ישיבת ועדה של הכנסת ה-14 מתאריך 15/07/1998

עובדות בענף הסיעוד - קידום שכר. הכשרה מקצועית

פרוטוקול

 
הכנסת הארבע עשרת

מושב שלישי



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מסי 144

מישיבת ועדת המשנה של הוועדה לקידום מעמד האישה

בנושא קידום נשים בעבודה ובכלכלה

שהתקיימה ביום ד/ כ"א בתמוז התשנ"ח, 15,7.1998. בשעה 09:00

נגחו;

חברי הוועדה; היו"ר ענת מאור
מוזמנים
מרים בר-גיורא, מנהלת השירות לזקן, משרד העבודה והרווחה

רון בן-יוסף, סגן מנהל אגף להכשרת ופיתוח כוח-אדם, משרד

העבודה והרווחה

קלאודיה כץ, מנהלת אגף תעסוקה, משרד לקליטת העליה

נירה זוהר, מנהלת ענף הכשרה ורישוי, משרד לקליטת העליה

מריס בינט, מנהלת המחלקה לפרוייקטים תעסוקתיים, משרד

לקליטת העליה

יהודה עוזר, משרד לקליטת העליה

אטתר רייט, אחראית על ענף סיעוד, המוסד לביטוח לאומי

חמוטל מאור, כלכלנית ביחידת השכר, משרד האוצר

ניצה לביא, ממונה על מעמד האישה, משרד התעשיה והמסחר

ד"ר ברכה כץ-שיבאן

גבי לוי, יועץ העמותה לסיעוד

עדה רוון, יו"ר "מען"

גילה לידר, מנהלת חברת "סלע" בתל-אביב

רינה רמות, מנהלת חברת "מתך" בבאר-שבע

ד"ר נורית רוזנר, מנהלת שיווק בחברת "עמל", חיפה

יעקב סדן, מנהל חברת "מתן", נתניה

אבינועם מוכתר, מנהל חברת "סיעוד", רמת-גו

מרים עמית, מנהלת חברת "עמית"

יפה פרץ, "אמונה"

רויטל צוק, ג'וינט אשל, בית-החולים תל-השומר

חנה וייל, האגודה לזכויות האזרח

ברכה זיגלמן, מנהלת המחלקה לעובדת השכירה, ההסתדרות

הכללית

דניאלה במברגר-אנוש, רכזת קידום מדיניות וחקיקה, שדולת

הנשים בישראל

גבי בר-זכאי, הנהלת שדולת הנשים בישראל
מנהלת הוועדה
דנה גורדון
נרשם על-ידי
חבר המתרגמים בע"מ

סדר היום

עובדות בענץ הסיעוד - קידום שבר. הפשרה מקצועית



עובדות בענף הסיעוד - קידום שכר. הכשרה מקצועית

היו"ר ענת מאור; אני מתכבדת לפתוח את ישיבת ועדת המשנת

לקידום נשים בעבודה ובכלכלה המוקדשת לנושא

עובדי ועובדות ענף הסיעוד. הישיבה מתקיימת בעקבות פנייתה של גברת מרים

עמית, שאני מבינה שמייצגת גם את אירגון העובדים.

מרים עמית; אנחנו עמותה שמאגדת חמישים חברות ברחבי הארץ

ובסך הכל מעסיקות הרבה אלפי עובדים.

היו"ר ענת מאור; ועדת המשנה שבראשותי מופקדת ונאבקת לקידום

נשים בעבודה בהיקף רחב של נושאים, כמו: קודם

כל צימצום האבטלה, כאשר לצערנו הרב יש לנו נתונים מדאיגים שבעצם האבטלה

בקרב נשים גבוהה לאין ערוך מהאבטלה הגבוהה בכלל במדינה. יעד שני שאנחנו

עובדים עליו הרבה הוא צימצום פערי השכר, ואנחנו עובדים עליו גם בחקיקה

וגם באכיפה. היעד השלישי הוא נשים בכלכלה, בתעשיה, בעסקים קטנים. היעד

הנוסף הוא איגודים מקצועים שהם עתירי עבודת נשים. כך למשל בקדנציה

הקודמת, ליווינו במאבקיהם את המורות והמורים, כאשר 90-80 אחוז מאלפי

המורים הן נשים, את האחיות, את העובדות והעובדים הסוציאלים ואת כל ענף

הפרפסיכולוגים כמו פיזיותרפיסטיות וכולי.

כמובן שאנחנו לא רשות מבצעת. התביעות והפניות מופנות אל משרדי הממשלה

הנוגעים בדבר ובהמשך הישיבה נתעדכן מי אחראי למה.

אני מעבירה את רשות הדיבור לגברת מרים עמית כדי שתוכל להציג את הנושא

בפנינו.

מרים עמית; אני רוצה לומר איך הכל התחיל. זה בעצם התחיל

מכך שהעברנו להרבה חברי כנסת תחשיב עלויות

לשעת עבודה, כאשר חלק ממנו גם כולל הקצאת כסף להכשרת עובדים. כתבתי

לחברת הכנסת דיין - ואני מבינה שהיא זו שהעבירה אליך את הבקשה לדיון -

התייחסתי במיוחד לתחום של העובדים אצלנו שהוא מאופיין כפי שאת קוראת לו

ככוח אדם נשי. בפניה אליה ציינתי קצת את המאפיינים שלו. הענף היום משרת

80 אלף זקנים במדינה באמצעות, לפי הערכות, כי אין ממש מספרים מסודרים,

משהו כמו 50 אלף עובדים, רובן נשים, רובן במשרות חלקיות, מחציתן -

לפחות במרכז הארץ זה נכון, ואני לא יכולה לומר שאני יודעת הכל על כל

הארץ, אבל במרכז הארץ זה בוודאות נכון - הן עולות חדשות, שהן כבר לא כל

כך חדשות כי חלקן כבר שבע ושמונה שנים בארץ. ציינתי את כל העובדות האלה

בחומר שלי, ואני מבינה שהחומר הועבר אליך.

התייחסתי בחומר, לצורך החריף בהכשרת העובדים האלה. העובדים, חלקם עם

השכלה יותר גבוהה, חלקם עם השכלה פחות גבוהה, רבות מהן ללא השכלה

מספיקה, מסיימות כיתות חי, במיוחד הישראליות שבהן ואפילו עם פחות

מזה.

לפי הידע שלנו והמידע שלנו - גם אחרי שבדקתי את זה בחורף האחרון

כשהייתי בארצות-הברית בבוסטון מה קורה שם ואיך נוהגים בעניין הזה של

הכשרת עובדים שם - הרושם החזק שלנו היה שאנחנו לא מסוגלים להרים את

הפרוייקט הזה לבד, שזה פרוייקט בהיקף כל כך גדול שאולי משרד החינוך,



ואולי משרד העבודה והרווחה והגורמים המכשירים שלו צריכים לעזור לנו

להרים אותו. האמת היא שבעבר ניסינו לבד לפנות למשרד העבודה והרווחה,

שיש לו קורס של 600 שעות להכשרת מטפלות והוא מקנה דמי שיקום, אבל הן

מסיימות את הקורסים האלה והן בכלל לא באות לענף הסיעוד, עשינו נסיוו

לפני שנתיים ברמת-גן, בדקנו את רשימת הבוגרות של הקורס הזה כאשר משירות

התעסוקה ביקשו שננסה לשבץ אותן בעבודה, אבל כל פניה לכל אישה נדחתה,

והיא אמרה שהיא מסודרת, היא לא מתכוונת לעבוד.

אנחנו לא מבקשים קורס של 600 שעות ואין צורך בזה. משרד העבודה והביטוח

הלאומי הכינו איזושהי תשתית של קורסים בעזרת גוף נוסף והקורס הוא יותר

קצר וממוקד, הוא מאוד הוכיח את עצמו והוא הצלחה גדולה כשמשכנעים את

הנשים ללכת, כי חלקן מפחדות ללכת לקורס כי הן לא יודעות כל כך טוב

לקרוא ולכתוב, אבל גם כשהן יודעות, אלה לא נשים שזה מובן מאליו עבורן.

מצד שני, כשהן הולכות, הן כל כך מתגאות בתעודה שהן מקבלות וחוזרות

הביתה, לפעמים לראשונה בחייהן, עם תעודה ומראות לילדים שהנה גם להן יש

תעודה. חשבנו שאנחנו פשוט צריכים עזרה של גורם ממלכתי להרים את העניין

הזה.

בביטוח הלאומי מנסים לעזור לנו במימון, ובעבר היתה עזרה מימונית, אבל

זה לא מספיק כדי להכשיר מסה כזאת גדולה. אני קוראת לנושא הזה משהו כמו

פרוייקט נערי רפול, ותסלחו לי שאני משתמשת בשם, לא במובן השלילי אלא

במובן החיובי. החברה תתגייס לתת הזדמנות שניה לנשים שלא היתה להן את

ההזדמנות הראשונה. אני רואה את זה פשוט כהזדמנות שנייה ואפילו מסרתי

למנהלת הוועדה חוות דעת שנתן פרופסור עופר גור, משהו על הכשרה של נשים

בחברה הישראלית לחיים אחרי סיום לימודים בבית-הספר היסודי, והיא לא

מספיקה, וכולם אומרים את זה.

לסיכום. אנחנו מבקשים את עזרתכם להעלות את הנושא למודעות חברתית גבוהה

יותר. יש משאבים במשרדי הממשלה השונים, בקרב המשרדים שעוסקים בקליטת

העליה, בקרב משרד העבודה והרווחה, והיינו מאוד רוצים שתעזרו לנו לאחד

את הכוחות ולהקצות לזה כספים, לקחת את הקורס היפה שנבנה ולתת לנו

אפשרות להכשיר את העובדים במימון כספי ממשלה.

אני רוצה רק במשפט אחד לספר מה נעשה באיזור מסצ'וסטס בארצות-הברית.

בכוונה בדקתי את הנושא, כי אמרתי שאמריקה היא ארץ קפיטליסטית ושם כאילו

היזם הפרטי צריך לדאוג להכל, אבל מסתבר שלא כך. בנושא של כוח אדם

סיעודי והכשרתו, אני מחזיקה במשרדי מכתב ממושל מדינת מסצ'וסטס שבו הוא

כותב שברור לנו שבנושא של ענף הסיעוד צריך לעזור לסקטור הפרטי בהכשרת

המטפלים והמטפלות, כי התחום הזה הולך וגדל, ההשקעה במשאבים היא עצומה,

ויש הסכמה של המימסד לסייע לסקטור הפרטי להרים את הנושא הזה.

צריך לזכור שבקרב העמותות, לא כולנו חברות פרטיות אלא חלק הן גם

ציבוריות והקריאה היא בעצם לקבל עזרה מכם.

היו"ר ענת מאור; פניתם בשני נושאים, כאשר אחד הנושאים הוא

השכר. אגב, חבל מאוד שלא הגיעו מספר נשים

שיכלו לייצג את הנושא.

מרים עמית; בעקבות החקיקה האחרונה באפריל 1997, המטפלות

והמטפלים יצאו נשכרים. מי שמאוד נפגע זה



החברות בימים אלו אני מקווה שכן נקבל איזשהו תשובות לגבי עידכון

תעריפים. התעריף הוא מאוד בפיגור. אנחנו נמצאים היום ביולי 1998 וזה

שנה ושלושה חודשים מאז קרה האירוע הדרמטי הזה שלא היה סוד בפני אף אחד

ולא קיבלנו עידכון. שר הרווחה בעצמו כתב, בתשובות על כל מיני פניות

שלכם חברי הכנסת, שהם מודים שהם העלו בארבעה אחוז את התעריף בשעה

שהקפיצה היתה 21 אחוז. מעולם לא הרווחנו 15 אחוז, אנחנו פשוט כל הזמו

מחכים ומחכים. כך שאת הנקודה הזו אני לא מעלה, משום שהמטפלת קיבלה

ומקבלת.

אבינועם מוכתר; אני מנהל חברת "סיעוד", חברה שקיימת מעל 23

שנים.

כשהתחילו עם החוק, החוק הלך על כמות של כ-15,000-10,000 קשישים במערכת

כולה. היום אני חושב שמדובר בקרוב ל-80 אלף. כך שמבחינת פרופורציה זה

גדל בצורה משמעותית. אני לא יודע איך המערכת ערוכה לזה הןבכמות

המטפלות שאנחנו מעסיקים, והו בנושא השכר שהוא באמת שכר המינימום שאנחנו

משלמים למטפלות האלה ולא מקבלים את השכר הנדרש. בקשר לפיצוי, אני מקווה

שהוא יגיע. הדגש הוא שהתחילו עם 15,000-10,000 קשישים והיום מדובר

בקרוב ל-80 אלף קשישים.

נורית רוזנר; הייתי רוצה להציג את הדברים שהועלו כרגע קצת

מנקודה שונה.