ישיבת ועדה של הכנסת ה-14 מתאריך 24/11/1998

הצגת מסקנות הוועדה הבין-משרדית לטיפול באלימות במשפחה על-ידי מנכ"ל משרד העבודה והרווחה; סרט "עזה כמוות"

פרוטוקול

 
הכנסת הארבע עשרה

מושב רביעי



נוסה לא מתוקן



פרוטוקול מסי 162

מישיבת הוועדה לקידוס מעמד האישה

שהתקיימה ביום ג'. ה' בכסלו התשנ"ט. 24.11.1998. בשעה 12:30

נכהו;
חברי הועדה
היו"ר מרינה סולודקין

נעמי בלומנטל

תמר גוז'נסקי

יעל דיין

נעמי חזן

אבנר הי שאקי
מוזמניס
ראומה וייצמן, רעיית נשיא המדינה

לימור לבנת, שרת התקשורת

לודמילה תיכון, רעיית יושב-ראש הכנסת

יגאל בן-שלום, מנכ"ל משרד העבודה והרווחה, ויו"ר הוועדה

הבין-משרדית לטיפול באלימות במשפחה

עו"ד נעמי לירן, מנהלת הרשות לקידום מעמד האישה

מאשה לובלסקי, יועצת השר לביטחון פנים

תלמה נרי, יו"ר ויצ"ו ישראל

בת-שבע שטראוכלר, מזכ"ל מועצת הנשים, ליד ראש העיר

תל-אביב-יפו

פנינה הרצוג, נשיאת מועצת הנשים הבינלאומית, I.E.W

מיכל כפרי, יועצת שרת התקשורת

אירית אומנית, מנהלת מעון חירום לנשים

עו"ד רנה שעשוע-חסון, הנהלת הפדרציה העולמית של אגודות

האו"ם

סימה גורן, יו"ר מעמד האישה, ויצ"ו ישראל

ד"ר מאיר חובב, משרד העבודה והרווחה

עו"ד מאירה שגב, סגנית יו"ר מעמד האישה, ויצ"ו ישראל

יאיר אפטו, יו"ר תנועת גברים נגד אלימות

דייר דני נוימן, חבר הנהלת תנועת גברים נגד אלימות

ליליאן ליזרוביץ, מנהלת מקלט לנשים מוכות, חיפה

שלומית ביר, טוענת רבנית, נציגת "אמונה"

ד"ר אילה גליקסברג, יו"ר המועצה המייעצת "אמונה" ישראל

מיכל יודין, יו"ר הוועדה לקידום נשים בפוליטיקה, ויצ"ו

ישראל

נינה גילברט, ג'רוסלם פוסט

רבקה שקד, הממונה על קידום ושילוב נשים, נציבות שירות

המדינה

אסתר ברימן, ממונה על מעמד הנשים, נציבות שירות המדינה

רינה ברקת, מרכזת בכירה, קידום ושילוב נשים, נציבות

שירות המדינה



תמר בן-ישעיה, ממונה על מעמד האישה, המשרד לאיכות

הסביבה

גדעון זנני, הקרן לעידוד הפקות מקור בכבלים

ניבה מנדלבליט, הקרן לעידוד הפקות מקור בכבלים

נורית רוגל

רחל שגיא, משרד הבינוי והשיכון

נדיה חילו, יועצת מעמד האישה, מרכז השלטון המקומי

ציפי נחשון-גליק, משרד העבודה והרווחה

יעל הרמל, משרד העבודה והרווחה

נירית פסח, משרד הבריאות

עדה פליאל-טרוסמן, ממונה על טיפול בנשים, משרד העבודה

והרווחה

עו"ד משה שילה, פרקליטות המדינה

ענבר פלש, פרקליטות המדינה

יהודה פוקס, מנהל מחוז הצפון, משרד העבודה והרווחה

אתי ברגמן, מרכזת השירות לרווחת הפרט והמשפחה, מחוז

הצפון, משרד העבודה והרווחה

שלומית אופיר, חברת "מוקד אנוש", מוקד חירום, מידע

וסיוע

עדנה גרוס, מנהלת מחוז תל-אביב והמרכז, משרד העבודה

והרווחה

תמר קליין, מרכזת השירות לרווחת הפרט והמשפחה, מחוז

תל-אביב והמרכז, משרד העבודה והרווחה

עו"ד חנה נויברגר, משרד העבודה והרווחה

רונית פורר, משרד העבודה והרווחה

אסתר עילם, "הקשר הפמיניסטי", מרכז סיוע לנפגעות תקיפה

מינית, תל-אביב

גבי בר-זכאי, שדולת הנשים בישראל, מ"מ ראש עיירית מעלה

אדומים

יורם אסידון, מכון ישראלי לדמוקרטיה

עו"ד אריאל סיזל, עוזר ליועץ המשפטי, משרד הבינוי

והשיכון

חיה רוזנפלד, רכזת נושא נשים ומשפחה, אגף הרווחה, עיריית

ירושלים

אלי רגב, אכ"א, נציג צה"ל

מיכל קריגר, ערוץ 8, "נגה תקשורת"

נילי טל, בימאית, "נילי טל הפקות"

עמליה וקסמן רכזת קידום מדיניות, שדולת הנשים בישראל

אסתר דבורקין, הדסה ישראל

נילי נמרוד, רכזת פיתוח, מרכז ייעוץ לאישה

עדה הרצברג, עורכת "אקדמה", המועצה לקידום מעמד האישה,

ירושלים

ענת שטרצר, אחראית לשכות משפטיות, ויצ"ו ישראל

ציונה רוזנטל .

בתיה ארטמן, סגנית בכירה ליועץ המשפטי, משרד העבודה

והרווחה

טל קורמן, מרכזי הסיע לנפגעות תקיפה מינית

תי גלעדי, מקלטים לנשים מוכות

נחמה חסון, מועצת ארגוני נשים



אסתר אורון, ויצ"ו

אורלי אינם, לשכת מנכ"ל משרד העבודה והרווחה

מיכאל בניטה, לשכת מנכ"ל משרד העבודה והרווחה

ליאת גורן, סטודנטית למשפטים, המכללה למינהל, ראשון

לציון

מנהלת הוועדה; דנה גורדון

נרשם על-ידי; הבר המתרגמים בע"מ

סדר היום

ישיבה לציון יום המאבק הבינלאומי באלימות פלפי נשים

1. הצגת מסקנות הוועדה הבינמשרדית לטיפול באלימות במשפחה

על-ידי מנכ"ל משרד העבודה והרווחה

2. הקרנת הסרט "עזה במוות" של נילי טל



1. הצגת מסקנות הוועדה הבינמשרדית לטיפול באלימות במשפחה על-ידי

מנכ"ל משרד העבודה והרווחה
היו"ר מרינה סולודקין
שלום רב, אורחות ואורחים נכבדים, אני מאוד

שמחה לפתוח את ישיבת מליאת הוועדה לקידום

מעמד האישה בנושא ציון יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים.

סדר היום שלנו עמוס מאוד. אנחנו נתחיל בחלק הברכות: נשמע את גברת ראומה

וייצמן, אשת נשיא המדינה, ואת שרת התקשורת, לימור לבנת. לאחר מכן נשמע

ממנכ"ל משרד העבודה והרווחה על מסקנות הוועדה הבינמשרדית, ולאחר מכן,

גולת הכותרת שלנו, הקרנת הסרט של נילי טל, "עזה כמוות".

ראומה וייצמן; תודה רבה לחברת הכנסת מרינה סרלודקין. שרת

התקשורת, אני תמיד גאה שאישה מכהנת בתפקיד

חשוב ובכיר. בעצם היום גם מתקיימות בחירות נוספות לרשויות, ואנחנו באמת

מקווים שנשים תתפוסנה מקומות קדמיים.

אני דווקא באה עכשיו, ברגע זה, מיריד של בנות השירות הלאומי שמתקיים

שנה שלישית בבנייני האומה. אמנם זה כאילו לא לנושא שלנו היום, אבל אלה

בנות שרוצות להתגייס לשירות הלאומי, באות לבחור להן את מקומות היעד שם

הן תשרתנה, החל מבתי-חולים, קשישים, קליטת עלייה, ילדים עם צרכים

מיוחדים וכל הדברים. אמרתי למנהלת, לחגית, כאן להסתובב, אין אלימות

במדינת ישראל, אין בעיות במדינת ישראל, אין רוח נמוכה או קיטורים בשפת

הרחוב, אלא ממש התרוממות רוח. אני באה לכאן, וזו הבעיה.

רבותיי, אני רואה כאן הרבה חברות, מכרות ומי ודעות וגם קרובת משפחה. מדי

שנה אנחנו נפגשים כאן בכנסת ומקדישים זמן ומחשבה איך למנוע אלימות נגד

נשים ואלימות בחברה בכלל. לעתים יש הרגשה שכלום לא השתנה ולא שופר מצבם

של קרבנות האלימות, אך מצד שני אין לנו דרך אחרת אלא להביא את הבעיה

בכל חומרתה למודעות הציבור, ובכך ליצור לחץ שיחייב מציאת פתרונות

ודרכים למניעת האלימות.

מפגישות שונות וביקורים שאני עורכת, יש לי הרושם שגם בקרב הציבור הרחב

חל מפנה, ויש עכשיו יותר אוזן קשבת לבעיות האלה.

יבורכו הוועדות לקידום מעמד האישה וועדת המשנה למניעת אלימות, על

היזמה לקיום המפגשים השנתיים האלה.

כמו כן ברכה לארגוני הנשים ולכל הגופים והעמותות שנרתמו לאיתור הבעיות

ומניעתן. הלחץ שאתם יוצרים בדעת הקהל מביא לרצון למציאת דרכים מעשיות,

לטיפול בבעיית האלימות; ואני מקווה שאני מתרשמת נכון שחלו שינויים

לטובה בשיפוט, בהתייחסות ובהקמת מרכזים לפניות במצוקה. רק לפני

יומיים-שלושה הגיע לאוזניי ומקרה שקרה דווקא לא רחוק ממקום מגוריי, ,

מקום שכמו שתמיד אומרים - לא הייתי מאמינה ששם זה קורה -, ועתה יש

לאישהה לאן לפנות והיא פנתה. בעבר היא הייתה אובדת עצות והייתה מתחבאת

מהשכנים ומתביישת.

לדאבוננו, חוצה תופעת האלימות גבולות ומופיעה בכל חלקי החברה, וזו גם

הסיבה שבמקרים רבים קשה לאתר אותה. כמה פעמים אנו שומעים את המשפט



שמביע תדהמה, כמו שאמרתי קודם, שאומר: לא יכול להיות שהאדם הזה אלים.

קשה להאמין שהוא מכה. לכן טוב שלאחרונה גם זכינו ליותר מודעות של

התקשורת והטלוויזיה להעלאת הבעיה לסדר היום.

אינני רוצה להסתכן ביתר אופטימיות, אך מכיוון שנתבקשתי לברך, חיפשתי את

נקודות האור ומצאתי אותן בכך שיש פחות אדישות ויותר תשומת לב לנגע

החברתי שנקרא אלימות נגד נשים.

על כך תבורכו כולכם וכולכן העושים במלאכה.
היו"ר מרינה טולודקין
תודה. לפני שאני נותנת את רשות הדיבור

ללימור לבנת, אני מבקשת להתבונן בשתי יצירות
אמנות
הפסל כאן של עיינה פרידמן והתמונה של קרן אלון. אני חושבת שהן

מאוד מתאימות לסיפור ולנושא של הכנס שלנו.

השרה לימור לבנת; רעיית נשיא המדינה, הגברת ראומה וייצמן,

רעיית יושב-ראש הכנסת, הגברת לודמילה תיכון,

יושבת-ראש הוועדה, חברת הכנסת מרינה סולודקין, הברות הכנסת יעל דיין,

נעמי בלומנטל, נעמי חזן, רציתי להגיד שאני שמחה להיות כאן, אבל אני

מוכרחה להוסיף שאני שמחה להיות כאן בדיון העצוב הזה על הנושא העצוב

הזה. אי-אפשר שלא לומר את הדברים. אנחנו באמת מזה כמה שנים, לפחות

חברות הכנסת שנמצאות כאן, שהן חדשות יחסית, כולנו מהכנסת הקודמת אלה

שנמצאות כאן, חוץ ממרינה סולודקין שהצטרפה בכנסת הנוכחית אבל יש כאן

נשים רבות שעוסקות בנושאים האלה כבר הרבה יותר שנים. אנחנו כל שנה

מתכנסים ועוסקים באותם נושאים עם קצת תסכולים, אבל בכל-זאת גם עם הרגשה

מסוימת של סיפוק על הישגים שאפשר שעשינו אותם, אולי לא מספיק, אולי

אפשר יותר, בטוח אפשר יותר, אבל בכל-זאת נעשו כאן דברים.

אני רוצה לברך כאן גם את מנכ"ל משרד העבודה והרווחה, יגאל בן-שלום,

שהוועדה הבינמשרדית בראשותו עשתה עבודה בלתי רגילה, והוא יציג מיד את

הדוח שלה. אני כמובן לא אכנס לזה, אף על פי שקראתי את עיקריו או את

תמציתו לפני ימים אחדים. אני חושבת שאני יכולה לומר כבר, לפני שהוא

יציג את זה כאן, שזה אולי המסמך הכי ממצה והכי חשוב בנושא של מניעת

אלימות נגד נשים שהועלה אי פעם על-ידי שולחן איזושהי ממשלה או על שולחן

הכנסת.

ראשיתו של העניין ביוני 1996, כשהכנסת החליטה להקים ועדת חקירה

פרלמנטרית. יעל דיין ואני עמדנו בראש הוועדה הזאת, ופעלנו בסיועה של

חברת הכנסת נעמי חזן, שבמיוחד תרמה תרומה מיוחדת, ועוד אנשים רבים

וטובים. אחת המסקנות של הוועדה הייתה שצריכים לבדוק את נושא הצלבת

המידע בין כל הגופים, מפני שהסתבר שיש המון גופים שמטפלים אבל אין

ביניהם אינטראקציה, אין ביניהם הצלבת מידע, וממילא הדברים נופלים בין

הכיסאות. מסתבר בסופו של דבר שהרצון שלנו והחובה שלנו יסנכרן את כל

המערכות כדי שיהיה לנו מקסימום מידע, ואז ניתן לטפל במקסימום מקרים כדי

למנוע כמה שיותר, חלילה, מקרים של אלימות, ודאי של רצח. כל זה לא היה

קיים במידה מספקת. לפני כמה הודשים ביקשתי בממשלה לקיים דיון בעניין

הזה, כבר לפני יותר מכמה חודשים, כבר כמעט שנתיים, והשנה הבאתי לממשלה

הצעה להביא צוות שיבדוק את הנושא הזה של אחזקת כלי נשק מול רישיונות

ואת כל המערכת של הגורמים השונים שעוסקים בנושאים הללו, איך הם ביניהם

מצליבים את המידע, אם בכלל. נדהמתי לגלות שבחלק גדול מהמקרים פשוט לא



הייתה הצלבת מידע כזאת בכלל, לא הייתה העברת מידע בכלל, ובעצם כל גוף

פעל באופן עצמאי, ולא זה מול זה או לא זה בתיאום עם זה.

הצוות הזה שנעשה לאחר מכן לוועדה הבינמשרדית, שמנכ"ל משרד העבודה

והרווחה כאמור עמד בראשה, הוא זה שישב באמת חודשים ארוכים; ונדמה לי

שלא נעשתה אף פעם עבודה כל כך יסודית בעניין הזה. ואני מאוד מקווה שאכן

זה גם יועיל כדי להפחית את המספרים הנוראים והקשים האלה, המדהימים, שכל

פעם אנחנו נדהמים מהם מחדש, של אלימות במשפחה.

אפשר היה אפילו להגיד שאולי נכשלנו, שאולי נכשלנו במה שעשינו עד עכשיו,

משום שאם התוצאה של כל הפעילות הזאת היא שבסך הכול בכל חודש, ויותר

מאשר בשנה שעברה ויותר מאשר בשנה שלפניה, בכל חודש נרצחת אישה בידי בן

זוגה, אז אנחנו כנראה לא מצליחים. אנחנו מצליחים אולי להעלות למודעות,

מצליחים אולי לעניין יותר אנשים, מצליחים אולי לעניין יותר גורמים, אבל

לא מצליחים למנוע את מה שצריך למנוע, לא מצליחים לטפל בזה כהלכה. זו.

שאלה מאוד קשה, ואני בעצמי מאוד נבוכה מולה, כי אני חושבת שאנחנו כן

עושים את המאמצים, אלא שאנחנו אולי לא - אני לא יודעת אפילו להגדיר את

זה, וכדאי שנדבר באמת גם על הדברים האלה. העלאת המודעות היא כלי חשוב

מאין כמוהו, וזה ברור לגמרי.

הסרט שנכחתי בהקרנת הבכורה שלו "עזה כמוות", שנילי טל ביימה, שהוא

עבודה משותפת של הקרן לעידוד הפקות מקור והמועצה לשידורי כבלים, שנמצאת

באחריות המשרד שאני עומדת בראשו, משרד התקשורת, הסרט הזה הוא סרט שמי

שעוד לא ראה אותר ימצא שהוא סרט קשה ומזעזע וחשוב מאין כמוהו כדי להפיץ

את הידיעה, את המודעות, את התודעה וכדי לנסות ולראות מה עוד צריך וניתן

וחובה עלינו לעשרת.

אני רוצה לסיים, כי זאת באמת רק ברכה, ואני לא אומר דברים יותר רחבים

אלא אחר-כך מעל בימת הכנסת כמובן. אני לא יכולה לסיים כמובן בלי להגיד

תודה גדולה, שוב ותמיד כבכל שנה, אבל זה נחוץ וחשוב ונכון לארגונים

הוולונטריים למיניהם שעוסקים בנושאים האלה כל ימות השנה. אנחנו חייבים

להם כולנו - מדינה, פרטים, נשים, גברים, חברה - על העבודה הבאמת מופלאה

שהתחילה על-ידי בודדים או בודדות והמשיכה בצורה כל כך רצינית.

בשם כולם אני מניחה, אני רוצה לומר תודה לכל הנציגות של כל הארגונים,

שיושבות באולם הזה היום.

כמובן שאני מתחייבת שכאשר הדוח הזה יוגש לממשלה, אני אפעל כדי שהממשלה

תאמץ אותו, ואכן ייעשו אותם צעדים דרושים שהדוח ממליץ עליהם, על-ידי

הממשלה ועל-ידי גורמים שונים, כדי שאפשר יהיה באמת ליישם אותו, ולא רק

לקרוא אותו כפי שקורה לדוחות רבים במהלך שנים רבות. אני מקווה שאת הדוח

הזה אנחנו נוכל לדחוף שגם באמת הוא ייושם.

שוב, תודה לכולם, והעבודה עוד רבה לכולנו.
היו"ר מרינה סולודקין
תודה רבה.

אני מבקשת את סגניתי, חברת הכנסת יעל דיין,

יושבת ראש ועדת המשנה, לנהל את הישיבה.
היו"ר יעל דיין
תודה רבה למרינה סולודקין, לראומה וייצמן

וללימור לבנת.

אני לא אזכיר את כל השמות שנמצאים כאן כי כל שם אומר משהו, כל שם הוא

על המפה, וכל אחת שנמצאת בחדר הזה היא שותפה מלאה.

מתקיימת היום ועידת נעמ"ת, ולכן הנוכחות של נעמ"ת היא דלה, אבל כמובן

שנעמ"ת כארגון הנשים הגדול ביותר, כמו הארגונים האחרים, שותפה לדרך,

כולל בוועדה הבינמשרדית. יושבת-ראש נעמ"ת התנצלה על כך שהיא לא נמצאת

כאן אלא בוועידת נעמ"ת.

התנצלות נוספת וברכות הן מחברת הכנסת ענת מאור, כמו רבים מחברי הכנסת,

היא עסוקה היום בסבב השני של הבחירות המוניציפאליות. מכאן שלוחה ברכה

מיוחדת לנשים המתמודדות בסיבוב השני - סוזן עמור במגדל העמק, ויעל גרמן

בהרצליה. זה נראה כאילו לא שייך, אבל העובדה היא שהייתה פריצת דרך לא

רק בנתניה אלא גם במספר הנשים שנבחרו למועצות הערים הגדולות ובמספר

המסיבי של נשים שעלו לסיבוב השני, ואנהנו מקווים שנזכה לתוצאות חיוביות

היום. לצורך זה הוקמה קואליציה של ארגוני נשים, שבאמת עשתה עבודה יוצאת

מן הכלל; ונשים רבות מאי פעם נכנסו למועצות מקומיות ולמועצות ערים. יש

לזה חשיבות עצומה, משום שכל מה שנעשה בבית הזה ובארגונים, בסך הכול

אנחנו מדברים - ואתם תשמעו כך גם מהדוח עצמו - על פעילות ברמה המקומית,

ברמה הקהילתית, שהיא הפעילות היום-יומית החשובה ביותר. זה לא משנה אם

זו תחנת המשטרה המקומית, לשכת הרווחה המקומית, המקלט שנמצא במקום, מרכז

הסיוע או קבוצות שמטפלות של ארגונים וולונטריים וכן הלאה. כך שהברכה

שלנו נתונה, ואני מקווה שבחמש השנים הבאות הנשים שיש להן נוכחות

מסיבית, תזכורנה את המחויבות שלהן לנושאים של מעמד האישה, ולצערי גם

לנושא העצוב הזה או הקשה הזה של אלימות כלפי נשים.

מאחר שאנחנו בבית המחוקקים, אני רוצה לומר מילה לגבי החקיקה שנעשתה

בתחום הזה. אני מאוד גאה ואני ממש מרגישה כאן חופשי בנטילת זכויות לגבי

שלושה חוקים שהוועדה טיפלה בהם. חוק אחד טופל בוועדת חוקה, אבל זה חוק

שאני שש שנים נלחמת עליו והוא חוק יזום על ידיי. אחד זה החוק הגדול

והחדשני והמהפכני לאיסור הטרדה מינית. דרך אגב, זה חוק שאם נראה כאן

סרט, זה החוק היחיד בספר החוקים אני חושבת שזכה להמחזה. הייתי נוכחת

בהמחזה של החוק הזה, וההמחזה הזו תעבור במפעלים ובמקומות עבודה וכן

הלאה כדי לתת דוגמאות ולהסביר מה זו הטרדה מינית, מתי לתבוע, את מי

לתבוע, מתי אישה יכולה להגיש תלונה. יש גם היבט תיאטרלי לחקיקה הזאת.

החוק השני, כמובן, זה חוק עונשי מינימום בעברות מין, שהוא רלוונטי

לגמרי להתכנסות שלנו היום. חוק שכפי שכולנו יודעים היו לו התנגדויות

עצומות, והיום גמרנו עם העניין הזה של החקיקה לקולה. לא יכול להיות

יותר עונש על מעשים מגונים, עונש על אונס, עונש על אונס קטינות, אונסים

מתמשכים, שיקבלו מאתיים שעות שירות ושנה על תנאי. יש עונשי מינימום,

והמערכת כולה כבר מיישמת אותם. החוק בתוקף, וכפי שאמרתי, אני רואה בזה

הישג, כחלק מהמאבק על המערכת השיפוטית, ענישה על עברות מין.

החוק האחרון שנמצא עכשיו בחקיקה זה חוק שיווי זכויות חאישה. הוקמה ועדה

מיוחדת בראשותי, ואני מקווה להביא את החוק לקריאה ראשונה. הוא יכלול

סעיף שנוגע לנושא האלימות, אבל זה יהיה חוק יסוד שלא ייקרא חוק יסוד,

שיהווה חקיקה ביחס למכלול הזכויות בשוויון הנשים פעם אחת לתמיד, בין אם



זה ייצוג הולם, איסור אלימות בכל תהום שהוא, וכל התחומים האחרים כמו

זכויות חברתיות, זכויות במעמד אישי וכן הלאה. אני הושבת שכל הנשים

בכנסת, למעט השרה שלא משתתפת בחקיקה, משתתפות בחקיקה הזאת.

השרה לימור לבנת; אני אצביע בעד החוקים האלה במליאת הכנסת.
היו"ר יעל דיין
אני רוצה לציין שהוזכר כאן, וגם בשנים

קודמות, הריטואל הזה של יום המאבק באלימות

כלפי נשים. זה כבר לא ריטואל, אלא זה חלק מתכנית עבודה. זה לא שפעם

בשנה אנחנו מתכנסים, כפי שהיה כשגיששנו בכנסת הקודמת בשנה הראשונה. אז

באמת נראה לנו שכולם נרשמים לזכות דיבור וכולם אומרים את המילים

הצפויות והמקובלות. עכשיו, שש שנים יותר מאוחר, אני יכולה לומר שזה

פשוט ציון יום אחד במסגרת 365 ימים, שבהם אנחנו ימים ולילות ושבתות

וחגים, פשוט עובדות יום ולילה בניסיון ובתיאומים ובהקדשת כל דרך אפשרית

וניתוב כל אמצעי אפשרי למאבק הזה באלימות. מדברים הרבה על שלום, שהוא

על סדר היום הלאומי, ומדברים גם על פיוס ושלום בית במובן של בין

קבוצות. אני רוצה להוסיף כאן את המושג של שלום בית בצורה המקורית שלו.

שלום עם שכנינו הערבים, אני חושבת שאנחנו בדרך הנכונה, היום נפתח שדה

התעופה בדהניה, זה היה מאוד מרגש לראות את הנחיתות וההמראות הראשונות.

שלום בחברה הישראלית זה חלק מהדמוקרטיה. כלומר, הוויכוחים, יש דתיים

וחילונים, יש ותיקים וחדשים, אבל בואו נכניס את עצמנו למאבק על שלום

בית. זאת אומרת, גם שלום בחוץ, גם שלום בחברה הישראלית, אבל קודם כול

שלום בית, שלום בין בני זוג, שלום בין האלים והחלש או החלשה יותר.

הנושא הזה של שלום בית, אני מקווה, יזכה גם לתקצוב וגם לתשומת לב וגם

לשותפות במאבק בכל חלקי החברה באותה מירה שהשלום החוצה והשלום בין

קבוצות בחברה הישראלית עומדים על סדר יומנו.

נאמרו כבר הדברים על-ידי השרה לבנת בנושא הוועדה הבינמשרדית. אנחנו

ישבנו באינטנסיביות, ואני לא חושבת שאי-פעם ועדה בינמשרדית ישבה בצורה

כזו, עם ועדות משנה, עם שים לב ושים שכל וידע שהצטבר במשך שנים, והדוח

הוא ממש גולת כותרת של הישיבות האלה, אבל ההלק העיקרי בו זה באמת

ההמלצות ליישום, ועל זה אנחנו נדבר היום. היום מוצג למעשה הדוה בפעם

הראשונה בפני הממשלה, כי הוועדה הזו הוקמה בהחלטת ממשלה, אבל שותפים לה

גם המשרדים, גם האירגונים, גם ועדת הכנסת, אשר עמדתי בראשה בנושא

החקיקה, וכמובן כל מי שעוסק באלימות. אני חושבת שהספר המלא הזה - אני

לא רוצה לשרבב דת בחול, בוודאי לא בנושא אלימות - אבל בלשון העם זה

התנ"ך של כל מי שנאבק באלימות. אני חושבת ומבטיחה שאנחנו נהיה גם שומרי

מצוות ומיישמי מצוות ביחס לתנ"ך הספציפי הזה. אני מקווה שבעוד שנה,

כאשר נשב באותו אירוע באותם תאריכים, נוכל להראות איך המלצה אחרי

המלצה, מסקנה אחרי מסקנה אכן מיושמות.

אני מכקשת את יגאל בן-שלום שעמד בראש הוועדה הבינמשרדית, ואחריו את

אורלי אינס, שריכזה את החומרים, שהם יציגו את הדוח ואת המסקנות שלו.

יגאל בן-שלום; תודה רבה.

הקמתה של הוועדה שלנו, וזאת החשיבות שלה,

הייתה בהחלטת ממשלה. השרה לימור לבנת ביחד עם הרבה הרבה תשומת לב של

ארגוני נשים, חברות הכנסת - ואני פונה פה לכל הנשיאות - כל אחת בנפרד

נתנה תמיכה בשלב כזה או אחר של עבודתנו. החלטת הממשלה מ-15 בפברואר

1998 הייתה להקים צוות בכיר קבוע לתיאום ושיפור. הדגש הוא על קבוע ועל



תיאום ושיפור. כולנו יודעים שהיו יסודות בנושא הזה של טיפול במניעת

אלימות במשפחה, אבל החידוש הוא תיאום ושיפור מתמיד של מדיניות נוהלי

עבודה, שיתוף הפעולה והצלבת מידע בין כל הגורמים המופקדים על הסיוע

לבין המעורבים באלימות משפחה - זה בעצם היה החידוש.

החידוש הוא בזה שנעשו עבודות השובות, וכאן המקום להזכיר את העבודה של

יהודית קרפ, שבעקבותיה גם הייתה החקיקה החשובה מאוד בשנת 1991. אבל זו

פעם ראשונה שלקחנו על עצמנו לבסס הסדרים מיוחדים לחיזוק, איתור ודיווח

של כל הגורמים באלימות במשפחה ולצמצום סיכונים שנובעים מאחזקת כלי נשק

צבאיים או אזרחיים. אני מזכיר שהשרה לבנת באמת אמרה שהוורסיה הראשונה

שהייתה של הוועדה שלנו הייתה אך ורק לנושא אחזקת כלי נשק; ראינו את כתב

המינוי. הצענו לממשלה, והיא הסכימה להרחיב את תחומי הפעילות של הוועדה

למגוון הפעילויות של מניעת אלימות במשפחה.

אני רוצה להציג לכם את המשתתפים בוועדה. רק כשעשינו את השקף הזה ראינו

עד כמה זאת באמת ועדה בינמשרדית. השתתפו בה נציגי משרד ראש-הממשלה,

משרד הבריאות, משרד המשפטים, משרד החינוך, המשרד לביטחון פנים, משרד

הביטחון, משרד הפנים, משרד התקשורת, הביטוח הלאומי, משרד הקליטה, משרד

השיכון, בתי-הדין הרבניים, משרד העבודה והרווחה וצה"ל.

בצד 14 משרדים אלה היו כמובן ארגוני הנשים, וחשוב לציין זאת, ואני

אזכיר בהמשך את תרומתן החשובה, הן לפעילות הוועדה והן לפעילויות של

לפני עבודתנו. ארגוני הנשים שהשתתפו בוועדה שלנו הם ויצ"ו, נעמ"ת, לני,

עמותת ל"א, מרכזי הסיוע, שדולת הנשים, עמותה נגד אלימות והוועדה לקידום

מעמד האישה. שימו לב למגוון.

כל אלה עבדו בשיתוף פעולה מלא ותרמו את חלקם כל אחד בתחום המקצועיות

שלו, והדוח שאתם תראו לפניכם הוא באמת בבחינת מועט המחזיק את המרובה.

אם כן, כל אלה עבדו בשיטה של ועדת-מליאה וועדות משנה.

אני חושב שאי-אפשר לציין דוח כזה בלי לציין את ההתפתחות של התגובה

החברתית לנושא של אלימות נגד נשים, אלימות במשפחה. אין ספק שארגוני

הנשים היו הראשונים שטיפלו בנושא הזה ועוד הרבה לפני הממסד. אגב, מצאתי

בכמה תחומים של המשרד שלנו שהייתה קודם פעילות של גופים וולונטריים

ואחר-כך המשרד לקח את זה על עצמו, וזו דוגמה טובה לכך.

אם כן, 1986-1977 - טיפול על-ידי ארגוני הנשים; משנת 1986 עד 1989

הייתה ועדת קרפ. בשנת 1991, כמו שהזכרתי - חקיקת החוק לטיפול ולמניעת

אלימות במשפחה. בין 1991 ל-1998 הייתה היערכות תוך משרדית. נעשו דברים

אבל בתוך המשרדים, כל אחד בתחומו. החידוש הגדול של הוועדה שלנו הוא

שבעצם פעם ראשונה הצגנו כיצד נעשה שיתוף פעולה בין משרדים ותיאום

בין-משרדי ברמת הממשלה כולה. והחל מעכשיו, משנת 1998, אני מאוד מקווה

שהדוח שלנו יאושר בממשלה, כי יש בו לא רק עקרונות והמלצות ברמה של

הצהרת כוונות, אלא יש גם המלצות ועקרונות אופרטיביים, כולל משאבים

לצורך העניין, וחשוב שהממשלה תאשר אותם.

אני נותן כאן דוגמה כיצד עבדנו עד עכשיו בהיבט התוך משרדי וכיצד בעצם

אנחנו עושים את המהפכה של עבודה בין-משרדית. שימו לב, לדוגמה, משרד

העבודה והרווחה - היו פעילויות בתחום של הקמת מרכזי טיפול לנשים, הקמת



דירות מעבר, כל אלה דברים שקיימים, הקמת קו חירום ארצי, פרסום חוברות

מידע, הקמנו הוסטל לגברים אלימים ופרסמנו הוראות לרשויות המקומיות.

מה הולך לקרות עכשיו? בזכות הוועדה הבין-משרדית אנחנו מקימים ועדות

היגוי מקומיות אינטר-דיסצפלינריות, כלומר, בין ארגונים שונים ובין

משרדים שונים שיעבדו במשותף וביחד. הולכים לבצע הצלבת מידע עם המשטרה

ועם משרדים נוספים. תהיינה ועדות משותפות עם משרד הבריאות, תהיינה

הכשרות בתחום המסובנות, והייתה על זה ועדה שלמה שישבה על התחום של

הגדרת המסוכנות. תהיינה ועדות והכשרות בתחום הזה. יהיו העברת מידע

למשרד הפנים ופרסום והסדרים להעברת מידע. כל אלה דברים חדשים בין

המשרדים.

אחד הדברים החשובים בוועדה שעמדתי בראשה הוא שהנחנו עקרונות ויסודות

לתשתית הטיפול בנושא. לא הסתפקנו אך ורק בקביעת המלצות, אלא הנחנו
תשתית על פי עקרונות הללו
1. מיקוד אלימות נגד נשים ובידוד התופעה מהאלימות בכלל - בגלל הנושא של

המעמד בכלל של נשים בחברה, מצאנו לנכון למקד את הנושא של טיפול

באלימות נגד נשים כתופעה נפרדת מטיפול באלימות בכלל בחברה

הישראלית.

2. קביעת הנחות יסוד והצהרת מדיניות - זו פעם ראשונה, כפי שלימדוני

המומחים בתחום הזה, שממשלת ישראל מצהירה ומכריזה על מדיניות בתחום

הזה של טיפול באלימות במשפחה. הצהרת מדיניות.

הקמנו שמונה ועדות משנה, ותכף נראה את הוועדות והרכבן, והבאנו המלצות

יישומיות אופרטיביות. אני באתי מהתחום של המערכות, מתחום שאין בו דוחות

שיושבים על המדף, אלא יש ניתוח, הערכה, המלצות ויישום. קבענו לוחות

זמנים גם ליישום.

אני רוצח להודיע שוועדות המשנה עשו עבודה יוצאת מן הכלל, והתוצאה של

המליאה זה צירוף של כל עבודת ועדות המשנה.

1. הוועדה לשיתוף פעולה, תיאום והפניה ברמה המקומית, שהיושבת-ראש שלה

הייתה הגברת מאשה לובלסקי, עסקה בכל הנושא של התיאום ברמה של

הקהילה, הרשות המקומית.

2. הוועדה לענייני חקיקה, בראשות חברת הכנסת יעל דיין, תרמה בכך שאנחנו

מביאים הצעות לחקיקה חדשה, מעבר לחקיקה שהייתה עד עכשיו.

3. הייתה ועדה שעסקה בנושא של איסוף והצלבת מידע בראשות יעל הרמל ממשרד

העבודה והרווחה.

4. הוועדה לתחום של הכשרת אנשי מקצוע - מצאנו שגם אם נבוא עם המלצות .

אבל לא נדאג להכשרת אנשי מקצוע בתחום הזה, כאילו לא עשינו כלום; וזו

הייתה ועדה בראשות צפורה נחשון-גליק, מפקחת ארצית בנושא אלימות

במשפחה.

5. ועדה שעסקה בפתרונות חדשניים ושונים ומניעה, בראשות חיותה שנבל

ממשרד העבודה והרווחה.



6. ועדה למגזרים מיוחדים בראשות נעמי לירן ממשרד ראש-הממשלה - תוך כדי

עבודת הוועדות והמליאה מצאנו שאם לא נטפל במגזרים מיוחדים - כמו

מגזרי המיעוטים - בדואים, ערבים, חרדים - לא מיצינו את הפעילות

שלנו, ולכן יש המלצות מיוחדות למגזר הזה.

7. ועדת הערכת מסוכנות והגנה על מצבי סיכון גבוה, בראשות אורלי אינס,

שפה המקום גם להודות לה על שריכזה את כל הוועדות, את כל מליאת

הוועדה והיא תציג גם את ההמלצות. פה הייתה בעצם דילמה לקבוע לשון

אחידה לכל המשרדים ולכל אלה שעוסקים במקצוע הזה, וכאן ועדת המשנה

פיתחה מודל. אנחנו מתכוונים שזה יהיה מודל ממוחשב, ובעצם זה יהיה

הכלי שישרת את כל אלה שעוסקים בנושא הזה.

8. ועדה שדנה באחזקת נשק צבאי ואזרחי, בראשות דומי גזית - ועדה שעשתה

עבודה מעמיקה.

כל ועדות המשנה הללו, הדוחות שלהן וההמלצות שלהן מרוכזים בספר הזה,

בדוח מספר 1.

אני רוצה להדגיש שהוועדה תהיה ועדת קבע, היא תהיה ועדה יישומית ליישום

ההמלצות הללו, ונמשיך לעבוד מיד לאחר אישור ההמלצות שלנו בממשלה,

על-מנת שנעקוב ונפעיל פיקוח ובקרה ליישום ההמלצות.

לבסוף, תודה רבה לכל חברות וחברי הוועדה. במשך שמונה חודשים ישבנו יחד.

יישר כוח לכולם. אני מאוד נהניתי מהעבודה, ואני מקווה שנמשיך הלאה

ונדאג ליישום ההמלצות. תודה רבה.

היר"ר יעל דיין; אני רוצה לציין ששלא כדרכן של ועדות אחרות

שיושבים - וסליחה שאני מזכירה את זה - עם

כיבוד מצוין ומדברים, ולאט לאט יש הרגשה שאנחנו עוסקים במשהו אבסטרקטי,

שיש לנו פתרונות, שיש לנו הערבות וכולי; כאן, במקרה הזה, כל מי שהיה

שותף לוועדה הזאת ראה כל הזמן וזכר כל הזמן וטיפל כל הזמן באובייקט,

באותה אישה, באותו קרבן, הנשים המוכות, הנשים שהתעללו בהן, המשפחות

שבהן יש אלימות. הן היו כל הזמן במרכז החדר כמו נוכחות חיה, וזה היה

שונה מהרבה ועדות אחרות שעוברות לניירת, ונשכח בהן הצד האנושי. אני

אומרת את זה לזכות כל המשתתפים. כל אחד מאיתנו בא עם המטען העצום של

המצוקות ושל הסבל, ואף לא לרגע הפכנו להיות ועדה שעוסקת בדברים בנושא

בצורה אקדמית.

בראש כולם עמדה אורלי אינס, שגם ריכזה את עבודת הוועדה, ואני מבקשת

ממנה להציג את המסקנות וגם לומר כמה מילים על התחום הספציפי, על ועדת

המשנה בתחום של המסוכנות, כי לא כל הנוכחים כאן - וזה אולי דבר שממש

הוא הישג, הנושא הזה - מכירים את הנושא.

אורלי אינס; לפני שאני אתייחס, יש שני נושאים שאני רוצה .
לסקור מאוד במהירות
האחד, הנחות

היסוד מבחינת הצהרת המדיניות, והשני, סקירה מאוד מהירה של ההמלצות

שאנחנו בוודאי לא נוכל להיכנס לכל אחת מהן. אני רוצה לומר שוב כמה

מילים על היקף התופעה שמזעזע כל פעם מחדש, הערכה כללית שכל מי שיושב

בחדר הזה בוודאי מכיר אותה, וזו הערכה שמדברת על בין 150 ל-200 אלף

נשים מוכות, מבוסס על השוואה של ידע שיש לנו על אוכלוסייה ישראלית



לנתונים שנאספו בארצות-הברית. אני שמחה לבשר כאן שמשרד העבודה והרווחה

פרסם לפני שבוע הצעה למכרז לביצוע סקר על מדגם מייצג של האוכלוסייה,

סוף כל סוף אותו סקר שאנחנו מדברים על ביצועו כבר קרוב לעשר שנים,

ואנחנו נצא לדרך ב-1 בינואר. אנחנו מאמינים שלקראת סוף 1999 יהיו לנו

נתונים הרבה יותר מסודרים שיאמתו או יראו תמונה קצת שונה של אותן

הערכות.

בכל אופן, מאז שנת 1990 נרצחו במדינת ישראל 113 נשים על-ידי בן הזוג

שלהן. לפני שבוע וחצי, כשהצגתי את המסמך הזה למליאת הוועדה שלנו, זה

היה 112; מאז נרצחה עוד גברת מבוגרת אחת, לצערנו. דברים נוספים שאנחנו

יודעים הם שבסקר מחלקות לשירותים חברתיים, כאשר ספרו תיקים, בכל תיק

רביעי מצאו אלימות מסוג כלשהו כלפי אישה. הנתונים של הגשת התלונות

למשטרה הם די קבועים. אנחנו רואים שמשנת 1995 ועד השנה, על פי הנתונים

שנמסרו בכנס של המשטרה ממש בשבוע שעבר, מוגשות בכל שנה כ-19 אלף תלונות

בגין אלימות בין בני זוג. מתוכן שלוש-רבעים מתוכן על-ידי נשים ורבע

על-ידי גברים. זאת אומרת, אנחנו מדברים על כרבע מהתלונות שהן בעצם

תלונות הדדיות, ומבחינת שירותי הטיפול - אין לנו נתונים מסודרים -

ההערכה היא שבין 12 אלף ל-15 אלף משפחות הן מטופלות בכל שנה על-ידי

השירותים השונים של משרד העבודה והרווחה, באופן ישיר בנושאים של אלימות

כלפי נשים.

לגבי הנחות היסוד, הנחת היסוד הראשונה שבעצם הייתה הבסיס לכל עבודת

הוועדה היא שאלימות כלפי נשים היא פגיעה מאוד בוטה והפרה מאוד יסודית

של זכויות אדם, ולאחר שמדינת ישראל חוקקה את חוק יסוד כבוד האדם

וחירותו בשנת 1992, אנחנו מחויבים, במסגרת אותה חקיקת יסוד, להגן על

גופן של הנשים, על כבודן ועל דברים נוספים. לכן הגישה שצריכה להנחות את

הממשלה שמטפלת בנושא הזה היא גישה של חובה ואחריות, לא גישה הומניטרית

או גישה וולונטרית של הגנה על קרבנות או סיוע למסכנים וחלשים. זה משהו

שאנחנו חייבים לעשות אותו.

הדבר הנוסף הוא הגדרה רחבה לתופעה. אם בעבר הצטמצמנו ועדיין חלק

מהקבוצות המקצועיות מצטמצמות בהגדרות הפיזיות הכמותיות, אנחנו רוצים

לראות היום התערבות שמבוססת על הגדרות הרבה יותר רחבות, שלוקחת בחשבון

את ההתעללות הפסיכולוגית והנפשית, בוודאי, ואת הרצף המאוד רחב של סוגי

אלימות שונים ומשונים שמתרחשים בתוך המשפחות.

ניתחנו את כל התופעה הזאת בהקשרים הסוציולוגים שלה, מתוך תפיסת

הבעייתיות הכוללת של שוויון בין המינים, של מעמד האישה, ומתוך גישה

פמניסטית, בראש ובראשונה גם להבנת סיבת התופעה אבל גם ליצירת הפתרונות

לתופעה. אנחנו מדברים בדרך כלל על קרבן ותוקף. כשאנחנו מדברים על

משפחה, ואנחנו לא מדברים על אלימות בין בני זוג, אנחנו לא מדברים על

אלימות הדדית, אלא אנחנו מדברים על מצב מובהק שישנו בו אדם אחד שהוא

תוקף שצריך לקבל רצף מסוים של שירותים, ואדם אחר שהוא קרבן, שצריך לקבל

סוג אחר של שירותים.

אלימות קיימת בכל השכבות, וזה דבר שמיותר להרחיב עליו את הדיבור. שוב,

אנחנו מקווים שבעקבות הסקר יהיו לנו נתונים יותר מסודרים בהקשר הזה.

תפיסת התופעה היא בעבריינות, ולא כבעיה משפחתית שורשית ולא כבעיה

טיפולית, ולא כבעיה חברתית של קבוצה ספציפית. אנחנו מדברים על כך שכל



חברי המשפחה מעודנים וחיים תחת טרור; ואם עד היום השירותים התמקדו במתן

סיוע לקרבנות, אנחנו רוצים לראות יותר סיוע לגברים, שבאמת ניתן היום

בחלק מהמסגרות שלנו, אבל גם, ובוודאי, לילדים, שתמיד לוקחים חלק

באלימות בין ההורים שלהם, שתמיד יודעים על האלימות בין ההורים ומעורבים

בה ונפגעים פגיעות קשות מאוד בתוצאה מהמצב בתוך הבית. בוודאי אם מדברים

על היקפים, אנחנו מדברים על היקפים של מאות אלפי ילדים שחשופים לאלימות

כלפי אמא שלהם בכל יום וכמעט אפס שירותים בתחום הזה.

אלימות איננה סימפטום של בעיות אחרות. אלימות היא בעיה. אם אנהנו

מדברים על אלימות, בעצם אנחנו מדברים על אדם שחושב בצורה אלימה, שמרגיש

בצורה אלימה וגם שמתנהג בצורה אלימה. לכן שיטות מסורתיות של טיפול

משפחתי או טיפול זוגי שמומלצות לפתרון של בעיות אחרות, פחות מומלצות

על-ידי הוועדה. אנחנו מדברים על גישה של תפיסה כוללת של חוויית

האלימות או מצב האלימות בתוך הבית.

דפוסי השמירה על סוד - שוב, יושבים כאן מומחים, ולכן אני לא אפרט את

העניין הזה של החשיבות של ההתערבות, של ההכאה בברזל באמת בעודו

חם, כאשר נעשית פנייה לעזרה.

אלימות כאורה חיים ולא כאירועים חד-פעמיים - אנחנו מדברים בדרך כלל על

רצף של התנהגות מתעללת. אנחנו מדברים על תהליכים שהולכים ומסלימים, ולא

על מצב שדומה באיזשהו אופן לנושא של אלימות בין זרים; ובוודאי, לכן, יש

לו היבטים של חומרה יתרה, בהשוואה לאלימות בין זרים.

הנושא שהרחבנו לעסוק בו זה הנושא של תפקיד הממסד. שוב, בהקשר לנקודה

הראשונה שציינתי, תפקידו של הממסד להגן על קרבנות. אחריותו של הממסד

כלפי הקרבנות מצויה לפני כל יתר התפקידים שלו. זאת אומרת, אם אנחנו

מדברים על רצף של תפקידים של ענישה ושל טיפול ושל מניעה ושל איתור וגם

של הגנה, אנחנו בהחלט סבורים - וזאת הייתה הצהרת המדיניות - שהנושא של

הגנה הוא ראשון במעלה, שהרי מדובר בסוגיות של חיים ומוות. אנחנו צריכים

קודם כול להגן על הקרבנות ואחר-כך לעשות את כל היתר, גם מבחינת הקצאת

משאבים שיתנו ביטוי לתפיסה הזאת.

כמה מילים לגבי התערבויות - יש כמובן התערבות בין-משרדית, והחשיבות שלה

והדגש של הוועדה הזאת הם על הנושא של העבודה, גם ברמה המקומית, סביב

המקרה, שמשלבת היבטים של התערבות משטרתית ומשפטית וטיפולית ושיקומית

וחינוכית וכולי, אבל גם ברמה הכללית של ההנחיות והמדיניות וקשירת

הקצוות בין הגורמים השונים שמופקדים על יצירת המדיניות.

יש התערבות מערכתית בהקשר של טיפול בכל חברי המשפחה, בכל הבעיות של

המשפחה, איגום משאבים על-מנת למנוע כפילויות, על-מנת לייעל את תהליכי

ההתערבות; שיתוף הפעולה בין השירותים; הערכת מסוכנות.

יש טכניקה טיפולית מובהקת מאוד מרכזית שאמורה בעצם לשקף את אותה תפיסה

של החשיבות של הנושא של הגנה על הקרבנות. אנחנו נמצאים היום מול מצב

שהרבה מאוד מהגורמים המתערבים עומדים בפני קבלת החלטות, והשאלה המרכזית

שאמורה לסייע להם לקבל את ההחלטה היא באיזו רמת סיכון נמצאת אישה

מסוימת, או עד כמה גבר איקס מסוכן כלפי אישה ווי בנסיבות מסוימות. אפשר

לענות על השאלה הזאת. הרבה פעמים היה ויכוח אם אפשר בכלל לנבא התנהגות

במדעי החברה, איזה סוג של טעות אנחנו עלוליס לטעות, מה ההשלכות של



סוגים שונים של טעויות. אנחנו רוצים להוציא מסר מאוד ברור של מדיניות

לסוכנים החברתיים השונים. ראשית, שאפשר לעשות את זה, שנית, שהם מצופים

לעשות את זה, הם צריכים ללמוד איך לעשות את זה, ואנחנו בהחלט ניערך

לקראת מהלך מאוד גדול של הכשרה והעברת ידע בתחום הזה, ואתם מיד תראו את

זה בהמלצות.
הנושא של לגיטימציה ברור
חשובה מיידיות של ההתערבות במצבי חירום,

זמינות הגורמים המתערבים, אחריות התוקף להפסקת האלימות והחשיבות של

גיוס התוקף לטיפול. כמובן שכולכם מכירים את זה שהגבר האלים לא מתנדב

בבוקר לבוא לטיפול, והוא לא חושב שיש לו איזושהי בעיה שדורשת טיפול.

לכן הנושא של האכיפה ויישום החקיקה באמצעים של הטיפול הכפוי מאוד

מרכזיים.

יש הנושא של העצמת קרבן העבירה, שכל הגורמים המתערבים יתערבו מתוך

תפיסה שעומד לפנינו אדם שכרגע הוא חלש אבל אנחנו רוצים לנסות לחזק

אותו, לעזור לו להפעיל את הכוחות שלו על-מנת לצאת ממעגל האלימות, ולא

מישהו מסכן שאנחנו צריכים לעשות עבורו את כל העבודה.

הנושא של מחויבות המדינה כלפי קטינים בהקשר של האמנה הבינלאומית שמדינת

ישראל חתומה עליה. בוודאי מדינת ישראל התחייבה להגן על קטינים במשפחה

במצבי אלימות מכל הסוגים, לא רק אלימות כלפיהם. הדבר הזה צריך לקבל

ביטוי בהתערבות של השטח, והוא עדיין לא מקבל מספיק ביטוי, אם בכלל.

הנושא של חינוך למניעה, נושא שדי הוזנח למרות שכולנו מדברים הרבה על

מניעה, והרבה פעמים בלשון ססמאות. אנהנו רוצים לראות הרבה יותר פעילות,

במיוחד מערכות החינוך בשלבים מאוד מוקדמים של התפתחות של ילדים בהקשר

הזה וגם לשם כך אנחנו נפעל והמלצנו המלצות.

הנושא של חשיבות האיתור המוקדם, ואני לא אפרט.

אני אעבור מיד להמלצות.

המלצה עיקרית של הוועדה בנושא שיתוף פעולה, תיאום והפניה ברמה המקומית

הייתה להקים בכל רשות מקומית ועדת היגוי מקומית, שיושבים בתוכה נציגים

של כל הגורמים הרלוונטיים בתוך הקהילה, שעוסקים בתחום הזה; ואותה ועדה

תעסוק גם ברמה העקרונית וברמת קביעת ההסדרים בין השירותים השונים, אבל

היא גם תפקח על איזושהי ועדה, ועדת טיפרל, שתעסוק במקרים ספציפיים

שהרבה פעמים נופלים בין הכיסאות. אנחנו מכירים את אותם מקרים שמטופלים

היטב ברווחה, אבל יש עוד המון בעיות במשטרה וכן הלאה, וצריך תיאום שוטף

ובלתי פוסק בין כל הגורמים האלה.

בתחום החקיקה ישנן המלצות בשלושה תחומים; הנושא הראשון זה אכיפת חקיקה

קיימת. הוועדה דיברה על עמימות המונחים אלימות במשפחה (הזכרתי קודם את

הנושא של הגדרת התופעה - רחבה ככל שניתן), עמימות המונח לעניין סמכויות .

המעצר של המשטרה. שוב, המשטרה מניחה בהקשר זה שמעצר יתבצע במצבים מאוד

ספציפיים, ונדרשת פעולה של הסברה רחבה בתחום הזה. נושא אחר הוא הנושא

של דיווח של עובדי רווחה למשטרת ישראל על מקרה אלימות במשפחה. יש בלבול

מאוד גדול בהקשר של החקיקה בחוק העובדים הסוציאליים וחוקים אחרים, עד

כמה הם מאפשרים לעובדים הסוציאליים להעביר מידע למשטרה ועד כמה המשטרה

יכולה לפעול בעניין הזה. ובכן, גם כאן, לאחר שנבדק העניין מההיבט החוקי



ונמצא שאין שום בעיה חוקית בהקשר הזה, שוב נדרשת הסברה לעובדי הרווחה

בתחום הזה על-מנת שיוכלו לדווח.

הנושא השני היה נושאים שאפשר לפתור אותם באמצעות הנחיות ונהלים. ראשית,

זירוז הליכים בערכאות משפטיות לתיקים של אלימות במשפחה. אנחנו רוצים

לראות, באופן מאוד ציורי, שפשוט תיקים של אלימות במשפחה עולים ומטופלים

כמה שיותר מהר. ניתנו הנחיות בהקשר הזה גם על-ידי מנהל בתי-הדין

הרבניים, הרב בן-דהן, וגם על-ידי נשיא בית-המשפט העליון. אני לא יודעת

אם הוא כבר הוציא את ההנחיות, אבל הם התחייבו שהוא יוצא, הנחיות בהקשר

זה. המהלך הזה ייבחן, ואם יהיה צורך, יהיו תיקוני חקיקה, אם זה לא ילך

ברמה של הנחיות.

הנושא של יידוע ושיתוף בת זוג של אסיר שמשתחרר לחופשה או משתחרר בכלל,

אם הוא ישב על אלימות כלפיה. גם זה נושא שצריך להסדיר אותו, והוא עדיין

לא מוסדר.

תיקוני חקיקה - ראשית, העניין של מתן תזכירים בהקשר לצווי הגנה

לבתי-המשפט, על-פי החוק למניעת אלימות במשפחה. יש בעיה של עומס מאוד

גדול שנתונים בו פקידי הסעד, ויש גם דילמה לגבי השאלה מי צריך לתת את

חוות הדעת האלה. אנחנו ממשיכים את הדיון, מכיוון שיש ויכוח גם תיאורטי

וגם פרקטי סביב זה, ואין עוד החלטה ברורה. מה שבטוח הוא שהנושא צריך

טיפול, ואנחנו נתייחס אליו בהמשך.

תיקון החוק למניעת אלימות במשפחה, כך ששופטים לא ידחו בקשות לצו הגנה

מבלי לבדוק את הנושא.

יש כאן אסופה של המלצות שמתייחסות בעיקרן לקביעת הסדרים של העברת מידע

בין המשרדים השונים, לצורך קבלת החלטות, גם לגבי מקרים ספציפיים וגם

סביב שאלות ספציפיות. אני לא אפרט את זה בגלל קוצר הזמן, אבל אתם

יכולים לקרוא את ההמלצות האלה בחוברת. נעשתה כאן עבודה מאוד מאוד

יסודית של בדיקה של כל הצרכים, של כל הגורמים. בהקשר זה אני רוצה לומר

כמה מילים באופן כללי על ההמלצות של הוועדה.

הוועדה המליצה על כך שבמערכות השונות ובמשרדים הרלוונטיים יהיה מאגר

מידע ממוחשב, בחלק מהמשרדים קיים מאגר והוא איננו ממוחשב, באחרים הוא

ממוחשב, באחרים הוא בכלל לא קיים - וצריך לבנות את אותם מאגרים.

צריך לקבוע בכל משרד גורם אחד שהוא בעל הסמכה והרשאה, שיהיה מוסמך

לעשות שימוש במידע הזה, להעביר מידע ולקבל מידע. זאת אומרת, זה לא

איזשהו מאגר שיכול להיות פרוץ לכל מבקש ומעוניין.

צריך לבצע שינויים ותיקונים בחקיקה לעניין מגבלות חוקיות של העברת

מידע. המחשבה היא להקים איזושהי מסגרת, איזשהו פורום בראשות משרד

המשפטים, שיבחן את כל החוקים הרלוונטיים לנושא ויבדוק את אותם מקומות .

שם קיימת סתירה. זאת אומרת, שמצד אחד יש צורך להעביר מידע בשביל להגן

על הקרבן, ומצד שני אותה העברת מידע כרוכה בפגיעה בזכויות. אנחנו רוצים

לראות איפה ההתנגשות ואיך אפשר לפתור את זה בהמשך ברמה של חקיקה. כפי

שאמרתי, צריך לסייע בהעברת המידע רק לצרכים מיידיים, כלומר, למצבי

סיכון גבוה, ורק פר מקרה ספציפי, ולא כרשימות גורפות.



בנושא הכשרת אנשי מקצוע - גם פה יש רשימה ארוכה של המלצות; חלקן

מתייחסות למסגרות שירכזו עזרים דידקטיים ומידע. אחרות מתייחסות

להשתלמויות למגזרים מיוחדים - לערבים, לחרדים, לעולים חדשים - מגזרים

שההתערבות בהקשר של אלימות במשפחה דורשת ידע ספציפי וייחודי.

דבר נוסף זה להרחיב בצורה משמעותית את תכניות ההכשרה שקיימות בתוך כל

אחד מהמשרדים סביב אותם נושאים שהוועדה חשבה שהסר בהם ידע, שנדרש ידע

נוסף.

הנושא של הדגשת תפיסת המניעה בכל ההקשר של ההכשרה. באמת בדרך כלל

המשרדים נותנים הכשרה שהיא יותר מבוססת על כלים פרקטיים ויישומיים

ופחות על הנושא של המניעה, הנושא הכולל של המניעה, ואנחנו רוצים את

הנושא הזה להרחיב.

ועדה נוספת עסקה בנושא של פרויקטים חדשניים, והיא הייתה אמורה לעסוק גם

בנושא של מניעה, אבל בשלב מסוים אנחנו החלטנו שהנושא של מניעה הוא גדול

מדי, רחב מדי וחשוב, ואנחנו נרצה לייעד לו תת-ועדה בשלב השני של עבודת

הוועדה; ולכן היא רק נגעה בנושא של הוועדה, ואנחנו נמשיך את העבודה

הזאת. הוועדה פנתה אל גורמים שונים בשטח ובמשרדים, ביקשה רעיונות

לדברים חדשניים, דברים שלא היו עד עכשיו. נעשתה כאן עבודה באמת מאוד

יסודית, ויש כאן פרויקטים בתחום המניעה; למשל, הנושא של התבגרות מכובדת

ומכבדת, פרויקט לתלמידי כיתות י"א בכל הארץ, שמשרד החינוך אחראי עליו,

משהו בהקשר של לחימה כפרויקט מניעה, פרויקטים של הגנה כמו למשל הנושא

של לחצני מצוקה, פרויקט בשיתוף ויצ"ו שמתקדם מאוד בימים אלה, פרויקטים

עם מעסיקים שנפגעים כתוצאה מאלימות כלפי נשים, וכן הלאה. שוב, אני לא

אפרט, הכול מופיע בספר.

אנשים שיש להם רעיונות חדשים, תכניות הדשות, מוזמנים לפנות אל גברת

חיותה שנבל, מרכזת הוועדה, ולהציע לה את התכניות.

ועדה נוספת הייתה בהקשר של מגזרים מי והדים. גם כאן יש המלצות, גם בהקשר

של הכשרות, גם בהקשר של תכניות מיוחדות, גם בהקשר של פתרון בעיות

ייחודיות למגזר ספציפי. שוב, לא אפרט, כי הדברים הם ארוכים והזמן הוא

קצר, אבל אני חושבת שבסך הכול נעשתה כאן עבודה מאוד יסודית, ורוב

ההמלצות קשורות למשרד העבודה והרווחה, למשרד שלנו; ואנחנו מיד נתחיל

להתייחס אליהן.

בהקשר של הערכת מסוכנות ופתרונות הגנה במצבי סיכון גבוה, כפי שאמרתי

כבר, הנושא של הערכת מסוכנות - תפסנו אותו כנושא מאוד מרכזי בכמה

היבטים. ראשית, אנחנו רוצים לראות כלי אחיד, אנחנו רוצים לראות שפה אחת

שישתמשו בה אנשי המקצוע השונים ושתשמש את אנשי המקצוע במשרדים השונים.

מצד שני, ברור לנו שאנשי המקצוע למעשה מתחלקים לשתי קבוצות. ישנה קבוצה

של אנשי מקצוע מהתחום הטיפולי קליני - עובדים סוציאליים, פסיכולוגים,

פסיכיאטרים - שיש להם מיומנות בסיסית בתחום האבחון, שהיא הרבה יותר .

רחבה. מצד שני יש אנשי מקצוע שבאים באיזשהו מגע ראשוני ממושך יותר עם

האוכלוסייה ללא מיומנויות ראשוניות של ביצוע אבחון. לכן החלטנו שנפתח

כלי שיהיה אחיד ומשותף לכולם, ותהיה גם הרחבה של הכלי לאותה קבוצת אנשי

מקצוע שעוסקת בתחום הקליני, שתעשה הערכה יותר יסודית.



בכל מקרה, הגדרנו בתוך הדוח הזה מי הם אנשי המקצוע שיעסקו בהערכת

מסוכנות או שעוסקים בהערכת מסוכנות, לאיזה סוגי ההלטות הם צריכים או

נדרשים לשאלה של הערכת מסוכנות. התעסקנו קצת עם הדילמות הערכיות

והאתיות של השאלה הזאת, כי תמיר, אם אנחנו לוקחים על עצמנו את האחריות

לבצע הערכת מסוכנות, זה צריך להיות ברור לנו שאנחנו נטעה טעויות לקולה

או טעויות לחומרה. אנחנו היינו רוצים לטעות טעויות לחומרה. זאת אומרת,

היינו רוצים שהטעות תהיה שאנחנו נעריך אדם כמסוכן בעוד שהוא לא מסוכן

ולא להפך - שנעריך שאדם לא מסוכן והוא כן מסוכן, והתוצאה תהיה פגיעה

קשה או רצה.

בכל אופן, התייחסנו לנושא של תהליכי ההכשרה, של איזה סוגי מידע אנחנו

צריכים לקבל מהמשרדים השונים כדי לתת את התשובות בהקשר של המסוכנות,

וברור לנו שתמיד כשמתבצעת הערכת מסוכנות, צריך גם להגן על הקרבן, ולא

רק להגיד מאוד מסוכן ושהוא יישאר באוויר עם הידע זה. ולכן בצד ביציע

הערכת מסוכנות הגשנו הצעה לתגבור מאוד מפורט של מערך ההגנה שניתן היום

לנשים מוכות, כולל פתרונות שהם לגמרי חדשים - ושוב, מכל מיני טעמים,

אני לא אפרט אותם כרגע, אבל אנחנו רוצים לראות מצבים של סגירה הרמטית

של נשים שאנחנו יודעים בוודאות שאם לא נעשה זאת, הן תירצחנה, אף על פי

שאנחנו יודעים שלא ניתן לסגור הרמטית קרבן של אלימות במשפחה לתקופת

זמן ארוכה.

הוועדה בנושא אחזקת נשק צבאי ואזרחי עשתה עבודה מאוד יסודית סביב הנושא

של הנהלים וההסדרים בין המשרדים השונים, בעיקר סביב שאלות של העברת

מידע. כל רענון הנהלים מופיע בחוברת מאוד בהרחבה. כמובן לא מספיק

שיגידו שלבן-אדם נגמרה העילה לשאת נשק או שאין לו אפשרות להחזיק את

הנשק, אלא צריכה גם להתבצע פעולה בפועל של לקחת לו את הנשק, ועל הנרשא

הזה כמובן מופקדת המשטרה; ומשרד פנים ביקש להסדיר את העניין הזה,

שהרברים ייעשו בו-זמנית.

המשך המדיניות המצמצמת לעניין התבחינים, משרד הפנים קבע כבר מדיניות

מצמצמת לעניין התבחינים. הוועדה התלבטה האם להישאר עם אותה תפיסה, עם

אותה מדיניות, או לצמצם עוד יותר את התבחינים. בשלב זה החליטה הוועדה

שהיא נשארת עם המדיניות שהיא מצומצמת מספיק, ומה שחשוב יותר זה להתעסק

בשאלות של יישום ואכיפה של התבחינים, ולא בשינויים במדיניות.

בנושא של תום עילה התקיימו דיונים, התחילו דיונים והנושא הוא מאוד

מורכב, הנושא הוא מאוד יקר מבחינת היישום, ולכן אנחנו נמשיך ונדון על

כך בהמשך, ונמליץ בהקשר של תום עילה המלצות בחלק השני של עבודת

הוועדה.

היו"ר יעל דיין; תודה רבה לאורלי אינס. אני רוצה לומר שבאותו

קצב הוועדה פעלה מפברואר, ולא הניחו לנו.

כלומר, כל ועדת משנה ישבה עוד פעם ועוד פעם, ולפני שסיימנו, כבר הייתה

ישיבת המליאה, כבר הצגנו, כבר קיבלנו תגובה. אני מקווה, מאחר שהוועדה

קיימת כוועדת מעקב, כוועדה מתמדת למעשה, אני מקווה שתוכלי גם להמשיך

באותו הקצב כדי לדרבן אותנו בחלק של המעקב, שהוא כמובן החשוב ביותר.

היה קשה לקלוט את הגודש של הדברים. מי שמאיתנו הייתה שותפה לכל

הדיונים, אז הדברים ברורים לה מאליהם, אבל לאחרים ולאחרות מאוד מאוד

חשוב לקרוא את הדוח הזה, לא רק את הכותרות שלו, אלא באמת בזכוכית



מגדלת, כי כל מילה בו נשקלה, וכל מילה היא תוצאה של דיונים מקצועיים.

דבר אחד שלא הזכרנו כאן והוא עומד על שולהן הבית הזה בהודש הקרוב זה

הנושא של העלות של כל זה. יש מסקנות שהן לא תלויות עלות, יש המלצות שהן

לא תלויות עלות, למרות שגם הכשרה מקצועית לשופטים זה תלוי עלות. יש

דברים שהמרכיב התקציבי בהם הוא לא המרכזי. אבל דעו לכם, וזה אני אומרת

גם לחבריי חברי הכנסת שנמצאים כאן, גם לארגונים, ובעיקר למשרדי הממשלה,

אני לא אומר שהדוח הזה לא שווה כלום אם הוא לא יתוקצב, אבל אם אנחנו

מדברים על בדיקה ועל אכיפה של חוקים, ואם אנחנו מדברים לא על חקיקה

אבסטרקטית אלא על יצירת מאגרי מידע, הצלבת מידע וטיפול נאות והגנה

אמיתית על הקרבנות, אנחנו מדברים על תקציב לשנת 1999 בסעיפים תקציביים.

אם אנחנו מדברים על תקנים לעובדים סוציאליים או תקנים כאלה ואחרים או

הקצבות למקלטים ולמשרדי סיוע, אם התקציב הזה לא יתקבל, הדוח, יפה ככל

שיהיה, כאן הלחץ האמיתי צריך לבוא ועכשיו זה הזמן ולכן מאוד השתדלנו

להגיע לדיונים על תקציב 1999, להגיע עם המסקנות. לגבי כל סעיף, יש

העלות שלו. אי-אפשר להגיד שבסדר, השנה נמשיך לעמוד בקצב של אישה אחת

שתירצח בחודש, אבל בתקציב הבא של השנה שאחריח אנחנו ננסה להקטין את זה,

ואולי תהיה רק אישה אחת לחודשיים. כלומר, אנחנו מדברים כאן באמת על חיי

אדם, לא רק על איכות חיים, אנחנו מדברים כאן על דברים שהם חיים ומוות.

אני מקווה שהממשלה ושהמשרדים הקשורים בדוח הזה פשוט יהוו את הלובי שאין

לנו; ואין לנו לובי כמו לקבוצות אחרות ביחס לתקציב. הדוח הזה יבוא

במלואו לאוצר. אנחנו נשב עם ועדת חכספים בנושא העלויות שכרוכות ביישום

הדוח, אבל אני רוצה לומר שסדר היום המיידי שלנו זה אישור התקציבים לפי

העלויות, והם לא נערכו בהגזמה. לכל נושא שמוזכר כאן מוזכר התקציב

שנדרש לו, אם נדרש לו תקציב נוסף, אף אחד לא ביקש כאן מן ההפקר, ואף

אחד לא השתלח באוצר ואמר שרוצים כך וכך. דרשנו את המינימום, בהערכה

בדוקה ומאוד זהירה, לפעמים על-ידי פריסה על יותר משנה אחת, אבל זה יהיה

המאבק הגדול הבא גם בבית הזה וגם במשרדים. באמת כדי לאפשר לממן את

יישום הדוח הזה.

הנושא שהועלו כאן ויש לו אולי החשיבות הגדולה ביותר, ואורלי אינס ציינה

שאפשר לתאר את זה בצורה גרפית, זה העניין של הצלבת מידע, אבל הצלבת

מידע בצורה של אזעקה. כלומר, אותו פעמון או אותו אור אדום, ברגע שהוגשה

תלונה צריך להידלק בתחנת חמשטרה, בלשכה שבה המשפחח כבר טופלה אולי

בעניין אחר, בבית הדין או בבית המשפט שבו הוגשה כבר תלונה אולי ויש תיק

שנמצא בתחתית הערמה. אני רואה איזו מערכת של נצנצים שנדלקת במקום אחד

ומיד מפעילה את כל המערכת, כולל את הרישום של הנשק, כולל אם זה בן-אדם

שמשרת במילואים ותוך כדי השירות יש נשק בידיו, כולל את חדר המיון

שהאישה הופיעה בו אולי בתלונה שהיא נפלה מהסולם והסתבר שזה לא בדיוק

היה סולם אלא שהיא חטפה משהו בראש. זאת אומרת, הצלבת המידע הזו שלא

קיימת היום, גם משום שאין מחשוב בכל המקומות, היא אולי אחד הדברים

שצריך לגשת להפעלה המיידית שלהם.

אני אבקש עכשיו גם ממאשה לובלסקי מהמשרד לביטחון פנים, שעמדה בראש .

ועדה, וגם מעורכת-הדין נעמי לירן להוסיף כמה מילים לגבי הפעולה של

הוועדה שלהן או של המשרד שלהן, ואחר-כך, אם יש יושבות-ראש או יושבי-ראש

של ועדות משנה שרוצים להוסיף על הדברים שאורלי אינס הציגה, בבקשה.
מאשה לובלסקי
לצורך ועדת המשנה שעמדתי בראשה, ואני מודה

כמובן לכל מי שלקח בה חלק מכל המשרדים



והארגונים, הדבר שיכריע, יהיה התקציב. אנחנו הגשנו, בנוסף להמלצות

שבעינינו היו המלצות מאוד בדוקות ומאוד הכרחיות, גם הערכה תקציבית

שיכולה להתפרס על-פני מספר שנים, אבל אם לא יהיה תקציב, אז גם לא יעזור

אם נתכנס בשנה הבאה. כל מי שנמצא כאן ועוסק בעבודה בשטח יודע מה עובר

על אישה מוכח, מה עובר על משפחה מוכה, אך הנושא כרוך בטיפולן של מספר

רשויות בקהילה, וזה אף פעם לא נגמר. ישנה אשליה, לפעמים ניטעת האשליה

הזו שלא מתוך כוונה רעה אצל האישה המוכה, שבאותו רגע שהיא הגישה תלונה

למשטרה, כל הבעיות נפתרו. הרי באותו רגע שהיא הגישה תלונה במשטרה, רק

אז מתחילה שרשרת של קשיים ושל בעיות ושל ההמשכיות ומידת התמיכה ומידת

הגיבוי שהיא תקבל או מלשכת הרווחה או מהביטוח הלאומי, או ממשרד השיכון,

אם היא תצטרך לעזוב את הבית ולעבור לדירה אחרת מוגנת, או לצורך טיפול

בילדים בבית הספר. אנחנו עיגנו זאת בהצעות מאוד מאוד ברורות ובהירות

להקמת ועדות היגוי מקומיות;;; ויש על כך הסכמה מוחלטת בין העובדים

הסוציאליים, בין עובדי הרווחה, ועדות הטיפול המקומיות. הנשים באמת

נופלות בין הכיסאות והן אובדות עצות, הן לא יודעות לאיזו רשות לפנות,

והן מתגלגלות בין ארגון נשים לבין רשות כזאת ואחרת.

לא ניתן לבצע את זה בלי תוספת תקציבית. אפשר להתמקח, להתווכח אם התוספת

התקציבית תהיה כזו או אחרת, אבל ללא תוספת תקציבית וללא מתן איזשהו

תקן, חלקיק תקן בלשכת הרווחה המקומית, שהיא צריכה להיות בהגדרת

המלומדים המופקדת והמפקחת, אם לא יהיה תקציב, לא יהיה שום דבר; ועל זה

אנחנו נצטער עוד הרבה מאוד זמן.

אני חושבת שכולנו במסגרת הוועדה הבין-משרדית באמת חווינו את החוויה,

ואני שומעת את זה מכל אחד מהמשתתפים, של שותפות לנושא רציני מאוד וכאוב

מאוד בחברה הישראלית ושל רצון לחבור ביחד ולעבוד ביחד. לפעמים נדמה

שהנה, הוגש דוח, והדוח יוצא לדרך. והכול כבר יתחיל להתנהל יותר טוב.

העיקר שהוועדה הבין-משרדית החליטה שהיא תהיה ועדת קבע, זה בוודאי חשוב

מאוד, זה יחייב גם את ועדות המשנה להמשיך לעסוק ולהמשיך לעקוב. אני

יודעת לפחות שהשר לביטחון פנים, שאני עובדת איתו, התחייב גם בכנס שהוא

קיים לאחרונה לקראת היום הזה של ה-25 בחודש, לתת כתף במסגרת הממשלה

ולחבור יחד לשרים אחרים, וכך גם שר העבודה והרווחה ושר המשפטים הבטיח

לשבור לצורך התקציב. אבל הלחץ כמובן יצטרך להיות מאוד מוגדר ומאוד

ברור, וכאשר אתה אדוני, מנכ"ל משרד העבודה, תציג את המסקנות במסגרת

ישיבת הממשלה, הנחרצות שלך ושל כל מי שיחבור איתך לנושא הזה בקשר

לנחיצות התקציבית, היא שבעצם תקבע אם הדוח הזה הוא עוד דוח או שהוא דוח

שאנחנו מתחילים להתקדם בעטיו.

אני רוצה לסיים במילה אחרונה ובדוגמה אחרונה שאיננה נוגעת ישירות

לוועדה שעמדתי בראשה, אבל היא מאוד נוגעת לנושא. יש לנו פערים פיזיים

מאוד גדולים במקלטים לנשים במדינת ישראל, ואף אחד לא אשם בזה. הארגונים

הוולונטריים עושים עבודה בלתי רגילה בהתרמות, בגימיקים, בכל מיני דברים

איך לגייס עוד כסף; ובכל-זאת יש מקלטים שמצבם הפיזי טוב יותר, ויש

מקלטים שמצבם הפיזי לא כל כך טוב. אישה שמגיעה למקלט שמוגדר בשישי-שבת .

כמקלט חירום בתל-אביב, והוא במצב יוצא מן הכלל מבחינה פיזית, ומנהלת

המקלט מגדירה אותו מלון חמישה כוכבים, אבל אחרי שישי-שבת אומרים לה שזה

היה בשבילה רק מקלט חירום לסוף שבוע, שעכשיו היא צריכה ללכת למקלט אחר,

והיא הולכת למקלט אחר, אז היא שואלת לאן היא נפלה. המקלט האחר לא אשם,

והצוות האחר לא אשם ואנחנו כמעט לא הגענו להתייחסות לנושא הזה, אבל



בימים האחרונים - ויודעת חברתי סימה גורן שטילפנתי אליח ולאחרות,

ניסיתי למצוא פתרון מיידי.

אני חושבת שמוכרחים למצוא תקציב מיידי לא לשיטח אוניברסלית של שירותים

אלא לצורך של מצבם הפיזי של המקלטים שהופכים להיות בית לנשים שצריכות

לשהות שם חמישה חודשים. יש נשים שצריכות להיות שם עם שלושה ילדים במשך

חמישה חודשים, ורק הבוקר בדרכי לכאן עם רות רזניק פגשתי אחדות כאלה

במקלט בהרצליה. מוכרחים למצוא מקור תקציבי. אמנם היום החגיגי מוקדש

לדוח, אבל הוועדה תמשיך ותפעל, ועדת הכנסת תמשיך ותפעל, ואני רואה בזה

ממש קריאת חירום לבוא ולראות. כל הכבוד שיש מקלט אחד שהוא במצב בלתי

רגיל. אני עצמי היה לי חלק בגיוס הכספים בהקמתו של המקלט הזה, אבל

אנחנו לא יכולים לתת לנשים תחושה שהן הולכות לאיזושהי ארץ גזרה, אם הן

כבר צריכות ללכת למקלט.

היו"ר יעל דיין; מנכ"ל משרד העבודה והרווחה, על איזה תקציב

אנחנו מדברים שהוא לא התקציב השוטף? זאת

אומרת, הדברים שהם שנתיים, אני מניחה שמלבד מה שאני יודעת שמשרד החינוך

הולך לקצץ בצורה די דרסטית בנושא חינוך לשוויון בין המינים וחינוך

למניעת אלימות, אני מבקשת לדעת על איזה תקציב נוסף אנחנו מדברים לגבי

הדברים הנוספים שדרושים ליישום מסקנות הוועדה בנוסף לתקציבים שאני רוצה

לחשוב שלא יקוצצו, שהולכים למקלטים ולמרכזי סיוע, לפי אחוזים מסוימים

בתקציב ההפעלה שלהם.

היו"ר מרינה סולודקין; מאיזה סעיף בתקציב המשרד שלך?

היו"ר יעל דייז; אני רוצה בהתייחסות לדוח, כמה הדוח הזה עולה

לנו..

יגאל פן-שלוט; כמו שאמרתי, רצינו שהדוה הזה גם יהיה

יישומי, ולכן כללנו בטבלת ההמלצות כחלק

אינטגרלי גם עלויות. העלויות הן מאוד מאוד מפורטות. נקטנו שיטה של לא

לדרוש מהממשלה והכנסת תקציב נפרד בשביל דוח אלימות במשפחה ולחלק אותו,

אלא בתוך תקציבי המשרדים לחזק אותם ולדאוג שהממשלה תדאג לחזק את

התקציבים. בסך הכול הדוח הזה כולו שווה מאתיים מיליון שקלים. תקציב

נוסף שאנחנו חושבים מתוך זה שהממשלה צריכה לגייס זה כמאה מיליון שקל.

זאת אומרת, יש כמאה מיליון שקל שהם מוטמעים ואפשר לאגם אותם בתוך

תקציבי המשרדים, ואנחנו מדברים, כדי ליישם את הדוח בכמה שנים, על תקציב

נוסף של כמאה מיליון שקל. הכול מפורט עד השקל האחרון, הכול מנומק והכול

מוצדק.
היו"ר יעל דיין
כפי שאמרתי, את העניין הזה של האוצר אני

רואה כדהוף ביותר, ואנחנו נשב ונסמן מה שכן

מקבל אישור ונרצה במידת הכנות המקסימלית לדעת שלמשל סעיף מסוים לא נמצא

לו מקור תקציבי. לצאת בהרגשה טובה זה לא מספיק, אלא אנחנו צריכים לצאת .

עם הכיסוי הכספי. גם אם זה רב-שנתי, אז הדברים שהוגדרו על-ידי הוועדה

ועל-ידך כדחופים, הם דחופים מבחינת יישום מיידי. אני מקווה שנקבל גם על

זה דיווח.

נעמי לירן עמדה בראש הוועדה למגזרים או לקבוצות מיוהדות באוכלוסייה.

יש לנו התלבטות במשך השנים האהרונות בנושא האלימות, האם אנחנו רשאים,



האם איננו עושים עוול, האם איננו מטילים סטיגמות בקבוצות באוכלוסייה

על-ידי יה שאנחנו מגדירים אותן. יש על זה ויכוה ברמה של ועדת חוקה,

האם כאשר אנחנו מפרסמים, אנחנו יכולים להגיד האם אין בזה משום לשון הרע

- חרדי היכה את אשתו - או לחילופיו - נערים דרוזים אנסו ביערות הכרמל

-. הוויכוח קיים והוא לגיטימי, אלא שהיום בגרנו כבר. כשלא נותנים את

המוצא, אז נותנים את השם, והשם מעיד על המוצא, או נותנים את מקום

היישוב, ואני יכולה להגיד שבחור בן 16 - ברגע שאני אומרת שהוא ממגידל

כרום - רצח את אחותו על כבוד המשפחה, אני יודעת מה מוצאו, ואני לא

צריכה לציין זאת.

הגישה שלנו נעשתה בוגרת. אנחנו מאמינים שהטיפול הנכון יהיה אםאנחנו

יודעים מה הרקע התרבותי, העדתי, כן המוצא, כן הדת. אם אנחנו עושים

טיפול כוללני, אנחנו מחטיאים את המטרה. לכן יש התייחסות היום גם

למגזרים, גם לקבוצות מוצא; ולא מדובר כאן על לשון הרע, אלא מדובר על

הדרך הטובה ביותר לספק הגנה, במקרה שלנו, לנשים מקבוצות שונות, שבהן

בגלל מסורת או בגלל דת או בגלל נוהג או בגלל תנאי מחיה, זאת אומרת, יש

גם רקע כלכלי לחלק גדול מהאלימות; ולכן אנחנו כן נותנים את הדעת על-פי

מגזרים לתופעות שהן יותר שכיחות בקבוצות מסוימות, ובזה טיפלה נעמי

לירן, והייתי רוצה שתתייחס לזה בכמה מילים.

נעמי לירן; ההמלצות של הוועדה לגבי מגזרים מיוחדים

כתובות בדוח, ואני לא מתכוונת לחזור עליהן.

אני רוצה לציין דבר חשוב מאוד, שבחמש שנים האחרונות יש פריצת דרך גדולה

מאוד בקרב המגזרים המיוחדים כולם, להיענות ולקבל טיפולים בכלים הקיימים

היום במדינת ישראל, ולאו דווקא בכלים אצלם בתוך המערכות. אם זה אצל

היהודים, זה לא רק הרבנית והרב אלא גם הכלים החילוניים, אותו הדבר

במגזר הערבי, אותו הדבר במגזר הבדואי.

אני הייתי מבקשת לא לאבד את המומנטום הזה של פריצת הדרך, כי זה מומנטום

עכשיו, ואם אנחנו נאבד את זה, נלך אחורה עוד פעם. זה הדבר החשוב ביותר

שרציתי לציין.

תודה רבה לכל חברות הצוות שעשינו את זה בהתגייסות מחירה וגם לנשים מתוך

המגזרים המיוחדים שבאו הנה היום לישיבה, שגם זה מראה על הנכונות לבוא

ולהיעזר. תודה.
היו"ר יעל דיין
אני רוצה לשאול האם מישהו מיושבי-ראש ועדות

המשנה רוצה להוסיף עוד בתחום של ועדות

המשנה. האם מישהו מחברי הוועדה רוצה לומר משהו שאולי החמצנו בהצגת

הדוח? הוזכרו כאן כמה דברים על קצה המזלג, אבל זה מפאת קוצר הזמן.

למשל, נושא החינוך ונושא הבריאות, אלה שני משרדים שהיו שותפים לנו,

וכמעט 3כל קבוצה של מסקנות מופיע עניין החינוך. אני לא יודעת אם הוועדה

נכנסה לזה די לעומק, משום שאנחנו מניחים שמשרד החינוך הוא נמצא בעניין

החינוכי, והוא כבר יציע את התכניות המתאימות.

בשבתנו כוועדה לקידום מעמד האישה ולמניעת אלימות, הנושא של חינוך עולה.

לא מספיק לומר שצריך להתחיל בגיל הרך, אלא צריך גם לעשות זאת. יש מערכת

שהיא ניסיונית בינתיים, יש מערכת שהיא עדיין לא מתוקצבת. עיריית

תל-אביב עשתה פרויקט דרך מועצת הנשים - ונמצאת כאן בת-שבע שטראוכלר -

של גני הילדים., שהיה פשוט הצלחה אדירה, הצלחה של שינוי סטריאוטיפים, של



הדרכה של גננות שביקשו אחר כך עוד סיבוב של קורסים. זה משנה את

האוכלוסייה של גילאי חמש. אנחנו רוצים להגיע ליותר מארבעה מודלים

בתי-ספר, ובשנה הבאה אולי עשרה בתי-ספר בחינוך לשוויון כתוצאה מזה נגד

אלימות. קוצצנו בתקציב, ואני חייבת להזכיר את זה. אם אתם באמת רואים

מבחינה של תפיסת עולם את הבסיס לחינוך כדי ליצור נורמות אחרות בחברה,

אז בין השאר הלחצים החזקים צריכים להיות גם על מערכת החינוך.

יגאל בן-שלרם; הגענו למסקנה שאנחנו הולכים להקים ועדת משנה

חדשה שהתפקיד שלה יהיה חינוך ומניעה. אנחנו

נבקש ממשרד החינוך לעמוד בראש הוועדה. זאת אומרת, אנחנו מצרפים ועדת

משנה לנושא חינוך ומניעה.

היו"ר יעל דיין; אני מקווה שזה יהיה צמוד תקציב.

אבנר חי שאקי; גברתי היושבת-ראש, חברות, חברים, אין ספק

שהבעיה העיקרית היא תקציב. כמי שהיה חבר

בוועדת הכספים, ורק היום עוסק בנושא חשוב מאוד, והבעיה הייתה תקציבית,

ובחינוך הבעיה תקציבית, וצריך לשכנע את שר האוצר ואת הממשלה כולה, וזה

כמובן יקרה בקרוב בדיון על התקציב, אני מציע לחברת הכנסת דיין ולכל

חברי הוועדה לקידום מעמד האישה להקים לובי אדיר למשך השבועיים האלה,

שיתנה את הצבעתו בעניינים שונים בכך שיוסף תקציב שיענה על ההמלצות

העיקריות. הבנתי ממנכ"ל משרד העבודה והרווחה שזה עניין של כמאה מיליון

שקל. כשאני לוקח בחשבון שבתור מדינה הקוראת לעצמה, ובצדק בהרבה מובנים,

נאורה, מדינה יהודית, אני רוצה להזכיר לכולם שהאדם הראשון בהיסטוריה

האנושית שעניין האלימות הפריע לו היה משה רבנו שאמר, כשראה יהודי מכה

יהודי, למה תכה רעך - והמלחמה באלימות חיא שהביאה אותו להנהגת עם ישראל

כולו. חז"ל אומרים - כל המרים יד על חברו נקרא רשע -. ההברה צריכה

להוקיע את האנשים האלה. צריך להחמיר בעונשים.

הייתי במעון בהרצליה, הייתי במעון בירושלים, ובתוך תוכי אני בוש. מדינה

כל כך חזקה, ברוך השם, בהרבה מובנים, תקציב של כשישים מיליארד דולר,

ומתקשה למצוא תשובה לשני דברים נוראים בארץ הזו, ששניהם מתקבלים כגזרת

גורל: תאונות הדרכים, שלצערנו הגדול כבר עברו את ה-560 לשנה זו, ויהי

רצון שזה ייעצר כמה שאפשר יותר מהר, והדבר הזה ששמו אלימות נגד נשים.

זה לא הכרחי, זה ניתן למניעה, ניתן לצמצום; ואם הקושי הגדול כרגע הוא

תקציבי, צריך לעשות הכול גם בתקשורת, גם בהשפעה הפוליטית הפרלמנטרית,

גם בהשפעה בתוך הממשלה, כדי שראש-הממשלה, שריו, חברי הכנסת יבינו שללא

התוספת הזו, שוב חלילה נשמע על כך וכך רציחות של נשים לשנה.

אני בוש כאדם, בוש כיהודי, בוש כאזרח, בוש כמי שרואה את עצמנו כמדינה

נאורה, ואני יכול להבטיח לכם דבר אחד, שאם באמת כל חברי הכנסת, וכל אחת

מנן יש לה השפעה על כמה חברי כנסת, יבקשו שבדיון על התקציב, ביום שיעלה

הנושא הזה, שזה תקציב העבודה והרווחה מצד אחד ותקציב חינוך מצד שני,

נופיע כולם ונתבע את הדבר, ויתקיימו מפגשים עם שר האוצר ועם

ראש-הממשלה, ואני יודע שראש-הממשלה מודע לכך ביותר, כי בשעתו, לפני

כשנה הוא הקים ועדה והודיע שהוא מעוניין להירתם לזה, ואין סיבה שלא, אז

יש אפשרות לעשות. זה בכל-זאת עם שמלכתחילה היה עם נגד אלימות, זה עם

שתרבותו ותורתו הם הקלסיקה של אנטי-אלימות, ולכו כל כך מביש שאנחנו

נמצאים במספרים ובעובדות ובסטטיסטיקות מחרידות כאלה.



מובטח לכם שחברי הוועדה למעמד האישה, ואני גאה בחברותי בוועדה זו,

וחייב לציין את חלקה הגדול של חברת הכנסת יעל דיין במאבק הגדול הזה,

אנחנו חלוקים בהרבה עניינים אבל בעניין הזה אני מוצא שפה משותפת איתה

בכל דבר, ומבטיח את עזרתי הצנועה בעניין, גם בגיוס הלובי הדרוש להצלחת

השגת התקציב הנדרש.

יישר כוחכם ותחזקנה ידיכם.

היו"ר יעל דיין; תודה רבה.

אני רוצה לציין שאתמול בוועדת הפנים דנו

בעוד סוג של אלימות. זאת אומרת, אנחנו מדברים כאן על אלימות במשפחה שיש

לנו ויכוח עם יגאל בן שלום על ההגדרה שלה, אבל אנחנו באמת מדברים על

אלימות כלפי נשים. אנחנו מפרידים בין אלימות במשפחה בהיבט אחד ואלימות

כלפי נשים. אנחנו עוסקים באלימות כלפי נשים. נוסף פן מאוד לא נעים,

ואני אומרת את זה לא כאתגר אלא בשותפות לחבר הכנסת שאקי, כאשר אנחנו

רואים כבר פעמיים, וראינו את זה בשנה שעברה שמצד משמרות צניעות מסוגים

שונים, אנחנו רואים אלימות כלפי נשים, ואני מדגישה שזה כלפי נשים, ואני

לא מדברת על המקרה של הבחור החילוני, זה שחזר בשאלה. אנחנו רואים

אלימות כלפי נשים בשל התנהגותן מטעם מי ששם את עצמו; ואין לי ספק שאין

בזה שום התייחסות ליהדות האמיתית, הם לא נציגים של היהדות, גם לא

היהדות החרדית. אבל כשאנשים שמים את עצמם כשומרי האמונה הטהורה

ומשתמשים בכלי של אלימות, בין אם זה השרפה של הדירה של שלוש הנשים

הנוצריות או שתי הסטודנטיות הערביות, הדברים האלה זה עוד ראש של החיה

הנוראה הזו. חבר הכנסת שאקי והחברים דתיים וחרדים בכנסת, אסור לכם לא

לנקוט את כל האמצעים שאפשריים כדי שזה לא יהיה מזוהה איתכם, כדי שיהיה

לזה גינוי מוחלט, שלא יהיה לזה איזשהו היתר מאיזשהו סוג, כי אנחנו

רואים שהנפגעות העיקריות, בעיקר כעניין משמרות הצניעות, הן בכל זאת

נשים.
תמר גוז'נסקי
אני מברכת את כל המשתתפים והמשתתפות שהגיעו

לדיון החשוב הזה.

בדיונים האלה יש קצת מעגליות. אנחנו חוזרים ודנים, חוזרים ודנים, אבל

אני חושבת שאם מסתכלים אחורה על היכן עמדה השאלה הזאת ברמה הציבורית

לפני עשר שנים והיכן היא עומדת היום, אז עשינו צעד אחד גדול קדימה.

יש שתי שאלות שאני רוצה בקצרה לגעת בהן; שאלת התקציבים - אנחנו עומדים

מול משרדים, אבל קודם כול מול משרד האוצר. העניין כמשרד האוצר הוא שהם

מאוד מתוחכמים להציג דברים כאילו שיש תוספות, אבל אין שום תוספות, או

כאילו שיש שיפור, אבל אין שום שיפור. זאת מיומנות שהם רכשו במשך שנים

ארוכות של עמידה מול דרישות בנושאים חברתיים ובנושאים אחרים. לכן אני

חושבת שאנחנו בעזרת המשרדים הנוגעים בדבר צריכים להגדיר איפה בדיוק

התוספות ולא לטשטש את זה באותם מאתיים מיליון, שחלק יש וחלק אין. מה

שיש, יש. אבל איפה התוספות בדיוק? פה, בנקודה הזאת, בנקודה הזאת? אחרת

אנחנו עלולים למצוא את עצמנו עם דיבורים על תקציבים, אבל בלי שום

דבר.

הנקודה השנייה שרציתי לומר בנוסף לדוח המעניין שהצלחתי לשמוע היא שאני

חושבת שאנחנו חייבים להפוך כל אישה במדינת ישראל לסוכנת של מאבק

באלימות. אני חושבת שזאת היום המשימה שלנו. יש לנו ארגונים, יש לנו

ועדות, יש לנ.ו עובדות סוציאליות, ויש לנו כל מיני גורמים שפועלים



בנושא, ואני מקווה שיפעלו עוד יותר. הבעיה היא איך אנחנו מגיעים לכל

אישה כדי שהיא תיהפך סוכנת של מאבק. זאת אומרת מה עושים כדי שהיא אישית

תהיה משוכנעת שאלימות היא דבר בזוי, נבזי, לא מגיע, בלתי הוקי וכולי.

דבר שני, השוב שהיא תדע גם מה עושים, בין אם זה נוגע לה אישית, ובין אם

זה נוגע למישהי אהרת. אני חושבת שפה אנהנו חייבות להשתמש בכלי התקשורת
לסוגיהם השונים
בכלי התקשורת הכלליים וגם בכלי תקשורת שפונים למגזרים

בשפה מסוימת או בתרבות מסוימת או בקבוצת התייחסות מסוימת, ולהגיע לכל

הנשים. אני חושבת שזו צריכה להיות משימה שלנו כמי שמנהלות מאבקים

ציבוריים לגבי כל אוכלוסיות הנשים, ולא רק הנשים שכבר אנחנו יודעים שהן

הוכו והנשים שכבר הגיעו למקלטים. אני חושבת שכל הנשים במדינת ישראל

חשופות לסכנת אלימות, וכך צריך להציג את הנושא.
היר"ר יעל דיין
תודה רבה. אולי זו ההזדמנות להזכיר כאן את

הצעדה שתתקיים מחר בשעה 4:00 מרחבת המשביר

לציון יום המאבק הבינלאומי באלימות כלפי נשים.

סימה גורן; אני הייתי חברה בוועדה. אני יושבת היום,

ואני רואה את כולם - עם כל אחד דיברתי, לכל

אחד אמרתי את דעתי, הם אמרו את דעתם, היה סיעור מוחות יוצא מן הכלל

בוועדה. אני חושבת שהוועדה הזאת תוציא דוח שיהיה יישומי. חשיבות העניין

היא בכך שהוועדה היא ועדה קבועה ואפשר יהיה לעקוב, אפשר יהיה להגיב,

אפשר יהיה להציג. אני חושבת שהדוח הזה, וקראתי את הדוחות הקודמים, הוא

יצליח. אם יגאל בן שלום עומד בראש העניין, אני מאמינה שזה יצליח.

היום יהיה דיון במליאת הכנסת על חוק השיפוט המהיר. אנחנו יושבים

בחנהלות הארגונים, ואנחנו חושבים מה עוד אפשר לעשות. מודעות העלינו,

נשים פונות לבקש עזרה, נשים מבקשות עזרה, ואז אנחנו מוצאים את צווארי

הבקבוק, איפה הן נתקלות בבעיות. אז יש עזרה, אבל היא לא מספקת, ואנחנו

חושבים מה עוד אפשר לעשות. העניין של חוק שיפוט מהיר זה לא רק זירוז

הליכים. כפי שאמרה אורלי אינס, זה לקחת מלמטה ולהרים למעלה. את זה יכול

להגיד נשיא בית-משפט מחוזי ונשיא בית-משפט שלום וגם נשיא בית-משפט

עליון. זה לא מספיק. ההכמה היא שברגע שאישה הגישה תלונה, המשטרה החליטה

לעצור את התוקף, מאותו רגע התוקף לא יישאר רק 24 שעות ביממה במעצר; אלא

שבבית-המשפט, אם יבקשו הארכת מעצר, אחרי שהמשטרה עשתה את עבודתה נאמנה,

השופט יגיד - תאריך בשבעה ימים את המעצר -, אז תוך שבעה ימים הפרקליטות

תגיש את כתב האישום ושידונו במשפט. העונש יהיה מיידי, האישה גם תהיה

מוגנת. כך האישה חשופה לגמרי.

היו"ר יעל דיין; זה לא עולה להצבעה.

סימה גורן; נכון, אבל יתקיים היום דיון.

היו"ר יעל דיין; אני רוצה לתקן אותך, לא יהיה דיון. אחד

מהדברים שדנו בהם היה באמת זירוז הליכים. .

בעניין המעצר, אנחנו לא נדון בזה כאן, זה נושא שיש לו התנגדויות, ויש

דעות בעד ונגד. עד היום, מניסיוננו, מאריכים מעצר אם יש עילה סבירה

לזה, ומוציאים צו הרחקה באותו זמן. זאת אומרת, לא נשנה את חוק המעצרים

כולו. אפשרו לנו להעלות היום חוקים לדיון במליאה, כולל החוק הזה,

והיושב-ראש הציב תנאי משום שהממשלה מתנגדת להוקים האלה. הם לא יעלו

להצבעה. החוק הזה הוא אחד החוקים שיעלו היום, וכל החוקים שעולים היום,



הממשלה מתנגדת להם, והם לא יעלו להצבעה, הם לא יעלו לדיון אלא רק

ינומקו. זה מבחינה טכנית, שנדע איפה הדברים עומדים.

עניין זירוז התהליכים מופיע במסקנות. הנהלת בתי-המשפט מסרה לנו

נייר ואנחנו נעקוב. זאת אומרת, יותר מזה אי-אפשר לעשות. הנהלת

בתי-הדין, אחרי שחוק שלי עבר, לאפשר לבתי-הדין של כל הדתות להוציא צו

הרחקה, דבר

שלא היה להם סמכות קודם לעשותו, היום הם יכולים להוציא צו הרחקה במעמד

של צד אחד. הם הבטיחו והם הוציאו הוראות בהתאם. אנחנו נצטרך לעקוב אחרי

זה. כולנו נצטרך לעקוב אחרי זה, שכל תיק שיש בו מרכיב של אלימות יזכה

לקידום, גם אם זה תיק גירושין רגיל, שסתם זוג ניגש, אבל יש עליו אותו

נצנץ שאומר בתיק הזה שמבקש גט, שיש לו כל מיני היבטים, יש לו מרכיב של

אלימות. שוב פעם, אם אנחנו לא נשמור על זה ולא נעקוב אחרי זה,

אין צורך לא בחקיקה ולא באכיפה של חוקים. זאת אומרת, כרגע הכלים

בידינו, נשתדל לקדם את החוק, אבל הכלים נמצאים בידינו, ואנחנו צריכים

לדאוג שהם אכן יישמרו.
שלומית ביר
כמו שאמרו פה כולם היום, אנחנו תמימי דעים.

במסגרת העבודה שלי כטוענת רבנית, אני חרדה

מהעלייה במספר תיקי הגירושין שנפתחים עקב אלימות. מצד אחד, אני שמחה

לראות שנשים הולכות ורוצות להוציא את עצמן מהמעגל הזה, מצד שני תמיד

אני עומדת בתדהמה מול העובדה שאין אוכלוסייה שמוגנת מפני אלימות; בכל

האוכלוסיות, לצערי, ניתן למצוא את האלימות. השאלה היא בעיית הפתרון.

דיברת על החוק המוצע. יש דבר טכני מאוד פשוט: אישה מוכה, שקיבלה היום

מכה ורוצה לפנות למקלט לנשים מוכות, לא יודעת טכנית איך לעשות את זה.

קיבלתי היום מכה, אני מרגישה מאוימת, מספר טלפון זה לא איזה משהו כמו

שאני יודעת 100, כמו שאני יודעת 101. אם תנסו לצלצל 100 ותשאלו את

השוטרים, גם הם לא ידעו מה לומר. תנסו במוקד העירוני, עובדות סוציאליות

ביום שישי לא נמצאות, בשבת לא נמצאות. זאת אומרת, הדברים הטכניים האלה

מאוד מאוד חשובים. אני לא יודעת כמה זה בעיית תקציב, אבל זו בעיה שהיא

בהחלט ניתנת לפתרון ולדעתי מיידי, וזה לא בתקציב מרבי.

עניין נוסף הוא עניין החינוך. "אמונה" כגוף וולונטרי מצאה אולי את

הדרכים לנסות לחנך את הציבור שלנו באמצעים אחרים. "אמונה" יזמה קורסים

מיוחדים, סדנאות לחתנים, ונקודת המוצא היא באמת נקודת המוצא ההלכתית.

אדם צריך לכבד את אשתו יותר מגופו, לאהוב אותה כגופו, לא להטיל אימה

יתרה בביתו. כל הדברים האלה באים לידי ביטוי בתכנית ש"אמונה" בונה

לחתנים, להדריך אותם לקראת חיי משפחה שמבוססים על שוויון, שמבוססים על

הכרה בצורכי הזולת, מתוך מטרה שהאנשים האלה, בבואם להינשא, יהיו בעלים

טובים יותר שימנעו אלימות.

אנחנו באמת מקווים שהפעולות האלה יצליחו יותר מהפעולות של בניית

מקלטים, ש"אמונה" באמת מכירה בצורך בהם. היינו רוצים לראות את המניעה

של הבעלים המכים - מקלטים לגברים מכים, סדנאות לגברים מכים, סדנאות

אולי לגברים בכלל, משהו במסגרת אולי אפילו הכנה לחיי נישואין. כשזוג

מגיע לרבנות להירשם לנישואין, הוא מקבל הדרכה. ייתכן שזוג צריך לקבל לא

רק הדרכה לחיי נישואין יהודיים, אלא לחיי נישואין ומה הם, כמו שקיים

בארצות שונות בעולם.



היו"ר יעל דיין; תודה. דרך אגב, אני מקווה שמערכת ההינוך

הממלכתי-דתי לא תחכה עד שהכחור הוא חתן, אלא

תתחיל לעבוד בנושא עוד לפני כן, בגיל מוקדם יותר; ואנחנו מדברים היום

על חינוך בבתי-הספר ואפילו בגני הילדים. זה לא עניין של "אמונה" אלא זה

עניין של מערכת החינוך, וזו בעיה שאנחנו נתקלים בה גם בחינוך

הממלכתי-דתי וגם בחינוך במגזר הערבי, שהם לא "קונים" את התכנית של

בתי-הספר הכלליים. הם בהחלט רשאים וחייבים להתאים אותה לתנאים

הספציפיים שלהם, אבל בהחלט לא לבוא ולומר מה שנאמר בעבר, שאצלם זה לא

קיים ולכן הם לא רוצים להשתתף בטיפול. היום זה כבר לא מודגש כל כך, אף

על פי שעדיין יותר קשה להכניס לתכניות לימודים של ממלכתי-דתי ושל המגזר

הערבי, את הנושא של בכלל יחסים בין המינים. לא משנה לי שיקראו לזה

חינוך לערכי משפחה או שיקראו לזה אלימות כלפי נשים או יחסים בין

המינים. השם לא מעניין אותי. מעניינת אותי התוצאה והכיוון שהולכים

אליו.
שלומית ביר
"אמונה" מדגישה את התכניות האלה בכל

מוסדותיה, החל ממעונות היום ועד למכללות.

אני מדברת על החידוש שבהכנת החתנים. על הדברים שקיימים לאורך ימים

ושנים, עליהם לא דיברתי.

לודמילה תיפון; אני רוצה לומר רק מספר מילים לגבי החינוך

שיעל דיין דיברה עליו מגני הילדים

ובתי-הספר. אני כאמא וגם כסבתא היום עוקבת אחרי המדיה, סרטים למיניהם

שיש לילדים, שהאלימות שם חוגגת, ואני חסרת אונים. אני לא יודעת למי

פונים, באיזו צורה אפשר לעצור את הדבר הזה. ילדים - מהגיל שהם מתחילים

לראות הסרטים בווידאו, סרטים לילדים, זה פשוט בלתי נסבל. הסרטים

שמגיעים גם למרכז, אני לא יודעת מי יכול לעצור את הדבר הזה. האלימות

גוברת מיום ליום ומראים לילדים איך משתמשים בה. אני חושבת שמישהו צריך

לתת את הדעת גם על זה.
גבי נר-זכאי
אני רוצה להתחבר לדברים של הגברת תיכון

ולומר שסוף כל סוף גם ההיקף של האנשים

שמשתתפים כאן מראה על כך שנכנס למודעות שזו תופעה חברתית ולא תופעה

משפחתית, כפי שאפילו היה ניסיון של אחד מחברי הכנסת בזמנו להציג את זה,

אלא באמת בעיה חברתית כוללת.

מבחינת פעילות שדולת הנשים בתחום הזה, אנחנו בעצם פועלות בשני תחומים

עיקריים, וכאן אנחנו מתחברים לדברים של מר בן-שלום, מנכ"ל משרד העבודה

והרווחה. אנחנו עוסקים בתחום של חינוך, ואת הזכרת את תחום החינוך מהגיל

הרך ובתי-הספר לחינוך לשוויון בין המינים ולמניעת אלימות, חינוך

לתכניות לגננות, למורות וכולי; וכאן באמת נכנס הנושא של תקציב לחינוך

שהוא בהחלט רלוונטי, ואנחנו כשדולת נשים עוסקות בגיוס כספים לצורך זה.

ובתחום בריאות, וגם כאן אני חושבת שיש מה להיכנס עם משרד הבריאות לצורך

זה. אנחנו היום מעבירים קורסים והדרכה לבתי-חולים על מנת לאתר נשים .

מוכות שמגיעות לחדר מיון. כי הרבה מאוד פעמים נשים מגיעות לחדרי מיון

ולא מאותרות כנשים מוכות, וזו תופעה שצריך להרחיב אותה בקרב אנשי

המקצוע. אנחנו כפורום הבריאות בשדולת הנשים היום עוסקים בגיוס משאבים

לזה וגם בהדרכה בפועל, ונשמח מאוד אם אתה תוכל לעזור לנו בקטע מול משרד

הבריאות לתקצב את זה.
היו"ר יעל דיין
אנחנו דנו בזה כנפרד וישבנו עם מנהלי

בתי-הספר לרפואה. מסתבר שמלבד בטכניון, שיש

להם חובה של תלמידי רפואה לבקר במקלט, תלמידי רפואה לומדים במשך שבע

שנים, שמונה שנים, עשר שנים ומכשירים את עצמם, אבל הם לא מחויבים לראות

בעיניים איך נראית אישה מוכה, איך נראית מכה שהיא תוצאה מחבלה של איש

ברעהו או איש באשתו. בשאר המקומות זה שעה אחת והיא שעת רשות, שעה אחת

בכל משך הלימודים. שוכ, זה לא עניין תקציבי, אלא זה עניין של תכניות

לימודים; אבל זח בהחלט על סדר היום של הוועדה.

מאירה שגב; אני רוצה להודות למשרד העבודה והרווחה

ולוועדות על העבודה הנפלאה שנעשתה. אני

חושבת שעכשיו מה שחשוב זה להתחיל להתרכז ביישום, כי בסוף זה הדבר הכי

חשוב. אני זוכרת בתחילת דרכי, שאישה הייתה באה, יושבת לפניי על תלונה

באלימות, היא הייתה מוציאה פתק מקופל שהייתה מוסרת למשטרה על תלונה

לאלימות והיו אומרים לה שהתלונה התקבלה אבל התיק נסגר היות שאין עניין

לציבור. אני חושבת שבזה התקדמנו הרבה, כבר יש הרבה עניין לציבור. כנראה

שזה לא מספיק, כי עדיין נשים נרצחות, ואי-אפשר להעמיד שומר ראש ליד כל

אישה; ולכן אנחנו, הארגונים והמשרדים, עוסקים כעצם כפלסטר ובעזרה

הראשונה.

מועצת ארגוני נשים היא ארגון שמחזיק את כל הארגונים שעוסקים בזה. אנחנו

חושכים על הנושא של התיאום של כל הנושא ושל העלאת המודעות וכיצד לעשות

בעצם טיפול שורש יותר מעמיק. אני לא אחזור, כי אין לי זמן, אבל נושאים

שעלו אצלנו כוועדה וראינו בהם חשיכות זה קודם כל החינוך - חינוך של

הילדים וחינוך של הציבור בישראל לאדיבות ולהתייחסות, כי משם מתחיל שורש

הרע. נושא אחר זה נושא הפרסום, שאנחנו רואים שזה מתקשר גם לנושא

הטלוויזיה, שבעצם הזילות בגוף האישה ובתדמית האישה בפרסום מביאה גם

לאלימות מילולית ופיזית כנגדה; ואני חושבת שזה אחד הדברים שמועצת

ארגוני הנשים כארגון על של כל הארגונים יכול לעסוק כו.

בעיה אחרת שאנחנו דנים בה וגם חושבים שהיא חשובה זה הנושא של הדיווח.

למרות הפרסומים, אם אישה במצוקה, היא לא יודעת לאן לפנות. חייב להיות

ריכוז של הנושא הזה של המידע. אני חושבת שמשרד העבודה והרווחה צריך

כתקציב שלו לתקצב אדם בכל רשות, בכל מקום, שהוא גם יודע ומרוכזת אצלו

כל האינפורמציה והוא יודע איך להודיע לנשים, כי לא תמיד נשים רצות ישר

למשטרה, הן לא יודעת, אז אפשר להפנות אותן דרך משרד העבודה והרווחה, או

לארגונים, והארגונים יעזרו לאישה ככל התהליכים, אבל לא תמיד האישה

יודעת איך להגיע, וצריך להפנות אותה.

עוד נושא אחד הוא לעורר יותר מודעות בחובת הדיווח. אין חובה לדווח על

נשים מוכות, אבל יש לעורר מודעות וגם כן כארגון אפשר לעורר יותר את

המודעות לדווח על מקרי אלימות במשפחה.

היו"ר יעל דיין; אני מניחה שיגאל בן-שלום יעלה על העניין

הזה, כי זה נכלל כדוח. יש חשיבות לתפוצה

הרחבה, בהרבה שפות, כי יש כאן גם עניין של שפה. חשובה הכתוכת לאן לפנות

כשאישה ככר מחליטה שהיא מוכנה לפנות.

בעניין חובת הדיווח אני רוצה לציין עוד חוק שאנחנו נדון בו בוועדה

המתמדת, חוק שפשוט הממשלה מתנגדת לו וגורמים במערכת המשפטית מתנגדים



לו, וגם בין ארגוני הנשים יש כאלה שמתנגדים לו. אני מניהת החוק הזה,

הוא הונח על ידי בכל מקרה, ואני אנסה לגייס לו רוב לא דרך הממשלה.

מצאנו שכמעט אין מקרה אחד של אלימות קשה, שלא לדבר על רצח, שמישהו לא

ידע, שמישהו, וזה יכול להיות בן משפחה או הבת הגדולה או האמא של האישה

שגרה במקום אחר, או השכנים, או מישהו שידע שיש כאן סכסוך אלים. יש חובת

דיווח לגבי קטינים, יש חובת דיווח לעובדים סוציאליים, יש חובת דיווח

לרופאים בחדרי מיון, אבל אין חובת דיווח על בני משפחה או על אנשים

קרובים. לא מדובר על כך שאם לא תדווח אז אני אכניס אותך לבית-סוהר.

כלומר, באחריות הפלילית כאן לא מדובר במי יודע מה. אבל מדובר על חקיקה

שתחייב, שלא תפטור מאחריות מי שיודע ומי שנמצא באיזושהי תחנת ביניים

שניתן בה למנוע את הרצח.

אילה גליקסברג; יש לי הצעה אופרטיבית. העלו כאן את העניין

של קו זמין. שרת התקשורת כבר עזבה אותנו,

אבל זה יכול להגיע אליה. כמו שיש מספר 100 או 102 ו-103, שיועמד קו

על-ידי משרד התקשורת שיהיה אחיד בכל הארץ, כמו 105 נאמר או 110. קו

אחיד בכל הארץ. אני בטוחה שארגוני הנשים ומתנדבים יסכימו לאייש את הקו

הזה, ואז הם יוכלו לנווט את הנשים, אם זה למקלטים אם לעובדות

סוציאליות, גם בשישי, גם בשבת. זו הצלת נפשות, ואני חושבת שזה צריך

להיות אחד הדברים האופרטיביים, ונצא היום בהכרזה שאנחנו מקבלים קו אחיד

בכל הארץ להצלת נפשות.

היו"ר יעל דיין; אני מתנצלת, אני צריכה לשבת ראש בוועדת

המשנה, ולכן אני צריכה לעזוב.

טל קורמן; אי-אפשר לדבר על אלימות במשפחה בלי לדבר על

אלימות נגד נשים, ואי-אפשר לדבר על אלימות

נגד נשים בלי לדבר על אלימות מינית נגד נשים. אבל אי-אפשר רק לדבר על

אלימות מינית נגד נשים בלי להקצות משאבים לגוף היחיד בארץ שמטפל

באלימות מינית נגד נשים וזה מרכזי הסיוע. מרכזי הסיוע מציינים השנה

עשרים שנות פעילות. במהלך התקופה הזאת השגנו הישגים מדהימים, גם בתחום

העלאת המודעות הציבורית וגם בתחום הטיפול בנפגעות, אבל שני דברים נשארו
אותו הדבר
המרכזים הם הגוף היחיד שנותן מענה לנפגעות תקיפה מינית,

והמרכזים כל שנה נלחמים על קיומם הפיזי שקל לשקל, כי אין להם תקצוב

ממשלתי בשיעור קבוע של אחוז מסוים מסל ההוצאות שלהם מדי שנה.

רנה שעשוע-חסון; דיברה כאן מאירה שגב על התקופה שבה המשטרה

הייתה עונה שלא רואים בנושא עניין לציבור,

ולכן התיק נסגר. באותה תקופה טיפלתי בהגשת קובלנות פליליות פרטיות בשם

הנשים, כשארגוני הנשים טרם התגייסו לנושא, רזה היה בשנות ה-70

המוקדמות. כיום יש נושא אחד שאף אחד לא העלה אותו. דיברה הגברת

מ"אמונה" על קורסים לחתנים. הבעיה היא שבליל הכלולות החתן הופך לבעל.

בעל במשמעותו המילולית. המסר הוא כזה שגם בית המשפט העליון נאלץ לכתוב

משפט שהבעל נהג באשתו כאילו הייתה רכושו הפרטי. למה שלא ינהג כאילו .

הייתה רכושו הפרטי? הוא בעל. בשפות אחרות המסר הזה לא קיים. אצלנו יש

גבר ואישה, בעל ואישה, איש ואישה. האישה באשר היא אישה, אבל הבעל יש לו

המסר של בעלות, אשר הוא מפנים אותו אחר-כך לנהוג מנהג בעלים.

אני חושבת שמחוועדה הזאת צריך לצאת המסר של סוף עידן הבעל. צריך למצוא

מונח אחר. גם כאשר עורכות-דין, מודעות לנושא מעמד האישה, כותבות הסכם



גירושין, הן כותבות - זאת וזאת, להלן האישה, זה וזה, להלן הבעל -. בין

הפרויקטים אני מבקשת להכניס את הנושא של סוף עידן הבעל. בן-זוג, לא

בעל. זה מסר הינוכי.

קריאה; זה לא יוריד את האלימות.

רותי גלעדי; יש לנו שלושה מקלטים. מקלט הרצליה הוגג

עשרים שנה, הדרה וראשון לציון. אני מאוד

שמהה על הדוה, תבורכו, אני מקווה שתמצאו גם את הכסף, כי אנהנו יודעים

מי שיש ךן המאה יש לו הדעה; ואם לא יהיה לנו כסף, הכול יישאר בגדר

נייר.

יש לנו קו הירום שפועל 24 שעות ביממה בעברית, ועד הערב - ברוסית.

רציתי לקרוא מההדר הזה לשר המשפטים שאני מבקשת ליזום ביקורים של שופטים

במקלטים לנשים מוכות. הבאתי מספר שופטים לאהד המקלטים לפני מספר שנים

ואני לא אומר היכן, והם באו לרבע שעה ונשארו שעתיים, וכשיצאו אמר לי
אהד השופטים
אילו ראיתי לפני שלוש שנים מה שראיתי היום, האישה שנרצהה

לא הייתה נרצהת, כי אני נתתי לבעלה שישה הודשים של עבודות שירות. זה

המסר שלי והבקשה לשר המשפטים.

יגאל בן-שלום; לסיכום, כל אלה שדיברו על פרסום, אני רוצה

להסב את תשומת כולם. יש קו הירום ארצי של

משרד העבודה והרווהה - 1-800-220000 - והוא הינם, אין כסף.

קריאה; זה לא מופיע במודיעין. לא על זה אנהנו

מדברים.
יגאל בן-שלום
יש קו הירום ארצי ויכול להיות שאם נציגות

"אמונה" לא יודעות את מספרו, יש משהו לקוי

בפרסום; ואנהנו נדאג לפרסום. אין בעיה. אבל יש קו הירום ארצי. יושבות

שם נשים, יושבים שם אנשי מקצוע מיומנים שיודעים להפנות כל פנייה לגורם

המתאים, אם זה משרדי ממשלה ואם זה ארגונים וולונטריים.
לגבי התקציב, עצה להברות הכנסת
אנהנו בזמנו, בשנה שעברה, הכרזנו על

עדיפות לאומית בתהום של פרויקט אהד, וזה פרויקט ילדים בסיכון; והצלהנו

להוציא מהכנסת תוספת תקציבית של 75 מיליון שקל לשנה, תוספת נטו לתקציב

למשרד אהר. כרגע קבוצה של לדעתי לפהות שישה-שבעה משרדים אמורים להיות

הלק מהנושא הזה של תקציבים לאלימות נגד נשים במשפהה. אנהנו עומדים בתוך

שבוע להגדיר את התקציב הייעודי של כל משרד ומשרד ליישום הדוה הזה. צריך

לנקוט איזשהו מהלך או איזושהי פעולה גם ברמה שלכן כוועדה, גם ברמה של

המשרדים. אם במשרד עצמו לא יהליטו שזו עדיפות עליונה, לא יהיה תקציב.

זאת אומרת, קודם כול צריכה להיות עדיפות בתוך המשרד, צריך להגיש את זה

כבקשה בעדיפות גבוהה, ואז צריך לנסות להשיג תקציב של מאה או מאתיים .

מיליון שקל, עדיין בשנת התקציב הזאת. זה עניין של ניסיון. עשינו את זה

בשנה שעברה בהצלהה.

קריאה; ה-75 מיליון היה אהרי שהיו הפגנות קשות מאוד

במשך תקופה ארוכה. שלא תהשובנה שמישהו היטיב



ונתן 75 מיליון. זה אומר שאנחנו צריכים לצאת כבר למאבק, כי אחרת לא

יזוז כלום.
יגאל בן-שלום
ה-75 מיליון באו אחרי עבודח מאוד מקצועית של

אנשי המקצוע במשרד העבודה והרווחה, שכנוע

הכנסת, שכנוע הממשלה וגם שכנענו אותם על-ידי הציבור, זה גם נכון. בסופו

של דבר הכסף מנוצל לנושא הזה.

לסיכום, אני רוצה להודות לכל חברי וחברות הוועדה שעשו עבודה יוצאת מן

הכלל, ואני מקווה שנמשיך באותו מרץ ובאותו קצב. תודה רבה.

קריאה; אני רוצה להודות ליגאל בן-שלום שמאוד הצליח

בעבודתו כיושב-ראש. אלמלא העבודה היפה שלו,

אני לא יודעת אם הוועדה הייתה מגיעה להישגים.
היו"ר מרינה סולודקין
אני רוצה לסיים את הישיבה שלנו. דיברנו היום

בסוגים החדשים של אלימות של רצח. אני רוצה

להזכיר לכם את השמות של אי נדירה גנדי ושל גלינה סטרביוטובה, חברת

הפרלמנט הרוסי שנרצחה לפני כמה ימים. מדינת ישראל רחוקה גם מהודו וגם

מרוסיה, אבל בבחירות חמוניציפאליות שמענו, ויש תלונות, על אלימות נגד

נשים מועמדות; ואני מתכוונת לקיים ישיבת מליאת הוועדה מיוחדת לנושא

זה.

קריאה; אני אמא של עינב. אני אגע בכמה נקודות ואני

לא ארחיב. נראה לי שפשוט ממחר כולנו צריכות

להפסיק לקרוא אישה מוכה, אישה חלשה וכולי וכולי. יש חשיבות רבה

לטרמינולוגיה, וכבר ציינו את זה. יש לנו טרור בארץ. לא רק החיזבאללה,

לא רק החמאס, אלא טרור שהוא נגד נשים. אם נקרא לזה כך ונתייחס לזה כך,

גם המשאבים יימצאו. כמו שנמצאים משאבים להילחם בטרור החמאסי, כך גם

יימצא המשאב להילחם בטרור הנורא הזה.

דיבר חבר הכנסת שאקי על תאונות הדרכים ואלימות נגד נשים. זה טרור וזה

טרור. אנחנו חברה מאוד אלימה, ואני מציינת את זה בכאב לב רב, אבל שתי

המכות האלה הן לא מכות מצרים ולא גזרות משמים. צריך להילחם בהן בכל

הכוח. אני חושבת שהנושא הזה של זלזול בחיי אדם מופגן בחברה שלנו, לצערי

הרב. אם אני שומעת בבית-המשפט שהופכים את הרוצח לקרבן, ואולי יורשה לי

להקיש מהמקרה של עינב, יש לנו מוסר כפול. אם היה רוצח אותה איש

חיזבאללה, אני בטוחה שלא היו עושים לו שימוע ולא חיו מגנות עליו ארבע

פסיכיאטריות, שלוש פסיכולוגיות וסוללה של שלושה עורכי-דין ופנייה

לחנינה ופנייה לפה ופנייה לשם. רצח אותה, שישב. אבל מה, פה מדובר ברוצח

יהודי, לצערי הרב מאוד, קשה לי להגיד את זה, יש לנו מוסר כפול, ונותנים

לרוצח כזה כל בימה וכל הזדמנות להקל בעונשו.

מכאן כמובן אני פונה לבתי המשפט, לא להקל בעונשו של שום רוצח. מי שרוצח .

אין לו מקום בחברה שלנו. אין עונש מוות, ולכן הוא חייב להיות מאחורי

סורג ובריח עד יומו האחרון. שמענו יפה מאוד מנשות "אמונה" מה הן עושות,

ואני רוצה לספר לכם שבבתי-הספר שאני נפגשתבהם עם ילדים בכיתות י'-י"א,

כשהזוגיות והחברות וחרומנטיקה מתחילות לפרוח, מאוד מאוד חשוב לדבר

איתם, לא כשניתנת המכה הראשונה, אלא כשמתחילה המילה הראשונה הלא יפה
להיאמר, כשמתח.יל המשפט הראשון כמו
אני באתי לפגוש אותך, מה פתאום את



יוצאת להצגה עם אחותך? הזיהוי המוקדם הזה של אלימות רגשית, חוסר הכבוד

הזה, לא להתייחס לתחביבים שלה, למשפחה שלה, לרצונות שלה, הביטוי הזה,

הוא יוציא אותנו ממעגל האלימות. כשמגיעים לשלב כמו שעינב הגיעה אליו,

זה כבר באמת מאוד עצוב.
היו"ר מרינה סולודקין
אני מודה לך.

נצפה עכשיו בסרט "עזה כמוות", ובשעה 4:00

אני מזמינה אתכם לדיון במליאת הכנסת.

הישיבה ננעלה בשעה 14:40

קוד המקור של הנתונים