום אחד מרוכז במקום יום אחד במגזר הערבי. אין

להם מה לבוא לכאן, כאן האוזניים ערלות והקירות אטומים. נשב שם, נדבר

שם, נעשה כינוס. אנחנו נעזוב את הכנסת ונגיע לשם.



תמר גוז'נסקי; אבל שם אין לך תקשורת.

היו"ר סאלח טריף; מי אמר? תהיה תקשורת.

אני מציע לכו כאן בכנסת, חברי הכנסת, יש כמה

סיעות באופוזיציה, ארבע סיעות באופוזיציה, אנחנו כעשה יום מרוכז. יש

כמה דרכים פרלמנטריות לעשות פעילות פרלמנטרית כדי להביא כאן את הדברים

לתודעה ציבורית. אנחנו נרתק את הכנסת לפחות ליום אחד. אנחנו נכניס
שבע-שמונה הצעות רגילות לסדר היום
זה דיונים של קרוב שלוש לשעות ביחד

עם תשובות השרים, ואנחנו נחלק אותם לכל השרים, ונביא אותם כאן למליאה.

באותו יום נניח כמה שאילתות דחופות יגישו עוד כמה חברי כנסת שאילתות

דחופות, על העניין הזה, שאילתות בעל-פה. אנחנו נרכז דיון שלם, כשהאולם

כאן בכנסת יהיה מלא, נרתק את הכנסת, נעצור את העבודה בכנסת על העניין

הזה כדי להביא אותו לתודעה ציבורית.

יש לי קצת טקטיקה. אני מציע לכם, תשבו אצלכם, אבל קצת תשנו את הטקטיקה.

אתם מיושנים. אנחנו מוכנים להיות לכם לעזר, אבל לא יכולים להיות

במקומכם.

פה בוועדה, את הדברים הכי קשים שאפשר לנקוט, ננקוט: ויש לנו דרכים, אבל

יחד עם זאת, אם לא תישמע צעקה רצינית, אי-אפשר לעשות את זה. אני מציע,

בהצעות שאני עשיתי, שנקיים פגישה של נציגי הסיעות כאן, ונדבר על העניין

הזה. כמובן יש לנו עוד שבוע של חוק התקציב, ובשבוע הראשון של ינואר

1998 אפשר להתחיל לרכז את המאבק.

חשבתי שהישיבה הזאת תצא עם איזה כיוון מסוים של עבודה.

תודה רבה.

הישיבה ננעלת בשעה 10;12

קוד המקור של הנתונים