ישיבת ועדה של הכנסת ה-14 מתאריך 06/01/1998

הצעת חוק הרשות השנייה לטלויזיה ורדיו (תיקון - ביזור), התשנ"ז-1997. של חבר-הכנסת זאב-בנימין בגין

פרוטוקול

 
הכנסת הארבע-עשרה

מושב שלישי



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מסי 196

מישיבת ועדת הכלכלה

יום שלישי. ח' בטבת התשנ"ח (6 בינואר 1998), שעה 09:00

נכחו;

חברי הוועדה; אבי יחזקאל - היו"ר

אפי אושעיה

מוזמנים; חה"כ זאב בנימין בגין

דוידה לחמן-מסר - משרד המשפטים

ישראל כהן - יועץ תקשורת לשר החינוך והתרבות

עו"ד עמוס וייסמן - הרשות השניה לטלויזיה ורדיו

גדעון ארהד - יו"ר דירקטריון "טלעד"

עוזי פלד - מנכ"ל "טלעד"

מיכל כהן - יועצת השדולה, המועצה לצרכנות

יחיאל לימור - חוג לתקשורת אוניברסיטת תל-אביב

יועצת משפטית; מרים פרנקל-שור

מנהלת הוועדה; לאה ורון

קצרנית; חנה כהן

סדר-היום; הצעת חוק הרשות השניה לטלויזיה ורדיו (תיקון-ביזור), התשנ"ז - 1997,

של חה"כ זאב בנימין בגין.



הצעת חוק הרשות השניה לטלויזיה ורדיו (תיקון - ביזור),

התשנ"ז-1997. של חבר-הכנסת זאב-בנימין בגין

היו"ר אבי יחזקאל;

בוקר טוב, אני מתכבד לפתוח את ישיבת הוועדה. זו פעם ראשונה שאני פותח ישיבה

בהצעת חוק ללא המציע עצמו. אנו פותחים היום תהליך של דיון בהצעת חוק זו שהיא מאוד

מהפכנית. אין ספק שמבחינתנו כאנשי ציבור הצעת חוק זו שנועדה להוביל תהליך של

ביזור בתחום התקשורת, נשמעת על פניה כדבר נכון, ראוי להתדיינות ונכון להעלותו

לסדר היום הציבורי. אני חושב שסוגיית הביזור הוא דבר שלקראת שנת החמישים למדינת

ישראל, צריך להיות גם בנושא הבעלות בתחומי התקשורת. בהצעת חוק זו דנים בלב ליבה

של סוגיית הבעלות.

מדובר בתהליכים שיש בהם אינטרסים, תקשורת ופוליטיקה, שרק על זה יכול היה רם

אורן לכתוב אולי 15 רבי מכר. אין ספק שתחום זה של תקשורת, אינטרסים, זהות וניגוד

אינטרסים הוא דבר שנוגע ללב ליבה של כל חברה דמוקרטית ומתוקנת. נראה לי שהצעה זו

היא כדי לתקן תהליך שנוצר בעבר. גורמים רבים דיברו איתי, גם גורמים בעלי עניין,

וכולם חושבים שזה נושא שיש לדון בו, לעשות שינויים ולהוביל תהליכים. ניתן אולי

לומר שגם בעלי ענין התבגרו, כך שהם לא שוללים ולא מתנגדים, אלא אומרים שצריך

שיהיה דיון נכון, כדי להוביל לחקיקה משותפת וראויה בענין זה.

בשנה הקרובה ועדת הכלכלה תיקח נושא זה כנושא מרכזי בהתדיינות שלה, ואני מאוד

מקווה שאנו גם נסיים את תהליך החקיקה.

דוידה לחמן-מסר;

צריך לזכור את החקיקה הכוללת. שתי הצעות החוק נמצאות בפני ועדת הכלכלה, האחת

בנושא הביזור בטלויזיה בכבלים ולכן גם הצעה זו שהיא במסגרת חוק הרשות השניה,

הגיעה לוועדת הכלכלה.

ב- 1986 התקבל חוק "הבזק", שם הוסדר נושא הטלויזיה בכבלים. בכבלים אין שום

הגבלה על בעלויות צולבות. בחוק הרשות השניה יש הסדר מאוד מיוחד שנתפר במיוחד עבור

הרשות השניה. חבר הכנסת בני בגין רוצה לשנות הסדר זה, ולכן צריך ללמוד הסדר זה

כדי לראות את שניהם יחד.

אפי אושעיה;

הייתי במליאת הכנסת כאשר הצעת חוק זו הועלתה. הייתי בין הבודדים שהתנגד להצעת

חוק זו, משום שמדיניות התקשורת צריכה להיקבע בתהליכים רציניים של דיונים מסודרים

עם שקילת כל ההיבטים. היה לי הרושם שכאילו שיקולים פוליטיים ולא בדיוק ענייניים

מתלווים להכרעה בנושא הזה.

הייתי מעוניין לשמוע את חבר הכנסת המציע לגבי מה עומד מאחורי הצעת החוק שלו,

כי הוא לא פירט במליאה את המשמעויות שהוא רואה. דיון זה שמתחיל היום בוודאי לא

יסתיים היום, כי יש פה תהליכים שיכולים להשפיע לא רק על מפת התקשורת, אלא על כלל

אזרחי מדינת ישראל שהם צרכני התקשורת. יש לכך משמעות גדולה מאוד, ולא הייתי רוצה

שבחוק שמוגש כהצעה פרטית של חבר כנסת, יוסדר נושא עם משמעויות כל כך גדולות.

התנגדתי להצעה זו במליאת הכנסת ואני מבקש ללמוד את הנושא ביתר פירוט גם מאנשי

מקצוע וגם ממומחים אחרים, כדי שיהיה לנו את ההיבט הכולל של כל הנושאים הללו.
זאב בנימין בגין
אני מתנצל על האיחור לישיבה.



היו"ר אבי יחזקאל;

פתחתי בכך שהצעת חוק זו נוגעת אולי באחד הנושאים חרגישים שמהווים את המשולש

של תקשורת-עסקים-פוליטיקה. אין לי ספק שיש לך פרטנר טוב בוועדת הכלכלה שיהיה

לצידך בענין זה. חבר הכנסת אפי אושעיה, כמו חברים נוספים, מציע להתדיין בענין

זה, כדי ללמוד את הענין ויש אנשים שרוצים להציג את הנושא מנקודת מבטם. ציינתי גם

שאין גורם אהד שמתנגד להסדרת הענין בחקיקה.
זאב בנימין בגין
הענין אינו חדש והצעת חוק זו הועלתה כבר בכנסת הקודמת, אך לא הבשילה לכלל

חקיקה מחמת קיצור זמנה של הכנסת הקודמת. בניגוד לעכשיו שאין התנגדות לחקיקה

בנושא, בזמנו כן היתה התנגדות, ונראה לי שהזמן והאירועים עושים את שלהם ומבהירים

שבתנאי הקשר בין התקשורת לבין הפוליטיקה, לבין הכלכלה ולבין הצרכנית, הוא בתנאים

שבהם אין ולא תוכל להיות שקיפות מלאה של הבעלויות הסמויות והאינטרסים הסמויים של

בעלי ענין. ראוי שיהיה ביזור מירבי של אמצעי התקשורת, עד כמה שניתן במדינה קטנה.

אנחנו רחוקים במידה לא קטנה מן הפסיקה של בית הדין הארצי לעבודה בראשות

השופט גולדברג. זו פסיקה מרחיקת לכת בערעורו של עיתון "ג'רוסלם-פוסט" בעניינה של

העיתונאית יחיאל. הפסיקה ההיא מרחיקת לכת בכך שלמעשה נטלה ממקצוע העיתונות, כפי

שאני הבנתי אותו, את הייחוד שלו ככלי בעל בלמים ציבוריים מוסריים והפכה אותו לעסק

לכל דבר, ולכן גם התירה לבעל העיתון לשקול שיקולים עסקיים בלבד. הצטערתי שאגודת

העיתונאים או גורמים חשובים בעולם העיתונות לא מצאו את הדרך המשפטית כדי להפוך

אולי בבג"ץ את פסק הדין הזה. אם כי זו היתה יכולה להיות בעיה לא רק משפטית, אלא

גם משפחתית שכבוד השופט הפך על פניו את פסק הדין של השופטת ברק, בערכאה דלמטה.

מצאתי לנכון, גם בהתייעצות עם שרת התקשורת, לשוב ולהגיש את הצעת החוק הזו

בכנסת הזו. אני מקווה שהיא תעבור, כי אלה שמתכוונים להיות בעלי הזיכיון עם תום

תקופת הזיכיון הזו, צריכים לדעת מוקדם ככל האפשר לקראת מה הם נערכים.

הצעת חוק זו מבקשת למנוע מאדם שהוא בעל ענין, במישרין או בעקיפין, בתאגיד

שהוא בעל זיכיון אחר לשידורים או בתאגיד שהוא בעל זיכיון לפי חוק זה, כלומר חוק

הרשות השניה לטלויזיה ורדיו, והוא מחזיק במישרין או בעקיפין, ביותר מחמישה אחוזים

מסוג מסויים של אמצעי שליטה בתאגיד המבקש להשתתף במכרז או ביכולת לכוון את פעולתו

בדרך אחרת, להיות בעל הזיכיון.

בזמנו חשבתי שכדי להניף את הדגל, גם במובן העקרוני, כדאי היה אולי למנוע

לחלוטין מאדם שהוא בעל ענין באמצעי תקשורת אחד, כל שליטה באמצעי תקשורת אחר. אבל

בהתייעצות, שגם הגברת לחמן-מסר היתה שותפה להם, הגענו למסקנה שייתכן שחקיקה גורפת

כזו תסתור את חוק יסוד חופש העיסוק. 5% נראים כמספר מקרי, אך הרעיון היה לחפש את

אותו איזון על ידי אותה נקודה הקובעת חובת דיווח לבעל ענין בחוק ניירות ערך, משום

שעל אדם שמחזיק פחות מ-5% אין חובת גילוי. חשבנו שהצעת החוק כפי שמוגשת כאן

מאוזנת והיא תשרת כהלכה את הציבור.

דו ידה להמן-מסר;

חוק הרשות השניה הבשיל אחרי שהתמונה בתהום הכבלים היתה ברורה. בתחום הכבלים

חברת "ערוצי זהב", היא אחת החברות הגדולות בישראל, 33% או יותר ממנה מוחזקים בידי

"ידיעות תקשורת", כך גם בחברת מט"ב שכ-18% ממנה מוחזקים בידי "מעריב". העיתונים

מחזיקים בכל כלי תקשורת באחוזים ניכרים. מי שהוא בעל עיתון מהזיק באמצעות חברה

שלו באחוזים ניכרים בבעלי הזיכיונות בחברות הכבלים, למעט עיתון "הארץ".



בחוק העהוץ השני ראינו את הדברים וב- 1990 הציעה ועדת הכנסת המיוחדת שדנה

בנושא, להגביל השתתפות של עיתון ל-10% בלבד, וכך גם התקבל החוק. חוק הרשות השניה

לטלויזיה ורדיו בנוסח המקורי מגביל אדם שהוא בעלים של עיתון ל-10% בלבד בבעל

הזיכיון לשידורים. בעקבות שינויים והצעות חוק כאלה ואחרות פנו בעלי ענין ודרשו

להעלות את מכסת האחוזים מ-10% לאחוז גבוה יותר. באותה עת התפתח ויכוח אם רצוי

להגביל גם אחרים ולא רק בעלים של עיתונים. לדוגמה, חברת "דיסקונט השקעות" שהיא

אחת מחברות ההשקעות הגדולה במדינת ישראל, מחזיקה גם היא מניות גם בתחום הכבלים

וגם בתחום הערוץ השני, כלומר חברת השקעות משקיעה בשני ערוצי תקשורת. לכך אנו

קוראים סוגיית הבעלויות הצולבות ולאו-דווקא סוגיית ניגוד האינטרסים המיידי.

למעשה יש לנו שני מצבים שהצעת החוק של חבר הכנסת בגין מטפלת בשניהם. הצעה זו

מטפלת גם במצב שבו אדם מחזיק בכלי תקשורת אחד ובכלי תקשורת אחר, ורוצה להחזיק

בכלי תקשורת שלישי. ההצעה גם מטפלת במצב של חברת השקעות, של בנק או של אדם פרטי

שרוצה להחזיק במספר כלי תקשורת. דהיינו, סוגיית ריכוז הבעלויות ובעלויות צולבות.

בעקבות הלחצים של בעלי העיתונים ושל גורמים אחרים היו דיונים מאוד סוערים

בכנסת ובסוף התקבל המודל המיוחד לערוץ השני שלא קיים בשום מקום אחר. המודל מגביל

אדם באשר הוא אדם ל-24% בהצבעה וב-30% באקוויטי. בעלי העיתונים טענו שהם לא

שונים מאחרים ולכן ההגבלות חלות על כולם. כל מי שרוצה להשתתף בערוץ השני ויש לא

אחזקות באמצעי תקשורת אחרים מוגבל ל-24%. מי שאין לו יכול לעלות עד כדי 30%.

הראשון שנכנס יכול 30%, ו"ידיעות תקשורת" או "דיסקונט השקעות" שניהם מוגבלים

ל-24% בווטינג ו- 30% באקוויטי, בגלל עצם העובדה שהם מחזיקים בכלי תקשורת אחר,

בזיכיון אחר.

זה המצב ברשות השניה ואותו מבקש חבר הכנסת בגין לשנות ולהוריד את שיעור

האחזקות ל-5%

זאב בנימיו בגין;

שינוי המצב יהיה עם תום הזיכיון הנוכחי.

4דוידה לחמן-מסר;

המועצה רשאית בתנאים מסויימים להאריך להם את הזיכיון לעוד 4 שנים וכבר התחילה

בהליך הזה. הם בוודאי יטענו אם החוק חל גם על אלה שכבר קיבלו את הזיכיון וזכאים

להארכה, או שרק יחול לגבי מישהו חדש או לגבי חברת הזיכיונות החדשה. זו סוגיה

שמתעוררת עתה וזו גם עמדת הרשות השניה.

היו"ר אבי יחזקאל;

לכמה זמן יהיה הזיכיון לעתיד?

עוזי פלד;

זה יהיה לארבע שנים נוספות, עד נובמבר 2003.

דוידה לחמן-מסר;

החוק יותר מורכב והוא עושה מידה מסויימת של השוואה. עומדים להיכנס כלי תקשורת

חדשים ולכן מידת הבהירות שצריכה לחול בסוגיית הבעלות הצולבת גם על הרשות השניה

וגם על כלי תקשורת אחרים היא סוגיה לדיון. אני מבינה שוועדה זו גם דנה בחוק

"הבזק", כי חשוב שאם בשנת 2000 או 2002 מתחדשים הזיכיונות בין הרשות השניה ובין

הכבלים, שמפת ההגבלות תהיה ברורה ולא יווצר מצב שלפתע הזכיונות לשידורי כבלים

מקבלים הארכת זיכיון ואין לגביהם שום הוראות על בעלות צולבת. לכן אני מייעצת

לוועדה לדון בסוגיית הבעלות הצולבת בכלי התקשורת הקיימים בישראל, על רקע המפה

הקיימת ולאור החידושים העומדים לבוא. לאור הדברים הללו לגזור את המפה המדוייקת

בין האחזקות השונות.



היו"ר אבי יחזקאל;

אני מבקש שתסבירי לנו מדוע אנו נזקקים ליוזמה פרטית של חבר הכנסת בגין ולא

להצעת חוק ממשלתית בעניין?

דוידה לחמן-מסר;

משרד המשפטים לא יוזם הצעות חוק. חוק הרשות השניה הוא באחריותו של שר החינוך

והתרבות.

ישראל כהן;

עקרונית ההצעה של חבר הכנסת בגין צודקת, דמוקרטית ותמנע ריכוז שליטה, תבטיח

חופש ביטוי וכוי. אני נזכר בהרצאה שגבי לחמן-מסר נשאה לפני כ-6 שנים על התחזית

שבה הממשלה והכנסת יצטרכו להתמודד בבוא היום בצורה נוקבת וקשה עם הענין של

בעלויות צולבות. אני חושב שרגע זה הגיע.

הצעת החוק הפרטית של חבר הכנסת בגין נתמכת עקרונית על ידי משרד החינוך.

היו"ר אבי יחזקאל;

האם הממשלה הביעה התנגדות להצעת חוק זו?

זאב בנימיו בגין;

הממשלה הביעה תמיכה בהצעת החוק. בכנסת הקודמת הממשלה לא הביעה עמדה, אך

בממשלה הנוכחית ועדת השרים לחקיקה תמכה בנושא.
ישראל כהן
אני רוצה להודיע בשם שר החינוך שאנו תומכים בהצעת החוק. אבל בהמשך לדבריה של

גבי לחמן-מסר, כיוון שהממשלה החליטה באחרונה להרחיב את מערך השידורים בשנים הבאות

והחליטה להקים רשות לאומית לתקשורת, היא תצטרך בשנים הקרובות להתעסק גם בהקמת

ערוץ טלויזיה מסחרי נוסף, גם בשידורי לווין ישירים, אנו חושבים שטוב תעשח ועדת

הכלכלה אם תרחיב את הצעת החוק של חבר הכנסת בגין ותתייחס לכלל הסוגיה של התקשורת,

חלקם של התאגידים ולא רק של כלי תקשורת בבעלויות. זה לא רק לגבי חוק הערוץ השני,

אלא גם לגבי חוק "הבזק" שמתייחס לכבלים, לתחנות רדיו אזוריות, לגבי שידורי לווין

ולגבי ערוץ מסחרי נוסף.

לכן אני חושב שההודעה שלך בתחילת הדברים נכונה. כלומר, הבסיס לחקיקה צריך

להיות הצעת החוק של חבר הכנסת בגין, אבל צריך להרחיב ולהחיל על כל כלי התקשורת.

יחיאל לימור;

אני אביע את חדעות האישיות שלי שאני מניח שהן מקובלות על הלק מעמיתי למחקר.

יש כאן שתי רמות של דיון; מפת התקשורת העתידית במדינת ישראל והנושא הקונקרטי שחבר

הכנסת בגין מעלה אותו.

לגבי הנושא הראשון, אני הושב שאי אפשר להתייחס להצעה של חבר הכנסת בגין מבלי

להתייחס למכלול הכולל, כפי שמר ישראל כהן רמז. הרבה יותר חמור שהתהליכים שמתנהלים

בשנה האחרונה מתנהלים בצורה בלתי מבוקרת ללא לימוד יסודי של הנושא, ב"שלוף",

בחקיקה עוקפת חקיקה ובעבודה רשלנית.



הוזכר כאן דו"ח פלד, ורק אומר שאם הדו"ח הזה היה מוגש כעבודה סימנריונית

באוניברסיטה הוא היה מוחזר לכותבים, משום שלא נעשתה בו עבודה רצינית. כאשר מנסים

לעצב תפיסה חדשה של מדיניות שידורים חייבת להיות תפיסה. מה שעשה יוסי פלד הוא

להציג תפיסה מבלי שיש תפיסה בדו"ח שלו. כלומר, זו פקודת מבצע צבאית שאיננה מסבירה

למה המבצע נעשה. אני לא מכיר דו"ח שעוסק בתכנון- מפת תקשורת עתידית, כפי שעשו

הבריטים ואחרים, שאין בו תפיסת עולם שמסבירה למה צריך מה.

מה שהרבה יותר חמור הוא שלא נעשה שום מאמץ לבדוק מה נעשה במדינות אחרות

בעולם, מהלקהים שאפשר להפיק ממדינות אחרות בעולם. אין נסיון להפיק את הלקחים

מצרפת, ששם יש לקחים מאוד רלבנטיים לגבי ישראל. אין לקחים בריטיים, אין שם לקחים

סקנדינביים, למרות שהלקחים ישנם.

דוידה לחמן-מסר;

אין שם השלכה של ריבוי ערוצים על היעדר קיומה של תרבות, שפה וחברה.

יחיאל לימור;

אם הדו"ח הזה אמור להיות הבסיס של קביעת מדיניות התקשורת החדשה במדינת ישראל,

אני מאוד מוטרד. יתר על כן, יש לנו היום שתי ועדות נוספות שהגישו את הדו"חות

שלהם, למרות שהדו"הות לא התפרסמו באופן רשמי. היתה ועדת צוקרמן וועדת בניזרי,

למרות שבניזרי איננו בתוכה. הסתירות בין הדו"חות זועקים לשמים. אחת מדברת על רשות

תקשורת לאומית והשניה מדברת על הקמת רשות תקשורת חרדית נוספת על הרשויות הקיימות.

נדמה לי שאין טעם להיכנס היום לדיון בהצעת חוק פרטנית לפני שבכלל משרטטים את המפה

העתידית, מה עוד שהטכנולוגיות החדשות שבפתח יכולות ליצור מציאות שתאלץ כל הזמן

לרוץ אחרי המציאות בשטח.

לגבי הצעת החוק של חבר הכנסת בגין: פה אנחנו נמצאים בעצם במצב כפול. מצד אחד,

על פני הדברים, אין שום ספק שהצדק איתי. נדמה לי שכל חוקרי התקשורת בעולם המערבי

מאוחדים היום בדיעה ששתי התופעות שהן לא בהכרח זהות, למרות שיש קשר ביניהן,

ריכוזיות בתקשורת מצד אחד ובעלות צולבת מצד שני, עלולות לצמצם את הזירה של השיח

הציבורי, להוריד את איכות השיח הציבורי, להוריד את רמת השידורים וכוי. נעשים

נסיונות בכל העולם המערבי להגביל את הבעלויות הצולבות ואת הריכוזיות.

אני אתן סקירה קצרה על מה שקורה היום באירופה. באוסטריה- לעיתונים מקומיים

מותר להחזיק 26%בתחנות רדיו אזוריות ועוד %10 בתחנות נוספות מחוץ לאזורים שלהם.

בבלגיה אין פעילות של ממש נגד מעורבות של עיתונים ברדיו ובטלויזיה ויש גם

ריכוזיות גבוהה בעיתונות. בפינלנד יש כניסה גוברת של עיתונים לתקשורת האלקטרונית.

בצרפת יש אינטגרציה אופקית ואנכית גוברת והולכת משנות ה-80. בגרמניה יש גידול

בריכוזיות ובבעלויות הצולבות. באיטליה, למרות ההגבלות, אנחנו רואים שיש עקיפה של

כל ההגבלות שמדברות על כך שמי שמחזיק יותר מ-16% בתפוצה של עיתון יומי לא יכול

להיות בעל רשיון של תחנת טלויזיה ומי שפחות מ-16% יכול להחזיק רשיון אחד.

בבריטניה יש הגבלות שהולכות ונחלשות ויש כל הזמן רה-רגולציה. בשוודיה אין הגבלות

בתחום הריכוזיות.

היו"ר אבי יחזקאל;

אם נעביר את הצעת החוק הזו זה יהיה תקדים? ילמדו על זה בבתי ספר לתקשורת.



יחיאל לימור;

אני לא אומר שהיא תהיה תקדימית. יש יוזמות, אך מצד שני יש מציאות. לא פלא

שהוא לא מייצג עיתון אלא תאגיד כלכלי, זו המציאות שמתרהשת היום בתקשורת, היא בעצם

שיקוף של תהליכים כלכליים כלל-עולמיים ועולמיים. תהליכים של ריכוזיות שקורים

בתעשיות מזון, אלקטרוניקה וגם בתקשורת. התאגידים נעשים לא רק לאומיים, אלא גם

בינלאומיים ורב-לאומיים. לכן ההקיקה בדרך כלל מפגרת אחרי מה שקורה במציאות.

המציאות יותר חזקה מהחקיקה ולא פלא שגבי דוידה לחמן-מסר כבר דיברה על זה לפני 5

שנים ויותר. מותר לי להזכיר שלפני חמש שנים פירסמתי ספר שעסק בתקשורת הישראלית

ודן כספי ואנוכי היינו הראשונים שהכנסנו את המושג "ברוני תקשורת". פתאום מסתבר

ש"ברוני תקשורת" אכן זה מציאות. אך מי זה ברון תקשורת? האם הוא מיכאל שטראוס? האם

ברון התקשורת הוא נמרודי או מוזס? אולי ברון התקשורת הוא אליעזר פישמן שנמצא

מאחורי הקלעים ועליו לא מדברים? כי אליעזר פישמן שלא הוזכר, לא רק שיש לו 12.5%

ב"ידיעות אחרונות", הוא גם הבעלים של "גלובס" והוא גם שותף ב"גוונים" בטלויזיה

בכבלים. כלומר, גם כאן יש לנו בעלות צולבת.
היו"ר אבי יחזקאל
אני מבין שהצעת החוק של חבר הכנסת בני בגין נוגעת גם למקרה זה.

דוידה לחמן-מסר;

זה נוגע לחוק "הבזק". פישמן לא נמצא ברשות השניה, אלא הוא נמצא בכבלים.

יחיאל לימור;

יש דוגמה אחרת שאינה מוכרת. שמו של עובד ניר לא אומר שום דבר לנוכחים כאן, אך

הוא ברון תקשורת ישראלי שיושב בצפון הארץ ושותף יחד עם פישמן ב"גוונים" בקריות,

ושותף עם עמוס שוקן ב"כל-בו" המקומון של חיפה. עובד ניר הוא ברון התקשורת המרכזי

בתקשורת המקומית האזורית בצפון הארץ. האם הגבלות הבעלות הצולבת לא צריכות לחול גם

עליו?

היו"ר אבי יחזקאל;

האם אתה יכול להגדיר מהו "ברון תקשורת" ומה מספרם?

יחיאל לימור;

"ידיעות אחרונות" הוא תאגיד שעיקר עיסוקיו הם תקשורת, למרות שיש לו גם עסקים

אחרים שאינם תקשורת. "הכשרת היישוב" הוא תאגיד שעיקר עיסוקיו אינם תקשורת, למרות

שתשומת הלב העיקרית עוסקת בעיסקי התקשורת שלהם. יש לנו בארץ שלושה תאגידי תקשורת

גדולים ומרכזיים; התאגיד שבשליטת משפחת מוזס, התאגיד של משפחת נמרודי, התאגיד של

משפחת שוקן ואפשר להוסיף תאגיד רביעי של פישמן ובראון. ישנם תאגידים נוספים קטנים

יותר שהם בעיקר תאגידים מתמחים, כמו תאגידים של עיתונות מקומית או העיתונות בשפות

הלועזיות שנשלט על ידי אלי יזור שאיש איננו מדבר עליו, והוא שולט על רובה של

העיתונות הלועזית. נשאלת השאלה אם הצעת החוק צריכה לחול גם עליהם, כי היא לא

עוסקת בהם.

דוידה לחמן-מסר;

היא כן עוסקת בהם, היא עוסקת בכולם.
זאב בנימין בגין
היא עוסקת בהם רק במסגרת חוק הרשות השניה.



יחיאל לימור;

ההערה שלי בע' ובא' מועלית רק לבירור ונדמה לי שצריך לראות את זה בקונטקסט

הרבה יותר רחב של מפת התקשורת הישראלית, לא רק האלקטרונית אלא גם התקשורת הכתובה.

אנו הולכים להתפתחות תקשורת שהיא גם מודפסת מצד אחד, אך היא גם מודפסת ואלקטרונית

מהצד השני.

היו"ר אבי יחזקאל;

האם אתה יכול לסקור מה קורה בעולם מבחינת חקיקה?
יחיאל לימור
יש חקיקה מוגבלת באנגליה ששונתה בשנה האחרונה.
דוידה לחמן-מסר
בכל המדינות יש רגולציה שמשתנה בהתאם לנסיבות. יש מדינות שבהן הרגולציה קבועה

במערכת של הרבה שנים. בארצות הברית הרגולציה היתה קבועה ושונתה בחוק התקשורת ב-

1996. באנגליה היא שונתה רק לאחרונה. אין חוק כללי על בעלויות צולבות בתקשורת

במדינה כלשהי. כל חוק עוסק במדיום מסויים ולכן חבר הכנסת בגין הלך למעשה בדרך

סלולה. כל חוק שעוסק במדיום מסויים, יש התייחסות לשאלת הבעלויות הצולבות

והריכוזיות באותו מדיום, דהיינו, חוק הרשות השניה, חוק הכבלים, חוק הלווינים

שיצטרכו לעשות תקנות שייתייחסו לבעלות צולבת.

היו"ר אבי יהזקאל;

זה עוד יותר מחזק את השאלה שלי: מדוע אין מדיניות ממשלתית כוללת בענין הזה

שמגישה הצעת חוק מקיפה? אולי יש כאן פחד מאנשי עסקים, אולי יש פחד מתקשורת? אני

יודע ששרת התקשורת אמיצה מאוד ורצינית, ובעיני גם מאוד חרוצה, אך אם באמת בעיית

הבעלות הצולבת נוגעת להרבה מאוד תחומים שמעבר להצעת החוק של חבר הכנסת בגין, מדוע

אין מדיניות שמובאת לשולחננו? כל ממשלות ישראל, והנוכחית אפילו טובה יותר כי

הסכימה לתמוך בהצעת חוק זו, למעשה נתנו דעתן על כך, אך אף אחת לא העזה משום מה

להניח על שולחן הכנסת התייחסות חקיקתית כלשהי המתייחסת לסוגיית הבעלות הצולבת.

האם זה מסיבות פוליטיות או כלכליות?
זאב בנימין בגין
הנסיון של חברי כנסת ושרי ממשלה נשען במידה רבה על התיאור שתיארה הגב'

לחמן-מסר את תהליך החקיקה והשינויים בהגבלות מ- 1990 ועד 1993. החקיקה ענתה באופן

שלדעתי איננו נאות, בלחצים חריפים מאוד של בעלי עניין. התוצאה היתה ברורה - 24%

עם פשרה, כי שר האוצר דאז חשב על עמדה יותר נמוכה ובעלי הענין דרשו שההגבלה תהיה

עוד יותר גבוהה.
יחיאל לימור
זה היה תהליך מרתק שלא סוקר בתקשורת.
זאב בנימין בגין
תהליך זה, שעקבתי אחריו רק מהצד, היה תהליך שהותיר צלקות והוכיח גם את

המגבלות שיש לחברי כנסת לא מעטים ועל יכולתם לעמוד מול לחצים של בעלי ענין

בתקשורת. הרי אם צריך טעם נוסף לחקיקה הזו, אלה הם הארועים שהובילו לחקיקה

הקודמת, כי הסימביוזה הזו בין תקשורת לבין פוליטיקה בעידן של פריימריז ובחירה

ישירה, הוא קשר שכובל במידה רבה את חברי הכנסת.



אני חושב שחשוב מאוד לפרוץ את הקשר הזה. אנחנו יודעים היום דברים שלא ידענו

וגבי לחמן-מסר ואחרים העריכו גם קודם שאכן כך יהיה. המציאות הגיעה אלינו ויש

להסיק את המסקנה.
היו"ר אבי יחזקאל
מה שאתה אומר למעשה הוא שהכתפיים שלך באכסניה של הכתפיים שלי לא תהיינה דלות

כדי להעביר את החוק הזה. אני טוען שצריכים את הממשלה בענין הזה ועוד כמה חברי

כנסת. אם אתה אומר שממשלת ישראל הגדולה על מפלגותיה השונות לא עומדת בלחצים, אז

חבר הכנסת בגין הגדול, לא תרתי משמע, יעמוד בלחצים?

זאב בנימיו בגין;

עם כל הכבוד, אינני מיצג 120 וצריך להביא לכך שיהיה רוב בכנסת. אני מניח

שהאירועים בשנים האחרונות יניעו יותר אנשים לתמוך, או פחות אנשים להסתייג

ולהתנגד. העובדה היא וצריך לשבח את שרת התקשורת שבוועדת שרים לחקיקה הובילה את

התמיכה הממשלתית בחוק זה. אפשר להניח שיש איזשהו שינוי באווירה.

דוידה לחמן-מסר;

עתה אנו בתקופה שקטה, למעט העובדה שיש לחדש את הזיכיון, וזהו עיתוי טוב. חוק

ההסדרים עבר ועד נובמבר 1998 אי אפשר מימלא לקבוע את הארכת הזיכיונות לרשות השניה

וצריך קודם כל לדון אם רוצים שזה יחול גם לגביהם. אם זה לא, אז קל ייתר לדון

ובכבלים חייבים לדון בדחיפות מאחר שבין היתר הם דואגים להארכת הזיכיון שלהם. לכן

השוב מאוד לראות את הצעת חוק זו יחד עם הצעת חוק "הבזק". בסך הכל זו תקופה שקטה,

כי לא מחר צריך לתת את הזיכיונות ולא מהר צריך להאריכם.

זאב בנימין בגין;

ניסיתי ללכת לזה לפני 4 שנים כשכל הענין נראה מאוד רחוק.

יחיאל לימור;

לא פלא שהדברים שמר בגין תיאר עתה, שהובילו לפשרה של 24%, לא סופרו בזמנו

בתקשורת, כי התקשורת דאגה לא לסקר את זה.

צריך לזכור שהעובדה שלא היתה ממשלה בישראל שהובילה חקיקה איננה תופעה

ישראלית, היא קורית גם במדינות אהרות. הסימביוזה בין פוליטיקה, כלכלה ותקשורת,

היא סימביוזה קיימת. לכן גם כשהבריטים חוקקו חוקים מגבילים שבין השאר נועדו למנוע

ריכוזיות ובעלות צולבת, מרגרט תאציר כופפה את התקנות בדרך כלשהי ואיפשרה למרדוק

להיכנס פנימה למרות התקנות.

אני רוצה לתת כמה דוגמאות מקבילות של חקיקה בעולם. בארצות הברית עד התיקונים

האחרונים של השנה האחרונה, נאסר על מי שהוא בעל מדיום מסויים, או שליטה במדיום

מסויים במדינה, להיות בעל שליטה במדיום אחר באותה מדינה. כך שמי שהוא בעל עיתון

במדינה מסויימת לא יכול להיות בעל תחת רדיו או בעל תחנת טלוויזיה באותה מדינה.

בשנה האחרונה יש קצת הגמשות.

באנגליה, עד התיקונים האחרונים שסיבכו מאוד את הענין, עיתונים לא יכלו

לההזיק בבעלות של יותר מ-20% מתחנות טלויזיה מסחריות באנגליה. התיקונים האחרונים

עשו את המצב מסובך יותר. הבעיה היא בעיקר של עיתונים ולא של תאגידים כלכליים.

אנחנו עדים שבכל העולם המערבי יש שתי מגמות, שלעיתים קיימות שתיהן ולפעמים

אחת מהן; א. ירידת מספר הכותרים במספר העיתונים היומיים פלוס ירידה בתפוצת

העיתונים היומיים.



ב. ירידה בהכנסות העיתונים היומיים בגלל הירידה מהכנסות מפרסומת. כי ככל שיש

ערוצים אלקטרוניים, חלקים גדולים יותר של הפרסומת מתנתב לערוצים של התקשורת

האלקטרונית. נוצר צורך להגן על הבסיסים הכלכליים של העיתונות המודפסת על ידי

הבטחת מקורות הכנסה אלטרנטיביים. אפשר לעשות זאת בשיטה הסקנדינבית על ידי מענקים

וסובסידיות. אפשר לעשות זאת בשיטה האלטרנטיבית, היינו, להתיר לעיתונים להיכנס

לשותפות לערוצים הטלויזיוניים ובכך להבטיח את הקיום הכלכלי שלהם. אם נקודת המוצא

שהעיתון הוא במה לשיח הציבורי, הפוליטי, הדמוקרטי והחוקתי, צריך שלעיתון יהיו

רגליים כלכליות איתנות. אלא אם כן עיתון ישקיע בבית חרושת לגרביים או בית חרושת

לטכסטיל.

היו"ר אבי יחזקאל;

אם עיתון מסויים השקיע בערוץ 2, זה מחזק את מה שאתה אומר.

יחיאל לימור;

מתוך קריאת המאזנים של "מעריב" שנמסרו לבורסה אני למד דבר אחד, שלפחות

"מעריב" הפסיד תפעולית ורווחיו באו משני מקורות; מט"ב והערוץ השני.

היו"ר אבי יחזקאל;

אפשר לשאול שאלת תם ולומר שאין בזה פסול, כי בסך הכל צריך להחזיק את העיתונות

הכתובה.

זאב בנימיו בגין;

"הכשרת הישוב" יש לה עסקים רבים.

היו"ר אבי יחזקאל;

הייתי דירקטור בחברת ענק ושם החליטו שמוכרים מה שלא מתמחים ועוסקים רק בדבר

שיש התמחות. לכן הגיוני שידיעות יקח תחום תקשורת שהוא מתמחה בו ויש לו בו ערך

מוסף גבוה, מאשר לקחת עסק של גרביים.

מר לימור טוען ש"מעריב" הפסיד במאזן השוטף, אך יש לו את "מט"ב ואת ערוץ 2, מה

רע בכך?
זאב בנימין בגין
ברוני התקשורת אמרו; אנחנו מתמצאים בתקשורת, יש לנו מסורת עיתונאית טובה, מה

רציתם שבנק דיסקונט יעסוק בתקשורת? הגענו היום למצב שבו העיתונות מיוצגת בבית

המשפט לא פחות מתאגידים כלכליים אחרים, בעניינים שנוגעים לאתיקה עיתונאית או

לעבירות על אתיקוז מקצועות והתנהגות שאינה הולמת. לכן הנימוק שיש לקבוצות אלה, שיש

מסורת שאמורה לבטח את האזרה בפני התנהגות לא נאותה, מוכחת על פניה, כשמדובר בעסק

וההתנהגות העיסקית של העיתונאים מורידה את רמתם ומורידה את רנות השיח הציבורי. אם

רוצים לעשות עסק, שישקיעו במפעל גרביים. זו הרי שאלה של איזון בין האינטרס

הציבורי לבין האינטרס הציבורי שמתבטא בכך שיהיה עיתון בעל יכולת כלכלית.

היו"ר אבי יחזקאל;

השאלה היא אם יכול להיות עיתון בעל יכולת כלכלית, בימים שבהם המדיה הולכת

ומתרחבת, וההוצאה הולכת לכיוון האלקטרוניקה ולא לכיוון הכתוב.
דוידה לחמן-מסר
ועדת צדוק על חופש העיתונות, התייחסה לסוגיה זו והציעה הצעה קצת שונה לגבי

עיתון. ההצעה של חבר הכנסת בגין מתייחסת לעיתון ולכלי תקשורת אוזרים וגם לבעלי

בנק שיש להם עניין בכלי תקשורת אחריס. ההצעה מורידה את הרף הקיים של 24% לרף

של 5%. אפשר לדון אם נכון להוריד את הרף ואם צריר להוריד את הרף בחוק הרשות

השניה, אר בסך הכל ההצעה לא מפלה לרעה את העיתון מכלי תקשורת אחרים. יש יתרון

מסויים לעיתונות בתחום התקשורת, השאלה איזה השפעות חיצוניות יש לסיטואציה

שתחום התקשורת יהיה מרוכז במספר ידיים מעטות.
היו"ר אבי יחזקאל
הצעת החוק הזו מונחת בעיקר בגין המשקל של ההשפעות החיצוניות. הרי גם חבר

הכנסת בגין לא רוצה שפתאום העיתונות הכתובה תיעלם.
זאב בנימיו בגין
להיפך, אני מאוד מוטרד מהיעלמותם של עיתונים, גם כאלה שאיני שותף לקו המערכת

שלהם.
היו"ר אבי יחזקאל
הייתי רוצה שלאורך כל הליך החקיקה ימצא האיזון בין שני העולמות.
זאב בנימין בגין
אני חושב שאי אפשר לאחח את המקל משני קצותיו. מצד אחד בעלי העיתונים אומרים:

אל תדאגו, אנחנו בכלל לא מעורבים במדיום אלקטרוני זה או אחר. אם הם באמת לא

מעורבים, אז מה עוזרת ההתמחות שלהם?
עוזי פלד
הם יושבים במועצת המנהלים ושם כנוו בכל תאגיד כלכלי הם משפיעים. הם לא

משפיעים על חדשות או על תוכנית זו או אחרת. הם משפיעים על מדיניות, וזה דבר שונה

לחלוטין.
יחיאל לימור
כשדיברתי על השינויים בחקיקה בבריטניה, ציינתי שאחת הסיבות היתה הירידה

בהכנסות העיתונים. בעידן של תאגידים בינלאומיים ורב-לאומיים, האם הצעת החוק הזו

בצורה הזו מונעת כניסה של תאגידים בינלאומיים?
היו"ר אבי יחזקאל
התשובה היא לא.
יחיאל לימור
זאת אומרת, מה שקורה הוא שאמצעי התקשורת הישראליים מופלים לעומת תאגידי

תקשורת בינלאומיים. כלומר, תאגידים יכולים להיכנס לתקשורת האלקטרונית מבלי שיש

עליהם את ההגבלות שוזלות על התקשורת הישראלית.
זאב בנימיו בגיו
בתנאי שהוא לא בעלים של עיתון בארץ. אם הוא בחו"ל זה לא מפריע לי.
היו"ר אבי יחזקאל
הכוונה היא שבארץ לא תהיה לו בעלות כפולה.
יחיאל לימור
זה מפריע לי פעמיים, וזה בדיוק קרה בבריטניה. פעם אוזת אתה מפלה את התקשורת

הישראלית לעומת התקשורת הבינלאומית. פעם שניה, אתה בעצם מאפשר לגורמים

בינלאומיים להיכנם לתקשורת האלקטרונית. במקום שתהיה תקשורת ישראלית לאומית,

לא לאומנית, בתפיסה התרבותית, החברתית והלאומית, אתה בעצם מעביר את הנכס הזה

לגורמים כלכליים בינלאומיים, שמה שהם רוצים זה מסחור ברמה הבינלאומית.
עמוס וייסמו
יש הוראה בחוק הרשות השניה המגבילה רכישת אמצעי שליטה על ידי תאגידים זרים.

השאלה אם המגבלה מתאימה או לא מתאימה יכולה להיות פתוחה לפרשנות, אבל קיימת

מגבלה.
דוידה לחמן-מסר
יש שליטה ולא אמצעי שליטה. מר יחיאל לימור מדבר על העובדה שיכול לבוא תאגיד

חו"ל ולהיכנס ב- 24% בכל גורמי התקשורת בישראל.

החוקים מטפלים בריכוזיות בתקשורת. אם יבוא תאגיד בינלאומי ויכנס לעיתון,

לטלויזיה, לכבלים ולערוץ שני, הוא יהיה כמו ישראלי רגיל והחוק הקיים יחול גם עליו.
גדעון ארהד
כפי שנאמר אני מ"דיסקונט השקעות" וגם יושב ראש "טלעד". אני רוצה להתחיל עם

התנצלות על כר שאיני בא עם מערכת טיעונים מפורטת או עם נייר עמדה, משום שישיבה

זו באה לי בהפתעה. ההזמנה לישיבה הגיעה לזכיינים שאינם צד לעניין, מי שהוא צד

לעניין הם בעלי המניות של הזכיינים, שאני אחד מהם. אני מבקש שיורשה לי להגיע ערר

פעם ולומר את טיעוניי בצורה מסודרת.
היו"ר אבי יחזקאל
בקשתך התקבלה.
גדעון ארהד
אני לא מתייחס לעיתונות, כי העיתונות תדבר על עצמה. לקבוצת אי.די.בי. אין כל

מעורבות בעיתונות. הבעייתיות שונה בכלל. אני מדבר על חברות השקעה שמשקיעות

בגופים שונים במשק. הקבוצה שלנו החליטה להשקיע בנושא תקשורת כענף מתפתח בארץ

ובכל העולם.

עברתי על כל 18 בעלי המניות של שלושת זכייני הערוץ השני, ומסתבר שהצעת החוק

של חבר הכנסת בני בגין, עד כמה שהיא חשובה, מתייחסת לגוף אחד, רק לנו. מלבד

העיתונים אין אף גוף נוסף שהוא גם בערוץ השני.
דוידה לחמו-מסר
היו שני תאגידי השקעה, כמו "כלל" ו"החברה לישראל" שמחזיקה ב"קשת".
גדעוו ארהד
"כלל" לא היה אף פעם בכבלים. העיתונים הם גוף תקשורת שיש איתם בעייתיות

אחרת, שמר לימור עמד עליה. אך בכל הנוגע לגופים האחרים, אנחנו הגוף היחידי שהצעת

החוק מתייחסת אליו.

"דיסקונט השקעות" היתה החלוצה בהשקעות תקשורת. השקענו ב"טלעד" עוד לפני 25

שנים, כשאיש עדיין לא חלם על הערוץ השני. משך שנים הפסדנו כסף, מתוך מחשבה

שבארץ יש מקום ליותר מערוץ ממלכתי אחד. חשבנו כך אז והחזקנו את זה בשיניים, עד

שלמזלנו זכינו בחלק מסויים מהזיכיון לערוץ השני. לאחר מכן השקענו גם ב"תבל" שגם בה

אין לנו שליטה.

אם הצעת החוק הזו תעבור, אנו אמורים להיפגע קשות, משום שהזכות שלנו תילקח

מאיתנו. אנחנו בעלי 24% מ"טלעד", השקעה שבשנים הראשונות היתה גרועה מאוד עם

הרבה מאוד הפסדים, אך לאחר מכן ההשקעה הפכה להיות ריווחית. אנו היחידים שאמורים

להיפגע, ותוך שנתיים ההשקעה הטובה הזו אמורה להילקח מאיתנו.

מדובר כאן על שנת 2000, והחוק לערוץ השני דיבר על 10 שנים, כלומר 6 פלוס 4. נתנו

לרשות השניה תקופה של 6 שנים כדי לבדוק אם עמדנו באמת בכל מה שהתחייבנו ואז ניתן

להאריך ללא מכת עוד 4 שנים. כל ההשקעות העיסקיות התייחסו תמיד ל- 10 שנים.

אומנם, הרשות השניה אישרה רק השבוע שעמדנו בכל הכללים, והקבוצה שלנו יצאה

הטובה ביותר, אם לא היה חוק ההסדרים היינו מקבלים כבר היום את ההארכה.
היו"ר אבי יחזקאל
איך אתה מתייחס ברמה העקרונית להצעת החוק הזו?
גדעון ארהד
ברמה העקרונית אני יכול להעיד שאין שום קשר בין תכנים, בין פעילות, לבין העובדה

שאנחנו בעלי מניות. אנחנו אנשי עסקים שיושבים בדירקטוריון ויודעים כיצד לפקח על

ווברות. אין לנו שום קשר לתכנים, שרובם בידוריים, כמובן לא לחדשות שהיא חברה

נפרדת. לכן הצעת החוק כשלעצמה לא ונביא לשום שיפור ולא תמנע ניגודי אינטרסים או

בעלויות צולבות עם המשמעות השלילית שלהם. לדעתנו הצעת החוק כשלעצמה לא תשפר

במאומה את המצב הנוכחי. אני יוכל להעיד שאפילו אותו עיתונאי שהוא בעל מניות

אצלנו, כמו "מעריב", הותקף פעמיים בערוץ השני, אפילו ב"טלעד", מבלי שהיתה לו שום

אפשרות להתנגדות. זאת משום שישנה הפרדה מוחלטת בין הבעלות לבין התכנים שנעשים

בידי העורכים.
היו"ר אבי יחזקאל
אם תאגיד כלכלי ברמה של "דיטקונט השקעות" או בעל עיתונות כתובה נמצא אצלכם,

למעשה אתה אומר שאין השפעה ואין שום קשר.
גדעוו ארהד
נכון. אני יכול להביא גם דוגמאות לכך.

העובדה שיש לנו 24% יחד עם חברה-אחות שלנו ב"טלעד", וגם לא בעמדת שליטה

ב"תבל", אין לה שום משמעות של בעלות צולבת, של השפעה לא הוגנת. למרות ששמתתי

לשמוע שאנו "ברון תקשורת", המציאות שונה לחלוטין.

אני רוצה שוב להדגיש, שהצעת החוק הזו נוגעת, מלבד לעיתונים, רק לגוף אחד, רק

לנו.
זאב בנימין בגין
האם מה שאמרת נכון גם בכיוון ההפוך. כלומר, האם עיתונים שיש להם קשר לטלויזיה

מפרסמים לעיתים בעיתונים כתבות פרומו על שידורים, דווקא באותם ערוצים בהם הם

בעלי עניין?
גדעוו ארהד
מר עוזי פלד יכול להעיד שזה בדיוק להיפך.
עחי פלד
לצערי הרב יש לי מחלוקת מלאה עם מבקר הטלויזיה של "מעריב" ואין לי שום מחלוקת

עם מבקר הטלויזיה של "ידיעות אחרונות". כפי שאתם יודעים "מעריב" הוא בעל מניות

אצלנו. לא העזתי במשך 4 שנים, שיש לי מחלוקת עם מר שניצר, להתערב בענין. לתוכנית

"עובדה" יש אחוזי צפיה גבוהים, והוא עוד לא נתן לה במשך 4 שנים ציון מעל 6. אני

יכול להעיד שאנו מקבלים חשיפה גדולה יותר ב"ידיעות אחרונות" או ב"הארץ".

לפני חודשיים היה מחקר משווה לגבי מה כותבים העיתונים על הערוץ השני. מה

"מעריב" כוונב על "טלעד" ומה "ידיעות אחרונות" כותב על רשת. ביקשתי שהמחקר

המשווה הזה ייעשה גם עם "הארץ", משום שלעיתון זה אין שום תלות בשום מקום. התברר

שלא רק שאין קשר, אלא להיפך, "הארץ" משבח יותר את שידורי "טלעד", אחר כך "ידיעות

אחרונות" ורק בסוף "מעריב".



יסדתי את "טלעד" בשנת 1973, לאוזר שעזבתי את הטלויזיה הישראלית אביון במרכאות

כפולות, ורציתי להקים תחנת טלויזיה עתידית שביום מן הימים יהיה לה ערוץ שלה.

כשיזמתי את הקמת "טלעד", יכולתי לפנות לקבלנים, לסתם עשירים או לפנות לחברת

השקעה. אני חושב שהעובדה שקיבלנו עזרה מחברת השקעה היתה לטובת "טלעד" ולטובת

ההשקעה בענף התקשורת בישראל. כשבסוף 1993, אתרי הקמת הערוץ השני, הפסדנו

מיליון דולר בחודש ב"טלעד". שום קבלן לא היה עומד מאחוריי, אך גופים כמו "דיסקונט

השקעות" נתנו לנו את הכסף כדי שנשרוד ונוכל להמשיך.

יושב ראש הוועדה שאל מה קורה בעולם בנושא הבעלות הצולבת ולמה אין לנו כאן

פעילות ממשלתית מרוכזת. בעיני זו שאלת מפתח, משום שבשום מקום בעולם אין את

הריכחיות הזו. כמו כן אנו מדינה של בקושי 6 מיליון תושבים ומדינה שבה פעם מפלגת

העבודה בשלטון ופעם הליכוד, אבל חשוב לשמור על ביזור מוחלט של כלי התקשורת ואין

לאחד אותם תחת שום מטריה. זה טוב לדמוקרטיה הישראלית וטוב שכוחות השוק

בתקשורת ישחקו כמה שהם יכולים. אני אומר את זה באחריות מלאה ודווקא בגלל העובדה

שדו"ח ועדת פלד מדבר כמה דברים בכיוון אחר, שאני משוכנע שהם לא מתאימים למדינת

ישראל.

אני רוצה להעיד שבארבע שנות הערוץ השני, אנחנו יושבים בדירקטוריון פעם

בחודשיים-שלושה, ובעלי המניות נותנים את כל העזרה, גם הכספית. הם גם איפשרו לנו

להקים את התשתית שעלתה הון תועפות. אך למרות זאת אין שום התערבות בתכנים. ישנו

אישור של תקציב שנתי, בעיות עקרוניות שעולות על כח אדם או ציוד, אך אין דיונים

ספציפיים בתוכניות.

אצלנו לפחות, "מעריב" אפילו משתדל לא לטלפן בדברים רגילים. כלומר, כשהוא צריך

פרסום אצלנו הוא שוקל מאוד, משלם לפי התעריף ולא מבקש אפילו הנחה.
היו"ר אבי יחזקאל
אנחנו נוגעים אולי בקטע הרגיש ביותר בכל דמוקרטיה. הקשר המשולש של עסקים-

תקשורת-פוליטיקאים, הוא קשר בעייתי. אני חושב שחבר הכנסת בני בגין, חברים נוספים

בוועדה ואנוכי נוביל את התהליך הזה בהליך החקיקה. אני קורא לבעלי הענין השונים,

שלקראת שנת ה- 50 למדינת ישראל, האפ-גרדינג של הקשר הזה, של השקיפות שלו

והיכולת לקבע אותו באחוזים ברורים, הוא צורך חברתי, דמוקרטי ואולי גם כלכלי. רצוי

שתוך כדי הליך החקיקה, ממשלת ישראל תוביל דברים נוספים, אם זה בהצעות חוק

פרטיות, כדי שנראה איך אפשר להתקדם בו זמנית בכל התחומים.

ועדת הכלכלה תמשיך בסידרת הדיונים הללו, ותמשיך להוביל את הצעת החוק.

אני מודה לכל המשתתפים, הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 10:45

קוד המקור של הנתונים